קנא כֵּיצַד סֵדֶר הַסְּעוּדָה? אוֹרְחִין נִכְנָסִין וְיוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּי סַפְסָלִים וְעַל גַּבֵּי קָתֶדְרָאוֹת עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ כֻּלָּם. נִכְנְסוּ כֻּלָּם, הֵבִיאוּ לָהֶם לַיָּדַיִם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת. מָזְגוּ לָהֶם אֶת הַכּוֹס, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. הֵבִיאוּ לָהֶם פַּרְפְּרָאוֹת, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. עָלוּ וְהֵסֵבּוּ. הֵבִיאוּ לָהֶם לַיָּדַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נָטַל יָדוֹ אַחַת חוֹזֵר וְנוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו. מָזְגוּ לָהֶם אֶת הַכּוֹס, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרֵךְ עַל הָרִאשׁוֹנָה מְבָרֵךְ עַל הַשְּׁנִיָּה, וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. הֵבִיאוּ לָהֶם פַּרְפְּרָאוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרֵךְ עַל הָרִאשׁוֹנָה מְבָרֵךְ עַל הַשְּׁנִיָּה, וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. לְאַחַר שָׁלוֹשׁ פַּרְפְּרָאוֹת אֵין רְשׁוּת לְאוֹרֵחַ לְהִכָּנֵס.
רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, בִּזְמַן שֶׁהַמִּטְפָּחוֹת פְּרוּסוֹת אוֹרְחִים נִכְנָסִים. נִסְתַּלְּקוּ – אֵין רְשׁוּת לְאוֹרְחִים לְהִכָּנֵס. וְעוֹד מִנְהָג אֶחָד הָיָה בִירוּשָׁלַיִם: מוֹסֵר סְעוּדָה לְטַבָּח, נִתְקַלְקֵל דָּבָר בַּסְּעוּדָה, עוֹנְשִׁין אֶת הַטַּבָּח, הַכֹּל לְפִי כְּבוֹד בַּעַל הַבַּיִת וְהַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִים.
פְּרוּסוֹת – סִימָן גָּדוֹל לְאוֹרְחִים: כָּל זְמַן שֶׁהָאוֹרְחִים רוֹאִים אֶת הַפְּרוּסוֹת יוֹדְעִים שֶׁדָּבָר אַחֵר בָּא אַחֲרֵיהֶן; כִּכָּר שָׁלֵם – יוֹדְעִין שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר בָּא לָהֶם בַּסְּעוּדָה אַחֲרָיו (תוספתא ברכות ד, ח-יד; ירושלמי ברכות ו, ו).
קָתֶדְרָאוֹת – כיסאות מכובדים.
לַיָּדַיִם – מים לנטילת ידיים.
יָדוֹ אַחַת – להחזיק בה את כוס היין.
פַּרְפְּרָאוֹת – מאכלים קלים, כעין מתאבנים.
הֵסֵבּוּ – שכבו על מיטות, אגב הישענות על הצד.
וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם – הברכה על הכוס השנייה נאמרת מפי אדם אחד בעבור כל הנוכחים.
אֵין רְשׁוּת וגו’ – אין רשות לאורח נוסף להצטרף (שמא לא יישאר לו מזון והמארח יתבייש).
גָּדוֹל – ראוי.
מִטְפָּחוֹת – בדים (על הפתח).
נִסְתַּלְקוּ – קופלו.
מוֹסֵר סְעוּדָה לְטַבָּח – מארח שהפקיד בידי הטבח את כל צורכי הסעודה.
הַכֹּל לְפִי וגו’ – עונשו של הטבח תלוי בבושה שהוא גרם למארח ולאורחים.
פְּרוּסוֹת – הגשה של פרוסות לחם.
דָּבָר אַחֵר – מנה נוספת.
כִּכָּר שָׁלֵם – ששמרו לברכת המזון שבסוף הארוחה.
*
קנב כֵּיצַד סֵדֶר הֲסִבָּה? בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִטּוֹת, גָּדוֹל מֵסֵב בְּרֹאשׁ הָרִאשׁוֹנָה וְשֵׁנִי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ. בִּזְמַן שֶׁהֵן שָׁלוֹשׁ מִטּוֹת, גָּדוֹל מֵסֵב בְּרֹאשׁ הָאֶמְצָעִית, שֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, שְׁלִישִׁי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ. כָּךְ הָיוּ מְסַדְּרִים וְהוֹלְכִים.
