שמז יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יד, כט) – יָכוֹל אֲפִלּוּ אַתָּה יוֹשֵׁב וּבָטֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: “בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה” (שם) – אִם עוֹשֶׂה אָדָם – מִתְבָּרֵךְ, וְאִם לָאו – אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ (סא"ר, טו; ילק"ש לתהלים, תרצ).
בָּטֵל – מעבודה.
תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.
עוֹשֶׂה – עמל, עובד.
*
שמח רַ' דָּסְתַּאי בַּר יַנַּאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַ' מֵאִיר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּיִצְחָק “וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ” (בראשית כו, כד) – דָּרַשׁ יִצְחָק וְאָמַר: הוֹאִיל וְאֵין בְּרָכָה שׁוֹרָה אֶלָּא בְּמַעֲשֵׂי יָדַיִם, עָמַד וְזָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים” (שם שם, יב) (תוספתא ברכות ו, ח).
מִשּׁוּם – בשם.
אוֹמֵר בְּיִצְחָק וגו' – הקב"ה בירך את יצחק בריבוי צאצאים, אך יצחק למד מכאן (“דרש”) כי הברכה עשויה לחול גם על ריבוי התבואה.
אֵין בְּרָכָה וגו' – הברכה מצויה רק בדברים שאדם עמל עליהם.
*
שמט "אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (בראשית לא, מב) – שֶׁהִזְהִירוֹ מֵהָרַע לוֹ בִּזְכוּת יְגִיעַ כַּפָּיו. לִמֵּד, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם: אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וְאֶרְאֶה בְטוֹב וְלֹא אַטְרִיחַ עַצְמִי, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: “מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ” (איוב א, י) – צָרִיךְ אָדָם לַעֲמֹל וְלַעֲשׂוֹת בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ אֶת בִּרְכָתוֹ (תנחומא ויצא, יג).
“וַיּוֹכַח אֶמֶשׁ” – מילים שנדרשות כעוסקות באזהרה שהזהיר הקב"ה את לבן שלא יפגע ביעקב לרעה.
אֶרְאֶה בְּטוֹב – איהנה.
מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ – והקב"ה יספק לי פרנסתי.
*
שנ "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" (משלי ו, ו) – רַ' שִׁמְעוֹן בֵּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עָלוּב הָיָה אָדָם זֶה שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד מִן הַנְּמָלָה. אִלּוּ לָמַד וְעָשָׂה – עָלוּב הָיָה; אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד מִדְּרָכֶיהָ וְלֹא לָמַד (ספרי דברים, שו).
עָלוּב – מסכן ושפל.
אִלּוּ וגו' – עלבונו של האדם היה גדול כיוון שהיה עליו ללמוד מנמלה כיצד לחיות, אך הוא לא למד דבר, ועל כן עלבונו כפול ומכופל.
*
שנא "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה" (בראשית ב, כא) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: תְּחִלַּת מַפָּלָה – שֵׁנָה. יָשֵׁן לוֹ וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, יָשֵׁן לוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה (בר"ר יז, ה; ילק"ש לבראשית, כג).
תְּחִלַת וגו' – השינה (המוגזמת) מביאה לראשית נפילתו של האדם.
*
שנב רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא טָעַם כְּלוּם עַד שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ” (בראשית ב, טו) – וְאַחַר כָּךְ “מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל” (שם שם, טז). רַ' טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁעָשׂוּ מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כה, ח). רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָא אוֹמֵר: מִי שֶׁאֵין לוֹ מְלָאכָה לַעֲשׂוֹת מָה יַעֲשֶׂה? אִם יֵשׁ לוֹ חָצֵר חֲרֵבָה אוֹ שָׂדֶה חֲרֵבָה יֵלֵךְ וְיִתְעַסֵּק בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ” (שם כ, ט) – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר “וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ”? לְהָבִיא אֶת מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲצֵרוֹת אוֹ שָׂדוֹת חֲרֵבוֹת יֵלֵךְ וְיִתְעַסֵּק בָּהֶן. רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין אָדָם מֵת אֶלָּא מִתּוֹךְ הַבַּטָּלָה (אדר"נ, נו"א, יא).
לֹא טָעַם כְּלוּם – לא אכל דבר.
הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ וגו' – גרם לשכינה לשכון בקרב עם ישראל.
תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.
לְהָבִיא – לכלול, להוסיף.
