רקע
שמואל ליב ציטרון
אוֹסִיפּ קוֹנְסְטאַנְטִינוֹבִיץ נוֹטוֹבִיץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

אביו, יצחק נוטוביץ, היה אחד הרבּנים המפורסמים בּרוסיה, מחבּר הספר “טיב גיטין”. הוא שמש בּרבּנות בּערים שונות כמו: קרטש, סימפרופול וטאַגאַנרוג. כשהגיע יוסף בּנו לשנות-חנוך, לא הכניסו אביו אל “החדר”, כי מלמדי-קרים לא ישרו בּעיניו, ויהי לו למורה בּעצמו. בּמלאת ליוסף חמש-עשרה שנה, שלח אותו אל בּית מדרש-הרבּנים אשר בּז’יטומיר. אבל נוטוביץ הצעיר לא עסק בּלמודים העברים בּחשק מיוחד, ולמרות רצון אביו עזב את ביּת מדרש-הרבּנים וישב לסימפרופול. שם נכנס אל הגימנאַזיה, ויגמור בּה את חוק למודיו בהצטיינות מרובּה, שזכּתהו למטבּע של זהב. אז נתקבּל אל האוניברסיטה הפּטרבּורגית בּמחלקה לתּורת-המשפּטים. עוד בּשבתּו על ספסל האוניברסיטה נגלו בּו כשרונות ספרותיים מצוינים מאד. את מאמריו הראשונים כתב על-דבר עניני-היהודים. הוא היה אז עוזר בּשבועון הרוסי-העברי “וויעסטניק רוסקיך ייברייעוו”, שהוציא צדרבּוים בּפּטרבּורג.

משנת 1873 עד 1874 היה נוטוביץ העורך והמו"ל של העתּון היומי “נובויה וורמיה”. שהיתה לו אז עדיין מגמה ליבראַלית. בּשנת 1876 קנה נוטוביץ את העתּון הקטן “נובוסטי”, ובמשך עת קצרה העלה אותו למדרגת עתּון פּוליטי גדול ורב-הערך, שהתרכזו מסביב לו גדולי הסופרים והעתּונאים הפרוגרסיביים.

אולם ככל שגדל פּרסומו של נוטוביץ בּין הקהל הרוסי, כן התחיל מתרחק יותר ויותר מן היהודים ומעניני-היהודים. הוא התאמץ בּכל כּחו לשמור על עתּונו לבל תחדורנה אליו נטיות-רצון ליהודים. כבת-היענה, המסתּרת את ראשה לבל תּשורנה עין, כן האמין עורך “הנובוסטי”, כי אם יעבור בּשתּיקה על עניני-היהודים, יעמוד לו הדבר להצילו מהתנפּליות העתּונאים האנטישמיים. הוא השתּדל כל-כך להסתּיר על מוצאו העברי, עד כּי במות עליו אביו, הרב הטאַגאַנרוגי, מהר לבוא אל מערכת “הרוסקי יובריי” ויבקש מאת העורך, כי לא יפרסם מספד על הנפטר, כדי שלא לתת להעתּונות הצוררת לישראל את ההזדמנות להתקלס בּ“בן-הרב”, המוציא עתּון רוסי…

העתונאי א. ע. קויפמאַן, שהזמין אותו נוטוביץ בּשנת 1884 בּתור עורך-הלילה של ה“נובוסטי”, מספּר בּזכרונותיו, כי בּכל פּעם, שהיה נוטוביץ עובר לגור בּמשכּן-קיץ, היה מזהיר אותו: “ראה נא לבל תּיהד, חלילה, את ה”נובוסטי" שלי! שים, אפוא, אל לב, כי הנך עוזר עתה לא ל“רוסקי ייבריי”!

