הבימה בת ששים / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

“הבימה” היא בת ששים. תאריך זה מצטרף לתאריכים נכבדים אחרים של אירועים מכריעים בתנועת התחייה שלנו. אנו מונים: מאה וחמש שנים להולדת ביאליק, קרוב למאה שנה לעליית ביל"ו, למעלה משמונים שנה לקונגרס הציוני, שבעים וחמש שנים לעלייה השניה, שבעים שנה לדגניה, ראשית העשור הרביעי למדינת ישראל וכו'. אלה הם תאריכים צמודים, מבצעים משולבים כחוליות בשלשלת, פרי הזרם הרוחני הכביר באומה. ההשגחה הלאומית העליונה הפעילה מתוך גנזי צרות ונחמות תכנית‑תחייה מסועפת, שכבשה את הנוער ואת הטובים והערים בעם, והיא הביאה עמה התעוררות ציונית עמוקה, ספרות עברית חדשה, שיבת ציון, החיאת הדיבור העברי, כיבוש העבודה, התיישבות חקלאית, התחדשות חברתית, מלחמת גבורה, מאבק מדיני, וכבן‑לוויה חינוכי ואמנותי – תיאטרון עברי. זה היה אשכול של מפעלים אדירים, שחלוצי האומה ביצעו בהתלהבות ובהקרבה עצמית במאה השנים האחרונות. ושיטה מקובצת זו, שהיא אחד מפלאי ההיסטוריה החדשה שלנו, חוללה את מדינת ישראל.

סמלי הדבר, שביאליק ליווה את דרכה של “הבימה” בחכמתו, ברוחו הגדולה ובעינוֹ הטובה כמעט מראשיתה: תירגם את “הדיבוק” ואף השתתף בשיחת‑לילה במוסקבה על אופן הצגתו. אחר כל נצטרפו עליה גדולי הספרות העברית, שהקיפוה באהבה ובחרדה ובעצה טובה, הואיל וראו ב“הבימה” לא רק סמל להתחדשותנו, אלא אחד מגילוייה המהותיים.

לידתה של “הבימה” היתה באווירה של חלום נגד כל חוקי ההגיון והסביבה. המהפכה הבולשביסטית השתוללה ברוסיה בכל עוזה, חרם רשמי הוטל על השפה העברית, ה“יבסקציה” התנכלה לה וחתרה תחתיה בשצף‑קצף: "הבימה היתה אי בודד בתוך השממה החמרית והרוחנית, שבה היו בולטים עדיין עיי‑החרבות של המלחמה העולמית. אולם חבר השחקנים הטירונים התעלמו מכל זה. הם עשו את עבודתם בימים ובלילות במסירות‑נפש ובדבקות, בתנאי חיים נוראים, בגבורה עילאה. הם היו כעין כת של מאמינים נלהבים בכוחה של המלה העברית על במה עברית חיה. אף היה לה הימנון משלה, שכל מסיבה חגיגית היתה נפתחת בו. בטוחני, ששחקני “הבימה” הראשונים עצמם, עתידים לשמש גיבורים במחזה לאומי‑אנושי עתיר‑עלילה ורב‑מתח.

אכן, בשורת “הבימה” עשתה לה כנפיים בכל תפוצות הגולה, אף חדרה לאזני התיאטרון האמנותי העולמי. אולם לשיא נסיונה ויעודה הגיעה “הבימה” עם עלייתה לארץ‑ישראל. כאן, במקום‑חיותה הטבעי, בכור‑ההיתוך של האומה היתה צריכה לגלות את כוח קיומה ואמיתה האמנותית והלאומית. היה ברור לה ולנו, שהתפקיד החינוכי הלאומי של “הבימה” יימשך וילך גם במולדת, אבל דגש חזק יוטל בטיפוח הצד האמנותי והאוניברסאלי, כיאות לתיאטרון טוב ומודרני. והיו חבלי יצירה, לבטים וחיפושים, מעלות ומורדות, אבל “הבימה” עמדה במבחן. זרם חדש של משחק ובימוי, פרי לימוד מפי מורים מחו“ל ופרי נסיון ולימוד עצמיים, נצבר ונמזג לתוך עורקי “הבימה”, והרגשנו, שחיי הארץ, המלאים סערות ומאבקים, הישגים וכשלונות, חלומות ותסכולים, מוצאים את בבואתם ב”הבימה". היא היתה שנים רבות הכוהל של חיי הרוח בישוב, יסוד מעורר וממריץ, מבשם ונותן טעם לכל מעשינו הכרוכים ביסורים. היא אף שימשה מופת ללהקות חדשות, שקמו וביקשו לחדש ולשנות והוסיפו לוויית‑חן לתיאטרון העברי.

“הבימה” כתיאטרון חיוני של הדור, שומה עליה להתאים את משחקה ואת הרפרטואר שלה לצרכים המתחדשים והמתגוונים בחיי היחיד והחברה שלנו. אבל היסודות, שהונחו על ידי אבות “הבימה” ואמהותיה, והמטען האמנותי והלאומי שנצטבר, מן הדין שנרם יאיר גם לממשיכים. הם צריכים לשקוד על מאמצי ניסוי, חידוש ושינוי מרעננים תוך נאמנות לערכים המסורתיים, שכוחם וחיותם לא פגו גם היום, ויש בהם בנותן‑טעם גם ליצירה השוטפת של “הבימה”.

הסופרים העברים בישראל רואים את עצמם, מ“נשף בראשית” ועד היום, כשותפי יצירה ל“הבימה”, שמלפפת אותם ההכרה: כשם שלא ייתכן תירטאון עברי בארץ בלי מחזה עברי מקורי, כך לא תצוייר ספרות עברית בלי ענף המחזאות המקורית וההצגה המקורית. שתי הרשויות נושקות זו לזו ומעניקות חיים זו לזו.

ציבור הסופרים העברים מאַחל ל“הבימה” שתזכה להיות תמיד תיאטרון ישראלי בעל רמה אמנותית בוהה ובעל רגישות לבעיות האומה, המדינה והזמן, תיאטרון המרבה יופי, מעניק חוויות עמוקות לקהל הצופים ומסייע לנו בזיהוי עצמנו ובדעת‑עצמנו כיחידים וכאומה במולדתה.