*
שנג מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ סְיָחָה וַחֲמוֹרָה וַחֲזִירָה, וְהָיָה נוֹתֵן לַחֲמוֹרָה וְלַסְּיָחָה בְּמִדָּה, וְלַחֲזִירָה בְּלֹא מִדָּה. אָמְרָה סְיָחָה לַחֲמוֹרָה: מָה שׁוֹטֶה זֶה עוֹשֶׂה? אָנוּ שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין מְלַאכְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן לָנוּ בְּמִדָּה וְלַחֲזִירָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה כְּלוּם – נוֹתֵן שֶׁלֹּא בְּמִדָּה! אָמְרָה לָהּ חֲמוֹרָה לַסְּיָחָה: תָּבוֹא הַשָּׁעָה וְאַתְּ רוֹאָה בְּמַפַּלְתָּהּ, שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אוֹתָהּ יוֹתֵר לִכְבוֹדָהּ אֶלָּא לְרָעָתָהּ. כֵּיוָן שֶׁבָּא קָלֶנְדָּס מִיָּד נָטְלוּ לַחֲזִירָה וּנְחָרוּהָ. הִתְחִילוּ נוֹתְנִין שְׂעוֹרִים לִפְנֵי בִּתָּהּ שֶׁל חֲמוֹרָה וְהָיְתָה מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן וְלֹא אָכְלָה, אָמְרָה לָהּ אִמָּהּ: בִּתִּי, לֹא הַמַּאֲכָל גּוֹרֵם אֶלָּא הַבַּטָּלָה גּוֹרֶמֶת (אסת"ר ז, א; ילק"ש לאסתר, תתרנג).
בְּמִדָּה – מזון בכמות מצומצמת.
תָּבוֹא הַשָּׁעָה – יגיע הזמן.
קָלֶנְדָּס – היום הראשון של החודש, יום חג בעולם הרומי.
נָטְלוּ לַחֲזִירָה וּנְחָרוּהָ – לקחו את החזירה והרגוה (לשם אכילה).
מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן – נושפת ומעיפה את השעורים (מחשש שאם תאכל תיהרג אף היא).
גּוֹרֵם – מביא (לכך שהבהמה נשחטת).
*
שנד הַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. הַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם (כתובות נט ע"ב).
זִמָּה – פריצות.
שְׁעֲמוּם – קהות מוחין.
*
שנה "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם" (ויקרא יט, כג) – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁתִּמְצְאוּ אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, לֹא תֹאמְרוּ: “נֵשֵׁב וְלֹא נִטַּע”, אֶלָּא הֱווּ זְהִירִים בִּנְטִיעוֹת; כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַסְתֶּם וּמְצָאתֶם נְטִיעוֹת שֶׁנָּטְעוּ אֲחֵרִים אַף אַתֶּם הֱיוּ נוֹטְעִים לִבְנֵיכֶם.
“אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם” (קהלת ג, יא) – “הָעֹלָם” כְּתִיב, אִלּוּלֵא שֶׁהֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלִּבּוֹ שֶׁל אָדָם אֶת יוֹם הַמִּיתָה לֹא הָיָה אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת וְלֹא הָיָה נוֹטֵעַ כֶּרֶם, שֶׁהָיָה אוֹמֵר: לְמָחָר אֲנִי מֵת, לָמָּה אֲנִי עוֹמֵד וּמִתְיַגֵּעַ בִּשְׁבִיל אֲחֵרִים? לְפִיכָךְ הֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִבְּנֵי אָדָם אֶת יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁיְהֵא אָדָם בּוֹנֶה וְנוֹטֵעַ. זָכָה – יְהֵא לוֹ, לֹא זָכָה – לַאֲחֵרִים.
מַעֲשֶׂה בְּאַדְרְיָנוֹס הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיָה עוֹבֵר לַמִּלְחָמָה וְהוֹלֵךְ עִם הַגְּיָסוֹת שֶׁלּוֹ לְהִלָּחֵם עַל מְדִינָה אַחַת שֶׁמָּרְדָה עָלָיו. מָצָא בַּדֶּרֶךְ זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה נוֹטֵעַ נְטִיעוֹת תְּאֵנִים. אָמַר לוֹ אַדְרְיָנוֹס: בֶּן כַּמָּה שָׁנִים אַתָּה עַכְשָׁו? אָמַר לוֹ: בֶּן מֵאָה שָׁנָה. אָמַר לוֹ: אַתָּה זָקֵן בֶּן מֵאָה שָׁנָה עוֹמֵד וְטוֹרֵחַ וְנוֹטֵעַ נְטִיעוֹת, וְכִי סָבוּר אַתָּה לֶאֱכֹל מֵהֶן? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הֲרֵינִי נוֹטֵעַ, אִם אֶזְכֶּה אֹכַל מִפֵּרוֹת נְטִיעוֹתַי, וְאִם לָאו – כְּשֵׁם שֶׁיָּגְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֲנִי יָגֵעַ לְבָנַי. עָשָׂה אַדְרְיָנוֹס שָׁלוֹשׁ שָׁנִים בַּמִּלְחָמָה וְחָזַר. מָצָא לְאוֹתוֹ זָקֵן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. מָה עָשָׂה אוֹתוֹ זָקֵן? נָטַל סַלְסִלָּה וּמִלֵּא אוֹתָהּ בִּכּוּרֵי תְאֵנִים יָפוֹת וְקֵרַב לִפְנֵי אַדְרְיָנוֹס. אָמַר לְפָנָיו: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, קַבֵּל מִן עַבְדְּךָ. אֲנִי הוּא אוֹתוֹ הַזָּקֵן שֶׁמָּצָאתָ אוֹתִי בַּהֲלִיכָתְךָ עוֹמֵד וְנוֹטֵעַ, הֲרֵי כְּבָר זִכַּנִי הַמָּקוֹם לֶאֱכוֹל מִפֵּרוֹת נְטִיעוֹתַי, וְאֵלּוּ שֶׁבְּתוֹךְ הַסַּלְסִלָּה – מֵהֶם. מִיָּד אָמַר אַדְרְיָנוֹס לַעֲבָדָיו: טְלוּ אֶת הַסַּלְסִלָּה מִמֶּנּוּ וּמַלְּאוּ אוֹתָהּ זְהוּבִים. עָשׂוּ כָּךְ. נָטַל הַזָּקֵן אֶת הַסַּלְסִלָּה מְלֵאָה זְהוּבִים וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ, וְהִתְחִיל מִשְׁתַּבֵּחַ בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. סָח לָהֶם כָּל אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה. הָיְתָה שְׁכֶנְתּוֹ עוֹמֶדֶת שָׁם וְשָׁמְעָה מָה שֶׁאָמַר הַזָּקֵן. אָמְרָה לְבַעְלָהּ: כָּל בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לָהֶם וּמְזַמֵּן לָהֶם טוֹבָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב בַּבַּיִת בָּאֲפֵלָה. הֲרֵי שָׁכֵן שֶׁלָּנוּ כִּבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ בְּסַלְסִלָּה שֶׁל תְּאֵנִים וּמִלֵּא אוֹתָהּ לוֹ זְהוּבִים, אַף אַתָּה עֲמֹד וְטֹל סַל גָּדוֹל וּמַלֵּא אוֹתוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים, תַּפּוּחִים וּתְאֵנִים וּשְׁאָר פֵּרוֹת יָפִים שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתָם הַרְבֵּה, לֵךְ וְכַבְּדוֹ בָּהֶם, שֶׁמָּא יְמַלֵּא לְךָ זְהוּבִים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִשְׁכֵנֵנוּ הַזָּקֵן. הָלַךְ וְשָׁמַע לְאִשְׁתּוֹ וְנָטַל סַל גָּדוֹל וּמִלֵּא אוֹתוֹ תְּאֵנִים וְטָעַן עַל כְּתֵפוֹ וְקָרַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּקֻפַּנְדָּר, וְעָמַד וְאָמַר: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת הַפֵּרוֹת וּבָאתִי לְכַבֶּדְךָ בִּתְאֵנִים. אָמַר הַמֶּלֶךְ לִסְרַדְיוֹטִין שֶׁלּוֹ: טְלוּ אוֹתָן מִמֶּנּוּ וְטִפְחוּ אוֹתָן עַל פָּנָיו. עָמְדוּ וְהִפְשִׁיטוּהוּ עָרֹם וְהִתְחִילוּ טוֹפְחִין אוֹתָן עַל פָּנָיו עַד שֶׁנָּפְחוּ פָנָיו, סִמּוּ אֶת עֵינָיו וַעֲשָׂאוּהוּ דֻּגְמָה. הָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ כְּשֶׁהוּא בּוֹכֶה. רָאֲתָה אוֹתוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁפָּנָיו נְפוּחוֹת וְגוּפוֹ מְשֻׁבָּר וּמֻכֶּה. אָמְרָה לוֹ: מָה לָךְ? אָמַר לָהּ: כָּל אוֹתוֹ הַכָּבוֹד אֲשַׁלֵּם לָךְ. אָמְרָה לוֹ: צֵא וְהִשְׁתַּבַּח בִּפְנֵי אִמְּךָ שֶׁהָיוּ תְּאֵנִים וְלֹא אֶתְרוֹגִים, וְשֶׁהָיוּ בְּשֵׁלוֹת וְלֹא פַּגּוֹת (תנחומא קדושים, ח; ויק"ר כה, ה).
זְהִירִים בִּנְטִיעוֹת – הקפידו לנטוע.
“הָעֹלָם” כְּתִיב – המילה כתובה בכתיב חסר, בלא וי"ו, וניתנת לקריאה מלשון העלמה, הסתרה (של מועד המוות).
זָכָה – בשל זכויות שצבר.
אַדְרְיָנוֹס – קיסר רומי בראשית המאה השנייה לספירה.
עָשָׂה – שהה.
נָטַל – לקח.
הַמָּקוֹם – הקב"ה.
סָח – סיפר.
בָּאֲפֵלָה – בחשכת העוני.
מְגָדִים – דברים טובים ומתוקים.
בְּקֻפַּנְדָּר – בקיצור דרך.
סְרַדְיוֹטִין – חיילים.
טִפְחוּ – השליכו.
סִמּוּ – עיוורו.
