א.    🔗

בדרך הארוכה שעשיתי זה מקרוב, שמעתי דברי־ברכה הרבה, ולא אחת לא היה בידי להתגונן מפני הרגשתו של מי שנגזר עליו לשמוע הספדים חמים על עצמו, וכידוע משפט ההספדים הוא שהם עשויים כמין הלל גדול. ומה יעשה אדם השומע הספדים ורואם נקשרים מעל ראשו, ואין לפניו אלא ברירה משולשת: אם הוא בר־מינן – השתיקה הגזורה עליו יפה לו, כדרך העולם בסדר הפרשיות: אחרי מות קדושים אמור, ולא נולדה עדיין המציבה שנוסחה ישתרבב בו קורטוב של גנות. ואף אם הוא שרוי בנים־לא־נים של מיתה מדומה, השתיקה יפה לו, גם אם יתמה בליבו שלא ידע, כי היה כליל־השלימות. אולם אם הוא חי־וקיים כמוני, הניצב לפניכם היום, שוב אין השתיקה מותרת לו, אלא הוא אומר מה שאומר לכם עתה: שמח אני כשמשבחים יהודי, לא כל שכן יהודי והוא סופר, קל־וחומר סופר והוא איש ארץ־ישראל, ואין שימחתי נפחתת משום שנבחרתי לכך, כדין או שלא כדין, שהרי העיקר היא הכוונה הטובה ושמא שם, למעלה, יתחוור, כי אני זכאי למקצת השבחים שהירבו עלי, ולא יוכלו מלאכי־החבלה להכחישם, וממילא לא יוכלו למנוע ממני מנת הלוויתן שלי, ועל כך בלבד חייבני להחזיק טובה למשבחי.

 

ב.    🔗

אולם בתוכו של דבר, אין דעתי נינוחה עלי – סוף־סוף נהגו בי בעלי השבחים לפי מידת החסד, ואני רציתי לשומעם לפי מידת־הדין. אולם זאת רובם לא יוכלו לעשות, ואפילו היו רוצים בכך כי כדי לנהוג בי לפי מידת הדין, הוצרכו לקיים את דברו של לסינג, משמו של הסופר: רצוננו להיות משובחים פחות ונקראים יותר. ודאי, כדי לשפוט אם יין הוא לא בלבד יין טוב, אלא יין בכלל, אין צורך לשתות את מלוא החבית עד מיצוייה, אבל מה הדין אם רוב החביות נשארות סתומות וחתומות, ואך חביונת אחת וכמה תריסרי בקבוקים סביבה נפתחים, כפי שאירע לארבעים ספריי העבריים מכאן ולספרי, היחיד לעת־עתה, ולקצת נפוצותי ביידיש מכאן.

ואילו הדברים אמורים אך ברוב לטואַסטים ובכעין־טואַסטים שנזדמן לי לשמעם למן בואנוס־איירס עד ניו־יורק, היתה זו צרה מועטת. סוף סוף רובם של בעלי־הטואַסטים בטחו במה שכתב משה שטאַרקמאַן בלכסיקון החדש של ספרות יידיש או יעקב פַאט בספר שיחותיו עם סופרים בישראל והניחו, כי מן הסתם ספריי המפורשים שם אינם בדויים. אך הדברים אמורים בעניין רחב בהרבה ועמוק בהרבה, שבו אין אני אלא פרט פעוט וצדדי ביותר – רובם המכריע של סופרי־עברית הצעירים אינם קוראים יידיש, וספק חמור הוא, אם במציאות כזאת מותר עוד להטריח דיבורים שגורים, כגון: שתיים לשונות וספרות אחת; שתיים ספרויות ועם אחד וכדומה.

 

