א    🔗

בתחילת השנה הרביעית למלחמת־העולם מתה סבתו של שמואל גרנטשטיין ואביו הודיע לו שחדרה של סבתא, החדר הקטן שבקצה המסדרון, יהיה מעתה חדרו שלו.

למחרת, כששב שמואל מעבודתו בבנק הולנד־ארץ־ישראל, העביר את חפציו לחדרה של סבתא וכן גרר את המיטה המתקפלת מן המטבח, שבו היה ישן מאז מלאו לו תשע שנים. מיטתה של סבתא נמכרה לאלטע זאכען.

מן החדר הקטן נדף ריח של זקנים וצחנה של תרופות, ושמואל שטף את הרצפה בתערובת של מים ונפט, ואת הארון הקטן שפשף בקרבול. מן החצר הביא ארבעה קרשים והתקין אצטבאות לספריו. מעתה זכו גם הספרים למקום משלהם, וגם החוברות הבלתי־ליגליות שוכנו ביניהם ושוב לא היה צורך להסתירן מתחת למיטה. הוא סקר בהנאה את ספרייתו והתרווח על המיטה בפישוט רגליים. סוף־סוף, בגיל עשרים וארבע, יש לו מאורה משלו, מבצר, אם תרצה, או מקלט; ואולי מוטב לקרוא לזה ממלכה? ריח של זעיר־בורגנות עולה מן ההתלהבות שתקפה אותו, אבל אין סכנה שיתברגן, הבטיח לעצמו. מן המאורה הקטנה הזאת תצמח תועלת מרובה לעניין המשותף. אפשר יהיה לכנס כאן את אנשי־התא, וחברים שמחוץ לתל־אביב יוכלו לישון כאן, כשיבואו לאספות.

עצם שמואל את עיניו, שפתיו נתפשקו בחיוך ועד מהרה שקע בתנומה של אחר־הצהרים. מתוך שנתו שמע את קולה של דלת הדירה נפתחת ונטרקת כששב אביו מעבודתו; את קול המים במקלחת ואת המשפט העולה כל ערב במסדרון, ״בלה, אפשר לקבל מגבת?״; שכן הקפידו שלא להשאיר מגבות בחדר האמבטיה, מפני שהשכנים האחרים שבדירה נהגו לטנף אותן בלא בושה. עד מהרה באה אמו לקרוא לו לארוחת הערב, ובשעה שהיו יושבים אל השולחן ושחים בסבתא המתה (הקלריקלים מן החברא־קדישא לא התביישו לבקש כסף!), בקבלן שאביו עובד אצלו (אותו יש לתלות ביום הראשון של המהפכה!), וביוקר המאמיר של מצרכי המזון בשוק השחור (לעשירים איכפת אם קילו עגבניות עולה שלושה גרוש?) עלה בלבו של שמואל רעיון מזהיר. הוא לגם בחיפזון מכוס התה הרותח, התקין את בלוריתו מול הראי של ארון־הבגדים ויצא את הבית. הרחוב הריק, על חנויותיו הנעולות־מכבר, שרוי היה אף הוא בתוך חגו של שמואל. מהו העולם, אם לא השתקפות מצבה של הקיבה; או הנשמה, כפי שהקפיטליסטים קוראים לזה?

את הדרך מרחוב רש״י לקצה רחוב פרץ־חיות עשה בפחות משלוש דקות ותפס את חברתו ברגע שעמדה ללכת לגימנסיון־הערב.

הוא פרש את זרועותיו ודיקלם:

״העלמה צפורה לבית פלדמן, הקשיבי! הריני מתכבד בזה להזמין אותך לבלות לילה בטירתי, ואני מקווה כי לא תשיבי את פני ריקם. על החתום, האביר שמואל, מצאצאי הגרנטשטיינים של פלך גרודנה והמחוז״.

״קוּקוּ״, אמרה צפורה, ״אינך מתבייש? סבתא החמודה שלך מתה ואתה עושה לי תיאטרון?״

״סבתא מתה״, אמר שמואל, ״אבל אני מתכבד להודיע שירשתי את החדר שלה. עברתי ישר מן המטבח אל הארמון, ואת מוזמנת לחנוכת־הבית״.

״אני מוזמנת לשעורי־הערב שלי, אדוני היקר״, אמרה צפורה, ״ובעוד חודש יש לי בחינות״.

״ואני אחכה לך בעשר על יד הגימנסיה״, פסק שמואל והחווה לפניה קידה. אחר זקף קומתו, הצדיע הצדעה צבאית ורמז לה בידו שהיא רשאית ללכת. ״בבקשה, לכי, תקבלי קצת השכלה, עד שתהיי ראויה לי״.

בעשר צעדו השניים, חבוקים ומזמזמים שיר־לכת, אל חדרו, חולפים במסדרון על בהונותיהם, ומיד צנחו על המיטה המתקפלת, שאף היא מצדה צנחה קצת כלפי הרצפה, וחיבקו איש את רעותו בשקט ובזהירות. בינתיים חייב הפרולטריון להתאפק אפילו בתחום רגשותיו האינטימיים ביותר, מפני שאין לו תנאים. אבל עוד חזון למועד.

בשעת לילה מאוחרת, כשצפורה היתה שקועה בשינה עמוקה, הבין שמואל שלא יוכל להירדם על מעקה העץ והמתכת של מיטתו הצרה. מה שניתן לישון עליו, נתפס על ידי הנערה, ואין לדבר תקנה, אלא בקניית מיטה אחרת. ובינתיים – רוב העניינים שבחייהם עמדו בסימן בינתיים ובצפייה – קם ועמד על רגליו, יצא בשקט אל המרפסת והצית לו סיגריה.

 

ב    🔗

ניצב שמואל גרנטשטיין על מרפסת דירתו ומעשן. רגיל הוא בלילות ללא שינה, מפני שרוב פגישות התא נערכות בלילה. וגם מפני שהוא אוהב לקרוא כשהעולם שותק ודומם. בשעות היום אין החלומות באים אליו, מפני שמחלקת הקורספונדנציה של בנק הולנד־ארץ־ישראל איננה מקום יפה לחלומות, ושמואל אוהב חלומות בהקיץ ולא חלומות־לילה; ואם יישן – איך יחלום?

למרות שהוא בז, בדרך־כלל, לרומנטיקה, הוא נותן את עיניו בשמי הכוכבים. אם אתה רוצה, הרי זה מפני שהוא אוהב אסטרונומיה. מכל מקום קרא את פלָמַריון ונהנה, מפני שהאסטרונומיה מסירה את צעיף־המיסתורין מעל פטפטנותם של המשוררים הבורגניים. מביט איפוא שמואל בשמים בלי שום נקיפות מצפון, ונהנה; וגם אין כאן שום סתירה; אדם שקיבל חדר משלו, בגיל עשרים וארבע מותר לו לחגוג את המאורע בעישון סיגריה ובהסתכלות במערכת־השמש. אין כאן סודות תיאולוגיים. רק שוטה דוגמטי סבור, שמהפכן מובהק חייב לחרוק שיניים כל היום. עת לחרוק ועת לפזול כלפי מעלה, וגם לצדדין, בתנאי שאינך מאבד את המצפן.

מן המחשבות הללו הסיחו את דעתו מיני לחשושים שבאו מלמטה, מן הרחוב. כבר קודם לכן שמע שריקה קלה, שלא היתה סתם שריקה, אלא פתיחה של הקונצרט החמישי לפסנתר ותזמורת מאת בטהובן. היה זה אות מוסכם בין בנו של בעל־הבית לבין חבריו. רוב שעות היום היתה שריקה זו מרחפת מתחת לחלון, מפני שבנו של בעל־הבית יש לו עשרות חברים, אם לא מאות. אדוני־העולם תמיד הם מוקפים כל מיני בריות ואינם סובלים מבדידות יתרה. ובכן, בשתיים לאחר חצות נמצא מי שמתגעגע אל הבחור הזה, שגר למטה, בדירת הוריו. מה שמגוחך בכל הענין הוא, שגם שמו שמואל. מה היה קורה, אילו במקום שריקה היו זועקים שם למטה, ברחוב, כל היום שמואל שמואל? טוב שיש מוסיקה קלאסית, למי שיש לו תקליטים ולמי שיש לו כסף ללכת לקונצרטים.

מיד לאחר השריקה שמע שמואל כיצד שמואל־שלמטה פותח חלון ולוחש: ״חכה, אני יורד אליך מיד״.

ואחר כך ראה שמואל־שמלמעלה שתי דמויות תמירות, נערים של צורה, עומדות בשער הבית ומתלחשות. אי־אפשר היה לשמוע כל מלה, אבל ממה ששמע הבין שהשיחה נסבה על ענייני ה״הגנה״. הבחור שהוציא את שמואל־שמלמטה ממיטתו בא בשליחות ובפיו הודעה על איזו פעולה, ויש להתיצב מיד במקום פלוני ולהביא שמה פריטים, שטיבם לא נתברר לו, לשמואל שעל המרפסת.

עד מהרה נפרדו השניים ובנו של בעל־הבית שב אל דירתו, ותוך כמה שניות פרץ שנית בריצה מן הבית ונחפז במעלה הרחוב, עד שנעלם מן העין.

ובכן, אמר שמואל אל נפשו, החבורה העליזה שבה ומתכנסת לעולל מעשי קונדסות. בוודאי יזרקו פצצות על תחנת משטרה בריטית, יהיו גיבורים גדולים בעיני עצמם ובבוקר יפרסמו כרוזים ויתרברבו, כדרכם. ובשעה עשר בבוקר, היא השעה שבה בנו של בעל־הבית קם משנתו, יסע לו אותו שמואל לאוניברסיטה בירושלים, שהרי הוא אומר שהוא לומד שם ביאולוגיה. הם, כולם, מסודרים יפה. אבא נותן להם כסף לדמי־כיס ומשלם שכר־לימוד, והבנים היקרים משליכים את נפשם מנגד כדי לגאול את עם ישראל ולהקים מדינה עברית על גבו ועל זיעתו ועל דמו של הפלאח הערבי. כשיגדלו יהיו פקידים בסוכנות היהודית ובקרן־הקיימת, ובבית יעסקו בביאולוגיה ויקימו דור חדש של חזירונים מפוטמים.

רק לפני שש שנים היו שמואל א׳ ושמואל ב׳ יושבים יחדיו באותה כיתה ושומעים תורה מפי אותם מורים באותה גימנסיה. לכאורה, איך קרה איפוא שזה כאן וזה כאן? אלא שהתשובה באמת פשוטה: כשאתה בא לגימנסיה בבוקר, אחרי ששתית כוס תה עם לחם ומרגרינה, בעוד שהוא בא לגימנסיה אחרי שאכל דייסה של קורן־פלייקס־תוצרת־חוץ בשמנת – נחרץ גורלו של כל אחד מכם לכל ימי חייו. מן הקיבה עולה הגורל ואל הקיבה הוא שב. ובנשף־הגמר של הגימנסיה, כשאתה באת, ולרגליך גרביים אפורים, שסבתא הניחה עליהם טלאי ירקרק, פחדת לקום מן הכיסא שליד הקיר, לרקוד עם הנערות, כדי שלא יתגלו הטלאים. ואילו הוא בא בבגדי החמודות שלו וחמס מתחת לאפך את כל היפהפיות. אחרי כל אלה אין הרבה טעם לכרות ברית ידידות. ילך הוא לשחק בחיילים ואלך אני להכין את המחר. במשך כל השנים שעשית בגימנסיה נידו אותך מחברתם, מפני שאביך הוא טייח ואתה שרץ ממורמר, ועל כל דבר יש לך ביקורת, ובעצמך אמרת שכשתגדל, תילחם בהם ותהרוס אותם ממעמדם – אז מה אתה רוצה עכשיו?

אינני רוצה כלום, אומר שמואל, כשהוא מוחט את בדל הסיגריה במעקה המרפסת ושם פניו לשוב אל חדרו ואל צפורה הישנה. אין לי טענות אליכם, אבל סופכם קרוב.

הוא דוחף בזהירות את חברתו ושוכב לצדה, טומן פניו בגבה ומנסה להירדם. לפנות בוקר היא אצה לשוב אל בית הוריה והוא ממהר להתגלח והולך לבנק הולנד־ארץ־ישראל כדי לקרוא מכתבים ולכתוב מכתבים לסניפים וללקוחות. כשהוא שב הביתה, אחר הצהריים, נודע לו ששמואל, בנו של בעל־הבית, נהרג בלילה בפעולה של ה״הגנה״.

 

ג    🔗

כל אדם בעל לב רגש, שנסע אי־פעם ברכבת, מכיר את הדבר הזה: אתה מביט בחלון ועל פניך חולפים הנופים המתחלפים במהירות; ובעוד אתה מבקש לדבוק בפיסת שדה ירוק שפרות רועות בו, כבר הרכבת חולפת בתוך עיירה שגגות בתיה אדומים. אתה משליך את געגועיך על הבתים ועל מה שאתה מנחש שמתרחש בהם, וכבר הרכבת חולפת על פני גשר, וספינות שטות מתחתיך בנהר. וכל הנופים הללו משטים בך, בעצם; מפני שתוך כדי נסיעה הם שבים ומתכנסים מאחוריך – מאחורי גבך – ושם הם ממשיכים קיום שאין לך בו שום חלק ונחלה. בנסיעתך אתה פוגש דברים, אבל מיד עם הפגישה מתרחשת הפרידה מן הדברים. ולא אתה יוזם את הפרידה אלא מין גורם שאין לך שליטה עליו; אין זה הזמן לבדו; שהרי אתה יכול, אם תרצה, לקפוץ מן הרכבת אל תוך הנוף שבו בחרת, ולעצור את הזמן. אבל מי קופץ מתוך רכבות נוסעות? אולי ספורטאים, או שחקני קולנוע, אבל לא פקידים בבנק הולנד־ארץ־ישראל.

תענוגות הנסיעה אינם, איפוא, אלא רצף של התפעמות עם שברון־לב, תוכפים ובאים, עד שהם מותירים אותך חסר־נשימה, מוטל על גחונך.

אפשר שלא תמיד זה נכון, אבל שמואל גרנטשטיין לא ידע להסביר – אלא כך – את הדברים שקרו אותו מאז תום מלחמת העולם ועד היום, כשהוא בן ארבעים ושבע.

לכאורה לא נסע הרבה, וכמעט שלא נסע כלל. עדיין הוא גר בדירה שהיתה של הוריו, ושהיא עכשיו שלו, כולה על שלושת חדריה. עדיין הוא עובד בבנק, לא הולנד־ארץ־ישראל, אלא בנק לאומי לישראל, והוא מנהל שם את אותה מחלקה – דהיינו מחלקת הקורספוֹנדנציה.

כשהוא בא עם אשתו וילדיו, פעם בשנה, אל קבר הוריו, הוא פונה אחר־כך לטור מרוחק של מצבות ומשתהה אצל קברה של צפורה, שבשעתה נישאה לקומוניסט ערבי קשיש, שהיה מדריך שלה במַרקס ולמד מפיה עברית; לאחר כשנה איבדה את עצמה לדעת. כמובן שלא מטעמים דתיים הוא עולה אל קבר הוריו, אלא כדי שיתחנכו הילדים לכבד את הוריהם ויחושו קצת רצף ומסורת משפחתית.

הוא איננו חבר בשום מפלגה, אבל ב־1948 השתתף במלחמת השחרור, מפני שרוסיה תמכה אז בהקמת המדינה היהודית. כעבור חמש שנים, כשמת סטאלין, כבר היה שמואל יודע מזמן, שהרוסים בגדו במהפכה. הוא לא מצא לשון משותפת עם חבריו מלשעבר, וידע שכבר מאוחר למצוא לו חברים חדשים. מתוך גאווה לא פנה לחפש לו שרידי־הכרות בקרב חבריו־ללימודים בגימנסיה, שרוב ימיו התכחש להם ושנא אותם בלבו.

כשפרצו מלחמות 1956 ו־1967 השתתף גם בהן, כאיש־מילואים, מפני שלא היתה לו ברירה וגם לא היה איכפת לו; וכך יצא מעוטר בשלושה עיטורי־מלחמה צבעוניים, שמשום מה הניח אותם במגירה, למשמרת. אולי בשביל הילדים, אם ירצו לשאול פעם.

את תאוותו לדעת ולקריאה שיקע בלימוד־שפות, מפני שדבר זה קידם אותו בעבודה, עד שנעשה מנהל המחלקה, והיה מסוגל להתכתב בענייני־בנק בחמש שפות. ילדיו למדו בגימנסיה והיה לכל אחד מהם חשבון־חיסכון ללימודים באוניברסיטה.

אחת לשנה היה נוסע לבית־הבראה, לבדו, ולפעמים היה נקלע למקומות שבהם טייל עם צפורה. פעם אחת, כשהיה בבית־הבראה בצפת, לא יכול להירדם בלילה ויצא אל המרפסת לעשן. הוא מצץ מן הסיגריה, עצם את עיניו והאזין. שום קול לא עלה מן הסימטה האפלה, ושמואל גרנטשטיין בן הארבעים ושבע צימצם את שפתיו ושרק חרש את הפתיחה לקונצרט החמישי לפסנתר מאת בטהובן. אחר־כך פלט קללה מפיו ושב אל החדר, שבו היתה מיטה ריקה, רחבה, מספיקה לשניים.

הוא ישב על המיטה וניסה לזכור מתי אירע הדבר שהוליך את חייו עד כאן, ומה היה הדבר הזה. באותו לילה עלה במוחו הדימוי של הרכבת ושל האיש המביט מתוך החלון. הוא התאמץ לשחזר את התמונות ואת האירועים שמהם עשויה הביאוגרפיה שלו, והעלה רק תמונות מבודדות, קולות נפסקים, עלבונות, שסיבתם נשתכחה ממנו, אבל טעמם לא פג; אפשרויות שנסתמנו, אבל נמוגו עד מהרה; כאבם של דברים, אבל לא הדברים עצמם; ואיזו בת־קול מלגלגת שהיתה, ככל הנראה, הזכר היחיד לחכמתו שהוכרעה. הוא זכר שהיה נער נבון, אבל לא זכר מדוע הוא סבור כך. אולי מישהו אמר זאת, והיה לו נוח להאמין.

הוא קם ממיטתו ושוב יצא אל המרפסת והצית לו סיגריה. בעצימת עיניים, מבלי להביט בכוכבים, זכר שבהיותו ילד אמר בלבו: נניח שהגעתי לקצה־היקום; ומה יש מאחורי קצה־היקום? והרי אין מקום, שמאחוריו אין עוד דברים, עוד מרחבים. ומה יש מעבר לאותם עוד־מרחבים?

הוא גם זכר, שבהתאמצו להשיב לעצמו על השאלה הזאת, היתה תוקפת אותו סחרחורת פנימית. משהו בתוכו היה נשטף במערבולת, ובתוך הטשטוש הקדחתני שתקף אותו היה חש שהוא נוגע בשוליו של סוד, שמאחוריו־ממש מצויים התשובה והפתרון – אולי לכל השאלות. כאן, על המרפסת, ניסה להביא על עצמו את התחושה הישנה ההיא, כדי שיוכל אולי, בעזרתה, להגיע לאיזו הבנה של מה שקרה אותו. אלא שבשום אופן לא עלה בידו להחזיר לעצמו אותה תחושה, שאת מהותה זכר יפה כל־כך, לכאורה.

ואז שיער שחלה בחייו איזו טעות ואין לה תקנה. משהו התעוות עד כדי־כך, שלעולם לא ידע מה וכיצד.

 

ד    🔗

באמצע הקיץ מצא שמואל גרנטשטיין בתיבת הדואר שלו שתי מעטפות זהות, ועל שתיהן התנוסס שמו. שתיהן באו ממשרד הביטחון ובשתיהן הזמנה לבוא לטקס חלוקת אותות צבאיים, ביום מלאת שנה למלחמת 1967 ועשרים שנה למדינת ישראל.

במכתב האחד נאמר כי הוא מוזמן לקבל איזו מדליה או תווית־מתכת, לזכר השתתפותו בשלוש מלחמות. במכתב השני נאמר כי הוא מוזמן לקבל עיטור־גבורה על השתתפותו בהתקפה על משטרת שרונה, בימים שלפני קום המדינה, כאשר היה חבר ה״הגנה״.

הוא הבין מיד, שהמכתב השני יסודו בטעות. מתוך רשלנות ואי־סדרים החליפו אותו בשמואל השני, בנו של בעל־הבית, שנפל באותה התקפה לפני כעשרים וחמש שנים. בגלל הדמיון בשם, ומפני שגרו באותו בית, נפלה כאן טעות.

תחילה אמר לשלוח את המכתב השני בחזרה, בצירוף הסבר. אחר־כך הניח אותו בכיסו, כדי להרהר בדבר.

ביום עריכת הטקס הלך עם אשתו אל אולם הקולנוע, שבו נאספו המוזמנים של אזור מגוריו, ואותם אנשים שהיו דרים באזור זה לפני כעשרים שנים. בלי קושי זיהה בתוך הבאים כמה אנשים שלמדו אתו בגימנסיה, ושלא ראה אותם מאז סיים את חוק לימודיו. גם הם הכירו אותו ושמחו לקראתו. היה זה מעמד, שכל באיו כיבדו איש את רעהו, מפני שבאו לרגל ענין המוסיף כבוד לנוטלים בו חלק. שמואל גרנטשטיין נוכח לדעת שמכריו מימי הנעורים זוכרים את פניו, אבל את מעשיו־מאז שכחו לחלוטין; או שלא רצו לזכור; או שהשעה לא היתה יפה לזכרונות מסוימים. מכל מקום נהגו בו בחיבה מופלגת, טפחו על כתפו, אמרו שלא נשתנה כלל וביקשו לדעת לאן נעלם כל השנים הללו.

אפילו רצה להחזיר את המעטפה השניה באותו מעמד, לא יכול לעשות זאת, מפני שהיה גורם לאנשים מבוכה וצער גדול. הוא עלה איפוא לבימה כשקראו בשמו וקיבל את עיטור שלוש המלחמות וכן את עיטור־הגבורה על השתתפותו בהתקפה על המשטרה הבריטית בשרונה.

כשירד מן הבימה ועבר בין השורות, לשוב אל מקומו, קמו רבים ולחצו את ידו, בירכוהו אף שיבחו אותו על כך, שמעולם לא סיפר לאיש על אותו מאורע מחתרתי. מברכיו, לא זו בלבד ששכחו את עברו, אלא שאפילו לא זכרו כי נעלם מעיניהם במשך כעשרים שנה; ואפילו רצה, לא יכול היה לספר להם על השתתפותו בהתקפה על הבריטים שבשרונה.

הוא שב אל מקומו שבאולם וצנח על הכיסא, בסמוך לאשתו. היא לחצה את זרועו בחזקה בכף ידה ואמרה שהיא גאה בו, ושלא שיערה כלל כי הוא מסתיר מפניה דבר שכזה, כל השנים.

שמואל חייך ואמר: ״שטויות״.

אנשים אחרים עלו על הבימה וירדו ממנה ואחר־כך נישאו נאומים ומקהלה שרה שירים; היו אלה שירים שבימי נעוריו עשו את בשרו חידודין־חידודין מרוב זעם וקנאה. ואילו עתה כמעט שזלגו עיניו דמעות־התרגשות, והוא נטה להאמין ששירים אלה מזכירים לו את היפות שבשעות־החיים.

האנשים מסביבו היו כולם בני גילו, וכריסותיהם, קרחותיהם והשקיקים שתחת לעיניהם כמו מחקו את ההבדלים שקרעו תהומות בינו לבינם, לפני שתי עשרות שנים. הכול שילמו את מחיר ההתנשאות ואת מחיר התקוות המופרזות ועתה באה השיכחה והקלה עליהם את מועקות המאבקים שלא הוכרעו מעולם; מאבקים שלפנים נראו כמלחמה לחיים ולמוות.

בהעמיקו לשבת בתוך הכיסא, כמו חושש פן יתמוטט ויפול תחתיו, ידע עתה ללא צל של ספק, כי מזמן – אולי תמיד – רצה לשוב ולפגוש את האנשים האלה, כדי להוכיח להם משהו; וכאשר יודו בצדקתו, הרי זה כאילו כבש לו את מקומו בקרבם; אותו מקום שנמנע מאתו לתפוס במחיצתם בימי נעוריו. והנה, עכשיו וכאן – כשהכיבוש הזה כבר מאחוריו, כשהמעשה כמו נעשה, באפס מאמץ, מחמת איזו טעות אווילית של פקיד קצר־ראיה – הכיר שמואל גרנטשטיין לדעת כי הדבר הזה עלה בתוהו; ולעולם – לעולם – לא תינתן לו ההזדמנות להוכיח דבר; ובמקום שעמד בהיותו נער זועם וחסר־אונים, שם הוא עומד גם עתה.

הוא נשם לרווחה, מבלי לדעת מדוע, אבל לבו הגיד לו שכך, אולי, טוב יותר, בסופו של דבר.

הוא יצא עם אשתו לרחוב ויחד היו צועדים בשתיקה לעבר הבית, שלפני עשרים וחמש שנים הלך אליו, באותה שעה בערך, עם צפורה, כשזכה בחדר משלו.

הזיכרון הזה לא היה חדש עמו. מפעם לפעם היה שב ופוקד אותו בלילות־קיץ, והוא היה פוטר אותו באנחה. גם הפעם נאנח. הוא זכר שהיה לה, לצפורה, חוש־הומור שובב ומהיר־תגובה, והוא חשב שאילו צעדה עתה לצידו, היו שניהם פורצים בצחוק מטורף והיו שואגים ורוקעים ברגליהם, אולי, מרוב תדהמה ממה שאירע.

אבל כיוון שצפורה נחה בקברה, שיער שמואל גרנטשטיין שלעולם כבר לא יפרוץ בצחוק ממין כזה, ואולי אפילו לא ממין אחר.