דֻּגְמָה – אות ומופת לאחרים (שלא ינהגו כמוהו).
בְּפַחֵי נֶפֶשׁ – באכזבה. כָּל אוֹתוֹ הַכָּבוֹד וגו' – באירוניה: אחזיר לך תמורת ה"כבוד" שזכיתי לו.
הִשְׁתַּבַּח – התגאה.
פַּגּוֹת – קודם הבשלה (וקשות יותר).
*
שנו אִם אֵין אָדָם מְתַקֵּן מֵעֶרֶב שַׁבָּת – מָה יֹאכַל בְּשַׁבָּת?
אִם אֵין אָדָם חוֹרֵשׁ וְזוֹרֵעַ וְקוֹצֵר וּבוֹצֵר בִּימוֹת הַחַמָּה – מַהוּ אוֹכֵל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים? (קה"ר א, טו; מדמ"ש ו, ו).
מְתַקֵּן – מכין.
*
שנז אָמַר רַ' חֲנִינָא בֶּן פַּזִּי: הַקּוֹצִים הַלָּלוּ אֵינָם לֹא מִתְנַכְּשִׁים וְלֹא נִזְרָעִים, וּמֵאֲלֵיהֶם הֵם יוֹצְאִים וּמְתַמְּרִים וְעוֹלִים; הַחִטִּים הַלָּלוּ כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעַ עַד שֶׁלֹּא יַעֲלוּ (בר"ר מה, ד).
לֹא מִתְנַכְּשִׁים – אין עודרים אותם.
מֵאֲלֵיהֶם – מעצמם.
מְתַמְּרִים – גדלים לגובה.
עַד שֶׁלֹּא יַעֲלוּ – עד שהם צומחים.
*
שנח רַ' טַרְפוֹן הָיָה אוֹמֵר: אַל תַּרְחֵק עַצְמְךָ מִמִּדָּה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה וּמִמְּלָאכָה שֶׁאֵין לָהּ גְּמִירָא. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיָה נוֹטֵל מֵי הַיָּם וּמֵטִיל לְיַבָּשָׁה, יָם אֵינוֹ חָסֵר וְיַבָּשָׁה אֵינָהּ מִתְמַלֵּאת. הָיָה מְקַצֵּר בְּדַעְתּוֹ. אָמַר לוֹ: רֵיקָא, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְקַצֵּר בְּדַעְתְּךָ? בְּכָל יוֹם טֹל שְׂכָרְךָ דֵּינָר שֶׁל זָהָב (אדר"נ, נו"א, כז).
אַל תַּרְחֵק וגו' – אל תתרחק מדרך חיים (“מידה”) שאין לה גבול וממלאכה שאינה מסתיימת (וכוונתו ללימוד תורה).
נוֹטֵל – לוקח.
אֵינוֹ חָסֵר – אינו מתרוקן.
הָיָה מְקַצֵּר בְּדַעְתּוֹ – התייאש (מעבודה זו שנשכר לעשותה תמורת תשלום).
אָמַר לוֹ – חברו.
רֵיקָא – שוטה, בער.
בְּכָל יוֹם טֹל שְׂכָרְךָ – ולא עליך המלאכה לגמור.
*
שנט אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁמְּחַמֶּמֶת אֶת בְּעָלֶיהָ (גיטין סז ע"ב).
גְּדוֹלָה וגו' – חשובה היא מלאכת הכפיים המעלה את חום הגוף.
*
שס רַ' יְהוּדָה כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ הָיָה נוֹטֵל קַנְקַן עַל כְּתֵפוֹ; אָמַר: גְּדוֹלָה מְלָאכָה, שֶׁמְּכַבֶּדֶת אֶת בְּעָלֶיהָ.
רַ' שִׁמְעוֹן הָיָה טוֹעֵן סַל עַל כְּתֵפוֹ; אָמַר: גְּדוֹלָה מְלָאכָה, שֶׁמְּכַבֶּדֶת אֶת בְּעָלֶיהָ (נדרים מט ע"ב).
נוֹטֵל קַנְקַן – לוקח כלי חרס מעשה ידיו (כדי לשבת עליו).
גְּדוֹלָה – חשובה ורבת ערך.
שֶׁמְּכַבֶּדֶת וגו' – ובזכות הקנקן לא היה צריך לשבת על הקרקע, כאחד התלמידים.
טוֹעֵן – נושא.
*
שסא אָמַר רַ' מֵאִיר: בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה גָדוֹל כּוֹחַ שֶׁל מְלָאכָה: שׁוֹר, שֶׁבִּטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ – חֲמִשָּׁה, שֶׂה שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ – אַרְבָּעָה (בבא קמא עט ע"ב).
כַּמָּה גָּדוֹל וגו' – עד כמה חשובה המלאכה.
שׁוֹר וגו' – על גניבת שור (שבעליו לא היה יכול להמשיך ולעבוד בו) יש לשלם קנס של פי חמישה מערכו (שמות כא, לז), ואילו לגבי טלה (שאין עובדים בו) הקנס נמוך יותר.
