בּעת האחרונה הוטל סער של התמרמרות בּין יהודי-אמריקה בּשל העובדה שנודעה בּקהל, כי איש ששמו עלפֶנבּיין-טילינגר, יהודי גאליצאי, אשר המיר לפני שנים רבּות את דתו וגם תּמך בּגלוי בּעלילת-הדם, שמש עוד זה לא כבר בּכהונת רב וראש-ישיבה בּכמה קהלות בּארץ החדשה. טפּוס שכזה, ועוד גרוע ומסוכּן ממנו בּפּרטים הרבּה, היה גם הרשנזון-ליכטנשטיין, אשר בּהיותו כבר מומר ואגיטאטור מיסיונרי נלהב התחפש בּערים ובעיירות שונות בּנגב רוסיה בּתּחלה “ליהודי טוב” ולבּעל-מופת ובאחרונה בּתּור דיין ומורה-הוראה, עד אשר נמצאו כאלה, שקרעו את המסוה על פּניו והוא נגלה בקהל בּפּרצופו האמתּי, כמו שיסופר בּפּרקים הבּאים.

א.    🔗

הרשנזון, בּן יחיד להורים עשירים יראי-אלהים, נולד בּשנת 1827 בּאורגיוב, פּלך בֶּסַרַבּיה. עוד בּילדותו נכּרו בּו כשרונותיו המצוינים, וזה הניע את אביו להשגיח השגחה יתֵרה על חנוכו, שיעלה יפה. מחוסר אמון בהשלמת מלמדי-המקום, הביא לבּנו משנתו העשירית ואילך מורים מן החוץ, וביחוד מליטא, שהיתה מפורסמת אז בּעולם למגַדלת רבּנים וגאונים. בּמלאת לנער שש עשרה שנה כבר יצא לו שם בתור עלוי מופלג בּבּסרבּיה כֻלה. ספּרו על אודותיו דברים מופלאים. ספּרו, למשל, כי כבר עומד הוא בּלמודו בּחתימת הש"ס, כי חריף הוא ובּקי ויש לו ידיעה “בּכֹּל”. ובּאמת הבליט הנער התעניינות מרובּה לא רק בּספרות התּלמודית בּלבד, כי אם לכל מיני הספרים, שנתגלגלו ובאו לידו, ואפילו לאלה, שתּכנם היה, לכאורה, נעלה מהשגתו. ועל פּי רב נזדמנו לו אותם הספרים, שהובאו לבית הוריו על-ידי מלמדיו השונים. בּין מלמדיו נמצאו כאלה, שאהבו להגות בּעתּות הפּנאי שלהם בּספרי-מוסר; המלמדים יוצאי-ליטא הביאו אתּם ספרי השכּלה ומחקר, שהחזיקו אותם, אמנם, סמוים מעין זרה, אבל הנער, שהיה תּמיד בּחברתם, גלה את הספרים בּמקום-מחבואם, וכל כך הרבּה לנקר ולחטט בּהם, עד כי התחיל להבין את המדובּר בּם. והזדמנות היתה בּדבר, כי אחד ממלמדיו, אברך מינסקאי, אשר בּא לבּסרבּיה לאחר שכבר הריח בּריח ההשכלה החדשה, לא נזהר פּעם בּשיחה שהיתה לו עם הרב האורגיובי ויביע לו רעיון חפּשי יותר מדי, אשר בּגללו נתפרסם בּעיר לאפּיקורס. זה הביא לידי-כך, שהוכרח לעזוב לאחר עת קצרה את אורגיוב. אז הביא מאיר הרשנזון הזקן מלמד לבּנו מוויניצה, שהיה מקובּל קצת ואהב לקרוא בספרי-קבּלה. ממילא השתּמש תּלמידו הסקרן בּהזדמנות זו שבּאה לידו להכּיר לדעת גם את תּוכן הספרים הללו. כן רכש לו הרשנזון הצעיר נוסף על הארודיציה התּלמודית הגדולה שלו גם מושגים שטחיים אודות מהות ההשכּלה והפּלוסופיה הדתית הישראלית והקבּלה, ובהיותו מחוסר התפתּחות מסודרת, בּלתּי מוכשר כּלל לעכּל את כּל אלה, קמה בּמוחו ערבוביה של מחשבות ודעות, שנעשתה אצלו קבע, ומעולם לא יכל להחלץ ממנה.

