ניקולאי (נחמן) אוסיפאוויטש פרוז’אנסקי /שמואל ליב ציטרון

 

א.    🔗

פרוז’אנסקי, מספר רוסי על - פי אומנתו, היה מאותם המומרים, אשר משעה ראשונה ואילך לאחר מעשה-הבגידה שלהם לא פסק מכרסם אותם כתולעת רגש של חרטה, שלא הסתירו אותו מאיש, ואף-על-פי-כן לא עשו מעולם גם את הנסיון היותר קל, אפילו כשהיתה להם האפשרות לכך, לתקון מעות.

פרוז’אנסקי נולד בשנת 1844 באחד הכפרים בקרבת העיר פרוזשין, פלך גרודנה. אביו היה נפח, אבל יודע ספר. בנערותו, בעת שעוד היו הוריו אמידים, למד בחדרים ובישיבות ויתכונן להיות רב בישראל. אבל אבותיו מתו עליו בימי-עלומיו והוא נשאר יתום עזוב וחסר-חסות, ואז חמל עליו איש אחד הקרוב לו ממשפחתו וימסרהו לנפח ללמדו את מלאכתו. בתחלה לא היה לו הדבר לרצון, אולם באין ברירה נחם את עצמו ברעיון, כי לא טוב הוא מר' יצחק נפחא, אשר לא בשל באומנתו. אבל כמו נדר נדר, כי אם יהיה לו בן, אז ישתדל בכל האמצעים לגדלו רק לרבנות. לדאבונו היה זמן רב חשוך-בנים, ואת נחמן בנו (הוא ניקולאי במאוחר) ילדה לו אשתו כעבור למעלה מעשרים שנה לאחר חתונתם, בעת שכבר נואש מהיות אב באיזה מן הזמנים.

נחמן נולד בשעה מוצלחת. בשעת לידתו אירע לאביו המאורע המופלא הזה:

זה היה ביום קיץ אחר הצהרים. פרוז’אנסקי הזקן עמד אז, כדרכו, בחדר המפוח ויעסוק במלאכתו. פתאום בא רוכב על סוס אחד מגדולי שרי-הצבא ויזמינהו לבוא תיכף אל האחוזה הקרובה. כבואו אל האחוזה נודעו לו לגודל תמהונו הפרטים האלה: לפני שעה עבר במסלת-החצץ הקרובה הקיסר ניקולאי הראשון על דרכו לווארשה. פתאום נשבר אופן במרכבתו ואין איש יודע לתקנו. לכן נשלח לכאן, על-פי הצעתו של הרוזן. שסר אליו ניקולאי, לקרוא לו, אפשר שימצא עצה איך לתקן את האופן, כדי שיוכל הקיסר לעשות את דרכו הלאה. הנפח בקש ויראו לו את האופן, ובלי חשוב הרבה לקח אותו אל בית-החרשת שלו, וכעבור שתים, שלש שעות השיב אותה מתוקנת יפה אל האחוזה. אז יצא אל הנפח אחד משלישי הקיסר ויביע לו תודה על חריצותו, אף מסר לו חמשה אדרכמוני-זהב ויבטיחהו, כי אחרי שוב ניקולאי ממסעו לפטרבורג, יקבל מאת חצר-המלכות אשכר לאות הצטיינות מיוחדת.

מקרה זה קרה ביום השלישי לאחר שילדה לו אשתו את נחמן בנו הבכור. ויהי הדבר בעיני הנפח לסימן טוב, כי בנו זה ינחמהו מעצבו ומרגזו וימתיק לו את חייו, ומרגע הראשן ואילך החליט להקדיש את כל כחותיו לחנוכו כדי לעשותו לאדם גדול, אשר יתברכו בו אלהים ואנשים.

ואמנם נראו בנחמן הקטן כשרונות בלתי-מצוים. בהיותו בן-שלש למד אותו אביו את הקריאה העברית, ובעוד שנה הזמין בשבילו מפרוזשין את אחד הבחורים מתלמידי-הישיבה, אשר שנן לו את כתבי-הקודש. באותה עת כבר התנכר הנער בשאר-רוחו. בהיותו בן שבע הביא אותו אביו לפרוזשין, ושם נתנהו על-יד הטוב שבמלמדים. לא ארכו הימים והוא נתפרסם בעיר לעילוי. ביחוד השתוממו הבריות על כח זכרונו הנפלא. עוד קודם שנעשה “בר-מצוה” כבר ידע על-פה שנים מסדרי הש"ס. גדולי הלומדים הפרוזשינים היו מתפלפלים אתו בדברי-תורה, וכולם הביטו עליו כעל מי שעתיד להיות רב וגאון ועטרת לעמו.

במלאת לנחמן שבע-עשרה שנה התחילו לדבר בו נכבדות, וכולם מגדולי היחש. בלי להשגיח באומנתו של אביו חפצו להשתדך בו חשובי בעלי-הבתים הפרוזשיניים. ביחוד נתן בו עיניו ראש-הקהל הפרוזשיני, שהיה אף הוא למדן גדול ורצה לקחתו לחתן לבתו. בעיני הנפח ישר הדבר: הוא חשב לו לכבוד גדול להתחתן בראש-הקהל הפרוזשיני. גם נחמן עצמו כבר היה מוכן ומזומן לאמר לדבק טוב. אבל בלי משים אירע מאורע, ששם את הדבר לא.

 

ב.    🔗

בעת ההיא השיא אחד מגדולי עשירי פרוזשין את בתו לצעיר יליד ווילנה. הצעיר הזה היה למדן מופלג ומפורסם לעילוי. אבל בחשאי כבר הלך לבו אחרי רוח-ההשכלה, שחדר אך זה מעט לליטא. הוא כבר ידע את יצירות הספרות העברית החדשה, אשר קרא אותן בסתר, כבר שמע על אדות מרדכי אהרן גינצבורג ואדם הכהן לבנזון ויתר משכילי-ווילנה, והתחיל חולם על-דבר השתלמות בלמודים הכלליים. הוא ידע, כי בבית הוריו העניים לא יכול להשיג דבר ולפיכך ברך את המקרה, אשר הביאהו אל בית חותנו העשיר בפרוזשין. בבית חותנו החרד התחפש במסוה היראה, וכל היום ישב ולמד בבית-המדרש. שם התודע אל נחמן וביום אחד בשבתם שניהם אל הגמרא גלה לו את סודו. עברה עת מועטת ושניהם החליטו להכנס אל בית-מדרש-הרבנים, נחמן בחר לו את הווילנאי וחתן-העשיר – את הז’יטומירי. לפי-המדובר צריך היה נחמן להיות המתחיל בדבר.

למחר הלך נחמן הכפרה אל אביו ויגד לו, כי הישיבות אשר בפרוזשין והלומדים שם אינם מספיקים להעשיר ולהעמיק את ידיעותיו בתורה, ולכן גמר אמר לנסוע לוואלוזין על מנת להכנס שם אל הישיבה הגדולה והמפורסמת, שיצאו ממנה גדולי-הרבנים. קשה מאד היה לאביו להפרד מעל בנו יחידו, אבל בשימו אל לב את העתידות הגדולות אשר נצפנו לו להיותו אב לבן גאון-עולם, נתן באחרונה את הסכמתו לדבר.

אבל מבלי-משים נתקל נחמן במכשול, אשר לא חכה לו. בבאו כעבור שני ימים אל ראש-הקהל הפרוזשיני לבקש ממנו תעודת-מסע, השיב את פניו באמתלאות שונות. כמו שנתברר אחרי-כן מאן ראש-הקהל לתת לו תעודת-מסע, יען כי נשא אליו עין זה כבר לקחתו לחתן לבתו היחידה, והוא התירא, כי בהיות נחמן תלמיד בישיבה הוואלוזיאנית, יקפצו עליו אנשים אחרים המצוינים ממנו בעשרם, ובכלל מי יודע מה שיהיה כשאין פניו הולכים אתו. אך לשוא העתירו נחמן וגם אביו את דבריהם על ראש-הקהל בדבר התעודה, כי לא נענה להם. בעת ההיא עוד היתה יד ראשי-הקהל תקיפה ואי אפשר היה לעשות נגדם דבר. איש כי הקשה לראש הקהל, היתה אחריתו מרה מאד.

דחית-הבקשה מצד ראש-הקהל העציבה את נחמן מאד ותדכא את רוחו בו, כי בימים ההם היה מסוכן מאד לצאת לדרך בלי תעודת-מסע, ולהשאר יושב במקומו לא יכול בשום אופן לאחר המחשבות הגדולות והמזהירות, אשר חשב הוא וחברו חותן-הגביר על עתידותיהם בשבתם לפני הגמרא הפתוחה. מצב-נפשו נעשה מדוכא מיום ליום, ומרוב צערו התהלך קודר כצל.

והנה בא לעזרתו מקרה בלתי-צפוי כלל. ביום אחד, בשבתו בית-המדרש, בא אליו אביו מן הכפר כשפניו לבנות כסיד ויספר לו, כי קבל הזמנה מאת פקיד-המחוז הפרוזשיני להתיצב לפני שר-הפלך הגרודנאי בעברו פה מחר. בספרו את הדברים לבנו רעד קולו מחרדת-נפש, כי לא יכל בשום אופן להבין מה לשר-הפלך הגרודנאי ולו, ובדמיונו נצטיירו לו תמונות, שכל אחת מרגזת מחברתה. גם נחמן נרעש בשמעו את הדבר. אחרי-כן הלכו שניהם להתיעץ בענין זה עם הרב הפרוזשיני. אף בעיני הרב נראה הדבר מתמיה מאד, ןבשובו הפכו בו היתה עצתו, כי ישוב הנפח אל הכפר ויתחלה ועל סמך זה יודיע את פקיד-המחוז, כי בעצמו לא יוכל לבוא בשום אופן, והוא שולח תחתיו את בנו היחיד. עצתו של הרב נתקבלה, וככל שהיה קשה לנחמן למלא את מקום אביו, יען כי מלבד שלא דבר מימיו עם פקיד רוסי, גם מעטה היתה ידיעתו בלשון הרוסית, בכל זאת החליט לעשות את הדבר כדי לשחרר את אביו מסבל משא קשה כזה, ולמחר בשעה העשירית בבקר נמצא עומד בלב נפעם מפחד בין האנשים האחדים, אשר נאספו בחדר-הקבלה של פקיד-המחוז להתיצב שם לפני שר-הפלך.

בשעה השתים-עשרה יצא שר-הפלך אל האנשים הנאספים ושוחח שנים, שלשה רגעים עם כל אחד מהם. נחמן היה האחרון. שר-הפלך, אשר כבר הקדים פקיד-המחוז להודיע לו, כי הנפח השוכב עתה חולה שלח תחתיו את בנו, אמר אליו:

– לפני תשע-עשרה שנה זכה אביך אל האושר לתקן אופן במרכבת הוד מלכותו הקיסר ניקולאי הראשון. לשכת-הסופרים הקיסרית מלאה את ידי להביע לאביך תודה מרובה.

נחמן שעמד כל העת אחוז-חרדה, ששאף עתה רוח לרוחה. כראותו, כי אומר שר-הפלך להכנס אל החדרים הפנימיים, הבריק פתאום רעיון במחו וברוסית מגומגמת הפליט פיו:

– יש לי בקשה אל רום מעלתך! אני…

יותר לא יכל לדבר, כאלו דבקה לשונו לחכו.

שר-הפלך נשאר עומד ויענהו:

– דבר נא, הצעיר! מה שאלתך?

– שאלתי: ללמוד, להשכיל. רוצה אני לנסוע מכאן, ואיני יכול.

– מפני מה אינך יכול לנסוע? – שאלהו שר-הפלך – מי אינו מניחך?

– אין נותנים לי תעודת-מסע – השיב נחמן – ראש הקהל אשר בעירנו אומר, כי אי אפשר.

על זה אמר לו שר-הפלך:

– לך, הצעיר, לביתך והרגע. מחר תקבל תעודת-מסע.

וכך היה, ביום השני כבר היתה לנחמן תעודת-מסע, ותיכף התחיל מכין את עצמו לנסיעתו, ולא לוואלוזין. כי אם לווילנה.

לפני נסעו, בשעת פרידתו, התחנן לו אביו בדמעות על עיניו, אף השביעהו, כי ילמוד מתוך התמדה מרובה, והעיקר כי יהיה ירא-שמים וכי ישוב לביתו עם כתב–רבנות בכיס.

