רקע
ישראל חיים בילצקי
קין מספר בראשית פוגש את קין של לורד ביירון

עם דמדומי שחר, במקום שאלוהים גרש את האדם ממזרח לגן העדן; במקום שמלאכים שומרים את דרך עץ החיים והחרב המתהפכת בידיהם ועד היום היא מסתובבת ומתנועעת אנה ואנה, נפגשו השניים: קין מחומש “בראשית” וקין של לורד ביירון.

שם במרומים חיפש קין, בנם של אדם וחווה, עובד האדמה המקולל, את ביירון ולא מצא אותו. באחד הימים בא קין לנוח בספרית “שבעת הרקיעים” ושם מצא דראמה של ביירון: “קין”. דפדף בדפיו והחליט: אבקש רשות להיפגש עם סופר זה.

פנייתו של קין, בנם של אדם וחווה, והוא מקולל, נתקבלה. ההזמנה נשלחה והפגישה התקיימה כנ"ל.

קין: הנה אני לפניך, סופר נכבד. את פרשת חיי קרא בחומש “בראשית” פרק ד' – פרשה ראשונה. ספר הספרים שלנו נוהג בכל הגיבורים על דרך הקיצור. אצה לו הדרך למספר. בעצם לא סיפר עלי מאומה. הוא רק סיפר כי אבי ידע את אשתו. לא פירט – מה ידע? האם כך קראו סופרי הדור ההוא לביאה הראשונה. מבלי לספר אף פרט על נעורי, על יחסי ההורים אלי, על ביתי על יד עץ החיים ועל יד החרב המתהפכת, מודיע הסופר מיד לקורא כי אמי הוסיפה ללדת. נולד אחי הבל. אף מלה אחת על היחסים ביני לבין אחי בבית. האם לא היתה לי ביוגראפיה? האם לא שיחקתי עם אחי במחבואים? אני על יד עץ הדעת והוא על יד עץ החיים? האם כך מספרים סיפור ומודיעים מיד על מקצועי: אני עובד אדמה ואחי רועה צאן. האם כעובד אדמה מסרו לי חליל והייתי מנגן, או את החליל מסרו לאחי, כי הוא הרי רועה צאן. אף מלה על סדר יומי לא כילד, לא כבעל מקצוע. האם הורי בלילה בגן עדן סיפרו לי עם שינה מעשיה יפה? הריני מעיד על עצמי, כי אילו הסופר היה פונה אלי ומבקש לספר תולדות חיי, לא הייתי מקמץ והייתי מספר על זמירות ומנגינות של המלאכים על יד החרב המתהפכת, על עבודתם של המלאכים בלילות, על תשוקתם לנשים, שכבר פרפרו בדמיונותיהם; גם אחות היתה לי וידעתי אותה כשם שאבי ידע את אמנו והביאה היתה נעימה וטובה. האם אני חלאת אדם ומפלצת שאין לי כל ביוגראפיה בפרשה שלי, פרשת חיי? מה בעצם זרם בתוך דמי, – כשנולדתי לאבא, שאלוהים בכבודו ובעצמו יצר אותו? מה זרם בדמי שאמי היפהפיה בגדה באבי וניהלה רומן משגע עם הנחש? אני מבקש להבין את מעשי אבותי, לעמוד על תכונותיהם. את המשחקים שלהם על יד הנחל הרוגע. עם בוקר כרעתי והשתחויתי לאלוהים שלא ראיתי אותו ולא ידעתי מה טבעו. צא וראה, סופר דגול, כיצד קיצרו באכזריות את הביוגראפיה שלי. כל ימי חיי אחרי מותי רוגז אני על ההיסטוריון שלי.

“ויהי מקץ הימים” – כמה ימים? כעבר איזה זמן – כמה זמן? מה קרה בינתיים בחיי? הורי אמרו לי באחד הבקרים כי אביא מפרי האדמה מנחה לה'. לא ידעתי מה להקריב. האם עלי לתת מעמלי לאלוהים – למה ומדוע? האם להגיש לו מהגרוע שבשדה או מהטוב שביבול. ולמה עלי בכלל להתחלק עם אלוהים? איזו טובות הוא עשה לי? עיינתי בעולמי החי, בקברי, המדרשים והם מספרים כי המצאתי יתד לחרוש את השדה. למה לא נתנו לי פרס בעד ההמצאה הגאונית הזו? עיינתי בספרי פילולוגים והם סיפרו לי אחרי מותי כי פירוש השם שלי הוא יתד ברזל או עץ. האם יסוד הברזל הגודע חיים כבר ליווה אותי בזמן שקראו לי בשם: קין.

אחי, הבל, כנראה, היה אדם פשוט, לא מלומד ולא חוקר. אמרו לו להקריב קרבן מן הוולדות שנולדו ראשונה והם טובים ביותר וכן החלקים השמנים שבהן, הלך ועשה כן. לי היו פקפוקים, ספקות, אך עלי להביא מנחה לאלוהים. אולם יד הורי כבדה עלי והקרבתי. והנה, סופר נכבד, צא וראה: אלוהים פנה אל אחי ואל מנחתו ואת מנחתי לא קבל. לא הייתי בעל העוול הראשון, אלא אלוהים הוא אשר עשה לי עוול. כך לא נוהגים. הוא, האלוהים שפע אלי שנאה עוד בטרם הכיר אותי. הרי קיימתי את אשר ציוו עלי הורי. ההיסטוריון שלי לא היה בשעת מעשה והוא עוד שואל בחוצפתו: “למה נפלו פני?” האם הבין את כעסי, האם ידע את קנאתי? בודד בעולם, ללא אהבת הורים, נתבע מיד לתרומות ומנחות, נדרש להית חנפן, לשבח ולהעריץ כוח שאינני מכיר אותו, שלא גמל לי כל טובה, ואני לתומי חשבתי, כי בחיי דור הראשון לבריאה אני בעל שיעור קומה והגן עדן צריך להקטיר לי קטורת, כי על כן עלי לבנות דורות. הכוח העליון אשר לו הקרבתי מנחה הציע לי להיטיב את דרכי. לא פירט, מה עלי לעשות? לא הנחה אותי. עוד הוסיף: החטא רובץ לפתח אהלי ואורב לי והוא החטא מתאווה להכשילני. “אתה תמשול בו”, כך הוא אמר לו, כלומר: אני יכול תמיד להתגבר עליו… למה ארב לי החטא? וכי בריאה עלובה הייתי? הרי הייתי עובד אדמה. לא באתי לבמת החים כמתנשא, כאדם עליון, אלא לבשתי מדי איכר ויצאתי לשדה.

האמן לי, סופר נכבד, כי בצאתי עם הבל אחי לשדה לא חשבתי על רצח. לא ידעתי בכלל מה זה? כן, הרמתי אבן… קמתי עליו… רצחתי אותו… ההיסטוריון לא בא אפילו לשאול על הנסיבות, לא חקר, לא בדק. רק פסוק אחד תקע בין דפיו והוא רודף אחרי כל ימי חיי ומותי “ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו” ומאז – מאז הבוקר הנורא – בין חבריך, הסופרים, ישנם כאלה אשר כתבו כי בשל ריח הגללים שהוא הביא יום־יום הביתה, קמתי עליו; והיו גם כאלה שכתבו, כי הוא הפליא לנגן בחליל, במפוחית, ואני אזני היתה אטומה לזמרת רועה צאן ועל כן הטלתי בו אבן; היו גם סופרים אשר כתבו, כי בשל פתגמיו המגושמים עשיתי מה שעשיתי. אין רחמים בלבם של הסופרים. אתה היחיד שבאת לקראתי, שבדקת את מערכות לבי, שעיינת בפסוקי בראשית ד'.

קוללתי, כי אהיה מחרם ומנודה מן האדמה והיא תהיה מקוללת ביחסה אלי, כי אוסיף לשבת על מקומי ואוסיף לעבוד את האדמה, והיא, האדמה, שהיא כה יקרה לי, לא תצמיח עוד את פריה, כי אהיה נע ונד ולא אמצא מנוחה בשום מקום ואהיה נודד מארץ לארץ, מבית לבית, מאהל לאהל. אמרתי בצר לבי לכוח העליון שלא הכרתי אותו ולא ידעתי את מידת הרחמים שבו: ענשי גדול וקשה, לא אוכל לשאת. אתה לא תשגיח עלי וכל הפוגש אותי יהרגני, כי אהיה הפקר לכל. זכיתי בתלונתי. התלונה, אולי הראשונה ואולי בין הראשונות נגד הכוח העליון ועל כי צדקתי בתלונתי, הובטח לי, כי כל מי שירצח אותי, גואלי יהרגו בעד דמי השפוך שבעה אנשים ממשפחת רוצחי. אות נתן על מצחי. בספרים העוסקים בחולשות האדם, קוראים לאות: אות קין “לבלתי הכות אותי כל מוצאו”. הוא החזיר לי את מוראי על הכל. ואני לא רציתי בגואלי קין גואלי דמי. מהלך הייתי בעולם, בארצות נוד ובכל מקום שהלכתי היתה הארץ מזדעזעת תחתי והבריות התלחשו: סורו מעליו. זהו קין, שהרג את אחיו.

בקשתי תנחומים בחיק אשתי, וודאי היתה אחותי – גם כאן שותק ההיסטוריון ולא מספר תולדות אהבתי אליה. קראתי בספרית “שבעת הרקיעים”, כי גם לך היתה אהבה עם אחותך למחצה, באתי עליה, היא ילדה לי בן וכשנולד חנוך עסקתי בבניין עיר. זו נקמתי, נקמת קין: בניתי עיר…

כה סיפר קין. כשגמר את המונולוג התייפח. בכה בכי מר. הוא נציג הדורות, המבשר של הציביליזציה של בנין ערים מאוכלסות, האוכלות את יושביהן, אשר ביקש להיות עובד אדמה ולחלק את העולם בינו לבין אחיו אשר אהב, מתייפח בגן עדן על יד החרב המתהפכת לפני לורד אנגלי.

ביירון לא הסיר עין מהמקור. מקין. כל חייו הסוערים עברו לפניו. הוא ראה לפניו דראמה אנושית שכל ספרו הוא כאין וכאפס. אמנם מעטים הפסוקים, אולם עצמתה של הטראגדיה האנושית לפניו ומשקלה ומידותיה חצובים מעולם האמנות הצופנת בתוכה את הנצח.

מה תכנה של טראגדיה זו? מה אני, מה כוחי ואמונתי כי אתמודד אתה? מה קומתי, כי אצלול למעמקיה? לאן הלכה נשמתו של הבל? יש נשמה או אין. מה עם חלק ממעל? האם החלק ממעל זה נחלק, כשם שנחלק הגוף של בשר ודם? ויקם קין על הבל אחיו? היכן שכן אלוהים? למה לא עצר בעדו? יצירת העולם עומדת בפני הריסה והוא שוכן במרומים, כותב את כתב האשמה ומלקט שברי בריאה לספר התנ"ך שלו.

המוות נולד עם לידת העולם. מה מראהו, מי גדול ממי: החיים או המוות. ביירון נרעש ונפחד. מבקש הוא להתייפח כאחיו הגדול, מבקש הוא לחבקו, לנשקו, לתקן כמה פסוקים בכתבי הקודש, אין בידו עט, אין בידו חרס. הכל נלקח ממנו כשיצא לקראת הפגישה הזו. לא הספיק אפילו לשוחח עם וואלטר סקוט, לא עם מאדאם דה־סטאל, לא עם המשורר שלי, חברו היקר, שטביעתו בים זעזעה אותו. את כל אהובותיו מצא מחדש בעולם ההוא ולא היה סיפק בידו לספר להן לאן פניו מועדות.

לאחת היו תלתלי זהב ארוכים, אותה ביקש לקחת אתו, אולם המשרתים והמלאכים מנעו זאת ממנו. הוא זוכר, כי סיפור קין רדף אותו כל ימי חייו. את הבל ראה כטיפש והוא שנא טיפשים, אנשים משעממים ואין כלל משום פשע אם מחסלים טיפש כהבל.

כל ימי חייו שאל: מדוע זה נתן אלוהים לקין להרוג את אחיו. תמיד חשב על הגיהינום והתגרה בו. השלהבות האדומות של התופת לא הפחידו אותו. זכור לו, למשורר, כי היה נרגש ונסער, שעוזרת הבית קראה לפניו את הפסוק: “וישע אדוני אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. וייחר לקין מאוד ויפלו פניו ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך ולמה נפלו פניך?”

הוא לא הבין את כל הדברים המסופרים בפרשה זו, אך נהנה מהשירה הזרה והאיומה שבספר הספרים.

הוא שאל את עוזרת הבית: מה זה חטא? “ארור” – מה זה ארור. בבית ספר לימדו אותו: “אלוהים ברא את השטן – השטן ברא את החטא”.

בבתי ספר הסקוטיים הירבו לדבר על השטן ועל החטא. קין עמד וחיכה לדברי משוררו. את כל פגעי העולם ספג במשך דורי דורות בעולם. התקינו לו מקום בגן עדן ואל המנוחה לא בא. כל ערב הוא נטל לידיו את פרשת ד' מספר הספרים וערך נוסח חדש.

אין פרשה זו מניחה לו מרוגזו. הוא מבקש להתראות עם ההיסטוריון שלו ואף אחד אינו יודע את מקומו. האם מתחמק ההיסטוריון מפגישה עם קין? האם אין הוא מבקש פיוס? מוראות הגיהינום הם כאין וכאפס מול כאבו הנצחי. פרשה זו אינה מתוקנת כהלכה. היא מצריכה תיקונים. קין למד במרומים בכל האוניברסיטאות והוא יודע כי כל הכתיבה השתנתה, כי הסיפור והרומאן ואפילו הכרוניקה קבלו ממדים אחרים ומשתנים בכל דור ודור. למה דווקא הפרשה שלו קפואה והיא עוברת מדור לדור על כל השנאה והשיטנה נגדו?

נחוץ עוז כדי לשנות, לתקן. הוא, קין, עוד מאמין, כי יבוא המשכיל וייתן ניב אחר לכל הדראמה הטראגית הזו, כי יצרור את כל המראות והנופים בצרור אחד ויכתיר את הפרשה בכותרת אחרת וייטול ממנה את השם: אות קין.

ואם ישאיר את השם, הרי ידאג, כי כותרת זו תישא צירופים אחרים וכוונות אחרות. קין לא יזכה למנוחת נפש, עד שיימצא הכישרון שיכתוב את הפרשה מחדש.

ביירון כאילו התעורר ממחשבותיו ופנה אל מקורו.

ביירון: אתה לא מכיר אותי. אולי בספרית “שבעת הרקיעים” קראת את יצירותי ואת הספרים שנכתבו עלי. כל הספרים האלה אינם ספרי קודש. רק אתה זכית לכמה פסוקים בכתבי הקודש. אם קראת את ספרי, ראית וודאי כי אני הכרזתי מלחמה על הגורל. חוסר אושר היה מנת חלקם של הביירונים ואף אני בתוכם. לא ידעתי אושר בחיי. כל יצירותי זכורות לי והנה זכורים לי גם דברים שכתבתי: להרגיש – זוהי התכלית הגדולה של חיינו – להרגיש, שאנו חיים, גם בעת צרה. זוהי הריקנות המכרסמת הדוחפת אותנו למשחק, למלחמה ולמסעות ולמבצעים רבי מידות מכל הסוגים, שאנו חיים אותם במלוא החווייה, אשר קסמם הגדול היא: התעוררות, הפורצת בלי הרף, מתוך התגשמות".

אינני יודע עד היום, מה דחף אותי בימי חיי לכל האהבות, לכל המישחקים, המאבקים, המלחמות, המסעות, המיבצעים. מה הביא אותי בשנת 1826 לשדה הקרב לחירות היוונים?

בעיירה קטנה מיסולונגי, בגן שנטעו לזכר הגיבורים שנפלו, מתנוסס גם שמי, כולם שם יודעים ומכירים את שמי, אם גם לא קראו בספרי, כי הרי בעיירה קטנה זו, בשטח המוזר של מים ומלח מתגוררים דייגים הקולעים את סוכותיהם מקני־סוף. הם אינם יודעים שהייתי משורר. אך כששואלים אותם הם עונים: “הוא היה איש אמיץ, שבא הנה כדי למות למען יוון, כי אהב־אהב את החופש”.

כל אדם, קין, אשר אוהב את החופש, הרבה שאלות תוססות במעמקיו. בשנות חיי הראשונות גדלתי בסקוטלאנד בין קאלוואניסטים. אין לי כל בסיס להשקפותיהם. אני מטבעי יש לי יחס כבוד לאדם ולא ליוצר, אם גם אני מאמין באלוהים, הייתי מאושר, אילו הצליחו לשכנעני עוד יותר. אבל אף אחד לא הצליח. וודאי שלא הפרשה שלך. ידעתי תמיד, כי חומר גופו של האדם זעום, אבל רוחו היוצרת את האדם עמוקה כאוקיאנוס.

מרדן הייתי, קין. האמנתי ועוד במותי אני מאמין, כי העולם בנוי משני כוחות: כוחות אלוהיים וכוחות שטניים ועל כן הבריאה היא רעה וצריך לשנותה. בהשקפתי על העולם ליווה אותי קול חד, לוהט ביצריו. כוחות מיסתוריים שלטו עלי. תמיד התחוללה דראמה בנפשי. רציתי לכבוש בסערה שיאי הרים. הכרזתי מלחמה על אלים ואנשים ונענשתי. בכל חיי לא ידעתי טיפת אושר. מה הפלא, על כן, כי הדראמה שלך הטרידה את מנוחתי. אח אתה לי. לא הבנתי ואינני מבין למה הכריזו עליך כעל פושע? למה דווקא אתה הפכת לאדם אשר אלוהים נידה אותו. ביקשתי לזעוק מחאה. כתבתי את “קין” בצורת דראמה. כבר במערכה הראשונה נתפסתי לזעקה. למחאה. תיארתי אדם ואת ילדיו אחרי מעשה החטא. הכל מתפללים אל אלוהים מלבד קין. קין שותק. שפתיו אינן ממלמלות תפילה. קין לא סולח לאלוהים. הוא שואל שאלות על חטאיו של אביו. הן העץ ניטע ומדוע זה גם לא בשבילו? לשם מה הושב הוא קרוב כל כך אל המקום, בה גדל העץ היפה בסביבה? תמיד הם משיבים רק תשובה אחת: הוא רצה בזה והוא הנהו הטוב. איך אדע זאת? אם הוא כל יכול המחייב הדבר שהוא גם טוב? אני מסיק מהפרי והוא מר. אך עלי לאכלו, אף כי לא בי האשם.

שנאתי את אנגליה שלי. ידעתי, קין, כי טענותי נגד אלוהים בעניין חטאו של אבי יעוררו סערות בכל הארץ ואף אני אהיה מנודה. אתה יודע מתי זה היה? השנה היא 1821, כל אנגליה הצבועה, הכהנים הגדולים והקטנים, שומרי משמרת הדת זעקו: הנה בא האיש החותר תחתנו ואני רק במערכה הראשונה. לא כל איש רץ בין השורות. אולם הצבועים דווקא הבינו היטב את שתיקתו של קין כמרד והם הצבועים מפחדים מפני המרד.

קין, הציקו לי השאלות: מה למעלה ומה למטה, הציקו לי השאלות על הטוב והרע. על פסקי־דין אלה ואחרים, שאלתי אם יש חוקים לבריאה, למה מלא העולם עם כל כך הרבה עשוקים ורצוצים. למה האדמה מתחת מצמיחה כל כך הרבה פורענויות והשמים ממטירים איומים. בזעקתי הצטרפתי לשתיקתך בשעת התפילה. בתקופתך, קין, משפחת האדם היתה קטנה: אדם ואשתו חוה, קין ואחיו הבל, עדה וצילה אחיותיהם, שהם גם נשותיהם ולקין ועדה אשתו עוד שני בנים קטנים. אולם בתקופתי כבר היה עולם גדול מאוכלס במיליוני אנשים. המשפחה שלך ישבה בכיכר אשר מחוץ לעדן וראתה יום יום את החרב המתהפכת אשר שומרת את המבוא לפתחי גן העדן, לבל יבואו אליו בני אדם. המשפחה היתה כנועה. קיבלה הכל באהבה. בשלווה. התבוננתי במשפחה הקטנה הזאת שלך. אהבתי את חוה. זו האשה הגדולה שהיתה לה תשוקה גם לחיים, גם לדעת. בעיקר מצא חן בעיני הפסוק המופלא: “אל אישה תשוקתה” ואני הרי הייתי כל חיי פקעת של תשוקות. כשם שעדה אחותך היתה לך לאשה, כן היתה לי לאשה אחותי למחצה ואין אני רוצה להרבות על זה דברים.

“אל אישה תשוקתה” – זה תכלית החיים של האשה. זה הדחף לכל מפעלי החיים, זוהי הברכה הגדולה בעמלנו, זוהי הבינה שבחיים. וכדי שלא יסלף הרגש שבנו, עלינו לחזור על שלושת המלים המופלאות האלה: “אל אישה תשוקתה”. הודות לשלושת המילים האלה אנו חיים את חיינו בקומה זקופה, כגאים ולא כעבדים. אנו משלמים בעד זה בדם לבנו, בזיעה, בנקיפות לב, בעמל טבין ותקילין – אולם כדאי הוא התשלום.

כשכתבתי את יצירתי, קין, קראתי את כל דברי החכמים שנגעו לבריאת העולם ולמשפחה הקטנה. קראתי, כי האשה אשר ברא אלוהים להיות לו לאדם רעיה נאמנה ועזר, ברא בשר מבשרו ועצמם מעצמיו. כיוון שהביא את חוה לפניו, מיד נכנסה בו תשוקה ורוח תאווה. ואמר: “זאת הפעם עצם מעצמי”. מצא מין את מינו ונעור. וכיצד ברא את חוה? בשעה שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם הראשון – דו פרצופין בראו: זכר ונקבה ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן. פרצוף לכאן ופרצוף לכאן. אולם את מנגנונה שכלל אלוהים יותר משל איש. בנה בה מגירות כאוצר ועשאה רחבה מלמטה וצרה מלמעלה כדי שתהא מקבלת עברים… ואף בינה יתירה נתן הקדוש ברוך יותר מן האיש. לפיכך בוגר לשלוש עשרה שנה ויום אחד והתינוקת בוגרת לשתים עשרה שנה ויום אחד.

כמה יפות האגדות על גן העדן. על מדורי דירתם של האדם הראשון ושל חוה הראשונה. מה יפה האגדה, כי באמצע הגן עדן עומדים עץ החיים ועץ הדעת, ועץ הדעת מקיף את עץ החיים וסוכך עליו. ומי שמפלס לו נתיב דרך עץ הדעת יכול להתקרב אל עץ החיים. אתה וודאי לא קראת את האגדות על אביך ואימך, על תשוקתה של אימך לאביך אדם, אולם אני קראתי אותן. כדאי לך לסור לספרית “שבעת הרקיעים” ולבקש את המידרשים על הוריך. אולם נחזור לפרשה שלך. כן, קין, קראתי גם את האגדות ולא רק מה שכתוב בספר הספרים. האם ידוע לך, כי אגדה מספרת, כי מיתתו של הבל בידיך היתה משונה ואכזרית, כי הרי לא ידעת מהיכן הנשמה יוצאת. מה עשית? נטלת אבנים ופצעת את אחיך פציעות־פציעות, חבורות־חבורות, עד שעשית כל גופו ככברה, עד שהגעת לצוארו ואבן אחת פגעה בצוארו וטבעה בו והרגו. בקשת לברוח. והנה הופיע כוח עליון והכריז: “מפני הוריך אתה יכול לברוח אולם לא מפני”. והוא זעק: “איה הבל אחיך? וי לך, עלוב שהבל ריחם עליך ולא הרגך שנפלת תחתיו ועמדה לך שעה ועמדת עליו והרגתו”.

קין: הרשה נא לי, משורר גדול, להפסיק אותך לרגע קט. לא רק ההיסטוריון הוא שקרן, אלא ספרי האגדות. לא כך היה המצב. לא מיתה משונה ואכזרית הכנתי לו, לא ביקשתי כלל וכלל לברוח… אולי בפגישה השנייה אספר לך את המאורע, כפי שאני זוכר אותו.

ביירון: כן, בעלי אגדות משקרים… הם אינם מבחינים בין שקר קטן ושקר גדול, השקרים באגדות אינם מעלים ואינם מורידים. העיקר – האגדה, צביונה, קסמה, מיצוייה וקורותיה, הכלי השלם. המומים הגדולים – השקרים, אינם מענינו של בעל האגדה. לאגדה לעתים חסר עולם השכל הישר, עולם יושר השיפוט, מאזני צדק. לא תמיד גובה האגדה עדות אמת.

נחזור לעניננו. בקשתי מלוציפר בספרי – הוא אשר הכריז על עצמו כשווה לאלוהים – כי יראה לך את העולם האמיתי, שהנהו יותר מדמיון בלבד.

לוציפר שלי אינו מדיח, אינו מפיסתופל, הוא איננו השטן אשר בא לאיוב.

וודאי שמעת את כל השמות האלה. הדברים רשומים בספרים המצויים בספרית “הרקיע השביעי”. לוציפר שלי, פירושו – מביא אור. לוציפר שלי דורש מן האדם רק בחינה והבדלה בכל דבר ובכל ענין. כך אומר לוציפר שלי והדברים זכורים לי: “חקור לך וסבול לך – ובנה נא עולם פנימי בקרב לבבך אתה, אם נופל החיצוני”. לוציפר שלי רואה בגוף האדם שני עולמות: חיצוני ופנימי והרשות לאדם לחקור ולסבול. כזה, בעצם, הייתי אני בחיי. חקרתי וסבלתי. לוציפר הוא השכל המבקר הנתון בכל איש הוגה וחושב מחשבות. לוציפר הוא רוח החופש, כשם שיוצרו – אני הייתי. לוציפר שלי סובל ונושא עם כל האומללים לא רק אלה אשר חיים עתה בארץ, כי אם עם אלה אשר יהיו. קין שלי צופה עד סוף כל הדורות. הוא בעל דמיון נפלא, הוא מביט וחודר אל כל אדם המתענה בספקותיו. לוציפר מראה לך ביצירתי את העבר, את ההווה, את העתיד על כל החידות והמצוקות. הוא גם מגיע אתך לנאות צלמוות ואתה הולך אתו לראות את המוות, להגות בו, לחקור אותו, לחשוב עליו. נדלקה בך תאווה עזה “לדעת מה הדבר שככה הפליאני” – הריהו המוות.

ללוציפר אינו מביא אותך בסוד המוות, כי אם בסוד המכאובים, המצוקות, הפצעים, התלאות. לוציפר לימד אותך לדעת, כי הכל חולף, כי גם היופי של עדה יחלוף – וזהו המוות. כי יבואו ימים וחמדת עדה תחדל.

אחרי כל מה שראית, חזרת אל משפחתך נבוך ומדוכא. מתברר לך עם שובך, כי אתה ועדה שייכים כאילו, לשני גזעים שונים. בזמן שאתה רואה בכל נוף, בכל אירוע – כליון, אבדן והשמדה, רואה עדה אשתך – קיום. הפרחה, גידול, הצמחה.

קין רואה רק רע כל היום. עדה רק את הטוב. קין רואה את ילדו הישן בצל העץ, נתון לסכנות מתמידות ועדה רואה בו יופי, עצמה, נעימות. אין קין יודע למה שפלה רוחו. הרי עבד ועמל וחרש בזיעת אפו, בלהט חום השמש כקללה אשר קולל ואין הוא מבין למה חייב הוא להילחם תמיד על הלחם אשר הוא אוכל ולמה לו להודות לאל על כי עפר הוא ובעפר הוא זוחל עד שובו אל העפר. אין הוא מסוגל ואין הוא רוצה להיות חונף. קין עומד במרדו ואין הוא רוצה להקריב קרבנות, נדמה לו שאלוהים לועג לו והוא לא ידע מנוחה על רגע אחד. הוא מלא זעף, מלא שאלות כרימון והוא הבל, כשה תמים, כאותו השה אשר הוא עומד להקריב.

שאלה נוקב בפיו של קין: למה אלוהים אוהב מזבחות. מה מבקש ממנו אלוהים. אם תפילה – הא לך תפילה. אם קרבנות חנף – הא לך קרבן ומזבח. אם דם חמדת, הא לך את קרבנו של הבל, של מזבח הרועה, עליו עשנים בכורות הצאן וריח הפגרים עולה לשמים ואם פרי האדמה ופרחיה וציציה המתוקים מוצאים חן בעיניך… קין שלי בספרי אינו מסיים את פסוקו זה. הוא רק עד טראגי למאורע טראגי. אלוהים שעה אל הבל וקרבנו ואל קרבן קין ואל קין לא שעה. רוח חזקה הורסת את מזבח קין ואת כל הפרי אשר עליו. קין מסרב לבקש את חמלתו של אלוהים ואת רחמיו. הרי לא עשה רע מעודו ועד היום הזה. קנאת האמת בוערת בו עד להשחית. לא, קין לא יבנה יותר מזבחות. הוא עובד אדמה והוא לא ירטש כבשים על מזבחות. כי אין הוא מסוגל לשמוע את שוועת הצאן התמימות האומללות. הוא והמאכלת אינם גרים תחת גג אחד.

מתברר לו לקין, כי אלוהיו של הבל אוהב דמים. אם כך הדבר – אוסיף לו דם והוא קם על אחיו ויהרגהו. הרצח נעשה מבלי אשר ידע קין, כי רצח הוא. האדם אשר מפחד מפני המוות, הביא את המוות בפעם הראשונה אל העולם. קין מפרשת ד' של חומש “בראשית” לא נע ולא זע. הוא מקשיב הקשבה מתוחה למשורר האנגלי הדגול.

הנה קין אחר לפניו. לא רוצח. בעל ערכים אנושיים. נשמה גדולה מקופלת בו. גוררת אחריה שאלות, מחשבות, תשוקות לדעת. הנה בניין חדש של דראמה: קין. משורר אנגלי תיקן את פרשת ד' מהחומש. חווייה חדשה רקם, הוויה של צמאון לאמת. בלי אמת אין קיום לחייו.

קין מחומש “בראשית” רואה את עצמו כעומד על חלקה מוצקה אחרת. לא, הוא לא פגע ביסודות העולם. ההיפך הוא הנכון. למה מחריש אלוהים ואינו עונה לו. הוא קין לא הטיל את מום המוות בעולם. ענשו מחלחל עתה בקרבו. לא, לא היתה לכוח העליון כל סמכות להטיל עליו את העונש. העונש מוטל בספק, כי אדם שחושיו מבולבלים הוא תוהה ובוהה בעיני המשורר האנגלי. מחכה כי ימשיך.

ממשיך המשורר האנגלי לספר: קראתי באגדות היהודים, כי חוה אמך חלמה חלום כי דמו של הבל, בנה הנלבב, שוטף ונשפך אל פי קין אחיו ווא שותה אותו באכזריות. על אף שהבל מתחנן לפניו וקורא אליו, כי ירפה ממנו ויותיר לו מעט מדמו, לא היה הלאה שומע לו, כי אם שתה אותו עד תומו. חוה סיפרה את חלומה לבעלה אדם. האבא הפריד בין הבנים, לאחד נתן אחוזתו במזרח ולאחד אחוזתו במערב. תוך כדי חלוקת הנכסים נפלה קטטה ביניהם וקין רצח אך את אחיו.

קין מפרשת “בראשית” מתערב באמצע דבריו של המשורר האנגלי: סיפור זה לא ידוע לי. אמא לא סיפרה לי על חלומה. אילו היתה מספרת, הייתי מתרחק ת"ק פרסא מאחי הבל. אני מאמין בחלומות. פועם בי עכשיו הלב לשמע החלום. אני כולי מורעש. היכן קראת את הסיפור הזה? למה ההיסטוריון שלי מעלים אותו? למה הוא לא בא לידי גילוי בספר הספרים?

לורד ביירון לגם מכוס מים זכים מתוך הנחל השוטף בגן עדן. כן, הוא אומר לקין מפרשת “בראשית”: לא סיפרו לך הכל. האם ידוע לך, כי האגדה מספרת, כדי שיהא קיום למין האנושי נולדו הבנים של הוריך זכר ונקבה. קין ותאומתו אתו והבל ותאומתו עמו. כשבגרו, כך מספרת האגדה, נשא כל אחד את תאומתו לאשה ופרה ורבה ממנה. אבל תאומתו של הבל היתה בנשים, יפת תואר ויפת מראה עד להפליא. נתן בה קין עיניו וחמדה בליבו לקחתה מהבל והיה בכל שעה ושעה מבקש לו שעת כשר להיכנס עמו בריב, כדי שיוכל להעליל עליו עלילות רשע. קין אמר: אני הורג הבל אחי ולוקח את אשתו. לא יצאו ימים רבים ואכן נמצאה עילה להסתכסך. שונאו של הבל נכנס לתחומך. פרץ סכסוך. מקודם סכסוך של דברים. חמת קין עלתה עד להשחית. הבל ברח. התחיל קין רודף אחריו מהר לבקעה ומבקעה להר, עד שהשיגו ונאחזו זה בזה. ניצח הבל את קין אחיו והפילו תחתיו, שהיה הבל גיבור מקין. כיון שראה קין כך, התחיל צווח ואמר לו: הבל אחי, שנינו בעולם. מה אתה הולך ואומר לאבא? והבל התם והתמים האמין באחיו ונתמלא עליו רחמים והניחו. מיד עמד עליו קין, הכהו והרגו. כמאמר הפתגם: “טוב לרע אל תעשה ולא תיגע אליך הרע”.

קין מפרשת “בראשית” בשמעו את האגדה התמוטט. חוורו פניו. כי הרי תאומתו של הבל היתה מכשפה, אשה מכוערת. תאומתי אני היתה יפהפיה. למה מתעללת בי האגדה? הרי הכל שקר. תאומתו של הבל היתה פשוטה, גסה, מבולבלת, מסובכת, פחדה מפני שקיעת השמש. חוש השמע שלה וחוש הריח היו פגומים. תמיד הוציאה מפיו של בעלה את החליל, כי לא אהבה שירה. אני נושא בתוכי את דמות כיעורה, כשם שאני נושא בתוכי את יופיה של תאומתי. אני עוצם את עיני ורואה את ביתי היפה על יד היפהפיה שלי. כשהסתכלתי בעיניה לא ראיתי אפילו את גן עדן. היא עוד חיה וקיימת בי עד היום. אני עוד שומע את דופק לבה. אני עוד זוכר כל נשיקה, כל תענוג. היא אהבה נופים, אילנות, שקיעות. משוררת היתה. היא נבלעה בעצמותי עד היום הזה. כיצד מעיז בעל האגדות לשקר. איך, אתה, משורר אנגלי המשכת את הדראמה שלי. ספר.

