א.    🔗

בהביאי עתה, ברשות־רבים גדולה יותר, דברים שאמרתי במסיבה, שנתקיימה זה מקרוב בבית סוקולוב, ושענינה היה בירור מקומה ותפקידה של יידיש, לשונה וספרותה, במערכת החינוך, אקדים את שהקדמתי בפתיחתם, והיא הערה, שבה העידותי עלי את מסדרה של המסיבה, ידידי שמעון רוזנברג מנהל הוצאת ספרית י.ל. פרץ, עד כמה התקשתי להיות במשתתפיה, כשהקושי כפול – גם ספק עניני גם היסוס אישי. לענין הספק העניני –לפני כמה שנים נתקיימה בתל־אביב, ביזמתו של מלך ראַוויטש, מסיבה שענינה דומה היה והרכב משתתפיה היה אפילו מרובה־גונים יותר, משום שהיה שונה־פנים יותר, אולם הנסיון של מחשבה וחשבון כתביעת המקום והזמן, נשטף ברוב אמירות כּרזניות וכמעט חרזניות. טעם־הלואי של המסיבה ההיא רדפני הרבה והתערב לימים, בבוא זלמן ארן, כשר החינוך והתרבות, שהציע כינוס של סופרים עבריים ויידיים מכל העולם בירושלים, והייתי היחיד, שראה עצמו מחוייב להטיל לתוך תרועת־ההסכמה הכללית, החמה והכמעט לוהטת, התראה צוננת, שכן חששתי, שמא תחזור עלינו אותה אימפרזה שלפני כמה שנים, ובהיקף גדול יותר, שמשמעו ממילא סכנה גדולה יותר. אמרתי סכנה, אבל באמת חששתי מפני שלוש סכנות.

הסכנה האחת – האינרציה, כלומר הנרפות בגלגולה המיוחד: התודעה העמוקה־יותר, לא כל שכן ההרגשה העמוקה יותר, חיות את המשבר הגדול בשני קטביו, הכלייה של אתמול והתקומה של היום, אולם הפה, האדוק בהרגל שנעשה טבע, מדבר כמשפטו שלשום. הסכנה האחרת, המפרנסת את קודמתה ומתפרנסת הימנה – הריגרסיה, כלומר התסוגה: יריבים־לשעבר, יודעים, עד מה תמורת־האיתנים כפולת־הפנים קרקרה את חומות היריבות, אולם כשהם מזדמנים פנים־אל־פנים, ביחוד ברשות־של־פומבי, הריהם נרתעים, מעשה־אַבטומאַט, לעמדותיהם משלשום והוא, לא עלינו, שחוק לשטן. הסכנה האחרונה, המפרנסת את שתיים קודמותיה ומתפרנסת מהן היא אולי החמורה והקשה שבהם – ressentiment. כלומר טינת־גרר, והיא הנותנת, שניגודי שלשום, שנתמוטטו עד־היסוד בסערת הכלייה האיומה מתגלגלים שלא־במודע או במודע־לחצאין לתוך דאגה מופלגת לדמדומי התקומה, מין חרדנות למהלכה של מדינת ישראל, איכותה ומוסרה, תכנה ומתכונתה, והיא היא המולידה אותה ספרות־התוכחה, הנקראת כפרשת בחוקותי ממושכת – שפע של חיפוש־חטאים ושפע שכמותו של דברי־תוכחה, שנושאיהם מתחלפים, ולא אחת אף נושא יידיש תופס מקום בראשם. שלוש סכנות אלה ראיתי לפני, בבואי להטיל את התראתי, אולם משנפלה ההחלטה לכנס אותו כינוס־סופרים כולל, הטלתי את עצמי לעבודת־הכנתו, ולא בי תלוי הקולר, שהיתה זו יגיעה לבטלה.

דומה, כי פטורני לקיים מצוות את פתח לו, כדי להסביר, מה בין המשל אז, חששותי לתכניות הכינוס, ובין הנמשל עתה, חששותי לתכונת המסיבה.

ב.    🔗

ולענין ההיסוס האישי – כשראיתי את רשימת המשתתפים באותה מסיבה, והם מכובדי חיים בעז, משה גרוס־צימרמן, יעקב זרבבל, זלמן יפרויקין, יעקב פאַט, חיים פינקלשטיין, לא יכלתי שלא להבחין, כי משהו אינו בגדר faie play, פשוט משום שההופעה חסרה שויי־כוחות, שכן לפחות בשלוש נקודות הכל כנגד אחד, והאחד הוא עבדכם בן אמתכם. הנקודה האחת – כל המשתתפים עמידתם על בסיסה של תרבות יהודית חילונית, ואני חסידה המסופק וסובר כי מה שהיה הוא שיהיה, היהדות והיהידות תחילתה ואחריתה אמונה, שיסודה ברית בין העם ואלהיו ודרכה תורה נחיית, ואילו חילוניות לא כטפלה לעיקר, אלא כעיקר, ואף היחיד, של תרבותנו אינה אלא ארעי דיאלקטי, כמין בין מלכא למלכא. הנקודה האחרת – כל המשתתפים הביוגרפיה שלהם מצוי בה פרק הגון של יידישזמוס אם מלוהב אם מהבהב, ואלו הביוגרפיה שלי נעדר ממנה כאותו פרק לחלוטין, ולא בכדי ראה דניאל לייבל לברכני, בעלותי לדוכן־ההוראה של ספרות היידיש ולשונה, באופן שהדגיש, כי העברית היתה לי מעודי יסוד נוצח וודאי, הן מבחינה היסטורית־אורגנית והן מבחינה אקטואלית־חיונית, בתחיית עמנו בארצו, עד שהייתי אפילו פטור מלהיות הבראיסט. הנקודה האחרונה – רוב המשתתפים ושמא אפילו כולם, הם תיירי־עולם, משוטטים על פני יישובי בני עמנו באשר הם, ואני קרתן־מדעת, וזה לי שלושים וארבע שנים שלא עזבתי את ארצנו כדי רגע וכדי פסיעה, אלא אם מחצית השנה, ששימשתי בה מורה בנהריים, שהיתה והנה בכלל עבר־הירדן, תהא חשובה כישיבה בחוץ לארץ אף שהחומש והגמרא עשויים למחות על כך.

אמת, היה בידי לנהוג כדרך אותם בעלי עצה־מרחוק, אבירי־התוכחות, ביחוד בשתי האמריקה. וכשם שהם מיעצים מרחוק, איזה פנים יאים לה למדינה והם מתרעמים על שאין מצייתים להם, אף אני אהא מיעץ מרחוק איזה פנים יאים להם לישובי בני עמנו בגלויות ואתרעם על שאין מצייתים לי; אבל מה אעשה וכל אותה השיטה של עצה־מרחוק מפוקפקת בעיני הלכה־למעשה, ויותר מזה הלכה־למוסר, וממילא אין בידי לדבר על הנושא הנידון אלא בגבולי ישראל, ביתר דיוק: מה פני הנושא בעיניו של מי שרואה את עצמו קרוב, מבחינה ספרותית, פובליציסטית, מחקרית, פדגוגית, להיקפה של הבעייה והוא מדמה שהגיע לגרעינה.

פירשתי ארבע בחינות ופסחתי על בחינה אחת: הבחינה האידיאולוגית. ולא משום שהאידיאולוגיה פסולה בעיני, אדרבה בלעדיה אתה מופקר לסכנה של קנה הנד ברוח, אבל איני סובר, כי מה שאנו עושים טעמיו עמוקים ויסודיים יותר, והחשבון ההיסטורי הגדול סופו מגלה, כי יותר משאנו בחרנו בעמדותינו עמדותינו בחרו בנו, ואל יתהולל החכם בחכמתו היא אמירה קדומה.

ג.    🔗

כי הנה אנו מתבוננים במה שהתרחש בחיי עמנו או שלושה הדורות האחרונים, ואנו מצמצמים את התבוננותנו על הבחינה האידיאולוגית, ואין אנו יכולים שלא להתרעש למראה התמונה המסוכסכת, שכמותה כתוהו ובוהו, – מילא, פלגנות וכיוונים אתה מוצא בכל אומה ואומה אלא שיסודה של האומה או יסודותיה, אם ארצה אם לשונה או שתיהן, הם מחוצה לכל ריב ומצה, ואילו אנו מריבותינו מטמטו את עצם יסודות העם עד שהוגה הלאומיות הפורמאלית כיעקב קלצקין, יכול היה להניח אפשרות של התפרדות עמנו לשני עמים, כשעילת ההתפרדות היא לשונית – עם עברי לחוד ועם יידי לחוד. קשה לומר, כי הנחת התפרדות כזאת היא בדויה – ניסויי תכונתה עלו לנו ברוב דמים – אולם לפי שעצם ההנחה היא כמין חשבון, שנעשה שלא מדעת־בעלים, שלא מדעת תולדות עמנו ודרכה האימננטית, שהיתה ברורה ומודעת לכל יהודי שלפני דורות־הבלבול ולרוב היהודים בעצם ימי־הבלבול, נמצא שהדיסאורינטציה של שניים־שלושה דורות אחרונים אינה, בתוך שלשלת התודעתיות ההיא, אלא כסטייה אֶפיזודית, והאֶפיזודיות שלה נבלטת והולכת, ככל שאנו מפליגים והולכים לתוך עצם ההלכה־למעשה של הריאורינטציה ההיסטורית.

קיימא לן, כי בחינת אחרית כראשית כוללת בקרבה את הזיווג של הארץ ההיסטורית הישנה־חדשה, או כמאמר אבותינו: של ארץ־הקודש ושל לשון־הקודש, ואין בנו יודע, מה הוא הגדול בפלאות, האם תקומת־הארץ או תחיית־הלשון, אולם כאן וכאן אין לפנינו בריאת יש מאין, כי שני היסודות לא חדלו מלחיות בעם; הארץ כיסוד שבכוח שנגלה כמעט תמיד כיסוד שפועל – וסימנך הספרות העברית העשירה. אבל כל אותם זמנים ארוכים של ההווייה­־שבכוח היו לו לעם לשונות חיות, שנתמזגו בהן השוני של חילופי־הגורל והשווי של יציבות־השליחות – יש והיתה זאת לשון שלא עברה את המדרגה הפרימיטיבית, או עלתה משהו אליה וחזרה לנמיכותה; יש והיתה לשון שהשיגה מעלת בינונים הגונה ונקשרה בה; יש והיתה לשון שהתפתחה מראשית של שאילתה והמשך של עצמיות ונעשתה כאחת מלשונות אירופה הגדולות, מן הפרוגרסיביות שבהן במבנה השקיף ומן העשירות שבהן באידיומאטיקה, ובה נתגלמו הגיניוס של העם ואפיו, תחילה בשפת־הדיבור ואחר כך בשפת־הספרות שנסמכה עליה, ושימשה כאחד הכוחות העזים לקיומו של הקולקטיב היהודי והווייתו. הכוונה כמובן, ללשון היידיש, ביחוד במזרחה של אירופה ומושבותיה הגדולות בעולם, ולתפקידה במאות השנים האחרונות. וגם זאת, היא־היא שהיתה הדחף הגלוי ואף אם ניתן לומר כך, הלחשן הנסתר לתחייתה של העברית כלשון־דיבור.

לכאורה ניתן לומר, כי אמירתנו האחרונה סותרת את מה שנקרא מלחמות־הלשונות בישראל, אבל באמת לא נלחמו לשונותינו זו בזו; נלחמו אלה שהסתייעו בהן ככלי מלחמה במריבותיהם האידיאולוגיות, אם היסטוריות אם אַ־היסטוריות, אַנטי־היסטוריות. ולענין הלשונות עצמן הרי עלילת שווא היא התולה בה ביידיש יריבות לעברית – דייה הצצה בספרותם של רוב הדורות כדי לראות, עד מה זיווגן עלה יפה: בדורות ראשונים לשון־קודש למעלה ועברי־טייטש למטה או לשון־קודש מימין ועברי־טייטש משמאל. בדורות אחרונים פמליה של סופרים כפולי־לשון. וכן עלילת־שווא היא התולה בעברית איבת יידיש – אילולי מיני היידיש, כפי שהחכימנו ביאליק, היתה העברית שבגלויות מתפלגת לכל מיני עברית, ושוב לא היתה עשויה להיות כאותו הדבק הטוב, שחיבר שבטי ישראל בפיזורם ומלכדם עתה בכינוסם, בבואם אל ארצם מבין שבעים אומות ודוברים למעלה משבעים לשונות; דבק טוב שכוחו במה שהלשון העברית היא, מבחינה היסטורית, כמולדת המשותפת לכל.