ג.    🔗

התנכרות־כפל זו זקנה אמנם עבות אך לא עתיק ביותר. אך זה מקרוב ראה יעקב גלאטשטיין – בדוכן אגודת הסופרים על שם י.ל. פרץ – להזכיר את כפילות־הלשון היוצרת כדמות אונייה פרסונאלית שהיתה דרך־המלך של ספרותנו, ומנה מניין ראוי של סופרים כפולי־לשון, שניתן להוסיף עליהם כהמה וכהמה. שכן דרך המלך – לא מלתא זוטרא היא. אלא כהיום הזה האונייה הפרסונאלית הזאת יקרת־מציאות. כיצד באה אותה התנכרות־כפל, שסופה חלוקה קיצונה כל־כך, ומה היו פני תחנותיה המיוחדות, הוא עניין להיסטוריון לענות בו, אך גם אנו, החיים, בין היינו שחקנים בין היינו צופים במחזה, יש, לפחות, דבר עדות בפינו. ובכן, לחלקי אני מסתפק בהערה: אותה חלוקה התחילה בתוך תוכה של האוּנייה הפרסונאלית כפולת־הלשון, ובאה על גילויה ביחסי שיעור שונים: י.ל. פרץ – מיעוט יצירתו בעברית ורובה ביידיש; ח.נ. ביאליק – מיעוט יצירתו ביידיש ורובה בעברית. אף כפילות־הלשון היוצרת באמצע נפסקה – אצל י.ל. פרץ המאוחר צריך לחפש בנרות חיבור עברי, ובייחוד אחרי ועידת צ’רנוביץ, ואילו ח.נ. ביאליק, ראה, לשמע הפולמוס בצ’רנוביץ, לטפוח על השולחן ולומר: שוב לא אכתוב יידיש. שתי עובדות קטנות המפיצות אור על בעייתנו.

אף עניין ריב הלשונות הוא עניין להיסטוריון לענות בו, אך גם אנו, החיים, בין בני דור בין לאחריהם, יש, לפחות, עדות בפינו. ובכן, לחלקי אני אסתפק בהערה: לכאורה המחלוקת היתה בין הלשונות, אך הלא הן, הלשונות, במשך מאות שנים, לא היו שרויות במריבה, אלא השלימו זו את זו, ללמדך כי יסודה של המחלוקת לא היה בהן, אלא השלימו בחילוקי הדעות בעניין דרכו של העם, והיתה זו אם לא החריפה שבפלוגתות, הרי אחת החריפות שבהן בתולדותינו. אילו כל האורינטציות, שכל אחת ואחת מהן היה מחנה רב למדי מאחוריה, נצחו, והתחלקנו, חלילה, לכמה עמים, ביתר דיוק: לכמה פירורי עמים. ועניין הלשונות לא היה בפלוגתה זו כלי־איחוד אלא כלי־פירוד, בפרט שהנחת־הראש של רוב האורינטאציות היתה האפשרות, ואפילו ההכרחיות של יהדות חילונית גרידא, והיא תפיסה צעירה ביותר בקרב עמנו, ואם הכתה שרשים בכלל הריהם קצרים ודלילים, וממילא אינם מסוגלים לאחד, כדרך שאיחדו השרשים הקדומים והקדומים־ביותר.

הלכך ראה אחד מבעלי ההלכה החריפים ביותר של הלאומיות היהודית המודרנית, יעקב קלאצקין, שהעמיד כל היהדות כולה על הלשון והארץ, לדבר על שני עמים – העם האחד שלשונו תהא עברית והעם האחר שלשונו תהא יידיש. ואף היום מנסרת לפעמים בת־קול טריטוריאליסטית לאמור: כשם שהעברית יש לה מדינה משלה, דין שיידיש תהא לה מדינה משלה, ואותו אציל ותמים־במופלג, יצחק נחמן שטיינברג, כדי הפלייה הגיע – העברית, לפי תולדותיה, מיליטאַנטית ותעמיד מדינת־מלחמה; היידיש, לפי תולדותיה פאציפיסטית, ותעמיד מדינת־שלום.

 

