א.    🔗

“האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה/ האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו” – היא, כנודע, פתיחה לשירה, שהמשכה וסיומה באים לאַמתה לאור גידולו ודרך גידולו של משורר, אך אמיתה חלה, כדברו המפורש, על אדם ואדם, והלכך אף מבקר וחוקר יסתייע בה להבנת דרכו של עמיתו, ואפילו מסילת חייו בה הרחיקתו מקרקע גידולו ונופה ופעלו וטיב פעלו בה בדלים ובדולים הימנה; לא כל שכן אם מסילת חייו אף שהפליגתו, לא עקרתו הימנה. הלכך לא ייפלא נסיוני להבין את דרכו ועשייתו של שמואל זיינוול פּיפּע על דרך הבדיקה של אותה קרקע ארץ קטנה, שבה הורתו וגידולו ומתחומה ינק גם בנודו ממנה, בין מרחק תחומי־שבת מעטים, כשנטלטל מקהילתו מחצבתו לקהילות קטנות בעיבורה, בין מרחק תחומי־שבת מרובים כשנטלטל מקהילתו לשפת הסאן לקהילה על גדות הוויליה. ולא בכדי נקטנו לשון תחומי־שבת, כשם שנקטנו לשון קהילה; כי אם להוציא שנות שירותו המעטות בחיל מלכות פולין, הרי חייו ועשייתו נטועים ומרוקמים היו בחלל אווירם ואווירתם של ישראל, משמם ולשמם, באופן שגם הצצותיו אל מעבר לנופם לא נעשו אלא מתוכם ולמענם.

ובכן קרקע קטנה זו סאנוק שמה, עיר בינונית במערב־דרומה של גאליציה המזרחית, אוכלוסיתה, כדרכה של פרובינציה זו בימים ההם, משולשת: הפולנים, והם היסוד השליט, האוקראינים והם היסוד הנשלט והיהודים שביניהם שרויים בקהילתם, שלא זכרה דיוק־ראשיתה והוא עד עתה שנוי במחלוקת מוני שנותיה, שהללו מרבים ואומרים: כשמונה מאות שנים, והללו ממעיטים ואומרים: כארבע מאות שנים. על כל פנים מיספר־ימים שהיה בו כדי עיצוב דמותה של קהילה המכלכלת את חייה, חייי עדת ישראל כחוקתה, ועם כל הפירודים שבה, ביחוד בדורות אחרונים, כמותה כשאר קהילות פולין, עזה ובצורה במרכזה ורפויה ופרודה בקצותיה, עד עלות עליה הכורת ונמחתה, כמותה כאחיותיה, מעל פני מפת־החיים. היא לא היתה, על פני המפה הזאת, נקודה גדולה למדי, שבליטותה מכרזת עליה, אולם אף לא היתה נקודה קטנה מדי, שעלימותה מאפלת עליה; ובשני דורות אחרונים אף שמה יצא קמעה־קמעה לפניה.

כי אם ללמדנות, הרי הכרוניסטים שלה, איתרע מזלם משל חבריהם בקהילות אחרות. כמה שלא טרחו, לא עלתה בידם להתקין שלשלת אדוקה של רבניה, ולכל המרובה ליקטו קצת שמות של מי ששמשו ברבנותה והזכירוה בחיבוריהם שהוציאום בשבתם כסאות למשפט בקהילות אחרות, אבל בדורות האחרונים מהל שמו של הרב ר' נתן נטע דים, ששם משפחתו שם־דבר לליבונה של הלכה – ד’ייני י’שראל מ’ומחים – שקבע בה ישיבה “תמכין דאורייתא”, והיא כמפתן לישיבה גדולה הימנה, שבנה פה לימים הרב ר' מאיר שפירא, הלא היא הישיבה הגבוהה “בני תורה”, שאף היא כמפתן לישיבה גדולה הימנה, שבנה אותו גאון, הלא היא ישיבת חכמי לובלין כשם שהיא, לפי עדות מהימנה, אף עריסתו של המנהג התם והנועז, הוא מנהג הדף היומי. גם מי שבאו אחרי אותו הגאון, אם ר' טוביה הורוויץ, שריננו אחריו על שנסתייע בכוחה של השררה, אם שארי וידידי ר' דוד אביגדור, בנו של הרב בטיראווה, ואחיו של ר' יעקב אביגדור, רבה של דרוהוביטש ולימים במכסיקו, מופלגי תורה היו, והעיר שרתה בה רוח תורה וריחה, שמילאוה תלמידי חכמים צנועים, שקצתם הכרנו בארצנו, כגון הרב ר' מאיר אלתר ודומיו.

ואם לחסידות, הרי מסורת־אגדה מוקדמת הביאה אליה את ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, שישבות בה ויתפלל בבית־המדרש הגדול ויעבור בו לפני התיבה, כדרכו בתפילה, ברוב התלהבות ודביקות, וכזכר לכך כיבוד עמודו וסיפורי־פליאותיו, וכסימן לכך כינוי: בערדיטשעווער קלויז שנתלה באחד מבתי־התפילה; ומסורת־אגדה מאוחרת יותר הביאה הנה את ר' ישראל מריז’ין, שביקש לקבץ ממון לנרדף ומשנענתה לו יד קפוצה, הזכיר את הניחוש, שהוא מרדכי האמורי: גד גדי וסנוק לא (שבת ס"ז ע"ב) ודרש אותו דרך צחות: גאָט, גי־די (גיב דו) וסנוק לא, לאמור: השם, תן אתה, כשאין סאנוק נותנת. כדרכה של ליצה במדרש־שמות, לא באה אף ליצה זו אלא משום שווי הצלצול, אבל כשם שאפשר שהיא קדומה יותר, ובה נדרשת אותה אמירה בגנותה של קמצנות – וכראיה נוסחת־הפורים הלוצצת ששמעתיה בעירי: יתן המזל ולא נצטרך לדבר־אחר – כך אפשר שהיא מאוחרת יותר, ובה נדרשת אותה אמירה בגנותה של הקהילה, בימי המחלוקת סאדיגורה־צאנז. וכראיה מה שדרשו בימי המחלוקת ההיא בגנותה של קהילת־רישה (ראשית מדון), ואין צורך לומר בגנותה של סאדיגורה (שדה גרוע) וכדומה. ולענין המחלוקת גופא, נאמנה עלינו עדותו של ר' יצחק דוד קאנר, שנתגלגל לטשרנוביל, ובה כתב לשארו, שמואל אבא הורודצקי, בענין המחלוקת בעירו, סאנוק, והיא תעודה חשובה, שכן היא מגלה את שרשי המחלוקת הסמויים שקדמו לטעמי־המחלוקת הגלויים – רבה של צאנז, ר' חיים האלברשטאם, היו קשים עליו דרכם ונוסחם של בית ריז’ין, מיסודם ועיקרם, ראם סתירה לדרכו ונוסחתו, באו מעשי ר' ברניו מלווי, ונעשה חפץ־המלחמה שבו היתר־מלחמה לו, ומצוות־מלחמה שעשתה מלחמת מצווה, וחסידי צאנז וסאדיגורה, שהתפללו קודם יחדיו, נחלקו כשני מחנות אויבים, ואף בסאנוק מצד זה לא בא לבית התפילה, שמא יקראו לעלות לספר תורה שכתבו חסיד מצד זה. ואם ניתן לתלות דברו של משורר כראובן אייזלאַנד על המחלוקת הזאת בעירו, ראדומישל רבתא, גם בעיר אחרת, וסופם נהנים הימנה, ואם ניתן אף להרחיבו על שושלות אחרות, ניתנה תוספת ביאור לריבוי פניהם של סוגי החסידים בסאנוק, וביחוד ביצירה של שושלת־דינוב, ששני צאצאיה מלכו פה, שני גיסים ושניהם שמם ר' דוד שפירא – האחד מושבו בעיר והאחר בקירבתה, בבוקובסק, שהמוניטין שלהם סייעם להיות פירמה גדולה מדי, אך הייחוס שלהם סייעם שלא להיות פירמה קטנה מדי.

