פרק ראשון    🔗

א.    🔗

שלוש שאלות נשאלנו:

א) האם היחס בין ספרות יידיש וספרות עברית היה, לדעתך, יחס של אנטאגוניזם או יחס של הפריית־הדדין, ב) מה היה משקל הזיקה של היצירה ביידיש ושל היצירה בעברית בזרמים אידיאולוגיים שונים בעם היהודי, ג) היש סיכוי של קיום לספרות יידיש בעתיד – בישראל ובתפוצות, והיש להשקיע מאמצים לשם הבטחת המשכיותו, ואם כן –מה צריך להיות טיבם של מאמצים אלה, ומי חייב ליזום אותם. הבאתי שלוש השאלות כלשונן, כדי להעיר, כי השאלה הראשונה כלולה בה תיבה אחת: לדעתך אך דומה עלי, כי הענין הנדון לנו יפה לו יותר תיבה אחרת: לידיעתך. שהדעה מותרת בסובייקטיביות, ואילו הידיעה מחייבת באובייקטיביות, הילכך אנסה לערוך את תשובתי מתוך מידת־ידיעתי, שאני מחייב בה, לפחות לפי כהונתי; הלכך אפתח ואומר כי מערכת־היחסים שבין ספרות עברית ובין ספרות יידיש אי־אפשר שנעמוד עליה אלא מתוך סקירה על פני מפה גדולה, אולי גדולה ביותר, אם לא מאכסימלית, של תרבות עמנו ותולדתה. שכן העיון הזה עשוי שיעמידנו על החלוקה הנכונה, וממילא על הפרופורציה הנכונה, של שני העניינים אלה.

ב.    🔗

מכאן ספרות, הנמשכת לאורך תולדות ישראל והמשותפת לכל שבטי־העם. ומכאן ספרות שתחילתה נעוצה באמצעה של תולדת־העם והיא מיוחדת לשבט בעם שהיה, במאות השנים האחרונות, גדול־שבטיו. לאמור: לפנינו, בעצם, שני משקלות שונים לפי אורך הופעתם ולפי תמידות־פעילותם בתולדות־העם ותרבותו. ממילא אנו נמצאים בתחומה של פרשה גדולה וסבוכה, היא פרשת לשונות־היהודים. כידוע, פיתח עמנו מערכה שלימה של לשונות שלו, ששימשו אותו במקומות שונים ובזמנים שונים, והן היו לו כלי־ביטוי לרוב צורכיהם ואף לכולם, מבלי שיזנח את לשונו השותפת לכל העם כולו; ולא עוד אלא שנוצרה כעין קואליציה, אם לא לומר: קואופרציה, בין הלשונות והלשון, על דרך חלוקה פונקציונאלית ברורה ומסויימת, ואם לחזור על המפורסמות הרי כך היתה היוונית, כך היתה הערבית, כך היתה הפרובנסיאלית, כך היתה הלאַדינו, וכך כנראה, היתה הכנענית (סלאווית מערבית). אוזניכם השומעות, כי פסחתי על שתים לשונות: הארמית והאשכנזית, ועשיתי זאת במכוון, שכן כל הלשונות שהזכרתי לא הגיעו, משום טעמים היסטוריים, למעלתה של הארמית ולמעלתה של היידיש, שעל כן אם נטריח לגבי כל הלשונות הנזכרות את הכלל, שאינו פטור מאכזריות: אומה הזוכרת אימתי באה אליה, כולה או קצתה, לשון מלשונותיה, אפשר שתזכור, אימתי היא מסתלקת הימנה.

