משא של עשרות שנים היסטוריה על כתפיו של אותו איש!

ולי כבר נראה עומד רחוק רחוק כמה דורות ממנו, איתן ומוצק, מוזר ובלתי מובן. עיניו השקטות מתבוננות מתחת מצח גבוה, תבנית כפה גדולה, על גבי פנים מסבירים, מתוך סקירה הן בוחנות, מישירות נכחן; מבטו של אדם חושב, הוגה; מבט של אדם שכבש את עצמו.

אברות נשרים היו לו וחלומו ממריא, – ונצטמצמו אותן האברות וחרבו בפנה קטנה. והוא – ענק שנשבה לבין ננסים – כאילו הסתכל אליהן, הודה, שאין להם צורך בכוחות הענק שלו, הצדיק על עצמו את הדין ונשאר כסלע איתן בתוך ים רותח ומעלה גלים, מלא אמונה בעצמו, מלא אהבה לים המתנכר לו ולאותו עתיד רחוק ויפה, שאליו נשא את נפשו ולא זכה לראותו.

באחד הערבים נכנסתי להכיר את משה־ליב לילינבלום – לדירתו. היתה דירתו בחצר הקהלה ובאמצע הגיטו היהודי שבאודיסה, בתוך חצר גדולה עם דירות קטנות מרושלות־מזוהמות, המעידות על עניות מנוולת, חצר מלאה קריאות וצוחה תדירות, טפוסיות לחצרות ממין זה.

כנופיות של ילדים מזוהמים, לבושים קרעים, ילדים מחוצפים “בני הרחוב”, פראים למחצה, הסתובבו הנה והנה; ריבות מתגנדרות, לבושות עניות, משקרות עינים, מתקוטטות, כביכול, בבחורים מחוצפים וחשודים על הגנבה והמחלה. אמות צנומות, מאפילות על מערומיהן ותינוקות שחטמם נוזל, מגררי עינים באצבעות מזוהמות, אוחזים בסינריהן, – קוראות זו אל זו מתוך חדוה וקריאות משונות… – ובעולם זה שכולו זוהמה – חלם לילינבלום את חלומו, נשאר אוהב עמו, והאמין בעתידו, עתידו של עם חפשי, ובתואר אדם אציל!

הערב האפיל על רהיטי החדר הצנועים ועל בעל הדירה, שישב לשולחנו והעלה עשן. מאן־דהוא ישב בחדר השני, ישב וחרף וגדף, גדף וחרף, בקולי־קולות של אשה סוררת.

מאן־דהוא בחדר השני.

שעה קלה עברה בשיחתנו, הקולות לא חדלו. לא רק לא חדלו, אלא, להיפך, הקול גדל וחזק. לא היה כל ספק כלפי מי הקולות מכוונים. עד שלא משלתי ברוחי, נראה היה, שאני נרגז מאותן החרפות ורוצה לשאול:

– מה זאת?

מל"ל, כנראה, הבין למצב רוחי:

Это моя зена меня благославляет.

כלומר: “זוהי אשתי המברכת אותי… נצא קצת”.

ויצאנו מן החדר.

לילינבלום דבר רוסית מדויקת על פי כל חוקי השפה ודקדוקה, אבל המבטא! זה היה מבטא, שלא כל אוזן רוסית סובלת אותו. אני אז טרם התרגלתי לזה. הנגיוד בין השפה והמבטא היה כל כך לא נעים! דברי־טעם, דברי־חכמה – ושפה כה נלעגה! אני לא שמעתי אצלנו יהודים שמדברים כך.

וכך דיבר משה־ליב לילינבלום!

על מה יכולתי לדבר עמו?

היה לו עבר נהדר, מלא סער ויופי של קצף העובר על גדותיו, אשר עליו מסר את נפשו. ובשבילי עבר זה כבר לא היה. אני לא כאבתי את כאבו, אני לא שמחתי בשמחתו שלו; ספקותיו לא היו ספקותי, ומשאלותיו לא משאלותי ומלחמותיו לא מלחמותי.

אפשר ואפשר שהוא סלל לפני את הדרך; אבל הכרה ברורה מזה לא היתה לי. הסביבה, שאני נולדתי בה, כבר אחרת היתה, והכל היה אחר. היה חסר לי צורך־התודה. החיים היהודיים שוב לא העיקו עלי לא מבפנים ולא מבחוץ. גם התפקרותי לא עוררה התנגדות נמרצה באמת; בבית הורי עצמו היו לי בני־ברית.

הספרות העולמית? נדמה לי, כאילו עומד מל"ל מן הצד, פגר מלכת זה כמה עשרות שנים. משפטו היה ידוע לנו למפרע; היה ידוע מה שיאמר והיה ידוע איך הוא מביט על כגון זה ועל כגון זה, והוא כבר לא זז מתוך עולמו זה כמה שנים. מה שידע מן החדש – על פי מקרה ידע, מתוך שמיעה ודרך אגב. לא היה לו כל צורך, כל חפץ להתענין בזה.

הספרות העברית החדשה? בקשרי מלחמה גלויים אתה לא עמד, אבל נפשו התנגדה לה בבלי־יודעים. הוא לא הבין מה אנו רוצים. דרכינו היו חתומות לו, בלתי מובנות; אולי עוד גם יותר מדרכי הספרות העולמית. והוא היה מתפלא איך הגענו עד כאן…

כרך אחד מכרכי “לוח אחיאסף” נמסר לעריכתו. בודאי יש עוד רבים הזוכרים את ערכו של “לוח” זה בשעתו. להיות נמנה על עוזריו – זה נחשב לכבוד, בחינת תעודה למעמד ידוע בתוך הספרות. נתתי לו אחד משירי: “מחזיונות נביא השקר”. את שירי זה המתחיל בחרוז: דבר ה' היה אלי: קום איש הרוח, וכו' – השיב לי בחזרה…

מפני מה?

Я не вѣрю цтобы Бог говорил с Церниховским

(“אינני מאמין, שהקב”ה מדבר אל צ.")

והיה עוד לילינבלום אחד – זה של “דרך לעבור גולים”.

שוב עמד מל“ל הענק בתוך קהל ננסים – בהכרח, לפי תנאי הזמן והמקום. הוא בעל החלומות היפים והגדולים – והמעשים כל כך פעוטים, קטנטנים! עננה גדולה – וגשם מעט. היה ועד והרבה סניפים ­– בכל המדינה, וזה הכניס כסף במזומנים ­– כמה אלפים רובל. ומל”ל עומד בתוך הועד.

ועל ידו נחתכים כל הענינים והפעולות הקטנות שבקטנות, בכל חוליותו של החול במועד.

ועמד הפילוסוף, היבש כביכול, לנצח את החולם הגדול; והשואף לגדולות שוב כבש את עצמו.

אנחנו הצעירים, ה“ציונים”, אנחנו חיכינו לגאולה, “כשהשעון בידנו”; אנחנו האמנו במפעלים תכופים וגדולים, דרשנו הפיכת־עולמות.

איך הצטמצם הוא בעבודה הפעוטה של הועד האודיסאי?

ועל שאלתנו פעם את מל"ל: מה עושה הועד? – ענה:

Сдохла корова – купили корову.

כלומר: “מתה פרה – קנו פרה”. ובקטנות אלו אנוס היה להשקיע את אמונתו הגדולה ואת חלום־חייו הגדול.

הוא, הפילוסוף, ידע את “סוד הצמצום”.

היו לנו אז ימי־מלחמה: מבפנים ומבחוץ. מבפנים ­– מלחמה בבעלי בריתו של אחד העם; ומחוץ – עם העולם כולו. עם היהודי האסימילאטור, אשר לא רצה להסכים, יען מתבולל הוא, ועם הסוציאליסטן. פגישות אחדות עם האויבים היו לנו באולמו של סאקר; אחד הלוחמים שם כנגדנו היה ביקרמן, שהיה אז עדיין סטודנט.

קהל גדול לערך היה בא לשמוע ולראות במלחמה זו. על־פי־רוב צעירים, מאלה שעודם נתונים בין שני עולמות, טרם שביררו למו את הדרך ילכו בה, והם מתפעלים מן הדבור המפוצץ: “פרולטריאט”, כשהיה יוצא מפורש בדחילו ורחימו, או “סוציאליות” ועוד דבורים “נוראים” בימים ההם ובזמן ההוא. והיו תמהים וגוועים ממתיקות לשמע מלים מעין “המיתוד הדיאלקטי”, “הסוציאליזם המדעי” וכדומה… הטענות היו ישנות, והבטויים ידועים. על הנפשות הצעירות היו הדבורים המפוצצים פועלים כהלמות רעם על צפצפה העומדת בודדה בערבה, – להומם ולשעבדם. ופעם אחת יצאנו אל המערכה ואתנו ה“תותחים הגדולים” שלנו – ולילינבלום אף הוא עמהם.

דברי־טעם, דברים מתונים, מתובלים בידיעת היהדות ודברי ימיה, תקוה לעתיד, הצער היהודי העולמי – כל זה ידע מל“ל, כל זה השמיע. אבל את הדבור המפוצץ, את המלים הנוראות, אלה ה”אסורות לבוא בקהל" (אז ברוסיה) והמקסימות כבר מטעם זה בלבד – אותן לא השמיע.

ומדברו הרוסי!

מל"ל לא ידע לגמרי את סוד הנאום הרוסי לגבי קהל צעירים שומעים. בתומתו האמין, כי אנשים באים באמת כדי לערוך דברי הגיון כנגד דברי הגיון. הוא לא ידע, כי הרוב באים רק למען לראות: מי יכה את מי? וכל מי שהכה – הוא הצדיק. וכל מיני כרכורים מותרים וכשרים – “עד רדתה”. וחוצפת דמגוגיה מהנה גם כלפי האמת.

נקל לשער, איך פעלו דבריו, שכל תמציתם היתה:

Я не хоцу быть солью в цузом супѣ.

(“אינני רוצה להיות מלח במרָקם של אחרים”…)