ואם להשכלה – לא שפר חלקה, כחלק צמד הפלגות האחרות, אבל גם הבודק בביבליוגרפיה של אסופות ההשכלה, ומוצא בה ילידי רוב ערים וכפרים בגאליציה, יותר במזרחה ופחות במערבה, וסופו מודה: ויליד סאנוק בכל אלה לא מצאתי, חייב להניח, כי התנועה הזאת לא פסחה עליה, הרי ברור שיצירתם אפילו רחקה מדרך ההשכלה, אי אפשר לה בלא מורשת יסודותיה החיוניים. הלכך נאמר, כי ההשכלה חלחולה היה מרובה מגילויה, שאיחר לבוא, ובבואו כבר שלטו פה רוחות אחרים, שנהגו בה בהשכלה בחינת דין הניין לן ויתהון לא הניין לן. ואם בהשכלה כך, ביריבותיה לא כל שכן.

ב.    🔗

דברים אלה צריכים לא בלבד לתיאור מסגרת הגידול הכללית של הדור, ששמאול זיינוול נמנה עמו, אלא אף כדי להאיר מסגרת גידולו המיוחדת – משפחתו, הוריו, בית פיפע, שבאו הנה מקהילה אחרת, קהילת דוברומיל, ובבואם כבר מצאו בה את הכוחות התוססים נלחמים לתת לה, לקהילה ולחייה, פנים אחרות. היתה זו משפחת חייטים, ושמה מעיקרה שניצלר, שאף הוא שם טיפוסו של בעלי־אומנות, וכמותו כשם שניצר היה פשוט לא בלבד בגלילות ההם, אלא אף בקהילות מהרין והגר, ואילו השם פיפע נזדווג לה משום שאבי המשפחה נתיתם בקטנותו וקראו אותו מאמציו בשמם. ללמדך, כי משפחת־האומנים, שאיגודיהם ובתי־תפילותיהם היו לפנים כשניים שהם אחד, ואף גלגולם המאוחר “יד חרוצים” כך, משוכים גם בפועל גם בכוח להשכלה או לדומה לה ודבקו, אם לא מבחינה אידיאולוגית הרי מבחינה מנטאלית, במהדורתה העממית לגילוייה, והדברים ידועים. נמצא שהנער, שגדל בבית זה וכזה, גדל כממילא ברוחו, רוח דלים ושמחים שידם עושה במלאכה ופיהם מלא זימרה. ואם תכונת בולש ודורש לו, הרי הוא כממילא מועמד לשאול למוצאם של דברי זמרת העם, ולפי שצד של התענינות דרכו למשוך אחריו צדדיה האחרים והשונים, הריהו כממילא מועמד לשאול לנתיבות הפולקלור ולהעמיק בו חקר.

הרי כך, בעצם, הגדיר שלמה ביקל את שמואל זיינוול, כשמתח קו השוואה בין שני בתי חייטים, בית מאנגר ובית פיפע, שהבית הראשון הוליד מרוחו את המשורר כרוחו, והבית האחרון הוליד מרוחו את החוקר כרוחו. ואף שראייה זו מקובלת עלי בכללה, הריני רואה אותה, כמובן, כאפשרות ולא ככורח. והראיה – שמואל זיינוול כמותו כבן עירו וגילו, עזריאל שוואַרץ, הוא אוכמני, בן חייטים, והנה הראשון הוליכתו דרכו לייווא בווילנה, לעבודה למענה, לאספיראנטורה ולמחקר מסועף בפולקלור בה, שכל כולו יידיש; והאחרון הוליכתו דרכו לבית־ספר “תחכמוני” בווארשה, ללשון ולספרות, שכל כולה עברית, ואפילו ניצב, כאחד עם בן־ציון כץ ואחרים, בראש תנועה שקראה עצמה “חלוצי השפה העברית” – וכלי מבטא שלו “אבוקה” שמו, שיצא תחילה בהקטוגראף ואחר־כך בדפוס. וחס לי להעמידם כראשי מחנות יריבים קנאים; ולא בלבד משום שראיתי לו לאחד חלוצי־השפה, שמואל ריפּ, עוסק בספרות יידיש ומתרגם ממנה לפולנית (משה נאדיר) וכדומה, אלא משום שהחלוקה היא בעיקרה חלוקת הדגשים, ועיקרה של המלחמה היא בביצור החומה מבית בפני מבולו של הלעז והנכר. ועוד זאת, הרי אותם שני בני החייטים היריבים כביכול, גידולם ב"השומר הצעיר", שהיה ביחוד בקהילות הבינוניות והקטנות, תנועה עממית, שבה גדלו גם שני אחיו הצעירים, שאף הם עסקו בפולקלור, ומשמה ולשמה עלו לארצנו ונאמנו לקיבוצי־תנועתם. ואף אחיהם הבכור היה, ככל הנכון, בא אחריהם, אילו ניצל מצפרני הנבלים.