בּשעה שמת הרומאַניסטן הרוסי-העברי ג. בּהרב (והוא כבר היה מומר בּשעת פטירתו!) מסר קויפמאן לסדר בּדפוס את הנקרולוג, שהביא הפּרקליט המושבּע פ. י. לוונסון. למחר גער בּו נוטוביץ בּנזיפה: “הרבּית יותר מדי בּשבחו של בּהרב שלך; דומה, כאלו מת טורגניוב השני!”

בּסוף שנות השבעים, כשפּרסם הנסיך י. א. אורוסוב בּ“נובוסטי” מאמרים נלהבים מאד על-דבר משפּט עלילת-הדם בּעיר לוצין, שהשתתף, בּו בּתור פּרקליט מושבּע, לא היה הדבר לרצון לנוטוביץ, ופעם אחת העיר אותו בּאירוניה קלה: “חובה מוטלת על היהודים לבחור אותך, אלכסנדור איבאַנוביץ, לרב כאות-תודה על צאתך להגן עליהם הגנה כל-כך נמרצת”…

כמובן היה ה“נובוסטי” מפרסם עובדות מחיי-היהודים, ידיעות על-דבר גירושים ופּוגרומים, על-דבר משפּטים, שהשתּתּפו בּהם יהודים, אבל תמיד בּלי שום הדגשה מיוחדת ובּלי שום הערה מצד המערכת. היו מקרים, שגדולי הסופרים הרוסים, עוזרי ה“נובוסטי” ואוהבי-ישראל, חפצו לחוות את דעתּם בּעתּון על-דבר שאלת-היהודים, ולא יכלו לבצע את חפצם, כי נוטוביץ לא הרשה להם את הדבר.

גם העובדה הבּאה לקמן מוכיחה עד כמה ירא נוטוביץ לבל תּגָלה יהדותו בּקהל:

המבקר הרוסי המפורסם בּשעתּו, שכתב משך שנים הרבּה בּ“נובוסטי” השקפות ספרותיות בּעילום שמו וו. צ’ויקא, הקדיש את אחד ממאמריו ליצירותיו הפּיוטיות של פרוג, ובּמאמרו זה לא עמד עמידה נכונה על ערך בּת-שירתו של הפּיטן הנזכר. צ’ויקאָ האמין למצוא בּשירי-פרוג עקבות של חקוי, אף חוה את דעתּו, כי המשורר מחקה בּיחוד את בּיירון ולא על-פּי תרגומים, כי אם על-פּי המקור האנגלי. המבקר הרוסי צייר לעצמו את פרוג כשהוא יושב אל שולחן-הסופרים ומתרגם לרוסית את שירי-בּיירון האנגליים, המונחים פּתוחים לפּניו. כשהעיר קויפמאַן את נוטוביץ על הטעות הגסה, שנכשל בּה צ’ויקאָ, השיב לו כדברים האלה: “תּמיד אתּה אוהב להפריז על המדה בּשעה שהנך מדבּר אדות הסופרים היהודים היקרים בּעיניך”.

 

ב

בּהתנכּרותו זו אל היהודים והיהדות לא הסתּפּק נוטוביץ עדיין והוא החליט להפּרד מעל עמו פּרוד גמור. מבּלי חשוב הרבּה ובלי שום מלחמה פּנימית שבּלב בּא בּיום בּוקר אחד בּבּרית אמונת-הנוצרים הוא ובני-ביתו עמו. הוא קוה, כי בּמעשהו זה טוהר כל-כך מיהדותו, עד כי לא ימָצא עוד איש, אשר יעיז להתאַנות לו בּאשר הוא יהודי. אבל לא עברה עת מועטת והוא נוכח כי תּקותו אין סופה להתקיים. ויהי להפך, כי לאחר שנודע בּקהל שהמיר את דתו, התחילה בּעתּונות האנטישמיית כּולה, עם ה“נובויה וורמיה” בּראש, לשפּוך עליו את להגם בּמדה עוד יותר מרובה. כמעט יום יום הוכיחה לו על פניו את מוצאו היהודי ופּרסמה את שמו בכנויי-חרפּה: “יאַשקע מיקווע”, “יאָשקע ז’יד”, יאָשקע משומד" וכיוצא בּכנויי-חרפּה כאלה.

הראַקציה הלכה בּרוסיה הלוך וחזק, ואתּה הלכה וגדלה האנטישמיות הציבּורית והפּוליטית. סובורין זרק על-ידי עתּונו סיסמה לרחוב: “עשות את חיי-היהודים בּרוסיה קשים לבלתּי-נשוא” וכגשם של זעף המטיר על היהודים אש וגפרית, ויום יום הציע לפני הממשלה הרוסית עצות ותּכניות כיצד להגבּיל את זכיותיהם ולהצר את צעדיהם בּכל מקצועות-החיים. ובּאותה עת היה נוטוביץ בּ“נובוסטי” שלו כאלם לא יפתּח פּיו, וכל זה רק מיראתו פּן יזכּירו לו את מוצאו היהודי, אשר התבּייש בו מאד.

אבל לכּל – תּכלה. בּאו “ימי-החופש” עם הפּוגרומים הנוראים, אשר עשו על נוטוביץ רושם מבהיל. נראה היה כאילו פּקעה נימה בּלבּו… בּיום אחד שם קץ לשתיקתו הממושכה בּשאלת-היהודים. הוא כתב מאמר נלהב, שאמר בּו, כי בּזה שמנע את עצמו בּמשך שנים הרבּה לגעת בּשאלה הארורה הזאת, כּבר רכש לו הצדקה המוסרית לבלתּי הֵחָשד בּאיזו פּניות ונטיות עצמיות, אבל עתּה לא יוכל עוד להתאפּק. שם המאמר היה: “לכו ונוָכחה!”…

אפס כי גם לאחר שכתב את המאמר הנזכר, עוד פּקפּק נוטוביץ עת ידועה אם לפרסם אותו בּדפוס. “השמר נא – כך מספּר קויפמאַן, - אמר אלי נוטוביץ, כי לא יכנס המאמר אל העתּון פּתאום. עוד צריך לעיין יפה בּדבר אם צריך אני עכשיו להפריע את דומיתי הארוכה בּשאלת-היהודים”.

אבל קרה המקרה – כך מסיים קויפמאַן – כי בּאחד הימים הקרובים לא נמצא בּשביל האתּון מאמר ראשי אחר בּדבר הענינים הפּנימיים של המדינה, והמאמר “לכו ונוכחה” נכנס אל העתּון".

מאותה שעה ואילך כמו נופּח בּנוטוביץ רוח עז והוא התחיל מטפּל לעתיּם קרובות בּעניני-היהודים בּלי שים לב אל ההתנפּליות הזעומות של הפּובּליציסטים האנטישמיים. מעט, מעט עבר נוטוביץ ממלחמת-מגן למלחמת-תּגרה והתחיל להתנפּל על העתּונות הצוררת לישראל. עשוי לבלי חת נלחם ה“נובוסטי” מלחמה קשה עם ה“נובויה וורמיה” ויגלה בּקהל אל כל כרכּוריהם המחפּירים של בעלי-העט המאצילים מרוחם על העתּונים האנטישמיים. מאמריו של נוטוביץ נכתּבו בּכל-כך הרבה מרץ ואומץ-לב, עד כי לא יכלה עוד הממשלה לשאתם ופּעמים אחדות רצופות הטילה על העתּון ענשי-כסף בּסכומים מסוימים. בּיום אחד נודע לנוטוביץ, כי יצאה פקודה לשים אותו במאסר. אבל הוא קדם את פּני הרעה, ויחד עם בּני-משפּחתו בּרח לחוץ-לארץ. מאז נעלם נוטוביץ מעל בּמת הז’ורנאַליסטיקה. בּשנות המלחמה העולמית מת בּפּאַריז בּעוני ובחוסר-כּל.

המלצות קוראים
תגיות