ריה“ל תלמיד לאלפסי וחבר לר”י מגאש. תלמיד חבר בתורת השיר לר“מ בן עזרא. יתרון שיריו על שירי המשוררים אשר לפניו. משוש נעוריו ושמחתו בחבריו. שלות ביתו נעכרת במות אחדים מצאצאיו. שירי החול מתמעטים ושירי קדשו מתרבים. יחוד לבו לקדשי היהדות. אהבתו את החרות ושנאתו את השררה. נוצרים אדוקים ויהודים מתחכמים מרעימים אותו ע”ד דרך אמונותיו, משיב להם בשירי בוז ומסדר את שיטתו בספר הכוזרי. ערך ספר זה. שיטתו המתלקטת מתוך הכוזרי ומתוך שיריו ופיוטיו. תשוקתו לארץ-ישראל ועליתו אליה. פרשת דברי מסעיו. שירתו האחרונה ומותו.

 

4905–4863    🔗

בין כל גדולי הדורות ההם, אשר אלה עשו להם שם עולם בחכמתם אשר שאבו מן הבאר אשר חפרוה רבותינו חכמי התלמוד, ואלה שמו להם את החכמה היונית למקור חקר אלוה, יֵחד כבוד איש, אשר מצוּר לבבו הערה אל אלהי הרוחות מקור חיי הרוח, איש אשר לא ממרחק ולא מן החוץ כי אם מעֹמק-קרבו, הביא לבב חכמה, אשר הורהו את הנכונה ואת הנכוחה גם בכל דבר תורת האלהים ותורת האדם, גם בכל דבר מוסר ומדע. שם איש המופת הזה יהודה¹ בן שמואל הלוי.

מדברי בית אביו לא נדע כמעט מאומה. לעומת זה נגלה לנו מעט מזכרונות ימי נעוריו: מושבו היה בעיר הגדולה טולטילא² היא טוֹלֶדוֹ³. תלמיד היה בדבר הלכה, במשנה ותלמוד לרבנו יצחק האלפסי בעיר אליסאנא וחבר ואוהב דבק מאח לרעהו ובן גילו רבנו יוסף מגאש. וקרוב הדבר כי היה ר' יהודה סופרו ואיש ימינו⁴. בדברי חזון ושיר לקח תורה מפי אוהבו הבָּכיר ממנו, ר' משה בן עזרא, אשר אהבת שניהם נפלאה מאד. ובכלל הדבר היתה אהבת רעים חוט החן המשוך על תכונת משוררנו הלוי, המשוה חמדת קסם על בת שירתו, הקושרת אליו בעבודות אהבה את נפש קוראיו עד היום הזה. לדוגמה אחת קטנה למדתו הטובה הזאת יהיו נא דברי האהבה והתודה האלה אשר רחש לבו למשה רעהו ומורהו:

«יְדִידוּת קָשְׁרָה נַפְשִׁי בְנַפְשׁוֹ» «וּבַת אַהֲבָה יְלָדַתְנוּ תְאוֹמִים»⁵

ואשר לא שכח את גמולו כל ימיו.

וּמָתַי אוּכְלָה אֵצֵא לַחָפְשִׁי, וְחַסְדְּךָ יַעֲבִידֵנִי לְדוֹרוֹת?

עֲבַדְתִּיךָ שְׁנֵי יַלְדוּת וְשַׁחֲרוּת; וְעוֹדִי עַבְדְּךָ לִשְׁנֵי גְבוּרוֹת.

וְהִלְבַּשְׁתָּ בְּנוֹת שִׁירי עֲדָנִים; וְהָיוּ⁶ אַלְמְנוֹת חַיוֹת צְרוּרוֹת⁷ – –

– – וְהוּא גַּם הוּא כְּבָר צָרַף לְבָבִי, וְהִבְדִּיל אֶת-זְהָבוֹ מִבְּדִילוֹ⁸

וגם במדע החול עסק הרבה ויעמק חקר גם בפַלספה היונית, גם בתורת הטבע. ומלבד לשון אבותיו העבריה, אשר היתה לנשמת חיים באפו, היה סופר מהיר גם בשפת ערב הקרובה מאד לשפתנו, גם בשפת קשטיליא הרחוקה ממנה. אף החזיק במלאכת הרפואה אשר בה מצא את מחיתו⁹.

ובכן שתים הן המתנות אשר חנן אלהים את יהודה עבדו, הלא הן החכמה והשירה. כאשר היה נבדל בדרך חקר חכמתו מכל חוקרי עמו אשר קמו בדורותיו, ככה נעלה על כל משוררי הגולה. בימי עלומיו תקפה עליו יד בת השיר הנוה והמעונגה ותשַכרהו בחמדת עדניה, ועל ידה היתה לו גם החכמה לאומנת. ובחצי ימיו גברה עליו החכמה ותהי היא הרוח המושלת ברוחו. אך גם בעת ההיא לא הניח את ידו משירתו המשמחת אלהים ואנשים עד היום הזה. בכשרון השיר גבר גם על בן עזרא מורהו במעוף רוחו, גם על בן גבירול המשורר האדיר ברֹחב לבו. תחת אשר נחה על שירי בן גבירול, הגדול גם הוא עד למאד, רוח עצבון, מלאו שירי נעורי המשורר הלוי עוז וחדוה, כי חננו ה' רוח גבורה אשר לא תחת מפני כל. בכל אשר הלך היתה רוח החכמה מרחפת עליו ובנות השיר סוככות בכנפיהן ממעל לראשו ומשמחות ומחבקות את לבו:

אֵיךְ אֶפְחֲדָה מֵאִישׁ? וְלִי נֶפֶש חַתּוּ אֲרָיוֹת מִכְּפִירֶיהָ!

אֵיךְ אֶדְאֲגָה מֵרִישׁ? וּבָה חָכְמָה אֶחְצוֹב פְּנִינִים מֵהֲרָרֶיהָ! – –

אֵיךְ אֵשְׁבָה שׁוֹמֵם? וְכִינּוֹרָהּ אֹותִי יְשַעֲשֵׁעַ בְּשִׁירֶיהָ¹⁰.

ורוחו בקרבו היתה לו עולם מלא אשר לא יחסר בו:

וְאָמְרוּ לִי הֲתִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּלִי אָח? עֲנִיתִים: בְּנַפְשִׁי שַׁעֲשׁוּעָי;

מְזִמּוֹתִי יְשַעַשְׁעוּ נַפְשִׁי בְנַפְשִׁי, וְלִי פַרְדֵּס בְּלִבִּי מִנְטָעָי;

מְיֻדָּעַי בְּמַדָּעַי מְצָאתִים, וְהָיוּ רַעְיוֹנַי לִי לְרֵעָי¹¹.

אך הדעת את נפשו ואת יתרונותיה לא הצרה את עינו, ולא הקשיחה את לבו מאהבת רעים, ונהפוך הוא, כי היה מספר ידידיו, אוהביו ואהוביו רב מאד. ועל כלם מסך אור יקרות בשיריו המסולאים בפז, אשר בם הציב להם מצבות זכרון עולם.

ואף כי גם שפת ערב ושפת ארם היו ידועות לו על פיו ועל פי עטו מאד.¹² ואף כי את ספרו הגדול אשר בו עשה לו שם בישראל כתב בלשון ערב¹³, היתה שפת שירתו רק שפתו העבריה לבדה. בה בחר מכל לשון¹⁴, כאשר בחר בעם הדובר בה בימי קדם לרוממו מכל עם ולתתו עליון על כל הגוים. ולשפת בני עבר העתיקה הזאת, אשר למראה עין דבריה מעטים, ברא ר' יהודה הלוי ניב שפתים רך ומלא עד כי כל מליצה ולקח, כל משא וחזון לא שגבו ולא נפלאו ממנה¹⁵. ותיקר ותקדש בעיניו לשון עמו בהיות היא שפת האלהים, שפת העולמים אשר בה דבר ה' עם אדם וחוה יצירי כפיו, ואשר היא היתה שפה אחת ודברים אחדים בפי כל יושבי תבל עד אשר בלל ה' את שפתם, וכאשר היא לבדה השתמרה בפי מבחר עמי העברים, בפי ישראל. ואם אמנם כי גם הארמית והערבית דומות לה הלא אינן שות לה בכל, באשר היא שפת התורה והנבואה, אשר עמקו אף שגבו דבריהן מאד, פרשת מלאכת המשכן ושמות החיה והבהמה והעוף אשר בתורה ושמות אבני החשן אשר אין בהן מלה אחת נכריה, עדות היא על עשר הלשון ועל נקיונה. «וזמירות דוד והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו ותוכחות ישעיהו ונחמותיו» תעדנה על טהרתה ועל רוממותה¹⁶. אף פסקי הטעמים שהם «ענינים דקים ועמוקים»¹⁷ מאד, יתרון גדול הם לשפת הקדש. ויכר ר' יהודה גם את שפת המשנה, כי עצם היא מעצמות הלשון העבריה העתיקה, וכי מלבד «קצור דבריה, יפי חבורה ונוי ערכה¹⁸ אשר יכללו את דבריה חשובה היא מאד, באשר יש בה אוצר יקר “מצחות הלשון העברית” הקדמוניה לאמר: אוצר מלין ומליצות עבריות אשר לא קרה מקרֵהֶן לזכות ולהאסף אל כתבי הקדש ולולא המשנה אשר שמרתן כי עתה לא היה להן זכר עוד¹⁹. כי בכל היות שפת המקרא ביד יהודה כחֹמר ביד היוצר לצור בה כל מיני צורות נאות בלי כל אונס ובלי כל מחסור, לא זרה הלאה גם את המלות הנמצאות רק במשנה, בגמרה ובמדרש²⁰ וגם בפיוטים²¹, בדעתו מה רב הכח הכבוש גם בתבות אלה, אף כי אפילות הנה.

בראשית ימי בחורותיו, כבר השתומם המשורר הנכבד, ר' משה בן עזרא, על רוב כשרונו ועל עֹמק חכמתו אשר לא תמצא בצעירים כמהו. ובבוא אליו שיר אשר שלח אליו הנער הלוי הזה, השיב לו לאמר:

אֵיךְ בֵּן נָעִים וּצְעִיר שָׁנִים יַעֲמוֹס הָרֵי בִין עַל גַּבּוֹ!

אוֹ עוּל יָמִים יַהֲדוֹף רָמִים, וּבְעוֹד נַעַר הוּא וּבְאִבּוֹ!

וירבו שירי יהודה וישר כמשפט כל משוררי עבר וערב בדורו ובארצו, על אהבת רעים ועל אהבת דודים, על התירוש המשמח אלהים ואנשים²², על שמחת חתן וכלה²³ ועל הולדת ילד לידידיו²⁴ ושירי גדולה לחכמים נהדרים²⁵ ולנדיבי עמו²⁶ ושירי אבל לאנשי שם שהלכו לעולמם²⁷, ויחד חידות²⁸ וימשל משלים. הקורא את שיריו אלה, לא ידע על מה ישתומם תחלה; העל גֹבה מעופם אם על רוח החן המרחפת עליהם, אם על טהרם כעצם השמים או אם על כֹח האיתן היצוק בהם, אם על רגשות רוח החיים המתפעמת בם. רננת שרפי מרום בטעם בני עבר “והֶמית כנורים צנורים וצפרים” בטעם בני ערב, מתרוננת באזן קוראיהם. כל עין תביט בם גבה שחקים ומרחבי אין קץ, נֹגה הירח וזֹהר הרקיע, נאות דשא ופלגי מים, מֵי יובָל ההולכים לאט וסער הים בעזוז נוראותיו. כי מראה תבל ומלואה, אשר העוז והנֹעם היו בה לאחדים, ואשר האיתנים והעדנים השלימו בה, תשַוֶה שירת המשורר הלוי לנגד עיני בני עמה. ואמת הדבר אשר דבר עליו הרב יוסף בן צדוק בשירתו:

אֲבִי הַשִּׁיר כְּאִילּוּ טִפְּחוּהוּ יְדֵי אָגוּר וְאוֹמַנְתּוֹ דְבוֹרָה – –

הֲגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה אוֹ צְבִי? כִּי חֲלוּשָׁה נִמְצְאָה בוֹ עִם גְּבוּרָה²⁹.

ולא ברוב כֹח הסיע אליו את בנות השיר, כי מכל עבר ופנה חשו טשו אליו ותעופנה ותבאנה, כדבר אשר כתב לאחד מידידיו:

בָּאוּ חֲרוּזִים לֹא קְרָאָם רַעְיוֹן,

נִקְרֹה בְּפִי נִקְרוּ וְלֹא נִקְרָאוּ;

לֹא נִמְנְעוּ מִבֹּוא בְּרֶסֶן מִשְׁקָלֵי

הַשִּׁיר, אֲבָל שָֹׁמְעוּ שְׁמָךְ וָבָאוּ³⁰.

מרבית שירי נעוריו היו שירי אהבה עזה וכבוד רב לאוהביו הרבים, אשר כמעט כֻּלם היו אנשי שם חכמי לב ונדיבי רוח, ראשי אלפי ישראל בארץ ספרד. ומרבית האוהבים הנאמנים השיבו לו שירים מלאים אהבה ויקר כמוהם או יותר מהם. ככה היה רבי יהודה הלוי איש דובר שלום, נחמד, נעים, אוהב ואהוב כל הימים.