כֵּיצַד סֵדֶר נְטִילַת יָדָיִם? עַד חֲמִשָּׁה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל. מֵחֲמִשָּׁה וְאֵילָךְ מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַחֲמִשָּׁה, וְחוֹזֵר וּמַתְחִיל מִן הַגָּדוֹל. וְלַמָּקוֹם שֶׁמַּיִם אַחֲרוֹנִים חוֹזְרִים שָׁם בְּרָכָה חוֹזֶרֶת.
סֵדֶר לִמְזִיגַת הַכּוֹס? בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן מַתְחִיל מִן הַגָּדוֹל. אַחַר הַמָּזוֹן מַתְחִילִין מִן הַמְּבָרֵךְ. רָצָה לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בִּקְעָרָה, שְׁלוֹשָׁה אֵין מַמְתִּינִין, הַמְּבָרֵךְ פּוֹשֵׁט יָדוֹ רִאשׁוֹן. רָצָה לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (ברכות מו ע"ב–מז ע"א; תוספתא ברכות ה, ו–ז).
הֲסִבָּה – ראו בקטע הקודם.
גָּדוֹל מֵסֵב וגו’ – האדם החשוב יותר מסב ראשון על מיטתו והפחות ממנו על מיטה שמצויה בצד רגליו של הגדול.
הָאֶמְצָעִית – מבין שלוש המיטות (המסודרות בצורת האות חי"ת).
לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ – לצד ראשו.
מְסַדְּרִים וְהוֹלְכִים – ממשיכים באופן זה אם יש אנשים נוספים.
נְטִילַת יָדַיִם – לפני אכילת לחם.
חֲמִשָּׁה – סועדים.
מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן וגו’ – וממשיכים עד שנותרים חמישה אנשים שטרם נטלו את ידיהם, ואז חוזרים לראשון וממנו לפחותים ממנו (והכול כדי שהראשון לא ימתין זמן ממושך בין נטילת ידיו ובין הברכה).
לַמָּקוֹם שֶׁמַּיִם וגו’ – האחרון שנוטל את ידיו (בין שהוא הגדול מכולם ובין מי שכיבדוהו לעשות זאת) הוא גם זה שמברך בשם כולם.
מְזִיגַת הַכּוֹס – של יין.
בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן – במהלך הסעודה.
אַחַר הַמָּזוֹן – לשם אמירת ברכת המזון.
רָצָה לַחֲלֹק וגו’ – המכובד שבחבורה רשאי לכבד באמירת הברכה את רבו או מי שמבוגר ממנו.
מַמְתִּינִין… בִּקְעָרָה – מחכים זה לזה כדי להתחיל לאכול.
פּוֹשֵׁט יָדוֹ – שולח את ידו (לקחת מן הקערה).
*
קנג נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לֹא הָיוּ נִכְנָסִים בִּסְעוּדָה, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מִי מֵסֵב עִמָּהֶם (סנהדרין, כג ע"א).
נְקִיֵּי הַדַּעַת – בעלי מידות טובות.
מֵסֵב – יושב עמהם לסעודה.
*
קנד לֹא יִפְרֹס אָדָם פְּרוּסָה בַּמָּקוֹם הָרַךְ אֶלָּא בַּמָּקוֹם הַקָּשֶׁה, וְלֹא יֹאחַז אָדָם כְּבֵיצָה פְּרוּסָה בְּיָדָיו, וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן הֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן וְגַרְגְּרָן. וְלֹא יִשְׁתֶּה אָדָם כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן וּרְעַבְתָּן. וְכַמָּה יִשְׁהֶה וְיִשְׁתֶּה? שְׁנַיִם מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ, שְׁלוֹשָׁה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. וְלֹא יֹאכַל אָדָם שׁוּם וּבָצָל מֵרֹאשׁוֹ אֶלָּא מֵעָלָיו, וְאִם אָכַל הֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן וְגַרְגְּרָן; וְלֹא יִשְׁתֶּה שְׁתֵּי כּוֹסוֹת וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַרְגְּרָן (דרך ארץ ד, ה).
בַּמָּקוֹם הָרַךְ – בלחם (מקום שעשוי להימעך ולא ירצו לאוכלו).
כְּבֵיצָה פְּרוּסָה – פרוסת לחם גדולה.
כַּמָּה יִשְׁהֶה וְיִשְׁתֶּה? – בכמה לגימות (והפסקה ביניהן) ראוי לשתות את היין?
דֶּרֶךְ אֶרֶץ – התנהגות ראויה.
גַּסֵּי הָרוּחַ – גאוותן, המציג חשיבות עצמית גדולה.
וְלֹא יִשְׁתֶּה וגו’ – כי ברכת המזון דורשת כוס יין אחת בלבד.