ואמנם, הלשונות האלו הסתלקו או מסתלקות ואך ספרותן, במידה שהיא מצויה, קיימת ועומדת ונכללת באוצר קנייניה של האומה, ואילו הארמית לא כן עמדה – היא חיה, כדרך שהיא חיה, עד עצם היום הזה. אמת שלשלת היוחסין שלה קדומה – היא כבר מצויה במקרא: בחומש מלה אחת בלבד; בנביאים פסוק אחד; אך בכתובים פרקים שלימים; וחלקה הגדול של הגמרא כתוב בה, והיא נלמדת בבית, בחדר, בישיבה, באוניברסיטה, וניסויי תרגומה לעברית, שהם בחינת אָדער מען דאַרף נישט אָדער עס העלפט נישט [=או שאין צורך בכך או שאין תועלת הכך], הם כממילא למותר. עד־עתה אנו מעבירים את הסידרה שניים מקרא ואחד תרגום, והתפילות האינטימיות והרגשיות – קדיש וכל נדרי – נאמרות בה, ככל המשוער אף דורות המתפללים לעתיד־לבוא לא ימירוה בשם שלא ימירו, לפני החזרת הספר להיכל את לשון יקום פורקן ובשבועות ינעימו זמר אקדמות, וככל הנכון אף לא ישנו את לשון הכתובה, ויוסיפו ויזמרו אתקינו סעודתא ויה רבון עלם ועלמיה וכדומה. כי ראו גם ראו, לאחר שחדל לה ללשון זו אורח לשון חיה, פרצה בתקופה מאוחרה למדי, הופעה נאדרה כספר הזהר, שרישומו ניכר ביותר בתולדותינו, ממנו יתד וממנו פינה לתנועה רוחנית גדולה, ולימים לתנועה פוליטית גדולה, ולסוף לתנועה חברתית גדולה הקיימת עד עתה, והלא פרקי הספר הזה קבועים בסידורי התפילה, שנמשכו לו לנוסח האר"י, עד עצם היום הזה. והנה נמצאו שהקישו מגורלה של הלשון הארמית על גורלה של לשון יידיש, שבה מצא עמנו, כצביונו בגדול שבטיו, את מלוא ביטויו, אָפיו ודיוקנו. אודה, זו מעשה־פלאגיאט היא בידי, כי היא נטבעה בידי י.ד. ברקוביץ ומפיו שמעתיה, ואין לי אלא לחתום עליה בשתי ידיים. לא שהמקישים מתעלמים, כי מה שעמד לה לארמית אינו עשוי שיעמוד לה ליידיש, והיא קירבת המוצא, המקל על השפעת ההדדין, אולם מתוך שהם יודעים, כי שום לשון־יהודים לא הגיעה, כדרך שהגיעה לשון היידיש, לעצמות ולייחוד ולעושר, ונמצאה הזנחתה, שיכחתה, לא־כל־שכן כליתה אבידה, שאין אומה המוקירה את ערכי עצמה וחסה על יצירת עצמה, יכולה ורשאית להשלים לה. ועל־כן, לדעתם, גם עם תחייתה המופלאה של הלשון־האם, הלשון העברית, נשאלת וחוזרת ונשאלת האומה כולה: מה נעשה לאחותנו?

ג.    🔗

זה כמדומה הרקע לשאלה שנשאלנו: האם היחס בין ספרות עברית וספרות יידיש היה יחס של יריבות או יחס של גומלין. וגם למשמעה אנו חייבים בסקירה על פני אותה מפת־תרבות גדולה – כתב היד הראשון, שנמצא ביידיש, ופירסמתיו לפני כשלוש שנים, כל עצמו חרוזה קצרה ומשולשת והיא, כמעשה־סמל, כתובה בתוך הדפנים החלולים של אותיות תיבת הפתיחה של פיוט במחזור וורמייזא, והריני מתקשה מאד להבין, מה יריבות יש כאן. כתב היד שלאחריו, שנמצא בגניזה הקהירית והובא לקמבריג' ופירסמו ל. פוקס, רוב מצעו פרקי שירה, שתכנם מדרשי חז"ל, וצורתם כדרך האפיקה הגרמנית ודרך חריזתה, והם על לשונם וכתבם, מכוונים ליהודים בלבד, וביותר שמחלחלת בהם האווירה של מקדשי־השם. ואם נרחיק מעט נמצא גם את שמואל־בוך ואת מלכים־בוך, שבהם היידיש הקדומה, ידעה למזג תכני־מקרא ותכני־מדרש שענינם מלכות שאול ודוד אחריהם, כחטיבה סיפורי־שירית אחת, מה שנבצר, גם אז גם אחרי כן, מן הלשון העברית, לא במעט אף משום ההפרד של הסגנאות ההיסטוריים. אבל אפילו, אם מבחינה זאת, היתה כאן תחרות ובאמת תחרות ברוכה שסופה הבשילה פירותיה, אך לא היתה כאן יריבות. והוא הדין במעשיו של אליה בחור, שקולמוסו אחד נתן לנו את “מסורת המסורת” ו"התשבי" ו"טוב־טעם" וקולמוסו אחר נתן לנו את תרגומי מקרא ו"בבא־דאנטונא" ו"פאריש ווינא", וחלוקת קולמוסיו כחלוקה שבין חומרת־דעת וחקר בדקדוק ובמסורה, שייחד לה את לשון העברית, ובין קלות שירות ושעשוע בתרגום דבר קודש והעיבוד דבר חול, שייחד לה את הלשון היהודית וניתן לומר, כי יש כאן הפרדה של השלמה, אך אין כאן הפרדה של יריבות. ואין צורך לומר, כי הכלל הזה מקוים לכל אורך הקו בספרות העממית, שבה כלולים “צאינה וראינה” ו"נחלת צבי" ו"קב ישר" ו"לב טוב" ו"שמחת הנפש" וכיוצא באלה, שנולדו מתוך מגמה עמוקה ומחושבת, שחינכה את העם לערכיו ובערכיו.