וכאן אתי המקום להזכיר אפיזודה לפני כארבעים ושש שנים בחינת בדידי הוה עובדא – ימים מועטים לפני עלייתי לארצנו נתבקשתי להרצות במועצה של “השומר הצעיר” בלבוב, ולפי שהיו אלה דברי פרידה, ביקשתי לשדל את צעירי־שומעי שיתנו, איש איש בעירו, את דעתו ולבו על הקורות, ההוויה וההווי של בני עמנו, יושבי עירם, שיתחקו על מנהגיהם וילקטו שיריהם, ויתענינו בכל מה שנכלל בשם פולקלורה. הבחנתי שרוב פרקי הרצאתי נמצאו להם אזנים קשובות, ואילו הפרק הזה – לאו דווקא. והראיה, שומעי שהקיפוני בקושיות, נגעו כמעט בכל הפרקים, ואילו אותו הפרק לא נגע בו אלא אחד, איש ביילסקו, ונגיעתו –תרעומת. מה טעם – טען, בערך – נשקע את עצמנו בגרוטאות של עולם, שאנו מבקשים, בכל הדרכים לעקור ממנו? טענתי־לסתור משמה של חובת הנאמנות לכל ערכי תרבות העם וקניניה, שהוספתי כנופך לה ענין יעקב אבינו ופכיו הקטנים, לא הועילתני הרבה.

אם לדקדק הרי תנועה, ששלושת יסודותיה: ציונות, עבריות, חלוציות, לא היה בה לכאורה מקום לזירוזי, שלא ידעתי כי נמצאו לה בסאנוק מזדרזים מאליהם, אך אלה דקדוקי עניות, ואילו דקדוקי עשירות – שאני; ודומה, כי אם אחים פיפע, הבכור כבכירתו והצעיר כצעירותו, נאמנו לה לציונות, נוסח חלוצים, ולא ראו כסתירה לה את חיבתם ללשון העם, שירי־עם, מנהגי־עם, וטרחו להצילם משיכחה, הרי תפיסתם הכוללת ינקה, אם מדעת אם שלא מדעת, מתפיסה האומרת כי תרבות לפי עשרותה, מלוא עשרותה היא נמדדת. ולענין “השומר הצעיר” דין להזכיר כי לא כדרכם של הקינים בכרך ובמתדמה לו, דרכו בערים הבינוניות והקטנות, שכאן רווח בה דיבור בלשון־נכר, לשון השכנים השליטים, וכאן רווח בה דיבור בלשונותינו, אם לשון האומה, אם לשון־העם, כשלשון ולשון נשמעת על שיריה ושירי־העם על חיותם היתרה. שעל כן קל להבין את קטרוגו של שמואל זיינוול על הקן בסטרי, שהיה מבקרו בימי שרותו בצבא, שככל שהיה מבקרו היה נרתע מפני לשון־הפולנים השלטת בו. אכן, אהבתו ללשון־העם ודבקותו בה היתה מנוע גדול, ואולי מכריע, בדרכו כשיצר האספנות הסוכן בו (מילדותו אוגר בולים ומטבעות היה) מסייעה. אהבתו ליידיש לא כיבתה אהבתו לעברית – מירב פעילותו היה במפלגת “התאחדות”, ואילו נתרצה היה מתמנה מזכירה הראשי בקראקא – ובסניפה בעירו נהג שיעורים לשתי הלשונות, כשם שמסירותו לייווא בווילנה לא כיבתה את מסירותו לאוניברסיטה העברית ולבית ספריה בירושלים, או לארכיון העבודה בתל אביב, וכלל מנהגו כשל הסובר, כי יש מקום בראש לשתי תפילין. לא בכדי הוא מטעים, כי היה הציוני היחיד בין כל שנתקבלו לאספירנטורה של ייווא בווילנה, ולא אוכל שלא להזכיר, כי לשנים כשנודע לי, כי בין מובהקי עובדי ייווא בניו־יורק היה הציוני היחיד ד"ר שלמה נובל, לא יכולתי לתמוה על אותו מקרה־לא־מקרה – שניהם בני־סאנוק.

