חדר הילדים מלא כֻלו כלי שעשועים וּכלי משחק, ועל פני הארון ממעל כְּלִי-האוצר אשר בו ישימו ובו יאַצרוּ הילדים את כספם מיום ליום והוא עשוי חרש ותבניתו תבנית פני חזיר. אכן גם בָּקִיעַ הושם בּגב החזיר מלמעלה, והילדים מִלאוּ אחרי היוצר וירחיבו את פי הבקיע הזה בשכּין, למען יעברו בו גם שקלי כסף;וגם הנה זה באו שני שקלים כאלה אל תוך הכלי, מלבד הגרות והקשיטות הרבות אשר אין להם מספר. וכלי-האוצר מלא על כל גדותיו, עד כי לא ישָׁמע עוד קול צליל גם אם ינוע, והדבר הזה הוא המעלה העליונה אשר יגיע אליה כלי-אוצר כזה. אז עמד החזיר על פני הארון מלמעלה וישקף משם כל היום בגאון ובגֹבה על כל הנמצא בחדר;כי יָדע החזיר היטב אשר בּאוֹצר האצור בקרבו יש לאל ידו לרכוש ולקנות את כל הכלים וכל החפצים גם יחד, ומחשבה אשר כזאת תנעם מאד לכל נפש ותצהיל את כל פנים.
וגם יתר הכלים אשר בתוך החדר חשבו כדבר הזה, ורק בפיהם לא דבִרו אותו, כי דברים רבים ואחרים היו בפיהם לדבּר בהם. הנה הארגז אשר בחדר ואַחד הקִנים אשר לו מוּצא החוצה עד החצי, ובתוך הקן ירָאֶה גֹלֶם 1עשוי תבנית אדם אשר ישעשעו בו הילדים, והגלם איננו חדש עוד והוא מחֻזק במסמרים בצוארו. ויהי בהביט הגלם החוצה ויקרא: “האם לא נקום עתה לצחק וְהִשְׁתַּנִּינוּ והיינו לבני אדם? הלא גם זה דבר הוא!” וכמעט השמיע הגלם את הדברים האלה ויהי רעש ושאון מסביב, וגם התמונות אשר על הקיר התהפכו על פניהן, למען הראות כי יש אָחוֹר גם להן, ומי יאמר להן מה תעשינה?
והמועד מועד חצי הלילה והירח שולח את אורו החדרה דרך החלון, ויהי אור חנם אין כסף לכל המצַחקים. אז אמרו להחל לצַחק, ואת כל הכלים אשר בחדר קראו, וגם רכב הילדים היה בין הקרואים, אף כי אותו חשבו תמיד בין כלי-השעשועים ממשפחות השפלים, ואולם רכב הילדים אמר: “איש איש על פי ערכו! הן לא נוכל הֱיוֹת כלנו בני חורים וסגנים! אכן צדקו בני האדם באמרם: גם אנשים עובדים ועֹשׂי מלאכה דרושים לנו!”
וכלי-האוצר הוא האחד אשר קראו לו לא במו פיהם כי אם במכתב אשר שלחו אליו;כי אמרו: גבוה מאד כלי-האוצר מכּלנו ולא ישמע את קולנו בקראנו אליו במו פינו. ואולם כלי-האוצר לא הואיל לענות דבר אם יבוא ואם לא – וגם לא בא. הן אם חפץ העם כי יתענג גם הוא על הצחוק, אז לא יפריעו אותו ממנוחתו וממכון שבתּוֹ ורק עשה יעשו בחכמה אשר יוכל לראות בכל המראות מבּיתו ומן המקום אשר הוא שם – והם עשו ככל הדבר הזה.
אז הקימו את התיאטרה הקטנה עם כל הַגְּלָמִים אל מול פני הארון, אשר יוכל הרֹאה לראות משם את כל הנעשה. ויהי הם אומרים להחל בראשונה להעביר חזון על פני הבמה לעיני הרֹאים, ואחרי כן יתקבצו למשתּה תַי, ובהיות המשתה ינסו את כחם במשלים ובמליצות ובדבר כל חכמה. אז ידבר סוס העץ על למוּד המרוֹץ אשר לקלים ועל האבירים הנבחרים לשבטיהם, ורכב הילדים ידבּר על מסלת-הברזל ועל כח הקיטור – כי הדברים האלה הלא נוגעים להם ולנחלתם והם יודעים היטב לדבּר בהם. ומורה-השעות אשר בקיר ידבּר על דברי ימי המדינות והממשלות, היא הפּוֹליטיקה, כי אמר: “טיקה, טיקה! טיקה, טיקה!”, והוא הן יָדע לכַוֵּן את השעות, אף כי יאָמר עליו כי איננו נכון ונאמן. ומקל היד גם הוא עמד במקצוע החדר, והוא עודה גאון וגֹבה על דבר כותרת הכסף אשר לו בראשו ועל דבר חריצי הכסף אשר לו ברגלו, כי היה חרוץ גם מלמעלה וגם מלמטה, ועל פני המצע שכבו שתי כסתות מרֻקמות, והן יפות למראה ורק נבערות מאד מדעת – אז הוּחל החזון.
וכלם יושבים מסביב ורֹאים בחזון אשר על פני הבמה. אז השמיע קול האחד את עצתו כי טוב מאד למחוא כף ולרקוע ברגל ולהשמיע קול רעש, למען הודיע כי מצא החזון חן בעיני רואיו. ואולם השוט ענה ואמר כי הוא איננו משמיע את קולו באזני אנשים זקנים כי אם באזני צעירים לימים אשר לא היו עוד לחתנים וּלכלוֹת. “ואני – אמרה העדשה המתבקעת – אני אתן את קולי באזני כל איש ואיש!” וסיר הרחץ ענה ואמר: “אם זקנים ואם נערים – ורק קולות הַשמיעו!” כאלה וכאלה היו המחשבות אשר חשב כל איש ואיש בעת אשר העבירו את החזון על פני הבמה. והחזון חזון רע מאד אשר לא יצלח לכל מלאכה, ורק המצחקים השכילו מאד במלאכתם בכל אשר עשו. והמצחקים כלם רק פניהם מָפנים אל העם, כי פניהם משוחים בצבעים, ואחוריהם לא ירָאוּ, וכלם מצחקים בחכמה ובתבונה רבה והם נצבים על פני שפת הבמה החיצונה;אכן אָרך עד למאד חוט הברזל אשר הרקידם רגע רגע, ואולם יען אשר אָרך עד למאד לכן רק הרבה הרבּוּ המצחקים לרקוד. והגֹלם המחֻזק במסמרים ראה את החזון ויהי נפעם כּלו מרֹב רגשת לבו, עד כי רפה אחד המסמרים בצוארו; וכלי-האוצר ראה את החזון ויהי נבהל גם הוא, וימצא החזון חן בעיניו, וגם גמר בלבו לעשות חסד עם אחד המצחקים אשר השכיל עד מאד, ויאמר לפקוד אותו לטוב ביום צַוּוֹתו לביתו ולכתוב בספר הגלוי אשר יעזוב אחריו כי תנתן לו אחֻזת קבר בתוך קברות בני משפחתו, והיתה זאת לו לכבוד ולתפארת.
והחזון מצא חן בעיני הרֹאים באמת, ולא הלך עוד לבם אחרי משתה התֵּי אשר אמרו לעשות, כי אם החלו עד מהרה לנסות כחם בחידות ובמליצות ובכל חכמה, אשר יקראו לדבר הזה: צַחק כבני אדם. ואולם לא מרֹע לב ולא מלעג אמרו כדבר הזה, והם הלא רק צחוק עשו להם. ויהי כל אחד מהם חושב רק את המחשבה אשר בלבו או חשבו על אֹדות חזיר-הכסף ועל המחשבות אשר בלב חזיר כמוהו. והמחשבות אשר לחזיר הכסף רחקו מאד, כי הן הלא הגיעו גם עד היום האחרון ואל ספר הגלוי אשר יניח אחריו ואל אחֻזת הקברים ואת אשר יעָשה בהם. – אכן אם ימהר המות ואם יתמהמה, הלא פתאם לפתע יבוא! וגם חזיר הכסף בעודו עומד על מכונות ופתאם – פּצפּוץ! נפל החזיר מעל מרום הארון ארצה ויתפוצץ לאלפי שבבים, והגרות והקשיטות מתגוללות ומתגלגלות אל כל רוח, ותהיינה הקטנות מתהפכות במעגל סביב והגדולות מתאזרות לעבור משם והלאה, ושקל הכסף האחד בראשו, אשר אמר: אצא נא החוצה ואראה גם אני את פני הארץ. אמנם תאות לבו נִתּנה לו, וגם יתר הכסף הלך אחריו;והשבבים אשר להחזיר העשוי חרש נלקחו וישליכו אותם אל האשפה אשר בחצר, ואולם ממחרת היום ההוא וחזיר חדש עשוי חרש גם הוא הוצג על-גבי 2מרומי הארון לכַהן תחת הראשון, והחזיר החדש לא באה עוד אל קרבו כל גרה וכל קשיטה, ולכן לא היתה לאל ידו גם הוא להשמיע קול ולהשתקשק, ובזאת דמה אל הראשון, ותהי זאת ראשיתו אשר בה החל – ועם הראשית הזאת נשׂים אנחנו לדברינו אחרית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.