ד.    🔗

ודאי שחלוקת־הלשונות הגיעה בזה עד־אבסורד, אבל גם במדרגותיה המתונות יותר היתה מפסיקנית למדי, תחת מאחדנית. עד היכן הדברים הגיעו, למדתי ממעשה שהיה – בבאנקט שנערך בירושלים לרגל יובל החמישים של אגודת י.ל. פרץ בניו־יורק סיפרה גולדה מאיר מעשה שהיה, הוא מעשה בויכוח שבין חיים ז’יטלובסקי לבין נחמן סירקין, שעשוי היה שיימשך כמים שאין להם סוף, הציע סירקין דרך פשרה: כל מה שכבר קיים – שלכם, כל מה שאינו קיים עדיין – שלנו; הגלות כבר קיימת – שלכם; ארץ־ישראל עדיין אינה קיימת – שלנו; יידיש כבר קיימת – שלכם; עברית עדיין אינה קיימת – שלנו. לאחר עיון מסתבר, כי דבריו כוללים רב יתר מכפי שנכלל, ברגיל, באפוריזם. משמע, כיון שאלה, בעצם, שני צדדים של מטבע היסטורי אחד, אבל המחלוקת הראתה לכל פלגה ופלגה צד אחר בלבד וניסתה לשדל את עצמה וזולתה, כי הצד הזה הוא המטבע כולו, וכוחו של שידול כזה כמותו כחולי, מן המחוייב למצוא מודוס־וויוונדי – תקיים כל פלגה את צדה, וסירקין הניח את המשא הקל לז’יטלובסקי ואת המשא הכבד נטל על עצמו. ואם נשאל כיצד היה סירקין מגדיר עתה את המצב, מותר לנו להניח, כי היה אולי מדבר על ארץ ישראל ועברית שהן כבר קיימות ועל גלות ויידיש שהן עוד קיימות, אך קשה לומר אם היה שוב מציע חלוקת עבודה, כי אילו זכה לתקומתה של מדינתנו, היה, ככל הנכון, ראשון נשיאיה, כפי שהאמין בעצמו. אף קשה לדעת, מה היה ז’יטלובסקי אומר, אילו היה עתה בינינו – ולא הייתי דן לפי עמדתו הכהויה בשנותיו האחרונות ואדרבה הייתי מביא בענין אותה שעה מאירה, שבה הציע לפניו, לפני ביאליק, הוצאה משותפה של כלי־מיבטא, ושירטט תכנית, שהיתה מינימאלית מדי לגבי ביאליק, אך מכסימלית למדי לגבי ז’יטלובסקי, והיא תכנית שעיקרה ישובה של המחלוקת.

 

ה.    🔗

והיו עיניך רואות את מוריך – כלל גדול, משמע, חובה לראות, כיצד עמדו הללו במצב זמנם ומסיבותיו, כדי להקיש, מה היתה עמידתם במצב־זמננו ומסיבותיו. ולפי שאני סבור, כי זמנם עמד במזלה של דיסאורינטציה היסטורית, ולפי שאני מאמין, שזמננו עומד במזלה של ריאורינטאציה היסטורית, נס תקומתה של מולדתנו הראשונה והקדומה־ביותר, והנס הגדול ממנו, נס תחייתה של לשוננו הראשונה והקדומה־ביותר, הם מסימניה הבולטים, הריני מצייר לעצמי, כי הם, המורים, היו, בעצם, ניצבים באשר ניצבים עתה כל היהודים – להוציא קצת חבורות הלוקות ביושן או בבוסר – כלומר: היו ניצבים בתוך הריאורינטאציה היהודית, מי בכל רמ"ח ושס"ה ומי, לפחות בכיוון־פניו אליה.

ואם־כן, ניתן להקשות: מה מועילנו ענין־והיו־עיניך־רואות־את־מוריך, והתשובה היא: הם, בכל־זאת, היו מרבים לראות ומרבים להבין ממנו, בעיקר עתה, שהמעשים גדולים מעושיהם ויש לנו, ברוך השם, קברניטים הרבה, אך קברניטי־רוח כמוהם כאין, ושעל־כן אנו נדרשים לא אחת לקיים בחינת שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך.

 

