רפ "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח) – כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה הָאָרֶץ “אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” מִיָּד רָעֲדָה וְרָעֲשָׁה וְאָמְרָה: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אֵין בִּי כּוֹחַ לָזוּן אֶת בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהּ: אֲנִי וְאַתְּ נָזוּן אוֹתָם – וְחָצוּ בֵּינֵיהֶם (מדה"ג לבראשית ב, יח; פדר"א יא).
רְעֲשָׁה – התרגשה (בשל החובה לתת מזון לא רק לאדם הראשון אלא גם לצאצאים שייוולדו לו ולחוה).
חָצוּ – חילקו (את החובה לטפל בבני האדם).
*
רפא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן: “וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה” (בראשית ג, יח) – זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי וַחֲמוֹרִי נֹאכַל בְּאֵבוּס אֶחָד? כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם” (שם שם, יט) – מִיָּד נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַשְׁרֵינוּ שֶׁלֹּא עָמַדְנוּ בָּרִאשׁוֹנָה.
אָמַר אַבַּיֵּי: וַעֲדַיִן לֹא נִצַּלְנוּ מִמֶּנָּה, שֶׁהֲרֵי אָנוּ אוֹכְלִים עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה (פסחים קיח ע"א).
אֵבוּס – כלי להאכלת בעלי חיים (עשב וכיוצא בזה).
נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ – נרגע.
אַשְׁרֵינוּ וגו' – אשרינו שלא נשארנו, בני האדם, במצב המשתמע מן הקללה הראשונה (אכילת קוצים ודרדרים).
לֹא נִצַּלְנוּ מִמֶּנָּה – לא השתחררנו מן הקללה (הראשונה).
עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה – ירקות וכדומה.
*
רפב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּפְלַיִם כְּיוֹלֵדָה, שֶׁאִלּוּ בְיוֹלֵדָה נֶאֱמַר: “בְּעֶצֶב תֵּלְדִי” (בראשית ג, טז), וּבִמְזוֹנוֹת נֶאֱמַר: “בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה” (שם שם, יז).
וְאָמַר רַ' יוֹחָנָן: קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִן הַגְּאֻלָּה, שֶׁאִלּוּ בִּגְאֻלָּה כָּתוּב: “הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע” (שם מח, טז) – מַלְאָךְ בִּלְבָד, וְאִלּוּ בִּמְזוֹנוֹת כָּתוּב: “הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי” (שם שם, טו).
אָמַר רַב שֵׁיזְבִי מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: “נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר” (תהלים קלו, כה), וְסָמוּךְ לוֹ: “לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים” (שם שם, יג) (פסחים קיח ע"א).
קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו וגו' – היכולת להתפרנס מרשימה פי שניים מאשר הפלא שבלידה.
עִצָּבוֹן – שהוא יותר מעצב.
הַגְּאֻלָּה – הצלה מצרות.
“הָרֹעֶה” – המפרנס.
קְרִיעַת יַם סוּף – שהיא הנס המרשים ביותר בסיפורי התורה.
וְסָמוּךְ לוֹ – בפסוק שנמצא בהקשר קרוב.
*
רפג רַ' אֶלְעָזָר אָמַר: הִקִּישׁ פַּרְנָסָה לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ” (תהלים קלו, כד), וְסָמוּךְ לוֹ: “נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר” (שם שם, כה) – מָה גְּאֻלָּה פְּלָאִים אַף פַּרְנָסָה פְּלָאִים (בר"ר כ, ט).
הִקִּישׁ פַּרְנָסָה לִגְאֻלָּה – האמור במזמור מביא בסמיכות זה ליד זה את גאולת מצרים ופרנסת האדם.
*
רפד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ וְהִנִּיחָה בֵּן לִינֹק, וְלֹא הָיָה לוֹ שְׂכַר מֵינִיקָה לִתֵּן, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְנִפְתְּחוּ לוֹ דַּדִּין כִּשְׁנֵי דַדֵּי אִשָּׁה וְהֵינִיק אֶת בְּנוֹ.
אָמַר רַב יוֹסֵף: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל אָדָם זֶה, שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס כָּזֶה. אָמַר לוֹ אַבַּיֵּי: אַדְּרַבָּה, כַּמָּה גָרוּעַ אָדָם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַנּוּ לוֹ סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית.
אָמַר רַב יְהוּדָה: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ עָלָיו סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית (שבת נג ע"ב).
שְׂכַר מֵינִיקָה – תשלום לאישה שתיניק את הילד.
דַּדִּין – שדיים.
גָּדוֹל – חשוב.
גָּרוּעַ – נחות (בכך שלא הוא, אלא התינוק, זכה לסיוע פלאי).
סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית – חוקי הטבע.
קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו – ראו קטע רפב.
*
רפה "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ… יָדַע לֶכְתְּךָ" (דברים ב, ז) – הִלּוּכְךָ, לִכְלוּכְךָ, צַעַרְךָ בְּפַרְנָסָתְךָ (ילק"ש לתהלים, תרצ).
הִלוּכְךָ – מסעותיך.
לִכְלוּכְךָ וגו' – הניוול והטרחה הכרוכים בפרנסה.
*
רפו אֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְׂתַּכֵּר (פסחים נד ע"ב).
בַּמֶּה מִשְׂתַּכֵּר – מה העבודה שיהיה לו בה רווח.
*
רפז אָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: כָּל הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחַן אֲחֵרִים עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה, יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חשֶׁךְ” (איוב טו, כג). רַב חִסְדָּא אָמַר: אַף חַיָּיו אֵינָם חַיִּים.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁלוֹשָׁה חַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים, וְאֵלּוּ הֵם: הַמְּצַפֶּה לְשֻׁלְחַן חֲבֵרוֹ, וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו, וּמִי שֶׁיִּסּוּרִין מוֹשְׁלִין בְּגוּפוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד (ביצה לב ע"ב).