כמובן מהלך עבודתו בפולקלורה גרם להעדפתה המעשית של לשון־יידיש, שהיא לשון ביטוים של רוב סוגיה ופריטיה, וישיבתו בין ראשי תנועת יידיש, חוקריה וסופריה ועסקניה, הגבירה את ההעדפה הזאת, והמגע עמהם בעל פה ובכתב עשוי היה להטות, זעיר שם זעיר שם אף הטהו לראייתם – כך אני מבאר לי חשדיו בכשרים, כעוקצו בדרויאנוב, מאבות חקר הפולקלור שלנו המכוון למלוא היקפה של האומה לשבטיה – הלכך לשון מכתביו שנשתיירו רובם ככולם יידיש; והכוונה היא לא בלבד לחכמי יידיש, אלא לאחיו, שם בשבתם בארצנו, ואך מעטים כתב בלשון העברית; ושניים כתובים, באנסה של גזירת הנאצים, גרמנית והם דבריו האחרונים. אבל דיבוקו בארץ־העברים ולשונם בעינו עומד; אחיו נדרש להמציאו “דבר”, “מאזנים” “כתובים”, “גזית” וכמובן “רשומות”, “קרית ספר”, “ציון” וכדומה, והוא קורא בהם תמידים כסדרם, כשם שהוא קורא ספרים ופעמים נותן דין וחשבון עליהם כמו דרך משל על “רמבראנדט” לפאסטרנק בנוסח עברי ובמבואו של ביאליק וכדומה. הוא אפילו ידע לשדך ענין זיקתו לארצנו וענין עסקו בפולקלור מתוך שהקדים להכיר חשיבותו המכרעת של זימון שבטי־ישראל השונים, ועיקרם ישובי יבשת יידיש, לגבי אפשרות החקירה וההשוואה, הכרה אשר כפשע בינה ובין ההכרה הכוליית של פולקלור אשר לעמנו. אף דרש הכרתו זו הלכה למעשה, וראיה לכך זירוזיו החוזרים לאחיו עוזר, כי ישאל מפי עולים אלה ואלה לנוסחאות אלו ואלו, כפי שהיו שגורים ביישוביהם בגולה.

ג.    🔗

הבא לסקור להסתעפותה והתגוונותה של העבודה, כפי שנעשתה בווילנה, מתבקש לחזור לנקודת־ראשיתו, היא עירו שחנה היה עליו כל הימים, כשם שהיה גם על בניה האחרים: והכוונה היא לא בלבד לאלה, שעשו אותה עניין לחזיונם, כגון רבקה גורפיין שסיפורה העברי “כוכבים מעל לגן” מתאר, לאורה של ליריקה, את עלילותיו של דור מקצה אחד, וכגון קלמן סגל, שסיפורו הפולני “המאוהבים בסדום”, מתאר לצלה של דרמטיקה, את תעלוליו של דור מקצה אחר והצד השווה הוא מסגרת עירם, על רקעה, נופה, טיפוסי נפשותיה. וכן אין הכוונה לבני־העיר האחרים, אם שלום קרמר, שעניינו ברוב מסות בביקורת, ואולם מסתו האחת בבלטריסטיקה היא על ביתו ועיר הורתו או אלעזר שוורט, עתה: שרביט, שעניינו בשיר, אך נסיונו בחקר הוא בקורות עיר גידולו. ואין צריך לומר שאין הכוונה לקרובים מצד־מה לעיקר עיסוקו של שמואל־זיינוול, כשמעון תודר וביחוד ברל ראבאך, שהפליגו לפולקלור בייחוד בתחום הפתגם, ואחיזתם בביתם בעירם. הכוונה היא אף לבן־ציון כץ, שהסביר את התעוררתו לתלמודה של קלאסיקה, שסופו ממתרגמיה, במה שהתעניין, בימי חרפו, בגז’יגויז' מסאנוק, בן המאה הט"ו, שעלה למעלת ארכיבישוף בלבוב, וקירב את ההרפתקן האיטלקי, פיליפו בואונאַקורסי, שכינויו ההומאניסטי היה קאלימאכוס וצייר את דיוקן פטרונו באור יקרות השאול ממכמני הגוזמה.

ואם במי שמביא ממרחק לחמו כך, במי שמביאו מקרוב, מבית אבא ממש, על אחת כמה וכמה. כי פה, בבית אבא, היתה ראשית ההתעוררות – מפי אבא ואמא מפי קרובים ושכנים צמחה ראשית העבודה, שהרחיבה על אינפורמאנטים הרבה, ועיקרם בני עמך, כשם שהרחיבה על עניינים הרבה. והמשוגע לדבר אחד, כפי שמתארתו רבקה גורפיין בסיפורה, נעשה משוגע לדברים הרבה, שסיכומם חוזר להיות דבר אחד, כוללותו של הפולקלור שלנו.

ד.    🔗

ושאלה לגופה היא, האם הנאמנות ללשון־העם ינקה גם מנסיוני עתונותה של העיר שסופר או חוקר בה ראה את עצמו כממשיך־מצד־מה של אברהם (המכונה אדלברט) שנבאך, שבנה פה שבועונו “פאָלקספריַינד” וקיימו כמה וכמה שנים; וראוי להחזיק טובה על הסקירה המרפרפת, על הבימה הזאת, אך הדין מחייב לחקור אותה מצדי צדדים, ודיו שיתופם של מיטב הכוחות, שהעמידה גאליציה הצעירה, שיחייב לכך, וביותר שיש בהם העשויים לסייעם בעדותם, שכן במשתתפים היו א.מ. פוכס (מאסקוף), מלך ראוויטש (ח.ז. ברגנר) וא.צ. גרינברג. ולעניין העורך, על הביוגראפיה שלו רבת העניין והעניינים, לא למותר להזכיר כתיבתו כפולת הלשון. ואגב אורחא אזכיר שמועה משמו, שחתם אומנם, אבן שה"ם, אך ביקש לחתום אבן שח"ם, שהוא אנאגראם ממש לשם משפחתו, שעמה נמנה אף ד"ר שלמה נובל. אפשר כי עם בירורה של הפרשה הזאת, נוכל אף לראות בקווים הגלויים והסמוים המוליכים ממנה לא רק לבני העיר שפעולתם בספרות התחילה בה, אלא גם אל מחוצה לה כקהילת מוצאו של בית פיפע, דוברומיל, אשר עם ילידיה נמנה יצחק פאנר, אוהב יצירת העם ומאהיבה, ואחרים.

אך אלה וכאלה עשויים היו להיות גורמי צדדין לשמואל זיינוול, יתר על גורמי־השתין שהוליכו אותו לעבודתו רבת הענפים, אין כמכתביו הנתונים לפנינו לגלות, ממש פסיעה פסיעה, את דרכה, דרך ההרחבה וההעמקה של העבודה הזאת – שירי עם ושירי ילדים, שירי פורים, קידוש־פורים וביחוד מחזות פורים, שמות ערים וכפרים – כשנקודת גירוי היה שם־עירו שהיגויו בפי היהודים אינו מקיים את ה־a וממירה ב־u, והשאלה היכן חלה והיכן אין חלה התמורה היא שאלה נחשבת – מנהגים ושרידי מנהגים (תספורת ראשונה), שירי ילדים, משחקיהם וחידותיהם, שירי בדחנים, מסורות אגדה וסיפורי מעשיות, מונחים של מקצועות מלאכה, דינים וחשבונות של חברות צדקה וכל כיוצא בזה, והאסיפה ככל שהיד מגעת וככל שהרגל מיטלטלת; ובהישלח החומר לייווא, צויין צמד־האחים לטובה, כאלופי הצבירה השקודה והמחושבת.

אולם תוך כדי עשייתו של האינפורמאנט מבשיל והולך החוקר, ויותר משהוא נשאל הוא שואל ובהינתן לו שעת הכושר, אלו ארבע שנות האספיראנטורה, הוא לומד מפי בקיאים כוללים בחכמת היידיש, וראש להם מכס ויינרייך וזליג קלמנוביץ, כשם שהוא לומד מפי מומחים מיוחדים וממכתביהם, וראש להם י.ל. כהן, שהיה מורו ומדריכו ועורכו באסופת שירי העם והארתם, כשם שהוא התלמיד, נעשה לאחר פטירת מורו שומר נחלתו.

ה.    🔗

הדגשנו את אסופת שירי העם אף שאינה בת יחידה לטיפולו ומחקרו (כגון הכנת הוצאת כל שירי ולוול זברז’ר) כי היא כשם שהיתה ראשית־מזרע בעבודתו כך עשויה היתה להיות גמר־בישולה; ותוכניתו – והיא אוצר השלם של שירי גלילות הורתו וגידולו, תוכיח. ניתן לומר כי תוכניתו זו, שחלקה מונח לפנינו, היתה לו כמזיגה של זכות וחובה, שהוא נדרש לקיימה, משום שהיה מסוגל לקיימה מכוח התערותו האינטימית, שפירושה הרחבת מוקד אהבתו לעירו על פני כל החטיבה ההיסטורית־גיאוגרפית הקרויה גאליציה. נהירותה של הרגשתו נותנות, שראה את עשייתו השלמה למה שנעשה לאחותו בפרובינציה הגדולה הזאת, שהרי ידע כי הוא לא ראשון ולא אחרון, וקדמו לו פיליפּ מאנש ואלפרד לאנדוי, בנימין זאב זגל ומתתיהו מיזיש, יעקב וילר ונדיאל לייבל, אך צלילותה של תודעתו נתנה, שראה את עצמו נועד שלא להסתפק כמותם, בעשייה מקוטעת בתחומו של הפולקלור, אלא במלאכה שלימה, במתאים לקווי התפתחותו של המקצוע ושיטותיו, ודומה כי אף שעשיותיו מרובות היו, אותו בעל מלאכה אחת בעולם המעשה – והרי חייט היה וככל שהיה חוזר לביתו היה מסייע את אביו – נשא נפשו להיות בעל מלאכה אחת בעולם החקר.

כתביו המונחים לפנינו על שלושת חלקיהם – השירים, המחקרים והמכתבים – אף הם חתיכה הראויה להתכבד, והם מאירים ושמחים לגופם ולהארתם שיגעו בה נאמנה גם אֶחיו, גם האי מרא דהלכתא, דב נוי, שטרח ליתן בידנו מהדורה ממועדת וטירחתו כמפעל לעצמו, אינם אלא פראגמנט גדול בחייו ובפעלו של שמואל זיינוול שרוב עולמו היה לפניו – הלא עמד לבנות ביתו, וכבר בישר לאחיו בחורף הקרוב יעמיד חופה עם חברתו החוקרת נחמה עפשטיין, הוא החורף שבו נהפכו חיי ישראל בפולין ואגפיה לגיהינם. לאמור, אין בכרך שלפנינו אלא מה שניצל במקרה או בנס; ואדרבה, מתוך המכתבים אנו למדים, כמה אבד ממחקריו כשם שאנו למדים מהם, כמה עשרות, אם לא מאות, מכתביו, שהיו מכוונים לחכמים ולסופרים שנספו כמותו, לא הגיעוני, ואלה ואלה אבידה שאין לה חליפה. אך גם מה שניצל וניתן עתה במגילת ספר, (כרך ב' של מחקרי המרכז לפולקלור – הכולל ב־700 עמודיו, מחקרי ש.ז. פיפע: שירי עם יהודיים מגליציה; “דער אַרבעטער”לדוד אדלשטאט, מכתבים; – ירושלים, האוניברסיטה העברית, תשל"ב) –תורה היא ולימוד היא צריכה, ואשרי מי שכמה מפרשיותיו הן כתורה שלימה.

[תמוז תשל"א]