ו.    🔗

אך אשוב לדבריו החמים של יעקב גלאטשטיין ענין כפילות־הלשון היוצרת ביסוד האוניה הפרסונאלית, כדי להקשות, האם אנו חייבים לדבר עליה כעל זכרון של מה שהיה לפנים, או שאנו ראשים לדבר עליה כעל משאלה של מה שיהיה, או עשוי שיהיה לעתיד לבוא. אמרתי: היה לפנים, כי מחוצה לשתי דוגמאות, שגלאטשטיין הזכירן – דוגמת אהרן צייטלין, שהוא כפול לשון בתחום השירה, איני יודע כיום דוגמאות אחרות של אוניה פרסונאלית מלאה, מתמידה, שוות־ערך ושוות־שיעור. התחקיתי על הענין הזה והתפתחותו באמצעה ובסופה של המאה הזאת ואביא צמד־דוגמאות שהוא בנותן־ציון – ראובן אייזלאנד שהלך לאמריקה, יעקב שטיינברג שהלך לארץ־ישראל. הראשון, ראובן אייזלאנד, פירסם ב"התורן" שיר בעברית, ואילו המשיך לכתוב בה היה מצטרף לזימון של המודרניסטים – אברהם בן יצחק לפניו ודוד פוגל לאחריו, אבל אותו שיר בן־יחיד הוא לו בלשונו, והצטרף לחבורת "יונגע, שנמצא בתוכם, אמנם י.י. שווארץ כפול הלשון, אך הוא אותו יוצא־מן־הכלל הבא לאַשר את הכלל. האחרון, יעקב שטיינברג, בבואו לארץ ישראל היה מאחריו ספר שירים קטן בעברית וקובץ סיפורים וכרך ראשון של הפואימה “רוסלנד” ביידיש, אבל הוא לא שב שיבה של ממש ליידיש. צמד דוגמאות זה הוא כאות לניתוק מודע של סופר מכפילות הלשון היוצרת שלו עצמו, והוא כמופת למהלכה של יחידות־לשון, ולא כמקרה הוא שראובן איילאנד, שהלך לאמריקה, הניח את העברית, ויעקב שטיינברג שהלך לארץ ישראל, הניח את יידיש.

 

ז.    🔗

אף תולדות הפרישה מן הלשון, אם לכאן ואם לכאן, היא ענין להיסטוריון לענות בו, והוא יזכור לא זאת בלבד, כי פרץ הירשביין כתב תחילה עברית ופרש הימנה, אלא אף זאת, כי השמועה תולה בו בשלום אש התחלה עברית וכי ה. לייוויק כתב, לדבריו, מחזה בעברית ונשאר עמו בכתובים, והצד השווה, כי שלשתם, שנעשו נציגים מובהקים של סופרי יידיש, רחקו ממנה מן הלשון העברית, שלא היו מסוגלים לתרגם את עצמם אליה, ונצרכו לסיועם של אחרים. ואף זאת, בהמשך הימים קיפחו את מגעם עם העברית, עד שגם גירסת־ינקותם נתפוגגה והיתה כלא היתה. הרינו מדגישים את בעיית יכולתם לתרגם את עצמם, כי זה חזיון מיוחד בספרותנו וטעון התענינות מחקרית מיוחדת. תחילתו נעוצה כידוע, במעשה מנדלי וסיומו במעשה זלמן שניאור, י.ד. ברקוביץ, וי.י. שוואַרץ.

הצד השווה שבהם ובשכמותם הוא, כי חיבורים שנכתבו יידיש מיתרגמים בידי מחבריהם לעברית, ולא להיפך, והטכניקה של תרגומם מכוונת לכך כי היידיש־שבעל־פה שלהם, והיא יידיש חיה מדוברת, אידיאומאטית, תימצא לה מקבילה בעברית שבכתב שלהם, ובהימצאה נמצאה הלשון העברית החיה נשכרת. ככל שהללו הצליחו באותה טכניקה, כן ייתרו את נוסח־יידיש שלהם עצמם לגבי הקורא העברי, דבר שהוא, בעצם, ענינו של תהליך־התרגום מיידיש לעברית, הנמשך זה שני דורות, ושהוא כחלק מיוחד וביתיי של תהליך־התרגום הכללי, שכוונתו להניח לקורא העברי אפשרות לקרוא את הכל בעברית. אמת, לפי שאין כל מקבילה שבתרגום, שיהא בה ממידת השלימות או קירובה, אין כל מקור מיותר, וכשם שאנו רואים, כי בכמה וכמה ספרויות מתגברת ומוסיפה המגמה להביא מקור ותרגום זה לעומת זה, דף כנגד דף, אנו רואים כהופעה זו מתגברת גם אצלנו, ובשנים האחרונות נתפרסמו על דרך כך כמה וכמה אסופות שירת יידיש (מאני לייב, איציק מאנגר, אפרים אויברך, רחל קורן, חיים גראדה, ח.י. בילצקי) ועוד היד נטויה. מובן כי השיטה הזאת הנוהגת באסופות מכוונת לא בלבד להשלמת החסרונות הסובייקטיביים והאוביקטיביים של התרגום, אלא אף, ואולי ביחוד, לקרב את הקורא העברי אל לשון יידיש שמן הדין הוא, כי בתורת רכב־תרבות־מבית תהא קרובה אליו. לסברתי דין הוא, שהשיטה הזאת תישמר גם במלאכת־התרגום מעברית מודרנית ליידיש, שהיא פחותה ממלאכת־התרגום מיידיש מודרנית לעברית, והתחזקה משהו בשנים האחרונות בלבד.