מְצַפֶּה לְשֻׁלְחַן אֲחֵרִים – מסתמך על כך שאחרים יפרנסוהו.
עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ – עולמו קודר.
“נֹדֵד” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי המחפש לחם (“ללחם איה?”) מצפה לו יום של חושך.
חַיָּיו אֵינָם חַיִּים – אין טעם לחייו (המלאים מתח וסבל).
חָלוּק – בגד (וכיוון שאין הוא יכול לכבסו גופו מתמלא כינים).
*
רפח רַ' אַחַאי בֶּן יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: הָאוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ דּוֹמֶה לְתִינוֹק הַמִּתְגַּדֵּל עַל שְׁדֵי אִמּוֹ.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו, וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל אָדָם מִשֶּׁל אָבִיו וּמִשֶּׁל אִמּוֹ וּמִשֶּׁל בָּנָיו אֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִשֶּׁל אֲחֵרִים (אדר"נ, נו"א, ל).
מִשֶׁלּוֹ – מרכושו שלו.
מִתְגַּדֵּל – גדל (בנחת).
מְיֻשֶּׁבֶת – רגועה.
אֲחֵרִים – שאינם בני משפחתו.
*
רפט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הַמְּצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ וְרֵחַיִם – אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם (פסחים נ ע"ב).
הַמְּצַפֶּה וגו' – מי שמקווה להתפרנס ממה שתרוויח אשתו (כגון בטוויית צמר) או ממה שיקבל מאנשים שיעשו שימוש בריחיים שלו.
סִימַן בְּרָכָה – הצלחה.
*
רצ אָדָם רוֹצֶה בְּקַב שֶׁלּוֹ מִתִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁל חֲבֵרוֹ (בבא מציעא לה ע"א).
קַב – כמות כלשהי.
מִשֶּׁלּוֹ – ראו קטע רפח.
מִתִּשְׁעָה – יותר מאשר תשעה.
*
רצא "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה… הִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח, יא) – מֵהֵיכָן הֵבִיאָה אוֹתוֹ? אָמַר רַ' בֵּיבַי: שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן נִפְתְּחוּ לָהּ וּמִשָּׁם הֱבִיאַתּוּ. אָמַר לוֹ רַ' אַיְבוּ: אִלּוּ מִגַּן עֵדֶן הֵבִיאָה אוֹתוֹ לֹא הָיְתָה מְבִיאָה דָבָר מְעֻלֶּה, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וּבַלְסָמוֹן? אֶלָּא רֶמֶז רָמְזָה לוֹ לְנֹחַ וְאָמְרָה לוֹ: מָרִי נֹחַ, מַר מִזֶּה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא מָתוֹק מִתַּחַת יָדֶיךָ (בר"ר לג, ה-ו; ויק"ר לא, י; שהש"ר א, סה; ילק"ש לבראשית, נח).
בַּלְסְמוֹן – עץ האפרסמון שייצרו ממנו בושם רב ערך.
מָרִי – אדוני.
מַר מִזֶּה וגו' – מוטב לזכות למזון שבא מידי הקב"ה, אף אם הוא מר יותר כטעם עלה הזית, מאשר מזון מתוק שניתן מידי בשר ודם (וראו בקטע הבא).
*
רצב אָמַר רַ' יִרְמִיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ” (בראשית ח, יא)? – אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִים כְּזַיִת זֶה וּמְסוּרִים בְּיָדְךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים כִּדְבַשׁ וּמְסוּרִים בְּיַד בָּשָׂר וָדָם (סנהדרין קח ע"ב; פדר"א כג; ילק"ש לבראשית, נח).
אָמְרָה וגו' – ראו בקטע הקודם.
*
רצג עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת (שבת קיח ע"א).
עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ וגו' – עדיף לעבור את יום השבת כיום חול (בלא מעדנים וכו') ולא להזדקק לנדבת בני אדם.
*
רצד מְכֹר עַצְמְךָ לַעֲבוֹדָה שֶׁהִיא זָרָה לְךָ וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת (ירושלמי ברכות ט, ב).
מְכֹר עַצְמְךָ וגו' – קבל על עצמך לעבוד בעבודה שאינה מתאימה לך, ובלבד שלא תזדקק לנדבת בני אדם.
*
רצה רַ' יוֹחָנָן וְרַ' אֶלְעָזָר אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם: כֵּיוָן שֶׁנִּצְרַךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת כִּכְרוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם” (תהלים יב, ט) – מַהוּ “כְּרוּם”? כְּשֶׁבָּא רַב דִּימִי אָמַר: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם, “כְּרוּם” שְׁמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת עָלָיו מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִים. וְרַ' אַמִּי וְרַ' אַסִּי אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם: כְּאִלּוּ נָדוֹן בִּשְׁנֵי דִינִים – אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ – בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם” (שם סו, יב) (ברכות ו ע"ב).
נִצְרַךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת – נזקק לקבל צדקה.
כְּשֶׁבָּא – מארץ ישראל לבבל.
כְּרַכֵּי הַיָּם – ערים רחוקות שמעבר לים.
מִתְהַפֵּךְ – משתנה.
גְּוָנִים – צבעים (כגון הסמקה מבושה וכיוצא באלה).
שְׁנֵי דִּינִים – שני עונשים.
“הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי מי שאנשים אחרים עומדים מעליו (והוא נזקק לנדבתם) דומה למי שעובר באש ובמים גם יחד.
*
רצו קָשָׁה עֲנִיּוּת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מַכּוֹת (בבא בתרא קטז ע"א).
קָשָׁה – רעה ופוגעת.
