(“הרוח הלאומי – מאין ימצא?”)

ויאמר ד' אל משה לך אל העם וקדשתם…

(שמות, י"ט )

יש קונה עולמו בשעה אחת; ויש קונה שם־עולם במחברת אחת.

הד"ר י. ל. פינסקר העשיר את הספרות הציונית במחברת אחת, ושמו ישאר לזכר עולם בתור אחד ממניחי היסוד לתורת הציונות; ולולא דמסתפינא הייתי אומר, כי הוא הנהו מיסד התורה הציונית.

הרבה נבואות נזרקו ממבשרי הציוניות בעשרות השנים, שקדמו למחברתו של הד"ר פינסקר. ואולם איש מהם לא הביע את כל הרעיון בשלמותו באופן כל־כך בולט ושקוף. הוא תפס את עצם הרעיון, את תוך־תוכו, את הגרעין שבו, בלי שום תוספת של פסולת, – האציל עליו מרוחו העדין ומחום לבו הטהור, ותצא אבן־חן זו מתיזה ניצוצות.

ואחריו באו המאורות הגדולים: ד“ר הרצל ומחברתו ונאומיו הרשמיים, מאכס נורדוי ונאומיו הקלסיים, ואחריהם החרו־החזיקו נושאי־כליהם לעשרות, נואמים ומטיפים למאות. וראו זה פלא! מלה חדשה עקרית לא נאמרה, לא נוצרה, כי הנה “מדינת היהודים” – זוהי “צרת היהדות” של פינסקר, “כפל הענין במלים שונות”; גם “הגיתו החדש” וגם " הד”ר כהן" אילוסטרציות מצוינות להנחותיו של פינסקר, וכל צבא הנואמים והסופרים באו בהערות ובאורים לפסוק זה או אחר שב“אותואימנסיפציה”, אם כי לרוב לא זכרו ולא הזכירו את הפסוק עצמו. ומי לנו גדול בעצמיות המחשבה ובדיוק צרופי השמות מאחד העם? גם הוא קבל מפינסקר את השמות הקדושים של המושגים, שהניח ליסוד מוסד בשיטתו.

כי גם “המקלט הבטוח” בהסכמת עמי אירופה, גם ה“מוסד הפיננסי הלאומי” וגם ה“קופה הלאומית” כבר נזכרו במחברתו של פינסקר. גם על אדות “צרת היהדות” ו“צרת היהודים” דבר, ואף את המושג “מרכז לאומי רוחני” הביא לידי בטוי בסוף ימיו, בתור צואתו הלאומית. על כן היתה המחברת הזאת כהגדה עם קל"ב פירושים, אם כי מעולם לא נדפסה בצורה זו עם הפנים ועם הבאורים סביב.

ולאחר כל אלה לא תהיה ה“אותואימנסיפציה” מגילת־הבשורה של הציונות, כמו שחפץ לכנותה אחד העם (במאמרו “התורה והעבודה”, עפ“ד ח”ב), כי גם מחבר המחברת לא יחשב ל“מחוקק” הציונות (כדעת אחד העם, שם). המחוקק משיג איזה צד נצחי שבסדר־העולם, מלביש אותו בצורה מתאימה של דברים, שגם הם נשארים נצחיים בערך לדורות. לא כן הד“ר פינסקר; הוא השיג בשלמותו ולאמתותו רק את מצב ההוה של עם ישראל ואת הנשקף לו בעתיד הקרוב. בזה עלה על בני דורו ועל בני הדור, שבא אחריו, את ההוה ואת העתיד הקרוב של מצב ישראל בין עמי אירופה ראה באספקלריה מאירה, בעת שבני דורו והדור שבא אחריו ראו אותם באספקלריה פחות מאירה. ואולם אל העתיד הרחוק לא חדר גם הוא. באופן זה, הרי עכשיו, לאחר שעברו רק כשלושים וחמש שנים מיום כתוב הד”ר פינסקר את מחברתו, צריכים אנו כבר לשנות הרבה מן המטבע שטבע הוא מן הטעמים והנמוקים שנתן לדבריו. ולא זו בלבד, כי אם גם הד"ר פינסקר בעצמו, בגשתו אל העבודה, כבר נאלץ להכניס שנויים עיקריים באחדות מהנחותיו. אי אפשר להמשיך את הבנין על־פי אותה התכנית, שהארדיכל בעצמו גלה בה איזו טעויות ולא הספיק לתקנן.