נחמן נפל על צוארי-אביו, ובלב נסער מאד נפרד מעליו פרידה אלמית, בלי אמר ודברים…

 

ג.    🔗

מפרוזשין שלח האב את נחמן בעגלת-אכר לסלונים, ומשם צריך היה דודו, אחי-אמו, להשיג בשבילו עגלה לווילנה. אבל כבואו לסלונים נודע לו כי דודו מת עוד לפני שנים אחדות. באין לו לפי-שעה מקום חסות, נכנס אל בית-המדרש, וילן שם שני לילות. בין-כך התודע לצעיר אחד בן-גילו, שצריך היה אף הוא לנסוע לווילנה, ובהיות אז ימי-הקיץ החליטו לצאת יחד לדרך רגלי. ביום אחד לפנות בקר יצאו מסלונים. כל היום היו הולכים ולפנות-ערב היו סרים לכפר ולנים בבתי המוזגים היהודים. באמרם בכל מקום, כי בני-תורה הם ונוסעים ללמוד בישיבה, נתנו להם לאכול ולשתות ולפעמים גם דינרים אחדים במזומנים. ביום השבת נזדמן להם להיות בבית כפרי עשיר. בשמעו מפיהם, כי הם הולכים ווילנאה, השיא להם עצה להשמר לנפשם ולבלתי נטות מדרך-המלך ולמנוע את רגלם, עד כמה שאפשר, ממקומות של יערות, מפני ששם מצוים ה“מורדים”, כי היו הימים ימי המרד הפולני השני. בימים הראשונים עשו כעצת הכפרי וילכו בדרך-המלך. אבל ביום אחד שרר חום גדול, השמש בערה כתנור, שני הצעירים כסו זעה וכל-כך עיפו בלכתם, עד כי לא עצרו כח לשאת רגליהם הלאה. כדי להתעודד קצת נכנסו אל היער הקרוב, ושם קרה להם בלי משים המקרה הזה, אשר בהמשך הזמן ספר פרוז’אנסקי עצמו על אודותיו את הפרטים המעניינים האלה:

“… הולכים אנחנו בתוך היער. היום צח ובהיר בשחקים, היער גדול, עציו העבתים פורשים צל עב מסביב, וכאלו ימש בו חשך: אימה נופלת עלינו. כדי להתעודד החלונו לשיר תפלת “כל נדרי”. פתאם ראינו מרחוק והנה מאחורי השיחים יוצאים ארבעה “מורדים” מזוינים מכף רגלם ועד קדקדם (אנכי הכרתי אותם על-פי כובעיהם בעלי שלשת הצלעות) ונשארים עומדים על מקומם. גם אנחנו עמדנו מלכת. השטח, שהפריד בינינו, היה במדת שתים או שלשה מאות צעדים בערך. אנחנו עומדים והם עומדים. כך עברו שלש רגעים. פתאום ראינו, כי הם רומזים אלינו בידיהם, שנגש אליהם. אנחנו מפקפקים בדבר ומתיעצים מה לעשות: אם ללכת הלאה, או לסגת אחור ולהמלט מהם. ה”מורדים", אשר הבינו, כנראה, את מחשבות לבנו, התחילו לתת לנו אותות ברוביהם, כי אם לא נגש אליהם, אז יורו עלינו. לא נשארה לפנינו עצה אחרת ושלא ברצוננו נגשנו אליהם. רגעים אחדים בחנו אותנו בעיניהם מבלי דבר דבר, אחרי-כן שאל אותנו אחד מהם, כנראה, הגדול שבחבורה:

– מי אתם?

צריך אני להעיר כי בעת ההיא ידעתי לדבר קצת פולנית. אמרתי לו, כי בני-ישיבה אנחנו.

– מאין אתם הולכים?

אני עניתי לו.

– לאן ולשום מה אתם הולכים?

פתאום נצנץ רעיון במוחי, כי אם אמר לו את האמת, שהולכים אנחנו לווילנה, אפשר שיחשדו בנו, כי יש לנו איזו יחוסים עם השלטון הרוסי (בעת ההיא חשדו את הכל בכל) ואען:

– הולכים אנחנו אל העיר היהודית הקרובה.

– מה תעשו שם?

– נלמוד.

– מה תלמדו שם?

– תלמוד.

– מדוע לא נשארתם ללמוד בסלונים?

באתי במבוכה ולא ידעתי מה לענות. אמנם היתה זו שאלה הגיונית.

שתקתי. אבל שתיקתי לא ארכה יותר מדקים אחדים, אשר נראו לי כנצחיות. הבינותי יפה כי נמצאים אנחנו בסכנה, בסכנת תליה בחבל.

– היודעים אתם מי אנחנו? – הפסיק הגדול שבמורדים את הדומיה.

– ידענו! – עניתי.

– מי אנחנו, לפי דעתכם?

– מורדים.

– היודעים אתם כיצד מורדים מתהלכים עם מרגלי-חרש?

– יודעים אנחנו – עניתי כמעט נפשי בי.

– כיצד?

– הם תולים אותם.

– ובכן אתם מסכימים כי נתלה אתכם? – הוסיף הגדול לחקור אותי מתוך שקט-רוח.

– אין כל נסבה לתלות אותנו – עניתי בהתאמצי בכל כחותי למשול ברוחי כדי שאראה בעיניהם שלו ועשוי לבלי חת – יען כי לא היינו מרגלים מימינו ולא נהיה לעולם.

– מדוע תענה אתה והוא שותק? – שאל בהראותו על חברי.

– יען כי איננו שומע פולנית.

– ואיפה למדת אתה לדבר פולנית?

– אני גדלתי בין פולנים.

– איה נולדת?

הגדתי.

– את מי מפולני המקום אתה יודע?

קראתי בשמות אחדים מבעלי-האחוזות.

– עשו אצלם בקורת! – פקד בקצרה.

– התחילו בודקים אותנו, וצריך להגיד את שבחם שלא בפניהם, כי היתה הבדיקה כדין וכדת: הפשיטו מעלינו את בגדינו ונשארנו כמעט ערומים, בדקו במפלי כל בגד, מששו כל חפץ קטן בצקלונינו,וכמובן לא מצאו אצלנו שום דבר המעורר חשד. אבל קשה היה מצב הבודקים אותנו בשעה שבאו לידם התפלין שלנו. הם יגעו את מוחם ולא יכלו להבין דבר זה מהו. מחוץ לא עוררו שום חשד, אבל אפשר שמונח דבר-מה בפנים, בתוך הבתים. הביאו את התפלין אל שר-הגדוד וישאלו ממנו מה לעשות?

– גזרו – צוה השר.

תיכף גזרו את התפלין שלנו, ואחרי שלא מצאו בהם מאומה, נטו ארבעת המורדים הצדה והתחילו מתלחשים יחד כמתיעצים מה לעשות אתנו. כשובם אחרי שעה קלה אל מקומם הראשון, שאל הגדול:

– כיצד אין אתם יראים ללכת שניכם לבדכם בדרך?

– מדוע? – אמרתי בחיוך – הלא השעה שעת-הצהרים, ומסביב אור.

– ולא עלה על דעתכם כלל, כי אפשר שתזדמנו פה עם מורדים?

– כן, הרעיון עלה על לבנו: אבל האם המורדים הם שודדים, העלולים לעשות רע לאנשים נקיים? רק “המוסקאלים” צריכים לפחוד מפני המורדים, ואנחנו אין לנו כל סבה להתירא מפניהם.

כנראה ישרו דברי האחרונים באזני הגדול. על פניו החשכים קצת נראתה בת-צחוק, והוא אמר אלי:

– כמו שאני רואה אותך אינך בחור טפש. אבל מתרה אני בך, כי אם יש את לבבך להוליך אותנו שולל – מרה תהיה אחריתך, מתחת לאדמה נוציא אותך ונכרות את ראשך מעליך. יכולים אתם ללכת, לכו לכם!

השתחוינו לעמתם ונלך.

– עמדו! – העמיד אותנו פתאם לאחר שכבר הרחקנו ללכת צעדים אחדים – אם תפגשו במורדים אחרים, תאמרו להם, כי “האדון” (הוא קרא בשמו) צוה, שלא יעשו לכם רעה… ואם תפגעו “מוסקאלים” בדרך, אל תגידו להם מאומה, אם אין… השמרו לכם, ועתה לכו, שובבים!

יצאנו מאת היער לפנות ערב. היינו רעבים מאד וכמעט לא עצרנו כח לעמוד על רגלינו, יען כי לא הלכנו, כי אם נשאנו כעל כנפי-רוח. נשמנו לרוחה רק לאחר שנכנסנו אל בית-המלון, העומד בקצה-היער. עברה שעה ארוכה קודם ששבה רוחנו אלינו ויכלנו לספר לבעל בית-המלון את הקורות אותנו בדרך.

– עליכם לברך בברכת “הגומל” – אמר בעל-המלון – נמצאתם אך שני צעדים מגן- העדן. אבל מי יכסל לעשות מה שעשיתם אתם? עתה הולכים ונוסעים בדרך זו רק אלה, שחייהם לא יקרו בעיניהם.

מאותו יום ואילך יראו פרוז’אנסקי וחברו ללכת בדרך רגלי, והתחילו נוסעים מעיירה לעיירה בעגלות של אכרים וגם בקרונות של עגלונים יהודים, עד אשר באו סוף-סוף לווילנה.

 

ד.    🔗

גלמוד ועזוב הרגיש פרוז’אנסקי את עצמו בווילנה בעת הראשונה. מחוסר מכתב-המלצה לאיזה מתושבי- ווילנה, שכר לו מקום ללון בביתו של חובש אחד, אשר התודע אליו במקרה. בביתו של חובש זה גר אחיו הקטן, נער כבן רבע-עשרה, שהיה תלמיד המחלקה השלישית של בית מדרש-הרבנים. כבואו אתו בדברים נוכח פרוז’אנסקי, כי לא כל-כך נקל יהיה לו להכנס אל בית מדרש-הרבנים. בעת ההיא לא ידע עוד פרוז’אנסקי כמעט אף מלה אחת רוסית, והדבר רפה את ידיו. הוא לא יכל לצייר לעצמו, כי עלם בן עשרים כמותו, שאינו יודע עדיין את האלפא- ביתא הרוסי, יוכל להכנס אל בית מדרש-הרבנים, שנערים בני ארבע-עשרה הנם כבר תלמידי המחלקה השלישית שלו. הוא כבר התחיל להתחרט על שהסתלק מן הקארירה הרבנית הוודאית בשביל מטרה, שראה בחלום. בראותו איך גיסו של החובש יושב יומם ולילה ומזיע על למוד הדקדוק הרוסי, תורת-החשבון וגיאוגראפיה, השיב אל לבו, כי טעה בכלל בעצם מהותו של בית מדרש-הרבנים. בשבתו בבית המדרש הפרוזשיני עם חברו, חותנו של הגביר, לפני הגמרא, נדמה להם, כי בית-ספר-הרבנים הוא מקום מיועד להשכלה גבוהה, שבו יתנו להם תשובות על כל “השאלות הארורות”, אשר נקרו במחם מיום שהתחילו מעיינים בספרי-ההשכלה של הספרות העברית החדשה. והנה פתאם נודע לו, כי בבית-ספר-הרבנים לומדים רק כללים, כללי-הדקדוק, כללי-החשבון ושאר למודים כיוצא בהם, הנאים רק לנערים בני עשר, אבל לא לאנשים שכבר יצאו משנות-הבחרות כמותו וכחברו. לאחר ששב והפך בדבר החליט להתיעץ עם נכבדי הסופרים העברים שבווילנה, אשר בלע תמיד את דבריהם “כבכורה טרם קיץ”, ממש, ואשר היו בעיניו לגדולי חכמי-עולם. הראשון מהם, שנכנס אליו פרוז’אנסקי, היה קלמן שולמאן.

על-דבר בקורו הראשון בבית שולמאן מוסר פרוז’אנסקי את הפרטים האלה, שהם אפינים מאד לההשפעה הרוחנית הכבירה שהשפיעו ראשוני הסופרים הווילנאים בזמנם על צעירי-ישראל בערי –השדה:

“מלבד שחשבתי בעת ההיא את שולמאן ל”סופר גדול" – כך מספר פרוז’אנסקי בזכרונותיו – נצטייר תמיד בזכרוני כאישיות סימפאטית ומקסמת, ותשוקה עזה תקפתני לראותו פנים בפנים. אבל לא נועזתי לבקרו בביתו, כי חשבתי את הדבר למין חוצפה, וחצוף לא הייתי מעודי. מלבד זה לא הייתי באותו זמן בטוח, כי בהזדמני עם אדם אשר כזה לא יפול פתאום מוראו עלי ואוכל להכנס אתו בשיחה, לספר לו את מאורעות-חיי ואת כל אשר אתי, ולגלות לו את שאיפותי ואת פקפוקי. זה העלה על לבי את הרעיון, כי יותר טוב יהיה, אם אערוך לו קודם מכתב שלוח על פני: מכתב כזה יחלצני בשעת בקורי הראשון ממבוכה, וגם ישמש לי כעין המלצה, יען כי על פיו יכיר וידע עם מי יש לו עסק. תיכף קניתי לי נייר ועט ואשב בלול שלי לערוך את המכתב.