*
רצז אֵין לְךָ מִדָּה קָשָׁה מִן הָעֲנִיּוּת, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְדֻקְדָּק בַּעֲנִיּוּת כְּאִלּוּ דְּבוּקִים בּוֹ כָּל יִסּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם, וּכְאִלּוּ בָּאוּ עָלָיו כָּל הַקְּלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: אִלּוּ נִתְקַבְּצוּ כָּל יִסּוּרִין לְצַד אֶחָד וְהָעֲנִיּוּת לְצַד אֶחָד – הָעֲנִיּוּת מַכְרַעַת לְכֻלָּן. בּוֹא וּרְאֵה, כְּשֶׁהָיָה הַשָּׂטָן מְקַטְרֵג אִיּוֹב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר לוֹ: נָתַתָּ לוֹ מָמוֹן וּבָנִים וְאַתָּה חָס עֲלֵיהֶם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אַתָּה רוֹצֶה, עֲנִיּוּת אוֹ יִסּוּרִים? אָמַר לוֹ אִיּוֹב לְרִבּוֹן הָעוֹלָם: מְקַבֵּל אֲנִי עָלַי כָּל יִסּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא עֲנִיּוּת (שמו"ר לא, יב).
מִדָּה – חלק, גורל.
מְדֻקְדָּק – מדוכא, דחוק.
הַקְּלָלוֹת – ראו דברים (הוא ספר משנה תורה) כח, טו-סח.
נִתְקַבְּצוּ – נאספו (כביכול על שתי כפות מאזניים).
מְקַטְרֵג – מדבר כנגד.
חָס – מרחם.
*
רצח אִמִּיקַנְטְרוֹן הָיָה כוֹתֵב לְאַדְרְיָנוֹס קֵיסָר, אָמַר לוֹ: אִם לְמוּלִים אַתָּה שׂוֹנֵא – אֵלּוּ הַיִּשְׁמְעֵאלִים; אִם לִמְשַׁמְּרֵי שַׁבָּת אַתָּה שׂוֹנֵא – אֵלּוּ הַכּוּתִים; הֲרֵי אֵין אַתָּה שׂוֹנֵא אֶלָּא הָאֻמָּה הַזֹּאת בִּלְבַד – אֱלוֹהֶיהָ יִפָּרַע מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ. גָּזַר אַדְרְיָנוֹס: כָּל מִי שֶׁעָשָׂה כֵּן יְפַרְסֵם אֶת עַצְמוֹ לַמֶּלֶךְ, שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לִתֵּן לוֹ דָּבָר. הָלַךְ אֶחָד וּפִרְסֵם אֶת עַצְמוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ: יִּשְּׂאוּ אֶת רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָה אָמַרְתָּ כֵּן? אָמַר לוֹ: שֶׁאַתָּה מְפַנֶּה אוֹתוֹ הָאִישׁ מִשָּׁלוֹשׁ דְּאָגוֹת רָעוֹת. אָמַר לוֹ: מָה הֵן? אָמַר לוֹ: נַפְשׁוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ מְבַקֶּשֶׁת אֶצְלוֹ לֶאֱכֹל בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב וְאֵין לוֹ מָה לִּתֵּן לָהּ, וְכֵן אִשְׁתּוֹ וְכֵן בָּנָיו. אָמַר אַדְרְיָנוֹס: הוֹאִיל וְהוּא חַי חַיִּים רָעִים, הַנִּיחוּ לוֹ. קָרָא עַל עַצְמוֹ: “וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים” (קהלת ב, יז) (קה"ר ב, טז).
אִמִּיקַנְטְרוֹן – שם אדם.
אַדְרְיָנוֹס – קיסר רומא (ראשית המאה השנייה) שגזר גזירות דת על בני ישראל.
אִם לְמוּלִים וגו' – אם שנאתך היא לאנשים נימולים, הרי גם בני ישמעאל צריכים להיות כלולים בגזירותיך.
מְשַׁמְרֵי שַׁבָּת – שומרי שבת.
כּוּתִים – השומרונים.
הָאֻמָּה הַזֹּאת – היהודים.
אֱלוֹהֶיהָ וגו' – הקב"ה יעניש אותך.
מִי שֶׁעָשָׂה וגו' – מי שכתב את המכתב יבוא ויגלה את זהותו, כי הקיסר רוצה להעניק לו פרס.
יִשְׂאוּ אֶת רֹאשׁוֹ – יהרגוהו.
מְפַנֶּה אוֹתוֹ הָאִישׁ – משחרר אותי.
נַפְשׁוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ – התיאבון שבגופי.
קָרָא – האיש קישר אל מצבו פסוק (מספר קהלת).
*
רצט עֲנִיּוּת כְּמִיתָה. עָנִי חָשׁוּב כְּמֵת (נדרים ז ע"ב; שם סד ע"ב).
חָשׁוּב – נחשב.
*
ש דִּקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת מַעֲבִירִים אֶת הָאָדָם עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ (עירובין מא ע"ב).
דִּקְדּוּקֵי עֲנִיוּת – ראו קטע רצז.
מַעֲבִירִים וגו' – מטריפים את דעתו של האדם ומונעים ממנו להכיר את הקב"ה (“קונו”).
*
שא שָׁנִינוּ, רַ' אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים עַל מִדָּה זוֹ, שֶׁאִם הוּא לֹא בָּא – בָּא בְּנוֹ, וְאִם בְּנוֹ לֹא בָּא – בָּא בֶּן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה” (דברים טו, י). – שָׁנוּ דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם (שבת קנא ע"ב).
יְבַקֵּשׁ אָדָם וגו' – יתפלל שלא תיפול העניות בגורלו.
הוּא לֹא בָּא – לידי עניות. “בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה” – המילים באות בקשר למצווה לסייע לעני (ותיבת “בגלל” נדרשת מלשון גלגל).
דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – חכמים מבית מדרשו של ר' ישמעאל.
גַּלְגַּל – ראו בקטע הבא.
*
שב "כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים" (תהלים עה, ח) – לְמָה דּוֹמֶה הָעוֹלָם הַזֶּה? לְגַלְגַּל שֶׁבַּגִּנָּה, כְּלֵי חֶרֶס שֶׁבּוֹ הַתַּחְתּוֹנִים עוֹלִים מְלֵאִים וְהָעֶלְיוֹנִים יוֹרְדִים רֵיקָנִים. כָּךְ לֹא כָּל מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר הַיּוֹם הוּא עָשִׁיר לְמָחָר, וְלֹא מִי שֶׁהוּא עָנִי הַיּוֹם עָנִי לְמָחָר. לָמָּה? שֶׁגַּלְגַּל הוּא הָעוֹלָם (שמו"ר לא, ג).
גַּלְגַּל שֶׁבַּגִּנָּה – גלגל ועליו דליים לשאיבת מים מבור.
כְּלִי חֶרֶס וגו' – הדליים היוצאים מן הבור כשהם מלאים במים (הם “התחתונים”) והדליים השבים לבור לאחר שהתרוקנו (“העליונים”).
*
שג שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָא אֶת רַ' יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא: לְכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ? אָמַר לָהּ: לְשִׁשָּׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ” (שמות כ, יא). אָמְרָה לוֹ: וּמִן אוֹתָהּ שָׁעָה עַד הַיּוֹם מָה הוּא עוֹשֶׂה? אָמַר לָהּ: עוֹשֶׂה סֻלָּמוֹת, מַעֲלֶה לָזֶה מוֹרִיד לָזֶה, מַעֲשִׁיר לָזֶה מוֹרִישׁ לָזֶה (תנחומא וישלח, י).
מַטְרוֹנָא – גבירה רומית.
לְכַמָּה – בכמה.
מוֹרִישׁ – מביא לעניות.
*
שד רַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת הָיְתָה שְׁעָתוֹ דְּחוּקָה לוֹ הַרְבֵּה. הִקִּיז דָּם וְלֹא הָיָה לוֹ מָה לִטְעֹם. מָצָא בֶּן שׁוּם וְהֵטִיל לְתוֹךְ פִּיו, חָלַשׁ לִבּוֹ וְנִתְנַמְנֵם. רָאוּהוּ שֶׁהוּא בּוֹכֶה וְשׂוֹחֵק וְצִיצִית שֶׁל אֵשׁ יוֹצֵאת מִמִּצְחוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה הָיִיתָ שׂוֹחֵק וּבוֹכֶה וְצִיצִית שֶׁל אֵשׁ יָצְאָה מִמִּצְחֲךָ? אָמַר לָהֶם: שֶׁרָאִיתִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עִמִּי וְאָמַרְתִּי לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד מָתַי אֶצְטַעֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה? אָמַר לִי: אֶלְעָזָר בְּנִי, נוֹחַ לְךָ שֶׁאֶהֱפֹךְ אֶת הָעוֹלָם לִתְחִלָּתוֹ – אֶפְשָׁר שֶׁתְּהֵא נוֹלָד בְּשָׁעָה שֶׁל מְזוֹנוֹת. אָמַרְתִּי לְפָנָיו: כָּל כָּךְ – וְאֶפְשָׁר?! אָמַרְתִּי לוֹ: שָׁנִים שֶׁחָיִיתִי מְרֻבּוֹת, אוֹ אֵלּוּ שֶׁאֶחְיֶה? אָמַר לִי: אֵלּוּ שֶׁחָיִיתָ. אָמַרְתִּי לְפָנָיו: אִם כֵּן – אֵינִי רוֹצֶה. אָמַר לִי: בִּשְׂכַר זֶה שֶׁאָמַרְתָּ: “אֵינִי רוֹצֶה”, אֶתֵּן לְךָ לָעוֹלָם הַבָּא שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר נְהָרוֹת שֶׁל שֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן טְהוֹרִים כִּפְרָת וּכְחִדֶּקֶל וְתִתְעַדֵּן בָּהֶם. אָמַרְתִּי לְפָנָיו: כָּל כָּךְ, וְלֹא יוֹתֵר? אָמַר לִי: וְלַחֲבֵרֶיךָ מָה אֶתֵּן? אָמַרְתִּי: כְּלוּם מִבָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵין לוֹ אֲנִי מְבַקֵּשׁ? טָפַח עַל מִצְחִי וְאָמַר לִי: אֶלְעָזָר בְּנִי, חִצַּי אֲשַׁלַּח בְּךָ! (תענית כה ע"א).
שְׁעָתוֹ דְּחוּקָה – חי בעוני גדול.
הִקִּיז דָּם – לרפואה (וצריך לאכול לאחר מכן כדי לחזק את הגוף).
בֶּן שׁוּם – גבעול של שום.
נִתְנַמְנֵם – התעלף.
צִיצִית שֶׁל אֵשׁ – קרני זוהר.
רָאִיתִי – בשעה שהתעלפתי.
נוֹחַ וגו' – האם תרצה שאחזיר את הזמן אחורנית ואז אולי תיוולד (מחדש) בתקופה מוצלחת מבחינה כלכלית?
כָּל כָּךְ – וְאֶפְשָׁר?! – האם יש טעם במעשה כה מרשים רק בשל האפשרות (שאולי אתעשר)?
שָׁנִים שֶׁחָיִיתִי וגו' – האם כבר חייתי את מרבית שנות חיי?
אֵינִי רוֹצֶה – שיחזור הזמן אחורנית.
אֲפַרְסְמוֹן – ממיני הבשמים.
תִּתְעַדֵּן – תתענג.
טָפַח – הכה.
חִצַּי – והם קרני האור שיצאו ממצחו.
*
שה "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים" (משלי טו, טו) – וַהֲרֵי יֵשׁ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים? – כִּשְׁמוּאֵל, שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁנּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חֳלִי מֵעַיִם. בֶּן סִירָא אוֹמֵר: אַף לֵילוֹת – בְּשֵׁפֶל גַּגִּים גַּגּוֹ וּבִמְרוֹם הָרִים כַּרְמוֹ. מִמְּטַר גַּגִּים לְגַגּוֹ וּמֵעֲפַר כַּרְמוֹ לִכְרָמִים (כתובות קי ע"ב).
וַהֲרֵי יֵשׁ וגו' – איך אפשר לומר שכל ימי העני הם רעים, והרי בשבתות ובימים טובים הוא אוכל מעדנים? והתשובה היא כדבריו של שמואל. שִׁנּוּי וגו' – שינוי הרגלי האכילה (בשבת לעומת ימי החולין) מביא למחלת מעיים.
בֶּן סִירָא – כוהן ירושלמי בן ראשית המאה השנייה לפני הספירה, שהותיר אחריו ספר ובו דברי חוכמה.
אַף לֵילוֹת – גם לילותיו של העני אינם טובים.
בְּשֵׁפֶל גַּגִּים וגו' – גג ביתו של העני נמוך מכל הגגות, וכרמו מצוי בהרים, גבוה מכל הכרמים. כשיורד הגשם הוא נאסף מכל הגגות על גגו של העני (ומזיק לו), ואילו עפר כרמו נושר לכרמיהם של אחרים (והוא נפגע מכך).
*
שו אַחַר הֶעָנִי הוֹלֶכֶת הָעֲנִיּוּת (בבא קמא צב ע"א).
*
שז הַחֻלְדָּה וְהֶחָתוּל עָשׂוּ מִשְׁתֶּה מֵחֶלְבּוֹ שֶׁל רַע הַמַּזָּל (סנהדרין קה ע"א).
הַחֻלְדָּה וגו' – פתגם עממי (במקורו ארמי) שמשמעו: אדם שמזלו רע,
אפילו החולדה והחתול – השונאים זה את זה – חוברים יחדיו כדי לפגוע בו.
*
שח עַל פֶּתַח הַחֲנֻיּוֹת מְרֻבִּים אַחִים וְאוֹהֲבִים, וְעַל פֶּתַח הָעֹנִי לֹא אַחִים וְלֹא אוֹהֲבִים (שבת לב ע"א).
עַל פֶּתַח הַחֲנֻיּוֹת – השייכות לעשיר (המחלק מרכושו לאחרים).
אוֹהֲבִים – חברים.
*
שט בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ (אבות ד, א).
הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ – המוצא סיפוק במה שיש לו.
*
שי שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ, דִּבְרֵי רַ' מֵאִיר; רַ' טַרְפוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה כְּרָמִים וּמֵאָה שָׂדוֹת וּמֵאָה עֲבָדִים שֶׁעוֹבְדִים בָּהֶם; רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה נָאָה בְּמַעֲשִׂים; רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשֻׁלְחָנוֹ (שבת כ"ה ע"ב).
נַחַת רוּחַ – סיפוק.
נָאֶה בְּמַעֲשִׂים – שמעשיה טובים.
בֵּית הַכִּסֵּא – שבדרך כלל נמצא חוץ לעיר.
*
שיא "וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כח, מח) – אָמַר רַ' אַמִּי אָמַר רַב: בְּלֹא נֵר וּבְלֹא שֻׁלְחָן; רַב חִסְדָּא אָמַר: בְּלֹא אִשָּׁה; רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בְּלֹא שַׁמָּשׁ; רַב נַחֲמָן אָמַר: בְּלֹא דֵּעָה. נֶאֱמַר: בְּלֹא מֶלַח וּבְלֹא רְבָב (נדרים מא ע"א).
נֵר, שֻׁלְחָן – החפצים הבסיסיים לאכילה ולקריאה.
רַב שֵׁשֶׁת – שהיה עיוור.
שַׁמָּשׁ – משרת.
מֶלַח, רְבָב – מלח ושומן (לטבול בהם את הלחם).
*
שיב אָמַר אַבַּיֵּי: מְקֻבָּלִים אָנוּ: אֵין עָנִי אֶלָּא בְּדֵעָה (נדרים מא ע"א).
מְקֻבָּלִים אָנוּ – מסורת בידינו.
אֵין עָנִי וגו' – רק אדם מחוּסר דעת ראוי להיקרא עני.
*
שיג אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: “כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים” (משלי טו, טו) – זֶה שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה, “וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד” (משלי טו, טו) – זֶה שֶׁדַּעְתּוֹ רְחָבָה (בבא בתרא קמה ע"ב).
דַּעְתּוֹ קְצָרָה – חסר סבלנות.
דַּעְתּוֹ רְחָבָה – אדם נינוח.
*
שיד אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת (שבת קב ע"ב).
אֵין וגו' – במקום שיש עושר אין נוהגים בקמצנות.
*
שטו חֲבֵרְךָ מֵת – אַשֵּׁר, נִתְעַשֵּׁר – לֹא תְּאַשֵּׁר (גיטין ל ע"ב).
חֲבֵרְךָ וגו' – אם אומרים לך שחברך מת, האמן לידיעה זו.
*
שטז כָּל הָאֵיבָרִים תְּלוּיִים בַּלֵּב וְהַלֵּב תָּלוּי בְּכִיס (ירושלמי תרומות ח, ד).
הַלֵב תָּלוּי בְּכִיס – חסרון כסף (בכיס, בארנק) גורם לטרדת הלב.
*
שיז שְׁלוֹשָׁה דְבָרִים קָשִׁים לַגּוּף: מַכַּת הַלֵּב קָשָׁה לַגּוּף, מַכַּת חֳלִי מֵעַיִם קָשָׁה מִמַּכַּת הַלֵּב – וְחֶסְרוֹן כִּיס קָשֶׁה מִכֻּלָּם (קה"ר ז, כו).
קְשִׁים – מזיקים.
מַכַּת הַלֵּב – מחלת לב.
חֶסְרוֹן כִּיס – עוני.
*
שיח "פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם… וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" (דברים יא, ו) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו (פסחים קיט ע"א).
מֵעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו – מאפשר לו להתקיים (דרשה על מילת “היקום”).
*
שיט אָמַר רַ' יוֹחָנָן: זְכוּרְנִי, שֶׁהָיוּ עוֹמְדוֹת אַרְבַּע סְאִים בְּסֶלַע, וְהָיוּ הַרְבֵּה נְפוּחֵי רָעָב בִּטְבֶרְיָא – בְּאֵין אִסָּר (בבא בתרא צא ע"ב).
הָיוּ עוֹמְדוֹת וגו' – מחיר ארבע סאים של חיטה היה סלע (והוא מחיר נמוך). אך היו שם הרבה אנשים שבטנם התנפחה מרעב מחוסר כסף (“איסר” הוא מטבע שערכו נמוך).
*
שכ יְהֵא אָדָם חָס עַל נְכָסָיו (ערכין כד ע"א).
חָס – נזהר שלא לפגוע, נמנע מבזבוז.
*
שכא הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל (ראש השנה כז ע"א).
חָסָה – ראו בקטע הקודם.
*
שכב נֶאֱמַר: “וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת” (ויקרא יד, לו) – עַל מָה חָסָה הַתּוֹרָה? עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב; אִם כָּךְ חָסָה עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק (נגעים יב, ה).
“וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת” – לפני שמכריזים על בית כטמא, וזאת כדי שהכלים שבתוכו לא ייחשבו גם הם כטמאים.
חָסָה – ראו בקטע שכ.
כְּלֵי חַרְסוֹ, פַּכּוֹ, טִפְיוֹ – כלים שאי אפשר לטהרם לאחר שנטמאו (כלי חרס, פכּים וכדים קטנים).
הַבָּזוּי – קל הערך, שאינו נחשב בעיניו.
רָשָׁע – שביתו לקה בצרעת, עדות לרשעותו.
*
שכג "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר עַל פַּכִּים קְטַנִּים. מִכָּאן לַצַּדִּיקִים, שֶׁחָבִיב עֲלֵיהֶם מָמוֹנָם יוֹתֵר מִגּוּפָם. וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם בְּגֵזֶל (חולין צא ע"א).
נִשְׁתַּיֵּר וגו' – נשאר מאחור כדי לקחת כלים קטנים (ונכנס לסכנת חיים בפגישתו עם המלאך בנחל יבוק).
מִכָּאן לַצַּדִּיקִים וגו' – מפסוק זה לומדים על הצדיקים, שרכושם יקר בעיניהם יותר מאשר גופם.
אֵין פּוֹשְׁטִים וגו' – אינם גוזלים את רכושם של אחרים (ולכן מה שהרוויחו ביושר יקר להם ביותר).
*
שכד נְשֹׁרֶת בַּבַּיִת קָשָׁה לַעֲנִיּוּת (פסחים קיא ע"ב).
נְשֹׁרֶת – פירורי אוכל (שמפוזרים בבית ומעידים על זלזול בו) מביאים לעוני.
*
שכה אָדָם אֶחָד הָיָה מְחַזֵּר עָלָיו שַׂר שֶׁל עֲנִיּוּת וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְנַצְּחוֹ, שֶׁהָיָה זָהִיר הַרְבֵּה בְּפֵרוּרִים. פַּעַם אַחַת אָכַל פַּת עַל עֲשָׂבִים. אָמַר שַׂר שֶׁל עֲנִיּוּת: עַכְשָׁו וַדַּאי נָפַל בְּיָדִי. לְאַחַר שֶׁאָכַל הֵבִיא מַעְדֵּר וְעָקַר הָעֲשָׂבִים וֶהֱטִילָם לַנָּהָר. שָׁמַע קוֹל אוֹמֵר: וַי שֶׁהוֹצִיאַנִי אָדָם זֶה מִבֵּיתוֹ!
אָמַר אַבַּיֵּי: מִתְּחִלָּה הָיִיתִי אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה מְכַבְּדִין הַפֵּרוּרִים – מִשּׁוּם נְקִיּוּת; אָמַר לִי מָר: מִשּׁוּם שֶׁקָּשֶׁה לַעֲנִיּוּת (חולין קה ע"ב).
מְחַזֵר עָלָיו – רודף אחריו ומבקש להשתלט עליו.
שַׂר שֶׁל עֲנִיוּת – המלאך הממונה על העוני.
זָהִיר וגו' – ראו בקטע הקודם.
עֲשָׂבִים – אזור של דשא (שקשה לאסוף בו את הפירורים).
הֱטִילָם לַנָּהָר – כמאכל לדגים.
וַי – אוי לי (דברי שר של עניות).
מְכַבְּדִין – מטאטאים.
נְקִיוּת – ניקיון.
מָר – חכם.
*
שכו שַׂר שֶׁל מְזוֹנוֹת “נָקִיד” שְׁמוֹ, שַׂר שֶׁל עֲנִיּוּת “נָבָל” שְׁמוֹ (פסחים קיא ע"ב).
שַׂר שֶׁל מְזוֹנוֹת – המלאך הממונה על השפע.
“נָקִיד” – פינוי הפירורים (כדי לשמור על כבוד הלחם) נקרא ניקוד.
שַׂר שֶׁל עֲנִיוּת – ראו בקטע הקודם.
*
שכז לֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ (בבא קמא קיז ע"ב).
לֹא יְהֵא וגו' – השוו קטע שכג.
*
שכח חֲזָקָה, אֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ (שבת קנג ע"א).
חֲזָקָה – דבר ברור ומוסכם.
מַעֲמִיד עַצְמוֹ – מוותר.
*
שכט לְכָךְ נִקְרָא שְׁמָם “נְכָסִים” – שֶׁנִּכְסִים מִזֶּה וְנִגְלִין לָזֶה. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם “זוּזִין”? שֶׁזָּזִים מִזֶּה וְנִתָּנִים לָזֶה. “מָמוֹן” – מָה אַתָּה מוֹנֶה, אֵינוֹ כְּלוּם! (במ"ר כב, ח).
נִכְסִים מִזֶּה – נעלמים מאדם אחד.
נִגְלִין – נמצאים.
מָה אַתָּה וגו' – ככל שאתה סופר (את כספך) ערכו יורד.
*
של אָמַר רַ' יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בַּדָּבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ” (דברים כח, ח).
