ויהי בימי קדם ומלך היה בארץ רחוקה אשר לא חשק דבר בלתי אם ללבוש יום יום בגדים יפים וחדשים, ויהי המלך מוציא את כל כספו לבגדים חדשים לבעבור התיַפוֹת. אין המלך עֹשׂה דבר ולאנשי צבאותיו לא ישים לב, בחצרות בּתּי התּיאַטרה לא יסתופף ולשוח ביער לא יֵצא בלתי אם בהראותו את כבוד תפארת בגדיו. ויהיו למלך בגדים לכל שעה משעות היום, בגד לשעה בגד לשעה, וכאשר יאָמר על כל מלך: “בסוד יועציו הוא יושב!” כן אמרו למלך הזה: “בחדר בגדיו הוא יושב!”

ועיר המלוכה עיר גדולה ועליזה מאוד, אשר ינהרו אליה אורחים חדשים יום יום, ויהי היום ויבואו גם שני אנשים נוכלים ויאמרו: “אורגי בגדים אנחנו”, ויתהללו באזני כל כי יודעים הם לארוג אֶרג בגדים אשר אין כמוהם ליֹפי. והבגדים האלה יעלו על כל הבגדים גם ביפי צבעיהם וגם בתֹאַר הארג, ואולם עוד יתרה להם על דבר נפלאותיהם וסגֻלותיהם החדשות, כי רק האיש הישר והחכם יראה אותם, ואם יביט אליהם אחד הפקידים אשר לא יצלח לפקודתו או אחד הסכלים אשר לבו טח מהשכיל, והיו הבגדים כּלֹא-היו ונעלמו מנגד עיניו ולא יראה דבר.

אז אמר המלך בלבו: “הלא נחמדים יהיו בגדים אשר כאלה! לוּ אלבשם, וידעתי להבדיל בין השרים והפקידים אשר יצלחו לפקודתם במדינות מלכותי ובין השרים והפקידים אשר לא יצלחו, וכן ידעתי להַפלות לי את החכמים מן הסכלים! אצוה נא ואָרגוּ את הבגדים ההם לי כרגע!” והמלך שקל כסף ערבון הרבה מאד על יד שני האנשים הנוכלים ויצו אותם להחל את מלאכתם.

והאנשים העמידו שתּי מכוֹנוֹת אורגים וישלחו ידיהם ויעשו כה וכה ויהיו כאורגים, ואולם ריקות היו המכונות, לא היה ולא הוּשם עליהן דבר. אבל האנשים היו כתהום, לא ידעו שבעה, ויהי הם שואלים מעם המלך את מבחר המשי ואת הזהב היקר, ויקחו משי וזהב יום יום ואותם שמו בכליהם, והם בידיהם עושים כה וכה על פני המכונות הריקות ויהיו כאורגים, ולא שבתו מן המלאכה הזאת יום יום עד הנשף.

אז אמר המלך בלבו: “אכן בא המועד לראות מה גורל המלאכה ועד כמה הכינו!” ואולם לבו חרד כמעט ולא קם בו רוח ללכת ולראות, כי זכר אשר הסכל או אשר לא יצלח לפקודתו לא יביט את הבגדים ולא יראֵם. אמנם ידע המלך בנפשו כי לא לו לירוא וכי לא אליו תגע הדאגה הזאת, ואולם טוב לאיש כי ילך לבטח דרכו, ועל כן אמר בלבו: אשלח נא בראשונה איש אחר והתבונן אל המלאכה והגיד לי. וכל אנשי העיר ידעו את הסגֻלות והנפלאות אשר יאָמר על הבגדים ההם, ויהי כל איש מחכּה בכליון עינים ומתאַוה לדעת עד מה רבתה סכלות רעהו ועד מה גדלה שרירות לבו.

“אשלח נא את יועצי הנאמן והזקן היושב ראשונה במלכותי, וראו עיניו את מלאכת האורגים!” אמר המלך בלבו – “רק אין כמוהו איש היודע לבחון את ארג הבגדים, כי איש חכם הוא ואין כמוהו מצליח לפקודתו!”