קרוב הדבר מאד כי היה איש רואה בטובה, ביתו היה מלא כל טוב ופרדס רענן נטוע לו³¹, ומשוש חגו ושַבַּתו היה מלא פאר והדר³² כיד עשרו הטובה עליו³³. אך ברכת ה' בבנים ובנות לא עלתה בגורל האיש המבֹרָך, הזה³⁴. כי מכל צאצאיו לא נותרה לו כי אם בת אחת אשר קרא עליה בנהמת לב: “יוצאת חלצי, אחות נפשי והיא לי רק יחידה”³⁵. ולה שני בנים אשר אהב כנפשו, ושמותם יהודה ועזראל³⁶. ועוד נער אחד ושמו יצחק היה לו לילד שעשועים. אין זאת כי אם גם הוא נכדו היה, בן אחד מבניו אשר התנחם בו אחרי מות בנו אבי הילד³⁷. ובלעדי בתו היחידה השרידה מתו עליו בניו ובנותיו. לשמע קינותיו המלאות נֶהי היורדות חדרי בטן ידאב כל לב, כי רק אב כרבי יהודה יעמיק לאהבה את צאצאיו ולדאבה בהלקחם מעליו כמֹהו³⁸. ולמראה התלאות האלה העוברות על נפש האב הרחמני הזה, יגדל בעינינו ערך כֹח לבו שבעתַיִם בראותנו עד כמה הבליג על יגונו ויצהל את פניו להוסיף לעבוד את עבודת אלהיו, ואת עבודת עמו, בשירתו ובחקירתו, מבלי הראות מכאוביו אשר הוא נושא במסתרים. אך קרוב הדבר כי מעט מעט החל להסב את בת שירתו מן החול אל מול פני הקדש. הן אמנם כי לא הניח את ידו כל ימיו מכל מיני השיר, בכל זאת החל מספר שירי החול ללכת הלך וחסר ומספר שירי הקדש, הלא הם פיוטי התפלה, הלוך ורוב³⁹. בכלל הדבר החל לרחקה לאט לאט מעבודת התרבות המשותפת לכל הגוים, בטעם יון וערב, ולקרבה אל עבודת התורה ואל הטעם העתיק והאיתן הצרור ברוח עמו. וירא כי התרבות הנכרית יצוקה במוצק אחד עם אהבת השררה, וימנע את רגליו מן הדרך ההיא, אף כי דרכו בה גם נכבדי ישראל אשר בספרד, כבן שפרוט ובני נגדילה וכל הבאים אחריהם אשר היו ליועצים ולמשנים בחצרות המלכים. ויבקר וימצא כי השררה הזאת עבדות גמורה ונחרפת היא⁴⁰, עבודת אנוש רמה אשר חרפה היא לגבר⁴¹, כי עבודה זרה בטהרה היא⁴². וישנא את העבדות השפלה הזאת, המתחפשת בבגדי מלכות, תכלית שנאה,⁴³ ויאהב את החרות בכל לבבו ובכל נפשו⁴⁴. ולמען הנצל מן השררה אשר תוכה עבדות ושפלות הֵחיש לו מפלט אל עבדות אחרת אשר היא היא תכלית החרות, הלא היא עבדות ה' אלהי ישראל, ואל המשמעת, אשר היא תכלית הכבוד והתפארת⁴⁵, ואשר כל הנוטה את שכמו אל עבודת השררה. מפני ה' הוא בורח⁴⁶. את מחשבתו זאת שם לפתגם אשר היה נכון על שפתיו תמיד:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם, עֶבֶד ה' לְבַד הוּא חָפְשִׁי;

עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ, חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי⁴⁷.

יד רוח הדרור אשר פרקה מעל שיטת מוסרו את עֹל עבדות הנכר, היתה עליו לאמץ את כֹּחו לפתח גם מעל שירת בת ציון את הזיקים ואת המוסרות אשר שם עליה טעם משוררי הנכר, לאמר את המקצב הערבי. ככל אשר הוסיף משוררנו הלוי טעם וחכמה, כן הוסיפה נפשו לקוץ בחוקי עמל אלה, בראותו כי יש אנשים אשר כל רוח שיר לא תחיה אותם מטפלים בדקדוקי הלכות המקצב, ובהצליחם בם מתברכים הם בלבם כי דעת קדים זאת היא היא כל עצם השיר, וכי ידם השיגה בה גדולות ונפלאות. הדעת הקצרה הזאת היתה לצחוק בעיני ר' יהודה וישם אותה למשל לכל קֹצר יד ולכל חכמה עלובה ומקופחה, אשר כל רוח אין בה ואשר רק קטני כשרון יתגדרו בה⁴⁸. ותהיינה עתים אשר בחמת רוחו משך את ידו ממלאכת השיר, ועל שאלת אוהביו מה ראה על ככה השיב להם:

בְּעֵת נִרְפַּשׁ מְקוֹר הַשִׁיר וְנִשְׁחַת מְאַסְתִּיהוּ וְנַפְשִׁי גָּעֲלָה בוֹ.

וְאֵיךְ גוּר אֲרִי יֵט אֶל נְתִיבוֹ? וְשׁוּעָלִים קְטַנִּים הִלְּכוּ בוֹ! ⁴⁹.

אך לא לאֹרך ימים רחק מעל השירה ידידות נפשו, כי עד מהרה שב להתעלס ולהשתעשע בה, כי לא בה מאס כי אם במוסרות הקשות אשר שמו זרים על חלקת צוארי יפתו הרכה והענוגה הזאת ויאמר לנתק אותן כחוט. ויוכח כי המקצב הנכרי לא בא כי אם לתת נחושתים על ידי היפהפיה העבריה הזאת, אשר הדרור היה נשמת אפה מעולם, ולכלוא את רגליה מֵהֲלוך אל אשר יהיה רוחה ללכת⁵⁰, וכי שגעון ומֶרי הוא לשנות את טעמה האיתן הבריא⁵¹ על לא דבר כי אם מאהבת נכר⁵². ובדבר הזה הגלו יוסדי המקצב אותה גלות שלמה כאשר הגלה האויב את עמה⁵³. על כן יעץ לבלתי שים עוד את המקצב למחנק לשירה העברית למען יהיה לנו “רֹחַב בדרכי הפיוט”⁵⁴, כאשר היה למליצינו מעולם, לנביאינו, וליתר סופרי הקדש, ליוסדי התפלה ולכל בעלי חזון ושיר עד ימי דונש בן לברט⁵⁵. ובגלל זה אנחנו מוצאים רבים משירי הקדש לאמר מפיוטי התפלה, אשר הרבה ר' יהודה לפַיֵט בבואו בימים עוד יותר מבראשונה, פשוטים ונקיים מכל מקצב ומכל משקל ואשר לא הותיר בהם בלתי אם את הצלצל המתאים בסוף החרוזים⁵⁶.

קרוב מאד הדבר כי מלבד אשר פִּיֵט את פיוטי התפלה כהן בכהונת שליח צבור עובר לפני התיבה בבית הכנסת ויהיה קורא במו פיו את פיוטיו בנעימה, ברגש ובחזקת היד⁵⁷.

את הדבר אשר החלו רבנו גרשום ובן גבירול איש איש בימיו ובמקומו מלא משוררנו הלוי ברֹחב יד כפולה ומכֻפלת, כי מלבד פיוטי תפלתו הרבה לשיר גם שירי גיל גם שירי נהי על ציון ועל מחמדיה אשר היו לה בימי קדם ועל טובה באחרית הימים ועל עניה ועל מרודיה בארץ גלותה.

להביע את עֹמק הגיונו ואת רוך הגיגו, הרוחפים והרוחשים בכל הגה אשר הגה רוחו בזמירותיו אלה, תקצר כל לשון אנוש זולתו. הוא לבדו היה האחד אשר ערך את הדמות המתוכנת להמון לבו לבת ציון לאסונה ולִשְשונה:

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תִנִּים וְעֵת אֶחְלוֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ אֲנִי כִנוֹר לְשִירִָיִךְ⁵⁸.

אך דומה הדבר כי כל היות מספר אוהביו רב, נמצאו, גם בקרב הנוצרים יושבי טוֹלֵידו עירו, גם בקרב ישראל, אנשים, אשר דעותיו, השונות ונבדלות מדעות האחרים, לא ערבו להם ואשר מלאם לבם להתלוצץ⁵⁹ עליו ולהתקוטט בו. אך גם הוא לא מנע את לשונו בתוך חכו ויחק לזכרון את תשובתו אשר השיב להם בשיר:

יְרִיבוּנִי בְךָ הוֹלְכֵי חֲשֵׁכִים וְעוֹבְדֵי הָאֱלִילִים הַנְסוּכִים.

הֲשִׁיבוֹתִים: הֲטוֹב לַעֲבוֹד אֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵלָיו אֱלֹהֵיכֶם צְרִיכִים⁶⁰.

ואת היהודים אשר בקֹצר דעתם חָברו עליו, באמרם כי כל עצם הדת היא האמונה לבדה – ואולי האמונה בטעם פלספי יון היא הנבחרת – ואת מעשה המצוה אשר בעיני רבי יהודה היא יסוד התורה כמוזר חשבו, בִּזה בלבו, ויגער בם:

חֲמָסִי וַחֲמָתִי עַל פְּתָאִים, אֲשֶׁר הֵם בְּעֵינֵיהֶם חֲכָמִים;

אֲשֶׁר קָרְאוּ לְשִׁקְרֵיהֵם אֱמוּנוֹת, וְקָרְאוּ שֵׁם אֱמוּנָתִי קְסָמִים⁶¹.

ונראים הדברים כי תנואות אלה המריצו את אוהבי יהודה להטות את לבו לבטא את דעותיו על היהדות ועל כל קדשיה באשר היטב ולהעלותן על ספר גלוי למען יהיה לתשובה לשוטני האמת בישראל ובגוים ולמגן בעד שלומי אמוני ישראל. ויעתר להם רבי יהודה הלוי, ויערוך ספר אשר קראו כוזרי⁶², יען כי נתן את השאלות על דבר היהדות בפי מלך עם הכוזרים בבואו להתיהד, ואת התשובות שם בפי החכם הישראלי רבי יצחק סנגרי הֶחָבֵר. ולמבוא לשאלות ולתשובות האלה הקדים את ראשי הפרקים למעשה בוא הכוזרים בברית ישראל ואת דברי הפלסף אשר קרא לו המלך ואת דברי הכמר הנוצרי והחכם הישמעאלי ואת מאמצי שניהם להביאו איש איש בברית דתו ואת קריאות המלך לֶחָבר הישראלי. הדעת נותנת כי בגלל זה עלה על לבב ר' יהודה לשום את מעשה הכוזרים למסגרת לספרו, יען כי בטולידו עירו אִווּ צאצאי מלך הכוזרים האחרונים למושב להם בימים ההם⁶³. ובהיות האנשים ההם נכבדי ארץ, בני מלכים וגם תלמידי חכמים נאמנים אל תורת רבותינו⁶⁴ התודע אליהם ר' יהודה הלוי וישמע מפיהם את תולדות עמם ובית אביהם ושם להם זכרון ומשמרת בספרו⁶⁵.

טיב הספר הזה הוא שיטתו, אשר רק בתורת ישראל ובדעת ישרה ונכוחה יסודתה מבלי פנות מאומה בחקר רוח התורה ובטעמי המצות לשיטת הפלספה היונית הנוהגת הרבה בארצות ממלכות הערבים. היתרון הגדול הזה נחשב לחסרון גם בעיני מרבית חוקרי הדורות כל עוד אשר רוח הפלספה ההיא היתה עוד שפוכה; אז היו רק מתי מספר⁶⁶ אשר ידעו להעריך את ספר הכוזרי במלוא ערכו⁶⁷. אך במוט כל הפלספה ההיא מזֹקן, לפני החקירות החדשות, החלה חכמת ספר הכוזרי – אשר נואלו עוד רבים לחשוב אותו לפרי רוח רב יצחק סנגרי ולא לתבואת מחשבות ר' יהודה הלוי⁶⁸ – להראות במלא כחה והדרה, עד כי יחשב כיום בעיני כל נבוני דבר לבחיר ספרי חכמי ספרד במקצוע זה.

למען הכר את שיטת רבנו יהודה בכל כלליה ופרטיה ודקדוקיה, יש לנו לשתף עם תוצאות דברי ספרו הכוזרי, גם את תוצאות שיריו. כי בספרו הכוזרי תראינה רק דעותיו השונות מדעות מרבית חכמי עמו אשר בארצו, ובשיריו יראו גם הדעות הטובות והישרות הדומות לדעות כל רבותינו, חכמינו וחסידינו, הנקיות גם הן מכל עֵרֶב זר. ורק יתרון לדעות המבוטאות בפי שירי ר' יהודה, כי נמלצות הן במליצה רוממה ועמוקה נאדרה ונחמדה מאין כמוה.