*
שסב שָׁנוּ דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: “וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” (דברים ל, יט) – זוֹ אֻמָּנוּת (ירושלמי פאה א, א).
דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל – חכמים מבית מדרשו של ר' ישמעאל.
אֻמָּנוּת – מלאכה.
*
שסג רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אֻמָּנוּת לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְכֶרֶם שֶׁמֻּקָּף גָּדֵר וּלְחָרִיץ שֶׁמֻּקָּף סְיָג. וְכָל שֶׁאֵין בְּיָדוֹ אֻמָּנוּת לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְכֶרֶם שֶׁאֵינוֹ מֻקָּף גָּדֵר וּלְחָרִיץ שֶׁאֵינוֹ מֻקָּף סְיָג.
רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' צָדוֹק אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל: כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אֻמָּנוּת לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְכֶרֶם גָּדוּר, שֶׁאֵין בְּהֵמָה וְחַיָּה נִכְנָסוֹת לְתוֹכוֹ וְאֵין עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹכְלִים אֶת מָה שֶׁבְּתוֹכוֹ וְאֵין רוֹאִים אֶת מָה שֶׁבְּתוֹכוֹ; וְכָל שֶׁאֵין בְּיָדוֹ אֻמָּנוּת לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְכֶרֶם פָּרוּץ, שֶׁבְּהֵמָה וְחַיָּה נִכְנָסוֹת לְתוֹכוֹ וְעוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹכְלִים אֶת מָה שֶׁבְּתוֹכוֹ וְרוֹאִים כָּל מָה שֶׁבְּתוֹכוֹ (תוספתא קידושין א, א).
אֻמָּנוּת – מלאכה.
חָרִיץ – תעלה.
סְיָג – גדר.
מִשּׁוּם – בשם.
*
שסד שֶׁבַע שָׁנִים שָׂרַר רָעָב וְעַל פִּתְחוֹ שֶׁל בַּעַל הַמְּלָאכָה לֹא עָבַר (סנהדרין כט ע"א).
שֶׁבַע וגו' – פתגם עממי (במקורו ארמי) המלמד על המלאכה המפרנסת את בעליה.
*
שסה שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: אֱהַב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת (אבות א, י).
הָרַבָּנוּת – השררה.
*
שסו רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַ' יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְגִיעַת שְׁנֵיהֶם מַשְׁכַּחַת עָווֹן; וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָווֹן (אבות ב, ב).
יָפֶה וגו' – לימוד תורה לצד עשיית מלאכה (“דרך ארץ”) מביאים את האדם ליגיעה שמרחיקה אותו מחטא.
בְּטֵלָה – מאבדת את כל משמעותה.
*
שסז כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ – לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק” (קהלת ד, יב); וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב (קידושין מ ע"ב).
כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ וגו' – מי שלמד מקרא ומשנה ויש לו מלאכה (“דרך ארץ”) להתפרנס ממנה.
אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב – אינו נחשב חלק מן החברה הבריאה.
*
שסח אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל בַּר רַב נַחֲמָן: עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת קָדְמָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶת הַתּוֹרָה. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים” (בראשית ג, כד) – “דֶּרֶךְ” זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְאַחַר כָּךְ “עֵץ הַחַיִּים” – זוֹ תּוֹרָה (ויק"ר ט, ג).
עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת – מבריאת העולם ועד מתן תורה.
דֶּרֶךְ אֶרֶץ – המלאכה (שעליה נצטווה כבר אדם הראשון).
זוֹ תּוֹרָה – המכונה “עץ חיים” (משלי ג, יח).
*
שסט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ” (דברים יא, יד) – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ” (יהושע א, ח) – יָכוֹל, דְּבָרִים כִּכְתָבָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ” – נְהַג בָּהֶם מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר, אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ – תּוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מְלַאכְתָּם נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם” (ישעיה סא, ה), וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּם נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ”; וְלֹא עוֹד – אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ” (דברים כח, מח).
אָמַר אַבַּיֵּי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַ' יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָם, כְּרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי – וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם.
אָמַר לָהֶם רָבָא לְרַבָּנָן: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, שֶׁלֹּא תֵּרָאוּ לְפָנַי לֹא בִּימֵי נִיסָן וְלֹא בִּימֵי תִּשְׁרֵי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרְדוּ בִּמְזוֹנוֹתֵיכֶם כָּל הַשָּׁנָה.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' יְהוּדָה בְּרַ' אֶלְעַאי: בּוֹא וּרְאֵה, מָה בֵּין דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תּוֹרָתָם קֶבַע וּמְלַאכְתָּם עֲרַאי, זוֹ וְזוֹ נִתְקַיְּמָה בְּיָדָם; דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּם קֶבַע וְתוֹרָתָם עֲרַאי, זוֹ וְזוֹ לֹא נִתְקַיְּמָה בְּיָדָם (ברכות לה ע"ב).
