בֶנְיֶה רחמנינוף היה הגנב הראשון של תל־אביב. לפניו לא היו גנבים בעירנו, ואלה שבאו אחריו היו סתם פושעים. בניה היה הראשון, בלי שום מסורת, וכל מה שפעל, מעשה־ראשונים היה. אפילו החילונים מסכימים שענין היעדרה של מסורת היתה אולי הבעיה הקשה ביותר בחייה של תל־אביב. הכל היה חדש. העיר עצמה היתה בסך הכול בת שלוש או ארבע שנים כשהגיע בניה רחמנינוף מארץ רוסיה לפלשתינא. הוריו ביקשו להקנות לו השכלה יהודית שלמה בגימנסיה ״הרצליה״, אלא שהגימנסיה עצמה ברחה מפניו מוקדם מדי. ב־1917, כשגורשו תושבי תל־אביב על ידי הטורקים, עברה הגימנסיה זמנית לכפר קטן שבין רכסי הכרמל; וכששבה הגימנסיה לתל־אביב, כבר לא מצאו את בניה. הוא נעלב – כך הסביר לאחר שנים רבות, כשסיפר לעיתונאים את תולדות חייו – והלך לפשוט בגדוד עם הבדואים. על התקופה ההיא מצויה בידינו רק עדותו של בניה עצמו, ועליה אין אנו ממליצים לסמוך, במחילה. אין כאן שום כוונה להמעיט מדמותו; אבל כיצד תישב את הפירכא, שבניה היה כמעט־עיוור, כשלעיניו משקפיים בעובי של אצבע, עם סיפוריו על הרובה הטורקי שלו, שבו היה, לפי דבריו – קולע אל המטרה ואינו מחטיא ממרחק פרסה ופוגע בחבלים שהיו קושרים את הגמלים זה אל זה, בתוך אורחה שעליה פשט עם הבדואים שלו? קריעת אותם חבלים נועדה להבהיל את הגמלים ולגרום להם שיתפזרו על פני המדבר בדהירה. או אז היה בניה אוסף אותם, עם הסחורות שעל גבם, כאסוף ביצים עזובות, לפי דבריו. כך נתפרסמו הדברים בעיתונים, ואין טעם להתווכח אתם.
ב־1924, בחורף, שב בניה לתל־אביב בלי הודעה מוקדמת ודבר בואו נודע ממעשה שהיה: אחד החנוונים ראה שחסרות לו שתי צנצנות שמנת. הוא התלונן במשטרה והקצין יחזק׳ל, שהיה שונא מושבע לכל פשע, תפס את בניה על שפת־הים, כששתי הצנצנות הריקות מכל תוכן מונחות לצדו והוא עצמו מסלסל בנחרות.
השופט איזקסון שמע בתשומת־לב את טענתו של בניה, שנאלץ, לפי דבריו, לגנוב מפני שהיה רעב. איזקסון היה יהודי מלומד, ולפני שנעשה שופט היה מוסמך לרבנות. הוא העמיק באותה סוגיה של שמנת, וכשעלה וצף ממעמקי המחשבות שבלבו פסק ואמר:
״מילא, אדם רעב, לא עלינו, גונב כיכר־לחם, ניחא. אבל מאי קא משמע לן רעב שגונב שמנת, מאכל של עשירים, לוקסוס לכל הדעות?״
והוא פסק לבניה מאסר שישה שבועות.
״בשביל סחטוט אחד כבוד השופט עושה לי דבר שכזה?״ תמה רחמנינוף הצעיר.
בימים ההם היה בניה לא רק הגנב הראשון של תל־אביב אלא כמעט־מתחיל, מעין טירון בצבא שעדיין לא נוסד, וכל התמיהות שהשמיע באוזני השופט נובעות היו בזמן ההוא מעומק לבו ממש, ואפשר אפילו לומר, מעומק הכרתו המצפונית בעוול שנעשה לו. אבל השופט היה תקיף בדעתו, ורק זאת ביקש להבין:
״סחטוט זה, מהו?״
״סחטוט זה עשירית של אִשְרָוִיֶה״, הסביר בניה.