שלש סבות עיקריות מנה הד"ר פינסקר לסבלות היהודים: הראשונה היא זו, שהעמים אינם מכירים בלאומיות היהודית. הלאומים האחרים אינם רואים בלאום יהודי את בן־מינם, השוה להם בערכו הפנימי. כי החיים הלאומיים המקוריים לא יצוירו בלי שתוף הלשון והמנהגים, בלי קשר של מקום משותף; ולעומת זה הנשמה הלאומית העברית הערטילאית, שאין לה גוף מטילה אימה על כל העמים. הסבה השניה היא, כי מי שאין לו בית באיזה מקום שהוא, אין מתנהגים אתו כאת אורח הגון, רואים בו רק את העני המחזיר על הפתחים, המקבל תמיד ואינו מסוגל לעולם להשיב טובה לגומליו. הסבה השלישית היא, כי בארצות אחדות נמצאים היהודים במספר יותר מדי לערך יתר התושבים, והם דוחקים את רגלי התושבים העיקריים.

התרופה לכל זה היא: למצוא כברת ארץ רחבת־ידים, המסוגלת לישוב גדול של מיליונים יהודים, המקום יכול להיות באיזו ארץ שהיא, ורק שימסר לחלוטין ולצמיתות לעם ישראל, לשם יביא ישראל את קדשיו, את הרעיון האלוהי ואת התנ“ך; שם תתגשם לאומיותו בשתוף המקום, הלשון והמנהגים ויהיה בן־מינם של כל הלאומים. שם, בביתו החדש, יוכל עם ישראל לקיים מצות הכנסת אורחים לבני עמים אחרים, ועל כן יתנהגו עם היהודים היושבים בארצות השונות, כעם אורחים הגונים, בכבוד ובנימוס. וכשיאלצו רבבות היהודים ה”מיותרים" לעזוב את ארצות מגוריהם, לא יוסיפו להיות נעים ונדים בכל קצות תבל, כי אם יבואו אל המקלט הבטוח בשביל היהודים.

זוהי תורת פינסקר, שלא הוסיפו עליה כמעט כלום כל הציונים ה“מדיניים” וה“מעשיים”, שבאו אחריו.

ברור הדבר לפנינו, כי הכח המניע העיקרי הוא חיצוני: הם – העמים – עוינים אותנו, הם אינם מתחשבים עמנו כעם אורחים הגונים, הם מתנקמים בנו על התחרותנו הנפרזה אתם. ואולם אילו נתנו הם לנו לחיות בתוכם בשלום, אילו היתה חלוקת היהודים בין העמים האחרים במדה השוה ויחסית לכולם, באופן אשר לא ירגישו ביותר בישותנו ויתנהגו אתנו בנימוס, המקובל בנוגע למי שהוא, הנכנס אל הבית ואיננו דוחק את רגלי התושבים; ובכלל, לו נתאר לנו לרגע, כי מפני איזו סבה שהיא נשתנה מעט רוח האדם לטובה, לשויון, לאחוה ורעות, – כי אז הלא אין סבה אחרת לבקשת המקלט המיוחד לעם ישראל!

זהו “עקב־אכילס”, שבכל התורה הציונית, הכתובה והמסורה לנו כיום, “הרגש הלאומי! מאין ימצא לנו?” – שאלה זו שאל פינסקר בעצמו ולא נתן עליה תשובה. אין רגש חיובי נברא מתוך סיבות שליליות. אם נניח כי כבה הזיק, כי תם הרגש הזה בלב היהודי וכי אנו צריכים לברוא אותו מחדש, – כי אז מה כחנו ומה תקותנו?…

שכל האדם, כשרונו להתפתחות, באו לו בירושה מלפני אלפי דורות, נולד אתו ומלוה אותו בדרך חייו; כבה השכל, נר האלהים, הרי הוא הדיוט; חדל מהיות אדם ואין לו תקנה. הרגש הלאומי גם הוא תוצאות ההתפתחות הטבעית במשך הרבה דורות בסביבה חמרית ורוחנית ידועה, קשר של רבבות תנאים, שהתאחדו והיו לנפש אחת. אם נשתנו התנאים כל כך לרעה, עד כי נפסק הקשר, נתפרדה החבילה וחדל הרגש הלאומי, – הרי אין תקנה לאומה זו, אין לה יותר מקום בתור אומה בדברי ימי העמים.

אלא יש ששכל האדם יועם רק לזמן, מבלי אשר יכבה במקורו. המומחים לדבר יודעים להכיר ולרפא את המחלה ולהשיב את האיש לאיתנו. וכן יש להבדיל גם בין הרגש הלאומי שכבה ובין אותו שעומם תחת שכבות האפר, שנצטברו במשך הדורות. רגש לאומי כזה, – צריך רק להפיח בו רוח ולהביאו לידי גלוי.

וענין זה הוא שטעו בו הרבה מטובי המנהיגים, ופינסקר בראשם. חושבים הם את העם למת, לנרקב, ל“חציר יבש”; והם באים להחיותו באמצעיהם המחוכמים, בתרופות המנוסות אצל אחרים, שאינן מנוסות כלל; לפעמים רבות מתיעצים הרופאים ומחליטים החלטות, מבלי שאול כלל את החולה על הרגשת־עצמו וכאבו.

