א    🔗

בּפתח דברי הכרח לי להסתייג כּל שהוּא. איני בּא לדוּן על גוֹרדוֹן כּעל מיסד כּנסיה אוֹ שיטה, שתלמידיו עוֹלים אליו בּרגל – אוֹ כּפי הבּיטוּי השגוּר כּעת: מתיחדים עם זכרוֹ – בּימי זכּרוֹן. גישה כּזוֹ אל בּעל “האדם והטבע” עוֹשׂה, לדעתי, פּלסתר את עיקר משמעוּתוֹ של זה, ששׂנא כּל צמצוּם ולא סבל שוּם חציצה בּין אדם לחברוֹ וּבין אדם לבּריאה ואף לא בּין ספירוֹת חיים שוֹנוֹת. וּממילא לא גרס הבדלה בּין ימים סתם לבין ימי חג וּמוֹעד. תאמר רב – כּבר יִחדת לוֹ עוֹז של משׂרה ושלטוֹן, ויהא זה שלטוֹן רוּחני, אדנוּת על הנשמוֹת. פּרשת בּשם שיטה – וּכבר צמצמת את שכינת החיים ועגת מסביבה עוּגה, אגמת אגם עוֹמד, מיעטת את הדמוּת, זאת אוֹמרת: פּרשת מים החיים הגדוֹל, אשר לרדת בּנתיבוֹתיו קראָנו קוֹלוֹ החזק והבּוֹטח. לא מוֹרה־מוֹרינוּ היה לנוּ האיש, אלא חבר גדוֹל, בּחייו כּבמוֹתוֹ. ולא הלכות פּסוּקוֹת אוֹ סיסמאוֹת יש להסיק מספריו לתוֹך חיינוּ. החיים, לפי עוֹמק הגיוֹנוֹ, נעלים על כּל הלכה וסיסמה. ההלכוֹת מעיקוֹת והסיסמאוֹת מתישנוֹת ואף מתמאסוֹת וסוֹפן שמוֹדים עליהן או דוֹגלים בּהן בּגלוּי ועוֹברים עליהן אוֹ דשים אוֹתן בּצנעה וּמהן תוֹצאוֹת לצביעוּת מרוּבּה. אבל הוֹלכים אנוּ אל ספריו כּאל קוּנכיוֹת, שמתוֹכן ממללה אלינוּ רוּחוֹ הגדוֹלה בּהמית קוֹל חי, משל ממעמקינוּ עוֹלה הקוֹל. וזוֹ היא בּחינתה של הנפש הדגוּלה, שקרבתה פּוֹעלת עלינוּ כּחיק הטבע. מה הקוֹלוֹת שבּטבע – הזמירוֹת, הרשרוּשים, השריקוֹת, הרעידוֹת, הצפצוּפים, כל מַשק ורנן – משאנוּ מתיחדים עם עוֹלם וּמלוֹאוֹ הם נשמעים לנוּ כּהדים לרחשי לבּנוּ, כּאילוּ לא ילדי חוּץ אלא ילדי נפשנוּ הם – כּך אמריו של החכם הטהוֹר מתוֹך גרוֹננוּ יוֹצאים אלינוּ. משה שמע קוֹלוֹת וּברקים ודימה כּי משה ידבּר ואלוֹהים יעננוּ בקוֹל. הספרים הטוֹבים כּמחנכים הנאמנים עוֹנים לנוּ על שאלוֹתינו. בּמידה שהננוּ מתעמקים לתוֹכם הננוּ מתבּרכים ממקוֹרנוּ. כּך, נדמה לי, צריכה להיוֹת הכּתיבה על גוֹרדוֹן: אנוּ כּוֹתבים אליו, פּוֹתחים בּדוּ־שׂיח עם כּתביו, שלא נבראוּ בּמאמר אוֹ כּמאמר אלא הוּשלכוּ אלינוּ כּאלוּמוֹת אוֹר וּכנחשוֹלי געש מתוֹך עצם החיים, אשר שוֹקקוּ בּתוֹכוֹ וּמסביבוֹ. וּכמה שנאמר על פּסלי פידיאס שנראוּ כּאילוּ הם קמים ללכת אוֹ מהלכים וּבאים, כּך יש דברים שבּכתב שאנוּ מעלים עליהם כּאילוּ הם פּוֹרצים ונדחקים לקפּוֹץ מתוֹך המלים והאוֹתיוֹת וליהפך ליצוּרי לכת. סוֹפר מהלך כּזה הוא גוֹרדוֹן. בּקריאתוֹ הננוּ מטיילים עמוֹ בּפרדס, שוֹמעים קוֹלוֹ, מאזינים לשׂיחוֹ, הרצוּף עצוֹת טוֹבוֹת והסבּרוֹת מאירוֹת עינים וּמתרשמים מגלי האויר הרענן, שהזרים לתוֹך נפשנוּ, משל עשׂה אוֹתנוּ מפוּלשים, כּביטוּיוֹ השגוּר, לתוֹך החיים הגדוֹלים, המלאים והרחבים. ואם חיים גדוֹלים וּרחבים אין עוֹד מקוֹם למוֹסדוֹת־קוֹדש וּלערכי־פּוּלחן, הנוֹשׂאים בּתוֹכם קפּאוֹן ולא זרימה בּלתי פּוֹסקת. ואין אוֹמרים: כּזה ראה וקדש! אוֹ: כּזה ראה והפוֹך והפוֹך בּוֹ כּי כּוּלוֹ בּוֹ. אמירה כּזוֹ היא בּגדר אליליוּת, תוֹעבת נפשוֹ של גוֹרדוֹן – אלא אוֹמרים: ראוּ עץ. טעמוּ מפּרי העץ הזה, כּי טוֹב הוּא למאכל, כּי עץ חיים הוּא. ואמנם, כּל אימת שהננוּ מנערים את גוֹרדוֹן הננוּ מתנערים על ידוֹ וקוֹטפים פּירוֹת בּשלים משכּבר וּפירוֹת שהגיעוּ דוֹמה לגמר בּישוּלם רק השעה אוֹ התקוּפה. כּך טבעם של עצי החיים בּעוֹלם המחשבה, שהם מגדלים יבוּלים חדשים בּהתאם לרוּחוֹת המנשבוֹת בּתקוּפוֹת החדשוֹת ומתגלים לכל דוֹר בּגילוּי מחוּדש.

ודבר שאין צריך לוֹמר, כּי כּעץ הגן עץ החכמה. פּירוֹת האילן נקטפים בּידים ונקנים בּמשיכה, אבל רעיוֹנוֹת נעלים אינם נקנים בּמשיכה ואין נוֹטלים אוֹתם מן המוּכן. גוֹרדוֹן הזהיר אוֹתנוּ פּעמים רבּוֹת מפּני המשיכה הזאת. הוּא לא סמך כּלל וּכלל על השׂכל המכּיר, המתבּצר בּפרטים, אף הבּיע את שאט נפשוֹ לעוֹלים בּרגל אל הטבע בּשביל להציץ בּוֹ וליהנוֹת ממנוּ, להתענג על מראוֹת הנוֹף היפים בּפרטיוּתם. הוּא דרש לחיוֹת עוֹלם וּמלוֹאוֹ, לחיוֹתוֹ מתוֹך מרוֹמיו עד תהוֹמוֹתיו, להידבּק בּספירוֹתיו התחתוֹנוֹת והעליוֹנוֹת, לחיוֹת אף את האני כּכל האפשר יוֹתר, לחיוֹת את כּל עצמוֹ, “מתוֹך כּל אוֹרוֹתיו וּצלליו” וכן לחיוֹת לתוֹך האני של האחרים, של כּל מה שחי והיה. הוּא שׂנא כּל שטחיוּת וּבמיוּחד את השטחיוּת הצבעוֹנית, המתקשטת בּאיצטלוֹת של יוֹפי, של מוּסר, של אהבה ושל קדוּשה. הוּא בּז לכל קלוּת: לקלוּת הדעת כּלקלוּת החיים, לקלוּת השׂמחה כּלקלוּת הצער. לקלוּת האמוּנה כּלקלוּת הכּפירה. החיים מתחילים אצלוֹ מן התהוֹמיוּת והשרשיוּת. משמע: גם מפּירוֹתיו של עץ רשאי ויכוֹל ליהנוֹת רק מי שאינוֹ נאחז בסנסן זה אוֹ אחר משלוֹ בּלבד, אלא מתקשר עם כּלל העץ, עם מצבתוֹ בּוֹ, עד לגזעוֹ ועד לשרשיו. וּבכן: האוֹמר גוֹרדוֹן חייב לוֹמר גוֹרדוֹן וּמלוֹאוֹ, כּל מה שיש בּרוּמוֹ של גוֹרדוֹן ועד לתהוֹמוֹ. אין להוֹציא כּמה צימוקים ממנוּ: הנהוּ! אין להסתפּק בּכמה מטבּעוֹת משלוֹ, העוֹברוֹת, אמנם, לא לסוֹחר אלא לאכּר וּלעוֹבד האדמה. אין גם לרוֹמם על נס רעיוֹן אחד מכּוורת מחשבתוֹ, כּגוֹן רעיוֹן העבוֹדה, עם עוֹבד אוֹ עם אדם וכיוֹצא בּהם וּלהגישוֹ אל הקהל כּתמצית, כּקיצוּר שוּלחן הערוּך. אין לגוֹרדוֹן שוּלחן־ערוּך ואי אפשר לעשׂוֹת ממנוּ קיצוּר. גוֹרדוּן מקוּצץ הנהוּ. איש והיפּוּכוֹ. וכן אין כּל הגיוֹן בּהנחה, שצריך לקחת מגוֹרדוֹן מה שמתאים לחיים, מה שדרוּש בּיוֹתר לתכלית לאוּמית אוֹ חברתית אוֹ מה שנוֹח יוֹתר להיקלט בּמוֹחוֹת וּלהשפּיע על הלבבוֹת, מאחר שהדיבּרה הראשוֹנה שלוֹ היא, שחוֹבה להרוֹס את כּל המחיצוֹת בּין פּרט לכלל, בּין יחיד לרבּים, בּין אני לעוֹלם, בּין קטן לגדוֹל. הוּא לא גרס דרך המחנכים מן הקל אל הכּבד. דעתוֹ היתה שאין קל וכבד, כּי מתוֹך מאמץ נפשי כּל הכּבד נעשׂה קל וכל העקוֹב מישוֹר. דין משהוּ כּדין עוֹלם מלא ואף התהוֹמיוּת שבּצער ושבּחדוה שווה היא לכל נפש. ולא עוֹד אלא שכּל פּעם שהוּא מפרש בּשם נפש, הריהוּ מוֹסיף ואוֹמר: יתכן כּי גם נפש כּל חי. רצה לוֹמר: כּל בּריה ובריה השכינה שוֹרה עליה על פּי דרכּה. והנהוּ נמנע כּכל האפשר מלהשתמש בּביטוּי רוּח הקוֹדש, שכּן העוֹלם כּוּלוֹ מלא רוּח שהיא קוֹדש. אין רוּח אלא רוּח החיים. והחיים מלאים עוֹלם.

ב    🔗

הגענוּ למוּנח החיים, החוֹזר ונשנה בּפי גוֹרדוֹן, וּמן הדין שניחד את הדיבּוּר קוֹדם כּל עליו. החיים בּמשנתוֹ הם חזוּת הכּל. יסוֹד ושוֹרש וגוּלת כּל הכּוֹתרוֹת, עילת כּל העילוָת, המתגלית בּצוּרה של תוֹלדוֹת לאין שיעוּר, ההפרד הקדמוֹן וסך הכּל. לא נוּכל להכניס בּסוּגיה זוֹ יתר בּהירוּת מכּפי שניתנה על ידי גוֹרדוֹן בּחבלי בּיטוּי וּבהישׂגי בּיטוּי כּל כּך מרוּבּים. את תוֹך התוֹך של הרעיוֹן, את שלהבתוֹ, שהוּא המאוֹר הגנוּז שבנפש, אין לבטא. כּל בּיטוּי הוּא תרגוּם. ותרגוּמוֹ של גוֹרדוֹן בּהרחב הסבּרותיו חף מכּל פּגם חוּץ מהרחביו, שהם פּרי נסיבּוֹתיו האישיוֹת המיוּחדוֹת וגם פּרי ההכרח לזקק את המלה חיים מן הסיגים המוּדבּקים בּה. כּל השׂטנים והקליפּוֹת נאחזוּ בּשוֹרש מילוּלי זה שהוּא חיים. תצרף לחיים נגינה כּל שהיא שלא כּהלכה ואתה מוֹציאם לתרבּוּת רעה ומוֹסרם בּידי השׂטן. יש מפרשים חיים בּמוּבן ויטליזם – והרי לך פּירצה לאלימוּת וּלתוֹקפנוּת. יש אוֹמרים חיים בּגימטריה כּוֹח או יצר, הכּרה אוֹ הנאה, רצוֹן או רגש, מחשבה אוֹ פּעוּלה. ויש רוֹאים בּהם צעיף של מיה אוֹ פּסל פּנתיאיסטי. הרבּה מאריכוּת הבּירוּר אצל גוֹרדוֹן יש לזקוֹף על חשבּוֹן הצוֹרך לסלק את התפיסוֹת המוּטעוֹת והמטעוֹת הללוּ, הנאחזוֹת בּקליפּוֹת, בּצוּרוֹת, בּדמוּיוָת חוֹלפוֹת אוֹ שנהפכוֹת לנתיקים ריקים, שיש לדחס לתוֹכם תאווֹת ויצרים בּשביל לגאלם מן הריקוּת. וכן עליו להתגוֹנן מפּני המאמינים התוֹעים, המטיפים לפרישוּת ולנזירוּת וּמפּני הכּוֹפרים המהבּילים המגשימים והמצמצמים. הוּא אוֹמר בּפה מלא חיים ואינוֹ מתערב עם שוֹנים. הוּא משנן והוֹלך, שהחיים יתירים על ההכּרה ואף יתירים על היצרים האפלים, אם כּי הם כּוֹללים גם את השׂכל המכּיר וגם את הצד האטוּם של האַספּקלריה שממנוּ בּעצם האוֹר ניזוֹן. החיים לדידיה הם הכּוֹללוּת, השווים וּמַשוים הכּל וכוֹללים יחד את ההויה ואת הרצוֹן, את האדם ואת הטבע, את הדרגוֹת הנמוּכוֹת של הבּריאה ואת המצוּי העליוֹן, את החוֹמר הגס ואת השׂכל הנעלם. וּבלבד שלא לוֹמר אי השׂכל הנעלם או הכּוֹח העיור אוֹ סתם הויה שנתעלמה מן העין. החיים, הוא אוֹמר, הם צלם אלוֹהים, אם כּי אינוֹ מרבּה להשתמש בּשם התוֹאר העליוֹן משוּם דרכי צניעוּת. וכיוָן שכּך אין שוּם פּרט בּהויה הגדוֹלה שנתעלם מן העין. בּחיים הכּל חי. ואין בהם כּלל ניגוּדים, אוֹ שהם מתהווים מן הניגוּדים. לפיכך אין מות. אין גם אני ואתה אוֹ פּרט וּכלל, אני ועוֹלם. הכּל אחד, וכן אין שוּם מחשבה יוֹצאת לבטלה, כּי המחשבוֹת הן רעידוֹת הבּריאה, המתחוֹללוֹת בּתוֹך השׂכל המכּיר, ויוֹתר מכּך, בּתוֹך הנפש, שהחוֹמר המחשבתי שלה הוּא היוּלי, המשׂיגה בּסתימא וּבאיתכּסיה מה שלא ניתן להכּרה להשׂיג בּמפוֹרש וּבאיתגליה. לעיקרוֹ של דבר אין כּלל בּטלה – אפילוּ הסלעים השוֹתקים אינם מתבּטלים, כּשם שהקוּנכיה אינה מתבּטלת, אלא שוֹקקים בּהמיתוֹ של עוֹלם. אוּלם יש התבּטלוּת, המתחילה מן האדם. שוּם בּריה אינה הוֹלכת בּטל ואף אינה מגיעה לידי בּיטוּל היש של עצמה, הוֹאיל וכל בּעל חי מכּיר בּדיוּק לפי הערך והמידה הדרוּשים לוֹ לתכלית חייו וּמילוּי צרכיו הגוּפניים. כּל בּעל חי הויתוֹ וחויתוֹ – המלה חויה נתחדשה על ידי גוֹרדוֹן ולא בּמוּבנה המקוּבּל בּימינוּ אלא כּלשוֹן יחיד של המלה חיים. בּשביל להצילנוּ ממוּשׂגיהם המשוּבּשים של חיים בּלשוֹן רבּים, על המשקל הויה, כּמקבּילה לזוֹ וכשלב עליוֹן עליה – חוֹפפת זוֹ על זוֹ. הוּא מכּיר בּמידה שהוּא חי וכל רגע ורגע שהוּא חי הריהוּ חי אוֹתוֹ בּשלימוּת עד תוּמוֹ, ללא כּל סירכה, ואף כשהוּא הוֹלך למוּת הוּא מבצע את תהליך הסיוּם שלוֹ בּמלוֹא אוֹנוֹ ועד המיצוּי האחרוֹן. מן האדם מתחיל הפּילוּג וּמנצנצים הקרעים. הבּהמה והחיה אינן משׂיגוֹת מות, הוֹאיל ואין להן הכּרה מפוּתחת. אין הן הוֹגוֹת ואין הן מדמוֹת אוֹתוֹ. הן לא אכלוּ מעץ הדעת – לפיכך אינן חייבוֹת בּאכילה מעץ החיים. מה שאין כּן האדם שנכשל בּאיזוֹ תקוּפה שבּערפליו הקדוּמים ואכל מעץ הדעת. אוּלם לא בּכך עיקר חטאוֹ, אלא בּכך שלא אכל מעץ החיים. מן האדם מתחילה השניוּת שבּין ההכּרה לבין ההרגשה, שבּין ההויה לבין החויה, שבּין חיי מעלה לבין חיי מטה. כּך מפרש גוֹרדוֹן את האגדה הקדוּמה. וענינוֹ שהוּא עוֹבר בּנשימה אחת מן האגדה אל המציאוּת. כּאמוּר: הוּא הרס את המחיצוֹת וּביטל בּרוּחוֹ הסוֹאן את ההבדלוֹת. אין, אוֹמר הוּא, בּפּרט אלא מה שיש בּכלל, אוֹ אין הפּרט אלא כּלל מצוּמצם, ואין הכּלל אלא אני מתפּשט. אין ההויה האנוֹשית אלא חויה, שנצטמצמה בּמידה שהגיעה לידי גילוּי עצמה בּהכּרתה, לידי יֶדע עצמה, בּלשוֹן המדע החדיש. וּכשם שאין בּפּרט אלא מה שיש בּכּלל וּלהיפך, כּך אין בּאגדה אלא מה שיש בּמציאוּת וּלהיפך. עוֹלם האצילוּת ועוֹלם העשׂיה חד הוּא. נוֹחים החיים על הבּהמה, הוֹאיל והיא חיה בּעוֹלם אחד בּלבד, וקשים על האדם, הנקרע בּין שני העוֹלמוֹת והחייב לתפּוֹר את הקרעים. האדם נתבּע למאמץ נפשי מיוּחד, שאינוֹ בּכלל היצוּרים. הוּא צריך לתקן את הפּגימוֹת, ללמוֹד מחדש את הסוּגיה החמוּרה חיים שנשתכּחה הימנוּ. הוּא נתבע להביא את קרבּנוֹ.

וזאת לדעת: פּחות מכּל מוֹצא אתה בּמשנתוֹ של גוֹרדוֹן את המוּנח קרבּן. שקץ ישקץ את הקרבּנוֹת. אין הוּא מחייב בּהם ואינוֹ מסתמך עליהם אלא בּמידה שהם נדבת הנפש, מתנת האהבה. את עיקרי משנתוֹ הוּא מבסס על אהבת המתן, שאנוּ מוֹצאים אצל האדם וגם אצל החיה מצד האם לפרי בטנה. האם מערה את נפשה למוּת למען עוֹללה לא משוּם שהיא מביאה קרבּן אלא משוּם שאינה מקריבה כּלל משלה, אלא, להיפך, מצילה את החלק מישוּתה החביב עליה בּיוֹתר על חשבּוֹן החלק החשוּב פּחות. כּשם שחסרה ממשנתוֹ של גוֹרדוֹן פּרשת קרבּנוֹת כּך אין אצלוֹ פּרשת כּהנים וּפרשת אידיאלים וכן אינוֹ תוֹבע מצווֹת מעשׂיוֹת. הכּל מוּשתת על האהבה, ואילו השתוֹת של האהבה פּוֹרחוֹת כאיתר הזך. כּדרך שהצמחים מיצרים מתוֹך האויר בּאמצעוּת הכּלוֹרוֹפיל שבּעורקיהם חיים, ירקוּת, מזוֹן, שׂמחה, כּך יש כּלוֹרוֹפיל בּנפש, המיצר מתוֹך הבּלימה, מתוֹך האין, שאינוֹ כּלל אין, מתוֹך האיתר האלוֹהי, חיים לאין קץ ואין סוֹף. מכּאן נאחזת חוּליה של טבע בּשרשרת השקפת עוֹלמוֹ. הוּא קוֹרא את האדם אל הטבע על שוּם שפע הירק, המסמל את השפע העליוֹן, ואת היצירה מתוֹך קרני השמש, על שוּם המרחב שבּטבע, על שוּם מרחביה זה, המכוון את הנפש להתפּשטוּת. הבּית צר והשׂדה רחב. האני צר והכּלל כּלי קיבּוּלוֹ גדוֹל לאין שיעוּר, הגוּף מצוּמצם והנפש חוֹבקת זרוֹעוֹת עוֹלם. אין זה קרבּן גדוֹל לוַתר על האני המצוּמצם אלא שׂמחה היא להשתפּך לתוֹך הכּלל. אין זוֹ גבוּרה יתירה להיוֹת אדם טוֹב, אדם של כּלל העוֹלם, קל וחוֹמר שאינוֹ הפסד, אלא תוֹספת שׂכר. הטוֹב הוּא כּוּלוֹ ריוַח. ואין האדם בּמעשׂיו הטוֹבים צריך להיראוֹת כּתכשיט בּעיני עצמוֹ, כּמי שגמל חסד לבוֹרא העוֹלם. אף דבר זה שנוּן וּמשוּלש בּכתבי גוֹרדוֹן: אין מתפקידוֹ של האדם להיוֹת “תכשיט” בּעיני עצמוֹ ולא בּעיני אחרים. כּל התהדרוּת פּסוּלה. כּל התהדרוּת מביאה לידי ניצוּל הזוּלת, לידי התפּשטוּת לא לתוֹך חיי הכּלל אלא לידי פּשיטה של שוֹד לנכסי זרים. משאדם חי פּחוֹת ממה שהוּא מכּיר הוּא מתחיל להרגיש את שממוֹן נפשו וריקניוּתה וּמתחיל לחפּשׂ תחבּוּלוֹת למלא את הריקניוּת הזאת וּלגרש את השממוֹן הזה. בּמה הוּא ממלא? בּחיי זרים. בּמה הוּא מגרש? בּצלמי־בּדים, בּקליפּוֹת, בּלבוּשים, בּהנאוֹת, בּתאווֹת, בּיצרים, בּשעשוּעים קלוֹקלים אוֹ אפילוּ אידיאלים המשעשעים את נפשוֹ ונוֹסכים לתוֹכוֹ אשליוֹת. ההתרחקוּת מן החיים האמיתיים כּוֹפה עליו את הצוֹרך בּחיים מדוּמים, בּתכשיטים וּבהיתכשטוּת. הוּא ממלא את החיים בּפטפּוּט. לא זוֹ שאינוֹ מסוּגל עוֹד לשתוֹק אלא גם לדבּר לא ידע אוֹ שהוּא מדבּר גבוֹהה, מליצוֹת תפלוֹת, ואפילוּ רעיוֹנוֹת יש שהם תפלים, אם אינם יוֹנקים מתוֹך המרחבים שבּנפש. ואפילוּ הצוּרוֹת היפוֹת של האמנוּת אפשר שאינן אלא צמצוּמים, שהאדם בּוֹרח אליהן מאימת ריקניוּתוֹ. האמנוּת, קוֹבל גוֹרדוֹן, מתימרת לסחוֹט יוֹפי מתוֹך אפלה של הנפש. ניבּא גוֹרדוֹן וידע מה ניבּא. מאחר שתוֹעים רבּים שהתהלכוּ כּסניגוֹריה של האמנוּת עשׂוּ את זוֹ עלוּקה של כּל הסחי שבּנפש דוקא ואת יצירוֹת הרוּח המשילוּ לפטריוֹת האוֹפל והטחב. הרבּה אפשר לחלוֹק על גוֹרדוֹן בּפרשה זוֹ, אילוּלא היה הצד שכּנגד מסמיך את חזוֹן היצירה האמנוּתית בּכוונת מכוון לסיטרא דמסאבוּתא ואילמלא היו מתרבּים כּל כּך המפעלים האמנוּתיים, המסלסלים בּרחימוּ ולא בּדחילוּ את עצבי הדגדוּג של האני הקטן, ואילמלא היה חללה של האמנוּת בּדוֹרנוּ מתמלא כּל כּך המוּלת מחצצים ומשאבּים, הסוֻתמים בּתיפלוּת את הבּארוֹת.

