רקע
שמואל ליב ציטרון
וואָלף נאַכלאַס (אלכּסנדר אַלקסיוב)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בּמומר זה נזדווגו קצת סורקין ויותר מקצת בּראַפמאַן. הוא נולד בּשנת 1820 בּעיירה נֶזאַרינץ בּפלך פּודוליה. אביו היה איש חסיד עשיר, אשר ירד בּהמשך הזמן מנכסיו. וולוול הקטן נתחנך בּרוח החרדים הקיצונים, בּהיותו ילד בּן חמש הובא אל החדר ובמלאת לו עשר שנים כבר למד גמרא אצל המלמד היותר מפורסם שבּעיירה. אביו מת עליו בּנערותו, ומאז גדל בּבית אמו האלמנה.

זה היה בּעת שהיו חוטפים את ילדי-העברים, וביחוד את בּני-העניים, בּרחובות ומוסרים אותם לעבודת-הצבא. בלכתּו בּליל-חורף אחד מן החדר, לא שב עוד אל אמו, כי נתפּש בּידי החוטפים. הוא נשלח עם שיירה של ילדים לוואָלסק, אשר בפּלך סאַראַטוב. שם היה כעין בֹית-ספר, שחנכו בּו את החילים הקטנים לשמד. היו בּין הילדים אמיצי-רוח, שנשאו את צרותיהם באהבה ונשארו אדוקים בּאמונתם; אבל החלשים שבּהם לא יכלו לשאת יסוריהם והתנצרו. בּיניהם היה גם וולוול נאַכלאַס, אשר בּהמירו את דתו קורא לו בּשם אלכּסנדר אלקסיוב.

עברה עת ידועה ואלקסיוב נעשה נוצרי נלהב, ומאז התחיל מושך אל אמונתו החדשה רבּים מילדי העברים הקאַנטוניסטים. בּהיות לו לשון מדבּרת גדולות ושאר כּשרונות, הדרושים לחפץ המיסיון, הצליח מאד בּמלאכתּו. על-ידי זה הפיק רצון מרובּה מאת פּקידיו הגבוהים עליו, ובשנת 1843 הרימו אותו למדרגת סגן-אופיצר. עבודתו המיסיונרית נתפּרסמה כל-כּך עד שהגיע שמעה לאָזני הקיסר ניקולאי הראשון, אשר העניק לו בּשכרו סכום-כסף מסוּיָם.

זה הרהיב את לב אלקסיוב והגבּיר בּו את חשקו להקדיש את כל כּחותיו ואת כל מִרצו לעבודת-המיסיוֹן בּין ילדי היהודים הנמסרים לצבא. אבל פּעם אחת קרה לו אסון. בּלוותו יום אחד שיירה של קאַנטוניסטים יהודים בּדרכּם, נפל אל נחל עמוק, והוא הצטנן כל-כך, עד שצבו רגליו, ובשביל זה נתּנה לו חפּשה מעבודת-הצבא.

בּאותו זמן נאשמו יהודים אחדים בּסאַראַטוב בּעלילת-דם, ונמסרו לדין, בּמשפּט הזה התעניינה אז רוסיה כֻלה, וגם הקיסר בּכבודו ובעצמו. ויקר המקרה, כי נזדמן אלקסיוב עם שר-הצבא שעבד לפנים בּגדודו, והלה ספּר לו על-דבר המשפּט הסאַראַטובי. כשמוע אלקסיוב את הדבר, נכנס עם שר-הצבא בּשיחה ארוכּה והוכיח לו בּהמון ראיות, כי אין היהודים משתּמשים בּדמי-נוצרים וכי המשפט הסאַראַטובי מיוסד מתּחלתו ועד סופו על עלילת-שוא. בּירוריו של אלקסיוב עשו על שר-הצבא רושם כל-כך נמרץ, עד שמצא לנכון להציע תּיכּף לפני מיניסטר-המשפּטים, כי ימנה את אליקסיוב למומחה וישתּף אותו אל הפּקיד, המנהל את החקירה והדרישה בּענין הסאַראַטובי. הצעתו נתקבּלה, ומאּז נכנס אליקסיוב בּעובי הקורה והעביד את עצמו עבודה קשה מאד, כי הרשות הסאַראַטובית תמכה בּעלילת-הדם בּכל מאמצי-כחה, וגם בּקשה ומצאה לה “עדים” בּין יהודים מומרים, “שהוכיחו” על-פּי ספרים עבריים, כי היהודים שוחטים ילדי-נוצרים לחג פּסחם. אבל בּאחרונה נצחה חוות-דעתּו של אליקסיוב. אולם בּזה לא נגמר עדיין המשפט הסאַראַטובי. המסיתים האנטישמיים לא נחו ולא שקטו עד שעלתה בּידם להביא לידי-כך, שימסרו את המשפּט “לוועדת-בּית-דין” מיוחדת, שתּשוב ותברר אותו מחדש.