בדבר עצם ערך האדם בכלל, נפשו לבו ורוחו, ובדבר עצם ערך הבריאה כלה ומערכת יציריה, דברים אחדים לו ולבן גבירול ולרבנו בחיי הספרדי. גם אליו התודעה דמות האל הנעלם מתוך מפלאות מפעלותיו. ואת החזון הנהדר והנערץ הזה, אשר החל לחזות ולהפיץ בישראל הרב הקדמוני הנהדר, רב חפץ אלוף בן יצליח⁶⁹, המליץ ר' יהודה בשפה רוממה עד מאד:

וְאִם נַעֲלֶה הֲלֹא נִגְלֶה בְמַעֲשָׂיו פָּנִים בְּפָנִים⁷⁰.

מִי יֹאמַר לֹא רָאֲךָ? הֵן שָׁמַיִם וְחִילָם יַגִּידוּ מוֹרָאֲךָ. בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם⁷¹.

כי כל צבא השמים והארץ חתומים בטבעת המלך ה' צבאות:

חָכְמָתְךָ בַכֹּל מְבֹאֶרֶת וְאוֹת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת⁷².

ואת הדעת הזאת כי אין בכל היקום, למן הרִמה הרומשת עד השמש בגבורתו, יציר אחד אשר איננו טבוע בחותם הזה ואשר איננו מודיע את גבורות ה' הביע ר' יהודה בחרוזים אשר אין ערוך לתפארתם:

הֵא לָכֶם עֵדִים בְּסוּרִים, מִלְאוּ כָּל-הַר וָגֶבַע;

כִּי בְכָל-צוּרוֹת יְצוּרִים יֵש לָאֵל חוֹתָם וָטֶבַע^.73.

ומלבד עדות כל היצורים השונים הטבועים בחותם אחד, אשר יעידו על הדעת ועל החכמה, על הגדולה ועל הגבורה אשר אין לה חקר:

דַּעְתְּךָ וִיכָלְתָּךָ רֹאשׁ דֵּעָה וִיכֹלֶת;

בַּכֹּל מֶמְשַׁלְתָּךָ וְאֵין לְבִלְתְּךָ מֶמְשֶׁלֶת⁷⁴.

תעיד העבודה אשר יעבדו שכם אחד, גם היצורים הצוררים איש לרעהו, כי אחד ומיֻחד הוא אל מחוללם וכֹחו האחד וחפצו האחד הוא הנוהג בכֻלם:

חַיוֹת⁷⁵ פְּלִיאוֹת וַעֲצוּמוֹת, אַחַת לְאַחַת מַשְׁלִימוֹת;

בְּשֵׁם ה' מַתְאִימוֹת, עוֹשֵׂה שְׁלוֹמוֹת בִּמְרוֹמוֹת⁷⁶.

הָשְׁלְמוּ בְצִלוֹ חַיוֹת אֵשׁ וָמָיִם⁷⁷;

נִגְּשׁוּ מַיִם בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְלֹא נֶחְלָשׁוּ⁷⁸.

ומדוע? יען כי אלפי רבי רבבות היצורים מעשי ידי יוצר אחד הם:

רְאוּ כָל-יְסוֹד נִבְרָאוֹת אֶחָד, וּמֵאִתּוֹ בָאוֹת;

וּדְעוּ, הֲלֹא הָאֶחָד רֹאשׁ מִסְפַּר אֲלָפִים וְרִבּוֹאוֹת⁷⁹.

ועל מתכֹּנֶת היצורים, הרבים והעצומים השונים והנבדלים, אל יוצרם האחד, היה ר' יהודה אומר:

לְךָ הַכֹּל, בְּךָ הַכֹּל, וְעַל הַכֹּל חֲסָדֶיךָ⁸⁰;

וּמָקוֹם לֹא יְכִילוּ, וְהוּא מֵכִיל פְּעֻלוֹתָיו⁸¹.

ומותר האדם מהו? ככל היצורים גם הוא נברא ולא בורא, פעול הוא ולא פועל. כאשר דבר ר' יהודה על האלהים ועל האדם:

וְעָצְמָתוֹ גְּלוּיָה, וַאֲנַחְנוּ פְעָלֶיהָ⁸².

יודע האדם את היותו ואת היות כל היקום אשר סביבותיו, אך איככה נוצר כל היקום תעלומה היא לו. אף עצמת נפשו לא נכחדה ממנו כי אם מצפוני כשרוניה שגבו מדעתו.

וְעַדוּתָם כִּי בְרָאתָם, אֲבָל לֹא יָדְעוּ אֵיכָה⁸³.

הֱבִיאּונִי⁸⁴ דְּבַר נֶפֶש יְצַרְתָּה קְשׁוּרָה בִי וְהִיא נִפְלָאת בְּעֵינָי⁸⁵

לעומת זה ידועה נפש האדם לאלהים ידיעת אהבה יתירה, גם כל ימי חייה, גם בטרם נוצרה עוד:

יְדַעְתַּנִי בְּטֶרֶם תִּצְרֵנִי⁸⁶; וְכָל-עוֹד רוּחֲךָ בִי תִּצְּרֵנִי⁸⁷.

כי יתרון לאדם על כל יצורי העולמים, כי יצק ברוח יראיו את רוח קדשו⁸⁸ ויכתוב על לוח לבבם את חסדו ואת אמתו.

וַעֲלֵי לְבַב עוֹבְדֶיךָ לוּחוֹת, וְשָׁם עֵדֶיךָ, כִּי בְאֶצְבָּעוֹת יָדֶיךָ

חֻקוֹת, אֲשֶׁר לֹא נִמְחוֹת, חֲקוּקוּת עַל הַלּוּחוֹת⁸⁹.

על כן בחר ה' בלב האדם לשום אותו למשכן כבודו, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ויחשב הלב לקֹדש הקדשים במקדש הבריאה. וכל האדם ההולך לדרוש את האלהים, אל לבו יפנה ושם ימצאוהו ומשם ידרש לו:

דְּרַשְׁתִּיךָ בְמַחְשָׁבִי, מְצָאתִיךָ בִשְׂעִפִּי⁹⁰;

נִמְצָא בְּלֵב דַּכָּא, וּשְׁמֵי מְרוֹמִים לֹא יְכִילוּהוּ⁹¹.

ותחזק אמונת ר' יהודה בקדושת מקדש לב האדם, עד כי היתה הקדושה כדבר הבא לשבר את האזן להבין את דבר קדושת בית המקדש:

הַאֻמְנָם כִּסְאוֹ כְרוּבִים וְחַיּוֹת? וְהֵן לֹא יְכַלְכְּלוּהוּ מְרוֹמֵי עֲלִיּוֹת!

אַךְ כַּאֲשֶׁר נִמְצָא בְלֵב וּכְלָיוֹת כֵּן בֵּין שְׁנֵי כְרוּבִים שׁוֹכֵן לִהְיוֹת⁹².

ובכל היות כל מערכי לבו בדבר קרבת אלהים לאדם משכיות חמדה, נזהר מאד לבלתי תת מכשול לשומעי דבריו וקוראיהם לערוך דמות לדברים הנעלים מכל דמות וערך, וישנן להם גם בשיריו גם בלמודיו כי בדבר הכתוב או חכם מורה על הראות ה' ליראיו יכוֵן אל “ראות לב לא ראות עין”⁹³, ובאמרו כי חל כבוד ה' יכַוֵן אל “חול גדולה לא חול מקום”⁹⁴, ובדברו על הנפש הדבקה בה' יכון על “דבקות מחשבה ולא על דבקות נגיעה”⁹⁵.

ויען כי מלאה כל רוח החכם הזה את הדעת את ה' היוצר את הכל והמושל בכל, לא ישרה בעיניו מלת “טֶבַע” המשבשת את הדעות, אשר יש אשר יאמרו כי הטבע הוא כח פלאי ואינם יודעים מה הוא⁹⁶, ויש אשר ימצאו בו את ראש מסִבֵּי המנוחה והתנועה⁹⁷, ויש אשר יאמרו "הטבע חכם פועל⁹⁸. וימצא ר' יהודה כי צר גבול דמיון זה מהכיל את כל המדות והמשמעות אשר יתלו בו המזכירים אותו. ויחלט כי טבע אפשר להאמר רק על חוקת העולם אשר חקק ה' לצבא השמים ולמצוקי הארץ, לתת את כֹחם המֻטבע בם ביד יוצרם, להָחֵם ולהָקֵר, להרטיב ולהוביש ולפעול את יתר הפעולות הדומות לאלה, אשר אין בהם דעת ותבונה⁹⁹. אולם כל מלאכה ומחשבה אשר תראה בכל היקום, הלא הן מדה וקצב, תכנית ותכלית. צורה בתוך צורה ופרי עושה פרי לא תבא ולא תהיה בלתי אם מיד הבורא¹⁰⁰ היכול המשער, אשר נתן לכל דבר חֻקו מאין תוספת וחסרון¹⁰¹, כי:

לֹא בְכֹחַ, כִּי בְרוּחַ, יָצַר כָּל הַיְצוּרִים¹⁰².

ומיטב יצירי רוח האלהים הלא הוא נפש האדם בעינה ובעצם טהרתה¹⁰³. ורק למען היות לה משקל אשר יעצרנה פה על הארץ מתחת, נתן לה גם חֹמר, הלא הוא הגוף, אשר בו תאחז הנפש “כְהִקָשֵׁר הלהב בראש הפתילה”¹⁰⁴.

בכל הדעות האלה, על אודות ערך הבריאה ועל ערך האדם, אשר מוצאיהן מן התורה הטהורה ומן הבינה הישרה הנטועה בלב כל איש חכם לב בישראל ובאדם, היו דבריו תמים עם דברי כל חוקרי עמו אשר בספרד ובנותיה. אך בדבר דעותיו על כשרון האדם להכיר את עצם האמת לאמתה לכלכל אותה במשפט, ולכון את כל מחשבות לבו ואת כל מעשי ידיו על פיה, נבדל מן החוקרים אשר קמו בארץ גם לפניו גם לאחריו.

הן כל החוקרים ההם אשר תרבות הערבים, אשר בתוכם ישבו, היתה לנגד עיניהם תמיד, למדו מהם לשום את פלספת יון למופת ולחשוב אותה לבדה למקור החכמה והאמת. וגם ר' יהודה הלוי למד אותה ויעמק בה, אף לא הכחיד תחת לשונו את נעימותיה אשר תנחיל ליודעיה¹⁰⁵, ואת מחשבת חכמיה הטובה והישרה לבקש ולמצוא את האמת באשר היא¹⁰⁶. אך הוא מצא את לבו לבקר אותה, וימצא כי הרבה מן הדעות אשר החליטה הפלספה, ואשר אמרה להוכיח את אמתן, הנה תוכחתן רפה מאד, אף כי רב מספר הקהל העונים אחריהן אמן¹⁰⁷. וכי יש אשר אחרי הרבתה הפלספה להֲרוֹת, ללדת ולגדל את חקירותיה ולישרן עפ“י דרכה אשר סללה להן, והנה גוף הענין אשר אותו אמרה לחקור לתכליתו ולבוא עד תכונתו, יוצא ממחבאו ומתיצב בפניה בכל אמת הֲוָיָתָהּ, והנה הוא שונה הרבה ורחוק הרבה מן הדמות אשר ערכה לו, אז תאנס הפלספה לשנות את דרך חקירתה ולכונה היטב עפ”י טבע גוף הענין¹⁰⁸, ומהיות יסודה רעוע, על כן רב מספר שיטותיה כרבות מספר גדולי חכמיה¹⁰⁹. ויתבונן ר' יהודה עוד, כי האמת רק אחת היא ובת עולמים היא, וימי חכמת היונים לא רבו על הארץ, כי בימי מלחמות יון בפרס החלה הפלספה הזאת, אשר מארץ כשדים מוצאה¹¹⁰, לבוא מפרס ארצה יון. אך גם שם לא האריכה ימים, כי אך החלה להקים חכמים אנשי שם כסוקרטס, פלטון ואריסטוטלס, עמדה מלדת, ולמן היום אשר גברה יד רומי לא הוסיף עוד לקום אף פלסף מפורסם אחד על אדמת יון¹¹¹. ויחפש יהודה וימשש את הפלספה ההיא בשמלתה הערבית, ולא מצא בה כל פרי לאדם בחיים, ותהי בעיניו כדעת קדים אשר לא תמלא את הנפש, ולא קבל מידה בלתי אם תורת סדר החקר¹¹², אשר בה אמנם עשו היונים חיל, ככל אשר גם רב סעדיה קבל רק אותה, אך מעצם הפלספה ההיא נקעה נפש ר' יהודה הלוי.

וְאַל תַּשִׁיאֲךָ חָכְמָה יְוָנִית, אֲשֶׁר אֵין לָהּ פְּרִי כִּי אִם פְּרָחִים – –

שָׁמַע דִּבְרֵי נְבוֹנֶיהָ נְבֻכִים בְּנוּיִם עַל יְסוֹד תֹּהוּ וְטוּחִים;

וְתָשׁוּב לְךָ בְּלֵב רֵיקָם וְנָעוּר, וּפֶה מָלֵא שִׂיגִים וְשִׂיחִים.

