*
אשר ברש 🔗
מאמר ראשון 🔗
ליובל החמישים
א
כשנזדמנתי עם ברש בחורף 1914, שנת עלייתו לארץ, בפעם הראשונה, לא היה כבר, לפי המוּשג של זמננו, סופר מתחיל, טירון ליצירה, מי שרוכב על מרדעת צעירותו, ומתחזק בה, אף שהיה עוד מתכונן, מתכשר, מתבונן על סביביו, כמבקש את הטרף שישלח בו את שיניו. ההתבוננות המתונה, המיושבת, היא מידת־היסוד באָפיוֹ. היא, המרסנת במידת־מה את כוחו, עשתה אותו מראשית צעדיו פרוזאיקן מובהק, אף כי היצר הלירי, הנטוע בו מנעוריו, ילווהו במרחק־מה וּפעם בפעם תובע את תפקידו גם המשורר. בעצם שנת היובל עשה את סיכום חייו עד פסגת שנת החמישים, וחשבון הימים נעשה בחרוזים, שהיה בהם מן הטוב שבשירה ובפרוזה גם יחד, ואף על פי כן כאילו הוּדגש בהם במתכוון יסוד־הפרוזה. הבגרות דוברת פרוזה, גם אם דרכיה דרכי שיר. וברש, כפרוזאיקן מובהק, הקדים מאד להתבגר. מה שכבש בשיריו הראשונים לאחר חיפושים רבים ומאמצים רבים, כבש באפס־יד בסיפור כ“מן המגרש” וביחוד כ“מייטה”, – – שני הדברים שפתחו לפניו בבת אחת את שערי הספרות בטרם דפק עליהם. פּעמים שתי ידים זוכות כאחת, אבל יד אחת תמיד על העליונה. האפייני שבברש, כבכל כשרון נאמן, נתגלה מיד. עטו הסולד תמיד מפני כל הטעמה יתירה – זהו היסוד העצמיי שבו. גם בשיריו לא “התיז את האותיות” מעולם, קל וחומר בפרוזה. מראשית מלאכתו ידע לשלוט בחומר. על כן היה צעדו תמיד מתון. ומתינות זו, שרוחב עולם עמה – גם שומרת על הכוח. משום כך בטחנו בו תמיד. גם כשראינוהו לפעמים והוא אינו מתקדם באותו טמפּו שחייבוּ כמה מיצירותיו – ביחוד ספרו הנעלה “תמונות מבית מבשל השכר”, ידענוּ שכוחו שמוּר עמו – שאינו נמנה עם המוציאים בפסיעותיהם הראשונות את כל נשימתם וכי הפסקה זמנית קלה זו היא שוּב שעה של התבוננוּת, של התכשרות סמוּיה מן העין, העתידה לגרור אחריה התעוררות חדשה.
באותו חורף מוּפלא, שקדם לשנות־הבלהות – חורף אחרון לצלילות־עולם – כשהיינו מהלכים יחד על מדרכות תל־אביב המלבינות, או מפליגים לשרון המכחיל, והוּא עוד כולו שופע אושר שזכה להגיע אל החוף, הייתי נהנה מקרבתו הטובה, קרבת אדם שנותן את לבו ונותן את כתפו לעבוד, לעזור עמך, – שאינו מסוּגר כוּלו בעצמו והוא חי עמך גם את חייך, גם את יצירתך. נרמז בו עוד אז האזרח בארץ והאזרח ביצירה – והאיש אשר כוח לו לראות גם את האחרים, לשמוח גם על האחרים, מה שנתגלה בו אחר כך כעורך ה“הדים” וספרי־הפרוזה של “מצפה”, כעסקן בספרות, כמורה ומחנך. לא היה בו כלום מן הבוהימה שבכרך – מאותה עליצות לבטל ולהיבנות כביכול מביטול זה. ואף שהיה מצוי הרבה אצל השירה המודרנית, לא היה בו כלוּם מן ה“שטנות” האוכלת את עצמה. ידוע ידע, כי שירה היא צוק גבוה מאד, תלול מאד, ורבים הם המטפסים לעלות ושבים ומתגלגלים בריסוק־אברים אל התהום, אבל ידע גם זאת שיער עבות זה הנקרא ספרות גידולים רבים ושונים בו – מהם מעניקים פני חמה ומהם חובקים צור, וכי כל אלה יחד מצטרפים לחשבונה של ספרות. פעמים היה הקפדן שבי מתקומם לו בשל ותרנות זו, בראותי בה תקלה ידוּעה, דבר המאַיים לטשטש עלינו את עצם המוּשׂג – אותו הקו הדק המבדיל בין יצירה ליצירה. אבל נדיבוּת זו שבראיה, שחיזקה רבים, סופה שהיתה מביאה אותי לידי התפעלות, ואהוב אהבתי בו מידה יקרה זו, שלא נתברכוּ בה אלא מעטים־מעטים בקרבנו.
גם לולא אירע עכשיו מה שאירע למולדת ההיא, שגם היא לא חדלה את מתקה ימים רבים לאחר הפרידה ושגם עליה אין משורר מוַתר – היתה עלייתו לארץ־ישראל נס גדול בחייו. אכן היא לא היתה בשום פנים דבר שבמקרה.
את מכתביו האחרונים קיבלתי לפני בואו מדורנה־ואטרה, נוה־הרים בבוּקובינה, בצירוף תרגומים משירי קונרד פרדיננד מאיר – שירים לא עליזים. לימים, כשקראתי את סיפורו “מן המאסר” (בספרו “מחיי יעקב רודורפר”), עמדתי על סוד נפשו בימים שקדמו לעלייתו. נוכחתי, כי מוכרח היה לצאת מן המחנק. ודאי שכוח המשיכה גדל מיום ליום עם העליה השניה, עם גליונות “הפועל הצעיר” שהודיעו על לבלוב ספרותי חדש במולדת, ולבסוף – עם עלייתם של ש. בן־ציון, ברנר, שהבטיחו נקודת־משען בחיים החדשים, שאיש מאתנו לא יכול לקבל ציוּר כלשהו מהם. אבל מתוך הסיפוּר “מן המאסר” עולה רוח של דכדוך אחרון, של התיאשות אחרונה, שעקרוהו בכוח מן העולם שנתרוקן. הכרך הגליצאי עם ציוֹניו המתבוללים, עם אמניו הפטפטנים, עם שממונם של בתי־הקפה שלו – כל העירום הזה הטיל אימה, הזהיר את המשורר הצעיר, שאהב קודם כל נקיון, עבודה, יצירה, – כי עת לצאת! לא – הימים ההם לא היו ימי גרבסקי ולא ימי היטלר. היה שקט רב בהרים ההם והיה מרחב־שדה והיה לחם לשׂוֹבע, אך העיקה עלינוּ הריקות, העיק משהו סתוּם עלינו בשכבנוּ בלילות על משכבנוּ וקול ממעמקים קרא בלי חשך: קום ועלה! זאת לא היתה כמעט הרגשה ציונית (ואולי היא היא שהיתה!), כי אם הרגשת פורענות המתרגשת ובאה, והכרה שיש דרך הצלה אחת.
בשובי ובבדקי עתה את כל מה שכתב ברש בשלושים שנות יצירתו, קראתי ברגש כבד כמה מן הנובילות “העירוניות” שלו, אף שבהן מצאתי דברים דקי־הומור, מעשי ידי אמן, (כעין “ערים אוהבות” ועוד). עם הקריאה ליותה אותי ההרגשה, כי הוא תועה ומהלך בשבילים זרים – שאין זה העולם המעסיק אותו. הד לא טוב של פשיבישבסקי, של הלכי־נפש והלכי־ציור מודרניים, לא־בריאים. אף שגם בקלושים שבדברים האלה אתה מכיר את המספר מלידה. אבל כל אלה לא היו אלא תחנות־הכשרה, – מעין נדוּדיו של יעקב רודורפר, שגם בהם התרחשו פלאים ראשונים, ואף על פי כן לא היו אלא מעין טיוּל־פרידה בשבילי ילדות. לשם כך גם סוּפר הקוֹשמר האחרון בחיים שנחרבוּ, כדי להודיע שממחשכי מאסר בקע אורו של זכר ברנר, שהזדהה עט זכר המולדת ושאליה היה מכוון הלב מדעת ושלא מדעת גם בעשן הכרך ובימיו המעוננים.
ודאי שאין מספר מזלזל במראות זועה וגם אותם יאצור כדרגות מעבר, כמַצרפי־טיהוּר. אבל מי שעוקב אחרי חניות יצירתו הראשונות של ברש, מכיר מיד שעם כל מה שהתבצר גם בהתחלותיו, עברו עליו בימים ההם (והם נמשכוּ גם לאחר בואו ארצה) ימי מבוּכה קשים. פשוּט, הוא לא מצא את האובייקט שאליו נוצר. אותו חומר מיוחד שהוא מזומן לכל אמן ושכל עוד לא נזקק לו, הוא עדיין עומד מבחוץ. חלל־אוירו של העולם הנומברגי (עם כל התרבות הגדולה שבאמנוּת שלו) לא היה שלו. גם הכיר, שהפליגלמנים עוברים ובטלים מן העולם – שגם כצל תמול לא יוכרו עוד בחיים. על כן הרבה אז לשיר, כדי להקל מעל לבו; ואולם גם השירים היו שירי “תמול”. בקראו שם זה לקובץ שיריו שהוציא בשנת עלייתו לארץ, כאילו רמז, שהנה נחתמה תקופת הנדודים – שהנה היה העולם אחר ושיש מעתה להתכשר לעולם של מחר.
כל אחד מאתנו זוכר את מה שהתחולל בנפשו לאחר דרכו על אדמת המולדת. אלה היו ימים גדולים, ימי אושר לא שיערנוּהוּ, אבל שכרון זה גם הביא עמו מבוּכה גדולה. יופי חדש זה נקלט בדם, ולא נתן דמי, אבל חמר יותר מדי, בעוד שהעין היתה עוד צמודה למראות־תמול. הדור ההוא קלט לאט ולא נעץ מחרשתו בשדה לא־לו. גם כי חונן את רגביו מאד. ב“תמול” הכניס ברש משהו שהעלה נוף המולדת, אבל מה שנזרע עמוק בלבו, שמר לימים יביאו.
נראה, שדוקא אותם הימים, ימי השמש במולדת, הבשילוּ את שירת “בית מבשל השכר” – היצירה שתשאר קלסית לעולם בספרותנוּ. כעגנון, כהזז, הכיר שהעולם ההוא עוד חי ועוד יחיה ימים רבים בקרב נפשנוּ – שהויה רויה זו, גם לאחר מנדלי ושלום־עליכם והדור שמילא אחריהם, קרקע־עולם היא, והיא טעונה תיקוּן חדש, טעונּה ראיה חדשה, – זו שהוכשרה על ידי זיווג ראִיה של המולדת. אנחנו לא עמדנוּ עדיין על התיקון לערכין הישנים, שהביא את ההויה החדשה, הראִיה החדשה, מה שניבאו אנשי חזון כאחד־העם, כביאליק, כטשרניחובסקי (שהיה אמנם “ארצישראלי” גם בטרם ראה את הארץ). חיי דור ושני דורות בארץ אפשר שאינם מספיקים עוד לאפיקה חדשה (חוּץ, כמוּבן, מאלה שנולדוּ בה, שאף הם מזווגים לישן את הראִיה החדשה), אבל כאן הוּכשרנוּ לראות את מה שעבר ראִיה אחרת. וזהוּ אוּלי סודו של תיקוּן היצירה במולדת: שהיא תטבע את חותמה גם בחומר שקדם לה, כך גמלה התפיסה החדשה של אמני־הוי כעגנון, כהזז, כברש, ששבוּ והעלוּהוּ, שבוּ וחידשוּהוּ כחומר לשירה.
חוּש־המסורת, שחוננוּ משוררי גליציה במידה מלאה כל כך, לא חיזק בלבד, כי אם גם נצרף בכוּר המולדת. משום כך רשאים אנו לראות פואימה כ“בית מבשל השכר” כיצירה של מולדת, שחלק בה גם לארץ־ישראל. בספר זה מצא לו תיקון הוי ישן, שראינוּהוּ כבר פסוּל ליצירה – בו מצא גם ברש תיקוּן לעצמו. בו העמיק שרשיו. בו תמוּ ימי המבוּכה.
עין חומדת, רעבה, כונסת. גם חלק מציאוּת קטנה זרוּעה המון דברי־חפץ, וברש יודע לשמור את כל המון הדברים, שנזדמנוּ לו בדרכו. זוהי תכונתו – כנוס ושמור. מה שזכרונו השׂכּיל לשמור בעדנוּ מבית מבשל השכר בלבד, מוכיח כמה התרפק על עולם עובר זה, כמה טיפח את נפשותיו ומראותיו למען שוב והחיותם לפנינו. מה שציינתי כנדיבות שבעין לגבי כל ערוגת שירה, קטנה או גדולה, שאינו מדלג עליהן מתוך קרירוּת־רוּח לעולם, לא ציינתי אלא כדי להטעים את תכוּנת ראיתו בכלל. הוא רואה הרבה, ורואה כאמן וכמשורר. הוא אומר: לא ראיה מתוך סקרנוּת, כי אם מתוך תהיה על כל מראה, על כל חפץ. בכל קטע של מציאוּת מפרפרת חיות רויה, משכרת, על כן תחוּס עינו לפעמים גם על דברים שהם נראים לנוּ כגלמי־מציאוּת, שקשר עמם אהבה נסתרת ואנחנוּ לא עמדנו על ערכם ועל טיבם.
אפשר, שמידה זו, גם כשהיא נראית לנוּ לפעמים כחוּלשה, מגלה את ראית האמן, החומדת אנשים אין קץ ודברים אין קץ: המחשיב קטנות כגדולות ואינו מבדיל ביניהן. מבחינה זו הבליט ברש אולי יותר מכל בני גילו את הזיקה למנדלי, את הרעב לעולם, להוי, לאדם הבינוני, שהדור הקודם דילג עליו מתוך התרכזות יתירה בעצמו, או ראה אותו כאבק ההויה, שלא הוכשר לאנדרטה כל עיקר. אדם הנהו “בינוני” כל זמן שלא ראו אותו – כל זמן שלא דבקה בו עין משורר. מפרץ, ברדיצ’בסקי, ועד יעקב שטיינברג, ראינו מטמורפוזה זו – איך ממגע שרביטו של משורר מתגלה נשמת־פלאים ביחוד באדם ההולך לתוּמו, הצומח “כעשב השדה”, ואפילוּ ריאַליסטים כש. בן־ציון וּכברקוביץ הצליחו ביותר כשהיו נזקקים ל“בינונים” (“טבקנים”, “ירקות”). סימן, שדוקא האדם הבינוני הוא אובייקט יקר לאמן, אך הוּא גם המחייב ראיה עזה, משוחררת, מחייב סגנון בן־חורין, בלתי מתובל – כלים טובים שהסימן לאיכותם: שאין מרגישים בהם…
על השכבה החדשה הוּטל לשמור על כיבוּשי השירה בפרוזה, על ה“קו הרמברנדטי” של ברדיצ’בסקי וההולכים עמו, ועם זה להתגבר על המתיחוּת הבלדית: להראות את העולם דרך אספקלריה צלוּלה יותר, ושלא לעמעם עם זה על תהומותיו. לתפקיד מורכב זה ניגש הדור מכמה צדדים. עגנון, שהוא פשוּט ומוּרכב כאחד, הוא המכריע לצד האֶפיקה האגדית. הוא הגמיש והרומנטי ביותר, בעוד שהזז, עז־השרירים, נושא הרים על כתפיו מתוֹך ניגוּן כבוּש בפיו. רק שטיינמן, מבני אותו הדור, עמל להגיש לנו תמצית מטפיסית, מהוּת נקיה ביותר, מציאותית ועל־מציאוּתית כאחד. ואולם גם הוּא, כשהוּא יוצר לתוּמו ושוכח על מלחמתו בריאליזם, עושה את שליחוּתו של דורו, וממשיך את קו מנדלי–ברדיצ’בסקי, תוך כדי מאמציו להתגבר עליו.