ד.    🔗

ואם נפליג לתקופת ההשכלה וניצג לפנינו מנדל לפין, הפותח את השורה הארוכה והנכבדה של בעלי־האוניה הפרסונלית בתחומו של כפל־לשונות, ונשאל: האמנם בתרגומו ללשון עברית, לשון חכמים נפלאה, את “מורה נבוכים” וללשון יידיש עממית נפלאה את תהלים, משלי, קהלת, איכה, ובהניחו, במפעלו הכפול הזה, יסוד לספרות ולסופר כפולי־לשון, לא חיזקה את ברית־הגומלין בין הלשונות, שתהא האחת מסייעת את חברתה, מפרנסת מתפרנסת הימנה. ואפילו גוטלובר המקיים את עשייתו בשתי הלשונות כשתי רשויות נפרדות על דרך חלוקה – העברית לשירה, מאמר וחקר, והיידיש למשל, לפרודיה ולקומדיה, כלום לא היה גשר סמוי ביניהן, שהאחת השאילה לחברתה מתכונתה, כמשפט גשר גלוי ביניהן שאנו רואים בעליל במפעלו כפול־הלשון של מנדלי, ממשיכו של מנדל לפין בדיוטה עליונה, דיוטת הפרוזה במזל אמנות. ואל נא נשכח כיצד נכתבה פרוזה זו – תחילה נכתבה בלשון יידיש חיה וממללה, כפי שהעלה אותה כותבה מרתחי־החיים, ולשנים כתבה בלשון עברית חיה וממללה כמותה, כפי שהעלה אותו מקפלי־הספרים. ואילולא קדמה קומת־יידיש לא היתה נבנית קומת עברית מתוכה ועליה. אמת, מעשה תרגום מפואר זה לא היה עולה בידו, אילולא סייעתו עקשנותו המשולשת, – עקשנות שלו עצמו, עקשנותו של מגודל בחומרת־האחריות של מתנגד ליטאי, ובייחוד עקשנותו של האמן שבו, שלא ידע ויתור, אך העיקר היתה תחרות הלשונות שבנפשו, שסייעתו – כהגדרתו של ניגר – לעשות ללשון חיים כלשון־ספר ולשון ספר כלשון־חיים. הרוצה לבוא בסודה של חידת־כפל זו, ישווה כמה פרקי פרוזה של מנדלי, דף כנגד דף, פיסקה כנגד פיסקה, ויטיל בידו ספרו של זאב אהרנקרנץ, ששיריו ניתנו בשתי הלשונות, עמוד כנגד עמוד, ויקבל נוסחו העברי הנמלץ מזה ונוסחו היידי החי מזה, ויבין מלוא־משמעה של עלילת מנדלי לעשות את הישגו ביידיש כמנוע להשגתו בעברית.

ומנדלי הוא ראש למערכה גדולה של סופרים כפולי לשון ואם נאמר למנותם אותם ופעליהם נדבר עד שבת הגדול. כי מי אינו נמצא בכללם: מ.ל. לילינבלום ונחם סוקולוב, י.ל. פרץ ודוד פרישמן, הלל צייטלין ומ.י. ברדיצבסקי, ח.נ. ביאליק וש. בן ציון, יהודה שטיינברג ויעקב פיכמן, יעקב שטיינברג וי.ב. ברקוביץ, אהרון ציטלין ואורי צבי גרינברג, ורבים אחרים. אמת, בשני דור אחרונים מצויים יותר סופרים יחידי־לשון, והם נעשו כטיפוס השליט, אך עדיין לא נעשה ניסוי של בירור, עד כמה נשכרו אלה ביניהם, שכתבו אמנם בלשון אחת בלבד, אך ידעו את שתי הלשונות, כשם שלא נעשה ניסוי של בירור עד כמה נפסדו אלה ביניהם שכתבו בלשון אחת, אך ידעו אותה בלבד; ועוד נבוא בחשבון. אמנם, תגבורתה של יחידות־מהלשון נתחזקה לכאורה מכוחה של אידיאולוגיה, ובאמת האוריינטאציות הנפרדות ברחוב היהודים נעזרו בהרפתקה, הקרויה מלחמת הלשונות, באופן שנראה כאילו הלשונות נלחמות ביניהן, ובאמת הפרדי הדרכים ההיסטוריות נלחמו ביניהן. אך גם עתה היתה זו ספרות כפולת־לשון של עם אחד, כשסופריה מכאן ומכאן עושים בריקאפיטולציה של אותה הוויה עצמה ומתלבטים באותה פרובלימטיקה עצמה, ומה שאלה מחסרים, אלה משלימים ואיפכא.