״ואשרויה?״ הוסיף איזקסון לשאול. כמו שאר כל תלמידי חכמים היתה בו סקרנות לא תדע שָבעה והיה מוכן ללמוד אפילו מפיו של גנב; ״כמו שאמרו רבותינו, מכל מלמדי השכלתי, ויותר מכולם מתלמידי. ובמקרה שלפנינו לא מתלמידי אלא ממופקר־שבישראל, לא עלינו״, אמר איזקסון.
״אשרויה היא מיל טורקי״, הסביר בניה בנימוס. מקווה היה שאם ידבר בנועם־לשון, יפחית לו איזקסון מעונשו.
אמר איזקסון: ״תודה רבה. ומי עכשיו בתור?״
בניה הלך לשבת שישה שבועות.
רוב הקוראים בוודאי מכירים את בתי הסוהר המצויים בימינו בתל־אביב, אבל את בית־הכלא של הימים ההם זוכרים רק ראשוני העיר ובוניה. היה זה חדר קטן, מתחת למגדל־המים שבשדרות רוטשילד, בבנין שבו הסתדרו בשכנות שני מוסדות, ששום עיר מתוקנת אינה יכולה בלעדיהם – המשטרה ומכבי־האש.
עד שבא שמה בניה לא ראה החדר הרבה יהודים. בעיקר ישבו שם ערבים וגם ארמני שיכור, שהיו מביאים אותו לפכּחו מיינו. ואם ישבו פעם, או פעמיים, אנשים משלנו בכלא, ישבו שם כדי שלא תפגע בהם אשה שנשבעה לנקום, או נושה רגזן, שאיים לרצוח את בעל־החוב. וכשאמר לרצוח, התכוון לקטול בהבל־פה, אבל המשטרה לא לקחה שַׁנסות.
שם ישב בניה ושם הכיר את כל המי־ומי שבעירנו; את ראש המשטרה, את שלושת השוטרים המסוכנים, מבין השבעה שהיו לנו אז, ואת הכבאי סולקא, שהיה לן כל לילה בתחנה בשכר, אף־על־פי שהחבורה נקראה ״מכבי אש מתנדבים״.
כשיצא מכלאו נשבע בניה לנקום בשופט איזקסון וכן נשבע שמעתה יכלכל מעשיו ביתר זהירות.
על הרעיון לנקום באיזקסון ויתר כבר ביום הראשון לצאתו מבית הכלא, מפני שבאותו היום פגש בו איזקסון ברחוב וציווה עליו לבוא לביתו, במשך שבוע ימים, לאכול על שולחנו, עד שימצא לו עבודה (״המפרנסת את בעליה״, אמר איזקסון. ובניה חשב: מה מפרנס טוב יותר מאשר סחטוט שבא לידיך בלא עבודה?)
מפני המקרה הזה מחק בניה את איזקסון מרשימת אויביו, ובאותו שבוע שהיה סמוך אל שולחנו הכשר של השופט החליף בניה כוח ושב לאיתנו. וכיוון ששב לאיתנו קיים את הסעיף השני בנדר שנדר. מעתה יעבוד עם ערבים בלבד. היהודים חכמים מדי בשבילו. ואמנם תפס על חוף מנשייה שני ערבים שהוליכו שלושה גמלים עמוסים אבטיחים. את הערבים היכה מכות נאמנות ולא הניח להם עד ששכבו חצי־מתים על החול; ואת הגמלים הוליך לבית־אולפנא של ימי נעוריו, שהיה זכור לו לטוב מימי ילדותו הראשונים, הלא היא הגימנסיה ״הרצליה״. כשקרב אל הבנין נמלך בדעתו שאם יחביא את הגמלים – והאבטיחים – באולם ההתעמלות, יגלו אותם התלמידים; על כן הלך אל ביתו של שמש־הגימנסיה ובחצרו של אותו בית, בין קני־הסוף ושיחי האוליאנדר שצמחו ליד המזרקה, החביא את הגמלים. קצר־ראיה היה בניה, כאמור, ולא הבחין שהגמלים נושאים ראשיהם על צווארם הארוך ותולים עיניהם העצובות מעל לשיחים ולקנים, מצפים לבעליהם שיושיעום. ואמנם קמו שני הערבים ממפלתם, ניערו את החול מבגדיהם ועלו בריצה העירה, שועטים וצועקים צעקות ערביות. עד שהגיעו אל רחוב אחד־העם וראו את ראשי הגמלים נישאים בגאון מעל קני־הסוף.
ובינתיים נכנס בניה אל ביתו של השמש וכך אמר לו:
״תראה, אהרן, יש לי בשבילך הצעת שותפות. הנה הבאתי לך שלושה גמלים עם אבטיחים ואתה לך מכור את הסחורה ונתחלק, אתה ואני״.
נטל השמש מטאטא, שבו היה מזעיק לעתים את תלמידי הגימנסיה אל כיתותיהם, אם התמהמהו לשהות בחצר אחרי צלצול־הפעמון, ואמר לבניה:
״אתה רואה את המטאטא הזה, יא־אַסַאיַת בית־אל־מוי?1 אני נותן לך אתו בראש שלך תיכף ומיד. לך, יא־חמור, תחזיר את הגמלים לבעליהם לפני שתבוא המשטרה״.
באותה שעה נשמעה זעקת הנגזלים מן החצר.
יצאו אהרן ובניה מן הבית ואהרן אמר לערבים:
״אתם קחו את שלכם והסתלקו מכאן״.
אבל בניה, שהיה רגיש לעלבונות ולבו מלא מרירות על הדרך שבה נהג בו אהרן, חרף מה שהציע לו שותפות־אמת בסחורה טריה ומשובחת, הפליק לכל אחד מן הערבים כמה סטירות־לחי וקילל אותם באבי אביהם, עד לדור עשירי, ככל שלמד מפי הבדואים שעשה במחיצתם, לפי דבריו.
הקצין יחזק׳ל שמע מפי איש נאמן על כל הקורות את הגמלים בבית השמש של הגימנסיה, אבל בימים ההם כבר ראה את בניה כמין מכר ותיק, מפני שבימי שבתו בבית־הסוהר שיחק עמו יחזק׳ל בקלפים; ועם ידיד אין יורדים לשיטין. מילא, אמר יחזק׳ל בלבו, אין זה סוף פסוק. עוד תיפול בידי.
ניבא ולא ידע מה שניבא.
לא באנו לספר כאן כל עלילותיו של גנבנו הראשון, רק לציין ראשי־פרקים ביקשנו; וזאת מכמה וכמה טעמים; ראשית – למה לשמח לבם של שונאי־ישראל? ושנית – טעם חינוכי: בני הנעורים שלנו שטופים בקריאה, ודבר זה כשלעצמו עוד אפשר להבין. אבל אם נספר כל מעשיו של בניה, אפשר שנהיה כמו מסיתים לדבר עבירה. ומפני הכלל אל תעירו ואל תעוררו גמרנו אומר לומר קנצי למילין.
אלא שפטור בלא כלום אי־אפשר, ואם לא נספר על סופו של בניה, יימצאו אנשים שיהיו סבורים כי עדיין הוא מתהלך בתוכנו ומפיל חתיתו על הבריות. ולא היא. בניה מת לפני כמה וכמה שנים, ובמחלה מת, במחלת השכרות, וכך נתקיים בו סוף גנב לתליה.
אבל לפני שמת, וכבר אז היה חולה מאד וכמעט עיוור לגמרי, מצא לו בניה מין סוג של גנבתנות משונה להתעסק בה. שוב לא היה מסוגל לעלילות גבורה, אם אפשר לומר כן, אבל הקיבה תובעת את שלה וחייב אדם מישראל להתפרנס, אפילו הוא גנב. ובכן, מצא לו בניה זיווג מן השמיים, בן־טובים מאנשי עירנו, שאין אני חפץ לנקוב בשמו מפני כבוד אביו ושני דודיו; ואותו בן־יקיר היה יוצא עם בניה אחת לשבוע, בלילי־שבת, לשחר לטרף. בן־יקיר זה לא היה שולח ידו בגניבה, חלילה. לכך היה מיוחס מדי, הן מצד אביו וביחוד מצד אמו; אבל היה מסייע את בניה. כיצד?
בניה העיוור נוהג היה לפרוץ את ארונות־המזווה, שבהן נהגו נשות תל־אביב להטמין את המאכלים, כדי שלא יתקלקלו בחום הקיץ. ״לופט־שאפקעס״ היו קוראים לארונות הללו בימים ההם; ואחוריהם של אותם ״לופט־שאפקעס״ היו עשויים רשת דקה של ברזל, כדי שישטוף האוויר וייכנס פנימה. בניה היה חותך את הרשתות הללו בליל שבת, כשהארגז מלא כל טוב, דגים ממולאים, גרגרות של עוף, צימעס ושאר מאכלות. מהם היה ממלא את כרסו הטמאה כל ימות השבוע, עד לפשיטה הבאה. אבל כשנתעוור כמעט לגמרי עשה יד אחת עם אותו בן־יקיר (שבינתיים חזר בתשובה גמורה והוא משמש במשרה, אמנם לא בתל־אביב גופא, אבל בין יהודים; ויש לו אשה ובנים). ואותו בר־אבהן, ולא כל־כך בר־אוריין, היה מוליך את בניה בחשכת לילות־שבת, נוטל אותו בידו ומושך את היד הפושעת עד למזווה. משנגע בניה במזווה, ידע מה לעשות. הבן־יקיר היה נושא רגליו ובורח ובניה היה חותך וגורף ומושך וחוטף, ירחם השם. ואת שללו היה גורר אל בין כיסאות־המרגוע שעל שפת הים, שם היה מתגורר כל ימות השנה, ושם טרף ואכל ממה שגנב.
בשבחם של ישראל, רחמנים בני רחמנים, חייבים אנו לומר, שעקרות הבית של תל־אביב לבן היה לב יהודי בימים ההם, ולא היו מתלוננות עליו במשטרה. יודע אני ומכיר משפחה אחת, שהיתה מניחה מזווה מיוחד בשביל בניה בכל ליל שבת, ובו מצרכי־מזון ואפילו בקבוק יין לקידוש. אבל נמצאו גם אנשים בקרבנו, ביחוד יהודים ליטאים, שאצלם הכלל הוא יקוב הדין את ההר. הללו, יסלחו לי במחילה, היו רצים למשטרה להודיע על האסון. אלא שהקצין יחזק׳ל כבר היה אז ראש־משטרה והוא היה מנענע בראשו ומאזין, אבל לכלל מעשה לא היה מגיע. רק בפגשו את בניה ברחוב היה נוזף בו ומתרה בו, לצאת ידי חובה. ובניה היה אומר לו:
״יחזק׳ל, בחייך, בשביל סחטוט אחד אתה מעליב אותי בפנים?״
אף על פי כן היה מעשה, ובניה חזר לשבת שבועיים בבית־הסוהר. ומעשה שהיה כך היה: הוא פרץ, בעזרת הבן־יקיר, אל המזווה של הגברת ויינשטיין, אשתו של עורך־דין נודע. והלה יהודי ליטאי היה; ולא זו בלבד שהגיש תלונה על בניה, אלא שבכבודו ובעצמו בא לבית המשפט לטעון טענותיו. וכיוון שהיה עורך־דין, פחד יחזק׳ל להתעלם מן התלונה.
היהודים הליטאים הם אנשים מהוגנים ביותר, בדרך כלל, ויש בהם אפילו מיעוט שלבו טוב מנעוריו, ככל האדם. אף־על־פי־כן הם אנשים קשים. אלא שבענין זה איננו רוצים להרבות במלים, שלא להיכשל בלשון־הרע.
והרואה־ללבב הוא ישפוט את החוטא; ואנחנו מי אנו?
על מצבתו של בניה רחמנינוף כתוב שמו ושם אביו ויום לידתו ופטירתו. זולת זאת אין שם מלים מיותרות, שכן כל המוסיף גורע.
ובענין היהודים הליטאים כתבו פה ושם כמה דברים, ואין בדעתנו לצרף את קולנו למשטינים. אלא שהלב כואב. ואני, שיהודי רוסי אנכי, הן מצד אבי מורי ז״ל, והן מצד אמי, מנוחתה עדן, אומר אני לעצמי לפעמים: עד כדי כך?
-
מקל של בית־שימוש – בערבית. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.