בּעת ההיא כבר שכב אלקסיוב חסר-רגליים בּמטתו, אבל הוא בּקש וישאוהו על כפּים אל נשיא-הועדה, גירס, והוכיח לו בּאותות ובמופתים, כי המשפּט כּולו בּנוי על שקר. דברי אלקסיוב פּעלו על גירס פּעולה עזה, וסוף דבר היה, כּי בּטלו את המשפט, והיהודים הסאַראטובים יצאו לחפשי מבּית-האסורים. אז פּרסם אלקסיוב בּדפוס מחבּרת מיוחדת על עלילת-הדם הסאַראַטובית בשם: “האם משתּמשים היהודים בּדמי נוצרים למטרות דתיות”?

אחרי-כן התישב אלקסיוב בּעיר נובג’רוד, והתפּרנס שם מעבודת-הספרות. והוא בחר לו לעבודתו זו רק את עניני-היהודים. הוא התיחס אל אמונת-ישראל מתּוך שנאה עצומה מאד, והשתּדל להוכיח ליהודים, כי יֵשו הנוצרי הוא הוא המשיח, שלו הם מחכּים. בּספריו שם לו אלקסיוב למטרה לא רק תעודות מיסיונריות בּלבד. הוא המטיר בּהם אש וגפרית על התּלמוד, אשר האשים אותו בּכל שבע חטאות-שאול. בּמאמרים ספוני-רעל התנפל על הרבּנים, ועל היהודים בּכלל העליל, כי אינם רוצים להכנע לחוקי-הממלכה, כי הם מרשים לעצמם להונות את הנוצרים במסחר וכיוצא בּזה. גם הזהיר את הממשלה, כי לא תתן ליהודים להתפשט בּכל הארץ, בּהיותם “פּאַראַזיטים”, החיים על חשבּון אחרים, עלוקות, המוצצות את דמי הנוצרים.

כּבּראַפמאַן כן נלחם גם אלקסיוב, ובכמה פּרטים בצורה יותר גרועה ויותר מזקת, בקהל היהודי ובחברות אשר ליהודים, המביאות, לפי דעתּו, הפסד גדול למדינה ומעמידות בסכּנה את אוכלוסי-הנוצרים.

בהיות אליקסיוב אדם מחוּסר השכּלה, כּמעט הדיוט, לא ידע כהוגן את הלשון הרוסית, וספריו נכתבו לא בּסגנון ספרותי, כי אם בּאופן לגמרי פּרימיטיווי, אבל דווקא היא שעמדה להם להתפשט בּין הקהל הגדול, והמוני-העם קראו אותם בּרצון ובעיון מרובּה.

עד כּמה השתּדל אלקסיוב להרע ליהודים, - על זה מעידים גם הנושאים אשר בּחר בהם לו למחברותיו: “תּולדות-עצמו של איש נוצרי שהיה יהודי”… “כיצד מביטים היהודים על הפרת חקי- המלוכה”? “החקים הרוסים על-דבר היהודים ופּעולתם המתנגדת של הקהל”; “הקהל היהודי, יסודותיו, תעודותיו, סוכניו ויחוסיו”; “על-דבר החברות אשר ליהודים”, “עבודת-האלהים, החגים והמנהגים הדתיים אצל היהודים בּזמן הזה”; “החיים הדתיים והצבּוריים של היהודים בּימינו”.

גם יחוסי-עצמו של אלקסיוב אל היהודים היו רעים וקשים מאד. הוא לא נתן מעולם ליהודי לדרוך על סף בּיתו, ולא יכל להסתכל בּפני איש עברי. הוא שנא את היהודים שנאת-מות. שיחותיו עם נוצרים נסבו רק על אדות היהודים. אולם כשנתגלגלו הדברים לעלילת-הדם, נעשה אלקסיוב תּיכּף מגן ומליץ טוב ליהודים.

כּיצד נשתרשה בלב אלקסיוב שנאה עצומה כזו ליהודים, אשר הלך מאתם בּהיותו נער בּן עשר שנים – בּנוגע לזה מתהלכות בּין יהודי-פּודוליה מימרות שונות. יש מספרים, כי מנערותו נשארו בּזכרונו רשמי השנים האחרונות לחיי-אביו, אשר ממרום עשרו הגדול נפל לתוך תהום של עניות מנֻוֶּלֶת. לנגד עיניו רחף תּמיד אותו החזיון, כשנכנסו יהודים ולקחו מאת אבותיו את מעונם היפה עם מערכת כליו הנאים, ונעשו הם עצמם אדונים לאלה. הוא לא שכח מימיו את המראה, כשהתחנן אביו בּדמעות שליש אל בּעלי-חובותיו, כי לא יתאכזרו אליו כל-כך ואמו התנפּלה כּורעת לרגליהם באותה בּקשה על שפתיה, ותחנוני שניהם נשארו מעל, כי לא שמו הרשעים אליהם לב. עדיין השתמרו בּלבּו עקבות רגשי הקנאה, שהיתה אוכלת אותו כאש מדי עברו על פני דירתם הנאה שמלפנים וראה שם פני יהודים אחרים; בּאזניו צללו תּמיד הקללות הנמרצות, שהיתה אמו מקללת יום ולילה את השודדים היהודים, אשר הציגו אותם ככלי-ריק וקֵרבו את מיתת אביו, כל הדברים האלה הביאו לידי-כך, שנאכלאס-אלקסיוב נשא כל ימיו בּלבּו משטמה נוראה להעם העברי כּולו. בּדמיונו הילדותי תאר לעצמו, כי מת אביו בּידי יהודים אכזרי-לב. המושגים “אכזריות” ו“יהודי” נעשו בּעיניו שמות נרדפים, ובּהמשך הזמן נשתּרש אצלו הסינונים הזה בּיתר עז. ואחרים אומרים, כי בּהיות אלקסיוב מטבעו רך כקנה ונוטה בּנקל לקבּל השפּעות זרות, פעלו עליו רבּותיו הנוצרים פּעולה כל-כך נמרצה, עד שנעשה בּמשך עת קצרה פּראַבוסלאַבי נלהב ושונא ישראל קיצוני, והוא שנא את היהודים לא בּתור יהודים, כי אם בּתור נכדי אלה, שצלבו לפנים את ישו המשיח. תורה זו, שנספגה בּו עוד בּשבתו על ספסל בּית-הספר לקאַנטוניסטים, היא היא שהולידה בּו בּהמשך הזמן אותן ההרגשות, שהשפּיעו עליו להעשות שונא בנפש לכל העם העברי. ישנה גם מימרה שניה, שלפיה שמשה לו שנאת-ישראל מקור לפרנסתו. בּהיותו בּעל-מום, גִדֵם, גלמוד ובודד ובלי מוצא ללחם, עשה לו לקרדום לחפּור בּו את קונטרסי-הפּלסתר כּלפּי היהודים והיהדות, שמצאו להם בּשעתם קוראים הרבּה. אולם כחידה סתומה נשארה עובדה זו, כּי אך הגיעו הדברים לעלילת-דם נהפּך מיד אלקסיוב-נאַכלאַס לאחר, כי נעשה סניגור ליהודים והגין עליהם הגנה נמרצת.

המלצות קוראים
תגיות