ואסיים בדבר נחמד, ששמעתי מפי מורי ורבי, ר' יהודה לייב אבידע, שהיה גם חוקר לשון ופולקלור של יידיש, שאמר: אילו יהודי פשוט, דובר יידיש, ידע את המקורות ומקורי־המקורות של לשון דיבורו, על צירופיה, פתגמיה וניביה, השגורים על פיו, היה מגדולי התורה. לאמור, הלשון הזאת קלטה לתוכה, שכבות שכבות של ערכי תרבותנו, והם מסדה ורקמתה של ספרותה.

פרק אחרון    🔗

א.    🔗

אם מותר מתוך כובד־ראש להפליג, כדי־רגע, לצד קלותו, אתיר לעצמי, ברשותו של היושב־ראש להזכיר דבר־חידוד ישן – מעשה בר' יונתן אייבשיץ שהתעקש בילדותו וביקש דג שלם; נטלה אמו ראשו וזנבו של דג וחיברתם לאמור: הרי דג שלם לפניך. בלעו התינוק ולא אמר דבר, אך למחרת, כשהגיעה שעת תפילה, אמר תפילת מה־טובו ותפילת עלינו לשבח, וחסל. שאלה לו אמו: זו תפילה? השיב: אם ראש וזנב הם דג, הרי מה טובו ועלינו־לשבח תפילה. הנמשל הם מיני התפיסה, הנוטלים ראשה וסופה של תרבותנו, פוסחים על החלל הגדול שבאמצע, ואומרים: הנה תורה כולה. כמה מיני פסיחה מצינו בדורות האחרונים, למן ימי ההשכלה ואילך ונוספו להם גם מיני חידוש – יש השומט את אחרונות ומניח בידו את הראשונות – כך למשל, נוהגת הכנעניות. כאחת הפסיחות האלה היא גם הפסיחה על יידיש – מסלול של כשמונה מאות שנה הוא מסלול גדול, אפילו בתולדה בת אלפי שנים, כתולדתנו, והרי בעמי־אירופה אתה מוצא כאלה, שזה כמעט כל אורך מסלולם. ובדברי על פוסחים, כוונתי בעיקר לאנשים עברים, שכן דוברי יידיש וסופריה מקיימים אותה. וגם בירורנו עתה, לא בא להכריע בשאלת ספרות יידיש, גורלה ועתידותיה, כי לא בידנו הוא הדבר – ספרות יידיש מוקדים חיים וקיימים לה, ובכללם, ומצד־מה אף בראשם, מוקדה בארצנו, ומתרכזים בהם וסביבם כוחות פורים, המפתחים ספרות המצויינת בחיות ומעוּרה בכל אשר בשם ישראל יכונה, ופעמים עולה בי הרהור, שאילו קצת מצעירי הסופרים העברים היו מכירים אותה, היו אולי מתעוררים להרהר אחרי עצמם ודרכם.