וְלָמָּה זֶה אֲבַקֵּשׁ לִי אֳרְחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת, וְאֶעֱזוֹב אֵם אֳרָחִים? ¹¹³

ושם “אם הארחות” לא נָאוֶה בעיני יהודה, בלתי אם לחכמה אשר כימי תבל ימיה, ואשר לא יאבד עליה כלח כל ימי עולם. ויבקש וימצא כי יש חכמה בת עולמים כזאת, אשר אותה לא מנע אלהי הרוחות מבחירי יצוריו למן היום אשר ברא אדם על הארץ, וכי היא היא עצם צלם אלהים אשר בו חנן את יציר כפיו.

רמז גדול נרמז לנו מתוך הליכות חקרי החכם הזה, כי באבן הפנה הראשונה אשר ירה ליסוד בנין שיטתו, כבר אנחנו רואים את ההפך הגמור משיטת יתר הדתות, כי הן מצאו באדם הראשון רק את מקור כל חטאת, את פטר מקור המאֵרה המַמְאֶרת המשכלת לאין מרפא, אשר ממנה נפתחה הרעה לכל באי עולם. וחכמנו חסידנו הלוי הישראלי, מצא באבי כל החי את מקור כל חכמת האלהים ההולכת הלוך ואור, הלוך וטהור¹¹⁴, אשר היתה למחיה ולמרפא בראשונה לקהל אחד גדול ורב, למען היות אחרי כן לברכה ולפלטה לכל משפחות האדמה.

האדם הראשון, אשר בגופו היה “שלם מבלתי תנאי”¹¹⁵, באשר לא עלו בו סיגים מטבע אב ואם, בהיותו “מעשה עושה חכם יכול, מחומר [אשר] בחרו לצורה אשר חפץ בה”¹¹⁶, נפח בו ה' נשמת חיים כלילה בכל¹¹⁷, וימלא אותה רוח חכמה, עד כדי אשר תוכל נפש אנוש במלוא טהרתה לשאת, ויתן בה כח להכיר מתוכה את תכלית האמת בעינה ולהכיר את ה' ואת דרכיו בדעת ישרה ונכוחה מבלי העמק שאלה ומבלי בקש חשבונות רבים¹¹⁸.

ו“יציר כפיו זה של הקב”ה", הוא לבדו אבי כל משפחות האדמה, ומבלעדיו אין אב לכל נפש אשר בשם אדם תקרא. ולבד משני העדים הנאמנים, הלא הם התורה העתיקה והטבע האחד המשותף לכל נפשות בני האדם, יעידו על היחש האחד הזה גם דמיון הלשונות השונות אשר המִבְנֶה הפנימי כמעט אחד הוא בכֻלן¹¹⁹, ומספר העשרה אשר היה ליסוד כל מנין, ומספר שבעת הימים לשבוע, אשר שניהם היו לחוק לכל יושבי תבל¹²⁰, באין חוק מחוקי הטבע אשר ימריצם לשני המספרים האלה. אין זאת כי כֻלם בני אב אחד הם וממנו קבלו אותו¹²¹.

אולם לא כל הנפשות הָכשרו להטבע בטבע החכמה העליונה הזאת, כי רק בלב יחידים מעטים שב להתנוסס שביב האור הזרוע בלב אביהם הראשון. כי מכל הבנים הרבים אשר הוליד אדם¹²² לא ירש את חכמת אביו בלתי אם הבל ואחריו שת ואחריו עוד בני עליה מתי מספר עד ימי נח, והבחירים האלה היו “סגולה ולב”, מבחר פרי רוח האדם הראשון, ושאריתם לא היו בלתי אם נובלות ובֹסר אשר לא יצלח¹²³. ושֵם היה סגולת נח ועֵבר היה סגולת שם¹²⁴, ואלה היו “לב האדם וסגולתו”¹²⁵. “ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום”. ושם היה קרוב, ועיניו היו נשואות “אל ארץ כנען, אדמת הנבואה¹²⁶. “והחכמה שהיא ירושה מאדם, איננה כי אם בזרע שֵם¹²⁷, לא פסקה החכמה הזאת ולא תפסוק מן הסגולה ההיא”¹²⁸ כל ימי עולם¹²⁹. אולם עד ימי שֵם ועֵבר היה טבע החכמה העליונה אשר הוטבע באדם: נגלה ונכסה, נראה באב ונרדם בבניו וחוזר ונעור באחד מבני שלֵשיו או מבני רבֵּעיו, כמשפט טבע הגוף, אשר יש אשר יתעלם בבנו, וישוב להראות בנכדו או נכד נכדו.¹³⁰ אך מימי שם ועבר החל לאט לאט טבע החכמה ההיא להיות רצוף מושך והולך עד היום כי “אברהם היה סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי וסגולת אברהם יצחק – – וסגולת יצחק יעקב – – ובני יעקב כלם סגולה היו”¹³¹. אז החל רוח האלהים אשר נחה על אדם לחול “על קהל אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים” עד העת ההיא “וישמרם האלהים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן אשר שרשו טוב, עד שהוציא פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר ממנו נִטע¹³². ויהי מבחר הפרי משה, אהרן ומרים ויתר אנשי השם, אשר יצאו ממצרים כבצלאל, אהליאב, יהושע וכלב וחבריהם¹³³. אז החל כל עם בני ישראל להיות לעדת ה' ל”עדה המוכנת” לקבל את תורתו אשר תדבּק ברוחו ובנפשו “כהדבק האור במראה הזכה”¹³⁴. כי אמנם ספונים וטמונים גם בגושי החמר אשר בארץ מתחת, רסיסי אורה עליונה, אשר יכשירו אותם לחול עליהם רוח אלהים חיים, בהתכנם לקבל אותה¹³⁵, אז יהיו הגלמים ליצורים, הגושים לגופים והדוממים לצמח ולשרץ נפש חיה. והחזיון הזה המתראה במערכת הבריאה התחתונה, מתעלה ומתגלה ביתר עוז ואורה במערכת הבריאה העליונה, בטבע האדם, כי רוח אלהים שואפת לנוח על דורשיה, אשר יכינו את לבבם אליה, כאשר יכסוף הטבע אל המזג המתֻכן היטב, לצור אותו בצורה נאה ומתוקנת להצמיחו ולהחיותו¹³⁶. כי טוב ומטיב ה' לאוהבים את הטוב¹³⁷. והאור הזה אשר האיר ה' על בחיריו מדור דור דבק באברהם יצחק ויעקב, עקב צדקתם ואהבתם את ה' ואת טובו, ולא סר מהם ומזרעם אחריהם¹³⁸.

הֵם¹³⁹ נְבִיאַי עוֹמָדַי סוֹדִי, דְּרָכַי הִכִּירוּ;

אַחֲרֵיהֶם אַהֲבָה רַבָּה לְזַרְעָם הִשְׁאִירוּ¹⁴⁰.

ומראה האור הזה הוא רק התורה, שהיא עצם חכמת האלהים. ויהי ישראל לעם עולם ותורתו חיי עולם. אשר נטע ה' בתוכו.

אֱמוֹר לִצְבָא שְׁחָקִים אֵיךְ כְּלִיתֶם; וְלִשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת – אֵיךְ שְׁנִיתֶם?

וְאַל תֹּאמַר לְזֶרַע יַעֲקֹב כֵּן; אֲבָל עִמְדוּ, הֱיוּ כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם.

רְאוּ רוֹעִים אֲשֶׁר יָקִים אֲדֹנָי; רְעוּ מִרְעֶה אֲשֶׁר מֵאָז רְעִיתֶם¹⁴¹

והחכמה הזאת, הלא היא תורת ישראל, שונה היא ונבדלת מחכמת יון וחברותיה מן הקצה אל הקצה, כי הפלספה לא נתנה בלתי אם לחוקרים חריפים מתי מספר, אשר עמם תמות חכמתם מבלי נשוא פרי רב לקהל עמם, גם בדורם גם בדורות הבאים. ותאותם לדעת את אלהי האמת לא תגדל ולא תיקר בעיניהם מתאותם לדעת ענין אחר, במדעי החול, להכירו או להעלותם בפלפוליהם¹⁴². לא כן תורת ישראל: תורת אברהם העברי נבדלת היא מתורת אריסטוטלס היוני בדבר הגדול הזה, כי אלהי העיון והסברה, ואלהי אברהם הוא ה' אשר “תכסופנה לו הנפשות” ואשר יתודע אל עם בחירו “בטעם וּרְאִיָה”¹⁴³, כדבר המשורר אל עם קדשו: “טעמו וראו כי טוב ה'”¹⁴⁴.

אִמְרוֹת הָאֵל טְהוֹרוֹת, מִפְּנִינִים הֵם יְקָרוֹת,

בָּלְּבָבוֹת הֵם צְרֻרוֹת, בַּנְּפָשׁוֹת הֵם קְשֻׁרוֹת¹⁴⁵.

והתורה הזאת – אשר נאספו אליה גם מעט המצות, אשר נתן ה' לחסידי הדורות הראשונים¹⁴⁶ - יען כי פרי רוח ה' אל אמתה, אשר נטע בעצם טהרתה בלב יצירו הראשון, – נתנה חתומה ומסוימה לבני ישראל ולא פרקים פרקים, דור אחר דור, כדרך התורות אשר פרי רוח אדם הן¹⁴⁷. ושלשה הם ראשי מוסדותיה: המשפטים, התורות והחוקים¹⁴⁸. המשפטים הן המצוות אשר בין איש לרעהו לכל גבול מסביב; התורות הן הדעות הנעלות על דבר ה' ודרכיו ועל מתכֻּנתו אל הבריאה בכללה ואל נפש האדם בכללה ואל נפש האדם בפרטה. והנה המשפטים והתורות מתודעות מעולם, כלן או מקצתן, אל כל איש טהר לב אשר חננו אלהים חכמה ומוסר¹⁴⁹, ושניהם כאחד הם תורת האדם, אשר בלעדיהן לא יכון כל עם וכל קהל. אך החוקים אשר נתנו ביד משה לבני ישראל לבדם לשמור ולעשות אותם, לא נודעו טעמיהם בלתי לאלהים לבדו, והוא הורה את עם בחירו לכונן במעשה החוקים את לבם ומעשיהם, אל מול חוקי הטבע הנעלם¹⁵⁰ והנעלה אשר טבע בעולמו. הן גם טבע הנראה המוטבע במערכת הצומח והחי, הנגלה לעיני כל בשר, נכחד עצם עצמתו מדעת אדם, וכל חכמי עולם ילאו להגיד איזה טבע שם את צמח זה תָּמר וזה גפן, את חי זה סוס וזה ארי¹⁵¹, ואף כי טבע הנעלם הנשגב המתכסה מעיני כל חי ובלעדי ה' אין יודע את חוקי עבודתו, המקבילים אל חוקי הטבע העליון, לעתותם, למקומותם, לכל משפטם ומתכֻּנתם¹⁵². ומלבו לא ידעם איש ולא יבוא עד תכונתם¹⁵³ בלתי אם בבוא על אודותם “ידיעה שלה מפורשת תכלית הבאור מאת האלהים”¹⁵⁴. והעבודה הזאת הנעבדת עפ"י החוקים המפורשים האלה הבאים מפי ה'. היא הרצויה בעיניו והיא “שרש האמונה”. אך העבודות הבדויות מלב אנוש הן “שרש המרי”, כי הן הן עצם כל עבודות האלילים מדור דור¹⁵⁵, אשר עובדיהן חזון לבם יעבודו.

ואף כי נבדלו החוקים מן המשפטים והתורות, בהיות החוקים גם כל עצמתם מאת ה‘, ולבינת אדם כמעט אין חלק בהם¹⁵⁶, ושרשי המשפטים והתורות נטועים בלב כל אדם כדבר רבותינו “שאלו לא נכתבו – בתורה – ראוים היו להכתב”, בכל זאת משפט אחד למצוות האלה ולחוקים. האחת, כי בלעדי המשפטים והתורות אין מעמד לחוקים¹⁵⁷, כי איככה יכשר איש לעבוד את ה’ אם יאשם באחת מחטאות האדם לאדם¹⁵⁸, והשנית, כי גם המשפטים והתורות, אשר את שרשן וכללן תכלכל דעת כל אדם, חזרו ונתנו עוד הפעם, בכל פרטיהם, מיד ה' בתורתו, למען הודיע לקהל עמו את הגבולות אשר הציב הוא להם כי ה' לבדו הוא היודע את מדת המעשים ההם ואת מספרם, אשר יצלחו להמציא את מִסַת הטוב אשר יגיע לבני האדם בשמרם לעשות אותם¹⁵⁹. ודוגמא לתועלת אשר תצא מיד התורה, לכל אזרח בישראל ולגוי כלו, היא מצות השמיטה משנת היובל “כי כאשר יסתדר הערך הזה ישארו ישראל עשירים – – ולא יגיע הענין לדַלות שבט או משפחה, כאשר צוה בשנת היובל לשום הכל כאשר היתה בשנה הראשונה מחלוק הארץ”¹⁶⁰.

