דרך ארוכה וזרועה קוצים וברקנים עבר אליעזר בן־יהודה, מחיה הלשון העברית בדורנו, משחר ילדותו עד התבגרותו. מן ה“חדר” המסורתי שבעיירה הקטנה לישקי (פלך ווילנא) נכנס לישיבת סולוצק במלאת לו שלש־עשרה שנה, אחר כך עבר לבית־ספר ריאלי בדווינסק, והתחנה האחרונה להשכלתו היא הפאקולטה לרפואה בפאריס. מן התנועה המהפכנית וההתבוללות התקרב לתנועה הלאומית ולתרבות העברית בהשפעת “השחר” של פרץ סמולנסקין, אשר הופיע בווינה בשנות תרכ“ט–תרמ”ה. בירחון זה, פירסם בניסן תרל“ט הצעיר אליעזר יצחק פרלמן את מאמרו הראשון, “שאלה נכבדה”' וחתם את שמו “אליעזר בן־יהודה”, ומאז נקבע שמו העברי לתמיד. במאמרו הראשון הרחיב את הדבור על תחית עם ישראל ולשונו בארצו. גם ביתר המאמרים שפירסם אחר־כך ב”השחר" המשיך לפתח את הרעיונות בדבר משאת־נפשו זו. באחד המאמרים ההם כתב לאמור:
“חטא חטאו אבותינו, בהחליפם את שפתנו בשפות זרות, אך בגלל דמם ודם בניהם תסלח להם חטאתם זאת. ואנחנו במה נצטדק? התאריך שפתנו וספרותנו ימים, אם לא נשימה בפי צאצאינו, אם לא נרחיבה, אם לא נעשנה לשפה מדוברת?”…
ועוד כתב על הצורך בהחיאת הלשון העברית:
“והלא עוד יתר שאת לנו העברים, כי יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ, ואם רבים מאתנו ישליכו שפת עבר אחרי גום, ואם רבים מבני עמנו לא ידעו אף קרא עברית, במי האשם?”, וא. בן-יהודה מסיים את מאמרו במלים הבאות:
“אם עשה נעשה את הדבר הזה ויכלנו עמוד ותשועת ישראל מהרה תצמח. ארץ-ישראל תהיה המרכז לעם כולו, וגם אלה אשר יהיו בחוץ-לארץ ידעו כי “עמם” בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה. גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות לאמנות בידם כספרות כל עם ועם, ואך אז תחדש ספרותנו נעוריה. יען סופריה לא אך מאהבה יעבדוה, כי אם על מנת לקבל פרס ולא יהיו נאלצים לכתוב בשעה שאינה לא יום ולא לילה, כאשר יעשו עתה כי נטל עליהם לעבוד למען מצוא מחיתם, יען סופרינו עתה לא ראו ברכה בעמל ידיהם; וחכמת ישראל גם היא תשגה ותעשה פרי ותפרח כאזרח רענן בארצה והיתה לברכה לכל העם, בזאת תשועת כל העם ואושר לאומנתו!”…
כן הבין בן-יהודה במאמריו את השקפתו, שבלא תקוות הגאולה המדינית אין כל תקווה לקיומה של האומה היהודית. שאלת תחיתן של הלשון העברית והתרבות העברית תפסו אצלו מקום נכבד מאד, והוא כתב בראשית הרעיון הלאומי: “ודאי באין גאולה לאומה, אין צורך בלשון, אך מאידך גיסא: בלא רעיון הגאולה המדינית תשאר העברית לשון מתה, כיוונית ורומית”…
במאמרו “ועוד מוסר לא לקחנו!” שנתפרסם בחוברת “השחר” מתמוז תרל"ט, כתב כך:
“יש אחרית להעם הזה בארצו! תקוה טובה נשקפת לו שמה! רק בהארץ הזאת ערש העם בילדותו, רק בהארץ הזאת, אשר בה השתלמה תכונת רוחו ומזגו רק בארץ אשר כל מדרך כף רגל, כל אבן, כל הר, כל בקעה יזכירוהו אשרו ואידו בימים עברו, רק בארץ הזאת תגלה רוח העברים, רק בארץ הזאת, תחת תכלת השמים, בחיק הטבע בכל הודה והדרה, יתמכר העם הזה אשר חנן בכשרונות נפלאים, לעשות גדולות בכל גבולות מפעלי האדם, ובהרבותו את עשרו ואשרו הפרטי ירבה בזה גם עשר ואשר האנושות בכלל. יש אחרית להעם הזה בארצו! כנטע רך שתול בקרן בן שמן עלי יבלי מים אם יסח ממקומו למקום אין מים בו, למקום אשר השמש לא תשלח קויה שמה להנטע חום וחיים, הלא חלף יחלוף ליחו, הלא שחר ישחר גזעו, הלא נבל יבול עליהו בלי כח יכוף ראשו, אך אם רק עוד לא יבש שרשו, אם עוד לא נחר תוכו, הלא בהריחו מים, בהנטעו עוד הפעם באדמתו, מה ייף ויגדל הנטע, מה תארכנה נטישותיו, מה תרבינה סעפותיו, מה ישמח את העין, מה ירהיב את הלב ומה יענג את החוסה בצל ענפיו!”…
הרגשתו הלאומית העזה, זו שהשפיעה על רבבות מבני הנוער העברי, באה לידי בטוי נמרץ בדבריו של בן־יהודה על “קשת טיטוס” ברומא (מצבה שהוצבה לזכר הנצחון על יהודה). דברים אלה השפיעו בלי ספק על צעירי ישראל בתפוצות ובארץ, במסרם את נפשם על הגנת כבוד ישראל:
“אם כן, זו לא בדותה, זו לא אגדה. זה מעשה שהיה! אמנם, היה היו יהודים גבורים, שנלחמו בגבורת נפש בעד חרותם הלאומית והמדינית, ובגבורתם ואומץ לבם והשלכת נפשם מנגד עמדו ימים ושנים בפני חילם הגדול והעצום של כובשי הארצות ומכניעי כל העמים והכריחום לאמץ את כל כוחותיהם ולהוציא להרג מבחירי גבוריהם הם! ועל כל זה מעידים לא יהודים בעצמם. ולא אפילו היהודי הבוגד, שסוף סוף בכל זאת לא נוכל לחשדו כי רצה לפאר את גבורת בני עמו למען יאצל מזיו כבודם גם עליו. על כל זה מעידים הכובשים הרומאים, הם בעצמם, ולא באומר ודברים אלא במצבת זכרון שהנצחון אשר נצחו סוף סוף על העם הקטן, מצבת נצח, שאבן מקיר תזעק ותכריז את גבורת היהודים!”…
והלאה: “הנה שני הזכרונות הגדולים שלנו. על אדמת האבות, כותל המערבי, עדות חיה ממשית, כי היינו אומה בארץ שהיתה שלה. ופה על אדמת המנצחים, קשת טיטוס, עדות לגבורת גבורינו להגן על חרות האדמה!!!”
ואליעזר בן־יהודה סיים את מאמרו הנ"ל בשורות הבאות: “ומעולם עוד לא חשתי כל כך, כמו ברגעים האלה, כי עוד לא אבדה תקותנו! בני אומה שהגאים בכל כובשי ארצות הקימו מצבת זכרון כזו לגבורת גבוריה, ואת המנצח עליה קראו אלוה – בני אומה כזאת אינם יכולים להתיאש מתקוה לחיות חיי אומה בכבוד ותפארת. קשת טיטוס זו, המכרזת את גבורת גבורינו, היא קוראת אלינו קול גדול. עוד לא אבדה תקותכם!”
ומה שהצעיר א. בן-יהודה תבע מאחרים, תבע בראש וראשונה מעצמו ומבני משפחתו. עוד לפני עלות הביל“ויים אנו מוצאים בירושלים את אליעזר בן־יהודה, עם בת זוגו דבורה, שהגיעו לארץ בשמיני־עצרת תרמ”ב. ועוד בדרך לארץ־ישראל התחיל ללמדה עברית, כדי להכינה לקראת תפקידה הגדול – להיות האם העברית הראשונה בארץ העברים. והילד הראשון שלהם, בן־ציון (אחר כך בחר לו בעצמו את השם “איתמר”), שנולד בירושלים בט“ו באב תרמ”ה, היה אז הראשון והיחידי באותו זמן, אשר שמע בביתו מיום הוולדו את צלילי הלשון העברית בלבד, כי אביו לא הרשה להשמיע שום לשון אחרת בפני הילד. ובגלל זה לא יכול הילד להדבר ולשחק עם יתר הילדים. כשהידידים והמכרים הזהירו את בן-יהודה שבגלל בידוד הילד בלשון העברית יהיה מטומטם ולא יתפתח, השיב מתוך קנאות: “כדאית היא הלשון העברית לאבד למענה את הכשרונות של בני הבכור”…
שאיפתו היתה לראות את תחית האומה, תחית הרוח, תחית הלשון ותחית הארץ משולבות זו בזו וממוזגות למזיגת נאה ושלימה. אמרתו השנונה היתה: “דבר עברית והבראת”.
לשם הגשמת שאיפותיו יסד סמוך לבואו ארצה – יחד עם הסופר יחיאל מיכל פינס – חברה בשם “תחית ישראל”, שביסודה הונחו חמשה עיקרים: א. עבודת האדמה ורבוי הישוב; ב. תחית הלשון העברית בדבור ובכתב; ג. חנוך הנוער העברי; ד. מלחמה בחלוקה של הישוב הישן; ה. תחית המדע העברי והספרות העברית.
איש־מלחמה היה אליעזר בן-יהודה מנעוריו. עוד בלמדו בפאקולטה לרפואה בפאריס, הושפע הרבה מן ההתעוררות הלאומית של עמי הבאלקאן להשתחרר משעבודה של תורכיה. וכבר אז החל לחשוב על תחית עם ישראל ולשונו בארץ האבות.
עם בואו לירושלים, עזר במערכת העתון “חבצלת”, שיצא אז בעריכתו של י. ד. פרומקין. כעבור זמן קצר הוזמן על־ידי נסים בכר להורות בבית הספר של כל ישראל חברים (אליאנס) בירושלים, ואז היה א. בן-יהודה המורה הראשון לעברית לפי השיטה “עברית בעברית”. מצבו החמרי היה ירוד מאד, כי הכנסתו משתי העבודות יחד היתה כ־80 פראנק לחודש.
ואף על מצוקתו החמרית ובריאותו הרופפת היה א. בן-יהודה אמיץ לב, תקיף בדעתו ואיש מלחמה. הוא נלחם בחרוף נפש בקנאי ירושלים החלוקנית מן הימים ההם, ובו בזמן השתתף באופן פעיל בכמה מוסדות תרבות, כתב על החקלאות, על החנוך, על הספרות לגדולים ולקטנים ועוד.
בשנת תר“ס יסד יחד עם דוד ילין, ד”ר א. מ. מזיא וא. לונץ את “ועד הלשון”, והיה נשיאו עד יום מותו.
בשנת תרס"ג הלשינו עליו אנשים מן הישוב הישן, שהוא קורא כביכול למרוד במלכות השולטן. הוא נאסר ונשפט לשנה תמימה. אך בהשתדלות הבארון בנימין רוטשילד שוחרר לאחר זמן קצר.
בן־יהודה היה שוקד על עבודתו הספרותית והמדעית יומם ולילה ולא פחות מי“ז שעות בכל יממה, והוא קיים את הכתוב: “והגית בו יומם ולילה”. שקד בהתמדה ללא הפוגות על הספרות הישנה והחדשה, כתב מאמרים רבים לשאלות הזמן והיה עורך, מו”ל וסופר ראשי בעשרות עתונים, כגון: מבשרת ציון, הצבי, האור, השקפה, דברי עבודת האדמה, האכר היהודי, בית־הספר, העברי הקטן, עולם קטן ועוד ועוד. אגב, “עולם קטן” שיצא לאור בשנות תרנ“ג–תרנ”ד, היה העתון העברי הראשון לילדים.
גולת־הכותרת של עבודתו המדעית היתה “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה”, שסיים אותו בכתב-יד, והושלם לאחר מותו על-ידי בלשנים אחרים. תחילה חשב רק על מלון מצומצם שימושי, ואילו במרוצת הזמן הרחיב את המסגרת, ובעבודה שקדנית במשך עשרות שנים ובבקיאותו המקיפה במכמני הלשון העברית לכל תקופותיה וכל סוגיה יצר את המלון הזה המקיף והיסודי. ותודות למלון זה נודעו טיבה ועשרה של הלשון העברית החדשה והחיה. אליעזר בן-יהודה הצליח ליצור שורה ארוכה של מונחים חדשים. אשר התאזרחו בדבור ובספרות, ואין רבים יודעים עוד כי יצירות־דורנו הן המלים האלו.
ארבעים וארבע שנים עמד במערכת העתונות, הבלשנות והספרות, ועל אף הרדיפות וההחרמות מצד קנאי ירושלים מקבלי החלוקה וגם מחוגים אחרים, לא נרתע לאחור והמשיך את מאבקו הקשה בראש מורם ובגאוה לאומית, מתוך הכרה עמוקה שהוא ממלא את חובתו לעמו ולארצו.
זכורני כשעליתי לרגל מיפו ירושלימה בחבורה בת ארבעים איש מבני העליה השניה, בחול המועד פסח תרס"ז, ובאחד הערבים בקרנו בבית אליעזר בן־יהודה במעונו. מצאנו אותו כשהוא יושב על יד שלחן העבודה. כולו שקוע בתוך עריכות ספרים וכרכים גדולים, אשר היו מונחים על שולחן הכתיבה ועל הרצפה. הוא דפדף פה ושם. הציץ בעשרות ספרים, סימן בדפים ורשם רשימות על גבי רשימות. לכתחילה לא הרגיש באורחים, ורק חמדה רעיתו, אשר עמדה בקרבתו, קיבלה את הבאים בסבר פנים יפות, ולאחר כמה רגעים קם א. בן־יהודה ממושבו והושיט את ידו למבקרים, שעמדו על רגליהם מחוסר כסאות לישיבה באותו חדר.
הסתכלתי בפני הבלשן והסופר, שיצאו לו מוניטין בכל רחבי־תבל, העיפותי עין על חדרו של היוצר הגדול. הוא היה גוץ, רזה וצנום, חלש בגופו, ורק עיניו החולמות והעמוקות נוצצו והבריקו מבין הגבות. רוחו הלוהטת והפועמת התגברה על כל מיחושיו הגופניים ונתנה לו עוז ואומץ להכשיר את עבודתו הגדולה ולהתקין את לשוננו העברית לצרכי עם קם לתחיה ובונה מדינה ויוצר בכל ענפי החיים בחומר וברוח.
ואכן לא לשוא היה עמלו, ועלינו לזכור לברכה אותו ואת אשר פעל ויצר למעננו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.