על כל פנים הסופרים, היודעים לתרגם את עצמם, הם מעטים ורובם המכריע, שני הצדדים, שוב אינם מסוגלים לכך, משום שהסופר כפול־הלשון כמותו האין.

 

ח.    🔗

נחזור לדוגמת יעקב שטיינברג, כדי להעיר, כי דרכו היתה ראש־דרכים לכל סופרי העליה השניה. יעקב גלאטשטיין הזכיר את דוד שמעוני (שמעונוביץ), אבל באמת כתב לא יותר מחצי־תריסר שירים ביידיש, ואף אלה בשנות נעוריו, וכל השאר כתב עברית. ואם להזכיר אחרים – אשר ברש, שהניח מאחוריו בגולה קצת שירי־יידיש ואחר־כך כתב עברית בלבד, והוא הדין בש"י עגנון, שהניח אחריו בגולה אף הוא כתריסר שירים וכשני תריסרי סיפורים ביידיש, וכל אלה כתב עד שנת השמונה עשרה בחייו ואחר־כך שוב לא כתב בלשון זו, ואך על ספה של שנת הגבורות חיבר בה הקדמה קטנה לכרך סיפוריו המתורגמים. אמת, כשזכה בפרס־נובל חגגה אותו העתונות היהודית כסופר עברי־יידי, אך הקולר היה תלוי בי, שכן אילו שנים קודם לכך כתבתי על סוגיית יידיש במסכת יצירתו וחזרתי ופירסמתי שירי נעוריו וכל שהביאו ממנו ביידיש, משם הביאו. ואם ענין זה פיקאנטי למדי, יש ענין פיקאנטי ממנו – אהרן ראובני, אף הוא מאישי העליה השניה, פירסם כבר בהיותו בארץ ישראל, ספר שירים ביידיש, וי.ח. ברנר תירגם מסיפוריו הראשונים לעברית, אולם לימים פירסם בעברית רומנים, שירים, דברי־ביקורת, מחקרים, פובליציסטיקה, והוא גם מטובי המתרגמים העבריים של ספרות העולם, והנה בצאת, לפני כמה שנים, בהוצאת “דער קוואַל” בניו־יורק, נוסח יידי של רומן שלו שקראנו אותו כלפני שנות דור בעברית, שיבחתי בפניו את מעשה־תירגומו ונפלאתי, כי הוא זוכר כל־כך לשון יידיש ותגיה. השיבני בבת־שחוק, כי הוא, אמנם, מוכן לקבל מחמאותי, אך באמת רכישת יידיש כרכישת עברית לא נקנתה לו בנקל, שכן רכשן בגיל מאוחר, ולענין הרומן ההוא, הרי הוא עצמו כתבו מעיקרו יידיש ותירגמו בעצמו לעברית, והניח את המקור והיה גנוז עמו כל אותם הימים, ומה שיצא עתה לאור הוא־הוא אותו כתב־היד במקורו.

ההבראיזציה של הסופר נתחזקה רב יתר עם העליה שלישית, שהיתה מורכבת יסודות חלוציים, ובין אלה שהיתה להם גירסת־ינקות הגונה ובין אלה ששוב לא היתה להם, ראו את תחית־הארץ ותחית הלשון כתאומות, והסופרים, שהתגייסו מקרב היסודות האלה, מלכתחילה סופרים יחידי־לשון, סופרים עברים.

 

ט.    🔗

כללו של דבר: העליה השניה והשלישית, על יסודותיה החלוציים, הם שביצרו את מעמדה של העברית כלשון הישוב בכל ענפי החיים והיצירה, ובזכותם קמו הארץ והלשון לתחיתן ולחידושן. הרינו מדגישים זאת, לא בכדי לצמצם זכויותיהם ההיסטוריות של אנשי העליה הקודמת וראש להם בתחומה של הלשון אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס, אלא כדי שלא להפחית מזכותו של ציבור הפועלים, מגורמי־היסוד בתחייתה הממשית של הלשון העברית, שכן הציבור הזה כאחד עם המורה, שהעמיד בית ספר עברי ונלחם בהשפעת הלעז – הצרפתית (“כל ישראל חברים”), האנגלית (“אגודת אחים”), הגרמנית (“עזרה”) וכאחד עם הסופר העברי, הם שיצרו, עוד בימי העליה הראשונה והשניה, מרכז־תרבות שהיה עשוי לפרנס ישוב גדול כמה וכמה מכפי שהיה בימים ההם.