*
קנה לֹא יְהֵא אָדָם לֹא נוֹקְדָן וְלֹא עוֹמְקָן וְלֹא גַרְגְּרָן (דרך ארץ ה, ד).
נוֹקְדָן – מלקט פירורים (מן השולחן) ואוכלם.
עוֹמְקָן – מגרד את המאכל עד תחתית הסיר.
*
קנו שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם שׁוֹלֵחַ יָד תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַקָּטָן; וְאִם שָׁלַח הַקָּטָן, הֲרֵי זֶה גַרְגְּרָן.
מַעֲשֶׂה בְרַ' עֲקִיבָא שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לְתַלְמִידָיו. הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם שְׁנֵי תַבְשִׁילִים, אֶחָד נָא וְאֶחָד מְבֻשָּׁל. בַּתְּחִלָּה הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם נָא; הַפִּקֵּחַ שֶׁבָּהֶם אָחַז אֶת הַקֶּלַח בְּיָדוֹ אַחַת וּתְלָשׁוֹ בְּיָדוֹ אַחַת, לֹא בָּא אַחֲרָיו, מָשַׁךְ יָדוֹ מִמֶּנּוּ וְאָכַל פִּתּוֹ רֵיקָם. הַטִּפֵּשׁ שֶׁבָּהֶם אָחַז אֶת הַקֶּלַח בְּיָדוֹ אַחַת וּנְשָׁכוֹ בְּשִׁנָּיו. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: לֹא כָּךְ, בְּנִי, אֶלָּא הַנַּח עֲקֵבְךָ עָלָיו בְּתוֹךְ הַקְּעָרָה. וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם מְבֻשָּׁל, אָכְלוּ וְנִסְתַּפְּקוּ. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא עָשִׂיתִי לָכֶם כָּל כָּךְ, אֶלָּא לִבְדֹּק אֶתְכֶם אִם יֵשׁ בְּיֶדְכֶם דֶּרֶךְ אֶרֶץ אִם לָאו (דרך ארץ ה, ב).
שׁוֹלֵחַ יָד – לקחת מן האוכל.
נָא – (ירק) לא מבושל.
קֶלַח – שורש הירק שהוא קשה.
לֹא בָּא אַחֲרָיו – החלק מן הקלח לא נתלש.
מָשַׁךְ יָדוֹ – ויתר.
רֵיקָם – בלא ירק.
הַנַּח עֲקֵבְךָ וגו’ – באירוניה: ולמה לא תדרוך על הקלח כדי לחתוך אותו?
נִסְתַּפְּקוּ – שבעו.
כָּל כָּךְ – להביא מאכל נא ומבושל.
*
קנז רַ' יוֹסֵי וְרַ' יְהוּדָה, אֶחָד אָכַל דַּיְסָה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו וְאֶחָד אָכַל בְּהוּץ. אָמַר זֶה שֶׁאָכַל בְּהוּץ לָזֶה שֶׁאָכַל בְּאֶצְבְּעוֹתָיו: עַד מָתַי אַתָּה מַאֲכִילֵנִי צֵאָתְךָ? אָמַר זֶה שֶׁאָכַל בְּאֶצְבְּעוֹתָיו לָזֶה שֶׁאָכַל בְּהוּץ: עַד מָתַי אַתָּה מַאֲכִילֵנִי רֻקְּךָ (נדרים מט ע"ב).
בְּהוּץ – בעזרת עלה של דקל (והשניים אכלו מקערה אחת).
צֵאָתְךָ – הלכלוך שתחת ציפורניך.
מַאֲכִילֵנִי רֻקְּךָ – כיוון שלא היה מנגב את ההוץ לאחר כל פעם שהכניסו לפיו.
*
קנח לֹא יִשֹּׁךְ אָדָם מִפְּרוּסָה וְיִתְּנֶנָּה לַחֲבֵרוֹ, לְפִי שֶׁאֵין דֵּעוֹת הַבְּרִיּוֹת שָׁווֹת (דרך ארץ ז, א).
יִשֹּׁךְ – ינגוס.
לְפִי וגו’ – כיוון שיש הבדלים בין בני האדם, ואולי ימאס חברו בפרוסה שכבר נגסו בה.
*
קנט אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כָּל הָאוֹכֵל פַּת בְּלֹא נִגּוּב יָדַיִם כְּאִלּוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא (סוטה ד ע"ב).
נִגּוּב יָדַיִם – לאחר נטילתן.
*
קס אֵין נוֹהֲגִין בִּזָּיוֹן בָּאֳכָלִים (סופרים ג, יח).
נוֹהֲגִין בִּזָּיוֹן – מגלים זלזול וחוסר כבוד.