ב.    🔗

לא, לא לגופה של לשון יידיש ולגופה של ספרות יידיש אנו נשאלים, גורלה של לשון חיה הוא בידי דובריה וגורלה של ספרות חיה הוא בידי סופריה, ולא עוד אלא ספרות משנכתבה, שוב אין מיתה חלה עליה, וכבר אמרו כי הומירוס שלשונו מתה חי יותר מתריסרי משוררים שלשונם חיה, ומפורסמות אינם צריכים ראיה. לשון יידיש, עם הסכנות האופפות אותה מעברים, חיה בפי עם רב, וספרות יידיש כוחה עמה ודיה הצצה בבטאוניה כגון “”צוקונפט" ביו־יורק ו"סאָוועטיש היימלאַנד" במוסקבה ו"גאָלדענע קייט" בתל־אביב להעמידנו על קצבה הער ושטפה הרוהט. במידה שאנו דוברי יידיש וסופריה – ויש בכלל הסופרים העברים כאלה, וגם עבדכם נמנה עמהם – אף אנו מכריעים על כך. אבל לא זו השאלה שאנו נשאלים להשיב עליה. אנו נדרשים להשיב על שאלה אחרת: מה ענינה של לשון יידיש וספרותה באיזורה של לשון עברית וספרותה. זו, בערך, שאלה ששאל את עצמו כנראה אהוד בן עזר לפני שהחליט לכלול בלימודיו באוניברסיטה גם קבלה וגם יידיש. וצר לי שלימודו ראשון עלה בידו ולימודו אחרון לא עלה בידו. אם לא אטעה התכוון, גם בלימוד זה וגם בלימוד זה, להכרת איפרכיה גדולה בתרבות עמנו, ותולדות רוחו. ודאי יכול היה להכריע לצד איפרכיה גדולה הימנה, שגם היא כספר החתום לתלמידי בית־הספר התיכון הכללי, הלא הוא ים־התלמוד, שהממונים על חינוך והוראה סבורים, כי אפשר לו למה שנקרא תודעה יהודית להסתדר בלא ידיעה הגונה בו ועודם מדמים כי הם יודעים מה הם סחים. הנה גם ענין לשון יידיש וספרותה הוא איפרכיה חשובה בתרבות עמנו ותולדות רוחו, ואין קניין אוריינטציה יהודית מלאה בלעדיה, ולפי שהיא גם ערך קרוב וחי, הרי פסיחה, שפוסח עליה מי שטוען להתערות בחיי עמנו, לא בלבד תמול־שלשום אלא היום ומחר, כמותה כסמיות־מדעת. וודאי הרבה הגישה המוטעית בהוראת ספרות הדורות האחרונים עושה, ושמא ידעתם, כי כשלושים שנה אני דורש, וככל שידי מגעת אף מקיים, דרך אחר, שאחד תלמידי הגדירה בשם קונצפציה תלת זרמית (השכלה, חסידות, מתנגדות) ותלת לשונית (עברית, יידיש, לעז). על פי כהונתי ושכרי עליה. הריני היסטוריון שהוא, לכל המרובה, נביא־לאחור ואינו נביא־לפנים. ושעל כן לא אטיל עלי להתנבא אם נקיים תלת־לשוניות לעתיד לבוא, אבל הלא קיימנוה דורי־דורות ואנו מקיימים אותה גם עתה, ואין זו תעודת עשירות יתירה לנו, אם המשכיל, לא כל שכן הסופר העברי, צריך תיווכה של האנגלית כדי לעמוד על טיבם של סופרי יידיש וספרותם שהיא חלק אורגני של ספרות העם. ודאי אשמת הוריו ומוריו היא, שלא בטחו, כנראה, בכוחה של העברית, עד שחששו כי ידיעה ביידיש עלולה להעמיד אותה בסכנה, והרי תוספת זו היתה, מבחינה יהודית, מעשירתם כשם שמגרעתה מדלדלתם.