שָׁנוּ דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ”.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הַנִּכְנָס לָמֹד אֶת גָּרְנוֹ אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. הִתְחִיל לָמֹד אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּרֵךְ הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בַּדָבָר הַשָּׁקוּל וְלֹא בַּדָּבָר הַמָּדוּד וְלֹא בַּדָּבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בַּדָּבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן (תענית ח ע"ב).
סָמוּי – נסתר.
“בַּאֲסָמֶיךָ” – מילה הנדרשת מלשון סמוי, חבוי.
דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – חכמים מבית מדרשו של ר' ישמעאל.
שׁוֹלֶטֶת בּוֹ – רואה אותו.
לָמֹד – למדוד (את כמות התבואה שבגורן).
כְּרִי – ערימת תבואה.
תְּפִלַּת שָׁוְא – תפילה חסרת ערך.
דָּבָר הַשָּׁקוּל – ששקלו אותו.
*
שלא הָרוֹאֶה קְדֵרָה בַּחֲלוֹם יְצַפֶּה לְשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: “תִּשְׁפֹּת – שָׁלוֹם לָנוּ” (ישעיה כו, יב) (ברכות נו ע"ב; ילק"ש לישעיה, תכט).
קְדֵרָה – סיר.
“תִּשְׁפֹּת” – מילה הנדרשת כעוסקת בשפיתה, שהיא הנחת קדרה על האש.
*
שלב כְּשֶׁכָּלוֹת הַשְּׂעוֹרִים מִן הַכַּד – מְנַקֶּשֶׁת וּבָאָה מְרִיבָה בַּבַּיִת (בבא מציעא נט ע"א).
מְנַקֶּשֶׁת – מקישה (על הדלת).
*
שלג שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֲשֵׂה עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא וּמָצוּי לְךָ וְעוֹדְךָ בְּיָדְךָ. וְאִם תַּנִּיחַ צָרְכֵי הַיּוֹם וְחוֹבוֹתָיו לְמָחָר – דַּיּוֹ לְיוֹם שֵׁנִי לַעֲמֹד בִּצְרָכָיו וְחוֹבוֹתָיו, וְאֵיךְ יַעֲמֹד בְּשֶׁל אֶתְמוֹל? (שבת קנא ע"ב [כמצוטט במילון הערוך]).
עַד וגו' – עשה כל מה שמגיע לידך וביכולתך לעשותו כשעיתותיך בידיך.
תַּנִּיחַ – תשאיר.
דַּיּוֹ לִיוֹם שֵׁנִי וגו' – ליום המחר יש די צרכים וחובות משלו, ואיך יטפל במה שהיה צריך להיעשות יום קודם?
*
שלד שָׁנִינוּ, רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר: מָה אֹכַל לְמָחָר – אֵינוֹ אֶלָּא מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה (סוטה מח ע"ב).
פַּת בְּסַלּוֹ – מזון לצורכי היום.
קְטַנֵּי אֲמָנָה – שאינם בוטחים בקב"ה.
*
שלה כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: “אַל תָּצַר צָרַת מָחָר, כִּי לֹא תֵּדַע מָה יֵלֶד יוֹם”, שֶׁמָּא מָחָר בָּא וְאֵינֶנּוּ – נִמְצָא מִצְטַעֵר עַל הָעוֹלָם שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ (יבמות סג ע"ב).
בֶּן סִירָא – ראו קטע שה.
אַל תָּצַר וגו' – אל תרגיש צער בגלל צרות העתיד. שֶׁמָּא מָחָר וגו' – אולי כבר לא תהיה בעולם, ולפיכך אתה חש צער על דבר שאינו שייך לך.
שלו "וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות טז, ד) – מִי שֶׁבָּרָא יוֹם בָּרָא פַּרְנָסָתוֹ. מִכָּאן הָיָה רַ' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָה יֹאכַל הַיּוֹם וְאוֹמֵר: מָה אֹכַל לְמָחָר – הֲרֵי זֶה מְחֻסַּר אֲמָנָה (מכילתא דר"י בשלח, ויסע, ב).
מִי שֶׁבָּרָא – הקב"ה.
מִכָּאן – מפסוק זה.
כָּל מִי וגו' – ראו קטע שלד.
*
שלז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּמְחַלֵּק מְזוֹנוֹת לְכָל בְּרִיָּה (פסחים קיח ע"ב).
רוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם – השמים.
בְּרִיָה – יצור נברא.
*
שלח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְזָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, מִקַּרְנֵי רְאֵמִים וְעַד בֵּיצֵי כִּנִּים (שבת קז ע"ב; עבודה זרה ג ע"ב).
מִקַּרְנֵי וגו' – כל הנבראים כולם (מן הגדולים ביותר עד לקטנטנים).
*
שלט מַעֲשֶׂה בְּכוֹהֵן אֶחָד שֶׁמָּטָה יָדוֹ, וּבִקֵּשׁ לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ. קָרָא לְאִשְׁתּוֹ, אָמַר לָהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁבְּנֵי אָדָם רְגִילִים לָבוֹא אֶצְלִי לְהַרְאוֹת אֶת נִגְעֵיהֶם, בּוֹאִי וַאֲנִי אֲלַמְּדֵךְ, שֶׁתְּהִי רוֹאָה אֶת הַנְּגָעִים; אִם רָאִית שְׂעָרוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁיָּבַשׁ הַמַּעְיָן שֶׁלּוֹ, תְּהִי יוֹדַעַת שֶׁלָּקָה, לְפִי שֶׁכָּל שֵׂעָר וְשֵׂעָר בָּרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁיְהֵא שׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ, יָבַשׁ הַמַּעְיָן שֶׁלּוֹ – יָבַשׁ הַשֵּׂעָר. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וּמָה אִם כָּל שֵׂעָר וְשֵׂעָר בָּרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁיְהֵא שׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ, אַתָּה, שֶׁאַתָּה אָדָם, וּבָנֶיךָ מִתְפַּרְנְסִין עַל יָדֶיךָ, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַּזְמִין לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּרְנָסָה; לְפִיכָךְ לֹא הִנִּיחָה אוֹתוֹ לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ (תנחומא בובר תזריע, ח).
