א

באותו דור היה המשורר בדרך כלל, והמשורר היהודי, גם בדרך הפרט, – קודם־כל הוגה־נכאים; היה זה כמעט נוסח, ולא קשה היה לחקותו, – הרקע נתן בתאור נוף עצוב: – סתיו ושלכת או ענן וגשם דולף, ולאחר־כך – הגיונות מאפיו של קהלת או טענות וקובלנות איוביות; ולפעמים להפך, – ה“רקע” היה רשעות־האדם שהתבטאה ב“רדיפה” או אף ב“אדישות”, ולאחר־כך הבריחה לחיק־הטבע או לחיקה של השולמית; ולא פלא הדבר, שהנוער דבק היה כל־כך בשירה ובמשורר, כי הלא ממש כזאת היא כל נערות עד בחרות מאוחרת, נרדפת־מרצון, שמחה שלא־מדעת ל“אדישות” ול“רשעות” של אבות, של חברה וצבור, כי על־ידי כך יש לה הוכחה לעצמיות, למקוריות, למהפכנות, שלא כמו הדור הקודם, שהוא “זקן”, “אינו מבין”, “אינו־משיג” וכדומה; ונכאי־משורר היו מתוקים כל־כך לחכם של הנערים והנערות, – לא משום שהרחיבו אפקים וחדשו חדושים, אלא דוקא יען כי אשרו את מחשבתם ואת הרגשתם; אפשר לומר, איפוא, כי באותו דור היתה השירה בכללה הגדול ובעיקרה הראשון – שירת־הנעורים לבני־הנעורים, להבדיל מן השירה שבדור הזה שהיא שוב בכללה הגדול ובעיקרה הראשון – שירת ההגות המבוגרת ולמבוגרים־ברוח.

ב

אכן, אין לך אופן בטוח יותר לבחון את עצמיותו של המשורר ואת כשרונו הפיוטי מאשר על־ידי זה שאתה בוחן דוקא את השירים שאינם חורגים ממסגרת המקובל בזמנו ומן הנוסח השכיח ביותר; ואם נלך בדרך זו נמצא על נקלה, כי המשורר יעקב לרנר היה בעל אוצר תארים מקוריים לשממון, לתוגת־נפש, לציור נופים סתויים ומשרים עצבות ולבטוי אלגי־לירי:

זֶה שָׁבוּעַ עָטַף שַׁחַק

מַסְוֵה־אֵפֶר וְיִזְדַּעֵף;

נָשְׁבָה צִנַּת הָרִקָּבוֹן,

רָעַף סַגְרִיר דַּק וְעָיֵף.

ועיקר כוחו ויחודו הוא באמת בציור נופים נוגים, סתויים וחרפיים, ומאד חבל שהללו כתובים שלא בנגינה הנכונה, שאלמלי כך היו ראויים עד היום לפאר כל ספר־למוד וכל אנתולוגיה טובה של שירי־טבע; ציורי־נוף קצרים מפוזרים בכל שיריו הקטנים, אולם ארוכים, מפורטים מאד, מדויקים ומושכים את הלב אעפ"י שצבעיהם הראשיים הם האפור והשחור – אתה מוצא בפואימות המעטות שלו, מה גם בשירו האֶפי־לירי המשובח והנודע־לתהלה: – “פיח־פיח (מסע ברכבת)”:

פִּיחַ־פִּיחַ… יָצְאָה שְׁרִיקָה

וְתִתְגַּלְגֵּל עַד הִרְחִיקָה;

כְּפַר וּשְׁבִיל וּדְמוּת קְדוֹרַנִּית –

הַכֹּל נִסְחָף אֲחוֹרַנִּית.

נִגְלֹה נִגְלוּ זְרוֹעוֹת צִיָּה;

עַרְעָר נִנְעַר מִן הַנְּשִׁיָּה,

רָמַז לִי: חֲמֹל עַל נִדָּח!

עֵינַי בּוֹ – וְהוּא כְּבָר נִדְעָךְ…

ונוסף על כך היה יעקב לרנר גם בעל ניב ממצה בקצורו ונזהר מאד מכפל רעיון או תמונה שלא לצורך; מחשבתו והרגשתו אפילו כשהן קשות ונוקבות בכאבן וצערן – אין בהן חריפות וגרוי בכונה, אלא דוקא משהו של שובה־ונחת, אבל הבטוי להן – חד־משמעי, ברור מאד, ואם כי הוא מהוקצע ושקול – הריהו כמעט תמיד בעל זויות חדות וחותכות.