ג.    🔗

אבל כאן אנו נוגעים בתחומה של אידיאולוגיה. הרינו נמצאים עתה בבית, שאידיאולוגיה היא בו ענין גדול, כמעט מכריע, שעל כן אבקש בכל לשון של סליחה, כי יותר לי לומר, כי אין אני מחשיב כל־כך אידיאולוגיה. לא שאפשר לנו לשחות בלעדיה בים־החיים, בלי שנעמיד עצמנו בסכנת־הפקר, אבל אם אנו סבורים, כי האידיאולוגיה ממצה את סיבות־עשייתנו והיא מבטיחה את תוצאותיה, הרי זו סברה של תוהו. לימים מסתבר, כי מוצאי מעשינו אינם כמבואיה, שדרכה של קליפה שהיא נושרת ודרכו של תוך שהוא מצטרף לחשבון גדול בהרבה, מכפי שיכולנו לשער בגבולי אָפקו של הדור. ספרות־ההשכלה, שיעשעה את עצמה במיני מליצה וטרחה לעשותם כלי־שרת לדרכי מבע שונים לצרכי השקפתם, לא שיערה כי סופה של טירחתה סיוע לתקומת מיליונים של הוגי עברית ודובריה, במולדתנו הקדומה; וחכמת ישראל, שאביה ראה אותה כבוררת מיתה יפה וקבורה נאה ליהדות, לא שיערה תחילה שסופה משענת לתודעת תחיתה של האומה בארצה, ואפשר להאריך במשל ונמשל. אמנם, היתה אידיאולוגיה הבראיסטית והיתה אידיאולוגיה יידישסטית, והיתה מחלוקת קשה ומרה, אך ודאי הדין עם דוד כנעני, שאמר, כי כל אותו עסק שנמשך כעשרים או כשלושים שנה אינו אלא אפיזודה במרחק הימים של מאות שנים ואוסיף על דבריו, כי היה זה גרר של אחרית הדיסאוריינטאציה ההיסטורית שבאה על ביטויה לא בלבד במלוא חללו של הבונד וכדומה, אלא גם ברוב חללה של הציונות, שתפיסת מדיניות ההווה, והדברים יגעים. אכן, רוב הציונים הבראיסטים היו קצתם בממש ורובם בהכרזה, והם שבנו את “תרבות” שלימודיה היו על טהרת העברית ולשון המדינה נלמד בה, אך בת קולה של יידיש, לשונם של המוני בני העם, לא נשמע בתכליה. אכן כל הבונדאים יידישיסים היו, רבים בממש ולא מעטים בהכרזה, והם שבנו את ציש"א, שלימודיה היו על טהרת יידיש, ולשון המדינה נלמד בה, אך בת קולה של עברית, לשונם של כל דורות ישראל, לא נשמע בכתליה. אבל הציונים הטובים האלה, שקיימו שלושה עתונים פולנים מצויינים, לא היה בהם כדי הוצאת עתון עברי אחד, והיו שנים שהשבועון העברי היחיד, לא בלבד בפולין, אלא באירופה כולה, היה “השומר הצעיר” בעריכתו של יהודה גוטהולף. ולא מקרה הוא, שכן תנועה עברית בגולה שאינה כרוכה בעליה, אין בה ממש, וסופה של ההסתדרות העברית באמריקה יוכיח. אך נשוב לענין בתי־הספר שלנו בפולין – רוב ילדי היהודים לא הלכו לא ל"תרבות" ולא לציש"א, אלא לבתי־ספר של הרשות, והיא עשתה מה שעושה תרבות־נכר. אלא מה, היה ציבור יהודים, עצום ורב, המוני בית ישראל, והם קיימו את הלשון העברית קודם כל בתפילה, בלימוד תורה אם בחדר אם בישיבה. היו בני־נוער, חברי “החלוץ” ותנועות הנוער, שקיימוה בדיבור ובקריאה, כשם שקיימו לשון יידיש בבית וברחוב, באסיפת עם ובתיאטרון, ועינה של לשון אחת לא היתה צרה בחברתה, כשם שלא היתה צרה לפני היות המחלוקת ואפילו בתוכה, שכוחה של העברית ככוחו של מסלול ארוך וכולל יותר וכוחה של יידיש ככוחו של מסלול קצר וגדור ממנו והיא פרופורציה שמשמעותה המכרעת עמה ואין בכוחה של כל אידיאולוגיה לשנותה.

ד.    🔗

ולשאלה לסיכויי קיומה של ספרות יידיש לעתיד לבוא, גם בארצנו גם בגולה, –הרי גם התשובה לה מחייבת תכונה שכאמור אינה בי, והיא נבואה־לפנים. קשה לי לדון בענייני הגולה, שאיני מכירם אלא על פי השמועה, כי בארבעים וכמה שנים לא יצאתי מארצנו אלא פעמיים, פעם אחת לפני ארבעים שנה לערך, שעשיתי ב"חלוץ" בגרמניה ושם לא היתה בעיה של יידיש; ופעם אחת, לפני שנתיים, לכמה שבועות לאנגליה, שגם בה אין זו בעייה מקפת ביותר. אבל אם לדון על פי התענינותי הרצופה, הרי מערכת יידיש בגלויות חמורה – רוסיה ידעתם מה היה לה, מאז ניתקו יהודיה לכרחם ממגע חי ופעיל עם כלל האומה ונחסמה תרבותם, תחילה בלשונה האחת, הלשון העברית, ואחר בלשונה האחרת, לשון יידיש, שראשי סופריה נרצחו, ולא הונח לה אלא כזכר לטיט: סידור תפילה בסטנסיל מזה וירחון “סאָוועטיש היימלאנד” מזה, שהוא מקלט־מה לכשרונות חשובים, השומרים על גחלת היידיש, והיא יפה ומקורית, ועל פי הגלוי על דפי הירחון הזה אנו למדים מה רב הסמוי והגנוז מה שאין כן בשתי האמריקות – שם אין חסימה ואין חמיסה, ופועלת בה ספרות ועתונות, ומשמשים אותה כשרונות רבים, מהם מופלגים, ולא עוד ספרות יידיש היא היחידה, מבין ספרויות העמים המהגרים העומדת על נפשה ומעמידה קומה גדולה, אבל סכנה, שאתה מוצאה בברית המועצות אתה מוצאה גם בארצות־הברית – המעבר הנמהר למקצועות אקדימיים מפורר את קיבוצי היהודים ומבודדם יותר ויותר, יחידים יחידים, והעירוב של מעטים בין רבים מקשה על קיומם של ייחוד וייחודים, שאין להם גילום אלא בהוויה קולקטיבית, ותהליכה של טמיעה, בתרבות ובלשון הוא במלא־קצבו, וקרבנה הבולט הוא כאן וכאן לשון יידיש, שאינה ננחלת לבני־דובריה, והיא שיכחת ראש הקולקטיביזטורים שלנו ביהדות מזרח אירופה ומושבותיה מעבר לים. ודיה הצצה במערכת גילם של סופרי יידיש בשתי האמריקות, בקנדה, בדרום אפריקה, כדי לעמוד על כך. לשונם של רוב עם־ישראל בגולה היא האנגלית מזה והרוסית מזה, ומי שאינו מעלה על דעתו עובדה זו ואין היא מדידה את שנתו, אינו מעיד על עצמו, כי אמנם דאגת לבו נתונה לעמו.