מָה תַּלְמוּד לוֹמַר – מה פירוש הפסוק הנלמד (שממנו עולה כי יש לעמול במלאכה)?
דְּבָרִים כִּכְתָבָם – האם יש להבין מן הפסוק שאדם צריך לעסוק תמיד רק בתורה?
נְהַג בָּהֶם וגו' – עסוק בדברי תורה לצד המלאכה (היא “דרך ארץ”).
דִּישָׁה – הפרדת גרעין החיטה מקליפתו.
זוֹרֶה וגו' – משליך לאוויר את הגרעינים והמוץ, שתבוא הרוח ותישא את המוץ שהוא קל במשקלו.
מְלֶאכֶת אֲחֵרִים – עול האויב.
עָלְתָה בְּיָדָם – הצליחו.
נִיסָן, תִּשְׁרֵי – תקופות העבודה בשדה.
תִּטָּרְדוּ בִּמְזוֹנוֹתֵיכֶם – תדאגו מניין תבוא פרנסתכם.
מִשּׁוּם – בשם.
מָה בֵּין – מה ההבדל בין.
עֲרַאי – עניין זמני וחלקי.
זוֹ וְזוֹ – התורה והמלאכה.
*
שע רַ' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שׁוֹנֶה אָדָם שְׁתֵּי הֲלָכוֹת בְּשַׁחֲרִית וּשְׁתֵּי הֲלָכוֹת בְּעַרְבִית וְעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ כָּל הַיּוֹם, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
“וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה” (יהושע א, ח) – מִכָּאן הָיָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם צֹרֶךְ לִמְלָאכָה וְלֹא לִסְחוֹרָה, הָא כֵּיצַד הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמֵהֵיכָן לוֹבֵשׁ וּמִתְכַּסֶּה? הָא לֹא נִתְּנָה תוֹרָה לִדְרוֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן, וּשְׁנִיִּים לָהֶם – אוֹכְלֵי תְּרוּמָה (מכילתא דר"י בשלח, ויסע, ב; תנחומא בשלח, כ).
מַעֲלִין עָלָיו – הדבר נחשב לו.
מִכָּאן – מפסוק זה (שקשה לבצע את הנאמר בו פשוטו כמשמעו).
לא נִתְּנָה וגו' – רק דור המדבר (שלא עסקו במלאכה כלל וניזונו מן המן) יכול היה לעסוק בדרשת התורה יומם ולילה.
הָא כֵּיצַד וגו' – כיצד זה אפשר ללמוד כל היום מבלי לדאוג למזון וללבוש?
שְׁנִיִּים לָהֶם – כמותם.
אוֹכְלֵי תְּרוּמָה – כוהנים.
*
שעא אָמַר רַ' חִיָּא בַר אַמִּי בְּשֵׁם עֻלָּא: גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם, שֶׁהֲרֵי אֵצֶל יְרֵא שָׁמַיִם נֶאֱמַר: "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' " (תהלים קיב, א), וְאִלּוּ אֵצֶל נֶהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ נֶאֱמַר: “יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹּאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ” (שם קכח, ב) – אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לְךָ בָּעוֹלָם הַבָּא (ברכות ח ע"א).
גָּדוֹל – רב ערך.
יְגִיעוֹ – מלאכתו.
*
שעב אָמַר רַ' חָנָא הַשֻּׁלְחָנִי: לְמַעְלָה מִמֶּנִּי הָיָה עוֹמֵד בֶּן הַנַּפָּח, לְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי דֵּינָר קוּרְדִּינָאִי לְשַׁעֵר בּוֹ טְרֵפוֹת, וּבִקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד מִפָּנָיו וְלֹא הִנִּיחַנִי, אָמַר לִי: שֵׁב, בְּנִי, שֵׁב; אֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת רַשָּׁאִין לַעֲמֹד מִפְּנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקְין בִּמְלַאכְתָּם (חולין נד ע"ב).
הַשֻּׁלְחָנִי – חלפן כספים.
לְמַעְלָה מִמֶּנִּי – לידי.
בֶּן הַנַּפָּח – הוא ר' יוחנן.
דֵּינָר קוּרְדִּינָאִי – מטבע שבא לעולם בתקופת הקיסר גורדיאנוס.
לְשַׁעֵר בּוֹ טְרֵפוֹת – לבדוק באמצעותו את גודלו של נקב בבשר בהמה (כגון ברֵיאה) שבגללו היא נעשית טרפה ואסורה באכילה.
לַעֲמֹד מִפָּנָיו – לקום לכבודו.
הִנִּיחַנִי – הרשה לי.
*
שעג "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (איכה ג, כז) – עֹל הַתּוֹרָה, עֹל אִשָּׁה, עֹל מְלָאכָה (איכ"ר לפסוק).
*
שעד רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת (קידושין כט ע"א).