ואם אמנם נבחרה בעיני ר' יהודה הלוי האמונה התמימה מן החקירה המתחכֶּמת בדברים אשר נשגבו מדעת אנוש¹⁶¹, בכל זאת נכבד בעיניו המדע הגמור מאד, באמרו כי חלילה לה' ולתורתו לזלזל במשפט המדע ולכחש בו¹⁶², וכל האמונות הטפלות אשר אין להם יסוד בטבע, שהתגנבו אל תוכנו למרות עיני התורה, היו בעיניו לבוז¹⁶³. על כן שם את לבו לדרוש ולתור גם בחוקים אשר לא פֹרַש טעמם, רמזים נכוחים אשר יהיו ל“מוצאי חכמה” ביד הנוטים אל החקר, לבלתי העזבם “לסברות רעות ולספקות”¹⁶⁴.

למבחר העבודה אשר יעבדו בני ישראל את ה‘, חשב את עבודת בית המקדש. ואחרי אשר זקק וטהר את מליצת לחם אלהים מכל משמע גס ומהביל¹⁶⁵, הציע את שיטתו כסדר הזה. את המשכן ואת כל כליו לכל עבודתו ביד הכהנים שם לערוך דמות לגוית האדם העשויה להיות לבית משמרת לנפש. ואל הדמות הזאת הקביל מחזה מול מחזה את דמות מראה העולם ומלואו, אשר לא נוצר כי אם להיות משכן כבוד ה’ עושהו. ומעשי העבודה ביד בני אהרן ובית הלוי רמזים הם לתפקידי חיי האדם, אשר יש בהם מעין דוגמת הליכות העולם הגדול אשר רוח אלהים תחיהו ותפעמהו.

ארון הברית הוא הלב לישראל ולכל העולם כלו, ושני הלוחות הם שרשי שתי החכמות, הלא הן התורה והנבואה, אשר הן הן הראש לגוף האומה הראשה, לעם ישראל, ומראה האש אשר הוא העצם הזך והאדיר מכל אשר בארץ, הוא מראה חום החיים. ושלשת מדרגות החיים נראו בשלשה פנים במראה האש. חיי הבשר נראו באש אשר תאכל את העולה ואת חלבי השלמים על מזבח הנחושת בחצר אהל מועד; חיי הלב נראו באש קטרת הסמים על מזבח הזהב אשר בהיכל ה' וחיי הרוח נראו בשלהבת אור המנורה הטהורה אשר ישַוֶה את “אור החכמה והדעת”. אלה הם רק קצות השיטה הזאת הרואה בכל פרט קטן או גדול מן העבודה הזאת את תקוני הסדר המקביל את העולם התחתון, אל העולם העליון הנעלם¹⁶⁶.

ובהיות עבודת המקדש, צלם דמות רוח החיים היוצאת מאת פני ה' ומתרגשת בעולם אשר היא היא עצם הקדושה והטהרה, על כן לא נִתן לכל זכרון מות ולכל מראה מות – הלא הם כל יציר חי אשר התקלקל ולא יצלח עוד לתעודת החיים¹⁶⁷, או אשר תעודת החיים לא עלתה לו¹⁶⁸ – לבא אל המקדש ולגעת בכלי קדש, כי טמאים הם ומטמאים את כל הקרב להם והנוגע בם¹⁶⁹, כי העבודה וכל מעשיה, אנשיה וכל כליה מכשירי קדושה וטהרה הם, אשר כל דבר טומאה יחלל אותם. ורק בגלל הדבר הזה בטלה מצות משמרת הטהרה למיום היות המקדש לשמה, ועתידה היא לחזור בשוב המקדש להתכונן על מקומו. כי “הטומאה והקדושה¹⁷⁰ שני עניניים זה כנגד זה, לא ימצא האחד אלא בהמצא השני ובמקום שאין קדושה אין טומאה”¹⁷¹.

ובארץ ישראל בחר ה' להיות לאוצר חיים לכל ארצות תבל ביום הפרידו בני האדם לארצותם לגוייהם¹⁷², ותהי גם היא לסגולה מכל הארצות ככל אשר היה ישראל סגולה מכל העמים. וככל אשר סגולת ישראל עולה ומתעלה מן העם כלו אל הנביאים והחסידים, שהם סגולת הסגולה באדם¹⁷³, ככה עולה ומתעלה סגולת א"י אל ירושלים ואל המקדש, שהוא סגולת הסגולה בעולם¹⁷⁴. ובהיות לאחדים ארץ הסגולה ועם הסגולה, לאמר, בשבת ישראל בארץ קדשו, תתכן לשניהם מתכֹּנת הכרם הנעבד היטב אל הגפן השורקה, אשר הוא לא יצלח בלתי אם לגדל גפן אדרת כמוה והיא גם היא לא תעלה ולא תפרח ולא תשא את פריה בלתי אם על אדמת הכרם הנעבדת בעבודה הראויה הזאת¹⁷⁵. והגפן הוא ישראל, והעבודה היא עבודת המקדש¹⁷⁶, והפרי אשר יבשיל העם הזה בהיותו נטוע על הארץ הזאת בהעבד העבודה הזאת הוא רוח הנבואה אשר תחיה את בחירי בניו אשר תשפוך רק עליהם את רוח האלהים עד כי יחשבו למלאכי ה'¹⁷⁷ הנעלים מכל האדם אשר על פני האדמה¹⁷⁸.

ומאור ה' זה, אשר אפס קצהו יראה לחכמי כל העמים ויותר מהם לבני ישראל ובשפע רב לנביאים¹⁷⁹, “יש לו עתים ומקומות” אשר בהם יגלה ביתר עז “והמקומות הם מקומות הנבואה”¹⁸⁰. אך גם בגלותנו, אשר המקומות הקדושים ההם נתנו ביד צר, ואין עוד כהן ונביא, עוד נותרו לנו העתים המתעלות והמתקדשות גם הן מעלות מעלות בקדש כמשפט המקומות. והעתים האלה הן הן מכשירי מעשה העבודה, “מה שעושה החסיד בזמננו זה”¹⁸¹, והיא היא הנקראה בפי רבותינו “עבודת הלב¹⁸², ואל העבודה הזאת ירימו העתים את תרומתם, שהיא סגולת העתים. כי שעת התפלה תהיה לחסיד “לב זמנו ופריו” וכל “פרי יומו ולילו שלש עתות התפלה”¹⁸³. וככל אשר נועדה קדושת א”י ומקדשה להיות לברכה לכל העולם כלו למקומותינו¹⁸⁴, ככה תהיה שעת עבודת הלב לברכה לכל הזמן לעתותיו, בהיות ברכת התפלה זנה את הנפש “עד עת תפלה אחרת”, כהמשך כח סעודת היום לגוף עד הסעודה האחרת. והתפלה הזכה היא המטהרת את הלב מן הסיגים אשר העלו בו עסקי החול, והיא תכין את הלב לקראת השעות הבאות לשמור אותן מכל דֹפי. ו“פרי השבוע [הוא] יום השבת”, אשר בו תדבק כל נפש ישראל באלהיה בשמחה, והיא היא אשר תטהר את הלב מן “המותרים המקדירים אשר נקבצו בו עם אֹרך ימי השבוע”. וככה יהיו ראשי החדשים ומועדי השנה לסגולת עתות כל השנה, ויום הכפורים אשר בו ידמה החסיד למלאך אלהים¹⁸⁵, ויום הכפורים ויום הזכרון וימי התשובה אשר בהם תפקחנה עיני הפקח לאור באור ה'. עשרת הימים ההם הם סגולת הסגולה בעתים ככל אשר מקומות הנבואה, הלא הם ירושלים ומקדשה, היו סגולת הסגולה מכל המקומות¹⁸⁶.

ותורת ישראל, אף כי מקצת מצותיה, הלא הם החוקים, נשגבו מדעת אנוש, מיֻסדת היא כלה על המדעים הגמורים המובהקים. ובדבר הזה נבדלת היא מכל דתות הנכר¹⁸⁷. כי מלבד חכמת אלהים היצוקה בתורה הנתונה מסיני, היו הדעת והתבונה מוטבעות בלב העם העברי וקנויות בידו מקדמי קדומים¹⁸⁸, וממנו באו “שרשיה וכלליה” מיד אל יד, אל הכשדים, אל פרס ומדי, אל יון ורומי¹⁸⁹. על כן המעט מן התורה כי מבית לגבולה, לאמר בחקר המצוה עשתה גדולות ונפלאות במלאכת הבקרת, אשר בקר התלמוד כל קטנה וגדולה, גם את המלה היחידה גם את הענין כלו בדרך שנונה, העולה בדקדוקה ובעמקה על הבקרת הנוהגת בקרב חכמי כל הגוים¹⁹⁰, היו הסנהדרין תופשי התורה חיָבים לדעת את כל המדעים¹⁹¹, גם המדעים הגמורים גם המדעים הבדוים והלשונות¹⁹², כאשר תראה עוד דעתם העמוקה והרחבה, אשר ידעו את תורת עבודת האדמה, בסדר זרעים¹⁹³, ודעתם את תכונת השמים בסדר קביעות העבור, אשר הוא לבדו עומד בעינו זה אלפי שנה בלא תוספת רגע ובלא גרעון רגע, תחת אשר קבועי יון ורעותיה משתנים בסוף כל מאה שנה¹⁹⁴. ובידיעות הטרפות העמיקו חכמי ישראל לדעת "ידיעה דקה מכל מה שזכר אריסטו מידיעת ממיתי החיים¹⁹⁵. וידעו גם "מה שנעלם רובו מגאלינוס¹⁹⁶. לבד מאשר הפליאו להשכיל במלאכת הנגון הרוממה בהיות עוד המקדש על מכונו¹⁹⁷, בהיותה צרך ללב עם אשר שרש מולדתו היה זך וטהור בתכלית הטהרה¹⁹⁸. סוף דבר, הדברים אשר דבר משה לישראל “כי היא חכמתם ובינתם לעיני העמים” יאמנו לכל רואה את אוצר החכמה והבינה האצור במשנה ובגמרא וידע כי יש לישראל להתפאר בחכמתם על כל העמים¹⁹⁹, ומיד מי כל הכבוד והגדולה הזאת הלא מיד עם ישראל, כי לולא העם הזה לא היתה התורה²⁰⁰.

על כן יחד ר' יהודה הלוי את כל לבו אל ישראל עם התורה, אל הסגולה אשר אליה תכלינה הסגולות כֻּלן, גם סגולת המקומות גם סגולת העתים. ואף כי למראה עין גבהו העמים האדירים, בכחם ובגבורתם, בכבודם ובעשרם, ובשבתם יחדו לבטח איש בארצו, על העם הדל והקטן הזה, בכל זאת נעלו בני ישראל על כֻּלם. ולוא גם היה אמת בפי האומרים כי חדל ישראל בגלותו מהיות גוי, וכי דומה הוא בגלותו לגוף אשר ראשו סר מעליו בהלקח ממנו ארצו וממלכתו, ואשר עצמיו נפזרו לכל רוח בהיות בניו גולים ונפוצים בארבע כנפות הארץ, הלא גם “העצמות אשר נשאר בהם טבע מטבעי החיים” ואשר היו לפנים “כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מן הפסילים האלמים המחוטבים היטב באבן וסיד ומראה עינים, אזנים, ידים ורגלים להם, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה ולא תוכל לחול בהם”, בהיות הפסילים “צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם”²⁰¹. על כן, אף כי הגוים והממלכות האלה גובה להם ויפעה להם וישראל דל חלקו בחיים בארצות גלותו, בכל זאת דומים הם בפניו כחמרים הדוממים בפני החי, אשר הם כרבות, כֹּבד משקל גלמם ומספר רבי רבבות עפרותיהם כן יגדלו וכן יחזקו²⁰². לא כן העם הקטן הזה, ישראל המעט מכל העמים. אמת הדבר כי “דַלַת החמר” אומה זו, אך “חִזְקַת הצורה”²⁰³ היא. והנה היא היא המחיה את כלם. הן אמנם כי מרוב קטנה ומרפיון זרוע כחה מתעלמת היא מעין רואה, בקרב העמים הגדולים והעצומים, כנטפי מים אשר לא יאספו, אך שארית התורה היא הנותנת לב אחד²⁰⁴ לכל בניה הנטושים והנפוצים, והשמה אותם גם בגלותם לגוי אחד. וככל אשר “השכינה היתה בישראל כמדרגת הרוח בגוף האדם”²⁰⁵, בהיות עוד ישראל על אדמת קדשו, כן לא זזה שכינה ממנו גם בגלותו. על כן לא רוב המספר ירבה את חיי העם הזה ולא מעט מספרו ימעיטם, כי לא רֻבו, רחבו וחסנו, כי אם ערכו הוא אָמצו ועָצמו, ומלכו המושל ברוחו, והמחיהו והמפעמהו גם בגלותו ובגרותו הוא אלהיו מקדם אל חי²⁰⁶.

ויען כי גבר בעם הזה כח הרוח על כח הבשר, על כן רבות הן החליפות העוברות עליו והפגעים אשר ימצאו אותו, מחליפות כל הגוים ופגעיהם. אך לעומת זה רב כח החיים היצוק בו מכחם, כי “ישראל באומות כלב באברים”: חולה מכלם ובריא מכלם²⁰⁷, כי רוחו החיה מתעוררת ומתרגשת לכל צרה ולכל תלאה אשר תקרה אותו, או את כל משפחות האדמה, ככל אשר ירגיש הלב כל נגע וכל מחלה, כל ריב וכל רֹגז, כל טרח וכל יגיעה וכל האברים שקטים; לעומת זה תחזק גם חזוק תולעת יעקב הרכה והרפה מכל הגוים העריצים, יען כי נביאי ישראל ומוכיחיו לדורותם למדוהו לעמוד על משמרתו ולבלתי תת לחֵטא אשר יחטא, או אשר יחטיאוהו העמים אשר סביבותיו, להשתרש ולהאחז בקרבו, ככל אשר יתחזק הלב להדוף מפניו כל נגע בגוף החי אף כי קל הוא, בדעתו כי כל פגע אשר יקראהו מות הוא לו²⁰⁸. על כן יחיה ועל כן יקום ויחזק ישראל²⁰⁹ ועל כן יטהר העם הזה להיות למשכן רוח אלהים אלהי עולם בקרב כל גויי הארץ, ככל אשר הלב הוא משכן נפש החיה²¹⁰ אשר ממנה תוצאות חיים לכל אברי הגוף. והמתכֹּנת הזאת, מתכנת ישראל אל כל העמים הדומה למתכֹּנת הלב לכל האברים, היא היוֹעֶדֶת את תעודתו והתוכנת את גורלו בלאומים.

והסממנים הטובים, אשר שמרו את היהדות מרקבון ואת ישראל מכליון, והקשורים אשר קשרו את נפשו אל ה' להיות לו לעם ולעמוד בבריתו גם בארץ גלותו, היתה התורה ותלמודה ומשמרת מצוֹתֶיה:

הִנֵּה בְאֶרֶץ עָנְיִי תּוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻעָי;

הִיא הַמַּרְפֵּא לְחָלְיִי וְתַחְבֹּשֶׁת לִנְגָעָי²¹¹.

וְהַא לָכֶם כִּפּוּרִים לְרַפְּאוֹת נֶפֶש דָּוַה:

חֻקֵּי אֵל הְַיְשָׁרִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִצְוָה²¹².

ומלבד ברית התורה היתה עלינו חומה גם “ברית אבות” לאמר: מצות משמרת מעשי אבותינו הישרים והתמימים, מימי אברהם יצחק ויעקב והלאה באהבה ובחבת הקדש, והחפץ ללכת בדרכיה בלב שלם, ליראה את ה' יראה טהורה כמוהם ולעשות צדקה ומשפט כמוהם. המשמרת הזאת עמדה לאבותינו ולנו לנצור את מולדתנו בטהרתה ובתפארתה, ומשמרת מצות אות הברית אשר בבשרנו, אשר אות זכרון הוא לזרע אברהם לשמור את נפשותיהם לבלתי התגאל בכל טומאת בשר²¹³, אשר נטמאו בה גוים גדולים ועצומים ותקא הארץ אותם. המשמרת הזאת תעמוד לבני ישראל לגופיהם ולבתיהם להשתמר בעצם תֻּמם בכל טהרתם ובכל כחם. ומשמרת השבת ראש מצות התורה²¹⁴ השקולה כנגד כלה – בהיות עצם משמרתה עדות על חדוש העולם, שהיא יסוד הדעת את ה'²¹⁵ – והמיוחדת בטיבה ובאפיה רק לגוי האחד הזה בלבד היתה מלבד קדושתה ורוממותה המנטלת ומנשאה את שומריה לעולמות עליונים, היא ויתר מועדי הקדש, למחיה ולפלטה לעם המעֻנה והמדֻכה הזה, לבלתי שים אותם לעבדים נחרפים לאויביהם, ולקרוא להם דרור מעבדות גלותם²¹⁶ ולעשותם לבני חורין שלֵוים ושמחים, נקיים ויפים, מלאי אהבה ורצון²¹⁷, עד כי תהיה היא ומועדי השנה להם למנוחה ושמחה²¹⁸ ורק חמש הידות לטרח.

הדרכים האלה אשר הדריכו הנביאים וחכמי התורה את ישראל, עשו את העם העשוק והרצוץ הזה לחטיבה אחת בעולם ואת תורתו למופת לדתות הצוררות אותה²¹⁹. אמת הדבר כי בכל איבת הגוים לישראל, התאמצו עמי התרבות בכל עוז לכונן את דתותיהם ואת מצותיהן על פי תבנית דת משה וישראל ומצותיה, אך מאומה לא העלו בעמלם²²⁰. וגם אם יש אשר הצליחו הדתות לכון את תכסיס מצותיהן אל מצות התורה למראה עין²²¹, היה גם אז יתרון ישראל השומר את מצות תורתו על יתר העמים השומרים מצות דתותיהם, כיתרון המשורר, אשר חנן אותו אלהים את כשרון השירה הנובעת והשוטפת, אשר רוחה תחיֵהו ותנשאהו וטעמה ינחהו מישרים, על הזמרן החורז חרוזי עמל, אשר זולתי גופי הלכות המקצב לא ידע דבר²²². ודוגמה לדבר זה “הלא תראה אשר קבעו – ישמעאל ואדום – יום למנוחה במקום יום השבת, היוכלו להדמות? אלא כאשר ידמו צורות הציורים אל צורות בני אדם החיים”²²³.

יְדַמּוּ עִדִּים לעֲדָיִים וְהַמֵּתִים אֶל הַחַיִּים²²⁴.

וחיי “האומה החיה”²²⁵ העבריה מתודעים במשפט הצדק אשר יכלכלו בניה את כל תפקידי בשרם ורוחם, מבלי גרוע חוק כל אחד מהם ומבלי הוסף עליו²²⁶, בהיות תורה אחת ומשפט אחד לכל חושי האדם ולכל כחותיו, לתבוע מידו את חלקם ולהשיב להם גם הם את גמולו, לעבדו שכם אחד, איש איש את עבודתו אשר הפקד עליה. כי אין לאדם לחסום אף את “הכחות המתאוים” בטרם “הספיק להם מה שימלא חסרונם במאכל המספיק והמשתה המספיק – – והרחיצה וכל צרכיה” ובטרם “נתן לחושים חלקם מה שמועיל” להם. כי “כאשר עשה צרכי כל אחד מהם” אז יקרא הישראלי לכל גדודי כחותיו, חושיו וכשרונותיו, להכון לקראת העבודה העליונה, עבודת ה' ועבודת "המעשים הטובים הידועים²²⁷, וכל עצם משמרת מצות התורה איננו בלתי אם משמרת סדר-החיים הזה. וכל עצם תעודת החסיד בעולמו הוא למשול ברוחו, בלבו, ביצרו, בכשרונותיו ובמדותיו כמושל צדיק המסַפֵּק את צרכי כל בני עמו חלק כחלק בצדק ובמשפט, "לא יוֹנֶה אחד מהם ולא יתן לו יותר מחוקו הראוי לו וימצאם בעת צרכו אליהם, שומעים לו, ממהרים לענותו בעת קראו,

יצַוֵּם וְיַעֲשׂוּ כְּמִצְוָתוֹ"²²⁸.

ודמות חיי חסיד כזה ערוכה לחכמנו בשירו אשר שר לאחד מנכבדי אוהביו:

כֹּל פָּעַל לְמַעְנוֹ, עַנְוָה וְגַאֲוָה,

חָלַק הַזְּמָן בֵּין חֶדְוָה וּמִצְוָה;

גַּם נַפְשׁוֹ כְּמוֹ כֵן דָּוָה וְרָוָה²²⁹.

והמעט מן היהדות כי נשאה פנים בעין טובה לכל הנאה מותרת לבלתי הצר את גבולה, ותשם עוד את לבה לרומם, לטהר ולקדש אותה, בלמדה לכל איש מישראל לברך את ה' על כל הנאה גדולה וקטנה. הברכות האלה, מלבד אשר הן מעוררות את האדם להכיר את ערך ההנאות כי מתנות אלהים הן, תלמדנה אותו לטעום את צוף מתקן ודשנן ולשמוח עליו לפני ה' ולהודות לו על אשר המציאן אליו, אחרי אשר היה בידו למנוע אותן ממנו²³⁰. ובדבר הזה תוסיף לו הברכה טעם על טעם ועדן על עדן²³¹ ותהפוך לו את הנאת הבהמה העכורה להנאת אדם טהורה²³².

והתמצית המטוהרה היוצאת ממעמקי תורת ישראל ועבודת אלהיו, אשר את ראשי פרקיהן פרטנו בזה על פי שיטת ר' יהודה הלוי, הם המכשירים לאדם לקנות ולסגל לו את שלשת המדות האלה “האהבה, היראה והשמחה”, שהן תרומת כל המדות כֻּלן²³³, ולא רק מיטב המדות הן, כי אם כל עצם מוסדות רוח התורה, שתותיה ואשיותיה. כי הן לבדן הן שלשת הדרכים אשר קרבת אלהים נקנית בהן, כדבר רבנו הגדול הזה: “כללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה, השמחה והאהבה, תתקרב אל אלהיך בכל אחת מהנה”²³⁴.

ולתורת החיים הזאת, היתה למורת רוח תורת היגון אשר באה מירכתי הודו ותלמד לאדם לחסר נפשו מטובה, להרבות צום, לשבת גלמוד וללכת ערירי, להתרושש ולהתענות, באמרה כי רק בדבר הזה יתרצה גבר אל אלהיו. על זאת תשאל שיטת ר' יהודה הלוי כמשתוממת: האמנם יאמר לדרך זאת וכזאת קרבת אלהים?²³⁵ הלא מלבד אשר ענות נפש לא לרצון היא לה'²³⁶. הלא יעכרו שארם ההולכים בדרך ההיא ללא פרי וללא מצוה, כי אם לנדודים למכאובים²³⁷ ולגעגועי ריק אשר יגעגעו לחיים הטובים אשר מאסו בקצר רוחם²³⁸. אף חטוא יחטאו התמימים הנתעים האלה בהנחמם בסתר לבם על נדרם אשר נדרו²³⁹ ואשר תקוֹץ נפשם בו אחרי עבור עליהם הימם הראשונים ואחרי אשר רגשת לבם הראשונה קמה לדממה²⁴⁰.

לא עבודה כזאת תבקש תורת ישראל מידנו, יאמר ר' יהודה הלוי, ולא אסורים כאלה אסרה על נפשותינו. הפרישות היתרה זרה לרוחה²⁴¹, “ואין רוב התענית עבודה” בלתי אם לאיש אשר יצרו גובר עליו²⁴², ואין במשכורת הכסף חטא, בלתי אם בבואה בעון ובמרמה²⁴³. סוף דבר, איש ישראל, אשר לא יסור מדרכי התורה ימין ושמאל “איננו נגזר מן העולם – – [ולא] ימאס החיים, שהם מטובות הבורא – – אבל אוהב הוא את העולם ואריכות הימים”. כי יודע הצדיק הישראלי כי “כל אשר יוסיף טובה [בעולם הזה] יעלה מדרגה לעולם הבא”²⁴⁴. על כן תחשב השמחה למדה הטובה המביאה את נפש בעליה לידי קרבת האלהים. והמעט מן השמחה כי איננה נופלת בערכה מן העבודה אשר תעבוד הנפש את ה' ברוח נשברה²⁴⁵, כי אם נעלה היא עליה הרבה מאד, כי "שמירת השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות²⁴⁶, מפני שכל עצם מצותה היא עבודת שמחה לא עבודת עצבון, ורק בגלל זה היא פרי חמדת ימי החיים לאיש ישראל הדבק בה' אלהיו²⁴⁷. ועבודת השמחה קדש היא בהתרגשה “בכוָנה ובלב שלם; וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה, כן השמחה במצוָתו ובתורתו צריכה מחשבה וכונה”²⁴⁸. ואם מרוב שמחת גילו אשר ישמח בה' ובתורתו תשאהו רוחו לרנן ולרקד, עבודה גדולה היא וחביבה עד מאד²⁴⁹, כי “השבח הולך אחר השמחה”²⁵⁰.

ואמנם נחשבה השמחה הטהורה, הנקראה בפי רבותינו “שמחה של מצוה”, בעיני היהדות מדור דור לפתח השער לרוח הקדש²⁵¹, היא רוח הנבואה²⁵², אשר היא המעלה העליונה אשר יוכל האדם לעלות ולהגיע אליה ואשר נשא משה רבנו את נפשו לרומם את כל עמו אליה²⁵³. ואת הדבר הזה לא הליז ר' יהודה מנגד עיניו בכל שיטתו, כי מרום קץ תעודת ישראל היא המעלה הזאת אשר היא תכלית רום רוח האדם.