ה.    🔗

אכן מצדי־צדדים נראה לי מעמדה של יידיש נוח יותר בארצנו, שמהיותה עתה העז והנועז שבמוקדי חייה והוויתה של האומה, מתקיים בה מה שמתקיים בכל גל עליה גדולה של חיות העם – כל הכוחות החיוניים שבעם, ולא בלבד אלה שהיו מלוכדים בתוך הציונות וסביבתה, מבקשים בה אחיזה ובכלל גיאותה גם גיאותם. אין לך זרם ופורמציה בעם, שלא יחול עליו עתה כלל זה, מתוך סבר וסברה, כי בכלל עילויה של מדינה אף עילוים, ואין זו טעות להם. ולא ייפלא אם לשון יידיש וספרותה ביקשו להן אחיזה ונעשתה להם כאחיזה – מה שהפריחה והציצה היא לא בלבד המשך אלא חידוש, עד שמותר לדבר על מולד חדש, שזכתה לה וזיכתה בה את אוצרו של העם.

תנועה זו לא שעתה לא לעצתו של משורר צעיר לסופריה: להתחסל, ולא לשידולו של משורר ותיק ללשונם: תעלה נא עצמה עקדה, אלא בנתה מרכז לעצמה, והריני מתברך, כי ידי היתה בתקומת כלי־מבטאה. אמת, כשהלכתי בענין זה ליוסף שפרינצק, היתה תוכנית אחרת בלבי ובפי – הקמתי שתי אכסניות: אכסניה אחת “גשר” שמה, שתעודתה לספר לו לקורא העברי, מה מתרחש בספרות יידיש, ואכסניה אחרת “די בריק” שמה, שתספר לקורא יידיש, מה מתרחש בספרות העברית. תחת תכניתי באה תכנית אחרת, והיא יצאה לפועל – “די גאָלדינע קייט”, והיא כמובן, פתרון חד־סטרי, ועדיין תכניתי צופה לגואלה. אולם בדברי אלה אני כבר אומר, מה ראוי שייעשה. ובכן אמשיך בכך, ואפתח במה שאני עוסק בו והוא עיסוק כפול, מכאן לימודה של לשון יידיש וספרותה באוניברסיטה, המחוייבת בכך גם משום גופה, גם משום זיקתה למקצועות לימודים אחרים, והוא קיים עתה בירושלים, בחיפה וקרובה גם שעת לימודה בתל־אביב. הנסיון של גימנסיה בקריית חיים, ללמד לימוד־של־בחירה מקצוע זה כאחת הלשונות הנלמדות, דין שיתרחב על ערים אחרות. מכאן הוצאת מיטב ספרות יידיש בתרגום עברי, חובה שמה שנעשה עד עתה על ידי מוסד ביאליק ואחרים, יתרחב בכדי מפעל גדול ומחושב, אוצר ספרות יידיש לכל דורותיה, ובכללו אף אנתולוגיה על דרך מתן דף כנגד דף – מקור ותרגום. ועל שום מה ההסתפקות בתרגום אינה נראית בעיני – ראשית, ידועה אימרתו של ביאליק, כי הקורא דבר שלא במקורו אלא בתרגומו, הוא כמנשק ארוסתו מבעד לצעיף, וניתן להוסיף על דבריו, כי הרבה חופים על פני ארוסה הזאת צעיפי צעיפים, מהם אמנם כמשי דקים אך מהם גם העבים כשקים, שאין לנו מתרגמים הרבה, ולא כולם מעולים, ויש בהם העושים מלאכתם כלאחר־יד. לא מעטים יצירי לשון יידיש שאינם בני־תרגום, או שאינם עדיין בני תרגום. אין ספק, כי מלבד מעשי הסופרים שתרגמו את יצירות יידיש שלהם בעצמם – ביחוד מנדלי וזלמן שניאור – מעשה התרגום הבולט ביותר הוא תרגום י.ד. ברקוביץ לשלום עליכם, והנה מה שאמרתי בחייו, אומר גם עתה: מפעלו זה, שבו גם נהנה מדרך החירות שהניח לו שלום עליכם, שידע גודל זהירותו ואחריותו, נעשה במעמדה של לשון הספרות העברית בדורו, וזה אמנם מעמד גדול, שאינו חוזר בכל שני וחמישי. שהרי מעמידיו היו מנדלי בפרוזה, ביאליק בשירה, אחד העם בהגות ונוספו לו כיבושיהם של תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, אבל מעמדה של לשוננו היום, אפשר אינו רם יותר אך הוא משופע יותר, שנוספו בינתיים כיבושי הפרוזה של עגנון והזז, ושל כשלושה דורות של פרוזאיקנים, מהם שגדלו בתוך הלשון החיה ומתוכה, וכשלושה דורות של תרגום ספרי מופת מספרויות העמים, וביחוד כשלושה דורות של חיי לשון תקינים, הוא מעמד אחר ושונה, המניח פתח רחב יותר לתרגומו של שלום עליכם ותכונות לשונו המיוחדות. דייקתי בלשוני ולא אמרתי: פתח רחב למדי, אלא אמרתי: פתח רחב יותר. האם יימצא מבני הדור שימסור על כך נפשו, כפי שמסר ברקוביץ – זו השאלה. והשאלה, כיצד יעלה מתרגם באפס ידיעתו בלשון יידיש. ומה שנאמר בשלום עליכם נאמר ברבים אחרים.