אמך בספרי קללה אותך קין בקללות אשר כמוהן לא נשמעו עוד. והרי אתה נשארת בן יחיד ולא הפסיקה לקלל. אין זאת, כי הזוהמה שהטיל בה הנחש נדבקה בה. אמך אהבה חיים. היא עוד זכרה את ההילולה והחינגה הגדולה שאלוהים ערך לה, שאחז בידה והוליכה והביאה אצל אדם. היא עוד זוכרת את התקופה בגן עדן, חופה מפנים לחופה וכלן של זהב משובצות אבנים טובות ומרגליות וקישט אותה בעשרים וארבעה קישוטים.

בספרי אתה מחאה איתנה נגד אמך. אתה זוכר את החטא שלה. זוכר את המעשים אשר עשתה. אני מביא את המלאך בספרי אשר עונד על מצחך את אות קין. בספרי אתה מקבל את המכאוב הזה באהבה וברצון, כמעט בנגינה. חד אתה ונמרץ. אמנם, אין זה קישוט על מצחך, אולם בתוכך בוערת הזעקה: “מצחי בוער באש. אך מה האש לעומת האש בקרבי.” כשכולם עוזבים אותך ואתה נשאר עם אות קין על מצחך, מוכיחה עדה אשתך, כי אכן היא אוהבת אותך ואין היא עוזבת אותך. אתה ועדה חבוקים, נוטלים את ילדך הקטן חנוך ויוצאים המדברה, השמם מכל הדרכים.

בספרי אינך אותו קין מחומש “בראשית”. אדם, זקוף קומה אתה. פילוסוף. איש מכאובות השואל שאלות ומחפש דרך. מבקש אתה חיים שיש בהם תכלית, אמת, יושר, שיפוט נבון; מחפש אתה אלוהים ששונא דמים. ריבך אינו פרטי, ריב אלוהים הוא. בקשתי לאמר באמצעותך, כי ניתן להכניע את הבשר, אבל לא את הרוח. הכנסתי את כל הדמעות של כל הדורות בעיניו של אדם אחד: קין, אדם שחותמו אמת; אדם מורכב ולא פשוט; אדם ולו ניגון של סערה בלב ים. כל מה שקורה בעולם, אמרתי, קרה לבנו של אדם הראשון. כוח ניסתר ונפלא בכל הופעותיך ובכל טענותיך, כוח נסתר בשאלות ובספקות. לא הודית באשמה וזעקת: “הנני אשר הנני, לא אני ביקשתי את החיים. לא בראתי את עצמי”. זו היתה זעקתך. זו גם היתה זעקתי אני, גם אני כמשורר חשבתי, כי טבוע בי אות קין, כי גם עלי רובצת קללה להיות נע ונד בארץ. ביירון של מחר הרג את ביירון של אתמול והוא הנרצח מאתמול זעק: “למה עוללת לי כה”. הנה עוד מעט מסתימת הפגישה בינינו. עוד מעט יסגרו שערי הגן עדן. אני בחלקה אחרת, אתה בחלקה אחרת. אולי נזדמן פעם יחד לספריית “שבעת הרקיעים” ונמשיך לגלגל בפרשתך. אספר לך קצת יותר על חיי. לא הייתי כופר בעיקר, אבל אדם חופשי בדעות הייתי. אנגליה התכחשה לי, כשם שהעולם התכחש לך. כן, קין, עם לידת העולם נברא גם המוות; עם לידת האהבה נבראה השנאה, הקינה. גם המוות הוא מרכיב חיוני בחיינו. מתוך עיסוקנו במוות, אנו לומדים את החיים. למוות קצב משלו ולחיים קצבם הם.

עם הפגישה הופכת הדראמה להיות דראמה, טראגדיה או קומדיה, היינו הך.

האורות עומעמו. ניתן סימן הפרידה. השמים קוצבים פגישות קצרות. אילו גם היו נפגשים גברים ונשים שנפשותיהם קשורות לנצח, היו השמים מקציבים להם פגישות קצרות. אין זאת, כי השטן עוד מרקד בשמים. אין השמים משקיפים על חיינו במשקפת של אהבה.

שתי הדמויות התרחקו. שערי הגן עדן ננעלו. המלאכים פתחו בשירה: “אנה אלך מרוחך ואנה פניך אברח? אם אסק שמים, שם אתה ואציעה שאול הֵנְךָ, אשא כנפי שחר, אֶשְכְנָה באחרית ים – גם שם ידך תנחני ותאחזני ימיניך”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52820 יצירות מאת 3070 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!