א    🔗

שמו של יבנאלי זרח לעיני בימי בחרותי. זה היה אחד השמות המעטים של ארץ־ישראל שידעתים לראשונה. בימים ההם, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כשהיחיד והכלל היו דוויים וסכופים וצפים לאות־ישע, הרהרתי בתרעומת גדולה על כך, שכל הנסים נעשו לאבותינו בעבר הרחוק, ואילו ההווה הוא ריק ונעור מכל נס. תבעתי את עלבון ההווה בכל נפשי. קסמו לי דוד הראובני, ר' בנימין מטודילו והדומים להם. מקצת מן המקצת באתי על סיפוקי בקריאת ספרי המסע של נחום סלושץ, שהעמיק לחדור לפינות נידחות של מושבי היהודים, אך תאווה גדולה התאוויתי, שגם בימי יופיע אחד פלאי ויביא בשורה לאומה. והנה באחד הגליונות הראשונים של “הפועל הצעיר”, שהביא עמו לעיירתי פליט אוקראיני בין שאר ספריו, מצאתי מכתבים של שמואל יבנאלי על שליחותו לתימן. הדברים היו מעטים ופשוטים, אולם חדרו ללבי והלהיבו את דמיוני. לאחר חקירה ודרישה נודעה לי מקצתה של פרשה זו, שהיה בה מעין פיצוי לעלבון ההווה: לא תמו שליחים־מבשרים גם בימינו…

טעמה של פגישת־נעורים זו עם השם הזה לא פג גם לאחר שעליתי לארץ־ישראל והכרתיו פנים אל פנים בועדת התרבות המרכזית או במשרדו כמעצב את זרם העובדים בחינוך. במרוצת הימים, נעשינו שכנים כדיירים בבית אחד. הוא הגביר את השתתפותו ב“הפועל הצעיר” בעריכתי והיינו מזדמנים זה אצל זה לעתים קרובות. דנים היינו בבעיות שונות, שהזמן גרמן ולא פעם היו דעותינו חלוקות. ברם, מעולם לא הסחתי את דעתי מכך, שלפרק כזה בביוגרפיה, זכו בעבר רק מעטים ורק אחד מיוחד בזמננו. אמנם יחידים יצאו לשליחויות נועזות ומסוכנות שלא חזרו מהן, ושמם נתקדש וחרות על ספר דברי ימינו המוכאבים. אף על פי כן, לא הרי זו כהרי זו. יבנאלי קוֹרץ מחומר ומרוח של בני אדם, שנועדו לשליחות לפי שורש נשמתם. בשליחותו של יבנאלי היו מזוגות משיחיוּת ומציאותיות. הוא נסע לתימן בשנת תרע"א. כדבריו:

“השליחות לתימן היתה פעולה מצורפת של נציגי הציונות בארץ עם תנועת הפועלים, ביחוד עם אנשי “הפועל הצעיר” ויוסף אהרנוביץ בראשם, עם חוגים מסויימים של אכרי המושבות ועסקנים, כאליהו ספיר ואהרן אייזנברג, ועם נציג העולם הרבני, הרב הראשי ליפו והמושבות, אברהם יצחק קוק. היה בזה סמל של אחדות כוחות ציוניים וקרובים להם ברוח” (מתוך ההקדמה ל“מסע בתימן”).

כך יצא לתימן הרחוקה והביא עמו לשם חלום־דורות וממשות של דור־הווה, צבע שמיה של ארץ־ישראל וריח אדמתה. בכיסו היו כתב־מינוי ואגרות המלצה, אך בלבו יקדו אש שליחות ואמונה משיחית, שניזונה מן העבר ומן העובדה, שהאומה מתחדשת וחוזרת ובונה את מולדתה, והיא קוראת גם לבניה הנידחים בארץ תימן לשוב ולחונן את עפר הארץ. שליח משיחי כזה לא היה עדיין בדורו ולא בדורנו. ואף תוצאותיה של שליחות זו היו למעלה מכל שיעור משוער: אלף וחמש מאות נפש הועלו מתימן. זה היה מספר אגדתי בימים ההם, כמעט עליה המונית, ביחס לאוכלוסיה היהודית שהיתה אז בארץ. וכלום יש צורך לחזור על חשיבותה של העליה מתימן, שלא זו בלבד שמילאה בשעתה תפקיד גדול בכיבוש העבודה, אלא שבזכותה הועלתה אחר כך כל גלות תימן.

לא אהיה כמגזים אם אומר, שכוכב שליחותו הדריך אותו כל ימי חייו. תפקידים רבים ועצומים הוטלו עליו משעה שחזר משליחותו לתימן: הוא היה ממקימי הגדוד העברי, היה לו חלק ניכר ביצירת אחדות־העבודה, בהקמת ההסתדרות, בביצוע איחוד המפלגות, בגיבוש זרם־העובדים בחינוך ובהעמקת יסודותיה של תנועת העבודה. ברם, אותה שליחות ציונית, רבת־הוד ורבת סכנות, שאליעזר בן־יוסף (כך היה שמו בעת שליחותו בתימן) נטל על עצמו, ללכת לתימן הסגורה והמסוגרת ולבשר ליהודים המתגוררים שם את גאולת העם ולעוררם לעליה – לא הועמה בו לעולם. בת־קולה היתה הומה בקרבו כל ימי חייו, שכן מאורע חדפעמי כזה, המתרחש באביב חייו של אדם, נבלע בדמו. ויש ענין בכך, שיבנאלי עצמו לא הסכים זמן רב לדבר או לכתוב על שליחותו. זכרונות אלו היו אינטימיים מכדי לגלותם לאחרים, ורק בערוב ימיו, כשנשלמה עלית גלות תימן “והפכה לעבר כל מה שמתואר על היהודים שם”, החליט לקבץ את דבריו על השליחות לתימן. מתוך ענווה רבה הוא מדבר בהקדמתו על פרשת עלילותיו בספר “מסע לתימן”. אולם בהתפעמות גדולה אנו קוראים את תיאור מסעותיו בדרכים המשובשות ואת קורותיו ומפעלותיו. הוא השתדל בכל מאודו להסביר ליהודי תימן את הגאולה ואת שליחותו לא על דרך הנס, אלא על דרך הטבע והשכל, וסיפר להם על המציאות הקשה בארץ ישראל, שיש בה אתחלתא דגאולה, אך לא גלוסקאות וכלי מילת מצפים להם בארץ אלא עבודה קשה בפרדסים ובשדה. הוא נזהר לבל ידבקו בהם כל תעתועי משיחיות, הידועים יפה בקורותינו. אף על פי כן, מצטייר אותה שעה יבנאלי בדמיוננו כאחד קדמון, ששליחות משיחית הוטלה עליו: להעלות את השבט הנידח והמפואר הזה לארץ־ישראל. ואמנם יהודי תימן ראו בדבריו ובשליחותו לא רק פשט, אלא גם סוד. הם הוקירוהו ואף היו שאמרו עליו, תוך הדגשת הבּ': יבּנאלי הוא המשיח שלנו!

תחושת־שליחות כזאת, אישית וקיבוצית, נתלוותה אליו גם במעשה אחר, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בימי ההתגייסות לגדוד העברי, כשמחלוקת גדולה וחמורה פרצה במחנה העובדים. אין לנו ענין כאן לשפוט מי צדק, המחייבים או השוללים, אולם ענין לנו לגלות את המניעים של יבנאלי להתנדבות זו ואופן ראייתו. בשלושה מאמרים, הכלולים בכרך הראשון של “כתבים”, פרש יבנאלי לפני המתנדבים את דעותיו ביריעה רחבה ובפאתוס רב. בתוכם אתה מוצא פיסקאות כאלו:

“בתנועת התחיה, שהתעוררה בקרב עם ישראל בדור האחרון, אנו רואים את התחלת התגשמותו של הרעיון המשיחי. הקץ! זו מלת הקסם, אשר לא העזנו להעלותה על דל שפתינו. נבטאנה כיום. הקץ לגלות ישראל הולך ומתקרב”.

ועל ההתגייסות אמר כהאי לישנא:

"יצירת הצבא העברי, זהו האות האחרון והמובהק להתקרבות הקץ. כל איש־צבא יהודי במחנה העברי מגשים את רעיון המשיח (ההדגשה שלי).

ובימי המאבק עם הבריטים, כאשר הישוב המאורגן דחה את דרכי המלחמה של הפורשים, היתה דעתו של יבנאלי (בשיחה נרגשת עמי), כי זוהי “מלחמת גוג ומגוג”.

ובחג העשור למדינת ישראל הגיב יבנאלי על שירו של שניאור, שנתפרסם אותה שעה ב“דבר”, מפני שראה בו זלזול ביסוד המשיחי של מדינת ישראל, וכך כתב:

“הדמות אשר העם נשאה בנפשו היתה מצד אחד דמות גואל נאפד גבורה ומצד שני אָזוּר איזור צדק. על אחת כמה וכמה כעת, כאשר ימות המשיח, שהעם שיווע להם ממעמקים, הם מציאות חיים; כאשר הוחזרה העטרה ליושנה, הוקמה מלכות ישראל, ועינינו חוזות פזורי גלויותינו מתקבצים לארצנו – אין לקדם את תקוות הגאולה המשיחית בראשית התגשמותן, את צעדי משיח הראשונים, בדברי קנטור” (כתבים, כרך ג‘, עמ’ 255).

מכאן, שההיסטוריה היהודית וכל המושגים הרוֹוחים בתוכה, כגון מלכות ישראל, משיחיות, קידוש השם, גאולה, מלחמת גוג ומגוג וכיוצא בהם, לא היו לגבי דידו מטבעות לשון סתמיים ושגורים, אלא נוסחי שאיפה וחיים של ממש, שהיה מוכן לתת נפשו עליהם. אולם תכונה זו לא קיפחה את חוש המציאות שלו, וכל תפקיד ממשי, ציבורי או ארגוני שקיבל על עצמו, היה ממלא אותו בקפדנות ובהצלחה ובדרך־גישום מקורית. הוא עשה את החלום כמין מרכבה למציאות, בכל מעגלי פעילותו. פעם סיפר לי, שבלילה אחד נראה לו ברנר בחלום ואמר לו בקפידא: למה אינך כותב על העליה השניה? ואף כותרת נתן לו למאמר זה: “ברדת הטל”… כשהשכים בבוקר, ישב וכתב, כפי שנצטווה בחלומו, אלא שהכותרת נראתה לו פרטנציוזית מדי ולא השתמש בה. אף על פי כן, לא היתה הצעתו החלומית של ברנר לבטלה, ובמאמרו “עם יובל החמישים לעליה השניה” כתב, שעם בוא העליה השניה "כאילו רוח צחה חלפה על פני הארץ, וטל של תחיה ירד עליה (כתבים, כרך ג‘, עמ’ 294).

ב    🔗

היה טעון תרבות יהודית שרשית, שממנה ינק גם את האידיאלים של ההוֹוה. שכּן לפי תפיסתו כולל המושג תחיה את ערכי־היהדות החיוניים; הוא לא היה דתי כלל ועיקר וקָבל על ש“בארץ עובר גל של אופנסיבה דתית להרחיב את כוח־הכפיה של הדת על שטחי חיים רבים בישראל”; הוא אמר, “שהמחשבה החפשית הישראלית אינה רשאית להישאר פסיבית”, והתנגד למגמה המבקשת לעשות את מדינתנו מדינת־הלכה. אך הוא דבק באותם ערכי יהדות שהיה בהם כדי לשרת את ההוֹוה, ביחוד ערכי המוּסר, העבודה, הגבורה, הכבוד, הלשון העברית והעצמאות המדינית.