*
קסא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעָה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּפַת: אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת, וְאֵין מַעֲבִירִין כּוֹס מָלֵא עַל הַפַּת, וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּעָרָה בְּפַת.
מַעֲשֶׂה בְּרַ' עֲקִיבָא, שֶׁנִּתְאָרַח אֵצֶל אָדָם אֶחָד. נָטַל אֶת הַפְּרוּסָה וְסָמַךְ בָּהּ אֶת הַקְּעָרָה, חֲטָפָהּ רַ' עֲקִיבָא וַאֲכָלָהּ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, אֵין לְךָ פְּרוּסָה שֶׁתֹּאכַל אֶלָּא פְּרוּסָה שֶׁאֲנִי סוֹמֵךְ בָּהּ אֶת הַקְּעָרָה? אָמַר רַ' עֲקִיבָא: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה נִכְוֶה בְּפוֹשְׁרִין; עַכְשָׁו אִי אַתָּה נִכְוֶה אֲפִלּוּ בְּרוֹתְחִין (ברכות נ ע"ב; דרך ארץ ז, ב).
אֵין מַנִּיחִין וגו’ – אין להניח בשר לא מבושל על פת לחם, כיוון שהוא מקלקל אותה (והוא הדין בהעברת כוס יין מלאה מעליה).
סוֹמְכִין – משעינים (כדי להקל את הוצאת הנוזלים ממנה).
נָטַל – לקח (המארח).
כִּמְדֻמֶּה וגו’ – ניב שמשמעותו: חשבתי שתבין את הרמז בדבר האיסור לסמוך את הקערה (המשול לפגיעה ממים פושרים), ומתברר שצריך לומר לך דברים מפורשים (המשולים למים רותחים).
*
קסב הָאוֹכֵל לִפְנֵי הָאוֹרֵחַ – מְגֻנֶּה; מְגֻנֶּה מִמֶּנּוּ – אוֹרֵחַ מַכְנִיס אוֹרֵחַ; מְגֻנֶּה מִמֶּנּוּ – הָאוֹכֵל לִפְנֵי תַלְמִיד חָכָם. אוֹרֵחַ מַטְרִיחַ בַּעַל הַבַּיִת – מְגֻנֶּה מִשְּׁלָשְׁתָּם (דרך ארץ ז, ט).
לִפְנֵי הָאוֹרֵחַ – בנוכחותו של אורח (ולא מכבד אותו).
מַטְרִיחַ – גורם טרחה רבה.
*
קסג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֶשֶׁט וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה (תענית ה ע"ב).
מְסִיחִין – משוחחים.
שֶׁמָּא וגו’ – פן יגיע האוכל לקנה (המוביל אל הריאות) ולא לוושט (המוביל לקיבה).
*
קסד רַב הוּנָא בְּנוֹ שֶׁל רַב נָתָן נִזְדַּמֵּן לְבֵית רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק, אָמְרוּ לוֹ: מָה שִׁמְךָ? אָמַר לָהֶם: רַב הוּנָא. אָמְרוּ לוֹ: יֵשֵׁב מָר עַל הַמִּטָּה. יָשַׁב. נָתְנוּ לוֹ כּוֹס. קִבְּלָהּ בְּבַת אַחַת וּשְׁתָאָהּ בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה קָרָאתָ לְךָ רַב הוּנָא? אָמַר לָהֶם: בַּעַל הַשֵּׁם אֲנִי. – וּמִפְּנֵי מָה כְּשֶׁאָמְרוּ לְךָ “שֵׁב עַל הַמִּטָּה” יָשַׁבְתָּ? אָמַר לָהֶם: כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת – עֲשֵׂה, חוּץ מִצֵּא. – מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁנָּתְנוּ לְךָ כּוֹס קִבַּלְתָּ בְּבַת אַחַת? אָמַר לָהֶם: מְסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל. – מִפְּנֵי מָה שָׁתִיתָ אוֹתָהּ בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים? אָמַר לָהֶם: שֶׁשָּׁנִינוּ – הַשּׁוֹתֶה כוֹסוֹ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה גַרְגְּרָן, שְׁתַּיִם – דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שָׁלוֹשׁ – מִגַּסֵּי הָרוּחַ (פסחים פו ע"ב).
נִזְדַּמֵּן – הגיע.
מָר – אדוני (לשון כבוד).
יֵשֵׁב – מיד (ולא הראה היסוס לשבת במקום מכובד זה).
כּוֹס – יין.
בְּבַת אַחַת – מיד (בלי שיפצירו בו).
שְׁתֵּי פְּעָמִים – בשתי לגימות.
