חזיונו של ר' משה חיים לוצאטו “מגדל עוז”, שלפי מניין השנים שאנו רגילים למנות בספרותנו תימלאנה השנה, שנת תרפ"ז, מאתיים שנה לחיבורו, ויש שפותחים בו שורת הספרים של הספרות החדשה –היודעים אנו את טיבו של הספר הזה? ובדרך התשובה לשאלה זו תתעורר שאלה אחרת, פחות חשובה: היודעים אנו את שנת חיבורו?

הפאבּוּלה של הספר הזה, אותו “פתשגן המשל” של לוצאטו, ידוע כלקוח ברובו מן הספר Pastor Fido (הרועה הנאמן) של באטיסטה גוּאַריני. את שמו של גואריני בקשר לספר זה כבר נשאו רבים על שפתם. רמז להם על זה יוסף אַלמנצי, מי שאסף ראשון חומר רב על חיי לוצאטו ונתן לנו ידיעות רבות על אודות החיים האלה (ב“כרם חמד”, חלק ג; דברי גירונדי ב“כרם חמד”, חלק ב, מכילים בערך מעט ובלי דיוק), והם הלכו אחרי הרמז. אולם לא פחות מזה יש השפעה ב“משל” החזיון “מגדל עוז”, כמו בחזיון עצמו, מ“אַמינטה”, חזיון רועים מאת טורקואטו טאסו, שעל פיו חיבר גם גואריני את ספרו. והשם שלום, גיבור הדרמה, אף דומה בהוראתו אל שם “אמינטה” ובצילצול המלה “שלומית” ובהוראתה גם יחד יש דבר־מה מן השם “סילויה”, הגיבורה הראשית בדרמה של טאסו. יש ב“מגדל עוז” נפשות שהן כמו מיותרות ובאו שם רק כהד משתי הדרמות הנזכרות, כמו “ערי הקוסם” – הוא לא נזכר ב“פתשגן המשל” של לוצאטו ונמצא רק בספר עצמו, – שהוא נפש מנפשו של ה“סאטיר” בשתי הדרמות. הנפשות המיתיות למחצה שבשתי הדרמות שהיו לפני עיני לוצאטו, נעשו על ידו לאגדיות, ועוד שארית מעט למיתוס בהן (רם מלך קדם, אבי שלומית, אינו, כנראה, מלכתחילה אלא קרוב ל“פּאן” אלהי הרועים, השדה והיער). מצד זה יש דמיון לספר הראשון של ספרותנו החדשה עם כמה ספרים ראשונים שלנו, שעשו או שנעשתה בהם ה“קפיצה” הזאת, מן המיתוס אל האגדה. והפלא הוא שגם הדברים האלה, שנקל מאד להגיע אליהם, כשקוראים בשים לב בספר ומשוים אותו עם הספרים הקלאסיים שהיו לפני עיני מחברו כשחיבר את ספרו, לא נבחנו כראוי על ידי אלה שכתבו אצלנו על לוצאטו וספריו, וכך הזכירו את שם גואריני, שהשפיע על לוצאטו או שלוצאטו לקח ממנו “מליצות” ידועות. אולם מטאסו ומגואריני גם יחד לקח לוצאטו חלק גדול מן הפאבּוּלה שלו, מן ה“משל” – עד משל ה“המגדל”. המגדל הזה, “מגדל עוז”, המתרומם על פני כל הדרמה, אף כי בעצם איננו נראה בה הרבה, אינו נמצא לא אצל טאסו ולא אצל גואריני – ובכן “מה מגדל”? נשאל ביחד עם המלך רם, אבי שלומית.

בתשובה על השאלה הראשית הזאת עלינו למצוא את הקוטב שעליו יסוֹב הכל בדרמה. ואכן ניסה לוצאטו בעצמו להשיב על השאלה הזאת. ואף כיהשיב כעניין, לא היה מבין כהלכה. המבוא אל ה“מגדל” נשאר עד היום סתום וחתום, אף על פי שלוצאטו ציין לנו את מקום הדלתות וגם פתח בעצמו את השער.

בהקדמה הקצרה של הספר אומר לוצאטו: “במדרש הקדוש קדוש מדבר, ידמה במשלו תורת ה' ואשר חפץ בה אל נערה בתולה בת מלך היא ונעלמה מעיני כל חי במגדל עוז אשר לה חביון חתום, אל אוהבה אחד תגלה ואיש בלתו לא ידעה. זאת לקחתי היום ותהי למוסדות לבנות עליה משלי, והנה לפניך”. והנה המשל הזה אינו נמצא במדרש, אבל נמצא ב“מדרש קדוש”, כמו שיש וכינו את הזהר, וביחוד בימי התגלותו הראשונים, ובו בעניין זה “קדוש” מדבר, “ההוא סבא” במשפטים (זהר משפטים, דף צ“ט, ע”א) שנפגש עם רבי חייא ורבי יוסי ב“מגדל דצור” וגילה להם דברים, ביחוד בעניין התורה. המאמר בזהר מתחיל שם: משל לה"ד לרחימתא דאיהי שפירתא בחיזו ושפירתא בריוא ואיהי טמירתא בטמירו גו היכלא דילה ואית לה רחימא יחידאה וכו‘. כל הכוונה שם היא לתורת הנסתר, כמו שמבואר המשל בזהר עצמו. ובאירוניה דקה וחדה מתואר שם מי שאינו מבין מיד את שפת הרמזים, כי התורה קוראת לו פתי: מי פתי יסור הנה חסר־לב וגו’. היסוד הזה, שעליו בנה לוצאטו את משלו, מגלה לנו, אפוא, גם את כל הכוונה של המשל הזה. הספר “מגדל עוז” של לוצאטו הוא ספר שיש בו ממלחמת הקבלה של לוצאטו, וגיבורו הוא גיבור התורה הנסתרה, זה שמצא את המבוא הסתום למגדל “במערה בסתר ההר” ועלה אליו.

כוונה ברורה זו של לוצאטו נעשית ברורה עוד יותר כשאנו מתבוננים עכשיו ב“מגדל”. המגדל עומד “בראש הר עוז מהררי קדם” – “אין עוז אלא תורה”, והתורה היא “קדם מפעליו” של הקב“ה. “נבראה קודם שנברא העולם” – אולם הוא סתום וחתום ו”איש אין יבוא בו" (במקום: לא יבוא בו). הוא אף נקרא בשם אין. כך הוא נקרא בכל הספר, וזהו השם שבו נקרא ראש ה“מגדל” של ספירות הקבלה, הספירה “כתר”. “קראו כתר באופן שכולם מוכתרים ומושגחים ממנו וגם קראו לזה המקור אין, להורות על גודל ההעלמה”, כדברים האלה אומר לוצאטו עצמו בפרק ו מ“ח הפרקים” שלו הנספחים לספרו “חוקר ומקובל” בדפוס קניגסברג משנת 1840 (המעיין יעיין שם גם ביתר הפרקים בדברים על־דבר “מגדל” הספירות ועל דבר ראש המגדל: כתר – אין). ב“מגדל” הזה של הספירות, שבראשו אין, יושבת חבויה וכמוסה “בת־המלך”, אותה “עולימתא שפירתא” של הזהר, ש“גופא טמירתא ואתגליא, איהי נפקת בצפרא ואתכסיאת ביממא” (דברי “ההוא סבא”, שם, דף צ"ה) – אותה תורת הסתרים, הנגלית רק למי שחפץ בה מאד ומבקש ומחפש דרכים להגיע אליה.

הדבר ברור, איפוא, כי יש לנו עניין כאן עם ה“גיבור” של הקבלה, ועם כל ה“נגלה” שבספר יש בו גם “נסתר”, ושייך הוא, אולי עוד יותר מן הספרים האחרים של לוצאטו, לספרים ה“נסתרים” שלו, לאלה ש“גנזו” אותם הרבנים או שנגנזו לפניהם, ולכן, כנראה, נתגלה הספר רק כעבור זמן של מאה שנה ויותר מיום שנתחבר. רוב השירים שכתב לוצאטו, ואפילו שירים קטנים אחדים, נדפסו בחייו ומן היצירות השיריות הגדולות לא נדפסו בחייו רק ה“תהילים”, בין הספרים ה“גנוזים”, ואפשר גם “מגדל עוז” היה ביניהם¹.

אולי יהיו מובנים מעתה יותר גם דברי הכתובת, שהיתה חקוקה מעבר לשער ה“מגדל”: “לקרב הלום ישאך לבך, עלי לשלם לך גמול ידיך”. לדברים האלה יש בספר עצמו שני פירושים: פירוש הדברים למי שלא ידע את דבר הכרזת המלך העליון, המלך “רם”, כי המעיז ועולה ל“מגדל” מסכן את נפשו. והפירוש האמיתי, לפי הכוונה האמיתית של המלך “רם”, כי המעיז ועולה ל“מגדל”, ישלם לו המלך כגמול ידיו ו“בת־המלך” תהיה לו. הפירוש הראשון הוא ההמוני והרבני ומתאים עם דעת אלה שרדפו את לוצאטו וירדו לחייו על אשר עסק ב“קבלה”, והשני הוא זה שחפץ בו לוצאטו והוא נותן לו את חפצו בחזיונו ובפתרון שמצא לחזיון.