גם פינסקר היה אחד מאנשי המעלה; גם בקול הקורא שלו הוא פונה ביחוד אל “אצילי בני ישראל”. הישועה, לפי דעתו, צריכה היתה לבוא על־ידי החברות הגדולות, כלומר העשירות. כשראה פינסקר, שאין גדולי היהודים מחוץ לארץ שמים לב לדבריו די הצורך, – וִתּר מעט והשתתף עם הגדולים שברוסיה – עם מנהיגי חובבי ציון (“היה לחובב חובבי ציון”, – לפי בטויו של אחד העם). וגם אז לא נסה הד“ר פינסקר לסדר אתם יחד את כל העם לעבודה גדולה, שתביא ל”החלטה לאומית“, כי מי הוא העם, ההמון הגס הזה שממנו יקחו אבנים לבנין? ולהפך, כשראה את ה”התרוצצות" שבין מנהיגי אגודות אחדות, קרא במר נפשו: “רקבון, רקבון בעם ישראל!” ולא עלה על לבו לחשוב, כי סבת הרקבון הוא רק באינטליגנטיות או באורתודוכסיות נפרזה של אחדים מהראשים, כי אין העם העברי מרגיש כלל וכלל במה שנעשה לפנים מן הקלעים של הבמה הקטנה הזו, אשר גם את מציאותה לא ידע.

וכאשר ראה פינסקר בסוף ימיו את כל קושי העבודה, את המכשולים הרבים הפנימיים והחיצוניים, לא יעץ לפנות אל העם, להרבות את מספר העובדים ולרכז את כל הכחות, כי אם מסר את צואתו הלאומית: ליסד בארץ־ישראל מרכז לאומי רוחני, הוא לא הספיק לבאר את פרטי מחשבתו זו; ואולם בא אחד העם (במאמרו “ד”ר פינסקר ומחברתו") ונתן באור מספיק לצואה זו בתור תרופה לצרת היהדות. וזוהי תמצית דבריו בקרוב:

כשנתקן את החיים של איזה אלפים מישראל בארץ־ישראל בעבודה, במלאכה ובמסחר, כשניסד שם בתי־ספר עבריים מצוינים ועתונים ומאספים עבריים, ערוכים על־ידי טובי המלומדים והסופרים העברים, שיעמדו על ידי זה במעלה גבוהה בעיני כל העמים; כללו של דבר: כשנברא שם “מיניאטורה” של עם ישראל, אשר תצטין בעבודת־הגוף וטהרת־הנפש, אז יהיה זה מקלט בטוח לרוח לאומנו. בו ובשכלולו ישתתפו כל היהודים, וההשתתפות הזאת תקרב קרבת הרוח את הרחוקים במקום ובדעות. וגדולה תהיה השפעת המרכז על כל נקודת ההיקף. יהודים רבים יחפצו לבקר את ארץ־ישראל, הרבה יקנו שם גם לעצמם נחלת שדה וכרם ל“מזכרת נצח”, ובעקבות הגדולים – יחלו ללכת גם הקטנים, עד שיהיה הדבר למנהג בישראל, שכל בעל בעמיו יחשב לו לחובה ולכבוד להחשב במספר מחבבי ציון ולבקר לפעמים את הארץ, בעת שהוא יוצא לחוץ לארץ להנפש מעבודתו.

הרעיון בעיקרו נכון מאד; אבל – עוד הפעם אידיאל של עבודה והצלה על ידי המועטים הנבחרים, על־ידי הגדולים, העושים “למזכרת נצח”, ועל־ידי ההולך בעקבותיהם – ה“בעל בעמיו”, שיבקר לפעמים את הארץ בצאתו לחוץ־לארץ להנפש מעבודתו.

והעיקר – העיקר חסר אצלם מן הספר: העם העברי, ההמון החי והנושא את עצמו במשך כל־כך הרבה דורות, העם שהעמיד את חכמינו וסופרינו – אליו לא הושם לב. אין אנחנו צריכים למצוא את הרגש הלאומי – נמצא הוא עמוק עמוק בלב העם העברי. היותר ערים ומוכשרים שבנו צריכים רק לעזור לעם לגלות את הרגש הזה ולהביאו לידי הבעה במעשים ממשיים. נבקש את האמצעים לתת את היכולת לחלק הגון מן העם ללכת ולהתישב בארץ־ישראל. מי שילך לא לנוח, כי אם לפעול ולעבוד, הוא יהיה הבחור והטוב. רק אם יהיה בארץ ישראל קהל גדול מישראל, שיתעסק בעבודה ויצירה, רק אז יצטינו שם בני־ישראל בעבודת הגוף וטהרת הנפש.