א 🔗
א. צדרבּוים, מי שהיה לפנים עורך “המליץ” ו“היודישעס פאָלקס-בּלאַט”, הצטיין בּשעתּו בּתור מכניס-אורח שמעטים כמותו, מעולם לא ישב לאכול בּלי אורחים אחדים סמוכים על שלחנו. בּיחוד קרב אליו את הסטודנטים היהודים מערי-השדה, שהרגישו את עצמם בּודדים בּמטרופּולין הרוסית ההומיה. לפני צעירים כאלה היו דלתות-בּיתו פּתוחות תּמיד לרוָחה. לכל מועד וחג היה צדרבּוים מזמין אליו כשני “מנינים” סטודנטים, וביחוד מקרב אלה, שידע על אודותם, כי בּהיותם רחוקים מבּית-אבותם אשר בּעירתם הקטנה, יש להם געגועים גדולים על סביבה יהודית-משפּחתית.
בּרוב פּאר והדר מיוחד היו חוגגים בּבית צדרבּוים את “לילות-הסדרים” של פּסח. צדרבּוים לא נמנה, אמנם, על היהודים החרדים, ואף-על-פּי-כן נערכו אצלו ה“סדרים” לכל פּרטיהם ודקדוקיהם, על-פּי המלה האחרונה של "השלחן-ערוך. בּשני הלילות האלה היו מתאספים מסביב לשלחנו מלבד עשרות הסטודנטים, בּאי-בּיתו התמידיים, גם יחידי-סגולה מן האינטליגנציה המדופּלמת היהודית, אשר תּחת השפּעת רשמי-ילדותם, שעוד לא הספיקו להתטשטש, כמהה נפשם לחדש בזכרונם את הרגעים הפּיוטיים של עברם הרחוק.
בשנות השבעים האחרונות, בשעה שֶתִּגְבּורֶת גלי האנטישמיות, שהיו קרובים לשטוף את רוסיה, חוללה בּתוך חלק גדול של הסטודנטים היהודים שואפי-טמיעה אותה המהפֶכה הפֶנימית, אשר הביאה בּסופה את הנטיות האַסימילאַציוניות לידי שמיטה גמורה, – התחילו להֵראות בּבית צדרבּוים בּלילות ה“סדרים” של פּסח פּנים חדשות: “בּעלי-תשובה”. אלה היו צעירים בּעלי השכּלה גבוהה, שעמדו עד כה הרחק מאד מן היהודים והיהדות והתרפּקו בּחבּה על אידאַלים רוסים, גם חשבו את עצמם לרוסים, אבל אחרי התפּרצותה הפּתאומית של האַנטישמיות הרגישו את עצמם מיואשים מתקותיהם, אז התחילו מפשפּשים בּמעשיהם ועושים חשבּון נפשם, ולאחר פּרוצֶס ידוע של חפּושים, מצאו להם לבּסוף ספּוק רוחני בּרעיון העברי-הלאומי.
הצעירים הללו התרכּזו אז מסביב לשבועון העברי-הרוסי “ראַזסווט”, שלאַחר תּקופה ארוכּה של תּעמולה גדולה ורחבה להתרססות, היה הראשון, שעורר את האינטליגנציה היהודית לגמור את חשבּונותיה עם שאיפות האסימילאַציה וירם בּגאון את דגל הדעה העברית-הלאומית.
בּין קבוצת הסופרים והעתּונאים מ“בּעלי-התּשובה” נמצאו אז, בּין אחרים: המשורר נ. מינסקי-ווילֶנקין; מי שהיה בּהמשך הזמן פּרופיסור בּאוניברסיטה הפּטרבּורגית סֶמיון אַפאַנאַסעוויטש וונגרוב; היוריסטן וחבר לעורך היחון המפורסם “וויעסטניק יוברופּי”, לודוויג סלונימסקי (בּנו של חיים זליג סלונימסקי עורך “הצפירה”); האינז’יניר שלמה זלמן לוריא (מי שהיה אחר-כך רב-העדה בּקיוב); האינז’יניר טאַנענבּוים, שהיה אחרי-כן עורך העתּון מיסודו של המיניסטריום לחבּור-הדרכים, ואחרים. כעבור עת ידועה נלוה אל הקבוצה הזאת גם הפּייטן ש. פרוג.
כּלם אלה, שנמנו עד כה על האַסימילאַטורים הקיצונים, ועכשיו חזרו בּתּשובה, היו בּאים בּלילות-הסדרים של פּסח אל צדרבּוים ומשתּתּפים אתּו בּצֶרֶמוניות הנהוגות על-פּי הנוסח הטראַדיציוני-הפּאַטריאַרכאַלי הקדמון. אחרים מהם, שעוד לא השפּיקו לשכּוח גירסא דינקותא שלהם, היו אומרים את “ההגדה”; האחד היה שואל שאלת “מה נשתּנה” וצדרבּוים משיב לו כהלכה. בּתוך הסעודה היה צדרבּוים מתרגם קטעים ידועים של “ההגדה” ומאיר אותם הארה היסטורית. זה היה משמש למסובים חמר לשיחות מעניינות ולתּמונות-קסם מרהיבות משנים קדמוניות, מימי מלחמת היהודים בּעד גאולתם ופדות-נפשם משעבּוד-מצרים; עם זה היו מקבילים את פּרעה שמלפנים לעומת פּרעה של היום… כמובן היו כל השיחות האלה מבושמות בּבדיחות וחדודים ומתובּלות בּפלפּלא חריפתּה של ההלצה היהודית. הצעירים היו נושאים על הכּוס נאומים לכּבוד פּסח, פרוג היה ממטיר אקספּרומטים, כולם בּלשון היהודית ורֻבּם חצים שנונים שלוחים ללב המתבּוללים ושונאי-ישראל, והשומעים היו צוחקים מטוב לב, סטודנטים תּלמידי הקונסרוואַטוריה, היו מנגנים שירים לאומים בּיהודית, ויש שהיו מסיימים בּריקוד מתוך הקריאה הטראַדיציונית: “לשנה הבּאה בּירושלים!” כּך ובאופן זה היו הצעירים, שנשבּו לבין הגויים ושבו אל עדר ה', מבלים את לילות-הסדרים בּבית-צדרבּוים בּסביבה יהודית אינטימית, ושבים אחרי-כן לביתם מתוך התרוממות-רוח ומצב-נפש סָפוּג כמִיָּה וגעגועים אל היהדות הלאומית.