אז הלך היועץ הזקן והנאמן ויבא אל הבית אשר שם שני הנוכלים, והם יושבים לפני המכונות הריקות כפעם בפעם לעשות כה וכה ולהיות כאורגים. – “אלהי, היה עוזר לי!” חשב השר בלבו ויפקח את עיניו בכל עֹז ויהי כמַשמים – “הלא אין אני יכול לראות דבר!” ואולם את הדברים האלה לא דבּר במו פיו כי אם חשב אותם בלבו.

ושני האנשים הנוכלים קמו ויפצרו בו לקָרְבָה לגשת, וישאלו אותו אם לא יפים צבעי הארג ואם לא נהדר תארו עד למאד. ובדברם ויורו באצבעותיהם על המכונות הריקות, והשר המשתומם לא חדל מהרחיב את סגור עיניו וּמפּקוֹח אותם היטב היטב, ואולם דבר לא ראה, כי לא היה דבר. “הוי אֵלי!” חשב בלבו – הסכל אנכי? ואני לא ידעתי זאת בלתי היום, ואף אמנם חלילה ממני כי ישמע איש זאת וידע! האם לא אצלח לפקודתי? חלילה ממני כי אגיד דבר וכי יוָדע לאיש אשר לא ראיתי את הארג!"

“אבל למה אדוננו מחשה ואיננו מדבּר דבר?” קרא האחד מן האורגים.

“רק מכלול יפי מאין כמוהו האֶרג הזה!” ענה היועץ הזקן ויבט אל מולו מבעד לבתּי עיניו – “מה יפים הצבעים האלה ומה נהדר התֹּאר הזה! ואני אמהר נא אל המלך והגדתי לו כי מצא הארג חן בעיני מאד מאד!”

“אכן שִׂמחתּנו בדבריך!” ענו האורגים השנים, ואחרי כן קראו לפניו את הצבעים בשמותיהם וישימו לפניו את משפט תֹּאר הארג לכל נפלאותיו, והיועץ הזקן שמע את הדברים בכל לבו, כי אמר: אשמע נא את הדברים ואדע להגיד למלך דבר דבר על אָפניו – וישב אל המלך ויעש כדבר הזה.

אז שאלו הנוכלים מעם המלך כסף משנה וכן שאלו גם משי וגם זהב פי שנים, כי אמרו: למלאכתנו אנחנו שואלים, וישימו את כל אלה בכליהם, ועל פני המכונות לא שמו אף חוט אחד, ואולם עוד הם כבראשונה יושבים תמיד אל המכונות הריקות ועושים בידיהם כה וכה להיות כאורגים.

והמלך התעורר שנית וישלח את אחד השרים הגדולים לראות את גורל האֶרג ולהתבונן אם יארכו הימים עוד עד כּלות המלאכה, ויהי השר הזה גם הוא איש נבון וסר מרע. והיה כאשר קרה לשר הראשון כן קרה גם לשר השני, ויהי הוא מביט ומוסיף להביט ופוקח את עיניו היטב היטב, ואולם דבר לא ראה, כי לא היה דבר לנגד עיניו בלתי אם המכונות הריקות.

“הלא יפה הארג הזה?” קראו הנוכלים השנים ויורו באצבעותיהם ובפיהם בארו את משפט תֹּאר הארג, והוא טרם יהיה.

“הן סכל לא הייתי מעודי!” חשב האיש בלבו – “ולכן אפוא רק אחת היא כי לפקודתי לא אצלח. אמנם נפלָאת היא בעיני מאד ואני לא האמנתי, ואולם זאת אעשה ושמרתי מחסום לפי ולא יוָדע לאיש דבר!” ובכן הִלֵּל גם הוא בכל פה את האֶרג אשר לא ראה ולא הביט, ויגד להם כי שמח לבו מאד על הצבעים היפים ועל התֹּאר הנחמד. ואל המלך אמר בשובו: " רק אין כארג הזה נחמד ונפלא!"

