פָּרָשַׁת בֹּא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. הפרשה מתחילה בפרק י', פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ג, פסוק ט"ז.

פרשה זו כוללת את סיום פרשת עשר המכות בסיפור ליל מכת בכורות בארבעה עשר בחודש הראשון ואת דבר אלוהים באשר לפתיחת העידן החדש של עזיבת בית עבדים, מקום של כניעה, כפיפות ושעבוד וחילול קדושת החיים, לעומת יציאה לחירות, למרחב של בחירה, ריבונות וקדושה הקשורה בחירות האדם, הכפוף רק למחזורי זמן מקודשים ממקור אלוהי ולא לשום סוג של עריצות אנושית. המעבר ההיסטורי מטומאת האלילות, המתירה עריצות אנושית, כפייה שעבוד ונטילת חיים, לקדושת החירות וכבוד האדם שראשיתה בהכרה בקדושת מחזורי הזמן המשבית המציינים חירות אלוהית, קדושה, דעת, אמת וצדק, נקשר בפסח מצרים ובדיני קרבן פסח דורות.

הפרשה המתארת בחלקה הראשון את סיום חבלי השעבוד של בני ישראל בענישת תושבי מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, בליל מכת בכורות, פותחת את העידן החדש שבו עובר העם משלטון עריצות אנושי ומשעבוד חסר רחמים, שכולו כפוף לטובתו הגשמית של המלך העריץ, לזמנו ולמקומו, להדרו ותפארתו, וכולו נכנע לזמן משעבד שאין בו חסד ואין בו מנוחה ורווחה, אין בו קדושה ואין בו רחמים, שאין בו הכרה בכבוד האדם, כי יש בו רק קיום מתעלל שאין בו שבת, שביתה ממלאכה, מועד, חג או מחזור – לשלטון חסד אלוהי שמהותו חיים בזיקה למחזורי קודש של זמן מקודש, נספר, קבוע וידוע מראש, זמן המשבית מכל מלאכה במחזוריות שביעונית, הקשור במקראי קודש, בחירות אלוהית מובטחת בשבועה ובברית, בספר, מספר וסיפור, ובכבוד האדם, מחזוריות המתחילה במצווה בעלת חשיבות מכריעה, ‘החודש הזה לכם ראש חודשים’.

עניינה של מצווה זו הוא מתיחת קו בלתי הפיך בין שעבוד לחירות, בין חיים בתרבות של אלילות משעבדת עריצה, הכופה על המשועבדים חיים נטולי זמן, נטולי מחזור וקצבה, נטולי חופש בחירה, נטולי כבוד, משוללי ריבונות ולוח, נטולי מועד, שבת או השבתה ממלאכה, ובין הענקת מחזורי הזמן האלוהי הנצחי, המשבית, המקודש, לבני החורין, שקודם היו משועבדים לזולתם ולא היו ריבוניים על זמנם, על עבודתם או על מנוחתם.

החירות המקודשת המעוגנת בספר מספר וסיפור, בעלי תוקף נצחי, היא מתת אל והזמן הוא אלוהי ומקודש כשמבינים את מטרתו ותכליתו – לשמר את מחזורי החירות הנצחיים או את מחזורי ההשבתה המקודשים הקשורים במקראי קודש בדעת, זיכרון ועדות, הפוטרים את האדם משעבוד קבוע למעביד המשעבד, או לעבודה המשעבדת, מלבד לעבודת הקודש.

הזמן האלוהי המקודש המכונה ‘מועדי ה'', ‘מקראי קודש’ ו’מועדי דרור’ מורכב מזמן נשמע, נצחי ומחזורי, הוא זמן החירות והדרור הקשור בשבועה, בברית ובזיכרון, במועד ובעדות, בשביעיות, שבתות ושבועות, שמיטות ויובלים, או בחישוב מחזורי שביעוני קבוע, מחושב מראש וידוע מראש המסור רק לבאים בברית, המיוסדת על סֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר; זמן זה של מחזורי השבתה נשמעים, תלוי בספירה אנושית מחזורית.

ומזמן נראה, אוניברסלי, המסור לכל באי עולם, הקשור בנצחיות מחזורי הטבע הרבעוניים והתריסריים הנראים בתמורותיהם הנצחיות לכל עין ומוחשיים לכל אדם בברכת תמורות העונות והזמנים, המסורים לכל. זמן זה תלוי בברכת שמים ולא במעשה ידי אדם.

הזמן הראשון, הנשמע לאוזן, הזמן המקודש הנשמע משמים, זמן המועד והעדות, השבועה, הברית והזיכרון, שבו האדם מוותר במחזוריות שביעונית קבועה וידועה מראש על ריבונותו, ושובת במשך שבעים יום בכל שנה, ב־52 השבתות ו־18 ימי המועדים, שראשיתם בראשון משבעת מועדי ה', בפסח החל ב’החודש הזה לכם ראש חודשים', הוא הזמן המקודש של ‘מקראי קודש, מועדי דרור’.

שבעים ימים אלה כוללים את שבעת מועדי ה' החלים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין החודש הראשון לחודש השביעי, בין ניסן לתשרי, ואת 52 השבתות לאורך כל השנה, מחייב רק את בני ישראל המצווים על שמירתו. זמן זה מתחלק למחזורים שביעוניים נצחיים, מקודשים, משביתים, מכונים כאמור לעיל, מועדי ה', ‘מקראי קודש’, ‘מועדי דרור’;

הזמן השני, הנראה בשווה על ידי כל באי עולם, הנתפש בחושים, מחולק למחזורים רבעוניים ותריסריים של תקופות, חדשים ושנים, המכונים ‘מרכבות השמים’, הקובעות את המחזוריות הנצחית הנראית של כלל הבריאה הנראית לעין.

מועדי ה', מקראי קודש, מועדי דרור, הנשמרים במחזוריות נצחית ביחידות שביעוניות מחזוריות של שבתות, מועדי ה' מקראי קודש הנקראים במועדם, לצד שמיטות ויובלים, שבכול אחד מהם האדם השובת מעבודה מוותר על ריבונותו, על שכר עבודתו, על רשותו להעביד את זולתו, ועל יכולתו לחולל שינוי בעולם, כרוכים בזיכרון מקודש, בברית ושבועה, במצווה, חוק ופקודה, המוטלים על העדה כולה ונשמרים בידי הכוהנים והלוויים בחישובי הזמן המקודש, במקום המקודש, בעבודת הקודש, בעזרת הזיכרון המקודש, הפולחן המקודש ושירת הקודש.

כל אלה מעוגנים בלקח המוסרי העמוק הטמון בזוועת זיכרון השעבוד ובקדושת החירות, או באימת העריצות האנושית המשעבדת, ובקדושת החירות האלוהית המבטיחה את ריבונות האדם על חייו, הנתונה לאדם בשבועה ובברית נצחית. לבד מהמצווה הראשונה בפרשת בוא, העוסקת בראשית מניין הזמן המקודש של בני החורין, שכן ראשית שבעת מועדי ה' בפרשה זו, המתחילה את מניין הזמן המקודש של שבעת מועדי ה', [1] פסח, [2] חג המצות, [3] הנף העומר, [4] חג השבועות, [5] יום זיכרון תרועה, [6] יום הכיפורים ו[7] חג הסוכות, הפרשה גדושה במצוות הקשורות למועד הראשון, הקשור כולו בזיכרון חג הפסח, חג החירות, שהוא חג המציין בעת ובעונה אחת הן מאבק של אלוהי ישראל באלוהי מצרים בליל שימורים, ליל מכת בכורות, כשהאל הגואל נוגף את בתי המצרים ופוסח על בתי היהודים, והן את חובת פסח דורות כזכר להצלחתו של אלוהים במשימת הגאולה מעבדות לחירות והענקת ריבונות לאדם, הנקנית במחיר דמים כבד ובמאבק, הנזכר באמצעות מצוות הפסח ולפרטיהן.

*

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואת הערותיי וביאוריי בכתב רגיל. שימו לב לשכיחות המילה ויאמר המכוננת את הדיאלוג בין האל לאדם ולפועל ס.פ.ר הקשור בכל משמעויותיו והקשריו להטבעת הזיכרון של המפנה הגדול בתולדות האדם בסֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר

אלוהים מבאר למשה את השתלשלות העניינים הצפויה: הוא יכביד את לבו של פרעה כדי שיוכל להפליא באותות ומופתים שייזכרו לעולם בספרים ובמספרים, ויסמנו את טקס המעבר הגדול מעבדות לחירות, מכפייה לריבונות, או את מהלך השחרור מארץ שבה שולטים אלוהי מצרים והמלך פרעה, המאמינים בעריצות, אכזריות, כפייה, התעללות, שעבוד והתעמרות ושלילת ריבונותם וכבודם של המשועבדים נטולי הזמן, למחוז של בני חורין ריבוניים, היוצאים מעבדות לחירות בכוחו של אלוהי החירות, מקדש מחזורי זמן השביתה השביעונית המחזורית, מקדש המועד, הספירה והמניין, המקצב והמחזור של בני החורין, הקשור במחזוריות נצחית משביתה של שבתות, שבעה מועדי ה', מחזור השמיטות והיובלים ומחזורי שבעת המינים.

אלוהים מבקש להשאיר את חותמו על רגע מפנה היסטורי זה של התקוממות המשועבדים, התובעים את חירותם בפי שליחו משה עבד ה', שאמר לפרעה ולאלוהי מצרים, בשם אלוהי ישראל: “שלח את עמי”, ולספר לדורות את גדולת עוצמתו והתעללותו במשעבדיהם שסירבו בשם אלוהיהם, אלוהי השעבוד וההתאכזרות, הדיכוי והכפייה, לשעות לדברי אלוהי ישראל, אלוהי החירות, אלוהי הזמן המקודש, הנקרא מועדי ה', מקראי קודש, מועדי דרור, בפי שליחיו בני לוי מקדשי הסֵפֶר המִסְפַּר וְהסִפּוּר.

מכת ארבה היא המכה השמינית מעשר המכות הבאות להראות את גודל הפגיעה בסדרי הטבע ובערעור הגבולות שבין הטבע לתרבות, בין המחזורים העונתיים והשנתיים הקוסמיים הגדולים ובין המחזורים והסדרים מעשה ידי אדם המכוננים את גבולות התרבות בחוק ובנורמה, בגדרות והגדרות, בלוחות וספרים, תקנות, במוסכמות, גבולות מנהגים, סיפורים ומספרים:

עבדי פרעה, יועציו וחרטומיו, שראו את עוצמת פגיעתו הרעה של אלוהי ישראל שמשה מדבר בשמו בשבע המכות הקודמות שחוללו כאוס ושיבשו את כל סדרי הטבע וסדרי התרבות בפריצת גבולות מפחידה, מבינים את גודל האסון העומד להתרחש על כל ארץ מצרים, בתיה ושדותיה, ומפצירים במלך להיעתר לבקשת משה ולשלח את העם לעבוד את אלוהיו.

משפט יפה זה, המכליל את כל העם בשמחת החג, הפך לניב עברי ידוע ‘בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ’

פרעה מנסה למצוא מוצא ולשנות את מה שהתבקש לאשר – את יציאת הכלל לעבוד את אלוהי ישראל – ולהגביל את היציאה לגברים בלבד כדי להבטיח את חזרתם לבני משפחתם. בתגובה על סירובו ועקשותו הוא נענש:

המילה קדים בניב רוּחַ קָדִים מתייחסת לקדם הוא מזרח. בעברית מקראית ארבע רוחות השמים נקראות קדמה וימה, צפונה ונגבה, או מזרח ומערב, צפון ודרום. בגלל העובדה שלשורש קדם יש כמה משמעויות, ביניהן אלה הנמצאות במילים קדום, קדמוני וקדמוניות ארכאיות מבחינת הזמן, ומזרח מבחינת כיוון הזריחה, ארצות קדם [המזרח] הפכו גם לארצות הקדם – הקדומות והארכאיות, בהן נמצאו קדמוניות או ממצאים ארכיאולוגיים של תרבויות קדומות עתיקות ומעשיו הקדומים של האדם לאורך הדורות, שהטביעו חותם בזיכרון הדורות.

המילה מזרח נגזרת מלשון זריחה, המקום שבו מאירה השמש לראשונה, וממנה נגזרת המילה בעלת המשמעות הכפולה, הן לכיוון והן למזרח orient ממנה אוריינטציה – תמיד אדם יכול לראות את השמש ולקבוע היכן המזרח, מקום הזריחה וממילא היכן המערב, המקום שבו השמש שוקעת ומעריבה לעת ערב או בזמן תפילת מעריב. הביטוי ארצות הקדם או ארצות המזרח מתייחס לצדו המזרחי של הים התיכון לכיוון אסיה ומאוחר יותר לארצות האסלם בלי קשר למיקומן הגאוגרפי. האוריינט מלשון Oriens, מזרח, בלטינית, אנטוליה, ביוונית מזרח מלשון זריחת השמש, הלֶבַֿנְט, בצרפתית השמש העולה, או בעברית ארצות קדם או המזרח, מתייחסים לחלקו המזרחי של הים התיכון: הלֶבַֿנְט הוא מונח גאוגרפי ותרבותי, המתייחס לחלק המזרחי של אגן הים התיכון, ובפרט לחלק המערבי של אזור הסהר הפורה. ההגדרה הגאוגרפית של האזור כוללת את סוריה, לבנון, ישראל, ירדן, וכן חלקים ממסופוטמיה־עיראק של היום. בספרי ההיסטוריה של הלבנט נכללים בו לעיתים גם אסיה הקטנה שבטורקיה, עיראק, קירנאיקה שבלוב, סיני שבמצרים, יוון וקפריסין. הקדמות, הארכאיות, הקדמוניות העתיקות, נקשרו בארצות הקדם המזרחיות העתיקות, הקדומות, שם נמצאו התרבויות העתיקות של שומר, אכד, בבל ותל עמרנה, צור, צידון, פניקיה, ארץ ישראל ומצרים. כשקוראים לרכבת אוריינט אקספרס הכוונה היא שהיא נוסעת למזרח: היא יוצאת מלונדון אשר במערב אל עבר איסטנבול שבמזרח.

מכת הארבה המובטחת מתממשת בצורה קיצונית וגורמת לאסון כבד

השורש עתר מתיחס במקרא לתפילה, לפנייה, תחינה, בקשה ועתירה המבקשת לשנות מצב אחד למצב אחר.

פרעה מבין את גודל שגיאתו ומבקש ממשה שיפנה לאלוהים שיסיר מעליו מכה זו.

משה עושה כבקשת פרעה.

הרוח המזרחית, רוח קדים, הביאה את הארבה למצרים, מן המדבר, והרוח המערבית, רוח ים, נושאת אותו ומסירה אותו מכל גבול מצרים לכיוון ים סוף.

המכה התשיעית מבדילה בין בני ישראל למצרים, בעוד שלראשונים יש אור, מצרים כולה שרויה בעלטה, חושך ואפלה. עד היום אנחנו אומרים כשנוסעים בחלקים הלא מוארים של הארץ בכבישים שאין בהם פנסי תאורה, ‘איזה חושך, ממש חושך מצרים’.

פרעה מנסה להשאיר ערבון שיבטיח את שובם של העבדים לאדוניהם.

משה מתמקח ומסרב לדרישת פרעה, כי הוא יודע את מה שפרעה אינו יודע,

העם כולו על זקניו ועל טפו, על הגברים והנשים, הנערות והנערים, הצאן והבקר,

יוצא שלא על מנת לחזור מארץ העבדות לארץ החירות.

פרעה מקשיח את עמדתו ומאס בדיאלוג עם בן שיחו העקשן, שליח אלוהים שהמיט עליו ועל ארצו אסונות רבים, ומגרש את משה, ומשה מצדו מודיע לפרעה שלא יוסיף עוד לראותו.

אלהים רוצה להכות את המכה העשירית, המכה הנחרצת, המכאיבה מכולן והפוגעת ביקר מכל:

ברגע מעורר תהייה על מאזני הצדק האלוהי, לא היחיד בפרשה זו, נאמר למשה שבני ישראל ששועבדו מאות שנים במצרים כעבדים ללא שכר, זכאים לשאול משכניהם כלי כסף וזהב שלא על מנת להחזיר. מעשה מרמה זה שבו בוגדים שכנים באמון שכניהם, הטביע את חותמו השלילי על דיוקנם של היהודים בעיני אומות העולם, כבני עם שאי אפשר לתת בו אמון, עם שמן הנמנע לסמוך על הגינותם של בניו ובנותיו.

כדי שהתכנית תעלה יפה אלוהים הפך את בני ישראל למחוננים בחן ולנושאי חסד בעיני רואיהם אנשי מצרים, שכן, קודם לכן, כשהיו עבדים משועבדים, איש לא נתן את דעתו עליהם. מאז ומתמיד כל אדם נושא באורך רוח רב את סבלו של הזולת, את דיכויו, קיפוחו ושעבודו, ככל שהוא משרת את צרכיו האנוכיים, בין אם הוא עבד שחור, עבד עברי, נכבש פלשתינאי או אישה עגונה. למשעבדים, לכובשים ולמעגנים בכל הדורות, המתעלמים מסבלו של הזולת, תמיד יש זמן ואורך רוח ביחס לסבלו של הזולת, לעומת דחיפות גדולה וקוצר רוח ביחס לסבל הנוגע אליהם במישרין.

מכאן ואילך מתוארת המכה העשירית מכת בכורות, הקשה מאוד מבחינה מוסרית בכל הנוגע לחטא ועונש, הלא לא כל המצרים שעבדו את כל העברים, רק המלך ועושי דברו באצולה ובצבא היו המשעבדים והמכים, המתנכלים והנוגשים, אבל וודאי לא הכפריים והעירוניים המצריים בכל רחבי הארץ, שכולם נענשים עונש נורא על חטא שלא חטאו. שאלת האחריות המשותפת המוטלת על עם אחד ביחסו לעם אחר החי במחיצתו, השונה ממנו במוצאו, בתרבותו ובלשונו, ניצבת כאן במלוא כובדה, והיא מוטחת בפנינו דבר יום ביומו כל עוד הכיבוש המשחית הוא חלק מסדר יומנו וכל עוד מנת חלקם של שכננו, ואנחנו כולנו אחראים עליו.

מכת בכורות הטרגית, לה מתאימה המילה שחידש בן יהודה לטרגדיה, “מעגמה”, הבאה בתגובה על ה"שליטעללות", מילה שחידשה המשוררת הפולנייה הנפלאה, שוחרת הצדק, וויסלבה שימבורסקה, ותרגם המתרגם המחונן, דוד ויינפלד, היא כרוכה במאבק מובלע בין אלוהי ישראל לאלוהי מצרים: זהות הנאבקים המשתתפים במאבק לחיים ולמוות היא נושא למסורות שונות ואחרי נוסח הפרשה אביא את נוסח ספר היובלים

מכה זו יותר קשה מכל המכות האחרות והיא מעוררת שאלות מוסריות כבדות בדבר גבולות הענישה ותכליתה, למי יש זכות להעניש, על איזה חטא או על איזה פשעים ועבירות ומי הוא זה שנושא באשמה ומי הוא שנענש, נושא שבו עוסק מדע הקרימינולוגיה, מצד אחד, ומסורת המוסר, הצדק, החוק והמשפט והענישה, מצד שני. שכן לא ברור מה היא אשמתם של כל תושבי מצרים בשעבודם של בני ישראל, ומדוע על כל בכוריהם למות בתרבות האומרת ‘איש בחטאו יומת’, וקובעת בנחרצות שאין להחיל עוון אבות על בנים. הצדק האלוהי ביחס לעמי אומות העולם, נשגב מאתנו על פי פשט הכתוב, הן בסיפור עשרת המכות הן בסיפורי כיבוש הארץ. פרעה ועושי דברו היו השליטים המתעללים, המשעבדים והנוגשים, אבל וודאי לא כל אוכלוסיית מצרים. עונש הריגת הילדים הוא עונש קשה מנשוא ומעורר קשיים רבים מוסריים, חוקיים ומשפטיים. בספרות העת העתיקה שהייתה ערה לעומק הבעיה, עלה הצורך ליישב קושי זה, מתואר מאבק ליל מכת בכורות כמאבק בין חילות שר המשטמה, מנהיג כוחות הרשע, הנאבקים בשם אלוהים, באלוהי מצרים, כששרם מלאך המשטמה, שהוא שר אומות העולם, כלוא ואסור במשך חמישה ימים, כמפורט בספר היובלים, פרק מח, 16–15 וחילותיו הם המבצעים את ההרג בפקודת אלוהי ישראל.

על בני ישראל המשועבדים שגרו במצרים ארבעה דורות, מימי יעקב, בנו לוי, בתו יוכבד ובנה משה, לא חל עונש מכת הבכורות, ואלוהים מבדל ומבחין אותם משאר התושבים, באמצעות דם קרבן הפסח הנמשח על הדלתות ומפלה אותם לטובה.

משה שב ופונה אל פרעה ואומר לו מה יתרחש:

אלוהים חוזר ומבטיח שיקשיח את לב פרעה כדי שיוכל להפליא את אותותיו ונסיו למען יראו וייראו:

כאן מתחולל מעבר חשוב, פרעה ומצרים נשכחים לעת עתה, שכן מכאן ואילך אלוהים פונה למשה ואהרון ומצווה עליהם שורה של מצוות, אותן עליהם, כדובריו וכשליחיו, להנחיל לבני ישראל – מצוות המציינות מפנה, שינוי, מעבר, או פרידה מהסדר הישן של השעבוד והכפייה, לסדר החדש של החירות והריבונות, או עזיבת העולם הישן, אשר בו חיו מאות שנים כעבדים נטולי ריבונות ונטולי זמן ולוח, ויציאה אל עבר העולם חדש שבו ראשית מעשיהם תהיה שינוי תודעה, הם הופכים לקבוצה ריבונית בת חורין, שיש לה זמן מקודש משלה, זמן התלוי בספירה, בסיפור ובסֵפֶר, זמן מחזורי, נצחי מקודש של השבתה וחירות, שהוא ראשית מהות הקדושה הנצחית ותשתיתה, ויש לה זהות מובחנת משלה וזיכרון לאומי משלה, משעה שהיא מקבלת לוח של זמן אלוהי מקודש, הקשור בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, שעליו היא מצווה לשמור מכל משמר.

זה הוא אחד הפסוקים החשובים במקרא הנאמר בחודש האביב, חודש יציאת מצרים, חודש המעבר משעבוד לחירות, המלמד אותנו שהדבר הראשון שהתקדש ביחס לעם כולו הוא הלוח המקודש על מחזוריו האלוהיים הנצחיים, המתחדשים מדי חודשים ושנים, שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים. מחזורים מקודשים אלה מחולקים לחלוקות שונות, זוגיות נראות ופרדיות נשמעות, חלוקות זוגיות המסורות לכלל בני האדם, הרואים בעיניהם את תמורות העתים המשתנות, כגון יום ולילה, עליית הירח תריסר פעמים בשנה וארבע עונות השנה, ופרדיות, מחזוריות, נצחיות, הנודעות רק למשמע אוזן, המסורות רק לבני הברית, הזוכרים, הסופרים, השומרים והמספרים על מחזורי ההשבתה השביעוניים הנצחיים הנודעים בשם שבת, שבעה מועדי ה', שמיטה ויובל. הראשונה שבהן היא החלוקה לחודשים ושנים. אדם בן חורין, בר־דעת, המודע לייחודו ולריבונותו, להיותו בן חלוף הכפוף לסופיות שבחיים ובמוות, לעולם חי ביחס ליום, שבוע, חודש, תקופה, עונה או שנה, מצד אחד, וביחס לשבתות, שבעה מועדי ה' החלים כולם בשבעת החודשים הראשונים בשנה בין ניסן לתשרי, שמיטות ויובלים, מצד שני. כלומר, הדבר הראשון שהתקדש ונמסר משמים הוא הזמן – האדם החופשי חי תמיד ביחס למספרים ומחזורים נראים ונשמעים, רציפים ומשביתים, אלה הקשורים במחזורי הטבע המשתנים הנראים לעין יום ולילה, וארבע תקופות השנה הנודעות בחושים, ואלה הקשורים במחזורי השבתה נשמעים לאוזן, הקשורים בספר, מספר וסיפור, בברית, שבועה, זיכרון, עדות, מועד וזהות, הקשורים במחזורי עבודת הקודש התלויים במחזורי הזמן המקודש. הזמן הוא נקודת המוצא, הן זו האוניברסלית הנראית לכל אדם בתמורות הבריאה של זריחה ושקיעה וחילופי העונות, הן זו השמורה לבני הברית, הנשמעת משמים לבאים בברית ותובעת מהם לשבות, לזכור ולשמור, להעיד ולהתוועד במועדי ה' מקראי קודש, סביב לוחות העדות. אלה מצווים להשבית, לקדש ולחוג, לקרוא, לספור ולספר את סיפור הדורות מדור לדור.

אליעזר בן יהודה (1858–1922), מחבר המילון הגדול של השפה העברית, הציע להחליף את המילה היסטוריה במילה דוריה, בהקשר זה בדיוק, כי הדוריה [ההיסטוריה] היא מה שמעבירים בני הדורות השונים מדור לדור. חודש המעבר מעבדות לחירות הוא ראש חודשים, הוא הראשון בחדשי השנה והוא זה הפותח את לוח ארבע התקופות ותריסר החודשים, 52 השבתות ושבעת מועדי ה', המכונן את מבנה השנה המשלבת את שתי החלוקות: החלוקות המחזוריות הזוגיות (יום ולילה) הרבעוניות (ארבע עונות השנה), והחלוקות התריסריות (חודשים) הנצחיות האוניברסליות של השנה, הנראות לכל עין, מצד אחד, והחלוקות השביעוניות המחזוריות, הנשמעות באוזן, הלא הם מחזורי ההשבתה השביעוניים, שבתות, שבעה מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, ומחזורי השמיטות והיובלים, המופקדים רק בידי העוברים בברית, מצד שני.

לאורך כל המקרא חודש ניסן הוא ראש חודשים, החודש הראשון בשנה. במקרא סופרים תמיד מהחודש הראשון, הוא חודש ניסן, החודש השני, הוא חודש אייר, החודש השלישי הוא חודש סיון, עד החודש השנים־עשר, הוא חודש אדר. שמות החדשים עלו עם שבי ציון שהביאו אותם מבבל כששבו ועלו לארץ ישראל מגלות בית ראשון, אבל בחומש לחודשים אין שמות, אלא יש להם רק שם מספרי המונה את סדרם. רק תריסר מספרים הם אלה המציינים את מחזור תריסר החודשים המכוננים באחדותם שנה תמימה – שנה שלמה – מהחודש הראשון ראש חודשים עד החודש השנים עשר הוא חודש אדר. חודש האביב, חודש ניסן ראש חודשים, נקבע כראשון, כי בו התחוללה התמורה ההיסטורית הגדולה בתולדות האדם, המעבר מעבדות לחירות ומשעבוד לריבונות, מכפיפות לעריצות כפויה מעשה ידי אדם, שאין בה זמן וקצבה, השבתה וריבונות, לבחירה בסדר מחזורי אלוהי של שביתה מקודשת המנציחה חירות ושוויון, דעת, אמת וצדק, חופש בחירה ואחווה.

כדי להסיר ספקות, נאמר במפורש שהחודש הראשון הוא חודש האביב. אביב בלשון המקרא הן שיבולי השעורה כשהן כבר מבשילות לגרעינים, אך עודן ירוקות ולא יבשות, ומהן נגזר שם עונת השנה הראשונה, אביב, עונת הדגן הירוק המבשיל.

אחרי חורבן בית שני, בשנת 70 לספירה, כאלף וחמש מאות שנה אחרי יציאת מצרים, כשלא היה יותר מקדש ולא הייתה עוד כהונה משרתת ולא הייתה יותר עבודת הקודש במקדש שנשמרה לכוהנים וללוויים בלבד, חכמים חוללו מהפכה מקיפה בין חורבן בית שני למרד בר־כוכבא, שכללה שישה ממדים עיקריים:

[א] חתימת הקאנון המקראי ובחירה בעשרים וארבעה ספרים שיכללו בו וצנזור כל כתבי הקודש האחרים.

[ב] הכרזה על הפסקת הנבואה וממילא על אפשרות המשך הכתיבה ברוח הקודש

[ג] החלפת המקדש במדרש שעניינה הוא המצאת החירות הפרשנית האנושית, המכונה התורה שבעל פה, המחולקת להלכה ולאגדה, ונארגת בחירות פרשנית אנושית ריבונית חדשה של חכמים, ביחס לדיבור האלוהי המקודש, הכתוב, הנשמר בידי הכוהנים והלוויים והנביאים.

[ד] איסור מוחלט על כתיבה של ספרים נוספים מלבד הספרים שנכללו בקאנון המקראי

[ה] המצאת בית המדרש כמקום יצירת התורה שבעל פה.

[ו] החלטה לדחוק את הכוהנים לבית צדוק, שרק להם הייתה שמורה הכהונה הגדולה לפי הסדר המקראי כצאצאיו הישירים של אהרון הכהן, לשוליים, לקרוא להם בשם הגנאי ‘צדוקים’, ולהפוך את ספריהם הדנים בלוח המקראי השמשי, המתחיל בחודש האביב, חודש חג החירות, ועוסקים בהרחבה במלאכים וכוהנים ולוויים כשותפים לקדושה, ובהשתלשלות הכהונה וספריה – לספרים חיצוניים. חכמים שחוללו מהפכה אחרי חורבן המקדש, כשהחליפו את המקדש במדרש ואת הכוהנים בחכמים, עשו זאת כדי להשכיח את קודמיהם הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם שאחזו בלוח השמשי המקודש, לוח ארבע תקופות השנה החופפות, לוח ארבעת ימי התקופה, לוח 52 השבתות, שלכל יום בו היה תאריך ידוע וקבוע המחושב מראש [אותם, כאמור, הפרושים המפרשים, שנודעו בשם חכמים או תנאים, כינו בשם הגנאי צדוקים]. הפרושים, ששמם נגזר מלשון מפרשים, המשנים מהסדר המקראי הכוהני, עשו זאת כדי להעלות את קרנם של חכמים, מפרשי התורה שבעל פה ורצו לציין את תחילתו של העידן החדש וסיום הסדר הישן באמצעות החלפת הלוח השמשי הקבוע, המיוסד על חישוב, בלוח ירחי משתנה, המבוסס על תצפית. הפרושים המפרשים, שנקראו תנאים או חכמים, ציינו עידן חדש זה בהנהגת חכמים שהחליפה את ההנהגה הכוהנית המקראית, בקביעת לוח ירחי חדש המתחיל בראש השנה, בחודש השביעי, הוא חודש תשרי, בחג שהם המציאו, ראש השנה במקום ראש חודשים, במשנה ראש השנה. בחומש נקרא יום זה, האחד בתשרי, יום זיכרון תרועה. יום זיכרון תרועה במסורת הכוהנית היה אחד מארבעת ימי התקופה של לוח השבתות השמשי בן 364 הימים, המחולק לארבע תקופות חופפות בנות 91 יום כל אחת, שבהן 13 שבתות קבועות ומתוארכות. ארבעת הימים הפותחים את ארבע תקופות השנה נקראו גם ימי זיכרון. ארבעה ימים אלה נזכרים לראשונה בסיפור המבול בבראשית ובהרחבתו המאלפת של סיפור המבול כסיפור חישוב לוח בספר היובלים בפרקים ה–ו.

כדאי לזכור שקביעת לוח חדש המבטא ביטול סמכות קודמת ויצירת סמכות חדשה, נעשתה הן במהפכה הצרפתית ב1793 שקבעה את ראשית השנה ב22 בספטמבר 1792, הן במהפכה הבולשביקית ברוסיה בשנת 1917 שהחליפה את הלוח היוליאני בגרגוריאני, הן במהפכה הסינית בשנת 1912 שהחליפה את לוח השנה הסיני המסורתי הירחי שמשי המבוסס על מחזורי הירח ושנים מעוברות, בלוח גרגוריאני, והחליפה את לוח השנים הקיסרי שנקבע על פי תקופות שלטונם של הקיסרים בלוח הגרגוריאני; הן במהפכה האסלאמית באיראן ב1979 שביטלה את לוח השמש האיראני של שושלת פהלווי ואת מניין השנים מימי כורש הגדול והחזירה את הלוח הירחי המוסלמי ואת מניין השנים של ההיג’רה. בכל מקרה של החלפת הלוח המקובל, או בביטול הלוח המסורתי ובהכרזה על לוח חדש, המטרה היא התנתקות ממקור התוקף של הסדר הקודם. כלומר, המטרה היא להמחיש בבהירות מקיפה הנוגעת לכל אדם, שהסתיים הסדר הישןold calendar old time old regime old identity על חוקיו, סדריו ולוחותיו. הסדר הישן והשלטון הקודם, תם ונשלם, והחל עידן חדש, לוח חדש, הגמוניה חדשה, שלטון חדש, סדרים חדשים, מקור תוקף חדש, ריבונות חדשה, סמכות חדשה, חוק חדש וערכים חדשים. במקרה היהודי של החלפת הלוח המקראי המתחיל בחודש הראשון, חודש האביב, בלוח של חכמים המתחיל בחודש השביעי, חודש תשרי, הייתה כרוכה במקור תוקף חדש שמקורו בבית מדרש במקום בית מקדש, בנושאי סמכות חדשים, חכמים במקום כוהנים ונביאים, תורה שבעל פה הולכת ונמשכת, לעומת תורה שבכתב שנחתמה, ‘מסורת אבותינו בידינו’ הנודעת בעל פה, לצד התורה הכתובה והחתומה, הלכה ולא המשך הנבואה, לוח ירחי משתנה במקום לוח שמשי קבוע, ועוד.

גם כאן, בפרשת בא, בספר שמות, פרק י"ב פסוק ב, מתחיל עידן חדש לגמרי, עידן של עבדים נרצעים למשעבד אנושי המחזיק בלוח המצרי, ההופכים לבני חורין ריבוניים בחסד אלוהים, המצווה עליהם את מצוות הלוח החדש, הלוח העברי, או את חידוש החודש והשנה, המחייבים ספירה וחישוב, ספר, מספר וסיפור, כמצווה ראשונה שניתנת לעם כולו. המעבר מתרחש ברגע דרמטי בליל שימורים, ליל מכת בכורות, ליל פסח מצרים בחודש הראשון ראש חודשים, כשהעם עובר מעבדות לחירות, כשהוא הופך ריבון על הזמן המקודש ומקבל לוח משמים והוא מושבע בשבועה ובברית לשמור על לוח החירות מכל משמר.

הלוח המקראי הכוהני העתיק, התחיל תמיד בכל שנה ביום בריאת המאורות, יום רביעי, באחד בחודש הראשון, הוא חודש ניסן, ביום השוויון של האביב, הוא יום זיכרון תרועה, הנמצא בראש כל אחת מארבע תקופות השנה החופפות, כמפורש בספר היובלים. היו ארבעה ימי זיכרון לכל אחת מארבע תקופות השנה, המתחילות ביום התקופה, כל אחת מונה שלושה חודשים, כל אחד מארבעת ימי הזיכרון חל ביום רביעי, יום התקופה, במרחק של 91 יום זה מזה, או במרחק 13 שבתות זו מזו. כל חודש מנה 30 יום והחודש החותם כל תקופה/עונה רבעון, החודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר, מנה 31 ימים והיום האחרון, ה31 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר נקרא יום פגוע ויבואר להלן.

היה זה לוח שבתות שמשי, סימטרי, מחושב ומתוארך מראש, שנלמד מהמלאכים ונשמר בידי כוהנים ולוויים, המתחיל בחודש הראשון ראש חודשים הוא חודש האביב, שארבע עונותיו חופפות, לוח המבוסס על סיפור המבול, שבו נזכרות לראשונה המילים שנה וחודש ונזכרים לראשונה ארבעת ימי הזיכרון שבהם מתחלפות ארבע העונות או ארבע תקופות השנה. ארבע העונות המתחילות תמיד ביום רביעי ומסתיימות תמיד ביום שלישי, מכונות ב’סרך היחד' בשם מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, מונות 91 ימים כל אחת. בנוסחיו העתיקים של סיפור המבול שנמצאו בין מגילות קומראן במדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, נאמר שנח חי בתיבה שנה תמימה, 364 ימים, המורכבים מתריסר חודשים בני שלושים יום כל אחד, וארבעה ימים מיוחדים בסוף כל אחת מארבע התקופות, ימי שלישי ה31 לחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר, המכונים יום פגוע או ימים פגועים, מלשון פגע=פגש, הימים שהעונות פוגעות=פוגשות זו בזו. לוח שמשי סימטרי מחושב מפורט וידוע מראש זה, רבעוני, תריסרי, שבתי, שהיה הבסיס לעבודת הקודש של כ"ד משמרות הכהונה במקדש, שהתחלפו מדי שבוע בצהרי יום השבת, ושמרו את מחזורי 52 השבתות, ארבע העונות, תריסר החודשים, שבעת מועדי ה' ושבועות השמיטות והיובלים, הוחלף בלוח ירחי משתנה הכפוף לריבונות אנושית, המתחיל בסתיו, לוח של שנה בת 354 ימים, שהיה צריך להוסיף לה עיבור וקידוש החודש, שאינם ידועים במקרא ואינם נזכרים בו.

ההחלפה הראשונה של הלוח נעשתה בידי אנטיוכוס בשנת 175 לפני הספירה כשהדיח את הכוהן הגדול האחרון מבית צדוק, חוניו בן שמעון, ומינה במקומו כוהנים מתיוונים תמורת כסף שהסכימו לנהל את המקדש על פי הלוח הירחי של בית סלווקוס (דניאל ז:כה). בשל נסיבות היסטוריות מורכבות בחרו חכמים אחרי חורבן בית שני, ואחרי הכיבוש הרומאי שהחיל את הלוח היוליאני הקבוע בן 365 ורבע ימים, מאז שנת 45 לפני הספירה, לשוב ללוח ירחי משתנה המתחיל בסתיו החורג ממבנה הלוח השמשי המקראי הכוהני של כ"ד משמרות הכהונה, המתחיל בפסוק זה: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

כלומר חכמי הפרושים בחרו בלוח ירחי משתנה המבוסס על תצפית אנושית במולד הירח, בשנה שמספר ימיה איננו קבוע, המתחילה בחודש השביעי!, לוח המוכרע רק על פי ריבונות וסמכות אנושית ביחס לתצפית אנושית משתנה, לוח המבטא עידן חדש של סמכות חכמים והכרעת בית הנשיא, במקום בלוח שבתות שמשי סימטרי מחושב וקבוע מראש המתחיל החודש האביב (שמות י"ב ב) שהחזיקו בו הכוהנים כלוח שבתות שמשי מקודש, סביב ארבע תקופות חופפות, בשנה של 52 שבתות, תריסר חודשים קבועים, המתחיל בחודש ניסן. הוויכוחים על הלוח נמשכו לאורך כל האלף הראשון, עד ימי ר' סעדיה גאון, והם מוכרים בשלב הראשון כוויכוח בין צדוקים לפרושים. הצדוקים הם הכוהנים לבית צדוק שומרי הסדר המקראי, בני שבט לוי, בניו הישירים של אהרון הכהן בשלשלת רצופה של אבות ובנים עד חוניו בן שמעון שהודח בידי אנטיוכוס בשנת 175 לפני הספירה. הפרושים הם המפרשים הריבוניים שלקחו חירות לעצמם לבטל את הלוח המקראי הכוהני הסימטרי המושלם, שבו כל שבעת מועדי ה' חלים בתאריך קבוע וידוע מראש בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, ובו בדיוק בשבעה חודשים אלה, צומחים כל שבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם, במועדים קבועים וידועים מראש המפורטים ב"מגילת המקדש" שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה במערות קומראן. הלוח המקראי הכוהני המתחיל בחודש האביב, הוא לוח מועדי דרור הקשור בשבועת השביעיות, בברית כהונת עולם ובכ"ד משמרות הכהונה, ששמרו את שבועת השמיטות והיובלים, שבועת “מועדי דרור”, במחזורי עבודת הקודש במקדש. על לוח מקודש זה ועל זיקתו לעולם המלאכים ולחנוך בן ירד השביעי בדורות האדם, שהביא את הלוח משמים, כתבתי בהרחבה בספר “מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה”, ירושלים: מאגנס תשס"ב ובמאמרים שונים הנוגעים בחנוך מביא הלוח [“חנוך בחרתה מבני אדם”], במגילות מדבר יהודה של הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם [“מי כתב את מגילות מדבר יהודה”], בחג הפסח [“שבועת השביעיות של מועדי דרור”] ובחג השבועות, [“חג שבועות הנעלם”] ובמאבק על מועד יום הכיפורים [“כיפורים, כפרה, זיכרון ונשייה”], המצויים כולם ברשת באתר “פרויקט בן יהודה” בעמוד שלי באתר.

מכאן ואילך נזכרות שורה של מצוות הקשורות בערב פסח של יציאת מצרים המנציחות את חובת הזיכרון לדורות של רגע המפנה הדרמטי מעבדות לחרות, ואת מהלך המאבק האלוהי בטומאת האלילים המצדיקה את השעבוד, שהתנה את המעבר מכפיפות לעריצות אנושית משעבדת, אל חסות מקודשת של אלוהי החירות והברית, הקשור בברכת החירות והחיים; ובחג הפסח לדורות הקושר בין חירות לריבונות ובין צדק למשפט, ובין לקח השעבוד לבין אהבת הגר תושב, הקשורה בריבונות:

המצוות מופנות לכל עדת ישראל, כולם עתידים להיגאל מעבדות לחירות וכולם חייבים במצוות הפסח, מצווה הבאה לציין ולהזכיר את חסד הגאולה של האל הגואל את עמו ביד חזקה ובזרוע נטויה.

בפסוק זה יש דוגמא יפה לאנושיות ולהתחשבות רגישה במציאות או בפער שבין פקודה אחידה לבין הווריאציות שמחייבת המציאות החברתית המורכבת –יש מצווה, חוק או פקודה, אלה מילים נרדפות [חוקים, מצוות, דינים ופיקודין, מצוות בארמית]– וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.

אבל לא לכל אדם יש בית משפחה או בית אבות, שהרי בכל חברה יש אלמנים ואלמנות, רווקים ורווקות [מושג לא מוכר במקרא המניח רק נערים ונערות, בחורים ובתולות], בודדים ובודדות, נכים, מוגבלים או פגועי גוף ונפש, יתומים ושכולים, ולא לכל אדם יש אפשרות כלכלית לקחת שה או מקום להביאו אליו. לכן מוצע השיתוף בשה שיש לקחת ובמה שצריך לעשות בו.

המילה תמים נגזרת מהביטוי בספר בראשית בסיפור המבול – שנה תמימה, שעניינו שנה שלמה, פרק הזמן שבו נח שהה בתיבה כשחלפו תריסר חודשים מכניסתו לתיבה. תמים הוא שלם שהשלים מעגל שנתי של חיים. לדברי מגילות מדבר יהודה שנמצאו בקומראן, שכולן כתבי קודש, של ‘בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם’ מדובר בשנה תמימה של 364 ימים.

מועד זה הארבעה עשר בחודש הראשון, הוא תמיד יום שלישי, כשהחודש הראשון מתחיל תמיד ביום רביעי, יום זיכרון תרועה, יום בריאת המאורות, כמו ארבעת ימי הזיכרון האחרים החלים תמיד, ביום רביעי, האחד בניסן, האחד בתמוז, האחד בתשרי והאחד בטבת. היחס ביניהם הוא כמו היחס בין השעות 12, 3, 6, ו־9 בלוח שעון מחוגים עגול. האחד בניסן הוא יום השוויון של האביב, האחד בתמוז הוא היום הארוך בשנה, יום מפנה הקיץ, האחד בתשרי הוא יום השוויון של הסתיו והאחד בטבת הוא היום הקצר בשנה, יום מפנה החורף. ארבעת הימים היו ימי זיכרון או ימי זיכרון תרועה שכן הכוהנים היו מריעים בחצוצרות במקדש או בשופרות התרועה, כדי להכריז על ראשיתה של תקופה חדשה מארבע תקופות השנה (מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא] ועל כניסת השבת ואולי גם על מועדים נוספים. [בחפירות בירושלים, ליד הכותל, נמצאה אבן עליה כתוב “לבית התקיעה להכ[ריז]”, ראו צילום למטה].

כאמור, ימי זיכרון תרועה נזכרים לראשונה כארבעת ימי זיכרון בסיפור המבול שהוא סיפור חישוב לוח, ביחס לארבע תקופות השנה ותריסר חודשיה. ארבעת ימי הזיכרון הפותחים את ארבע התקופות חלים תמיד ביום רביעי. כל אחת מארבע התקופות, המונות כל אחת 91 יום או 13 שבועות או 13 שבתות או שלושה חודשים, ראשיתה ביום רביעי, יום זיכרון תרועה, וסופה ביום שלישי ה־31 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר, המכונה יום פגוע. פגע בעברית מקראית משמעו פגש, זה היום ה91 שבו העונות פוגשות/פוגעות זו בזו. יום זה נחשב כמסוכן והוא קשור למזמור תהילים צ"א, 91, המכונה שיר של פגעים. מגילת תהילים, המכונה גם מגילת המזמורים, ממגילות מדבר יהודה מקומראן, שכולן כתבי קודש, מספרת שדוד חיבר ארבעה שירים מיוחדים לימים הפוגעים הפגועים, מלבד 364 שירים לשיר ליד המזבח שחיבר עבור הכוהנים לכל אחד מימי השנה, ולכל אחת מ52 שבתותיה, ומלבד כל 3600 שירי תהילים שחיבר עבור הלוויים ששרו על מעלות המקדש.

במגילת תהילים שנמצאה במערה ה11 בקומראן, כתוב בסופה, בטור כ"ז:

שירת הקודש של הכוהנים לפני המזבח במקדש, שם שמרו כ"ד משמרות הכוהנים בשירה וקרבנות את מחזורי הימים, השבתות והחודשים, התקופות והמועדים, מקורה בשירי דוד המלך, נעים זמירות ישראל, כאמור במגילת תהילים מקומראן. גם 3600 שירי תהילים, עשרה לכל יום מ־360 ימי השנה הרגילים, מלבד ארבעת הימים הפגועים, אותם שרו הלוויים על מעלות המקדש, מיוחסים לו, כאמור לעיל. כל המספרים הנזכרים במזמור זה מתייחסים למספרים שדנתי בהם בדיון על הלוח. 364 ימי השנה בהם מעלים את עולת התמיד, 52 שבתותיה בהם הכוהנים מעלים את עולת השבת, ארבעת ימי הזיכרון של ארבע תקופותיה וארבעת הימים שבהם העונות פוגעות זו בזו, ו30־ השירים המיוחדים לתריסר ראשי החודשים ולשמונה עשר ימי המועדות, בהם מוקרב קרבן מוסף.

מחזור הקורבנות ומחזורי שירת הקודש מיוסדים על הלוח הכוהני הקבוע בן 364 הימים שנשמר בידי משמרת הקודש בת כ"ד המשמרות.

*

ומכאן נשוב ונחזור למצוות הפסח:

זה האזכור הראשון של רעיון המזוזה, סימן אפוטרופאי של שימוש בדם בפתח הבית המצביע על ייחוד וזיכרון וזהות משותפת.

כאן המקור למסורת ליל הסדר או לסעודת ערב פסח, המשחזרת את סיפור פסח מצרים, והופכת אותו לפסח דורות, שראשיתה בצלי בשר שה מהצאן, טלה או כבש, מצות ומרורים

המצווה מפרטת את האסור והמותר ומקפידה על נוסח אחד מותר של המאכל הנזכר לדורות

שה הפסח או בשר טלאי הכבש, חייב כולו בצליה על האש ובאכילה ללא שיור שיירים מכל סוג.

כאן נוספת הנחייה מעניינת, המורה לסועדים לאכול כשהם מוכנים לצאת לדרך, לבושים, חגורים ונעולים, מוכנים וארוזים, כשמקלם בידם והם אוכלים את הצלי מבשר הצאן בחיפזון. כלומר הסועדים בסדר פסח ממחיזים את ערב פסח מצרים לאורך כל הדורות, ושבים וחורתים את זכר מאורע־המפתח ביחסי האל ועמו, השחרור משעבוד לחירות בידי הגואל המשחרר, שעמו חייב לו את שחרורו מעבדות לחירות. המושגים גאולה וישועה קשורים מני אז בזהות הגואל והמושיע משעבוד לחירות.

נאמר לי שהשומרונים שומרים על הנחיה מקראית זו פשוטה כמשמעה, בחג הפסח שלהם, שבו הם סועדים בחיפזון חגורים ונעולים כשהמטה בידם.

אלוהים מכה במכת בכורות, נוגף ומשחית את כל בתי מצרים וחצרותיה, מאדם ועד בהמה, ונלחם באלוהי מצרים. הדם של קרבן הפסח המסומן על המשקוף בבתי היהודים שלקחו להם שה למשפחה ושחטו אותו, יראה לאל הנוקם במצרים, הנוגף, המאבד והמשחית, את הבתים בהם נמצאים היהודים, כסימן אפוטרופאי, והוא יפסח עליהם במכותיו.

בליל מכת בכורות, היה לדם השה שנמשח על משקוף הדלת, תפקיד אפוטרופאי מובהק, דהיינו תפקידו היה להגן מפני האל הנוגף והמשחית את כל בתי מצרים. לדברי “ספר היובלים” שנכתב בחוגי ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’ שמגילותיהם נמצאו במערות קומראן, הכוח המשחית שפעל באותו ליל שימורים לא היה האל לבדו, אלא היו אלה כוחות שר המשטמה, מנהיג כוחות הרשע המשטין על ישראל. שר זה נודע לנו לראשונה בתפישת העולם הדואליסטית של מחברי מגילות מדבר יהודה, הכורכים אותו במאבק שקדם ליציאת מצרים ובסיפור עקדת יצחק, שר המשטמה, שרם של בני חושך, אשר כוחותיו וחילותיו הפכו בליל יציאת מצרים לשליחי האל. שר המשטמה, שרם של אומות העולם, המשטין ומקטרג על ישראל, נכלא כמפורט בפרק מח פסוק 15–16 של “ספר היובלים”: “וביום הארבעה עשר וביום החמישה עשר וביום הששה עשר וביום השבעה עשר וביום השמונה עשר היה שר המשטמה אסור וסגור מאחורי בני ישראל פן ישטים עליהם. וביום התשעה עשר פתחנוהו לעזור למצרים ולרדוף אחרי בני ישראל”. (היובלים מח, 15–16 והשוו: שם מט 2–3). סיפור המאבק בין כוחות השעבוד והכפייה והאלילות לכוחות הגאולה, הריבונות והחירות, מסופר בנתיבי זיכרון שונים מהעת העתיקה ועד ימינו, בדיוק כפי שנאמר במשפט המהדהד של הסופר הגרמני, תומס מאן (Thomas Mann) (1875–1955), בפתיחת ספרו יוסף ואחיו:

לא רבים זוכרים שהפסיחה האלוהית על בתי היהודים, המסומנים בדם בעת מגפת מכת בכורות בכל בתי מצרים, משקיה וחצרותיה, בעזרת דם השה שנמשח על המשקוף, היא מקור השם פסח או חג הפסח. [אבל יוחנן המטביל והנוצרים הראשונים זכרו זאת זכור היטב, כשהפכו את יהושע בן מרים לשֶׂה הָאֱלוֹהִים או ל"Agnus Dei, אַגנוּס דֶאִי", שבשפיכת דמו בערב פסח, בשעה שמשחו בדם השה את דלתות בתיהם, אשמים היהודים לנצח נצחים]

מכאן אחרי סיום ההנחיות המפורטות במצוות הפסח ביחס להכנה, לשחיטה, לסימון בדם, לצלייה, לאכילה, ולהתארגנות ליציאה חפוזה, נשמע עיקר הדבר ותכליתו:

המילים זִכָּרוֹן, דֹרֹתֵיכֶם וחֻקַּת עוֹלָם, שכולן עוסקות בעדות, בזכירה, בהנצחה ובהיסטוריה החקוקה בזמן, הם תכלית חג הפסח המיועד לחקוק בכל דרך את התמורה הדרמטית הכרוכה בהנחלת לקח מוסרי שאין שני לו. מי שחי כמיעוט משועבד ונרדף על לא עוול בכפו במשך מאות שנים, רק בשל היותו גר תושב בארץ לא לו, ונגאל מעבדות לחירות בידי האל המשחרר, לעולם לא ישעבד את זולתו כשהוא יזכה בריבונות ובשלטון בארצו וישלוט במיעוטים אחרים.

הזיכרון של רגע המעבר הכרוך במותם של הילדים הבכורים של המצרים המשעבדים, בכוח נקמה אלוהית, מצד אחד, ובחיים חדשים של היהודים הנגאלים משעבוד, בידי כוח אלוהי גואל, מצד שני, בסעודה ריטואלית חפוזה הקשורה בסימון אפוטרופאי, בהזדהות כבני ברית והצלה של המסתגרים בבתיהם המסומנים בדם השה, ובאוכל מיוחד, צלי אש מבשר הצאן, טלה, שה או כבש, מצות ומרורים, הוא זיכרון המוטבע בתשתית קהילת הזיכרון היהודית ברבדים שונים. בכל דור ודור חייבים לזכור רגע זה של הפיכה לעם הנגאל כולו מעבדות לחירות בידי האל המעניש במכות קשות את המשעבדים ונוטל את עמו המשועבד תחת חסותו. חייבים בכל דור מחדש לזכור ולשמור ולספר את סיפור ליל יציאת מצרים ולהמחיז אותו מחדש בכל שנה בסיפור המעשה, בשירים ודקלומים וסעודה ובכל אמצעי מנמוטכני אחר. הטיטאנית הקדומה מנמוזינה [יוונית mnemosyne], אלת הזיכרון, במיתולוגיה היוונית, היא אמן של כל המוזות או של כל האמנויות. מנמוטכניקה היא הדרך בה אפשר לשמור זיכרון באמצעים אמנותיים שונים, בשירה, בדרמה, בטקס, בריקוד, בדקלום, בציור, בסיפור, בהקראה, בנגינה ובסעודה טקסית יוצאת דופן. לא די לצוות על זכור ושמור של זיכרון תשתית המכונן קהילת זיכרון. כדי שישמר זיכרון בעל משמעות היסטורית דתית, חייבים לקשר אותו באירוע בעל אופי דרמטי או בסיפור בלתי צפוי מעורר אימה ויראה, שגב וישועה ולהמחיז אותו מחדש באופן טקסי.

ככל סיפור תשתית אחר של קהילת הזיכרון היהודית, גם לסיפור זה נוסחים שונים בספרות העת העתיקה, והנוסחים המובאים בספר היובלים, פרק מט ובמגילת המקדש במצוות הפסח, המוסיפים על הסיפור בפרשת בוא, מעניינים מאוד ומאלפים. זיכרונות כוהניים מקודשים אלה, מסופרים מהמאה השנייה לפני הספירה בכתב, בנוסח שהגיע לידינו במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש מחוגי ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’. במגילת המקדש מספר הסיפור הוא אלוהים הדובר במישרין בגוף ראשון לאורך המגילה ואילו בספר היובלים המספר הוא מלאך הפנים הדובר באזני משה על הר סיני ומספר לו על כל מה שכתוב על לוחות השמים בעניין המצוות הקשורות לליל מכת בכורות, לפסח מצרים ולפסח דורות.

הקרבן הראשון מקרב בני אנוש שנעקד ונשחט במועד זה בדיוק, בערב פסח, היה יצחק בן אברהם ושרה שהועלה לעולה במזבח על הר ציון. ברגע האחרון ניצל יצחק משחיטה בידי אביו, בפקודת מלאך הפנים ואיל שנאחז בסבך נשחט במקומו והועלה כקרבן, אולם הכנתו לעקדה ולשחיטה כקרבן עולה, הייתה שלמה, המאכלת הונפה עליו. ספר היובלים מתאר במפורט את המועד ואת המקום, ערב פסח בהר ציון, הוא הר הקודש אשר עליו יקום המקדש בימי דוד ושלמה.

הנצרות, שמייסדיה בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה, גדלו ככל שאר היהודים על זיכרונות החומש בכלל ועל סיפור יציאת מצרים בפרט, טענה שהביטוי המקראי שֶׂה תָמִים אינו אלא שֶׂה האלוהים הנשחט (אגנוס דאי) הוא יהושע בן מרים, בן האלוהים, ועקדת יצחק בערב פסח על הר ציון, אינה אלא פרה־פיגורציה או הטרמה של קרבנו של ישוע במקום זה. [במאמרי “והר ציון תוך טבור הארץ”, ארץ ישראל, כרך כ"ח, הנמצא ברשת, מובאים כל הטקסטים השייכים לנושא זה].

חכמים העדיפו במסגרת שינוי לוח השנה היהודי אחרי החורבן, להעביר את סיפור העקדה מערב פסח בחודש הראשון, לראש השנה בחודש השביעי, ולהסיטו מהר ציון להר המוריה, בשל הזיכרון הכוהני של העקדה בתאריך ערב פסח על הר ציון בספר היובלים, ובשל האימוץ הנוצרי של מועד זה בסיפור הצליבה של ישו ובשה האלוהים על הר ציון בחזון יוחנן. החפיפה או הקרבה הרבה מבחינת לוח השנה בין פסח היהודי – חג הגאולה והשמחה וסעודת השמחה המשפחתית המכונה ליל הסדר שבפרשת בא יסודה ומצוותיה – לבין פסחא הנוצרי– חג הצליבה, הייסורים, היגון והאבל – היה מקור למתח בין־דתי בלתי פוסק במשך אלפיים שנה. הנוצרים האשימו את היהודים שהם שמחים לאידם ומלגלגים על אלוהיהם, למרות העבדה שסיפור פסח ויציאת מצרים ומצוות הזיכרון שלו בסעודה טקסית שנתית בחודש הראשון, קודמת לנצרות בכאלף ארבע־מאות שנה. על ההיבט הטראגי של פסח ופסחא ביחסי יהודים ונוצרים מבחינה היסטורית ותיאולוגית, כתב בהרחבה מאלפת עמיתי, פרופ' ישראל יעקב יובל, בספרו “שני גויים בבטנך”, עלמא ועם עובד, תל אביב]

זיכרון האירוע נטבע בשינוי המהותי במזון. איסור אכילת חמץ בפסח לאורך שבעת ימי החג, המלווה באיום עונש כרת, נשמר ברוב משפחות העם היהודי מיציאת מצרים באלף השני לפני הספירה, ועד היום.

מקרא קודש הוא מועד המציין זמן מקודש ששובתים בו מכל מלאכה מלבד המלאכות הנצרכות להכנת אוכל, וקוראים בו את סיפורי התשתית המקודשים של קהילת הזיכרון היהודית.

זכור ושמור הם מושגים נרדפים המייחדים את העם היהודי שהצטווה בראשיתו כעם לזכור מפנה היסטורי זה ולשמור את פרטיו בטקסים מוחשיים שונים.

מכאן חוזר ומפרט הכתוב את מצוות הפסח בזיקה ללוח השנה:

בראשון=בחודש הראשון ראש חודשים שעל שמירתו הצטוויתם לעיל

בארבעה עשר לחודש בערב. ביום שלישי בלילה על פי הלוח של הכוהנים לבית צדוק, המצורף למטה ביחס לשבעת חודשי השנה הראשונים, לוח מפורט הנמצא הן במגילת המקדש, הן במגילת ‘משמרות הכוהנים’, הן במגילת ‘מקצת מעשי התורה’ הן בשירות עולת השבת, הן במגילת תהילים מקומראן, הן בספר חנוך והן בספר היובלים.

השאור והמחמצת, או הבצק ממנו אופים לחם שאור, שראשיתו במחמצת, מהם כאמור, אופים לחם, אסורים, כדי לייחד את ערב פסח ושבעת ימי הזיכרון שנקבעו לדורות בבידול תזונתי –לחם מחמצת אסור באכילה ומצות לבדן הן המותרות.

מכאן ואילך מתרגם משה לזקני העם את ההוראות המפורטות שקיבל משמים:

מצוות הזכירה והשמירה על כל הקשור בערב פסח ובמעשים שבני ישראל הצטוו עליהם משמים, הם חוק עולם.

משה הנבון ומרחיק הראות, חוזה את פער הדורות:

משה מבאר את הקשר בין הסעודה לבין ליל הפסיחה על בתי היהודים בלילה שבו נגף אלוהים את כל בכורי מצרים. הסעודה היא זבח פסח, זבח הוא מעשה מקודש המוקדש לאלוהים לפי דרישתו ופסח הוא זיכרון הפסיחה והדילוג על בתי היהודים שהסתגרו בבתיהם אחרי שסימנו את משקופי הדלתות בדם השה, בשעה שהאל הנוקם נקם במצרים. כלומר הציבור מתבקש לשחזר בסעודת החג את המאורע בו ניצל ממוות על ידי אות וסימן אפוטרופאי שהצטווה עליו כשאלוהים פסח על בתי היהודים בשעה שנגף את כל בתי המצרים. הלילה הזה מזכיר הן את המוות הנורא לילדי המשעבדים הן את הרווח וההצלה והחיים למשועבדים הניצולים ולילדיהם.

אביא להלן תיאור קצר מספר היובלים פרק מט, המספר סיפור שונה על טיבו של המאבק ועל זהות הנאבקים:

מבצע ההרג במכת בכורות לדברי ספר היובלים איננו אלוהים הגואל מבית עבדים, אלא חילות השר משטמה, הוא שר המשטמה, מנהיג כוחות הרשע הנחשב כשרם של אומות העולם, הנודע ממגילות מדבר יהודה, כשר הרוחות הרעות הקשורות בחטא העירים, (“ויראו בני אלוהים את בנות האדם כי טובות המה” [בראשית ו] החטא שגרם להשחתת הארץ כתוצאה מהזיווג האסור בין בני אלוהים לבנות האדם, שממנו נולדו ענקים מפלצתיים ורוחות רעות, חטא שתוצאותיו המפלצתיות מערערות הגבולות ומביאות הכאוס, הם שהביאו לבוא המבול, שהוא בין השאר סיפור חישוב לוח השמש, שכן נוח ישב בתיבה שנה תמימה, היא שנה שלמה ומושלמת בת 364 ימים, לדברי ספר היובלים. המבול השמיד את הענקים המפלצתיים שכילו את כל אשר סביבם כי נולדו מחוץ לגדר הטבע בזיווג האסור בין בני אלוהים ובנות האדם, ולא היה מזון מוכן עבורם בטבע, אבל את הרוחות הרעות, תולדותיהם, בהיותם בעלי איכות נצחית, אי אפשר היה להשמיד, אפשר היה רק לכלוא בבור שחת בארץ מאפליה, במדבר דודאל, תחת הסלעים והצוקים החדים, מקום המצוקה והמצוק, במקום עזאזל, מנהיג העירים, הקשור בסיפור יום הכיפורים, המועד בו משלחים שעיר לעזאזל. [על חטא העירים ולוח הירח, על עזאזל ושר המשטמה, ועל המסורות הרבות הקשורות בו בזיקה למאבק על הלוח וראשית שפיכות הדמים והקוסמטיקה וחטא גילוי העריות תוכלו לקרוא בפרוט בפרק החמישי של ספרי “מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה”, ירושלים תשס"ב ובמאמר מקיף על יום הכיפורים המצוי ברשת, “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה”.)

שר המשטמה הממונה על כל הרוחות הרעים הוא זה שהופך לשר המטיל אימה והמעניש על חטאים כבדים. הרוחות הרעים נותרו אחרי המבול והם פועלים את פעולתם הרעה מימי בני נוח. שר המשטמה והרוחות הרעות הוא זה המייצג את כוח הרע השמימי הנזכר בסיפור העירים [ויראו בני אלוהים את בנות האדם…ומלאה הארץ חמס], בסיפור חטא בני נוח, בסיפור העקדה ובמגילת מלחמת בני אור בבני חושך ובפרקים קודמים של ספר היובלים ומגילת הסרכים. בפרק י מספר מלאך הפנים למשה את עונשם של העירים בני אלוהים שחטאו עם בנות האדם (בראשית פרק ו) ואומר: "ויאמר לנו אלוהינו לאסור את כולם. ויבוא שר הרוחות משטמה ויאמר אלוהי הבריאה, השאר מהם לפני וישמעו בקולי ויעשו כול אשר אומר להם כי אם לא ישארו לי מהם לא אוכל לעשות ממשלת רצוני בבני האדם. כי בהם אשחית ואאבד במשפטי, כי פשע בני האדם רב הוא. ויאמר כי ישארו לפניו עשירית, ותשעת מפלגיהם יוריד אל מקום המשפט (ספר היובלים, פרק י, פסוקים 7–9). בפרק קודם, פרק מח, סיפר מלאך הפנים למשה בספר היובלים ששר המשטמה גיבור סיפור חתן הדמים שבו ביקש להרוג את משה ואת בנו, נכלא ביום הארבעה עשר לחודש ועל כן גדודיו וחילותיו עמדו לרשות האל. כאן אלוהים הוא זה השולח את חילותיו של שר המשטמה הכלוא, וכוחות רע אלה הם הנוגפים והמכים בפקודת האל את בתי המצרים במכת בכורות.

המכה העשירית משכנעת את פרעה קשה העורף לוותר ולשחרר את אחיזתו בעבדיו.

השלב האחרון מתרחש כמובטח לעיל, בצירוף הפרט על הבצק שטרם החמיץ שהוא המבדיל בין לחם למצה. ובצירוף התממשות ההבטחה בדבר כסף וזהב ושמלות שבני ישראל שאלו משכניהם המצרים שלא על מנת להחזיר..

עתה מתחיל המסע הגדול

שש מאות אלף גברים, הנשים אינן נמנות וגם לא הילדים.

מלבד בני ישראל שיועדו לעלות ממצרים לארץ ישראל, נוספה עליהם קבוצה המכונה “ערב רב”. פרופ' פאוול מאצ’ייקו, כתב ספר בשם זה “ערב רב” על השבתאים הפראנקיסטים ובראשיתו הוא מבאר את כל גלגוליו ההיסטוריים של ביטוי מוזר זה, המציין את אלה שהצטרפו לעם ישראל שאינם שייכים אליו, כאספסוף בלתי נשלט, אלה שהסבו לעם נזק רב בגלגוליו ההיסטוריים השונים. המסורת נהגה לתלות בערב רב את החטאים הקשים של בני ישראל במדבר ובראשם חטא העגל. על פי מדרש שמות רבה הגורמים המרכזיים לחטא העגל היו הערב רב, וההוכחה לכך היא בדברי החוטאים, שאמרו: “אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”, ולא “אלה אלהינו ישראל”. הנוהג עתיק־הימים לחפש נאשמים וחוטאים בחוגי מיעוטים מוחלשים, זרים, מהגרים, פליטים ואנשי שוליים, כדי לומר ‘והיה מחננו טהור’, לא חדל כידוע מאז ועד ימינו.

בחומש נהוג לספור מהמספר הקטן למספר הגדול. 430 השנה שמייחס המחבר המקראי למספר השנים שישבו בני ישראל במצרים איננו מדויק, משום שאם נמנה את שושלת הדורות של ענף משפחתי אחד המוכר לנו הרי שיעקב ובניו ירדו מצרימה, לוי בן יעקב הוליד את גרשון, קהת ומררי, קהת הוליד את עמרם, ועמרם הוליד את משה, אהרון ומרים. ארבעה דורות אינם עולים בשום אופן ל־430 שנה כפי שיודע כל אחד מאתנו שזכה להכיר את סבו, את אביו, את עצמו את בנו ונכדו, גם בחשבונות של אריכות ימים מופלגת שדורות אלה חוננו בהם, משום שהמספרים אינם מצטרפים, אלא הם חוצים זה את זה, שהרי אנו יולדים ומולידים בשליש ימינו.

יש סיבה למניין שנים זה של 430 שנה אולם הוא איננו עולה מהכרונולוגיה של חיי האבות שירדו למצרים בימי יעקב [דור שלישי לאברהם] ועלו ממנה בימי משה [דור שביעי].

כאן נטבע לראשונה המושג ליל שימורים, לילה שלא ישנים בו, לילה ששומרים בו זיכרון לסיפור, למצווה, לרגע היסטורי או רגע סיפורי שייחקק בזיכרון.

חוקת הפסח או מצוות הפסח מוטלות על בני ישראל למשפחותיהם בלבד וקובעות גבולות מחמירים של זהות ובידול של עדת ישראל בין נימולים לערלים או בין באי הברית לבין אלה שמחוצה לה. נוכרים שלא נולדו לבני ישראל או כל עבד לא נימול, או כל גר, או תושב ושכיר אינם יכולים להשתתף בחגיגת הפסח, המוטלת כזיכרון ריטואלי מקודש על נימולים ובני משפחותיהם בלבד, וכזמן של התייחדות של קהילת הזיכרון של הבאים בבריתו של אברהם אבינו, על בני ישראל לבדם. הקדושה נוצרת על ידי הדרה, תחימה, גידור והגדרה. רק המזוהים כמי שהם או אבותיהם הנימולים היו באותו הנס, יכולים, מצווים וחייבים להשתתף בריטואל מקודש זה, שמקומו בבית וכל בית אב מחויב בו ולזרים ערלים ולא נימולים אין מקום בו.

כאן נקבע עקרון חוקי ומשפטי ראשון במעלה, שחוק הפסח הוא חריגה ממנו, המציב את עקרון השוויון – חוק אחד יחול על כולם. מבחינה הלכתית יש מקום לדיונים וברורים על הכלל ועל היוצאים מהכלל, אולם העיקרון על השוויון בחוק המוטל על הכלל, הוא המעצב את תשתית החוק והמשפט.

הפרשה מסתיימת במצווה הקובעת את היחס בין הצלת בכורי ישראל בידי אלוהים לבין העובדה שכל בכור באדם ובבהמה שייך לאלוהים ומוקדש לו ובשל כך קיימת חובה נצחית המוטלת על כל אב לפדות את בכורו ואת בכורי בהמתו.

מכאן הפסוקים בפרשה הראשונה בתפילין:

החודש הראשון הוא חודש האביב, למען הסר כל ספק באיזו עונה מדובר,

משה מזכיר לשומעיו, גם אם לא תזכרו את כל הפרטים של המאורע את זיכרון החג הזה, ככל שתזכרו, תחוגו בחדש האביב בראש חודשים.

בפרשה זו נמנות עשרים ושלוש מצוות אולם רובן אינן נוהגות היום מטעמים שונים, ביניהן החיים בארץ ובעולם, בקהילות מעורבות ששכיחים בהן נישואי תערובת שאינם מאפשרים את שמירת גבולות ההדרה שחלק ממצוות הפסח קשורות בהן.

המצווה האחת לפני האחרונה היא מצוות תפילין שאינה נקראת בשם זה אולם מקורה בפרק זה:

זיכרון מכת בכורות והצלת בכורי ישראל באדם ובבהמה היא העומדת ביסוד מצוות פדיון הבן ובמצוות פדיון פטר רחם, המבטאות באופן מוחשי את מצוות שימת האות על היד (תפילין של יד) והטוטפות בין העיניים (תפילין של ראש). חפצי זיכרון, הוראות זיכרון, טקסי זיכרון, מאכלי זיכרון, סעודת זיכרון וסיפורי זיכרון מצויים כולם מאז ועד היום ביסוד קהילת הזיכרון של העם היהודי.

אולם עלינו לזכור תמיד, היו מאז ומעולם זיכרונות רבים ושונים בכל התקופות בכל נושא, ולא רק זיכרון הגמוני אחד. עלינו ללמוד להאזין בקשב ובסקרנות לרב־הקוליות שבמסורות המקודשות השונות שכתבו קודמינו, ולפתח קשב דרוך למשותף ולמבדיל בגרסאות השונות של הסיפור ולחוש ענווה מול העושר השמור לנו בספריית העת העתיקה ולא לדבוק רק בוודאות נחרצת ובקול בוטה באשר לגבולות המורכבים והמרהיבים והמאתגרים של הזיכרון, ההיסטוריה, הספרות, הסמכות והאמת, המצווה והחוק בכל הנוגע לדברים שהתרחשו לעיני עדים רבים אי אז בימי קדם.

צילום לוח השנה מקומראן