תוכן המכתב כבר נשכח מלב פרוז’אנסקי. הוא זוכר רק, כי הכיל המכתב ארבעה גליונות גדולים כתובים פנים ואחור מכל עבריהם מבחר המליצות התנכיות וכולו אומר כבוד והערצה לגאוניותו של הסופר הגדול, אשר השיב לתחיה את הלשון העברית המתה ויאצל לה הוד-קסם, אשר תוכל להתחרות בו עם כל יתר אחיותיה החיות.

לא קשה היה לפרוז’אנסקי להשיג את כתובתו של שולמאן, כי נודעה בכל בתי מסחר הספרים העבריים אשר בעיר, והמכתב נשלח לתעודתו.

"נקל לצייר באיזה קוצר-רוח חכיתי לתוצאות המכתב הזה. בטוח אני, כי גם אוהב אחד לא צפה עדיין לאהובתו הכליון-נפש כזה, שצפיתי בו לתשובה מאת קלמן שולמאן.

אפשר לתאר גם את התרגשות-נפשי ברבלי ביום השני מכתב כתוב באותיות-המרגליות של שולמאן. במכתבו קרא לי שולמאן: “ידידי ו”אדם אשר נופת תטופנה שפתיו, ונפשו תערוג לשבוע נעימות את פניו". מאושר אשר כזה הייתי עלול לצאת על נקלה מדעתי ולחשוב כי יכול אני לשתות תה בלי סוכר, אבל אני לא נשתגעתי, תהלה לאל, ומחוסר סוכר לא שתיתי אז חמים לגמרי, וכרגע עפתי “כעל כנפי נשרים” לשולמאן.

שעה ארוכה עמדתי אצל הדלת קודם שנועזתי למשוך בפעמון. אבל באחרונה אמצתי את לבבי ואמשוך בפעמון ובלב דופק נטיתי את אזני לשמוע את הנעשה מאחורי-הדלת.

מאחורי הדלת נשמע קול צעדים קלים, וכרגע נפתחה ועל הסף נראתה נערה כבת עשר לבושה למשעי. על שאלתי, אם אפשר לראות את האדון שולמאן, ענתה לי, כי אבא בבית. בדברה הביאתני אל חדר נקי, שהיה מלא כמעט מן הרצפה עד התקרה ספרי שולמאן: “מסתרי-פריז” ואחרים. דלתות האולם המרוהט יפה היו פתוחות, ואני ראיתי כי בחדר הסמוך לו יושב לפני שלחן-הכתיבה איש גבה-הקומה לבוש מעיל-בוקר וכותב. לא עבר אף רגע והאיש הזה הרים ראשו וישא עין אל עבר פני וינח את העט ויקם ממקומו, וברכסו את כפתורי-מעילו נגש אלי.

החלותי לבלוע, ממש, בעיני את פני האיש הזה. הבנתי, כי הוא ה ו א, וחפוץ לתפוש מעל הפנים הללו את “הגאון” שבו, אבל כמה שיגעתי את הראיה שלי, לא יכלתי לגלות בפני האיש הזה אף שמץ ממה שקוראים “רוח יתרה”.

ראיתי לפני אדם בעל חוטם עב מאד, סימפאטי בפשטותו ובהתגלות לבו, אבל לא מצאתי בפניו שום הבעת מיוחדת ושום תו עצמי המבדיל אותו מאחרים.

צריך אני להודות, כי דבר זה הפליאני מאד. הא כיצד? קלמן שולמאן הוא איש ככל האנשים. ואני האמנתי עד כה, כי אנשים ידועים ומפורסמים אינם דומים לשאר בני-אדם, כי שאר-רוחם ויתרון הכשר דעתם מטביעים את חותמם על פניהם ועל כל עצמותם.

לאחר ששמע שולמאן מפי כי אני האיש, שערך לו את המכתב, הראה לי אותות של ידידות וחביבות, ועוד לא עברו רגעים אחדים ואנכי הרגשתי את עצמי יושב לא בחברת אדם המעלה, כי אם בחברת אדם פשוט שבפשוטים וטוב שבטובים, ומוזר היה לי לראות את הפשטות השפוכה פה על הכל".

שולמאן התעניין מאד במצבו של פרוז’אנסקי והשיא לו עצה שימהר ויכין את עצמו להכנס אל בית מדרש-הרבנים. קשה אמנם מאד לאדם שנתבגר להתחיל את למודו מן האלפא ביתא הרוסי, אבל ההכרח לא יגונה. בדברו הבטיח לו שולמאן לעשות את כל מה שביכלתו להקל עליו את מצבו החמרי. שבע-רצון מבקורו הראשון בבית שולמאן שב פרוז’אנסקי בשעה מאוחרת אחרי חצות הלילה למעונו.

 

ה.    🔗

כעבור ימים אחדים, כשבקר פרוז’אנסקי את שולמאן בפעם השניה, קדם אותו בבשורה הטובה, כי כבר דאג להשיג בשבילו דירת-חנם בבית-הכנסת לנאורים “טהרת-הקדש”. בדברו ישב ויערוך מכתב המלצה, כתוב דברים חמים ונלבבים, לאחד מגבאי בית-התפלה הנזכר, משה רוזנסון, ויתננו על ידי פרוז’אנסקי למסרו תיכף לתעודתו.

משה רוזנסון זה היה טפוס מופלא במינו, יהודי עשיר, בעל עשרת בתי-חומה גדולים בווילנה, אשר לעת זקנתו תקף אותו רעיון מוזר, כי נוצר להצליח את האנושות באמונה חדשה, שלפי מהותה היא תמצית כל הדתות שבעולם. את הרעיון הזה נסה רוזנסון להביע בספרות העברית. הוא חבר בענין זה מאות ספרים בלי גוזמא, אשר איש לא קנה אותם ולא לקחם בידו. אבל הוא לא שם לבאל הדבר. עוד תבוא העת – כך היה אומר – ובני-האדם יקפצו על ספרי לדעת את האמת הגדולה אשר גליתי. על סמך זה הוסיף לכתוב ולהדפיס בלי הפסק, וכך עד יומו האחרון.

ואל האיש המופלא הזה בא פרוז’אנסקי עם מכתב משולמאן. אנו מביאים כאן את כרטי הבקור הזה, כמו שנמסרו מאת פרוז’אנסקי כמעט מלה במלה:

"הביאו אותי אל חדר גדול ששם עמד בתוך, מלבד שלחן-כתיבה, שלחן גדול, שהיו מונחים עליו הרבה ספרים פתוחים, וכמעט כלם בעלי מדה אחת. שם נצב בעל-הבית, אשר מסרתי לו את מכתבו של שולמאן. הוא קרא את המכתב ומבלי דבר דבר שם אותו בצלחתו.

– שולמאן כותב, כי אתה יודע יפה מאד את הלשון העברית, - אמר אלי באחרונה.

– כן, אני יודע.

– וטפש אינך?

– דבר זה אין אני יודע באמת: כמדומני" לא.

– נסה נא לקרוא בספר, - בדברו לקח מעל השלחן אחד הספרים הפתוחים ויגישנו לי.

הסתכלתי בספר. זה היה “הברית החדשה”. נעצתי בו מבט מפיק תמהון, בלי ענות דבר.

– היודע אתה מה טיבו של ספר זה?

– אני יודע.

– הקראת אותו מימיך?

– קראתיו.

– הישר בעיניך?

– עברי אנכי – עניתי לו בחפצי להשתמט משיחה זו, שלא נעמה לי.

– זאת אומרת שהוא ישר בעיניך, אלא שבתור יהודי לא יוכל למצוא חן בעיניך. יפה דברת. הראני נא את כתב-ידך, - אמר אלי פתאום.

– בעברית, או ברוסית?

– בעברית.

הוצאתי מכיסי איזה כתב-יד שלי והגשתי לו. רגעים אחדים קרא בו: אחרי-כן פנה אלי ויאמר:

– כן: אתה כותב באמת עברית יפה. כמה אתה רוצה בשכרך בכל יום אם תבוא אלי להתעסק אצלי שעה או שעתים בערך?

– על דברתי שאיני יודע – עניתי לו כמפקפק – כמה תתן לי?

– תקבל ממני עשרה רובל לחודש. התסכים?

כמובן הסכמתי תיכף, ובכליון עינים חכיתי לשמוע מפיו מה העבודה אשר יתן לי בביתו.

– עבודה קלה מאד – באר לי – אני עצמי יש שאין לי פנאי: לצורך מלאכתי דרוש לכתוב מעל ספרים שונים איזו רשימות דברים, ויש שזקוק אני למצוא איזה מאמר בספר זה או אחר. עתה, למשל – בדברו הראה על השלחן עם הספרים – צריך אני לדעת כמה פעמים נזכר שמו של ישו הנוצרי בספר האבנגליון. מובן הדבר שבכל לשון שונה המספר לגמרי.

הבטתי בו מתוך תמהון מרובה, כי לא הבנתי לדבריו.

– ועל כן – הוסיף – צריך לעבור על פני הספרים האלה ולחשב על פיהם את המספר הבינוני.

– האם כל הספרים האלה הם ספרי אבנגליון – שאלתיו משתומם מאד.

– ומה חשבת אתה? ראה נא איזו ספרים נמצאים פה.

נגשתי אל השלחן והחלותי סוקר בעיני את הספרים. הללו היו באמת ספרי אבנגליון בכל הלשונות שבעולם.

– היודע אתה כמה מיני ספרי אבנגליון יש לי! מאתים ועשרים! – קרא מתוך התפעלות מרובה.

– אבל אני הן לא אוכל לקרוא בכל הלשונות הרבות הללו? – שאלתיו בחרדה.

– אל נא תצטער: עבודה תמצא תמיד בשבילך, אם לא זו, כי אז אחרת. אל בית-הכנסת “טהרת הקודש” תבוא ביום השבת לתפלת-הבקר, ואני כבר אדאג לך.

יצאתי מעל פניו שמח מאד על הפרנסה, אשר באה לידי בהיסח-הדעת. אבל עם זה צר היה לי, כי לא ידעתי עם מי יש לי עסק ואת טיב העבודה, שהאיש המוזר הזה אומר לתת לי.

 

ו.    🔗

פרוז’אנסקי נתבחן ונתקבל אל הלשכה הראשונה של בית מדרש-הרבנים. אבל כמעט משעה ראשונה ואילך לא היו לו לרצון גם בית מדרש הרבנים גם הסביבה כולה. קודם כל מצא לעצמו לפחיתות-הכבוד, כי עלם בן עשרים ושתים שנה, מופלג בתורה וידען גדול בלשון העברית שכמותו יושב על ספסל אחד עם נערים קטנים, שכל מעלתם הוא רק ידיעתם המעטה בלשון הרוסית, שהם מצטיינים בה ממנו. כן לא ישרו בעיניו הליכות המורה הרוסי, שהיה לפנים משחק בבמה, אשר אהב להתל בשעת השיעור בתלמידי בית מדרש-הרבנים, וביחוד באלה, המדברים רוסית מגומגמת כפרוז’אנסקי. את שעורו של המורה הזה, שהיה שונא-ישראל גלוי, לא יכול פרוז’אנסקי נשוא, והוא ישב תמיד בעודו לנוכח פניו כעל חדודי-חרש. פעם אחת, כשנשא המורה הרוסי לפני התלמידים נאום ארוך ספוג כולו אנטישמיות גסה, ולא נמצא גם אחד בהם, שיעיז לענות לחורף זה דבר, לא יכל פרוז’אנסקי להתאפק ויתנשא ממקומו ויקרא בקול גדול באזני כל:

– זה שקר גמור, אדוני!

שני רגעים שררה בלשכה דומית מות. פתאום כמו נרתע המורה ממקומו וירעם בקולו הגס:

– הנה כי כן! אתה?! קרב נא הלום, חכם ברדיטשובי!

פרוז’אנסקי יצא ממקומו.

המורה בחן אותו בגאון-מלכות מכף רגלו ועד קדקדו, ואחר שאל:

– איה אתה?

– בבית מדרש-הרבנים.

– ולא בשוק?

– לא, לא בשוק.

– ואם לא בשוק, איך נועזת להתנשא ממקומך ולענות בעת אשר לא שאלך איש דבר?

פרוז’אנסקי שתק.

– היודע אתה, ר' ינקיל, - הוסיף המורה אחרי הפסקה קלה – כי יכול אני להעמידך בגלל זה על ברכיך?

– לא, אדוני המורה, אינך יכול לעשות את הדבר, - השיב לו פרוז’אנסקי ברוח קרה. – ברגע זה נוח היה לו להגרש מבית מדרש-הרבנים ובלבד שלא למלא את מצות המורה האנטישמי.

– מה? – קפץ המורה ממקומו – כרע כרגע על ברכך!

פרוז’אנסקי עמד מבלי זוז ממקומו ועיניו הביטו נכחו.

– הלא אמרתי: על ברכך?! – שנה המורה בגשתו אל פרוז’אנסקי – התשמע?

– אמנם שומע אני יפה, אבל על ברכי לא אכרע, ראשית, יען כי לא חפצתי, ושנית, יען כי אסור לי הדבר על-פי אמונתי.

– אמונתך? – קרא בקול זמרה – טוב ויפה. אם כן, השאר, אפוא, אתה באמונתך ואני אגרשך תיכף מבית מדרש-הרבנים.

– למה לך, אדוני המורה, לגרשני? אם תוסיף לחרפני, אז אלך מעצמי. נכנסתי אל בית מדרש-הרבנים על מנת ללמוד, אבל לא לשמוע אותך מתלוצץ ביהודים…

רגעים אחדים – כך מספר פרוז’אנסקי – הבטנו מחרישים האחד בפני השני. כנראה התחוללה מלחמה בחבו. הכרתי בו, כי כבר מוכן היה להתנפל עלי באגרופיו. אבל הוא נצח את עצמו. הוא מלא פיו צחוק וישב למקומו ויאמר: - לך, לא-יוצלח, לספסלך! לימים הבאים אל תתקע עוד את חטמך בשעה שאין שואלים אותך…

אבל מאז לא שכח לו המורה הרוסי את הדבר, וישמור לו עברתו. אף שידע פרוז’אנסקי את הלשון הרוסית יותר מן השיעור הדרוש, כי שקד יום ולילה על ספרי-למודו, לא יכל בכל מזה במשך השנה כולה לקבל מאת המורה אפילו את הציון “שלש”. הוא קבל על הסדר רק “אחת” ו“שתים”…

פרוז’אנסקי הצטער מאד לראות, כי מנהלי בית מדרש-הרבנים, וגם התלמידים עצמם, מתיחסים אל הלמודים העברים מתוך התרשלות מרובה, וכי המורים העברים, שנמצאו ביניהם גדולי הספרים המשכילים כאדם הכהן לבנזון, שמואל יוסף פין, שלמה זאלקינד וכיוצא בהם, מתרפסים לפני הדירקטור הרוסי. בהיותו אז מתגאה עדיין במדעי-היהדות שלו ועם זה חם-המזג מטבעו, לא יכל לראות בקר-רוח איך האנשים הגדולים האלה, עמודי היהדות הליטאית, משימים את עצמם כאסקופה הנדרסת לפני השררה הרוסי… כל זה עשה עליו רושם קשה מאד ואש תשוקתו העצומה שמלפנים אל בית מדרש-הרבנים התחילה מצטננת.

גם מעבודתו אצל רוזנסון לא שבע פר נחת. עסקו היה לחפש ולמצוא בספרים מימרה זו או אחרת ולרשום אותה בספר. כך עברו שנים, שלשה שבועות. אבל מעט מעט התחיל רוזנסון להלאות את פרוז’אנסקי בשאלות שונות, ורובן קשות-ההבנה, ולהכריחו לשמוע, ויש אשר שעות שלמות רצופות, לרעיונותיו ולדעותיו המוזרים והמשונים. היו רגעים, שלא יכל פרוז’אנסקי להתאפק והיה רוצה להעמיד את רוזנסון על המגוחך שבדעותיו: אבל כרגע היה שב ומתחרט, יען כי לא חפץ רוזנסון יותר מזה. אך הוציא פרוז’אנסקי מפיו את מלתו הראשונה, לא יכל עוד להחלץ מרוזנסון, ויש אשר הלך מאתו ברוח נסער ומדוכא.

בזכרונותיו מצייר פרוז’אנסקי את הדבר האפיני הזה, שנפל פעם בינו ובין רוזנסון:

פעם אחת – מספר פרוז’אנסקי – כשמסרתי לרוזנסון מימרה, שכתבתי מעל ספר ידוע, סקר בה את עיניו, ואחר פנה אלי וישאלני לדעתי על-דבר המימרה הזאת.

– כלומר? – שאלתיו, כי לא הבנתי את דבריו.

– כיצד צריך להבין את הדברים לפי דעתך?

החלותי לבאר לו את הרעיון המונח ביסודה של המימרה.

– כן, כן – הפסיק אותי בדבורי ויחיך – ידעתי, ידעתי, כי מבין אתה את פרוש המלות. אבל אמור נא לי את הפשט של הדברים.

– איזה פשט אחר יכול להיות כאן?

– שמע נא! – אמר והתחיל מברר לי את הרעיון.

בירורו היה כל-כך משונה, עד כי לא התאים לא עם הרעיון היסודי של המחבר, לא עם ההגיון וגם לא עם הדקדוק. זה היה כעין פלפול מוזר, שהיה יכל, אפשר, להתקבל על דעתו של חסיד נלהב, בשמעו אותו מפי רבו.

נעצתי בו את עיני מתוך תמהון מרובה. לענות אותו ולהוכיח לו את רפיונו של הבסיס שעמד עליו – בדרך זו היתה כרוכה לי סכנה גדולה, בהיותו עלול להשחית על-ידו את עץ לחמי ולהשאר בלי פרנסה. ולחשות – לא נתנני רגש היושר שבי.

– למה תביט בי כמשתומם? – שאלני.

– סלח נא לי אם אומר – החלותי לדבר מתוך זהירות – כי לפי דעתי לא…

– בארה נא לי מפני מה כך דעתך, - הפסיק אותי בדבורי.

בזהירות יתרה, ובמנוחת-לב עד כמה שאפשר התחלתי לבאר לו בלשון רכה, כי טעה בדבריו. הוא נסה לחלוק עלי, אבל אני לא ויתרתי על מה שאמרתי ולא זזתי מדעתי. שנינו החלנו מסתערים, ועוד לא עבר חצי שעה ובחדר גדלו כל-כך השאון וההמולה, עד כי חרדה בתו של רוזנסון לבוא לקולנו ותשאל לסבת המהומה.

– הוא איננו מבין – אמר רוזנסון בחיוך ברמזו בראשו לעומתי – ורוצה בכל זאת להתווכח.

– לא, סלחה נא – לא יכלתי להתאפק – מבין אני יותר מדי…

הוא נעץ את עיניו בי ובבתו ויתן בצחוק קולו ויאמר:

– מה דעתך עליו? נמצא, כי הוא מבין ואני אינני מבין. אבל טוב ויפה – פנה אלי – עוד נוסיף להשתעות בדבר, והיום נשים קץ לויכוח.

אחרי ויכוחים אחדים כאלה החליט פרוז’אנסקי לסלק את עצמו מעבודתו אצל רוזנסון. אבל הוא ירא, כי על-ידי זה יאבדו לו לא רק עשרת הרובל לחודש, כי אם גם דירת-החנם שלו בבית-הכנסת “טהרת-הקדש” וגם את ווילנה בכלל.

ה“ימים הנוראים” היו ממשמשים ובאים. בעת ההיא שררה בווילנה מגפת הכולירה. בכל יום הפילה חללים למאות, ורובם מקרב היהודים. מובן מאליו, כי האמינו הכל, כי בשעת סכנה כזו יתירו הרבנים לעם משום פקוח-נפש לאכול ביום-הכפורים. בלב נסער מאד חכו אוכלוסי היהודים בווילנה מיום ליום לאותו היתר. נסערים ביחוד היו המשכילים. בשעת התפלה בשני ימי חג ראש-השנה ובשבת שלפני יום-הכפורים הביעו הכל את פליאתם הגדולה על שמרבים מור-ההוראה הווילנאיים לסרב כל-כך בנתינת ההיתר, שכבר הגיעה שעתו להתפרסם בכל העיר.

גם בבית-הכנסת “טהרת-הקדש” הרבו באותה השבת שלפני יום-הכפורים לדבר מתוך כובד-ראש ע-דבר שאלת הצום הקרוב לבוא, וכל אחד מן המתפללים כמו מצא לו לחובה לגנות בדברים חריפים מאד את מורי-ההוראה הווילנאים. בפנה מיוחדת שוחחו באותו ענין אחדים ממשכילי ווילנה, שנמצאו ביניהם גם קלמן שולמאן ומשה רוזנסון. שיחתם זו הגיע לאזני פרוז’אנסקי, אשר עמד כל העת לא רחוק מהם. פתאום התערב בשיחה וישאל:

– מה יהיה, אם אביא לידי-כך, כי ביום-כפורים זה יאכלו כל יהודי ווילנה?

– כיצד תביא לידי-כך? – התעניין רוזנסון לדעת.

– זה סודי שלי.

– אם כדבריך כן הוא – קרא רוזנסון – אם תוכל לעשות מעשה-פלא כזה, אני מבטיחך בפני עדים לתת לך חמשים רובל.

– אם כן, הכינה את חמשים הרובל – אמר פרוז’אנסקי בצחוק – הדבר יעש.

– טוב, טוב: אני אכין, ואתה עשה את אשר לפניך.

– רק בתנאים אלה – הוסיף פרוז’אנסקי -: קודם כל צריך הדבר להיות סוד כמוס מאיש זולתנו, והשנית: אם אצטרך אולי לעזרה, לא תעמדו, אדוני, מרחוק.

– יכול אתה לבטוח בעזרתנו, ובלבד שתעשה את אשר דברת! – קראו בני-החבורה מתןך צחוק.

פרוז’אנסקי, שהיה שהיה בקי בהרבה “שאלות ותשובות וידע יפה את הסגנון הרבני ישב וערך בשם שלשת מורי-ההוראה הווילנאיים כרוז אל העם, וכתוב בו, כי מפני מגפת-הכולירה השוררת בעיר, מותר לאכול ולשתות ביום-הכפורים הבא, ולא עוד, אלא מי שלא יעשה את הדבר, הריהו עובר בזה על דין חמור שבתורה, שלפיו שקולים חיי האדם כנגד הכל. אין ב”שלחן-הערוך" אף דין אחד, שאינו נדחה משום פקוח-נפש.

נוסחת הכרוז וסגנונו היו ברוח הרבנים וגם מתובל ברשימות-דברים ובמראי-מקומות ממאמרי חז"ל.

כאשר הביא פרוז’אנסקי את הכרוז לרוזנסון והלה הראה אותו אחרי-כן לשולמאן, התפעלו שניהם מאד, כי היה ערוך באמנות כל-כך מרובה, עד כי לא יכול לעורר שום חשד, מאיזה צד שיהיה, שנמצא בו אף שמץ זיוף.

– מה אתה חושב לעשות בזה? – שאל רוזנסון את פרוז’אנסקי.

– הכי לא תבין את הדבר מאליך? קודם-כל צריכים אנחנו לעשות כחמשים העתקים ממנו.

– ואחר-כך?

– אחר כך צריך יהיה להשיג את חתימותיהם של הרבנים.

– ומאין תקבלם?

– בזה תוכל לסמוך עלי. אני אמציאן לך.

הדבר היה שני ימים לפני ערב יום-הכפורים, ובערב יום-הכפורים כבר צריכים היו הכרוזים להתפשט בעיר. כדי שלא לאבד זמן נסגרו פרוז’אנסקי עם רוזנסון בלשכת-הסופרים אשר לו והתחילו במלאכה. לפנות ערב כבר היו מוכנים אצלם עשרים כרוזים.

עתה צריך היה להשיג את חתימותיהם של הרבנים. כמובן היה צורך בדבר לזייף גם אותן כמו שנזדייף הכרוז עצמו. אבל איזו הדרך אפשר יהיה לקבל את החתימות האמתיות, הנכונות, כדי להכין על פיהן דוגמה? אבל גם לפרובלימה זו מצא פרוז’אנסקי פתרון מוצלח.

כערב הלך אל חצר בתי-הכנסיות. עוד עד היום מכוסים תמיד כתלי חצר בתי-הכנסיות בווילנה המון הודעות יהודיות, וביניהן נמצאות תמיד שתים, שלש מודעות רבניות. שלש פעמים בא אל חצר בתי-הכנסיות על מנת לקרוע מעל הכותל מודעה רבנית, ולא יכל. בכל פעם מצא שם קהל גדול. רק בשעה בשניה אחרי חצות-הלילה עלתה לו לקרוע פיסת מודעה, שנמצאו עליה חתימותיהם של שלשת מורי-ההוראה הווילנאיים.

