שפה אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: עֲתִידִים כָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁיַּעַמְדוּ עַל הַקַּרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם אֶל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ” (יחזקאל כז, כט).

וְאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אֵין לְךָ אֻמָּנוּת פְּחוּתָה מִן הַקַּרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר “וְיָרְדוּ”.

רַ' אֶלְעָזָר רָאָה קַרְקַע שֶׁנֶּחֶרְשָׁה לְרָחְבָּהּ. אָמַר לָהּ: אֲפִלּוּ תִּהְיִי נֶחֱרֶשֶׁת לְאָרְכֵּךְ – לְהַפֵּךְ בִּסְחוֹרָה טוֹב מִמֵּךְ.

רַב נִכְנַס בֵּין הַשִּׁבּוֹלִים, רָאָה אוֹתָן שֶׁהֵן מִתְנוֹפְפוֹת, אָמַר לָהֶן: אֲפִלּוּ תִּתְנוֹפְפוּ וְתִתְנוֹפְפוּ – לְהַפֵּךְ בִּסְחוֹרָה טוֹב מִכֶּן.

אָמַר רָבָא: מֵאָה זוּזִים בִּסְחוֹרָה – בְּכָל יוֹם בָּשָׂר וְיַיִן, מֵאָה זוּזִים בְּקַרְקַע – מֶלַח וִירָקוֹת; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּשְׁכַּבְתּוֹ עַל הָאָרֶץ וּמְטִילָה לוֹ מְרִיבָה (יבמות סג ע"א).

אֻמָּנֻיּוֹת – מלאכות.

יַעַמְדוּ עַל הַקַּרְקַע – יתעסקו בעבודת האדמה.

לְהַפֵּךְ – להתעסק.

מִתְנוֹפְפוֹת – ברוח.

מֵאָה זוּזִים וגו' – המשקיע בסחורה מאה זוזים מרוויח הרבה ואוכל בכל יום בשר ושותה יין.

מַשְׁכַּבְתּוֹ וגו' – עבודת האדמה מביאה את האדם לישון בשדה (כדי לשמור עליו) ולהתקוטט עם שכניו.

*

שפו טוֹב מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּנָּה, מְזַבְּלָהּ וּמְעַדְּרָהּ וּמִתְפַּרְנֵס מִמֶּנָּה, מִמִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל גִּנּוֹת שֶׁל אֲחֵרִים בְּמֶחֱצָה. הַמָּשָׁל אוֹמֵר: הַשׂוֹכֵר גִּנָּה – אוֹכֵל צִפּוֹרִים, הַשׂוֹכֵר גִּנּוֹת הַרְבֵּה – צִפּוֹרִים אוֹכְלִים אוֹתוֹ (ויק"ר ג, א).

מְעַדְרָהּ – עודר אותה.

נוֹטֵל גִּנּוֹת… בְּמֶחֱצָה – שכיר שמקבל על עצמו לעבוד בגינות של אחרים תמורת חצי מן היבול.

הַמָּשָׁל – פתגם עממי.

אוֹכֵל צִפּוֹרִים – מזון מובחר.

אוֹכְלִים אוֹתוֹ – מכלים את רכושו (שאינו יכול לשמור את כל הגינות).

*

שפז אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע אֵינוֹ אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם” (תהלים קטו, טז) (יבמות סג ע"א).

אֵינוֹ אָדָם – אינו נחשב חלק מן החברה הבריאה.

*

שפח וְאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: לֹא נִתְּנָה קַרְקַע אֶלָּא לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ” (איוב כח, ח).

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם” (משלי יב, יא)? – אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לָאֲדָמָה – יִשְׂבַּע לֶחֶם, וְאִם לָאו – לֹא יִשְׂבַּע לֶחֶם (סנהדרין נח ע"ב).

בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת – חזקים ותקיפים (שיכולים להגן על רכושם מפני גנבים).

כְּעֶבֶד לָאֲדָמָה – לטפל בה תמיד.

*

שפט "מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד" (קהלת ה, ח) – אֲפִלּוּ מֶלֶךְ שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד, שׁוֹאֵל וְאוֹמֵר: “עָשְׂתָה הָאָרֶץ? לֹא עָשְׂתָה הָאָרֶץ?” לְפִיכָךְ “אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף, וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה” (שם שם, ט) – שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא הוֹמֶה וּמְהַמֶּה אַחַר הַמָּמוֹן וְקַרְקַע אֵין לוֹ – מָה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ? (קה"ר לפסוק).

לְשָׂדֶה נֶעֱבָד – מתנהג כעבדו של השדה ושואל על אודותיו תמיד.

עָשְׂתָה – נתנה יבולה.

“וּמִי אֹהֵב” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי כמו אוהב הכסף שלא ישבע כסף, כך גם מי שרודף ולהוט תמיד אחר ממון (“הומה ומהמה”) מבלי שיש לו שדה, לא יזכה ליהנות מפרי מעשיו.

*

שצ שְׁלוֹשָׁה הֵם שֶׁהָיוּ לְהוּטִים אַחַר הָאֲדָמָה וְלֹא נִמְצָא בָּהֶם תּוֹעֶלֶת, וְאֵלּוּ הֵם: קַיִן עוֹבֵד אֲדָמָה, נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וְעֻזִיָּהוּ אוֹהֵב אֲדָמָה (בר"ר כב, ג).

לְהוּטִים – בעלי תאווה קיצונית.

תּוֹעֶלֶת – תוצאה טובה.

קַיִן – רָצח.

נֹחַ – השתכר.

עֻזִּיָּהוּ – נצטרע (דברי הימים ב כו, כ).

*

שצא "וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה" (דברים כח, ג) – שֶׁיְהוּ נְכָסֶיךָ מְשֻׁלָּשִׁים: שְׁלִישׁ בִּתְבוּאָה, שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּשְׁלִישׁ בִּגְפָנִים (בבא מציעא קז ע"א).

מְשֻׁלָּשִׁים – משלושה סוגים (ואם ייכשל באחד יצליח באחרים)

*

שצב " וּלְאָשֵׁר אָמַר… וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" (דברים לג, כד) – שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל אָשֵׁר מוֹשֶׁכֶת שֶׁמֶן כְּמַעְיָן.

מַעֲשֶׂה שֶׁנִּצְרְכוּ לָהֶם אַנְשֵׁי לוּדְקְיָא בְּשֶׁמֶן וּמִנּוּ לָהֶם פּוֹלְמוֹסְטוֹס אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וְקַח לָנוּ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. הָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם. אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְצוֹר. הָלַךְ לְצוֹר. אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְגוּשׁ חָלָב. הָלַךְ לוֹ לְגוּשׁ חָלָב. אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֵצֶל פְּלוֹנִי, הָלַךְ לְבֵיתוֹ וְלֹא מְצָאוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא בַּשָּׂדֶה. הָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה עוֹזֵק תַּחַת זֵיתָיו. אָמַר לוֹ: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶגְמֹר אֶת הַזַּיִת. מִשֶׁגָּמַר אֶת זֵיתָיו הִפְשִׁיל כַּלָיו לַאֲחוֹרָיו וְהָיָה מְסַקֵּל וּבָא בַּדֶּרֶךְ. אָמַר פּוֹלְמוֹסְטוֹס: אֶפְשָׁר יֵשׁ לָזֶה שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא? דּוֹמֶה, שֶׁשְּׂחוֹק שָׂחֲקוּ בִּי הַיְּהוּדִים. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ הוֹצִיאָה לוֹ שִׁפְחָתוֹ קֻמְקוּם שֶׁל חַמִּין וְרָחַץ בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו. וְהוֹצִיאָה לוֹ סֵפֶל שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן וְטָבַל בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו (לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ”). לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמַד וּמָדַד לוֹ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. אָמַר לוֹ: כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ לְיוֹתֵר? אָמַר לוֹ: הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין לִי דָּמִים. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח קַח, וַאֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךָ וְאֶטֹּל דָּמָיו. מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא. אָמְרוּ: לֹא הִנִּיחַ אוֹתוֹ הָאִישׁ לֹא סוּס וְלֹא פֶּרֶד וְלֹא גָּמָל וְלֹא חֲמוֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא שְׂכָרוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ יָצְאוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ לְקַלְּסוֹ. אָמַר לָהֶם: לֹא תְּקַלְסוּ קִלּוּס זֶה אֶלָּא לְאָדָם זֶה שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “יֵשׁ מִתְעַשֵׁר וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב” (משלי יג, ז) (ספרי דברים, שנה; מנחות פה ע"ב; ילק"ש לדברים, תתקסב).

מוֹשֶׁכֶת – שופעת.

לוּדְקְיָא – עיר בצפון סוריה.

פּוֹלְמוֹסְטוֹס – ממונה (על שליחות כלשהי).

קַח – קנה.

מֵאָה רְבּוֹא – סכום אדיר (של כסף, והריבוא ערכו 10,000 מטבעות).

עוֹזֵק – עודר.

הִפְשִׁיל כַּלָיו לַאֲחוֹרָיו – שם את כלי עבודתו על שכמו (כאחד הפועלים).

מְסַקֵּל וּבָא – תוך כדי הליכתו מסלק אבנים שעל הדרך.

דּוֹמֶה – נראה לי.

חַמִּין – מים חמים.

כְּלוּם – האם.

דָּמִים – כסף.

הִנִּיחַ – השאיר.

שְׂכָרוֹ – שכר אותו (להובלת השמן).

לְקַלְּסוֹ – לשבח אותו (על הצלחת מסעו).

לְקַיֵּם וגו' – הסיפור בא לאמת את האמור בפסוק.

“מִתְעַשֵּׁר”, “מִתְרוֹשֵׁשׁ” – נראה כעשיר או כעני.

*

שצג אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲנִי חֹמֶץ בֶּן יַיִן לְגַבֵּי אַבָּא לְדָבָר זֶה, שֶׁאִלּוּ אַבָּא הָיָה מְסַיֵּר נְכָסָיו שְׁתֵּי פְעָמִים בַּיּוֹם וַאֲנִי אֵינִי מְסַיֵּר אֶלָּא פַּעַם אַחַת. שְׁמוּאֵל לְטַעְמוֹ, שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמְּסַיֵּר נְכָסָיו בְּכָל יוֹם מוֹצֵא מַטְבֵּעַ.

אַבַּיֵּי הָיָה מְסַיֵּר נְכָסָיו בְּכָל יוֹם וָיוֹם. יוֹם אֶחָד פָּגַע בַּאֲרִיסוֹ טָעוּן חֲבִילָה שֶׁל זְמוֹרוֹת. אָמַר לוֹ: הַלָּלוּ לְהֵיכָן? אָמַר לוֹ: לְבֵית מָר. אָמַר לוֹ אַבַּיֵּי: כְּבָר קְדָמוּךָ חֲכָמִים.

רַב אַסִּי הָיָה מְסַיֵּר נְכָסָיו בְּכָל יוֹם. אָמַר: כָּל אוֹתָן הַמַּטְבְּעוֹת שֶׁל מַר שְׁמוּאֵל הֵיכָן הֵם? פַּעַם אַחַת רָאָה קְלּוּחַ שֶׁל אַמַּת הַמַּיִם בְּשָׂדֵהוּ, נָטַל טַלִּיתוֹ, כְּרָכָהּ וּנְתָנָהּ בְּתוֹכָהּ וְהִגְבִּיהַּ קוֹלוֹ וּבָאוּ בְּנֵי אָדָם וּסְתָמוּהָ. אָמַר: מָצָאתִי כָּל אוֹתָן הַמַּטְבְּעוֹת שֶׁל מַר שְׁמוּאֵל (חולין קה ע"א).

אֲנִי חֹמֶץ וגו' – אני גרוע מאבי (כפי שהחומץ גרוע מן היין) לגבי העניין שלהלן.

מְסַיֵּר – תר ובודק.

שְׁמוּאֵל לְטַעֲמוֹ – הולך לשיטתו.

מוֹצֵא מַטְבֵּעַ – מרוויח (כי כך הוא מוודא שרכושו במצב טוב ושהפועלים אינם מנצלים את היעדרותו).

פָּגַע בַּאֲרִיסוֹ – פגש באדם המעבד את אדמתו (של אביי) תמורת חלק מיבול הפירות.

זְמוֹרוֹת – ענפי גפן (שביקש לגנוב לעצמו).

לְבֵית מָר – לבית אדוני, אביי.

קְדָמוּךָ חֲכָמִים – צפו חכמים מראש מעשים כשלך, כשאמרו כי צריך אדם לבדוק את נכסיו בכל יום.

קִלּוּחַ – נזילה.

נָטַל טַלִּיתוֹ וגו' – לקח את מעילו, קיפל אותו והניח אותו בתוך אמת המים (כדי לסתום את הפרצה).

*

שצד אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יַעֲסֹק בִּבְהֵמָה דַּקָּה. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ” (דברים ז, יג)? – שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן (חולין פד ע"א–ע"ב).

בְּהֵמָה דַּקָּה – צאן.

“וְעַשְׁתְּרֹת” – מילה הנדרשת מלשון עושר.

*

שצה "כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ" (משלי כז, כו) – מִגֵּז כְּבָשִׂים יְהִי מַלְבּוּשְׁךָ; “וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים” (שם) – לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם שָׂדֶה וְיִקַּח עַתּוּדִים, וְאַל יִמְכֹּר אָדָם עַתּוּדִים וְיִקַּח שָׂדֶה; “וְדֵי חֲלֵב עִזִּים” (משלי כז, כז) – דַּיּוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתְפַּרְנֵס מֵחֲלֵב גְּדָיִים וּטְלָאִים שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתוֹ (חולין פד ע"א).

עַתּוּדִים – בני בקר (שנותנים חלב וצמר).

דַּיּוֹ וגו' – די בחלב ואין צורך גם בבשר.

*

שצו "נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם" (איכה א, יד) – אָמְרוּ בְּמַעֲרָבָא: זֶה שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו תְּלוּיִין בְּכַסְפּוֹ (יבמות סג ע"ב).

“לֹא אוּכַל קוּם” – מישהו או משהו שאי אפשר לעמוד למולו.

מַעֲרָבָא – ארץ ישראל.

תְּלוּיִין בְּכַסְפּוֹ – שאין לו קרקע (והוא צריך לקנות משדותיהם של אחרים).

*

שצז אָמַר רַ' יִצְחָק: לְעוֹלָם יְהֵא כַּסְפּוֹ שֶׁל אָדָם מָצוּי בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ” (דברים יד, כה).

וְאָמַר רַ' יִצְחָק: לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם אֶת מְעוֹתָיו: שְׁלִישׁ בְּקַרְקַע וּשְׁלִישׁ בִּפְרַקְמַטְיָא וּשְׁלִישׁ תַּחַת יָדוֹ (בבא מציעא מב ע"א).

“וְצַרְתָּ” – שמת בצרור.

יְשַׁלֵּשׁ – יחלק (את רכושו) לשלושה חלקים.

פְּרַקְמַטְיָא – סחורה.

*

שצח "וַיַּחַץ אֶת הָעָם… לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (בראשית לב, ח) – לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם נוֹתֵן כָּל מָמוֹנוֹ בְּזָוִית אֶחָת (בר"ר עו, ג).

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – התנהגות נכונה וראויה.

זָוִית אַחַת – פינה, מקום אחד.

*

שצט אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאֵין מְרִיבָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְּבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם – חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ” (תהלים קמז, יד). אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: כְּשֶׁכָּלוֹת הַשְּׂעוֹרִים מִן הַכַּד – מְנַקֶּשֶׁת וּבָאָה מְרִיבָה בַּבַּיִת.

אָמַר רַב חִינְנָא בַּר פַּפָּא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁלֹּא נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל דַּלִּים אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְּבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל… וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ… וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד” (שופטים ו, ג-ו) (בבא מציעא נט ע"א).

זָהִיר בִּתְבוּאָה – מקפיד שתמיד תהיה תבואה בביתו.

עַל עִסְקֵי – בגלל חֶסרון.

אוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת – פתגם עממי.

מְנַקֶּשֶׁת – מקישה (על הדלת).

*

ת אָמַר רַ' חָנִין: “וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד” (דברים כח, סו) – זֶה הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִשָּׁנָה לְשָׁנָה; “וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם” (שם) – זֶה הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת; “וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ” (שם) – זֶה הַסּוֹמֵךְ עַל הַפְּלָטֵר (מנחות קג ע"ב–קד ע"א).

“תְּלֻאִים” – מילה הנדרשת במשמעות של: חסרי ביטחון.

הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִשָּׁנָה לְשָׁנָה – הקונה כל שנה תבואה מאחרים (ואין לו משלו).

מֵעֶרֶב שַׁבָּת וגו' – בכל שבוע ושבוע.

הַסּוֹמֵךְ עַל הַפְּלָטֵר – אדם שמסתמך על לחם שימצא בביתו של האופה.

*

תא רַ' אַחַאי בֶּן יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִן הַשּׁוּק לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְתִינוֹק שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ וּמַחֲזִירִין אוֹתוֹ עַל פִּתְחֵי מֵינִיקוֹת אֲחֵרוֹת וְאֵינוֹ שָׂבֵעַ (אדר"נ, נו"א, ל).

לוֹקֵחַ – קונה (וראו בקטע הקודם).

מַחֲזִירִין – מסובבים.

*

תב אָמַר לוֹ רַב לְאַיְבוּ בְנוֹ: טָרַחְתִּי בְךָ בַּהֲלָכָה וְלֹא עָלְתָה בְּיָדִי, בּוֹא וַאֲלַמֶּדְךָ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ: עַד שֶׁהַחוֹל עַל רַגְלֶיךָ מְכֹר מִכְרְךָ; כָּל דָּבָר מְכֹר וְתִתְחָרֵט, חוּץ מִן הַיַּיִן, מָכְרֵהוּ וְלֹא תִּתְחָרֵט. הַתֵּר כִּיסְךָ וּפְתַח שַׂקְּךָ; קַב מִן הָאָרֶץ וְלֹא כֹּר מִן הַגַּג (פסחים קיג ע"א).

בַּהֲלָכָה – ללמדך הלכה.

עָלְתָה בְּיָדִי – הצלחתי.

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – אורח חיים נכון.

עַד שֶׁהַחוֹל וגו' – בעוד חול הדרך על רגלך מכור את מכרך בשוק, כלומר הזדרז ומכור שמא לא תמצא קונים לאחר מכן.

וְתִתְחָרֵט – תוכל להתחרט על המכירה ולנסות לבטלה.

חוּץ מִן הַיַּיִן – שמא החמיץ בינתיים.

הַתֵּר כִּיסְךְ וגו' – תחילה פתח את ארנקך לקבל את כספו של הקונה, ורק לאחר מכן פתח את שקך כדי לתת לו את מה שקנה.

קַב מִן הָאָרֶץ וגו' – מוטב מעט סחורה (“קב”) קרובה מכמות גדולה (“כר”) הנמצאת במרחק.

*

תג לָקַחְתָּ – מָצָאתָ, מָכַרְתָּ – אִבַּדְתָּ (בבא מציעא נא ע"א).

לָקַחְתָּ וגו' – כשאתה קונה אתה מרוויח, כשאתה מוכר אתה מפסיד.

*

תד כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שְׁפָלָה וּנְתוּנָה בָּאָרֶץ – לֵךְ עֲסֹק בָּהּ, שֶׁסּוֹפָהּ לְהִתְעַלּוֹת (תנחומא משפטים, ג).

פְּרַקְמַטְיָא – סחורה.

שְׁפָלָה – נחשבת כנמוכה מאוד בערכה.

לְהִתְעַלּוֹת – להתייקר.

*

תה הוּזְלָה – קְפֹץ וּקְנֵה מִמֶּנָּה (ברכות סג ע"א).

הוּזְלָה – אם ירד מחירה (של הסחורה).

*

תו קֶרֶן קוֹרֵאת בְּרוֹמִי – בֶּן מוֹכֵר תְּאֵנִים, הַתְּאֵנִים שֶׁל אָבִיךָ מְכֹר (ברכות סב ע"ב).

קֶרֶן וגו' – אם נשמע קולו של כרוז (הקורא בקרן כדי שקולו יישמע) המודיע על מחסור בתאנים.

בֶּן מוֹכֵר וגו' – פנייה אל הבן: אם אביך לא נמצא בבית, לך אתה ומכור את התאנים (כל עוד יש להן ביקוש).

*

תז בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, בְּנֵי אָדָם מוֹלִיכִין פְּרַקְמַטְיָא לְמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִין לָהּ (שמו"ר ט, ו).

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

פְּרַקְמַטְיָא – סחורה (וראו קטע תד).

*

תח לְעִיר שֶׁל יָרָק הָבֵא יָרָק (מנחות פה ע"א)

עִיר שֶׁל יָרָק – שאליה באים רבים לקנות ירקות.

*

תט אָמַר רַב פַּפָּא: זְרַע וְלֹא תִקַּח, מְכֹר וְלֹא תִּתְמַסְכֵּן, סְתֹם וְלֹא תְּשַׁפֵּץ, שַׁפֵּץ וְלֹא תִּבְנֶה, שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן מִתְמַסְכֵּן (יבמות סג ע"א).

לֹא תִּקַח – ולא תצטרך לקנות (תבואה מאחרים).

מְכֹר וְלֹא תִּתְמַסְכֵּן – מכור כלים מרשותך ובלבד שלא תיעשה עני.

סְתֹם וְלֹא תְּשַׁפֵּץ – סתום חור בקיר (בטיט) ואל תשקיע הרבה בתיקונו של הקיר כולו.

שַׁפֵּץ וגו' – עדיף לתקן פגם בכותל במקום להרוס ולבנות אותו מחדש.

*

תי אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת הַרְבֵּה וְרוֹצֶה לְאַבְּדָן – יִלְבַּשׁ כְּלֵי פִּשְׁתָּן, וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית, וְיִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶם (בבא מציעא כט ע"ב; חולין פד ע"ב).

הִנִּיחַ – הוריש.

לְאַבְּדָן – להפסיד אותם.

כְּלֵי פִּשְׁתָּן – בגדי פשתן שמתקלקלים מהר.

כְּלֵי זְכוּכִית – שנשברים על נקלה.

אַל יֵשֵׁב עִמָּהֶם – ועל כן יתבטלו.

*

תיא "וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה" (שמות טו, כו) – זֶה מַשָּׂא וּמַתָּן; מְלַמֵּד, שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ (מכילתא דר"י בשלח, ויסע, א).

בֶּאֱמוּנָה – ביושר.

נוֹחָה הֵימֶנּוּ – רואה אותו בעין טובה.

מַעֲלִין עָלָיו – הדבר נחשב לו.

*

תיב רַב גִּדֵּל הָיָה מְהַפֵּךְ בְּקַרְקַע אַחַת, בָּא רַ' אַבָּא וּלְקָחָהּ. הָלַךְ רַב גִּדֵּל וְקָבַל עָלָיו לִפְנֵי רַ' זֵירָא; הָלַךְ רַ' זֵירָא וְקָבַל עָלָיו לִפְנֵי רַ' יִצְחָק נַפָּחָא. אָמַר לוֹ רַ' יִצְחָק לְרַ' זֵירָא: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלֶה רַ' אַבָּא אֶצְלֵנוּ לְרֶגֶל. כְּשֶׁעָלָה מְצָאוֹ רַ' יִצְחָק וְאָמַר לוֹ: עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ מַהוּ? אָמַר לוֹ: נִקְרָא רָשָׁע.

– וְאֶלָּא מָר מִפְּנֵי מָה עָשָׂה כָּךְ.

אָמַר לוֹ: לֹא יָדַעְתִּי.

– אַף עַכְשָׁו יַחֲזִירֶנָּה לוֹ מָר.

אָמַר לוֹ: בִּמְכִירָה לֹא אַחֲזִירֶנָּה לוֹ, שֶׁקַּרְקַע רִאשׁוֹנָה הִיא לִי וְהַמּוֹכֵר קַרְקַע רִאשׁוֹנָה סִימָן רַע לוֹ; אֶלָּא אִם רוֹצֶה לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי בְּמַתָּנָה – יִטְּלֶנָּה.

רַב גִּדֵּל לֹא יָרַד לְאוֹתָהּ קַרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה” (משלי טו, כז); רַ' אַבָּא לֹא יָרַד לָהּ – מִשּׁוּם שֶׁהִפֵּךְ בָּהּ רַב גִּדֵּל. לֹא זֶה יָרַד לָהּ וְלֹא זֶה יָרַד לָהּ – וְנִקְרְאָה “קַרְקַע שֶׁל חֲכָמִים” (קידושין נט ע"א).

מְהַפֵּךְ בְּקַרְקַע אַחַת – נושא ונותן במטרה לקנותה.

לְקָחָהּ – קנה אותה.

קָבַל – התלונן.

עַד שֶׁיַּעֲלֶה וגו' – יבוא בחג לבקר אותי.

מְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה – הופך מצד לצד עוגת חיטים שצלויה על גחלים.

נְטָלָהּ הֵימֶנּוּ – לקח אותה ממנו.

מָר – אדוני (כינוי של כבוד לר' אבא).

לֹא יָדַעְתִּי – שר' גידל ביקש לקנות קרקע זו.

בִּמְכִירָה – על ידי מכירתה.

קַרְקַע רָאשׁוֹנָה – הקרקע הראשונה שקניתי.

לִטְּלָהּ – לקחת אותה.

יָרַד לְאוֹתָהּ קַרְקַע – קיבל עליה בעלות.

*

תיג מוֹכֵר – בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר (בבא בתרא לז ע"א).

בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר – מפרש את תנאי המכירה לטובת הקונה.

*

תיד דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִים – מַרְאִין אֶת הַפְּסֹלֶת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַרְאִין אֶת הַשֶּׁבַח (תנחומא שלח, ו).

תַּגָּרִים – סוחרים.

פְּסֹלֶת, שֶׁבַח – סחורה פגומה וסחורה מעולה.

*

תטו הַקּוֹנֶה וּמוֹכֵר נִקְרָא סוֹחֵר (בבא מציעא מ ע"ב).

הַקּוֹנֶה וגו' – גם אדם הקונה ומוכר (במחיר שקנה, בלא רווח) נקרא סוחר.

*

תטז הָרֶוַח מְשֻׁעְבָּד לַקֶּרֶן (בבא מציעא קה ע"א).

הָרֶוַח מְשֻׁעְבָּד וגו' – אין לעשות שימוש ברווח מן העסקה לפני שהוא מכסה את ההשקעה (“הקרן”).

תיז אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּשְׂתַּכֵּר אַל יִשְׂתַּכֵּר יוֹתֵר עַל שְׁתוּת (בבא מציעא מ ע"ב).

הַמִּשְׂתַּכֵּר – המבקש להרוויח ממכירת חפץ כלשהו.

שְׁתוּת – שישית (מערכו).

*

תיח אַל תַּעֲמֹד עַל הַמִּקָּח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לְךָ דָּמִים (פסחים קיב ע"ב).

אַל תַּעֲמֹד וגו' – אל תתעסק במשא ובמתן על קניית דבר מה אם אין ברשותך כסף לקנותו.

*

תיט חֵן מִקָּח עַל לוֹקְחוֹ (סוטה מז ע"א).

חֵן וגו' – הקונה חפץ (“לוקח מיקח”) מוצא אותו נאה בעיניו.

*

תכ מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי אוֹמֵר: יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו (כתובות יז ע"א).

לָקַח מִקָּח רַע – קנה סחורה גרועה.

יְשַׁבְּחֶנּוּ – חברו של הקונה.

יְגַנֶּנּוּ – יאמר עליו דברי גנאי.

*

תכא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: תַּגָּרֵי סִמְטָה וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַקָּה וְקוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבִים וְנוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּחֵלֶק יָפֶה – אֵינָם רוֹאִים סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מָה טַעַם? שֶׁבְּנֵי אָדָם תּוֹהִים בָּהֶם (פסחים נ ע"ב).

תַּגָּרֵי סִמְטָה – מוכרים בסמטאות (ולא ברחובות הראשיים).

בְּהֵמָה דַּקָּה – צאן (שגורם נזק לצמחייה).

נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם וגו' – מקפידים בעת חלוקת דבר לקחת את החלק הטוב.

סִימַן בְּרָכָה – הצלחה.

תּוֹהִים בָּהֶם – מביטים בהם בחשדנות.

*

תכב אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת יָשְׁבוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל כּוֹתְבֵי סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׁרוּ, שֶׁאִלְמָלֵי מִתְעַשְּׁרִים אֵין כּוֹתְבִים.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כּוֹתְבֵי סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת הֵם וְתַגָּרֵיהֶם וְתַגָּרֵי תַגָּרֵיהֶם, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם – לְהָבִיא מוֹכְרֵי תְּכֵלֶת – אֵינָם רוֹאִים סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם (פסחים נ ע"ב).

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע וגו' – אנשי כנסת הגדולה (קבוצת חכמים שעמדה בימי הבית השני בראש המערכת הדתית של עם ישראל) התחננו בצום ובתענית לפני הקב"ה.

סְפָרִים – ספרי תורה.

אִלְמָלִי – אילו.

תַּגָּרֵיהֶם – העושים סחורה בהם.

לְהָבִיא מוֹכְרֵי תְּכֵלֶת – כולל המוכרים את צבע התכלת לציצית.

סִימַן בְּרָכָה – הצלחה.

*

תכג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶן סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם: שְׂכַר כּוֹתְבִים וּשְׂכַר מְתֻרְגְּמָנִין וּשְׂכַר יְתוֹמִים וּמָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם (פסחים נ ע"ב).

פְּרוּטוֹת – הכנסה זעומה.

סִימַן בְּרָכָה – הצלחה (וראו קטע תכא).

כּוֹתְבִים – ספרי תורה, תפילין ומזוזות (וראו בקטע הקודם).

מְתֻרְגְּמָנִין – החוזרים בקול רם על דרשת החכם כדי שישמע העם.

שְׂכַר יְתוֹמִים – רווח מכספיהם של יתומים שאדם מקבל כדי לטפל בהם.

מָעוֹת הַבָּאוֹת וגו' – הכנסה שמקורה בערים שמעבר לים (בשל הסכנה שבענף מסוכן זה).

*

תכד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הַמִּשְׂתַּכֵּר בְּקָנִים וּבְקַנְקַנִּים אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם (פסחים נ ע"ב).

קָנִים – הגדלים על שפת הנהר.

קַנְקַנִּים – כדים גדולים.

אֵינוֹ רוֹאֶה וגו' – אינו מצליח במסחרו (לכאורה הקנים והקנקנים גדולים בנפחם והציבור סבור שרווחיו גדולים, אך לא כך).

*

תכה מַלְוֵי בְּרִבִּית כּוֹפְרִים בְּעִקָּר (תוספתא בבא מציעא ו, יז).

מַלְוֵי בְּרִבִּית – בניגוד לצו התורה.

בְּעִקָּר – בקב"ה.

*

תכו שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' יוֹסֵי: בּוֹא וּרְאֵה סְמִיּוּת עֵינֵיהֶם שֶׁל מַלְוֵי בְּרִבִּית: אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ רָשָׁע יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו – וְהֵם מְבִיאִים עֵדִים וְלַבְלָר וְקֻלְמוּס וּדְיוֹ וְכוֹתְבִים וְחוֹתְמִים: פְּלוֹנִי זֶה כָּפַר בֶּאֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּרִבִּית, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח, עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם” (תהלים טו, ה) – הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית נְכָסָיו מִתְמוֹטְטִין (בבא מציעא עא ע"א).

סְמִיּוּת עֵינֵיהֶם – עיוורונם.

אָדָם קוֹרֵא וגו' – אם אדם מכנה את חברו בתואר רשע, החבר עשוי להציק לו עד מוות.

וְהֵם – מלווי בריבית.

לַבְלָר – סופר.

קֻלְמוּס – קנה לכתיבה.

וְכוֹתְבִים וגו' – החתימה על שטר ההלוואה כמוה ככפירה בקב"ה (וראו בקטע הקודם).

*

תכז יִמְכֹּר אָדָם אֶת בִּתּוֹ וְלֹא יִלְוֶה בְּרִבִּית (קידושין כ ע"א).

יִמְכֹּר – לשפחה (כדי להשיג כסף).

*

תכח אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּעֵדִים עוֹבֵר מִשּׁוּם “וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל” (ויקרא יט, יד), וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: גּוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שֶׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק” (תהלים לא, יט).

אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים לְרַב אָשֵׁי: מְקַיֵּם רָבִינָא כָּל מָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים. שָׁלַח לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת: יְשַׁגֵּר לִי מָר עֲשָׂרָה זוּזִים, שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לִי קַרְקַע לִקַּח. שָׁלַח לוֹ: יָבִיא מָר עֵדִים וְיִכְתֹּב שְׁטָר. שָׁלַח לוֹ: אֲפִלּוּ אֲנִי? שָׁלַח לוֹ: כָּל שֶׁכֵּן מָר, שֶׁטָּרוּד בְּתַלְמוּדוֹ וְיִשְׁכַּח – וְאֶגְרֹם קְלָלָה לְעַצְמִי (בבא מציעא עה ע"ב).

שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – בלי עדים שמעידים על ההלוואה.

עוֹבֵר וגו' – עובר על האיסור שבפסוק, והוא כאילו שם מכשול לפני הלווה (שיוכל להתנער מחובתו להחזיר את ההלוואה).

קְלָלָה לְעַצְמוֹ – כשיבוא לתבוע את ממונו (והלווה יטען שאינו חייב) ייתכן שיקללו אותו אנשים. שָׁלַח לוֹ – רב אשי לרבינא (כדי לבחון אותו).

מָר – אדוני (לשון כבוד).

לִקַּח – לקנות.

כָּל שֶׁכֵּן – על אחת כמה וכמה.

יִשְׁכַּח – את ההלוואה.

*

תכט כְּשֶׁבָּא רַב דִּימִי אָמַר: מִנַּיִן לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ, שֶׁאָסוּר לַעֲבֹר לְפָנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: “לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה” (שמות כב, כד) (בבא מציעא עה ע"ב).

כְּשֶׁבָּא – מארץ ישראל לבבל.

נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה – מי שחברו חייב לו סכום כלשהו.

לַעֲבֹר לְפָנָיו – ללכת לידו (וכך לרמוז לו להחזיר את ההלוואה).

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

“לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה” – לא תיראה לחברך כאילו אתה נושה בו.

*

תל שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מִנַּיִן לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה וְאֵינוֹ רָגִיל לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: “לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף… נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָׁךְ” (דברים כג, כ) – אֲפִלּוּ דִּבּוּר אָסוּר (בבא מציעא עה ע"ב).

נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ – ראו בקטע הקודם.

אֵינוֹ רָגִיל – הַלוֹוה.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

אֲפִלּוּ דִּבּוּר – כי שאילת שלום כמוה כמתן ריבית (וראו בקטע הבא).

תלא רַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָשָׁה הָרִבִּית, שֶׁאַף שְׁאִילַת שָׁלוֹם רִבִּית (ירושלמי בבא מציעא ה, ח).

קָשָׁה הָרִבִּית – עוון הריבית הוא חמור.

שְׁאִילַת שָׁלוֹם – ראו בקטע הקודם.

*

תלב "וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" (דברים כג, כא) – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: “לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ” (שם שם, כ)? אֶלָּא יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת. כֵּיצַד? נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי – זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת; לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ מְעוֹתָיו, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר: בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלוֹת אֶצְלִי – זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת (בבא מציעא עה ע"ב; ספרי דברים, רסג).

מָה תַּלְמוּד לוֹמַר וגו' – מה מחדש הפסוק (שלומדים) על מה שנאמר בפסוק הקודם? והתשובה: הפסוקים מדברים על שני סוגים של ריבית.

נָתַן עִינָיו – התכוון.

הֵימֶנּוּ – ממנו.

מְשַׁלֵּחַ לו – שולח מתנות (למי שירצה ללוות ממנו).

בְּטֵלוֹת אֶצְלִי – כשהיו ברשות הלווה, והמלווה לא היה יכול להרוויח מהן.

*

תלג שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַלְוֵי רִבִּית יוֹתֵר מִמָּה שֶׁמַּרְוִיחִים מַפְסִידִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּשִׂימִים משֶׁה רַבֵּנוּ חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, וְאוֹמְרִים: אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁיִּהְיֶה רֶוַח בַּדָּבָר לֹא הָיָה כּוֹתְבוֹ (בבא מציעא עה ע"ב).

מַפְסִידִים – כי בסופו של דבר ייענשו ויאבדו את כספם.

מְשִׂימִים – מציגים.

חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת – לשון נקייה כלפי משה והתורה, והכוונה להיפוך הדברים.

אִלּוּ הָיָה וגו' – האיסור על הריבית מעיד דווקא על כך שיש בה רווח רב.

*

תלד לְמָה רִבִּית דּוֹמָה? לְמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ; לֹא הִרְגִּישׁ מִי נְשָׁכוֹ וְלֹא יָדַע עַד שֶׁנִּתְבַּטְבֵּט עָלָיו; כָּךְ הָרִבִּית אֵין אָדָם מַרְגִּישׁ בָּהּ עַד שֶׁהִיא מִתְבַּטְבֶּטֶת עָלָיו (תנחומא משפטים, ט; שמו"ר לא, ו).

נִתְבַּטְבֵּט – התנפח (מקום הנשיכה).

*