לעומת יוצאי ירך החסידות האלה, הוא, ברש, ישר־הראיה, ואוּלי גם צלוּל־הראיה ביותר. אף הוא נתפס לסתוּם ועינו שוקעה לתוך התוהוּ. הדברים שעל פני השטח מסתתרים תמיד יותר מכפי שהם מתראים, אבל הכשלון רובץ לפתח כל זלזוּל במציאוּת והתעלמוּת ממנה. קדושה כל אמת חיים, באשר היא נקרית, ואין הסתוּם מתבצר אלא בנראה. מה שמציין את ברש, היא אוּלי מלחמה זו לקדוּשה שאינה מוטעמת ואינה מולהבת. קרירוּת חיצונית זו. שהיא עלוּלה להטעות, היא קרירוּת מדוּמה, – קרירוּת מתוך חשש לקלקוּל ראיה. זאת “ההתאַמצות לכבוש את הלך הלב” היא המיחדת את ראִיתוֹ והיא המחזקת אותה. אף תהומו של עולם איננה אלא “ענין לציור שקט”.
תשוקתו לאנשים בריאים, – ואף זה עלוּל להטעות. הדמויות שטבועה בהן חריפות מכסימלית של תפיסה ביצירתו, הן דוקא של אנשים שאינם בריאים. הוא יצר, למשל, גלריה שלמה של נשים חולניות (ברכה’לי ב“בית מבשל השכר”, אשת ר' מנלי ב“יהוּדי מצרה נחלץ”, גינה ולאה ב“איש וביתו נמחו” ועוד). – דמוּיות נחרתות באיזה צל מסתורין החופף עליהן. אבל דמוּת האשה המרכזית שביצירתו, זו שעליה נאצל לא “קורטוב חסד”, כפי שהוּא, החושש לראיה מעודנת ביותר, פייטנית ביותר, מתנצל בהקדמה ל“תמוּנות מבית מבשל השכר”, כי אם כל “הרוך והעדינות” שבעינו – היא בכל זאת מרת חנה אברדם, זו הנראית לו באור יקרות, סמל החן וסמל הבריאות, המקיימים את העולם. היא, ש“רוחב נשמתה וחין אפיה” מפעמים את כל השירה הגדולה הזאת. זאת הצדקת, שרחמיה יגיעו עד הפינה הנידחת ביותר שבעולם מוּצק זה, היא קודם כל אדם נורמלי. ואולי נורמליות זו, בריאות זו בגוּף וּבנפש, היא המצמדת את עינו של האמן אליה. בצדקתה וּבאהבתה הוּא מאמין ביותר, משוּם שזוהי אהבה בריאה – משוּם שגם צדקתה אינה פרי התפרצוּת, כי אם פרי שפע מתמיד של עין טובה, של דם טוב – פרי שפע ארצי ושמימי כאחד. מרת אַברדם אינה אשה שופעת אהבה וחסד בלבד, כי אם גם בעלת־בית טובה, בעלת עסק קפדנית – אשה היודעת לכלכל את המשפחה הגדולה של בית מבשל השכר באמון ובתבוּנה, אף־על־פי שסופה שהיא מתגלית גם ברפיונה של אשה, כשמזלה סר ממנה ותגרנים רמאים מוליכים אותה שולל.
המשיכה לנורמליות, המורגשת בסגנונו, שהוא קודם כל סגנון נורמלי, בלי כל נטיה להבלטה לשונית או צבעונית, היא בלי ספק סגולה ראשונה באָפיוֹ האישי והאמנוּתי. אף הפלגה קלה בביטוי אינה הולמת אותו והוא אינו טוב וטבעי אלא כשהוא כולו נאמן לקצב שלו – לנעימה קלה של הומור, של לבביות כבושה קמעה. אך פתוס קל פוגם בקולו, בטבעיותו, ואם נכשל לפעמים כאמן, לא נכשל אלא בשעה ש“יצא מגדרו” – ש“שכח את קולו”, קול האדם הבוחן את פיו ואינו מתכוון “להדהים” את מישהו.
אף על פי כן, יטעוּ אלה שיאמרוּ למוד אותו תמיד במידה אחת. האמן הוא בעל לבוש ובעל לבושים כאחד, ואולי בזה כל מהוּתו וכוח יחידוּתוֹ, שהוא עשוי ל“התפלג”, שיצרים רבים נאבקים בדמו, ושהוא משיג את עצמו לפעמים דוקא בשעה שנדמה, כי הפליג מעצמו. כשנקרב לעצם יצירתו של ברש, נראה ש“נורמליות” זו אף היא אמיתית ומדוּמה כאחת, ושכל עצמה אינה אלא דרך אל משהוּ שאין להשיגו אלא בראיה מפולגת זו. ודוקא בצעיף שקוף זה הוא מאפיל על אותה מהוּת אחרונה, ש“כיסויה” הוא “גילויה”. פנים כפולות למציאות גם כשהיא נלכדת בעינו של אמן אחד.
אנסה להדגים זאת באחד מסיפוריו המצויינים ביותר של ברש – ב“יהודי מצרה נחלץ”, שגם הרחוקים הוכרחו לראות בו הישג אמנותי מחוץ לדרגת הרגיל. נראה, שגם לסיפור זה שתי פנים, ושתפיסת אחת מעמעמת כאן על חברתה, כדי להבליט משהו שבלי עמעום הדדי זה לא היה עלול לבוא ליד־ גילוי. עצם הרעיון או הסמל של סיפור זה הוא בראיה כפולה זו, שהיא מביאה באופן דיאלקטי אל מה שמסתתר מאחורי הראיה ה“נורמלית”.
בסיפור זה באים לידי בליטה שני עולמות שונים זה מזה בתכלית. עולמו של הכומר בוניפאצי מרקוֹבסקי, שהיופי השליט בו נתבטא בארמונו הנאה, בהמון מכלולי אמנות, בגנו המטופח, באורוַת סוסיו המשובחים – ובדאגותיו שאינן פוסקות לקיומו ולשכלולו. כל העולם נמשך כאן לקו התפארת וההרמוניה. בה במידה שעולמו של ביש־גדא זה, ר' מנלי עם אשתו המטורפת ועסקיו הרעים, – הכל כאן מתלכלך מאליו, מתערער מאליו, ואף על פי כן, הכל כאן מלא בטחון בקיומו ומחוסר דאגות גם בשעה שמשתמט כל יסוד מתחתיו. מפליא עד כמה הצליח כאן ברש, בלי כל מגמה פוגמת, להראות את יפי העולם החיצוני שבארמון הכומר, המתערער כולו על ידי התפרצותה המבוהלת של המשפחה היהודית (והדברים מצויירים בעט סטיריקן ולא בלא התמרמרות נאמנה!), ועם זה – לרמז על כך, שעם בואו של תמים לא־יצלח זה, נכנסה הקדושה בראשונה לארמון טמא זה, שהיה קודם, עם כל השלוה וההרמוניה שבו, ריק מאלהים, ורק עכשיו מצא את תיקונו. בסיפור זה גילה ברש לא רק אמנות סיפורית גדולה, כי אם הצליח ליצור אֶפוס יהודי קטן, שעולה מתוכו גם קובלנה על הויה גלותית, נטולת סדר ומשטר וכל יציבות של קיום, ביחד עם התפעלות נסתרת מן החסד הטמיר, המלווה הויה זו, החוסה כולה בצל אלהים. אתה רואה כאן ברור, כמה מכאיב למספר כל גילוי של העדר נורמליות, ועם זה – שיש משהו שהוא מעדיף אותו מכל נורמליות: זה התום לאין שיעור, הכשרון להיטיב ולבטוח – זו ההרמוניה שבלב שכל הפגעים מבחוץ בטלים ומבוטלים מפניה.
כל זה הושג בלי כל חידוד שבכתב. הרצאת הדברים מאירה בשקטה. הוּמור ללא הטעמה מציץ מבין השיטין, – אותה “אירוניה רומנטית”, שפירושה: תפיסה מבחוץ ומבפנים בהעלם אחד. הוה אומר: אחדות שבכפילות. לא ראיה של חסיד, שהיה יוצק על ר' מנלי המון חן, כדי להכשיר אותנו להשגה נאצלת של בטלן זה, שאביו המוצק מבצר לו פעם כפעם עסק טוב והוא מאבדו בידים, משום שהוא שקוע כולו בדברים שבקדושה. אבל גם לא ראיה של מתנגד, המתקומם כולו לבטלנות מבלת־עולם זו, כי אם ראיה שוחקת זו, הכוללת את שניהם.
ב
ברש שייך לדור השני של הפּרוֹזה הצעירה, לזו שנשענה על ברדיצ’בסקי לאחר שקלטה את מנדלי (בלי קליטה קודמת זו לא היה לה ברדיצ’בסקי מה שהיה). אני מדגיש את ברדיצ’בסקי, שהיה המשחרר, בניגוד למנדלי, שהיה הבּוֹלם. שניהם כאחד חינכוּ, שניהם כאחד השפיעוּ. עוד לא עמדנוּ על ההשפעה המשוּתפת של כוחות מתנגדים. מנדלי היה “יסוד ושורש”. בלעדיו לא תצוייר פרוֹזה עברית, אֶפיקה עברית. הוא הכשיר את כל הכלים. אכן ברדיצ’בסקי היה המעורר, המפנה־דרך – זה שקרע בראשונה את החלונות למרחב אחר, לתחומים אחרים. כל עוד לא עמדו מתנגדיו על כך, לא השיגוּ עוד את אשר עשה לפרוֹזה העברית. כאן לא היתה חריפותו היתירה של פּרץ, זו שהבקיעה בראשונה את הקיר האטוּם, אך שיירי האליגוֹריה עוד היו שמוּרים לצמצוּמה. ברדיצ’בסקי הטיל את עצמו אל לב הערפל, וחתר בתוֹם עינו ובתמהון לבבו לשירה שהיא, רק היא “ולא שליח”, תדליק את גוּש העולם האפל. כפשׂע היה תמיד בינו ובין ההתמוֹטטוּת, אבל הוא לא חת ולא שעה אל האורות הקטנים, המפתים, הממצמצים. בזה היה הקסם, שליוָה את כל יצירתו – בזה משך אחריו, לכד לבבות, נטע בטחון בכל פרצותיו הגלויות. הוא היה פייטן מכף רגל ועד ראש, רב־מג היה – גדל־חן אך מעוּט־אחיזה. כוחו היה ברמיזה, בפיתוי, אבל לא בכיבוש מלא, בהגשמה מלאה. חובת ההגשמה הוּטלה על הבאים אחריו. עליהם הוטל לאסוף את “עמרי־השכחה”, למלאות את משבצותיו, לקומם את הריסותיו.
בּרש עמד, כחבריו, לפני תפקיד כבד זה – לשמור על הנגינה, ושלא “לטבּוֹע” בה. לכאורה, נמשך הוא אל הגוּש הכבד, ועוד בספּוּריו הראשונים גילה נטיה לצאת מן המתיחוּת הלירית־פסיכוֹלוֹגית, שנעשתה מסורתית מימי פּרץ ופרישמן ונתחדשה ביצירת ברדיצ’בסקי (בתקופה הראשונה) וגנסין. מבחינה זו המשיך את האַסכּוֹלה של ש. בן־ציון, של אַסכּוֹלת אוֹדיסה בכלל. הקצב הספּוּרי שלו היה רחב מלכתחילה, לפעמים כמעט נטוּרליסטי – סגנון זה שהלך ונעקר ממנוּ בהתפּתחוּתו, ושמַשהו ממנו פוגע לפעמים בספּוּריו גם כיום (ב“גננים”). ואולם בּרש הוא ריאַליסטן, המתקומם לריאַליזם, – קו משוּתף לרוב בעלי־הפּרוֹזה שלנו. אין כמוהוּ מכיר, שהעולם אינו כדאי בלי שירה, שהיא השׂאוֹר שבכל יצירה, והכרה זו שומרת עליו מפני כל כובד, המושך למטה. אבל הוא גם מאלה, האוהבים לשאת. עוד בספורו הראשון “מן המגרש” (ודבר ראשון אינו ארעי לעולם!) מתגלעת מלחמה זו שבין הריאליסטן ובין בעל־האגדה.
“מן המגרש”, שהוא מעין “רומן קטן” בהיקף ההוי, בריבוּי הנפשות העושות בו, שונה בקוֹמפוֹזיציה שלו, בכל כתבוֹ, מ“מייטה” שנתפרסם סמוּך לאותו זמן. בניגוד ל“מן המגרש”, הטבוע בחותמו של ספּוּר, הוּטבּעוּ בשירה קטנה זו כל סימניה של נוֹבילה. כאן היה הכל מכוּוָן ומרוּכז ומחוּדד – כל ההוי, כל הנוף, כל מערכי הנפש.
ודאי, שהקו המבדיל בין נוֹבילה לספוּר אינו עבה כקוֹרת־הבד, אבל שניהם צומחים הם מקרקעות שונות, והם שונים בקצב, שונים בבנין תכלית שינוּי. בספור “מן המגרש” שלטת סביבה; ב“מייטה” – הלך־נפש. ודאי ש“מן המגרש”, עם כל סימני הכשרון הודאי שבו, עדיין מגלה יד של טירון. בעוד שב“מייטה” ניתנו דפּי־פּרוֹזה מפליאים בבגרוּתם. זה הקו הרופף שבין אדם לבהמה, שבין אינסטינקט להכרה וזה הפחד התהומי של נפש אדם בודדה, שרק עם האופל היורד עליה, קם ומתלהט בה בראשונה אור האדם – תוגת־חיים גדולה זו היא תוּגה אגדית. המשורר גבר כאן על הריאליסטן בעצם הרגע, שנדמה היה, כי ידו של זה על העליונה.
אפשר, שכאן בעצם מרוּמזת דרך יצירתו ודרך מלחמתו כוּלה של בּרש. יד־המציאוּת כבדה עליו, ואל סבלה ישתוקק. אבל הוא מתנער מדי פעם בפעם ועוקר את עצמו מן השטח, הלופף אותו בכוח. מלחמה זו לפלא, לסער שבמציאוּת, לשירה שבמציאוּת, ביחד עם התשוּקה לחדוַת השטח, לצלוּל, לפשוּט, – ל“ציוּר שקט” זה שכיבוּשו כיבוּש עולם: מלחמה היא בין איש־הספּוּר ובין איש־הנוּבילה, בין יסודות השירה והפרוזה, המציאוּת והאגדה, המבקשים עוד את “חלוּקתם הצודקת” ביצירה העברית.
במקום שברש מצליח להשלים בין שני ריתמים אלה, לחזק את האחד בשני, שם ניתן לנו בּרש האמיתי, הישׂגוֹ האמיתי. ב“עצמות ר' שמשון שפירא” (עם כל מה שקוים אחדים בסופו אינם מניחים את דעתנוּ) צויין משהו דוגמאי בדרך יצירתו של בּרש: קורות העיר בּרוֹדי המנוסחות בסגנון כרוֹניקה מתוּנה, מעשית, מזמינות, אף שאינן מרמזות כמעט על הבאות, משמשות פתיחה נאה לתיאוּרים האידיליים־המשפחתיים, לנסיעה, למקרה־הרצח, וטבעי ופשוט אפילו הרגע האגדי שבגילוּיוֹ – כל זה הוא נוסח יהודי. בריתמים המתחלפים האלה – מסורת יהודית. אף תיאור הרצח כאגדה וכמעשה שהיה משוּלב יפה בכרוניקה עירונית ומשפחתית זו.
בפרק הקודם ציינתי את הספּוּר “יהודי מצרה נחלץ”, שהוא עצמו עשוי לשמש בסיס למשנת־יצירתו של ברש בהרכב המופלא של יסודותיו (“ספּוּר” ו“נוֹבילה”, מציאוּת ואגדה), ואמנם אולי זהו הפּתּוֹס הנסתר שבכל יצירתו: זה העולם המסוגר ימים רבים בפני האגדה, כדי להפתח לפניה ברגע האחרון – בשעה שאי־אפשר בלא אגדה…
יתכן, איפוא, שטעות היא בידנו כשאנוּ סבורים, שאגדה צוֹררת למציאוּת. יתכן, איפוא, שכל מציאוּת נמשכת אל האגדה, ושבמקום שאין נסים מתרחשים, שם אין בכלל מתרחש כלום.
האגדה המתלבלבת באין רואה מתוך הטרשין של המציאוּת, בזכות הטרשין האלה – זה היה הפנס של האֶפּיקה העברית החדשה, והיא לא נשתבצה עוד במסגרת המצומצמת. היא תבעה מרחב רב ועלילה רבה. וכך הגיע ברש, שאגדה בלבד אינה מאוּמנוּתוֹ, בטרם יתחזק לרומן, אל כמה מחזורי־ספורים (“פרקים מחיי רוּדוּרפר”, “תמוּנות מבית מבשל השכר”, ואחר כך אל “כעיר נצוּרה”). אחד מספריו האישיים ביותר היו “פרקים מחיי רוּדוֹרפר” – ספר שלא ניתנוּ ממנוּ, כפי שגם שמו מוכיח – אלא פרגמנטים בודדים.
הספר היה צריך, כפי שניתן לשער, להיות משהו מקיף – דבר שאנוּ חולמים עליו כוּלנוּ: חזון חייו, חלומותיו וכשלונותיו של בן־הדור. המחבּר הרגיש, שבספרו לא נשלם חזונו, והשתדל בהקדמתו למלאות – “אולי תועיל מעט לקרב את הספר לקורא”. ניתן לשער, שכמה סיבות חיצוניות גרמו לכך, שהספר נחתם בחמשת פרקיו, בעוד שהאיש רוּדוֹרפר, שהמחבר “בא בתחוּמו והסתכל בו ובהליכותיו” היה ראוּי ליותר מזה.
אכן דמות זו, אף־על־פי־כן, מלאה ענין. עם קריאת הספור, אנו מתקרבים אל גבּוֹרוֹ ומתרחקים ממנו חליפות. הוא קרוב לנו, משום שלכולנו חלק בו – בבן דורנוּ ובן גילנוּ, שלא ידע מה לעשות בעצמו, לא ידע במה יאָחז, אף שלבו נאחז לכאורה בהרבה דברים. הוא אינו אדם טרגי, כיון ש“הוּא גוּפו לא ביקש לו את האושר”, וכיון שהוּצג בן־חורין מדברים שבקדושה בכלל, אבל אינו גם אדם אידילי, אף ש“בעצם תסיסת גיל נעוּריו תקף אותו בולמוס האידיליה”. הוא אדם מסתכל ודורש טוב – אוהב, כפי שממליץ עליו המחבּר, “חיי האושר של אחרים”, אבל נראה, לא עד כדי שאהבה זו תמלא ותרנין את חייו. עם כל “כלי־קיבּוּלו” הטובים אין לו מה לקבל, ועל כל שלוָתו החיצונית חופף יגון המבוּכה. אין ענין לפניו, והוא, בעומק ישוּתוֹ, – מבקש ענין, אף שהוא מלקט לכאורּה פירורי גיל גם בצדי הדרכים, כהלך קל. סופו מוכיח, ואף שהמחבּר מיהר יותר לשלחו מעל פניו בכוונו אותו לחוף המולדת (גלגוליהם של הרוּדוֹרפרים עד שהפליגו לבסוף לחוף זה הם מרובים יותר ומסובכים יותר), בכל זאת הצליח בחנייתו האחרונה, במאפל המאסר, להראות את רוּדוֹרפר יותר משהראהו ככל הרפתקאותיו האירוֹטיות והתרפּקוּתו על נוֹפי־דרכים.
ב“נופי דרכים” אנו רואים את רוּדוֹרפר יותר מדי כעובר־אורח. אפשר שהמחבר נתכוון לכך – להראות את “הקו הרוּדוֹרפרי” המוּבהק, האוהב את ההסתכלוּת בה במידה שהוא סולד מפניה. אבל הרי “הקו הרוּדורפרי” המובהק הוא גם כובד־ראש, גם רחמי־אדם רבים. באכסנית־הכפר, שרוּדוֹרפר בא במגע בה עם הנער הגבּן הכותב שירים ומבקש ממנו שימליץ עליו ב“טאגבּלאט”, יש רגע שעוד מעט והדפים הרהוּטים האלה יתחילוּ להאיר, – שכן זה הוא “הקו הרוּדורפרי” האמיתי, שב“תכנית חייו” אין מעשי גבורה, והוא דבק באדם דרך עברוֹ יותר מאלה הקרבים אליו דרך “דבקוּת”.
ניצוצות טובים אלה של רחמי אדם מנצנצים בנדוּדי נעוּרים אלה, וזהו הטוב שבספר מקוטע זה שהוא מספר לא על אדם מסתכל, כי אם על לב נודד ומבקש בלי שיתכוון לבקש. רוּדורפר זה (וזהוּ המקרב אותו אלינו) הוא אדם מהלך ולא עומד. כאלה היוּ הטובים שבדור ההוּא – שהיוּ מהלכים גם בשעה שלא ידעוּ להיכן מכוּוָן הילוּכם. לא לחנם הגיע רוּדוֹרפר כל כך מהר אל ההכרה, כי עת להיעקר מעולם זה שהתערער תחתיו בעודנו נער. “פרקי־רוּדורפר”, שאין בהם מן השלמוּת של ה“תמוּנות” ואף לא מן המוּצק שבהרצאה של “ברוך וילדר”, ספר אמיתי הוא וספר מעודד. רודורפר זה אינו אדם שמח, אבל הספר מלא שמחת ההליכה. ומי שהולך להנאתו, סופו שילך לשם תכלית.
אכן מה רב המרחק בין ספר זה ובין ה“תמונות”! בן־הדור נתגלה, בכל נדיבוּתו הטבעית, נטוּל כשרון, נטוּל יכולת גם באור שנאצל לו להאיר משהוּ, לחונן משהוּ. דוקא עם רוּדורפר הקרוב לו בהרבה לא יכול המחבּר להאריך נדוֹד, וב“הזדמנוּת ראשונה” הפסיק את ספוּרו עליו ושלח אותו לחוף מבטחים, בעוד שבתחומו הצר של בית מבשל השכר טייל ארוכות, סיפר ארוּכות – והצליח לקרב אלינו עולם רחוק זה בלי שום השתדלוּת נוספת מצדו.
בספר זה התבצר כאֶפיקן שידע לשמור על הישׂגי הדור שקדם לו, ועם זה להרחיב את שטח הכיבוּש. כאן סוף־סוף הצליח במלחמתו לבנין, למה שקוֹרין “קוֹמפוֹזיציה” – למשהו מופקע מן ה“ציוּר”, מן ה“סקיצה”, שהיו מימי פרץ ופרישמן ועד שוֹפמן הצורה השלטת שבפרוֹזה החדשה. כרוב בני גילו (נזכיר את נסיונו של עגנון לשוּב ולצקת כמה ספוּרים ומעשיות לאֶפוֹס שלם ב“הכנסת כלה”), הכיר מהר, שבכל הקטנוֹת המפליאות, אין עוד כדי שׂוֹבע – אין עוד “תּכלית”. עוד בשנת 1919, כשערכתי את “מעבּרוֹת”, הביא לי את הקטעים הראשונים של “תמוּנות מבית מבשל השכר”, ספר זה שבּוֹ הועמדה “אשת חַיִל” מסורתית במרכז הקיבוּץ המתואר, ואף־על־פי־כן היה זה נסיון חדש להראות את האשה היהוּדית המחוננת כוחות נפש גדולים כיוצרת־חיים. היה זה חומר מסוּלת ליצירה אֶפית, כיון שהרוּח המאַחדת כאן, זו שקובעת את הניגוּן, – היא גבּוֹרה ממש, “אשה גדולה” הפוסקת חיוּת לסובביה. אבל גם שלשלת חזקה זו מצטרפת מחוּליות רבות, ועם כל האַחדוּת הגדולה אשר בה, אף היא ברובה שילוּב מוּצלח של נוּבילוּת וצוּרות בודדות. אמנם שילוּב שאין למעלה ממנוּ. בולטות־חיים ונובלות־חיים שרוּיות כאן כוּלן באוּר אחד, באוירה אחת; ועם זה, הוּעגה לכל אחת עוּגה משלה, רשוּת מציאוּת משלה. אתה נתקל בכל חלקי הספר בנקוּדות־עוז בודדות, שבהן הגיע ברש למלוא כוחו כאמן וכמשורר. מי שיאמר להכיר את ברש כאמן ריאליסטי, המגלגל בגושי חיים ולא יתנשם, יעמוד על הפרק “שני יהודים ממרחק באוּ”. רק אצל מנדלי מופיעים “יהוּדים נאים” כאלה, רמאים שוחקים, מתוּקי־לשון, בטוּחים בהצלחת ערמוּמיתם – וירטוּאוֹזים במלאכתם, המתקרבים בפסיעות רכות וּפורשׂים את הרשת לפני קרבנם במנוּחת־נפש של נבלים יראי־שמים ואנשי־צורה, שילקוּטיהם מלאים ספרים קדושים ולבם – אכזריוּת קרה. או ההפלגה הסהרורית של הנער שלום בזוהר השלג באבוֹד לבו לאחר מות אמו – מרדוּת של יאוּש וקפאון עולם ובריחת נפש מעצמה, מן האפלה הרודפת אחריה: סיוט לבן זה המושך את הנער בדממת העולם האחרונה; – או בכית ברכה’לי המקיפה את כל החצר ומודיעה על החורבן הממשמש ובא – התפלצות שלא מדעת, שלא מטעם, כי אם מתוך חרדה סתוּמה, מתוך אי־יכולת לשׂאת את הקליפה של חיי־ארץ; בכיה זו שיש בה משהוּ סמליי־יהוּדי, זה בכי הדורות על פורענות מתרגשת וּבאה, על ימי־מנוּחה שסופם הגיע, על אושר שאינו אלא נוצץ ונובל… ומצד שני – פרקים של הוי יהוּדי והוּמוֹר יהוּדי, כ"רב הירשל ‘מרוּבּה’ " – זה האכלן והשתיין והבדחן, גלגוּלם של ליצני־עם יהוּדיים, המעלה בהויתו הרוָיה ובחריפוּתו הבּוֹהימית ניצוצות עליזים בבית העומד כבר סמוּך לירידה. או: הדרמטיות של פגישת חנה אברדם עם הסוכן המשׂטין – אף היא, שניתנה בצביון קיצוני, כמעט אגדי, היא רגע טיפוּסי חוזר בכל הויה יהוּדית, בבוא הקץ לתקוּפת שׂגשׂוּגה והכל מתחיל מתנכר לה – אדם ובהמה, אפילוּ הנוף עצמו בו האמינה להתערוֹת לעולם…
בכל הדמוּיות ובכל החוָיות שבספר זה אַתה חש חזרה נצחית זו של קיוּם יהוּדי מוּצק ורופף, שכל עליה בו לא תצוּייר בלי ירידה סמוּכה, הנגררת אחריה. זהו מה שעושה יצירה זו חטיבה אחת, אף־על־פי, שכאמור, מרוּבים בה התאים הקיימים גם לעצמם קיוּם כמעט מיוּחד. זה כוחה של שירה אוֹרגנית, שהיא מכנסת גם עצמים נפרדים לתוך “עיגוּלה” המבוּצר. המחבר עצמו קורא לשלושים הפרקים האלה, שקיפל תחתם עולם מלא, בשם צנוּע: “תמוּנות מבית מבשל השכר”; אבל אין כאן אף הופעה אחת ארעית: כל פרט נמשך בהויתו הגלוּיה והנסתרת להתחבר, להדקם תוך נשמת הקיבוץ – הקו המובהק שבכל יצירה אֶפּית, המבדיל אותה מיצירה נוֹבליסטית טיפוסית, שביסודה הונחה ההויה הנפרדת.
לרקמה גדולה זו נמשך הדור כולו, שלא בא על סיפּוּקוֹ המלא גם לאחר היבוּל הרב של אבות ספרוּתנוּ החדשה. חתירה זו ל“אֶפיקה ממש” היה בה יותר מיצר של אמנוּת. היא באה, כהתעוררוּת הלירית לפני דור אחד, לתבוע קודם כל מלאוּת – הרחבת העולם, השׂתרעות של מציאוּת מוּפקעת משיירי אליגוֹריה, משיירי חריפוּת סטירית ולירית כאחד. זהו מה שיצק אז רוּח־חג על פרקי “בימים ההם” של מנדלי, על האידיליוֹת של טשרניחובסקי, על “כחום היום” של שוֹפמן. היתה אותה פשטוּת התפיסה שאינה פשטוּת סתם, כי אם כיבוּש החומר על־ידי איזו התגברוּת על החומר – מין “חכמת הראִיה”, כּוֹשר הראִיה, ששקדה על גילוי העולם מתוך בטחון לא היה עוד. לא ראיה נטורליסטית, החרדה לאַבּד טיפה אחת, כי אם מצוּי יקר־העולם, מציאוּתו הנצחית גם בהוי המפוּזר והמפורד.
מאמר שני 🔗
ברכה ליובל הששים
אשר ברש, שנעשה עכשיו, כמנהג בני הדור, אף הוא בן ששים, עומד עדיין “בכל חומו”. מעלה גדולה לחבורה זו, שאין היא ממהרת להזקין. אין היא משגיחה בתאריכים. – העבודה דוחקת ואין פנאי לפשפש ב“לוח”. ברם, לפי הדרך הארוכה שמאחורי ברש, לפי סכום העבודות שביצע עד כה (ויראה נא מישהו מקצוע, ולא שלח ידו בו!), הריהו באמת סופר בעל עבר; ואם תקצר היד לא רק להעריך את כל פעולותיו, כי אם גם להצביע עליהן, הרי יום חג זה נותן לנו את ההזדמנות לברך אותו ברכת הודיה ולהביע לו משהו מכל אשר ירחש לו הלב על יציבות זו – על שעמד לה לספרותנו בכל מה שנדרש ולא בז לכל מלאכה, שהיה בה משען לתרבותנו, שכל כך מרובים צרכיה.
יקר לנו ברש היוצר ויקר גם ברש העובד. אוהב אני סגולה יקרה זאת בו – לשאת ולא לגנוח. וגם כשהוא כורע תחת סבלו – לחייך לעומס זה שהטיל על עצמו. מה טעם להויה בלי עומס זה?
כן – אין ספק, שמלאכה לא־קלה זו של עריכה, של תרגום, של ביקורת, גוזלת לא מעט מכוחותיו, – בעיקר מזמנו. אבל לא תמיד מפסידים אלה, שנותנים מכוחם לדברים שאינם מענינם. פעמים דוקא המגע במה ש“מחוץ למקצוע”, מכשיר למקצוע, מוסיף חיזוק לו.
יקרה בו מתינות זו של הבונה. היא שהגדילה את פריונו והיא שחיסנה אותו בימים של חולשת־הדעת. ההיסוּס והבטחון ירדו כרוכים לעולמו. הוא אינו מן הבהולים להתפעל (גם מעצמו), ואולם אינו בהול גם להתיאש. סוקר הוא את תחומיו ונוטה יותר לראות אה עצמו בצמצומו, ולא להרתע מפניו. כן – יש גדולות שבאו לו ולא פילל להן, ואולם הוא שהשׂגתו אינה מצומצמת, אוהב להבליט מה שנמנע ממנו. ואולי זהו המלבב בו ביותר – היכולת לראות בעין מאירה מה שהושג ומה שטרם הושג. אור זה עצמו מצטרף אל סך־הכל ומרחיב את התחומין.
והוא הרי השיג הרבה. אין להביא ברשימת יובל רהוּטה את כל כרכי הסיפורים, השירים, את דברי הביקורת, ספרי־הכינוס, כתבי־העת, בצירוף הספרים שתירגם, שערך ושהשקיע גם בהם מחלבו ודמו. כל זה מצטרף לחשבון עצום, והוא ענין להערכה מקיפה, ודוקא בימים שאינם ימי־חג, לכשתגיע פעם שעה, שיעריכו אצלנו את הסופר לאו דוקא ביום יובל. ברם, יש משהו מן המעודד במראה איש העושה את הקטנות ואח הגדולות בשמחה שוה. זוהי התכונה הבריאה. הייתי אומר: הארץ־ישראלית, החלוצית, תכונת האדם העושה הכל מתוך הרגשת כוח והרגשת חובה כאחת.
מתינות זו של הבונה היא שחיסנה אותו גם ביצירה. יש מי שאין כוחו אלא בריתחא. הוא פעמים נראה – כמסתכל מאיזו “דיסטנץ”. והוא אחד הקרובים ונמנה עם אלה שצומחים לאט, וצמיחתם אורגנית. זוכר אני את הפרקים הראשונים של “תמונות מבית מבשל השכר” שהביא לי ל“מעברות”, ושיעצתי לו עוד להוסיף ולעבוד עליהם. לאחר כמה שנים צמחו קטעים אלה והיו ליצירה גדולה בעלת קצב אֶפי משוכלל, שמשולבים בה גם פרקי שירה מסעירים – אחת מיצירות־המופת של הפרוזה העברית החדשה.
ברש, כאמן, כעובד, מסמל את ההתלהבות לעבודה בספרותנו, את הקונסטרוקטיביות. כוח מתמיד הוא. רצון מתמיד. אדם דורך בשבילו, ואינו “קופץ מעורו”. גם זה מאָפיוֹ של הבונה, שהוא מעורה בכל תכנית הבנין, ומשקיע את כל עצמו במידה שוה בחלק, כמו בשלם.
באחת מועידות אגודת־הסופרים קשר בהרצאות על הספרות כתרים למידה הטבעית, לביטוי הטבעי. כפי שיכולתי להסיק מדבריו: כוח היוצר להיות מה שהוא – כפי שניתן לו מן הטבע ולא להתפרץ אל מה שמחוצה לו, לא לכסות על מה שלא חלק לו אלהים. בזה כאילו גילה את סוד עצמו, – סוד הדחף לטבעיות, המכוון את משוט יצירתו. ואולם מי שעקב אחר יצירת ברש, יודע שגם הוא, “הנורמלי” ביותר, מצליח ביותר כשהוא נזקק לדמויות מוזרות, בלתי נורמליות. לדוגמה: דמויות הנשים בּ“איש וביתו נמחו”; כל הקונצפּציה המורכבת של סיפוּרו הנפלא “יהודי מצרה נחלץ”; “מחיי ברוך וילדר”; הבת החולנית ב“בית מבשל השכר” – וצדק שטרייט באמרו כי “צלו מרובה מחמתו”. ניתן לומר בלא הפרזה, שהדמויות שנחרתו בזכרוננו מיצירת ברש הן דוקא של אנשים משונים, לקויים, המושכים אותנו בקסם של ה“בלתי נורמלי” החופף עליהם. ואולי זוהי האירוניה שבדבר: זה האיש המקובל (והוא גם בעצמו פעמים מחזק שיגרה זו בתיאור עצמו) לאיש הנורמה – הקו המקורי שביצירתו הוא על הרוב ההיפך מזה. ואמנם “טבעי” הוא שעין הנובליסטן נתפסת למה שמחוץ לרגיל.
כלום תמצא נובילה אמיתית, שאין בה משהו ש“מחוץ לרגיל”! “כעיר נצורה” – ספר רב דמויות ואפיזודות מגירוש תל־אביב על ידי התורכּים במלחמת העולם הראשונה. בספר מלא ענין זה מנצנצת הויה חריפת צבעים, נוף הארץ ונוף האדם, שנשתנו עליהם סדרי יום־יום. ביצירה זו משוקעת הסתכלות ומשוקעת חכמת חיים לאין שיעור, אף שיש משהו שאיני גורס אותו. יש כאן קלסתרי־פנים נלבבים כדיזנגוף, כד"ר חיסין, שנתפסו בחכמת אמן ותוארו במכחול שמח, טוב־הוּמור, – והם כאילו אוצלים מאורם על כל אנשי הסביבה. ואולי הם הפרקים השלמים ביותר בספר זה; ומצד שני האשה החולנית. שאינה שפויה, ילל נפשה הבודדת, המטיל צל זועה על עולם קטן ועזוב זה – אותה אין לשכוח. וזהו סימן לדמות־אמן: שהיא מוסיפה לחיות בדמיוננו, להעמיק בדמיוננו.
מהו בר־ערך יותר ביצירת ברש? “גננים” או “איש וביתו נמחו”? העולם, העומד על תלו, שהוא כל כך שׂשׂ לראותו – כציוני, כאיש־הבנין, או בקיעי האדם, שאליהם הוא נמשך כאמן, המבחין את האורב לנו מימיננו ומשמאלנו? אין ספק, שאף בראיה זו דרך שתי אספקלריות יש משהו “נורמלי” לאמן. ואולי דוקא אלה שהם צמאים כל כך למנוחה, בועטים בה כשהיא באה “קלה ושטוחה” – מה שהביע באחד משיריו הקטנים:
זֶה לִי יוֹם בְּלִי אֵימָה,
יוֹם קַל וְשָׁטוּחַ;
וְאָנָה אֶשְׁעֶה עִם עַצְמִי?
וְאֵיךְ אֶשָּׂא בִּי הָרוּחַ?
משבא באור יום “לחצות חיים”, הוא מרגיש כאילו הורק החלל מעליו והוא מתפלל:
הוֹבִילֵנִי, גוֹרָל כָּבֵד,
כַּאֲשֶׁר הוֹבַלְתַּנִי,
וְלֹא אֶשְׁכַּח. כִּי אַךְ
שֵׂה־טִבְחָה אָנִי.
הנה מה שעלינו לזכור, כי הנראים בריאים והנוטים לאידיליה, אינם בריאים, אינם אידיליים כל־עיקר.
סמוך ליום הולדתו הששים של ברש הוציאה “מסדה” את קובץ שיריו “צל צהרים”. השירים מקיפים תקופת חיים גדולה של המשורר – מסוף האביב ועד ראשית הסתיו; וכל כמה שהפרוזה של ברש תהיה תמיד מרכז יצירתו, יש בהם במעולים שבשירים נקיי־ניב אלה, כדי לקרב אותנו אל ברש קרבה נוספת. הליריזם כאן מלווה הגות וחשבון נפש מעמיק. כאן חותר ברש אל שיאים אחרים. כאן הוא מסתכל בעצמו. חותר אל מהות עצמו. השיר הוא תמיד הביטוי האַבּסוֹלוּטי.
השיר הפותח, “צל צהרים”, זך־אֶלגי כולו, והוא גם מעין וידוּי נפשי, גם בבואת נפשו של המשורר, – שיר מצויין זה בריתם הנפשי והנאצל שלו בלבד מראה עד כמה הביטוי הלירי צורך נפשי לברש, אף אם לא יתמיד בו:
אֵיכָה הֶאֱפִיל צֵל
עַל בִּקְעַת יָמַי
הָרְפוּדָה צִבְעֵי־אוֹר וִיֶרָק
וּנְתִיבוֹת־אָדָם גְּלוּיוֹת!
“עוד כל בי שׂשׂ לצמוח” – ישׂיח אל עצמו הלב, השואל, המנחש את גורלו, גורל השותל החרד לאִבי תנובתו, בעבור עליהם לילה:
הֲיִבָשְׁלוּ עוּלֵי־צְמָחַי
אַחֲרֵי שְׁקִיעַת שִׁמְשִׁי
בְּלַיְלָה חַם וְשׁוֹקֵט.
וּמְצָאוּם נוֹטְעִים בָּאִים
מְלֵאֵי זִיו וְעָסִיס
וְהַדְרַת יֶרָק
לְהַרְהִיב עַיִן שְׁלֵוָה
וּלְהַרְכִּין לֵב בּוֹטֵחַ?
שיר זה הוא מעין מוטו לספר כולו. מין תפילה הוא לטל לילה, תפילה לצמיחה. הלב יודע, כי הצמיחה האמיתית היא בהפראת הבאות, – כי “הנוטעים הבאים” הם הממשיכים, ואולי עצם כוחה, הכרעת גורלה, בזה שהיא מצמיחה.
יש בשירים אלה בכלל מן המגע הענוג בעולם, מן ההתרפקוּת הזהירה, אבל יש גם מן הצמאון לשכרון, מן התפילה לשרב. לא תמיד נוח להתהלך רק ב“נתיבות־אדם גלויות”, והלב נוהה ל“רעיונות לוהטים, כאלמוגים גדולים, כפרחים חולים”, – פרחים ש“בלהטם יבעירו עזובת הנירים”; פרחים אדומי רעל, ש“ביקוד אשם ימסו / הנכאים הצרוּרים / ועלוּ בשאגה לרום”.
קריאה זו להתנער, “לעלות בשאגה לרום”. היא שוב קריאה לשירה, להתלכדוּת עם מלוא־עולם:
בּוֹאוּ עִם רוּחַ הַקָּדִים
וִהְיִיתֶם לַאֲחָדִים
עִמִּי וְעִם הַיְקוּם!
ועם זה היא גם קריאה להתחדשוּת, לכוח עשׂיה, להתנערות מן החלומות אשר “ירפוּ את הידים” – שלא לשגות יותר מדי בהסתכלות:
מָה אֲנִי בֵּין פילְחֵי־אֶרֶץ?
לְטָאָה שׁוֹרָה עַל הַמַּעַנִית,
חַרְגֹּל פּוֹזֵם בְּבֹקֶר קָצִיר
יְרַפּוּ יָדַי בַּחֲלוֹמוֹת.
אכן, רוח נכאים זו, שהוא רוצה לפרוק אותה מעל כתפיו, רובצת כבדה עליו בימים ההם, ימי המעבר מן הנעורים הנבוכים אל החיים, שבטחון עמם, ושוב עולה באזניו הקריאה לשקוט אל הקטנות:
לֵךְ בִּקְטַנּוֹת, אַבָּא אוֹהֵב,
יְבֵקְשׁוּ זָרֵי חַיִּים גְּדוֹלוֹת.
ככה, נאמן לעצמו, הוא שר את נפשו ומתקרב לאטו אל הבגרות, אל הכרת עצמו ויעודו. בשיר עז־ביטוי אחד (“המוזג והכורם”), והוא שיר הפרידה מן הכרך, מעולם המוזגים והנהנים, שהריקות והשממון ילוום גם בשכרונם:
וַאֲנִי מָה אָהַבְתִּי אֶת כּוֹרְמִי
הַשָּׁזוּף וְחָרוּץ וּמָתוּן
עֲנָבָיו יִדְרֹךְ בְּעִתָּם
וְחָתַם תִּירוֹשׁוֹ בֶּחָבִית
עַד אִם בָּשֵׁל בּוֹ טַעְמוֹ;
וְרַק בְּיוֹם מוֹעֵד לִלְבָבוֹ
וְקָרָא לַאֲחֻזַּת מֵרֵעָיו
וּמָזַג בְּיַד עוֹבֵד נִרְגֶּשֶׁת
מִיֵּינוֹ הַצָּלוּל וּמְשֻׁמָּר!
האין הוא בעצמו אותו כורם “חרוץ ומתון”, אשר ידרוך לנו את ענביו זה ארבעים שנה? נברכהו נא מברכת שירו:
בָּרוּךְ דּוֵרְך הַיָּיִן!
בְּרוּכִים שׁוֹתָיו לְעוֹלָם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.