ועוד זאת, אנו חייבים בהוצאת כתביהם של הסופרים כפולי הלשון. האוניברסיטה העברית נטלה עליה מעשה־בכורה – להוציא הוצאה אקדימית את מנדלי בשתים לשונותיו בשנים עשר כרכים. אך מה יהיה, למשל, על כתבי דוד פרישמן ויהודה שטיינברג ויעקב שטיינברג ויעקב פיכמן וכיוצא בהם, שנכתבו יידיש – נגזור עליהם שיכחה, או נתלם בחסדם של מתרגמים, שאין שבילי יידיש נהירים להם.

ו.    🔗

ואף זאת: עיר זו, שאנו מגלגלים בה דברינו עתה, יש בה בית ליסין ובית שלום עליכם ובקרוב יהיו בית לייוויק ובית בורוכוב – האם זה כדרך הטבע, כי בית ליסין אינו חושב, כי השם מחייב, והוא חייב בתשומת דעה מיוחדת ומכוונת לספרות יידיש, ולמעשה חוששני כי משאל חטוף היה מגלה כי לא בלבד באי הבית אלא הקרובים אליו אינן יודעים מי הוא ליסין זה, מה הגה, מה שורר. ובית שלום עליכם, שמגונזה בו נדוניה כבירה – אלפי אגרותיו הצופות לפירסום (וזה יהיה כמין שלום עליכם־תנינא, שדרכו שישקע כאותו רוח של יצירה במכתב כשם ששיקע בסיפור). יש, ברוך השם, לעת עתה מה לעשות. ולעתיד לבוא? עם ישראל מידת בזבזנות היא בו, אך מגזם מי שתולה בו מידת בזבזנות מוגזמת – הוא ישמור כדרך שישמור על הלשון העשירה ביותר שבני עמנו יצרוה. ולא עוד אלא בסיום־סיומם של דברי אנסה להגיב משהו כצופה באצטגניות לאמור: עתידה קונפרונטציה של דור בא עם כלל חזיונה של רוח עמנו אמונתו ותרבותו. ככל המשוער תיעשה בלא הציצה, כלומר שלא כדרך הפגישה עתה, כשהיא נעשית בתיווכם של מורי דור קודם, יהא זה זימון פנים אל פנים עם הפינומן של היהדות. אין בידי לנחש, מה יעשו בני הדור לאחר זימונה, ואם אומר כי יחזרו לאורחא דמיהימנותא, הרי אין זו אלא הבעת משאלה, ואין הדבר תלוי במשאלתי, שאם הדור ההוא לא יזקק למתווכים גדולים, מה להם מתווך קטן כמותי. ואם תשאלו, מה פירוש של זימון פנים אל פנים – פירושו: זימון עם אישי תולדותינו למן ר' עקיבא עד הבעל שם טוב, עד שהמפה הגדולה של תרבותנו תתפרס על כל איפרכיה ואיפרכיה שעל פניה והאיפרכיה, שנידונה לנו, בכללן כי כל איפרכיה לא לתהו נבראה כי אם לשבת נוצרה.

[י"ד–כ' ניסן תשכ"ח]