בּהיותו בּן שמונה-עשרה נשא לו הרשנזון לאשה את בּתּו של הגביר האורגיובי המפורסם בּשעתּו ר' מיכל גרינבּרג, אשר אסף אותו אל בּיתו להיות סמוך על שלחנו תּמיד. שם פּנה לו עלית-קיר מיוחדת כדי שישב ויעסוק בּתּורה ויכין את עצמו לרבּנות. אבל לאחר חתונתו התחוללה בּהרשנזון מהפּכה גדולה. פּרורי הדעות החדשות, שמלאו את מחו, הטרידו אותו והוא לא התבּונן, מלמודו. בּכל פעם, שפּתח את הגמרא והתחיל הוגה בּה, היה מתעורר אצלו שלא בּרצונו איזה רעיון, שהסיח את דעתּו אל ענין אחר לגמרי. מעט, מעט הרגיש בּו צורך נמרץ מאד לשפּוך לפני מי שהוא את שיחו, כדי שלא להחנק… זה הביא בּאחרונה לידי כּך, כי בּהמשך הזמן נעשתה עלית-הקיר שלו למין בּית-ועד לצעירי-העיירה, שהיה מתווכּח אתּם על ענינים מפשטים שונים, הרחוקים על פּי מהותם מאד מן הספירה הרבּנית. כּך הרגיל את עצמו לשבת כל היום עם מקטרתּו בּפּיו, כשהוא מחותּל בּענני-עשן, ולשוחח בּלי-הפסק על ענינים מענינים שונים. הדבר הזה לא ישר בּעיני חותנו. הוא לא יכול לראות, כי חתנו, אשר תּלה בּו תּקוות כּל כך יפות, עומד להיות ל“כּלי ריק”, וביום בּוקר אחד אמר לו, כי מאחר שלא יהיה עוד לרב, טוב יהיה שידאג לאחוז בּעוד מועד בּאיזה מסחר. הרשנזון הסכּים לדבר, ובּכּסף-הנדה שלו פּתח בּאורגיוב חנות של טאַבּאַק. אבל לא ארכו הימים ומעלית-הקיר שבּבית-חותנו עבר ועד צעירי העיירה אל חנותו, וזה גרם הפסד למסחרו. תחת להשיב דבר לקוניו, היה הרשנזון מרבּה שיחה ומתפּלסף עם חבריו, ובּשביל כך התחילו הבּריות מוקירים את רגליו מחנותו. סוף דבר היה, כי אבד לו לא רק רכושו עצמו, כי אם הרבּה הון זרים, שלוה על פּי שטרות. חותנו, שנטר לו שנאה בּלבּו, לא עמד לו בּשעת דחקו, ואביו יצא בּעת ההיא נקי מנכסיו, וכן נשאר צפוי רק לעזרת עצמו. מעט, מעט בּא בּמֵצַר עד כי לא מצא לפניו דרך אחרת בּלתּי אם לברוח מפּני בּעלי-חובותיו לחוץ-לארץ. אבל בּעיר איזמאַאיל, אשר על גבול רומניה, נתּפש והובא אסור בּאַזיקים לקישינוב. תּיכּף בּא לשם חותנו, אשר לא יכול נשוא את החרפּה, כי בּעל בּתּו פּשט את הרגל ונמלט מפּני נושיו, ויכריחהו לתת לאשתּו גט-פּטורין. בּתור פּצוי בּעד הגט הזה השתּדל הישיש גרינבּרג לפני מי שצריך, וכעבור שני חדשים הוצא הרשנזון לחפשי מבּית-האסורים. מפּני שהתבּיש לשוב לביתו לאורגיוב, שם פּניו לגאַליציה.

ב.    🔗

למעלה משנה התגורר הרשנזון בערי-גאַליציה, שם התגולל בּישיבות ובּבתּי-תּפלה של חסידים, ובּכל מקום לא הניח את מקטרתו מפּיו ולא פּסק להתפּלסף על-דבר ענינים העומדים בּרומו של עולם המחקר. כּבר נעשה אצלו כעין בּולמוס לאסוף מסביבו אנשים איזו שיהיו ולפתּח לפניהם תּאוריות שלמות על החסידות ועל הקבּלה ועל הפלוסופיה ועל ענינים אחרים כאלה. הוא דבּר אמנם בּהתלהבות מרובּה, אבל הקהל לא עמד על כּוונת דבריו, יען כי גם לו, להרשנזון עצמו, לא נתבּררו ולא נתחוורו עדיין כּראוי. הדברים הגיעו לידי כך, שהתחילו אחרים לחשוב את הרשנזון למטורף קצת, והתרחקו ממנו. את זה לא יכל הרשנזון נשא ויסע לרומניה. העיר הרומינית הראשונה, אשר סר אליה, היתה גאַלאַץ. בּהשארו בּלי פּרוטה בּכּיס, היה מחזיר על הפּתחים וקובץ על יד נדבות-כּסף. לתכלית זו היה שוהה בּיחוד בּבתּי-הקהאוה השונים. כשנכנס אל בּית-קהאוה, היה מתיצב על יד אחד השלחנות, שיושבים לפניו יהודים, ומתחיל להשמיע להם דברי-תּורה, מדלג על עניני-חסידות ומקפץ על דברי-מחקר, ואף כי השומעים לא הבינו אותו הבנה שלֵמה, התפּלאו בּכל זה על עושר ידיעותיו ואיש איש מהם שלשל לו בּידו נדבה הגונה.