מָטָה יָדוֹ – התרושש.
בִּקֵּשׁ – רצה.
לְהַרְאוֹת אֶת נִגְעֵיהֶם – כדי לקבוע אם צרעת היא אם לאו (והוא תפקיד שמסור לכוהן).
מַעְיָן שֶׁלּוֹ – המקור שממנו צומחת השערה.
לָקָה – הוכה בנגע.
יַזְמִין – יספק.
הִנִּיחָה – נתנה רשות.
*
שמ שָׁנָה רַב תַּחֲלִיפָא אָחִיו שֶׁל רַבְנַאי חוֹזָאָה: כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת וְהוֹצָאַת יָמִים טוֹבִים וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאִם פָּחַת פּוֹחֲתִין לוֹ, וְאִם הוֹסִיף מוֹסִיפִין לוֹ (ביצה טו ע"ב–טז ע"א).
חוֹזָאָה – תושב העיר חוזא שבבבל.
כָּל מְזוֹנוֹתָיו וגו' – בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקבע בשמים כמה כספים יוציא אדם למחייתו בכל השנה.
הוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת – הוצאות לשם כיבוד שבת.
אִם פָּחַת וגו' – אם הוציא פחות מן הראוי, מנכים לו ממה שהוקצב לו מראש.
*
שמא אָמַר רָבָא: חַיִּים, בָּנִים וּמְזוֹנוֹת אֵינָם תְּלוּיִם בִּזְכוּת אֶלָּא בְּמַזָּל, שֶׁהֲרֵי רַבָּה וְרַב חִסְדָּא שְׁנֵיהֶם חֲכָמִים וְצַדִּיקִים הָיוּ, זֶה הִתְפַּלֵּל וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים – רַב חִסְדָּא חָיָה תִּשְׁעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה וְרַבָּה חָיָה אַרְבָּעִים; בְּבֵית רַב חִסְדָּא שִׁשִּׁים שְׂמָחוֹת, בְּבֵית רַבָּה שִׁשִּׁים שִׁכּוּלִים; בְּבֵית רַב חִסְדָּא סֹלֶת לִכְלָבִים וְלֹא נִתְבַּקְּשָׁה, בְּבֵית רַבָּה – פַּת שְׂעוֹרִים לִבְנֵי אָדָם וְלֹא נִמְצְאָה (מועד קטן כח ע"א).
חַיִּים – אריכות ימים.
מְזוֹנוֹת – פרנסה.
זְכוּת – מעשיו הטובים של אדם.
שְׂמָחוֹת – של נישואין.
שִׁכּוּלִים – מיתת בנים.
סֹלֶת לִכְלָבִים וגו' – מרוב עושר היו מאכילים את הכלבים לחם שעשוי מקמח משובח, ומעולם לא חסר.
פַּת שְׂעוֹרִים – לחם שעשוי מקמח גרוע.
*
שמב שָׁנוּ בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: הַכִּכָּר וְהַמַּקֵּל נִתְּנוּ מְכֹרָכִים מִן הַשָּׁמַיִם; אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם שְׁמַרְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה – הֲרֵי כִכָּר לֶאֱכֹל, וְאִם לָאו – הֲרֵי מַקֵּל לִלְקוֹת בּוֹ (ויק"ר לה, ו).
הַכִּכָּר וְהַמַּקֵל – סמלים לשפע של מזון ולעונש.
מְכֹרָכִים – קשורים זה לזה.
*
שמג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: רָעָב בָּעִיר – פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה” (בראשית יב, י) (בבא קמא ס ע"ב).
רָעָב וגו' – במקרה של רעב, יש לצאת למקום אחר.
*
שמד עשֶׁר – רֻבּוֹ קָשֶׁה וּמִעוּטוֹ יָפֶה (על פי גיטין ע ע"א).
רֻבּוֹ וגו' – עושר מוגזם הוא דבר רע אך עושר מועט הוא דבר ראוי.
*
שמה מַרְבֶּה נְכָסִים – מַרְבֶּה דְּאָגָה (אבות ב, ז).
דְּאָגָה – לרכוש ולשמירתו.
*
שמו "וְדִי זָהָב" (דברים א, א) – מַהוּ “וְדִי זָהָב”? אָמְרוּ דְּבֵי רַ' יַנַּאי: כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי, הוּא גָרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. אָמְרוּ דְּבֵי רַ' יַנַּאי: אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן, אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר.
אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵיבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִים וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ. אָמַר לָהּ: מִי גָּרַם לָךְ שֶׁתְּהִי מְבַעֶטֶת בִּי – אֶלָּא כַּרְשִׁינִים שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ.
אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת. מָה יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: מְלוֹא הַכָּרֵס מִינֵי רָעוֹת.
אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב, עָשׂוּ לַבָּעַל” (הושע ב, י) (ברכות לב ע"א).
דְּבֵי רַ' יַנַּאי – חכמים מבית מדרשו של ר' ינאי.
בִּשְׁבִיל – בגלל.
הִשְׁפַּעְתָּ – נתת בשפע.
אֵין אֲרִי וגו' – פתגם הוא: אין אריה שואג (ומשתולל משמחה) כאשר מונח לפניו מזון דל.
קֻפָּה – סל.
בַּעֲלַת אֵיבָרִים – גדולת ממדים (וזקוקה למזון רב).
כַּרְשִׁינִים – מין משובח של קטניות.
מְבַעֶטֶת – בועטת.
סָכוֹ – סך את גופו בשמן.
כִּיס – ארנק.
עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת – בפתח בית שיש בו זונות.
אוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת וגו' – פתגם עממי המלמד כי כרס מלאה ושובע מביאים למעשים רעים.
חָזַר… וְהוֹדָה – שינה את דעתו והודה בצדקת דבריו של משה.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות