א    🔗

להגדרת מהותו הספרותית של נחום סוקולוב כמעט אין להשתמש במספר יחיד. אין לומר, למשל, כשרונו של נחום סוקולוב, אלא יש לומר: כשרונותיו, בלשון רבים דוקא; ואין ליחד את מקומו של נחום סוקולוב בספרות העברית, אלא את מקומותיו. גם עצם המושג “הגדרה” אינו חל עליו, שכן מהותו אינה מתגדרת. אפשר לומר בודאות, שלעולם אין סוקולוב כופה את יצירתו על ידי איזה רצון או כונה, שבאה לו על ידי שקול האפשרויות השונות והבחירה ביניהן. הוא נכנע (וגם ההכנעה הזאת לא בכונת מכון היא אצלו) לזרם כוחותיו הרבים, הבאים אליו, בודאי, בכל רגע שהוא יושב אל שולחן־כתיבתו.

ודאי הוא, שאין לנחום סוקולוב חופש הבחירה אפילו לגבי נושאי יצירותיו הספרותיות, השונים זה מזה מן הקצה אל הקצה. רגילים אנו להתיחס בפחד אל כל התפרצות של כוחות הטבע: בכל התפרצות רואים אנו תמיד ודאות של פורענויות. משונה מאד הוא פחדנו זה מפני השפע, אך גם אנושי מאד. ואף על פי כן: מדוע זה לא נוכל לשער, כי יש גם התפרצות שחוט של חסד משוך עליה. לא רק “גשמי־זעף” אלא גם “גשם נדבות”? אולי מפני שכח קבולנו מוגבל הוא, וכל יתר־כוחות, בין של הטוב ובין של הרע, כבד הוא לנו מנשוא. ומפני היצר הטבעי, המונע אותנו מלהודות ב“קוצר המשיג”, הרי אנו דנים לכף חובה את שפע המושג, באופן שהוא, על כל פנים, “חשוד” בעינינו.

כל הקובע הלכה פסוקה ואומר: פלוני הסופר כשרונו מפוזר על שבעה סוגים, ועל־כן פסול הוא, — מעיד על עצמו, כי רחוק הוא מלהבין לנפשה של האמנות. אסור לפסוק הלכה, כשם שאסור לומר: מכיון שאלמוני רכז את כשרונו בנקודה אחת, הרי הוא “מצומצם” או הרי הוא משובח ואין עוררין עליו.

סופר עלוי, איש האשכולות, שכח־יצירה לו במעגל ענינים רחב מאד ובצורות שונות ומגוונות, צריך שיהיה תופעה בלתי־שכיחה ומדהימה לא רק על־ידי ההקף המופלא אלא גם על־ידי העומק המיוחד, אם אפשר לומר: “עומק במעוקב”. מעטים הם האמנים העלויים מסוג זה בכל אומה ולשון: אחד ויחיד הוא נחום סוקולוב אצלנו. עלוי יהודי כזה נודע לתהלה גדולה בספרות הגרמנית הוא גיאורג זימל. באותה הבקיאות והיכולת, שכתב על שאלות כלכליות מסובכות, כתב גם מסות גדולות וקטנות על גתה ועל שירתו של סטיפן גיאורגה; ובאותה הבנה גדולה וידיעה יסודית, שכתב על שאלות חברתיות, כתב גם על הציר בקלין; מסות מעמיקות כתב גם על שופנהאור וגם על אפיה וטעמה של העיר רומא. אלא שזימל היה איש המדע לא רק בכמות ידיעותיו ואיכותן כי אם גם בדרך הרצאתו את דבריו: השטתיות הקפדנית. לא כן רבי נחום סוקולוב, שהוא עלוי יהודי שביהודי, בקי וחריף המשולל משמעת הלכתית זאת. בנדון זה דומה הוא יותר לעלוי הספרדי אורטגה אי גסט, שלא השיטה היא “הנר לרגליו” ביצירותיו הרבות בכל ענפי חיי האדם; על דוסטויבסקי ועל עודף האדם בעולם, על דבּוּסי ועל השפעת האשה בדברי ימי העולם, על עניני חברה, כלכלה, (אגב: הוא גם ראש מפלגת אנשי־רוח, ציר בית־המחוקקים במולדתו). שכלו איזמלי, תפיסתו חזיזית, הגדרותיו דקות, מתוך הבחנה חדה בין צבעי הדברים; עוקר הרים ובוקע שערת־מושג לנימי נימים. אמנם, כל מסה שלו וכל ספר — בנויים הם, אלא שזהו בנין שאי אתה יודע מראש את מסדו ואת טפחותיו. — הכל ספונטני, מבריק, כמעט בבחינת נס, אבל נס של בטחון, כמו אצל נחום סוקולוב. דומה לגסט ולסוקולוב, אבל עם אופי־שכל צרפתי, אם כי בתוספת נעימה של איזו עקשנות והדגשה של “איפכא־מסתברא”, הוא העלוי הצרפתי אנדרה סוארס. כמעט בכל שאלה אמנותית, מדינית וחברתית, נגע סוארס בספריו. הוא תאר ערים, כתב מסות חשובות על פסקל, דוסטויבסקי ואיבסן, כתב דברי־בקורת על מוסיקה ועל ציור. אך שוב: בלא תכנית ומשטר, בלא שיטה וקבע. כל מלכות נוגעת בחברתה. ואין אצלו ענין אשר לבדד ישכון.

הקו היסודי אצל אמנים־עלויים אלה הוא קשרם המוחלט עם הרוח בכל תופעותיו התרבותיות. הרוח הוא כמין מסגרת שאין לה שעור, הכוללת בתוכה, ורק בתוכה, את עניניהם בחיים האלה. שמא כמו כור צורף את הכל ומכשירו לכדאיות של שימת־לב. בתוך מסגרת ולאחר ההתוך והחטוי בכור הרוח — כל דבר וכל חלק של דבר קרוב ללבם במדה שוה כמעט, ונוגע בהם “נגיעה מוחלטת”. את כל העולם כולו הם דוחקים לתוך המסגרת הזאת, ההולכת ומתגשמת, לפי כחות התפיסה והכשרון של כל אחד מן האמנים האלה.

ב    🔗

מפני תנאינו המיוחדים אתה רואה כל סופר עברי כראות “נס”, כמין חזיון שהוא מחוץ לגדר הטבע. אם אפשר לבאר ולתרץ מציאותו וטעמו של סופר בעמים — הרי לסופר עברי אי אתה מוצא טעם רגיל ומציאות מובנה. יש הנחות מסוימות, שעל פיהן כל נסבות חיינו הם שורש לתקלות רבות ולמומים הכרחיים. גם המופשט והרוחני ביותר צריך שיעמוד בסמן של חשש לאיזו בקורת ומשמעת עליונות, אף אם אינן ממשיות ומורגשות. איזו שמירת יחס של דרגות יש למצוא באותו בנין ספרותי עתיק וטבעי בישראל — התנ"ך! זוהי “ספרות” מיוחדת במינה, שהיא גם בנין אדריכלי משוכלל וגם הויה שסגולות של צמיחה לה. לא כן ספרותנו החדשה. אם בנין היא, הרי לפי האדריכלות של תיבת־נח (אם כי בלי התחתיים־שניים־ושלישיים שצוו גם עליה); ואם צמח היא — הרי שרשיה בצחיח מקרה.

כל החי את הספרות כחיות את חייו, והוא ער ורגיש לכל תנודה בה, לא ירצה ולא יוכל לנטות קו־הערכה על היצירה הספרותית בעברית, שיקביל דוקא להערכת היצירה הספרותית בעולם. ורק מתוך הנחה־עובדה זאת יובן גודל החסד של המקרה המשפיע לפתע פתאום, כיוצא מן הכלל וכהבטחה להבא. “חסדי הגורל הספרותי” אצלנו אינם מרוּבים. ובמנין המצומצם הזה: נחום סוקולוב. מעטים עד מאד הם הסופרים העברים הנושאים בתוך מהותם הרוחנית, בכל תאיה ורקמותיה, את סכום כל תרבותה של היהדות וקניניה הרוחניים לאורך דורות רבים, בשלביהם המעוקלים והגנוזים מאד, כנחום סוקולוב. אך גם בין המעטים הללו נבדל הוא בגדולה זו, שאלו הריקו את תכנו היהודי לכלים ארופיים, לא היה נפסד ערכם הכללי, והיה זה נכס בעל ערך ראוי להתכבד בכל מסבה של תרבות.

ג    🔗

השפע הכמותי לא דלדל את השפע של האיכות, האפשרית לפי כחותיו הפנימיים: איכות זו איננה אצל נ. סוקולוב — בגבול שאין הוא יודע אותו, אבל גם אינו יכול לעבור עליו, אשר על כן שוקד השר הממונה עליו לחלוקה צודקת בין כל יצירותיו. לא, נחום סוקולוב אינו יודע את סוד ה“משקיות” הזאת: כל אוצרות חויותיו הרוחניות ויחסיו העיוניים עם האמנות לכל צורותיה — באים ונדחקים (בערבוביה, שיש לה איזה הרמוניה מיוחדת משלה), אל מקור ההגשמה היצירתית ברגע כתיבתו. את מהותו הספרותית של נחום סוקולוב יש לראות כהיכל רב קומות, בעל טרקלינים חדרים שונים, הטומנים בתוכם כל אחד את אוצרו המיוחד לו, והנפתחים כולם בבת אחת על־ידי מפתח אחד מרכזי; בסבב נ. סוקולוב את מפתח “הרצון לכתוב על ענין אחד” מיד נפתחות כל הדלתות, ומכל החדרים זורם השפע.

ודאי, הצמצום — כח גדול הוא: רכוזו של יסוד אחד מיסודות העולם במקום ולשם מטרה אחת — היא חכמה ואמנות. המחוננים בכח זה יודעים להרחיק את כל שאר היסודות המזומנים באותו מעמד, לכבשם מחוץ לגבולות המסומנים. יודעים הם להנזר, מתוך משמעת ושטתיות, מן העשירות המופלגת ולכון אל הנקודה האחת. כשרון זה הוא “דחיקת מרחקים לתוך מעמקים”, והוא שנתחבב ביותר על האדם, כי עם כל השגב שבדרך יצירה אחת, יש בה, כביכול, משום הקלה לתפיסת האדם, שכן היא הולכת לכאורה, בקו “ישר”, אינה מפציעה אילך ואילך, ואינה עלולה להוליך שולל בעושר שאין לסכמו. אך יהיה מה שיהיה ערכה של תכונת יצירה זו, אין היא יכולה ואינה צריכה לקפח את זכותה ושגבה של התכונה האחרת: זו “ההולכת באלף רגלים”, הרוקעת את העומק על פני מרחב־יה, המשלבת נקודה אחת באלפי נקודות אחרות. אין זה “עושר השמור לרעה לבעליו” לא דלוג ולא קפיצת־דרך, אלא “כבוש שטח”, אם הורשה לומר כך בעניני רוח. אם זו חכמה — הרי גם זו לא פחות חכמה ממנה; אם זו אמנות — הרי גם זו לא פחות ממנה. ובכלל: המותר לבוא בקנה מדה של “פחות” ו“יותר” לגבי דרכי אמנות שונות? אין כאן דרגות חשובות — יש כאן רק הבדלים של “סמני־הכר”. ובאלה יבחן היוצר. ובאלה יקסום. קסמים גדולים יש ביצירתו של נחום סוקולוב. כי אמן אשף הוא. לא רק “מגרה”, אלא גם מעורר, מרתק ומרכז.

ד    🔗

סגנונו של נחום סוקולוב ולשונו שנו במשך שנות יצירתו הרבות את פניהם ואת קצבן. לא הפכפכות ולא “הגירה” נפשית כאן — אלא גלגולים של התבגרות. הצמיחה היא ממהות סגנונו של סוקולוב, — מראשיתה של יצירה אחת שלו ועד סופה הולך הסגנון וגדל, צומח ועולה, צומח ומתרחב.

מלבד מה שנפשו של סוקולוב עשויה אזנים־אזנים, הקולטות את צליל המלים בהבדליהן הדקים ביותר — הרי גם בקיאותו הפינומנלית בלשונות רבות נתנה לו, בלי ספק, את ההכשרה המיוחדת לעמוד על הגון של אותו “קול פנימי”, אשר הוא, ולא הערך המשמעותי דוקא, הוא עיקר במלים, ומשום כך נמצא כי לשון זאת כשלעצמה שירה היא. נשמות דורות, על אוצרות מושגיהם וחויותיהם, מתגלגלת במחשבות וחויות של ימים מתהוים והולכים; לבושי־דברים, שנשתחקו מפני הזמן המבלה והמכלה, מתנערים ו“נגהצים” באור חוזר; ברק של דו־משמעות, הנתקע במלה אחת או בצרוף של כמה מלים, מופיע כמין חיוך של חדוה בפגישת קרובים, שידעו זה על זה ולא נזדמנו עד עכשיו, וברית של ידידות חדשה נכרתת ביניהם; יש לפעמים ש“פאה נכרית” הולמת איזה מושג עברי מחודש או נוצר במיוחד, — בת הצחוק על השפתים נשמרת בעבריותה תמיד על־ידי נחום סוקולוב. הפתעות רודפות הפתעות, — אבל כוּלם חן של עלוי וכובד ראש של תלמיד חכם משולבים בהן, ומכאן הטבעיות המובנת. אין אונס של התהוות, וממילא אין אונס של קיום. אין פרכוס־סרק סתם, אין “יציאת חוצץ” נבובה אלא מלאכת מחשבת, מעשה תשבץ דק מן הדק, כמעט תמיד במסגרת של צורך וההכרח.

יש איזה מאור פנים של פקחות רבה בסגנונו ודרך הרצאתו של נ. סוקולוב. נדמה לך, שבזיו העינים רואה אתה אצלו הנאה מעצם המלאכה העדינה הזאת. הלא ברואים חיים הם צרופי הלשון. מושגים שלוחי רעיון והרגשה. כאן עולם אנשים, גן־חיות, פרדס־צמחים. וגם “אבנים קשות” הן מנוף החיים האלה. כי לא מתוך דפי מלון לקוחים דברי סוקולוב, כי לא “ידען” לשוני הוא, אלא “רב־מג”. תכונות לשוניות נעלות היו גם למנדלי מוכר ספרים ולח. נ. ביאליק, אבל הם צמצמו את עצמם בסייגי זהירות מרובה, ומה שעשו עשו מתוך שקול־דעת המלווה פקפוק. לא כן נחום סוקולוב, שאת שקול־הדעת ואת כבוש הפקפוק מסר בידי יכלתו הגדולה והיא, בחושה הגדול, מכוונתו מתוך בטחון וצדקת הנעשה.

ה    🔗

את סודות כתיבתו של נ. סוקולוב אפשר על צד המוחשי ביותר לפענח על פי מסתו המופלאה על מלך בלגיה והבלגים. כאן כחו המיוחד לראות ב“פרט הקטן” את הבבואה של “העולם ומלואו”. דקדוקי נתוחים של תופעות דקות הנראות כרגילות ובלתי חשובות. זוהי הזקקות נפשית, ולא רק עיונית, אל העדין, אל הצדדי, לכאורה. במסה זו הדגים נ. סוקולוב את הבינה העילאה של איש הרוח, שהשיג את האמת, כי אין “קטן” ו“גדול” בדברים שבעולם, וכי הכל, גם צלו של דבר — כמוהו ככל היקום כולו, ועל כן אין צורך לבחון דוקא את מעשי הגבורה ואת המפעלים הגדולים והיוצאים מן הכלל של איזו אומה כדי לעמוד על אפיה. דיה עבודת תחריטים, דיה רקמת מרבד, די “פרט קטן” ו“בלתי חשוב” אחד לשמש בבואה לנפש אומה או אדם.

פרק שירה כזו, שירת הפרטים, יש גם בספרו הגדול על “ברוך שפינוזה וזמנו”. לכאורה, “תפריט” של כלים שונים, על שמותיהם, תאורם ותפקידיהם. לכאורה: כל פרק “שיך” ו“אינו שיך” לענין. אך לא זה העיקר. העיקר הוא, כי הוא שיך לנ. סוקולוב, כי זה דרכו ביצירה. הוא אמן “המאמר המוסגר”. נדמה לפעמים כי כל מסתו או ספרו הוא מעין מעשה מרכבה של “מאמרות מוסגרים”. “פורט פרטים” גדול בספרות העברית היה גם מנדלי. אבל אצלו היתה זו דרך ספרותית מחושבת, ובעיקר בת התקופה שחי בה; אצל נ. סוקולוב אין זו דרך של ספרות, אלא “התלהבות מחשבה”; סגולה אינדיבידואלית שאינה מסתבכת על ידי תאריך מסוים.

ו    🔗

ואולי כשרון זה של חבוב “הפכים הקטנים”, של ראית הקוים והתגים שבדומם ובחי, הוא שעמד לו לסוקולוב להיות אמן ה“אישים” וה“פרצופים”. מובנת מאד היא משיכתו של כל סופר ומתן דמות אמנותית לאישים חיים, המצטינים במעלה אנושית זו או אחרת; ויש יצר מיוחד לתפוס את סמני־ההכר בדמות דיוקנה של האישיות החיה; לעשות “צלם אמנותי” של נפש ושל מחשבה באמצעות הלבוש הגופני דוקא. כשרון פיפיות הוא. ואך מעטים מחוננים בו במדה הראויה. כי לא המובלט ונראה לעין חשוב כאן, שכן פְנים לפָנים — לא קשה לתת, — הקושי והעיקר הוא לתת פָנים לַפְנים. לא את יד האדם צריך לראות ולהראות, אלא את עקלקלות הקמטים שבפסתה — להיות “כירומאנט” הרוח שבאדם. ורבים הם צלמים־חובבים השוכחים, שהניגטיב נותן את הפוזיטיב של הצלום. והמשגה התכוף ביותר הוא חוסר ידיעת המדה של הדיסטנץ שבין הצלם ובין המצולם. רבים מאד, למשל, שכתבו ותארו את האיש סטנדל. ספרים נתפרסמו עליו. כל אחד גלה, כמובן, משהו, כי האישיות מענינת מאד, והיא מקור ברכה לכל הרוצה לשאוב ממנו. אבל הנה בא אנדרה סוארס ונתן דמות חדשה, וכמו לא בכונה מכוונת, אלא במקרה, לרגלי בקור באיטליה, במקום שם היה סטנדל. מצא סוארס אילו עקבות מטושטשים מן האיש במקום, גחן וצלם את העקבות האלה, “מלמטה למעלה” תאר את האמן ואת האישיות, מן הפרט אל הכלל, מן ה“מה בכך” אל עיקר העיקרים וב“פרספקטיבה שכובה”, מן הצד, מן המארב כאלו — ויצאה דמות אמת ומעולפה הוד. הקורא את הרשימה הקצרה הזאת של סוארס — לעולם לא ישכח את סוארס ולא את סטנדל.

וזוהי שיאת “היחוד שביחוד” גם לנחום סוקולוב. ממש בריאת עולם חדש. ספר ה“אישים” שלו הוא רכוש יצירה, שיש בו עדות מספקת על כוחו היצירתי של ר' נ"ס. ועם כל רבוי האישים לא נתפס לשבלונה. גם בעבודתו זאת, החביבה עליו, כנראה, חבה יתרה, לא נשתעבד נ. ס. לאיזה קנה־מדה או שיטה. כל מסה חדשה היא כאלו מסה ראשונה אצלו. כחוקר החידקים, להבדיל, יחקור נ. סוקולוב את אישיו בכח של מתן צבע לבלתי נראה בצבעו הטבעי, ובכח של עין מגדלת בלטישותה. יש כאן, — לכאורה באמת, — רכוז בנקודה אחת, ואף על פי כן גם כאן נאמן סוקולוב לאופי כשרונו: הוא רואה את האדם בקשר של “טבעת בתוך טבעת”. הבחינה הנאמנה היא, שכמעט כל אישיו הם בבחינת “משוגעים לדבר אחד”, (מניאקים בלע"ז). שאם לא כן — מה הטעם לנתוח, למתן הדמות? ויש לקרוא רשימה קצרה אחת, כגון רשימתו־מסתו האחרונה של שמריהו לוין המנוח, כדי ללכת שבי מרצון אחרי קסמי נ. סוקולוב בכיור דיוקנו של אדם. אוהב ומוקיר כל אדם באשר הוא אדם. ועל־כן מוצא הוא ויודע את “קצב דמו” של הנושא־ונותן אתו; מבחין ושומע את לשון החיים של כל יחיד, קולט את שיר יחודו ועצמותו של איש ואישיות.