ב 🔗
בּשנת 1881 הביאה התּעמולה האַנטישמיית בּרוסיה ראשית פּריה: בּנגב הארץ התחוללה סופה של פּוגרומים. ושונה היה הרושם, שעשתה הסופה הזאת על צעירי-היהודים הנזכּרים למעלה, שנסחפו מלכתּחילה בּזרם הרעיון העברי-הלאומי. היותר אמיצים שבּהם בּכחם המוסרי, נעשו תּחת השפּעת הפּרעות עוד יותר חזקים ומוצקים בּהרגשתם העברית-הלאומית, והחלשים שבּיניהם נבהלו מפּני תּוקף המאורעות וידיהם רפו. הפֶּרספּקטיבה המעציבה של עתידותיהם בּאשר הם יהודים הביאה מורך בּלבּם, ופּחד נפל עליהם פּן עלולה הרעה לגעת לעצמם ולבשרם… הלאומיים מאתמול התחילו נמלטים אחד, אחד מן המחנה העברי. התנצרו אז זה אחר זה גם מינסקי, וונגרוב, סלונימסקי ואחרים מעוזרי ה“ראַזסווט” הלאומי הקיצוני. אותה מנוסה מן היהדות, וביחוד בּימי קאַטאַסטרופה לאומית כזו, הטילה בּכל חוגי היהודים סער של מרירות וכעס עצום.
בּאותו הפּסח נערכו ה“סדרים” בּביתו של צדרבּוים בּהוד של חגיגיות מיוחדת. מלבד הקרואים השכיחיים נראו בּביתו הפּעם הרבּה פּנים חדשות: סופרים, אמנים ושחקנים מפורסמים ובכללם אנשי-שם שפּסקו זה כבר מבוא בּיחוסים עם היהודים ועתּה, תּחת רושם המאורעות המעציבים, נתלהב בּהם הזיק היהודי, שהיה לוחש בּתוך האפר בּאיזו פּנה שבּלבּם, ונתעורר בּהם החֵפץ להמצא בּשני הלילות, המשמשים סמל לאומי לחירות היהודית, בּסביבה של יהודים.
הקרואים המנומרים התפּזרו כנופיות, כנופיות על פני האולם הגדול והזרוע אור-יקרות וישוחחו יחד בּהרחבת-הדעת מתּוך צפִּיָה לבעל-הבּית, לצדרבּוים, שהלך אל בּית-הכּנסת לתּפלת-המעריב. כעבור שעה קלה נכנס צדרבּוים, והאורחים הוזמנו לבוא אל חדר-המאכל הסמוך ולשבת לפני השלחן הערוך.
הקרואים ישבו איש, איש על המקום, אשר הראה לו, וצדרבּוים הזקן קם והתחיל מקדש על היין.
פּתאום נפּתּחה הדלת ואל החדר נכנסו יחד שלשת המומרים מינסקי, וונגרוב וסלוני מסקי.
כניסתם הפּתאומית של שלשת האורחים הלא-קרואים הָאלה עשתה על כל המסוביּם רושם קשה מאד. צדרבּוים נשאר עומד כמבולבּל על מקומו מבּלתּי יכולת לגמור את ה“קדוש”… כולם נבוכו. אל הבּקור המחוצף הזה לא חכּה איש. רק האחד מתּוך היושבים אל השלחן לא נבוך. זה היה המשורר שמעון שמואל פרוג. הוא קם כרגע ממקומו ויקרא בּקול:
- פּתחו את הדלת ואמרו: “שפוך חמתך!”…
ובאותו מעמד הפליט פּיו את האקספּרומט הזה:
"אויף די גוים גיס אויס דיין צאָרן,
זיי ווילן דיך ניט וויסן;
אונז דם-שונאים געוואָרן,
און קומען צו אונז געניסן…
אויפפרעסן ווילן זיי יעקב’ן, פאַרוויסטן זיין היים
פאַרפוילטע בַלעטלאַך זיינען עס פון יידישן בּוים;
תרדוף בּאף ותשמידם!"…1
כל הקהל כאיש אחד נענה למשורר בּמחיאות-כּפּים סוערות, ומעברים נשאו קריאות: “הידד!” שלשת “האורחים” עמדו תּיכּף על רמיזה זו, שרמזו להם, ומבלּי דבּר דבר מהרו ויתחמקו מן האולם.
השמועה על-דבר המאורע הזה עשתה לה בּשעתּה כנפיים בּכל המטרופּולין. נדבּרו בּו גם בּחוגי בּני עם הארץ ולליצנים שמש חמר להרבּה בּדיחות ומהתלות על מפּלת שלשת המשומדים הנזכרים…
-
פּירושו בעברית: “שפוך חמתך על הגויים, אין הללו רוצים לדעתּך; שונאים בּנפש נעשו לנו, ובאים ליהנות משלחננו… רוצים הללו לאכול את יעקב ולהשם נוהו; עלי–רקב הם בּעץ ישראל; תרדוף באף ותשמידם!”… ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.