אם יש בספר ממלחמת הקבלה של לוצאטו קרוב הדבר, כי נתחבר בימי המלחמה הזאת, בראשיתה, קודם שלוקחו ממנו ספריו. או בזמן הקרוב לזמן ההוא, בשעה שראה את עצמו כבר כ“גיבור” הקבלה, הנלחם לה. היסוד המוצק של ידיעת הביאוגרפים, כי לוצאטו חיבר את “מגדל עוז” בהיותו בן עשרים, בשנת תפ“ז, נבנה רק על “אולי” אחד, שיצא מתחת ידיו של אלמנצי (ב“כרם חמד”, שם, ע' 114): “אולי חיבר בשנה הזאת או אחר זמן מועט גם ספר ‘מגדל עוז או תומת ישרים’”. וכנראה, שדוקא אחר זמן מועט חיבר את הספר, אחר שנה או שנתים. יש על זה ראיות גם מחוץ לראיה שלי: על־פי אחת מאיגרותיו של הרב באסאן אנו יודעים בבירור, כי חיבר לוצאטו בשנה ההיא את ספר ה”תהילים" שלו, השונה לגמרי ברוחו ובשפתו מ“מגדל עוז”.

ויש כעין ראיה לדבר, שלוצאטו ביקש להסתיר בדרמה את תורת הקבלה, ולא חשף את מקורה. את המשל שב“זהר” הוא מביא בשם “המדרש הקדוש”, ואמר, כנראה, באופן כזה להעלים כאן על המקור. ונדמה, כי ל“גודל ההעלמה” השתמש לשם כך בדברים שהוא מביא מן “המדרש הקדוש” בפסוק שבאיוב: “ונעלמה מעיני כל חי”, המובא באחת מאגדות המדרש, (במדרש רבה, סוף פרשת נצבים), שיש לה דמיון רחוק לאגדת ה“זהר”.

ואכן, הצליח לוצאטו להעלים כאן את העיקר, וביחוד כיון שהספר נתגלה בתקופת ההשכלה, שלא היתה נוטה לכך להתהלך בנסתרות. וטיפוסית בזה תפיסתו של דובנוב, שכתב מחברת על לוצאטו (נדפסה ב“ווֹסחוֹד” החדשי לשנת 1887, ויצאה גם בספר מיוחד). הוא חילק יפה את חייו של לוצאטו לשלוש תקופות: א. “תקופת הנעורים (עד עשרים) וספרי הפיוט הראשונים”. (“מגדל עוז” הוא המגדל של התקופה הזאת); ב. “תקופת הקבלה” (מעשרים עד עשרים ושמונה בלי ה“מגדל” ובניגוד אליו); ג. “חייו באמשטרדם, נסיעתו לארץ ישראל ומותו”, וכמעט לא ייפלא כי נמשכו אחריו אחרים. וכך נמשכה ההעלמה עד היום.

כנראה, הספר “לישרים תהלה” שנתחבר בתקופה האחרונה שבחייו של לוצאטו הוא רק מעין מהדורה אחרת, מאוחרה הרבה, מן הספר “מגדל עוז”. כבר מצאו ראשונים שהוא בנוי על יסוד אותה הפאבולה ויש בו הרבה “חזרות” על השירים שבספר הראשון. גם בספרי ה“מחקר” שחיבר לוצאטו בתקופת אמשטרדם הבליע קצת דברים מן הספרים ה“גנוזים” שלו, שלא היו אתו. הוא התיאש, כנראה, מזה שחזיונו “מגדל עוז” יראה עוד אור, ולכן לקח ממנו גם מונולוגים שלמים –לא מלה במלה, כי הספר לא היה לפניו – וקבע אותם בספרו “לישרים תהלה”.

גם מרשמי ה“קבלה” הראשונים נשארו עוד ב“לישרים תהלה” בציונים שעל פיהם מכירים את פני “יושר” שלו בשער ה“המשפט”:

המעיין בספרי ה“קבלה” של לוצאטו ובמגדל הספירות שלו ימצא מיד, כי בדמות תבנית ספיר או שוהם הנראית על לבו של “יושר” כיוון לדמות הספירה “תפארת”, העומדת באמצע, נגד הלב, ותבנית הכתר היא ה“כתר”, אשר גם קרניים לו מסביב, קרני הוד.

אכן משל ה“המגדל” יכול עוד לשמש משל – לכל המגדל של לוצאטו.