ודאי גם בימי העליות הראשונות היה פרק יידיש – “חבצלת” היתה לה תוספת יידיש “די ראָזע”, האכרים היה להם כתב עת מקצועי ביידיש “דער קאָלאָניסט” (כתבתי עליו ב"די גָאלדענע קייט") וכד', אך הכתיבה העברית היתה הכלל, שהיוצא ממנו נבלט ביחוד עם העליה הרביעית – קבוצת סופרי יידיש, שהיתה כמיעוט משולש. ראשית, הקבוצה הזאת היתה מיעוט לגבי ציבור הסופרים העבריים, שהתחילו מתרכזים בארץ־ישראל, אף שפרנסה על הכתיבה לא היה בה ממש, אך הסופר העברי רצה לחיות באוירה עברית שהיה בה ממש. שנית, הקבוצה הזאת היתה מיעוט לגבי ציבור סופרי יידיש, שלא האמינו במרכז שבארץ־ישראל, ולא שאפו למרכז כזה, בשביל שמשוכים היו אחרי אורינטאציות אידיאולוגיות אחרות. שלישית, הקבוצה הזאת היתה מיעוט מחמת שייכותה הרשמית או זיקתה הלא־רשמית אל פועלי־ציון־שמאל, שהיו מיעוט גם בתנועת הפועלים הציונית גם בתנועה היידישיסטית, שעיקרה היו חטיבות ויחידים אַ־ציונים ואנטי־ציונים. אך הקבוצה הזאת חשיבות מיוחדת לה – היא שפתחה בפני ספרות־יידיש אופק חדש וארץ חדשה: ארץ ישראל, ולא ככמיהה לימי החומש של דרדקין, ולא כנושא של תיירות, אלא כחווית־יום־יום ממשית בעצם גידולו ונפתוליו של הישוב, ובין המשוררים שבקבוצה ובין המספרים שבה נתפסו מתחילה לארץ ונופה, לישוב ויגיעו ומאבקו, שאלה נעשו עיקר תכנם של שירם וסיפורם, כאילו לא הניחו בפולין ובליטא כל־מאומה. לאיפיונה של הקבוצה הזאת ראוי לציין, כי יועצם ומסייעם הנאמן, דניאל לייבל, היה בקי מופלג בלשונותינו השתים, ועסק בחקרי מקרא וחידש בהם חידושים נאים, וסופו פעיל ביותר באקדמיה ללשון העברית, שהיה חבר בה, ואילו היא, הקבוצה עצמה, הלכה בדרך של יחידות־לשון ונאמנה לה.

 

