א 🔗
הן יפה מטה-השושנים אשר בגן, לולא החוחים הרעים, אשר פעמים רבות דקרו אותך עד זוב דם, בּשַלְחֵךָ יד לקטוף לך ציץ! “הוי למטה-השושנים הרע הזה!” קראת אז, ויש אשר לקחְתְּ מקל ספרדי והִכֵּית בו על המטה. אל נא תאמרי כזאת, מַקְסָה, לוּ יָדַעַתְּ על מה כֻסה מטה-השושנים חוחים מראשו ועד רגלו, כי אז ראית והבינות אשר לא רע הוא, כי אם טוב מאד.
העוד תזכרי את זְמִירַת-הלילה ואת שיריה בלילות האביב, בעוד הירח הגיה את אורו הבהיר והשושנים נתנו את ריחן ובערוגת הדשא נוצצו התולעים הלוהטים? יש אשר כמו קינה גדולה היתה השירה ויש אשר היתה כמתיפחת, עד כי לִבֵּךְ בקרבֵּךְ דָאַב עלַיךְ ואַת שָאַלְתּ אותנו: “מה זה היה לזמירת-הלילה הקטנה, כי ככה עצֵבות שירותיה?”
הבה ואגידה לך עתה את פשר הדבר, כי הנה אֹרךְ הערב היום והמועד אשר לפנינו גדול.
הָיֹה היתה פעם זמירת-ללילה, הלא היא האֵם-הזקנה אשר לכל זמירות-הלילה בארץ, וביניהן גם זמירות-הלילה אשר לנו. מארץ חמה אשר בארצות אפריקה באה, כי חם לה שם עד מאד, והיא באה לבקש לה מעון פה, במקום אשר יֵקַר לה מעט ואשר יהיה לה מעט צל. אז חִפְּשָׂה בין עצי היער ובנאות הדשא ובגנים הגדולים, אשר מאחרי הבתים, ותבקש לה עץ או שׂיח, אשר שם תוכל לבנות את קִנָהּ. כל העצים אשר מסביב האירו אליה פניהם ויהיו נכונים לתת לה ענף או נצר, וידברו על לבה, ויאמרו לה, כי רק טוב יהיה לה עמהם. כל עץ ועץ אִוָּה אותה לשכנה לו, כי מדי עוּפָהּ שוררה את שיריה העליזים, עד כי השתאו כלם לקולה היפה וחרש רָעֲשׁוּ עמה גם הם ולא עָיְפוּ משמוע לה.
וזמירת-הלילה בקשה הרבה ובקשה בכל-לב, רגע רבצה על העץ האחד ורגע על משנהו, פה מצאה כזאת ופה כזאת אשר לא מצא חן בעיניה, ובאחרונה בחרה לה את מטה-השושנים. המטה הזה לא היה גבוה מִדַי ולא שפל מִדַי, לא קֵרֵחַ ולא כְבַד-עפאים, וגם גָּרֵי-בַיִת אחרים לא היו לו זולתי זבובי-זהב אחדים טהורים ומחרישים, ואף גם היה המטה לבוש עֲדִי שושנים עד להפליא ועטוף כלו ריח מתוק. בימים ההם וחוחים לא היו לו עוד. גזעו היה חָלָק כלו, אשר יָכֹל יָכלְתְּ למַשֵׁש אותו ביָדֵךְ הֵנָה והלום ולא תִשָׂרֵטִי.
וזמירת- הלילה שמחה על המעון הטוב אשר מצאה לה, ובשמחתה הגדולה זִמרה והריעה בקול גדול, עד כי פֻתְּחוּ כל ציצי מטה-השושנים מרוב גיל וּבִן-לילה כֻסה כלו שושנים פורחות ונחמדות מרגלו ועד ראשו.
