נולד י“ד אייר תרט”ז באורשה (פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה). קיבל חנוך תורני. בשנת 1881 עורר ב“המגיד” לעליה לארץ־ישראל. 1882 – עלה לא“י. יסד ביפו ועד “חלוצי יסוד המעלה” להדרכת העולים, יסד את ראשון־לציון. 1901 הוזמן על ידי הרצל להנהלת אוצר התישבות היהודים בלונדון. 1908 יסד את אפ”ק בא“י, וניהלו עד 1924. סייע למפעלי בנין שונים, סידר את מתן הלואת הקהק”ל לבנין הבתים הראשונים בתל־אביב, וסייע הרבה למושבות ולחברות התישבות. מבוניה הראשונים של תל־אביב. ‏ בתרצ“ו, במלאת לו 80 שנה, נתכבד בתואר אזרח־נכבד של ת”א. יסד קופות מלוה והפיץ רעיון הקואופרציה האשראית. פרסם מאמרים רבים בעתונים עברים ורוסים־יהודיים. זכרונותיו – “לארץ אבותינו” – נתפרסמו בדפוס בשלשה חלקים. נפטר י“ג סיון ת”ש (19.6.40) ונקבר בראשון־לציון.

זכות גדולה עמדה לזלמן־דוד ליבונטין, שהיה בין ראשוני הראשונים, אשר תקעו יתד נאמן בשממה בארץ, לפני כששים שנה ויותר. הוא היה החלוץ הראשון שתיכן את התכנית הנועזה לרכוש חלקת האדמה אשר עליו הוקמה המושבה ראשון־לציון.

לנגד עיני מונח מאמרו של ז. ד. ליבונטין, ‏“איפכא מסתברא” ‏ שנכתב בקרמנצ’וג ביום ה' אדר, שנת תרמ“א (1881) ונדפס ב”הלבנון“, ‏ גליון ‏ 34, מיום כ”ד אדר תרמ"א (25.3.1881). במאמר זה נכנס ז. ד. ליבונטין בפולמוס חריף עם הסופר פרץ סמולנסקין, שהוציא אז לאור את “השחר”.

וכדאי לצטט כאן כמה קטעים ממאמר זה: "אחד הסופרים החשובים, פרץ סמולנסקין, בראותו כי אוהבי עמנו בארצנו החלו ליסד “חברה מפיצי עבודת אדמה בין בני ישראל ברוסיה” מצא לו ענין חדש לענות בו ויתאמץ להראות במאמרו “שאלת היהודים – שאלת החיים”. כי היהודים אינם מסוגלים לעבודת האדמה, כי העבודה הזאת רק למותר היא להם, וכי רק לשוא יעמלו מיסדי החברה. הקנאה ושנאת הדת ששלטו בימי הבינים, הרדיפות והיסורים שסבלו אבותינו בימי חושך אלה הם המה שהכריחו את אבותינו להחליף את האתים והמזמרות למאזנים ולמשקלות.

בימינו אלה יוכלו העברים לשוב ולעבוד את האדמה. לטעת כרמים ולאכול את פרים, ומקרה כזה לא יהיה מקרה היוצא מדרך מקרי הטבע וההיסטוריה, כמו שחושב מר סמולנסקין. אם תצליח החברה “מפיצי עבודת אדמה” להושיב עשר משפחות מאלו המאות שתחפצנה בכל לבן ובכל נפשן לעבוד את האדמה ולשמרה, גם אז תהיה פעולת החברה גדולה מאד. מחויבים אנחנו כולנו להיות לעזר למספר רב מבני עמנו שיהיה ביכלתם להאחז בעבודת האדמה, כדי שנוכל לעמוד ולחיות בין העמים, כי רק עם כזה שיש אצלו גם עובדי אדמה וגם אנשים חכמים יכול לחיות ולהתקיים אבל לא עם שהוא כולו עורכי דין ופנקסנים…"

ובחוברת י“ב של “השחר” משנת תרמ”ב, נדפס מאמרו של ז. ד. ליבונטין, שנכתב ביפו, כ“ה אדר תרמ”ב. אמסור פה רק קטעים מספר כלשונם: “ביום י”ז אדר תרמ“ב באתי בשלום ליפו, התיצבתי לפני נכבדי עמנו ביפו, ובראשם הקונסול האנגלי, אשר קבלני בסבר פנים יפות. ויבטיחני להיות לי לעזר בכל מה שיהיה ביכלתו – הוא מאחינו בני ישראל וחיים אמזלג שמו. אחרי אשר התבוננתי בסביבות יפו, בשדות והכרמים, נסעתי למחרת יום בואי לירושלים. שם ראיתי את הרב החכם ר' מיכל פינס ועוד אחדים מנכבדי עמנו. נסענו לדרום יהודה לראות ולהתבונן בשדות ובכרמים ולהתחקות על כל שרשי הענינים הנחוצים לנו לדעת. ארץ־ישראל בכלל היא ארץ חמדה וטובה וברוכה ביבול שדמותיה והיא מתחלקת לשתי מדרגות: מקומות ההרים ומקומות העמקים. כל אל המקומות המתקרבים אל ים התיכון או אל הירדן. העמקים מתרחבים והגבעות מתקטנים…”

הלאה כותב ז. ד. ליבונטין: “לאחר ימים מספר קראתי לאספה את שליחי קהלות ישראל שבאו מחוץ־לארץ וגם י. מ. פינס היה בין המוזמנים. זולתם השתתפו בישיבה זו עוד שלשה מנכבדי עמנו שיש להם שדות וכרמים בסביבות יפו ועוסקים בעבודת האדמה. באסיפה הוחלט ליסד ועד משליחי קהלות ישראל, אשר מטרתו תהיה לכבוש מסלה לפני אחינו מחדש יבואו להשתקע בארץ הקדושה, להורות להם הדרך ילכו בה… הקונסול האנגלי אמר, כי יש לפנינו דרך אחת איך להביא לכל הפחות את הקולוניה הראשונה תחת מחסה אנגליה, ולזה נחוץ להגיש איזה מכתב בקשה למקומות אחדים בלונדון”.

באותה ישיבה נערך תקציב להתישבות משפחה על הקרקע, בחתימת ראש הועד ז. ד. ליבונטין: 80 דונם קרקע 400 פרנק, 3 שוורים 360 פרנק, סוס אחד 180 פרנק, 2 פרות 240 פרנק, חמור אחד 60 פרנק, כלי דישה ומחרשה 40 פרנק, עגלה וטאצ’קה (מריצה) 80 פרנק, בית ורפת 1000 פרנק, תבואה לזריעה 100 פרנק, לכלכלת שנה אחת 700 פרנק, בס"ה 3200 פרנק (1280 רו"כ). מכונה לקצירת תבואה לעשרים בעלי בתים. מכונה אחת יעלה על כל אחד 40 פרנק.

הבאתי את התקציב בלי כל שינויים בפרנקים, שהם מהוים כ־125 לירות שטרלינג.

ליבונטין בדק ומצא שסכום זה, לפי התנאים שהיו אז בארץ, יספיק בהחלט כדי להושיב משפחה יהודית על הקרקע. ההישגים של הימים ההם היו צנועים למדי, ומה רב המרחק בין תנאי ההתישבות של הימים ההם ושל ימינו אלה!

עובדה היא, שהחלוצים הראשונים, ובראשם ז. ד. ליבונטין, הניחו בשנת תרמ"ב את היסוד להתישבות העברית בארץ העברים. החלוצים הראשונים של ראשון־לציון הביאו את התישבות השרון. השומרון, הגליל, עמק־יזרעאל והדרום. ומסביב למושבות העבריות התפתחו הערים תל־אביב, ירושלים, חיפה ויפו.

בתמוז. תרמ"ג יצא ז. ד. ליבונטין את הארץ ועבר מעיר לעיר ודיבר על יסוד מושבות עבריות ביהודה, שומרון והגליל, על יסוד חברה לתעשייה ולמסחר ביהודה, על התרבות ועל החינוך בארץ־ישראל. ולאחר עשרים שנה של עבודה פוריה בגולה זכה לחזור בתורת מנהל חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) ביפו.

עוד אז, לפני ארבעים שנה, ידע והבין ליבונטין ליחס חשיבות רבה לבנק יהודי מבחינה כלכלית־לאומית ומבחינה מדינית.

קשה היה לחנך את בני הישוב משני הסוגים להתייחס למוסד הבנקאי כלמפעל מסחרי, הדורש מלקוחותיו בטיחות ואחריות לגבי מלוי ההתחייבויות הכספיות.

עכשיו אין סוד, כי בראשית פתיחת חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) בתמוז תרס“ב (יולי 1903) היו ברשותו רק כמה אלפים לירות. ורק תודות לבקיאותו הרבה בבנקאות וכשרונו המיוחד לקומבינציות כספיות הצליח ז. ד. ליבונטין במשך זמן קצר לבסס את עמדת הבנק על יסודות חזקים ולרכוש לו אמון רחב בפנים הארץ וגם בחוגים הכספיים שבארצות המפותחות והמתוקנות. האפ”ק נעשה במהרה גורם חשוב להתפתחות הישוב הארצישראלי בעיר ובכפר.

בשנים הראשונות מילא האפ"ק תפקידים רבים של ההסתדרות הציונית כולה, ויחד עם זה היה גם בבחינת מורשה של “קרן קימת”, של ועד “חובבי ציון” באודיסה, של חברת “גאולה” ועוד.

הוא נתן לד“ר מטמון־כהן בשנת תרס”ו את ההלואה הראשונה לשכירות דירה ולרכישת רהיטים בשביל הגמנסיה העברית הראשונה, והוא גם היה בין בעלי המניות הראשונים של אגודת הגמנסיה העברית ביפו.

לפי עדותו של ד“ר ח. בוגרשוב היה ליבונטין אחד המשפיעים העיקריים על השופט יעקב מוזר בברדפורד, שיתרום את תרומתו הגדולה והראשונה בסך מאה אלף פרנק (אז היה זה סכום עצום) בשנת תרס”ח לבנין הגמנסיה העברית הראשונה בתל־אביב.

כשעמדה שאלת ההלואה הראשונה לבנין בתים על ידי החברה “אחוזת בית”, היו כמה וכמה הצעות כספיות ממקורות שונים, ואילו ליבונטין היה המציע והמכריע הראשון שההלואה בסך 300,000 פרנק תנתן מכספי הקרן הקיימת.

ביום י“א תמוז תרס”ו (23.6.1907) שלח ועד אחוזת־בית ללשכה הראשית של חקרן הקימת הלאומית בקלן תזכיר מפורט על “אחוזת בית”, ובין יתר הדברים נאמר שם: אנו מבקשים כי תיענו להצעתנו ותחליטו לתת לנו מלוה בסך 300,000 פרנק, הפקד תפקידוה בידי הבנק אפ“ק וממנו תקבלו שטר־פקדון. האגודה תפרע את ההלואה בתשלומים לשעורים במשך 18 שנה ברבית של %½4. בשביל הקרן הקיימת אין כאן שום חשש של ריזיקה, משום שהיא תלוה את הכסף לא במישרין ל”אחוזת בית" עצמה אלא לבנק אפ“ק, והאחרון ילוה את הכסף לאחוזת־בית ויקבל עליו את האחריות כלפי הקה”ק.

וביום א' אדר שנת תרס“ח (9.3.1908) נכתבה ונחתמה בקלן על ידי הד”ר מ. בודינהיימר בשם הקרן הקיימת וז. ד. ליבונטין בשם אפ"ק אמנה בין שני המוסדות הללו בדבר ההלואה לאחוזת־בית, בסכום 300 אלף פרנק ברבית של ארבעה וחצי לזמן של 18 שנה.

לאחר שנתיים נוספה בתל־אביב שכונת פקידי האפ“ק ברחובות גרוזנברג וקאלישר, שקיבלו הלוואה בתנאים נוחים מקופת התגמולים של האפ”ק. הצלחה זו עודדה את ליבונטין, וביחד עם מנהל האפ“ק בירושלים, הד”ר יצחק לוי, קנה בשנת 1912 בדרך לבית־לחם וחברון חלקת אדמה בת 196,600 אמה על גבעה גבוהה הנשקפת על פני ים המלח והרי מואב, לשם בנין שכונה מודרנית בקרבת ירושלים. על מקום זה נבנתה השכונה “תלפיות”.

כדאי לציין כאן אפיזודה אופיינית על חשיבותו של בנק אפ"ק בימי־שלטון התורכים בארץ:

בראשית 1907 עמד דוד וולפסון לבקר בארץ, בתורת נשיא ההסתדרות הציונית. הוא חשש שמא הפקידות הטורקית תעכבו על חוף יפו. ליבונטין יצא לקאהיר לקבל פני וולפסון ורעיתו ולפני זה הודיע לקימאקאם ביפו (מושל המחוז) על ביאת ראש הדירקטוריום של הבנק. הקימאקאם צווה מיד, שלא ידרשו תעודות מסע מהאורחים הנכבדים, ונתן פקודה שהסירות הקטנות העומדות בחוף יפו יפנו את המקום ושהסבלים יפסיקו את עבודתם. בעצמו בא אל החוף לפגוש את וולפסון ואת ליבונטין ועזר להם לרדת מהספינה ולעלות על החוף. בבית המכס לא דרשו את הדרכיות, לא פתחו את המזוודות, ושני שוטרים מזויינים עם רוביהם על שכמם עברו לפני העגלה הרתומה לסוסים והרחיקו את הגמלים ואת העוברים והשבים לפנות את הדרך בפני האישים החשובים.

עינם של השולחנים, החלפנים והמלוים ברבית היתה צרה בהתפתחותו המהירה של בנק אפ“ק. בשנת 1908 התחילו להעביר שמועות דחופות מפה לאוזן, שאפ”ק נתון במצב חמור. המפקידים שמו מצור על קופת הבנק בירושלים ודרשו במפגיע את פקדונותיהם. אז הראה ליבונטין עירנות גדולה. הוא מיהר לרכז בירושלים הרבה זהב, שהעביר מיפו ומבירות, ובמשך שבוע ימים שילם כחצי מיליון פרנק זהב לבעלי הפקדונות. לאחר ימים מספר חלפה סכנת הבהלה, והמפקידים התחילו להחזיר לבנק את פקדונותיהם.

במלאות עשר שנים לקיום האפ“ק (תרס“ג – תרע”ג) הוציא ליבונטין מחברת־זכרון בחודש מנחם אב תרע”ג.

במחברת זו נמסר בפעם הראשונה לקהל הרחב דין וחשבון וסקירה מקפת על כל פעולות הבנק וסניפיו בארץ־ישראל במשך עשר שנות קיומו.

מלבד המאזנים הנוגעים לאפ"ק הובעה חוות־דעת רחבה על ידי ליבונטין על שאלות ישוביות שונות ועל כל המוסדות והמפעלים שהתקיימו אז בעיר ובכפר.

ראוי לצין גם את העובדה, שהלשון העברית היתה הלשון השלטת באפ"ק ביפו ובסניפים, בינם לבין עצמם ובחליפת מכתבים עם היהודים בארץ ובחוץ־לארץ.

בשנת תרע“ג הוציא ליבונטין ספר שמושי להנהלת פנקסאות והוראות להנהגת עסקים בעברית. בראש הספר כתב ליבונטין: “דע מה שאתה חפץ ושקול רצונך נגד יכלתך, דע מה שאתה אומר והזהר מן ההפרזה”. הספר יצא בשלש מהדורות, האחרונה יצאה בשנת תרע”ד, והוא הופץ בכל חלקי הישוב. “זאת היתה תשורה יפה בשביל אלה שרצו ללמוד את הנוסחאות העבריות בכל ענינים בנקאיים ומסחריים. ליבונטין היה אחד הראשונים, אשר יסד על ידי האפ”ק קופת מלוה וחסכון והפיץ ברבים את רעיון הקואופרציה האשראית, וסייע הרבה למפעלי ההתישבות בהדרכה וגם בהלואות.

שמו של ז. ד. ליבונטין, המורשה של יעקבוס כהן מהאג, משולב עם כמה וכמה פעולות בעלות חשיבות גדולה לגבי תולדות אחוזת־בית והתפתחותה המהירה של תל־אביב.

ביום כ“ח תר”ע – 12.10.1909 – נחתמה בבית המשפט המחוזי של יפו אמנה רשמית בין ליבונטין, המורשה של יעקבוס כהן, ובין ששים חברי השכונה של “אחוזת בית”, שכבר בנו להם בתים בה, בכללם גם כעשרה בונים, שבנין בתיהם עדיין לא נגמר, או שרק זה עתה הוחל.

בסעיף השביעי של האמנה נאמר, כי לאחר ש“השוכרים” ישלמו ל“משכיר” ליעקבוס כהן, לאמור: לאפ“ק. במשך 18 שנה את כל תשלומי השכירות – פירוש: ההלואה שנתנה להם מאת הקרן הקימת – על ידי אפ”ק בלי עכוב ימסור להם “המשכיר” את הבתים ל“קרן עולם” חלף המסים ששלמו והתקונים שעלו כל משך זמן השכירות.

חוקי הארץ במשטר התורכי היו מסובכים מאד, והיה הכרח למצוא את הדרך בה ילכו מסביב לחוק האוסר על נתיני חוץ לרכוש נכסי דלא ניידי. משום כך היה הכרח לרשום בערכאות הממשלה התורכית את הקרקע ואת הבנינים על שם מושאל, מר יעקבוס כהן מהאג ובא־כחו הרשמי היה ז. ד. ליבונטין.

בחוגי הממשלה התורכית הביטו על ז. ד. ליבונטין כעל עשיר מופלג בעל קרקעות רבות ובתים למאות, והם ייחסו לו את כל הרכוש הפרטי.

עם פרוץ מלחמת העמים באבגוסט 1914, קמה בהלה עצומה בארצות אירופה והדה הגיע גם לארץ־ישראל. המפקידים דרשו בכל תוקף את פקדונותיהם. המסחר והתעשייה שבתו. הסוחרים. החקלאים עמדו מלשלם את חשטרות ואת ההתחייבויות הכספיות, בעקב המוראטוריום שהוכרז בארץ. ליבונטין יצא ללונדון ודרש מהדירקטוריון עזרה מהירה. הלך להאַג ובא בדברים עם יעקבוס כהן ופישר, הלך לפאַריס ודרש מיק“א לבוא לעזרת הישוב העברי. בפאַריס נספח אליו מר גלוסקין ושניהם פנו למר מאירסון, מנהל יק”א, ולבארון רוטשילד. לאחר מאמצים נועזים השיג מאוצר ההתיישבות 15 אלף לי"ש וחזר לארץ־ישראל דרך מצרים בסוף אוקטובר 1914. בינתיים נכנסה תורכיה למלחמת העמים, וליבונטין נאלץ להישאר במצרים עד גמר המלחמה.

גם בשבתו במצרים כארבע שנים הראה עירנות רבה בכל שטחי העבודה. ביחוד פעל הרבה לטובת פליטי ארץ־ישראל, שהגלו למצרים. ליבונטין וגלוסקין יסדו ועד עזרה לאלפי הגולים. ליבונטין פנה לממשלה האנגלו־מצרית וגם לנציגות ממשלת רוסיה וביקש עזרה להפליטים.

בתקופת מלחמת העמים, בשנות 18־1914, נעדרו רבים מבעלי המגרשים בעקב הגירוש הכללי מן הארץ. נכסיהם היו רשומים בספרי הקרקעות של הממשלה התורכית על שמו של ז. ד. ליבונטין, והוא עצמו לא יכול לחזור ארצה ונתעכב במצרים. משרד הוורקו שלח התראות על גבי התראות לבעל המדומה, לז. ד. ליבונטין, ששהה אז במצרים. משלא נענה עשה עקול על ביתו הפרטי של ז. ד. ליבונטין ועל רהיטיו, כליו ומטלטליו. ביטול העקול הזמני עלה אז בכמה אלפים פרנקים זהב. מקרים דומים לאלה קרו פעמים מספר וזה היה שכרו של “בעל הנכסים המרובים”, ככתוב: “מרבה נכסים מרבה דאגה”.

עם גמר מלחמת העמים ועם שיבת ז. ד. ליבונטין לאחר חלופי המשטר של ממשלת ארץ־ישראל, ‏ קבלו הבעלים האמתיים ‏ את כל נכסיהם ‏ על שמותיהם בלי טרחה יתירה. נכסים אלה ערכם עלה בכמה מאות אלפים לירות שטרלינגים; משרד ספרי האחוזה של ממשלת א“י קבל מס־העברה של אלפי לא”י. ואילו ז. ד. ליבונטין נהנה הנאה יתירה מזה שהצליח לשמור על רכוש אחיו בני ישראל מן העין הרעה של הפקידות התורכית.

בשנים הראשונות לבנין תל־אביב לא היה עוד בית־כנסת קבוע, ואזרחי תל־אביב היו מתכנסים לשם תפילה בצבור בבתים פרטיים, בצריף עץ ברחוב יהודה הלוי, וגם באולם הגמנסיה העברית “הרצליה” ברחוב הרצל.

ליבונטין קבל על עצמו את הדאגה לבנין בית־כנסת גדול במרכז העיר, מתחילה ברחוב יהודה הלוי, ואחר כך נקבע המקום ברחוב אלנבי קרן אחד־העם, הוא הכריז על תרומות והיה מכתת את רגליו מבית לבית לשם אוסף תרומות ונדבות. נוסף על כך בא לידי הסכם עם מ. דיזנגוף ועם כותב הטורים האלה בדבר הטלת מס בית־הכנסת (1/2 גרוש מכל אמה מרובעת של שטח המגרש) על כל בעלי הנכסים בתל־אביב. למס זה לא היה בסיס חוקי מנקודה משפטית, ואף על פי כן הכניס מס בית־הכנסת בשנות 20–1924 כמה אלפים לא"י. הכנסות אלו אפשרו לגבאי הראשי ליבונטין ולעוזריו הנאמנים לגשת לבנין ולהקים את בית־הכנסת הגדול המתנוסס לתפארה ברחוב אלנבי קרן אחד־העם.

בשנת תר"פ הציע לדיזנגוף תכנית מפורטת ליסוד “חברת קרדיט עירונית באפותיקאות” לשם פיתוחה של תל־אביב על יסוד אובליגציות. תכנית זו שמה יסוד לקרדיט האפותיקאי, שסייע לבנינה המהיר של העיר.

בחייו שילב חול וקודש. איש העסקים היה. ובעת ובעונה אחת היה קשור אל המסורת, התרבות והחינוך העברי. היה מוקיר ומכבד תלמידי חכמים. סופרים ואנשי רוח, ומפעם לפעם היה מושך בעט סופרים. מאמריו, שנדפסו בעתונים שונים, רשימותיו וספריו יש להם ערך רב מבחינה היסטורית, וכותב תולדות התפתחות התנועה הלאומית יקדיש כמה וכמה פרקים יפים לראשון הראשונים שזכה לחזות בעיניו את התגשמות חלומו הגדול.

ירושה גדולה הוריש לעם ישראל ולארץ־ישראל ז. ד. ליבונטין, ואנחנו יורשיו הרוחניים, נזכור תמיד את אשר פעל ואת אשר יצר. זכרו הטוב ישמש סמל נצחי לדורות הבאים.