ג    🔗

הדרך יוֹרטת לפנינוּ ואיננוּ יכוֹלים לגלגל הרבּה בּמסכת יצירה כּפי הארתה בּכתבי גוֹרדוֹן, כּיון שהארה זוֹ מציצה אצלוֹ מן החרכּים, מבּין השיטין, בּהערוֹת אגב, ואם כּי נוֹשׂא זה מעסיקוֹ עד עוּמקא דלבּא והוּא שב אליו מפּעם לפעם לא קבע לוֹ דיוּן מיוּחד. ואילוּ רבּים שאינם מקבּלים בּלב שלם את עיקרי שיטתוֹ נזדרזוּ דוקא להוֹציא מסקנה של זלזוּל לגבּי מלאכת האמנוּת. והרי היוֹשר אוֹמר, שמי שמעמיד את העבוֹדה, הפּשוּטה, הגסה, הבּוֹנה, בּרוּמם של החיים האנוֹשיים ורוֹאה אוֹתה כּשלב ליצירה אוֹ כּשוּתפות בּחיי היצירה, אינוֹ דין שיטיל דוֹפי גם בעמלם של אמנים אפילוּ כּשיגיעת הבּשׂרים שבּוֹ מרוּבּה על יגיעת הרוּח. זכּאי כּל עוֹבד, כּל מתקין כּלי, כּל חוֹרש ועוֹדר, כּל עוֹשׂה דבר לפי תוּמוֹ וּבאהבה שבּדביקוּת. וכי יש כּאן איפה ואיפה? אוֹ שמא תאמר: לחם, בּגד, נעל, מי שמתקין אוֹתם מביא בּרכה לכוֹללוּת, ואילוּ מחבּר שיר גוֹרע מאוֹצר הציבּוּר! לא יִתכן. גוֹרדוֹן מימיו לא נקט בּידוֹ אַמת המידה של תוֹעלת ושל הכנסה וּרוָחים. דייק ואמר רעיוֹן העבוֹדה, ללמדך שלא העבוֹדה לכשעצמה מטהרת וגוֹאלת אלא עבוֹדה שמתלווה אליה רעיוֹן. הכּל עוֹבדים. תשעים למאה מהאנוֹשוּת עוֹסקת בּיגיע כּפּיִם. המוֹני כּל העמים מוֹשכים בּעול, משכוּ, ימשכוּ. ולא בּכך הרבוּתה. אבל גדוֹלה עבוֹדה כּשאינה נעשׂית מתוֹך חוֹבה אלא מחמת אהבה. וזוֹ שמרוֹממתה למדריגת יצירה. אם כּך מדוּע לא יזכּה את ארחוֹ גם הממעט חלבּוֹ ודמוֹ לחבּר שיר, סיפּוּר, מנגינה אוֹ כּל מלאכת מחשבת? אף הוּא כּאם הנוֹתנת את נפשה על פּרי בּטנה. ואף הוּא אינוֹ בּן חוֹרג לטבע. פּסלים יפים כּמעשׂים טוֹבים אינם כּלל פסלים ללא רוּח חיים, תבניוֹת ריקוֹת, צמצוּמיו של רוּח החיים, אלא הם אוֹתן הרעידוֹת של הכּוֹלל, המתחוֹללוֹת בּתחוּם נפשנוּ, שנשתפּכוּ משם בּצוּרוֹת מפעלי אמנוּת. לפיכך פּרשת היצירה בספרי גוֹרדוֹן אוֹמרת דרשני וּמחייבת הרחב בּירוּר ולא בּמסגרת של מאמר הערכה. כּנגד זה כּל אימת שגוֹרדוֹן נוֹגע בּמסכת התרבּוּת עלינוּ לשׂים אזנינוּ כּאפרכּסת לשמוֹע הרבּה חידוּשי תוֹרה מפּיו. סתם תרבּוּת בּפי גוֹרדוֹן היא תרבּוּת רעה. אם כּי דבר זה לא נאמר בּמפוֹרש על ידיו, אבל מכּללא משמע ללא ספק. התרבּוּת פּגיעתה רעה מעיקרה, שכּן היא מהווה תחילתוֹ של הסדק, של הקרע, שבּין האדם לעוֹלם, בּין ההכּרה לחויה, בּין האני לכּוֹלל. לבּהמה אין תרבּוּת. לחיה אין נימוּסים. תרבּוּת, אם להבין אוֹתה כּפשוּטה, היא רבּית, ריוַח, הכנסה, עוֹדף־ערך, מעין ניצוּל הטבע אוֹ החיים על ידי האדם. כּיון שראה האדם בּעצמוָ שמחוּסר הוּא מבּעל החי וּפגוּם ממנוּ בּתלישוּתוֹ מן הכּוֹלל, בּהוֹדעתוֹ המזכּירה לוֹ את המות וּמוֹדיעה לו את מחסוֹריו ועוֹשׂה אוֹתוֹ עני שבּבּרוּאים, החליט לחפּשׂ פּיצוּי לעצמוֹ בּיתרוֹן על כּל החי, החריף את תוֹדעתוֹ זו וליטשה כּנשק, התחיל לצבּוֹר לוֹ עוֹשר, לחסוֹך ליוֹם המחרת, להתאווֹת תאווֹת, למלא כּל חלליו, סדקיו וּקרעיו עוֹשר גזוּל וּלדמוֹת עצמוֹ נזר הבּריאה, תכשיט. סכוּם כּל הגזילוֹת והגניבוֹת האלה, הצבירה השׂכלתנית הזאת, ההחבּאה לתוֹך הכּלים, עשׂיית הכּלים, מכנה האדם בּשם תרבּוּת. בּחששוֹ שמא ימוּת מחר הריהוּ חוֹטף היוֹם, לוֹקח משל אחרים מכּל הבּא לידוֹ. וּכשאין נוֹתנים לוֹ הוּא חוֹמס אוֹ עוֹשׂה חליפין. תרבּוּת פּירוּשה מסחר וקנין, בּין מסחר גוּפים וּבין מסחר נשמוֹת, בּין קנין ממוֹן וּבין קנין רוּח. מכּאן ואילך הכּל נעמד על המסחר. החיים הם מסחר. האדם הוּא עסק, החברה היא אמנה בּין בּעלי עסק. עוֹלם הזה עסק, עוֹלם הבּא עסק. הכּל מקבּל את תיקוּנוֹ אוֹ את קלקוּלוֹ על ידי שׂכר ועוֹנש. והרי לך שלטוֹן הכּוֹח בּעוֹלם הזה וּבכל העוֹלמוֹת. נמצא, כּי גם המוּסר הוּא פּרי העסקיוּת הזאת. הוּא הדין היוֹפי והחן. איזהוּ אדם מכוּבּד? העשיר, החכם, הצדיק אוֹ ירא השמים, הגיבּוֹר. על שוּם שיש להם להללוּ עוֹדף מה על אחרים. העשיר שוֹלט בּאוֹצר של כּסף או בּנכסים, הגיבּוֹר חזק יוֹתר, הצדיק פּעל יתר צדקוּת, והחכם יש לוֹ יוֹתר רעיוֹנוֹת העוֹברים למכירה. וירא השמים אוֹ בּעל המוֹפת מוּקף יתר חסידים על של אחרים. אמנם, כּל הפּגמים הללוּ מתהווים בּאדם על שוּם פּחדוֹ מפּני המות אוֹ אימתוֹ מפּני הריקניוּת. תלוּש הפּרט מן הכּלל ורוֹאה עצמוֹ בּוֹדד בּתוֹך אין־סוֹף של תוֹהוּ. לפיכך טוֹב ונאה לוֹ כּשהוּא מוּקף מעריצים וּמכבּדים. דוֹמה הוּא בּעיניו שהנכנעים לוֹ, הסרים למשמעתוֹ אוֹ היראים מפּניו, נוֹתנים לוֹ ממנת החיים שבּהם. ואינוֹ יוֹדע אוֹתוֹ תמים, שכּל המוֹסיף לתת חיים יש לוֹ יוֹתר. אין האדם חי מתוֹך הזוּלת אלא לתוֹך הזוּלת. אין חיים אלא התפּשטוּת ולא צמצוּם. תן לבריוֹת ותתעשר. צא למרחבים וּתהא רחב. חרוֹג ממסגרתך ולא יהיה עוֹד העוֹלם לך לסוּגר. אין הדברים האלה הטפה אלא הסבּרה מעמיקה. השׂמח בּשׂמחת הכּלל כּל שׂמחה היא שׂמחתוֹ. המחבּק את העוֹלם הריהוּ תמיד מחוּבּק. למה לוֹ כּסף? מה בּצע לוֹ בּנכסים? אדרבּא, המזוּמנים שבּעין שׂמים עליו חוֹמה, מצמצמים אוֹתוֹ, משליכים אוֹתוֹ לתוֹך בּית הכּלא. מרבּה נכסים מרבּה לא רק דאגה וּפחדים אלא גם מרבּה בּלשים וּמרגלים מסביבוֹ. מפליא הדבר, שרוֹב מוּשׂגיו וּמוּנחיו ואף השׂגוֹתיו מוֹצא אתה להם סמוּכים בּאוֹצר התרבּוּת של ישׂראל, אבל הם יצאוּ מתחת ידוֹ מלוּטשים וּמשוּכללים עד כּדי עיבּוּר צוּרתם וטשטוּש מקוֹרם. זה כּוֹחוֹ היוֹצר של גוֹרדוֹן. לקח מתוֹך אוֹצר הכּלל וּכאילוּ מתוֹך נפשוֹ חצב הכּל. ואף בּכך הוֹכיח, שהנחוֹת והגדרוֹת אינן עוֹשׂוֹת את העיקר. העיקר הוּא הלהט האישי שאדם משקיע לתוֹך ערכי תרבּוּת וּבכך הוּא מעלם לדרגה של בּריאה חדשה. נמצא שאף התרבּוּת אינה דבר פּסוּל מצד עצמוֹ אלא מצד השימוּש בּה. שהרי אף הנימוּסים אינם דבר ריק אלא בּמידה שאינם מעוֹרים בּתוֹך חוֹבוֹת הלבבוֹת, ונכוֹן יוֹתר, בּתוֹך אהבת הלבבוֹת. אנוּ מדבּרים על סתם תרבּוּת, על סתם ערכים, על סתם שעשוּעים, המשמשים סחבוֹת לסתוֹם בּהן את חוֹרי החלוֹנוֹת, שנשרוּ משם הזגוּגיוֹת. וּבסחבוֹת הללוּ מבקשים בּני אדם להתקשט. אין זוֹ אלא הוֹנאה עצמית מדעת. תחת לוֹמר עיורים אנוּ משוּם שסתמנוּ את החלוֹנוֹת ועניים אנוּ משוּם שיש בּנוּ הרבּה דעת וּמעט חיים, הננוּ מתגנדרים לוֹמר, שהננוּ ממשיכים עלינוּ אוֹרה של התרבּוּת. אבל גוֹרדוֹן לעוֹלם אינוֹ מזווג אוֹר לא עם הכּרה ולא עם דעת, לא עם בּינה יתירה ולא עם תוֹרה או שיטה. בּספר שלוֹ כּתוּב: החיים אוֹר. החיים הם השמן למאוֹר והם השלהבת. הם מקיפים הכּל ולית אתר פּנוּי מהם. האדם חי אפילוּ כּשאינוֹ יוֹדע שהוּא חי ואפילוּ את הדברים שאינם מוּדעים לוֹ. צד אחד משלוֹ מפוּלש תמיד לצד החיים. וכל האוֹמר: הרי איני יוֹדע, איני מכּיר, אינוֹ אלא טוֹעה. אין הוּא יודע שהוּא יוֹדע ואינוֹ מכּיר שהוּא מכּיר. התרבּוּת טוֹבעת את מטבּעוֹתיה בּמזוּמן וּבחוּץ תרוֹן, אבל החיים שוֹקקים בּתוֹך הטמיר והנעלם וּכבוֹדם וכוֹחם והתפּשטוּתם פּנימה.

את כּל התקלוֹת תוֹלה גוֹרדוֹן בּתרבּוּת ואת כּל המעלוֹת הטוֹבוֹת הנהוּ מיחס לחיים. החיים הם הכּל וּבכּל, אף בּכּיסוּפים לחיים ואף בּתהיה וּבשאלה על החיים. בּעלי החיים נעשׂוּ ישר וּלפיכך אינם שוֹאלים ואינם משיבים, אבל האדם שלא נעשׂה ישר אוֹ שהיה ישר מתחילת בּרייתוֹ אלא שנתעקם בּאיזוֹ תקוּפה שבּקדוּמים, חייב לשאוֹל שאלוֹת ולחשוֹב חשבּוֹנוֹת.

וּמה שייך חייב? על כּרחוֹ הוּא שוֹאל כּשם שעל כּרחוֹ הוּא חי. על כּרחוֹ הוּא מחשב חשבּוֹנוֹ שלוֹ ושל העוֹלם כּוּלוֹ. פּרט זה אינוֹ מקריי בּתפיסת עוֹלמוֹ של גוֹרדוֹן. שוּם ענין אינוֹ חוֹזר ונשנה אצלוֹ בּתכיפוּת כּזוֹ כּענין החשבּוֹן, חשבּוֹן הפרט וחשבּוֹן הכּלל, חשבּוֹן היחיד וחשבּוֹן הלאוֹם, חשבּוֹננוּ עם אחרים וחשבּוֹננוּ עם עצמנוּ. אין לקבּל את גוֹרדוֹן מבּלי לקבּל עם זה את החשבּוֹן הכּרוּך על עקבוֹ, הכּרוּך על נשמתוֹ ואינוֹ נוֹתן לוֹ דמי אף לרגע. ותמה אני שראיתי רבּים, הנכנסים לבית מדרשוֹ של מחבּר “האדם והטבע” ויוֹצאים משם מזוּינים בּתוֹרה שלימה וּפשטנית למדי, כּי איזהוּ אדם מוֹעיל לעצמוֹ ולאחרים, שתפארת לוֹ מאני וּמזוּלתוֹ ושהעליוֹנים והתחתוֹנים נהנים ממנוּ – ההוֹלך בּתוֹם המבצע את פּעלוֹ פּשוּט־פּשוּט ללא כּל התחכּמוּת, קל וחוֹמר ללא כּל התפּלספוּת. כּסבוּרים הם שאדם חדש ויהוּדי חדש הוּא זה שהנהוּ קצת מטוּמטם בּמחילה. לא כּך הוֹרה גוֹרדוֹן, לא כּך הטיף, לא כּך השׂיג את האדם החי שלוֹ. האדם החי שלוֹ הנהוּ גם אדם מוּשׂכל, משׂכּיל וחוֹדר לכל תכלית, לכשתרצוּ הוּא מיגע אוֹתנוּ לא בּמעט בּנפתוּלי מכאוֹביו וחקירוֹתיו. אין בּרירה. אלוֹהים שיצר אוֹתנוּ נטע בּמוֹחנוּ אוֹ בּלבּנוּ מין יתוּש כּזה המנקר וּמחַקר וּמבקר. אף פּעם לא שמענוּ מפּי גוֹרדוֹן נזיפה כּלפּי היתוּש הזה. הוּא קיבל אוֹתוֹ בּאהבה, שכּן ראה בּוֹ ציר החיים, ציר בּמוּבן קוֹטב וּבמוּבן שליח אף בּמוּבן כּאב. אין פּשוּט. אין שוּם דבר שהוּא פּשוּט. ולא נהיה עוֹד פּשוּטים לעוֹלמים. זאת לדעת. זאת לזכּוֹר. מזאת אל לפחד. השׂמח בּחלקוֹ נוֹטה לתרדמה. הישן סוֹפוֹ להתרוֹקן. אמנם, קלה הפּשטוּת, אבל הפּשטנוּת מאוּסה מאד.

ד    🔗

את כּל חמתוֹ שפך גוֹרדוֹן על התרבּוּת, אבל את הדת הוֹציא מכּללה, על שוּם שהוּא מבחין בּין דת כּצוּרה, כּכלי עשׂוּי, כּמוֹסד מגוּבּש, כּמצוה מלוּמדת, המכוּונת לשמוֹר על האני הקטן מן הפּחדים האוֹפפים אוֹתוֹ – ואין הבדל בּין אני הקטן של הפּרט לבין אני הקטן של החברה והלאוּם אוֹ הקיבּוּץ – לבין דת כּצינוֹר, השוֹאב מתוֹך אוֹרוֹ של עוֹלם, מאוֹצר החיים, הממשיך עלינוּ את השפע העליוֹן. בּתחוּמי הדת הנאצלה שוֹאפת הנפש אויר עליוֹן. היא יוֹצאת למרחב, לחרוּת עליוֹנה, לחיים שיש בּהם התפּשטוּת לתוֹך כּל מה שחי והוֹוה, לתוֹך האין סוֹף, לחיים שהם כּעין פּיוּס עליוֹן לכל מה שנברא ורצוּי לכל מה שלקוּי. כּאילוּ תאמר: “לחיים אחראים בּעד קדוּשת חיי העוֹלם ונוֹעדים לתקן עוֹלם בּמלכוּת הקדוֹשה”. המלים האחרוֹנוֹת עשׂוּיוֹת להתפּרש שלא כּהלכה. אבל יש תמיד להבחין בּשימוּש לשוֹנוֹ ושלא להיאחז בּקליפּוּת המלים. כּשגוֹרדוֹן אוֹמר קדוּשה עיינוּ היטב בּמוּבן שהוּא מכניס לתוֹכה. אין זה המוּבן של הקדוּשה המעשׂית, החילוֹנית, האניית, אם אפשר לוֹמר כּך. לא אדם זה קדוֹש, לא חפץ זה מקוּדש, אלא העוֹלם כּוּלוֹ חטיבה של קדוּשה, היחס ולא החפץ אוֹצר את הקדוּשה. הוּא מדבּר על דת בּלי כּוֹהן ועל קדוּשה עליוֹנה שאין שוֹמרי החוֹמוֹת ממוּנים על שמירתה. הוּא בּא לפרוֹץ גדרים ולא להציב גבוּלוֹת. וכך אתה שוֹמע אוֹתוֹ מדיין בּעניני מיסטיקה ורב את ריבה עם מנאציה וּמבטליה. “יאמרוּ: מיסטיקה. מה שאינו מוּכּר ואינוֹ מוּרגש הרי אינוֹ לגבּי אדם בּמציאוּת ואינוֹ יכוֹל להוֹסיף על הכּרתוֹ והרגשתוֹ ולא כּלוּם. אוּלם אין לקרוֹא מיסטיקה למה שהוּא עצם עצמוּתוֹ של האדם. הרי כּל עצמוֹ של הפּרט, הרצוֹן הפּרטי, האוֹפי הפּרטי – ה”אני“, מוּנח דוקא בּצד הבּלתי מוּכּר והבּלתי מוּרגש, וּבכל אוֹפן לא בּגבוּל ההכּרה”. כּבר שמענוּ מפּיו, שהאדם חי גם את מה שאינוֹ יוֹדע, אוֹ שהוּא חי בּעיקר את אי הידיעה ושהחיים המקיפים הכּל שוֹפעים בּיתר עצמה בּתחוּמי הלא נוֹדע, כּיון שהצד הבּלתי מוּכּר הוּא “מקוֹם הדבק”, שבּוֹ נצמדת הנפש הפּרטית לנפש הבּריאה עד היוֹתה לנפש אחת, ושאם בּשׂכל רבּים משׂיגים אוֹתם הדברים עצמם הרי דוקא בּאי שׂכלי, השוֹפע מתוֹך החיים אי הגבוּליים, צפוּן המקוֹריי בּיוֹתר שבּאדם ודרך שם זוֹרם השפע העליוֹן. ואם כּך מסתבּר מאליו, כּי אוֹתם דברי הלעג והבּיטוּל כּלפּי חוֹסר הממשוּת שבּמסתוֹרין יוֹצאים מתוֹך השׂכל המכּיר, שאין לוֹ עסק בּנסתרוֹת. אבל אין השׂכל שאינוֹ חי, אוֹ שאינוֹ חי את החיים הגדוֹלים והמלאים, יכוֹל להכחיש את הכּוֹח שבּנפש החי. בּדיבּוּר אחד, אין ההכּרה יכוֹלה להכחיש את החויה. וניתנה האמת להיאמר כּי כּאן בּנקוּדה זוֹ צפוּן סיקוּס שקשה לבקעוֹ. ממה נפשך, אם ניתנה השליטה למסתוּרי שבּנוּ, הרי עלוּל הוּא להשתפּך בּקרבּנוּ כּנחל איתן וּלהציף לחלוּטין גם את תחוּמי השׂכל ולא שבקת כּלל חיים להכּרה. המסתוֹרין הם מחשכּים עמוּקים וטוֹבעניים, העשׂוּיים למצוֹץ לתוֹכם את כּל האדם.

גוֹרדוֹן מבחין כּמדוּמה בּין מיסטיקה היוֹנקת מתוֹך האוֹפל וּבין זוֹ השוֹפעת ממקוֹר האוֹר ויוֹצר האוֹר, כּדרך שהוּא מבדיל בּין העוֹמק של בּוֹר צר וּבין עמקה של הבּריאה. דוֹמה, שהוּא משגיח בּבת־קוֹל של המסתוֹרין בּמידה שזוֹ מאירה גם את ההכּרה וגם את הנפש, מעוֹדדת את השׂכל וּמרחיבה את הדעת ולא גוֹרמת לנוּ קטנוּת המוֹחין, מגבּירה את כּלל כּוֹחוֹת הנפש ולא מטילה בּנוּ חוּלשה, עוֹשׂה אוֹתנוּ שוּתפים לבּריאה כּוּלה ולא מרתקת אוֹתנוּ לד' האמוֹת של האני הקטן. אף על פּי כן הסוּגיה היא כּאן חמוּרה בּיוֹתר, כּיון שהוּתרה בּת־קוֹל שוּב קשה עתים להבחין מקוֹר מחצבתה של כּל אחת מהן היכן הוּא בּמרחבים אוֹ בּמיצר. והרי יש מיצר המוֹביל אל המרחב.

אכן, את גוֹרדוֹן אין לפרש בּמיצוּי ולעשׂוֹתוֹ מפוּלש עד מעמקיו. לא בּא הוּא לרצף לפנינוּ רציף מדעי. הוּא איש שחזוֹנוֹ ישׂאהו ורוּחוֹ יפריחהוּ על הרים וּבליטוֹת, שאי אפשר ללכת בּרגל ישרה אלא צריך לקפּוֹץ עמוֹ ולעבוֹר. אין לך שיטה ערוּכה וּבנוּיה, שאין בּה סדקים וחללים ריקים. אי שם צריך בּכל השקפת עוֹלם לעשׂוֹת קפיצה וּלצרף את המאמץ האישי לשיקוּל הדעת האוֹביקטיבי כּביכוֹל. גוֹרדוָן אינוֹ מסיח את דעתוֹ מן הקריעוֹת המצוּיוֹת בּמשנתוֹ וּמן הקוּשיוֹת החמוּרוֹת הרוֹבצוֹת עליה. אם אמנם החויה נעלה על ההכּרה והשפע העליוֹן הוּא מקוֹר החיים ואוֹצר כּל טוֹב, שאין כּמוֹהוּ מתוֹק לנפש, הכיצד התחוֹלל הדבר שהאדם, בּן החיים, סטה בּמשך אלפי שנים מעל מקוֹר החיים והתפּתח דוקא לצד ההכּרה הפּסלנית? כּלוּם מאסה נפש האדם בּטוֹב וּבאוֹשר? וּבמה נשתנה היצוּר האנוֹשי מיתר בּעלי החיים, שזכוּ לאוֹשר השלימוּת והוּא לא זכה? וּמנין הבּטחוֹן, שכּל ההזנחה הגדוֹלה בּת אלפי השנים, עשׂוּיה לקבּל תיקוּן ושהאדם מסוּגל ורוֹצה לתקן את פּגימוֹתיו? “אוֹ אוּלי, שוֹאל גוֹרדוֹן עצמוֹ, אין כּל הרעיון הזה על בּחינתם העליוֹנה של חיי הטבע, על דבר כּוח ההשׂגה של החויה ועל דבר פּעוּלתם ההדדית של החויה וההכּרה – אוּלי אין כּל הרעיוֹן הזה אלא דמיוֹן כּוֹזב?” הוּא שוֹאל והוּא משיב, כּי אין ליישב את הדברים האלה בּמוֹפתים חוֹתכים. הוּא סוֹמך על ההרגשה אי האמצעית אוֹ על ההשׂגה החיוּנית, “המוֹכיחה את עצמה בּכוֹח החיים שבּה” וּכאילוּ כּתשלוּם מס גם לשׂכל הוּא מוֹסיף להמליץ על רעיוֹנוֹ על שוּם “שהרבּה סתירוֹת חיוּניוֹת מתישבוֹת על ידי כּך והרבּה מבוּכוֹת נפשיוֹת מוּארוֹת על ידי כּך”. אבל קדמה לכּל האמוּנה הפּוֹעמת, שעיקר הכּל הם החיים העליוֹנים, בּלשוֹנוֹ: “כּי החיים הם הכּל, כּי אין לנוּ בּני אדם יוֹתר מן החיים, כּי החיים הם הנוֹתנים את הכּוֹח ואת האוֹר לכל הכּרה אנוֹשית וּלכל השׂגה אנוֹשית”. קיצוּרוֹ של דבר, את גוֹרדוֹן אין להוֹכיח, אם כּי רוֹב דבריו בּנוּיים על אדני הגיוֹן מוּצק, בּלי החויה האישית הגדוֹלה, בּלי אמוּנה שבּלב, בּלי השאיפה העזה לאוֹר וההתכּוונוּת לצד האוֹר, בּלי אמוּנת אוֹמן, כּי הלכה כּבת־קוֹל היוֹצאת מן השמש ולא כּבת־קוֹל הבּוֹקעת ועוֹלה מתוֹך היצרים האפלים. גוֹרדוֹן מוּבן על דרך הפּשט והוּא, לאמיתוֹ של דבר, כּוּלוֹ פּשט החיים ומפוּלש לצד החיים האנוֹשיים והישוּביים והריחיים שעל צוארוֹ טוֹחנים קמח לכּל, לכל ימוֹת השנה, אבל הרוּח המניעה את הריחיים הוּא רוּח עליוֹן, רוּח הסוֹבבת והוֹלכת בּחדרי המסתוֹרין של הנפש ויוֹנקת לא ממאפּליה אלא מהשפיים שבּקרבּה, לא מן הלילה אלא מן הבּוֹקר שבּתוֹכה, מן היוֹם הצח והבּהיר שבּשחקיה.

רוּם מעלתוֹ של גוֹרדוֹן שהוּא מצד עצמוֹ וּבינוֹ לבין עצמוֹ אינוֹ נתוּן כּלל לניקוּרם של ספיקוֹת ולא ראינוּהו מהסס אלא לעתים רחוֹקוֹת מאד, ואף זוֹ בּדרך הנחה לאחרים. הוּא איש שוַדאי גדוֹל, חיוּב לאמיתוֹ, זנק כּמעין מתוֹך חביוֹני נפשוֹ. הוּא בּטוּח בּאמיתוֹ כּדרך שהוּא בּטוּח בּחיים, שהם ודאוּת מוּחלטת, ודאוּת המחייבת עוֹד ודאוּת אחת והיא, ש“כּל נפש חיה היא חוּליה אחת קטנה בּבנין העוֹלם”. הוּא לא רק חי את החיים העליוֹנים, אלא, דוֹמה, אף ההכּרה שלוֹ עוֹנה אמן לחויה. והוּא גם יוֹדע כּי טוֹב לחיוֹת חיים של התפּשטוּת ורע מאד לחיוֹת חיי צמצוּם. פּשוּט רחמנוּת על הבּריוֹת, השקוּעים בּהבלי הקטנוֹת, הרוֹדפים רוָחים ואינם משׂיגים כּמה טוֹב לחיוֹת הרבּה עם כּל העוֹלם וּלתוֹך כּל העוֹלם וכמה מגוּנה להעמיד את החיים על מקח וּממכּר. האנוֹכיוּת היא לא רק רישעוּת אלא גם הפסד גמוּר, איולת, הכּיעוּר אינוֹ כּיעוּר בּלבד אלא גם אסוֹן. ההתבּדלוּת מביאה לא רק לידי התקטנוּת אלא מטילה גם יוֹבש לתוֹך הנפש, ריקניוּת איוּמה, מכּה אותה בּשממוֹן וּבתמהוֹן. הרבּה מסתמך גוֹרדוֹן על השעמוּם של החיים הפּרטיים והרהוּרים רבּים הוּא מסמיך אל התמהוֹן הזה המתהלך בּחדרי הנפש. כּמה שוֹטים בּני אדם, שהחיים הגדוֹלים שפוּכים לעיניהם על כּל הר וגיא והמרחקים קוֹראים להם, והם נחבּאים בּחדרי חדרים לתוֹך אוירם המעוּפּש. תמצא את גוֹרדוֹן בּתוֹך כּל הוֹכחוֹתיו והגיוֹנוֹתיו שב תמיד אל ענין האוֹר והאויר. שיטתוֹ ניזוֹנה מן האוֹר והאויר. את החיוּב שבּה ואת השלילה שבּחיי האני הקטן – הכּל הוּא שאב מתוֹך האוֹר והאויר. ואין ספק כּי גרעיני שיטתוֹ, שהיוּ טמוּנים בּחוּבּוֹ מיוֹם שעמד על דעתוֹ ושנזרקוּ לתוֹך נשמתוֹ על ידי רוּחוֹת המנשבוֹת בּתחוּמי המדע וההגיוֹן הכּללי, הנצוּ והבשילוּ לאוֹרה של ארץ־ישׂראל וּבאוירה, הספוּגים חיי נשמוֹת.

ה    🔗

ראינוּ כּיצד נבנה עוֹלמוֹ המחשבתי של גוֹרדוֹן: בּית מידוֹת, עשׂוּי אבני גזית, קוֹמה על קוֹמה, חדריו מרוּוָחים, שקוּיים אוֹר ושמש, ללא רבב של טחב ואוֹפל, רצפּתוֹ מרבדי ירק, תקרתוֹ שקוּפה למרוֹמים. יש אלוֹהים בּמקוֹם הזה והאדם צוֹעד בּן חוֹרין. זה בּית לעוֹלם וּמלוֹאוֹ. נכנסת תחת צל קוֹרתוֹ כּאחד מקרוּאיו – הוי אוֹמר: רצוֹנך להיוֹת שם בּן בּית וּלקבּל את עיקריו עיקרי־עיקריו. אין זה משכּן למנוּחה וּלשעשוּעים אלא בּית־מלאכה, שהתוֹרה עוֹמדת שם על העבוֹדה. נגלה ונסתר יחד בּוֹ נשקוּ, טבע ונפש, חויה והכּרה, אדם ועוֹלם בּוֹ התלכּדוּ. שׂיחקה השעה לגוֹרדוֹן וקוֹלוֹ לא היה קוֹרא בּמדבּר, בּיתוֹ לא נתרוֹקן מיוֹשבים וּממתישבים. רבּים, אוֹ מעטים שכּמוהם כּרבּים, נתלקטוּ מסביבוֹ ועשׂוּ את שׂיחוֹ מסד לאוֹרח חיים וּלסגנוֹן חיים ואת מדרשוֹ הפכוּ למעשׂה. והיתה הדעת נוֹתנת כי ענין גוֹרדוֹן הוּא מוּשׂג מוּצלח, מעֵין בּת־צחוֹק של ההשגחה, שהרי לא רבּים המקרים בּדברי הימים שהטפה צנוּעה של עניו שבּדוֹר מצמיחה מעשׂים וּמקימה תלמידים על טהרת הרעיוֹן, שאין הרצוּעה מתלווה אליו. וּגדוֹלה מזוֹ: מאוֹר מדבּרוֹתיו הספּיק להאיר לא לדוֹרוֹ בּלבד וּלקוֹמץ חבריו וּבני לויתו בּארץ אלא נמצא גם יפה להאיר למשכּנוֹת גוֹלה רבּים וּלשמש מדריך חינוּכי לבני הנעוּרים. זה כּוֹחה של משנה תמימה, השוֹפעת ממקוֹר חיים, שטוֹבה היא לרבּים וליחידי סגוּלה, לגדוֹלים ולקטנים, לתלמידי חכמים וּלהדיוֹטוֹת. מה שאמר גוֹרדוֹן הוּא פּשוּט לאין שיעוּר, מוּבן אפילוּ לתינוֹק ועמוֹק מאד כּל נפש לא תכילנוּ. אוּלם השאלה היא אם מוּתר לנוּ לעשׂוֹת את גוֹרדוֹן פּשוּט בּיוֹתר, רק פּשוּט, וּלהתעלם לחלוּטין מן המעמקים שבּוֹ? ואם מוּתר האפשר הוּא? גוֹרדוֹן היה מטפיסיקן. וכל האוֹמר שאפשר לנקר מתוֹך משנתוֹ את כּל הנקוּדוֹת המטפיסיוֹת וּלגרש משם את הרעידוֹת הקוֹסמיוֹת ואת הנשיבוֹת המסתוֹריוֹת, לקצצוֹ, לתקנוֹ וּלהתקינוֹ על ידי כּך אל היוֹמיוֹמיוּת היבשה, הריהוּ מגרש את כּל החיים שבּוֹ וּמכבּה את אוֹרוֹ. אין זוֹ משנה שאפשר לקצצה וּלהתאימה, לתת את הרישא שבּה בּלי הסיפא אוֹ הסיפא בּלי המציעתא. רוּח אחת מפריחה אוֹתה מתחילתה ועד סוֹפה: רוּחוֹ של הקוֹסמוֹס. אין האדם אלא בּן הקוֹסמוֹס, תמיד מעוֹרה בּתוֹך העוֹלם. אין אדם כּלכּלי, אדם מדיניי, אדם חברוּתיי, אדם מעמדיי, אדם לאוּמיי, אלא יש אדם עוֹלמיי שאין לצאת אף לרגע מתחוּמי הכּוֹללוּת. וּמסתבּר שאין לזרוֹע משנה זוֹ כּלאיים וּלחבּרה עם כּל שיטה אחרת לשיעוּרים אוֹ לחצאים. כּי כּאן נדרש כּל האדם, נתבּעת כּל הנפש. וּכשטוֹבל האדם בּתוֹך הים הגדוֹל אינוֹ יכוֹל לאחוֹז אוֹתה שעה בּידוֹ שוּם אלוֹהוּת מאלילי הזמן ואינוֹ יכוֹל לעשׂוֹת לוֹ כּל אלוֹהוּת. כּל תיקוּן, לפי גוֹרדוֹן, עשׂוּי לבוֹא רק מבּפנים הנפש. המשטר הרכוּשני הוּא גזל ושוֹד, אבל אין הוּא אלא אחת מצוּרוֹת הגזל והשוֹד המרוּבּוֹת, המצוּיוֹת בּחיים הפּרטיים והחברתיים. האדם רוֹדף לעוֹלם אחרי קנינים מדוּמים וחוֹבק לאו דוקא אלילי כּסף וזהב. הוּא צוֹבר ממוֹן בּכל הצוּרוֹת: חכמה, עוֹשר, כּבוֹד, פּרסוּם. עיקר תאוָתוֹ לשלטוֹן. וּמה לוֹ שלטוֹן בּכוֹח הרכוּש אוֹ שלטוֹן בּכוֹח מעמדוֹ הרם בּחברה, בּכוֹח מעשׂיו הטוֹבים, כּשרוֹנוֹתיו אוֹ אפילוּ סגוּלוֹתיו הנפשיוֹת? כּל צמצוּם, אפילוּ לתוֹך היוֹפי, המוּסר, הצידקוּת והמעשׂים הגדוֹלים והמרעישים, פּגיעה היא בּכוֹללוּת החיים, כּל עליה, אפילוּ עליה רוּחנית, על חשבּוֹנוֹ של הזוּלת, ירידה היא בּסיכּוּם הכּללי וּבחשבּוֹן האחרוֹן. מבּחינת הקוֹסמוֹס אין גדוֹל וקטן, אין אוּלי גם צדיק ורשע ולא נכבּד ונקלה, אלא יש אחים־גלים, יש נפש אחת לכל חי ועליוֹתיה וירידוֹתיה של הנפש הכּללית סוֹחפוֹת כּל נפש פּרטית בּאשר היא שם. ואף התיקוּן החברתי אינוֹ יכול להיוֹת אלא כּללי וכוֹללוּתי, היינוּ תיקוּן המקיף את כּל ספירוֹת החיים, העליוֹנוֹת והנמוּכוֹת, תיקוּן בּגוּף וּבנפש, בּחכמה וּבדעת, בּהכּרה וּבחויה, בּטבע וּבמוּשׂכּלות. יש להיאחז בּעץ החיים בּשביל להגיע לחיים אמיתיים.

גדוֹלה התביעה היוֹצאת מגוֹרדוֹן וחמוּרה מאד, אבל אין לדגוֹל בּשמוֹ מבּלי להישמע לה וליתן את הדעת עליה. ואם קשה לחיוֹת על פּיו, מכּיון שהשׂגת החיים האלה מחייבת הכשרה מרוּבּה, הכשרת הפּרט והכּלל, משך דוֹרוֹת, הרי מי שנכנס לאידרא שלוֹ אינוֹ פּטוּר מכּל מקוֹם מלספּוֹג לתוֹך נשמתוֹ את שאיפוֹתיו הנעלוֹת וּלהתכּוון לאוֹרן. היכי תמצא לגרוֹס את גוֹרדוֹן וּבנשימה אחת עם כך ללעוֹס מוּשׂגים בּלים על ערכי תרבּוּת ועל סמלים מקוּדשים? וכיצד נפרנס את השוועה הגדוֹלה, הנשמעת תמיד מתוֹך חוּגי תלמידיו על הריקניוּת האוֹפפת את נשמתם מפּאת צמצוּם החג ושיש הכרח לסתמה מחדש בּמיני חגים מטוּלאים וּבמקראי קוֹדש העשׂוּיים על טהרת התכליתיוּת? מנין הגעגוּעים הללוּ על הוי ועל נוּסח? ריקניוּת, שעמוּם, יוֹבש – היִתכן? וּלשם מה הלכנוּ אחרי גוֹרדוֹן בּקריאתוֹ לטבּוֹל בּתוֹך ים החיים הגדוֹל וּלקדש את כּל החוּלין שלנוּ בּזרוֹעוֹת הטבע הרחבוֹת? טבלנוּ ויצאנוּ יבשים! וּמה טעם כּל כּך מעטה ההשראה וּמצוּמצמת השׂמחה וּנדירה בּת־הצחוֹק האנוֹשית וזעוּם סבר הפנים בּמחיצתם של שוֹמעי לקחוֹ, הנוֹשׂאים את שמוֹ?! כּאן דבר מה הוּא שלא כּשוּרה. כּאן לקוּתה בּתוֹך התוֹך של הנקוּדה. אם רוֹדפים שוּב אחרי צוּרוֹת ואינם מוֹצאים טעם חיים מחוּץ לקליפּוֹת מסוֹרתיוֹת וצוֹעקים: וי לנוּ מן היוֹבש שלנוּ שבּנשמתנוּ, אין לנוּ הזכוּת לדבּר על מהפּכה בּחיינוּ. הפכנוּ והפכנוּ ושוּב אוֹתוֹ הדבר ואוֹתוֹ המצב. משמע: כּל שׂיחנוּ על המהפּכה יצא לבטלה. ואין תימה גם כּן שעוֹשׂים את גוֹרדוֹן כּוֹרך עם כּל עסקי כּבוֹד וכיבּוּדים וסוֹמכים אל שוּלחנוֹ דרי מעלה וּבעלי הזכוּיוֹת היתירוֹת בּחברה.

דוֹקוּ ותמצאוּ, שהגהה זוֹ בּגוֹרדוֹן אינה מקלקלת לנוּ משהוּ בּלבד בּגוֹרדוֹן, אלא מקפּחת את כּוּלוֹ. הוּא הנהוּ כּזה, שאין לעשׂוֹתוֹ בּסיס חלקי בּלבד. וצרה היא שהוּא ניתן כּעת וזה מכּבר רק בּחלקיוּת, טיפּוֹת לרפוּאה ולא כּמשקה משוֹבב בּמלוֹא הלגימה. אין זה סוֹד: גוֹרדוֹן מוּנח בּקרן זוית, ולא רק בּקרן זוית של בּיתנוּ הלאוּמי אלא גם בּקרן זוית של בּית חייו, נכרי הוּא גם בּקרב רעיו וידידיו. הרבּה יסוֹדוֹת יש בּוֹ להדרכה, הרבּה אפשר לקחת ממנוּ לפרנס נשמוֹת רכּוֹת של בּני הנעוּרים. ואין השפּעתוֹ מכרעת ואף לא ניכּרת בּתנוּעוֹת הנוֹער. על שוּם מה? על שוּם שגם הדוֹברים בּשמוֹ אינם מדבּרים בּפה מלא ואינם מוֹדים אלא בּמקצתוֹ. ואף הנאמר עליו נאמר בּגמגוּם. ותוֹך כּדי דיבּוּר עליו משלבים יסוֹדוֹת זרים לחלוּטין לרוּח הדוֹברת מתוֹך כּתביו. נאמר גלוּי: בּגוֹרדוֹן מתבּיישים מקצת. וּלפי שמגישים רק פּירוּרים משלוֹ אין הפּירוּרים נקלטים גם כּן. העיקר בּגוֹרדוֹן, שהכּל עיקר, יש דעה עליוֹנה, שעלינוּ ללכת לאוֹרה. את הדעה העליוֹנה הזאת חוֹבה לתת בּלב אלה, שאנוּ רוֹצים להדריכם בּרוּחוֹ. החיים הם זרימה רחבה. והכּל חיים. הגילוּיים והמסתרים ואף הסתירוֹת, המחשבה והמעשׂה, השאלוֹת המטפיסיוֹת, מה למעלה וּמה למטה, המעשׂים והכּוָנוֹת, ההגיוֹן וההתבּוֹננוּת – הכּל מצטרף לחשבּוֹן אחד. כּן, הגשמה, אבל לא בּלי כּוָנה שבּלב. כּן, תוֹרה, אבל תוֹרה זוֹ גנוּזה בּתוֹך התוֹך של החיים. כּן, עבוֹדה, אבל עבוֹדה בּצירוּף רעיוֹן, עבוֹדה מתוֹך שׂמחה והתלהבוּת, עבוֹדה שהיא תפילה וּפשיטת הזרוֹעוֹת לקראת המרחבים. אל תתנוּ לנוּ גוֹרדוֹן של כּיס, בּמהדוּרה זוּטא. הוּא שׂנא כּל מה שאפשר להכניס לתוֹך כּיס וּלמלא בּוֹ כּיסים. ואם גם מסתבּר מכּך, שאת גוֹרדוֹן אין להוֹשיט לצעירי הדוֹר בּקנה, דרך קלוּת וּבתכלית הפּשטוּת, אלא הוּא טעוּן לימוּד, ולא עוֹד אלא יש ליחד לוֹ שעוֹת של עיוּן וריכּוּז, ואוּלי גם הכרח לארגן לתכלית זוֹ סיעוֹת או פּלוּגוֹת של פּרחי גוֹרדוֹן, לטעת בּלבּם את התוֹרה הזאת דרך הריכּוּז וּבמלוֹא היקפה, מעין מחנה חלוּצי לעיוּן־לימוּד וּלהתאמנוּת בּהשׂגוֹת־חיים אלה, כּדאי הטוֹרח הזה וּברכה רבּה צפוּנה בּוֹ להמשכת השפע על כּלל המוֹחוֹת והלבבוֹת. אם דגל – יהא מוּרם בּעוֹז וּבהעזה. המאמין בּמהפּכה הנפשית צריך להכּנס וּלהכניס את הקרוֹבים לוֹ לתוֹך כּוּר המצרף. ואוּלי אין נכנסים לתוֹך כּוּר המוֹנים־המוֹנים אלא פּלוּגוֹת־פּלוּגוֹת. עדת מתחלצים דרוּשה בּהחלט. אוֹ שיש להוֹריד את הראשים ולשתוֹק בּבשתנוּ: עברה שעתה של תוֹרה זוֹ וּבטלוּ סיכּוּייה! לא עברו ולא בּטלוּ? אם כּך גוֹלוּ אוֹתה וּפרשוּה כּדרך שיוֹצר האוֹר מגוֹלל מפּניו את החוֹשך.