הדעה הזאת הבדילה את אמונת חיי העולם בישראל, מאמונת אַלְמָוֶת שהחזיקו בה כל יתר העמים והדתות מעולם, אשר הגמולות המובטחות להם מפי אמונתם “הם כלם אחרי המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיורֶה עליהם”²⁵⁴, עד כי אין להתפלא על המתחכמים האומרים: “לא בא אלינו [מי] שיגיד לנו שהיה אחרי מותו בגן העדן או בגיהנום”²⁵⁵. וגם בתוך המאמינים אין אחד אשר יתאוה לקרב את יום מותו למען התענג על הנעימות השמורות לו שם בגלל אמונתו. ונהפוך הוא, “אם היה ביכלתו לאחר אלף שנים היה בוחר בזה”²⁵⁶. לא כן אנחנו בני ישראל, הקבר לא יפריד לנו בין חיי העולם הזה ובין חיי העולם הבא. כי בעוד אשר אנחנו חיים חיי בשר על הארץ התחתונה הזאת כבר יָחֵל החסיד לאור באור חיי העולמים ולדבקה בו עד עולם ברוח הקדש, אשר היא מעין²⁵⁷ רוח הנבואה הנאצלת על שלומי אמוני ישראל ההולכים בתורת ה' העושים את מצותיה באהבה, ביראה ובשמחה, אשר כלן יחד תכלינה מלמעלה אל הראש האחד, אל תאות הנפש ותשוקתה אל קרבת האלהים אל קדשיו²⁵⁸. וכל המגיע אל מרומי הרוח האלה בענוה, בקדושה ובטהרה, כבר החלו לו חיי עולמי העולמים²⁵⁹ אשר מות הבשר איננו בלתי אם חליפה קלה וחיצונה, אשר איננה מפסקת את חיי הרוח הפנימיים הרצופים, המושכים וההולכים, אשר אין קץ ואין סוף להם²⁶⁰. ועל כן היו דברי התורה והנביאים ואנשי כנסת הגדולה יוסדי תפלתנו על דבר השכר הנכון לנו אחרי המות²⁶¹ מעטים, כי אם זה דבר ה' אלינו: “אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם – – והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם”²⁶², לאמר: גם בעודכם חיים על פני האדמה אשכן את כבודי בתוככם, והטובה הגמורה הזאת בעוד הנפש בבשר הלא תעיד עד כמה תגדל בעולם הבא בשובה אל האלהים אשר נתנה, אף כי לא נקבה התורה את שכרה בדברים מפורשים.²⁶³

מכל אשר תראה עין הקורא בשיטת ר' יהודה הלוי, ובכל מערכת דעותיו, תכיר כי עם ישראל הוא לו המרכז, הוא לו העקר. גם התורה, אשר היא קדש כל הקדושים, רק בגללו נתנה ולולא הוא לא היתה גם היא²⁶⁴. וגם יתרון משה איש האלהים, אשר לא קם עוד נביא כמהו, איננו כי אם פרי יתרון העם הזה²⁶⁵, כי האהבה לא היתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב²⁶⁶. וגם הגלות, אשר תכבד על ישראל, לא פרי איבת ה‘, כי אם פרי אהבה היא לו²⁶⁷, ולא לחרפה כי אם לתפארת תחשב לעם אשר יתנדב לשאת בוז ומכאובים על דבקו באלהיו²⁶⁸, בהיות הצרות המוצאות אותו כור מצרף לטהר אותנו מכל סיג אשר נותר עוד בנו, ובהתם כל שארית דופי מקרב עם הקדש, ילך אור ה’ הלוך ואור עד אשר תמלא כל הארץ את כבוד ה'.²⁶⁹.

אך בכל תתו את ישראל עליון על כל הגוים, לא בזה את עם הנכר, ולא אמר למעט את כבודם ולגרוע את חלקם בעולם הבא²⁷⁰, בהיות משכילי כל העמים יודעים את דעת אלהים מתוך מעשיו, אשר יראו לכל איש אשר עיניו בראשו²⁷¹.

וְכָל גּוֹיִם לְךָ מוֹדִים; וְלִי בְךָ עֶשֶׂר יָדוֹת²⁷².

אולם ככל אשר עברו שנים לאלפים באין עוד עם או קהל עובד עבודת אמת לאלהי אמת “עד שנזככה הקהלה ההיא [הישראלית] שהיתה ראויה לחול עליה האור”²⁷³, ככה יבואו עוד ימים באחרית השנים אשר יֵהָפך אל כל העמים לב אחד לעבוד את ה' שכם אחד, בהיות מאז "התורה תחלת חפץ ממנו להראות מלכותו בארץ כהראותה בשמים²⁷⁴. אולם ככל אשר היו חסידי בית שם ועבר מפנים דרך לאברהם יצחק ויעקב ולכל עם ישראל, ככה תפנה כנסת ישראל בגלותה דרך לכל העמים, כדברי ספר הכוזרי ככתבם וכלשונם: “שיש לאלהים בני סוד וחכמה כחכמתו בגרגר הזרע, אשר יפול בארץ והוא משתנה ומתחלף בנראה²⁷⁵ אל הארץ, אל המים ואל הזבל, ולא ישאר לו שום רושם מוחש, כפי שידומה למביט אליו, והנה היא [הוא]²⁷⁶ אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה, ותעתיקם ממדרגה אל מדרגה עד שתדק את היסודות ותשיבם אל דמות עצמה, ותדחה קליפותיה ועליה. וכאשר יזדכך הלב ויהיה ראוי לחול בו הענין האלהי וצורת הזרע הראשון, עושה העץ ההוא פרי כפרי אשר היה זרעו ממנו. וכן תורת משה, כל אשר בא אחריה ישתנה אליה באמתת ענינו, ואם הוא בנראה²⁷⁷ דוחה אותה. ואלה האומות הם הצָעָה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא הפרי וישובו כֻלם פריו, כאשר יודו לו, וישוב העץ אחד, ואז יפארו ויוקירו השרש אשר היו מבזים אותו”²⁷⁸. ואז נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים – – ונהרו אליו כל הגוים – – ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו.

הַרְרֵי עוֹלָמִים, כַּבְּדוּ הַר קָדְשׁוֹ;

מִשְׁפְּחוֹת כָּל-עַמִּים, בַּקְּרוּ מִקְדָּשׁוֹ²⁷⁹.

ולאחרית תוצאות ספר הכוזרי, אשר בו אצר את כל דעותיו על היהדות, שם ר' יהודה הלוי בפי החבר דברים על אודות ארץ ישראל, כי כל העולה אליה ויושב בה הוא הטוב בעיני ה', כי היא “כסא כבוד אל”²⁸⁰, נעלה על כל ארצות תבל, “מקום אשר רוח אלהים שפוכה” על בחיריו²⁸¹ המתהלכים בה.

חַיֵי נְשָׁמוֹת אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר-דְּרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵך, וְנֹפֶת צוּף נְהָרָיִךְ²⁸².

הֻרֵי בְשָׂמֶיהָ מִרְעֵה עֳפָרִים,

נִצֵּי כְרָמֶיהָ נַרְדְּ עִם כְּפָרִים,

רִקְחָהּ וְסַמֶּיהָ מָלְאוּ עֲבָרִים²⁸³.

והעם היושב בה נשוא עָון²⁸⁴. קרוב מאד הדבר כי את שירי נעוריו, אשר שר לאהבת דודים בטעם שירי יוסף בן צַקְבֵּל²⁸⁵, חשב לו בימי זקנתו²⁸⁶ לחטאה²⁸⁷, עד כי בחר לנפשו לצום²⁸⁸ למען התם חטאתו²⁸⁹. אף כי לפי שיטתו חשב את התענית למותר לאיש אשר לא הלך אחרי יצרו²⁹⁰. וכליון נפשו אל כפרת העון הנדמה, הוסיפה עוד רשף אש אל שלהבת אהבתו העזה אל ארץ ישראל ואל תשוקת עלותו אליה, אף כי תלאות רבות תמצאנה אותו בדרך²⁹¹. ומדי נסות אחד מאוהביו להסב את לבו מן הדרך הרחוקה והמסוכנת הזאת, ומעזוב את ביתו המלא כל טוב להתענות לעת זקנה במקום אשר לא ידע מתמול שלשום, היו דבריהם בעיניו “דברים ארבו מתוכם דְּבוֹרִים”, אשר רב עֻקצם מדבשם²⁹², והחריש להם בחשבו אותם לשִׁכּוֹרי חמדת חיי השעה.

לְתוֹכְחוֹת מְרִיבָיו, חֲלִיפוֹת סְבִיבוֹ, וְיִשְׁמַע וְיַחֲרִיש כְּלֹא אִישׁ דְּבָרִים.

וְכַמָּה יְרִיבֵם? וְכַמָּה יְשִׁיבַם? וּמַה יַעֲצִיבַם? – וְהֵמָֹה שְׁכוּרִים²⁹³.

ויקם יהודה ויחלק את קניניו ואת נכסיו לבתו ולבניה²⁹⁴, ואולי גם ליתר קרוביו²⁹⁵, וצרור כסף רב לקח בידו לכלכל את דרכו הרחוקה ואת שיבתו בכבוד, לבלתי היות למשא על איש²⁹⁶. ויחלץ פתאום מבין זרועות בתו ובניה, היקרים לו כאישון עינו, וקרוביו²⁹⁷, וישם את פעמיו לדרך הקדש, ויסע הנגבה, ויבא עד קורדובה. ויקדם החכם הנכבד ר' יוסף בן צדיק רב העיר את פניו במתנת כסף רבה ובשיר מלא אהבה וכבוד רב מאד, וימאן ר' יהודה לקחת את המתנה מידו, ויען לו ולעדתו בשיר מלא חן והדר²⁹⁸:

מְסַכְתֶּם לִי אֲהָבוֹת עִם נְדָבוֹת, וְנַפְשִׁי בַּעֲסִיסֵיהֶן שְׁכוּרָה.

שְׁאֵלָתִי – יְדִידוּתְכֶם לְבַדָּהּ; וְאֵין דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבוֹרָה²⁹⁹.

משום הלך אל גרַנַדָא. גם שם קדמוהו נכבדי העדה ורבם דוד בן מהַגֵר בראשם, ומנחה בידו טלית נקיה מרוקמת, וישב לו ר' יהודה את תודתו בשיר על “שלמה בהוד נותנה מעֻלפת”³⁰⁰. ויבקר שם ר' יהודה את כל אנשי השם הידועים לו. אך את ידידו בחירו ר' יהודה בן גַּיָא לא מצא במקומו, ויצג לו שיר זכרון³⁰¹, ויעל באניה הוא ואנשים אחדים אשר נלוו עליו³⁰² לבוא מצרימה, ובהיותו שם – “קבור בחייו בארון עץ – – יושב ואין לעמוד עלי רגליו, שוכב ואין רגליו משֻׁלחות, חולה ויָרֵא מפני גוים גם מפני לסטים ומרוחות”, עת “אשר נקנה לים ושם רוחו ביד רוחות”³⁰³ – ולב גור אריה יהודה לא נע ולא זע מפני המוראים הגדולים אשר ראתה עינו, כי רוחו היתה מרחפת מעלה מעלה על פני הים כאשר הגה לבו:

הֲיוּכְלוּ פְּגָרִים הֱיוֹתָם חֲדָרִים לְלִבּוֹת קְשוּרִים בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים³⁰⁴?

ויקרא אל נפשו:

אַל יַחֲרִידָךְ יָם בְּשׂוֹא גַלָּיו, כִּי עִמְּךָ הַשָּׂם גְּבוּל לַיָּם³⁰⁵;

וְאַל יִמּוֹט בְּלֵב יָמִּים לְבָבְךָ וְהָרִים תֶּחֱזֶה מָטִים וּמָשִׁים – –

– – וְיִמּוֹטוּ וְיָנוּסוּ קְלָעִים, וְיָנוּעוּ וְיָזוּעוּ קְרָשִׁים³⁰⁶,

וְרָפוּ חֲזָקִים, וְנֶחְלְקוּ אֲפִיקִים;

חֶצְיָם עֲמָקִים, וְהָרִים חֶצְיָם³⁰⁷,

וְיָם יִזְעַף – וְנַפְשִׁי תַּעֲלוֹז, כִּי אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֳלֹהֶיהָ קְרַבָה³⁰⁸.

ובהיות הים הולך וסוער “ואנשים ונשים נֶאֱנָשִׁים, ורוּחַ חֻבלה מֵחוֹבְלֵיהֶן, וקָצוּ הַגְוִיוֹת בנפשים”, לא שת ר' יהודה לב ויקרא בששון ובשמחת לבב אל הספינה הנתונה בצרה, העולה ושוקעת:

עֲלִי הַסְּפִינָה וְדִרְשִׁי מְדִינָה, אֲשֶׁר לַשְּׁכִינָה בְּתוֹכָהּ חֲדָרִים³⁰⁹.

השירים האלה, מלבד אשר תוכן רצוף אהבה לישראל ולציון ולכל קדשיה ומחמדיה, ישבו על מבחר השירים אשר שרו מעולם על גאון הים ועל עזוז נוראותיו, אשר היה לענין לבחירי מליצי עם ועם מדור דור.

קרוב לחג הסוכות הגיעה ספינתו אל חוף אלכסנדריא ויאמר לשבת רק ימים מספר בעיר ההיא³¹⁰,והנה מכתב בא אליו מן הנדיב האדיר אהרן הדַיָּן³¹¹ לחלות את פניו לסור אל ביתו³¹². וימאן לשמוע לקולו להתמהמה במצרים ויפצר בו אהרן ויוכל לו³¹³, ויבא אותו ואת האנשים ברגליו ויכלכל את כלם בביתו בעין טובה וביד נדיבה ורחבה כיד המלך³¹⁴. וינח לר' יהודה וירוח לו בבית הזה מכל התלאה אשר שבע בדרך. על כן עלתה ביד אהרן וביד שלשת (?) בניו הנדיבים לעצור אותו בתוכם כשלשה חדשים עד ימי החנכה. אך בכל אהבתו את אהרן ובניו אהבת נפש, לא נשאתהו עוד ארץ מצרים לשבת עליה כי רוחו שאפה ציונה³¹⁵. ויקם ויחלץ מזרועות אהוביו אשר דבקה נפשו בם, וילך אל דמיאטה³¹⁶ עיר החוף לרדת שם באניה לבוא ארצה ישראל. הוא בא שמה ור' חלפון אבי סעיד הלוי, אשר ראה את ר' יהודה זה שתי שנים בספרד³¹⁷, יוצא לקראתו ומביאו בכבוד בצל קורתו. והאיש חלפון איש נכבד מאד, קר רוח³¹⁸, איש תבונה³¹⁹, אוהב שלום³²⁰ וקונה לבבות בנדבות פיו³²¹ ובנדבת ידו הרחבה.³²² עוד ר' יהודה אומר להשתעשע עם אוהבו הנעים והנכבד הזה, והנה מכתב בא מקאהירא עיר ממלכת מצרים, מיד הנגיד שמואל בן חנניה רופא המלך, הגדול לפני אדוניו אל חלפון להטות את לב ר' יהודה לבוא אליו להכבד לשבת עמו. ואחרי כן באה מאת השר ההוא אגרת מלאה כבוד לעצם יד ר' יהודה המבקשת אותו כי יואיל לבקרו. ורבי יהודה הלוי היה נאחז בעת ההיא בעסק אחד³²³ אשר לא נתנו למוש ביום ההוא ממקומו. ולא השיב יהודה את פני שמואל וישלח לו מכתב מלא כבוד ואחרי כן בא אליו. ויקדם הנגיד שמואל את פני יהודה באהבה, בשמחה, ובכבוד בקאהירא, ככל אשר קדם ר' אהרן הדין אותו באלכסנדריא. ושמואל היה איש נכבד ואדיר מאד ומגן לעמו מפני עריצי הגוים העוינים אותם כדבר המשורר:

בְּצִלְּךָ יִחְיוּ עִם גּוֹי מַעֲבִידָם; כְּשׁוֹשַנִּים דָּרִים בֵין הַדַּרְדָּרִים³²⁴.

ואת גדולתו בבית המלך ירש מאת אביו³²⁵, אשר קרוב הוא כי גם היה רופא המלך, ועל כן נקרא “שר הרופאים”³²⁶, אך נראים הדברים כי גם איש גדול בתורה היה חנניה³²⁷ ככל אשר היה בנו. כגדול הוא ואביו ככה גדלו אף נכבדו שלשת בניו בישראל³²⁸.

וחלפון הציג במכתבו את ר' יהודה לפני איש נכבד בקאהירא ושמו ר' נתן³²⁹ החבר ראש הישיבה³³⁰, אשר דבקה בו נפשו. ור' יהודה הלוי נתן לכל אנשי חסדו אלה: לר' אהרן הדין, לר' שמואל הנגיד בן חנניה, לחלפון ולנתן, את שכרם ביד נדיבה כי הציב להם מצבות זכרון עולם בשיריו אשר שר לכבודם³³¹, והשירים האלה הם הם אשר נתנו להם שם ושארית בספר דברי הימים אשר לעמם ואשר ספרו את תהלתם לדור אחרון. וגם לאנשים אחרים ממיודעיו אשר קדמו את פניו בלכתו למסעיו, הלא הם משה בן אלששי ממצרים³³², יהודה אל סגלת³³³ ויחזקאל בן יעקב מדימאטה³³⁴, השיב את גמולם בדברי שיר.

והשירים האלה התחדשו וישובו לימי עלומיהם במצרים לעת זקנת עושם הלוי, ואף כי אסר כמעט אִסָּר על נפשו לבלתי שיר עוד כ"א שירי קדש, נמנו עליו חבריו, ור' חלפון בראשם, והתירוהו כדברי מכתבו “הֵפֵרו את נדרַי, והתירו את אֱסָרַי, ויִמַּסו אסורי, ויתחדשו נעורי, ויתרגשו שירַי, ויתנגשו כנורי – – ואנָּער לנערות, ואשחר את השחרות, וָאֲכַחֵש את השֵיבה ככחש את הגנבה”³³⁵, כי כה אמר אליו

ר' חלפון: “עשה עם הזִּקנה מעשה העֶדנה”³³⁶. וישמע אליו ר' יהודה ויאמר בלבו: “ואם אֶמעל בשירי קדשי ה' – – – והתרתים לעת כזאת לבניו³³⁷ – – והוא רחום ולו נאה לכפר”³³⁸.

"ונָשב כמעט לשעשועי העין ותעתועי היין, קנות אהבה ולב אין, כי זכור אני ואתה את השירים, המחוברים בימי הנעורים, מה יפו, לולא אשר עפו, ושאלת: היתכן להעשות כן? והלב נעור מן הנערות וריק מן השחרות, יביט סביבו, ולא יִגַּהּ שביבו, ולא יזל רביבו. ויהי היום ואוהביך שותים ואש אֲהָביך חותים, השכירוני והזכירוני, עד התעוררתי ושוררתי, ודברתי נגידות וחברתי ידידות³³⁹. וקרוב הדבר כי ראו מכבדיו הנכבדים כי רוח עצבון קננה בו, על כן דברו על לבו לשוב אל כנורו למען ירוח לו. ויהיו לו ימי שבתו במצבים ימי עדן ושעשועים, עד כי כמעט צר לו לעזוב את חבריו הנאהבים והנעימים אשר במצרים, אך גם על אהבתו אותם בתם לב גברה אהבתו לציון ויתרוצצו הגיוניו בקרבו ויקרא:

אֲהָהּ, מָה אֶעֱשֶׁה לוֹ, כִּי כְנַעַן מְחוֹז חֶפְצִי וּמִצְרַיִם מְחוֹזָיו³⁴⁰?

אך:

לִבִּי מְעִירִי לַעֲלוֹת לְבֵית קָדְשִׁי וְעִירִי³⁴¹.

ויתחזק ר' יהודה הלוי ויבלג על כל החמֻדות והנעימות אשר נכונו לו בשפע בבית השר שמואל ועל אהבת ידידיו אשר נקשרה נפשו בם, וינער בכל עֹז, וישב אל דמיאטה עיר החוף, ויבא שם בצום העשירי, ויצא לקראתו ר' חלפון. ואחרי אשר הכין לו ר' חלפון את כל צרכי הדרך ויתחזק להקל מעליו כל טֹרח³⁴², נפרד רבנו הלוי באהבה עזה מכל אוהביו, וילך באניה לבוא אל הארץ הקדושה אשר אליה היו עיניו ולבו.

ככל אשר נודעו לנו דרכיו מספרד למצרים לכל מוצאיהן ולכל מסעיהן, ככה נעלמו ממנו עקבותיו למן היום אשר עזב את חוף מצרים לנסוע ארצה ישראל. נראים הדברים כי בא עד ירושלים, אך הדבר אשר אליו נכסף לבלות שם את יתר שנותיו לפני ה' בעיר הקדש או ביתר ערי יהודה וישראל לא עלה בידו. אין זאת כי כמרי הנוצרים, אשר בידם נתנה הארץ, לא נתנו לו מדרך כף רגל בתוכם, ואת מפח נפשו מוצאים אנחנו נמלץ בחרוזים אלה:

הִשְׁתוֹמְמָה מִדֵּי עֲלוֹתָהּ לְהַר קֹדֶשׁ, כִּי רָאֲתָה זָרִים עָלוּ וְלֹא עָלָתָה.

וַתַּעֲמוֹד רָחוֹק מִשְׁתַּחֲוָה נֹכַח הֵיכָלְךָ מִכָּל מָקוֹם אֲשֶׁר גָּלָתָה.

דִּבְרֵי תְחִנָּתָהּ שָׁלְחָה לְךָ מִנְחָה; לִבָּהּ וְעֵינֶיהָ מוּל כִּסְאֲךָ תָּלָתָה.³⁴³

דומה הדבר כי חלל לבו מאד בראותו כי נוחלה התקוה האחת, אשר אליה נשא כל ימיו את נפשו הטהורה, ויהפך לבו להצדיק את אוהביו האחדים אשר אמרו להניא אותו מחפצו להמיר חיים טובים במקומו במשא נפש התלוי בספק אם יגיע אליו, וינחם וידבר עליהם טובות, כי הם דרשו את טובתו ועצתו היא הנמהרה.

כַּמָּה יְעָצוּנִי יְדִידַי מוֹעֵצוֹת שָׁלוֹם, וְסוֹף דָּבָר לָרִיק יָגָעוּ.

צָמְחוּ בְלִבִּי מַחֲשָׁבוֹת לִנְדוֹד, לֹא נֻטְּעוּ מֵאָז וְלֹא זֹרָעוּ³⁴⁴.

ויעזוב בלב נשבר³⁴⁵ את מקום המקדש ואת עיר הקדש, גם את כל ארץ אבותיו אשר אליה נכספה נפשו, ויעבור דרך צור, ויכבדוהו אנשי המקום כבוד גדול מאד, וגם הוא השיב אל חיקם בשיר אשר שלח לאחד מחכמיהם אחרי צאתו מתוכם³⁴⁶, ויסוב משם וישם את משכנו בדמשק. אך בראותו כי כל יגיעו לשבת לפני ה' בעיר קדשו עלה בתהו ותחת שבתו בארץ הנכר בתוך עירו ועדתו וביתו, הוא יושב כיום בארץ נכר רחוקה מאד מבית אביו ומשפחתו, ותתעטף עליו רוחו מאד וישפוך את כל הגיגו ואת כל געגועיו לעמו, לכל קדשיו ולציון ולכל מחמדיה בשיר נהי אשר לא נשמע עוד כמֹהו למיום תלות בית הלוי את כנורותיהם על נהרות בבל. היא הקינה אשר יקוננו כל בית ישראל מדי שנה בשנה בתשעה באב, אשר פתח דבריה הוא: “ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך”.

מלבד רוח אהבתו העזה לציון ולעמה – אשר עליה יאמר באמת ובתמים “רשפיה רשפי אש, שלהבת יה, מים רבים לא יוכלו לכבות אותה ונהרות לא ישטפוה” – אשר הערה אל הקינה הזאת, הוציא שם את כל חמתו על הגוים העריצים אויבי עמו, כגבור אשר גם בנפלו שדוד לפני אויב, לא יניח את חרבו מידו עד אם הפליא את מכותיו. באהבה רחמניה לבת ציון העלובה ובחמה שפוכה על עושקיה ורוצציה, אשר עד קרסוליה לא הגיעו, קורא הוא בגאוה ובבוז;

אֵיךְ יֶעֱרָב לִי אֲכוֹל וּשְׁתוֹת, בְּעֵת אֶחֱזֶה כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירָיִךְ?

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי, בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עוֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָרָיִךְ!?

ומן הצוררים אשר בדורו, יהפוך את פניו אל עריצי גויי הקדם אשר הכעיסו את ישראל בהבליהם וישתומם ויקרא בגאון:

שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם; וְאִם הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?

אֶל מִי יְדַמוּ מְשִׁיחַיִךְ, וְאֶל מִי – נְבִיאַיִךְ, וְאֶל מִי – לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?

ויחרוץ משפטו בחזקת היד על הגוים הצצים והנובלים ועל עם העולם:

יִשְׁנָה וְיַחֲלוֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל, חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ³⁴⁷.

השיר הזה הוא המאסף לכל שירי משוררנו הגדול האדיר והנשגב הזה³⁴⁸. על כן אצלה השמועה אשר בפי העם מהודה על שיר זה, ותקדשהו באמרה כי פרש ערבי המית אותו בחניתו, בקוננו את קינתו על חרבות ירושלים³⁴⁹. ושמועה אחרת צלולה ממנה תספר, כי נקבר האיש המרומם הזה בכפר כבול³⁵⁰. וכיום נמצאו לו שני נוסחי שבח, אשר אחד מהם היה חרות על מצבת קבורתו;

אֱנוֹשׁ דּוֹרֵשׁ מְעוֹן צֶדֶק וְחֶסֶד, וְאָן פָּנְתָה עֲנָוָה עִם תְּעוּדָה?

שְׁלָשְׁתָּם נִקְבְּצוּ יַחַד וְאוֹמְרוֹת, הֲלֹא הֵן פֹּה אֲנַחְנוּ בִיהוּדָה³⁵¹.

נוסח אחר:

גֶּבֶר יִשְׁאַל אֵיפֹה נָפַל אַרְיֵה עָז וּמְקוֹמוֹ אַיֵהּ?

הָשֵׁב אֵלָיו כִּי בְמָקוֹם זֶה נִקְרֶה מַפֶּלֶת אַרְיֵה³⁵².

אך המצבת אשר לקח ויצֶב לקח ויצֶב הוא לו בחייו הוא ספר הכוזרי, אשר בכתם פז לא יסולה ושיריו אשר אין ערוך לתפארתם, הם החרוזים החרותים בלב בחירי אהבי שמו לדורותם לזכרון לדור אחרון.