פּעם אחת כּשישב הרשנזון בּאחד הריסטוראַנים משפלי-המדרגה אשר בּגאַלאַץ ואכל את ארוחת-הצהרים, לקח לו מקום על ידו צעיר יהודי, שנכנס אתּו תּיכּף בּשיחה. הצעיר הבּיע להרשנזון את צערו הגדול, כי איש בּעל כשרונות מצוינים שכמותו, שהיה יכול בּנקל לכונן לו מעמד יפה וחשוב בּחיים, נמצא בּמצב של קבּצן פּשוט. עם זה השיא לו עצה, כי אם רוצה הוא להפּטר מקבּצנותו, יסע אל העיר הקרובה יאַסי, והוא יתּן על ידו מכתּב לאחד ממיודעיו, היושב שם, איש חשוב מאד, והלה ידאג לעשותו לאדם המעלה. הרשנזון, שלא יכול בּכלל להתעכב זמן רב על מקום אחד ושהסכּין לחיי-נדודים, הסכּים לדבר, ועוד בּאותו יום קבּל מידי האיש הצעיר את המכתּב עם הוצאות-הדרך הנחוצות וימהר ויסע ליאַסי.

האיש, אשר אליו הביא הרשנזון את המכתּב, היה חבר לאגודה המיסיונרית הלונדונית, שנשלח ליאַסי, לעמוד בּראש עבודת-המיסיון בּרומניה. אבל מחוסר אַגיטאַטורים טובים וחרוצים בּרומניה, לא הצליח בּפעולתו בּין יהודי הארץ הזאת. בּ-קראו את מכתּב סוכנו הגאַלאצאי על אדות הרשנזון, שמח בּלבּו שמחה גדולה. הוא הבין תּיכּף, כּי בּאדם כהרשנזון ימצא בּהמשך הזמן את העוזר הנחוץ והנאות לו. בּאמרו להרשנזון כּי הוא רַוָּק עשיר, ששם לו לתּעודת-חייו להביא אל מטרתם כל מיני צעירים בּעלי-כּשרון בּין שהם שואפים לרבּנות או להשכּלה חילונית, אסף אותו תּיכּף אל בּיתו וילבּישהו וינעילהו ויתּן לו את כּל מחסוריו. בּיום הראשון, כששאל האיש את הרשנזון, לאיזה מטרה הוא נושא את נפשו, ענהו על זה, כי לפי שעה אין לו כי אם תּכלית אחת לחקור ולדרוש איזו דרך תּשכּון האמת: בּתּורה, בּחסידות, או בּהשכּלה ובּפלוסופיה. ובּדבּרו הרצה הרשנזון לפני איש-חסדו את קובץ דעותיו המסובּכות והמטורפות. ליותר מזה לא הצטָרֵך המיסיונר. בּהיותו עצמו בּן-תּורה קצת, התחיל מאז מתווכּח שעות ארוכות בּכל יום עם הרשנזון על-דבר מהות היהדות, להקבּיל זו לעומת זו את האמונות השונות ולברר את חסרונותיה ויתרונותיה של כל אחת. עם זה היה המיסיונר משתּדל להבליע בּשיחותיו עם הרשנזון שירות ותשבּחות לדת נצרת. לכתחילה היה הרשנזון מקשיב לדברים האלה הנאמרים לשבחה של האמונה הנוצרית רק מתּוך סקרנות. הוא היה שבע-עׁנג מזה, שנוסף על ערבּובית-הדעות שלו עוד רעיון אחד, אשר ינקר בּלי-הפסק בּמֹחו וישמש לו חומר למחשבה ולשיחה. יותר מזה לא חפץ. להוציא מתּוך החמר החדש הזה איזו מסקנות רֶאַליות, ממשיות, כזאת לא עלתה על דעתּו. כמה שאהב להתווכּח ולהתפלסף בּענינים מטאפיזיים, היה רחוק עדיין בּעת ההיא מצרף את דעותיו החפשיות למעשה. הוא היה לובש עדיין טלית קטן, בכל יום התפּלל והניח תּפילין כאחד מגדולי המאמינים.

לזמן ידוע הפסיק המיסיונר את התּעמולה שלו והעמיד פּניו כאלו אין בּרצונו כלל להשפּיע על דעותיו של הרשנזון, וכי כל חפצו הוא רק להביא אותו לתּכלית רצויה בּחיים. אבל על-ידי נפתּולים שונים עלתה בּידו לפעול על הרשנזון פּעולה כּל-כּך עזה, עד אשר התחיל מעט, מעט מסכּים אל דבריו והוכחותיו יותר ויותר, ולבּסוף אל יכל עוד לעמוד בּנסיון, ובּיום בּקר אחד צעד את הצעד האחרון ונשתּמד.

על פּי החֹמר העשיר, אשר אספתּי בּנוגע להרשנזון, אין לראות כי התנצר לשם אידיאה, מתּוך הכּרה פּנימית, כמו שמחליטים הבּיאוגרפים המיסיונרים שלו. אבל עם זה אין נראה, כי נעשה מיסיונר רב-פּעלים משעה ראשונה ואילך. עובדה היא, כי עזב כעבור עת קצרה את יאַסי, ואת רומניה בכלל, וכי בּשנות החמשים האחרונות נמצא פּתאום בּרוסיה, שהתגורר שם בּתור חסיד נלהב בּעיר ליובּאַוויט" בּחצר" האדמו“ר שם. “על ספרי “דרך הקדש” – כּך כתב הרשנזון עצמו בּ”המגיד” (שנת 1885) – עמלתּי עשר שנים שלֵמות, מן היום אשר שבתּי בּשנת 1860 מליובּאַוויטש, בּמקום שנקשרתּי בּאהבה רבּה אל תּורת החסידות".

בּסוף שנות הששים צף הרשנזון פּתאם בּבּרלין בתור אגיטאַטור מיסיונרי גלוי, אבל הפּעם כבר נקרא בּשם משפּחתּו ליכטנשטיין. שמונה שנים בּערך עבד שם בּהמיסיון הפּרוטסטנטית. בּמשך העת הזאת חבּבר ופרסם בּדפוס את ספרו “חזוק אמונת אמת”, שבּו הוא מבטל כעפרא דארעא, כצורר ישראל מלידה, את העם העברי ואת תּורתו. הסופר העברי אפרים דיינארד, שנפגש אז פּעמים אחדות בּבּרלין עם הרשנזון-ליכטנשטיין, וידע אותו בּתור מיסיונר שאומנתו בּכּך, מספּר בּשם מוכר-הספרים העברי הבּרליני ד"ר בֶּר, כי בּשנת 1878 עזב ליכטנשטיין את גרמאַניה, וכי לפני צאתו לדרך קנה אצלו סדור עם ציצית וגם טלית ותּפילין. עם זה הבּיע מוכר-הספרים העברי את השערתו, כי ליכטנשטיין חזר בּתּשובה והחליט לשוב לרוסיה על מנת לחזור שם ליהדותו.

הרשנזון-ליכטנשטיין שב אמנם לרוסיה, ולא רק כיהודי סתּם, אלא מתחפּש בּבגדיו ובכל הליכותיו “ליהודי טוב”: בּתּחלה נסע לקישינוב, שם נשא לו אשה את אחותו, של מי שנעשה בּהמשך הזמן אף הוא מומר, יוסף ראבּינוביץ¹. מקישינוב עבר עם אשתּו לגור בּעיר מולדתּו אורגיוב. שם חלק בּין החסידים המקומיים את ספרו “דרך הקדש” והתחיל ממלא תּפקיד של אדמור בּעל מופת ועושה נפלאות, רופא מחלות שונות על-ידי קמיעות, פּוקד עקרות בּתּפלותיו ומבטל גזרות רעות וכיוצא בּזה. בּאורגיוב, שרב יושביה היו הדיוטים ועמי-ארצות, התבּרכו בּו, והוא הבין לעשות מזה עסק טוב ולאסוף ממון הרבּה.

אבל לאסונו של הרשנזון נזדמן לאורגיוב, בּלי אשר חכּה לו כלל, איש, אשר ידע אותו מימי שבתּו בּבּרלין, והאיש הזה גלה בּרבּים את פּרצופו הנכון. זה היה הסופר אפרים דיינארד, שהזכּרתּיו למעלה, אשר אחרי עבור מאז שש שנים פּרסם אדות אותו מאורע את הדברים האלה:

“בּחדש אב תּרל”ט (1879) – כּך מספּר דיינאַרד בּ“המגיד” – בּאתי לרגל עסקי לאורגיוב. בּבקרי שם את המשכּיל הידוע ה' יוסף בּילקיס, מצאתי מונח על שלחנו את הספר “דרך הקדש”. בּלי כוונה מיוחדת החלותי לקרוא את הספר ותּיכּף הכּרתּי, כי מחבּרו הוא מיסיונר. שאלתּי את ה' בּילקיס, כיצד בּא לביתו ספר כזה? ויענה לי, כי לא קרא אותו, ולפיכך אינו יודע כי נכתּב מאת מיסיונר, אבל הוא אינו מאמין בּדבר, יען כי המחבּר הוא בּן-עירו ונמצא עתּה פּה בּאורגיוב, ולא עוד, אלא שהוא “יהודי טוב”, הפּוקד עקרות ומעלה אַרוכה לכל מיני תּחלואים קשים, בּקצרה: הוא אדמו"ר של החסידים ושמו “יחיאל צבי הרשנזון”.

“בּעל הבּית – כן מוסיף דיינאַרד – שלח תּיכף את המורה אשר אתּו בּבּית, ה' ש. ויילאַנד, לקרוא את האדמו”ר, והלה לא סֵרב ויבא. אך פּתח את הדלת הכּרתיו כרגע ואשאלהו: “הלא הנך המיסיונר הבּרליני ליכטנשטיין, ומה מעשיך פּה?” הוא נבהל מאד ויבּט בּי שעה ארוכה, כאלו הוא רואה אותי עתה זו הפּעם הראשונה. אני החלותי להזכּירו מתי ואיפה נפגשתּי אתּו, והוא ישב כאִלם לא יפתּח פּיו. כּחצי שעה ארכה שתּיקתו. אחרי כן, בּראותו כי בּני-הבּית מתלחשים יחד, יָרֵא פּן יקימו שאון, ויאחז בּידי ויבקש ממני לצאת אתּו החוצה. בּלכתּי עמו אמר אלי: “הלא שמעתּ, בּוודאי, כי מצאתי בּתּלמוד מאמר, הנותן תּוקף לדברי אלה המאשימים את היהודים, שהם משתּמשים בּדמי-נוצרים לחג פּסחם, וכבר כתבתּי אדות זה להפּרופיסור חוואָלסון. “כשמעי מפּיו דברים כאלה אחזתּי בערפּו ואמשכנו אלי אל בּית-מלוני, שנמצא שם ש”ס שלֵם, כדי שיַראה לי את המסכת, שבּה נמצאת מימרה זו. פּעמים אחדות חפץ להשתּמט מידי, אבל אני לא הרפּיתי ממנו עד אשר הביאותיו אל מעוני, ושם דפדף ודפדף בּגמרא עד שמצא את המציאה הידועה בּכתובות דף ק”א “מעשה בּאחד ששחטוהו בּערבּ הפּסח”.

“עיני – מספּר דיינאַרד – מלאו דם מרב חמה וחפצתּי לסחוב אותו אל בּית-הפּוליציה למען יַראה שם לעיני מביני-דבר יהודים את המציאה המופלאת שלו. אבל בּין כּך נודע הדבר בּעיר, וכרגע נתמלא הבּית אנשים ונשים, וכולם התנפּלו עליו בּקולות וצעקות ובתּביעות כּי ישיב להם את הכּסף אשר לקח מהם בּעד ספריו ובעד הבּרכות, אשר העניק לנשיהם ולבנותיהם. נמצאו כאלה שחפצו להראות להרשנזון את נחת זרועם, אבל אני עצרתּי בּעדם מהפיק את זממם באמרי, כי די לנו בּמה שנגלתה תּרמיתו בּקהל”.

ד.    🔗

אחרי מאורע זה נעלם הרשנזון פּתאום מאורגיוב, וזמן רב לא נודעו עקבותיו. אחדים חשבו, כי עזב את אורגיוב מרב בּושה וכי הוא התחרט בּוודאי ושב להיות יהודי חָרֵד. בּמאוחר, כעבור שנים אחדות, נודע בּקהל, כּי נשאר הרשנזון אותו מיסיונר שהיה ואז נמצא מי שהוכיח את דיינאַרד בּדברים על אשר לא גִלה תּיכּף בּשנת 1879 את מעשיו בעתונים העברים. על זה ענה דיינאַרד בּ“המגיד” כדברים האלה: “החשיתי, יען האמנתּי כּי אחרי המאורע האורגיובי, חזר הרשנזון בּתּשובה, כמו שעשה גרשוני לפנים² שמחל לו העם העברי על קלות דעתּו ושב לחשבהו כאחד מבּניו, ולפּיכך לא חפצתּי לגרום לו צער”.

כאמור נשאר הרשנזון בּמרדו ולא פסק מהמשיך בּשקדנות מרובּה את התּעמולה המיסיונרית שלו, בּהוסיפו להתחפּש בּמסוה יהודי נאמן, ירא וחַרֵד. בּיכלתּו להתחפּש הגיע למעלת אמן נפלא. הדברים הגיעו לידי כּך, עד כי בשנת 1881 עלתה בּידו להתקבּל בּאחת העיירות שבּפלך פּודוליה בּתור רב וזקן הדיינים.

בּשנת 1882 בּא הרשנזון לאודיסה, ושם חזר על פּתחי עשירי היהודים עם ספרו “דרך הקדש” ועם כּתב-יד של ספר שני בּשם “שבע חכמות”, שאסף עליו הסכּמות מרבּנים ומשכּילים. הוא נכנס אז גם אל המלומד דוד כהנא ויבקש ממנו לקנות ממנו את ספרו החדש. אך סקר דוד כהנא סקירה מרפרפת על שני הדפים הראשונים, הכּיר תּיכּף עם מי יש לו עסק והראה לו את אחורי הדלת. הדבר נודע בּעיר, הרבּנים והמשכּילים מהרו להוציא מידי הרשנזון את הסכּמותיהם. כּעבור שני ימים עזב הרשנזון את אודיסה.

ולב הרשנזון /א נפל עליו, ובּשנת 1883 הדפיס בּלבוב את ספרו “שבע חכמות” שנתן בּראשו הסכּמות מזֻיפות, שנכתּבו על ידיו עצמו, מאת מלומדים יהודים אנשי-שם כּמו: מתּתיהו שטראַשון, שלמה בּובּר, שמואל יוסף פין, קלמן שולמאַן ואחרים כיוצא בּהם. עם ספרו זה נסע אז לליפּסיאה, ושם התחיל קורא לעצמו שוב, כלפנים בּבּרלין, בּשמו ליכטנשטיין.

סופר עברי בּוואַרשה, דוב אריה פרידמאַן, פּרסם בּמאוחר על אודות הרשנזון את הפּרטים האלה:

“בּתחלת שנת 1884 ישבתּי, לרגל ענין ידוע, שבעה שבועות בּעיר ליפּסיאה. בּמשך העת הזאת הלכתּי לבקר את ה”אינסטיטוט יודאַאיקום“, שיסד הפרופסור דליטש בּשביל הכּהנים הנוצרים הצעירים, הרוצים ללמוד לדעת את חכמת ישראל. שם נזדמנתּי עם איד אחד, אשר על פּי דבּורו ומראהו הכּרתּי בּו תּיכּף, כי הוא יהודי רוסי. בּב­ׁאי אתּו בּדברים, הראה לי קונטרס קטן פּרי עטו. שם הקונטרס היה “תּולדות יהושע” ועל השער כּתוב: מאת “אבן צוהר”, בּיהודית: ליכטנשטיין (צה"ר הוא, אגב, ראשי התּיבות של “צבי הרשנזון”). כּאשר שאלתּי את מנהל האינסטיטוט, פאַבֶּר, למעשה האיש הזה, ענני, כי הוא יהודי שהמיר את דתו עוד לפני חמש ועשרים שנה, ויען כי יש לו ידיעות גדולות ומרובּות בּתּלמוד ובתּיאולוגיה הישראלית, לקחה אותו המיסיון הפּרוטסטנטית אליה בּתור אַגיטאַטור להפצת הדת הנוצרית בּין היהודים”.

ה.    🔗

בּשנת 1885 נתגלגל ספרו החדש של הרשנזון עם הסכּמות גדולי המלומדים היהודים לאודיסה, ושם נזדמן בּמקרה לדיינאַרד, שהכּיר תּיכּף, כי הוא מעשה ידיו של אותו הרשנזון, אשר לפני שנים אחדות גלה אותו בּאורגיוב בּתור מסיונר מסוכּן. בּהִוָּכחו כי אין הרשנזון חושב כלל לחזור בּתּשובה ולא עוד, אלא שהוא עוסק עד היום בּתּעמולה המיסיונרית ב+מֶרץ מרובּה, מצא לנחוץ לקרוע לעיני העולם כלו את המסכה מעל הבּריה השפלה הזאת ולגלות אותו בּפּרצופו האמתּי. רק אז פּרסם דיינאַרד על אודותיו אותו המכתּב, שהבאתי קטעים ממנו בּפרק הקודם.

בּעת ההיא ישב הרשנזון בּמנוחה שלֵמה בּקיוב, שבּא לשם לרגל פּעולתו המיסיונרית, בּהתחפּשו לעיני הבּריות כיהודי-ירא שמים. בּקיוב בּקר תּכופות בּבתּי הסופרים העברים המקומיים הידועים אלעזר שולמאַן ויצחק יעקב וייסבּרג, וגם בּביתו של הפרופסור מאַנדלשטאַם. לכולם ספּר, כי ישב לפנים בּעיר וויניצה, פּלך פּודוליה, ששם היו לו עסקים גדולים ויעש עושר; אחרי כן התרושש ויצא נקי מנכסיו, ואז התחיל כּותב ספרים בּספרות הרבּנית-התּלמודית, ובּהם הוא מוצא עתּה חית-ידו. לקיוב בּא בּעצת אשתּו, שיש לה פּה קרובים ובני-משפּחה, לבקש ארוכה לעיניו החולות. את הפּרטים האלה היה מספּר בּהעמידו פּנים תּמימות כּל-כּך, עד כי לא נמצא איש, שיטיל ספק בּאמתּת דבריו.

כשבּא לקיוב גליון “המגיד”, שנתפּרסם בּמכתּבו של דיינאַרד, הטּיל בּין מכּירי הרשנזון רעש גדול. איש מהם לא חפץ להאמין, כּי יש אפילו רק קורטוב אחד של אמת בּמה שמספּר דיינאַרד על הרשנזון. הכּל חשבו, כי נפלה איזו טעות בּדבר. יצחק יעקב ווייסבּרג כתב אז בּ“המגיד”: “קשה היה לנו לצייר בּנפשנו, כי איש שכּמותו יהיה מוכשר לעשות נבלה כזו. חשבנו אותו כולנו לתּלמיד חכם, שפּיו ולבּו שוים, יען כי מן היום שהכּרנו אותו, לא מצאנו בּו שום דופי”.

בּיום אחד, כשבּא הרשנזון כמנהגו לבקר את ווייסבּרג, הראה לו את גליון “המגיד”. “פּני הרשנזון – כּך ספּר ווייסבּרג בּמאוחר – הלבּינו כרגע כסיד ויספּוק בּכפּיו ויתמרמר בּבּכי כילד קטן וישבע בּכל מיני שבועות, כי הוא חף מפּשע, צדיק תּמים. בּדברים נלבבים התחיל להוכיח אותי לדעת, כי בּכל אשר כּתב דיינאַרד על אודותיו אין אף מלה נכונה אחת. הוא עשה עלי רושם כבּיר כּל-כּך, עד שכבר נטה לבּי להאמין לו. לבּי נקרע בּי לגזרים בּראותי את יאושו המר ויחד נכמרו נחומי אליו. “לב מי לא היה נהפּך עליו למראה ישיש צדיק העומד וסופק בּכפּיו בּדמעות שליש וצועק בּקול: אויה לי! מה אמלל אני! אנא אוליך את חרפּתי?” אבל וייסבּרג השיא אז עצה להרשנזון, כי יפרסם בּ”המגיד" הכחשה נגד בּלבּוליו של דיינאַרד, כדי להסיר מעליו לזות-שפתים. ואמנם מהר הרשנזון וישלח ל“המגיד” מגלת-ספר שלֵמה נגד דיינאַרד, שבּה נסה להוכיח כי לא היו דברים מעולם, כי לא היה מימיו רבּי של חסידים, כי לא העניק בּרכותיו לנשים ולא פּקד עקרות, וכי מעולם לא הציל אותו דיינאַרד מאנשים שחפצו להכּותו. על זה העיר אז עורך “המגיד” כי הרשנזון עוד לא נִקה את עצמו מן החשד שמתחו עליו, יען כי עבר בּשתּיקה על העיקר. הוא לא הכחיש כּלל, כי בּמשך שנים אחדות היה מיסיונר בּבּרלין ונקרא אז בּשם ליכטנשטיין; הוא עשה את עצמו כלא יודע מה שהאשימו אותו, כי פּרסם ספר בּשם “חזון אמונה”, שבּו הוא ממטיר אשר וגפרית על היהודים ותּורתם; הוא לא הזכּיר אפילו בּמלה אחת את האשמה הגדולה, שמטיל עליו דיינאַרד, כי אמר לו, שנמצא בּתּלמוד מאמר, המאַשר כי יש צורך ליהודים בּדמֵי-נוצרים לחג פּסחם, הרשנזון, אשר חשב, כי בּהכחשתו כבר נִקָּה את עצמו ויטהר כקטן שנולד, נרעש מאד מהערתו של בּעל “המגיד”. הוא הרגיש, כי לא יוכל עוד להשאר בּרוסיה והחליט קודם כּל לעזוב את קיוב. אבל לפני צאתו מקיוב עלתה בּידו לפעול על ווייסבּרג, כי ילמוד עליו זכות בּ“המגיד”. וויסבּרג נתרצה לו ובמכתּב אל “המגיד” הבּיע את הרעיון, כי אפשר הדבר שישנו עוד אדם אחד, ששמו ליכטנשטיין ושהוא מיסיונר ומומר בּאמת, הקורא לעצמו הרשנזון כדי להונות את הבּריות ולהטעותם לחשוב, כי הוא הוא המלומד והתּורני הגדול הרשנזון. –

אבל עברה עת קצרה ואותו וייסבּרג עצמו הוכרח להבּיע בּפומבּי את צערו הגדול על כי נתעה מאת הרשנזון ובּקש להמליץ עליו. גרמה לכך הידיעה שהתפּשטה אחרי עבור שני שבועות ע“י השבועון “עסטרייכישע וואָכענשריפט”, כי אל עורך העתּון הגר בּווינה בּא מלומד עברי עני מרוסיה, מר יחיאל הירש הרשנזון, למכור לו את ספרו “שבע חכמות” על התּלמוד והמדרש, שנדפּס בּלבוב בּשנת 1883. המחבּר הזה הביא אתּו מכתּבי-המלצה והסכּמות מאת הפרופסור הלייפּציגי דֶליטש ומאת המיסיונר הידוע פאַבּר. “לפלא גדול היה לי – כן מעיר עורך ה”עסטרייכישע וואָכענשריפט” על הידיעה הזאת – לראות יהודי, שהוא תּלמודי גדול, מחזיר על הפּתחים למכּור את ספרו על פּי מכתּבי-המלצה של מיסיונרים מפורסמים, שמשתּדלים כּל-כּך לעשות בּין היהודים נפשות לדת נצרת: אבל לאחר שקראתי הפּעם מה שכתב דיינאַרד על האיש הזה בּ“המגיד”, נפתּרה לי חידתי. אין לי שום ספק, כּי המיסיונר הרשנזון סובב עתּה בּערי גאַליציה ומגמתו להביא צעירים עברים לידי שמד".

לא ארכו הימים ובּ“המגיד”, וגם בּעתּונים עברים אחרים, התחילו מודפסים הרבּה ידיעות ומכתּבים ממקומות שונים על דבר מהותו של ליכטנשטיין-הרשנזון ועל הליכותיו וארחות-חייו. רושם מיוחד עשה המכתּב הקטן ה זה, שערך עורך השבועון העברי "הקול “, ראַדקינזאָן, אל המו”ל את “העברי”:

“ידידי! על שאלתך, מי הוא הרשנזון או ליכטנשטיין, יהודי או מומר? אענך, כי זאת אין אני יודע. אבל ידוע לי בּרור, כי מחבּר הספר “שבע חכמות” הוא יהודי שנשתּמד. דבר זה שמעתּי מפּי הפרופסור דליטש ופאַבּר. בּירח ספּטמבּר שנת 1884 ראיתי בּעיני מכתּב, שכּתב להם מקיוב ושבּו הוא קורא אותם בּשם “ידידי במשיחי”. על דבר זה אוכל להעיד בּחתימת ידי”.

בּאחרונה חזר ופּרסם אותו אפרים דיינאַרד בּקהל חבילה שלֵמה של ראיות והוכחות, שעל פּיהן יוצא בּרור, כי משך שלשים שנה רצופות עבד הרשנזון בּשכר אצל המיסיון האנגליקני והפּרוטסטאַנטני בּתור מנהל תּעמולה בּין היהודים לאמונת-הנוצרים, וכי למטרה זו כתב את כּל ספריו, שחזר עמהם בּעצמו בֻּכל העולם בּהתחפּשו פּעם לאדמו"ר ופּעם לרב בּעיר קטנה ויש אשר גם לדרשן, הכל כמו שמצא לנחוץ בּאותה שעה ובאותו מעמד.

הידיעה האחרונה על דבר הרשנזון נתפּרסמה בּעתּונים העברים בּשנת 1887. אז סֻפּר על אודותיו, כי הוא יחד עם גיסו המומר יוסף ראַבּינוביץ מקישינוב, פּרשו את רשתם בּין בּני- הנעורים היהודים בּעיירות אשר בּפלכי בֶסַרַבּיה ופּודוליה, וכי כבר עלתה בּידם להביא הרבּה מצעירי-ישראל לידי שמד. כדי לפעול על הצעירים, מפיצים שני המומרים האלה שמועה בּרבּים, כי חברה גדולה מִלאה את ידם להעביר את יהודי רוסיה לארץ-ישראל וכי שם כבר ימצאו הכּל נכון לפניהם.

מאז נעלם הרשנזון-ליכטנשטיין מן החיים ולא נשמע עוד על אודותיו דבר.

ו.    🔗

בּאמצע שנות התּשעים חזר וצף שמו של הרשנזון-ליכטנשטיין בּקהל, והפּעם בּתור מיסיונר גלוי ומפורסם לרבּים. כנראה כבר קצה נפשו להעמיד פּנים מזֻיָפות, או שהרגיש את עצמו לא יפה בּפּנים אלו, וזה שהניע את לבבו להתגלות בּפּרצופו האמתּי, בּפּרצוף של איש שהתּעמולה המיסיונרית היא אומנתו, ואינו מתבּייש בּה. הוא העתּיק את מושבו ללונדון, ושם עסק בּאומנתו בּראש גלי. בּגלל פעולותיו הכבּירות קראו לו המיסיונרים בּשם הכּבוד “רבּי”. אף הוא עצמו אהב תּמיד להתגאות בּכנויות “רב” ועל מכתּביו היה חותם “הקטן”, ויש אשר גם בּתּוספת המלים “לפנים רב בּאורגיוב”. פּעם אחת אירע, כי הביאו אחד ממכתּביו עם חתימה זו להרב הכּולל הלונדוני הרמאַן אדלֶר, אשר התרגז מאד על הנבלה הזאת וישלח להגיד לו בּפקודת שלטון הקהלה, כי לא יהין עוד לחלל בּאופן מחפּיר כזה את כבוד ה רבּנות הישראֵלית. אם פּעלו הדברים על הרשנזון – לא נודע.

ספּרו, כי בּשבתּו בּלונדון אירע מאורע בּחייו, שגרם לו צער הרבּה. לאחר שגלו דיינאַרד ואחרים בּ“המגיד” את פּרצופו האמתּי והוא בּרח מרוסיה, השאיר שם את אשתּו. בּעת הראשונה היה מחליף אתּה אגרות ויש ששלח לה גם מעט כּסף. אבל כעבור עת קצרה נסתּם ממנו חזון וזמן רב לא שמעה על אודותיו דבר, עד אשר נודעה לה בּאחרונה, כי הוא יושב בּלונדון, ותּסע אליו. בּלונדון נודע לה, כי כבר נשא לו אשה שלישית, נוצרית, והכריחה אותו לתת לה גט פּטורין ולפצות אותה בּסכום-כּסף ידוע. אז יעצו לו מקורביו לעזוב את לונדון לבל יהיה לבוז.

את שנותיו האחרונות בִּלה הרשנזון בּליפּסיאה, בּמקום שהספּיק לפרסם מחבּרות אחדות ספוגי-רעל נגד היהודים והיהדות. שם גם מת בּהיותו למעלה משמונים שנה.