בַּעַל הַשֵּׁם – זהו שמי (“רב הונא”) ואין הוספת “רב” ביטוי לגאווה.
חוּץ מִצֵּא – אל תנהג בדרך כזו שיצטרך לומר לך “צא”.
מְסָרְבִין וגו’ – נהוג לסרב סירוב מטעם נימוס, אך זאת רק לאדם שהוא פחות ממך.
הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ וגו’ – ראו קטע קנד.
*
קסה חֲזָקָה, אֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ (כתובות עה ע"ב).
חֲזָקָה – דבר ברור ומוסכם.
בּוֹדְקוֹ – אם הכוס נקייה וראוי לשתות ממנה.
*
קסו לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מִן הַכּוֹס וְיִתְּנֶנּוּ לַחֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת
נְפָשׁוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְּרַ' עֲקִיבָא שֶׁהָיָה לוֹ אַכְסַנְיָא אֵצֶל אָדָם אֶחָד, נָתַן לוֹ כּוֹס וּטְעָמוֹ. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: טֹל וּשְׁתֵהוּ. שׁוּב נָתַן לוֹ כּוֹס אַחֵר וּטְעָמוֹ, אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: טֹל וּשְׁתֵהוּ. אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: עַד מָתַי אַתָּה מַשְׁקֶה כּוֹסוֹת טְעוּמִין לְרַ' עֲקִיבָא? (דרך ארץ ז, א).
וְיִתְּנֶנּוּ לַחֲבֵרוֹ – כדי שישתה מאותה הכוס.
סַכָּנַת נְפָשׁוֹת – שמא החבר לא ישתה וימות בצמא (ראו קטע קסח).
הָיָה לוֹ אַכְסַנְיָא – התארח.
נָתַן לוֹ וגו’ – המארח נתן לר' עקיבא כוס לאחר שטעם ממנה.
טֹל – קח.
כּוֹסוֹת טְעוּמִין – כוסות שטעמת מהן
*
קסז לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מִן הַכּוֹס וְיִתְּנֶנּוּ לַחֲבֵרוֹ, לְפִי שֶׁאֵין דֵּעוֹת הַבְּרִיּוֹת שָׁווֹת (תוספתא ברכות ה, ט).
לֹא וגו’ – ראו קטעים קנח, קסו.
*
קסח אָמַר רַב לְחִיָּא בְנוֹ: שְׁטֹף וּשְׁתֵה, שְׁטֹף וְהַנַּח, וּכְשֶׁאַתָּה שׁוֹתֶה מַיִם שְׁפֹךְ מֵהֶם וְאַחַר כָּךְ תֵּן לְתַלְמִידְךָ.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁתָה מַיִם וְלֹא שָׁפַךְ מֵהֶם וְנָתַן לְתַלְמִידוֹ, וְאוֹתוֹ תַּלְמִיד אִסְטְנִיס הָיָה וְלֹא רָצָה לִשְׁתּוֹת וּמֵת בַּצָּמָא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם וְיִתֵּן לְתַלְמִידוֹ אֶלָּא אִם כֵּן שָׁפַךְ מֵהֶם (תמיד כז ע"ב).
שְׁטֹף וגו’ – שטוף את הכוס לפני השתייה ממנה ולאחריה.
שְׁפֹךְ מֵהֶם – שפוך מעט מן הכוס (כדי לנקות את שפת הכוס ששתית ממנה) לפני שאתה מעבירה לאחר.
אִסְטְנִיס – מפונק, שבורר את מאכליו באופן קיצוני.
*
קסט אָמַר רַ' אַמִּי: בִּישִׁיבָה הַלֵּךְ אַחַר חָכְמָה, בִּמְסִבָּה הַלֵּךְ אַחַר זִקְנָה (בבא בתרא קכ ע"א).
בִּישִׁיבָה וגו’ – בשעת הלימוד הושב את האנשים על פי סדר חוכמתם.
בִּמְסִבָּה וגו’ – בסעודה על פי הגיל.
*
קע שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָאוֹכֵל בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה דוֹמֶה לְכֶלֶב; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: פָּסוּל לְעֵדוּת (קידושין מ ע"ב).
פָּסוּל לְעֵדוּת – בבית דין.
*
קעא "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים" (ויקרא ו, ד) – שָׁנוּ דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: לִמְּדַתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אָרֶץ: בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ אַל יִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ (שבת קיד ע"א).
דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – חכמים מבית מדרשו של ר' ישמעאל.
דֶּרֶךְ אֶרֶץ – התנהגות ראויה.
קְדֵרָה – תבשיל (הגורם ללכלוך הבגדים).
כּוֹס – יין.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות