“הוי אמי”, התיַפּחה הנערה הקטנה, “מָה רעֵבה אנכי!”
“הֵרָגעי, חמדת נפשי, הרָגעי נא”, השבּיחה אִמה אותה.
“אבל אמי”, החלה הקטנה מקץ רגע קטן לדבר שנית, “מדוע אין אנחנו אוכלים?”
“יען כי אין לנו דבר לאכול”, ענתה האשה.
אז החלה הקטנה לבכות מרה ואִמה לקחה אותה על זרועותיה ותבך עמה גם היא, וַתּנַטּל אותה ותלחץ אותה אל לבה ותשק לה.
והאשה אשה יפה וצעירה, אשר מת עליה אישה זה רק מעט, ותוָתר היא והילדה הקטנה לבדן באין קרוב ובאין מודע, ובאפס כסף או כל רכוש אשר יהיה, ותהי האשה עובדת עבודה רבה למען כלכל את נפשה ואת נפש הנערה הקטנה. והאשה אשה תופרת אשר ידה יד חרוצים והיא שוקדת מאד על המלאכה, ואולם לא תמיד מצאה עבודה, ויש אשר היתה הצרה גדולה מאד. כי גם האֹפה וגם הַטַבָּח וגם המוכר לא היו אנשים עשירים ולא יכלו לתת לה מתנות או להשאילה לימים רבים את אשר השאילו, והיה האיש אשר אין ידו משגת לשלם, ולא יֻתַּן לאיש הזה לא קהוה ולא סֻכָּר, לא בשר ולא לחם, לא תפוחי-אדמה ולא חָלב, ולא גחלים לתנור ולכירים ולא נפט למנורה.
ועתה הנה זה באו ימים רעים כאלה באין עבודה והאלמנה אכלה את שארית הכסף אשר חָשְׂכָה 1לה, וזה לה שני ימים אשר לא בָערה אש בתנור, אם כי הימים ימי קֹר, ולא בא נפט בתוך המנורה, אם כי מְקַדֵם הלילה בימים האלה לבוא, והנערה הקטנה לא אכלה כל היום דבר ואמה הנה זה רָעֲבָה שני ימים תמימים.
“לא אוכל להאריך נפשי עוד” דִבּרה הילדה בקול רפה. “אם לא יֻתַּן לי פת לחם מות אמות”.
“לא”, קראה אמה וַתַּנַּח אותה מיָדה. “לא תמותי. בֹאי ואשכיבֵך על מטתֵך, למען תתחממי, ואחרי כן אלך ואָבֵא לך לחם”?
“כן אמי, עשִׂי כן”, לִחֲשה הקטנה בעוד אשר הפשיטה אמה את בגדיה מעליה ותשכיבנה על המטה. “ואולם מַהרי, מהרי נא”.
והאשה באה אל שׁכֶנְתּה היושבת ביציע הראשונה אשר בבית, ושכנתה אשה עשירה מאד ורק צָרַת עין וְחִזְקַת לב, וגם קַנא קנאה באלמנה הצעירה אשר בכל עָנְיָהּ היתה יפה וטובת תאר שבעתים ממנה.
“שכֶנתי הטובה”, התחננה האלמנה אליה, “הואילי נא לְהַלְוֹת אותי מעט כסף, רק אגורות כסף אחדות, ואני הָשֵב אָשֵׁב אותן לך מן הכסף הראשון אשר אראה בשכרי. או תני לי כל עבודה אשר תהיה. קופאים אנחנו בחדרנו מִקֹּר וזה לנו שני ימים אשר בתי הקטנה בּוכָה, על דבר אשר לחם אין לי לתת לה”.
האשה העשירה שמעה את הדברים בקֹצר רוח ותען לה ברֹגז: “רב לך, לא בית-מִלְוֶה הבית הזה, לוּ אֹמֵר לתת תמיד ולשוב ולתת, ונשארתי אני בנפשי באין מָה. וגם עבודה אין לי אליך. לכי בשם אלהים”.
“האוּכל לתת את הילדה לִגְוֹעַ ברעב?” קראה האשה וַתְּפָרשׂ בידיה.
“מדוע אין אַתּ נותנת דבר בּעֲבוט או מוכרת דבר?” שאלה האשה העשירה בחמתה.
“אין לי דבר עוד לתת בעבוט או למכור”, ענתה העניה.
“האמנם?” ענתה האשה העשירה וצחוק רב חופף על שפתיה. “הן עוד לך צַמּות שְׂעָרֵךְ הארֻכּות והצהֻבּות. למה זה לאשה דלה וחשֻכּה כמוךְ עתרת שׂעָר אשר כזה? במחיר הַשֵׂעָר הזה עוד תמצאי לך דֵי כסף בכל עת”.
האשה העניה הביטה רגע אחד בעינים פקוחות לרוָחה בפני שכנתה חִזְקַת הלב, ואחרי כן בֵּרְכָה אותה לשלום באין דברים ותצא.
ובאמת היו שערותיה נפלאות מאד למראה, והן ארֻכּות ועבות ורכות כמשי וצהֻבּות כעין הזהב הַמָּשְזָר; והיה כאשר פִּתְּחָה אותן,ותעטינה אותה כאדרת-מלכות, וכאשר קִלּעָה אותן במקלעת, ותהיינה כקרני שמש מתעופפות על הַמַשְׂרֵק ועל כף ידה.
וכאשר יעצה אותה שכנתה הַמְקַנְאָה את עצתה לגזוז את שערה ולהעביר מכל קדקדה את עֶדְיָהּ האחד הזה אשר אין לו חליפות, ותהי לה המלה הזאת רגע אחד כּמַדְקֶרֶת חרב בלבה. ואולם עתה בהיותה על פני חוץ והיא זוכרת את הילדה הרעבה אשר בעלִיַת הגג החשֵכה והקרה, ותגזור בן-רגע להביא את הקרבן הגדול הזה.
ובקרן הרחוב אשר בפִּנה פתוחה חֲנוּת-גַלָּבִים, ובחלון בַּמַרְאֶה מוצגים פסלי-אשה עשוים דונג עם מחלפות שערות שונות ויפות ופֵאוֹת נכריות שונות ורַבּוֹת-צבעים ובקבוקים קטנים שונים ונפלאים בתבניתם עם ריחות נִיחוח,ואל אחד הלוחות אשר בחלון מֻדְבָּק פס-נְיָר ועליו כתובים הדברים: “שֵׂעַר נשים צהוב או לבן יִקָּנֶה פה במחיר גדול”.
ואל החנות הזאת הלכה האשה הצעירה, ובגשתה אל הדלת ותעמוד עוד רגע אחד כמתמהמהה, ואולם לא האריכה, כי בעוד רגע התאוששה ותבֹא אל החנות פנימה.
“מה שאֵלָתֵךְ?” שאל אותה אֳמָן –השערות, והוא איש קצר-קומה וגִבּן ועינים לו שחורות ודוקרות.
“סלַח לי, אדוני הַסַּפָּר”, ענתה האשה בבשת פנים. “האין אתה קונה שער-אשה צהוב?”
"כן, אמנם כן. “היש לך למכור שֵׂעָר אשר כזה?”
“את שׂעָרי, אדוני הסַפּר, אם יש לך חֵפץ בו”.
“האמנם, האמנם”, הפטיר הגבן הקטן בשפתיו ואת עיניו הדוקרות נתן בה. “הראיני נא ואראה”.
אז הביא אותה אל החדר אשר מאחרי החנות, והאשה הוציאה בחפזון את יְתֵד-הַמַשְׂרֵק ואת מחטי-השערות אשר בראשה ותתן לשתי צמותיה העבֻתּות לנפול לארץ, ותגנה בקצותיהן עד לעקבי רגליה.
והגלב לא יכל למשול ברוחו ויַמלט קול קריאה, כי לא האמין למראה עיניו. “מה זאת! את הַצַּמות האלה אַתּ אומרת לגזוז?”
והאשה רק הנידה בראשה, כי היה לגרונה כמו מחנק ולא יכלה להוציא ממנו אף הגה. אז הפנתה את ראשה הצדה, למען הַעלים מעיני האיש הקטן את דמעותיה אשר באו לה.
“האף גם ידעת כי עד עולם לא תְצַמַחנה עוד שערותיך אלה אחרי הִגֹּזָן לשוב אל יָפְיָן הראשון?”
והאשה לא ענתה דבר, בלתי אם הנידה בכתפיה.
“אבל מדוע אַתּ עושָׂה את החטאה הגדולה הזאת לנפשֵׁך?”
“יען כי אין לי דרך אחרת”, ענתה ותחל לבכות מר. “יש לי בבית ילדה קטנה רעֵבה וְקוֹפֵאת מִקֹּר. אין לי כסף ואין לי עבודה ואין איש עוזר לי. הנה כן אין מוצָא אחר”.
“האמנם, האמנם”, הפטיר האיש בשפתיו שנית ואת עיניו הדוקרות נתן בה, לחדור לה לכל קרביה. רגע אחד היה כחושב מחשבות, ואולם בעוד רגע התעורר ויען קשות: “אם זה חפצֵךְ – אשׁלימֶנו. שבי לך פה. מָה אַתּ שואלת במחיר השֵׂעָר?”
“לא ידעתי את מחירו. בוטחת אני בך.”
“נראה איך יפול דבר”. והאיש חִפֵּשׂ רגעים אחדים בין הַמִסְפָּרַיִם ובין תערי-הגלבים אשר על שלחן השיש עם הקיר, ואולם לא לקח מהם דבר, כי אם פנה פתאם אל אחד הארונות ויפתח את אחד הקִנים בו ויוצא ממנה בחפזון דבַר-מָה, והאשה לא יכלה להבדילו מרֹב חפזון ולראות מה הוא, ויהי בידו רק כמו תיק עשוי עור וארוך למראה.
“סגרי את עיניך”, פקד עליה הגִבּן בקול מצַוה, והיא שמעה בקולו. ואולם גם בהיות עפעפיה סוגרים חשה בנפשה כמו נֹגה אור פתאם אשר חלף אותה כברק. ויהי לה כְּלַבַּת אש אשר עברה על פני קדקד ראשה, ותַּמלט קול זעקה גדולה ותתעלף.
וכאשר שב רוחה אליה ותרא והנה האיש הקטן עומד עליה וּמַזֶּה בפניה מֵי-קולוניה והוא נוהם: “חדלי נא מדבָרים אשר כאלה – למה תִוּאֵלִי?”
אז העבירה את שתי כפיה על קדקדה, ואולם הקדקד היה קֵרֵחַ וְחָלָק כֻּלו, ושתי צַמותיה שׂוּמוֹת על שלחן השיש ומהן יוצא כמו נֹגה אור. והגלב לקח את הצַמות וישם אותן על המאזנים, ועל פני הכף השנית נתן המון טַלְרֵי כסף, עד עמוד נפש המאזנים בַּתָּוֶךְ; ואולם לא הצליח עד אם נתן על פני כף המאזנים עשרים ושמונה טְלָרִים, כי היה משקל השערות ליטרא אחת ומעלה.
"מעט לך ומעט גם לי – ", אמר אחרי כלותו את המלאכה. “אמנם נכון הדבר, כי ישָׁקל השֵעָר הזה בזהב ולא בכסף, ואולם אראה נא הפעם גם אני שָׂכר מעט”.
אז שָׁקל על כַּפּה את שמונים וארבע הַמַרְקוֹת, ואחרי כן שב ויקח ממנה טָלֶר אחד מן הכסף אשר נתן, וכאיש אשר סודו עמו אמר: “את שלש המרקות האלה אני מְנַכֶּה לך בזה, ועל מה אני עושה ככה, אותה תדעי בוא עת”.
וכאשר שבה האשה ותעמוד על פני חוץ, ויהי ראשה סובב והולך עליה כגלגל והיא כמקיצה מחלום כבד. ואולם כרגע התבוננה אל הכסף הכבד אשר בכיסה ותדע כי לא בחלומות באה לה כל זאת.
ועתה הנה הֶעֱשִׁירָה ולא יבָּצר עוד ממנה לקנות לבתה את כל אשר יִקָּנֶה. אז באה אל החנויות הקרובות וַתִּקֶּן גם לחם וגחלים וקהוה וסֻכּר, ואף גם תופינים וחמאה וביצה. והיא לא ראתה ולא התבוננה, כי בכל אשר היא באה משתאים לה ומביטים אל קדקד ראשה הגלוח, כי נחפּזה מאד לדרכה. ובעברה עם מֶמְכָּרֶיָה ואיש נושא הגחלים הולך אחריה והם עולים במעלות הבית, ותרא והנה שכֶנתה העשירה עומדת על סף דַלתה ומביטה בה בקַלָּסָה גדולה. ושכנתה ראתה כרגע כי הוסר מעליה פאר שערותיה, ותקרא אליה בְרֶשַׁע מסֻתר ובצחוק מגֻלה: “הנה שמעת לקולי ומזה הטיבות לעשות, כי לא תאבד עִתֵּך לבהלה לשקוד על שערת תמיד ולשָׂרְקו”. ואולם האלמנה לא התיצבה לשמוע, ותעבור בחפזון הלאה, וכאשר באה עד עלית הגג לפני דלת חדרה, ותעמוד וַתַּנַּח רגע את צרורותיה מידה, ותקשור את מטפחתה לראשה, לבלתי רְאות הנערה הקטנה דבר.
והילדה עוד טרם תישן, כי לא הניח לה הרעב לישון, וכמעט אשר הביטה את אִמה בבואה, ותקרא: “אמי, האם הֵבֵאת עִמֵך לחם?”
“כן, חמדת לבי”, קראה אִמה, ובעוד רגע והיא נִצבת על המִטה וּמְכַסָּה את הנערה נשיקותיה. “וגם תוּפינים וגם חמאה וגם ביצה הבאתי, ועוד מטעמים רבים ושונים. ראי נא!” וכרגע נתנה לבתה פת לחם, והקטנה בלעה אותה בתאוה, והאלמנה השׂיקה את התנור ותעל אש במנורה ותבשל קהוה וַתָּכֶן את הביצה,וימָלא החדר הקטן אור וחֹם ונעימות, והילדה צהלה ותפשוק שפתיה באין מעצור – ולא צר עוד לאִמה עתה על דבר השֵׂער היפה אשר הקריבה. וכאשר אכלו שתיהן לשׂבע, ותישן הנערה וַתֵּרָדם במהֵרה, ואמה גם היא עלתה על המטה אשר היתה לשתיהן יחד.
ממחרת בבקר וקול הנערה הרענן הֵעיר אותה משנתה, כי השתוממה ותקרא: “אמי, למה לא קלעת הפעם את שערותיך למועד הלילה כמשפטך?” והאשה התעודדה כרגע והנה אמת נכון הדבר: שער ראשה עב וארוך ורק כמשי, כאשר יהיה תמיד, והוא זרוע על פני הכר אשר למראשותיה וְנִתָּךְ על פני כל המִטה. אז השתערה מעל משכבה ותמהר אל הראי הקטן והמְּעֻוָּר אשר על הקיר, למען הִוָּכַח, ואולם עד הראי לא נגשה, כי כמעט אשר עמדו רגליה על רצפת החדר, והיא נוכחה כרגע אשר אמת נכון הדבר וכי שוטפות שערותיה על כל סביביה כמשפטן תמיד ויורדות מקדקד ראשה ועד קצות רגליה והיא עוטָה אותן כלבוש מלכות מָשְׁזָר וזהב כלו. אז קלעה את צמותיה במהרה ותלבש את שמלותיה בחפזון ותמהר ותרץ אל הגלב.
“אדוני הַסּפָּר! מה זה היה לי? האם עושֵׂה להטים אתה? או קוסם?”
“הֵרָגעי נא”, ענה האיש הקטן והגבּן ועיניו החודרות חָדרו לה עד כליותיה ועד לבה. “פלאות לא תֵעָשֶׂינה בארץ. ואולם מֵי-ראש אנכי מֵכִין, אשר אין דומה להם. והיה כאשר יוּשַׂם מן המים האלה על ראש איש, וצִמחו שערותיו בן-לילה שנית והיו עבות ויפות שבעתים מבראשונה. במים האלה רחצתי את ראשך כאשר התעלפת, וזה הדבר אשר לקחתי ממֵךְ במחירם את הַטָּלֶר האחד. האם הבינות עתה?”
“בַּמָה אודה לך!” ענתה האשה בקול דממה ותאמר לתפוש את כף ידו לנשק לה.
“התחדלי?” גער בה הגלב בזעף וַיִּסֹּג לאחור. “פנִי ולכי לך. אין עת לי ומועד”.
וכאשר נגשה אל הדלת, אז קרא לה שנית לשוב. “עוד מִלה אחת, אשה נחמדה! אם יש אשר יבֹאו לך שנית ימים רעים, לא שׂוּמָה עָלַיךְ למכור את צַמוֹתיךְ, רק גֹזִי את קצות שערותַיך כמלֹא הכף, ואולם חלילה מִמֵךְ לגזוז יותר, הֲשָמַעַתְּ? ואותן שׂאי אל הצורף הקרוב העושה בזהב, וקנה את המעט הזה בכסף מלא, כי הוא זהב משזר טהור. וגם המעט הזה יצמח לך עד מהרה. ואולם את כל זאת תעשי רק אם לא תהיה לך עצה אחרת להושיע לך מן המצר. שימי נא את הדברים האלה אל לִבֵּךְ, ועתה לכי לשלום!”
והאשה יצאה מלפני הגלב ומחשבותיה הומיות מאד, ותפגוש במסדרון ביתה את שכנתה רעת-העין, היוצאת לעלות במרכבתה לשוח ברחוב כמשפטה יום יום, והאשה המקַנאה עמדה פתאם ותהי כמסמר נטוע ותפקח את עיניה לרוָחה ותקרא: “אבל שכֶנתי הטובה – האם אור עיני יַתְעֵנִי – האין זאת כי ראיתיך אתמול בלילה וצמותַיך קצוצות כָּלִיל?”
“כדבריך, שכֶנתי וגבִרתי, צמותי קֻצצו”, ענתה האלמנה הצעירה, “ואולם בן-לילה שבו ותצמחנה לי”.
“רק אין זאת כי אם אומרת אַתּ להתל בי”, נָהמה האשה קשַת הלב. “איך זה יתָּכן דבר אשר כזה?”
“האדון הגלב רחץ את ראשי הגזוז במֵי-ראש נפלאים ועזים, על כן צמחו לי שערותי חיש מהר, והן עבות וארֻכּות שבעתים מבראשונה”?
האשה הרעה לא ענתה דבר, כי אם העיפה את עינה הַמְשֻׁקָּה רעל בשכנתה, כי שבה שכנתה להיות יפה ממנה שבעתים, ותעזוב פתאם אותה במסדרון הבית באשר היא שם, ותרץ בחפזון אל הגלב הגִבּן.
“התקנה מעִמי את שערות ראשי?” שאלה בבואה אל החנות וטרם תברך איש בשלום.
והאיש הקטן והגבן הביט בה בקצף בעיניו השחורות והחודרות ויען: “אין שערותיך שוֹוֹת לי דבר, ואין אנכי יכל לתת לך דבר במחירן”.
והיא הסתירה את כעסה ותען: “אין דבר. הנני נותנת לך את שערותי חנם. גֹז נא אותן כרגע”.
“אבל למה זה?” שאל.
“הלא כי חפצתי אשר תצמחנה לי עד מהרה והיו ארֻכּות ועבות מבראשונה, כמשפט שכֶנתי תופרת-השמלות. אכן לא נכון הדבר, אשר תיף אשה דלה וחשֻכָּה כזאת מאִשה גדולה ועשירה כמוני”.
“האמנם!” הָמה הגִבֵּן הקטן. “אבל אם רצונֵךְ הוא ואעשֶׂנו!”.
אז הושיב אותה על הכסא, ואולם את הַתִּיק המסֻתּר לא הוציא מן הארגז, כי אם לקח מן הַמִסְפָּרַיִם אשר על שלחן השיש עם הקיר, ויתפוש בְּצַמָּתָה הקטנה והדלה, אשר צבע נכון אין לה והיא שחורה ושזופה יחד. חֳטָף וַחֲלָף – והנה זְנַב הַצַמָּה בידו והוא משליך אותו בבוז אל אחת הפִּנות. חֲטָף וַחֲלָף – והנה קדקד ראשה קֵרֵחַ וחָלָק כלו, אשר ישחק כל הרואה בהביטו אותה. “כִּלִיתִי” ענה נמרצות. “קומי ולכי!”.
ומֵי הראש?"
“מָה אלה מי-הראש אשר תאמרי?”
“הלא אלה אשר בִּרְחַץ איש בהם את קדקד ראשו, וצמחו לו שערותיו במהרה וְיָפוּ מבראשונה”.
“מֵי הראש האלה שמונים ואחת מרקות מחירם”, ענה האיש.
“רק קטן הדבר אלי”, ענתה בגִדל לב. “הלא יש לי רב!”.
והאיש לקח מעִמה בראשונה את הכסף אשר אמר, ואחרי כן פתח את אחד הבקבוקים וַיֵּז ממנו נְטָפִים אחדים על ראשה ויהי ריחם כריח הזפת והגפרית, ויבער בה וישרוט בעורה מאד, והיא נשכה את שפתה בשִנֶיה ותדום, כי אמרה: מעט מכאוב ומעט עמל, ואולם הלא באחריתי אִיף – ותלך ותָּשב לביתה שמֵחה וטובת לב, והסַּפָּר לעג לה בצאתה ואת הדלת סגר אחריה בחמת רוח.
היא באה הביתה, ואישה וכל משרתיה ספקו עליה כפיהם בראותם אותה. ואולם האשה ענתה אותם רק את האחת: " חכו נא אך מעט" ותבֹא לחדר משכבה ותעל ותשכב על מטתה כחולָה, ותהי שוכבת כל היום במנוחה, ובנשף ערב נרדמה ותישן, והיא יודעת בלבה נאמנה כי ממחרת בבקר והיה קץ לכל התלאה. וממחרת בבקר הַשכם הֵקיצה, כי לא נתן לה קֹצר רוחה לישון ויהי דְבָרָהּ הראשון לתפוש בשתי ידיה בקדקד ראשה – והנה חֲרָדָה! חָלָק קדקד ראשה וְקֵרֵחַ כלו כרגע צאתו מתחת המספָּרַיִם אשר לַסַּפָּר הגִבּן.
“אולי עוד קָצַר המועד”, חשבה בלבה ותשכב על המטה עוד יום תמים, יום אחד ולילה אחד. ואולם גם ממחרת היום השני והנה קֵרֵחַ קדקד ראשה וחָלק כבראשונה. אז לבשה את שמלותיה בקצף גדול ותלאט בצעיף ובמגבעת ותשתער אל הסַּפָּר הגִבּן.
“בן-אדם! הלא רִמִיתַנִי!” צעקה אליו.
“דברים אשר כאלה לא אתן לך להגיד לי!” ענה אותה קשות. “מה לך?”
“מי הראש אשר נתת לי אינם בלתי אם תרמית. שׂעָרי איננו שב לצמח לי”.
“היש לך ילדים? או אף רק ילד אחד?”
“לא”.
“הנה כן הוא, ומֵי הראש אשר לי יועילו רק בהיות האשה אֵם לבָנים. את הדבר הזה הלא בין תביני, ועתה קומי ולכי לך ועזבי את הבית”.
והאשה ראתה כי אין תשועה, והיה כח תחפוץ אשר לא תהיה לצחוק לכל רואיה ונמאסה כמפלצת, אז אין לה עצה בלתי אם לקנות פאה נכרית, ויען וביען לא שבו שערותיה לצַמֵח עוד, לכן לבשה את הבאה הנכרית עד יומה האחרון.
אבל האלמנה הצעירה ראתה למן היום ההוא רק ימים טובים וייטב לה מיום אל יום ותהי לה תמיד מלאכה רבה לעשותה, ותעזוב באחריתה את חדרה אשר בעלִיַת הגג ותשכון ביציע הראשונה, ולא היתה שומה עליה לגזוז את קצות הזהב אשר לצַמותיה, ותהי אומנת את בתה הקטנה, ותגדל ותיף ותהי לנערה בת עשרים שנה יפה ומשכילה וטובת לב, אז היתה אשה לאיש צעיר ובן חיל, ויולדו להם בנים ובנות שִׁלֵּשים ורִבַּעים, ואם לא מתו עדֶנה, הנה חיים הם עוד עד היום הזה.
-
כך במקור. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.