הוא לא היה נואם, והיה מסביר את רעיונותיו במשפטים חצובים וכבדים, בלוויית הסברה של תנועות־ראש־ופנים. אולם מה שאמר היה ראוי להיות ניצוק בדפוס. גם כתיבתו היתה פרי חיבוטי ביטוי, מחיקות ותיקונים, אך מה שהועתק אל הנקי היה מבהיק באותיותיו הנאות וברוח בנינו של הפסוק העברי. הוא היה ביסודו סופר עברי, המוקיר כל מלה ויודע להלביש את חוויותיו ומחשבותיו לבוש עברי שלם ומגוּון. מאמריו הפובליציסטיים הם ממיטב ההגות והחזות של הדור, הן בתוכנם והן בצורתם. ספריו על תולדות חיבת ציון הם מופת למצפון מדעי, לדיוק, לחתירה אל האמת ולכתיבה עברית מקורית. וכן ניכרים כשרונו הספרותי ואחריותו הגדולה בעריכת כתבי ברל כצנלסון. ביראת הכבוד ניגש לכל מאמר ולכל רשימה, שכן, ידע, שהוא מטפל בדברים, שהיו יקרים לנפטר הגדול, והחלטתו לקרב או להרחיק היא החלטה לדורות. ראיתיו בשעת עבודתו שוקד על כל מקור וכל מראה־מקום, בודקם ומַשוום ואינו חס על כל טורח, כדי שיוציא לאור עולם את האמת ההיסטורית. כזה היה גם במאמריו על תנועת העבודה, על החינוך ועל אישים. הוא ראה את תנועת העבודה כיורשת היהדות וביקש להעניק לה את תפארתם של המידות והערכים החברתיים, המקופלים במורשה זו: עבודת כפיים, עזרה הדדית, צדק חברתי, שויון, ריבונות לאומית וכו'. ובלשונו: “אנו שואפים לתקומת ישראל בארצו ולהמשך חייו ההיסטוריים בה. אולם המשך זה מכיל עבר, המתחדש ונובט ברעננותו בחיינו כעת, ושרשרת ערכים, מסורות, סמלים ומנהגים, המכלכלים את חיי הנפש שלו ורוקמים את ההוֹוה שלו” (שם, עמ' 252).

איש חזון והגשמה היה יבנאלי. החזון היה לו כמין אַמת־המים העוברת תחת המציאות ומשקה אותה, וההגשמה היתה לו קנה־מידה לקביעת המרחק בינה לבין החזון. לפיכך לא שקט מעולם, כי המידות לא הניחו את דעתו והיה תמיד נסער ומדורבן על ידי רצון לסתימת הפערים במעשים נועזים. תכניתו ההתישבותית הגדולה והרחבה בשילהי מלחמת העולם הראשונה, כמקבילה או כמשלימה לתכניתו של סירקין בדבר “מדינת היהודים הסוציאליסטית”, וגרעיני תכניתו בשנותיו האחרונות כיצד לעורר עלייתה של יהדות־הרווחה – אינן אלא הקרנות של אותה אישיות, המרוכזת בקיום תעודה אחת ויחידה: גאולת העם ובנין הארץ. מטרה זו היתה דלוקה תמיד והאירה לפניו, וכל ימיו וכל שעותיו היו קודש לעבודת העם, לקיבוץ גלויותיו, להגשמת הציונות, ליצירת חברת־עובדים. גם אורח־חייו העיד על אישיות מוסרית. היה חלוץ בלב ונפש, תוך שעבוד כל כוחותיו להגשמת משאת־נפשו. הווייתו הפרטית היתה מובלעת בתוך חיי הכלל, עם שחי חיים פנימיים אינטנסיביים, ועֵינו הקיפה ספירות רבות ורחוקות. כל דבר אנושי ולאומי לא זו בלבד שלא היה זר לו, אלא העסיק אותו ואף היה מביע עליו דעות מקוריות ביותר. עד נשימתו האחרונה ממש הגה בבעיות האומה והתנועה, הגיב, הציע, קרא הגהות של ספרו וקבע נוסח אחרון. גופו הלך והצטמק, אך דעתו נצטללה בו ורוחו לא נס ליחה, אלא הפליאה את הכל ברעננותה ובעֵרנותה.

יבנאלי היה אחד מאישי התנועה המקוריים ביותר.

תשכ"א