וזמירת-הלילה לא חכתה הרבה וַתָּחֶל לבנות קן לה, וַתִּבֶן את קִנָּהּ עגול ונהדר וגג מֵצֵל לו עשוי עלים ירֻקים-לבנים ושושנים גדולות אדֻמות-לבנות לפני החלונות הקטנים, וכאשר כלתה לרפד את הקן בטרפי עשב ובנוצות רכות, ותבוא וַתַּמְלֵט ביצים קטנות אחדות ותרבץ עליהן וַתִּדְגְּרֵן, עד כי הגיחו צאצאי זמירות-לילה קטנים, והם מתוקים ורכים ונחמדים למראה ועיניהם שחורות וראשיהם שחופים ומסֻלסלים וחרטומיהם צהֻבִּים ופתוחים תמיד לרוָחה
וזמירת-הלילה אִמָם לא ידעה מרוב גיל את אשר היה לה ותכלכל ותתן טרף לקטַנֶּיה – שלשה היו במספרם – ותשר להם את מבחר שירי הערש אשר לה. ומרחוק ומקרוב התעופפו צפרי-הלילה ותבאנה, ותשבנה על ענפי העצים הקרובים ותקשבנה לזִמרות האֵם הצעירה ותשתקשקנה בכנפיהן – כי ככה מוחאות הצפרים כף על-דבר אשר ידים אין להן.
ומטה-השושנים עָמַד קרוב לְבַיִת, אשר שם חתול שְׂחוּפַת-מראה, והיא חיה רעה ונמאסה עם עינים ירֻקות ועם שָׂפָם ארוך וקשה ועם צפרנים גדולות וחדות. והחתול חתול אשר היתה לצנינים לכל יודעיה מרוב תועבותיה ומרוב גנֵבותיה, עד כי יָרְאָה לנפשה מֵהֵרָאות לעיני רואים יומם, פן ישכו אותה הכלבים עד מות ונשי האכרים תשטופנה אותה במים חמים, ותשָאר כל היום במרתף אפל, ורק בהיות הלילה יצאה ל מלאכתה לעשות את נאצותיה הגדולות והקטנות.
והחתול הרעה מדי שבתה במרתף שמעה את שירות זמירת-הלילה ותתקצף מאד, כי כן משפט כל נפש רעה להתאנף תמיד בשמעה או בראותה דבר יפה. אכן שריקת העכברים, אשר אָרבה להם כל היום מחוריה, נעמה לאזניה שבעתים מכל התרועות הנחמדות ומכל שירי-הערש המתוקים אשר לאֵם הצפרים. אז הגיחה בסתר ממרתפה האפל, ותשתוחח ותזחל בתוך העשב ובסבך עד למקום אשר משם ראתה את מטה-השושנים, ותמצמץ בעינה הירֻקות ותרא את הקן ואת שלשת האפרוחים ואת אמם השומרת עליהם ברחמים ובדאגה, אז שאפה באפה ותדבר אל לבה ותאמר: “הוי לאספסוף הזה! הוי לערב הרב אשר בא הלום ואיש לא קרא לו! ראו נא, איך הם קוראים ורועשים כל היום, כמו יחידים היו על פני כל הארץ. חַכּוּ נא ואלמדכם בינה ותדעו מה לכם, כי תפריעו אנשים ישרים משנתם אחרֵי הצהרים!” אז עִקְמה את קצה זְנָבָהּ פעם בכה ופעם בכה וַתִּלָפֵת לארץ וַתָּשָב למרתפה ושם רבצה ותארב על הארץ עד כי חָשַך הַיום. אז התגנבה לצאת שנית ותבוא בלאט עד המקום אשר שם מטה-השושנים ותמצמץ בעינה ותבט למעלה.
וזמירת-הלילה עשתה כאשר תעשה כל הימים לפנות ערב, כי התעופפה מן הקן החוצה להביא לקטַניה את חֻקָּם בלילה: מעט תולעים רכים ומעט יתושים קטנים, אשר יתעופפו תחת השמים רק בערוב היום. בין כה וכה וצאצאי זמירת-הללה נשאו לבדם, והם מצפצפים ומהגים מרוב תענוגות איש אל אחיו, כי עוד מעט ואִמם תשוב ותביא להם כל טוב.
פתאם והנה על שפת הקן מלמעלה נראה ראש נורא למראה עם עינים ירֻקות ומלדאות זעם ועם שפם נורא למראה. כי הנה באה החתול הרעה, ותתגנב על הגזע החָלָק כגנב מלדה ומבטן ותתפש בו ותעלה ותתנפל בחמת רצח על הצפיעים הקטנים באין עוזר. והצפרים הקטנות התחלחלו ויחרדו חרדה גדולה, עד כי לא מצאו כח לקרוא גם לעזרה. ואולם חרדת מותם לא אָרכה, כי בטרם יצליח איש לספור שָלֹש והחתול הרעה תפשה את שְלֹש האחיות אחת אחר האחת בצוואריהן ותמיתן. אז השליכה בכפיה את שלשת החללים החמים מן הקן ותקפוץ אחריהם ותאכל אותם לרגל מטה-השושנים.
רק עורבים אחדים אשר יָשבו על אחד האלונים הקרובים ראו את הרצח בְּהֵעָשותו, ואולם בחפזון עשתה החתול את מעשיה, על הרוצחת בחֵמה שפוכה ויכו בה בחרטומיהם, עד הפילה את החללים מפיה ותעזוב אותם והיא נסה במרך לבה ותתחבא בסתר מרתפה והם לא יכלו עוד לרדוף אחריה.
בין כה וכה וזמירת-הלילה שבה וחרטומה מלא, ותשם את ראשה אל תוך הקן בעד הגג אשר מלמעלה המכֻסה טרפּי שושנים, ותרא כי הקן ריק ותחרד חרדה גדולה. אז הפילה מפיה את כל התולעים ואת כל היתושים ארצה ותתן קול והקול החריד את כל הערב אשר סביב למרחוק ותקרא: “בּנַי! אַיֵּכֶם? בּנַי!”
והעורבים באו מלאי רחמים ויסבּו אותה ויספרו לה מעט מעט ובחמלה גדולה את כל השואה אשר מצאה אותה, ולבה הקטן כמעט נשבר מרוב רע. אז התחננה אליהם ויביאוה אל המקום אשר שם הקטנים, ותכס אותם בכנפיה ותבַכּה אותם ולא חפצה להפרד מעליהם, עד אשר באו זבובי-החַפושית הקטנים, אשר קוראים להם קוברי-מתים, והם חפרו להם את הקברים. והכבודה ההולכת אחרי הפגרים היתה גדולה: כל הנמלים וזבובים רבים ומרבית הצפּרים אשר מקרוב, כל אלה נקבצו וילכו אחרי האורחה ויספדו ויילילו בקול. ואולם כל זאת לא נִחֲמָה את האֵם השכולה, וכשובה מאחרי הקבורה אל קִנהּ העזוב, אז התיפחה ואת מטה-השושנים שאלה בקול עצור לאמור: “הוי מטה-שושנים, מטה-שושנים, למה נתת לעשות את כל זאת, למה לא הֵיטַבְתָּ שבעתים לשמור את קְטַנָּי?”
ומטה-השושנים לא ענה דבר, כי אם התעצב אל לבו מאד, עד כי נשרו כל עליו מעָליו מרוב עצב, והוא חשב והגה וחִקֵר למצוא עצה למען אשר יוכל בבוא הימים לשמור על שכנו ועל בני משפחתו ביתר עוז. ופתאום – והנה באה חכמה בלבו. אז עָבַד כל הלילה חרש ובלי הרף, וכאור היום ויראו והנה כֻּסָּה המטה מרגלו ועד ראשו חוחים, והחוחים חדים ומרוטים ועקֻלים כצפרני החתול הרעה, ובקול רך דִבּר אל זמירת-הלילה אשר לא חפצה להִנָחם ויאמר: “שובי ועודדי את רוחֵך, זמירת-לילה טובה ונחמדה, שובי והמליטי את בֵּיצַיִךְ, רבצי עליהן ודגרין, ואַתּ דעי כי לא יאֻנה עוד להן כל רע, עתה לא תוסיף עוד כל חתול רעה להתנפל על קְטַנַּיִּךְ, כי חוחַי יהיו למשמר לך ולהן”.
וזמירת-הלילה לא יכלה נשוא עוד את שִׁבתה לבדד, ותָּשב ותרבץ על ביציה ותדגרן, וכאשר שבו להיות בקִנה אפרוחים אחדים קטנים ועגֻלים ומתוקים ולבושים נוצות רכות כעין השֵׂיבה, אז שבה לשיר את שיריה, ואולם שיריה לא היו עוד שירי תרועה וצהלה כקדם ולא צלילי חדוה וגיל כבראשונה, כי אם קולות נכאים נוגעי לב אשר לשמעם באו תמיד דמעותַיך. כי לא יכלה לשכוח את קטַנֶּיה הראשונים והיא פוקדת אותם בנכאים מתוקים עד היום הזה, אף כי שְלֵוָה היא מאד בעוליה החדשים.
מני אז לבוש מטה-השושנים את חוחיו וזמירת-הלילה מזמרת את זמירותיה העצֵבות, ואולם החתול לא תוכל עוד להתנפל על קִנה ברגע אשר תעוף החוצה ללַקט לקטַנֶּיה תולעים ויתושי ערב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.