אֻמָּנוּת – מלאכה.
לִסְטוּת – מלאכתם של גזלנים.
*
שעה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה, וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ; שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת; שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ שֶׁל אָדָם.
רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת? וְהֵם מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְצַעַר; וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, – אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר? אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי.
שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי אֲרִי סַבָּל, צְבִי קַיָּץ, שׁוּעָל חֶנְוָנִי, זְאֵב מוֹכֵר קְדֵרוֹת – וְהֵם מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר, וְהֵם לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי; וּמָה אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר, אֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר? אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם” (ירמיה ה, כה) (קידושין פב ע"א-ע"ב; תוספתא קידושין ה, טו).
אֻמָּנוּת נְקִיָּה – מלאכה הוגנת (שהפיתוי לרמות אינו מצוי בה).
שֶׁלֹּא עֲנִיוּת וגו' – העושר והעוני אינם תלויים במלאכה.
שֶׁלֹּא בְּצַעַר – בלא טורח.
לְשַׁמְּשֵׁנִי – לעמוד לשירותי.
קוֹנִי – הקב"ה.
אֵינוֹ דִּין – האם לא ראוי.
קִפַּחְתִּי – הפסדתי.
סַבָּל – נושא משא.
קַיָּץ – מייבש תאנים בקיץ.
*
שעו אַבָּא גּוּרְיָן אִישׁ צַיְדָּן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גוּרְיָא: לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ חַמָּר, גַמָּל, קַדָּר, סַפָּן, רוֹעֶה וְחֶנְוָנִי, שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמָּנוּת לִסְטִים.
רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: הַחַמָּרִים רֻבָּם רְשָׁעִים, הַגַּמָּלִים רֻבָּם כְּשֵׁרִים, הַסַּפָּנִים רֻבָּם חֲסִידִים. טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים לְגֵיהִנּוֹם, וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק (קידושין פב ע"א).
צַיְדָּן – צידון (בלבנון) או בית צידא (בסביבות הכינרת).
מִשּׁוּם – בשם.
חַמָּר, גַּמָּל – מוביל שיירות של חמורים או גמלים.
קַדָּר – עושה קדירות וכדים.
אֻמָּנוּת לִסְטִים – כמלאכתו של השודד (בכך שגונבים ממה שהם מובילים או רועים את צאנם ברשות הפרט ומפקיעים מחירים וכו').
מִשְּׁמוֹ – ולא בשם אחרים.
לְגֵיהִנּוֹם – כיוון שלעיתים הוא טועה ומסכן את החולה.
טַבָּחִים – שוחטים.
שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק – כיוון שלעיתים אינו מבצע את מלאכתו כראוי ומביא אנשים לאכול טרפות.
*
שעז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים סוּרוֹ רַע, כְּגוֹן הַצּוֹרְפִים וְהַסָּרִיקִים וְהַנָּקוֹרוֹת וְהָרוֹכְלִים וְהַגַּרְדִּים וְהַסַּפָּרִים וְהַכּוֹבְסִים וְהַגָּרָע וְהַבַּלָּן וְהַבֻּרְסִי – אֵין מַעֲמִידִין מֵהֶם לֹא מֶלֶךְ וְלֹא כּוֹהֵן גָּדוֹל.
מָה טַעַם? לֹא מִשּׁוּם שֶׁפְּסוּלִים הֵם, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁאֻמָּנוּתָם בְּזוּיָה.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּגָרָע: מְהַלֵּךְ עַל צִדּוֹ וְרוּחוֹ גַּסָּה, וְנִתְלֶה וְיוֹשֵׁב, וְעֵינוֹ צָרָה, וְעֵינוֹ רָעָה, אוֹכֵל הַרְבֵּה וּמוֹצִיא קִמְעָא, וְחָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת וְעַל הַגֵּזֶל וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים (קידושין פב ע"א).
סוּרוֹ – אופיו.
סָרִיקִים וגו' – צובעי בגדי נשים, המנקים את הריחיים שהנשים טוחנות בהן, מוכרים שעוברים מדלת לדלת ואורגי בדים.
גָּרָע, בַּלָּן, בֻּרְסִי – מקיז דם, עובד בבית המרחץ ומעבד עורות.
מַעֲמִידִין – ממנים.
מְהַלֵּךְ עַל צִדּוֹ – דרך של הליכה המבטאת גאווה.
נִתְלֶה וְיוֹשֵׁב – מתיישב אגב הישענות על צדו, באופן מתנשא.
עֵינוֹ צָרָה – קמצן.
עֵינוֹ רָעָה – מטיל עין רעה באנשים (כדי שיחלו ויבואו אליו).
אוֹכֵל וגו' – אוכל מזון עשיר במיוחד שרובו מתעכל בגוף, ולכן צואתו מועטת.
עֲרָיוֹת – גילוי עריות.
*
שעח שָׁנִינוּ, רַבִּי אוֹמֵר: אֵין לְךָ אֻמָּנוּת שֶׁעוֹבֶרֶת מִן הָעוֹלָם, אַשְׁרֵי מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בְּאֻמָּנוּת מְעֻלָּה, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בְּאֻמָּנוּת פְּגוּמָה. אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא בַּסָּם וּבְלֹא בֻּרְסִי. אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֻמָּנוּתוֹ בַּסָּם וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶׁאֻמָּנוּתוֹ בֻּרְסִי (קידושין פב ע"ב).
רַבִּי – יהודה הנשיא.
אֻמָּנוּת – מלאכה.
עוֹבֶרֶת מִן הָעוֹלָם – מתבטלת (וזאת משום שיש צורך בכולן).
בַּסָּם – מוכר בשמים.
בֻּרְסִי – מעבד עורות (וראו בקטע הקודם).
*
שעט אָמַר רַ' זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ” (קהלת ג, יא)? מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִפָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֻמָּנוּתוֹ בְּפָנָיו (ברכות מג ע"ב).
יִפָּה לוֹ אֻמָּנוּתוֹ – גרם שמלאכתו תמצא חן בעיניו.
*
שפ "וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה" (שופטים יח, ג) – אָמְרוּ לוֹ: לֹא מִמּשֶׁה אַתָּה בָּא, וְעַכְשָׁו תֵּעָשֶׂה כּוֹהֵן לַעֲבוֹדָה זָרָה? אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: לְעוֹלָם יַשְׂכִּיר אָדָם עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.
הוּא סָבַר לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ: וְלֹא הִיא, אֶלָּא עֲבוֹדָה שֶׁזָּרָה לוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַב לְרַב כָּהֲנָא: פְּשֹׁט נְבֵלָה בַּשּׁוּק וְטֹל שָׂכָר, וְלֹא תֹּאמַר כּוֹהֵן אֲנִי וְאָדָם גָּדוֹל אֲנִי וּגְנַאי הוּא לִי (בבא בתרא קי ע"א).
“וַיֹּאמְרוּ לוֹ” – בני שבט דן ליהונתן (נכדו של משה, שכיהן במקדשו של מיכיהו).
מְקֻבָּלְנִי – קיבלתי במסורת.
יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת – יחיה מן הצדקה,
הוא סָבַר וגו' – יהונתן לא הבין את המסורת שקיבל: המילה "זרה' אינה מדברת בעבודת אלילים אלא במלאכה שזרה לאופיו של אדם.
טֹל – קבל.
גְּנַאי הוּא לִי – לעסוק במלאכה בזויה כזו.
*
שפא "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" (תהלים כג, א) – אָמַר רַב חַמָּא בַּר חֲנִינָא: אַתָּה מוֹצֵא, אֵין לְךָ אֻמָּנוּת בְּזוּיָה יוֹתֵר מִשֶׁל רוֹעֶה, שֶׁכָּל יָמָיו הוּא הוֹלֵךְ בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ, וְדָוִד קָרָא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹעֶה (ילק"ש לתהלים, תרצ).
*
שפב שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: בֶּן אֲבוֹת הָעוֹלָם אֲנִי, מִמִּשְׁפָּחָה גְדוֹלָה, אֵינִי רָאוּי לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה וּלְהִתְבַּזּוֹת. אוֹמְרִים לוֹ: שׁוֹטֶה, כְּבָר קְדָמְךָ יוֹצֶרְךָ, שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה קֹדֶם שֶׁבָּאתָ לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה” (בראשית ב, ב) (זוהר חדש, בראשית ט ע"א).
בֶּן אֲבוֹת הָעוֹלָם – בעל ייחוס.
גְּדוֹלָה – מכובדת.
קְדָמְךָ יוֹצֶרְךָ – הקב"ה כבר עשה כך (מלאכה) עוד לפני בריאת האדם.
*
שפג "אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (בראשית לא, מב) – אָמַר רַ' יִרְמְיָה: חֲבִיבָה הִיא הַמְּלָאכָה מִזְּכוּת אָבוֹת, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹת הִצִּילָה מָמוֹן וּמְלָאכָה הִצִּילָה נְפָשׁוֹת. זְכוּת אֲבוֹת הִצִּילָה מָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי… כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי” (שם), וּמְלָאכָה הִצִּילָה נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ” (בר"ר עד, יב).
חֲבִיבָה – עדיפה.
“רֵיקָם” – בלא ממון.
“וַיּוֹכַח אָמֶשׁ” – שבא הקב"ה ונזף בלבן שלא יפגע ביעקב ובבני ביתו.
*
שפד זְכוּת מְלָאכָה עוֹמֶדֶת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין זְכוּת אָבוֹת יְכוֹלָה לַעֲמֹד (תנחומא ויצא, יג).
זְכוּת וגו' – ראו בקטע הקודם.
עוֹמֶדֶת – קיימת.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות