רקע
דוד בן־גוריון
תפקידינו בשעה זו

 

הרצאה בועידה הרביעית של מפלגת פועלי א"י, רחובות, 7 במאי 1938    🔗

הנשיאות גזרה עלי לדבר על ענינים פוליטיים ולא פירשה לי מה הם הענינים שיש לדבר עליהם, ואינני בטוח שאכוון בדברי לדעת הנשיאות. אומַר מראש על מה לא אדבר. לא אדבר על הפעולה של המחלקה המדינית, כי איני רוצה לקפח את החבר הנושא יום-יום בעול הפעולה הזאת, ואיני רוצה לקפח את הועידה. רק משה שרתוק קרוא לדבּר על ענין זה. לא אדבר גם על השאלה הגדולה השנויה במחלוקת – על שאלת המדינה והמנדט. לפי הכרתי אין מה לחדש עכשיו בשאלה זו. רק לפני ימים אחדים יצא לאור ספר הדיונים במועצת-האיחוד בציריך (“על דרכי מדיניותנו”), ואילו הייתי מדבר על שאלה זו לא הייתי משנה הרבה מהדברים שדיברתי אז 1. וחוששני, שגם לחברים אחרים אין מה לחדש הרבה בויכוח זה. עד שתסתכם הצעה מסוימת ומוסמכת מטעם הממשלה האנגלית על הקמת מדינה יהודית בארץ – יש לנו קו-פעולה ברור ואימפרטיבי שאין לשנותו; קו-הפעולה דואליסטי שחייבת בו ההנהלה וההסתדרות הציונית כולה, על “מחייביה” ו“שולליה”:

א) להילחם על מלוא זכויותינו שבהצהרת-בלפור והמנדט עד שיוסכם מצדנו – אם יוסכם – למשטר אחר בארץ;

ב) להילחם על הצעה מתוקנת מטעם הממשלה האנגלית להקמת מדינה עברית, שתובא לקונגרס לדיון ולהחלטה. זוהי העמדה שיצאה תחילה מפי הגבורה של תנועתנו העולמית – במועצת-האיחוד בציריך, ועמדה זו נקבעה אחר-כך ברוב גדול בקונגרס הציוני. עמדה זו מחייבת אותנו, את כולנו, ואין להרהר אחריה, כל זמן שלא הגענו לשלב חדש בהתפתחות הענינים המדיניים. רק כשתסתכם – אם תסתכם – הצעה מסוימת ומוסכמת מטעם הממשלה האנגלית על יסוּד מדינה יהודית, תצטרך תנועתנו לקבוע עמדה – עוד לפני הקונגרס – לעצם הצעה, ולויכוח המחודש תהיה אז אחיזה ממשית ותוכן מדיני. מה שאני רוצה לנסות עכשיו – זהו בירור התפקידים הדחופים שלנו לאור הסיטואציה הפוליטית בעולם, ביהדות ובארץ בשעה זו.

 

צו השעה    🔗

אני מדגיש את המלים “בשעה זו”, ובהדגשה זו אני מתכוון להגבלה כפולה. אין בדעתי לדבר הפעם על התפקידים הקבועים שתנועתנו מצוּוה עליהם בכל שעה ושעה, בכל מצב ומצב, עד שיבוצע במלואו חזון הגאולה והפדות. אין בדעתי לדבר אפילו על הצעדים הקרובים של תפקידים אלה, שעלינו לעשות בשעה זו, כחלק מהפעולה הקבועה שלנו. אני מתכוון הפעם לתפקידים מיוחדים של שעה זו, באשר אנו שרויים במצב מיוחד שלא היה בדומה לו עד עכשיו ולא יהא אולי בדומה לו בימים הבאים. קיימת עכשיו סיטואציה כזו בעולם, ביהדות ובארץ המחייבת אותנו לקו-פעולה אשר בסיטואציה אחרת לא היינו מוכרחים לנקוט בו, או היינו יכולים לעשות בו כמה וכמה שינויים, קטנים וגדולים. אין איפוא בדעתי לקבוע הלכות היסטוריות – אלא לסמן הוראות שעה, הנראות לי כמחויבות המציאות הפוליטית שבימינו אלה. אף פעם אולי לא היתה שאלת המחר כל-כך חמוּרה ומדאיגה כבימים אלה. שאלת המחר חמורה עכשיו ומדאיגה לעולם כולו – לעם היהודי פי שבעים ושבעה, וכל קו-פעולה שמתעלם ממחר מדאיג זה חוטא ומחטיא את המטרה. אי-אפשר לתנועתנו לפעול בלי לשוות לפני עיניה בכל רגע ורגע את קצה-המטרה, את סוף-הדרך. ראית הצעד הסופי היא בחינת מצפן המדריך את התנועה לקראת מחוז-חפצה; טלו מצפּן זה מהתנועה – והיא תאבד דרכה, תתעה בלי דעת לאן, תהיה טרף לרוחות סוערים וגלים זידונים עד שתצלול חדלת-אונים בתהומות-ים. אולם התנועה לא תגיע אף פעם למחוז-חפצה אם בכל שעה ורגע לא תדע ידיעה ברורה ומובהקת מהו הצעד הקרוב הבלתי-אמצעי אשר עליה לעשות אותה שעה ואותו רגע. והצעד הקרוב נקבע בכל פעם לא רק לפי כיווּנה הכללי של התנועה, כלומר לפי הכיווּן המוליך לקצה-המטרה, אלא גם לפי הנסיבות ההיסטוריות הטבועות בזמן ובמקום. כיווּנה הכללי של התנועה הוא גורם קבוע; נסיבות הזמן והמקום הן גורם משתנה, ומשום כך מחייב כל צעד – בחינה חדשה; לא בחינת הדרך של התנועה וכיווּנה הכללי, אלא בחינת הנסיבות המתחלפות, נסיבות הזמן והמקום. הצעד המסוים בשעה נתונה, שומה עליו להיות מכוּון לצרכים ולתנאים של הסיטואציה הנתונה, המיוחדת אותה שעה. כי היסטוריה אינה חוזרת. אין מעמד היסטורי הולך ונשנה; כל תופעה היסטורית היא יחידה-במינה, יש לה פרצוף אינדיבידואלי משלה, וכל מי שפועל לפי גזירה-שוה בין מצבים היסטוריים אינו אלא טועה ומטעה. אמנם יש בכל שורת תופעות היסטוריות כמה צדדים דומים, כמה קוים משותפים, כמה גורמים כללים, וכשאנו רוצים לבחון תופעות היסטוריות בחינה מדעית, בחינת-הכרה עיונית בלבד – עלינו לעמוד בעיקר על הדומה, המשותף והכללי. אי-אפשר למצות “חוק”, או מה שנראה לנו לחוק, אלא מתוך דבר שהולך ונשנה. אבל כשאנו באים לבחון תופעות היסטוריות בחינה פוליטית, כלומר בחינה המכוּונת לקביעת מסקנת-פעולה, לקביעת קו-ההתנהגות-והתגובה המועיל והרצוי, עלינו לעמוד על היחוּד שבהופעה על עצמיותה האינטגרלית, על גילויה השלם בכל פרטיה ובכל צירוף נסיבותיהם כמו שהם; ובשלמותה המלאה אין שום תופעה היסטורית חוזרת ונשנית אף פעם. ולא רק תופעות היסטוריות הן תמיד יחידות במינן. בכלל אין שני דברים דומים זה לזה. אין בעולם שני בני-אדם, שיש להם פרצוף אחד. הקול של כל אדם שונה מחברו. טביעת-אצבע של כל איש היא יחידה-במינה, ועל פיה אפשר להכיר ללא כל ספק את בעליה. לכל איש כתב-יד מיוחד לו, ובכל זאת אינו חותם את שמו פעמיים באותה צורה ממש. ההבדלים הדקים הטבועים בפרצופים ובגופים אינדיבידואליים, אורגניים, אינם נתפסים לרוב בעין פשוטה, ואין להם כרגיל ערך מעשי ושימושי, ומשום כך מסיחים מהם את הדעת ברוב המקרים. אולם יש לפעמים שסימנים אינדיבידואליים אלה הסמויים מן העין קובעים גורל אדם, ובדיקת ההבדלים וגילוייהם נעשית לשאלת-חיים. אין איפוא לזלזל בהבדלים אינדיבידואליים דקים אלה. ואם בתופעות פשוטות, בודדות, מיכניות ואורגניות, כך – בתופעות היסטוריות, סוציאליות ופוליטיות, על אחת כמה וכמה. בתופעות אלה פועלים לא מכונות ולא דפוסים וגם לא אנשים בודדים אלא המוני אנשים, והטבָעים הפועמים בהמונים אלה, וצירופי התנאים והנסיבות שבהם הפעולה נעשית, וצירופי-צירופיהם אי-אפשר לחלוטין שיהיו דומים זה לזה בכל פעם, ומי שאינו רואה את התופעה ההיסטורית ביחוּדה, בפרצופה, האינדיבידואלי, בעצמיותו האינטגרלית – אינו רואה ולא כלום.

 

הבחנה בין דיבורים לדברים ובין סברות לעובדות    🔗

ולמען נראה נכוחה עלינו להבחין קודם-כל בין דיבורים ובין דברים. לא הנאמר אלא הנעשה הוא הקובע. כששומעים, למשל, את נאומיהם של אישי-המלוכה, המנהיגים הפוליטיים וראשי-הממשלות – נדמה שאין שאיפה יותר כללית ויותר עמוקה בתקופה זו מהשאיפה לשלום. אולם הנעשה בעולם אומר אחרת. ואין צורך לחשוד בנואמי-השלום בצביעות. יתכן שבכנוּת הם ממליצים על השלום – אולם לא הדיבורים וגם לא כוונת הדיבורים קובעים. הדבר הנעשה בכל הארצות – הוא ההזדיינות. בקנה-מידה ענקי ומדהים כאשר לא היה אף פעם, הזדיינות רבתי ביבשה, בים ובאויר. וריבוי נשק אינו מרבה שלום בעולם. אין אדם מתהלך עם רובה טעון אלא אם יש בדעתו להשתמש בו בשעת הצורך – בזמן מן הזמנים. עלינו לראות את הדברים כמו שהם, כלומר עלינו לראות את העובדות – העובדות ולא סברות, עובדות ולא שאיפות. עלינו להבחין הבחנה קפדנית בין עובדות ובין סברות, אם-כי יש סברות חשובות שאין להקל בהן ראש. אולם אין לבנות פעולה פוליטית, הקובעת גורל עם, על-פי סברה בלבד, וכל סברה פסולה אם העובדה הקטנה ביותר מתנגדת לה. כשלוש מאות שנה שלטה במדע סברה אחת, שנחשבה כיסוד-מוסד של המדע האסטרונומי והפיסי, והיא – הסברה הגאונית של ניוּטוֹן על חוק הגרביטציה. והנה נתגלתה עובדה קטנטנה שלא הלמה לגמרי סברה זו; כוכב-הלכת מרקור לא התנועע סביב השמש בדיוק לפי סברה זו, ולא ידעו חכמי התכונה מה לעשות לעובדה ולסברה, עד שבא חכם גדול בימינו ואיינשטיין שמו ותיקן את הסברה של ניוטון – שהיתה מאות שנים בחינת “שתים כפוּל שתים – ארבע”, והקים סברה חדשה שקרא לה בשם “תורת היחסיות”. ואם בסברות אסטרונומיות, המיוסדות על המדע הודאי והמדויק ביותר, כך – בסברות סוציאליות ופוליטיות, שאין בהן כלל וכלל משום מדע מדויק – על אחת כמה וכמה. לפני שמונה-עשרה שנה שלטה ברבים סברה, שמילאה תפקיד גדול בתנועת-הפועלים בעולם וגם בתנועתנו אנו. על יסוד המהפכה הרוסית היתה לקומוניסטים סברה, שהעולם כולו עומד על סף המהפכה הסוציאלית, ממש ערב ריבולוציה עולמית. על יסוד סברה זו נתפלגו הרבה מפלגות-פועלים בעולם, וניר וזרובבל וחבריהם נפרדו מאתנו 2. הם מצאו שערב מהפכה סוציאלית לא יתכן להשתתף במוסד נושן ובורגני כקונגרס הציוני. לאחר שמונה-עשרה שנה נתברר להם שסברתם נתבדתה – והשנה החליטו להצטרף לקונגרס הציוני. לפני מספר שנים שלטה בתנועה הקומוניסטית סברה מקודשת שנאומי זינובייב בקומאינטרן הם שיא המהפכנות העולמית ושספרי בוכרין 3הם המלה האחרונה של המדע הקומוניסטי. ונוער רב והמוני פועלים נתחנכו על נאומי זינובייב וספרי בוכרין, ובשמם הרסו כמה וכמה כיבושים גדולים של תנועת-הפועלים והפרידו בין אחים – והנה לפני זמן קצר שמענו מפי טריבונל ריבולוציוני של השלטון הקומוניסטי ברוסיה שזינובייב ובוכרין לא היו אלא בוגדים וקונטר-ריבולוציונרים, מרגלים וסוכנים של מדינות אימפּריאליסטיות זרות. עלינו גם להבחין בין עובדה ובין שאיפה, בין הדבר כמו שהוא במציאות ובין רצוננו-אנו ומשאלת-לבנו כלפיו. כולנו היינו רוצים בלי ספק שרוסיה הסוביטית, בין שאנו מסכימים לכל שיטות פעולתה ובין שאיננו מסכימים להן, לא תתנגד למפעלנו בארץ ולא תרדוף את התנועה הציונית ברוסיה. רוסיה הסוביטית היא גורם עולמי גדול, עלולה להיות בעתיד, ואולי בעתיד הקרוב, גורם עוד יותר גדול. ותנועתנו מעונינת בהבנה ובאהדה של הגורמים העולמיים. אולם זהו משגה פאטאלי לראות את רצוננו זה כעובדה קיימת ולהכריז, כאשר עושים זאת לפעמים, שקיימת שותפות גורל בין מפעלנו ובין רוסיה הסוביטית. שותפות זו היא שאיפה חד-צדדית, ולא עובדה.

 

הערכה מוסרית והערכה פוליטית    🔗

אמרתי שיש לראות עובדות כמות שהן. אבל אין להסתפק בראיה בלבד. עובדות פוליטיות טעונות הערכה. ושתים הן ההערכות: מוסרית ופוליטית. ההערכה המוסרית שואלת: הרצויה או אינה רצויה העובדה, המוצדקת היא אם לא? לא כל קיים הוא מושכל. לא כל עובדה אנו רשאים לקבל ולהשלים אתה כגזירת-גורל. עובדה רצויה עלינו לקיים ולחזק; עובדה לא-רצויה עלינו לשנות ולתקן או לבטל ולחסל. במה דברים אמורים? כשגורל העובדה הוא בידינו. אולם כשגורל העובדה אינו תלוי בנו כלל וכלל, אין לנו הערכה פוליטית: מה כוחה ומשקלה של העובדה, מה תועלתה ונזקה? כיצד נוכל להפיק מהעובדה את התועלת האפשרית או למנוע את הנזק הצפוי? ובדיון בפוליטי, ועוד יותר בפעולה הפוליטית, יש להבחין בין שתי מערכות שונות של עובדות, שכן מערכה אחת מחייבת קודם-כל בחינה מוסרית, בעוד שמערכה שניה מחייבת בחינה פוליטית בלבד. מערכת-העובדות שבהן אנו מופיעים כגורם (בין מכריע ובין משפיע) מחייבת הערכה מוסרית. עובדה שאנו אחראים להתהוותה, לקיומה או להמשכתה שומה עלינו לבחון בחינה מוסרית; אולם עובדות שבהן אין לנו כל שליטה והשפעה – הבחינה המוסרית שלנו אינה לא מעלה ולא מורידה, ולגבי התנהגותנו וקו-פעולתנו אנו אין לנו להעריכם הערכה פוליטית: מה עלינו לעשות ואיך עלינו לפעול למען נפיק מהעובדות את התועלת הרצויה והאפשרית או למען נרחיק מאתנו את נזקן וסכנתן. ונראה לי למשגה פוליטי כבד שאנו מערבבים את שתי ההערכות, ובמקום שדרוש דיון פוליטי אנו באים בדיון מוסרי. אם, למשל, אומרים אצלנו מתוך זלזול ופיסול שכל מה שאנגליה עושה בארץ אין היא עושה אלא לרגל האינטרסים שלה בים התיכון – אין באמירה זו כל תוכן פוליטי. זוהי עובדה שלאנגליה יש אינטרסים בים התיכון, ומובן מאליו שהיא דואגת לאינטרסים אלה. עובדה זו אנו מוכרחים ומצוּוים לקחת בחשבון ושום דופי או פיסול שנטיל בעובדה זו אינם משנים את המסקנות הפוליטיות שאנו חייבים להסיק ממנה. אפשר עוד גם להתווכח אם הדופי שיפי-רוח מטילים בעובדה הוא מוצדק או לא. מסופקני אם אנו – תנועת-הפועלים בכללה, או העם היהודי בכללו – מעונינים בכך, כי העמדות הפוליטיות שיש לאנגליה בים התיכון יפלו בידי מעצמה אחרת המתחרה בה ורוצה לרשתה. איני יודע מה היא התועלת שתצמח לחופש, לדימוקרטיה, לתנועת-הפועלים, לשחרור העמים אם במקום בריטניה תשלט במלטה, בקפריסין, בחיפה, באלכסנדריה, בגיברלטר מעצמה פאשיסטית או נאצית? חוששני, כי אילו עמדה בראש האימפּריה הבריטית לא ממשלה שמרנית אלא סוציאליסטית או גם קומוניסטית, לא היתה בשום אופן בנסיבות הבין-לאומיות הקיימות בעולם מסתלקת מעמדות אלו שבים התיכון. אולם גם מי שסבור אחרת, אינו יכול להתעלם מהעובדה שיש לאנגליה זו, הקיימת ושלטת בימינו, אינטרסים חיוניים בים התיכון, ולא הערך המוסרי או הבלתי-מוסרי של עובדה זו – אלא משקלה הפוליטי הוא הקובע. אין אנו חייבים להכשיר או לפסול את העובדה – אבל אנו מצוּוים לקחת אותה בחשבון כשם שאנו באים לקבוע את קופעולתנו בשעה זו. והוא הדין ביחס לכל עובדה אחרת – שקיומה או ביטולה אינו נתון בידינו, אלא שהיא משמשת גורם במעמדנו הפוליטי.

* * *

ואני רוצה לציין עכשיו מספר עובדות פוליטיות מסוג זה, הקובעות לדעתי את קו פעולתנו בשעה זו. אני מדגיש את המלים “בשעה זו” לשם הגבלה שעמדתי עליה בתחילת דברי.

 

התאַלמות דעת-הקהל    🔗

עובדה א': התאלמות דעת-הקהל בחלק גדול של כדור הארץ. זוהי, נדמה לי, עובדה היסטורית חדשה, שלא היתה כמותה אף פעם. אפילו בימי-הביניים, כשלא היתה קיימת עיתונות ותחבורה של קיטור וחשמל, והקשר בין ארץ לארץ היה כבד ואטי ויקר, גם אז היתה נשמעת דעת-הקהל, ולא רק דעת השליטים בלבד. בכנסיה הנוצרית, באוניברסיטאות, במסיבות המעמדות, בנדודי הסוחרים ובעלי-המלאכה –באה לידי ביטוי דעת-קהל שאינה תלויה בדעת המושלים. לפני מלחמת-העולם לא היתה אף ארץ אחת באירופה שלדעת-הקהל החפשית לא היה לה משקל פחות או יותר גדול. היתה דעת-קהל בגרמניה של וילהלם קיסר. היתה דעת-קהל אפילו ברוסיה הצארית. לא רק יחידים כטולסטוי אלא ציבורים שלמים, סוציאליסטים וליבראלים, לא נכנעו לדעת העריץ ושמרו על חופש הבעתם ותגובתם ודעתם בצורה זו או אחרת. עתונים רבים שמרו על עצמאותם, גם כשעמדו תחת גזירת הצנזורה. עכשיו יש בעולם שורה ארוכה של ארצות, וביניהן ארצות גדולות בעלות תרבות גבוהה, שנתאלמה בתוכן דעת-הקהל אֵלם גמור ומוחלט. ורק דעת-יחיד, דעת השליט-“המנהיג” נשמעת מעל הבמה, בעתונות, ברדיו, – ודעת-יחיד זו מבוימת בכשרון עצום ובהצלחה רבה כדעת העם כולו, ואין איש, שאין דעתו כדעת השליט, פוצה פה ומצפצף. היו לפני שבועות אחדים “בחירות” כביכול בגרמניה ובאוסטריה. כמעט 100% של הבוחרים (והם עשרות מיליונים!) הלכו לקלפי, כמעט 100% הצביעו, כמעט 100% נתנו קולם לשליט. והן רק לפני שש שנים עוד היו בגרמניה שבעה מיליון סוציאליסטים, חמישה מיליון קומוניסטים –וב“בחירות” האחרונות הצביעו כולם בעד היטלר… דבר כזה עוד לא היה לעולמים. והדבר לא יאָמן כי יסופר! עמים גדולים, עמי-תרבות, שגילו לא פעם גבורה מוסרית וגופנית כאחת, שהוציאו מתוכם מאורות גדולים לאנושות כולה, שיצרו תנועות-שחרור כבירות והמוניות, שעמדו במערכות קשות, שנתנסו בנסיונות קשים – עמים אלה נאלם מצפונם, נכבלה מחשבתם, נגזר על חופש-בחירתם, ואינם יודעים אלא לחזור על דברי שליטם, ואין מוחה, ואין מערער, ואין מתקומם, ואין מתפרץ. פסקו כל חילוקי-הדעות, חדלו כל דיונים חפשים; בכל העתונים ובכל האסיפות, בכל הבחירות ובכל המסיבות, בקרב עשרות ומאות מיליון אנשי תרבות ורוח יש רק שפה אחת ודברים אחדים – השפה והדברים של השליט, השליט היחיד. איני יודע אם אפשר להביע במלים את האימה השחורה של האסון והקלון והפשע הנורא והגדול הזה. ההיה כדבר האיום הזה במלכות-הדמים של צ’ינגיס-חאן, בימי הוונדלים וההוּנים, בחשכת ימי-הביניים? אולם איני בא להעריך הערכה מוסרית את תופעת-אימים זו. אני מציין רק את הצד הפוליטי של העוּבדה. והתאלמות דעת-הקהל יש למצוא לא רק בתוך הארצות הגדולות שמניתי, אלא גם בשורה ארוכה של ארצות קטנות ובינוניות במזרח אירופה ובדרומה: הארצות הבלטיות, פולין, רומניה, יוגוסלביה, יון, בולגריה, תורכיה. בצורה פחות או יותר מוחלטת שולטת בכל הארצות האלה דיקטטורה טוטליטרית – ודעת הקהל נחנקת, נכבלת, ומצפון-העם כפוי ונאלם. רק דעת השליט היחיד נשמעת, רק מצפונו או חוסר-מצפונו קובע. ואין מקום לדיון חפשי, אין מקום לקובלנה, לטענה, לבירור. על-פי גזירת השליט יקום דבר – לרבות מחשבת-העם ו“בחירות”. ונשאר רק העולם האנגלו-סכסי – אנגליה, אמריקה, הדומיניונים הבריטיים, ומספר ארצות שנער יכתבן. הארצות הסקנדינביות והפינה המערבית הצפונית של אירופה: צרפת, הולנד, בלגיה ושויץ. שעדיין נשתמרה בהן דעת-קהל חפשית. לא הזכרתי מדינה אחת – צ’כוסלובקיה – המדינה הדימוקרטית, החפשית והתרבותית היחידה באירופה התיכונית העומדת כאי בודד בתוך ים טוטליטרי. אולם כולנו יודעים מה צפוי חלילה למדינה זו מחר או מחרתיים. ומי יערוב לנו שמה שנתרחש ומתרחש בספרד לא יקרה גם את צרפת ואת שויץ והולנד ובלגיה? לא נקל להתעלם מחשש מחריד זה. אולם גם בלי חשש זה – דיינו. אֵלם דעת-הקהל בארצות גדולות ורבות הוא עובדה, עובדה פוליטית, אולי העובדה המרכזית הקובעת את גורלו של העולם – ושלנו כמובן – בשעה זו. היהודים כמיעוט בכל ארצות-הגולה לא היו אף פעם יכולים להיות גורם פוליטי מכריע או ניכר. אולם בכל ארץ שיש בה דעת-קהל חפשית יכלו היהודים לא רק למצוא משען בחלק מדעת-הקהל, אלא גם לעצב בעצמם במידה ידועה את דעת-הקהל. בארצות טוטליטריות, שגזרו על דעת-הקהל בכלל, ניטל מהיהודים הקורטוב האחרון של כוח והשפעה ומשען שהיה להם, וגורלם נתון כולו לשרירות לבו של השליט היחיד. למעלה מחצי העם היהודי מפוזר בארצות טוטליטריות, ולא רק לגבי שמירת זכויותיהם האנושיות והאזרחיות בארצות-הגולה – אלא גם לגבי הגנת זכויותיהם הפוליטיות בארץ-ישראל נעשו כמה וכמה מיליוני יהודים משותקים, חדלי-אונים, משוללי כל השפעה. רוב העם העברי חדל לגמרי מהיות גורם פוליטי – אפילו במידה הזעומה והדלה שבה ניתן למיעוט להיות גורם, כי בארצות שבהן יושב רוב העם היהודי אין עכשיו גורם פוליטי מחוץ לרצון השליט היחיד; ושליט זה, כמובן, אינו לוחם מלחמת העם היהודי בשום ארץ, וברוב הארצות הוא צורר ואויב לעם היהודי.

 

הסכנה של מלחמת-עולם קרובה    🔗

עובדה שניה: סכנה קרובה של מלחמת-עולם. אני אומר: סכנת-מלחמה ולא מלחמה. אל נהיה נמהרים ולא נקבע בעצמנו שהמלחמה העולמית מוכרחה היא ואין להימנע ממנה בשום אופן. אני מקוה שיש עוד סיכוי כלשהו להימנע מהשואה האיומה הזאת; אבל לית מאן דפליג, שזוהי סכנה ממשית, אקטואלית, חמורה מאוד. ואם חלילה תפרוץ מלחמה – לא תהא זו חזרה על מלחמת 1914, לא לגבי העולם כולו ולא לגבי העם היהודי. אמצעי-ההשמדה של 1938 אינם אמצעי ההשמדה של 1914. לפני עשרים וארבע שנים עוד היה קיים משהו בכל הארצות שאפשר היה לקרוא בשם מצפון אנושי. המצפון האנושי הושתק והוחנק בכמה ארצות. נשתנו הדברים מאז גם בארץ ובסביבותיה. בשנת 1914 היה בארץ ישוב דל וחלש – ולא היה לנו פה כוח רב, אולם גם לא היה לנו הרבה מה לאבד. עכשיו אנו כאן למעלה מארבע מאות אלף. אין אנו עוד כמות מבוטלת, אך גם יש לנו הרבה מה לאבד. וגם הסביבה אינה עוד זו מלפני עשרים וארבע שנים. בימים ההם היתה ארץ-ישראל וכל הארצות הערביות שמסביבה פרובניצה תורכית. פרט למערב הצופה לים גבלה הארץ מכל רוחותיה עם חבלי ארץ שהיו תחת שלטון תורכי; עכשיו יש לנו מדרום – מדינה ערבית עצמאית, ממזרח מדינה ערבית עצמאית, מצפון מדינה ערבית שעומדת בקרוב להיות עצמאית. ואל יהא הבדל זה קל בעינינו! וסכנת מלחמה – פירושה שהמדיניוּת של כל הארצות, גם הפנימית וגם החיצונית, נקבעת עכשיו בשורה הראשונה מתוך התחשבות עם צרכי מלחמה, מתוך שיקול צירופי-כוחות ועמדות אסטרטגיות. הגורמים והשיקולים הפועלים בימים כתיקונם במדיניוּת הבין-לאומית ובמדיניוּת של הארצות השונות, מורישים את מקומם לגורמים ושיקולים חדשים הכרוכים בסכנת מלחמה. וגם מהבדל זה אין אנו ראשים להסיח את דעתנו בשעה זו.

 

התבודדות אמריקה    🔗

עובדה שלישית: התבודדות אמריקה. זוהי כאילו רק עובדה לוקלית, אבל יש לה משמעות פוליטית עולמית. מדינות-הברית של אמריקה הצפונית נקטו במדיניות איזולציונית וגזרו על עצמן “ניטרליות” לגבי הסכסוכים הקשים המתארעים בעולם מחוץ לקונטיננט האמריקאי. לפני כשנה או כשנתיים – איני זוכר את התאריך המדויק – חקק הפרלמנט (“הקונגרס”) האמריקאי חוק של ניטרליות, האוסר על הממשלה להתערב בריב שמחוץ לאמריקה, והגוזר על מכירת נשק לצדדים הנלחמים, ואפילו לצד הנתקף. הממשלה הריפובליקנית בספרד, שנבחרה על-ידי רוב העם הספרדי בבחירות דימוקרטיות, אשר נתקפה על-ידי שתי מדינות זרות המתחפשות במסוה של מורד פנימי, אינה יכולה לקנות נשק באמריקה למען הגן על עצמה – חוק ה“ניטרליות” מעכב. ואין לחשוד בממשלתו של רוזבלט שאין לה אהדה לעם הספרדי ולממשלתו הריפובליקנית. ובודאי אין רוזבלט חשוד באהדה לשתי הארצות הפאשיסטיות שתקפו את ספרד, ואף-על-פי-כן קצרה ידו מהושיע – אפילו בהספקת נשק בכסף מלא לממשלה החוקית בספרד – כי רוב העם האמריקאי להוט אחרי מדיניות של התבודדות והתרחקות מכל סכסוך שמחוץ לגבולות אמריקה. לא רק בספרד, שאין בה לאמריקה כל אינטרסים חמריים מיוחדים – אפילו בסין, שבה נפגעו קשה אינטרסים אמריקאיים חיוניים, לא התערבה אמריקה, גם לאחר שספינת-מלחמה שלה טוּבעה על-ידי היפּנים. ושוב איני מעריך את מדיניות-ההתבודדות של אמריקה הערכה מוסרית, אולם אני מציין רק את העובדה הפוליטית, – כי מעובדה זו תוצאות גדולות ורבות לכל המתרחש ועתיד להתרחש בעולם. כל פני העולם היו אולי אחרים אילו לא התכנסה אמריקה לאחר מלחמת-העולם בקליפתה ולא התבדלה מאירופה. בעמדת אמריקה תלוי אולי גורל השלום והמלחמה בעולם. אין ברצוני להינבא שאמריקה תתמיד בהתבודדות בכל התנאים ובכל המקרים, יתכנו מאורעות כאלה שיכריחו את אמריקה, הכרח מוסרי או פוליטי, להסתלק ממדיניות-ההתבודדות ולהיפך לגורם אקטיבי במדיניות הבין-לאומית. אבל מי יודע, אם, מתי ואיך יחול השינוי הזה בהלך-הרוחות באמריקה. לפי שעה נוקט רוב העם האמריקאי בקו של התבודדות מתוך עקשנות וקנאה רבה. וקו זה מחליש את כוחות הדימוקרטיה והחופש בעולם בכללם, וגם עושה כמעט לאֵל את הכוח הפוליטי הגדול ביותר שיש לעם היהודי בארצות-הגולה. ארבעת המיליונים של יהודי אמריקה מהווים בארצות-הברית גורם פוליטי לא-קטן. מחוץ לארץ-ישראל אין אף קיבוץ יהודי אחד שיש לו כוח ומשקל פוליטי כאשר יש ליהדות האמריקאית. אולם כל זמן שאמריקה נוקטת בקו של התבדלות והתבודדות – אין כוחם של יהודי אמריקה נופל במלוא-משקלו על כף המאזנים הפוליטיות של העם היהודי.

 

התמוטטות חבר-הלאומים    🔗

עובדה רביעית: התמוטטות חבר-הלאומים. יש שבע מעצמות גדולות בעולם, ובהן תלוי גורל דורנו. מתוך שבע מעצמות אלו פרשו ארבע מחבר-הלאומים. הראשונה יצאה אמריקה. שליח אמריקה בועידת-השלום –הנשיא וילסון – הוא שהניח את היסוד לחבר-הלאומים ותלה כל תקות השלום במוסד כל-אנושי זה. אולם הסינט האמריקאי לא אישר את פעולתו של וילסון, ואמריקה לא אישרה את חוזה-השלום של וירסל ולא נתנה יד לחבר-הלאומים. פרישה זו של האדירה במעצמות הגדולות הכתה מכה קשה את המוסד הצעיר שבא לגלם משטר החוק והשלום ביחסי-העמים. בשנים האחרונות פרשו מחבר-הלאומים גם יפּאן, גרמניה ואיטליה. שתי מדינות קטנות, שאמנם אין להן ערך צבאי גדול, אבל יש להן משקל מוסרי-פוליטי רב, לפי מצבן הגיאוגרפי באירופה – ערערו את חברותן בחבר; שוויץ ובלגיה דורשות לעצמן נייטרליות גמורה – ואין נייטרליוּת מתישבת עם חברוּת אפקטיבית בחבר-הלאומים. כמה ארצות אחרות ממדרגה שניה, כגון פולין, רומניה, הונגריה, עומדות בחבר-הלאומים רק ברגל אחת. גם באנגליה נתערערה התמיכה בחבר-הלאומים, והממשלה “הלאומית” של צ’מברלין הכריזה בפומבי על כשלון “השלום הקולקטיבי”. וזוהי אירוניה מרה, ששתי המדינות אשר עדיין נשארו נאמנות לחבר הן אלו שסבלו יותר מכל מחולשת החבר: סין וחבש…

 

דיכוי תנועת הפועלים    🔗

העובדה החמישית: דיכוי גמור ומלא של תנועת-הפועלים בארצות הטוטליטריות. יחד עם הדימוקרטיה נצמתה תנועת-הפועלים בשורה ארוכה של ארצות גדולות, בינוניות וקטנות. אף במשטר העריץ ביותר שלפני מלחמת-העולם לא הצליחו להחניק במידה כזו את מעמד-הפועלים כאשר עשו זאת במשטר הנאצי והפשיסטי בימינו. עם החנקת תנועת-הפועלים נשתתק הקול היחיד שהורם מזמן לזמן להגנת זכויותיו של המדוכא בעמים.

 

מלחמת-השמד נגד היהודים    🔗

עובדה שישית: מלחמת-השמד נגד העם היהודי. רדיפות וגזירות נגד היהודים אינן תופעה חדשה בהיסטוריה, ועד פרוץ מלחמת-העולם היה הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם, קיבוץ יהודי רוסיה, משולל זכויות-אנוש. אולם בשום זמן ובשום ארץ לא קמו כוחות אכזריים ונוראים כאלה נגד העם היהודי כבימים אלה. אין זה הגבלת זכויות היהודים כבימי הצאר. אין אלה גם פרעות שפרצו מזמן לזמן במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. זוהי מלחמת-השמד ביהודים שהונחה ביסוד פוליטיקה ממלכתית, וכל הכוח האיום של שלטון טוטליטרי, שכל האמצעים ישרים בעיניו, מכוּון באופן מחושב, שיטתי ואכזרי לנישול, שמד וגירוש של המיעוט היהודי חסר הישע והמגן. מצוקת ישראל היתה היסוד לציונות המדינית. הרצל הכיר ששאלת-היהודים היא שאלה בין-לאומית, ועל יסוד הכרה זו רצה לבנות את פעולתו המדינית. מעולם לא היתה מצוקת ישראל חריפה כבימינו, ואף פעם לא העיקה מצוקה זו לא רק על היהודים אלא גם על אומות-העולם. שאלת-היהודים נעשתה לאחת השאלות הבוערות בעולם. לא היהודים בלבד – אלא רוב הארצות, הגדולות והקטנות, מתחבטות עכשיו בשאלה היהודית ללא-מוצא. בארצות הדיקטטורה והדימוקרטיה, בארצות של הפליה גזעית ובארצות שעדיין לא נוגעו באנטישמיות רשמית, בארצות שמתוכן היהודים רוצים לברוח ובארצות שלתוכן אין היהודים יכולים להכנס, – אין כמעט אף ממשלה אחת שמבחינה זו או אחרת אינה נתקלת ב“שאלה היהודית”. לכאורה, נראה כאילו הציונות המדינית נמצא לה, דוקא לרגל התחדדות זו של שאלת היהודים, מנוף חדש ורב-אונים; והתמיכה הבין-לאומית לפתרון הציוני של שאלת-היהודים תתגבר; ומה שלא עלה בידינו לפני חמש-עשרה, עשרים שנה – יעלה הפעם אחרי שכמעט כל המדינות באירופה מעונינות בהגשמת הציונות. ואנו שומעים מזמן לזמן קולות מבפנים ומבחוץ, שעכשיו הגיעה שעתה של מדיניות התנופה הבין-לאומית, של גיוס האינטרס של כל אותן הממשלות המעונינות באֵבקוּאַציה המונית של היהודים מארצותיהן לשם תמיכה במלחמתנו הציונית בארץ. עלי להזהיר מפני טעות מרה זו! ודאי שהציונות המדינית נשענת על מצוקת ישראל ועל הצורך הבין-לאומי למצוא מוצא למצוקה זו. אולם דוקא התחדדותה הקטסטרופלית של המצוקה היהודית עלולה בתנאים מסוימים להביא לידי כך שהציונות, ככוח מדיני, תרד מעל הבמה העולמית. מבחינה יהודית, הציונות היא לא רק בריחה מרדיפות וגזירות – אלא קודם-כל אהבת-המולדת וחזון תקומה לאומה ממלכתית. הציונות שלנו מורכבת מאידיאולוגיה לאומית מרגש אהבה לארץ, משאיפה לקוממיות ממלכתית ומרצון וצורך להתישב בארץ-ישראל. טלו מהציונות את אהבת-הדורות למכוֹרת-האומה במשך מאות שנים; טלו מהציונות את השאיפה הפוליטית לעצמאות ממלכתית – והציונות מתרוקנת מתכנה, גם אם מצוקת ישראל תעמוד בכל חריפותה. צרת-היהודים כשהיא לבדה אינה מוליכה לארץ-ישראל דוקא. ולהיפך: העליה לארץ-ישראל אינה ממצה כשהיא לבדה את כל תכנה של הציונות. ואם בתקופה מסוימת, לרגל נסיבות זמניות, ינָעלו שערי ארץ-ישראל בפני העליה היהודית, אין אנו חדלים להיות ציונים. אולם התמיכה המדינית של הממשלות המעונינות ביציאת היהודים מארצותיהן – אינה ניתנת לאידיאולוגיה הציונית ולא לסנטימנט הארצישראלי; תמיכה זו מכוּונת אך ורק להגירת היהודים וקליטתם בארץ, והאינטרס הפוליטי של המדינות הללו תלוי ומותנה באפשרוּיות האקטוּאליות של קליטת העליה היהודית בארץ. הקולטת ארץ-ישראל מהגרים יהודים למעשה – זוהי השאלה היחידה המענינת את הממשלות הללו. ואם משום-מה, לרגל חוסר-בטחון, לרגל זעזועים מדיניים או לרגל סיבות אחרות תחדל ארץ-ישראל במשך זמן ממושך להיות מרכז-קליטה חשוב – הרי עלולה הציונות לאַבּד את ערכה הפוליטי. ודוקא התחדדות המצוקה היהודית, דוקא הרדיפות המוגברות והצורך הבוער במקלט-הגירה גדול, עלולים להוריד את ארץ-ישראל מעל במת המדיניות הבין-לאומית, – אם משום-מה תחדל הארץ לשמש כלי-קיבול-ומקלט לעליה המונית.

 

התסיסה במזרח הקרוב    🔗

עובדה שביעית: התסיסה במזרח הקרוב. לא רק בארץ נמשכים זה יותר משנתיים בלבולים פוליטיים שאנו קוראים להם בשם “מאורעות”. כל הארצות מסביבנו נמצאות במצב של תסיסה פוליטית מתמדת: בין הארצות העומדות על סף עצמאות ובין הארצות שזכו כבר מזמן או מחדש בעצמאות. רק בערָב של אבן-סעוד יש לראות יציבות ידועה, אולם יציבות זו תלויה כולה באיש אחד, באישיותו של אבן-סעוד, ואין יודע מה יהיה גורל האימפּריה הווהבּית לאחר שיוצר האימפּריה יסתלק. בעיראק נתחלפו בזמן קצר שלוש ממשלות – ולא כהתחלף ממשלות בארץ פרלמנטרית. בצרפת יש שמתחלפות שלוש ממשלות בשלושה שבועות. אולם בעיראק נפלו הממשלות בידי מרצחים. במצרים נהרס ונתפורר הואפד – הכוח המאורגן והמכוון של האומה המצרית במשך כמה שנים. והארץ מרובת-האוכלוסים ביותר במזרח הקרוב עומדת בפני סכנת אנרכיה או דיקטטורה. בסוריה ובלבנון תוהו-ובוהו פוליטי. כל המזרח הקרוב תוסס ורותח. נוכח המצב החמור בעולם כולו, תסיסה זו נושאת בחביונה כל מיני סכנות ואפשרויות.

 

הטירור הממושך בארץ    🔗

ולבסוף, עובדה שמינית: הטירור בארץ, הנמשך זו השנה השלישית. רק מתוך עיוורון אפשר לתלות את קולר המהומות אך ורק בכשלון הפקידות או במעילתה. ודאי שנתגלו אצלה כשלון, חוסר-כשרון ומעילה. אולם לטירור זה שרשים עמוקים יותר, ולא מחולשת הפקידות או מכשלונה בלבד הוא יונק את כוחו. מי שמתעלם מראיית השורש של הטירור במציאות הערבית – מפחד מראיית האמת. ופחדנות מוסרית ושכלית גרועה ומסוכנת אפילו מפחדנות גופנית.

* * *

לא נתכוונתי לדלות את כל העובדות הפוליטיות הקובעות את הסיטואציה העולמית. ציינתי רק מספר עובדות בודדות, שיש בהן כדי להעמיד אותנו על הסכנות החמורות הצפויות לנו בשעה זו ועל הנסיבות הקשות שבהן פועלים עכשיו. כל עובדות הללו אומרות לנו דבר אחד: להתגונן ולהתכונן למחר – לא למחר הרחוק, לא לימים הבאים, אלא למחר הקרוב, הקרוב מאוד, ליום הבא. הדאגה לעתיד בלבד אינה מספיקה עכשיו. עלינו לדאוג עכשיו לכך שנוכל להגיע לעתיד ולדאגות העתיד. יש מוקדם ומאוחר בהיסטוריה. כל התכניות והסיכויים למאוחר לא יסכנו – אם נחמיץ את המוקדם. בשעות מעטות בהיסטוריה היו הפרובלימות האקטואליות כל-כך דוחקות ומכריעות כבשעה זו.

 

כהֵלֶך שעיניו נשואות לפסגה    🔗

אין זאת אומרת שאין חשבון היסטורי וחזון העתיד. אלא למה הדבר דומה? לאדם שמהלך במעלה ההר ועיניו נשואות לפסגה הרחוקה שעל ראש ההר. ההלך חותר כל הזמן לקראת הפסגה, אך פתאום נתקל ברצועת-הר זרועה שוּחות וחתחתים ומשובשת בחיות-טרף. כמקודם הפסגה מושכת ומכוונת את דרכו של ההלך, אך בפני הסכנות החדשות אין ראיית הכיוון והחתירה לקראת הפסגה מספיקה. על ההלך לעקוף את השוּחות והמוקשים ולהתגונן בפני החיות הטורפות. אחרת – נפול יפול או טרוף יטָרף. הפסגה במקומה תעמוד – אפס ההֵלך לא יגיע אליה לעולם. עלינו לדעת בשעה זו איך לעקוף את הפחת הפעורה לפנינו, איך להימלט מחיות-הטרף האורבות לנו בדרך, איך להחזיק מעמד – עד יעבור זעם. והזעם איום ונורא – כאשר לא היה כמותו בהיסטוריה העולמית. לפני חדשיים הייתי באנגליה, ובבוקר אחד ראיתי שרעדה אחזה את האי הזה החולש על רבע כדור הארץ. מה קרה? דבר של מה בכך: מדינה קטנה של אירופה – פולין – שלחה למדינה עוד יותר קטנה – ליטא – אגרת התראה. ואוּלטימטוּם זה הדריך את מנוחתה של אנגליה, כאילו חשך העולם. לא גורל ליטא החריד את בריטניה הגדולה, – אלא היתה הרגשה: מי יודע אם אין זו סאראייבוֹ 4של שנת 1938. ובמה נחזיק מעמד? בשעה זו – ועל שעה זו מדובר עכשיו –לא הזכות אלא הכוח מכריע. ביחסי העמים בימינו לית דין ולית דיין – כל דאלים גבר. וחבש, ספרד, סין ואוסטריה יוכיחו. העם היהודי ומעמד-הפועלים אינם רשאים אף לרגע לזוז מאמונתם שלא הכוח אלא הצדק קובע. ובחשבון ההיסטורי הארוך אמונה זו לא תכזיב. אולם בשעה זו אין הצדק לבדו מספיק. ואין זה מקרה שהמדינה אשר חרתה על דגלה: שלום וצדק ביחסי-העמים – המדינה הסוביטית – היתה הראשונה שהקימה אחרי המלחמה צבא גדול ועצום והזדיינה במלוא יכלתה, והריהי מוסיפה להזדיין ולהזדיין. ובצדק! ומדינה גדולה אחרת, הדוגלת פחות באידיאלים של שלום וצדק, אלא שלפי מצבה בעולם הריהי מעונינת יותר אולי מכל מדינה אחרת בשלום עולמי – בריטניה הגדולה – אף היא, באיחור זמן, מזדיינת במלוא יכלתה, ותכנית-הזיון הענקית הראשונה העולה אלף וחמש מאות מיליון פונט – נמצאה כבר בלתי-מספקת, ומתכנים תכניות חדשות להגברה מתמדת של הזיון. ובמה חטאו אנגליה וצרפת ואמריקה נגד ספרד – אם לא בחוסר הספקת נשק? בנבואות הושע ומיכה ובדרשת ישו על ההר מצילים כבשה משיני טורף. והצו הראשוני של ימי-אימה אלה בעולם, ביהדות, בארץ הוא: התגוננות והתכוננות למלחמת גוג-ומגוג. בשלושה דברים נתכונן:

א) אחדות המעמד העובד במפלגה ובהסתדרות.

ב) ליכוד החזית בישוב ובציונות.

ג) חישול כוח יהודי: מכסימום של כוח במינימום של זמן.

 

אחדות המעמד העובד בהסתדרותו ומפלגתו    🔗

באחדותנו הפנימית אני רואה את התנאי הראשון והראשוני להתגוננותנו הפוליטית בימי-חירום אלה. לא במקרה ולא במשגה טיפלה הועידה כל-כך בשאלות הפנימיות של המפלגה. לא באשר הדיון המפלגתי חשוב מהדיון הפוליטי – אלא באשר לא תיתכן תנופה פוליטית בלי כוח פנימי, בלי שלמות פנימית. ברגע איום זה מצוּוה התנועה לבדוק את כושר-פעולתה ונאמנותה ליעוּדה. על מה תיכּוֹן האחדות במפלגה? נאמר: על האידיאה המאוחדת. ואמנם, יש למפלגה רעיון – שהוא מאחד, שהוא מייחד – רעיון הציונות הסוציאליסטית. אבל לא על הרעיון לבדו תחיה המפלגה. למפלגתנו דרושה אחוַת-חברים. לא הרבה מפלגות בעולם נתבעות לבצע מה שאנו צריכים לבצע. אין אנו מפלגת-בחירות, ואין תפקידנו לכבוש את ה“שלטון” באספת-הנבחרים או בקונגרס הציוני. הדברים הנתבעים מאתנו – אנו חייבים למסור עליהם את נפשנו, וחברים מוסרים עליהם את נפשם יום-יום. ומפלגה שדבר זה נדרש ממנה זקוקה להרבה-הרבה חברוּת, להרבה-הרבה אחוה. אין אנו אבטומט המוּנע על-ידי רעיון; אנו ציבור חי; אנו פועלים בצַותא, ופעולה קולקטיבית לא תיתכן בלי מוח קולקטיבי ובלי לב קולקטיבי. לשיתוף הלב והמוח אני קורא חברוּת. חברות אינה שייכוּת אורגניזציונית או אידיאולוגית בלבד – אלא קודם-כל תכונה נפשית, הרגשה של ערבות הדדית. בלי ערבות הדדית אין אחדות שלמה, אמיתית. ומשום כך אין אידיאולוגיה של כלליות מספיקה; כי יש להבחין בין אידיאולוגיה של כלליות – ובין בכלל. כלל המפלגה, כלל ההסתדרות, כלל העובדים אינו אובייקט של המחשבה והרצון – אלא הסובייקט שלו. החטא הכבד של השומר הצעיר הוא לא האידיאולוגיה הנפסדת שלו – כל אחד מאתנו יכול להיכשל באידיאולוגיה קלוקלת או מוטעית – אלא בהעמדת עצמו מעל למעמד הפועלים, ואינו רואה חובה לפעול בתוך מעמד הפועלים ועל ידיו. החטא של השומר הצעיר הוא שהוא קובע את הדברים לא יחד עם כל הציבור, לא מתוך בירור חברי בתוך התנועה כולה, לא מתוך פגישה בלתי-אמצעית, לא מתוך דיוּן משותף ומתוך הכרעה משותפת – אלא בתוך מחיצה נפרדת למפרע, מתוך התבדלות פרינציפיונית, מתוך חוסר אמונה בזולתו, מתוך חוסר זיקה לכלל. את הבירורים והדיונים הנוגעים לכלל כולו הוא עושה לחוד, וקובע הלכה לחוד, ולאחר שקבע הלכה הקושרת את חבריו הוא בא לציבור; ולא לדון אתו כדיין חבר עם חבר, לא לשמוע ולהשמיע, לא ללמוד וללמד, אלא להאציל את טוּבו על הציבור, להרביץ בו את תורתו, לעשות נפשות לעמדתו. כל ציבור הפועלים שמחוץ להשומר הצעיר אינו אלא חומר לתעמולה, אובייקט להסברה. מה טוב ומה רע לציבור הפועלים – את זה קובע השומר הצעיר במועצה שלו; אולם אין הציבור יכול לקבוע מה טוב ומה רע להשומר הצעיר. חטא זה של השומר הצעיר אנו מכניסים עכשיו לתוכנו. כל סיעה שמתארגנת בתוך המפלגה – הורסת את שלמותה המוסרית של המפלגה ומעמידה בסכנה את אחדותה הפנימית. איני אומר שלא יתכנו בתוכנו כל מסגרות. תיתכן מסגרת של אגודה מקצועית, של קואופרטיב, של ארגון מושבים, של חבר קבוצות, של קיבוץ מאוחד וכדומה. אולם מסגרוֹת אלו יש בהן ברכה כשהן משמשות דבק נוסף בשביל חבריהן. הן עלולות ליהפך לרועץ אם ישמשו מחיצה בין חבריהן ובין חברים אחרים. במפלגה ובהסתדרות אין החברים צריכים להיתקל במחיצות המִסגרות. חבר הקיבוץ כחבר המושב, חבר האגודה המקצועית כחבר הקואופרטיב – עומדים במפלגה בחברותם האישית, הבלתי-אמצעית, ללא כל חציצה ועקיפין של מסגרת וסיעה. בצבור חי, בן-חורין ונאמן לעצמו אי-אפשר בלי חילוקי-דעות, וכל ויכוח בין חברים יש בו ברכה להבהרת המחשבה ולמיצוי הרצון הקולקטיבי. אבל ויכוח בין מסגרות וסיעות – מן ההכרח שיסלף את חיפוש האמת ויכניס ריב-אינטרסים במקום ריב-רעיונות. תנועתנו בנויה לא רק על רעיון אלא גם על צרכים. הפועל הוא לא רק מגשים אלא גם מעונין. הוא לא רק שליח אלא גם האינטרסנט. ואין ניגוד בין השליחות ובין האינטרס, בין הרעיון ובין הצורך. האינטרס הוא חלק של הרעיון, וסיפוקו מוליך לקראת ההגשמה. אולם תחומי האינטרס ותחומי הרעיון אינם חופפים. האינטרס של כל פועל, של כל קבוצת-פועלים – אינו ממלא את חללו של הרעיון כולו. צורך הפועל וחזונו הם שני שיעורים שונים. – ויתכן ניגוד בין האינטרס של פועל אחד, או קבוצת-פועלים אחת לבין האינטרס של פועל שני או קבוצת-פועלים שניה. יתכן ניגוד בין אינטרס היחיד ובין אינטרס הכלל. ואין סכנה גדולה מזו הצפויה לתנועתנו – אם תחת המחלצות היפות של ריב אידיאולוגי וּויכוח רעיוני יסתירו המפלגות והסיעות התחרות של אינטרסים ופניות. כי בין מפלגות לא יתכן ריב רעיוני צרוף. וכל התגוששות של אינטרסים שתתכסה ביודעים או בלא יודעים במסוה של מחלוקת רעיונית סופה לעכור ולערער את הכוח העיקרי שהקים וקיים את תנועתנו – הכוח המוסרי. וכחרדתנו למפלגה – חרדתנו להסתדרות. איני כופר בצורך המפלגה, אך אני מתודה: עדיין לא נתיאשתי מאמונתי הישנה שתיתכן מסגרת אחת כוללת וכללית לכל הפועלים ולכל הפועלות. אני מאמין שמעמד הפועלים יכול לעשות במסגרת אחת את כל מלאכתו, את כל שליחותו. אך גם בהיות מסגרת כפולה – מפלגה והסתדרות – אני רואה בהסתדרות את כלי-היוצר הגדול שהקימה תנועתנו. ולאט לכם להסתדרות זו! גם ההסתדרות אינה ארגון של אינטרסים בלבד; גם להסתדרות יש אידיאה וחזון. בלי הרעיון והחזון המפעמים בלב ציבור הפועלים בארץ, בלב הציבור כולו, לא היתה קמה הסתדרות כזו. ועל שלמות ההסתדרות ועצמאותה, על רעיון ההסתדרות וחזונה נשמור מכל משמר. נכסי ההסתדרות אינם נכסי המפלגה, אינם נכסי שמונה-עשר אלף חברי המפלגה; אלה הם נכסיהם של מאה אלף פועלים בארץ, ושל רבבות ומאות אלפים נוער חלוצי בגולה. אין המפלגה פרקציה בהסתדרות. למפלגה יש תפקידים גם מחוץ להסתדרות. ואין ההסתדרות כפופה למפלגה. ההסתדרות היא עצמאית, ובה פועל הרצון הקיבוצי של מעמד-הפועלים כולו. המפלגה היא מפלגת הרוב אך ורק באשר היא נאמנה לכלל הפועלים, ולא רק באשר היא דוגלת בכלליות של הפועלים. הכיווּן של המפלגה הוא הכיווּן של רוב חברי ההסתדרות – רק בתוקף עובדה זו מכוונת המפלגה את ההסתדרות. שמונה-עשר אלף חברי המפלגה אין להם שום יתרון בקרב חברי ההסתדרות. דרך המפלגות אינה נעשית באופן אבטומטי דרך ההסתדרות. בלי אישורה של ההסתדרות, כלומר של ככל הפועלים המאורגנים, אין כיווּן המפלגה מחייב את ההסתדרות יותר מכיוונו של השומר הצעיר או מכיווּנם של פועלי-ציון-שמאל. שליחי המפלגה אינם מתמנים בתוקף המפלגה שליחי ההסתדרות. מבלי שהציבור ההסתדרותי יבחר בהם, אין להם שום סמכות הסתדרותית. שליחי ההסתדרות הם אלה שההסתדרות בחרה בהם – ולא אלה שהמפלגה קבעה למטרה זו. אין אנו רואים בהסתדרות אובייקט לפעולת המפלגה – אלא סובייקט של פעולת-עצמו. ההסתדרות מנהלת פעולתה וחיה את חייה – כאילו לא היתה מפלגה. אחרת היא נהפכת למסגרת ריקה. חברי המפלגה בהסתדרות דינם בכל כדין חבר אחר. לגבי הנאה ממוסדות ההסתדרות ושרותיה כמו לגבי זיקה למוסדות ההסתדרות וארגוניה אין כל הבדל ופדות בין חבר לחבר. אולם חבר המפלגה בהסתדרות, כחבר המפלגה בכל מקום אחר, כפוף למרוּת המוסרית והרעיונית של המפלגה. מסגרת המפלגה אינה גורעת מכפיפות חבריה למשמעת-הפעולה של ההסתדרות, אלא היא מטילה עליהם עול נוסף: נאמנות לציווּיים המוסריים והאידיאולוגיים של המפלגה. תסביך הבעיות של המפלגה וההסתדרות אינו ענין לדיון מדיני, ומשום כך אני מקצר בבירור שיש להרחיבו. אולם הבחינה של המצב המדיני בשעה זו תובעת לדעתי בשורה הראשונה שמירה מעולה על שלמותם, אחדותם וטהרתם המוסרית של שני הכלים של מעמד הפועלים: המפלגה וההסתדרות.

 

ליכוד החזית בציונות ובישוב    🔗

והתביעה השניה: ליכוד החזית בציונות ובישוב, אימוץ הקואליציה הלאומית בארץ ובגולה, השלטת משטר ציוני בחיינו ובחיי העם. תנועת-הפועלים חתרה ותחתור לקראת הגמוניה מוסרית בציונות ובישוב – למען קיים והבטיח ערכי-היסוד של הציונות המתגשמת: עבודה עברית, עליה חלוצית, התישבות עובדת, תרבות עברית, שויון-אחים, זכויות-עם, עמדות פוליטיות, שלום עם שכנינו, עצמאות מדינית, גאולה מלאה ושלמה של העם במולדתו. כל עוד תנועת-הפועלים תהיה נאמנה לשליחות לאומית זו – תתקיים שליחות העם בידיה. אחד התפקידים הראשיים המוטל על תנועת-הפועלים המתיצבת בראש האומה – להקים ולקומם את אחדות העם וארגונו תחת הדגל הציוני. רק מעמד הפועלים המתנגד לכל הפליה ופריבילגיה, השולל כל ניגוד וקיפוח מעמדי – ימצא בקרבו את הפּתּוס, העוז והנאמנות למדיניות של כלל-ישראל. ציבור-הפועלים יבָּחן – יותר מבכל דבר אחר – בכשרונו ובנאמנותו לשירוּת-הכלל, להלכה ולמעשה, ובאלה יקיים או יפסיד את שליחותו בעם. ועם בדק-הבית הפנימי נראה לי שעלינו לבחון ולבדוק עד כמה הכשרנו והתאמנו את עצמנו לשליחות מאחדת זו בישוב ובציונות – וראוי, לדעתי, להקדיש מושב מיוחד של ועידת המפלגה לבירור שאלה מורכבת ומוקשה זו. כי בהזדמנות זו יכולתי רק לציין את התביעה, תביעת האחדות בישוב ובציונות; בירור קונקרטי של תביעה זו חורג ממסגרת הזמן שברשותי עכשיו. ולבסוף – התביעה השלישית: חישול כוח יהודי. גם בסעיף זה אדבר רק בראשי-פרקים.

 

הצורך בבני-ברית    🔗

המצב הנוכחי בעולם מחייב אותנו יותר מבכל זמן אחר לטפּח בן-ברית. גם לאחר ארבעים שנה של ציונות חושבים ציונים רבים במושגים לא-ציוניים. בגולה ידעו היהודים רק יחסים של נתינים לממשלות. היהודים לחמו על זכויותיהם כאזרחים או כנתינים – אבל מעולם לא היו להם יחסים וקשרים בין-לאומיים, באשר לא היו קיימים כיחידה פוליטית בין-לאומית. הציונות חידשה את ההכרה המדינית של העם היהודי כיחידה לאומית ומדינית. בהצהרת-בלפור הכריזה פעם הראשונה מעצמה גדולה על קיומו המדיני של העם היהודי. במנדט ניתן אישור בין-לאומי לנציגותו המדינית של העם היהודי, והעם היהודי נעשה בפעם הראשונה לאחר החורבן גורם בין-לאומי. אולם עד היום אין ציונים רבים יודעים עדיין להבחין בין יחסינו לממשלת הארץ, בחינת יחסי נתינים ואזרחים, ובין יחסנו לממשלת-המנדט בחינת יחסי-עמים. היחסים שנוצרו בעקב המנדט בין העם היהודי ובין אנגליה אינם מצטמצמים ואינם מתמַצים ביחסים שבין יהודי ארץ-ישראל ובין ממשלת הארץ. יחסי נתינים לממשלתם הם בעיקר יחסי חוק ומשפט. יחסי-עמים הם בראש-וראשונה יחסי-תועלת ואינטרס פוליטי. אזרח או נתין פונה לממשלתו בתוקף החוק; עם פונה למשנהו בתוקף האינטרס ההדדי. התביעות והזכויות של האזרח או הנתין מוגדרות במשפט הארצי, – ובמדינות מתוקנות יכול האזרח לתבוע משפטו מאת הממשלה על ידי בית-דין, והממשלה כאזרח כפופה למרוּת הדין. יחסי-עמים נקבעים מזמן לזמן על-פי האיניציאטיבה החפשית של העמים המעונינים והם מוגדרים בבריתות או באמנוֹת בין-לאומיות שנכרתות למטרה זו. יסוד האמנה והברית הוא לא המשפט והחוק – אלא התועלת ההדדית. עם יסוּד חבר-הלאומים האמינו רבים שהקיץ הקץ על משטר הבריתות וההתחרויות הבין-לאומיות, ובמקומו יוקם משטר החוק הבין-לאומי, הפורש את שלטונו על כל העמים. אמונה זו נכזבה לפי שעה. גם בימי זהרו לא עלה בידי חבר-הלאומים להבטיח את השלום ולהגן על החלש מפני תוקפו. לאחר תבוסת הסנקציות 5וכיבוש חבש על-ידי איטליה – אין שום אומה קטנה או גדולה שׂמה את מבטחה בחסות חבר-הלאומים בלבד. כל העמים מחפשים לעצמם משען בבני-ברית. ובשעה איומה וטרופה זו אי-אפשר שלא נשאל את עצמנו: הזקוק העם היהודי לבן-ברית? ואיך ואיפה ימצאהו? מדינה אדירה באירופה החותרת לקראת הגמוניה עולמית חרתה על דגלה מלחמת-השמד ביהודים. מלחמתה של גרמניה הנאצית ביהדות מכוּונת לא רק נגד יהודי גרמניה, אלא נגד היהודים בעולם. ומלחמה זו מתנהלת על-ידי סוכני היטלר בכל הארצות: בהולאנד ובשוייץ, באנגליה ובאמריקה, במצרים ובעיראק. מדינה אדירה אחרת, רוסיה הסוביטית, הכריזה על האנטישמיות כעל חטא פלילי, ובפעם הראשונה בתולדות עם עולם זכינו לראות מדינה שבה מענישים על שנאת ישראל. אולם מדינה זו שביטלה כל הפליה בין יהודי ללא יהודי והשוותה בהחלט אל כל עמיה בפני החוק ללא יוצא מן הכלל – הכריזה מלחמה על תקוַת עם ישראל במולדתו. איטליה הפאשיסטית אינה נגועה באנטישמיות ואינה פוגעת ביהודי ארצה, אולם היא קשורה לגרמניה הנאצית, ומתוך שאיפות התפשטות בים התיכון היא רואה בעין רעה את המפעל הציוני בארץ, וספק הוא אם אפילו ההסכם האנגלי-איטלקי שנכרת בשבועות האחרונים – אגב, הסכם שלא קיבל עדיין תוקף חוקי – שינה בנידון זה את המצב לטובה. הישָען העם היהודי על פולין ורומניה? לא כל המדינות בעולם, לאשרנו, מנשלות ומחריבות את עמדות היהודים בארצותיהן כשתי המדינות הללו. עוד יש ארצות שבהן רואה עדיין עצמו היהודי שוה-זכויות, והחוק והאדמיניסטרציה אינם מפלים בינו לבין אזרח אחר. אולם עד עכשיו נמצאה רק אומה אחת בעולם אשר הושיטה ידה לעם היהודי באשר הוא עם והבטיחה לו עזרה וסעד לתקומתו הלאומית במולדת – הבטיחה וגם עשתה. זוהי אנגליה.

* * *

יש לנו הרבה טענות – וטענות קשות ומרות – לשליחי האומה הזאת בארץ. בשנים האחרונות עלה בגורלי להשתתף בהיאבקות הבלתי-פוסקת שהוטל עלינו להיאבק בירושלים ובלונדון, על כל סעיף שבמנדט, על כל קורטוב של זכות, על כל צעד ושעל, וידעתי כל פרשת האכזבות, הקיפוחים והקיצוצים הנמשכת זה עשרים שנה – ואף-על-פי-כן אני קורא תגר במלוא הכרתי הציונית, היהודית, הסוציאליסטית על השיגרה הנפסדת של המשכילות הרוסית ביחס ל“אנגליה הבוגדת”. אני קורא תגר על השיגרה המשניאה ומנאצת, הנפוצה בנאומים ובמאמרים, באספות ובעתונים ביחס לבן-הברית היחיד שמצא העם היהודי בכל תולדות גלותו. שיגרה נפסדת זו נפוצה בכל המפלגות, ונשואה על שפתי העסקנים מימין ומשמאל, החל מאוסישקין וגמור ביערי. ידעתי שמה שעשתה אנגליה בארץ למעננו – לא עשתה לשם-שמים בלבד, ואיזו אומה עושה לשם-שמים? אבל אם אנגליה הפיקה תועלת ממפעלנו הציוני – ואין כל ספק בדבר שהיא הפיקה ומפיקה תועלת לא-קטנה מהמפעל הציוני – הרי זוהי האומה האחת בעולם שידעה להפיק תועלת לא מרדיפת העם היהודי – אלא מתמיכה בשאיפתו הלאומית. ודאי, לא קיבלנו מאנגליה את כל אשר הבטיחה לנו – אבל לא נמצא עדיין שום עם אחר בעולם שהבטיח לנו מה שהבטיחה לנו אנגליה. אמנם כן, היינו לברכה לאנגליה בשעת מתן הצהרת-בלפור ולאחריה; אבל מי זה לא יודה שאנגליה היתה לברכה גם לנו – אם כי לא במידה שציפינו לה. האומנם קלה בעינינו עזרת העם האנגלי? מה היתה נותנת צ’כוסלובקיה בעד הבטחה אנגלית, בעד ברית אנגלית? מה היה נותן דימוקרט צ’כי, סוציאליסט צ’כי, קומוניסט צ’כי בעד ברית עם אנגליה? היש להעלות את הדעת שסוציאליסט צ’כי או קומוניסט צ’כי ינאץ עכשיו את האימפּריה הבריטית וישניא את אנגליה על העם הצ’כי ואת העם הצ’כי על אנגליה? האם מצבנו טוב יותר ממצבה של צ’כוסלובקיה? הזקוקים אנו פחות ממנה לבני-ברית? ידעתי; נצח ישראל לא ישקר, גם נצח הפועלים ונצח הפרוגרס והסוציאליזם לא ישקר. הנאציות, הריאקציה, משׂטמת-העמים, שׂנאת-ישראל, דיכוי הפועלים והדימוקרטיה לא יעמדו לנצח. אך אין אני דן על תפקידי-נצח ועל סיכויי-נצח. אני דן על תפקידי-השעה ועל סיכויי השעה הזאת. ובשעה זו, יותר מאשר בכל שעה, אנו זקוקים לבן-ברית, ואין לנו לפי שעה אלא קורטוב של בן-ברית– ועלינו לשמור עליו בבת עיננו. והזלזול הזה שאנו מזלזלים בבן-בריתנו; תביעות הצדק המוחלט והיושר העליון והאלטרואיזם הצרוף, שבהן אנו באים לממשלת המנדט; הפרזאולוגיה הנפסדת, הפסיבדו-רדיקלית, שבה אנו מגדירים את בקרתנו כלפי אנגליה, – כל אלה אין בהם לא תבונה פוליטית, לא חשבון ציוני, לא אמת מדעית. בל נרכין ראש ובל נצדיק את הדין כשתקופח זכותנו. נעמוד בתוקף ובהתמדה על המגיע לנו. לא נכסה על פשעים, ונמתח בקורת על כל כשלון ומעל, אבל נשמור כעל בבת עיננו על מעט הידידות וקורטוב הברית שמצאנו באנגליה – כי בנפשנו היא. נטפּח ברית זו, נגבירה וניזהר מכל צעד ודיבור העלול לחתור תחתה או להחלישה. הימים האלה שאנו עומדים בהם מכריעים אולי לא-פחות מימי הצהרת-בלפור, ואנו חייבים עכשיו בפעולה מוגברת באנגליה – לא רק במשא-ומתן עם הממשלה, אלא בהגברת המגע עם כל חוגי הציבוריות האנגלית: תנועת-הפועלים, האינטליגנציה, המנהיגות הפוליטית של כל המפלגות, ראשי העתונות. ועוד אמת מרה אחת: בשעה זו אין לנו בן-ברית בעולם הערבי. למרות כל מה שעבר עלינו בשתי שנים אלה, אני מאמין בברית יהודית-ערבית, ברית שלום ואמת אשר תושתת על שאיפת-גומלין ועזרת-גומלין של שני העמים האלה. ואין אנו פטורים גם בשעה זו מכל נסיון ומאמץ להבנה הדדית וקירוב הלבבות, ולא נחמיץ אף אפשרות קלה של פגישה, של מגע, של בירור ושל קואופרציה עם ערבי ארץ-ישראל ועם ערבי הארצות השכנות. נסיונות אלה נמשכו מצדנו זה שבע שנים – מזמן שהוטלה עלינו הפעולה הפוליטית בהנהלת הסוכנות, ולא פסקו לא בימי הגיאות ולא בימי השפל, לא בימי השקט ולא בימי המהומות. ואם כי התוצאות היו זעומות ודלות – לא נואשנו, כי יש לנו חשבון היסטורי ארוך. ומאמצים אלה לא נפסיק. אולם בשעה איומה וטרופה זו אין לנו עדיין בן-ברית בקרב העם הערבי או בקרב עמי-ערב. אין כרגע אף מנהיג פוליטי אחד בקרב הערבים, בין בארץ-ישראל ובין בארצות השכנות, אשר יהיה מוכן לדון על הסכם שלא על בסיס של מיעוט יהודי נצחי. ולדיון כזה לא ניתן יד.

 

תפקידים דחופים    🔗

והדבר השני: שנצטווינו עליו בשעה זו היא רכישת עמדות-מפתח קרקעיוֹת בארץ, רכישה מהירה, מתוך מאמצים עליונים. איני מדבר על הרחבה שיטתית ומתמדת של התישבותנו החקלאית. על זו אנו מצוּוים יום-יום, בימים כתיקונם ובימי-חירום כאחת. הציונות המתגשמת, כלומר העברת המוני ישראל לארץ-ישראל, עומדת בעיקר על שני דברים: עבודה עברית ואדמה עברית. הפעם אני מתכוון לדבר אחד, לא אדמה להתישבות רגילה – אלא עמדות, עמדות-מפתח להרחבת הגבולות, לביצור הבטחון, להגנת דרכי-התחבורה של הישובים היהודיים. זהו חלק של תכנית התגוננות לקראת הבאות, ואולי יש בזה גם משום הצלת-המולדת.

והדבר השלישי: חיפה. בשעה זו עלינו להפנות כל מאמצי ההתישבות העירונית כלפי חיפה. כל העליה העירונית – לחיפה, כל התעשיה החדשה – לחיפה. השנתיים האחרונות ירָשמו בתולדות שיבת-ציון לא כשנות המהומות אלא כשנות כיבושנו הימי הראשון – פתיחת נמל תל-אביב. ואילו לא עשתה הנהלת הסוכנות בשנתיים אלה שום דבר אלא השיגה אפשרות בנין נמל זה – הריהי ראויה למקום-כבוד בהיסטוריה הציונית. ואין אני סבור שכבר השלמנו את מלאכת הנמל בתל-אביב. אנו עומדים רק בראשיתו. ועוד נצפנו לו עלילות. אולם בשעה זו מספיק לנו השלב שאליו הגענו בנמל תל-אביב: הורדת נוסעים ועולים, והחשבון ההיסטורי שלנו דורש עכשיו ריכוז כל המאמצים בחיפה. תל-אביב תגדל ותתרחב – אך אי אפשר ואין צורך ליַהד עוד יותר את תל-אביב. מאה אחוזים מספיקים לנו סוף-סוף, לא כן חיפה. כאן מקום התורפה, בעיר ובנמל, ובמאמצים מכוּונים ועקשניים, בקצב מהיר ונמרץ עלינו להגביר כאן את כוחנו, מספרנו, משקלנו, משקנו, אחיזתנו, – ואסור להחמיץ אף רגע אחד.

והדבר הרביעי: הכשרה צבאית לנוער, גם בארץ וגם בגולה. יש לתת לחלוץ גם הכשרה צבאית. ומכאן צריכה לצאת קריאה נמרצה לנוער הציוני באנגליה ובאמריקה (ואולי גם בהולנד) להכשיר עצמו בבתי-ספר צבאיים, ימיים, אויריים. מעטות הן עכשיו הארצות בעולם שעדיין יש לאזרחיהן היהודים אפשרות להינות מכל השירותים הממלכתיים, בתוכם בתי-ספר צבאיים – אסור לנו להחמיץ הזדמנות זו. בנין הארץ ידרוש מומחים חלוציים בכל ענפי החקלאות והחרושת והמלאכה ביבשה, בים ובאויר. בשעה זו עלינו להכשיר גם מומחים צבאיים בחיל היבשה, הים והאויר, והנוער הציוני באמריקה ובאנגליה הוא אולי היחיד שניתנה לו אפשרות זו – ואל נבזבזנה.

לראש הדףאניות. הנמל אינו פתח-לים, ואנו זקוקים לדרך בים, ובשעה זו – יותר מבכל שעה אחרת. ואין דרך בים לעם – בלי ספּנים וספינות משלו. במהירות האפשרית, במינימום של זמן, עלינו לרכוש מכסימום של מכשירי-שיט, ספינות לנוסעים, למשא ולדיג ולשאר השימושים, ולהכשיר עצמנו להיות יורדי-הים באניות, עושי-מלאכה במים רבים.

מוסר-ההשכל שיש להסיק מהמצב העולם, ביהדות ובארץ, אפשר לנסח ולמַצות בפסוק אחד: בשעת-אימה זו עלינו להכשיר את תנועתנו, את המפלגה וההסתדרות, את הישוב והציונות, את העם היהודי לעמוד הכן!

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.


  1. נתפרסמו בכרך א‘: “הועדה המלכותית ומסקנותיה:, – עמוד 91, ו”לפני ברירה חדשה" – עמוד 260. – המע’.  ↩

  2. ב–1920, בועידה העולמית של פועלי–ציון בוינה, בה נתפלגה התנועה. – המע'.  ↩

  3. זינובייב היה נשיא הקומאינטרן בשנים הראשונות לקיומו, ועל–פי הוראותיו פעלו המפלגות הקומוניסטיות בארצות השונות; בוכרין היה איש–ההלכה המוסמך של הבולשביזם והתנועה הקומוניסטית הבין–לאומית. שניהם נדונו למוות. – המע'.  ↩

  4. עיר ביוגוסלביה בה נרצח בידי שני סרבּים, ב–1914, יורש–העצר אוסטרי פרנץ פרדיננד. הרצח שימש עילה למלחמת–העולם הראשונה. – המע'.  ↩

  5. כלפי איטליה, שכבשה את חבש. הסנקציות ­– כלכליות. – המע'.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!