ד.    🔗

הקושיה, שאני מבקש להעלותה, היא: מה ייעשה בה ביידיש בתוך מציאות עברית. ולפי שהקושיא עשויה שתכלול כמה מיני יידיש, ננסחה לאמור: מה לשון טאט הפרסית ולשון תרגום הכורדית, ואין צריך לומר, דז’ודזמו הספרדית מחיבים תשומת דעת, שהרי יעקב אבינו נאבק עם המלאך ונקעה כף ירכו על שום ששכח פּכים קטנים וחזר ליטלם, קל וחומר יידיש האשכנזית, שהיא בחינת פכים גדולים, ביתר בירור: חביות בלומות דינרים של זהב. לשם תירוצה של הקושיא הזאת, אעלה זכר שיחה עם יוסף אופאטאשו עליו השלום – השיחה היתה ארוכה ונמשכה מלא ארכו של יום כיפּור בתל־אביב. היא התחילה כהמשך פולמוס, שנתגלע עם תרגומי ל"יום ברגנשפורג" – כידוע לכם זו מלאכת מחשבת של נובילה, אולם לא יכלתי להניח שיתפרסם תירגומי, בלא לוואי של סיפא, שבה הוכחתי, כי אם הנובילה הזאת מתכוונת להחשב היסטורית, דין לקבלה cum gra no salis כלומר, דין לבזוק עליה מעט מלח של ביקורת. באמת, בנה המחבר הנובלה שלו, על מחקרים של נחום שטיף ומאכס עריק, אבל ערבך וערבא צריך; הם ודומיהם ביקשו לשדל בה בספרות יידיש הקמאית מה שלא היה בה וכשם שהחוקרים העלו לפנינו את המחברים שבין המאה הט"ו והי"ז, כך העלה המספר את גיבורי סיפורו בני המאה הט"ז, כאילו כבר ידעו את הפירוש הקיצוני של החלטות הועידה הצ’רנוביצאית. באמצע השיחה הטיל אופאטאשו קושיה: וכיצד, שטוק תחיה, למשל, אתה מתכוון להורות יידיש באוניברסיטה העברית; השיבותי: זו לא בלבד אוניברסיטה עברית אלא ירושלמית, הוסיף והקשה: מאי נפקה מניה, השיבותי: ירושלים היא מעולה ו־noblesse oblige. הקשה: דהיינו, אמרתי: ירושלים מחייבת ומניחה לראות את מלוא המפה של התרבות היהודית, הכוליית; והמפה הזאת נקבע בה ליידיש מקומה הנאות – מאות שנות חיים ויצירה של גדול שבטי היהודים, רוב שבט אשכנז. בעצם, כמי שתעודתו תעודת מדע, הוצרכתי לומר, כי אלמד את הלשון וספרותה, לא פחות ולא יותר מכפי שהיא זכאית לפי הפרופורציה שלה על המפה ההיא, אולם הרי באימפונדראביליא קעסקינן, ואין כל אפשרות וצידוק של דקדוקי מדידה ודקדוקי שקילה, שכן העיקר הוא – בהשגה וההישג, במסירות וביכולת להקנות את מלוא העשירות, ולהראות, כי המתאמר לדעת את תרבותנו מתוך פסיחה על האוצר הזה, לא זו בלבד שאיננו בן־בית גמור בה, אלא אפילו איננו שכן מקוטע לה. שהרי מכל לשונות היהודים התחטבה יידיש כאחד מערכי תרבותנו הגדולים; לא אומר כדרך שניסו לומר, כי כמותה כבבלי – הגמרא היא בת תחרות קשה מדי – אך כאחד מענפי תרבותנו המשופעים ביותר.

הלכך שורת הדעת נותנת כי מדינתנו, דוקא משום שהיא רוצה ויכולה וחייבת להיות בחינת הים אשר כל הנחלים הולכים אליו, נועדת לעורר ולקיים את ההתענינות החיה בערך הזה. עליה לעשות זאת בבתי הספר – בבית הספר העממי והתיכוני דין לחזק את המגמה שכבר באה על גישומה, ולהרחיב את לימוד החובה בכתבי מנדלי, שלום עליכם וי.ל. פרץ על אחרים בתירגומים מהימנים; ואילו בכיתות העליונות של בית הספר התיכוני דין להניח בידי התלמידים ברירה של לימוד יידיש במקורה; בסמינרים ובמחלקות היהדותיות של בתי הלימוד הגבוהים דין ללמד יידיש כמקצוע עיקרי לגופו או כהשלמה או כהשלמה לענפי הלימוד השכנים – תולדות ישראל, אם של שבט אשכנז אם של יהודי מזרח אירופה ומושבותיהם, תולדות החסידות, תולדות הספרות העברית בדורות האחרונים, תולדות תנועת הפועלים היהודית וכדומה; מוסדי־תרבות והוצאות הספרים הציבוריות דין שירחיבו את מפעלי־התירגום מיידיש, יתר על כן חובה שיתקינו תכנית הוצאה מחושבת של אוצר ספרות יידיש, דף כנגד דף, אחד מקור ואחד תרגום. אף נדרשים מרכזים מיוחדים של התענינות בה – מוסדות שכבר נבנו, כבית ליסין או בית שלום אש וכן מוסדות העומדים להבנות כבית שלום עליכם ובית דוד פינסקי מתאימים, מעצם טבעם, להיות נקודות זימון קבועות להתענינות הזאת; ואולי דין לזרז הקמתה של אגודה מיוחדת, שתוציא גם כלי מבטא כפול־לשון משלה. ולא הייתי מפזר תכניות אילך ואילך, אילולא למדתי מפי הנסיון, כי קרקע נאותה מוכנה להן – אזניים קשובות ולבבות פתוחים.

ה.    🔗

מתוך חיתוך דיבורי באותה מסיבה ניכר היה מוצאי, וסיימתי בהערה כי כבן גליציה טרחתי להכיר את אוצרו של פתגם יידיש, מעבר לגבול ארץ ילדותי, ושעל כן נהניתי בראותי זה מקרוב במאמרו של יעקב פאַט ב"וועקער" פתגם ליטאי: צען קען ניט פאַרשפּאַרן די וויליע מיט אַ שפּענדל, כלומר אי אפשר לסתום את נהר הוויליה בקיסם. הוא מסתייע באותו פתגם, כדי להגדיר אפשרות של יחס אי אפשי לגבי יידיש מצד ועידת החינוך היהודית הכל־עולמית בירושלים. אודה, כי לטעמי משל נחמד כזה ראוי היה לנמשל טוב מזה –אפשר שפועלת בי רהייה שבי, שכמותה כקליפת ביצה חלולה, ואמנם בחיי לא הייתי כרוך אלא במוסד יהודי כל־עולמי אחד בלבד, כל עוד היה בו ממש, היא ההסתדרות הציונית העולמית. וגם זאת משום שתעודתה היתה לשחררנו מן העולמיות; ואפשר שפועל בי השיקול כי המשל הזה יאה לו נמשל אחר, שהוא כמדומה הולמו יותר. כי המתבונן בדורות האחרונים אינו יכול שלא לראות, כי ניסו בהם, יתר־על־המידה לסתום נהרות היסטוריים בקיסמים זמניים, והם הנהרות, וביחוד נהר־הנהרות שבהם סילקו במחי גל לא בלבד את הקיסמים אלא גם את המחסומים והסכרים והמשיכו מהלכם מהלך דורות כחוקתו. שעל כן, רבותי, זכרו כלל גדול זה: לא כנגד הנהר, אלא עמו ובתוכו

[י"ט אב תשכ"ב]