וכל אנשי העיר למגדול ועד קטן דבּרו כל היום בּאֶרג הנפלא, ויהי רק הארג כל שיחתם,

אז חשקה נפש המלך גם הוא לראות את האֶרג בעודו על פני המכונות, ויקם הוא וגדוד שריו ומבחר יועציו עמו, ובניהם גם השרים השנים אשר שלח אותם בראשונה, וילכו כלם ויבואו אל בית הנוכלים האורגים, והם יושבים כפעם בפעם אל מכונותיהם ועושים בחפץ כפים, והמכונות ריקות באין חוט ובאין פָּתיל אף אחד.

“האף אמנם לא נחמד הארג הזה מאין כמוהו?” אמרו השרים השנים הראשונים והנאמנים – “אם על המלך טוב יתענג נא המלך גם הוא על הצבעים הנפלאים האלה ועל התֹּאר הנהדר הזה!” ובדבּרם ויורו באצבעותיהם על המכונות הריקות, כי אמרו איש איש בלבו: אולי חכם ואולי טוב רעי ממני והוא רֹאה, ולכן אַל נא אגלה את חרפתי ברבים.

“מה זה היה לי!” אמר המלך בלבו – “הלא אין אני רֹאה דבר! אכן נורא הדבר הזה! הסכל אנכי? אם לא אצלח למלוכה? רק יַסר יסרני אֵל לוּ כדבר הזה כן הוא!” ובקול ענה ואמר: “מה נחמד הארג הזה! אכן מצא הארג חן בעיני מאד!” ובדברו ויָנֶד בראשו בחן ובחסד ויתבונן אל המכונות הריקות, כי לא מצא את לבבו לענות דבר אמת ולהודות אשר איננו רֹאה דבר. וכל האנשים אשר עמו הביטו גם הם ויראו ויתבוננו ויפקחו את עיניהם היטב ולא מצאו גם הם יותר מאחיהם הראשונים;ואולם גם הם ענו אחרי המלך ככל הדברים אשר שמעו מפיו ויקראו גם הם: “מה נחמד הארג הזה!” ותהי עצתם אשר יעצו את המלך ללבוש את הבגדים החדשים היוצאים מן הארג הזה בראשונה ביום החג הקרוב לבוא אשר בו יעבור המלך בַּסָּךְ ברחובות העיר לעיני כל העם. ואיש לאיש לא דבּר דבר ביום ההוא ¹בלתי אם: “נפלא הוא, נחמד הוא, נהדר הוא!” ויהיו כלם שמחים ומתענגים מאד. והמלך נתן לשני הנוכלים את אותות-הצלב, אותות כבוד הם, לקשרם על לוח לבם בפתיל תכלת ויקרא להם שמות תפארת לאמר: אורגי סְתָרִים אשר למלך.

ובהיות הלילה טרם יום החג אשר יעבור המלך בסך ברחוב העיר, ושני הנוכלים האורגים לא שכבו לנוח וישבו אל המכונות ויהיו כמנצחים על המלאכה כל הלילה, ויעלו כששה עשר נרות במנורות, למען יאמינו כל העם הרֹאים כי נחפזים הם לכלות את המלאכה;ויקומו ויהיו כאנשים מסירים ארג מעל פני המכונות, וּבמספרַיִם גדולים עשו כה וכה להיות כאנשים כורתים את אשר יכרתו, ויתפרו במָחוֹטים באין חוטים, ואחרי כן קראו: “הנה הבגדים לפניכם והם שלמים ונכונים!”

והמלך וּמתי שריו ואנשי סודו באו אל בית הנוכלים, והנוכלים נשאו את זרועות ידיהם פעם בכה ופעם בכה, ויהיו כאנשים מחזיקים בידיהם דבר-מה ויאמרו: הנה פה המכנסים! ופה המעיל! ופה האדרת! ועוד כהנה וכהנה. “אכן קלים כל אלה מִקּורי עכביש! ויש אשר יאמין איש כי לא לבש דבר, ואולם זאת סגֻלת הבגדים האלה וזה כל יתרונם!”

“כן הוא!” ענו כל השרים אחריהם, ואולם דבר לא ראו, כי לא היה דבר.

“ועתה אם מצאנו חן בעיני אדוננו מלכנו, יתפשט נא אדוננו מלכנו את בגדיו ברב חסדו” אמרו הנוכלים – “כי אנחנו פה אמרנו להלביש את אדוננו מלכנו את הבגדים החדשים אל מול פני המראות המלֻטשות התלויות בזה על פני הקיר”.

והמלך התפשט את בגדיו, והנוכלים עשו בידיהם כה וכה ויהיו כמלבישים את המלך את הבגדים החדשים, אשר לא היו ולא נבראו, והם כמלבישים אותו בגד בגד לבדו, איש אחרי אחיו ואיש אחרי רעהו, ויהי הם תופשים אותו במתניו ויהיו כקושרים אל מתניו את סרח השולים הסורח על הארץ, והמלך פונה כה וכה לפני המראות אשר על פני הקיר.

“מה נאוה המלך בבגדים האלה, מה יפים הם לעצמותיו!” קראו כולם פה אחד – “רק אין כצבעים היפים האלה, רק אין כתֹאר הנחמד הזה! אכן נפלאים הבגדים האלה!”

“הנה הם עומדים ומחכים בחוץ ונושאים בידיהם את האפריון אשר בו ינָשא מלכנו ואדוננו בסך ברחוב העיר!” דבּר השר המנצח על הסדרים בבואו הביתה.

“הנה אנכי נכון!” ענה המלך – “האם לא מקבילים הבגדים האלה היטב לבשרי?” ואחרי כן פנה עוד אָנה ואָנה אל מול פני המראות, להיות כאיש הבוחן היטב את תפארת בגדיו.

והשרים המשרתים את פני המלך הולכים אחריו לשאת בידיהם את סרח שוּלֵי האדרת כפעם בפעם, ויהי הם שולחים את ידיהם ארצה ועושים כה וכה להיות כמרימים את סרח השולים מעל פני הארץ, והם הולכים מאחרי המלך לאטם וידיהם שלוחות מהם והלאה והיו כנושאים דבר;כי נזהרו לנפשותיהם מאד אשר לא יוָדע בקהל כי עיניהם לא הביטו ולא ראו דבר.

והמלך הולך מתחת לאפריון היקר ועובר בסך ובהמון חוגג ברחובות העיר, וכל העם אשר ברחובות ואשר בחלונות הבּתּים קוראים בקול: “הוי אֵל אלהים, מה יפים הבגדים החדשים אשר ילבש המלך! מה נהדר סרח השולים העודף על האדרת! ומה מקבילים הבגדים אל כל עצמותיו!” כי נזהר כל איש לנפשו אשר לא יוָדע לרעהו כי עיניו לא תראינה דבר, ולא יאָמר עליו כי לא יצלח לפקודתו או כי לבו טח מהשכיל – אכן לא היו עוד בגדים למלך אשר ימצאו חן בעיני כל העם כבגדים האלה.

“אבל אין כל כסות למלך ואין כל בגד על בשרו!” קרא פתאם ילד קטן.

“הוי שִׁמעו שִׁמעו את אשר ידבר פי התמים הזה!” ענה אבי הילד אחריו, ואיש לרעהו הגיד בדממה את אשר דִבּר הילד.

“אין כל כסות למלך! הנה שם ילד קטן אשר יאמר בפה מלא ולא יבוש כי אין כל בגד על בשר המלך!”

“אין כל כסות ואין כל בגד על בשר המלך!” קרא כל העם באחרונה פה אחד, והדברים האלה ירדו אל חדרי בטן המלך ויכאיבו לו, כי כמעט האמין גם הוא אשר צדקו דברי העם האחרונים האלה, ואולם בלבו אמר: “עתה אין לי עצה אחרת בלתי אם לכלות את אשר החלותי!” אז עדה גאון וגֹבה שבעתים מבראשונה וילך קוממיות והשרים המשרתים את פניו הולכים אחריו ונושאים בידיהם את סרח שולי האדרת אשר לא היה ואשר לא נברא.