הוא נולד ונתחנך בּמשפּחה יהודית עשירה ואינטליגנטית בּקיוב. אביו, אברהם קופּרניק, מילידי ווילנה, היה מראשוני המשכילים, למדן גדול, יודע עברית יפה וגם בּעל-חשבּון מצוין. זמן רב נשא משרה בּבּית-מכס הי“ש אשר להבּאַרון יוזיל גינצבּורג. אחרי-כן עסק בּמסחר בּעצמו והצליח. אז התישב בּקיוב. בעתּותיו הפּנויות היה כותב מאמרים ל”המליץ" ומחליף אגרות עם גדולי הסופרים העברים. בּקיוב היה מפורסם לאחד מחשובי עסקני הצבּור ונדבן גדול. בּיתו נחשב בּכל הסביבה למרכז של השכלה וצדקה.
ליאוב קופּרניק הצעיר נתחנך בּבית-הוריו חנוך עברי-אירופּי. הוא בּקר אתּ הגימנאזיה ובביתו למד תּנ"ך, עברית וגם קצת גמרא. בּמלאת לו שמונה-עשרה שנה גמר קופּרניק את חוק-למודו בּגימנאַזיה וקבּל מטבּע של זהב, אחרי-כן נכנס אל האוניברסיטה המוסקבאית בּמחלקת-המשפּטים. בּשבתּו על ספסל האוניברסיטה התעניין קופּרניק בּכל עניני הצבּור העברי, גם השתּתּף בּעבודת הקהלה היהודית בּמוסקבה, שהתחילה אז אך זה להתפתּח.
קופּרניק נחשב לאחד הסטודנטים בּעלי-הכשרונות, שמנבאים להם עתידות מזהירים. הפּרופיסורים של האוניברסיטה וגם חבריו תלו בּו תקוות מרובות לימים הבּאים. בּיחוד הפליא את מכיריו בּבּקיאותו העצומה בּספרות הרוסית ובספרות העולמית בּכלל. הרצאותיו על-דבר הספרות, שהיה קורא לעתים קרובות בּחוגי-הסטודנטים, משכו אליהן תמיד קהל גדול מתוך האינטליגנציה המוסקבאית. על-ידי זה נתפרסם שמו בּמוסקבה ונתקבּל בּחבּה יתרה בבתי גדולי האריסטוקראַטים הרוסים.
בּעת ההיא נעשה קופּרניק יוצא ונכנס בּיחוד בּביתו של המשחק הדראַמאַטי הרוסי המפורסם מ. ס. שצפּקין. הוא התאהב בּבּתו היפה והמשכּלת של שצפּקין, שנתפּרסמה בּהמשך בּתור מספּרת מצוינת, ונשא אותה לו לאשה. בּאותו זמן – בּשנות הששים האחרונות – התיחסו בּחוגי יהודי אינטליגנטים ידועים בּנשתּוָנות גמורה אל השמד, וביחוד אם היתה סבּתו תלויה בּאהבה, ולא נעשה לשם בּגידה בּעם. על החוגים האלה נמנה גם אביו של קופּרניק. כשהודיע לו בּנו בּתחלה בטלגרמה בּת שלש מלים: “ווליובּילסיא, קרסטילסיא, ז’נילסיא” (התאהבתי, התנצרתי, ובאתי בבּרית-הנשואין), ואחר-כך שנה את הידיעה הזאת בּמכתב מפורט כתוב עברית, ענהו על זה: “נכון אני למחול לך על אשר עזבת את אמונת אבותנו בּשביל אהבת-אשה; אבל לעולם לא אסלח לך מה שכתבתּ מלת “יעקב” באלף בּמקום עיין”…
גם לאחר שהמיר קופּרניק את דתו נשאר יהודי נאמן ומסור לעמו. בּתור פּרקליט מצוין המליץ כמה פּעמים על היהודים ויצילם מצרה. לא היה אף משפּט אחד בּדבר פּוגרום, שלא השתּתּף בּו קופּרניק כמליץ מצד הנזוקים. בּשעת עלילת-הדם בּקוטאַאים בּשנת 1879, כשנמצאו קרוב לתּריסר יהודים בּסכּנה להשלח לעבודת-פּרך נשא קופּרניק אחד מנאומיו היותר מזהירים, אשר עשה רושם כביר מאד בּכל רוסיה והשפּיע על השופטים לנקות את הנאשמים מעוון. כששב קופּרניק מקאַווקאַז, ערכו גדולי עשירי היהודים שבּפּטרבּורג עם הדירקטור של הבּאַנק למסחר ולמלוה, אברהם זאַק בּראש, לכבודו בּאַנקֶט נהדר מאד, שהופיע אליו לבוש את התלבּושת הקאַווקאַזית, שהוגשה לו לשי מאת היהודים הגרוזינים, אשר למד עליהם זכות.
חלק גדול לקח קופּרניק בּמשפּט על-דבר הפּרעות בּקישינוב, שהראה בּו את כשרונותיו ושאָר-רוחו. נאומו, שצייר בּו, אם כי בזהירות יתרה, את מצב היהודים בּרוסיה, שמש ענין רב לעתּונות האירופּית הכּללית ולעתּונות הישראלית. בּהצלחה מוסרית גדולה השתּתּף בּשנת 1903 גם בּמשפּט על אודות הפּוגרום בּהומל. בּהומל – זה היה שנתים ימים לפני מותו – נשא קופּרניק את נאומו האחרון בּדבר הפּוגרומים, אשר המטיר בּו אש וגפרית על העתּונות האַנטישמיית הצוררת לישראל והמכשרת את הבּסיס לכל מעשי שוד ורצח הנעשים ליהודים.
את קופּרניק כּרסם תּמיד רגש עמוק של חרטה על אשר המיר את דתו, ובשנת 1905, לאחר המאַניפסט האוקטיאַבּראי, שהכריז על חופש האמונה, החליט לשוב לדת אבותיו, וכבר צעד את הצעדים הראשונים הנחוצים לדבר. אבל לא עלתה בּידו לבצע את מחשבתּו.
בּתחלת שנת 1906 חלה מחלה אנושה, אשר מת בּה.
להז’ורנאַליסטן א. ע. קויפמאַן אמר קופּרניק החולה פּעם בּשיחה: “אף רגע אחד אין אני יכול לשכּח את מוצאי העברי; לקוי אני בּמחלה, שבּאה לי בּירושה, ושעל פּי הרוב היא מוליכה ומלפפת את היהודים, המבלים את כל עתּותיהם בּישיבה לפני הגמרא”…
קופּרניק מת קודם שהשפּיקה לו השעה לשוב לאמונת-ישראל, ונקבּר בּבית-העלמין אשר לבני עם הארץ. אבל מותו עורר בּין היהודים יגון גדול, יען כּי איש לא חשב מעולם את קופּרניק לנוצרי, כי אם ליהודי נאמן, אשר לא קרע מימיו את החוטים המקשרים אותו אל העם העברי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.