י.    🔗

על כל פנים דין להבדיל בין הקבוצה הזאת, הקטנה יותר, שבאה עוד לארץ־ישראל והקבוצה האחרת, הגדולה יותר, שבאה כבר למדינת־ישראל. הקבוצה הגדולה יותר היא, כידוע, חלק ממחנה סופרי יידיש הניצולים, שהלכו לכמה מרכזים ובאשר הגיעו היו כתסס מחדש של ספרות יידיש. דומה, כי לא תהא זו טעות אם נניח, כי החלוקה היתה לפעמים מרובות מקרית למדי, וראובן, היושב עתה בבואנוס איירס יכול היה לשבת בתל־אביב, ואילו שמעון היושב עתה בירושלים יכול היה לשבת בניו־יורק, אבל ההבדל הוא לגבם, לגבי ראובן ושמעון, כחיתוך־הגורל – כי אם הוא יושב בבואנוס איירס או בניו־יורק אין יצירתו, בתוכנה ומהותה, חיה שם אלא בוורשה ובווילנא, ואם הוא יושב בירושלים ובתל־אביב, יצירתו, בתוכנה ומהותה, חי גם שם ולפעמים בעיקר שם, משום שלא הוא בלבד, אלא אף יצירתו נושמת בחלל אוירה של המציאות הדינאמית אשר למולדת העם, ארץ־היהודים. אבל שוב – הסופר העברי, שנמצא מאחוריו רובם של הקוראים, מבני הדור הצעיר, וסופר יידיש, שנמצא מאחוריו שנמצא מאחוריו מיעוטם של הקוראים, ביחוד מבני הדור הקשיש, הולכים אחד אחד בנתיבה של יחידות־הלשון, ואך לעיתים רחוקות ניכר מיפנה־מה לצד כפילות־הלשון על דרך אוניה פרסונאלית, וכן מצאנו לו לא.צ. גרינברג, שבעלותו, לפני ארבעים וחמש שנים, לארצנו היה מאחוריו יבול־שירה משופע ביידיש, אולם אחרי־כן פירסם בעברית בלבד (זולת מה שפירסם בפובליציסטיקה בימי שהייתו הקצרה בוורשה), ואך בשנים האחרונות הוא שוב נגלה בפרק שירה ביידיש; וכן אליעזר שטיינמן, שפירסם בשלושים השנים האחרונות דבריו בלשון עברית בלבד, חזר ליידיש ופירסם בה מסות, המתחרות בססגוניות הלשון המפתעת במסותיו העבריות. נו, ולפי שיש המונים גם אותי בכלל הסופרים כפולי־לשון, לא אמנע את הטוב מעצמי, אולם לא אוכל שלא להעיר, כי כתבתי אמנם הרבה על ספרות יידיש ולשונה, אך כתיבתי ביידיש חידשתי לאחר הפסקה של כשלושים שנה, והחידוש ענינו עבודות של מחקר, שבו מתחזקת בבירור המגמה לכפילות־לשון, וסימנך מחקריהם כפולי־הלשון של חברי ותלמידי, העוסקים בחכמת היידיש. אולם אלה ואלה עדיין אין הם מניחים פתח לדבר על כפילות לשון יוצרת ביסוד אוניה פרסונאלית, כעל הופעה ממשית כוללת.

 

יא.    🔗

ולא אשחק מישחק של נביא ונבואות ולא אומר כי ידעתי, אם כפילות־הלשון היוצרת סופה ממשות גדולה. ודאי שהייתי מרוצה, אילו כפילות־לשוני הרזה נצטרפו לה שותפים דשנים ורעננים יותר. אם, דרך משל מ. גורין או מ. יונגמאן התחילו לכתוב גם עברית – תבוא עליהם ברכה. אך אני איני משדל שידולים, או שאין תועלת או שאין צורך בכך. אין תועלת – בעיקר לגבי הסופר העברי הצעיר, ששוב אינו יודע, זה שני דורות, יידיש; אין צורך – לגבי סופר יידיש, שאפילו הוא יודע עברית, צורך־תרבות גבוה נותן, שייטיב לעשות, אם יכתוב יידיש, שכן בלשון הזאת, שחיתה מלוא חיים בפיהם ובלבם של מיליונים, שנחנקו ביד עמלק, לא השיחה את עצמה עד תומה בין במטרופולין, שאיננה עוד, בין במושבותיה.

והשאלה הנשאלת היא: מה ניתן לעשות באצטדיה ההיסטורית עתה, שהגדרנו אותה בחינת ריאורינטאציה. והתשובה ששורת ההגיון מחייבתה, היא: כשם שאותה ריאורינטאציה חלה על כל התחומים הגדולים של חיינו ויצירתנו, כך היא חלה על התחום הגדול של לשונותינו, וריאורינטאציה פירושה פניה ממה שהיה בדיסאורינטאציה ופניה אל מה שהיה לפניה. למעשה פירושו של דבר שיבה אל מה שהיה לפני ריב הלשונות, כשהלשונות נהגו על דרך קואורדינאציה וסובאורקינאציה בדרך חלוקה פונקציונאַלית, חלוקה שהתחלפה לפי צרכו ההיסטורי של העם. כדי לקבוע ולהכריע, מה עשויה וצריכה להיות אפשרות השיבה הזאת. במעמד ההיסטורי והאקטואלי עתה, נחוצה גישה אמיצה, שדורנו שיש בו מין מופלג של מי שהיו – ובחינת מי שהיו הננו כולנו: הציונים, הבונדאים, הפולקיסטים, הטריטוריאליסטים וכדומה – אינו אולי המתאים שבמועמדים, אולם לפי שאנו חיים, אין אנו רשאים להשתמט מתשובה. אך היא פרשה לגופה וסופנו להזקק לה כראוי לה.

[ל' תשרי תש"ל]