למחר בבוקר השכם כבר היה פרוז’אנסקי אצל רוזנסון. הם בחנו את החתימות ומצאו, כי נקל מאד לזייפן. מורי-ההוראה הווילנאיים של אותו זמן היו גאונים וצדיקים גדולים, אבל כתבנים גרועים. לא עבר יותר מחצי שעה והחתימות נעשו באופן כל-כך מוצלח, עד כי גם הרבנים עצמם היו מוכרחים לאמר, כי נכתבו בעצם ידם. כח היום עמלו שניהם, פרוז’אנסקי ורוזנסון, ולעת-ערב כבר היו להם כחמשים כרוזים.

הגיעה שעתה של העבודה היותר קשה: צריך היה להדביק את הכרוזים בפנות-הרחוב ובראשי-הומיות.

צריך להעיר, כי היתה אותה העת כעין שעת-חירום. זה היה בימי שלטונו של מוראביוב. כל הלילה היו סובבות בעיר פלוגות של חילים, שהשגיחו היטב אם אין מדביקים אל הכתלים או מפזרים בחוצות קולות-קריאה שונות. במצב כזה היה מסוכן מאד להדביק חמשים מודעות ברחובות היותר גדולים וסואנים. בעל עבירה כזו עלול היה, לפי החוקים הנוהגים בימים ההם, להרקב בבית-האסורים. אבל פרוז’אנסקי אחת דבר ולא שנה ויקח על עצמו את המלאכות הזאת מבלי שים לב אל הסכנה הגדולה וכרוכה בה.

לילה שלם טפל בדבר וימלא את מלאכתו באופן מזהיר. הוא הדביק שלש מודעות בחצר בתי-הכנסיות ומודעה רביעית בפתח ביתו של זקן מורי-ההוראה, אשר גר באותה חצר.

למחר, ערב יום-הכפורים, היו שמחה וששון ליהודי-ווילנה. בבתי התפלה והכנסיות הכינו בעוד יום בהוצאות-הקהל יין-דגן, דובשניות ותופינים בשביל המתפללים לסעוד בהם את לבם בשעת ההפסקות.

כן עבר כל היום.

היום רד ונטו צללי-ערב, ומן הרחובות המרכזיים אשר בקרבת חצר בתי-הכנסיות המיושבים מאוכלסים של יהודים, כבר התחילו הולכים אל בתי-המדרש לתפלת “כל נדרי”. המשכילים כבר נאספו אחד, אחד בבית-הכנסת “טהרת-הקדש”, אשר נמצא אז בסימטא קרובה אל חצר בתי-הכנסיות.

בעת ההיא עמד פרוז’אנסקי עם אחדים מחבריו תלמידי בית מדרש-הרבנים בחוץ ויתבוננו אל המון האנשים השונים ההולכים מתוך מעמד-רוח נוגה אל בתי-התפלה.

פתאום הגיע לאזנם קול קורע-לב:

– יהודים! הודעת הרבנים מזויפת! אסור לעבור על התענית של מחר!

כרגע ראו והנה יהודי נשא בכרכרה יוצאת מחצר בתי-הכנסיות על פני הרחוב האשכנזי, והוא הוא הצועק את הצעקות המשונות האלה.

פרוז’אנסקי הבין תיכף פשר דבר. הוא הבין, כי נתגלה הזיוף, ואם יעלה בידי היהודי לעבור במרכבה אפילו לא יותר מחצי שעה, יסכל את הדבר כלו. כרגע הבריק רעיון במוחו לבלי תת ליהודי לעשות דרכו הלאה. בין חבריו נמצא שנים, שלשה, שידעו את הסוד, ואליהם פנה ויאמר:

– אדוני! צריך לעצור בעד האישון הזה, ואם אין, נצטרך לרעוב מחר.

הרעיון הזה הפיק רצון מכולם. הסימטא היתה צרה מאד, ויותר מכרכרה אחת לא יכלה לעבור בה. חבורת תלמידי בית מדרש-הרבנים התיצבו, כמבלי משים, באמצע הסימטא, הרכב, אשר דפק בכל כחו את סוסיו, התחיל, כראותו מרחוק את תלמידי בי מדרש-הרבנים, קורא אליהם בקול, כי יפנו הצדה. אבל הם העמידו פנים כאינם שומעים את קולו ולא זזו ממקומם, הוא גער בהם בחזקה ובאחרונה עצר את הסוס ברסנו וימשכו אותו ואת הכרכרה אל חצר “טהרת הקדש”, זה נעשה במהירות-הברק וכל-כך בלתי-צפוי, עד כי היהודי האומלל, אשר כמו שנתברר אחרי-כן היה סגן של שמש באיזה בית-תפלה קטן בחצר בתי-הכנסיות, לא הבין בתחלה את אשר אתו. הוא נבהל מאד, כי נדמה לו, שנפל בידי חבורת-שודדים. אולם לאחר ששבה מעט רוחו אליו והבין, כי חייו אינם בסכנה, לא הצטער יותר מדי על המקרה אשר קרהו. הוא מחה, כמובן, נגד הצעירים בדברים נמרצים ואיים עליהם, כי בגלל אשר העמיקו חטוא, סופם להיות נדונים לגיהנם, אבל מכיון שהודיעו אותו התלמידים בלשון קשה, כי דברי החרפות והגדופים והאיומים לא יועילו לו וכי עד כלות התפלה “בטהרת –הקדש” לא ישלחו אותו לחפשי, - נרגע. הוא רק אמר:

– שימו נא אל לב, כי העבירה תחול על ראשכם, ולא על ראשי.

רק בשעה השלישית אחרי חצות לילה שלחו התלמידים את סגן השמש לנפשו. למחר בבקר לא יצא איש מביתו, וביחוד תושבי הרחובות הרחוקים, אליבא דריקנא, כי אם עשו כעצת-הרופאים אז וקודם לכתם להתפלל טעמו קצל אוכל. בצהרים, לאחר קריאת-התורה, הלכו כולם לבתיהם לאכול פת-שחרית. רק לפנות ערב, סמוך לתפלת,נעילה", נודע בכל העיר, כי יהודי ווילנה נפתו על-ידי פושעים אחדים לדבר-עבירה. לרבים מאלה, אשר אכלו מבלי דעת, היתה הידיעה כרעם-ברקים. באחד מבתי-המדרש התעלפו עשרה אנשים מרב צער.

אפשר לשער את הרעש שהטיל הדבר בכל העיר ווילנה, שמעולם לא אירע בה מאורע אשר כזה. נמצאו הרבה אנשים סקרנים, שהתחילו מנקרים ומחטטים בענין זה כדי לגלות את עקבות האיש, הגבור הראשי של חזון-ההתולים המעציב הזה. ואחרי כי סוף סוד להגלות, נודע כעבור עת קצרה בווילנה כולה ידי מי היו במעשה-התרמית הזה. משכילי-ווילנה, וכל הנאורים בכלל, הביטו מאז על פרוז’אנסקי כעל גבור. אבל חמת החרדים עלתה עליו עד להשחית, ובלכתו בעיר הורו עליו באצבע: “הנה האפיקורס! הנה המין!” הדברים הגיעו לידי כך, שהתחיל פרוז’אנסקי מתירא מפני מכת-יד ונעשה זהיר לנפשו.

מעניין הוא לראות כיצד בקש פרוז’אנסקי לבאר בפנקס-זכרונותיו, שפרסם אותו בדפוס כעבור מאד איזו עשרות שנים, את הסבות שהניעו אותו אל המעשה הלא-טהור הזה.

“המאורע – כך כתב פרוז’אנסקי – כבר נעשה קנין העבר, והיום לא אתגאה בו, כמובן. אולם אם יהיה הדבר בעיני הקורא לא כמעשה נער קונדס, כי אם כמעשה-פשע, אז אני מרשה לעצמי לאמר לו, כי אינו אלא טועה. ראשית, היה הדבר כלו לפי רוח הימים ההם. אז, במקום שהיו הדברים נוגעים “לקנאות ולחשך”, לא נחשב לעול מיוחד לשקר קצת: מלבד זאת עוד הייתי בעת ההיא כמעט נער, והמעשה אשר הכינותי את עצמי לעשותו, היה ידוע לאנשים באים בשנים כקלמן שולמאן וכמשה רוזנסון, ואף-על-פי-כן לא ראו לנכון להניאני מזה, ולא עוד, אלא שגם חשבו לי את הדבר אשר עשיתי להמצאה של גאון”.

כדי להפיל פחד על החרדים הווילנאים למען אשר ישמרו לנפשם מעשות לו רעה גדולה או קטנה, פרסם פרוז’אנסקי ב“המליץ” מאמר חריף מאד נגד הרבנים בגלל מעשה-הצום ביום הכפורים. במאמרו זה, שבו הרשה אמנם פרוז’אנסקי לעצמו “לכזב” יותר מקצת, מסר את המאורע באופן זה, כי בתחלה הסכימו מורי-ההוראה להצעת הרופאים והדביקו בכל העיר קולות-קריאה אל העם, כי לא יענו בצום נפשם ביום-כפור זה, אבל לאחר שכבר נודעו ההודעות לכל, התחרטו פתאום והוציאו קול, כי ההודעות נזדייפו.

מאמרו של פרוז’אנסקי הטיל רעש גדול בכל שדרות הצבור העברי בווילנה. התקצפו עליו בגללו לא רק היהודים החרדים, כי אם גם המשכילים, אשר “ההמצאה” כשהיא לעצמה נעמה להם אמנם, אבל לא יכלו נשוא את השקר שבעובדות המסורות. זה הביא לידי כך, שמצא פרוז’אנסקי את עצמו במצב לא-נעים וגם בלתי בטוח, וסוף דבר היה, כי ביום בקר אחד עזב את בית מדרש-הרבנים ויצא מווילנה.

 

ח.    🔗

מווילנה נסע פרוז’אנסקי לאודיסה. הוא בחר לו את אודיסה, יען כי היתה מפורסמת אז למרכז של השכלה, וגם בשביל שקבל מצדרבוים מכתב כתוב דברי-ידידות, שבו הוא מזמין אותו לעבוד ב“המליץ”. בצדרבוים תלה פרוז’אנסקי תקוות מיוחדות, אבל הללו לא נתקיימו, כמו שיראה הקורא להלן.

משה רוזנסון עמד בדבורו, וביום האחרון שלפני צאת פרוז’אנסקי מווילנה שלם לו את החמשים רובל, אשר הבטיח לתת לו אם יעלה בידו להביא לידי-כך, שהיהודים הווילנאיים יאכלו ביום-הכפורים. בכסף הזה קנה לו פרוז’אנסקי חליפות בגדים ואת המותר חשך להוצאת דרכו.

בעזוב פרוז’אנסקי את ווילנה כבר היו ימי-הבציר האחרונים. ששה שבועות בערך עבר בקרונות של בעלי-עגלות בערים ובעיירות. לאודיסה בא בליל-חורף מעונן. העגלון סר לבית-אכסניה. אבל בכיסו של פרוז’אנסקי נשארה רק מטבע של חמש אגורות. הוא ידע, כי במחיר זה לא יתנו לו ללון בשום מקום, ולכן אך נכנסה העגלה אל החצר, לקח מתוכה את צרורו ויצא החוצה לדרוש אחרי אחד מתושבי העיר, שהביא לו מכתב מידיד. הלילה הראשון שבלה פרוז’אנסקי באודיסה ושנשאר חרות בזכרונו לכל ימי חייו, נצטייר אחר-כך על ידו ציור אפיני מאד לצרות-נפשם ולפגעי-חייהם של צעירי-ישראל בני-התורה, בימים ההם, שנדדו למרחקים בעירום ובחסר כל כדי לשבור את צמאונם להשכלת-אירופה.

בחשכת ליל-סגריר שוטט פרוז’אנסקי ברחובות הרבועות של אודיסה, שלא יכל למצא בהם לא תחלה ולא סוף. איש לא נראה בחוץ: נשמע רק שאון הכרכרות והמרכבות העוברות על פניו.

שעה ארוכה התהלך פרוז’אנסקי בתוך חשכת-העננים. פעמים הרבה דרש אל הרחוב, שהצטרך ללכת בו, ופעמים הרבה הראו לו את מבוא הרחוב ההוא, והוא הלך והלך, ומדי לכתו כך גדלה יותר האפלה אשר מסביבו, וכך הלכו והתמעטו אשי הפנסים והחלונות המוארים. והוא הוסיף ללכת מבלי דעת לאן. הוא גם לא ידע, אם הוא נמצא עדיין בעיר, או כבר יצא את העיר. יותר ויותר חתל אותו הערפל. באחרונה נוצצו לנגד עיניו איזו עצמים כהים מחוסרי-צורה. הוא קרב אל העצמים האלה ויפשט את ידו וימשש אותם. והנה ראה אבנים גדולות ומרובעות ומסותתות מסביב. היה גל שלם של אבנים כאלה. הוא נסה להרים אחת מהאבנים הללו והנה קלות הן מאד. בעמדו על מקומו נצנץ רעיון במוחו לבלתי הוסיף עוד ללכת בחשכה הזאת, כי את מי יוכל למצוא בלילה? ואולי יותר טוב יהיה לו אם יערוך לעצמו משכב בין האבנים האלה?

לאחר ששב והפך בדבר מצא, כי אין שום עצה אחרת יכולה להיות טובה הימנה. עם זה הרגיש את עצמו עיף ויגע מאד מרב הדרך, ואגב כבר היתה אז בוודאי שעה מאוחרת מאד.

ובידים ממששות התחיל פרוז’אנסקי בונה לו באבנים מקום למשכב. אמנות מיוחדת לא היתה דרושה לכך, כי היו האבנים, כאמור, מסותתות יפה בצורות מעוקבות, ובנקל ערך לו מהן כעין תבה גדולה, שאפשר להכנס לתוכה. פרוז’אנסקי נכנס אל התבה וינח את צרורו למראשותיו ותיכף נרדם ויישן שנה מתוקה כשוכב לא על גב אבנים, כי אם על מצע כסת רכה.

כשהקיץ פרוז’אנסקי משנתו, כבר האיר הבקר. הענן רבץ עדיין, אבל כבר התחיל מתפזר. פרוז’אנסקי יצא ממערתו וישא את עיניו כה וכה לדעת היכן הוא. מעבר מזה השתרע לנגד עיניו ראי הים השקט, שהיה מצופה זהב אור-השמש, ומעבר מזה נראו מפוזרים במעלה-ההר בתים שונים עם חלונות נוצצים בנוגה פז ואבני-ספיר. כמו שנתברר אחרי-כן נמצא פרוז’אנסקי לא הרחק מן הנמל ולן בלילה בתוך בנין שלא נגמר עדיין.

צדרבוים לא הראה לפרוז’אנסקי התקרבות מיוחדת. הוא הלל אמנם מאד את סגנונו העברי היפה, וירומם על לשונו את מאמרו אודות רבני-ווילנה. אבל עם זה אמר לו, כי הזמין אותו לעבוד ב“המליץ " מווילנה, אבל לא קרא לו לבוא בגלל זה לאודיסה, והשנית, וזהו העיקר, אין הוא משלם בכלל שכר-סופרים לאיש, ואת כל המאמרים הוא מקבל חנם. הוא צדרבוים עצמו, אינו מוצא ב”המליץ" די מחיתו. פרוז’אנסקי הרגיש את עצמו מיואש מאד, אבל החריש. אולם טרם לכתו אמץ את לבו ויבקש מאת צדרבוים הלוואת-כסף בסכום של שלשה רובלים: אבל צדרבוים הוסיף עוד שני רובלים ויתן לו חמשה. כעבור איזה זמן הגיד צדרבוים למיודעיו בהזדמנות ידועה, כי לא קרב אליו את פרוז’אנסקי רק בשביל שכבר נכשל פעם על-ידי קובנר, שהביא אותו לאודיסה ויתן לו מהלכים בבתי גדולי עשירי-העיר, שתמכו בידו במשאת-כסף הגונה, ולבסוף שלם לו רעה תחת טובה, כי נהפך לו לשונא בנפש וישימהו ללעג ולקלס על-ידי כתבי-פלסתר מזוהמים. כמו נבא לו לצדרבוים, כי בהמשך הזמן היה יהיה פרוז’אנסקי לקובנר שני…

עתה התחילה שאלה קשה מאד מנקרת במוחו של פרוז’אנסקי: מה יעשה, אפוא, באודיסה? במה יפרנס את עצמו? הוא נמלך בדבר זה עם האיש אשר הביא לב את המכתב, והלה לא מצא לעת-עתה לפניו תכלית אחרת בלתי אם לעסוק בהוראת הלשון העברית. עם זה הבטיח לו להוליכהו מחר אל אחד ממכיריו, והוא מורה עברי מפורסם, שיש לו שעורים הרבה, ואפשר מאד, כי יש לו גם שעורים מיותרים, ויסכים, אולי, למסרם לאחר, שמוצא חפץ בהם.

למחר הוליך האיש את פרוז’אנסקי אל אותו המורה העברי, שהיה זה שקנה לו בהמשך הזמן פרסום כל-כך גדול בתור סופר עברי ועורך הירחון “השחר” – פרץ בן משה סמולנסקין

אחרי כי על סמולנסקין המורה לא נכתב עד כה אצלנו כמעט כלום, אני מרשה לעצמי לנטות קצת הצדה מעיקר רשימתי ולהביא כאן פרטים מעניינים אחדים באותו ענין כפי שהם מסורים בזכרונותיו של פרוז’אנסקי:

"בהיות לי מושג על-דבר המורים העברים לפי הרושם, שעשו עלי בווילנה – כך מספר פרוז’אנסקי – אני צריך להגיד, כי המורה, אשר באנו אליו הפעם, הרעיש אותי ממש.

ראשית היה החדר, אש גרו בו, ערוך יפה. זה היה חדר גדול ורחב-ידים ומלא אור, ובו רהיטים יקרים, ציצים ופרחים, על הרצפה לפני המטה פרוש מרבד פרסי – הכל לא כמנהג מורה.

וגם המורה עצמו לא היה דומה כלל למורה עברי מן המצויים. הוא היה גבה-הקומה, מבנה גוו יפה, שחום עם פנים חורורים ועינים-דובדבניות, ושערותיו השחורות כזפת ירדו תלתלים על שכמו. החל מכתנתו העליונה הלבנה כשלג, העניבה, האפודה המזהרת בלבנונית שלה וכלה במנעליו המבריקים – כל תלבשתו התאימה לדרישות המלה האחרונה של המודה האירופית.

“היתכן, כי מורה עברי הוא?” – שאלתי את עצמי. אבל לא יכל להיות בזה שום ספק אחרי שהוצגנו איש לפני רעהו ונתברר, כי שם האיש המגוהץ הזה הוא: פרץ סמולנסקין.

בתור אדם עשה סמולנסקין רושם מקסים. בלי שום התאמצות מיוחדת מצדו כמו תפש את כל בני סביבתו בלבם. בשום מקום ובשום דבר לא יכל לעמוד בצל. אפילו בהוראת הלשון העברית עלתה בידו להעמיד את עצמו על גובה מיוחד. אין אחד ממורי-אודיסה שיכל לקבל בעד שעוריו משכורת גדולה כזו שקבל סמולנסקין. והוא הורה את השפה העברית בבתים כאלה, שקודם שמעו בו אך מעט, או כי לא שמעו כלל, על מציאותה של לשון זו. המורה עצמו עשה פרסום ללמודו, וביחוד בבתים, שהתחשבו בהם עם דעותיהן של הנשים, אשר כמו הלכו אחריו שבי.

לאחר ששמע סמולנסקין לשום מה באנו אליו, בחן אותי מכף רגלי ועד קדקדי, ואחרי הפסקה אמר בחיוך:

– לא טוב!

– מדוע?

– הלא יודע אתה, בוודאי, את הפתגם “לפי בגדיו יפגש איש, ולפי שכלו ילוה”. לענין קבלת שעור אין לך דבר יותר חשוב מזה. אולם עוד אראה, אני אשתדל".

וסמולנסקין מלא את דבריו. כעבור שני ימים השיג בשביל פרוז’אנסקי שני שעורים במחיר חמשה עשר רובלים לחודש. גם הציע לו חדר קטן וכהה למחצה במחיר ארבעה רובלים לירח באותו הבית, שגר בו עצמו. כך התחיל פרוז’אנסקי מבצר לו מעט, מעט בעזרתו של סמולנסקין מעמד באודיסה בתור מורה עברית, ובעת הראשונה היה מצבו לא רע.

 

ט.    🔗

ההוראה העברית לא הניאה בכל זאת את פרוז’אנסקי מהתרחק מעט, מעט מן הספרות העברית. בהרגישו בעצמו ובשמעו גם מפי אחרים, כי יש לו כשרונות ספרותיים, נסה להשתמש בהם לעבודת הספרות הרוסית, אשר נמשך אליה עוד בשבתו בווילנה. הוא כתב שני ספורים קטנים בלשון הרוסית, שנתקבלו, אף כי בלי פרס, בהעתון “נובורוסייסקי טלגרף” של אותו זמן. כעבור עוד איזה זמן פרסם בעתון הנזכר פליטונים אחדים בעילום שמו “דיוגנוס השני”. אז הזמין אותו העורך לכתוב בעתונו פליטונים לכל יום ראשון בשבוע, והפעם נקב לו שכר בסכום קופיקה אחת ומחצה בעד השורה. פרוז’אנסקי היה כמאושר בעיניו. שני פליטוניו הראשונים של פרוז’אנסקי ישרו בעיני הקוראים מאד. על הפליטון השלישי יצא קטרוג מאת הצנזור, אשר עשה בו שמות נוראות בעפרון האדום אשר לו: בהגיע שעתו של הפליטון הרביעי להתפרסם, הורע המצב ביותר. השלטון התרגז עליו כל-כך, עד כי סגר בגללו את העתון לגמרי. פרוז’אנסקי, אשר הצלחת פליטוניו הראשונים נסכו עליו כמו רוח-שכרון והסתלק בינתים משעוריו, נשאר עתה בלי מזון ומחיה. לשוב לעבודת-ההוראה לאחר שהאמין, כי כבר נעשה לאחד מגדולי-הדור – לא יכול עוד בשום אופן. אז החליט לנסוע לניקולאיוב בתקוה, כי יעלה בידו למצוא לו עבודה במערכת העתון “ניקולאיובסקי וועסטניק”.

פרוז’אנסקי השיג, אמנם, תיכף עבודה במערכת ה“ניקולאיובסקי וועסטניק”, וכעבור זמן נתפרסם שמו לתהלה בעיר והגיע גם לאזני גדולי הביורוקראטים. בעת ההיא שמש בניקולאייב בכהונת שר-הפלך ומפקד צי-המלחמה של הים השחור איש אחד ושמו בוגדאן בוגדאנוביץ גלאזנאפ, שנודע בתור ידיד ורע להקיסר אלכסנדר השני. גלאזנאפ שה היה משכיל גדול ובעל דעות נאורות, וכמותו היתה גם אשתו, גרמנית מלידה. כשמוע גלאזנאפ את שמע פרוז’אנסקי, הזמין אותו לבוא אליו ויראה לו אותות של התקרבות מרובה. ביחוד מצא פרוז’אנסקי חן בעיני הגברת גלאזנאם, אשר הוקירה מאד את ערך ציוריו וספוריו הקטנים, שנדפסו מעת לעת “בהניקולאיובסקי וועסטניק”. ברבות הימים נעשה אצלה פרוז’אנסקי בן-בית, וכעבור איזה זמן מסרה לו לחנך את בן-אחותה, תלמיד האקאדמיה לצבא-הים, שגדל בביתה. בהכירה בפרוז’אנסקי, כי יש לו כשרונות פדגוגיים, הפקידה אותו למשגיח על בתי-הספר העממיים בניקולאיוב, שנמצאו תחת חסותה.

כך נכנס פרוז’אנסקי אל הספרות הרוסית, ובמשך שנתים ימים נתפרסם לסופר בעל כשרונות גדולים בכל חבל הנגב. אז כבר נעשתה ניקולאיוב צרה לפרוז’אנסקי, ולבו נמשך בחזקה אל מרכז הספרות הרוסית, לפטרבורג. בלי לחשוב הרבה עזב פרוז’אנסקי ביום-קיץ אחד את ניקולאיוב ויסע לפטרבורג.

באותה עת – זה היה בתחלת שנות השבעים, שרר עדיין בקרב הצבור הרוסי רוחו של הקיסר הנאור אלכסנדר השני. אז עוד נחשב היהודי לאיש הראוי לזכיות אנושיות כיתר בני-האדם. מעט, מעט התחילו מעמדות ידועים של יהודים, ביחוד בעלי השכלה גבוהה, סוחרים ואומנים נהנים מכל מיני זכיות והנחות, וליהודי-רוסיה נשקפו עתידות-אורה.

לפיכך לא נפלא הדבר, אם בבא פרוז’אנסקי לפטרבורג בתור סופר רוסי, ועם מכתב-המלצה מאת הגנראל-גוברנאטור הניקולאיובי, נפתחו לפניו תיכף דלתות כל בתי-הרידאקציות. כעבור עת מועטת התחילו מאמריו להדפס בעתון הרוסי הפרוגרסיבי הליביראלי המפורסם קורש, ולא ארכו הימים ופרוז’אנסקי הוכר בחוגים הספרותיים שבפטרבורג לנובליסטן בעל-כשרונות וקנה לו פרסום גדול גם בין קהל הקוראים הרוסים.

מלבד שכרו מעבודת-הספרות קבל פרוז’אנסקי כעבור זמן ידוע על פי המלצת הגברת גלאזנאפ, משרת מנהל בבית-מחסה לילדים נוצרים עם משכרת גדולה לחודש. לאחר שנתבצר מצבו החמרי, התחיל ממלא את השתלמותו העצמית שנפסקה ונעשה שומע חפשי במחלקה לתורת-המשפטים באוניברסיטה הפטרבורגית.

                                                                         ---------

כל העת, אשר נדד פרוז’אנסקי מעיר לעיר, לא בא עם אבותיו בכתובים. הוא הבין יפה, כי בזה שהוליך שולל את אבותיו ותחת לנסוע לוואלוזין על מנת להכנס שם לישיבה, שם דרכו לווילנה, במקום שהתחבר לבעלי-עבירה, גרם להם הרבה צער ועגמת-נפש. אבל הוא נחם את עצמו בתקוה, כי לאחר שיכונן לו סוף-סוף מעמד בחיים על שדה-ההשכלה, אז ימחלו לו אבותיו, כמו שכבר אירע הרבה פעמים, זה עצר אותו עד כה מכתוב להם. עכשיו בפטרבורג נזדמן לו במקרה גליון של אחד העתונים ועיניו נמשכו לתמו למכתב מפרוזשין, שנמצאו בו בתוך שאר דברים, ידיעה על-דבר שני כפרים קרובים שעלו על המוקד, ואחד מהם היה הכפר בו ישבו אבותיו. הידיעה הזאת נגעה עמק, עמק, אל פרוז’אנסקי ובלי חשוב הרבה ערך מכתב אל הרב הפרוזשיני בבקשה, כי ימהר להודיע לו משלום אבותיו. עברה עת מועטת ופרוז’אנסקי קבל תשובה מאת הרב הפרוזשיני, כי מן היום אשר ברח מאבותיו, גדלה מצוקת לב אביו, ומעוצר ראה ויגון חלה ונפל למשכב ואחרי שנתים ימים מת. לפני מותו בקש בצוואתו, כי אם חי בנו עדיין ונשאר ביהדותו, יתפלל לעלוי נשמתו תפלת “קדיש” ביום-מותו בכל שנה וגם ילמוד פרק במשניות. אמו מתה אך זה לפני שלש שנים.

המכתב הזה חדש הרבה מפצעיו הישנים, שלא נרפאו עדיין. בחבו היה קשור תמיד בקשר של אהבה לאביו, ובכל פעם שעלה זכרונו לפניו, היה לבו שותת דם בשוותו לעיניו את היסורים הנוראים שעברו עליו לרגלי מנוסתו. בהודע לו עתה, כי קצר אמנם את שנות אביו, עשה עליו הדבר רושם מחריד מאד. כאבו היה כל-כך גדול, ער כי התהלך ימים אחדים רצופים נפעם ונדהם מבלתי יכולת לקחת את עטו בידו. הקלה קצת הרגיש רק לאחר שהחליט בנפשו, בכל חפשיותו בעניני-דת, למלא בדיוק את צוואת אביו, וביחוד – להשאר כל ימיו בן נאמן לעמו ישראל.

באותה שעה לא ידע פרוז’אנסקי את הנשקף לו בעתיד. הוא גם לא שער אז את הנסיון הקשה, האורב לו ושלא יוכל לעמוד בפניו.

 

י.    🔗

בסוף שנות השבעים התחילה האנטישמות כמעט מבלי-משים מנסרת ברוסיה הליברלית שתחת ממשלת אלכסנדר השני. התחיל בדבר גדל העתונים הרוסים “גולוס”, שהיה עד כה נוטה רצון ליהודים, ופתאום, כמו בן-לילה, שנה את טעמו לרע להם. פרוגרסיבי קיצוני בכל דבר, נעשה ריאקציוני בנוגע לעניני-היהודים. מכל עברים החלו בעתון זה ממטירים על היהודים אש וגפרית, ומיום ליום חזקה השנאה אליהם יותר ויותר. נכר היה, כי העתון הזה מקבל השפעה משר גדול בממלכה: אבל במשך זמן רב לא יכלו לדעת מאין רוח תזזית זו מנשבת, יען כי מצד ה“ספירות” לא נראה שום אות לרעה, ולפי הידיעות שהיו העסקנים היהודיים שבפטרבורג מקבלים מאת “החצר”, אפשר היה לקוות, להפך, כי חושבים לעשות הנחות חדשות ליהודים, בשביל להרחיק אותם מן הניהיליזם, שהתחיל אז מתפשט בין בני-הנעורים. רק לאחר עבור איזה זמן נודע, כי על ה“גולוס” משפיע מי שנמנה בהמשך העת למשרת פרוקורור של הסינוד הקדוש, פובידונוסצוב, שכבר היה אז שונא גדול לישראל ובקש לפעול ברוח זה באמצעות העתונות על דעת הקהל הרוסי וממילא גם על העומדים בראש הממלכה. לא ארכה העת ו“הגולוס” מצא לו מתחרה מסוכן בתעמולה האנטישמית שלו. זה היה העתון “נובויה וורמיה”, שיצא בעריכתו של סובורין, שהיה אף הוא ליבראל עד כה. עתונו של סובורין עוד הצטיין בשנאתו ליהודים מן “הגולוס”, יום יום הגיש לקוראיו עלילות ובלבולים חדשים על היהודים והיהדות, דרש מאת הממשלה בפומבי להגביל אותם בזכיותיהם ולחשבם לזרים, ורק הסתותיו הן הן שגרמו לעורר בשנת 1879 את עלילת-הדם הקוטאאיסית, אשר הושיבה את כל יהודי-רוסיה על ספסל-הנאשמים.

ותעמולת שני העתונים הצוררים לישראל האלה לא אחרה מעשות פרי. הצבור הרוסי ספג לתוכו מעט, מעט, את הרעל האנטישמיי במדה כל-כך מרובה, עד כי שכח לגמרי את מבחר הטראדיציות של שנות-הששים. היחס אל היהודים נעשה קשה ורע יותר ויותר: כעבור עת מועטת חדר הרעל גם אל החיים הפוליטיים. על מפת-התכלת של שולחנות דפארטאמנטים ידועים הועלו פתאום הצעות חדשות על-דבר היהודים וכלן מטרה אחת להן: לעשות את חיי היהודים קשים ומרים ככל האפשר. קודם כל התחילו מגבילים את זכיות-הישיבה שלהם מחוץ לתחום, וביחוד בערי-המטרופולין, לאחר שכבר קרוב היה הדבר כי הגבלה זו דוקא תבטל. נתנה פקודה אל רובעי-המשטרה אשר בפטרבורג להמציא למועד ידוע את רשימות היהודים, שאין להם זכות הישיבה בעיר-המלוכה. ולהודיע לכל אחד מהם בפני עצמו, כי עליו לצאת ולשוב אל המקום שבא משם.

פקודה כזו קבל “בבקר יפה” גם פרוז’אנסקי. ראשי בית-המחסה לילדים נוצרים, שהיה שם מנהל, נסו להשתדל עבורו לפני שר-השוטרים, אבל לשוא. לא הועילה גם ההשתדלות מצד מערכות-העתונים, שעבד בהם. המליצו עליו גם אחדים מגדולי הסופרים הרוסים, שעמדו אז בראש “קרן הספרות”, שהיתה לה בזמנה חשיבות כל-כך מרובה. השתדליות כולם נדחו, ולפני פרוז’אנסקי לא נשארה בלתי אם דרך אחת – להתנצר.

המוצא הזה היה כמהלומת-מות לפרוז’אנסקי. יותר מדי היה קשור קשר פנימי עם העם העברי, כי ילך יום אחד ויהפוך לו עורף. אולם ככל שקרב היום, שנצטרך לעזוב בו את עיר-המלוכה, כן נקר בו יותר ויותר הרעיון, כי אם ישב מחוץ לפטרבורג, ישכח מהר שמו בתור סופר וז’רנאליסטאן רוסי, שהיה כל-כך יקר לו:. בערי השדה, הרחק ממרכז-הספרות, יעלו בתהו כשרונותיו, שכבר קנו להם פרסום, ןכך יחשך עולמו בעדו.

פרוז’אנסקי התפטר ממשמרתו בבית-המחסה ונסה להשתמש בסגולות היהודיות הישנות: ללון בכל לילה במקום אחר, לשוטט ברחובות עד אור הבקר: שתי פעמים לא הצליח בסגולות הללו ונפל בידי הפוליציה, ופעם אחת כבר קרוב היה הדבר, שישלח עם גדוד-האסירים מפטרבורג,ורק בארח-פלא נצל. כחצי שנה התגולל בעירות שונות הסמוכות לפטרבורג, כי היה קשה עליו מאד להפרד מבירת-רוסיה, שכל-כך נמשך לבו אליה. אבל לא לאורך ימים יכל לחיות חיים כאלה. חרדתו שאינה פוסקת, כי עוד מעט ונתפש ויגרש, העיקה עליו מאד. זה השפיע לרעה על מצב בריאותו. הוא נעשה מזועזע-עצבים, עצוב-רוח ונכאה, ויתהלך קודר כצל.

פעם אחת – זה היה באחד הלילות האחרונים לחדש מרף – כאשר התהלך פרוז’אנסקי שעות אחדות רצופות וייעף מאד, נכנס אל גנה קטנה וישב שם על ספסל, כעבור רגע בא לשם איש יהודי בדמי-ימיו וישב על ידו. כרגע נכנסו יחד בשיחה. נתברר, כי יהודי זה הוא מינסקאי, היושב בפטרבורג זה שנים אחדות ועוסק בתגרנות פעוטה. לפני איזה זמן קבל פקודה מרובע-המשטרה לעזוב תיכף את פטרבורג או להתנצר. עד כה לא יכל בשום אופן לעשות את הדבר. הוא גדל בבית אבות חרדים וגם בעצמו איננו מופקר. זה יותר משלשה חדשים, שהוא משוטט כל הלילות בחוצות פטרבורג, וביום אין בו די כח לעמוד על רגליו. אבל – עד כאן. עוד היום ילך וישם לדבר קץ…

– מה אתה חושב לעשות היום? – שאל אותו פרוז’אנסקי.

– אלך ואתנצר, - ענהו היהודי בקרת-רוח.

– כל-כך נקל לך לאמר: אלך ואתנצר? האם לא תרגיש בנפשך מה גדול החטא, אשר תחטא בזה לעם העברי?

– אני מרגיש את הדבר היטב, אבל אין לי שום עצה אחרת. פה בפטרבורג אני מוצא זה שנים אחדות את מחיתי. אם אעזוב את פטרבורג, אז צפויים אשתי וילדי למות ברעב.

– אגב – הוסיף היהודי – אני מבטיחך בהן שלי, כי מה שאעשה לא תהיה אלא התנצרות מדומה. האם אהיה לפראבוסלאבי? – לא, באלף רבתי! בן-לילה אבוא לפינלאנדיה ובמחיר רובלים אחדים אקנה שם מידי אחד מכהני-הדת כרטיס של המרה בתור לותרי ותיכף אהיה לאזרח פטרבורגי כשר ואוכל לעשות כל מה שלבי חפץ: להתפלל וללמוד דף גמרא ולקיים את כל מצוות התורה כיהודי ירא-שמים. כמובן צריך כל זה להעשות בחשאי, אבל הלא קראת בוודאי על-דבר “האנוסים” שמלפנים? ברם אף אני “אנוס”! מומרים מדומים כאלה ישנם בפטרבורג למכביר, וביניהם נמצאים אחדים, שהם יהודים יותר יפים ממני, ואפשר שגם ממך, האל הטוב יודע אותך, כמו המשורר העברי קונסטאנטין שפירא, כמו סורקין הידוע, שהעולם חושב אותו ללמדן גדול, ואחרים כיוצא בהם.

שיחה זו עם היהודי הזר עוררה בלב פרוז’אנסקי מחשבות חדשות.

                                                          ------------------

 

יא.    🔗

עוד באותו יום דרש פרוז’אנסקי למשכן הצלם המפורסם בפטרבורג קונסטאנטין שפירא ויצג את עצמו לפניו בתור סופר עוזר לעתונים וז’ורנאלים רוסים. שפירא, אשר שם פרוז’אנסקי לא היה מוזר לו, קבל אותו בסבר פנים יפות. אבל בשמעו מפיו, כי הוא יהודי שהתנצר אך זה מעט, ובשביל שתהיה לו זכות-הישיבה (פרוז’אנסקי מצא לו לנכון מאיזו סבה לבלתי ספר לשפירא, כי הוא לעת-עתה יהודי, החושב להמיר את דתו), העוה את פניו ויאמר אליו יהודית:

– לא היה הדבר כדאי בנאמנות: היית יכול לכתוב את הרוסית שלך באחת מערי-השדה.

אבל שפירא התחיל מדבר בלשון אחרת לאחר שספר לו פרוז’אנסקי בפרוטרוט את תולדותיו ומאורעות-חייו, בתחלה בתור ה“עלוי הפרוזשיני”, אחר-כך בתור משכיל וידען בלשון העברית בבית מדרש-הרבנים הווילנאי, ולבסוף היכרותו עם סופרים גדולים כקלמן שולמאן, צדרבוים וסמולנסקין. רושם מיוחד עשה פרוז’אנסקי על שפירא לאחר שהראה לו בכתב-יד את ספורו העברי בשם “לאחר עשר שנה”. מתוך ידידות מרובה לחץ שפירא את ידו ויאמר:

– אם כן, הלא אחינו אתה! יהודי תלמיד-חכם! ותלמיד-חכם שעבר עבירה אל תהרהר אחריו ביום, כי בוודאי כבר עשה תשובה. אבל צר לי, כי לא נועצת בי קודם, כי אז הייתי משיא לך עצה להמיר את דתך בדת קאלווין, ראשית, מפני שאין ריח של (הוא השתמש במבטא גס יותר מדי) נודף ממנה, ושנית, מפני שאז לא היה איש מתחקה אחריך ואחרי מעשיך וסופר את צעדיך, כמו שמתחקים, למשל, אחרי אנשים שכמותי…

אחרי עבור שני ימים בא פרוז’אנסקי בברית האמונה הקאלווינית… אבל תיכף, בלילה הראשון, התחיל מענה אותו מוסר-כליות נורא, אשר טלטל אותו ממשכבו. תמונות מימי-ילדותו צפו בזכרונו, ודמויות שונות, האחת חשכה מחברתה, עברו על פניו והוא הרגיש את עצמו כאכול-צפעונים. לפנות בקר, כאשר נרדם קצת, נראו לו אבותיו בחלומו… כאשר הקיץ משנתו, נשם בכבדות. אותו הלילה, הלילה האשון של מומר, ציר פרוז’אנסקי בהמשך הזמן באמנות מרובה באחד מספוריו. למחר נכנס פרוז’אנסקי באין רואה אל בית-הכנסת לסוחרים ויתיצב בפנה ויתפלל – זו הפעם הראשונה מיום עזבו את בית-אבותיו…

באותו השבוע חל חג-הפסח. עצבת נוראה לחצה את לב פרוז’אנסקי ולבו נתקף מגעגועים, אשר לא שערם עד כה, אף כי כבר נזדמן לו כמה פעמים לבלות את ימי הפסח לא בחברת יהודים. ביום ערב פסח בבקר בא במרוצה לשפירא וישפוך לפניו את מרי-שיחו. על זה ענהו שפירא:

– מתגעגע אתה על פסח של יהודים? בואה אלי היום בערב, וחדלת להתגעגע.

אך פנה היום לערוב מהר פרוז’אנסקי ללכת לשפירא. רק לאחר עבור שתי שעות הלך אתו שפירא לרחוב סאדובה: שם נכנסו אל אחד-השערים, ויעלו אל עלית-גג בבית-חומה, שנמצא בקצה החצר. שפירא דפק בידו שלש פעמים על הדלת. כרגע נשמע מבפנים משק הסעת בריח-ברזל, והדלת נפתחה. הם נכנסו לחדר כהה למצחה, ומשם אל אולם גדול זרוע אור-יקרות. שם בתוך עמד שלחן ערוך בכל לסדר של פסח: במצות וביין ובמרור ובחרוסת וגם בהגדות… באולם נמצאו כעשרים איש, זקנים וצעירים, וביניהם גם נשים אחדות, שעמדו בחבורות מיוחדות וישוחחו יחד. בראותם את שפירא בא, הקיפו אותו כולם בשאלות: מדוע אחר לבוא ונתן להקהל לחכות אליו זמן כל-כך רב?

הנאספים, כולם מומרים, היו מטובי האנטליגנציה הפטרבורגית. ביניהם היו: ביורוקראטים, ששמשו בכהונות בממלכה, אנשים, שהיה להם פרסום גדול בעולם הפינאנסי, סופרים, ז’ורנאליסטים, משחקים בבמה, אמנים, מנגנים, כולם אנשי-שם. כל אלה נקבצו לכאן דחופים מחפץ פנימי להחיות בזכרונם את רשמי ימי ילדותם בלילות-הסדר.

לאחר שהציג שפירא לפני הנאספים את פרוז’אנסקי, ששמו נודע כמעט לכולם מתוך העתונים והירחונים, אש עבד בהם, ישבו אל השלחן, אחד מהם – זה היה סורקין – קדש על הכוס, ואחרי-כן התחיל הסדר. שאלו את הארבע-קשיות והתפלפלו בדברי-ההגדה. בשעת הארוחה התחילה בין המסובים שיחה נלבבת, הזכירו את אנוסי-ספרד שמלפנים, שמיראתם את האינקביזיציה, היו עורכים את הסדר במערות נסתרות שמתחת לאדמה. אחד המסובים ספר, כי בימי הקיסר ניקולאי הראשון היו פקידי-הפוליציה הפטרבורגית מחזירים בליל “כל נדרי” ובלילות שני ה“סדרים” של פסח על פתחי בתי המומרים היותר מפורסמים כדי לברר אם נמצאים הם במעונותיהם… אחרים ספרו זכרונות מימי חייהם, ובהגיעם אל דבר השמד שלהם, נתנו קולם בבכי-תמרורים כילדים קטנים… בשעה מאוחרת אחרי חצות-הלילה עמדו כולם כילדים מעם השלחן מעודדים ומאוששים על-ידי ההחלטה הכללית, כי כל אחד מהם יתקן את אשר עות ויהיה מליץ-יושר לעם ישראל ומגן לעתות בצרה.

אותו ליל-הסדר, ואף זה שלמחרתו, שנשנה על פי אותה הצרימוניה, פעל על פרוז’אנסקי פעולה מרגעת קצת. הוא התחיל מתנחם ברעיון, כי ישתדל להפיק מכשרונו תועלת לעם העברי, כדי להטהר על-ידי זה מפשעו הלאומי.

לא ארכו הימים ובאה לידו ההזדמנות הראשונה לכך.

בנגב רוסיה פרצו ביהודים הפוגרומים הראשונים, תחת הרושם המדכא של המאורעות האלה פרסם פרוז’אנסקי בדפוס שני הקונטרסים האלה: א) “הטוב נעשה בהכותנו את היהודים?” וב') האם אשם היהודי במה שהוא יהודי?" שני הקונטרסים האלה שנכתבו בהרבה כשרון ספרותי ובהתלהבות, עשו בשעתם רושם גדול מאד בחוגי הקוראים הרוסים. בשני העתונים הראדיקאליים היו הולכים ומודפסים על הסדר במשך עת מרובה “מכתבים מתוך העם”, ששפטו קשה את הפרעות ואת המסיתים ביהודים. אחרי-כן הוציא פרוז’אנסקי שורה שלמה של ספורים גדולים וקטנים, שבהם הרים על נס את ארחות החיים היהודיים הפאטריארכאליים ובקר בקורת חריפה מאד את התפרדות המשפחה הישראלית, הנותנת אותותיה אותות בתוך הדור הצעיר.

אבל פרוז’אנסקי לא בא עדיין אל מנוחת-הנפש השלמה. בהזדמניות ידועות היה לבו מזדעזע בו מרוב כאב בזכרו את עותתו… הזדמנות כזו באה לידו בפגשו יום אחד ברחוב את היהודי, שפר לו באותו ליל-החורף על הספסל בתוך הגנה, כי הוא הולך לבוא בברית האמונה הלותרית. היהודי, אשר הלך בלוית עלם צעיר, העמיד את פרוז’אנסקי וישאלהו בחיוך:

מה שלומך? כיצד נחלצת מן המיצר?

ואתה – שאל אותו פרוז’אנסקי.

אני? – ענהו היהודי בגאון – אני הולכתי אותם שולל! האני אתנצר? יהי כן השלום אתם! יהודי הייתי ויהודי נשארתי עד היום.

– ואיך מניחים לך לגור כאן?

– אני יושב כאן כחוק וכמשפט: אומן אנכי: עושה דיו. בעת האחרונה הבאתי אלי הלום את בני-ביתי, וזה בני הבכור, תלמיד ישיבת וואלוזין.

כשמוע פרוז’אנסקי את הדברים האלה התכוץ לבו בקרבו. מבלתי יכולת להוציא מלה מפיו, נפרד פרידה אלמית מעל היהודי וילך לדרכו. בלכתו חשב כל העת מה מאושר הוא היהודי הזה שעמד בנסיון, ומה אומלל הוא, רפה-הרצון וקל-הדעת. בעברו בשנת 1885 דרך העיר ווילנה, ספר פרוז’אנסקי בשיחה עם הסופר הרוסי-עברי המפורסם ל. ליבאנדה, כי אין מעשה-השמד שלו פוסק מרדוף אותו כאות קין…

בשנת 1903, אחרי הפוגרום הקישינובי, פרסם פרוז’אנסקי מחברת, אשר הרעישה את דעת-הקהל, ושקרובה היתה להעמיד אותו בסכנה. כידוע נערך הפוגרום הזה על-ידי תעמולה חשאית מצד הממשלה הצארית של אותו הזמן. אחד מן המסיתים במקומו היה האנטישמי המפורסם פאוואלאקי קרושבאן, ממקורביו של נשיא סוד-המיניסטרים אז, צורר-היהודי הידוע פון פליווה. מחברתו של פרוז’אנסקי נקראה “חלומו של קרושבאן”, אבל על פי תכנה היתה סאטירה חריפה כלפי שרי-הממלכה הרוסים, וביחוד נגד פליווה. אך נודע על-ידי העתונים תוכן המחברת, הזמין פליווה אליו תיכף את פרוז’אנסקי ובלשון נמרצה דרש מאתו בירור-דבר. ברוב עמל עלה אז לפרוז’אנסקי להחלץ מצרה. בכל העתונות החוץ-לארצית נתפרסם פליווה לגנאי כמעורר הפוגרום הקישינובי, וכדי שלא להגדיל את השאון על אודותיו ביותר, מצא לפניו לטוב לטשטש את מעשה פרוז’אנסקי ולהשכיחו מן הלב.

בשים לב לכל זאת, הביטו בחוגי היהודים בפטרבורג על פרוז’אנסקי לא כעל מומר מפיר ברית-אחים, והכל התיחסו אליו כאל יהודי נאמן ודבק בעמו. ביחס זה מצא לעצמו קצת נחמה, יען כי מנוחה שלמה לא ידע לבו מעולם. אבל בשנותיו האחרונות שבו נעורו פצעיו הישנים, שלא נגלדו עדיין, בשל המקרה הזה, אשר, לפי דברי מקורביו, גרם הרבה לקצר ימיו.

זה היה בשנת 1912. פרוז’אנסקי כבר היה אז זקן וחלש ולא יכול לעבוד ונמצא במצב דחוק מאד. באותה עת חשבה “האגודה הספרותית היהודית שבפטרבורג” לערוך נשף של ספרות וזמרה לטובת שלום עליכם, שישב אז חולה באיטליה, ואחדים מן החברים השתדלו בדבר, כי חלק מן ההכנסה ינתן לפרוז’אנסקי היודע מחסור. אך נודע הדבר בקהל, פרסם מהר אחד הסופרים היהודים המפורסמים ב“ראזסווט” מחאה נמרצה נגד אלה הרוצים להעמיד במחיצה אחת את המומר פרוז’אנסקי על שלום עליכם.

– כך נאה לי! – אמר אז פרוז’אנסקי לאחד ממקורביו – אבל מאורע זה גרם לו יסורים נוראים.

– אחרי חיים ארוכים ורצוצים מת פרוז’אנסקי בשנות-המלחמה הראשונות מתוך מחסור ועוני.