לשאלוֹת הסכּמי-עבוֹדה

מאת

ברל כצנלסון

---

בּחינת דרכים וּמוּשׂגים (על הסכּם־עבוֹדה עם

מאת

ברל כצנלסון

הסתדרוּת האכּרים הלאוּמיים.)

(בּמוֹעצת ההסתדרוּת, י״ח בּאב תרצ״ד)

בּקוֹרוֹת מפלגוֹת הפּוֹעלים היהוּדיוֹת מצוּיה תוֹפעה שאפשר לכנוֹתה בּשם: גלגוּל של תיאוֹריה, מעין "גלגוּל של ניגוּן״, גלגוּל שסוֹפוֹ הנהוּ ההיפך הגמוּר מנקוּדת מוֹצאוֹ. אלה הנשבּעים בּוֹקר וערב בּשם בּרוּכוֹב, האם הם המַטיפים לנוּ כּאן: משק יהוּדי מיוּחד בּארץ־ישׂראל? להד״ם! יש משק ארצי ותוּ לא. ואם תשאל: והרי כּל תוֹרתוֹ של בּרוּכוֹב עוֹמדת על אוֹתה ההכּרה, כּי בּתחוּמי ההוָיה הכּלכּלית של ארצוֹת וּמדינוֹת קיימת מציאוּת כּלכּלית־יהוּדית ולה תנאיה המיוּחדים, פּרי השתלשלוּת היסטוֹרית מסוּימת? והרי על הכּרה זוֹ נלחם בּרוּכוֹב כּנגד התפיסה הבּוּנדאית, שהיתה מוֹדה בהוָיה יהוּדית לשוֹנית ותרבּוּתית בּלבד, אך לא בּהוָיה כּלכּלית מיוּחדת של יהוּדים וּממילא התעלמה מן שאלוֹת העבוֹדה וההגירה הנוֹבעוֹת ממנה? על זאת ישיבוּ "התלמידים״ כּי הם נאמנים לתוֹרת הרב ושוֹמרים עליה מכּל משמר: בּמשנתוֹ של בּרוּכוֹב מצאנוּ על מציאוּת יהוּדית־כּלכּלית בּבֶּרדיצ׳ב וּבוַרשה וּבניוּ־יוֹרק, אבל לא מצאנוּ שם כּלוּם על כּלכּלה יהוּדית מיוּחדת בּארץ־ישׂראל. אדרבּא, שם שָנינוּ כּי בּארץ־ישׂראל יקוּם "מרכּז־עבוֹדה טריטוֹריאַלי״, ואנוּ מחזיקים בּמשנה זוֹ בּכל כּוֹחנוּ); ולא יתכן שגם בּמרכּז־עבוֹדה טריטוֹריאַלי תתקיים כּלכּלה יהוּדית וגם בּוֹ נצטרך להתחבּט בשאלוֹתיה. לפיכך יוֹדעים הם, "התלמידים״, נאמנה כּי תל־אביב וּרחוֹבוֹת ונהלל ועין־חרוֹד ועזה וג׳נין וּבית־שאַן – משק אחד הוּא.

זוֹהי האירוֹניה שבּגלגוּל התיאוֹרטי, וקשה ממנה האירוֹניה שבּגלגוּל המעשׂי. “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, כּמוֹ כּל הזרמים הציוֹניים שבּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, הוֹרתם ולידתם בּמרד נגד הקיוּם הכּלכּלי־הגָלוּתי, ראשית אוֹנם וכינוּס המוֹניהם בּאוּ להם מן הזעקה המרה נגד דחיקת רגלי הפּוֹעל היהוּדי מעֶמדוֹת־עבוֹדה פּשוּטוֹת וראשוֹניוֹת, תמצית־תוֹרתם היתה התרעה על האסוֹן ועל הקלוֹן שבּקיוּם כּלכּלי־גָלוּתי. עכשיו נתגלגלוּ "פּוֹעלי־ציוֹן״ שׂמאל גלגוּלי־תיאוֹריה וגלגוּלי־חיים עד שהם מרכּינים פּוּמבּית את ראשם בּפני מסע־הנצחוֹן של הכּלכּלה הגָלוּתית כּאן, בּארץ שהוּכרזה על ידיהם ל״מרכּז־עבוֹדה טריטוֹריאַלי״ להמוֹני ישׂראל מבקשי עבוֹדה. ולא די להם שהם אוֹמרים "אמן״ אחרי מציאוּת אוֹיבת בּנפש לקיוּם מעמד־פּוֹעלים עברי, עוֹד הם מעמידים פּנים צהוּבּות של "פּיכּחוּת מעמדית״.

והרי הם, "הפּיכּחים״, מלגלגים עלינוּ ועל מאמצינוּ לעמוֹד בּגוּפנוּ בּפּרץ בּפני סכּנת הכּלכּלה המנַחם־מֶנדלית הנשקפת לנוּ. רצוֹננוּ לחנך את הפּוֹעל, שיהא רוֹאה לא רק מה שמתחת לחָטמוֹ, שיהא רוֹאה את עניניו ואת עניני מעמדוֹ לא רק בּשׂכר־עבוֹדה גבוֹה, ארעי וּמלאָכוּתי, שאין עמוֹ שוּם בּיצוּר־של־קבע לפּוֹעל העברי וּלכוֹחוֹ המעמדי, ושיהא מסוּגל למאמצי כּיבּוּש ועבוֹדה פּוֹריה ולרכישת עמדה איתנה בּעבוֹדה. את רצוֹננוֹ זה הם מבטלים בּתכלית הבּיטוּל בּקריאת־אירוֹניה שאין בּפיהם למעלה הימנה: "אוּדַרניקי!״ כּלוּם מזלזלים הם בּתוֹאר־הצטיינוּת זה, כּשהוּא ניתן שָם, בּרשוּתוֹ של השלטוֹן התקיף? חלילה. הם רק מלגלגים על דמוּת הפּוֹעל המצטיין כּאן, בּמפעלנוּ אנוּ, הזעיר והנלעג, בּמקוֹם שאין שלטוֹן אשר יחלק אוֹתוֹת־הצטיינוּת, בּמקוֹם שהכּוֹח הדוֹחף וּמדַרבּן למאמצים איננוּ אלא זה: החרדה לגוֹרל אַחים־עוֹלים וּמבקשי־עבוֹדה, דרבּן שאין בּוֹ כּידוּע, משוּם מעמדיוּת כּבּירה ונמרצה.

חוֹששני כּי אלה היוֹדעים להעריץ את האוּדַרניקים שם וּלבטל אוֹתם פּה לא היוּ מעוֹלם בּמצטיינים שם, כּשם שאינם שוּתפים למאמצי חלוּציוּת פּה.

לא לפי קו הסיעוֹת

ועכשיו, לויכּוּח הפּנימי המתנהל בּינינוּ, בּין אלה הנוֹשׂאים בּעוֹל בּקשת העבוֹדה לעוֹלה היהוּדי, בּעוֹל "כּיבּוּש העבוֹדה״ והמאמצים החלוּציים הנדרשים למענוֹ, והיוֹדעים את הערך המכריע של הנצחוֹן אוֹ הכּשלוֹן בּשטח זה בּשביל עלייתנוּ וקיוּמנוּ וגוֹרלנוּ הכּלכּלי והסוֹציאלי – ואפשר להוֹסיף: המדיני והתרבּוּתי – בּארץ. ואחזוֹר שוּב, למנוֹע מכשוֹל: הויכּוּח הזה מצדי אינוֹ לפי הקו המפריד בּין הסיעוֹת בּהסתדרוּת. אַל יראה "השוֹמר הצעיר״ את דברַי מוּפנים דוקא נגדוֹ. יש שגיאוֹת משוּתפוֹת לוֹ וּלחברי סיעתנוּ. בּיקרתי מכוּּונת לגוּפם של דברים, ואַל נא תקבּלוּ אוֹתה אחרת מכּפי כּונתה.

אנוּ עוֹמדים עכשיו בּמערכה הקשה בּיוֹתר מיוֹם היוֹת עוֹבד עברי בּין שבי ציוֹן. מה שיש לוֹמר על המנַשלים וּלהוֹקיע את פּשעיהם – אמרנוּ ועוֹד נאמר. כּאן רוֹצה אני לעמוֹד על פּשעינוּ אנוּ, על שגגוֹת ואי־הבנוֹת שלנוּ שבּהן נסתייעוּ החוֹתרים תחת העבוֹדה העברית.

זה שנים אחדוֹת עוֹמד נטע הרפּז וּשאר חברים אשר לא הרפּוּ ידיהם ממאמצי כּיבּוּש עבוֹדה בּמוֹשבה והם חוֹזרים וּמזהירים אוֹתנוּ על המצב הבּלתי־בּריא המתהווה בּמוֹשבה, על כּוֹשר־העבוֹדה של העוֹלה החדש ההוֹלך וּפוֹחת, על כּמה מוּשׂגים משוּבּשים המפריעים את השתרשוּת הפּוֹעל בּעבוֹדה. האַזהרוֹת לא מצאוּ הד.

נגד תלישוּת משקית

העוֹלה החדש לא מצא בּמוֹשבה בּשנים האחרוֹנוֹת אוירה שתכניס אוֹתוֹ לחיי עבוֹדה כּתיקוּנם, לא מצא בּמשק השׂכיר חברים מבוּגרים וּמוּשרשים שיסבּירוּ לוֹ את תפקידוֹ. הצעיר העוֹלה מן הגוֹלה, מן הציבּוּריוּת שבּגוֹלה, עם מוּשׂגיה השטחיים, עם תפיסתה המיוּחדת של מלחמת־המעמדוֹת, עם תלישוּתה המשקית ועם פּשטנוּתה הרעיוֹנית, לא תפס את מצבוֹ. פּעמים לא ידע להבחין בּין מלחמת־המעמד על עמדתוֹ ועל יעוּדוֹ לבין איבה־סתם, בּין הגנת עניניו וּכבוֹדוֹ של הפּוֹעל לבין ניצוּל הכּוֹח המעמדי למטרוֹת פּסוּלוֹת, בּין נשׂיאת דגל המעמד בּרמה לבין חילוּל שם הפּוֹעל.

התנוּעה כּוּלה היתה חייבת לראוֹת את הדבר הזה ולעמוֹד על משמר עניני הפּוֹעל ועתידוֹ של כּלל־הפּוֹעלים, אם גם בּניגוּד למוּשׂגים אוֹ לאינ­טרסים מדוּמים של פּוֹעל־פּרט אוֹ של חלקי־ציבּוּר חסרי נסיוֹן בּעבוֹדה וּבמשק וּבחיי הארץ וּביחסים בּין פּוֹעלים לבעלים. היתה זוֹ חוֹבה מעמדית גדוֹלה. אוּלם רק מעטים הבינוּ לחוֹבה זוֹ. ואלה לא נעזרוּ על ידי הציבּוּר, ועל ידי כּוֹחוֹת בּעלי־השפּעה בּציבּוּר. הדרישה ליחס רציני ואחראי של החבר בּמילוּי עבוֹדה נעשׂתה ל״בלתי־פּוֹפּוּלָרית״. ורק מעטים בּחרוּ להיוֹת בּלתי־פּוֹפּוּלָריים וּלחנך את הפּוֹעל להיוֹתוֹ אדם פּוֹרה בּעבוֹדה וּלנהל את עניני הפּוֹעל ואת הגנת עניניו בּפני המעבידים מתוֹך הבנה משקית מַקיפה. רבּים בּחרוּ בּדרך אחרת: ללכת לפי שוּרת ההתנגדוּת הפּחוּתה בּיֹותר, לראוֹת את דרישת פּריוֹן־העבוֹדה וּקביעת יחסים מסוּדרים בּין פּוֹעלים לבעלים כּ״פשרנוּת״ מזיקה ולשׂים לקלסה את המעטים אשר אינם מאמינים כּי כּוֹחוֹ של הפּוֹעל הוּא בּהפקרוּת וּבאנַרכיה. יערי מכריז עכשיו כּי גם "השוֹמר הצעיר״ הוּא בּעד חינוּך ליחס טוֹב לעבוֹדה. מה טוֹב. אך עלי לוֹמר לוֹ כּי חבריו בּמוֹשבה תפסוּ מקוֹם חשוּב (אף על פּי שהם לא היוּ היחידים) בּחינוּך להקלת־ראש בּערך פּריוֹן־העבוֹדה. וּכשהחברים העמלים בּביצוּר עמדוֹתינוּ בּמוֹשבה והרוֹאים את הנוֹלד היוּ בּאים אל ציבּוּרנוּ בּדרישוֹת אוֹ בּהצעוֹת להעלָאַת כּוֹשר־העבוֹדה של הפּוֹעל, ליצירת יחסים בּריאים וּמסוּדרים עם הבּעלים, אוֹ למניעת זעזוּעים שהפסדם המשקי והמעמדי בּצדם, היתה הזעקה מקיפה את המחנה: פּלשתים עליך, הפּוֹעל! מפּא״י "מוֹכרת״ אוֹתך! וגם מתוֹך חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל היוּ נגררים אחרי דקלַמַציה זו הפּוֹטרת מבּחינת הדברים לגוּפם כּל רעיוֹן בּריא, המקדם את עניני הפּוֹעל וּמגבּיר את כּוֹחוֹ, ניתן אצלנוּ להיפּסל בּקריאוֹת־הגנאי: "פּשרה״, "ויתוּר״, קריאוֹת שאין עליהן ערעוּר. המלה "הסכּם״ עצמה הפכה אצלנוּ לשם־גנאי, כּאילוּ ה״מלחמה״ היא המטרה ולא ההישׂג המתבּטא בּ״הסכּם״.

טרם למדוּ אצלנוּ להבין כּי החינוּך המעמדי הנאמן, חינוּך לחיי פּוֹעל־חלוּץ הכּוֹבש עבוֹדה ויוֹצר משק וּמשנה תנאים ורוֹכש השפּעה, חייב להכיל גם את חינוּך הפּוֹעל לתפיסה משקית, להכּרת זכוּיוֹתיו וגם חוֹבוֹתיו בּמשק, לדרישת זכוּיוֹתיו וּלמילוּי חוֹבוֹתיו, למוּשׂגים ריאַליים – ולא רוֹמַנטיים – על עניניו ועל דרכי מלחמתוֹ ועל הכּוֹחוֹת שבּהם הוּא מתנגש.

גם לאחר החינוּך הקיבּוּצי הניתן בּגוֹלה עוֹד נתקל כּל קיבּוּץ בּארץ, מכּל זרם שהוּא, בּצוֹרך לסַגל את חברוֹ החדש למציאוּת המשקית של הקיבּוּץ, למוּשׂגיה ולחוֹבוֹת הנוֹבעוֹת ממנה. קיים מרחק נפשי ושׂכלי – לגבּי הבנת צרכי המשק ונוֹרמוֹת העבודה והחיים בּתוֹכנוּ – בּין חבר הקיבּוּץ הותיק וּבין העוֹלה החדש. על אחת כּמה וכמה – חסרה לנוֹער העוֹלה הבנה בּתנאי העבוֹדה והיחסים הסוֹציאליים בּמשק השׂכירוּתי.

הבּא מן הגוֹלה מביא אתוֹ מטען מסוּים של רעיוֹנוֹת, מוּשׂגים והערכוֹת, והוּא שוֹמר אמוּנים גם לכמה ערכין אשר עבר זמנם ונסחף מקוֹמם. לא על נַקלה מעכּל כּל "דוֹר״־עליה את הנסיוֹן של קוֹדמיו. לא בּבת אחת רוֹכשים לעצמם דוֹרוֹת הפּוֹעלים־העוֹלים את הלקח המגוּבּש של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. יתכן כּי כּאן נקוּדת־הכּוֹבד של פּעוּלתנוּ. אם תנוּעת הפּוֹעלים לא תדע להנחיל לכל דוֹר ודוֹר של עוֹלים את תמצית נסיוֹנה, את חכמת־חייה, את תרבּוּתה החברתית, את מה שעבר ונבחן בּכוּר־המַצרף של מלחמוֹתיה וכיבּוּשיה וכשלוֹנוֹתיה – כּי אז היא נדוֹנה להיגָרר אחרי מוּשׂגיו של כּל גל־עליה, בּין מטוּשטשים וּבין מוּפרזים, לקדש את סגנוֹן־החיים השוֹלט בּכל "עוֹנה״ המשגרת לנוּ פּליטים, כּלוֹמר, לוַתר על התקדמוּת בּלתי־פּוֹסקת, ללכת מחיל אל דחי.

פּחד ההסכּמים מנַין?

יש להוֹדוֹת: ענין "הסכּמי־עבוֹדה״ עדיין איננוּ מחוּור בּקהלנוּ. עוֹד מפחידים בּוֹ תינוֹקוֹת מבוּגרים. הוּא מוּקף עב־ענן של אמרים מפוֹצצים, המרחפים בּעוֹלמוֹת ערטילָאים וּנטוּלים כּל כּוֹח הבחנה מציאוּתית. אמרים אלה צלילם עז, אוּלם הגיוֹנם המעמדי דל. הם משכּירים את הפּוֹעל וּמשקרים לוֹ. כּנביאי־השקר הם מבטיחים נצחוֹן בּכל מערכה וּמערפּלים את הראִיה וּמַתישים את הכּוֹח. ולא רק העוֹלה החדש, אשר לעתים איננוּ יוֹדע כּל תחנת־מעבר בּין היחסים הסוֹציאליים שבּכלכּלה נימוּשית והרוּסה לבין "קרב אחרוֹן״ בּמהפּכה הסוֹציאלית, לא רק הוּא מפחד מפּני הדחליל של "הסכּם״. גם על רבּים מהותיקים והמנוּסים מטיל ההסכּם אימה. גדוֹל כּוֹחה של שגרה. והתנאים המיוּחדים שבּהם צמחה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ ושבּהם התנהלה מלחמת הפּוֹעל השׂכיר גרמוּ לכך שהשגרה המזלזלת בּ״הסכּם״ חזקה אצלנוּ, אף על פּי שהפסדיה המעמדיים כּבר ניתנים לסיכּוּם בּרוּר.

בּעוֹלם הגדוֹל צמח מעמד הפּוֹעלים השׂכירים בּחיק התעשׂיה הקפּיט­ליסטית. ההוֹן קדם למעמד הפּוֹעלים המאוּרגן. בּעלי־ההוּן עמדוּ חזקים ותקיפים, מאוּרגנים וּמזוּינים, וּלעוּמתם פּוֹעל חלש, מעמיד צעדיו הראשוֹנים, וּמשלם בּקרבּנוֹת רבּים מחיר כּל פּסיעה נכבּשת. הפּוֹעל ידע את כּוֹח בּעליו, את הכּוֹח אשר לא יֵדע רחם, אשר ימחץ ולא ירָתע. וידע מה קשה המלחמה. וּלפיכך ידע הפּוֹעל להעריך לא רק את נשקוֹ המקצוֹעי – את השביתה – כּּי אם גם כּל תמיכה של דעת הקהל, כּל התחלה של תחוּקה סוֹציאלית, כּל הסכּם המקבּל תוֹקף משפּטי. לפיכך ידע מַרכּס, עם כּל מזגוֹ המַהפּכני, להוֹקיר את ההתחלה הצנוּעה של תחוּקה סוֹציאלית בּאנגליה. לפיכך למדוּ ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת הגדוֹלוֹת בּארצוֹת התעשׂיה להעריך את "הסכּמי־העבוֹדה״, והיוּ מגייסים את מיטב כּוֹחוֹתיהם למלחמה על כּריתת חוֹזי־עבוֹדה ועל שמירתם.

לא כּן היה בּארץ. כּאן קדם הפּוֹעל. עליית הפּוֹעלים מבקשי־עבוֹדה קדמה לעליית ההוֹן. הפּוֹעל יצר את עצמוֹ מתחילתוֹ כּכוֹח ציבּוֹרי מלוּכּד. המשק העלוּב של הארץ היה כּוּלוֹ אנַרכי. הפקרוּת גמוּרה היתה בּכּל. המשטר בּארץ לא ידע בּמשך שנים רבּוֹת שוּם הגנה על העוֹבד, גם לא כּבל את ידי העוֹבד מהילָחם וּמהתאַגד.

כּנגד תקיפוּתוֹ של המעביד־הפּרט, כּנגד בּצעוֹ, כּנגד "חוֹפש־הבּחירה״ שלוֹ, כּנגד שרירוּתוֹ, התיצב הפּוֹעל כּציבּוּר, המאוּחד בּסבלוֹתיו וּבתנאי קיוּמוֹ, מוּכן לקרב וּלקרבּן, אחוּז־רעיוֹן, מוּדרך בּלהט האידיאה. בּמלוֹא לחצוֹ הציבּוּרי חתר להקשוֹת על הבּעלים את "הנוֹחיוּת״ של העבוֹדה הזרה. וּמוּקף עבוֹדה זוֹלה וּמשוּעבּדת על סביבוֹתיו עלה מתוֹך השפל ויצר בּלחצוֹ הציבּוּרי אי כּלכּלי, אשר תנאיו שוֹנים בּהרבּה מכּל מה שידעה הארץ וידעוּ הארצוֹת הסמוּכוֹת. נצחוֹנוֹתיו של הפּוֹעל היוּ מרוּבּים. כּמה ממה שהוּשׂג בּעוֹלם הגדוֹל לאחר מלחמוֹת כּבדוֹת וּממוּשכוֹת ונפתלוֹת, ישרוֹת ועקיפוֹת, בּסיוּע ציבּוּרי וּממלכתי, השׂיג הפּוֹעל כּאן בּכוֹח תנוּפתוֹ ואִרגוּנוֹ בּלבד. גוֹרמים לאוּמיים עמדוּ לימינוֹ. תפקידוֹ החלוּצי הגבּיר את כּוֹחוֹ. לפיכך התרגל לראוֹת את הצד שכּנגד כּאגוֹז רך הנפצח על נקלה. הוּא ראה כּל הישׂג כּכיבּוּש בּל יִמוֹט, אשר אינוֹ זקוּק לביצוּר נוֹסף, כּיוֹצר תקדים בּטוּח. הוּא לא ראה צוֹרך בּ״חתימה של צד שלישי״, בּאישוּר משפּטי, בּהסכּם מוּכּר בּציבּוּר. אדרבּא, הוּא חשש ל״הסכּם״ שמא יכבּוֹל את ידיו מכּיבּוּשים נוֹספים. הוּא חשש לחוּקת עבוֹדה שמא תצמצם את כּוֹחוֹ הכּוֹבש. הוּא בּטח בּכוֹחוֹ בּלבד, וראה כּל מקרה־ניגוּד לחוּד, וראה כּל מעביד לחוּד.

הוּא ראה קוֹניוּנקטוּרה מעמדית חוֹלפת כּראוֹת יחס־­כּוֹחוֹת סוֹציאלי בּן־קיימא. הוּא בּטח בּה, זילזל בּביצוּר כּיבּוּשיו, וטעה טעוּת קשה. הוּא אמנם טעם את טעם התנגדוּתוֹ ואיבתוֹ של המעביד־הפּרט, אך את האיסטרטגיה שלוֹ בּנה על רפיפוּתו וּתחיחוּתוֹ של מעמד המעבידים. ונענש.

התקפת המעבידים

הצמיחה הקפּיטליסטית עשׂתה את שלה: המעבידים גדלוּ והעשירוּ והתלכּדוּ למעמד לוֹחם, תוֹקף, מתגרה. עילָאוּתוֹ הלאוּמית והחברתית של הפּוֹעל־החלוּץ עוֹררה בּקרבּם קנאה ותאוַת נקם סוֹציאלי. רגש זה חזק בּיוֹתר אצל מעבידי עבוֹדה זרה. המעביד־הפּרט איננוּ מסתפּק מעתה בּהגנת עניניו הפּרטיים. לחשבּוֹן ההוֹן והרוָחים וּליצר הבּצע נצטרף יצר השלטוֹן ותאוַת הפיצוּי החברתי. הפּריחה הכּלכּלית הגבּירה את כּוֹחוֹ והוֹסיפה תוֹקף להכּרתוֹ המעמדית. גם ליכּוּדוֹ ותקפּוֹ של הפּוֹעל שימשוּ גוֹרם מדַרבּן. לא עוֹד המעביד־הפּרט עוֹמד מעתה בּקשרי־מלחמה עם ציבּוּר הפּוֹעלים, אלא מעמד המעבידים. ואף על פּי שאינוֹ שלם בּתוֹכוֹ הנהוּ מגלה סוֹלידריוּת רבּה בּמלחמה עם הפּוֹעל. כּבר ראינוּ כּיצד שביתה אצל מעביד אחד גוֹררת השבּתה בּענף תעשׂיה שלם, כּיצד סכסוּך בּין קבּלני בּנין לפוֹעליהם מתחדד בּעזרת התאחדוּת האִכּרים, כּיצד כּל נסיוֹן של "שבירת״ שביתה, של הריסת קוֹאוֹפּרטיב מוֹצא לוֹ אוֹהדים ותוֹמכים. והמלחמה נגד הפּוֹעל היא רבּת־פּנים: נגד זכוּיותיו המוּניציפּליוֹת, נגד הסתדרוּתוֹ, בּעד אִרגוּני פּוֹעלים מתחרים, וּלבסוֹף – בּעד עבוֹדה זרה. וּמעמד המעבידים התקיף והמעשיר גם מצא לוֹ בּני־בּרית פּוֹליטיים וכוֹחוֹת מסַייעים: פּליטים ממחנה־העבוֹדה המשׂכּירים עצמם לרשוּת התקיפים, למעלה מזה – הממשלה וּמכשיריה הרבּים, ועל הכּל – מחנה פּוֹעלים מוּסתים נגד אחיהם המסגירים עצמם בּחימה שפוּכה לטירוּף "השבירה״.

אמנם שיטת השבירה וּפריעת פּרעוֹת בּפוֹעלים אין בּה משוּם תוֹספת בּריאוּת למשק, וההתגָרוּיוֹת בּהסתדרוּת בּעזרת אִרגוּני מפירי־שביתה אין בּהן כּדי להעשיר את הבּעלים (אפילוּ כּשהם נתמכים על ידי הסוֹלידריוּת של חבריהם), ויש גם בּין המעבידים המבינים כּי מחנוֹת "השוֹברים״ עשוּיים להקיז דם לא רק לתנוּעת הפּוֹעלים, אלא גם למשק ולבעליו – אוּלם בּשעת חדוה והשתוֹללוּת־יצרים־מעמדיים אין שׂמים לב לקטנוֹת כּאלה, אין נשמעים לדעה מיוּשבת ואין חוֹשבים חשבּוֹנוֹת לימים רחוֹקים. דיה לצרה בּשעתה. התקוה להתיש את כּוֹחה של ההסתדרוּת כּדאית היא לרבּים שבּגללה יפָּרע המשק ויהָרסוּ חיי החברה והאַלָמוּת תשתפּך בּראש חוּצוֹת, כּדאית היא גם למעריצי המשקיוּת והסדר ול״מתעבי״ האַלָמוּת.

רוֹמַנטיקה מעמדית

ועדיין רבּים בּקרבּנוּ חסידי המעמדיוּת הפּרימיטיבית אשר לא שמעוּ לקוֹל האוֹתוֹת הראשוֹנים ואינם שוֹמעים לקוֹל האוֹתוֹת האחרוֹנים. והם משעשעים את נפשם בּאמוּנה תפלה כּי כּכל אשר יִרבּוּ יסוּרי המלחמה כּן יִרבּוּ השַאנסים לנצחוֹן, וכי אוירת הסכּמים וחוֹזי־עבוֹדה וחוּקי־עבוּדה דנה את הפּוֹעל לחוּלשה וּלכשלוֹן, ואוירה של הפקרוּת מעמדית, של התגוֹששוּת בּלתי־מרוּסנת, של בּריחה ממרוּת ציבּוּרית היא המבטיחה לפּוֹעל כּי ידוֹ שלוֹ תהיה על העליוֹנה.

היוּ שעוֹת־כּוֹשר ויכוֹלנוּ ליצוֹר בּארץ יחסים מסוּדרים בּין פּוֹעלים למעבידים בּהיקף רחב (אַל תטעוּ בּדברַי. בּאָמרי "יחסים מסוּדרים״ איני מתכּוון לגן־עדן ולא למשטר סוֹציאליסטי. שוּם חוּקת־עבוֹדה ושוּם הסכּם־עבוֹדה אינם מוּבטחים מהתַנקשוּיוֹת ואינם פּוֹטרים את הפּוֹעל מעמידה בּמלוֹא־תחמָשתוֹ על משמר כּיבּוּשיו. ושוּם חוּקת־עבוֹדה ושוּם הסכּם אין בּהם כּדי למנוֹע את הפּוֹעל ממאמצים נוֹספים לקראת הישׂגים חדשים. ערכּוֹ של הסכּם אינוֹ אלא בּיִצוּב התנאים, בּביצוּר הכּיבּוּשים, בּהפחתת זעזוּעים, בּהכבּדה על התנַקשוּיוֹת. וּבזה ערכּוֹ הרב גם לפּוֹעל וגם למשק). החמצנוּ אוֹתן שעוֹת־כּוֹשר, כּי חברינוּ הפריזוּ בּהערכת יציבוּתה של הקוֹניוּנקטוּרה המעמדית שנראתה להם נוֹחה. הם זילזלוּ בּערך הישׂגים שהיה בּידם ליצב וּלבצר, זילזלוּ מתוֹך אמוּנה תמימה, כּי אם לא יסתפּקוּ בּזה ישׂיגוּ לאחר זמן יוֹתר. מנהלי הפּוֹליטיקה המקצוֹעית שלנוּ נמשלוּ לאוֹתוֹ מחנה כּוֹבש, אשר נחפּז לכבּוֹש ולא ידע לבצר את כּיבּוּשיו, ואשר מתוֹך אמוּנה בּכוֹחוֹ הכּוֹבש בּלבד נמנע מהיכּנס בּמשׂא־וּמתן וּמְסַכּם את תוֹצאוֹת כּיבּוּשיו בּשעה נוֹחה.

״ועדת החמישה־עשׂר״

היה היתה "ועדת החמישה־עשׂר״ לקביעת חוּקת הגנת העוֹבד בּראשוּתוֹ של ד״ר רוּפּין. חוּקה זוֹ – אילוּ הוּסכּמה בּוַעדה – היתה עתידה להתקבּל בּקוֹנגרס הציוֹני וליצוֹר עוּבדה משפּטית־לאוּמית, ואוּלי גם להשפּיע על תחוּקת העבוֹדה של הממשלה, וּלהווֹת גוֹרם פּרוֹגרסיבי בּארץ, לטוֹבת העוֹבד וּלטוֹבת המשק.

הוַעדה היתה קרוֹבה לגמר־עבוֹדתה. לא אוֹמַר שהמעבידים הלכוּ בּרצוֹן שלם לקראת קביעת החוּקה, שהם – המחבּבים לתבּוֹע "שלוֹם״ בּין מעמדוֹת – הבינוּ את הערך הרב של חוּקה זוֹ והקלוּ על קבּלתה. אבל עלי לוֹמר, לצערי, שגם חברינוּ לא הבינוּ אוֹתה שעה את ערכּה, את ערך סעיפיה השוֹנים ואת ערכּה עצמה בּתוֹר חוּקה כּוֹללת, המוּכּרת על ידי שני הצדדים ומאוּשרת על ידי הישוּב והתנוּעה הציוֹנית. שׂיחקה להם התקוה כּי מה שלא הוּשׂג בּמשׂא־וּמתן בּתוֹך הועדה יוּשׂג בּמשך הזמן בּאמצעים יוֹתר אפקטיביים, וּלפיכך השלימוּ בּלב קל עם התפּרדוּת החבילה. כּדאי לשוּב עכשיו וּלעיין בּפּרוֹטוֹכּוֹלים של אוֹתה ועדה, כּדי להיוָכח מה הפסיד ציבּוּר הפּוֹעלים וּמה הפסיד המשק הארץ־ישׂראלי והישוּב כּוּלוֹ בּאשר ויתרוּ על "ההסכּם״ ועל "הפּשרוֹת״ וּבחרוּ להמשיך בּסטאטוּס קבוֹ "החפשי״. כּּדאי לוֹ לציבּוּר הפּוֹעלים שיִמנה וידע, כּמה מלחמוֹת – מוּצלחוֹת וּמוּכשלוֹת – נאלצנוּ לאסוֹר מאז על דרישוֹת אלמנטריוֹת, שאוֹתה הצעת־חוּקה היתה מוּכנה להכּיר בּהן בּהחלטיוּת. וּמאידך, כּדאי להם לבעלי התעשׂיה בּארץ שיחַשבוּ את שׂכרם ואת הפסדיהם ואת שׂכרה והפסדה של התעשׂיה הארץ־ישׂראלית בּגלל זה שהם נשארוּ "חפשים״ וּפטוּרים מ״עוּלה״ של חוּקת־עבוֹדה.

הצעת ההסכּם הראשוֹן בּשרוֹן

והיוּ ימים של משׂא־וּמתן בּינינוּ לבין מוֹשבוֹת השרוֹן, שעדיין עמדוּ אז כּוּלן על בּסיס העבוֹדה העברית. עמדנוּ על סף חתימת הסכּם כּללי עם השרוֹן. ושוּב לא אוֹמַר שהאִכּרים היוּ נלהבים לאוֹתוֹ הסכּם. אבל רבּים רבּים מחברינוּ הטוֹבים בּמוֹשבוֹת התנגדוּ לוֹ. כּאלה, בּערך, היוּ הנימוּקים: מה מחַדש ההסכּם? עבוֹדה עברית – קיימת בּין כּה וכה. עבוֹדה מאוּרגנת־הסתדרוּתית – עוּבדה היא, בּכל השרוֹן. את שׂכר־העבוֹדה אינוֹ מעלה. וּבכן, למה ההסכּם? הוּא אינוֹ משנה מן הקיים, ואנוּ מקַוים כּי בּידינוּ לשנוֹתוֹ לטוֹבה.

נימוּקים אלה וכיוֹצא בּהם – כּּוֹחם היה רב. והם ניצחוּ: ההסכּם נדחה ונדחה. מאמציהם של "הפּשרנים״ המאמינים בּערך ההסכּמים היוּ לשוא. עכשיו יכוֹלים אנוּ לסקוֹר את התוֹצאוֹת. מה שנראָה לחברינוּ כּנכסי־צאן־בּרזל: עבוֹדה עברית שלמה ואִרגוּן פּוֹעלים אחד בּכל השרוֹן – היה לנחלת העָבר. מאז ניהלנוּ כּמה מלחמוֹת קשוֹת בּשרוֹן, אבל רוּבּן כּכוּלן לא על כּיבּוּשים חדשים, אלא על הגנת דברים ראשוֹניים. נלחמנוּ, והתוֹצאוֹת ידוּעוֹת: מאז הכניס אידלמן את אנשי "השבירה״ לשם התחרוּת בּהסתדרוּת ועד נישוּל הפּוֹעל העברי מן השרוֹן.

למי ניחא בּהֶפקרא?

ושוּב. אַל נא תתלוּ כּוָנוֹת זרוֹת בּדברַי. לא הצגתי ואיני מציג הסכּמים וחוּקת־עבוֹדה ישוּבית כּקמיע, כּסגוּלה בּדוּקה מפּני כּל התנקשוּת. טעוּת מכשילה היא מה שהפּוֹעל חוֹשב את המלחמה לקלה. המערכה כּבדה וּמוּרכּבת, וגוֹרמי ההתנקשוּת מרוּבּים. ואסוּר להשאיר פּרצה. גם הסכּמים טעוּנים הגנה. וגם הם יהיוּ בּטלים וּמבוּטלים אם הפּוֹעל יתפּרק את נשקוֹ. אך חוֹסר הסכּמים משאיר תמיד את הדרך פּתוּחה בּלי קו־הגנה ראשוֹן והוּא מקיים מצב המגרה וּמפַתה את האוֹיב לבל יחמיץ כּל שעת־תוּרפּה. שנוֹת האפלה שבּאוּ על תנוּעת הפּוֹעלים ועל העוֹלם כּוּלוֹ לימדוּנוּ כּי שוּם כּיבּוּש מדיני, סוֹציאלי ותרבּוּתי איננוּ מוּבטח לעוֹלם ועד אם אין לוֹ כּוֹחוֹת־הגנה מספּיקים, אך בּשנים אלה גם למדנוּ להכּיר מה חשוּב ללוֹחמים כּל קו־הגנה נוֹסף, כּל מצוּדה נוֹספת. והסכּם זה שמצרף לכיבּוּשיו של הפּוֹעל גם את הגוּשפּנקה המשפּטית ואת ההכּרה הציבּוּרית – אַל יהא קל בּעיניך. יִטעה הפּוֹעל אם הוּא יבנה את האיסטרטגיה המעמדית שלוֹ מתוֹך תפיסת "אני ואפסי עוֹד״. יש ויש גוֹרמים ואין להתעלם מהם, ואין לזלזל בּהם. ויטעה הפּוֹעל אם יהא סבוּר כּי בּרפיפוּת המרוּת הציבּוּרית יִגבּר כּוֹחוֹ. יש אחרים הסבוּרים כּי "בּהפקרא ניחא להם״. מעמד הפּוֹעלים – לא ניחא לוֹ בּהפקרא.

ואַל נא יגלוּ פּנים בּדברי כּי כּוֹחם של הפּוֹעלים נמצא – בּקו־הירידה. טעוּת היא. כּּלל־הפּוֹעלים בּארץ גדל הרבּה בּכמוּתוֹ, והוּא הולך וגדל בּלי הרף. משקיו וּמוֹסדוֹתיו מתבּצרים, ואין ספק כּי הוֹלכת וּמצטבּרת בּוֹ יכוֹלת רבּה. אלא שחסרים כּוֹחוֹת אשר יטפּחוּ ויגלוּ את היכוֹלת הגנוּזה ויַפנוּ אוֹתה לאפיקים של יצירה גדוֹלה ושל מלחמה גדוֹלה. אינני מתנבּא לימי שקט ושלוה ואיני נרתע מפּני ההכרח להילָחם מלחמוֹת פּוֹריוֹת, אבל אני מתקוֹמם נגד בּזבּוּז כּוֹחוֹתיו של הפּוֹעל לבטלה בּמערכוֹת אשר אין עמן ואי אפשר שיהיה עמן נצחוֹן והתקדמוּת, וּבתרוּעת־מרד על שׂפתים הן מַנחילוֹת לנוּ כּשלוֹנוֹת וּתבוּסוֹת.

זה כּמה שנים שאני קוֹרא תגָר על כּמה קוים של הפּוֹליטיקה שלנוּ בּמוֹשבה, שיש בּהם עצימת־עין מפּני הסכּנוֹת האוֹרבוֹת, החמצת הזדמנוּיוֹת של בּיצוּר עמדוֹת וגם הסתבּכוּת בּמלחמוֹת מיוּתרוֹת, שאין בּהן להוֹעיל, וּלהזיק יש בּהן.

פּריוֹן עבוֹדה

מַרדנוּת זוֹ בּשאלת "התוֹצרת״ מה מַשמעוּתה? מיעוּט התוֹצרת נעשׂה, חלקוֹ בּצדק וחלקוֹ בּהפרזה, לאחד הנימוּקים העיקריים בּמלחמה נגד עבוֹדה עברית. בּאה ההסתדרוּת וּמסכּימה לקביעת נוֹרמוֹת, אשר יבטיחוּ את פּריוֹן העבוֹדה. על כּך עוֹנים אצלנוּ בּמקהלה: שעבּוּד הפּוֹעל! מכּל מה שלמדנוּ בּדבר מלחמת־השחרוּר של הפּוֹעל לא שמענוּ שיראה את שעבּוּדוֹ בּכך שהוּא חייב לעשׂוֹת בּשעוֹת עבוֹדתוֹ מלאכה שלמה וּפוֹריה. בּתמימוּתנוּ אוֹ בּבערוּתנוּ היינוּ סבוּרים עד עתה כּי שעבּוּדוֹ של הפּוֹעל פּירוּשוֹ: השלילת זכוּת אִרגוּנוֹ, שלילת זכוּיוֹתיו המדיניוֹת, הרכּבת אדוֹנים לראשוֹ, וכיוֹצא בּאלה. אבל כּי תשלוּם שׂכר־העבוֹדה לפי פּריוֹנה נכנס בּגדר "שעבּוּד״, זוֹהי תוֹרה חדשה שנתחדשה אצלנוּ. לאמיתוֹ של דבר, אין תוֹרה זוֹ נחלתוֹ של הפּוֹעל העירוֹני שלנוּ, הרגיל בּכך והמקבּל כּדבר מוּבן מאליו כּי מַרבּה תוֹצרת מַרבּה שׂכר. אבל בּכּפר נתחדשה תוֹרה זוֹ ואף נתקדשה, וכל הכּוֹפר בּה נוֹגע ּבבבת עינוֹ של מעמד הפּוֹעלים.

וקלוּת־ראש אידיאוֹלוֹגית שנוֹהגים אצלנוּ בּשאלת פּריוֹן־העבוֹדה כּלוּם לא היתה לנוּ לרוֹעץ?

כּמעט שוּם פּוֹעל איננוּ בּא לארץ כּפוֹעל מוּגמר. לא מבּחינת כּוֹשר־העבוֹדה וידיעת־העבוֹדה ואף לא מצד רצוֹן־העבוֹדה. גם רצוֹן זה טעוּן חיזוּק. מעבר קשה הוּא לבן י״ח לעבוֹד יוֹם יוֹם עבוֹדה קשה, ואפילוּ בּמשק קיבּוּצי־עצמי אין אדם נעשׂה פּוֹעל טוֹב על רגל אחת, וּכשהוּא בּא למוֹשבה וּמוֹצא שם סגנוֹן סַלחני וּוַתרני לעצלנוּת וּלרשלנוּת בּעבוֹדה כּיצד יתחנך ויהיה לפוֹעל טוֹב?

יערי אמר כּי שום פּרדסן עוֹד לא פּשט את הרגל מחמת התוֹצרת הלקוּיה. אפשר. אבל סבוּרני כּי כּמה פּוֹעלים פּשטוּ את הרגל. ואיני רוֹצה בּשוּם אוֹפן שתנוּעת הפּוֹעלים תפשוֹט את הרגל. רצוֹננוּ ותפקידנוּ ליצוֹר מעמד פּוֹעלים בּוֹנה־ארץ ולא לטפּח בּטלנוּת ונַצלנוּת וּפּרזיטיזם בּלבוּש פּרוֹליטרי. הסוֹלידריוּת המעמדית מחייבת הגנה על החלש ועזרה לחלש, אך לא חיפּוּי על התנהגוּת שיש בּה חילוּל שם הפּוֹעל וסיכּוּן עמדוֹתיו.

קבּלנוּת חקלאית

חוּמרה יתירה החמיר על עצמוֹ הפּוֹעל החקלאי בּענין הקבּלנוּת. מה שהוּתר לפּוֹעל העירוֹני, מה שהוּתר לפוֹעל־בּנין בּמוֹשבה – נאסר על הפּוֹעל בּחקלאוּת. מדוּע?

יתכן שעצם העבוֹדה הקבּלנית כּרוּכוֹת בּה פּגימוֹת. ויש לבער אחריהן. ואם שיטת העבוֹדה בּקבּלנוּת היא עצמה פּסוּלה – תבוֹא ההסתדרוּת וּתבטל אוֹתה. אך מהוּ ההגיוֹן המעמדי שבּדבר שההסתדרוּת תהא נוֹהגת היתר בּקבּלנוּת בּכמה ענפי עבוֹדה, וּבעזרתה תאַפשר שם לפּוֹעל שׂכר גבוֹה, ותאסוֹר על הקבּלנוּת דוקא בּחקלאוּת, בּמקוֹם שהיאָבקוּת הפּוֹעל על קיוּמוֹ קשה בּיוֹתר?

מה קוֹבע את שיטוֹתינוּ המקוּדשוֹת, האם הגיוֹן משקי וסוֹציאלי החָל על התנוּעה כּוּלה אוֹ צירוּף השתלשלוּיוֹת וּמקרים המתקבּל כּגזירה מעמדית עילָאית?

אגב, היוּ ימים והפּוֹעל החקלאי שׂם את תקותוֹ דוקא בּיציאה מתחת ידי "המשגיח״ לעבוֹדת קבּלנוּת חפשית, שהוּא מסדר אוֹתה כּרצוֹנוֹ ועל אחריוּתוֹ וראה בּה דרגה גבוֹהה יוֹתר בּסידוּר תנאי עבוֹדתוֹ. עוֹד הועידה החקלאית השניה שנתכּנסה בּפתח־תקוה, לפני כּ״ב שבים, הכריזה על הצוֹרך בּיצירת קבוּצוֹת קבּלניוֹת. ואכן, קבוּצוֹתינוּ הראשוֹנוֹת בּמטעים: בּ״דוֹרשי־ציוֹן״, בּ״גן־שמוּאל״ ו״אחַוה״ ו״עבוֹדה״, נבנוּ וגדלוּ בּעיקר על יסוֹד הקבּלנוּת.וּפתאוֹם נגלָה כּי יש חוֹק מעמדי בּל־יעבוֹר בּמוֹשבה: עבוֹדה יוֹמית דוקא . כּלוֹמר: בּחקלאוּת קשוּר הפּוֹעל לשׂכר יוֹמוֹ, הזעוּם. גם חריצוּת וּפריוֹן עבוֹדה לא יעזרוּ לוֹ. וּבעיר, וּבבנין – שָׁאנִי. שם הוּא יכוֹל להתעלוֹת. רק בּחקלאוּת הוּא חייב בּחוּמרוֹת מיוּחדות, חייב לנהוֹג בּמרוֹם הצדקוּת המעמדית. מה התוֹצאה? הפּוֹעל אוֹמר: יהיוּ האחרים צדיקים גמוּרים, ואני אלך לי. דייני בּמה שקיימתי עד עכשיו. אכן, שיטה כּלכּלית חסוּדה זוֹ שהשליטוּ בּמוֹשבה גם לה יד בּבּריחה המחרידה מן הכּפר.

לשכּת־עבוֹדה

וּמן המוּשׂגים העיקריים שנתקדשוּ בּמוֹשבה: לשכּת־עבוֹדה מעמדית. מי שמסכּים לסידוּר אחר של לשכּת־העבוֹדה אוֹמרים לוֹ: אתה מַפקיר נכס מעמדי יקר, אתה מַסגיר את מכשיר האִרגוּן שלנוּ.

אגב, היוּ ימים וּ״פוֹעלי־ציוֹן״ שׂמאל, חסידי הלשכּה "המעמדית״ כּיוֹם, תבעוּ לשכּת־עבוֹדה מוּניציפּלית דוקא. אבל מי יזכּוֹר נוֹשנוֹת? עכשיו הוּרמה לשכּת־העבוֹדה בּצוּרתה הקיימת למדרגת עיקרוֹן מעמדי.

ואני אינני רוֹאה בּזה אלא קידוּש מציאוּת מקרית. לא מרצוֹננוּ, לא בּמחשבה מעמדית תחילה יצרנוּ את הלשכּה בּצוּרתה הקיימת, אלא על כּרחנוּ. מראשית ימינוּ בּיקשנוּ לשתף בּעוֹל הדאגה להמצאת עבוֹדה את האִכּר. לא חפצנוּ להטיל על הלשכּה שוּם תפקידים אחרים מלבד המצאת עבוֹדה וחלוּקתה, וידענוּ כּי בּלי שיתוּף האִכּרים תהיה פּעוּלתה פּחוּתה. רדפנוּ אחריהם, והם לא נענוּ (מלבד יחידים). להם היה ניחא גם בּלי "לשכּה״. הספּיק שוּק העבוֹדה "על יד הדוֹאר״. לא היתה לנו בּרירה, והקימוֹנוּ לשכּה משלנוּ. ממילא קיבּלה צוּרה של מוֹסד הסתדרוּתי. יתכן כּי בּמשך הימים היה נוֹח להטיל עליה תפקידים אִרגוּניים. אבל לא לכך נוֹצרה. ערכּה של הלשכּה הוּא בּמידת יכלתה להמציא עבוֹדה, לגלוּת מקוּרוֹת עבוֹדה. מה בּצע בּנאמנוּתה המעמדית אם תש כּוֹחה בּשוּק העבוֹדה? והלשכּה ההסתדרוּתית בּמוֹשבה מעוֹרבת, ללא השתתפוּת האִכּרים, נדוֹנה מתחילת בּרייתה לקיוּם עלוּב. אבל התרגלנוּ בּכך והתרגלנוּ להאמין כּי טוֹב לנוּ בּכך, וכל שינוּי מן המַטבּע שנתקדש ממיט שוֹאה על מעמד הפּוֹעלים, וחייבים אנוּ ליהרג ולא לעבוֹר על צוּרת־אִרגוּן זוֹ של הלשכּה.

בּשרוֹן היה מצב אחר. העבוֹדה העברית השלמה שיותה ממילא ערך אחר ללשכּה. התחילוּ האִכּרים תוֹבעים, "לשכּה משוּתפת״. וּבמקוֹם שנאמר אנחנו לאִכּרים: בּבקשה, רבּוֹתי, היכּנסוּ ללשכּה ותעזרוּ לשׂאת בּעוֹל דאגוֹתיה, וּבפרט בּעוֹל יצירת עבוֹדה בּעוֹנוֹת המתוֹת אוֹ המצאת עבוֹדה לפוֹעלת וכוּ' (הם הם תפקידי הלשכּה) ואנחנוּ נהיה התוֹבעים ולוֹחצים על הלשכּה שתמלא את תפקידה בּאמוּנה – בּמקוֹם זה הכרזנוּ על הלשכּה כּעל נכס מעמדי דוקא, וּפתחנוּ את כּל השערים בּפני הדמַגוֹגיה של רביזיוֹניסטים שצעקוּ: הבוּ לנוּ לשכּה לאוּמית, לשכּה נייטרלית! וגם סמילנסקי החרה־החזיק: לשכּה נייטרלית! הלא תבינוּ כּמה נחוּצה לשכּה נייטרלית למשה סמילנסקי, ועד כּמה מוּכן עַם־הבּוּסתנאים בּמוֹשבה המעוֹרבת לשׂאת בּעוּלה וּבאחריוּתה של לשכּת־עבוֹדה עברית.

לפני עשׂרים שנה הצעתי אני, מטעם ההסתדרוּת החקלאית, הקמת לשכּה משוּתפת אוֹ נייטרלית (אז עוֹד לא "העמיקוּ״ כּל כּך בּהגדרוֹת) וּבוֹררוּת ישוּבית. סמילנסקי לא קיבּל אז. ולא היה לוֹ צוֹרך בּכך. עצם הדרישה לתיווּך וּלבוֹררוּת נשמעה אז כּרדיקליוּת מחוּצפת, כּרצוֹן "להתערב״ בּעניניו של האִכּר. בּהֶפקרא היה ניחא להם. עכשיו נתַנוּ אנחנוּ להם להמשיך בּהפקרוּת בּשוּק־העבוֹדה, להשתמט תמיד מעבוֹדה עברית, להחרים עבוֹדה מאוּרגנת, להעדיף אִרגוּני "שבירה״, ועם כּל זה להוֹפיע בּפני העוֹלם כּחסידי "רגוּלַציה לאוּמית״, כּדוֹרשים, כּביכוֹל, זכוּת־עבוֹדה שוה לכל יהוּדי, כּמתקוֹממים נגד "מוֹנוֹפּוֹלין״ וּכמגיני היהוּדי "סתם״ המבקש עבוֹדה. נאחזנוּ בּמכשיר לא־יִצלח, דבקנוּ בּוֹ ונתַנוּ לוֹ שיהָפך נשק מוּרעל נגדנוּ.

כּיצד מבקרים הסכּם

הסכּם־העבוֹדה עם "החקלאים הלאוּמיים״ נתקף הרבּה. אני מוֹדה כּי ההסכּם איננוּ אידיאלי ואיננוּ מכיל כּל מה שהסכּם־עבוֹדה צריך להכיל. ואני מצטער שאין בּוֹ העלָאַת השׂכר היסוֹדי בּחקלאוּת, העלאה שאפילוּ כּמה מהאִכּרים כּבר הכּירוּ בּצדקתה, אוּלם לרוּח הבּיקוֹרת השׂוֹררת אצלנוּ אָפיינית הזעקה המרה של "השעבּוּד״: ההסכּם משעבּד את העוֹלה החדש, אם האִכּר איננוּ מחליף אוֹתוֹ בּמשך עשׂרת הימים הראשוֹנים חייב הוּא לעבוֹד אצל אוֹתוֹ אִכּר עד חדשַים. הזוֹעקים שכחוּ, ראשית, כּי כּל אוֹרך "השעבּוּד\״ הזה אינוֹ אלא חדשַים, ושנית, שהעוֹלה החדש נהנה לפי ההסכּם מזכוּת מיוּחדת, שאין מוֹדדים את שׂכר עבוֹדתוֹ בּמידת תוֹצרתוֹ. הרי זוֹ הקלה חשוּבה לעוֹלה בּימי עבוֹדתוֹ הראשוֹנים.

איני מתכּוון לבדוֹק את ההסכּם לסעיפיו. עמדתי על הסעיף האמוּר, ששימש נוֹשׂא לקטרוּג, מפּני שיש בּוֹ רק להעיר על כּשרוֹן־ההפרזה הטוֹב עלינוּ.

אין להעריך את ההסכּם הזה מבּחינה פּרוֹפֶסיוֹנַלית בּלבד. צריך להעריכוֹ גם מבּחינת המקוֹם והזמן. ודאי, ערכּוֹ פּחוּת מערך אוֹתוֹ הסכּם שניסחנוּ לפני כּמה שנים בּמשׂא־וּמתן עם מוֹשבוֹת השרוֹן, ולא נתקבּל בּשעתוֹ. ותכנוֹ פּחוּת משוּם שהיקפוֹ פּחוּת. מפּני שאין לנוּ עכשיו גוּש שלם של מוֹשבוֹת השרוֹן הרוֹצוֹת בּעבוֹדה עברית. ודוקא מזה יש ללמוֹד. וחבל שמכּל אלה שעיכּבוּ בּשעתם את חתימת אוֹתוֹ הסכּם ראשוֹן אין אף אחד אשר יקוּם עכשיו ויוֹדה בּגלוּי כּי שגה אז, וכי שגיאתוֹ גרמה תקלה והפסד לעניני הפּוֹעל וּלמעמדוֹ בּמוֹשבה. אכן, גם בּיחסים כּלכּליים וסוֹציאליים יש להיזהר מפּני חזרה על אוֹתה מעשׂיה מימי החוּרבּן, מעשׂיה בּשליחה של מַרתא בּת בֵּיתוּס שנשלח לשוּק להביא סוֹלת וּמצא שהסוֹלת נזדבּנה כּוּלה, חשש לקחת ממה שיש והלך והחזיר ידיעה לגברתוֹ כּי סוֹלת אין. נצטוה להביא פת נקיה, חזר והוֹדיע כּי אין פּת נקיה ויש פּת קיבּר. עד שחזר נזדבּנה גם זוֹ. וכן עוֹד ועוֹד.

המערכה בּשרוֹן

את ההסכּם עם החקלאים הלאוּמיים צריך להעריך לאוֹר המערכה אשר בּה אנוּ עוֹמדים כּיוֹם. מערכה כּזוֹ עוֹד לא היתה לנוּ מיוֹם היוֹת תנוּעת פּוֹעלים בּארץ.

בּוּסתנאיוּת מַשמינה, תקיפה וּמַתקיפה. אינה מסתפּקת בּעבוֹדה הערבית והחוֹרנית אצלה. עינה צרה בּאוֹתם האִיים הפּרדסניים, הנוֹהגים בּעבוֹדה עברית מלאה. למה יהיוּ אלה לה למזכּירי־עווֹן?

ואִתה בּברית – השלטוֹן המכּה אוֹתנוּ בּחוֹסר העליה וכוֹפה עלינוּ עבוֹדה זרה, וּמטיל עלינוּ (לפי יזמת התאַחדוּת האִכּרים) חוּקת־משמרוֹת. וּלעזרתה עוֹמדת המשטרה. אגרוֹפים, אַלוֹת, בּתי־סוֹהר.

ויש משפּט בּארץ. וּביחסוֹ לעבוֹדה העברית הנלחמת על נפשה – נוֹכחנוּ.

ועל הכּל – התוֹצאה של חוֹסר עליה: לא היה צבא־עבוֹדה למערכה זוֹ. וּמחסוֹר זה הוּא שקבע את תוֹצאוֹתיה המעשׂיוֹת הבּלתי־אמצעיוֹת של המערכה: בּלי אניוֹת רבּוֹת של עוֹלים אשר יספּיקוּ גם לעיר וגם למוֹשבה, גם למרכּזים המוֹשכים וגם למקוֹמוֹת המרוּחקים – אין כּל תקוה לקיים את עמדוֹת העבוֹדה. שׂמנוּ את תקותנוּ בּעוֹד אניה ועוֹד אניה, הם יצילוּ. ואלה לא הספּיקוּ. נוֹדה: בּרית המנַשלים עם הממשלה חזקה מאתנוּ בּמערכה זוֹ. אך האם מפּני כּך נזלזל בּערך מלחמתנוּ? כּּלוּם זוֹהי המערכה האחרוֹנה?

עוֹד ימים רבּים עתיד הפּוֹעל העברי להיאָבק על זכוּתוֹ לעבוֹדה, כּלוֹמר: למקוֹם לעצמוֹ וּלעמוֹ תחת השמש. עוֹד ריבּוֹא־רבבוֹת יהוּדים ידפּקוּ על שערי הארץ ויבקשוּ מקלט, כּלוֹמר – קוֹדם כּל: עבוֹדה. וגוֹרלם של כּל אלה יהא נחתך על פּי זה, אם נצליח ואם לא נצליח לבצר להם כּאן מקוֹם־עבוֹדה. ולא בּמערכה אחת יחָתך הגוֹרל. וגם מערכה אשר אינה מביאה את התוֹצאה המעשׂית הבּלתי־אמצעית הרצוּיה יכוֹלה וּצריכה לשמש בּאַחריתה לנצחוֹן. כּמה פּעמים נכשלוּ אנשי העליה השניה בּמאמציהם, אבל המאמצים הללוּ – ״שלא הוּכתרוּ בּהצלחה״ – נצטרפוּ לסך־הכּל של חרישה וּזריעה בּהכּרת המוֹנים ושל גיבּוּש הכּוֹח אשר שבע יפּוֹל וקם, ולא ישוּב ריקם.

זעקת המשמרוֹת השקטוֹת

וּמבּחינה זוֹ יש להעריך את המערכה בּכפר־סבא. כּמה ליגלגוּ על המשמרוֹת השקטוֹת, כּמה בּיקשוּ להוֹכיח שהמנַשל הציניקן לא יבּהל מפּניהן. וחברינוּ העוֹמדים בּמשמרוֹת כּמה מהם נפלוּ בּרוּחם למראה אי־פּוֹריוּתה של המשמרת. אך גם אלה וגם אלה נתעלם מעיניהם משקלה הפּנימי של המשמרת, תפקידה החינוּכי וכוֹח חדירתה להכּרת־המוֹנים בּישוּב וּבציוֹנוּת.

מעוֹלם, גם בּתקוּפוֹת של חוֹסר־עבוֹדה ורעב המוֹני, שחזרוּ עלינוּ לא פּעם, לא נשמעה בּרמה תביעת העבוֹדה העברית כּמוֹ בּמערכת כּפר־סבא. מתוֹך המשמרוֹת השקטוֹת בּקעה ועלתה זעקת העבוֹדה העברית, וּבעצם ימי השׂוֹבע והגיאוּת והשמנת הלבבוֹת קרענוּ את יריעת השאננוּת וגילינוּ לישוּב וגם לגוֹלה את אימת הנישוּל והעקירה המרחפת על ראש הישוּב העברי.

וקוֹל המשמרת נשמע. זאת הפּעם הראשוֹנה שמלחמת העבוֹדה העברית לא נשארה בּתחוּמי ההסתדרוּת בּלבד. ודאי קראתם בּ״דבר״ את הנאוּמים של מוֹרים וסוֹפרים בּקלוּבּ "מַסד״: "למה הלכנוּ למשמרת?״ חבל שלדברים הללוּ לא נמצאוּ גוֹאלים וקנאים אשר ידבּירוּ את כּתלי הבּנינים, ואשר ישלחוּם בּתפוּצוֹת ישׂראל. ולא יחידים בּלבד נענוּ לקריאתנוּ, כּי אם גם סוּגים רבּים והסתדרוּיוֹת שלמוֹת. נזכּוֹר בּיחוּד את מרכּז המוֹרים ואת ועד אגוּדת הסוֹפרים (וצר לי לוֹמר, אלא שחוֹבה היא לוֹמר: תגוּבתוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים הרחב לא הלמה כּלל וּכלל את גוֹדל הענין ואת חוֹמר הענין. מעטים נתנוּ הרבּה, ורבּים לא נתנוּ אלא מעט. מעטים נתנוּ חדשי־עבוֹדה. נפרדוּ מעל משפּחוֹתיהם וּמשקיהם והלכוּ לעבוֹדה שׂכירה בּמוֹשבה, על כּל מַנעמיה. הלכוּ למאסר. קידשוּ את שם ההסתדרוּת. אבל כּלוּם חי בּזה הציבּוּר בּמידת הראוּי? כּלוּם גילה בּזה ציבּוּר הפּוֹעלים את כּל יכלתוֹ? האין כּאן אוֹתוֹת מדאיגים?).

יחסנוּ לחקלאים הלאוּמיים

וּלאוֹר מערכה זוֹ יש לראוֹת את ההסכּם הזעיר עם החקלאים הלאוּמיים. אנוּ דנים בּדבר בּלי שמץ אידיאַליזציה. זהוּ ארגוּן של בּעלים. ויש להם אינטרסים של בּעלים. המשׂא־וּמתן לא טישטש את ניגוּדי־האינטרסים בּינינוּ לביניהם. אבל יהא בּזה משוּם קלוּת־דעת ותוֹרנוּת פּשטנית אם הניגוּד החשוּב הזה יסתיר מעינינוּ את השיתוּף החשוּב: את היוֹתנוּ משוּתפים אִתם בּמלחמת העבוֹדה העברית על קיוּמה. בּעצם התקפת הנישוּל, בּעצם חוֹסר הידים העבריוֹת והנזקים הרבּים הנגרמים על ידי כּך לפּרדסן הנאמן עם העבוֹדה העברית, בּעצם הפּיתוּיים הרבּים וה״נוֹחוּיוֹת״ הרבּוֹת לכל מחרים וּמנַשל – עוֹמדים אלה בּגבוּרה וּמביאים את קרבּנוֹתיהם למען המשק העברי, שלא יהָפך למלה ריקה, וּמתאַגדים למען התחזק ולא להיסחף בּזרם העכוּר. והסכּם־עבוֹדה בּינינוּ לבינם – מלבד תפקידוֹ ליצב את תנאי העבוֹדה הקיימים ולמנוֹע התנַקשוּיוֹת – יש לוֹ עוֹד תפקיד: להעדיף – מבּחינת הספקת ידים עוֹבדוֹת – את המשק העברי השלם על המשק הקיים בּעבוֹדה מעוֹרבת וּלהגבּיר את כּוֹח עמידתם של החקלאים הלאוּמיים על משמר העבוֹדה העברית בּמוֹשבה.

שיטה זוֹ, שבּה נקטה ההסתדרוּת לאחר לקח רב, אינה נראית לרבּים, הסבוּרים כּי מרוֹם הנאמנוּת המעמדית והאיסטרטגיה הסוֹציאליסטית היא לחדד את היחסים וּלהחריף את המלחמה דוקא עם אלה "התלוּיים״ בּנוּ, המקבּלים עליהם את מצווֹת העבוֹדה העברית. קיימת פּרקטיקה עשירה בּמגמה זוֹ והיא גם הביאה את "פּריה״: ההיא עוֹזרת לדחוֹף חוּגים פּחוֹת חסוּנים לזרוֹעוֹת המחרימים.

בּפּרקטיקה זוֹ אין כּל חידוּש. לאסוֹנוֹ של מעמד הפּוֹעלים בּשנים קשוֹת אלוּ רבּוּ בּתוֹכוֹ החכמים אשר לימדוּ אוֹתוֹ לפלג וּלפוֹרר את עצמוֹ וּללַכּד וּלגַבּש את מתנגדיו וצוֹרריו. ואנחנוּ כּאן, אשר בּכמה דברים העזנוּ לחטוֹא למוּשׂגים המקוּבּלים וּמקוּדשים אצל מפלגוֹת הפּוֹעלים השליטוֹת, העזנוּ גם בּזה לשנוֹת מן המטבּע המקוּבּל: בּשנוֹת הפּירוּד העוֹלמי וּמלחמת־אחים בּמחנה העוֹבדים בּיקשנוּ אנחנוּ כּאן את דרך האיחוּד, ולא "החזית המאוּחדת״ העשירה בּתכסיסים וּבתמרוֹנוֹת וּבפוּלמוֹסין, אלא דרך האיחוּד האמיתי – ההסתדרוּת האחת והכּוֹללת. ואין לנוּ להתבּייש על "סטיה״ זוֹ מ״דרך־המלך״ של תנוּעת הפּוֹעלים בּימינוּ. וגם לגבּי כּל אלה שאינם נמצאים אתנוּ בּמחיצה מעמדית וסוֹציאלית אחת אנחנוּ מעיזים לנהוֹג לא לפי התיאוֹריה הרוֹאה בּכל מי שאיננוּ אתנוּ "גוּש ריאַקציוֹני אחד״, שאין לוֹ תקנה. אנחנוּ מבחינים בּוֹ בּין אנשי "שבירה״ וּבריוֹנוּת לבין אנשי בּניה ותרבּוּת, מבחינים בּין מציפי הישוּב בּעבוֹדה זרה וזוֹלה לבין הנאמנים עם העבוֹדה העברית להלכה וּלמעשֹה. נמדוֹד לכל חוּג בּמידה הראוּיה לוֹ.

הפּיקחים הכּוֹפרים והפּתאים המאמינים

יערי ראה צוֹרך להכריז בּוַדאוּת כּי "אין כּבר עכשיו פּה אדם המאמין בּעבוֹדה עברית בּמאה אחוּזים״. אם כּדבריו כּן הוּא הרי זה, כּנראה, נצחוֹנוֹ שלוֹ, של יערי. את נעימת הנצחוֹן הלא שמענוּ גם בּדבריו האחרים: נוּצח, כּידוּע, הסוֹצאינטֶרן; נוּצח, כּידוּע, חקוֹמאינטרן; וּבכן – ניצח "השוֹמר הצעיר״… אַשריהוּ וטוֹב לוֹ.

איני יוֹדע מי מסר לוֹ ליערי יפּוּי־כּוֹח להכרזה זוֹ. על כּל פּנים לא אני. אם "הכּל״ כּבר חכמוּ עד כּדי כּפירה, בּוֹחר אני להישאר הפּתי המאמין. אגב, למען הדיוּק: מפקפּק אני אם "עבוֹדה עברית בּמאה אחוּזים״ זהוּ דבר שבּאמוּנה. בּשבילי זהוּ ענין של הכּרה, רצוֹן וּמאמצים. יתכן שיערי יוֹדע כּי מחנה "הפּיכּחים״ הבּלתי־מאמינים גדל. יתכן כּי בּימים אלה, שהם ימי נסיוֹן לעצם העבוֹדה העברית, יוֹצאים מן החוֹרים כּל קטני־אמוּנה וּקטני־רצוֹן והם מכריזים בּאוֹמץ לבב על התפּכּחוּתם ועל תגלית־כּפירתם אוֹ על רצוֹנם שלא לרצוֹת והם עוֹד מבּיטים בּגוֹדל־לבב על "הפּתאים־המאמינים״ ויש שהם גם יוֹדעים ועדים כּי לאמיתוֹ של דבר אין כּבר אדם מאמין בּכמוֹ אלה. אך אַל נא בּגוֹדל־לבב!

לא רק ידיד יוּכּר בּעת־צרה, גם רעיוֹן וגם נוֹשׂא־רעיוֹן. לא חדשה היא כּי מדי בּוֹא שעת־נסיוֹן לרעיוֹן מתרבּים החכמים והנבוֹנים היוֹדעים להוֹכיח כּי אין בּוֹ ממש, וּמבּית וּמחוּץ פּוֹרצים המתנבּאים כּי הוּא "עתיד לפשוֹט את הרגל״.

אך לא כּל רעיוֹן נאוֹת לקבּל עליו גזר־דין של תקיפי השעה המוּמחים להמית, ואם יש בּוֹ בּרעיוֹן כּוֹח, ואם יש לוֹ כּוֹחוֹת חיים המנַשׂאים אוֹתוֹ, כּי אז עוֹד עתיד הנדוֹן למיתה להוֹשיט לשוֹן לדייניו וּלכל ה״חברא קדישא״.

הזוֹכרים אַתם את הנבוּאוֹת הפּסקניוֹת שהיוּ משמיעים אצלנוּ לא כּבר, בּשנוֹת המַשבּר הכּלכּלי וּבשנוֹת המַשבּר המדיני? הזוֹכרים אַתם על מה גזרוּ אז אנשים חכמים כּלָיה? מה היוּ אוֹמרים אז למי שהיה "מאמין״ בּעליה של 40.000 לשנה? לא אֶמנה עכשיו את כּל אוֹתם הדברים שנחשבוּ בּאוֹתם הימים כּחלוֹמוֹת שנתבּדוּ (ורק פּתאים אוֹ בּדאים עוֹד מחזיקים בּהם) – ועכשיו הנה הנם גילוּיים טבעיים של מציאוֹת וַדאית.

וּמה קרה? מה נשתנה, מה נפל, שנהיה חייבים "להאמין״ בּעבוֹדה עברית שלא בּמאה אחוּזים?

אילוּ הגענוּ לידי מצב שיש בּו 90% עבוֹדה עברית, תשעים אחוּזים ממשיים וּוַדאים, ואנוּ היינוּ עוֹמדים וטוֹרחים להשׂיג את עשׂרת האחוּזים האחרוֹנים, ואז היה בּא יערי וטוֹען בּשם עוּבדוֹת מסַייעוֹת לוֹ ואוֹמר לנוּ: חדלוּ לכם מעשׂרת אלה, הלא אמרנוּ, חוֹמה אחרוֹנה זוֹ לא תבקיעוּ ולא כּדאי לכם לכבּוֹש אוֹתה, ו״שוּם אדם כּבר אינוֹ מאמין עתה בּעבוֹדה עברית בּמאה אחוּזים״, היה אוּלי טעם ל״מזמוֹר למנצח״ זה.

עכשיו, שלא עשׂרת האחוּזים האחרוֹנים הם ממנוּ והלאה, אלא עשׂרת האחוּזים הראשוֹנים הם בּחזקת סכּנה גדוֹלה; עכשיו כּשאנוּ מפסידים יוֹם יוֹם עמדוֹת עבוֹדה ראשוֹניוֹת ויסוֹדיוֹת, אשר בּטחנוּ בּהן; עכשיו כּשהמדוּבּר הוּא לא על תוֹספת כּיבּוּש וחדירה, אלא על עמידה בּפני אימת־הנישוּל, והחרב מתהפּכת על כּל עמלנוּ; עכשיו כּשהאינוַזיה הבֶּדוית עוֹמדת ללחוֹך כּלחוֹך השוֹר את הישׂגי הפּוֹעל העברי אשר ראינוּם איתנים וּמבוּצרים; עכשיו נוכח הפּרספּקטיבה של מבּוּל עבוֹדה זוֹלה מכּל היבּשת המַקיפה אוֹתנוּ – מה התפּארוּת־הנצחוֹן הזאת בּתוֹרה המבשׂרת אוֹ מאַשרת עבוֹדה עברית לא מלאה? האם משוּם שעבוֹדה עברית היא לא מלאה, משוּם שהיא פּחוֹת מִמְלאה, היא גם ריאַלית יוֹתר? ואם כּל המפחית הרי הוּא ריאַלי – למה לא נלך אחרי מי שמפחית יוֹתר מן "השוֹמר הצעיר״? וּמדוּע נאמין שאוֹתה השתלשלוּת הענינים הגוֹזרת כּלָיה על עבוֹדה עברית בּמאה אחוּזים תתגלגל עד המקוֹם הרצוּי ליערי (היכן הוּא?) ושם תעמוֹד על עמדה ותשאיר לנוּ לפליטה עבוֹדה עברית לא בּמאה אחוּזים? (בּכמה אחוּזים?)

כּבר נאמר: העכשיו אנוּ עוֹמדים לא בּפרשת הגשמה של "מאה אחוּזים״, אלא עוֹמדים על נפשנוּ מפּני נישוּל. אך אם התפקיד המעשׂי בּרגע זה הוּא מצוּמצם אין אנוּ רשאים לצמצם את אָפקנוּ ואת רצוֹננוּ. נקל הוּא להציג את מי שמחנך לעבוֹדה עברית מלאה כּשָר בּשירים על לב רע. "החיים הם נגדנוּ״. אבל כּוֹחוֹ החינוּכי של רעיוֹן איננוּ בּסיגוּלוֹ לאוֹפק המצוּמצם של הרגע הקשה. רעיוֹן מחנך אינוֹ ניתן לשיעוּרים. ואפילוּ איננוּ מתגשם מיד וּבבת אחת אלא שעל שעל – איננוּ רשאי לוַתר על אמיתוֹ, על אָפקוֹ ועל שלימוּתוֹ.

בּתנאי מציאוּתנוּ אנוּ, הסוֹגרת בּפנינוּ כּל סדק לחדירה למשק הלא־יהוּדי, והפּוֹתחת לרוַחה את השערים לעבוֹדה לא־יהוּדית בּמשקנוּ, בּתנאי מציאוּתנוּ אנוּ המעמידה כּנגד הפּוֹעל היהוּדי העוֹלה מרחוֹק את הפּוֹעל הלא־יהוּדי בּן הארץ והסביבה הקרוֹבה – יש צוֹרך קוֹדם כּל להעמיד את רעיוֹן העבוֹדה העברית בּכל שלימוּתוֹ, בּכל תוֹקף זכוּתוֹ המוּסרית, בּצדקתוֹ הסוֹציא­ליסטית, בּהכרחיוּתוֹ הלאוּמית. לא לסגל לכוֹחוֹת ארעיים ולא לפוֹרר וּלמַעט דמוּת. "החיים הם כּנגדנוּ״ היוֹם, כּוֹח עבוֹדתנוּ ישנה את החיים מחר ויעשׂה אוֹתם "בּעדנוּ״.

עבוֹדה עברית – ללא עקיפין

עוּד לא היתה שעה כּשרה וּמחַייבת להפנוֹת את חינוּך הנוֹער לרעיוֹן העבוֹדה העברית כּשעה זוֹ שיש בּה כּדי לפקוֹח עינים וּלגלוֹת את התהוֹם הפעוּרה לרגלינוּ. אַל נהיה מתבּיישים מפּני המלעיגים על "האוּטוֹפּיה״ של עבוֹדה עברית מלאה בּמשק היהוּדי. מי שחוֹשש להכּיר בּחוֹבה מיוּחדת של המשק היהוּדי לפּוֹעל היהוּדי, מי שחוֹשש לתבּוֹע בּפירוּש מאת המשק היהוּדי שיבטיח בּשלימוּת את מקוֹם הפּוֹעל היהוּדי בּתוֹכוֹ, מי שמבקש להשׂיג את זכוּת העבוֹדה לפּוֹעל היהוּדי בּדרכי עקיפין, מעיד על עצמוֹ שלא עמד עדיין על תנאי קיוּמוֹ של הפּוֹעל העברי, ועל הגוֹרמים העצוּמים המבקשים לדחוֹף אוֹתנוּ חזרה לקיוּם כּלכּלי גָלוּתי.

מי יוֹדע אם לא צפוּיה לנו מהדוּרה חדשה של מעשׂה־בּיאליסטוֹק, מקוֹם אשר הפּוֹעל תפס תחילה עמדה מבוּצרת בּמלאכה וּבתעשׂיה, ואחר כּך, עם חילוּפי נוּל־היד בּמכוֹנוֹת־אריגה, הוּחלף גם הפּוֹעל היהוּדי בּנכרי. מי יבטיח לנוּ כּי מה שמתרחש עכשיו בּשרוֹן לא יחזוֹר עלינוּ גם בּתעשׂיה?

אִרגוּן פּוֹעלים טריטוריאַלי

החבר אֶרם יוֹדע את התרוּפה בּה׳ הידיעה: ארגוּן פּוֹעלים טריטוֹריאלי, כּלוֹמר: בּיטוּל אָפיה הלאוּמי של ההסתדרוּת; ארגוּן מקצוֹעי כּל־ארצי, ללא "מחיצוֹת״ לאוּמיוֹת. והטענה מוּפנית אלינוּ: יש ויש תרוּפה, אלא שאַתם אינכם מעיזים לנסוֹת בּה.

ואם אוֹמַר לאֶרם כּי כּבר ניסוּ בּתרוּפה זוֹ וּללא הוֹעיל? אמנם לא בּארץ ניסוּ בּה, אבל הלא אין אנוּ פּוֹסלים נסיוֹן־חוּץ. ואוֹמַר בּפירוּש: בּשוּם מקוֹם לא פּתר "הארגוּן המשוּתף״ בּשוּם צוּרה את שאלת העבוֹדה העברית. אסתפּק רק בּדוּגמה אחת: פּוֹלין, אשר משם בּאים "פּוֹעלי־ציוֹן״, חסידי האִרגוּן הטריטוֹריאַלי. שם מאוּרגנת התנוּעה המקצוֹעית בּמסגרוֹת ארציוֹת ולא לאוּמיוֹת. שם אין מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל הדוֹרשת ארגוּן לאוּמי של התנוּעה המקצוֹעית (כּדרישת כּמה מפלגוֹת סוֹציאליסטיוֹת של עמי המיעוּט, הרוֹאים בּארגוּן מקצוֹעי־לאוּמי – בּברית עם שאר הארגוּנים – את הערוּבּה הממשית להגנת זכוּת עבוֹדתם של פּוֹעלי עַם־המיעוּט). הפּוֹעל מיהוּדי מיוּצג שם בּמידה גדוֹלה על ידי ה״בּוּנד״, הקוֹמוּניסטים״, "פּוֹעלי־ציוֹן״ שׂמאל, וכוּלם – רוֹממוּת הארגוּן הטריטוֹריאַלי בּפיהם. ואוּלי יאמר לי אֶרם: מה המשען אשר נמצא בּתנוּעה המקצוֹעית שם, הטריטוֹריאַלית והאינטרנַציוֹנלית, לפּוֹעל היהוּדי התוֹבע את זכוּתוֹ לעבוֹדה?

ושם הן היתה שאלת הפּוֹעל היהוּדי פּשוּטה בּיוֹתר: שם הוּא לא בּא ממרחקים, שם הוּא לא תוֹבע עבוֹדה למען עוֹלים וּמי שעתיד לעלוֹת, שם היה הפּוֹעל היהוּדי בּן־המקוֹם, מחוּסר־עבוֹדה בּמקוֹם. וּמה הן תוֹצאוֹת "המלחמה על הזכוּת לעבוֹד״ אף על פּי ששם קיים ארגוּן פּוֹעלים "טריטוֹ­ריאַלי״? מי שאוֹמר כּי פּפּ״ס אשמה לא אמר כּלוּם לפתרוֹן השאלה. נניח שכּן הוּא. אך, ראשית, מנַין לוֹ לאוֹמר שהפּוֹעל הערבי בּהמוֹניו יהיה יוֹתר צוֹדק לפּוֹעל היהוּדי ויוֹתר בּין־לאוּמי בּהכּרתוֹ מן הפּוֹעל הפּוֹלני, חניך פּפּ״ס? ושנית, כּלוּם מעטים הם המאמצים המַהפּכניים והאינטרנַציוֹנַליסטיים שהוּשקעוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים הפּוֹלנית, הָחֵל ממפלגת "פּרוֹליטריאַט״ וּפּס״ד בּימי רוֹזה לוּכּסמבּוּרג וחבריה והַמשך בּמפלגה קוֹמוּניסטית חזקה כּל השנים שלאחר המלחמה? וכל זה לא הוֹעיל בּכלוּם, לא בּמעשׂה ולא בּהכּרה, לתיקוּן אחד פּעוּט: להבטיח עבוֹדה לפּוֹעל היהוּדי בּמידה שוה עם הפּוֹעל בּן עם־הרוֹב.

וּמה שלא הצליח הפּוֹעל היהוּדי להשׂיג מאת הפּוֹעל הפּוֹלני לאחר שיתוּף מעמדי עשׂרוֹת בּשנים – ישׂיג הפּוֹעל היהוֹדי, לפי התפיסה ה״בּרוּכוֹביסטית״ של אֶרם, מאת הבֶּדוי החוֹרני. בּוֹ עזרתנוּ!..

בּפני תפיסוֹת של בּוֹסר

גלי העליה קוֹבעים את ההרכּב האנוֹשי של תנוּעתנוּ. הקריאה החלוּצית פּוֹנה קוֹדם כּל אל הנוֹער. והוּא נענה. על זאת אנוּ שׂמחים. על זאת אנוּ בּוֹנים.

הרכּב זה של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ מוֹליד גם שאלוֹת מיוּחדוֹת. כּל שתגדל העליה, כּל שיִרבּה המחנה, כּן יִמעט האחוּז של החברים המצוּידים בּערכי התנוּעה, בּרכוּשה הנסיוֹני. כּיצר נַנחיל למחנוֹת הגדלים והמצטרפים את ערכינוּ, את נסיוֹננוּ?

שאלה זוֹ מסתעפת לכמה שאלוֹת. חמוּרה היא שאלת הנחלת הלשוֹן והתרבּוּת העברית לדוֹר מוּצל מטמיעה וּמכּלָיה תרבּוּתית. הפּעם אנוּ דנים בּשאלוֹת קיוּמנוּ הכּלכּלי. יש קוֹשי מיוּחד לחנך את הנוֹער העוֹלה לראִיה בּהירה של מציאוּתנוּ הכּלכּלית, שלא להעביר בּכּל־מכּל־כּל את המוּשׂגים שקלט בּסביבתוֹ הקוֹדמת לתוֹך ההוָיה שלנוּ, שיִרחש כּבוֹד למוּשׂגים ולקנינים אשר נתגבּשוּ בּתנוּעתנוּ בּארץ כּפרי התפּתחוּת חיוּנית, שידע כּי עליו ללמוֹד וּלהכּיר את הדברים בּטרם יצא עליהם ל״מלחמה״. עכשיו כּבר לא אנשי העליה השניה בּלבד נוּהגים להסתמך על נסיוֹנם ועבָרם. גם חזן כּבר השתמש היוֹם, – להנאתי – בּהוֹכחה ממה שהיה "בּימיו״. גם ריפטין כּבר עלוּל להיראוֹת בּפני חברוֹ הצעיר המזוּין בּחוֹברוֹת האחרוֹנוֹת כּ״פשרן וּמסתגל״. וּמחוֹבתה של התנוּעה לעמוֹד בּכל כּוֹח בּפני תפיסוֹת־של־בּוֹסר, ואף אם הבּוּסר הזה שלנוּ הוּא, בּוֹסר־עליה, בּוֹסר־נעוּרים.

יש צוֹרך בּחינוּך וּבהכשרה וּבהשׂכּלה חברתית לקראת חיי פּוֹעל שׂכיר בּמוֹשבה.

יש צוֹרך לפזר את הערפל של מוּשׂגים ערטילָאים, המקימים חַיִץ בּין החלוּץ־העוֹלה וּבין המציאוּת בּה הוּא פּוֹעל. לא יתכן שנבחר שלוֹשה חברים למחלקת המוֹשבוֹת ונַפקיר אוֹתם לקטרוּג וּללגלוּג וּלסַבּוֹטז', בּאין אתם מחנה הרוֹאה נכוֹחה את תנאי קיוּמוֹ וּמלחמתוֹ והמוּכשר לבצר את כּיבּוּשי קוֹדמיו. והנסיוֹן של מַגדיאל יוֹכיח.

אם אין אנוּ רוֹצים להפסיד עמדוֹת בּמוֹשבה, אם רוֹצים אנוּ להמשיך בּמסע החדירה והבּיצוּר של העבוֹדה העברית, עלינוּ לבקש ליצוֹר בּמוֹשבה יחסים נוֹרמַליים כּדוּגמת היחסים בּמקוֹמוֹת־התעשׂיה המסוּדרים שבּארץ, שם התגבּרנוּ על יחסים פּרוּעים. שם אין הפּוֹעל מבזבּז את כּוֹחוֹתיו בּמלחמוֹת נוֹאשוֹת על זכוּיוֹת ראשוֹניוֹת וּבעמידה בּפני התנַקשוּיוֹת. שם הוּכנסה ההיאָבקוּת המעמדית בּאפיקים מסוּדרים, המבטיחים לפּוֹעל התקדמוּת מַתמדת. למצב זה צריך לחתוֹר גם הפּוֹעל בּמוֹשבה. למצב זה צריך גם לחנך את הפּוֹעל בּמוֹשבה.

---

ליוֹם ההכרעה בּמשאל

מאת

ברל כצנלסון

(על הסכּם־העבוֹדה עם הרביזיוֹניסטים. בּאסיפה פּוּמבּית של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. )

(תל־אביב, י״ח בּאדר ב׳ תרצ״ה)

מַהי הנקוּדה המכריעה בּיוֹתר בּמלחמת הפּוֹעל בּארץ־ישׂראל? מה תפס את רוֹב מאמצינוּ וּבכוֹח מה הלכנוּ וגברנוּ? הוֵה אוֹמר: המלחמה על זכוּת העבוֹדה. לא שמענוּ על מלחמה לזכוּת עבוֹדה בּשנים האחרוֹנוֹת שלפני המלחמה, לא בּאנגליה ולא בּגרמניה ולא בּצרפת. עכשיו יוֹדעים כּבר גם בּאירוֹפּה טעמה של מלחמה זוֹ. ואנחנוּ בּמה השקענוּ שלוֹשים שנה את מיטב כּוֹחנוּ? על מה שפכנוּ את דמנוּ? – קוֹדם כּל על זכוּת הפּוֹעל העברי לעבוֹדה.

בּמלחמה זוֹ על זכוּת העבוֹדה פּרש מאִתנוּ חלק של פּוֹעלים, שמטרתוֹ (לפי דבריו) מדינה עברית, דבר שמַשמעוֹ צריך להיוֹת משק לאוּמי. אוֹתוֹ חלק אמר לנוּ כּי פּסוּלים אנוּ בּאשר מַרכּסיסטים הננוּ; המשמרוֹת למען העבוֹדה העברית – תיאַטרוֹן; כּּל המלחמה – משׂחק. בּמקוֹמוֹת בּוֹדדים ניסה גם הפּוֹעל הבּית״רי לעמוֹד אתנוּ בּחזית זכוּת־העבוֹדה, אבל מיד קיבּל פּקוּדה מלמעלה: אַל תאָרחוּ אִתם לחברה. בּמערכה הטרגית בּיוֹתר שבּתוֹלדוֹת תנוּעתנוּ – בּשנה זוֹ – שימש חלק זה של הפּוֹעלים מכשיר בּידי הפּרדסנים נגדנוּ לצמצוּם יכוֹלת העליה ולעקירת הפּוֹעל העברי מן השרוֹן. וכאשר שָלמה מלאכתוֹ של אוֹתוֹ פּוֹעל בּית״רי הוּכרח גם הוּא עצמוֹ להתחמק בּהיחָבא מן המוֹשבה. גם בּשבילוֹ לא נשארה עבוֹדה.

וּבנקוּדה זוֹ יוֹצר עכשיו ההסכּם חזית מאוּחדת: ההסכּם מחַייב את הפּוֹעל הבּית״רי לסוֹלידריוּת בּשמירה על עמדוֹת העבוֹדה העברית. ויש סעיף שהוּסכּם עליו ולא נתפּרש עדיין: הכּי בּמקרה של נסיוֹן מצד המעבידים לדחוֹק את רגלי הפּוֹעל העברי מוּתר יהיה להכריז שביתה בּלי הצעת בּוֹררוּת קוֹדמת.

אמרוּ השוֹללים: הבּית״רים הם סוֹכני הפּרדסנים. יש כּאן טעוּת. אל תחשבוּ כּי בּרית בּית״ר ו״בוּסתנאי״ היא בּרית־מלח. בּרגע שיצא הבּית״רי אל הפּרדס לדרוֹש עבוֹדה עברית נשתנה משהוּ בּאוֹתה בּרית. כּאן נעשׂה מעשׂה בּעל תוֹצאוֹת מדיניוֹת. תמיכת הבּוּרגנוּת בּבית״ר היא משוּם שבּמלחמת העבוֹדה העברית עזר הבּית״רי למתנכּר. על ידי ההסכּם משתנים היחסים. זוֹ נקוּדה אחת. אוֹתה אי אפשר להשׂיג בּשוּם אמצעי אחר, וּבוַדאי לא בּמכּוֹת, אלא בּהסכּם.

לפני המלחמה העוֹלמית¹ לא עמדה לפני הסוֹציאליסטים השאלה על חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת בּין פוֹעלים לפוֹעלים. בּתוֹך פּריחת הקפּיטליזם שכחוּ את תקוּפוֹת חוֹסר־העבוֹדה אף על פּי שסוֹציאליסטים ראשוֹנים ראוּ בּחזוֹן את גוֹרלם ותפקידם של הצבאוֹת הרזרביים.

והנה הגיעוּ ימים מרים. חלק של האנוֹשוּת הוּבטל מעבוֹדה. זה חוֹתר תחת אפשרוּת החיים של העוֹבדים. כּאן יש מה שמזין את הפאשיזם. הפאשיזם נזוֹן ממציאוּתם של מיליוֹני פּוֹעלים מוּבטלים. חזיוֹן מַמאיר זה הוּא המעמיד בּסכּנה את התרבּוּת האנוֹשית, את הישׂגי הפּוֹעלים ואת תקותם גם יחד. דאגה לחלוּקת עבוֹדה צוֹדקת – לזה לא הגיעוּ לא קוֹמוּניסטים ולא סוֹציאל־דמוֹקרטים. אלה מכּם הזוֹכרים את ימי הסיוּע וחוֹסר־העבוֹדה הגדוֹל צריכים לזכּוֹר את ערך חלוּקת העבוֹדה וגם את אשר השׂגנוּ על ידי סידוּר כּלשהוּ של המוּבטלים. וּכשיש פּוֹעלים אנטי־סוֹציאליסטים ואין שוּם משטר עבוֹדה בּארץ, ולנוּ יש עמדוֹת־עבוֹדה, ואם לאחרים רק נדמה שאנוּ מוֹנעים אוֹתם מהיכּנס לעמדוֹת אלה, הרי הדבר מעמיד הכּל בּסכּנה. מדוּע עלה בּזמנוֹ גל האַהדה לרביזיוֹניסטים? משוּם שהחלוּ לראוֹת בּנוּ אנשים שאינם מכּירים בּזכוּת־העבוֹדה של כּל אדם ואדם. והדברים האלה נוֹקבים, חוֹתרים תחת אָשיוֹת כּל חברה. בּתנוּעת עַם המחפּשׂ עבוֹדה וּמחיה – חשד זה, שמפּני תקיפוּתנוּ אנוּ לוֹקחים לעצמנוּ כּל עבוֹדה ואיננוּ נוֹתנים לאחרים, הרעיש את העוֹלם. כּאן, על זכוּת העבוֹדה, תהיינה מלחמוֹת־דמים. שוּם אידיאוֹלוֹגיה, שוּם דיבּוּרים לא יוֹעילוּ. כּל יהוּדי ירצה לאכוֹל וירצה לעבוֹד. וזוֹ זכוּתוֹ. עיקרוֹן סוֹציאליסטי ראשוֹן הוּא שכּל אדם יוּכל לעבוֹד ולאכוֹל. ושוּם תוֹתחים לא ישמרוּ על העבוֹדה, למנוֹע ממנה את הזכּאים לה.

ההסכּם בּא לסַדר חלוּקת־עבוֹדה צוֹדקת, בּלי התחשבוּת של הדעוֹת המדיניוֹת של הזקוּק לעבוֹדה. השלוֹם עם הפּוֹעל הרביזיוֹניסטי מענין אוֹתי יוֹתר מאשר השלוֹם עם הבּוּרגנוּת. אני רוֹצה לחפּשׂ דרך אל לבּוֹ. וההסכּם עדיין אינוֹ דרך. אבל הוּא מסיר אבני־נגף ראשוֹנוֹת. קוֹדם כּל צריך לדעת כּל פּוֹעל שזכוּתוֹ לאכוֹל ולעבוֹד היא זכוּת קדוֹשה. לצערנוּ, לא מצאנוּ שוּם דרכים אחרוֹת להסבּיר זאת בּרוּר. ההסכּם מצא. ואילוּ לא היוּ בּהסכּם אלא שתי נקוּדוֹת אלוּ: סוֹלידריוּת בּמלחמת העבוֹדה העברית והעיקרוֹן של חלוּקת־עבוֹדה צוֹדקת, הייתי כּבר חוֹשב את ההסכּם להישׂג היסטוֹרי. הוּא מאַפשר לדבּר עם אח מוּטעה.

אך אני חוֹשב להישׂג גם את סעיף השביתה אשר בּהסכּם. אִרגוּן פּוֹעלים שהתחנך על הכּרה ששביתה היא מעשׂה־פּשע ושהפרת שביתה היא מצוה, מוֹדיע כּי להלן לא יפר שביתוֹת, אלא שהוּא דוֹרש מחיר מסוּים בּעד זה. ועוֹד: המפלגה שאמרה כּי שאלת תנאי העבוֹדה והמלחמה בּעדם אינה שאלת פּוֹעלים, אלא שאחרים צריכים להחליט בּה, הוֹדיעה עכשיו: הענין הוּא ענין של פּוֹעלים. הפּוֹעלים יחליטוּ בּיניהם אם נחוּצה השביתה אוֹ לא. הם יכוֹלים להחליט כּי דרוּשה שביתה וכי אין הבּוֹררוּת הוֹלמת את המקרה הנדוֹן. הרי זוֹ התקדמוּת עצוּמה וּפתיחת שער להכּרה מעמדית בּריאה. להבּא אי אפשר לוֹ לפּוֹעל הרביזיוֹניסטי, לפי ההסכּם, להפר שביתה. היאמר איש כּי לא חשוּב לסלק מכשוֹל כּזה שגרם לשפיכוּת־דמים? האין זה הישׂג שצריך לשלם בּעדוֹ?

פּוֹליטיקה משוּנה היא שאינה מסכּימה ל״תן ואתן״. איני מאמין בּתקיפוּת ממין זה. יש לשקוֹל שׂכר מצוה נגד הפסדה. נשקוֹל הפסד ושׂכר. מה אנוּ נוֹתנים? כּשעוֹמדת שביתה לפרוֹץ, הרוֹב מחוּיב לקבּל את הצעת המיעוּט הדוֹרש בּוֹררוּת. זהוּ הויתוּר. התחשבוּת גדוֹלה עם המיעוּט. והשאלה היא אם כּדאי הדבר. ולא אתוַכּח עם הנבוּאוֹת, מתי ואיך יהָפכוּ הפּוֹעלים הרביזיוֹניסטים ל־25 אחוּז של כּלל הפּוֹעלים. מוּתר לי להאמין שלא יהיה כּך. אני כּוֹפר בּזה שיהיוּ פאבוֹריטים. בּרית העבוֹדה העברית תבאיש את ריחוֹ של בּית״ר בּעיני המחרימים וידידיהם. חלוּקת העבוֹדה לא תהיה בּידי המעבידים. עכשיו, כּשאין הסכּם, חפשי המעביד. הוּא מקבּל אחוּזים מסוּימים בּלי הלשכּה. וגם אם הוּא בּא עכשיו לידי הסכּם אתנוּ הוּא יכוֹל גם להפר אוֹתוֹ, כּי יש לוֹ לסמוֹך על מפירי האִרגוּן. כּשיהיה הסכּם בּין הפּוֹעלים לבּין עצמם יקבּל את הפּוֹעלים שישלחוּ לוֹ. הפּוֹעל ילך לעבוֹד לפי התוֹר המגיע לוֹ.

אַל תשווּ את הסכּם לוֹנדוֹן, שעליו אנוּ צריכים להחליט, עם הסכּם אידיאלי שאנוּ יכוֹלים לצייר לנוּ. השווּהוּ עם המציאוּת ואִמרוּ אם ההסכּם מתקן משהוּ אוֹ לא. השווּ את ההסכּם למצב בּשעת שביתת פרוּמין, שבּגלל פּוֹעלת אחת בּית״רית, ואוּלי רק חצי בּית״רית, כּפי ששמעתי, צריכים היינוּ לשבּוֹת, להיאָסר, לבוֹא בּקטטוֹת קשוֹת; תשווּהוּ עם מצב השביתה בּפתח־תקוה, וּמצאתם כּי בּלי הסכּם אמנם אין איסוּר בּכתב על שביתה, אבל הפּוֹעל אינוֹ יכוֹל לשבּוֹת.

קפּלנסקי אמר על מצבנוּ בּפרדסי פּתח־תקוה: "מראה כּזה יש לנוּ כּשאין אפשרוּת לשבּוֹת״. הוּא החטיא את המטרה. אילוּ היה לנוּ בּפתח־תקוה הסכּם עם בּית״ר וּבגלל ההסכּם היה בּא לנוּ המצב הזה שאנוּ מחוּץ לכּל עבוֹדה חקלאית, היה צוֹדק. אבל הלא לא בּגלל הסכּמים עם בּית״ר בּא לנוּ המצב בּפּרדסים. דוקא המצב הקיים, עם הפאבוֹריטיזם שבּוֹ, עם מציאוּת מפירי־שביתה, הוּא העוֹקר את הקרקע מתחת למלחמה המקצוֹעית.

קפּלנסקי מתנגד לויתוּר קוֹנסטיטוּציוֹנַלי על הזכוּת להכריז שביתה מבּלי להציע קוֹדם בּוֹררוּת לפי דרישת 25 אחוּז מפּוֹעלי המקוֹם. אשר לבוֹררוּת, אני כּשלעצמי כּוֹפר בּסכּנה שבּה. אם נעשׂה חשבּוֹן צדק נראה איפה היוּ ההפסדים – אם בּשביתוֹת בּלי בּוֹררוּת ואם בּשביתוֹת עם בּוֹררוּת. אני יוֹדע שביתוֹת שהפסדנוּ בּהן בּלי בּוֹררוּת ואני יוֹדע בּוֹררוּיוֹת שבּהן הרוַחנוּ.

לא הרוֹמַנטיקה של מלחמה מקצוֹעית מענינת אוֹתי, אלא נצחוֹן הפּוֹעל לשיפּוּר חייו.

הנני תמים־דעים עם קפּלנסקי בּזה שאסוּר לעשׂוֹת כּל אידיאַליזציה של הפּוֹעל בּתוֹר פּרט. אך אינני יכוֹל לזלזל בּשיתוּף הגוֹרל אשר בּאדם עוֹבד. הסוֹציאליזם הוּא שלימד את הפּוֹעל לא לבוּז לפסוֹלת החברה. "לך אל העלוּבים, לך אל המוּטעים, לך אל הגרוּעים״ – ציוה ולימד הסוֹציאליזם. רק אצלנוּ, אצל היהוּדים, התפּתחה "אריסטוֹקרטיה״ סוֹציאליסטית. ה״בּוּנד״ אמר: העם אלה הנערים הבּעלי־בּתיים, "פּוֹעלי־ציוֹן״, נבוֹא בּמשׂא־וּמתן? וּ״פוֹעלי־ציוֹן״ אמרוּ כּזאת אל "צעירי־ציוֹן״. מי שכּבר השׂיג אצלנוּ גוּשפּנקה מסוּימת של סוֹציאליסט הבּיט על השאר בּמבּט של בּעל־בּית יהוּדי על עם־הארץ. תנוּעה סוֹציאליסטית מחַייבת קוֹדם כּל לא לזלזל בּפּוֹעלים. הפּוֹעל הבּית״רי הוּא עצם מעצמינוּ וּבשׂר מבּשׂרנוּ. הוּא בּן הדלוּת היהוּדית, כּמוֹנוּ הוּא נדחק מעבוֹדה בּגוֹלה, כּמוֹנוּ הוּא קרבּן פּרעוֹת, קרבּן חוֹסר זכוּת לעבוֹדה שם, כּמוֹנוּ הוּא מבקש גאוּלה לארץ. הוּא צריך לעבוֹד ואנוּ חייבים למצוֹא דרך אליו. הוּא מאמין בּתוֹם לבב בּכל מה שאמרוּ לוֹ עלינוּ. בּכל כּוֹח המוּסר שבּנוּ, וּבכל כּוֹח האִרגוּן אנוּ חייבים לסדר כּך שלא יראנוּ כּאוֹיב, כּשוֹלל עבוֹדה ממנוּ וּכמתנקש בּוֹ. בּל יחשוֹב כּי בּפרוֹץ שביתה אנוּ מתכּוֹננים לדחוֹף אוֹתוֹ ממקוֹמוֹ. יבין כּי בּשביתה אין לנוּ שוּם כּוָנה אחרת אלא זוֹ: להיטיב את מצב העוֹבד.

ואנחנוּ איננוּ כּת קטנה בּישׂראל. איננוּ נלחמים היוֹם בּעד הזכוּת שיכּירוּ בּנוּ כּבפדרציה בּהסתדרוּת הציוֹנית, אוֹ בּעד הזכוּת שיצרפוּ חבר שלנוּ לועד הפּוֹעל הציוֹני. עוּבדה היסטוֹרית היא, וידעוּ גם החברים הצעירים שלא נלחמוּ את מלחמוֹתינוּ ולא כּאבוּ את כּאבינוּ, כּי אנוּ חוּט־השדרה של התנוּעה הציוֹנית, אנוּ עמוּד־הבּרזל שלה. אין בּלעדינוּ פּוֹתר את שאלוֹת העליה ההמוֹנית, פּרוֹדוּקטיביזציה של ההמוֹנים. אין בּלעדינוּ מי שיבחן את דרכי ההתישבוּת המסוּבּכוֹת, אין מחוּץ לעוֹבד מי שהקים את התרבּוּת העברית ועשׂה את השׂפה העברית לשלטת. זכינוּ להגמוֹניה בּדוֹר הצעיר בּישׂראל. הכדאי לשמוֹר על כּוֹח זה אוֹ לעזוֹב אוֹתוֹ וּלהסתפּק בּאוֹפּוֹזיציה וּלהילָחם? התסכּימוּ למצב שבּוֹ יסָגרוּ שערי ארץ־ישׂראל בּפני החלוּץ? הפאשיזם היהוּדי יחפּשׂ דרכים לקוֹאַליציה אנטי־פּוֹעלית. בּמה הוּא משׂיג את האַהדה בּאוּמה? כּל מה שיש בּמלחמתנוּ מן הרציני מַקטין אוֹתה. אבל שערוּריה קטנה, אבן קטנה שנזרקה על בּית״רי – הן המרעישוֹת את העוֹלם היהוּדי. אוֹתה אבן הוֹפכת אוֹתנוּ למתנפּלים וּמעוֹררת אהדוֹת למענם.

מתי היה הרביזיוֹניזם בּפּסגה? לאחר המאוֹרע בּשביעי של פּסח וּלאחר ההתפּרצוּת בּחיפה. אז התרכּזה כּל הבּעל־בּיתיוּת היהוּדית סביבוֹ. מה היה אחרי חתימת ההסכּם? ועידת קראקא; סימני פּירוּד של הרביזיוֹניסטים מהמַכּסימַליסטים שלהם; בּיקוֹרת על הפּטיציה; הוֹפעת וייז. לגלוּג העתוֹנוּת על תכניוֹת ז׳בּוֹטינסקי. אבל מדוּע לא היה כּדבר הזה בּימי שביתת פרוּמין? האוּמנם אין כּל קשר בּין הוֹפעוֹת אלוּ? יש מאמצים המשׂיגים את ההיפך ממטרתם. כּל מה שריכּזנוּ יוֹתר תשׂוּמת־לב לרביזיוֹניסטים יוֹתר היטבנוּ להם. בּרגע שבּן־גוּריוֹן חתם על ההסכּם נעשׂה מעשׂה חשוּב. שוּם החלטה לא היתה מגיעה אל הכּרת ההמוֹנים היהוּדים. אבל העוּבדה שבּן־גוּריוֹן חתם על הסכּם ושההסתדרוּת מאשרת אוֹתוֹ – נקוה שתאַשר אוֹתוֹ מחר – היא המגיעה אל הבנת כּל אדם בּישׂראל וּמוֹכיחה לוֹ, כּי אנוּ יוֹדעים לפתוֹר שאלוֹת.

היה סכסוּך גדוֹל בּחדרה. מעשׂה בּשלוֹשה – ששה רביזיוֹניסטים. והרעישוּ את העוֹלם. מה עשׂתה מוֹעצת פּוֹעלי חדרה? הרחיקה לכת הרבּה מהסכּם בּן־גוּריוֹן. הלכה וחתמה על הסכּם עם הרביזיוֹניסטים המקוֹמיים, ששתי ההסתדרוּיוֹת מוֹפיעוֹת בּפני הקבּלנים. שיווּי גמוּר בּין הסתדרוּת פּוֹעלים גדוֹלה לבין בּית״רים אחדים. וּמה התוֹצאוֹת? מאז אין שוֹמעים על בּית״ר בּחדרה. ודאי שהפּוֹעל המאוּרגן בּהסתדרוּת לא הפסיד אלא רק הרויח. ולתנוּעת העבוֹדה בּכלל חסכוּ טרדוֹת־שוא. ממה נזוֹן הרביזיוֹניזם? האם לא משפיכת דם פּוֹעלים? לא מסכסוּכים וּפּרוֹבוֹקציוֹת? כּשאתה מסלק את הסכסוּכים, מקבּל הרביזיוֹניזם פּני "מת״. רק נחתם ההסכּם על ידי בּן־גוּריוֹן, עדיין לא אוּשר, והאינכם מרגישים כּי הרביזיוֹניזם ירד? כּי החויר ה״ירדן״? כּי אנוּ יכוֹלים להיפּנות יוֹתר לעבוֹדת־יצירה ממש?

לפנינוּ בּחירוֹת למוֹעצת עיריית תל־אביב ולקוֹנגרס. שאלת נצחוֹן אוֹ מפּלה בּבּחירוֹת לעיריית תל־אביב היא שאלת חיים. זאת היא עמדה כּלכּלית, מעמדית, ישוּבית, פּוֹליטית בּעלת ערך עצוּם. מעיריית תל־אביב יצאוּ הסבּוֹטז׳ה נגד ההנהלה הציוֹנית, העידוּד להתאחדוּת האִכּרים המחרימים, חוֹסר הפּעוּלה לשיכּוּן, קיפּוּח חינוּך ילדי העוֹבדים. בּמה נתחזק בּבּחירוֹת? בּמעשׂה שביעי של פּסח? הכּל מוֹדים שלא בּזה. אבל בּעזרת הסכּם נַגבּיר כּוֹחנוּ.

ואשר לקוֹנגרס. קפּלנסקי אוֹמר שאנוּ הכשרנוּ את הרביזיוֹניזם ועתה יבוֹאוּ ציוֹנים "טוֹבים״ ויצרפוּהוּ לקוֹאַליציה. מי הם שמאסוּ בּרביזיוֹניזם עד עתה? האם פרבּשטיין לא רצה בּרביזיוֹניסטים? סוּפּרסקי לא רצה? שמוֹרק? ואנשי בּריתנוּ מן הפּרוֹגרסיבים כּלוּם ירצוּ עכשיו, אחרי ההסכּם? כּלוּם וייצמן, גרינבּוֹים, רוּפּין, בּלוּמנפלד, ירצוּ בּקוֹאַליציה רביזיוֹניסטית? כּלוּם הכשרנוּ את הרביזיוֹניזם בּשביל סטיפן וייז, על ידי זה שבּן־גוּריוֹן חתם על ההסכּם? אם נילָחם עכשיו על עקרוֹן המשמעת בּהסתדרוּת הציוֹנית יתרכּזוּ רבּים בּעד מלחמה זוֹ. גם המזרחי הותיק, גם הציוֹנים הגרמנים, גם "הפּוֹעל המזרחי״. אני רוֹאה אפשרוּת לקוֹאַליציה פּרוֹגרסיבית רחבה.

אמרוּ שוֹללי ההסכּם, כּי לאחר שאנוּ חוֹתמים הסכּם עבוֹדה עם הרביזיוֹניסטים נהא חייבים לחתוֹם על הסכּם קוֹאַליציה אתם. הנה אנוּ בּהסכּם עבוֹדה עם "הפּוֹעל המזרחי״, והכּל מוֹדים שהסכּם זה הביא בּרכה למעמד הפּוֹעלים. היחסים בּינינוּ מצוּינים. כּלוּם לא נלחמנוּ בּגלל זה בּריאַקציה שבּמרכּז העוֹלמי?

ויש לי עוֹד שאלה אל המתנגדים: כּלוּם יש התפּרקוּת מן הנשק בּהסכּם שבּוֹ אנוּ מקבּלים עלינוּ לבלי הכריז שביתה בּמקוֹם שפּוֹעלים רביזיוֹניסטים נמצאים בּוֹ בּשיעור 25 אחוּז, בּמקרה שהם מתנגדים לשביתה? האם נצחי הוּא הסכּם כּזה? האין עלינוּ חוֹבה לנסוֹת? הלא גם מתנגדי ההסכּם מכּירים שהשאלה חשוּבה וש״הנימוּקים הם שקוּלים״. ננסה. והיה אם נראה לאחר שנה שהדבר הזיק למעמד הפּוֹעלים נוּכל לבטל את ההסכּם, וּבכל כּוֹח ההסבּרה וההוֹכחה נגלה את העוּבדוֹת ונזכּה בּדעת הקהל. אנוּ מאמינים שההסכּם ייטיב את המצב בּרחוֹב־העבוֹדה, שתבוֹא סוֹלידריוּת נוֹספת בּמעמד. אך אם ניוָכח שהוּא רע, הלא נוּכל לשנוֹת. יֵחָשב הדבר לפּחוֹת לאחד האֶכּספּרימנטים הנוֹעזים, לנסיוֹן להקריב משהוּ לשם הנצחוֹן.

אַרשה לעצמי לנַסח בּחריפוּת: כּל קוֹל בּעד ההסכּם בּא להגבּרת מעמד הפּוֹעלים וּלהחלשת הרביזיוֹניזם. כּל קוֹל נגד ההסכּם פּירוּשוֹ קוֹנסוֹלידציה של הכּוֹחוֹת האוֹיבים לפּוֹעלים ושַאנסים חזקים לז׳בּוֹטינסקי.

ואני חוֹשש שלאחר ההצבּעה יראוּ גם חברים מתנגדים את הדברים כּמוֹני.

---

עָצבּוֹ ואיוּמיו של מר מ. מ.

מאת

ברל כצנלסון

מר מ. מ., איש “הארץ”, מקדם את פּני ועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, המתכּנסת לדוּן על הסכּם־עבוֹדה עם הפּוֹעלים הרביזיוֹניסטים, בּדברי ציפּיה לתוֹצאוֹתיה. יוֹדע הוּא שיש קוֹשי בּכך "לאַשר הסכּם דוקא עם מפלגה שהראתה את עצמה זה כּבר כּגוּף שאינוֹ מוּכשר לעבוֹדת־גוֹמלין, אוֹ – להבנת־גוֹמלין, עם מי שהוּא אחר״. אבל אין בּכך כּלוּם. על כּל פנים אין בּכך כּלוּם לגבּי מ.מ., המוּמחה "לעבוֹדת־גוֹמלין אוֹ להבנת־גוֹמלין״ בּמפלגתוֹ הוּא, מפלגת הציוֹנים הכּלליים. יוֹדע הוּא כּי "בּקוֹשי זה יבָּחנוּ״.

כּסבוּרים אתם שבּזאת תיבּחן המפלגה אם תדע להתגבּר גם על הקוֹשי הזה – אֳפי המפלגה הרביזיוֹניסטית – למען בּקש דרכים להצלת הפּוֹעל העברי מהסכּנוֹת האוֹרבוֹת לוֹ בּגלל מציאוּת ארגוּן פּוֹעלים החוֹתר תחת מלחמת העבוֹדה העברית, המפיח סכסוּכים בּין פּוֹעלים לפּוֹעלים, המשׂכּיר עצמוֹ לרשוּתם של מתנכּרים ושל צוֹררי הפּוֹעל? כּסבוּרים אתם שבּזאת תיבָּחן מפלגת פוֹעלי ארץ־ישׂראל אם ימָצא בּה הכּוֹח – אחרי כּּכלוֹת הכּל – לגשת גישת־אמוּנים אל הפּוֹעל הרביזיוֹניסטי כּאֶל פּוֹעל, אח לעבוֹדה וּלגוֹרל העוֹבד, וּלהציע לוֹ הצעוֹת לחלוּקת עבוֹדה צוֹדקת, למלחמה משוּתפת על העבוֹדה העברית, למניעת התחרוּת בּקבּלת עבוֹדה, למניעת הפרת שביתוֹת ולמניעת קטטוֹת בּין פּוֹעלים וּפוֹעלים? כּסבוּרים אתם שבּזאת תיבּחן המפלגה אם ועידתה תדע לדוּן על ההסכּם דיוּן עניני וריאַליסטי, בּלי שמץ אוֹנאה עצמית, בּלי לחץ של מלים מפוֹצצוֹת אם מעמדיוֹת ואם פּטריוֹטיוֹת, להכּיר מה שיש בּו וּמה שאין בּוֹ, וּלהרחיק אוֹ לקָרב רק מבּחינת עניניה ודרכּה של תנוּעת העבוֹדה העברית? אם כּך אַתם סבוּרים, אין אתם אלא טוֹעים. כּל אלה אינם מענינים כּלל את מ. מ., אשר הוּעמד מטעם "הארץ״ על משמר הדרישוֹת מאת ציבּוּר הפּוֹעלים.

בּעינוֹ החדה העמיק לגלוֹת בּויכּוּח הפּנימי לא ניגוּדים בּהערכת עצם ההסכּם ולא ניגוּדים בּראיית המציאוּת שבּה פּוֹעלת תנוּעת העבוֹדה, אלא דבר־מה חשוּב הרבּה יוֹתר: "מחנה זה מחוּלק בּכללוֹ לשנַים״. וּמי הם השנַים האלה, וּמה החלוּקה שבּיניהם? הלא זה יבין כּל בּר־בּי־רב: "חלק אחד מעמיד את הדגש על העיקרים המשוּתפים שבּינוֹ וּבין כּלל ישׂראל, על המפעל הציוֹני הלאוּמי – – החלק השני מעמיד את הדגש על עיקרי המעמדיוּת״ וכוּ'.

אכן, תגלית! תגלית וגם נחמה! סוֹף סוֹף "הוּכח״ שגם מחנה זה מחוּלק, ועוֹד איך מחוּלק – כּמבוּקש, על פּי אוֹתוֹ עיקר־העיקרים: מי לאוּמה וּמי למעמד ואם תאמר: והלא גילוּי עמוֹק וּמחוּכּם זה מצאוּ מנַתחים־מעמיקים אצל פּוֹעלי ארץ־ישׂראל עוֹד לפני ט״ו שנים, והם חוֹזרים וּמגלים אוֹתוֹ בּכל מקרה של בּירוּר פּנימי בּהסתדרוּת וּבמפלגה – מה בּכך? החתך המבוּקש נמצא. וּמה בּכך שהצדדים המתוַכּחים בּתוֹך מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אינם מהווים שוּם סיעוֹת של קבע, וכי פּלגים בּני־קיימא שבּתנוּעתנוּ, הרחבה והמגוּונת והמפוּצלת, פּלגי רעיוֹן והוָי ודרכי יצירה, אינם עוֹברים כּלל וּכלל על פּי הקוים של "מחַייבים״ ו״שוֹללים״? וּמה בּכך שכּל אחד משני הצדדים המתוַכּחים עכשיו בּתוֹך מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל בּשאלת ההסכּם, ינקר את העינים לכל מי שירצה לתת את הבּר־פּלוּגתא שלוֹ לנחוּת־דרגה מבּחינת נאמנוּתוֹ הלאוּמית אוֹ המעמדית? הלא ימים ושנים עוֹמדים המתוַכּחים־העמקנים וּמחכּים לשעת גילוּי ניגוּד פּנימי יסוֹדי בּתנוּעת העבוֹדה, והם יוֹדעים מראש היכן חבוּיה שוּרת הפּילוּג, וּמשניצנצה לעיניהם – האם יחמיצוּה?

אוּלם לא לבד מבּחינת דמוּתה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל מתענין מר מ. מ. בּועידת חדרה. הוּא רוֹאה בּה "חשיבוּת כּללית רבּה״. וּמוּבן מאליו, שהחשיבוּת איננה בּרוּח החברית אשר בּה התנהל הויכּוּח ערב הועידה וּבה הוּא צריך להתנהל בּועידה גוּפא. איזה ענין יש בּזה למר מ. מ.? (ואוּלי היה כּדאי שגם מפלגוֹת עוֹינוֹת, מימין וּמשׂמאל, תהיינה לוֹמדוֹת משהוּ מדרך הויכּוּח וּמרוּח הויכּוּח, כּפי שנתגלוּ בּשעה נסערת בּמפלגה, ויש בּהם כּדי ללמד על רוּח המפלגה ועל כּוֹחה). החשיבוּת היא מסוּג אחר לגמרי. ועידת חדרה "צריכה להגיד לישוּב ולתנוּעה הציוֹנית, אם יש סיכּוּיים לעבוֹדה משוּתפת בּין כּל חוּגי עמנוּ וּתנוּעתנוּ״. לא פּחוֹת ולא יוֹתר!

אל יפָּלא הדבר שמר מ. מ. עוֹמד וּמחכּה בּכליוֹן עינים לתשוּבה אחרוֹנה זוֹ של ועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. הן בּין חוּגוֹ של מ. מ. לבין חוּגם של סוּפּרסקי ועוּזיאלי ושלוֹם שוַרץ וּפּרוֹפסוֹר קלוֹזנר – יש ויש סיכּוּיים לעבוֹדה משוּתפת; הן בּין חוּגוֹ של מ. מ. לבין חוּגוֹ של סמילנסקי – יש ויש סיכּוּיים; הן בּין חוּגוֹ של מ. מ. לבֵין חוּגם של ז׳בּוֹטינסקי ושל ויינשל ושל אחימאיר – יש ויש סיכּוּיים לעבוֹדה משוּתפת: הן בּין חוּגוֹ של מ. מ. לבין חוּגם של פרבּשטיין והרב פישמן רבּים הסיכּוּיים לעבוֹדה משוּתפת. מה פּלא איפוֹא שהוּא עוֹמד עכשיו בּשער ועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל ותוֹבע את מלוֹא הסיכּוּיים "לעבוֹדה משוּתפת ביּן כּל חוּגי עמנוּ וּתנוּעתנוּ״.

ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹמר מ. מ. לא לבד שהוּא תוֹבע מאת ועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל "סיכּוּיים לעבוֹדה משוּתפת בּין כּל חוּגי עמנוּ וּתנוּעתנוּ״, הוּא גם נוֹזף וּמאַיים. הוּא נוֹזף בּציוֹנים הרדיקליים על אשר הם סבוּרים כּי המשטר שהוּקם בּפּראג איננוּ טעוּן הריסה, אלא "צריך להתבּצר וּלהתחזק״. וּבשם "חוּגים רחבים בּתנוּעה שלא עמדוּ בּאוֹפּוֹזיציה להנהלה הציוֹנית״ הוּא מאַיים, כּי מעכשיו יהיוּ "מוּכרחים לשנוֹת את עמדתם, אם לא יבוֹא שינוּי יסוֹדי בּמצב״. מר מ. מ., התוֹבע האמיץ, ודאי יוֹדע בּרוּר מהי התכנית של "עבוֹדה משוּתפת בּין כּל חוּגי עמנוּ וּתנוּעתנוּ״ וכיצד מגיעים אליה, וּמן הראוּי שלא יעלים אוֹתה מאתנוּ. בּפרט שהימים ימי ועידוֹת מפלגוֹת, וימי הועד הפּוֹעל הציוֹני קרוֹבים. מה תהא אוֹתה "עבוֹדה משוּתפת״? עם פּטיציה אוֹ בּלי פּטיציה? עם עבוֹדה זרה אוֹ בּלעדיה? עם צֶנז בּחירה גבוֹה בּמוֹשבוֹת אוֹ בּלעדיו? עם החרמת הקרנוֹת אוֹ בּלעדיה? עם ויתוּר על משמעת ציוֹנית אוֹ בּלעדיו? ילַמדנוּ מ. מ.

מר מ. מ. טוֹען להרחבת הקוֹאַליציה. עוֹד מעט נזכּה ודאי ש״ההרחבה״ תיהפך לעיקר "לאוּמי״ מקוּדש וּלקו מבדיל יסוֹדי אשר על פּיו יבחינוּ את "טיבוֹ״ של כּיווּן ציוֹני. אך גם מי שסבוּר כּי תכנית־פּעוּלה וכשרוֹן־מעשׂה והרכּב אישי הם הם הקוֹבעים את ערכּה של הנהלה, אף הוּא לא יזלזל בּבקשת דרכים להרחיב את הבּסיס הציבּוּרי של ההנהלה הלאוּמית. וכל הצעה ממשית להרחבת הקוֹאַליציה בּציוֹנוּת תביא ודאי לידי שיקוּל־דעת אחראי. מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל לא התנגדה מעוֹלם לקוֹאַליציה רחבה על מצע של תכנית פּעוּלה ציוֹנית מוּסכּמת. אך ענין מיוּחד הוּא לדעת כּיצד טוֹען מר מ. מ. להרחבת הקוֹאַליציה. המוּמחה של "הארץ״ לעניני ההנהלה הציוֹנית מוֹצא כּי ההנהלה הקיימת היא של פּוֹעלים "כּמעט״ (!) בּלי השתתפוּת אִרגוּנים ציוֹניים אחרים, היכוֹלים לדבּר "בּשם חוּגים רחבים בּעם״. עכשיו ידענוּ: סוֹקוֹלוֹב, רוּפּין וּגרינבּוֹים וּבּרוֹדצקי וליפּסקי אינם אלא "כּמעט״. ולא הם יכוֹלים לדבּר "בּשם חוּגים רחבים בּעם״, אלא – נוֹתני "הסיכּוּיים לפעוּלה משוּתפת״: סוּפּרסקי וּפרבּשטיין!

אכן, היוּ ימים וּמר מ. מ. לא היה כּלל וּכלל חסיד נלהב של קוֹאַליציה, לא רחבה ואף לא מצוּמצמת, וגם לא דאג כּלל לשיתוּף ארגוּנים ציוֹניים "היכוֹלים לדבּר בּשם חוּגים רבּים בּעם״. בּאוֹתם הימים הרחוֹקים ישב בּאֶכּסקוּטיבה הציוֹנית מר סאקר, וּמר מ. מ. הסתפּק בּמשטר ללא "קוֹאַליציה״ וּללא "שיתוּף״. אלא שאז לא היה בּה בּהנהלה לא רוּפּין ולא גרינבּוֹים ולא בּן־גוּריוֹן ולא קפּלן ולא שרתוֹק, וּממילא לא היה צוֹרך בּשיתוּף אוֹתם האִרגוּנים "היכוֹלים לדבּר בּשם חוּגים רחבים בּעם״. עכשיו, כּשהללוּ חסרים – עצוּב לוֹ, עצוּב לוֹ מאד למר מ. מ. מי ינחמנוּ?

אדר ב׳ תרצ״ה.

אחריוּת ציוֹנית

מאת

ברל כצנלסון

---

בּועד הפּוֹעל הציוֹני בּירוּשלים

מאת

ברל כצנלסון

(אדר ב’– ניסן תרצ"ה)

א. בויכוח הכללי

גוֹרלנוּ הוּא שאנוּ אנוּסים להגן על אמיתיוֹת ציוֹניוֹת ראשוֹניוֹת. לא נעים התפקיד, אך אין לנוּ בּרירה. חיינוּ הציוֹניים מעמידים אוֹתנוּ כּפעם בּפעם בּמבחן, ואזי מתגלה כּי אמיתיוֹת ראשוֹניוֹת טעוּנוֹת עדיין הסבּרה והגנה. בּמוֹשב זה עשׂה ד“ר רוּפּין את חשבּוֹנן של כּמה הנחוֹת שלנוּ שהיוּ בּמשך כּמה שנים בּבחינת “חכמת המִסכּן”, אך עוֹד קיימים כּמה מוּשׂגים, שעלינוּ נגזר להגן עליהם. ויש לפעמים צוֹרך להתוַכּח עם גדוֹלים וטוֹבים. מה לעשׂוֹת? מנהיגי הציוֹנוּת נוֹתנים לטעוֹם לא רק מדוּבשם, אלא אף מעוּקצם. איננוּ כּפוּיי־טוֹבה. את הדבש נקבּל ועל העוֹקץ נחלוֹק. הפּעם אצטרך להיוֹת איש־ריב בּכמה בּחינוֹת למוֹרינוּ ורבּוֹתינו_ֹ וייצמן ואוּסישקין. נדוֹנה כּאן שאלת העליה. מי שהקשיב לויכּוּח היה יכוֹל להסיק שהכּל בּסדר, וכל הרע הוּא מגרינבּוֹים, העוֹמד כּזַ’נדרם בּשער הארץ וּמוֹנע את עלייתם של ישׂראל, שהרע הוּא בּ”חלוּץ" וּבמשׂרדים הארץ־ישׂראליים. לא נשמעה זעקת העליה, לא זעקת הגוֹלה ולא זעקת המשק העברי בּארץ. והלא כּאן נתקבּצוּ שליחי הגוֹלה. אפשר לחשוֹב כּמעט שכּוּלנוּ המסוּבּים כּאן שאננים על פּרדסינוּ וּבוֹטחים על עסקינוּ הטוֹבים. כּאילוּ רוּח הפּרוֹספּריטי" צררה בּכנפיה גם את שליחי התנוּעה הציוֹנית. אפשר למצוֹא הסבּרה לכך.

לאחר שנים רבּות של חוֹסר עליה כּמעט, לאחר שבּא־כּוֹחם של הנחשבים אצלנוּ כּתוֹפסים את המרוֹבּה (ואתם הלא יוֹדעים מי אצלנוּ מתימר לתפּוֹס את במרוּבּה) דיבּר בּפני ועדת שאוּ על עליה של שלוֹשים אלף לשנה כּעל אידיאל, לאחר זה מוּבן, שעליה של חמישים אלף הביאה הקלה להרגשה של ציוֹנים. אך אם להרגשה הוּקל, הרי לציוֹנוּת עוד לא הוּקל. מספּר זה, שלפנים היה לנIּ אידיאל רחוֹק, נעשׂה מציאוּת, וּבהיוֹתוֹ למציאוּת הוּא לא רק מפגר מאחרי צרכינוּ החיוּנים, אלא מעמיד בּסכּנה את הישׂגינוּ העיקריים. בּמצב זה של הידחקוּת המוֹנים אל הארץ טבעי בדבר שזרם העליה מכיל חלקים ניכּרים שהצוֹרך שלהם בּארץ הוּא גדוֹל, אך בּעזרתם אי אפשר לשמוֹר על עמדוֹת המשק העברי. והתוֹצאה של כּמוּת זוֹ בּעליה היא שעמדוֹתינוּ הראשוֹנוֹת מוּזנחוֹת ונהרסוֹת.

גם ד“ר וייצמן דיבּר בּשׂביעת־רצוֹן מן המספּרים הללוּ, שהוּא מקוה שנַגדיל אוֹתם בּימים הבּאים בּעשׂרת אלפים אוֹ בּעשרים אלף. רצוֹני לוֹמר משהוּ על אִמרוֹתיו של וייצמן: בּתנוּעה הציוֹנית קיימת חלוּקת תפקידים נוֹחה מאד. יש אצלנוּ מַכּסימַליסטים וּמינימליסטים. ד”ר רוּפּין, למשל, מפוּרסם כּ“מינימַליסט”. מַכּסימַליסטים מתקראים אצלנוּ מי שעוֹשׂים מעשׂה־מינימוּם וּמבקשים שׂכר־מַכּסימוּם. וּמאידך ישנם בּציוֹנוּת, והיוּ בּה מימיה הראשונים, אנשים העוֹשׂים את המַכּסימוּם שבּכוֹחם לעשׂוֹת ואינם מדבּרים אלא על המינימוּם. כּך היה לילינבּלוּם, כּך רוּפּין, כּך וייצמן וכך גם אוּסישקין, הפּוֹרש בּשעת הכרעה מממַללי רברבן, ואשר גם היום הכריז כּי לגבּי התפיסה המדינית אח הוּא לטבּנקין וּלוייצמן. ויש מהם שהם מקיימים את משנת החכמים: “אמוֹר מעט ועשׂה הרבּה”, לא בּמוּבן של מיעוּט הדיבּוּר, אלא במוּבן של הכרזה על המעט. ואז יש צוֹרך לחלוֹק עליהם ולוֹמר להם שמעשׂיהם טוֹבים מאמירתם.

גאוּלה שאין עמה הצלה אינה גאוּלה

וייצמן התוַכּח עם הרב בּרלין. לדעוֹתיו של הרב בּרלין עוֹד אשוּב. אוּלם תוךֹ כּדי ויכּוּח ניסח וייצמן ניגוּד בּין גאוּלה להצלה. ניסוּח זה של וייצמן אינני מקבּל. ואני מקוה שגם וייצמן לא יאָחז בּניסוּח זה. אני אוֹמר: בּזמננוּ זה גאוּלה שאין עמה הצלה להמוֹנים גדוֹלים מישׂראל איננה גאוּלה. וכן אינני יכוֹל לקבּל את ההכרזה על איכוּת בּניגוּד לכּמוּת. התנוּעה שאני מדבּר בּשמה אינה מזלזלת בּאיכוּת. אני דוֹרש איכוּת מעוּלה גם בעבוֹדתנוּ החמרית וגם בּעבודתנוּ הרוּחנית. אנו מקבלים בּלב שלם את תביעתוֹ של וייצמן להרמת איכוּת תֹוצרת התעשׂיה שלנוּ. משקי הפּוֹעלים נתונים במאמצים בּלתי־פוֹסקים להרמת פּריוֹן העבוֹדה ואיכוּת התוצרת. אבל במצבנו כיום יש להדגיש: השאיפה לאיכוּת אינה צריכה לבוֹ א על חשבּוֹן הכמוּת. איכות שאין עמה כּמוּת גם איכוּת איננה. לא נוכל להרים את האיכוּת הציוֹנית, את איכוּת העבודה, את איכוּת המשק, מבּלי שנרים את כּמות העליה.

ויש גוֹרם של זמן. ואסוּר לנוּ להסיח את הדעת ממנוּ אפילו לשעה קלה. היוּ ימים וּשלוֹש מאות ה“מלַקקים” של גדעון הכריעות הכּף. יש זמנים שגם יחידים מכריעים. ויש זמנים וּמצבים שרק הרבּים מכריעים. מי שרוֹאה מה אֹופף אוֹתנוּ כּאן, מה אוֹ רב לנוּ כּאן, מי שרוֹאה את הסיטוּאַציה הפוליטית העולמית, את המבוּכה העולמית הגדוֹלה, את סכּנת המלחמה הממלאת את חלל עולמנו, איננוּ יכוֹל לזלזל כּל־שהוּא בּצו החמוּר: לחתוֹר אל הכּמוּת המכּסימלית כּכל המוּקדם.

מידת הבּנין וּמידת ברחמים

אבל מתוך תחימת התחוּם בּני לבין הנוּסחה של ויצמן – ושוּב: לא לבין המעשים הטוֹבים שעליהם רמז וייצמן – אני חוֹלק לחלוּטין על ההשקפה של הרב בּרלין, המחליף את מידת הבּנין בּמידת הרחמים. כּוּלנוּ בּדעה אחת שכּל ישׂראל יש להם חלק בּארץ־ישׂראל, וּמידת הרחמים אף היא אינה זרה לכוּלנו. ואילוּ היה בּנוּ הדבר תלּוי לפתוֹח את שערי הארץ לרוָחה בּפני כּל יהוּדי – היינו מתנגדים לכל דעה האוֹמרת: יהוּדי זה רצוּי וזה אינוֹ רצוּי. אבל אנחנוּ עוֹבדים בּתנאים של כּמות נתוּנה. אנחנו חייבים להילָחם על הגדלת הכּמוּת, אנחנוּ חייבים לעשוֹת מעשׂים אשר יאַפשרוּ את הגדלת הכּמוּת, אוּלם קביעה אחרוֹנה של כּמוּת העליה נתוּנה בּידי כּוֹח חיצוֹני. וכיון שאנוּּ מוּגבלים בּכמוּת מסוּימת, חוֹבה עלינו להוציא מתוֹך אוֹתה כּמוּת את מכּסימוּם הכּוֹחוֹת ההכרחיים לבנין. אינני מתכּון לבחינת תכוּנוֹת אישיוֹת, השקפוֹת וּמידוֹת. אין אנוּ בוֹחני לבבוֹת. אף לא את השייכוּת המפלגתית של העוֹלה. אינני גוֹרס כּלל וּכלל את הבחינה הזאת. תמים־דעים אני בּזה עם מר אוּסישקין שהערכוֹתינוּ אנו ּאת האנשים, אם הם בּאים “בּשביל גאוּלה אוֹ בּשביל הצלה”, אינן שווֹת הרבה, הן מתבּדוֹת לפעמים קרוֹבוֹת. אבל ישנן בּחינוֹת אחרוֹת, אוֹבּיֶקטיביוֹת, שתנוּעת בּנין קובעת לעצמה כּדי להשׂיג בּזמן הקצר בּיוֹתר תֹוצאוֹת ממשיוֹת בּיֹותר, כּדי לקצר את חבלי הקליטה של העוֹלה וּלהחיש את המעבר לחיים פּוֹריים בּארץ

מידת הבּנין מחייבת עברית

דוּגמה אחת: עברית. איני אוֹמר שכּל היוֹדע עברית חזקה עליו שהוּא אדם יותר טוֹב וציוֹני יוֹתר טוֹב. אין זה קריטריוֹן מוּחלט. אבל בּידיעת עברית יש יתרוֹן חשוּב. היא מקילה על העוֹלה את הקליטה. היא עוֹזרת לנוּ להחיש את הפּרוֹצס של יצירת חברה עברית. וּלפיכך אנוּ בּאים ואוֹמרים: בּתנאים שוים קוֹדם היהוּדי היוֹדע עברית למי שאינוֹ יוֹדע. איננוּ שוֹללים את זכוּתוֹ של היהוּדי שלא למד, אוּלם אם רוֹצים אנוּ להחיש את התהווּת האוּמה בּארץ אין לנוּ אלא להקדים את יוֹדעי עברית. הכּמוּת המוּגבּלת מצווה עלינוּ להבחין בּין המוּקדם והמאוּחר. וּמי שעלוּל יוֹתר לבוֹא בּחשבּוֹן הבּנין ראוּי לוֹ שיבוֹא על המוּקדם. ואנוּ מתאכזרים לפעמים לאח, לחבר, לבן תנוּעה קרובה ואוֹמרים להם: כּך גוֹזרת עלינוּ מידת הבּנין. ואתם אין לכם אלא להסתגל אליה וּלמלא את דרישוֹתיה.

מידת הבּנין מחייבת הכשרה

וּמידת הבּנין שוֹאלת: אם האדם מוּכשר לעבוֹדה, אם כּבר נוּסה בּעבוֹדה, אם הוּא מסוּגל להגנה על עצמוֹ ועל חברוֹ, אם הוּא מוּכן וּמזוּמן ללכת לכּפר, אוֹ לקבּל עליו חוּמרות אחרוֹת אשר ההגשמה הציוֹנית תטיל עליו. גם לאחר כּל הבּחינות והבּדיקות אין בּטחוֹן מוּחלט שכּל עולה ימלא מה שהציוֹנוּת דוֹרשת ממנוּ. יתכן לוֹמר: ותפרוּ כּל עצתי. אבל אין התנוּעה הציוֹנית פּטוּרה מחוֹבתה לחייב את כּל מי שבּא לזכּוֹת בּפּריבילגיה הגדוֹלה של עליה לארץ. התנוּעה צריכה לקבּוֹע נוֹרמוֹת של בּנין, והיא צריכה להטיל אוֹתן על העוֹלים, ואם היא תשקוֹד על כּך – תזכּה להרים את איכוּת העוֹלים וּלהגבּיר את כּוֹשר הבּניה של המחנה ואת קצב הבּניה של הארץ.

מידת הבּנין מחייבת חלוּציוּת

אינני בּא לזלזל בּערכּם של עוֹלים בּאים בּימים. יתכן שיהוּדי בּן ששים, אוֹ למעלה מזה, הרוֹצה לעלוֹת לארץ איננוּ נוֹפל כּלל וּכלל מן החלוּץ הצעיר, ואוּלי גם עולה עליו. אפשר שיהא מחוּסן בּפני כּמה מַשבּרים רוּחניים האוֹרבים לעוֹלה הצעיר. אבל אין אנוּ יכוֹלים לדוּן רק מבּחינת הערך האישי והזכוּת האישית, כּי אם מבּחינת הצרכים הבּוֹערים של הבּנין. מחוֹבתנוּ לשקוֹל בּכל פּעם: למי זקוּקה הארץ בּשעה זוֹ. זהוּ תפקיד אכזרי, וּמי שמקבּל עליו תפקיד זה יהיה מטרה ללחצים, אבל הציוֹנוּת אינה רשאית לפטוֹר עצמה מתפקיד אכזרי זה. אמנם הרב בּרלין יוֹדע כּיצד להקל על הציוֹנוּת את התפקיד. הוּא מציע למסור את כּל הסרטיפיקטים לקרוֹבים, שבּאמת אינם מסוּגלים לעבוֹדה, ואזי תהיה הממשלה אנוּסה לתת לנוּ סרטיפיקטים נוֹספים להצלת המשק. אכן, שיטת לחץ שאין טוֹבה ממנה…

“מה זה חלוּץ?”

ותמוּה הדבר שמר אוּסישקין, שמראשית עבוֹדתוֹ הציוֹנית ידע להעריך את ערך החלוּץ, שאל אוֹתנוּ, במתכּוֹנת שאלה אחת שנשאלה פּעם בּירוּשלים: “מה זה חלוּץ?” סבוּרני שמר אוּסישקין יוֹדע יפה מה זה חלוּץ, ואף הביא בּעצמוֹ דוּגמאוֹת מסוּימות. הוּא אמר: יש בּחוּרים שהלכוּ לדרוֹם ים המלח ויש שהוֹלכים עכשיו לחוּלה – אלה הם חלוּצים. אבל לגבּי אלה הוּא מסתפּק בּמוּעט: די לוֹ בּאֶלף. הדוּגמאוֹת הן טוֹבוֹת, אבל אין לצמצם בּהן בּלבד את תפקידי החלוּץ. אוּסישקין אמר כּי הליכה לנס־ציוֹנה כּבר אינה מעשה חלוּצי, אוּלם אם הליכה לעבוֹדה בּמוֹשבה היא דבר רגיל – מדוּע מעטים ההוֹלכים? מדוּע צריכה ההסתדרוּת לאחוֹז בּכל כּוֹח השפּעתה וחינוּכה כּדי להביא פּוֹעלים למוֹשבוֹת? אם העבוֹדה בּמוֹשבה היא כּה קלה ונוֹחה וּמכניסה כּמוֹ עבוֹדה עירוֹנית – מדוּע אין זרם העליה פּוֹנה מאליו לכּפר? החלוּץ מצוּוה ללכת למקוֹם שיש צוֹרך ללכת, אף על פּי שהיצר הרע מפתהוּ ללכת למקוֹם אחר. בּמילים אחרוֹת: להגבּיר את היצר הטוֹב על כּל מיני נוֹחוּיוֹת. ולתפקידים ה“בּלתי־נוֹחים” עוֹד נדרשים כּיום הזה כּמה אלפי חלוּצים. ונַענים – מעטים. ואם תחקרוּ מי וָמי הם הנענים ותמצאוּ ודאי כּי לא פּחות מתשעים אחוּזים שבּהם הם חניכי “החלוּץ”. נכוֹן הדבר, שלא כּל מי שמתקרא “חלוּץ” הוּא חלוּץ. ולא כּל מי שחוּנך בּגוֹלה להיוֹת חלוּץ נשאר נאמן לתפקידוֹ. רבּים הנוֹשׂאים את שם החלוּץ לשוא. אבל מכּל אוֹתם המוֹני העוֹלים שלא חוּנכו לחיים חלוּציים תמצאוּ רק שבּלים בּוֹדדוֹת הפּוֹנוֹת לתפקידים כּיבּוּשיים.

לכאוֹרה בּימים של נהירת המוֹנים יש ממי לבחוֹר, יש הרבּה אנשים בּגיל עבוֹדה, וּבכל זאת אנוּ עדים שהמחסוֹר בּידים עוֹבדוֹת מתחלק בּין ענפי המשק השוֹנים ללא כּל פרופורציה נכוֹנה. האנשים אינם הוֹלכים לא לרכּבת ולא לדוֹאר ולא למשטרה ולא לעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה. והיה קשה מאד למצוֹא אנשים שילכוּ לים המלח. וקשה מאד להביא אנשים לידי כּך שילכו למושבה. אגלה לכם סוֹד, יש אנשים היוֹשבים ּתל־אביב וּמסתפּקים בּעבודה ימים מעטים בּשבוּע, וּבלבד שלא לעבוֹר למוֹשבה. ויש אנשים הנמצאים במושבה ואינם רוצים בעבודה חקלאית, והם מבקשים כּל מיני “סידוּרים”. עוֹד לפני כּמה שנים היוּ בּני־אדם מסוּגם של מר סוּפּרסקי וּמר גרוֹסמן מכריזים כּי חלפה עוֹנת החלוּציוּת. האידיאוֹלוֹגים של בּעל־הבּית היהוּדי היוּ משתוֹקקים ליוֹם שבּוֹ כּבר לא יהיה צוֹרך בּחלוץ. ו“השכל הישר” שלהם אמר להם כּי עם בּוֹא עליה המוֹנית ועם גידוּל מקוֹרוֹת הפּרנסה בּארץ – ודאי לא יהיה צוֹרך בּחלוּץ. והנה עינינוּ הרואוֹת, כּי כּל מה שהעליה נעשׂית גדוֹלה יוֹתר והמוֹנית יוֹתר כּן גדל יוֹתר הצוֹרך בּחלוּץ העוֹבר לפני המחנה, המעמיס על עצמוֹ תפקידים “בּלתי־נוֹחים”, שאין המוֹני העוֹלים להוּטים אחריהם; כּל מה שהאפשרוּיות גדוֹלוֹת יוֹתר כּן נדרשים יוֹתר מאמצים כּיבּוּשיים, חלוּציוּת משקית וחלוּציוּת תרבּוּתית וחלוּציוּת פּוֹליטית. היא עוֻד בּראשיתה. ועוד שנים רבּוֹת נצטרך לחנך את עצמנוּ וּלחנך את הדוֹרוֹת הצעירים לחיי חלוּצים וּלהרגשה חלוּצית. אדרבּא, עלינוּ להציג תביעוֹת גדוֹלוֹת לחינוּך החלוּצי. אם יש ליקוּיים בּחינוך החלוּצי וּבמצב ההכשרה (יש ויש!) – נאַמץ כּוֹחוֹת לתקן אוֹתם. אבל בּאיבה וּבזלזוּל לא יתוּקנוּ הדברים. גרינבּוֹים סיפּר כּאן משהוּ מסבלוֹת החלוּץ וּמיסוּרי ההכשרה. כּיצד הם ישנים וּבמה הם ניזוֹנים. הוּא לא סיפּר לכם אלא מעט מן המעט. והתרוּפה היא לא בּביטוּל ההכשרה וּבחלוּקת סרטיפיקטים ללא בּחינה וּללא כּל הכנה לחיי עבוֹדה בּארץ, אלא בּהשבּחת תנאי הקיוּם של החלוּצים והרמת החינוּך החלוּצי.

רבּים דיבּרוּ כּאן על ה“בּריחה מהכּפר”. וד"ר הוֹפמן הגדיל. על מי קוֹבלים? כּמוּבן, על “ההסתדרוּת”. היא לא הצליחה למנוֹע את הבּריחה מן הכּפר. מוּבן מאליו, לא חברי־הסתדרות אינם “בּוֹרחים”. ציוֹנים כּללים, בּני גרוֹסמן, רביזיוֹניסטים, מזרחיים – הללוּ אינם בּוֹרחים מן הכּפר. מטעם פּשוּט, מפּני שמתחילה לא הלכוּ לשם.

תנוּ קיוּם לפּוֹעל בּכּפר

וכל אלה הקוֹבלים על הבּריחה מהכּפר מה עשׂוּ כּדי למנוֹע אותה? החשבתם על כּך מה הן הסיבּוֹת המוֹציאוֹת את הפּוֹעל מן הכֹפר? “חַמרנים” שכּמוֹתנוּ אוֹמרים, כּי כּדי שהפּוֹעל יתמיד בּכּפר צריך שיוּכל שם להתקיים, לפרנס את משפּחתו. וּכדי לאַפשר את הקיוּם וּלהקטין את כּוח המוֹשך של העיר אוּלי צריך גם להרים את שׂכר העבוֹדה בּכּפר. וּמפלגת מר הוֹפמן – זו שהטיפה כּל הימים נגד ה“רוֹמַנטיקה” החקלאית ושטענה כּי העיר היא העיקר וּפתאוֹם נתגלתה לפנינו כאן כמעוּנינת כּל כּך בּחקלאוּת – אוּלי תקבּל על עצמה להרים את שׂכר העבוֹדה בּכּפר, למען יוּכל הפּוֹעל העברי להתקיים שם, ולא יצטרך לנוּד על הערים? יכולה אמנם להיוֹת גם השקפה הפוּכה, כּי צריך להוֹריד את שׂכר הפּוֹעל בּעיר. אינני שוֹלל לגמרי גם השקפה זוֹ. אני בּעד הרמת השׂכר של התימני הקטן, של עוֹזרת־הבּית, של הפּקיד הנמוֹך, של המשרת בּחנוּת, של הפּוֹעל הפּשוּט, אבל אינני מרוּצה כּלל מן השׂכר המנוּפּח של האריסטוֹקרטיה המקצֹועית בּעיר. וממפלגה אידיאליסטית כּזוֹ של מר הוֹפמן אפשר היה לקווֹת שתצווה על חבריה העירוֹניים שילכו לכפר דוקא, ובמידה שהם אנוּסים להישאר בּעיר – יוֹרידוּ קצת את שׂכרם, למען הקטין את כּוֹח־המוֹשך של העיר המוֹציא את הפּוֹעלים מן המוֹשבה. לא שמענוּ גם על תרוּפה זאת, עד כּמה שידוּע לי.

יש תרוּפה יוֹתר רצינית, ואוֹתה שמענוּ היוֹם מפּי אוּסישקין: הפּוֹעל יחזיק מעמד בּמוֹשבה, אם ידע שיש שׂכר למאמציו, שלא לעוֹלם ישאר “בּאטראק” ותלוּי בּחסד הפּרדסן; אם ידע שהתנוּעה הציוֹנית מכּירה בחוֹבתה להמציא לאחר מספּר שנוֹת עבוֹדה חלוּצית פּיסת אדמה, משק־עזר, ראשית התישבוּת. שפּיר. אבל אוֹתן המפלגוֹת שזילזלוּ בּהתישבוּת לאוּמית, שפסלות הקרנוֹת, שהכריזוּ “בּלוקדה כּספּית”, ששבּרו קוּפסאוֹת של הקרן הקימת, שגינוּ את מתן הקרקע לפּוֹעלים “השׂמאליים”, ושעשוּ כּל מה שהיה בּכוֹחם כּדי לדכּא את הכּוֹח־המֹשך של התנוּעה הציוֹנית ולגזוֹל את תקות ההתישבוּת מן העוֹבד־החלוּץ – אלה בּאוֹת עכשיו לקבּוֹל על הפּוֹעל הבּוֹרח מן הכּפר וּליַדוֹת בּוֹ אבנים!

בּרוּכים כּל אסירי העבוֹדה

אינני רוֹצה לקפּח את שׂכרם של אוֹתם הניצנים החלוּציים המתגלים אצל מפלגוֹת שמחוּץ להסתדרוּת העוֹבדים, ולא רק אצל מפלגוֹת ידידוֹת כּמוֹ “הפּוֹעל המזרחי”, כּי אם גם אצל מפלגוֹת אוֹיבוֹת להסתדרוּת. אני מקדם בּברכה את פּוֹעלי “אגוּדת ישראל”. אני מקדם בּברכה את פּוֹעלי בּית“ר בּהרצליה, שהלכו לבית־הסוֹהר משוּם שהגנוּ על עבוֹדה עברית. יִישר כּוֹחם. אבל אם זכוּת היא זאת לפוֹעלי בּית”ר, ואם מפלגתם מתגאה בּזה – כּי אז מה גדוֹלה זכוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים שמנהלת את מלחמת העבוֹדה העברית זה שלוֹשים שנה, ושיצרה את עצם המוּשג “עבוֹדה עברית” וסללה את כּל הדרכים הפּתוּחוֹת כּיוֹם לעבוֹדה עברית.

אך מה לנאסר אצל האוֹסר?

ואני שוֹאל: בּגלל הגנה על עבוֹדה עברית אצל פּרלין בּהרצליה הוֹלכים פּועלים עברים לבית־הסוֹהר, וּמפלגתם של אוֹתם הפּוֹעלים נלחמת על כּך שזכוּת חלוּקת הסרטיפיקטים תינטל מן הסוֹכנוּת “השׂמאלית” ותימסר למפלגתוֹ של פּרלין, ל“התאחדוּת האִכרים” הפרלינים. האין זה חזיון מענין? וּב“מַניפֶסט” אשר פּירסם “המנהיג”, בּערב התכּנס הועד הפּוֹעל, הכריז כּי מתוֹך שׂביעת־רצוֹן הוּא מציין את “התוֹצאוֹת החיוּביוֹת” של “מלחמת הרביזיוֹניסטים” נגד זכוּת הסוֹכנוּת בּחלוּקת הסרטיפיקטים.

משמעת וּמַצפוּן

וּמכּאן לשאלה הקרוּיה אצלנו “משמעת”. הרב בּרלין טען בּשם המַצפּוּן. כּמעט שמצא סתירה בּין הדרישה למשמעת ציוֹנית לבין המַצפּוּן. אם הרב בּרלין עוֹמד בּאמת על חוֹפש המַצפּוּן, על כּבוֹד למַצפּוּן הזוּלת – הריני שוּתף לוֹ. ואזי אבקש מ“המזרחי”, בּבוֹאוֹ מחר להציע את דרישוֹתיו הדתיוֹת, כּי יכבּד גם את מצפּוּנם של אוֹתם הציוֹנים העלוּלים לראוֹת בּאוֹתן הדרישוֹת כּפיה על מַצפּוּנם. גם אני סבוּר שמַצפּוּן קוֹדם למשמעת. אין זה חידוּש, כּי זהוּ הסכּם יסוֹדי בּתנוּעה הציוֹנית, לא הסכּם של “שוּלחן עגוֹל” המוּצע עכשיו, אלא הנחת־אב מימי פּינסקר וּמוֹהליבר, הרצל וריינס: חירוּת המַצפּוּן, כּבוֹד וסבלנוּת. ההסתדרוּת הציוֹנית לא כּפתה מעוֹלם על עניני מַצפּוּן. ולא בּזה אנוּ מחוּלקים. המלה משמעת אינה ממַצה כּלל את השאלה. יש בּה ממיעוּט הדמוּת. אין שוּּם כּונה להפריז וּלהחמיר בּדרישוֹת רגילוֹת ל“משמעת”. אין הכּונה לצמצם בּמשהוּ את זכוּת המוּעט, את זכוּת האוֹפּוֹזיציה לתעמוּלה רחבה, לחוֹפש הבּיקוֹרת. אין הכּונה לתת נשק בּידי הנהגה תקיפה להתאַנוֹת למתנגדיה, לחַפּשׂ אצלם חטאים נגד משמעת.

השאלה היא: קיוּמה או ֹפּירוּקה של ההסתדרוּת הציוֹנית. המסוּגלים אנוּ לקיים וּלטפּח אלמנטים של הוָיה מדינית: הרוֹצים אנוּ לקיים קנינים לאומיים בּעלי ערך עצוּם אוֹ מוּכנים להפקיר אוֹתם? השאלה היא, אם מוּכנים אנו להמשיך בּיצירתו של הרצל או ֹלהתיר סֶפּרטיזם פּוֹליטי לכל גוּף שירצה בּכך? אין זו כּלל וּכלל שאלה של משמעת בּמוּבן הצר של המלה, כּי אם שאלה של קיוּם לאוּמי מאוּרגן. אילוּ התכּוונוּ הרביזיוֹניסטים, כּפי שהם מתימרים, למדינה יהוּדית, אזי היו ּחסים על כּל גרעין של מַמלכתיוּת יהוּדית ולא היוּ מזלזלים בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת וּבקונגרסים הציוֹניים ולא היוּ שוֹברים קוּפסאות של הקרן הקימת וגם לא היוּ חוֹתרים “לשבּוֹר” את ההסתדרוּת, כּי הסתדרוּת העוֹבדים היא חטיבה של כּוֹח לאוּמי וגרעין של מַמלכתיוּת עברית. והחינוּך הזה של נוֹער לשבירת קוּפסאוֹת, ההכרזה האידיאוֹלוֹגית של בּלוֹקדה כּספּית“, האוּמנם זהוּ רק הפסד של גרוּשים ולא חתירה עמוּקה תחת קנינים לאוּמיים נַעלים? והתגַנדרוּתוֹ של מנהיג בּקריעת שקל, והתגנדרוּתוֹ של מנהיג שני בּגניבת כּסף מקוּפסאת הקרן הקימת לשם תיקוּן נעלים – האוּמנם זוֹהי פּגיעה בּ”משמעת" ולא חינוּך לניהיליזם לאוּמי? האין בּחינוּך זה משוּם עקירת כּל רגש וכל כּבוֹד לקניני העם, למוֹרשת הרצל?

אוּסישקין אמר אתמוֹל בּשקט: “שבירת קוּפסאוֹת לא נפסקה”. שקט זה יש בּוֹ כּדי להפליא. האין אוּסישקין האיש חייב לתבּוֹע מאת הנוֹער הבּית"רי את כּבוֹדה של הקרן הקימת, האם לא הוּא צריך היה לתבּוֹע מאת התנוּעה הציוֹנית שתגן על כּבוֹדה מפּני תעמוּלת השיסוּי וההשמצה לגבּי הקרנוֹת הלאוּמיות?

אכן, יש מזל לרביזיוֹניסטים. להם סוֹלחים כּמה דברים שלא היוּ סוֹלחים לאחרים. דוּגמה בּוֹלטת: הפּטיציה. היש פּרוֹפּוֹרציה כּל־שהיא בּין ההפסד לתנוּעה הציוֹנית על ידי הפּטיציה לבין מידת ההתנגדות כּאן? אוּסישקין מתנגד לפּטיציה, הרב בּרלין מתנגד, ורבּים מתנגדים – אבל בּמה הם אוֹמרים להגן על התנוּעה מפּני חרב זוֹ שנוֹעצים בּגבּה?

יש בּעלי מזל בּציוֹנוּת. עוֹד מוֹסיפים להזכּיר כּאן את “ברית שלוֹם”, האוֹיב המסוּכן לאַחדוּתנוּ הפּוֹליטית, ואין איש מזכּיר כּאן את סמילנסקי. והנה רק לפני ימים אחדים נדפּס מאמר – ולא בּחוֹברת אקדמית, כּי אם בּ“בוּסתנאי”, עתוֹן שמבּיטים עליו, כּידוּע, בּעין יפה בּארמון הנציב – נגד המנדט. המדוּבר הוּא על מכס שילינג לתיבת תפּוּחי־זהב. אינני מזלזל כּלל וּכלל בּמכס, ולא בּשילינג לתיבה. והענין הזה נוֹגע לא רק לפּרדסנים העשירים, המעבידים ערבים, הוּא נוֹגע גם לאִכּר הזעיר וגם לחקלאי העובד. אני מקוה שהצעת סמילנסקי לגזוֹר על נטיעת פּרדסים לא תקוּבּל, ואני מקוה שעוֹד יהיה בּארץ ישוּב עוֹבד גדוֹל ולוֹ שטחי פּרדסים. וּוַדאי שכּוּלנוּ מעוּנינים בּביטול המכס בּאנגליה על תפּוּחי־הזהב שלנוּ. אבל מי שאיננוּ מבין מה המַנדט בּשבילנוּ, מי שמתגעגע למצב של קוֹלוֹניה בּריטית, הוּא גם את האינטרסים הכּלכּליים של חקלאוּתנוּ ותעשׂייתנוּ איננוּ מבין. אבל כּיון שרעיוֹן ההצלה על בּיטוּל המנדט הוּשמע לא על ידי “שׂמאליים” ולא על ידי “בּרית שלוֹם”, כּי אם על ידי סמילנסקי, לא רגשוּ אלה הרוֹגשים תמיד על סכּנוֹת של בּגידה לאוּמית. ישנם בּעלי פּריבילגיוֹת.

אילוּ היתה הפּטיציה, למשל נעשית לא על ידי הרביזיוֹניסטים, כּי אם על ידי “אגוּדת ישׂראל” – היוּ מרעישים עליהם את העוֹלם. תזכּרוּ את ימי המשלחת לחוּסיין. אבל כּאשר “מעשה רב” זה נעשׂה על ידי גוּף הנמצא בּמסגרת של ההסתדרוּת הציוֹנית, גוּף שיש לוֹ הרבּה ידידים, אפשר להקל ולוֹמר: “מעשׂה־ילדוּת”.

דרך הנצחון הרביזיוניסטית

הרביזיוֹניסטים הסבּירוּ את תוֹצאוֹת הפּטיציה הסבּרה אוֹריגינַלית בּיותר. “כּמעט” נצחוֹן. אכן, זהוּ אחד הנצחוֹנוֹת שלהם. ודאי מכּירים אתם את המעשיה בּיהוּדי שהתפּאר כּי זכה לשוֹחח עם הגובּרנטוֹר. כּן הגוברנטור אמר לוֹ: “פּוֹשוֹל ווֹן!” (גש הלאה!). ואת ה" פּוֹשוֹל ווֹן!" הזה מעלה הרביזיוֹניזם לשיטה פּוֹליטית בּפי בּן־חוֹרין: אין דבר, יאמר פּעם “פּוֹשוֹל ווֹן, יאמר בּשנית “”פּוֹשוֹל ווֹן”, וּשלישית, עד שמכּל ה" “פּוֹשוֹל ווֹנים” יצמח הנצחוֹן הגדוֹל. שמריהוּ לוין הגדיר פּעם את שיטתוֹ של המנהיג הרביזיוֹניסטי: להעלוֹת את הדוֹב מן המאוּרה. אם יוֹדע אתה שבּקרבת מקוֹם רוֹבץ הדוֹב, ואם אתה מכּיר בסכנה שבדבר, כי אז אין לך אלא להחריד אוֹתוֹ מרבצוֹ. וּלפי החכמה המדינית ששמענוּ כּאן יש להמשיך: אין דבר שהדוֹב שיבּר לי היוֹם צלע אחת, וּמחר שתי צלעוֹת וּמחרתים שלוֹש – סוֹף סוֹף יהיה הוּא לי לטרף. אך כּל כּמה שאני מעריך את סטירת הלחי שקיבּלנוּ בּזכוּתם של הרביזיוֹניסטים בּגֶנף, וכל כּמה שאני מעריך את תוֹצאוֹתיה המסוּכּנוֹת בּימים יבוֹאוּ – מחשיב אני יוֹתר את ההפסד בציוֹני הפּנימי. עצם חינוּכם של המוֹנים לא למעשה ציוֹני, לא להתנדבוּת, לא לתרוּמוֹת, לא להשקעוֹת בּארץ, לא לעליה, לא למאמצים וּלקרבּנוֹת, כּי אם לאמוּנה בּ“קמיע” וּב“גשר של נייר” – הוּא מעשה פּסוּל מבּחינה ציוֹנית. אבל כּשאמוּנת פּתאים זוֹ כּרוּכה בּחתירה תחת השלטוֹן הלאוּמי היחידי שיש לנוּ, הרי אי אפשר שתוֹצאתה תהיה אחרת מאשר אנַרכיה לאוּמית, הרס ציבּורי, אי־כּבוד לעם ולתנוּעת שחרוּרוֹ. ואוירה זוֹ לא תצטמצם רק בּתחוּמי המחנה החוֹתם של הפּטיציה, היא עשוּיה להתפּשט ולזרוֹע רקב בּכל המחנוֹת. מבּחינה זוֹ אני רוֹאה את ענין ה“פּטיציה” כּדחיית תקוה לחיים מַמלכתיים, כּהרחקת תקוה לעצמאוּת מדינית.

ואחרי הפּטיציה בּא עלינוּ בּימים אלה, ערב מוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני, ה“אוּלטימַטוּם” מאת “המנהיג”. בּמקום קוֹנגרס ציוֹני וּוַעד פּוֹעל ציוֹני הוּצעה לנוּ “ועידת שוּלחן עגוֹל”. שוּלחן עגוֹל זה מַשמעו שוּלחן ערוּך חדש לציוֹנוּת: “בּיטוּל עקרוֹן המיוֹריזציה”. מלה נאה! וּפירושה של המימרה הנאה הוא, שהציוֹנוּת צריכה להיפּטר מן היסוֹדוֹת שהניח הרצל, היינו: דמוֹקרטיה, “אחרי רבּים להטוֹת”, והמיעוּט זכּאי לבקר, אבל חייב לכבּד את החלטוֹת הרוֹב. לא, זהוּ עיקרוֹן ישן אשר עבר זמנוֹ. ז’בֹוֹטינסקי מגיש לנוּ יסוֹד חדש, בּרוּח הזמן: “ביטוּל עקרוֹן המיוֹריזציה”. על בּיטוּל זה תקוּם המדינה היהוּדית!

וּבמקוֹם קוֹנגרס ציוֹני נזכּה בּקרוֹב, לפי המַניפסט של המנהיג, לקוֹנגרס חדש: לא של ציוֹנים ולא של רביזיוֹניסטים, כּי אם ל“קוֹנגרס של פּטיציוֹנרים”. זוֹהי איפוֹא התכנית הפּוֹליטית החדשה ודרך האִרגוּן החדשה של האוּמה העברית: על הפּטיציה יִכּוֹן האֹרגוּן הלאוּמי. בּה ימָצא הכוֹח הדרוּש לנוּ. היתנהג אוֹתוֹ קונגרס של פּטיציוֹנרים על פּי ה“עקרוֹן של המיוֹריזציה” שנתישן או וֹעל פּי עקרוֹנוֹת חדשים – לא זכינו ּלשמוע. אך רוּח ההצעה בּרוּר למדי. אפשר לצעוק חמס על ה“רייך השלישי” ולשמור אמוּנים לרוּחוֹ. מכּירים אנוּ אוֹתן התנוּעוֹת, אשר לא סגי להן בּצוּרוֹת “נושנות” של דמוֹקרטיה מאוּרגנת, והן מצמיחוֹת חדשוֹת לבּקרים צוּרוֹת “אוּלטרא־דמוֹקרטיוֹת” וּמתכּנוֹת קוֹנגרסים מיוּחדים לתפקידים מיוּחדים. וּבמַניפסט של המנהיג צפוּנה לנוּ הבטחה חשוּבה: “לעקוֹר בּלי חמלה את מלחמת המעמדוֹת מן הישוּב”. אדרבּא ואדרבּא! ישוּב בּלי מלחמת מעמדוֹת – אהיה הראשוֹן שאקבּל אוֹתוֹ. ואם יש בּידי הרביזיוֹניסטים ליצוֹר משטר־חיים אשר בֹּו תיעקר כּל מלחמת מעמדוֹת, אַרכּין בּפניהם את ראשי. אבל כּמה בּוּרוּת פּוֹליטית ועם־הארצוּת כּלכּלית וכמה חיקוּי לתוֹרת היטלר יש בּהבטחות אלוּ לעקוֹר את מלחמת המעמדוֹת על ידי… בּרית הצה"ר!

ואחרי החרמת הקרנוֹת וּשבירת הקוּפסאוֹת, ואחרי הפּטיציה ואחרי המַניפסט המאַיים בּכינוּס קוֹנגרס של פּטיציוֹנרים – אנוּ יוֹשבים כּאן ודנים… אם להכניס פּסקה של משמעת לתוֹך טוֻפס השקל. האין זה מגוּחך משהוֱ? אוסישקין מזהיר, כֱי אם יחזרו על מעשה הפטיציה ידרוֹש הוּא את הוֹצאתם. אין מוֹחי תוֹפס מה הבדל בּין פּטיציה ראשונה לשניה. אם אַזהרה רצינית היא נקבּלנה. וכדאי שאוסישקין יזכּוֹר את אַזהרתו זוֹ. אלא שעם זה אומר לנוּ אוּסישקין: משמעת – כּן, אך לא משמעת מיכנית. צריכה להיוֹת אוֹטוֹריטה מוּסרית. מכיר אני את אוסישקין זה כּמה שנים, ועֹוד זוֹכר אני את עמידתוֹ בּועידת מינסק, ואת הרצאתוֹ על ארגוּן וּתביעתוֹ: משמעת! וזוֹכר אני את דבריו אז על “הפראזה האוֹכלת בּנוּ” ואת תביעוֹתיו הנמרצוֹת לציוֹנוּת הרוּסית על ערך ההסתדרוּת החזקה ועל ההכרח בּמשמעת. וּבחַרקוֹב, וּבפרייבּוּרג, וּבקוֹנגרס השביעי, האוּמנם הסתפּק אוּסישקין רק בּ“השפעה” וּבאוטוריטה מוּסרית, וּויתר על הכּוֹח “המיכני” של הרוֹב?

לא הרביזיוֹניסטים פּסוּלים – אלא הרביזיוֹניזם

כּסבוּרים אתם שאני רוֹצה בּהוֹצאת הרביזיוֹניסטים מן ההסתדרוּת הציוֹנית? לא. הריני מוֹסר מוֹדעה: אינני רוֹצה בּכך. ַ ואוֹמַר בּגָלוּי מדוּע. רוֹצה אני בּהוֹצאת הרביזיוֹניזם – לא הרביזיוֹניסטים, אלא הרביזיוֹניזם – מחיי האוּמה. כּי רוֹאה אני את התפיסה החברתית והרוּחנית של הרביזיוֹניזם כּנוֹשׂא דסטרוּקטיבזם לאומי. ואילו היה בּידי להוֹציא את הרביזיוניזם מתוֹֹך הישוּב, מתוֹך חיי הגוֹלה – לא הייתי נרתע ממלחמה ציבּוּרית קשה בּיוֹתר. אבל זה לא יוּשג על ידי הוֹצאתם מן הקוֹנגרס. אין לי איבה לרביזיוֹניסטים, מלחמה לי ברביזיוֹניזם. גוֹרס אני את המאמר התלמוּדי: יתמוּ חטאים ולא חוֹטאים. וגם אני רוֹצה, ממש כּאוּסישקין, שאוֹתם אלפי הצעירים הרביזיוֹניסטים – שיעלוּ לארץ ויהיוּ פּוֹעלים, כּי אין להם דרך אחרת מאשר לעבוֹד – ישארוּ במחנה הציוֹני. וההצעוֹת של משמעת בּין שהוּצעוּ בּין שתוצענה, אין כונתן להוֹציא, אלא לאַפשר את הישָארוּתם. ואוֹמַר לכם בלחישה: אל תפחדוּ. הם לא יֶצאוּ. הם אינם טיפּשים כּל כּך. יש לנוּ כּבר נסיוֹן קטן אתם. וחייבים אנוּ טוֹבה למר גרוֹסמן על הנסיוֹן שעשׂה בּקטוֹביץ. שם היה מוּכן מר ז’בּוֹטינסקי למרד גדוֹל בהסתדרוּת הציוֹנית, לויתוּר על הקוֹנגרס הציוֹני ועוֹד ועוֹד. מר גרוֹסמן עמד בּפניו, והתוֹצאה היתה כּי מר גרוֹסמן נעזב ותוֹרתוֹ נתקבּלה, וּבכל חוֹמר הדין.

והיוָת שהרביזיוניסטים מחבּבים מאד חוֹזרים “חשאיים” של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל (אגב אין לנוּ שוּם חוֹזרים חשאיים שאנוּ צריכים להחבּיא אוֹתם, אלא חוֹזרים פּנימיים בּלבד, ואם הרביזיוֹניסטים להוּטים אחריהם – יבוּשם להם), הריני מוּכן להגיש להם חוֹזר אחד, שכּנראה, לא הגיע לידם. בּאחד הפרוטוקולים רשוּמים דברַי, שאמרתי לחברַי עוֹד לפני כּמה חדשים, לפני היוֹת הכרזוֹת השלוֹם: "אל תחשבוּ שהרביזיוֹניזם ישאר תמיד בּמצבו כּיוֹם. אני מניח שז’בּוֹטינסקי כּבר שבע דיוֹ את חבריו הבּריוֹנים והוּא יתן להם בּקרוֹב ספר־כּריתוּת ויאמר להם: די, בּאסטא! דוֹמה שלא טעיתי. הרביזיוֹניסטים כּבר יוֹדעים שאין להם מקוֹם ואין להם ערך בּעוֹלם היהוּדי מחוּץ לגדר ההסתדרוּת הציוֹנית. הם רק משׂחקים בּאִיוּמים. הם לא יצאוּ. ואם המנהיג יקרע שוּב את השקל ויצווה לצאת, הרי אוֹתם “אלפי צעירים” לא ישמעוּ לוֹ. הם יפנוּ לגרוֹסמן אוֹ לציוֹנים כּללים או יקימוּ דבר־מה חדש, אבל מן הקוֹנגרס הציוֹני לא יצאוּ.

אינני רוֹצה שנוֹציא אוֹתם, אבל אינני מבקש לקנוֹת את ישיבתם אתנוּ בּמחיר זה שנִתן להם לירוֹק בּפנינוּ ונַרשה להם קריעת שקלים וחתירה תחת הפּעוּלה המדינית של ההסתדרוּת הציוֹנית. תנוּעה שרוֹצה לחנך את חבריה שירחשוּ לה כּבוֹד צריכה להגן על עצמה. לפיכך אני מקבּל בּרצוֹן את הצעת הרב בּרלין בּדבר בּחירת ועדה לתיקוּן יחסי המפלגוֹת, אם כּי עוֹד לא שוֹחחתי על זאת עם חברי. נעשׂה כּל נסיוֹן להשכּיח את היחסים בּתחוּמי ההסתדרוּת הציוֹנית, אך לא נתן יד ל“שוּלחן עגוֹל”, שאינוֹ אלא גלגוּל חדש של שבירה.

ההסתדרוּת הציוֹנית בּמעלה

שתי מלים על ההסתדרוּת הציוֹנית עצמה: מן הסגנוֹן הטוֹב הוּא לדבּר בּגנוּתה וּלזלזל בּכוֹחה. זה כּמה שנים הוּרגלנוּ לראוֹתה ברפיוֹנה ולשמוֹע בּגנוּתה. עד שהתחלנו מאמינים בּירידתה, ואיננוּ מרגישים כּי כּל ענין הירידה הוּא בּדוּתה, כּי לא רק המפעל הארץ־ישׂראלי, אלא אף ההסתדרוּת הציוֹנית נמצאת בּמעלה. אחרי המלחמה היוּ להסתדרוּת הציוֹנית כּמה שנים של התפּוֹררוּת והתרוֹפפוּת. אבל בּינתים גדל דוֹר ציוֹני חדש, ונתחנכוּ נוֹשאים חדשים להסתדרות הציוֹנית. וההסתדרוּת הציוֹנית הוֹלכת ונעשׂית לעינינוּ לנוֹשׂא כּוֹח, לנוֹשׂא־ענין. וּבנוּ תלוּי הדבר שלא נחזיר את ההסתדרוּת לאוֹתו תוֹהוּ־ובוֹהוֹּ שבּוֹ היתה שרוּיה לפני זמן־מה. רבים מהנוֹאמים דיבּרוּ על דחיית “ההסכּם”. אני מציין בּכלל שמַרבּים “להתענין” בּחייה הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים התענינוּת מסוּג מיוּחד. אילוּ היו ּמתענינים בּפעוּלתנוּ המשקית, למשל, לא היוּ שוֹאלים, כּמוֹ ששאל מר גרוֹסמן: אם משקי הפּוֹעלים נוֹנים רוָחים כּיוֹם למה הם זקוּקים לגמר בּיסוּס? מי שיש לוֹ ידיעה של בּר־בּי־רב בּהתישבוּת יוֹדע כּי אין מיַשבים בּהלוָאוֹת בּנקאיוֹת וּבריבּית בּנקאית. כּן, בּחיינוּ הפּנימיים מתענינים הרבּה. מכּיר אני, למשל, מפלגוֹת ציוֹניוֹת המַצבּיעוֹת בּעד צֶנז כּספּי בּבּחירוֹת, אבל כּשהן שמעוּ שבּאיזוֹ שכוּנת פּוֹעלים יש ויכּוּח על מידת זכוּיותיהם של עוֹזבי ההסתדרוּת וּמתכּחשים לעיקרי השכוּנה – הרימוּ קוֹל זוָעה: הדמוֹקרטיה בּסכּנה. וכאן מתענינים בּיותר בּהסכּם, וּבוכים על דחייתוֹ, וּמסיקים “מסקנוֹת”.

מי השׂניא את הרביזיוֹניזם

מר גרוֹסמן מסבּיר: מה פלא, עשׂר שנים הטפתם איבה לרביזיוֹניזם, ועכשיו אתם רוֹצים בּבת אחת לתקן. מר גרוֹסמן טוֹעה: לא אנחנוּ הטפנוּ, אלא הרביזיוֹניזם לימד את הפּוֹעל לראוֹתוֹ כּאוֹיב. הפּוֹעל העברי יוֹדע קרוֹא. והוּא איננוֹ זקוּק לכך שמנהיגיו יקראוּ לפניו. הוּא קרא מאמר: “כּן, לשבוֹר”, והוּא הבין את פּירוּש המלים. הוּא קרא גם מאמר שני: “לא לשבּוֹר, לחַלק”, והוּא הבין את פּירוּש המלים. הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי קרא גם את ספרוּת הבּריוֹנים ואת הפּוֹרנוֹגרפיה הפּוֹליטית שעליה חוּנכוּ המוֹנים ציוֹנים. והוּא ראה במוֹ עיניו את המלחמה בּקרנוֹת, הפרת שביתוֹת. הואּ הכּיר לדעת מפלגה האוֹמרת כּי שביתת פּוֹעלים היא פּשע לאוּמי, וכי הפּוֹעל אסוּר לוֹ להגן בּכוֹחוֹ עצמוֹ על עניניו, אלא הוּא חייב לסמוֹך על נייטרליוּתוֹ של ז’בּוֹטינסקי אוֹ של גרוֹסמן. את כּל זה קרא, שמע וראה הפּוֹעל בּעצמוֹ, ונבהל. איני אוֹמר שהוּא צדק בפחדוֹ, אבל עוּבדה היא.

מדוּע נדחה ה“הסכּם”

אני צידדתי בּזכוּת ה“הסכּם” הזה. כּסבורים אתם שעשׂיתי זאת מפּני שאני ציוֹני טוֹב יוֹתר מחברַי השוֹללים, לאוּמי טוֹב מהם – אינכם אלא טועים. צידדתי בּזכוּת ההסכּם מפּני שאני מאמין יוֻתר מהם בּכוֹח מעמד הפּוֹעלים, בּאחדוּתוֹ, בּנצחוֹנוֹ, מפּני שאני מאמין שהפּוֹעל הבּת“רי כּשיראה אוֹתנוּ מבּלעדי מחיצוֹת־איבה יכּיר בּצדקתנוּ. מאמין אני שגם הסכּם כּזה, אף על פּי שהוּא נותן זכוּיוֹת יתירוֹת למיעוט, יכוֹל להיוֹת לטוֹבת עניני הפּוֹעל בּארץ, לטוֹבת עניני כּל הפּוֹעלים העברים בּארץ, וממילא לטובת הציוֹנוּת וּלטוֹבת האוּמה. לפיכך צידדתי בּזכוּתוֹ. אוּלם אם לאחר שבפּוֹעלים ראוּ בּמשך שנים מה עשׂתה להם המפלגה הרביזיוֹניסטית וּמה שזממה לעשוֹת, ראוּ את מפירי השביתוֹת בּזדוֹן ואת הפּוֹעלים הנשלחים בּגללם לבתי־הסוֹהר, ראוּ את המפלגה המַנחילה להם מכּוֹת־דמים ורוֹגז־לבב, אם לאחר זה לא האמינוּ בּיוֹשר כּונוֹתיה ולא חפצוּ לחתוֹם על הסכּם המוֹסר לחברי אוֹתה מפלגה זכוּיוֹת יתירוֹת להכריע בּענינים חיוּניים של מלחמת הפּועל – האוּמנם יפָּלא הדבר? אני מעריך זאת כּקוֹ צר־ראִיה, אך מי שיבוֹא וירצה “לחַלק” את המחנה שלנוּ על יסוֹד המשאל ל”לאוּמיים" וּל“קוֹמוּניסטים” אינוֹ מעיד אלא על הרהוּרי לבּוֹ ועל עם־ארציוּתוֹ בּעניני הפּוֹעל בּארץ.

היה לנוּ ויכּוּח עמוֹק וּרציני בּמשאל זה. וּוַדאי יבקשוּ לנצל את הויכּוּח להוכיח את פּירוּדנו, להוֹכיח כּי סר לב הפועלים מעל מנהיגיהם, רבותי מכּל האגַפּים, תוּכלוּ להשתעשע וּלהתנחם בּזה כּאַות נפשכם. אני מניח כּי ציבּוּר הפּוֹעלים, ולא רק חלק זה שקיבּל את דעתנו בּמלוֹאה, כּי גם אוֹתוֹ חלק אשר סרב לקבּל את דעתנו בנקודה זוֹ, עוֹד יתן לעצמוֹ וגם לעוֹלם החיצוֹני את התשוּבה: למי הוּא מאמין וּלמי איננו מאמין.

נס החוּלה

רכישת החוּלה. אנשי הקרקע יוֹדעים כּי גאוּלת שטח קרקעי איננה טראנסאַקציה כּספּית בּלבד. בּימינו זהו מעשׂה־ניסים. וּמעשה־ניסים זקוּק לשעת־כּוֹשר, לשעת־רצוֹן. וּכשמַחמיצים את השעה עוֹברוֹת שנים רבּוֹת עד שהיא חוֹזרת, אם היא עשׂוּיה לחזוֹר. לפני ארבּעים שנה ומעלה רכש חנקין את העמק את מפרץ חיפה וּשטחים בּעבר הירדן. אבל לא זכינוּ וּפעוּלה זוֹ קמלה בּאִבּה, והשטחים האלה נשמטוּ מידינוּ, בּטרם נסתיימה קנייתם. מאז עברוּ עשׂרוֹת שנים עד שבּאה שעת־כּוֹשר להצלת שטחים אחדים, ולאחרים לא בּאה עד היוֹם הזה. וּמי יודע מתי תגיע.

הקרן הקימת נכנסה בּענין החוּלה. נכנסה בּמקצת. נכנסה בּאיחוּר זמן. בּינתים ניתן לענינים להסתבּך. מה יהא עתידה של החוּלה? התיהפך ל“מגרשים”, היצאוּ סרסרים לקצוי הגוֹלה כּדי למכּוֹר ליהוּדי עשרה וחמישה דוּנם, ש“יתגוֹללוּ” אצלוֹ בּארץ ויעברוּ מיד ליד עד שיבוֹא וימצא את הבּיצה? אם יש ערך התישבוּתי, כּלכּלי וּלאוּמי לחוּלה, הרי זה לא בּיצירת משקים של ההוֹן הגדוֹל, אשר איננוּ יוֹדע למה לוֹ ללכת לשם (אם שמוּרים לוֹ שם רוַחים וכיצד יוּשגוּ וּבעבוֹדת מי יוּשגוּ), ולא בּמכירת חלקוֹת חלקוֹת ליהוּדי הגוֹלה אשר לא ידעוּ מה לעשוֹת בּחלקוֹת הללוּ. ערכּה של החוּלה הוא בּזה שהיא בּאה לשמש להתישבוּת לאוּמית גדוֹלה, אשר העוֹבד־המתישב ימצא בּה את לחמוֹ, ואשר מתוֹך נסיוֹנוֹת וּמאמצים תימָצא בּה יחידת־המחיה למשפּחה עוֹבדת, אם עשׂרים דוּנם ואם עשׂרה, ואם פּחוֹת.

כּל ענין החוּלה עלוּל ליהפך להרס ציוֹני וגם להרס כּּספּי ליהוּדים אם לא יהיה בּידי מוֹסדוֹת לאוּמיים וּלמטרוֹת התישבוּת לאוּמית. מה יהא גוֹרלה של החוּלה אם היא תוצא לבּוּרסה, אם היא תיכּנס לידי סרסרים, לידי מעבידי עבוֹדה זרה. מקוֹם זה מתבּקש ממש לעבוֹדה זרה. שם זה גם קרוב וגם נוֹח, וגם זוֹל. כּל המעלוֹת. ואין שוּם ערוּבּה אלא אם כּן תימָצא החוּלה בּידי האוּמה. קל לוֹמר, אבל קשה לעשׂוֹת. מן הנהלת הסוֹכנוּת וּמן הקרן הקימת ידָרשוּ מאמצים גדוֹלים, כּספים מרוּבּים, וגם עמידה כּנגד סיבּוּכים קשים. אין להירתע מפּני כּל אלה, כּי הציוֹנוּת זקוּקה לאוֹבּיֶקט גדוֹל של התישבוּת.

עבוֹדה עברית

מר אוּסישקין הציע הצעוֹת אחדוֹת לתיקוּן מצב העבוֹדה העברית. כּשהדברים יוֹצאים מפּי אדם כּאוּסישקין אני מקשיב להם בּכוֹבד־ראש גמוּר. אך תוֹך כּדי ההצעוֹת המעשיוֹת השתמש אוּסישקין בּנוּסחה תמוּהה. אוּסישקין הסבּיר, כּי הפּרדסן מבקש לוֹ פּוֹעלים קרוֹבים לרוּחוֹ. וּכשנשאל: מה הקירבה שהפּרדסן מרגיש לחוֹרנים – ענה כּי זוֹהי קירבה שהוּא חש לגמל ולחמוֹר. בכן, רגש של הקירבה לחַיוֹת הבּית. איני מדבּר על כונותיו של אוּסישקין, הן ודאי טוֹבוֹת. אך רוֹצה אני להבין מה טיב הקירבה המבוּקשת מצד האִכּר. האם לא נעשׂוּ כּמה נסיוֹנוֹת לתת לוֹ פּוֹעלים עברים “קרוֹבים” לוֹ? האם לא הבאנוּ לוֹ בּמוֹ ידינוּ – ש. יבנאלי ו“המשרד הארץ־ישׂראלי” בּשעתוֹ – פּוֹעלים מתימן, שלא התנגדוּ לאוּגַנדה, ולא קראוּ את אחד־העם ולא ידעוּ סוֹציאליזם מהוּ. היכן הם עכשיו הפּוֹעלים התימנים בּפּרדסים? הנה בּא “הפּוֹעל המזרחי”. האִכּר החרד ודאי צריך להרגיש קירבה יתירה לפּוֹעל החרד, והאוּמנם הנסיוֹן של “הפּוֹעל המזרחי” עם האִכּר הוּא כּל כּך מתוֹק וקל? היה זמן שהפּרדסן אמר שהפּוֹעל הבּית“רי קרוֹב ללבּוֹ. בּאוּ פּרדסני גן־השרוֹן וּכפר סבא והחליפוּ את הפּוֹעל “השׂמאלי” וה”מעמדי" בּפּוֹעל הבּת“רי. הקירבה היתה רבּה. שני הצדדים היוּ מאוּחדים בּרצון אחד: לעשׂוֹת נקמה בּהסתדרוּת, לשבּוֹר אוֹתה. מדוּע החליפוּ את הפּוֹעל הבּת”רי בּחוֹרני?

מר אוּסישקין הציע דבר אחד ממשי וחשוּב: להבטיח קרקע לפּוֹעל ההוֹלך למוֹשבה. שהפּוֹעל החקלאי ידע שהוּא איש־צבא־האוּמה, והאוּמה תדאג לוֹ; לא, חלילה, לסַפּק אל כּל מחסוֹרוֹ, אלא להמציא לוֹ משהוּ קרקע, כּלשהוּ משק. אם נדע לקיים הצעה זוֹ – ודאי נתקן את המצב בּהרבּה. אבל אף זה אינוֹ מן הדברים קלים. עלינוּ לדעת איזוּ התחייבוּיוֹת אנוּ מקבּלים עלינוּ בּזה. המוּכנים אנוּ לכך?

מכּמה צדדים – וגם ד"ר מוֹסינזון בּיניהם – סתמוּ כּאן את הגוֹלל על מלחמת הפּוֻעל לעבוֹדה עברית. אמרוּ כּי אנוּ רק צעקנוּ, משמרוֹתינוּ רק הרגיזוּ, והמצב לא הוּטב אלא הוּרע בגללנוּ. גם זה נכנס כּבר לסגנוֹן הטוֹב: להקטין את ערך מלחמת הפּוֹעל על עבוֹדה עברית ולתלוֹת את התקווֹת בּפעוּלה אחרת של “לא־אינטרסַנטים”. אלא שאוֹתה פּעוּלה אין לה בּעלים והיא אינה נעשׂית כּלל, אם אין הפּוֹעל תוֹבע אוֹתה; וגם כּשהוּא תוֹבע אוֹתה היא נעשׂית שעה קלה ואחר כּך מַרפּים ממנה. ועלי להסבּיר כּאן, שהזלזוּל הזה בּערך “המשמרת”, בּערך המלחמה שהפּוֹעל המעמדי והאינטרסַנטי מנהל על העבוֹדה העברית, איננוּ צוֹדק. ודאי, לא תמיד אנוּ מנצחים. יש גם כּשלוֹנוֹת. איש־הצבא שלנוּ לא תמיד עוֹמד על הגוֹבה. ויש שהמפקדים טוֹעים. אבל בּחשבּוֹן בּכלל יש ויש התקדמוּת. אף על פּי שאנוּ בעצמנו נוהגים להבליט יוֹתר לא את נצחוֹנוֹתינוּ, כּי אם את צרוֹתינוּ.

דוּגמה קטנה: על יד תל־אביב יש שכוּנה “בּית וגן”. שכוּנה שנוֹסדה על ידי יהוּדים יפים, בּעלי־בּתים הגוּנים “שוֹמרי־מצווה”. וּשכוּנה זוֹ, הנמצאת בּריחוּק מקוֹם ממוֹעצת פּוֹעלי תל־אביב, הסתדרה יפה מאד בּעבוֹדה זוֹלה מתוֹך קירבת־נפש לבני־חוֹרן. אך מוֹעצת פּוֹעלי תל־אביב הרחוֹקה פּרשׂה את מצוּדתה גם על “בּית וגן”. ואוֹתוֹ פּוֹעל, שאתם יוֹדעים לסַפּר עליו כּי הוּא משתמט מעמדוֹת חלוּציוֹת, ואוֹתה הסתדרוּּת אשר אתם יוֹדעים כּי קצרה ידה “להשפּיע” – עשוּ את שלהם. הם הם שהכניסוּ עבוֹדה עברית בּמידה ניכּרת ל“בית וגן”. ותל־אביב עצמה עמדה להיוֹת מוּצפת חוֹרנים. לכּמה מקצוֹעוֹת – וּבעיקר לסַבּלוּת – חדר העוֹלה מן המזרח. והנה נעשׂתה עבוֹדה מרוּבּה – ולא בּקוֹלי־קוֹלוֹת – בּמאמציהם עצמם של חברי ההסתדרוּת הנוֹגעים בּדבר, אנשי ההוֹבלה, והמבּוּל החוֹרני נהדף.

רבּים מכּם נוֹח להם להכריז שההסתדרוּת חדלה להיוֹת חלוּצית. אין אתם יכוֹלים לבטל את ערך מספּרנוּ, אין אתם יכוֹלים לבטל את ערך עמק יזרעאל ועמק חפר, אין לבטל גם את ערך ההנהלה “שלנוּ”, והרי אפשר לפחוֹת לצעוֹק על הפּוֹעל שאינו חלוץ ושהוּא בּוֹרח מן הכּפר. כּנראה, שמסביבנוּ הכּל שוֹפע ציוֹנוּת וחלוּציוּת מסביבנוּ ציוֹנים טוֹבים המקיימים את כּל המצווֹת הציוֹניוֹת, המקבּלים בּסבר פּנים יפוֹת את העוֹלים החדשים ואינם פּוֹשטים את עוֹרם, וּמקרבים אוֹתם לעבוֹדה, וכל מעשׂיהם לשם בּנין הארץ. והחלק היחיד בּישוּב שהוּא פּוֹרק עוֹל ועני ממַעשׂ, הרי זוֹ ההסתדרוּת. משתמשים בּבּיקוֹרת שאנוּ מבקרים את עצמנוּ, בּתביעוֹת החמוּרוֹת שאנוּ תוֹבעים מאת חברינוּ, כּדי לגלוֹת את קלוֹננוּ בּרבּים. לא אוֹמַר שאין בּמחנה הגדוֹל שלנוּ כּמה גילוּיים שליליים שלא דבקוּ בּנוּ כּמה מנגעי ה“פּרוֹספּריטי”, אבל אם יש בּתנוּעה בציוֹנית חלק שמעמיד על עצמוֹ מצווֹת ממש, שמחנך את חבריו לחוֹבוֹת וּלמאמצים חלוּציים, ששוֹלח את חבריו בּאלָפים אל הכּפר, שמביא את חבריו למסירת מאוֹת דוּנמים לקרן הקימת בּלי ספּקוּלַציה, שנלחם על נפש הציונוּת – הרי זוֹ תנוּעת הפּוֹעלים בּציוֹנוּת.

מי זוֹעק על הספסרוּת

על הספּקוּלציה דוּבּר פּה בּקוֹל ענוֹת חלוּשה. כּאילוּ מתוֹך הכּרה כּללית שקצרה ידנוּ מהוֹשיע. מר סוּפּרסקי ציטט מימרה יפה של עצמוֹ, כּי ההינטרלַנד של תל־אביב זה הים. חוֹששני, שהים הוא ההינטרלַנד לא של תל־אביב בּלבד אלא של כּל ארץ־ישראל. כּאן נקוּדת התוּרפּה של הפּרוֹספּריטי: היא נזוֹנה בּחלקה הגדוֹל מניצוּל היהוּדי המסכּן העוֹלה מן הגוֹלה והיוֹשב עוֹד בגוֹלה. הזעקה נגד הספּקוּלציה אינה פּרי התמרמרוּת מוּסרית־סוֹציאליסטית. היא נוֹבעת מתוֹך הגזל והעוֹשק שנעשקים המוֹני ישׂראל הקרוּיים “מעמד בּינוֹני”. זעקה זוֹ היתה צריכה להקיף את כּל העוֹלם הציוֹני, וּמה משוּנה הדבר שגם זעקה זוֹ נשארת בּעיקר ענינם של הפּוֹעלים בּלבד. מר גרוֹסמן יש לוֹ טענוֹת למוֹדות הלאוּמיים וּלמוֹסדוֹת ההסתדרוּת: מה רשוּתם לטעוֹן נגד הספּקוּלציה, אם בּמקרה פּלוני ואלמוֹני שילמתם בּעצמכם בּיוֹקר? מר גרוֹסמן היה בּידוֹ פּעם אמצעי מצוּין בּמלחמה הפּליטית. שמו “פּאוּזה”; שביתת בּנין. עכשיו הוּא מבקש, כּנראה, ב“פּאוּזה” נגד הספסרוּת, שהקרן הקימת לא תקנה קרקע, כּל עוֹד שׂוֹררים מחירים כֹאלה, וההסתדרוּת לא תשכּן את חבריה.

היאוּש המוּחלט מהמלחמה בּספסרוּת קרקעית הוּא בּלתי מוּצדק. העצוֹת הטוֹבוֹת של “רזרבה קרקעית חפשית” הן טֹובוֹת מאד. אבל היא לא בּידינוּ. אילוּ היתה הממשלה עוֹשׂה את רצוֹנכם היתה אף היא יכוֹלה לעזוֹר לנוּ בּכך. אבל יש הצעוֹת של עזרה מצדה שיש בּהן יוֹתר להזיק מאשר לעזוֹר. אין להניח שציבּוּר מאוּרגן, הרוֹצה בּאמת להגן על עצמוֹ, אין לוֹ כּל אמצעים.

מי עֹוסק בּספסרוּת

אילוּ היוּ עוֹסקים בּספּקוּלציה זוֹ רק גוֹנבי־כּיס ונוֹכלים מקצוֹעיים, זייפנים ורמאים נחוּתי־דרגה, לא היה האסוֹן גדוֹל כּל כּך. אבל כּלוּם אינכם יוֹדעים שבּמעל הזה יש יד לציוֹנים חשוּבים וּלחברות ציוֹניוֹת וּלעסקנים ציוֹנים? כּלוּם יצרנוּ אַתמוֹספירה ציבּוּרית כּזאת שיהיוּ מתבּיישים בּכך? איני מתכּוון למסוֹר כּאן פּרטים. מתוך המלחמה בּספּקוּלציה שהתנהלה בּחדשים האחרוֹנים על ידי “דבר” נתגלוּ לנוּ כּמה פּרטים מחרידים: נתגלה שחברוֻת התוֹפסוֹת מקוֹם בּחיים הציוֹניים מתחרוֹת בּקרן קימת. נתגלוּ שוּתפוּיוֹת עם ערבים כּדי להרים מחירי קרקעוֹת וּלהסיג גבוּל. מי הגיב על כּל אלה? כּלוּם אין גם נגד אלה שוּם כּוֹח ציבּוּרי היכוֹל לרסן אוֹתם? יש בּנקים הקשוּרים בּמפלגוֹת ציוֹניוֹת, וגם הם עוֹסקים בּספּקוּלציוֹת מכוֹערוֹת.

מדוּע אין כּוֹח בּמפלגות לטהר את המוֹסדוֹת הקשוּרים בּהן? מדוּע דיבּר מר אוּסישקין בּענין כּזה בּקוֹל ענוֹת חלוּשה? יוֹדע אני מנסיוֹני בּמשך החדשים האלה, שמלחמה עתוֹנאית שיטתית בּלבד הביאה פּירוֹת. נגלוּ מעשי תככים וּנכלים, אוּרגנוּ קוֹנים, הוּפסקה קפיצת המחירים למעלה, ואצל אחדים גם נתעוֹררה הבּוּשה. יוֹדע אני אנשים שפּרשוּ מן הספסרוּת. וּוַדאי אפשר היה להגיע לתוֹצאוֹת הרבּה אילוּ התנהלה המלחמה בּנאמנוּת בּכוֹחוֹת ציבּוּריים משוּתפים.

איה מלחמתה של האֶכּסקוּטיבה?

וכאן אני מצטרף לבּקוֹרת נגד האֶכּסקוּטיבה שלא פּעלה בּנדוֹן זה. ואני מצטער על העסקנים הציוֹניים הגדוֹלים שחששוּ ללכלך את ידיהם בּמלחמה זוֹ. אם אוּסישקין סבוּר שקרקע ועבוֹדה הם הם שני העיקרים, כּי אז אין להגן עליהם מתוֹך אנינוּת יתירה, מתוֹך שמירה על הכּבוֹד שלא יגָרע. המלחמה הישרה והאמיצה היא המכבּדת את בּעליה. ואילוּ היוּ הנהלת הסוֹכנוּת והקרן הקימת נכנסוֹת בּכל הרצינוּת למלחמה זוֹ היינוּ ודאי מצילים הרבּה ממוֹן ישׂראל וּמצילים אדמה לישׂראל.

הנזיפה לעתוֹנים

בּהזדמנוּת זו: אוּסישקין נזף בּעתוֹנים. אַל תדפּיסוּ מוֹדעוֹת כּאלה. אני מקבּל את הנזיפה ואענה עליה בּגילוּי־לב. בּתקוּפה הראשוֹנה של קיוּם “דבר” – בּשנוֹת הגיאוּת של העליה הרביעית – ניתנה פּקוּדה למנהל מחלקת המוֹדעוֹת שלא יקבּל שוּם מוֹדעוֹת לפרסוּם בּעניני “מגרשים”. “דבר” לא פּירסם בּמשך זמן רב שוּם מוֹדעוֹת על נכסים בּלתי־נדים, לא פּסוּלוֹת ואף לא כּשרוֹת. נוֹכחנוּ שאנוּ פּוֹגעים לרעה גם בּענינים שאינם פּסוּלים. ראינוּ שאין זוֹ שיטה נכוֹנה; וחדלנוּ ממנה. ושוּב נכשלנוּ בּחברוֹת בּלתי־מהוּגנוֹת. כּיצד יוּכל מנהל מחלקת המוֹדעוֹת להבחין מה כּשר וּמה פּסוּל?

הנה דוּגמה אחת. מעשׂה בּחברה מנוּולת המתנקשת בּקרן הקימת, בּגבוּלוֹת עמק יזרעאל. אוֹתה חברה מַסיגה גבוּל, מפקיעה מחירים, מקפּחת את משקי העוֹבדים הזקוּקים לאדמה זוֹ, וּמוֹכרת אדמת־בּעל, הבּאה בּחשבּוֹן רק לפלחה חרבה, בּמגרשים בּני עשׂרה דוּנם לאנשי עיר, המרוּמים על ידה. והמוֹסדוֹת יוֹדעים וּמחרישים. משנודעוּ לנוּ פּרטי הדבר מפּי אנשי המשקים חדלנוּ לקבּל את המוֹדעוֹת של אוֹתה חברה והוֹקענוּ את מעשׂיה. אבל מנַין יֵדע מנהל מחלקת המוֹדעוֹת בּטיבם של עסקי קרקעוֹת? מדוּע יהיה הוּא הפּוֹסק מה ראוּי לפרסוּם ומה אסוּר בּפרסוּם?

אילוּ היתה הנהלת הסוֹכנוּת מרכּזת בּידיה את הפּיקוּח על כּל עניני הקרקעוֹת וחברוֹת ההתישבוּת וּמפעלי השיכּוּן, היה אפשר להכריח כּל עסק קרקעי שיקבּל על עצמוֹ את ההשגחה של המוֹסד המרכּזי. כּל חברה קרקעית שהיתה מסתלקת מפּיקוּח מרכּזי היתה מאבּדת כּל אפשרוּת להוֹפיע בּפני הציבּוּר וּלדבּר אל הלקוֹחוֹת. אם יקוּם מוֹסד כּזה ודאי יקבּל על עצמוֹ עתוֹן ההסתדרוּת, ואני רוֹצה לקווֹת כּי גם שאר העתוֹנים, שלא לפרסם שוּם מוֹדעה מאת חברה שלא הסכּימה לקבּל על עצמה את הפּיקוח מצד המוֹסד הלאוּמי המרכּזי לעניני קרקעוֹת. אני על כּל פּנים לא אקבּל אז לפרסוּם מוֹדעה בּלי אישוּר משוּם חברה. החמצנוּ הרבּה, אבל עוֹד לא החמצנוּ הכּל. נתקן מה שעוֹד ניתן לתיקוּן.

ב. בּויכּוח על ה“העברה”

בּויכּוּח הזה יש לי קצת נחמה. מר שוֹקן הגדיר כּאן את הקוֹנגרס הפּראגאי כּקוֹנגרס שקבע פּוֹליטיקה לאוּמית נכוֹנה בּשאלת קיוּמה של היהדוּת הגרמנית. עכשיו מבינים זאת לא רק ציוֹני גרמניה בּלבד. אוּלם בּפּראג, בּקוֹנגרס וּמסביב לוֹ, שׂררה אוירה אחרת. נמצאתי אז בּמערכה כּבדה, יחיד נגד רבּים, גם בּסיעתי שלי. הנה רבּים היוּ סבוּרים שעקרוֹן “החרם” עדיף גם על הצלת נפשוֹת ישׂראל ועל פּדיוֹן רכוּשם ועל החָשת בּנין הארץ. וּבקוֹשי גדוֹל נמצא “רוֹב קטן” בּפּראג, וּבזכוּתוֹ ניצלנוּ ממעשׂי־תעתוּעים פּוֹליטיים, וגם עלה להציל משהוּ, אמנם לא יוֹתר ממשהוּ, מן ההזדמנוּיוֹת הגדוֹלוֹת של פּדיוֹן שבוּיי ישׂראל וּבנין המוֹלדת.

ויכּוּח זה על הטרנספר יש בּוֹ ענין רב מבּחינת המחשבה הציוֹנית. כּאן לפנינוּ דוּגמה מוּפלגת כּיצד מסַלפים אצלנוּ מוּשגים ציוֹנים, כּיצד משתמשים בּשמוֹת נערצים בּהיפּוּך גמוּר לרוּחם. דוֹגלים בּשם הרצל ועל הפּעוּלה להצלת יהוּדי גרמניה אוֹמרים: ענין לרחמנוּת, יעסקוּ בּזה יהוּדי גרמניה עצמם. דוֹגלים בּשם הרצל ואוֹמרים: החרם בּמלחמה עם צוֹררינוּ הוּא עיקרוֹן מקוּדש, המחייב את כּל התנוּעה הציוֹנית והוּא עדיף ממצוַת הבּנין. כּלוּם יש לך סילוּף גדוֹל מזה? והלא הרצל שלל, ראשית כּל, את עצם האפשרוּת שהתנוּעה הציוֹנית תכניס עצמה לעניני פּוֹליטיקה ארצית.

הרצל השאיר לכל ציוֹני את הזכוּת להיוֹת תוֹמך בּממשלת הארץ אוֹ להילחם בּה, אבל דרש בּכל תוֹקף שההסתדרוּת הציוֹנית לא תתערב בּמלחמוֹת וּבסבכים הארציים. ושנית, הרצל ראה את כּל המלחמה בּאנטישמיוּת וּבצוֹררי ישׂראל שהיא נדוֹנה לעקרוּת, ודרש לפיכך לרכּז את כּל כוחנוּ בּמאמצי הבּנין וּבמדיניוֹת המכוּונת כּוּלה להצלה וּלבנין. והנה, כּשהתחוֹללה הפּוּרענוּת הגדוֹל על ראש יהוּדי גרמניה בּאוּ אלינוּ “יוֹרשי הרצל”, ז’בּוֹטנסקי וּגרוֹסמן בּדרישה להפוֹך את ההסתדרוּת הציוֹנית לתנוּעת חרם. בּאוֹתה שעה שחברנוּ חיים ארלוֹזוֹרוֹב נשלח מטעם ההנהלה הציוֹנית וּבּהסכמה נפשית עמוּקה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ לבחוֹן את כּל האפשרוּיוֹת וּלגייס את כּל הכּןֹחוֹת לשם אִרגוּן יציאת אשכּנז, בּרוּחוֹ של הרצל, בּאוֹתה שעה לא היה להם ל“מכּסימַליסטים” כּביכוֹל, שוּם ענין לא בּהצלת יהוּדי גרמניה ולא בּהטית היציאה הזאת לאפיק הבּנין בּארץ, אלא בּפַּרוֹלה עוֹברת לסוֹחר: “מלחמה בּהיטלר”.

וגם כּאן לפנינוּ דוּגמה בּוֹלטת כּיצד מליצה פּטריוֹטית מתגלגלת להיפּוּכה. מי עוֹד דוֹגל בּדאגה ל“סתם יהוּדי” וּבאמוּנה בּערך ההוֹן הפּרטי של היהוּדי כּפּטריוֹטים שלנוּ. והנה בּאה שעת־מבחן ולא שׂרד מזה כּלוּם. בּמשך דוֹרוֹת רבּים טיפּחוּ יהוּדים את מצוַת “פּדיוֹן שבוּיים” כּמצוה עליוֹנה. ויהוּדים ידעוּ בּשנוֹת נדוּדיהם מה חשוּב הדבר להציל את ממוֹנם של ישׂראל מידי צוֹרריהם. ולא פּעם היוּ יהוּדים מסתכּנים למען הצלת ממוֹן לא שלהם, אלא ממוֹן ישׂראל סתם.

אבל לפּטריוֹטים שלנוּ זרים המוּשגים “הגָלוּתיים” האלה. מה להם “פּדיוֹן שבוּיים”, מה להם הצלת ממוֹן ישׂראל, מה להם השקעת הפּליטה האחרוֹנה של הרכוּש היהוּדי בּקרקע המוֹלדת, כּנגד צלצלי תרוּעה של “חרם”? טענוּ פּה כּנגדנו שאנוּ חוֹתרים תחת “הסוֹלידריוּת הלאוּמית”. כּן, חתרנוּ תחת הסוֹלידריוּת “הלאוּמית” של ה“פוֹלקיסטים” וה“בּוּנדאים” ושל כּל שׂוֹנאי־ציוֹן, אשר עשוּ מענין הטרנספר קרנים לנגח את התנוּעה הציוֹנית. בּמשך כּמה חדשים אי אפשר היה לעבוֹר בּרחוֹב היהוּדי וּלדבּר על ארץ־ישׂראל, משוּם שכּל העתוֹנוּת היהוּדית, האַנטי־ציוֹנית וה“פּטריוֹטית”, עשׂתה יד אחת להתקיף את מפעל־המעט של הצלת הוֹן ונפש מגרמניה. אינני נכנס לניתוּח, מה היה הכּוֹח המכריע בּליכּודם של כּל הכּוֹחוֹת הללוּ, אם ידי הפירמוֹת וסוֹכני הממשלוֹת, אשר אמרוּ להיבּנוֹת מן החרם על תוֹצרת גרמניה, אוֹ האהבה המשוּתפת לפּוֹעל הארץ־ישׂראלי, “האחראי” לטרנספר ו“הנהנה” הימנוּ. על כּל פּנים, המַקהלה המשוּתפת של פּטריוֹטי ציוֹן עם שוֹנאי־ציוֹן פּעלה בּמרץ רב.

וּמתוֹך שבחוֹ של הטרנספר אני בּא לדבּר בּגנוּתוֹ. תחת לחץ הטרוֹר הזה וּמתוֹך חוֹסר אוֹמץ־לב עשׂתה ההסתדרוּת הציוֹנית משגה כּבד: הפקירה את יהוּדי גרמניה. היא נתנה להם ליפּוֹל בּידי ספּקוּלנטים, שניצלוּ אוֹתם למען בּצעם וּלמטרוֹת לא־ישוּביוֹת. וחלק גדוֹל מכּספּי הטרנספר שימש לא לטוֹבת היהוּדי הפּליט מגרמניה וגם לא לטוֹבת הבּנין הישוּבי. בּנקוּדה זוֹ שוֹנה דעתי מדעתוֹ של מר שוֹקן. אני אוֹמר: יש לנוּ חוֹבוֹת כּלפּי היהוּדי הפּרטי שאנוּ מצילים את כּספּוֹ, אבל יש לנוּ חוֹבוֹת גם כּלפּי כּלל ישׂראל וּכלפּי בּנין הארץ. איננוּ מחוּיבים להציל ממוֹן ישׂראל, כּדי שהיהוּדי יפקיע כּאן מחירי מגרשים ויסיג גבוּל ויעשׂה את ארץ־ישׂראל קפנדריה להשקעת כּספּוֹ בּשוייץ וּבהוֹלַנד וּבקפריסין. שלטוֹן ציבּוּרי הבּא לסייע את הפּרט וּמעמיד לשירוּתוֹ את מכשיריו הפּוֹליטיים והכּספּיים, רשאי להציג גם דרישוֹת לאוֹתוֹ פּרט. מוּתר לחייב אוֹתוֹ בּהשקעוֹת פּרוֹדוּקטביוֹת בּארץ. המוֹסדוֹת הציוֹניים ויתרוּ על זכוּתם לחייב את היהוּדי המציל את כּספּוֹ להשקיע את כּספּוֹ בּארץ בּמפעלים מוֹעילים וּברוָחים נוֹרמַליים, וגם ויתרוּ על זכוּתם להשגיח בּעין פּקוּחה על כּל שמציעים חיהוּדי זה, על כּל הצעוֹת־הפּיתוי שמַמטירים על היהוּדי הנוֹפל בּרשת “בּעלי־היזמה”. ויתוּר זה פּוֹגע בּעניני היהוּדי־הפּליט וּפוֹגע בּעניני הציוֹנוּת. אין להפקיר את יהוּדי גרמניה, אין לוֹמר להם שידאג כּל אחד לעצמוֹ. צריך להציל כּל מה שבּידנוּ להציל, וצריך להשתחרר מפּחד המתנגדים וּלהקים פּקוּח לאוּמי־אחראי על הטרנספר, כּדי להגן על עניניו של היהוּדי העוֹלה וּכדי להבטיח את השקעת הכּספים השוֹטפים בּארץ בּמפעלים בּריאים וּמוֹעילים.

ג. לדין־וחשבּוֹן של ועדת הבּנקים

אין להמתיק את המר שבּפרשה זוֹ של “אוֹצר ההתישבוּת”, אין כּאן שאלה של אבדן הוֹן בּלבד, של בּזבּוּז ממוֹן לאוּמי יקר בּגלל הנהלת עסקים לקוּיה. כּאן מכּה מוּסרית קשה לתנוּעה הציוֹנית. ואסוּר לנוּ להתעלם מן הכּאב והחרפּה אשר נחלנוּ.

אנוּ דנים בּמאוּחר. וספק אם יהיה בּידינוּ לתקן מה שנפגם בּעבר מבּחינה כּספּית, אך למען עתידה של התנוּעה אין לעבוֹר על הענין “לסדר היֹום”. כּיצד קרה הדבר שאנשים אשר התנוּעה האמינה להם והפקידה בּידיהם את אוֹצרה, כּיצד קרה שאנשים כּאלה נכשלו? וכיצד נוֹצרה מסביב למוֹסד הפינַנסי הלאוּמי אוירה של רשלנוּת ציבּוּרית שסייעה להביא את הדברים עדי כּשלון?

מי מאתנוּ יכוֹל לוֹמר למראה כּל זה: “ידינוּ לא שפכוּ את הדם הזה”? ואף על פּי שסיעת העבוֹדה יכוֹלה ללַמד זכוּת על עצמה, כּי ידה לא היתה בּענינים האלה, כּי לא נתנוּ לה מעוֹלם לגשת קרוֹב לעניני הבּנקים (שזכוּ לשמירה מעוּלה לבל יחדרוּ לתוכם, חלילה בּני הגזע הנמוך שאינם ראוּיים לטפּל בּעניני כּספים), – אין לפטוֹר גם אותה ממידת אחריוּת. לא היתה לנוּ רשוּת להיכּנע ל“טאבּוּ” הזה. אסוּר היה לנוּ להשלים עם המשטר הזה המוֹסר את כּספי האוּמה, ספוּגי דמעוֹת ותקוה, לידי חבוּרה סגוּרה ללא קוֹנטרוֹלה רצינית וּללא השפּעה של כוֹחוֹת חברתיים. העבירוּ לתוֹך תנוּעתנוּ העממית את מוּשגי האוֹליגַרכיה הפיננסית. הרגילוּ את התנוּעה הציוֹנית כּי אין למסוֹר דין־וחשבּוֹן על עניני הבּנקים ואין גם לתבּוֹע. החזיקוּ בּאמוּנה המסתוֹרית שמנהלי הבּנקים הם כל־יכוֹלים וכל־יוֹדעים, ואין להרהר אחריהם.

ועם זה נכנסוּ לתנוּעתנוּ סגנוֹן־חיים ושיטוֹת תשלוּמים והוֹצאוֹת שאינם הוֹלמים בּשוּם אוֹפן תנוּעה עממית, תנוּעה של עם דל ואביוֹן. מי שהעיר על זאת וּמי שתבע תיקוּן נחשב אוֹ לבטלן אוֹ למתנקש בּ“אישים”. וכך יצרנוּ בּמוֹ ידינוּ אוירה כּזאת הקוֹראת לכשלוֹנוֹת. ולא תהא כּפּרה לנוּ אם לאחר המכּה הקשה אשר הוּכּינוּ לא ימָצא בּנוּ הכּוֹח לראוֹת את הנגעים שלנוּ, לשנוֹת את מצב הדברים בּיסוֹדם, וּלהראוֹת לעצמנוּ כּי בּתנוּעה הציוֹנית יש דין ויש דיין.

ד. על יחסי מפלגות

לאחר שהסיעוֹת השוֹנוֹת ראוּ צוֹרך עם סיוּם עבוֹדת המוֹשב להצהיר הצהרוֹת, יוּרשה גם לסיעתנוּ, סיעת־העבוֹדה, לוֹמר בּשעה מאוּחרת זוֹ כּיצד היא רוֹאה את עבוֹדת המוֹשב הזה, השני למוֹשבי הועד הפּוֹעל הציוֹני בּירוּשלים, וּמה הדרך בּה סיעת־העבוֹדה מבקשת להוֹליך את התנוּעה הציוֹנית.

הרבּה הנהלוֹת היוּ להסתדרוּת הציוֹנית, מהן בּנוֹת מפלגה אחת וּמהן בּנוֹת קוֹאַליציה, אם רחבה ואם מצוּמצמת, והרבּה מוֹשבים היוּ לועד הפּוֹעל הציוּני – כּוּלם בּחוּץ־לארץ. מוֹשב זה, כּמוֹ הנהלה זוֹ, הוֹכיחוּ שהם מוּשרשים בּהוָיה הציוֹנית לעוּמקה, חדוּרי עממיוּת וּמלאי רצוֹן להבנה הדדית מַכּסימלית וּמבקשים את הדרך לאיחוּד התנוּעה הציוֹנית כּכל מידת האפשרוּת.

היוּ כּאן הערב כּמה הצבּעוֹת בּשאלוֹת גדוֹלוֹת, אשר הטרידוּ את התנוּעה הציוֹנית. ההצבּעוֹת הללוּ, שבּאוּ לאחר נַפתוּלים רבּים וּלאחר ויתוּרים גדוֹלים מצד מפלגת הרוֹב וּשאר מפלגוֹת הקוֹאַליציה, הוֹכיחוּ בּבירוּר מספּיק כּי ניתן הדבר לאחד חלקים גדוֹלים וּמכריעים של התנוּעה הציוֹנית גם בּשאלוֹת השנוּיוֹת בּמחלוֹקת. הסכּם זה הוּשג לא בּגזירה מלמעלה ולא בּתוֹקף החלטוֹת של ועדוֹת־הסכּם. אין הסכּם עתיד לבוֹא מתוֹך הכרזוֹת של מפלגוֹת שהן רוֹצוֹת בּהסכּם. לא בּהכרזה תלוּי הדבר. ואם הרב בּרלין מוֹדיע שהוּא מוּכן להסכּם כּללי בּתנאי שיתבּסס על סגנוֹן חיים דתי הרצוּי לוֹ, הרי עליו להבין שכּל עוֹד ישנם מיליוֹנים של יהוּדים, אשר סגנוֹן חייהם הוּא אחר, אין הוֹדעה שלוֹ עלוּלה להביא לידי הסכּם. עם סיעה שהוֹכיחה גם בּהצבּעה זוֹ שאיננה מבינה מה לנו שלימוּת ההסתדרוּת הציוֹנית וּמה הסכּנה שבּספּרטיזם פּוֹליטי, עם סיעה שדוֹגלת בּמרוּת לאוּמית וּמסרבת לקבּל על עצמה מרוּת לאוּמית בּשאלות החיוּניוֹת של האוּמה, לא יתכן הסכּם ציוני, כּל כּמה שהיא לא תכריז על רצוֹנה בּהסכּם.

מצדנוּ יהיוּ הדברים גלוּיים וּברוּרים: לא נִתן להשלוֹת את נפשנוּ בּדברי שלוֹם שאין עמם שלוֹם אמת, ולא נסכּים לרמוֹת את המוֹן בּית ישׂראל. כּל אדם בּלתי־משוּחד שראה עמידתנוּ כּאן בּמוֹשב, ששמע את דברי חברינוּ בּויכּוּח, וּבפרט את דברי חברנוּ בּן־גוּריוֹן, יכוֹל היה להיוָכח כּי סיעת־העבוֹדה מבקשת להוֹליך את התנוּעה הציוֹנית למַכּסימוּם של קוֹנסוֹלידציה, למכּסימוּם של איחוּד וליכּוּד, למכּסימוּם של כּוֹח, אוּלם זה לא יוּשג על ידי ויתוּר על עיקרים, על ידי שההסתדרוּת הציוֹנית תהיה עיר פּרוּצה, שכּל אחד יהא רשאי להפקיר את עמדוֹתיה המדיניוֹת אוֹ את עמדוֹתיה הישוּביוֹת וּלהזיק למכשיריה הפיננסיים.

נזרקה כּאן מלה, שהחלטוֹת שנתקבּלוּ יצרוּ אצלנוּ מעמד של “מחוּסרי־זכוּיוֹת”. זהוּ ההיפך מן האמת. שוּם זכוּת לא ניטלה משוּם ציוֹני. ניטלה רק הזכוּת האחת מציוֹני: הזכוּת לעמוֹד בּתוֹך ההסתדרוּת ולחתוֹר תחתיה; הזכּות להינוֹת מכּל הזכוּיוֹת ולהיוֹת פּטוּר מכּל החוֹבוֹת. אוֹי לנוּ שהיה צוֹרך מיוּחד ליטוֹל זכוּת זוֹ. עכשיו יש לכל חבר בּהסתדרוּת הציוֹנית זכוּיוֹת שווֹת וגם חוֹבוֹת שווֹת. וּמכּל מי שמבקש להיוֹת אתנוּ שוּתף לאחריוּת ציוֹנית נדרוֹש שיהיה נאמן לעיקר זה בּכל מקוֹם, לא רק בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם גם בּכנסת־ישׂראל וּבמוֹסדוֹת מוּניציפּליים. קוֹאַליציה הדוֹרשת שויוֹן בּמקוֹם אחד וּמתנקשת בּוֹ בּמקוֹם שני – איננה בּרית־אמוּנים.

מדוּע ראינוּ צוֹרך להתרכּז בּשעה זוֹ בּביצוּר ההסתדרוּת הציוֹנית? משוּם שאנוּ רוֹאים צוֹרך, לקראת הימים הגדוֹלים הבּאים עלינוּ, לחַשל את המכשיר הגדוֹל שנתן לנוּ הרצל למוֹרשה. שעה זוֹ שנוּ חיים בּה אנוּ רוֹאים כּשעה גדוֹלה, אם כּי שעה טרגית. “עת צרה היא ליעקב וּממנה יוָשע”. בּאוּ לנוּ ימים, אשר מעטים מאד האמינוּ כּי יזכּוּ לראוֹתם בּמוֹ עיניהם, ימים של עליה עממית, ימים של התעוֹררוּת עמוּקה שהקיפה גם שבטים מרוּחקים. וימים אלה צוֹפנים בּתוֹכם לא רק דברים חשוּבים, כּי אם גם סכּנוֹת־חוּץ וסכּנוֹת־פְּנים. וּכנגדם יש להגבּיר את כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר בּעזרתה בּנינוּ מה שבּנינוּ עד כּה וּבעזרתה רכשנוּ את זכוּיוֹתינוּ ואת מעמדנוּ המדיני. ההחלטוֹת של שקל ועל משמעת אינן אלא אוֹתוֹת הבראה, סימנים לרצוֹן הנמרץ לצאת מתוֹך התוֹהוּ ובוֹהוּ. מעשי ההבראה בּאים. ועוֹד יבוֹאוּ. בּלי דברי חוֹנף וּבלי הסתפּקוּת בּיֵש, אנוּ רשאים להבּיט על תקוּפת־העבוֹדה של הנהלה זוֹ, שנוֹצרה בּתנאים טרגיים ועל בּסיס קוֹאַליציוֹני צר – שלא חפצנוּ בּוֹ – בּרצוֹן ובגאוֹן. היא גלתה לא רק חוּשים ציוֹניים עמוּקים ולא רק כּוֹשר־פּעוּלה רב, כּי אם גם יחס צוֹדק ולוֹיאַלי לכל החלקים הקוֹנסטרוּקטיביים שבּתנוּעה הציוֹנית.

ואנוּ מכריזים קֳבָל־עם: אם כּי איננוּ מתבּיישים בּמעשי הקוֹאַליציה הצרה שלנוּ וּמאמינים שהיא פּעלה יוֹתר והיתה עממית יוֹתר מכּמה קוֹאַליציוֹת “רחבוֹת” – הננוּ שוֹאפים לשיתוּף מַכּסימלי של כּל הכּחוֹת הבּוֹנים בּציוֹנוּת, לשיתוּף מכּסימלי על יסוֹד תכנית־פּעוּלה מסוּימת וּמוּסכּמת. אין אנוּ קוֹבעים את יחסנוּ לפי חשבּוֹנוֹת של העבר, אם כּי החשבּוֹנוֹֹת מרים מאד; אין אנוּ קוֹבעים את יחסנוּ מתוֹך שׂנאה אישית אוֹ קיבּוּצית. יחסינוּ יקָבעוּ לפי גילוּיי הרצוֹן והיכוֹלת לשׂאת יחד בּמעשה הציוֹני וּבאחריוּת לבּנין.

כּל כּמה שמבקשים להציג אוֹתנוּ כּמפלגה צרת־לב, הדוֹאגת אך לשלטוֹנה, לא יטוּ אוֹתנוּ מדרכּנוּ. אנוּ רוֹאים את עצמנוּ כּמפלגת החלוּץ בּעם. והכּבּוּשים אשר כּבשנוּ לישוּב ולתנוּעה הציוֹנית הם המַרשים לנוּ להטיל על עצמנוּ תפקיד מכַוון וּמדריך גם להבּא.

בּיומנוֹ של הרצל מסוּפּר על פּגישתוֹ הראשוֹנה עם פּוֹעלים יהוּדים בּאסיפת־עם בּמזרחה של לוֹנדוֹן. איזה געגוּעים לוֹהטים ואיזה צוֹרך נפשי לראוֹת את עצמוֹ חי ופוֹעל למען ההמוֹנים הללוּ ולראוֹתם בּתוך מחנה הציוֹנוּת הנגאל! תנוּעת העבוֹדה היא אשר הביאה את דבר הציוֹנוּת לרבבוֹת פּוֹעלים יהוּדים נידחים ועזוּבים, אשר שוּם בּת־קוֹל ציוֹנית לא הגיעה אליהם. הבאנוּ אוֹתם אל המפעל הציוֹני ואל המחשבה הציוֹנית. ושוּב, הרצל בּפגישוֹתיו עם יחידים מהנוֹער היהוּדי ידע והרגיש כּי להם תביא הציוֹנוּת גאוּלה וּפדוּת, והוּא גם ראה מה עתידים הללוּ לתת לציוֹנוּת. עכשיו אנוּ יכוֹלים לציין כּי 70,000 פּוֹעלים עברים עוֹמדים תחת דגלנוּ בּארץ, וּמחנוֹת עצוּמים של נוֹער ציוֹני בּגוֹלה מתחנכים לאוֹר מפעלנוּ. הם מחכּים ליוֹם אשר בּוֹ תינתן להם הזכוּת הגדוֹלה להיוֹת מגשימי חזוֹן הרצל.

אין אנוּ מתעלמים מן הקוֹשי המיוּחד וּמן הסכּנוֹת המיוּחדוֹת שבּמצבנוּ. אנוּ נתוּנים לא רק בּתוֹך שׂמחה של גידוּל, כּי אם גם בּתוֹך יסוּרי גידוּל. שנים אלה הן המסוּכּנוֹת לנוּ בּיוֹתר. גידוּלנוּ מעוֹדד יצרי איבה ופחד, ועדין לא גברנוּ במידה זוֹ שאוֹיבינוּ יתיאשוּ לחלוּטין מכּל נסיוֹן להתנקם בּנוּ. איננוּ רוֹאים את השנים הבּאוֹת ראִיה אוֹפּטימית הן מבּחינת המציאוּת הפּוֹליטית הסוֹבבת אוֹתנוּ והן מבּחינת המצבים הפּנימיים בּישוּב וּבעליה. העליה ההמוֹנית מביאה אִתה גם את נגעיה. להסתערוּת ההמוֹנית הגדוֹלה אוֹרבת גם סכּנת מַשבּרים כּלכּליים וחברתיים. כּנגד הסכּנוֹת הללוּ נבקש תרוּפה בּהתמדת העליה וּבהגבּרתה. וּבפני כּל סכּנוֹת־חוּץ וסכּנוֹת־פּנים ונוֹכח האפשרוּיוֹת הגדוֹלוֹת הנפתחוֹת לפנינוּ – נחתוֹר בּכל כּוֹח לבצר את ההסתדרוּת הציוֹנית, המנוֹף לכיבּוּשים מדיניים וישוּביים. לפיכך אנוּ דוֹחים הצעוֹת מסוּג “שוּלחן עגוֹל”, הבּאוֹת להתחרוֹת בּהסתדרוּת הציוֹנית ולחתוֹר תחתיה. אנוּ מכריזים על רצוֹננוּ הגלוּי שבּוֹ הלכנוּ בּמוֹשב זה וּבוֹ נמשיך ללכת: לאחד מַכּסימוּם של כּוֹחוֹת העם העברי בּתוֹך ההסתדרות הציונית לפעוּלה קוֹנסטרוּטיבית ולאחריוּת משותפת.

---

תכנה של המערכה

מאת

ברל כצנלסון

(באסיפת פעילים ערב הבחירות לקונגרס התשעה עשר)

א

איני מתכּוון בּדברַי הבּאים לתעמוּלת־חוּץ אלא להסבּרה בּפנים. רוֹאה אני חשיבוּת יתירה בּכך, שהחלק הפּעיל בּציבּוּרנוּ יראה בּעינים פּקוּחוֹת את השינוּיים המתהווים בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית ואת אָפיה המיוּחד של מערכה זוֹ בּה אנוּ עוֹמדים עכשיו.

רבּים הם שאינם מבחינים כּלל בּרצינוּתה של מערכה זוֹ בּשבילנוּ. לא רק בּמחנה מתנגדינוּ יש מאמינים שענינם בּתוך ההסתדרוּת הציוֹנית אבוּד, ש“השלטוֹן” כּביכוֹל (לפי הז’רגוֹן הפּוֹליטי השגוּר) “נכבּש” על ידי הפּוֹעלים. גם בּין הפּוֹעלים עצמם יש הרוֹאים כּך את הדבר: כּיון שהפּוֹעלים נתבּצרוּ בּציוֹנוּת, כּיון שהם הצליחוּ להפריך את ההנחה ששׂררה בּעוֹלם הבּעל־בּיתי בּמזרח וּבמערב שהפּועל איננוּ מוּכשר לשלטוֹן וּלהנהלת־משק בּריאה וּליצוּג פּוֹליטי בּר־השפּעה, כּיון שהפּוֹעלים מביאים לקוֹנגרס את הפּעוּלה הישוּבית והכּספּית והמדינית בּמצב יוֹתר בּריא ממה שקיבּלוּ לידם, כּיון שהרביזיוֹניסטים בּרחוּ מן המערכה והעידוּ בּזה כּי נתיאשו מתקותם לכבּוֹש את ההסתדרוּת הציוֹנית – הרי שהפּוֹעלים מוּבטחים בּ“שלטוֹנם” בּין כּה וכה, וּבכן מַאי נַפקא מינה אם יפיצוּ שקלים יוֹתר או קצת פּחוֹת, אם כּוּלם ילכוּ לבּחירוֹת אוֹ רק מקצתם. וּמערכה זוֹ שאנוּ עוֹמדים בּה, השקטה והבּטוּחה בּנצחוֹנה מכּל מה שהיה לפניה, מה היא עלוּל לשנוֹת בּמצבנוּ? פּתגם ישן־נוֹשן אוֹמר: לא כּל הנוֹצץ זהב הוּא. ועל משקל זה צריך הפּוֹעל בּימינוּ לשנן לעצמוֹ: לא כּל הסוֹאן מַהפּכני הוּא. לא בּרעש – ההכרעה. אנוּ עוֹמדים עכשיו בּמערכה שקטה בּצוּרתה וּרצינית בּתכנה. ישנם אלמנטים המוֹדים כּי הפּוֹעל נעשׂה כּוֹח מכריע בּציוֹנוּת והם מתיאשים מהתגבּר עליו בּדרך חוּקית־הסתדרוּתית. הם נעשׂים פּסיביים בּפנים על מנת להיוֹת אַקטיביים מבּחוּץ. הם מבקשים להתבּצר מחוּץ לציוֹנוּת, לשפּוֹך סוֹללוֹת מהן יִירוּ בּפּוֹעל וּבהסתדרוּת הציוֹנית. הדבר נעשׂה בּדרכים שוֹנוֹת: בּדרך הרביזיה, בּדרך התאחדוּת האִכּרים וּודאי גם בּדרכים אחרוֹת. כּזאת היא המערכה השקטה האוֹפפת אוֹתנוּ. ואוֹי לוֹ לפּוֹעל אם יפּוֹל בּפּח של שקט מדוּמה זה.

ב

אין לראוֹת את המערכה הציוֹנית מופרשת מחיי עוֹלם, אין לראוֹת את מסכת הפּוֹעל בּציוֹנוּת כּאילוּ היא תלוּשה ועקוּרה מן המסכת הגדוֹלה של מלחמוֹת סוֹציאליוֹת בּימינוּ. אמנם עם אחד וּמיוּחד אנחנוּ, וּמידת יסוּרינוּ אף היא מיוּחדת בּמינה, אך מציאוּתנוּ כּוּלה מוּשפּעת מן המציאוּת העוֹלמית. וּכדי לראוֹת וּלהעריך את המערכה שלנוּ יש לראוֹת וּלהבין את המציאוּת העוֹלמית האוֹפפת אוֹתנוּ.

מעמד הפּוֹעלים בּרוֹב ארצוֹת העוֹלם נחל תבוּסה קשה וּמחפּירה. הפּוֹעל נחל את המפּלוֹת בּעוֹדוֹ מתכּוון להיוֹת כּוֹח גדוֹל, הכּוֹח המכַוון והמכריע בּהיסטוֹריה האנוֹשית החדשה. המפּלוֹת בּאוּ לאחר נצחוֹנוֹת גדוֹלים של הפּוֹעל וּבשעה שראה עצמוֹ בּדרך לנצחוֹן המכריע. רוֹב ארצוֹת אירוֹפּה עוֹמדוֹת עכשיו על מַשוּאוֹת, משוּאות הסוֹציאליזם וּתנוּעת הפּוֹעלים, משוּאוֹת הדמוֹקרטיה והתרבּוּת ההוּמַניסטית.

וּלמרבה התבוּסה בּאוֹת בּעקבוֹתיה, כּעיט על הפּגרים, רוּחוּת של תבוּסה. מה שהוֹתירוּ המפּלוֹת מכַלוֹת הרוּחוֹת הרעוֹת. הן עוֹשוֹת שַמוֹת בּנפש הפּוֹעל: יאוּש, בּריחה מן המחנה, כּניעה לתקיף, רגימת אבנים בּעבָר הנערץ של תנוּעת הפּוֹעלים, זלזוּל שפל בּאלה הכּוֹחוֹת ההיסטוֹריים אשר הוֹציאוּ את הפּוֹעל מאפלה, הרימוּ אוֹתוֹ מאשפּתוֹת ועשוּ אוֹתוֹ למעמד בּעל אידאָה וּשאיפוֹת וכוֹח. הפּוֹעל מתחיל יוֹרק בּעברוֹ, מתכּחש לתנוּעתוֹ, חדל לכבּד את עצמוֹ, את קניניו הרוּחנים והחברתיים. הוּא קוֹלט – גם מבּלי דעת – את מוּשגי האוֹיב, את דרכי דיבּוּרוֹ, את העויוֹתיו. ולא חשוּב הדבר שהפּוֹעל מרכּיב לפרקים למוּשגים ולמוּנחים הללוּ גיווּן משלוֹ, גיווּן “שמאלי”. הלבוּש “המַהפּכני” איננוּ משנה את התוֹכן: יאוּש הפּוֹעל מעצמוֹ, אי־כּבוֹד לעצמוֹ, לא בּיקוֹרת ולא חרטה על שגיאוֹת ששגה, אלא בּיטוּל סיטוֹני למכוֹרתוֹ הרוּחנית, יריקה בּבּאר ממנה שתה.

ויוֹתר ממה שהפּוֹעל הוּא חסר־אוֹנים מפּני מצב הדברים, הרי הוּא חסר־אוֹנים מפּני שהוּא חש עצמוֹ חסר־אוֹנים. הפּרספּקטיבוֹת הישנוֹת אבדוּ לוֹ וחדשוֹת לא גילה. ויש שהוּא מַשׁכּיר וּמגָרה עצמוֹ, מבקש תנחוּמים בּפוּרקן רגשים רדיקליים. אך לאחר הניסיוֹן המר של השנים האחרוֹנוֹת, לאחר השפע הזה של גילוּיים רדיקליים מצד חלקים גדוֹלים של מעמד הפּוֹעלים וּמצד האינטליגנציה יפת־הרוּח, אי אפשר שלא נגיע למסקנה, כּי בּכל אלה היה הפּנְים נבוּב. בּכל הגילוּים הללוּ, המהפּכניים והאוּלטרא־מעמדיים כּביכוֹל, לא היה כּוֹח כּוֹבש, ואפילוּ כּוֹח־מגן רציני לא היה. וּבימינוּ אלה, כּשמגיעים אלינוּ הדיהם של גלי הגיאוּת האוּלטרא־רדיקלית הסוֹחפת את האינטליגנציה בּארצוֹת הבּרית וּבצרפת, אינם מעוֹררים בּיטחה בממשיוּתם. מְעֲנָה אוֹתך השאלה: קוֹלוֹת תרוּעה אלה מה הם, אם בּשׂוֹרת־הצטרפוּת של אגף לוֹחם רציני, אשר לא יעזוֹב את המערכה בּשוּם מצב וּפנים, אוֹ גלגוּל חדש של אוֹתוֹ “קוֹל ענוֹת־גבוּרה” הנוֹשא בּקרבּוֹ את בּשוֹרת… המפּלה? אתה מעיין בּספרוּת זוֹ של גיאוּת רדיקלית והיא כּתוּבה במידה של יכוֹלת ספרוּתית, של ליטוּש פּוּלמוּסי, וּבמידה גדוֹלה הימנה, של הרגשת עילָאוּת, של הנאה עצמית (בּיטוּל מגבוֹה למעשׂיהם של האנשים הקטנים המלכלכים את ידיהם בּטָרחם וּבעָנים של הפּוֹעלים כּהוָיתם, וחיתוּך דיבוּרם של הכּוֹתבים כּאילו יש בּכיסם קמיע רדיקלי לכל הפּוּרענוּיוֹת) – ואתה רוֹאה לפניך חזרה בּמהדוּרה שניה על התמוּנוֹת המוּכּרוֹת לנוּ מן הנסיוֹן הגרמני: לא ליכּוּד כּוֹחוֹת המוֹנים לשם הדבר האחד והיחיד – להתיצב בּראש העם וּלנהל את מלחמת שחרוּרוֹ ולשמוֹר אוֹתוֹ מן המוֹקשים הזרוּעים לרגליו – אלא מעין שעשוּע מַהפּכני מגרה וּמהַנה העשוּי להסתיים סיוּם טרגי, כּי הוּא לחוּד והעם לחוּד. שכבוֹת מסוּימות בּציבּוּר הפּוֹעלים ובאינטליגנציה, מהן רדיקליוֹת בּאמת וּבתמים וּמהן משתעשעוֹת בּרדיקליזם, משוּלוֹת לקטר יפה וּמצוּחצח אך זה יצא מבּית־החרוֹשת, קל, זריז, וּמהיר־התנוּעה, הקשוּר לרכּבת־משא כּבדה. הקטר נוֹשף בּמלוֹא החזה, אָץ־רץ על גבּי הפּסים ואינוֹ חש שהשרשרת נקרעה והקרוֹנוֹת הכּבדים ניתקים ונשארים בּמרחק מאחוֹריו.

ג

תנאי הכרחי לנצחוֹן הסוֹציאליזם הוּא: חיבּוּר אמיץ בּין החלוּץ לבין המחנה, בּין תנוּעת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית לבין “העם”. צריך שההמוֹנים היוֹדעים כּי רע להם מבּלי לראות מוֹצא, יכּירוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים את הבּיטוּי הנאמן למכאוֹבם, את החיפּוּש הישר של המוֹצא, את הלב הפּוֹעם עם העם בּסבלותיו, את המעמד המנהיג מבּלי התנשׂא. יכּירוּ וירחשוּ אֵמוּן ולא יפּלוּ בּפּח של הרפּתקנים ונוֹכלים פּוֹליטיים. חוֹסר יכלתה של תנוּעת הפּוֹעלים להגיע לידי כּך הוּא שגרם למפלוֹת לא פּחוֹת – אם לא יוֹתר – מאשר תרמיוֹתיהם של בּעלי הוֹן ותעלוּליהם של הפאשיסטים.

נוֹכח היאוּש העמוֹק האוֹכל לבּוֹת המוֹנים, נגד גלי הקוֹנטר־רבוֹלוּציה העוֹלמית המסתערת בּתאוַת השמד על הישׂגי העבוֹדה והתרבּוּת האנוֹשית – מוּטלים על כּל תנוּעוֹת־פּוֹעלים שהיוּ לפליטה תפקידים חינוּכיים ואיסטרטגיים מיוּחדים בּמינם:

א. לעזוֹר לפּוֹעל לבל יאבּד את אמוּנתוֹ בּעצמוֹ וּבתנוּעתו, לבל יפּוֹל קרבּן לאָבדן־האמוּנה בּסוֹציאליזם, העלוּל להתלבּש בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, גם בּבריחה גלוּיה מתנוּעת העבוֹדה (וּמן העבוֹדה!) וגם בּהפלגוֹת “מעמדיוֹת” שאין בּהן שוּם כּיבּוּשים ושוּם כּוֹח־מגן מעמדי אלא גירוּי כוֹחוֹת האוֹיב וּנתינת־יד לחוֹתרים.

ב. לנהל את מלחמת מעמד הפּוֹעלים ככּוֹח שהמוֹני העם יראוּ בּוֹ לא כּנוּפיה אֶגוֹאיסטית, לא כּת מבקשי פּריבילגיוֹת, לא אנשי־צֶך, לא אריסטוֹקרטיה מקצוֹעית אשר עינה לשמירת המוֹנוֹפּוֹלין שלה; בּאוֹפן שכּל שכבה נמוּכה בּסוּלם החברה תראה בּפּוֹעל את מגן־היוֹשר וּתבקש להידבק בּתנוּעתוֹ.

ג. להשתמש בּכּוֹח היצוּג הנכבּש על ידי הפּוֹעל בּמוֹסדוֹת השלטוֹן הלאוּמי והמוּניציפּלי לשם מעשׂים של ממש, אמיצים וּשקוּלים ורחבי־לב, אשר יגלוּ לעין כּל את כּשרוֹן־המעשה של תנוּעת הפּוֹעלים ואת מידת הזהוּת השלמה של עניני הפּוֹעל ועניני העם בּכללוֹ.

אלה הם התפקידים הצנוּעים בּצוּרתם וּגדוֹלים בּתכנם העוֹלים בּימינוּ בּחלקן של תנוּעוֹת פּוֹעלים שלא נוּצחוּ ואינן רוֹצוֹת להיוֹת מנוּצחוֹת.

ד

אל ירָאה הדבר ליהירוּת אם אוֹמר, כּי בּין תנוּעוֹת הפּוֹעלים המעטוֹת, אשר הצליחוּ להקים סכר בּפני נחשוֹלי הפאשיזם וּבפני התיאַבוֹן העוֹלה להוֹציא חזרה מידי הפּוֹעל את אשר כּבש לוֹ – תוֹפסת תנוּעתנוּ בּארץ מקוֹם ניכּר. היוּ ימים ועתוֹנוּת הרביזיה היתה מלגלגת עלינוּ שאנוּ המפלגה התקיפה בּיוֹתר בּאינטרנציוֹנל השני. בּלגלוּג עַקמני זה היה יוֹתר משוּם קנאה וחריקת־שינים ורמז מאַיים לצד בּעלי־הבּתים: אל תנוּמוּ, בּטלנים! בּזמן האחרוֹן מתחילה העוּבדה להגיע גם לידיעתם של חוּגים סוֹציאליסטיים אינטרנציוֹנליים, כּי יש פּינה אחת בּעוֹלם וּבה תנוּעת הפּוֹעלים לא בּלבד שהיא שוֹמרת על עמדוֹתיה, אלא גם הוֹלכת מחיל אל חיל: גידוּלה אינוֹ פּוֹסק, והיא מקיימת מעשׂים וּמחנכת המוֹנים וּמרבּה השפּעתה בּארץ וּבחוּץ־לארץ, ונעשית לכוֹח מדריך וּמנהיג בּעם.

נוֹח לוֹ לאדם להעריך דברים בּמרחק־מה, לאחר זמן, כּשבּאה “ההיסטוֹריה” הכּתוּבה וּמכנה בּשם את התקוּפה וּמדביקה עליה תו וּמקילה לאדם את ההערכה לחיוּב גמוּר אוֹ לשלילה גמוּרה. בּתקוּפוֹת שההיסטוֹריה נעשׂית בּהן, נעשׂית מתוֹך מבוּכה וּלבטים וּפסיחות ונקלעת בּין שעבּוּד ושחרוּר וּבין הריסה לבנין, יש חשיבוּת יתירה לכך שאנשים יכּירוּ בּערך בדברים בּעוֹדם נעשׂים ויעמדוּ בּהכּרה בּרוּרה על תוֹכן עשׂייתם. מסוּפּקני אם פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, ואפּילוּ הפּעילים והנלהבים שבּהם, עוֹמדים על חשיבוּת התפקיד שנפל בּחלקנוּ בּתקוּפה זוֹ.

ה

קהל עוֹלי־גוֹלה אנחנוּ. הטוֹבה שמצאנוּ בּארץ עוֹלה על מיטב חלוֹמוֹתינוּ, והרעה אשר מצאַנתוּ עוֹלה על מירע סיוּטנוּ. כּמאמר המשוֹרר: “מכּל פּחדים הֵרֵעָה, וַתיף מכּל חלוֹם”. מי חוֹזה־שחוֹרוֹת אשר חזה לנוּ את חזוֹן־הבּלהוּת של הספסרוּת הארץ־ישׂראלית המפקירה לא רק את הפּוֹעל, את הדייר, את האדם־“הקטן”־העוֹלה, אלא את כּל עמדתנוּ בּארץ, את כּל עתידנוּ?

הנה היינוּ עדים לכך שפּרדס שנחשב לעברי, בּלב מוֹשבה יהוּדית, הוּפקע מידי ישׂראל, ו“נזדעזע הישוּב” – יש אוֹמרים, נזדעזע אפילוּ ראש התאחדוּת האִכּרים – וּמחתה המוֹשבה, אשר גידלה זרע־ישרים זה, והטיפוּ מוּסר גם אלה המלגלגים על כּל הטפת־מוּסר לפּרדסנים. וּראו: לא הוֹעילה ההתרגשוּת, לא הוֹעילה המחאה, לא הועילה הטפת־מוּסר של מקוֹרבים. כּוֹח דהֶפקרא עדיף.

אנחנוּ הרוֹאים כּיצד אדמת ארץ־ישׂראל, המקוּדשת, תקותוֹ של עם ישׂראל, נעשׂית סחוֹרה עוֹברת לכל טמא־נפש, לכל צבוּע וּמסיג־גבוּל וּלכל נוֹכל הסוֹחט רוָחים ממפלט־עם.

אנחנוּ הרוֹאים כּיצד אנשים אשר בּאוּ הנה ממדינוֹת שוֹנוֹת, וּמבין שנהנוּ שם מסדרי תרבּוּת וּמזכוּיוֹת שווֹת לכל אזרח וּבין שסבלוּ מעוֹשק וקיפּוּח־זכוּיוֹת, היוּ דוֹגלים בּשם הצדק ושויוֹן זכוּיוֹת לכּל והתימרוּ בּכבוֹד תנוּעת התחיה העברית שהיא למעלה מן הבּצע וּמאינטרסים של מעמדוֹת ושכּל ישׂראל יש לוֹ חלק בּה, והנה האנשים הללוּ בּכל מקוֹם שידם תקיפה אינם בּוֹשים לגזוֹל לעין השמש את זכוּת הבּחירה מאלפי אנשים, אינם בּוֹשים להשתמש בּכל אמצעי ערמוּמיוּת ועוֹשק וּבלבד שיִפחת מספּר האזרחים בּעלי הזכוּיוֹת, אינם בּוֹשים ואינם מפחדים לגזוֹל מהוֹרים־פּוֹעלים את זכוּתם לחנך את ילדיהם בּרוּחם – אנוּ רוֹאים כּל זאת ולבּנוּ מתמלא חימה וגם כּלימה על כּל אשר בּאַתנוּ. אך מי מאתנוּ חוֹשב מה היה גוֹרלנוּ, וּמה היה גוֹרל הציוֹנוּת וּמה היה קלסתר פּניו של הישוּב, אילמלא אוֹתה העֶמדה אשר הפּוֹעל כּבש לוֹ ושמר עליה לבל תוּצא מידיו.

ו

בּעליוֹתינוּ האחרוֹנוֹת נתרבּוּ הפּוֹעלים העירוֹניים אשר המלים: עמק יזרעאל אוֹ עמק חפר, קבוּצה וקיבּוּץ וּמוֹשב – הם להם מוּשגים מעוּרפלים. בּלעדי אלה היה כּל בּניננוּ – חוֹל וכל ישוּבנוּ – כּגלגל סוּפה. אך אם קיים בּארץ ישוּב עברי עוֹבד, מדגניה שנוֹסדה לפני חצי יוֹבל ועד הנקוּדה האחרוֹנה בּבית־שאָן, הרי כּל זה לא היה קם אילמלא קו היצירה והמלחמה של תנוּעת הפּוֹעלים. לא משוּם שהיוּ “ציוֹנים טוֹבים” שהבינוּ שאין ציוֹנוּת מבּלעדי התישבוּת עוֹבדת וּלפיכך נתעוֹררוּ לעשׂוֹתה, אלא משוּם שהיוּ עוֹבדים שנתנוּ את נפשם על כּך, ושתבעוּ ונלחמוּ והיוּ לצנינים ולא נרתעוּ וידם האחת עשׂתה בּמלאכה והאחת אחזה בּשֶלח המלחמה הפּנימית בּציוֹנוּת – משוּם כּך נוֹצר מה שנוֹצר. בּתקופה של ריאַקציה עוֹלמית ושל התגבּשוּת כּוֹחוֹת אַנטי־ציוֹניים בּישוּב הצלחנוּ להקים וּלקיים אִיים של ציוֹנוּת־אמת, איים של משק־עבוֹדה עברי, שהם הם הקרקע לתרבּוּת עברית בּלתי־מזוּיפת. אכן, לא היה בּכוֹחנוּ להציל את הישוּב מן ההפקרוּת והאנַרכיה, אך לתוֹך עוֹלם זה של אנרכיה כּלכּלית וציבּוּרית הצלחנוּ להכניס גוֹרמים לאוּמיים רגוּלַטיבייים, המרסנים בּכמה בּחינוֹת את פּעוּלתו הנפסדת.

הצלחנוּ, ראשית כּל, ליצוֹר הסתדרוּת עוֹבדים, אשר איננה נוֹתנת שהפּוֹעל יהיה למרמס. ואין דבר בּציוֹנוּת המרסן כּל כּך את המַאוַיים “הפּטריוֹטיים” של תקיפי הארץ כּכוֹח־פּוֹעלים זה. והסתדרוּת זוֹ היא המַקליטה את העליה וּמחנכת אוֹתה וּמאַגדת אוֹתה וּמכניסה אוֹתה לחיי הארץ, לחיי התרבּוּת העברית (ואם כּי לא בּמידה מספּקת, אך יש כּאן התחלה). בּאמצעות ההוֹן הלאוּמי והתקציב העברי־ממלכתי אנוּ מקיימים בּתוֹך עוֹלם הספסרוּת את הגוֹרם של קרקע לאוּמי, וּבתוך המשק המתנכּר ליד היהוּדית – מאמצי בּיצוּר של העבוֹדה העברית.

כּזה וכזה הוּא תוֹכן המערכוֹת שלנוּ בּציוֹנוּת, וּבתוֹכן זה הלכנוּ ועלינוּ מקוֹנגרס לקוֹנגרס, מעת היינוּ קוֹמץ פּוֹעלים בּוֹדדים בּארץ עד היוֹתנוּ עם רב, משפּיע ומכריע.

ז

אוּלם גידוּלוֹ של כּוֹח עוֹלה הוּא היוֹצר בּעיוֹת חדשוֹת, והוּא העוֹשה עכשיו אל המערכה השקטה חמוּרה למדי.

אַחד הקוים בּקוֹנגרס זה: יציאת הרביזיוֹניסטים. יש ששׂמחוּ לכך, יש שהאמינוּ כּי יציאתם (אוֹ הוֹצאתם) של הרביזיוֹניסטים תביא הקלה לעוֹלמנוּ. אינני חוֹשש להוֹדוֹת כּי אינני שׂמח ליציאתם, וכי מלכתחילה ראיתי בּה לא הקלה אלא תקלה. אמנם תקלה להם, אך גם להסתדרוּת הציוֹנית. יציאת הרביזיוֹניסטים מתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית איננה משחררת עדיין את העוֹלם היהוּדי מן הנגע הרביזיוֹניסטי. החַידק קיים וּמשמש גוֹרם מפריד וּמרקיב. יציאתם עלוּלה להביא אוֹתם לידי התפּוֹררוּת והתנַוונוּת, כּמוֹ האוּגַנדיסטים בּשעתם (וגם הללוּ הרעילוּ את האויר לשנים רבּוֹת) וּבינתים הם משמשים בּן־בּרית דֶמוֹרליזַציוֹני לגבּי כּמה חלקים העוֹמדים בּחוּץ, וגם בּפנים. ספק אם הרביזיה עצמה תראה שׂכר בּעמל יציאתה, אך היא עתידה להגבּיר את התיאבוֹן של חלקים שוֹנים, המוּכנים תמיד לסַפסר בּ“תנאים” וּב“דרישוֹת”. אלה מוּכנים כּבר עכשיו לדרוֹש שכר על אי־הפּרישה. לא מקרה הוּא שפּלוֹני מכריז עכשיו בּקוֹלי־קוֹלוֹת כּי לא שָקַל, ואלמוֹני מנפנף וּמאיים בּכרטיס־הכּנסת. כּמוֹ שמאַיימים על האם האמיתית בּ“גזוֹרוּ”, כּך מאַיימים על הכּוֹחוֹת הקונסטרוּקטיביים בּ“איש לאוֹהליך”.

כּאן הקו החדש שבּמערכה: לא רק התמדה בּעמדה על עניני העבוֹדה והעליה החלוּצית וההתישבוּת העוֹבדת, כּהמשך הדרך ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים, אלא גם שמירה על קיוּמה וכוֹחה וכשרוֹן פעוּלתה של ההסתדרוּת הציוֹנית בּפני כּל המתנקשים בּה בּגלוּי אוֹ בסתר.

ח

אין דוֹמה דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים בּימי התגבּשוּת ראשוֹנית לבין דרכּה בּתקוּפה שבּה היא קרוּאה לאחוֹז בּהגה הנהגת העם.

בּראשית דרכּה נתוּנה תנוּעת הפּוֹעלים כּלה להטפה ולכיבוּש זכוּיוֹת ראשוֹניוֹת, להבלטה מכּסימלית של הקוים המבדילים בּינה לבין שאר שכבוֹת החברה. כּוּלה נתוּנה לעצמה, לכיבּוּשיה, לחשבּוֹנוֹתיה, ליִחוּד דמוּתה. השאר כּאילוּ אינוֹ קיים בּשבילה. החברה שמסביב לה אינה אלא “גוּש ריאַקציוֹני אפל”. האִכּר הזעיר, בּעל־המלאכה העמל, החנוָני הקטן, הפּקיד, ואף הפּוֹעל החקלאי – כּל מי שאיננוּ הוֹלך ל“חדר” אצל מעמד הפּוֹעלים איננוּ מענין אוֹתה עדיין. אין זה אלא חוֹמר הטעוּן ריסוּק והרתחה בּתוֹך הדוּד ההיסטוֹרי עד שיֵצא משם בּדמוּת פּרוֹליטרי כּשר ואז יכּנס למישרים לתוֹך צינוֹר מעמד־הפּוֹעלים. ודאי לא בּמקרה השתלטה השקפה זו. הצוֹרך הפּרוֹפַּגַנדיסטי הוֹליד אוֹתה. בּשעה שתנוּעת הפּוֹעלים הצעירה וחסרת־הנסיוֹן בּאה ללכּד המוֹנים ולעשוֹת מהם חטיבה אחת, הרי היא בּוֹחרת בּדרך הקצרה. אך עם גידוּלה וכיבּוּשיה הגדוֹלים של התנוּעה מתגלה כּי הגישה הפּרוֹפּגנדיסטית איננה ממַצה כּלל וּכלל את חוֹמר הדין הסוֹציוֹלוגי. בּא הרגע ההיסטוֹרי המכריע, כּשתנוּעת הפּוֹעלים עוֹמדת על סף השלטוֹן והיא נדרשת לצאת מתוֹך המסגרת הנפשית של מפלגה הדוֹאגת להבטיח לעצמה את זכוּיוֹתיה וּלהתיצב בּראש העם, לענוֹת על מכאוֹביו וּמשאלוֹתיו, ולא רק בּמזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא כּאשר הסכּינה, אלא בּכשרון־המעשה, נוֹעז ושקוּל כּאחד. וּדרישוֹתיו של העם לתנוּעת הפּוֹעלים בּשעה זוֹ הן גדוֹלוֹת ונמרצוֹת יוֹתר מאשר למפלגה מן המפלגוֹת “השוֹמרוֹת על הקיים”. ואם בּפרק זה של ההיסטוריה חי מעמד־הפּוֹעלים בּמוּשגיו הראשוֹנים בּעוֹדוֹ נער, אם איננוּ תוֹפס את ה“דיאַלקטיקה ההיסטוֹרית”, אם איננוּ חש מהוּ הדבר שהוּא מקוֹרא לוֹ, אם איננוֹ יוֹדע להתאים את שיטוֹת התעמוּלה לעניני החיים, אלא משעבּד את עניני החיים לשגרת הפּרוֹפּגנדה, אם איננוּ מוּכשר לראוֹת את כּל הסובב אוֹתוֹ וּלדבּר את דברוֹ אל חלקי־עם גדוֹלים שמחוּצה לוֹ וּלהוֹשיט להם יד למען נַהל את העם בּדרכּוֹ, כּי אז הוּא מתחייב בּנפשוֹ. אזי יתכן כּי כּל נצחוֹנוֹתיו הקוֹדמים המרוּבּים יתנדפוּ כּעשן.

ט

גם תנוּעתנוּ נקראת עכשיו לעמוֹד בּנסיוֹן זה. מעוֹלם לא היינוּ אמנם מפלגה אוֹפּוֹזיציוֹנית סתם, כּי ההגשמה האישית־החלוּצית העמיקהּ את הרגשתנוּ וּראִייתנוּ. אך מה קלה היתה מלחמתנוּ הרעיוֹנית מימי ווֹלפסוֹן ועד ימי סַאקר לעוּמת הקשיים שנתגלוּ לפנינוּ משעה שנעשׂינוּ אחראים לא רק למעשׂי ידינוּ בּרשוּתנוּ המעמדית, אלא גם להנהגת האוּמה.

חיי החברה אינם עוֹמדים. כּוֹחוֹת עוֹלים ויוֹרדים. נוֹשאי תפקידים מתחלפים. לאידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית יש נוֹשאים מרוּבּים. גם “פּוֹעלי ציוֹן” שׂמאל נוֹשׂאים, על פּי דרכּם,דגל של אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית, אוּלם תנוּעה אינה חיה בּהכּרה אידיאוֹלוֹגית בּלבד, בּאמירת “אני מאמין”. תנוּעה לוֹבשת דמוּת־הגוּף: הסתדרוּת. וּתנוּעה נישׂאת בּאהבה להסתדרוּת, בּמסירוּת למוֹסדוֹתיה וּלמפעליה, בּנכוֹנוּת לשׂאת בּיסוּריה. שנים רבּוֹת היתה קיימת חלוּקת־תפקידים מסוּימת בּתנוּעה הציוֹנית. בּעל־הבּית הציוֹני עם מיטב האינטליגנציה שלוֹ יש לוֹ זכוּיוֹת היסטוֹריות גדוֹלוֹת. הוּא היה הפּטריוֹט של ההסתדרוּת הציוֹנית. הוּא אהב אוֹתה, האמין בּה, ראה בּה את מקוֹמוֹ, זיהה עצמוֹ עמה. הוּא הוּא בּעיקר נשׂא בּעוּלה: עוֹל הקיוּם הכּספּי, עוֹל האִרגוּן, העבוֹדה המדינית. בּינתים צמחוּ לאט לאט תפקידים חדשים: עבוֹדה, הגנה, שמירה, חיים חלוּציים בּארץ, עמידה איתנה בּימי מלחמה, פּרעוֹת וּמשבּרים. תפקידים אלה, אשר העם עוֹד לא ידע אוֹתם, עלוּ בּעיקרם בּחלקוֹ של המחנה החלוּצי. בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית היוּ הראשונים מקיימי ההסתדרוּת, והשנִיים – פּעמים ילדי שעשוּעים ויוֹתר: בּנים חוֹרגים. לא לחינם היוּ לפנים הציוֹנים “הכּללים” קוֹראים לעצמם “ציוֹנים־סתם”, וּמפרשים בּלעז: “שטאם־ציוֹניסטען” כּלוֹמר, ציוֹני־הגזע, להבדיל מן האגפּים הענֵפים. הפּוֹעלים לא נחשבוּ אלא כּענף.

וּראוּ מה אירע שׂוּדדוּ המערכוֹת: “ענף” העבוֹדה גדל ושׂיגשׂג ועלה על ה“גזע”. ועוֹד יוֹתר מן השינוּיים בּגוֹדל בּאוּ שינוּיים בּתפקידים. חלקים גדוֹלים שהיוּ נוֹשאי הציוֹנוּת ירדוּ מל הבּמה, נידלדלוּ ונתרוֹששוּ, מהם נכנסוּ (הם וּבניהם) למחנה העבוֹדה, וּמהם שנעשׂוּ בּעלי “אינטרסים” מסוּימים בּארץ־ישׂראל, וההסתדרוּת הציוֹנית חדלה מסַפּק אוֹתם. יש להם בּארץ (אוֹ הם חוֹלמים שיהיוּ להם) נחלוֹת וּפרדסים וּמגרשים והם מגשימים את “חזונם” בּלי הקרן הקימת וקרן־היסוֹד. וּבמידה שעוֹלה הכּוֹח החלוּצי בּציוֹנוּת הוֹלך ונחלש הפּתוֹס הציוֹני של בּעל־הבּית, הוּא חדל לראוֹת בּפּוֹעל־החלוּץ את הדוֹר השני, המַגשים והיוֹרש. הוּא רוֹאה בּוֹ את האוֹיב, את הזר. למה לוֹ לעבוֹד בּשביל אחרים? למה לוֹ להיוֹת מַרבּה נכסים בּשביל כּלל ישׂראל אם הוּא יכוֹל להרבּוֹת נכסים לעצמו? וכל הוֹלך וּמתבּלט פּרוֹצס של התחַמקוּת מעוֹל הציוֹנוּת, תחילה אצל סוּגים מסוּימים בּמוֹשבוֹת עד שמצאוּ בּמשה סמילנסקי את שוֹפרם וסוֹפרם, וּמשם לתקיפים העירוֹניים ולַבּעל־בּית הציוֹני היוֹשב עכשיו בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית כּ“מחוּתן” שנפגע.

י

וּבאוֹתוֹ זמן שדגל הציוֹנוּת הוֹלך ונשמט – בּתוֹקף הפּרוֹצסים של בּנין הארץ – מידי כּמה חוּגים הוֹלכת וגוֹברת הרגשת הקשר הגוֹרלי של הפּוֹעל עם ההסתדרוּת הציוֹנית. את קשר־החיים עם האידיאה הציוֹנית ידע הבּיל"וּיי הראשוֹן וידע הפּוֹעל הראשון בּעליה שניה, אבל שנים רבּוֹת עברוּ עד שהגיעוּ להכּרת הקשר העמוֹק הזה בּינוֹ לבין ההסתדרוּת הציוֹנית.

סבוּרני שהפּרוֹצס הזה עדיין לא הגיע למרוֹם התפּתחוּתוֹ. ספק אם הכּרתוֹ של הפּוֹעל מַדבּיקה את צמיחתוֹ, והידלדלוּת הרוּחנית של בּעל־הבּית בּציוֹנוּת צוֹעדת בּצעדים מהירים בּטרם הגיע מעמד הפּוֹעלים למלוֹא בּגרוּתוֹ הרוּחנית. עם האידיאוֹלוֹגיה של העליה הרביעית ועם המַשבּר שלאחריה הגיעוּ לתנוּעה הציוֹנית ימים ללא אמוּנה בּהוֹן הלאוּמי, בּקרקע לאוּמית, בּכּוֹח הקוֹלוֹניזטוֹרי של התנוּעה, בּערכּה של ההסתדרוּת הציוֹנית. גם פּעוּלתוֹ המדינית של וייצמן לא נסתמכה על כּתפים רחבוֹת של הסתדרוּת ציוֹנית חזקה. אדרבּא, היא היתה כּרוּכה בּחוֹסר הרגשת כּבוֹד להסתדרוּת הזאת המרוּשלת והמדוּלדלת. אך אם כּוֹחוֹת אחרים בּציוֹנוּת היוּ יכוֹלים להסתמך על מעשׂי־ניסים פּוֹליטיים אוֹ על תקיפוּתם בּעוֹלם הקפּיטליסטי – אנחנוּ איננוּ יכוֹלים לקיים את שליחוּתנוּ המדינית וההתישבוּתית אלא על הבּסיס של הסתדרוּת ציוֹנית עממית, רבּת־המוֹנים, בּעלת חכוֹלת פּנימית גדוֹלה, בּעלת ליכּוּד וּדביקוּת בּעלת סמכוּת לאוּמית.

יא

וּבנקוּדה זוֹ עלוּל הקוֹנגרס הי“ט לוֹמר דבר־מה מכריע. דוקא משוּם שערב קוֹנגרס זה חל המאוֹרע של יציאת הרביזייוֹניסטים. מאוֹרע זה יש לראוֹתוֹ כּמוֹ שהוּא. יציאתם של הרביזיה אין פּירוּשה פּרישת אנשים המוּכנים להתיחד בּקרן־זוית ולבנוֹת בּמה לעצמם. זוֹהי יציאה לשם ספּקוּלציה על אלמנטים שוֹנים המפחדים מפּני הגמוֹניה של הפּוֹעל בּציוֹנוּת. תאוַת־לבּם היא להטיל פּחדים על בּעל־הבּית: “נשארת לבדך עם המַרכּסיסטים!” מי שראה את המבוּכה שהשׂתררה לאחר יציאת הרביזיה בּחוּגים מסוּימים של ישוּב יבין שערך יציאתם הוּא לא בהיעדרם של הכּוֹחוֹת ה”מַמלכתיים" כּביכוֹל, אלא בּכּוֹח המוֹשך של סיסמה האנַרכית האַנטי־ממלכתית: “איש לאוֹהליך”.

מליון השוֹקלים – בּוֹ התשוּבה הראשוֹנה לסיסמה זוֹ. להיקף כּזה לא הגיע עדיין שוּם קוֹנגרס ציוֹני. אילוּ היה הרצל זוֹכה לכך היה אוּלי ניצל מהרבּה יסוּרים ואפשר היה מגיע להישׂגים פּוֹליטיים אחרים. יש נחת בּתשוּבה זוֹ. יש חיוּניוּת עממית בּקוֹנגרס זה, אשר כּוּנס על ידי אֶכּסקוּטיבה “פּוֹעלית” בּעיקרה.

התשובה השניה צריכה להינתן בּבּחירוֹת. חלילה לחברינוּ שישקטוּ על זרי הנצחוֹן שלהם בּפעוּלת השקל. אדישוּת בּמערכת הבּחירוֹת עשוּיה להאביד מה שרכשנוּ בּמערכת השקל. הצטרפוּת המוֹנים אלינוּ בּבּחירוֹת תבצר את עמדת הפּוֹעל בּציוֹנוּת ותגבּיר את כּוֹח פּעוּלתה של ההסתדרוּת הציוֹנית.

יב

צריך שהפּוֹעל ירגיש כּי כּאן, בּמערכת הבּחירוֹת לקוֹנגרס, נחתכים עניניו החיוּניים. והם אינם ניתנים לניתוּח וּלהפרדה, בּין שהם עניני הגנה על העוֹבד ועל העוֹלה החדש וּבין שהם עניני הקרקע הלאוּמי והצלת העם מפּני הספסרוּת וההפקעה, וּבין שהם ענינים מדיניים ותרבוּתיים. כּל הזנחה כּאן עתידה לכוֹפף את קוֹמתנוּ מחר בּשאר שטחי החיים.

מכּיר אני בּמקצת את הז’רגוֹן הפּוֹליטי של אוֹתם חוּגים, אשר מתוֹך מעמדיוּת “כּפוּלת־שמונה” הם מדבּרים על לב הפּוֹעל שיזלזל בּמערכה זוֹ. יוֹדע אני שיש קסם ידּוע במימרוֹת פּשטניוֹת המקפּלוֹת את כּל העוֹלם כּוּלוֹ ואת כּל סבכי ההיסטוֹריה של ימינוּ בּמוּנחים מקוּדשים אחדים. אבל אפשר לחזוֹר על המוּנחים הללוּ בּוֹקר וערב ואפשר לרקוד “קדוֹש קדוֹש קדוֹש” לפני “מעמד הפּוֹעלים” היוֹשב בּמרוֹמים מוּפשטים, מבּלי לדעת בּמה להגבּיר את כּוֹחוֹ, כּיצד להרים את קרנוֹ. משוּם כּך יש למערכת השקל והבּחירוֹת לקוֹנגרס תפקיד חינוּכי פּנימי. יוֹתר משאָנוּ זקוּקים להסבּרה שהפּוֹעל לא יצבּע בּעד מתנגדיו, אנוּ זקוּקים לחינוּך הפּוֹעל כּנגד אדישוּת ופּסיביוּת והתכּחשוּת לעצמוֹ בּמַסוה של “מעמדיוּת” מזוּיפת. בּאיזמל אכזרי יש לנַתח את המימרוֹת המתהלכוֹת וּלגלוֹת שאינן אלא קליפּוֹת נבוּבוֹת.

יש להילחם על נפשוֹ של כּל פּוֹעל וכל עוֹלה חדש, שיכּיר וימצא את מקוֹמוֹ כּפוֹעל עברי בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית.

יג

מה עלינוּ לעשוֹת למחרת הבּחירות?

בּמשך שנים הוּרגלנוּ שכּל דעתוֹ ורגישוּתוֹ של הקוּנגרס נתוּנוֹת לשני ענינים: לפּוֹליטיקה “גבוֹהה” ולבחירוֹת האֶכּסקוּטיבה. מי יוֹדע כּמה תאווֹת חנוּקוֹת מסַפּקת הנשמה היהוּדית כּשהיא מטפּלת בּפּוליטיקה גבוֹהה, בּשמיעת “סוֹדוֹת מאחוֹרי הפּרגוֹד” וּבביקוֹרת ההנהגה. ואף על פּי שמעוֹלם עוֹד לא הזיז הדיוּן הקוֹנגרסאי את מדיניוּתנוּ זיזה כּל־שהיא, אין מוּכנים אצלנוּ לוַתר על העלאת הגֵרה. וכן ידוּעה גם התמוּנה העגוּמה של טיפּוּל בּהרכּבת האֶכּסקוּטיבה.

בּמידה שיִגדל כּוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים תגדל אחריוּתה. וחוֹבה עליה לראוֹת עצמה אחראית לא רק לפעוּלוֹת מסוּימוֹת של ההנהגה הציוֹנית, אלל אף לסגנוֹן החיים הציבּוּריים בּציוֹנוּת. חוֹבה עליה לשפּר את דמוּת הקוֹנגרסים, לשחרר אוֹתם ממעמסה מיוּתרת וּמכוֹערת. לגבּי הבּעיוֹת הפּוֹליטיוֹת, וּבפרט בּשאלת המוֹעצה המחוֹקקת, אפשר להביא את הקוֹנגרס בלי וכחנוּת יתירה וּבלי להג רב לידי עמדה אחת, בּרוּרה ואמיצה. את שאלת הרכּב ההנהגה ויחסי המפלגוֹת צריך להבהיר כּכל האפשר לפני היכּנס הקוֹנגרס לפעוּלה קוֹנסטרוּקטיבית.

אם סבוּרים אנוּ שכּינוּס הקוֹנגרס איננוּ תפקיד פוֹרמלי בּלבד, ואם מלבד בּחירת אֶכּסקוּטיבה עוֹד יש לקוֹנגרס תפקידים ציוֹניים מעשׂיים וחינוּכיים, כּי אז עלינוּ להביא לפני הקוֹנגרס שאלוֹת שבּיכלתוֹ לברר וּלחַוור וּלהכריע בּהן, ותכניוֹת־פּעוּלה המוּתאמוֹת לצרכינוּ הגדלים ולאפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת בּתנוּעה.

אם נצליח לפתוֹר בּחיוּב את השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת ואת שאלת הרכּב ההנהגה ערב פּתיחת הקוֹנגרס, נוּכל לרכּז את תשוּמת לבּם של הצירים ושל התנוּעה כוּלה בּג' נקוּדוֹת הנראוֹת לי עיקריוֹת בּשעה זוֹ.

א. תכנית פּעוּלה כּספּית־קרקעית־ישוּבית.

ב. הבראה אִרגוּנית של ההסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית וההסתדרוּיוֹת הארציות.

ג. הכנסת הפּעוּלה התרבּוּתית וּמתן חינוּך ציוֹני להמוֹנים לתחוּמי העבוֹדה של ההסתדרוּת הציוֹנית.

יד

אסתפּק בּהסבּרה קצרה. כּמה שנים התקיימה ההסתדרוּת הציוֹנית בּמצב של אָבדן־עצוֹת. היא לא פּשטה את הרגל, אבל חיתה בּהכּרה כּי פּשיטת־הרגל מוּכרחה לבוֹא. שׂיא השאיפה היה: “קוֹנסוֹלידציה של הקיים”, ואף אוֹתה לא הוֹציאוּ לפּוֹעל. בּרוּך השם, ממצב זה יצאנוּ. שוּלמוּ חוֹבוֹת, הוּשג מלוה, יש “כּזית” של התישבוּת חדשה. יצאנוּ מתוֹך מַשבּר פּרמַנֶנטי, ניצלנוּ מפּשיטת רגל כּספּית. זכוּת היא למי שהביא לידי כּך. אך משׂמחה עוֹדנוּ רחוֹקים. הגשמת הציוֹנוּת מה תהא עליה אם נצעד בּצעדים אלה? זאת היא השאלה אשר לא תתן לנוּ מנוֹח, ואסוּר שתתן לנוּ מנוֹח. ושוּב אנוּ פּוֹנים לרעיוֹן המלוה. מלוה זה שפּיקחים ראוּהוּ כּאוּטוֹפּיה בּזמן שדרש אוֹתוֹ נחמן סירקין וּבזמן שהכריזה עליו “אחדוּת־העבוֹדה” ותבע אוֹתוֹ ארלוֹזוֹרוֹב, – לא היה זמן נוֹח יוֹתר להגשמתוֹ משעה זוֹ. המלוה שנעשׂה על ידי קרן־היסוֹד משׂמח וּמעוֹדד, אבל עיקר ערכּוֹ בּהבראה הכּספּית של קוּפּת ההנהלה וּבסימפטוֹמַטיוּת שבּוֹ. מבּחינת הגשמת תכנית ישוּבית וקרקעית מוּתאמת לצוֹרך השעה הדוֹחקת לא התקדמנוּ על ידוֹ. צריך שכּל הכּוֹחוֹת הציוֹניים יכניסוּ את עצמם להגשמת תכנית פינַנסית וקרקעית גדוֹלה, על יסוֹד נסיוֹננוּ הישוּבי והחקלאי, על יסוֹד העמדוֹת שרכשה ההסתדרוּת הציוֹנית, על יסוֹד גידוּל העליה והישוּב.

טו

השאלה האֹרגוּנית בּציוֹנוּת היתה, כּרגיל, נחלת “ספֶּצים”, מוּמחים לסעיפים ולסעיפי־סעיפים. אך סוֹף סוֹף מכּירים גם מי שאין להם ענין בּדקדוּקי־סעיפים, כּי שאלת קיוּמה וכוֹשר פּעוּלתה של ההסתדרוּת הציוֹנית נוֹגעת לכוּלנוּ. דלדוּלן של ההסתדרוּיוֹת הארציוֹת, הדיפרנציאַציה החדשה בּתוֹך הציוֹנוּת, הצוֹרך לשתף את כּל הזרמים והכּוֹחוֹת בּעוֹל ההסתדרוּת והמפעלים הציוֹניים – כּל אלה עוֹשׂים את השאלה לחיוּנית. בּקוֹנגרסים האחרוֹנים הוּצגה לא פּעם שאלת הריאוֹרגַניזציה של ההסתדרויוֹת הארציות, וּמדי פּעם נמצאוּ כּוֹחוֹת מעוּנינים בּעצירה. הקוֹנגרס הי"ט צריך להביא את הדברים לידי בּירוּר מכריע ולמצוֹא את צוּרוֹת הליכּוּד והאִרגון המַתאימוֹת למצבים החדשים.

טז

כּמה קוֹנגרסים לפני המלחמה עסקוּ בּויכּוּחים על “קוּלטוּרה”. התרבּוּת העברית לא נוֹשעה מזה. לאחר המלחמה נכנסה ההסתדרוּת הציוֹנית בּעוֹל החזקת החינוּך העברי בּארץ (בּשנים הראשוֹנוֹת גם תמכה בהנחלת הלשוֹן לעוֹלים), וּשאלוֹת התרבּוּת והחינוּך העברי בּגוֹלה הוֹעלוּ לפרקים על הבּמה, אך לא מצאוּ להם גוֹאלים. מצבם התרבּוּתי של המוֹני ישׂראל בּגוֹלה וגוֹרלה של העליה ההמוֹנית מחייבים אוֹתנוֹּ להעלוֹת את שאלת התרבּוּת על סדר יֹומו של הקוֹנגרס כּשאלה אַקטוּאַלית כּשאלה לוֹהטת בּשביל הציוֹנוּת.

הכשרתם הרוּחנית והתרבּוּתית של העוֹלים קובעת בּמידה מרוּבּה את גוֹרלם בּארץ ואת קלסתר פּני הישוּב. כּל עוּד היתה העליה הזאת מוּעטת היוּ הכּוֹחוֹת הפּנימיים שבּתוֹכה ושבּישוּב מספּקים בּשביל חינוּכה. גם העליה השניה, המהוּללת עכשיו, הגיעה למַה שהגיעה רק לאחר עבוֹדה חינוּכית מאוּמצת, שנעשׂתה בּה על ידי קוֹמץ אנשים מתוֹכה. עכשיו אנוּ עוֹמדים בּסימן של עלית 50 ו־60 אלף לשנה, ואנוּ מקוים שאחרי הרבבוֹת יבוֹאוּ מאוֹת אלפים. והעליה בּאה מארצות של טמיעה תרבּוּתית או מארצוֹת של עניוּת מדלדלת ומנַוונת. והבּוּרוּת בּעוֹלם היהוּדי גוברת, וּבית־הספר העברי מפרפּר, ושרשי־תרבּוּת נעקרים. בּמצב זה מקבּלת שאלת החינוּך והתרבּוּת חריפוּת יתירה. ואין לסמוֹך על כּך שתיפּטר מאליה. התנוּעה הציוֹנית צריכה לקחת את המַכשלה הזאת תחת ידיה.

אין אנוּ עוֹקרים את שאלוֹת התרבּוּת משאר שאלוֹת הציוֹנוּת. אנוּ מתכּוונים ליהוּדי שיחיה לא על ספסרוּת ולא על העבדת עבוֹדה זוֹלה וזרה ושעוֹלמוֹ הרוּחני לא יהיה תרגוּם מדוּיק מנַלֶבקי וּמקוּרפירסטנדאם. כּדי שהיהוּדי יהיה אזרח בארץ העברית, בּוֹנה משקה ועוֹמד בּהגנתה ונלחם את מלחמוֹתיה המדיניוֹת הוּא זקוּק למידה מרוּבּה של שרשיוּת בּתוֹך עמוֹ, שיהא מדּבר בלשוֹן עמוּ וחי בּרמת־תרבּוּת גבוהה יוֹתר מזוֹ שבּה עוֹמדים כּיוֹם רוּבּם של אוּכלוֹסי ישׂראל בּתפוּצוֹת.

וגם לפעוּלה זוֹ – כּמוֹ לשאר פּעוּלוֹת ציוֹניוֹת – הוּקצב לנוּ זמן מוּעט. כּשם שישנן כּמה וכמה עמדוֹת קרקעיוֹת, מדיניוֹת וכלכּליוֹת שאנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: אוֹ שנחזיק בּן מיד אוֹ שנפסידן; כּשם שאנוּ מתקשים להחזיר לעמנוּ מה שהוּזנח בּשטח העבוֹדה העברית בּמוֹשבה, כּך גם בּשדה התרבּוּת: אוֹ שנכניס את העוֹלה למסגרת של תרבּוּת עברית ונהפוֹך אוֹתוֹ לעוֹזר בּקליטת גלי העליוֹת הבּאוֹת, אוֹ שבּמשך זמן קצר תיהפך ארץ־ישׂראל לבבל של שׂפוֹת ונעמוֹד בּקרוֹב בּפני המוֹני עוֹלים אנ־אַלפא־בּיתיים ללא ספר, ללא עתוֹן עברי, ללא תיאַטרוֹן עברי וּללא כּל הכשרה רוּחנית לצרכי הבּניה הלאוּמית. שוּם כּוֹח ציבּוּרי אינוֹ חזק כּל צרכּוֹ כּדי להעמיד סכר בּפני הנחשוֹל של חוֹסר־תרבּוּת העוֹמד להציף את עמלנוּ. רק הסתדרוּת ציוֹנית בּלבד, אם תכּיר בּכך, תוּכל להעמיס על עצמה את התפקיד הגדוֹל הזה.

---

אדמה לאוּמית ועבוֹדה עברית

מאת

ברל כצנלסון

(בּועידת הקרן הקימת לישׂראל בּלוּצרן)

אילוּ הייתי צריך להרצוֹת על שאלה זוֹ מעל בּמת הקוֹנגרס אוֹ בּאסיפת־עם, לא הייתי חוֹשש לחזוֹר על כּל האַלפא־בּיתא הציוֹנית, אבל כּאן אני מתקשה. אני מתבּוֹנן בּפני האוּלם וסבוּר אני שכּל אחד מכּם יוֹדע את כּל התוֹרה. ואכן, ספק הוּא אם כּדאי הדבר להעסיק ועידה של עסקנים מעשׂיים בּפּרוֹבּלימוֹת עיוּניוֹת. דיינוּ שנעסוֹק פּה בּשאלה האחת: כּיצד להרבּוֹת את אמצעיה של הקרן הקימת. אבל לחוּג עניני ועידתנוּ נכנסוּ גם פּרוֹבּלימוֹת כּלליוֹת של הקרן הקימת, ואני מבין כּכה את תפקיד הבּירוּרים: למצוֹא בּשביל עבוֹדתנוּ התעמוּלָתית איזוּ הוֹראוֹת חדשוֹת ואיזה הסבּרים חדשים, אין הכּונה לחַדש “חידוּשים”, אלא לראוֹת את עקרוֹנינוּ הישנים לאוֹר המציאוּת החדשה.

אַרשה לעצמי להקדים משהוּ. אצלנוּ מתקשים לחזוֹר על ה“אַלפא־בּיתא”. מבּיטים על זה מלמעלה למטה. כּאילוּ אנוּ נדרשים תמיד לחַדש חידוּשים. אך תנוּעוֹת גדוֹלוֹת אינן מתעייפוֹת לחזוֹר על מוּשכּליהן הראשוֹניים בּלי הרף. הדברים הראשוֹניים אינם מתיישנים, הם חיים וּמתחדשים בּכל פּעם. ואם התנוּעה הציוֹנית אין בּה הכּוֹח לחיוֹת מחָדש בּמלוֹא הרעננוּת את ענינינוּ היסוֹדיים: ארץ־ישׂראל, קרקע, לשוֹן עברית, עבוֹדה עברית – הרי שיש בּה פּגם. הנסיוֹן של תנוּעתנוּ מוֹכיח כּי אם בּא לתנוּעה רגע קשה, אזי עוֹמדים בּמבחן לא איזה חידוּשים דקים מן הדקים, כּי אם הדברים היסוֹדיים, הפּשוּטים, האלמנטריים דוקא. שני נסיוֹנוֹת קשים היוּ לציוֹנוּת: הנסיוֹן של אוּגַנדה והנסיוֹן של האידישיזם. בּשנים אלה עמדוּ בּמבחן הדברים הפּשוּטים בּיוֹתר: עצם החוּש לארץ־ישׂראל ועצם החוּש ללשון העברית. ונדרשוּ הכּוֹחוֹת העצוּמים בּיוֹתר מאת התנוּעה כּדי לעמוֹד בּמבחן פּשוּט זה.

ועכשיו עוֹמדים שוּב בּנסיוֹן שני דברים אלמנטריים: קרקע ועבוֹדה. ושני הדברים האלפא־בּיתיים הללוּ מוּארים לנוּ עכשיו בּאוֹר כּל כּך טרגי, וגוֹרלנוּ ההיסטוֹרי כּוּלוֹ נבחן על ידיהם בּמבחן כּל כּך אכזרי, שאם לא נמצא בּקרבּנוּ את הכּוֹח לעמוֹד בּנסיון זה – יהיוּ נדוֹנים לכליָה כּל ההישׂגים הגדוֹלים שלנוּ אשר עליהם ידוּבּר בּקוֹנגרס ועליהם נתוּנה דעת הקהל הציוֹני.

מהלכת בּדיחה ציוֹנית שאפשר לפרש אוֹתה גם פּירוּש טרגי למצבנוּ. ההלצה מספּרת על מַטיף ציוֹני מוּבהק שכּל ימיו היה דוֹרש וּמתאר את כּל הטוֹב וההדר הכּלוּל בּשיבת ציוֹן. לאחר שנים רבּוֹת של הטפה זכה לעלוֹת ולראוֹת את ארץ־ישׂראל כּמוֹת שהיא, וּבשוּבוֹ לגוֹלה וּבחדשוֹ את הטפתוֹ פּתח ואמר: רבּוֹתי, אוֹתוֹ השקר הגדוֹל שהטפתי לכם בּמשך עשרים שנה, מתבּרר שאינוֹ אלא… אמת". אנוּ נוֹהגים לספּר בּדיחה זוֹ כּשדעתנוּ מבוּדחת עלינוּ. אלא שנראה לי כּי לגבּי מצב עניננוּ כּיוֹם צריכים אנוּ לנַסח את ההלצה הזאת ניסוּח אחר, ניסוּח מר ועצוּב. התעמוּלה הציוֹנית יש בּה לא רק חלוֹמוֹת ורוּדים, היא יוֹדעת גם לשוֹן של תוֹכחה ושל איוּמים. שנים רבּוֹת היינוּ אוֹמרים: אם לא נעשׂה זאת וזאת יהיה רע, ורע מאד. ניבּאנוּ לקטסטרוֹפוֹת, ניבּאנוּ למצב שבּא עכשיו על יהוּדי גרמניה, לחוּרבּן הכּלכּלי של יהוּדי המזרח. והנה בּאה המציאוּת ההיסטוֹרית היהוּדית, והיא אוֹמרת: אוֹתם המוֹראים, שאתם מַטיפי הציוֹנוּת אִיימתם בּהם על העם היהוּדי וּבעצמכם לא האמנתם בּהם (והראָיה – כּי לא הסקתם מאִיוּמיכם את המסקנוֹת הדרוּשוֹת) ואפשר חשבתם שזאת היא מליצה טוֹבה לשם תעמוּלה, ראוּ עכשיו והיוָכחוּ, שלא מליצה ריקה זאת, המציאוּת מרה ממנה. נזכּר אני בּדברי נחמן סירקין בּשעה שבּא לארץ וראה בּעיניו את המציאוּת של עבוֹדה זרה: “בּדברי התוֹכחה והזעם שלנוּ כּיוֹם יש אוּלי משוּם פּתוֹס של פּוּלמוֹס, אבל אוֹי לנוּ אם מחר יֵהפך זה לאמת”. והנה – האמת המרה הזאת בּאַתנוּ.

כּאן יוֹשבים אנשים הנמצאים בּתוֹך העבוֹדה המעשׂית למען ארץ־ישׂראל, רבּים מכּם היוּ כּבר בּארץ־ישׂראל. ואוּכל להגיד לכם בּגילוּי־לב, שאנוּ הוֹלכים וּמגיעים למצב זה שכּל הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת שניבּאנוּ להם בּמר שׂיחנוּ – הוֹלכוֹת וּמתקיימוֹת. איני מדבּר עתה על האיוּמים לגבּי הגוֹלה. אלה נתקיימוּ יוֹתר ממה שניבּא הרצל וּממה שניבּא פּינסקר. אבל גם האיוּמים לגבּי הארץ הוֹלכים וּמתקיימים. אנחנוּ, ציוֹני ההוֹן הלאוּמי, ציוֹני הקרן הקימת, ציוֹני העבוֹדה העברית, היינוּ אוֹמרים השכּם והערב, שמבּלי אלה אין הציוֹנוּת ציוֹנוּת. והנה בּאים הדברים בּכל מוֹראיהם. שוּם אדם מאִתנוּ איננוּ מבקש להיוֹת נוֹאם פּסימי. לא מצמצוּם אפקינוּ אנוּ שוֹאבים את חיוּתנוּ. כּוּלנוּ חיים מזה שאנוּ שׂמחים לכל נצחוֹן חדש, לכל יהוּדי שבּא לארץ, לכל דוּנם קרקע שנוֹסף לנוּ. אבל יחד עם זה אי אפשר שלעצוֹם עין ולא נראה את הדברים כּמוֹ שהם, בּכל אכזריוּתם.

זכוּרים לנוּ בּציוֹנוּת כּמה ויכּוּחים גדוֹלים, והיוּ בּיננוּ דעוֹת שנחשבוּ לקיצוֹניוֹת, ואנשי־המעשׂה המתוּנים דחוּ אוֹתן, והנה בּאָה המציאוּת וּמאַשרת את דעוֹת הקיצוֹניוֹת הללוּ בּחריפוּת יתירה. לפני חמש־עשׂרה שנה, בּשנת 1920 היה ויכּוּח גדוֹל בּציוֹנוּת, הויכּוּח הראשון אחרי המלחמה. מתכּוון אנכי לויכּוּח בּועידת לוֹנדוֹן בּשאלת הקרקע. הקיצוֹניים שבּיננוּ אמרוּ: לא נגיע לעוֹלם לגאוּלת קרקע בּקנה־מידה הגוּן, אם לא נאמר לעצמנוּ: קרן קימת ורק קרן קימת. מוֹדה אני, שהתפיסה הזאת היה בּה מן הקיצוֹניוּת הנוֹעזה, היה בּה מן הנסיוֹן לוֹמר שנכריח את כּל העם היהוּדי להכּיר רק בּמכשיר אחד בּשביל הקרקע העברית בּארץ־ישׂראל. והיה משוּם סכּנה בּכך שאם העם לא ישמע לנוּ, אז גם אדמה לאוּמית לא תהיה לנוּ וגם אדמה פּרטית לא תהיה לנוּ. והנה התפיסה הקיצוֹנית הזאת נדחתה אז וניצחה התפיסה המעשׂית שאמרה: גם זה וגם זה. לכאוֹרה תפיסה ריאַליסטית בּיוֹתר, שלא התכּוונה, חלילה, להצר את צעדי הקרן הקימת (“אַדרבּא, תכניסוּ כּספים, ונגאל קרקע וּנספּק את הסנטימנט הלאוּמי ואת צרכי המתישבים מחוּסרי־הוֹן”). וּמאידך גיסא, התכּוונה שלא להחמיץ את השעה וּלאַפשר לבעלי־הוֹן להשתמש בּכספּם להרחבת רכוּשנוּ הקרקעי.

עכשיו, לאחר חמש־עשׂרה שנה, אנוּ יכוֹלים לבדוֹק לאוֹר הנסיוֹן את החשבּוֹן הזה. ונדמה לי שהחשבּוֹן יהיה עצוּב עד מאד. כּמוּת הקרקע שנרכּשה בּמשך הזמן הזה לא היתה גדוֹלה בּיוֹתר. היא היתה עלוּבה למדי. היא היתה עלוּבה למדי מצד שני הגוֹרמים, גם על ידי המכשיר הלאוּמי ועוֹד יוֹתר על ידי המכשיר הפּרטי. אוֹתוֹ המכשיר הפּרטי הבּלתי־מוּגבּל, שאינוֹ תלוּי בּהתנדבוּת וּבתרוּמוֹת, שבּוֹ תלוּ תקווֹת שהוּא יעשׂה גדוֹלוֹת בּענין זה, הוּא על כּל פּנים לא עשׂה גדוֹלוֹת, הוּא עשׂה רק קטנוֹת. וּכשתעיינוּ בּמפּת ארץ־ישׂראל תראוּ כּיצד פּעל הרכוּש הזה: בּכל מצב של סכּנה וּבכל שעה של מַשבּר כּאילוּ לא היה קיים, כּל אדמה שבּה לא היתה תקוה לרוַח מידי, אליה לא פּנה. וּכשנגלוּ לפניו אפשרוּיוֹת של רוָחים לא השגיח בּעניני האוּמה, לא דאג להפסד של ממוֹן ישׂראל, לא חשש להסגת גבוּל של הפּרט ושל הכּלל. לא זה בּלבד שהוּא הכזיב את התקווֹת ועשׂה מעט, אלא כּיצד פּעל? יוֹתר ממה שגאַל – גדר את דרך בּפני הגאוּלה, ועשק את ההוֹן העברי. חבל שאין לנוּ בּהנהלת הסוֹכנוּת וּבקרן הקימת שוּם מוֹסדוֹת של חקירוֹת מדוּיקוֹת, ואנחנוּ מוּכרחים לעמוֹד על הדברים רק מתוֹך הסתכּלוּת כּללית. אם נעשׂה חשבּוֹן בּאיזוֹ מידה עזרה הקניה הפרטית של הקרקע והרחיבה את הרכוש הלאומי ובאיזו מידה הכבּידה על גאוּלת הקרקע, בּאיזוֹ מידה בּיזבּזה כּסף יהוּדי וּבאיזוֹ מידה גרמה לדיוַלואציה של הוֹן יהוּדי, בּין ההוֹן הלאוּמי וּבין ההוֹן הפּרטי של היהוּדי העוֹלה, אזי אי אפשר לנוּ שלא נבוֹא לידי מסקנוֹת עצוּבוֹת. בּמידה שעשׂינוּ משהוּ יִקרנוּ את מחיר האדמה בּידינוּ, והבאנוּ לידי כּך שההוֹן שלנוּ שוה אוּלי העשׂירית ממה שהיה שוה.

אוֹתה השקפה של “גם זה וגם זה” היא שהביאה למיעוּט אמצעיה של הקרן הקימת, היא שמנעה את התנוּעה הציוֹנית מהעמיד את המכשיר הלאוּמי שלנוּ בּמקוֹם המגיע לוֹ, וגרמה לחוֹסר עזרה מצד הכּוֹחוֹת הציוֹניים המרכּזיים. וההפקרוּת והאנַרכיה בּשדה קניית הקרקע גרמוּ לא רק לכך שאנחנוּ מפסידים בּלי הרף הוֹן לאוּמי וּפרטי של עם עני ואביוֹן, אלא גם לידי תוֹצאוֹת עצוּבוֹת בּכמה שטחים של חיינוּ בּארץ. שׂאוּ עינים בּכל מקוֹם שתפנוּ ותראוּ מצבים קשים שוֹנים, ואם תשאלוּ למקוֹרם תמצאוּ שהוּא: מצבנוּ הקרקעי.

לכאוֹרה רוֹצים כּוּלנוּ להפנוֹת את העליה אל החקלאוּת, כּכל האפשר. רצוֹננוּ להקים חקלאוּת בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, חקלאוּת שלמה, ואם אי אפשר – חקלאוּת למחצה, חקלאוּת חצי־עירוֹנית, חקלאוּת בּקרבת העיר. ארצנוּ היא קטנה, ולכן שאפנוּ לחקלאוּת אינטנסיבית, וכאשר התחלנוּ לבנוֹת ערים קראנוּ להן ערי־גנים, אמרנוּ: לא נבנה כּאן גיטאוֹת, לא נחדש כּאן את עיירוֹת הגוֹלה. כּאשר בּאנוּ וראינוּ את חזוּת־פּניה של פּתח־תקוה, עם רחוֹבוֹתיה ללא עץ וּללא גינה, התבּיישנוּ ואמרנוּ: נבנה בּיד יוֹתר רחבה, נטע גנים, נדאג לצוּרת הערים. הבּיטוּ עכשיו ותראוּ איזוֹ צוּרה מקבּלת התישבוּתנוּ. ולא רק מפּני שהאטביזם היהודי נוֹטע את כּל היחסים הגלוּתיים בּארץ־ישׂראל, אלא מפּני שבּאמת כּבר אי אפשר אחרת. היה זמן שעמדנוּ עוֹד בּפרשת התישבוּת חקלאית על שטח של 150 דוּנמים למשפּחה. ואז היה לנוּ ויכּוּח גדוֹל בּדבר בּנין שכוּנוֹת־עוֹבדים סביב הערים. היוּ שאמרוּ: צריך לתת לכל אחד שני דוּנם וחצי. והיוּ שאמרוּ כּי צריך לבנוֹת על 10 דוּנם, ואם זהוּ בּלתי אפשרי הרי אסוּר לבנוֹת שכוּנוֹת כּאלה. והנה עכשיו כּשיש לנוּ כּבר שכוּנוֹת־עוֹבדים בּמקוֹם שיש אדמה לקרן קימת, אנוּ מתוַכּחים אם מוּתר לנוּ להשאיר למתישבים דוּנם או אנוּ חייבים, להצטמצם בּחצי דוּנם. ואנחנוּ יוֹדעים שבּחצי דוּנם לא תהיה חקלאוּת, וּפירוּש הדבר שהפּוֹעל העירוֹני ישאר פּוֹעל עירוֹני גמוּר. אבל מה נעשׂה? מחירי הקרקע, וחוֹסר אמצעים להמציא אדמה לעוֹלים שיבוֹאוּ, והשתוֹללוּת הספסרוּת מסביב, והיצר הרע השוֹלט כּיוֹם, וחוֹסר הבּטחוֹן שהאדם ישתמש בּקרקע רק לצרכי משק ושלא יהפוֹך את המגרש שלוֹ לענין של ספּקוּלציה – כּל זה מביא אוֹתנוּ בּהכרח לשכוּנוֹת־עוֹבדים של חצי דוּנם למתישב, ואוּלי נהיה חייבים להגיע אף לפחוֹת מזה. למעשה עוֹמדים כּבר בּבּתים משוּתפים בּשטח קטן יוֹתר.

דוּגמה שניה: דמוּת העיר. בּתל־אביב חי שליש הישוּב. ואם “ההתפּתחוּת” הזאת תימשך כּך, מי יוֹדע אם האחוּז של תל־אביב בּישוּב לא ילך ויעלה. בּעוֹלם הגדוֹל עדיין היהוּדים מתגאים בּתל־אביב. אוּלם אנחנוּ היוֹשבים בּתל־אביב יוֹדעים שתל־אביב הוֹלכת ונהפּכת לעיר מכוֹערת, לעיר ללא גנים וּללא ירק, לעיר של שלדי בּטוֹן, שאי אפשר לנשוֹם בּה, לעיר שאין בּה מגרשי־משחק לילדים, שאין בּה מגרשים ציבּוּריים. בּמצב זה של ספּקוּלַציה מטוֹרפת, של יוֹקר כּל שטח, שהיהוּדי שבּא מחוּץ־לארץ צריך להשקיע אלפים בּכדי להיוֹת בּעל־בּית קטן, בּמצב הזה הכרחי הדבר שהעיר הזאת תיהפך למה שהיא כּיוֹם, חסרת ירק, סגוּרה בּין חוֹמוֹת.

לא נקטתי אלא שתי דוּגמאוֹת מתוֹך רבּוֹת, שיש בּהן כּדי להוֹכיח כּי בּמוֹ ידינוּ יצרנוּ לנוּ מצב כּזה, המביא אוֹתנוּ בּהכרח לידי צוּרוֹת חיים שהן ההיפך ממשׂא־נפשנוּ. וּמה בּצע אם יבוֹאוּ אחר כּך אנשי תרבּוּת, אנשי אמנוּת, אוֹהבי טבע, ויצהירוּ שהילד היהוּדי צריך לגדוֹל בּטבע וּלהתחנך לחקלאוּת, ואנשי משק ילַמדוּ אוֹתנוּ כּיצד צריך לבנוֹת ערים ושכוּנוֹת. הלקח הטוֹב יבוֹא בּמאוּחר.

ואוּלי לוּכּסוּס הוּא שיהיוּ גנים בּתל־אביב, שלעיר העברית תהיינה ריאוֹת בּריאותֹ ושתהיה נשימה בּריאה לאנשי העיר. אוּלי אפשר להשלים עם כּך שארץ־ישֹראל תהיה כּוּלה אינדוּסטריה וכוּלה ארוּבּוֹת עשן, ועיקר אוּכלוֹסינוּ יהיה פּרוֹליטריוֹן עירוני בלי כל זיקה לקרקע. אך האם יהיה זה פרוליטריון עברי? ודאי כּבר הגיעה אליכם הבּשׂוֹרה הרעה, כּי מצב העבוֹדה העברית איננוּ טוֹב. אבל כּל כּמה ששמעתם בּענין זה לא עמדתם עדיין על האסוֹן הגדוֹל שהתחוֹלל על ראשנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת האלה, שנוֹת פּריחה וגיאוּת בּנוּסח המקוּבּל.

היה זמן שהמוּשׂג הזה היה זר וּמוּזר לרוֹב הציוֹנים הטוֹבים. היה זמן שהכּרת ערך העבוֹדה העברית היתה רק נחלת יחידים. בּמשך יוֹתר מעשׂרים שנה השלימה הציוֹנוּת – מלבד יחידים בּוֹדדים – עם קיוּמוֹ של “אִכּר” יהוּדי הקיים על עבוֹדת בּני עם אחר. עד שסוֹף סוֹף התחיל רעיוֹן העבוֹדה העברית להיקלט בּתוֹך התנוּעה ונעשה כּמעט לדבר מוּסכּם וּמקוּבּל בּציוֹנוּת. וּבאמת הוּשגו הישׂגים חשוּבים: נוֹצר טיפּוּס של עוֹבד יהוּדי, שקוֹדם לא האמינוּ באפשרוּתוֹ. אבל בּינתים בּאה בּארץ “התפּתחוּת” חדשה והוֹכיחה לנוּ שכּיבּוּשנוּ זה איננוּ כּיבּוּש ודאי, שעדיין “עדין ודק” ושכּל רוּח, ואפילוּ רוּח מצוּיה, יכוֹלה לעקוּר אוֹתוֹ.

גם בּשאלת עבוֹדה עברית התנהל בּיננוּ לפני מספּר שנים ויכּוּח אידיאוֹלוֹגי. היוּ בּיננוּ אנשים שאמרוּ שאין תקוה לעבוֹדה עברית בּמשק הפּרטי. הרבּה פּוֹעלים חשבוּ כּכה. היוּ שבּיססוּ את ההשקפה הזאת בּמַסקניוּת מרוּבּה. (וילנסקי, למשל), הם אמרוּ כּי בּהתחשב עם יצר הבּצע של נוֹתן העבוֹדה וּבהתחשב עם האגוֹאיזם הטבעי שלוֹ, וּבהתחשב עם זה שאנוּ מוּקפים ים גדוֹל של עבוֹדה זוֹלה – אין תקוה לפּוֹעל העברי שימצא את מקוֹמוֹ קבע אצל המעביד העברי הפּרטי. בּשעתוֹ היה בּזה גם משוּם מליצה פּוּלמוֹסית חריפה. אבל הרצוֹן שלנוּ לבנוֹת וּלהאמין אמר לנו: אנחנוּ לא נקבּל את התיאורֹיה הקיצוֹנית הזאת; תבוֹא קליטת העליה מכּל מקוֹם, וגם מן המשק הפּרטי. ואמנם בּאוּ ימים והתפיסה המעשׂית הזאת כּאילוּ ניצחה. ראינוּ בּגידוּלה של תעשיה הבּנוּיה על עבוֹדה עברית וגם זכינוּ לראוֹת בּשרוֹן משק מטעים פּרטי על אדמה פּרטית בּחלקוֹ הגדוֹל, והוּא מתפּתח בּעבוֹדה עברית. גם לנוּ, לחסידי הקרן הקימת, לחסידי ההוֹן הלאוּמי, היה בּזה משוּם שׂמחה, כּי לא חפצנוּ בּנבוּאה השחוֹרה שניבּטה אלינוּ מתוֹך הפּרוֹגנוֹזה העיוּנית. אמנם הננוּ למוּדי נסיוֹן מר. אבל חפצנוּ להאמין שבּתנאים טוֹבים, בּלחץ ציבּוּרי מסוּים, יקוּם משק פּרטי חזק וקיים על עבוֹדה עברית. ראינוּ בּזה תקווֹת גדוֹלוֹת לעליה, והיא היתה הקוֹבעת בּשבילנוּ. והנה מה שנראָה לנוּ בּמשך מספּר שנים כּדבר איתן וּבטוּח התערער בּזמן האחרוֹן, והתערער בּצוּרה עמוּקה מאד ודוקא בּימים של גידוּל העליה, משוּם שעליה זוֹ תש כּוֹחה החלוּצי והכּבּוּשי. יש שעינם צרה בּעליה הזעוּמה של חלוּצים, והם חוֹשבים שמן הדין וּמן היוֹשר להפחית את מספּר הרשיוֹנוֹת הניתן עוֹד לחלוּצים, ואז יבוֹא הכּל על מקוֹמוֹ בּשלוֹם, והם חוֹשבים שזוֹהי השקפה “ציוֹנית”, הדוֹאגת בּמידה שוה ל“כל ישׂראל”. אבל הציוֹנוּת אין לה חשבּוֹן של שבטים וחשבּוֹן של מעמדות ואין היא מחלקת את החוֹבוֹת והזכוּיוֹת לפי קלַסיפיקציה שוֹלטת זוֹ. הציוֹנוּת מבקשת לדעת מי מַגשים את הציוֹנוּת וּמי איננוּ רוֹצה לעבוֹד בּה, מי רוֹצה ללכת לכּפר וּמי איננוּ רוֹצה. רק קבּלת חוֹבוֹת מסוּימוֹת מענינת את הציוֹנוּת וקוֹבעת את מתן זכוּיוֹתיה. וּבהרכּב זה של עליה כּמוֹ שהוּא עכשיו כּל כּך הרבּה פּיתוּיים לעוֹלה היהוּדי, שאין לוֹ הכרח ללכת לעבוֹדה ואין לוֹ הכרח לעבוֹד בּתנאים קשים ואין לוֹ הכרח ללכת לעבוֹד בּכּפר, בּמקוֹם שאין הוּא מקבּל אלא עשׂרים גרוּש ליוֹם. וּמאידך גיסא, המשק היהוּדי בּכל מיני סקטוֹרים שׂמח להתרוֹקנוּת שוּק העבוֹדה מעוֹבדים יהוּדים. בּמקוֹם להילחם בּממשלה שתתן לנוּ עליית עוֹבדים גדוֹלה, בּמקוֹם לשקוֹד על כּך שיהיה לנוּ הרכּב יוֹתר פרוֹדוּקטיבי של העליה, התחילוּ לפרוֹק את העוֹל. והתוֹצאה: בּמשך השנים האלה הפסדנוּ הרבּה פּוֹזיציוֹת עיקריוֹת. היה זמן ושטח גיאוֹגרפי מסוּים היה כּוּלוֹ יהוּדי – השרוֹן היה טריטוֹריה יהוּדית שלמה – אמנם לא על אדמת הקרן הקימת, כּי אם על אדמה פּרטית וּבהוֹן פּרטי (בּחלק בּעזרת הוֹן לאוּמי), אבל יהוּדי כּוּלוֹ. בּמשך זמן קצר נהפּכה מציאוּת זוֹ לדבר שהיה ואיננו. באבדן השרוֹן העברי יש לא רק הפסד של כּך וכך מקוֹמוֹת עבוֹדה שהיוּ ליהוּדים ואינם, של כּך משקים שהיוּ אתמוֹל משקים יהוּדים, והיוֹם כּבר אינם משקים יהוּדים, והם משמשים לנוּ עכשיו מקוֹר של סכּנוֹת פּוֹליטיוֹת לאֵזוֹר זה, שהיה אך לפני זמן־מה כּוּלוֹ יהוּדי. בּאבדן השרוֹן יש יוֹתר מזה. יש אבדן הבּטחוֹן, כּי עבוֹדה עברית בּמשק היהוּדי היא דבר של קיימא. אבד הבּטחוֹן בּהישׂגינוּ הלאוּמיים העיקריים. לפני זמן קצר עוֹד אפשר היה לוֹמר: אכן, יש מוֹשבוֹת שנתישנוּ ונסתאבוּ בּעבוֹדה זרה, יש מי שמאמין בּתקנתן ויש מי שמתיאש מהן ונוֹשא אוֹתן כּמכּה וּכחרפּה, אבל מעכשיו – מה שהוֹלך ונוֹצר עכשיו זה על כּל פּנים יהיה יהוּדי. האמוּנה הזאת ניטלה עכשיו בּהחלט וּבאכזריות גמוּרה, גם מה שיש היוֹם בּידנוּ אין בּוֹ בּטחוֹן שיתקיים בּידינוּ.

ואם סבוּרים אתם שאסוֹן זה אירע רק לחקלאוּת, שהיא מוּעדת לפוּרענוּת, ששׂכר העבוֹדה נמוֹך שם בּיוֹתר והפּוֹעל היהוּדי איננוּ להוּט ללכת לשם, הרי אתם טוֹעים. הנגע הזה הוֹלך וּמתפּשט בּארץ. תל־אביב איננה כּבר כּיוֹם עיר של עוֹבדים יהוּדים בּמאה אחוּז. יש ענפים, אמנם ענפים “נמוּכים”, כּמוֹ סַבּלוּת וכוּ', שלשם חדרוּ כּבר אלפי ערבים. ואם סבוּרים אתם שהתעשיה העברית בּטוּחה מפּני חדירת עבוֹדה עברית, אינכם אלא טוֹעים. לתעשׂיה העברית יש סקטוֹרים שוֹנים. יש תל־אביב, ישנה ירוּשלים וישנה חיפה וּלכל אחת מהן תנאים היסטוֹריים משלה. בּירוּשלים שלטה עבוֹדה ערבית תמיד והיא לא נדחתה משם וקיימת שם עד היוֹם הזה. תל־אביב היא היחידה הנמצאת בּמצב טוֹב למדי מפּני שתעשייתה קמה לאחר שהיה כּבר בּעיר ציבּוּר פּוֹעלים חזק וּמאוּרגן, שידע לשמוֹר על זכוּת עבוֹדתוֹ, אבל גם בּה יש כּבר פּינוֹת שחדרוּ לשם פּועלים ערבים. בּחיפה המצב מסוּכּן בּיוֹתר. העיר היא בּין־לאוּמית, ותעשייתה משמשת כּוֹח מוֹשך לערבי הסביבה וּליוֹצאי הארצוֹת השכנוֹת. לקרן הקימת יש בּמפרץ חיפה שטח קרקע הגוּן הּשביל פּיתוּח התעשׂיה. זהוּ אוּלי המקרה הראשוֹן בּארץ שהעם העברי יכוֹל היה להמציא שטח מספּיק לכל בּעל תעשׂיה מבּלי שזה יצטרך להוֹציא מכּיסוֹ סכוּם גדוֹל לרכישת קרקע. זוֹהי עזרה גדוֹלה לתעשׂיה. והנה כּמה עוּבדוֹת שבּעלי תעשׂיה אינם רוֹצים ליהנוֹת מאדמת הקרן הקימת והם הוֹלכים וּמשלמים מאוֹת פוּנטים לדוּנם למען תהיה האדמה קנינם הפּרטי. יש להם ודאי נימוּקים שוֹנים לכך. ואחד הנימוּקים הוּא: הפּחד שעל אדמת הקרן הקימת יהיוּ חייבים לעבוֹד בּעבוֹדה עברית. הם אינם אוֹמרים שאינם רוֹצים לעבוֹד בּעבוֹדה עברית. אבל כּבר פּוֹחדים מפּני ההתחייבוּת הזאת.

דברי אלה אינם ממַצים כּלל וּכלל את השאלה. לא התכּוַנתי בּהם אלא לציין כּי בּמשך השנתיים האלה, שהיוּ טוֹבוֹת לכאוֹרה מצד גידוּל כּמוּת האוּכלוֹסין היהוּדים, הוּפחתה יכלתנו הקרקעית, הוּפחתה האפשרוּת של התבּססוּת כּלכּלית בּריאה והוּפחתוּ האפשרוּיוֹת של עבודה עברית. בּמצב זה חוֹבה עלינו לחזוֹר לרעיוֹן, שנראה היה כּאילוּ עבר זמנוֹ, לרעיוֹן האוֹמר: בּטחוֹן בּעבוֹדה עברית וּבמשק עברי ישנוֹ רק על אדמת הקרן הקימת. לא בּלב קל אני מַסיק מסקנה זוֹ. אין אני שׂמח כּלל וּכלל לוַתר על הסיכּוּיים של ההוֹן הפּרטי. לגבּי כּל חזיוֹן בּעם היהוּדי וכל חזיוֹן בּציוֹנוּת, אנוּ שוֹאלים ראשית כּל: האם זה מגדיל את יכוֹלת הקליטה של ארץ־ישׂראל, מגדיל את האפשרוּיוֹת של העברת המוֹנים לארץ־ישׂראל? והפּוֹעלים לא פּחוֹת מאחרים, ואוּלי יוֹתר, שׂמחים לכל זרימה של הוֹן יהוּדי לארץ, אם אך אין זה הוֹן המַבריח משהוּ מן הארץ. וכל הוֹן יהוּדי, אם בחקלאוּת ואם בתעשׂיה ואם בּמסחר ואם בּסַפּנוּת, המוֹסיף עבוֹדה עברית בּארץ, אנחנוּ מקדמים אוֹתוֹ בּברכה. אבל מה נעשׂה והמציאוּת המרה בּאה ואוֹמרת לנוּ שנתרוֹפף הבּטחוֹן בּעבוֹדה הנעשׂית על ידי ההוֹן הפּרטי. ויש דאגה רצינית שההוֹן הזה לא יבגוֹד בּנוּ. וּלפיכך יש צוֹרך גם בּסיוּעוֹ של ההוֹן הלאוּמי וגם בּקוֹנטרוֹלה של ההוֹן הלאוּמי, בּכדי שההוֹן הפּרטי הזה ישמש למטרתוֹ, בּכדי שלא יֵהָפך להוֹן ספּקוּלַטיבי בּכדי שלא יֶהפך להוֹן המגָרש עבוֹדה עברית.

וּמצב זה מטיל על הקרן הקימת בּתקוּפה הקרוֹבה תפקידים יסוֹדיים. יוֹתר נכוֹן, מרחיב תפקידים קיימים. התפקיד האחד – שעסקנוּ בּוֹ עד עכשיו בּמידוֹת קטנוֹת, אפשר לוֹמר בּלי חשק, ועכשיו נצטרך להגדיל אוֹתוֹ – זהו: עזרה קרקעית לעוֹבד העברי למען יוּכל להתקיים בּמשק העברי, אדמה למחנוֹת ולשכוּנוֹת־עוֹבדים בּקרבת המוֹשבוֹת. בּחוּגי הפּוֹעלים לא נתלהבוּ לפּרספּקטיבה זוֹ של מגרש קטן של דוּנם או שני דוּנמים אוֹ חצי דוּנם לפּוֹעל היהוּדי למען ישאֵר כּל ימי חייו שׂכיר בּמשק הפּרטי. שאפנוּ לכך שכּל עוֹבד חקלאי יוּכל להגיע לאחר תקוּפה ידוּעה של עבוֹדה שׂכירה לעמידה בּרשוּת עצמוֹ כּחקלאי שלם. אוּלם התקווֹת האלה לא נתמלאוּ. הטֶמפוֹ של עבוֹדת הקרן הקימת לא הספּיק, ואי אפשר שיספּיק, לצייד כּל עוֹבד יהוּדי בּאדמה למשקוֹ. מאידך גיסא, גם בּחוּגי הנהלת הקרן הקימת לא שׂמחוּ כּל כּך לעבוֹדוֹת כּאלה, למתן קרקע למחנוֹת פּוֹעלים על יד המוֹשבוֹת, לשכוּנוֹת על יד המוֹשבוֹת. הפּרספּקטיבוֹת של “עמקים”, של עמק יזרעאל, של עמק זבולוּן, של עמק חפר, של עמק הירדן, של שטחים גדוֹלים מרוּכּזים עם נקוּדוֹת חקלאיוֹת שלמוֹת, עם משק חקלאי מגוּון וּמעוֹרב, משכוּ את הקרן הקימת הרבּה יוֹתר מאשר אוֹתה העבוֹדה העלוּבה של הקמת שכוּנוֹת בּקרבת המוֹשבוֹת, שעל פּי רוֹב מצריכה רכישת אדמה בּמחירים גבוֹהים מאד. אוּלם מה שעבר עלינוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת, ההתמוֹטטוּת הזאת של עמדוֹתינוּ, מכריח אוֹתנוּ להתיחס – לא אוֹמַר בּיתר רצוֹן, אבל בּיתר הכּרת ההכרח הגדוֹל בּאוֹתן הקניוֹת הקשוֹת והיקרוֹת והבּלתי־נוֹחוֹת, המיוּעדוֹת לבצר את העבוֹדה העברית בּמשק העברי. לעסקני הקרן הקימת אוֹלי אין בּזה משוּם בּשוֹרה. הפּרספּקטיבה של קניית אדמוֹת יקרוֹת בּמגרשים קטנים אינה כּל כּך מוֹשכת את הלב מבּחינה תעמוּלתית. אבל עלינוּ להכּיר שהתפקיד הזה של בּיצוּר העבוֹדה העברית בּמשקים העבריים עוֹמד בּמידה כּזוֹ בּמרכּז הציוֹנוּת וקוֹבע בּמידה כּזוֹ את אֳפי הישוּב העברי, ואוּלי גם את גוֹרלנוּ מבּחינת הבּטחוֹן ומהבּחינה הפּוֹליטית, שנצטרך להטיל עלינוּ תפקיד זה בּמלוֹא הכּרת חשיבוּתוֹ.

אין להניח כּלל כּיוֹם שאפשר להכניס עבוֹדה עברית בּאַמת־מידה רחבה למשק החקלאי היהוּדי הפּרטי בּלי עזרת הקרן הקימת. בּודאי שמעתם שבּמשך החדשים האחרוֹנים קיבּלה התאחדוּת האִכּרים מטעם הסוֹכנוּת היהוּדית 400 סרטיפיקטים בּשביל להעלוֹת עוֹבדים יהוּדים מטיפּוּס כּזה, שדעת התאחדוּת האִכּרים תהיה נוֹחה הימנוּ. עכשיו הוּבאוּ האנשים האלה. לכאוֹרה אפשר היה לחשוֹב: מצד אחד התאחדוּת גדוֹלה, עשירה ותקיפה המעוּנינת להוֹכיח סוֹף סוֹף כּי גם לה רצוֹן טוֹב ושהיא יוֹדעת להכניס עבוֹדה עברית בּמקוֹם שאחרים אינם עוֹשים זאת, וּמאידך גיסא, פּוֹעלים יהוּדים המוּחזקים כּבעלי תביעוֹת קטנוֹת יוֹתר מהפּוֹעלים המצוּיים בּארץ – ודאי אפשר היה לחשוֹב שהם יסתדרוּ בּלי עזרת הקרן הקימת, בּיחוּד לאחר שהתאחדוּת האִכּרים איננה מחסידי הקרקע הלאוּמי. והנה עוֹד בּטרם בּוֹאם וּלאחר בּוֹאם של העוֹלים הנ"ל, בּאה התביעה הנמרצת מצד התאחדוּת האִכּרים לקרן הקימת: הבוּ לנוּ קרקע! והתביעוֹת אינן קטנוֹת ואינן זולוֹת. ואני מספּר זאת לא למען הקטין את ערך התביעה. אין העוֹלים הללוּ אשמים שהמוֹשבוֹת העשירוֹת לא הקציבוּ שוּם שטחים לאִכסוּן העוֹבד היהוּדי. חוֹבתנוּ לעשׂוֹת זאת לגבּי העוֹלים הללוּ כּמוֹ לגבּי אחרים (לא פּחוֹת אבל גם לא יותר. לפעמים אני חוֹשש שמתוֹך כּבוֹד־יתר לתקיפים וּמתוֹך לחץ התקיפים סוֹבלים החלוּצים שלא זכוּ לחסוּתם של הנכבּדים. הייתי עד לעוּבדה, דבּמוֹשבה שבּה נמצאים פּוֹעלים מהסתדרוּיוֹת שוֹנוֹת והם מחזיקים שם מעמד ללא מגרש וּללא צריף, וסוֹבלים תלאוֹת רבּוֹת, בּאוֹתה מוֹשבה אל עמדוּ לבוֹא העוֹלים מטעם “התאחדוּת האִכּרים”, וטרם בּאוּ, וּכבר הוּקצב להם שטח הגוּן לבנינים. אבל זהוּ ענין לחוּד). הדרישה הזאת למחנוֹת ולשכוּנוֹת־עוֹבדים בּשביל פּוֹעלי המוֹשבוֹת תלך ותגדל, והקרן הקימת לא תוּכל להימנע מלטפּל בּזה, כּמה שלא יהיה קשה הדבר. היא לא תוּכל להשאיר מקוֹמוֹת העלוּלים לקלוֹט עבוֹדה עברית בּלי קרקע, וקרן היסוֹד לא תוכל להשאיר אוֹתם בּלי צריפים וּבלי עזרה סַניטרית.

התפקיד השני של הקרן הקימת לגבּי בּיצוּר העבוֹדה העברית זהוּ לסַפּק יוֹתר קרקע להתישבוּת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת. צריך שהעוֹבד החקלאי יהיה לו הבּטחוֹן המוּחלט שלאחר מספּר שנים של עבוֹדה שׂכירה בּחקלאוּת תהיה לוֹ האפשרוּת להתנחל בּרשוּת עצמוֹ ותהיה לוֹ זכוּת–קְדימה לגבּי אחרים. וּמתוֹך הכּרה שהבּטחוֹן המוּחלט בּעבוֹדה עברית ישנוֹ אך ורק על אדמת הקרן הקימת, אנחנוּ צריכים לגשת גם לשאלוֹת ההתישבוּת הפּרטית. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת נעשוּ בּענין זה נסיוֹנוֹת שוֹנים. היוּ שנים שאנשי ההתישבוּת הפּרטית לא פּנוּ כּלל לקרן הקימת, לא עלה כּלל על דעתם שיש להם ענין לנטוֹע פּרדסים על אדמה שאינה שלהם. שׂררוּ אוֹתם המוּשגים של בּעל־הבּית הקטן החוֹשב שגאוּלת הקרקע טוֹבה ויפה, אבל לא בּשבילוֹ. בּינתים האדמה מתיקרת. עכשיו ישנם רבּים המוּכנים לעשׂוֹת אתנוּ חסד וּלקבּל קרקע מקרן הקימת בשביל משק פּרטי. ואף על פּי שכּמוּת האדמה שלנוּ איננה מספּיקה ואף שאין ספק שיהוּדי העוֹבד בּארץ בּעבוֹדה חקלאית קוֹדם מבּחינה מוּסרית וּמבּחינה מעשׂית לכל יהוּדי אחר, הריני מוֹצא שהקרן הקימת מתוֹך רצוֹנה לנטוֹע וּלהרבּוֹת חקלאוּת בּארץ, מתוֹך רצוֹנה לאַפשר ליהוּדים מטיפּוּסים שוֹנים להשתרש בּחקלאוּת בּארץ־ישׂראל, מעוּנינת למצוֹא אפשרוּיוֹת וּלהקציב שטחי קרקע בּשביל יהוּדים בּעלי אמצעים, שהיוּ יכוֹלים אוּלי להסתדר בּאמצעים שלהם, מפּני שהיא יוֹצרת על ידי זה את הטיפּוּס הרצוּי של משק חקלאי על אדמה לאוּמית. תשווּ את אוֹתן החלקוֹת של הקרן הקימת שהקצבנוּ להתישבוּת פּרטית בּסביבות שוֹנוֹת, בּשרוֹן וּבעמק חפר, תשווּ עם כּל מה שנעשׂה בּשטחים האחרים ותראוּ מה רב ההבדל: גם שם ישנה עבוֹדה עברית, אבל היא לא תמיד מלאה, היא לא תמיד בּטוּחה. וגם בּמקוֹמוֹת המתימרים בּעבוֹדה עברית, אך בּא רגע של קוֹשי וּכבר חוֹדרת עבוֹדה זרה. כּמה וכמה חברוֹת חשוּבוֹת וּמכוּבּדוֹת, שנוֹצרוּ לכתחילה על יסוֹד של עבוֹדה עברית וחבריהן היוֹשבים בּחוּץ־לארץ שוֹלחים כּסף וּבטוּחים שהעבוֹדה של אדמתן היא עברית, מיד כּשמתהווה קצת קוֹשי בּדבר והעבוֹדה העברית נעשית שם חלקית אוֹ נדחית לגמרי. זהוּ ההבדל הגדוֹל בּין ההתישבוּת הפּרטית וּבין ההתישבוּת על אדמת הקרן הקימת. ההתישבוּת הפּרטית, אפילוּ כּשהיא נַעשית מתוֹך הרצוֹנוֹת הטוֹבים בּיוֹתר, זיקתה לעבוֹדה עברית נתוּנה להשפּעוֹת שוֹנוֹת. אין בּידינוּ שוּם כּוֹח ממלכתי שיקשר אוֹתה לצמיתוּת לעבוֹדה העברית, בּכל התנאים. עדין הדבר תלוּי בּרצוֹן טוֹב של המתישב, בּמתן תנאים נוֹחים, עדין “הבּרירה” תמיד בּידוֹ. מה שאין כּן על אדמת הקרן הקימת. אינני רוֹצה להשלוֹת אתכם ולוֹמר שהכּל בּענין זה על אדמת הקרן הקימת בּסדר. כּנראה, שגם החוֹק של הקרן הקימת איננוּ מספּיק. עוּבדה היא שגם בּאדמוֹת של הקרן הקימת ישנן ּפינוֹת המשתמטוֹת מעבוֹדה עברית! פּה הזכּרוּ את גדרה. אינני רוֹצה לדבּר על ענינים ששמעתי וקראתי ועינַי לא ראוּ. אבל אסוּר לנוּ להתעלם מן הרעוֹת אצלנוּ. בּמשך הזמן האחרוֹן עברתי בּשתי פּינוֹת של הקרן הקימת וראיתי במוֹ עינַי עבוֹדה ערבית. ראיתי זאת בּמוֹשב מַרמוֹרק, מוֹשב של תימנים, אנשי־עבוֹדה, בּני שבט יהוּדי שבּעצמו סבל כּל כּך מהעבוֹדה הערבית, ועכשיו זכה לאחר טלטוּלים וּתלאות לקבּל מן הקרן הקימת אדמה בּלב מוֹשבה וּבנינים נאים. עברתי וראיתי חוֹרשים ערבים. וּכששאלתי לוֹ לבעל המגרש מה פּשר הדבר אמר לי: כּלוּם אני יחידי? וּכלוּם בּעבוֹדוֹת אחרוֹת אין עוֹבדים כּאן ערבים? ולפני זמן בּיקרתי בּמפעל שהוּא מפעל חלוּצי, והקרן הקימת מסרה לוֹ שטח הגוּן בּעין יפה וּמצאתי שם פּוֹעל עברי אחד ויתרם ערבים. אינני רוצה לפרש בּשם, כּי עוֹדני מקווה שהקרן הקימת תדרוֹש את תיקוּן הדבר. ודאי יגידוּ שקשה להשׂיג פּוֹעלים עברים בּשביל מפעל זה, אבל בּשביל הקרן הקימת אין זה תירוּץ. מכּאן אנוּ למדים שלא די בּחוֹזה בּלבד. נחוּץ עוֹד משהוּ. נחוּצה גם עין פּקוּחה מצד הקרן הקימת. ודאי אין זה מן הדברים הנעימים לתבּוֹע, להעיר וּלהטיף מוּסר. אבל אין מקיימים משק לאוּמי על מתן חסדים בּלבד. הקרן הקימת חייבת לשקוֹד על כּך. והמתישב ידוֹע ידע שיש עין צוֹפיה, שאם לא כּן עשוּיוֹת הפּרצוֹת האלה להתרחב.

ועוֹד כּמה מלים על מה שלמדנוּ בּשנים אלה בּעניני קרקע. כּמוֹ שנתבּדוּ הרבּה תקווֹת בּענין העבוֹדה העברית, כּך גם נתבּדה הרבּה בּענין הקרקע. אנשים תמימים מאמינים בּתוֹם לבּם, שאם יהוּדי קנה קרקע בּארץ־ישׂראל וקיבּל קוּשאן, הרי האדמה יהוּדית לעוֹלם. בּאה המציאוּת והוֹרסת אמוּנה תמימה זוֹ. ידוּע לכם המעשׂה בּפּרדס של צֶרקוֹב בּלב מוֹשבה יהוּדית, בּלב נס־ציוֹנה, שנמכּר לערבים. מי שרוֹצה יכוֹל להתנחם בּכך שאין זה מן המעשים בּכל יוֹם, ושהדבר עוֹרר רוֹגז וכוּ'. אך בּאתמוֹספירה ידוּעה וּביחסים ידוּעים טבעי הוּא הדבר הזה. מי שמכּיר מוֹשבה זוֹ, שנבנתה לפני הרבּה שנים על ידי פּוֹעלים עברים, וּבלעה הרבּה כּסף ציוֹני, גם כּספּוֹ של חוֹלם החלוֹמוֹת מיכאל הלפּרין וגם כּספּי חיבּת־ציוֹן, וּמתישביה היוּ מבּין הפּוֹעלים של ימי הבּרוֹן, ועכשיו הוּצפה עבוֹדה ערבית והוּקפה אדמה ערבית – לא יתפּלא על שבּתוֹכה נתאַפשר מעשה צרקוֹב. וּמי שחוֹשב שאי זה אלא מקרה יחידי הרי הוּא טוֹעה. תוֹלדוֹת ההתישבוּת החקלאית והעירוֹנית בּארץ מספּרוֹת לנוּ כּמה מעשיוֹת מסוּג זה. תעברוּ על יד ה“מוֹסקוֹבּיה” בּירוּשלים ותדעוּ שהמגרש הזה היה פּעם שייך ליהוּדים, וכן המגרש שעליו עוֹמד עתה הבּנין האיטלקי הגדוֹל על יד מאה־שערים. וכן הבּנין הגדוֹל בּירוּשלים, בּרחוֹב אליעזר בּן־יהוּדה, שעבר מידי הכשרת הישוּב לידי יהוּדי פּרטי וּממנוּ לידי ערבי מעשירי ירוּשלים. וצפוֹנה מפּתח־תקוה על יד היקרוֹן יש פּרדס גדוֹל שנקרא לפנים פּרדס בַּרַג. היה שייך ליהוּדי עשיר שבּא לפני המלחמה לפתח־תקוה וכל כּך שׂמחוּ עליו ועל רכוּשוֹ. והנה הרכוּש הזה עבר לערבים. אין המקרים הללוּ כּל כּך בּוֹדדים. ויש שהם מסעירים את הישוּב, את הנעשׂה אין לוֹ תקנה. כּך היה גם בּמקרה צרקוֹב. אנשים פּיקחים מבטלים את דרכי מלחמוֹתינוּ על עבוֹדה עברית ואוֹמרים: מה ערך למשמרוֹת שלכם? והנה בּמעשה צרקוֹב היוּ משמרוֹת של אִכּרים, היוּ משלחוֹת וּמחאוֹת, ואף על פּי שעל אוֹתן המשמרוֹת לא קיטרגוּ ולא זילזלוּ בּהן – לא היתה השפּעתן יתירה ממשמרוֹתינוּ אנוּ. הוּתרה הרצוּעה!

לאוֹר כּל זה אי אפשר שלא נפקח את עינינוּ ולא נראה מחָדש את ערך אמיתיוֹתינוּ הראשוֹנוֹת. ואזי גם עבוֹדתנוּ למען הקרן הקימת תהיה אחרת. ענין הקרקע בּציוֹנוּת, שחוֹבבי־ציוֹן הבינוּ בּאוֹפן הפּשוּט בּיוֹתר, עדיין איננוּ מוּבן לא לחוּגים הרחבים של הציוֹנוּת וגם לא למנהיגי הציוֹנוּת. בּימים אלה היה בּארץ־ישׂראל אחד מחשוּבי ציוֹני אמריקה וגילה אצלנוּ אמריקה, שענין הקרקע הוּא חשוּב מאד. שמחתי לתגלית האמריקאית החשוּבה הזאת, שסוֹף סוֹף לאחר חמישים וחמש שנים מימי יסוּד ראשוֹן־לציוֹן אנחנוּ זוֹכים לקבּל הסכּמה מחוּגים חשוּבים על חשיבוּת ענין הקרקע.

מצד אחד, לא הוּבן ענין הקרקע; וּמצד שני, עד כּמה שהוּבן, הלכוּ הציוֹנים ועשוּ דברים על חשבּוֹן הקרן הקימת. אזכּיר רק דוּגמה אחת: את ענין קהיליית ציוֹן בּאמריקה. ציוֹני אמריקה אחרי המלחמה, בּימי וילסוֹן, פּיתחוּ תכניוֹת רדיקליוֹת מאד בּועידת פּיטבּוּרג. הם היוּ אז כּמוֹ עכשיו בּסטַדיה פּרוֹגרסיבית, אך לא עלה על דעתם לאסוֹף תרוּמוֹת הגוּנוֹת לקרן הקימת, כּי אם הלכוּ ויצרוּ מפעל קרקעי עצמאי והסבּירוּ לכל הציוֹנים הטוֹבים שהוּא יפתוֹר את כּל שאלוֹת הקרקע בּארץ־ישׂראל, לפי מיטב ההשקפוֹת הרדיקליוֹת של אמריקה, עם ה“סינגל טֶקְס” וכוּ'. התוֹצאוֹת ידוּעוֹת. וסוֹפוֹ של דבר, כּל עוֹל הדאגוֹת והסתבּכוּת וההפסדים נפל על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, רוֹב הקרקעוֹת עברוּ אחר כּך לקרן הקימת, שהיתה צריכה לשלם, כּמוּבן, בּעד כּל ההוֹצאוֹת שקהיליית ציוֹן עשׂתה בּזמנה. זוֹהי רק דוּגמה אחת. יכוֹלתי להביא דוּגמאוֹת אחרוֹת מחברוֹת אחרוֹת וּמארצוֹת אחרוֹת.

עוּבדה היא, שעד עכשיו לא תפסה הקרן הקימת את מקוֹם הכּבוֹד הראוּי לה בּתנוּעה הציוֹנית. אין הכּוָנה להתחרוֹת עם איזוֹ קרן אחרת ועם פּעוּלוֹת ציוֹניוֹת אחרוֹת, אני מוּכן לדרוֹש גם פּעוּלוֹת ציוֹניוֹת נוֹספֹת על מה שאנוּ עוֹשים עכשיו. אבל שוּם פּעוּלה איננה צריכה להעמיד בּקרן־זוית את הקרן הקימת. עם כּל הכּבוֹד לקוּפסה וּלשיטות הפּעוּלה הקיימוֹת של הקרן הקימת אין אנחנוּ יכוֹלים להסתפּק בּזה. אינני רוצה להקטין כּלל את ערך הפּעוּ שאנחנוּ עוֹשׂים ואת חשיבות האמצעים הפשוטים, הקטנים, העממיים שלנוּ אני יודע שכּל פּרוּטה של הקרן הקיימת רווּיה רגש וּרווּיה נשמה, אנחנו יכולים להיוֹת גאים בּזה שיצרנוּ את הקוּפסה, שיצרנוּ את עבוֹדת הילדים בּעד הקרן הקימת. כּל אלה הם דברים יפים מאד. מבּחינת חינוּך העם הרי אלה דברים מצוּינים. אבל כּלוּם יתכן הדבר שבּאמצעים כּאלה תיגָאל קרקע? האפשר שתוּשׂג בּאוֹתם התנאים הפּוֹליטיים המיוּחדים ששׂוֹררים בּארץ, שגם הם מיַקרים את הקרקע, בּתנאים אלה, שה“סחוֹרה” הזאת היא בּידי המוֹכר סחוֹרת מוֹנוֹפּוֹלין, והמוֹכר יוֹדע שאנחנוּ מוכרחים לקנוֹת אוֹתה בּכל מחיר שהוּא, – אוּסישקין הִמשיל פּעם את אדמת ארץ־ישׂראל לרפוּאה שמשלמים בּעדה כּל מחיר שדוֹרשים – כּלוּם יתכן שבּתנאים כּאלה נוּכל לפתוֹר את שאלת הקרקע בּאוֹתן שיטוֹת הפּעוּלה שלנוּ הרגילוֹת?

וכאן אני בּא לשאלה שאיננה נוֹתנת לי מנוּחה. ואם כּי ידעתי שלא מעל בּמה זוֹ תיפּתר, אינני פּטוּר מלהעיר אוֹתה בּלי הרף עד שהמעשׂה הנדרש בּוֹא יבוֹא. ישנה טעוּת יסוֹדית בּכל הפּוֹליטיקה ההתישבוּתית שלנוּ, גם בּעניני הקרקע וגם בּעניני ההתישבוּת. אנחנוּ עוֹבדים כּאילוּ היוּ לפנינוּ עוֹד מאה אוֹ מאתים שנה לרכישת קרקע וּלהתישבוּת חקלאית. אנחנוּ עוֹבדים כּאילוּ מתוֹך אילוּזיה שיש לנוּ עוֹד מרחק של זמן ויש מרחב חפשי. רגילים אצלנוּ לוֹמר: יש לנוּ אמצעים – נעשׂה, אין לנוּ – לא נעשׂה. ואנשי־המעשׂה, אנשי הבּיזנס, בציוֹנוּת יצרוּ את ההשקפה המעשׂית: יש לך מזוּמנים תקנה אדמה, אין לך מזוּמנים – אַל תקנה. בּרוּך השם שהנהלת הקרן הקימת לא לגמרי נשמעה לשיטה הזאת, נשמעה בּמקצת וּמרדה בּמקצת. אילוּ היתה נשמעת לשיטה הזאת, לא היה בּידינוּ לא עמק יזרעאל ולא עמק חפר ולא מפרץ חיפה. כּל אלה, וגם שטחים אחרים, לא נרכּשוּ בּכספים שהיוּ מוּנחים אצלנוּ בּקוּפה, אלא בּהקפה, בּקבּלת עוֹל התחייבוּיוֹת קשוֹת לזמנים ארוּכּים. ואחרת אי אפשר היה. אני מאמין שהקרן הקימת תלך ותגדל משנה לשנה גם בּשיטוֹת פּעוּלתה הרגילוֹת, ואני מאמין שבּנינוּ וּנכדינוּ יכניסוּ לקרן הקימת יוֹתר ממה שאנחנוּ חוֹלמים על זה. אנחנוּ בּעצמנוּ רוֹאים איך הקרן הקימת הוֹלכת וּגדלה בּארץ־ישׂראל, והרי יש לנוּ שם רק ראשית ישוּב, וזה מבטיח לנוּ גדוֹלוֹת. אך מה בּצע אם בּעוֹד חמישים שנה תהיה לנוּ קרן קימת גדוֹלה ועשירה עם הכנסוֹת של מליוֹנים פוּנטים בּשנה, מה יהיוּ שוים אז, מה נוּכל לקנוֹת בּהם אז? ואוּלי תגוע אז הקרן הקימת מפּני שלא יהיה מה לעשׂוֹת בּכּספים האלה. בּכל העוֹלם הגדוֹל ידוּעה ההלכה שאין מקימים משק מהכנסוֹת המשק בּלבד. מקימים משק מכּספּי השקעה, ממלוה. אין שוּם עיר בּעוֹלם ואין שוּם מדינה בּעוֹלם הבּוֹנה את הרכּבוֹת שלה אוֹ את מסילוֹת־הבּרזל שלה אוֹ את מכוֹני ההשקאה מתקציבה היא, כּי אם היא מקימה אוֹתם על חשבּוֹן הדוֹרוֹת הבּאים. אין שוּם תנוּעה ממלכתית החוֹששת למַשכּן את הכנסוֹת השנים הבּאוֹת וּלהטיל עוֹל על הדוֹרוֹת הבּאים, לטוֹבתם, כּדי להציל אוֹתם וּכדי להכין את עתידם. ההכּרה הזאת צריכה לפעם בּלבּוֹת כּולנוּ, מנשיא הקרן הקימת עד העוֹבד בּמקוֹם הקטן בּיוֹתר: לא נוּכל לפתוֹר את שאלת הקרקע אם לא נוֹסיף לכל מכשירי האוֹסף שלנוּ, עם הגדלתם והרחבתם וּמלחמה בּעד זכוּיוֹתיהם, צוּרוֹת חדשוֹת שיאַפשרוּ לנוּ, על חשבּוֹן האוֹספים הבּאים, לעשׂוֹת פּעוּלוֹת ישוּביוֹת גדוֹלוֹת.

יש לי הכּרה עמוּקה שאם יעלה בּידינוּ לשנוֹת בּתנוּעה הציוֹנית את היחס לקרן הקימת וּלהעמיד את ענין הקרקע בּמרכּז הציוֹנוּת בּשביל התקוּפה הקרוֹבה, אז גם האוֹספים הרגילים שלנוּ יתנוּ הרבּה יוֹתר, מספּר העוֹבדים יגדל ויתחנכוּ עוֹבדים חדשים ונוּכל אז גם למצוֹא אמצעים אחרים בּצוּרוֹת אחרוֹת. אמנם אלה יהיוּ כּספים על מנת להחזיר, אבל הפּעוּלוֹת שיֵעָשׂוּ יגדילוּ את ההכנסוֹת, ויהיה בּמה להחזיר. אם ישוּבנוּ העירוֹני והחקלאי יגדל, יגדל גם כּוֹח־המוֹשך שלנוּ.

לא הייתי פּה בּויכּוּח ולא שמעתי כּמה דברים ואני מתאר לעצמי שיש הרגשוֹת פּסימיוֹת אצלנוּ לגבּי האפשרוּיוֹת של רכישת קרקע בּארץ. חפצתי לוֹמר דבר־מה מתוֹך התבּוֹננוּתי אני בזמן האחרוֹן, מתוֹך מסעי בּארץ והסתכּלוּתי. אין שוּם ספק שהפסדנוּ הרבּה בּמשך השנים האלה, הפסדנוּ בּמוּבן כּספי והפסדנוּ עוֹד יוֹתר בּמוּבן הגיאוֹגרפי. ישנם שטחים גדוֹלים שלפני זמן־מה יכלוּ לעמוֹד לרשוּתנוּ ועכשיו אין לנוּ כּל דריסת־רגל שם ואין לנוּ תקוה לחדוֹר לשם בּאיזה זמן. אמנם, כּציוֹני אינני מתיאש משוּם אדמה בּארץ־ישׂראל. אם לא נשׂג אוֹתה היוֹם נשׂיג אוֹתה מחר, ואם לא נשׂיג אוֹתה מחר נשׂיג אוֹתה בעוֹד עשׂרים שנה. אלה הם תנחוּמים לאוֹרך ימים. ואין זה קו למלחמה פּוֹליטית ריאַלית. לפני זמן־מה דוּבּר אצלנוּ על שטח, צפוֹנה ממפרץ חיפה עד הגבוּל הסוּרי, אחד השטחים היוֹתר יפים והיוֹתר יקרים בּארץ־ישׂראל. יכוֹלנוּ להשׂיג אוֹתוֹ אילוּ היתה לנוּ לפני שנתים, שלוֹש שנים הלוָאָה של מאה אלף לירוֹת. יכוֹלנוּ לרכּוֹש על ידי כּך עֶמדה בּעלת ערך כּלכּלי וּפּוֹליטי כּבּיר. זה היה מגדיל את ההינטרלַנד של מפרץ חיפה. הדבר הזה לא נעשׂה, לא היוּ אמצעים בּעין, לא היה מי שיתלהב לרעיוֹן הזה. רוֹב הציוֹנים ה“הגוּנים” ודאי אינם יוֹדעים גם את המקוֹם הזה. הגיאוֹגרפיה של ארץ־ישׂראל בּשביל רבּים מאתנוּ היא מתל־אביב ועד פּתח־תקוה וּרחוֹבוֹת. אנחנוּ החמצנוּ ונכנסוּ גרמנים, אלה שמכרוּ לנוּ בּקרבת תל־אביב דוּנם בּשמוֹנה מאוֹת לירוֹת ועכשיו הם קוֹנים את השטחים העצוּמים בּמקוֹמוֹת הנ"ל.

ואחרי כּל מה שהחמצנוּ עוֹד יש בּארץ שטחי קרקע לקניה, עוֹד יש מה לעשׂוֹת בּשביל הדוֹר שלנוּ, אוּלי דברים גדוֹלים יוֹתר מאשר עשׂינוּ עד עכשיו. רכישתם תדרוֹש מאמצים כּספּיים גדוֹלים והתאַמצוּיוֹת פּוֹליטיוֹת כּבּירוֹת. לא פּה המקוֹם לדבּר עליהם. חפצתי רק לרמז בּזה שעוֹד צפוּנים לנוּ בּמשך השנים הקרוֹבוֹת מפעלים קרקעיים גדוֹלים, שישמשוּ, אם לא היוֹם, הרי לאחר תקופה מסוּימת, רזרבה הגוּנה בּשביל התישבוּת גדוֹלה. הדבר הזה לא יֵעָשׂה אלא אם כּן יעלה בּידינוּ לפקוֹח את עיני העוֹלם הציוֹני וּלהראוֹת לפניו את כּל חוֹסר הבּסיס של העליה הנוֹכחית, וגם של ההתישבוּת הנוֹכחית, אם אין היא מלוּוה בּעבוֹדה קרקעית רצינית וּבעבוֹדה קרקעית לאוּמית. תפקידנוּ להוֹציא את ההכּרה הזאת מהחוּג המצוּמצם של אנשי הקרן הקימת ולעשׂוֹת אוֹתה לחלק אינטגרלי של דאגוֹת האֶכּסקוּטיבה ושל המשׂא־וּמתן בּועד הפּוֹעל הציוֹני ושל הכּרת טוֹבי האישים הציוֹניים. אזי נרכּוֹש לנוּ גם כּוֹחוֹת חדשים וגם אמצעי פּעוּלה כּאלה שעד עכשיו לא היוּ לנוּ ושאוּלי גם לא חלמנוּ עליהם.

---

לבדק הבּית הציוֹני

מאת

ברל כצנלסון

(בּקוֹנגרס התשעה־עשׂר, בּויכּוּח הכּללי)

קוֹנגרס נכבּד! לחיים הפּרלמנטריים של העם הציוֹני מוּקדשים בּסך הכּל ימים ספוּרים פּעם בּשנתיים, ויש צער רב לראוֹת למַה מתבּזבּזים הימים האלה. לאנשים הבּאים מתוֹך המעשׂה הציוֹני יש צער רב לראוֹת בּמה אָנוּ כּאן מבלים את הזמן.

בּמה עסוּקה אוֹפּוֹזיציה אצלנוּ?

אינני מזלזל בּערך של אוֹפּוֹזיציה. אדרבּא, אני סבוּר שכּל מפלגת רוֹב יש לה צוֹרך בּאוֹפּוֹזיציה, שיש בּה כּדי להפרוֹת את החיים וּלגלוֹת פּינוֹת חבוּיוֹת בּלתי־נראוֹת לעין מפלגת הרוֹב. אכן, יש צוֹרך להיפּגש וּלספּר על מה שאנוּ עוֹשׂים, יש צוֹרך לבוֹא ולעשׂוֹת כּאן זה עם זה – ואפילוּ חבר עם מתנגד – את חשבּוֹן הנפש ואת חשבּוֹן המעשׂים. אדרבּא, יבוֹא כּל חלק ויספּר מה עשׂה וּבמה קידם הוּא את עניננוּ. אדרבּא, תבוֹא גם מפלגת מדינת היהוּדים וּתספּר בּאיזוֹ מידה קירבה אוֹתנוּ למדינת היהוּדים. וּבמקוֹם זה מקדישה האוֹפּוֹזיציה את זמנה בּעיקר ללעז, ללעז פּוֹליטי, ללעז סוֹציאליסטי וגם ללעז דתי, ואם בּקוֹנגרסים הקוֹדמים היתה בּעיקר האוֹפּוֹזיציה שוֹפכת את לבּה על מצבנוּ הפּוֹליטי וּמבּיעה את תביעוֹתינוּ לממשלה, אם בסגנוֹן נכוֹן אוֹ בסגנוֹן שאיננוּ נכוֹן, הרי בּזמן האחרוֹן “השלטוֹן” היחידי שכּנגדוֹ מתקוֹממת האוֹפּוֹזיציה זהוּ שלטוֹן הרוֹב בּציוֹנוּת.

לפני הקוֹנגרס בּא לידי מאמר שבּידח את דעתי. אחד ממנהיגי המפלגוֹת בּישׂראל, מר מאיר גרוֹסמן, הכריז בּעצם יוֹם הבּחירוֹת, כּי עייפנוּ מהמפלגוֹת הישנוֹת וּמהסיסמאוֹת הישנוֹת וּמהפּרוֹגרמוֹת הישנוֹת וּמהאישים הישנים ויש צוֹרך בּאישים חדשים וּבמפלגוֹת חדשוֹת וּבסיסמאוֹת חדשוֹת. וּמוּבן מאליו כּי האיש החדש בּעל הסיסמאוֹת החדשוֹת והפּרֹוגרוֹמוֹת החדשוֹת זהוּ מאיר גרוֹסמן, הוּא ולא אחר. שמענוּ את הסיסמאוֹת הללוּ והכּרנוּ בּיתר שׂאת את מַהוּתה של האוֹפּוֹזיציה שלנוּ, זוֹ שבּקוֹנגרס וזוֹ שמחוּץ לקוֹנגרס.

מהוּ התוֹכן הפּוֹליטי של האוֹפּוֹזיציה הזאת כּיוֹם? בּעינַי אין זה אלא סיכּוּן גוֹרלוֹ של שבט בּישׂראל, סיכּוּן מאמצי הבּנין בּזמננוּ. בּדרך דיבּוּר זה, לכאוֹרה אוּלטרא־פּטריוֹטי וּ“מדיני אמיתי”, על ענין הנוֹגע להצלתם ולגאוּלתם של יהוּדי גרמניה רוֹאה אני סגנוֹן בּלתי־ציוֹני, בּלתי־יהוּדי. אני אנוּס להיוֹת זהיר בּלשוֹני, כּי אני מרגיש עצמי אחראי לפעוּלוֹת אלה וּלגוֹרל שבט יהוּדי זה ואינני יכוֹל ליהנוֹת מ“חירוּת” הלשוֹן של מר גרוֹסמן. בּמשך כּל המרטירוֹלוֹגיה היהוּדית טיפּחנוּ בּקרבּנוּ את רגש הסוֹלידריוּת והכּרת שוּתפוּת הגוֹרל. ידענוּ שאסוּר לסַכּן גוֹרל יהוּדים, ידענוּ מה זה פּדיוֹן שבוּיים, ידענוּ מה זוֹ הצלת ממוֹן ישׂראל. עכשיו, בּתקוּפה זוֹ, שבּצדק השוה אוֹתה בּן־גוּריוֹן עם מסעי־הצלב ועם ימי חמֶלניצקי, מגלים אנשים, המתיימרים להיוֹת ציוֹנים פּוֹליטיים, הרגשוֹת שאין להן כּל קשר עם הרגשה ציוֹנית. רוֹצים להשתמש בּבימה הציוֹנית היחידה לא לשם החשת הגאוּלה, אלא לשם קיוּם מצוַת מחאָה. והלא כּל אחד ואחד מאתנוּ יש לוֹ עשׂרים בּמוֹת שנוֹצרוּ לשם מחאוֹת. כּשאני לעצמי הריני סבוּר שלגבּי קטסטרוֹפּוֹת עוֹלמיוֹת כּמוֹ מסע־הצלב וּכמוֹ גזירוֹת ת“ח ות”ט ויציאת אשכּנז עכשיו יש מן הגיחוּך בּענין המחאָה חסרת־המעשׂה; וּכשבּאה התנוּעה היחידה בּישׂראל, היחידה בּעוֹלם שיש בּידה מעשׂה כּל־שהוּא להצלת רבבוֹת נפשוֹת, ולא הצלה סתם אלא גאוּלה, גאוּלת ילדי ישׂראל, אשר בּמקוֹם שישמשוּ לבֵנים הנרמסוֹת בּטיט וּבדם יהָפכוּ ללבנים חיוֹת בּבנין החירוּת שלנוּ – נפגש מעשׂה רב זה בּחרפוֹת וּבזלזוּל. הלא זאת הפּעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת, למן הפּרעוֹת בּרוּסיה בּשנת 1881 בקישינוֹב ואוּקראינה, שארץ־ישׂראל יש בּידה, ולוּ גם בּמידה קטנה, לענוֹת על אסוֹן לאוּמי גדוֹל, יש בּידה אפשרוּת חלקית להציל חלקים חשוּבים של יהוּדי גרמניה, וּבמשך מספּר שנים אוּלי להציל את כּל אלה מהיהדוּת הגרמנית אשר ישארוּ בּחיים.

לקח יהדוּת רוּסיה – אַזהרה לנוּ

האם לא היינוּ צריכים ללמוֹד משהוּ לגבּי גרמניה מן הטרגדיה הרוּסית שלנו? הלא היינוּ עדים שחוּליה גדוֹלה נקרעה מישׂראל, היינוּ עדים לכך כּיצד נקרעוּ מיליוֹני יהוּדים מעל עמם, כּיצד החרימוּ לא רק את התנוּעה הציוֹנית אלא גם את לשוֹננוּ ותרבּוּתנוּ וכל ערכינוּ הלאוּמיים, והיינוּ עדים לכך כּיצד שוּלחוּ אנשים בּעווֹן קשר נפשי עם הציוֹנוּת לסיבּיר לפּוֹליט־איזוֹלַטוֹרים. האם לא נבין אנחנוּ מה רב הערך של שמירת שבט יהוּדי לבל ידח מאתנוּ?

כּשאני נזכּר בּיהדוּת הרוּסית מתכּוון אני לא רק להאשים משטר ידוּע וּמדינה מסוּימת, אלא להאשים את עצמנוּ, את כּוּלנוּ, שבּמשך כּל השנים לא נמצא בּנוּ אוֹתוֹ הלהט אשר ידחף אוֹתנוּ לכך שנעמיד לפנינוּ את חידוּש הקשרים בּינינוּ וּבין היהוּדים הרוּסים כּתפקיד פּוֹליטי חיוּני, וחשוּב לא רק בּשבילם, אלא גם בּשביל עתידה של ארץ־ישׂראל. זה לא נעשׂה עד היוֹם. לצערי רב. אֶכּסקוּטיבה הלכה ואֶכּסקוּטיבה בּאָה, וּדברים בּקוֹנגרס נאמרוּ, אבל עדיין לא הגענוּ לכך שדבר זה יֵעשׂה לסעיף פּרוֹגרמַתי בּעבוֹדתנוּ.

“אפּוֹטרוֹפּסוּת” של גרוֹסמן לתעשׂיה – מה טיבה?

בּמקוֹם שאעשׂה את רצוֹני ואדבּר על אוֹתם הצרכים הציוֹניים שבּשבילם נקרא הקוֹנגרס, אני מוּכרח בּלי חשק להשׂיג על דברי הלעז שנשמעוּ מעל הבּמה הזאת.

מר גרוֹסמן הכריז כּאן שהתעשׂיה בּארץ־ישׂראל נחנקת בּעֶטיוֹ של החלק הזה היוֹשב כּאן בּשׂמאל. גרוֹסמן רוֹצה לעשׂוֹת עצמוֹ טריבּוּן של התעשׂיה כּשם שחבריו שבּחוּץ עוֹשים עצמם טריבּוּנים של היהדוּת הדתית. אך האם מילאָה התעשׂיה בּארץ את ידי מר גרוֹסמן שידבּר בּשמה? מכּיר אני קצת את התעשׂיה שלנוּ, מכּיר אני את פּוֹלק, נוֹבוֹמייסקי, שנקר, רוֹטנבּרג, קרימנר ואחרים. לא פּעם בּאתי אתם בּקשרים ולא שמעתי מהם טענוֹת מסוּג זה. אינני זקוּק להביא את השקפוֹתיהם הם על ההסתדרוּת בּתוֹר גוֹרם חשוּב בּבנין הארץ. איננוּ זקוּקים להסכּמוֹת. אני תוֹמך את עדוּתי לא בּדיבּוּרים, כּי אם בּעבוֹדתנוּ המשוּתפת. אין זוֹ אידיליה, יש כּאן היאָבקוּת טבעית מתוֹך הגנתנוּ על עניני הפּוֹעל. התעשׂיה בּארץ הוֹלכת ונבנית על ידי בּוֹני־התעשׂיה ולא על ידי פּטפּטני התעשׂיה. וּבוֹני התעשׂיה יוֹדעים את ערך ההסתדרוּת בּמשק הארץ־ישׂראלי.

טכסיס ישן: משבּחים את השליח וּמלעיזים על

שוֹלחיו

נימה חדשה הוּכנסה לויכּוּח: הרבּה שבחים לנאוּמוֹ של בּן־גוּריוֹן, מפּי האדוֹנים שוַרצבּרד, שמוֹרק ואחרים. וּבצד זה: אמנם, דבריו של בּן־גוּריוֹן חשוּבים, אבל מעשׂיכם שלכם הם סתירה מוּחלטת להשקפוֹת הללוּ. אילוּ לא היתה בּחוּגי האוֹפּוֹזיציה שוֹלטת, בּמחילה מכּבוֹדכם, עם־ארצוּת לגבּי ענינינו, אילוּ ידעוּ שם לקרוֹא מה כּוֹתבים אצלנוּ ולשמוֹע מה מדבּרים אצלנוּ, היוּ יוֹדעים שדבריו של בּן־גוּריוֹן אינם דברי סטיה מדרך תנוּעת הפּוֹעלים. אלא סיכּוּם דרך, פּרי המעשׂים שיצרה תנוּעת הפּוֹעלים, אילמלא המעשׂים הללוּ והכּיבּוּשים שלנוּ לא היה יכוֹל בּן־גוּריוֹן להשמיע את המחשבוֹת שהשמיע כּאן.

מַטיפים לנוּ “אחדוּת”, מטיפים לנוּ “נגד שׂנאָה”, מטיפים לנוּ יחסי־עבוֹדה מסוּדרים. מר שמוֹרק בּא ללַמד: אסוּר לתת את נוֹתני־העבוֹדה ל“פוֹשעים”. יפה. ואפשר שעתוֹניו של מר שמוֹרק בּלבוֹב וּבירושלים, “הציוֹני הכּללי” ודוֹמיהם, הם בּיטוּיים השלמים של שלילת השׂנאה? ואם אסוּר שאִכּר מחרים יחָשב לפוֹשע ישׂראל, על אחת כּמה וכמה פּוֹעל עברי – מדוּע יהיה מוּצג יוֹם יוֹם ושבוּע שבוּע כּמחריב הישוּב וּפוֹשע ישׂראל? כּמה יפה הטענה הזאת נגד השׂנאה. ואוּלי יוֹאילוּ האנשים הללוּ הדוֹגלים בּשם האהבה לבדוֹק לאוֹרה את כּתיבתם ואת מעשׂיהם בּארץ וּבגוֹלה. אינני כּל כּך שלם בּרוּחי שאשלוֹל את השׂנאה בּכל מצב שהוּא. ודאי, אסוּר להפוֹך התנגדוּת חברתית לשׂנאה אישית. ואם ניסוּ פּה לוֹמר שהפּוֹעל בּארץ שוֹנא את נוֹתן־העבוֹדה, הרי זה לעז. מכּיר אני יחסים מסוּדרים בּאלפי משקים, אבל יש בּארץ שׂנאה ואינני מכחיש זאת. יש שׂנאָה למחרימים, יש שׂנאה למי שמביא משטרה שתאסור את משמרת העבודה העברית, יש שנאה למי שעל ידי פּוֹליטיקה מסוּימת מביא לידי קיצוּץ העליה (כּי תיאוֹריה זוֹ של עבוֹדה מעוֹרבת היא גוֹרם פּוֹליטי ממשי לצמצוּם העליה), יש שׂנאָה למי שרץ לממשלה ודוֹרש שתוֹציא חוֹק נגד משמרת עבוֹדה עברית. מה עשׂתה הציוֹנוּת הכללית נגד חזיוֹנוֹת כּאלה המרבּים שׂנאה בּישׂראל וּמחַדדים את היחסים בּישוּב, ואף את היחסים בּין האִכּר והנוֹער הציוֹני? מה עשׂיתם אתם בּכדי למנוֹע חזיוֹנוֹת אלה? הלא קראתם לברית נגדנוּ את כּל אוֹיבי העבודה העברית. עוֹד מכּיר אני רבּים מכּם, ציוֹנים כּללים, בּמצבים אחרים. מכּיר אני אנשים העוֹמדים וּמטיפים לנוּ מוּסר נגד “השׂנאה” הזאת, וּזכוּרני שהם נאמוּ פּעם נאוּמים אחרים. אני נזכּר בּבּוֹגרשוֹב, וּבמה שנאם בּחנוּכּת עין־גנים לפני עשׂרים וחמש שנים, על מחרימי העבוֹדה העברית, ואף אז היה ציוֹני כּללי.

אחדוּת – אך לא בּמחיר נפשה של הציוֹנוּת

רוֹצה אני לבאר קצת את ענין ה“אחדוּת” אשר בּשמה מדבּרים, כּיון שאנוּ רוֹצים בּאמת להקים את אחדוּת התנוּעה הציוֹנית. רוֹצה אני לוֹמר בּגילוּי־לב: יש תנאים לאחדוּת הזאת. מי שאיננוּ נוֹשׂא שֵם אחדוּת לאוּמית לשוא, הרי זה מתחייב למשהוּ. על עבוֹדה עברית כּבר דיבּרתי. והאוּמנם חוֹשבים אתם שאפשר לבנוֹת אחדוּת על קיפּוּח זכוּת הבּחירה, על יסוֹד צֶנז גבוֹה בּמוֹשבוֹת ועל שלילת זכוּת הבּחירה מאלפי דיירים־תוֹשבים בּעיר? כּלוּם תיתָכן אחדוּת אשר תעמיד מחוּץ לחיים הישוּביים אלפי אזרחים בּוֹנים בּארץ־ישׂראל? האפשר לדגוֹל בּאחדוּת ועם זה להתנקש בּחוּקת כּנסת ישׂראל? האם סבוּרים אתם שאפשר לתבּוֹע אחדוּת ועם זה לחתוֹר תחת אחדוּת הסתדרוּת הפּוֹעלים?

ועוֹד סיסמה יפה לכם: סידוּר יחסי עבוֹדה מתוֹך השפּעה לאוּמית עליוֹנה. רבּוֹתי, אוֹתי לא תפחידוּ בּסיסמה זאת. אני מוּכן לרדת לעוּמקה. אינני סבוּר שמרוּת לאוּמית היא ענין רק לפינוֹת צדדיוֹת של החיים בּציוֹנוּת. אדרבּא, לדעתי הסוֹציאליזם עצמוֹ הנהוּ בּטוּי מַסקני ושלם של מרוּת לאוּמית. בּמקוֹם שהמרוּת הלאוּמית איננה מזוּיפת, בּמקוֹם שהיא דמוֹקרטית בּאמת, שם חייבת כּל תנוּעה סוֹציאליסטית לתמוֹך בּה. אך כּיצד אתם רוֹצים לפתוֹר את ענין יחסי העבוֹדה? נדבּר על זה בּיוֹשר לבב: אתם הוֹלכים בּענין זה בּדרכי המפלגוֹת הריאַקציוֹניוֹת שבּעוֹלם. אתם לוֹקחים צימוּק אחד מכּל התסבּיך שבּיחסי־עבוֹדה, זה הקרוּי בּוֹררוּת חוֹבה, ואוֹמרים: בּבקשה מכּם, קבּלוּ נא את האִמרה הזאת. ואני אוֹמר: אין פּוֹתרים שאלוֹת גדוֹלוֹת כּאלה על ידי אִמרה החביבה משוּם מה עליכם. גם מי שמאמין בּתוֹם־לב בּבוֹררוּת־חוֹבה, אם הוּא אינוֹ מרבּה דברים בּעלמא, יוֹדע כּי בּוֹררוּת זוֹ אינה אלא הגג, אבל קוֹדם שמקימים את הגג מניחים את היסוֹד. סידוּר יחסי־עבוֹדה מַצריך יסוֹד רחב, ורק אחרי שמניחים את היסוֹד הזה יש טעם לדוּן על בּוֹררוּת־חוֹבה או על צוּרה אחרת שתוּסכּם. תארוּ לכם שתבוֹאוּ לחברת בּני־אדם המחוּלקים בּענינים אזרחיים ותגידוּ: למה אתם רבים, תמַנוּ שוֹפט. ואַל תמרוּ את פּיו. האם לא ישאלוּ האנשים אתכם: מהוּ המשפּט אשר על יסוֹדוֹ ישפּוט השוֹפט? האוּמה יוֹצרת את החוֹק ועל יסוֹד החוֹק הזה דנים השוֹפטים. ואם בּרצינוּת חוֹשבים אתם על תיקוּן יחסי עבוֹדה, אז תניחוּ בּיסוֹד הדבר את ההכּרה שהציוֹנוּת קוֹבעת חוּקת עבוֹדה ונכנסת לתוֹך כּל הענינים של שׂכר־עבוֹדה והגנת העוֹבד והגנת המשק. אך האם בּמימרה של שוּק, הטוֹבה להטפה בּחוּץ־לארץ, תבוֹאוּ לפתוֹר קוֹמפּלכּס של יחסים כּל כּך מסוּבּך כּמוֹ יחסי־עבוֹדה בּמדינה מתהווה? ועוֹד, מדוּע אני צריך להאמין לכם שאתם רוֹצים לפתוֹר שאלה זאת בּיוֹשר לבב? הלא תנאי קוֹדם לבוֹררוּת־חוֹבה היא נייטרליוּת – כּלוֹמר, לא להרכּין ראש בּפני התקיף. וּכלוּם יש לכם האפשרוּת ליצוֹר בּוֹררוּת נייטרלית של אנשים נייטרליים? הלא אתם נכנעים לכל התקיפים, הלא שמַטתם בּדרך את כּל המוּשגים הסוֹציאליים שבּהם התחילה הציוֹנוּת. אתם דוֹגלים בּשם הרצל וּמטיפים מוּסר בּשמוֹ ואבדתם את כּל התוֹכן הסוֹציאלי של הרצל ואתם רוֹצים שנסמוֹך עליכם ונמסוֹר את גוֹרל ההמוֹנים הנמצאים בּארץ, ואת גורל ההמוֹנים העוֹמדים לעלוֹת לארץ, לקוֹמץ אנשים שאין להם הכּוֹח הפּנימי להַווֹת כּוֹח נייטרלי בּניגוּדי המעמדוֹת בּארץ.

ואַתם, שלא טרחתם כּלל לחדוֹר לתוֹך סבכי היחסים הסוֹציאליים בּישוּב, מעלימים עין מזה שבּארץ הוֹלכת וּמתהווה תוֹרה של יחסי־עבוֹדה, אמנם לא תוֹרה שבּכתב, אבל שבּעל־פּה, תוֹרה שבּמעשה, של הסכּמי עבוֹדה. אם אין מתערבים מחרחרי ריב אנשים ה“שוֹברים” לשם פּרינציפּ, אם אין מחדדים בּמזיד את היחסים בּין פּוֹעלים לפוֹעלים – אזי מסתדרים יחסי עבוֹדה מתוּקנים בּארץ גם בּתעשיה וגם בחקלאוּת. אתם, מתוֹך תעמוּלה מפלגתית אוֹיבת לנוּ, מתוֹך הפחת ניגוּדים בּין פּוֹעלים וּפוֹעלים, אתם יוֹצרים אוֹתוֹ הפּחד ואוֹתה האַתמוֹספירה הנרגזת בּקרב היהוּדים בּעוֹלם, כּאילוּ אין בּארץ תנאים נוֹחים לגידוּל המשק. מסוּפּקני, אם יש בּעוֹלם תנוּעת פּוֹעלים, אשר תוֹך כּדי הגנתה על עניני הפּוֹעל ותוֹך כּדי המלחמוֹת שהיא מנהלת על זכוּיוֹת הפּוֹעל, היא בּעצמה מתלמדת וּמלמדת את הפּוֹעל לחרוֹד ולשקוֹד על עניני המשק העברי כּמוֹ שעוֹשה תנוּעת הפּוֹעלים העברית בּארץ.

הזוֹרע פּירוּד בּין פּוֹעלים – חוֹטא לציוֹנוּת

וּמתוֹך שאתם שוֹאפים לאחדוּת העם וּלהרמוֹניה, לא הסתפּקתם בּחידוּד היחסים בּדרך כּלל וּבחוֹסר כּל פּעוּלה ממשית בּשביל עבוֹדה עברית וּבשביל יצירת עוּבדוֹת שיש בּהן להיטיב את היחסים בּארץ, אלא בּאתם ועשׂיתם את המעשׂה הרב: הקימוֹתם אִרגוּן נפרד של פּוֹעלים. אני מדבּר כּאן בּשם כּוֹח ציבּוּרי כּזה שכּבר ראה הרבּה בּחייו ושמע את ההכרזה המפוּרסמת: “כּן, לשבּוֹר!” ושמע גם הכרזה שניה: “לחַלק!” והוּא איננוּ נבהל. סוֹף סוֹף מאמינה ההסתדרוּת בּעצמה וגם בּהגיוֹן ידוּע של חיי הארץ וגם בּהגיוֹן ידוּע של הפּוֹעל, ואפילוּ בּהגיוֹנוֹ של נוֹתן־העבוֹדה. אבל חוֹבתנוּ לאמוֹר לכם: אתם חוֹטאים בּזה חטא כּבד, חטא לפּוֹעל, חטא לציוֹנוּת. אתם חוֹטאים בּזה לפּוֹעל כּיון שאתם מפרידים בּין פּוֹעל לפוֹעל ואתם מחלישים את כּוֹח הפּוֹעל, אתם נוֹתנים תקווֹת בּלב המעבידים, מן המקוּלקלים שבּהם, שיוּכלוּ להשתמש בּזה לרעת הפּוֹעל, לקוֹמם פּוֹעל נגד פּוֹעל. אתם הוֹלכים בּאוֹתה הדרך המעוּרערה שבּה הלכוּ אוֹיבי הפּוֹעלים בּכל מקוֹם וּמקוֹם. ואתם חוֹטאים חטא כּבד לציוֹנוּת, מפּני שהציוֹנוּת מעוּנינת, ראשית כּל, בּשלוֹם פּנימי, ואין שלוֹם פּנימי אם אין שלוֹם בּין פּוֹעלים לפוֹעלים. הציוֹנוּת יוֹדעת שריב בּין פּוֹעלים לפוֹעלים הוּא מסוּכּן וּמזיק יוֹתר מאשר בּין פּוֹעלים וּבעלים. ההפרדה המלָאכוּתית הזאת היא חטא ציוֹני כּפוּל, מפּני שכּל אחד מכּם כּל כּמה שהוּא חדוּר קנאה וצרוּת־עין ושׂנאה לפּוֹעל, מוּכרח להוֹדוֹת (כּמוֹ שהוֹדוּ רבּים גם פּה) שתנוּעת הפּוֹעלים היא גוֹרם ציוֹני כּבּיר, גוֹרם מדיני, גוֹרם ישוּבי וגם גוֹרם תרבּוּתי. את הגוֹרם הזה אין בּכוֹחכם לבטל ושוּם כּוֹח אוֹיב לא יבטל אוֹתוֹ. והתנוּעה הציוֹנית מעוּנינת בּכך שהכּוֹח הזה יהיה גדוֹל כּכל האפשר. ואם מאמינים אתם שיש תוֹכן ציוֹני בּתנוּעתכם, הרי הייתם צריכים להימצא בּפנים ההסתדרוּת, כּדי להגבּיר את אָפיוֹ הציוֹני של הגוֹרם הזה.

איזהוּ מקוֹמם של הפּוֹעלים הציוֹנים הכּללים?

אחד הנוֹאמים כּאן בּא לתאר את הטרגדיה של הפּוֹעל מקרב הציוֹנים הכּללים הנמצא בּהסתדרוּת בּ“גלוּת”, כּביכוֹל, והוּא אמר שהפּוֹעל שאיננוּ נמנה על המפלגוֹת השליטוֹת בּהסתדרוּת העוֹבדים אין לוֹ אפשרוּת של עבוֹדה. אני מכחיש זאת בּכל תוֹקף, זוֹהי סחוֹרת אֶכּספּוֹרט מצוּינת. לפי אוֹתם היחסים השׂוֹררים בּגוֹלה בּין אגוּדת פּוֹעלים אחת לשניה וּלפי כּל היחסים השׂוֹררים בּקרב הרחוֹב היהוּדי בּגוֹלה, יאמינוּ לכם. אבל אנשים היוֹדעים את המצב בּארץ, גם בּקרב האנשים שלכם, לא יאמינוּ. רק לפני זמן קצר קראתי בּ“בוּסתנאי” מאמר של ציוֹני כּללי אחד, חבר התאחדוּת האִכּרים, שאינוֹ חשוּד, חס וחלילה, על תפיסה סוֹציאליסטית, והוּא העיד שהיחס בּהסתדרוּת לפּוֹעלים מבּין, “הציוֹנים הכּללים” היה לא רק לפי הצדק כּי אם גם לִפְנים משוּרת הדין. הוּא מסבּיר זאת בּרצוֹנה של ההסתדרוּת לקָרב ולמשוֹך כּוֹחוֹת נוֹספים. אך לא הנימוּק חשוּב, אלא העוּבדה. והעוּבדה היא, שגם אחרי ההכרזה של האִרגוּן המיוּחד, שהוּא ספק קיים וספק אינוֹ קיים, גם אחר זה נמצאים בּתוֹכנוּ יוֹתר פּוֹעלים מקרב הציוֹנים הכּללים מאשר אצלכם, הציוֹנים הכּללים. העזרה שניתנת על ידי המוֹסדוֹת העצמיים של הפּוֹעלים, על ידי בּנק הפּוֹעלים, על ידי קוּפּת־חוֹלים, השתדלוּתנוּ בּכל המוֹסדוֹת האחרים, גם בּקרן הקימת, בּשביל קרקע לטוֹבת גוּף זה אוֹ אחר של הנוֹער הציוֹני הכּללי, וּלטוֹבת מפעלי התישבוּת של הנוֹער הזה, כּל אלה יעידוּ שמצד עצם סידוּר החיים והשיתוּף בּעבוֹדה לא היתה מעוֹלם שוּם הפלָיה לרעה, וגם שוּם פּגיעה מבּחינה רעיוֹנית. בּהסתדרוּת העוֹבדים קיימים זרמים שוֹנים וּבין הזרמים הללוּ ישנם ניגוּדים לא קלים וישנם זרמים שאינם יוֹשבים על הספסלים האלה, וּביניהם וּביננוּ יש אוּלי ניגוּדים יוֹתר גדוֹלים מאשר בּיננוּ לבין הנוֹער החלוּצי מקרב הציוֹנים הכּללים. אף על פּי כן קיימים כּל החוּגים האלה בּהסתדרוּת העוֹבדים והם נלחמים על השפּעתם. אין שוּם חוּקה בּהסתדרוּת ואין שוּם תקנוֹת אשר יכבּידוּ על זרם חדש, אם יש לוֹ אידיאוֹת והשקפוֹת והמוֹנים, ויסגרוּ בּעדוֹ את הדרך וימנעוּ ממנוּ להבליט את עצמוֹ בּמלוֹא כּוֹח השפּעתוֹ.

אתם נוהגים לתאר את תנוּעתנוּ כּשעטנז, והראָיה, שיש לה דגלים שוֹנים והימנוֹנים שוֹנים, ואתם מבוֹרכים בּאחדוּת שלמה. אם אתם מפחידים את העוֹלם היהוּדי בּשם “האינטרנציוֹנל” השני, אשאל אתכם: האוּמנם להיוֹת ציוֹני וקפּיטליסט מוּתר מבּחינה ציוֹנית ולהיוֹת ציוֹני וסוֹציאליסטי אסוּר? לא רק אנחנוּ, גם אַתם, הציוֹנים הכּללים, חידשתם הימנוֹנים וּסמלים. לחרדי ישׂראל ישנה סימבּוֹליקה לאוּמית כּשרה, ציציוֹת, טלית וּתפילין ואתם לא הסתפּקתם בּסמלים אלה, בּאתם וחידשתם סמלים חדשים. ולא אמרתם שאתם גוֹזרים בּזה את האוּמה לשנים. ואם התנוּעה שלנוּ, שהיא למעשׂה יוֹצרת את העם האחד וּמקיימת את השׂפה העברית ואת התרבּוּת העברית, אם מתוֹך סיבּוֹת נפשיוֹת וסוֹציאליוֹת והיסטוֹריוֹת יש לה צוֹרך בּיצירת סימבּוֹליקה שלה, לוֹחמת וּמַרדנית יוֹתר, כּלוֹם תהפכוּ זאת לעילה בּשביל הפרדת העם לשנַים וּבשביל גזירת תנוּעת הפּוֹעלים לשנַים?

אחוּד וּפירוּד בּחינוּך

אתם מתארים אוֹתנוּ כּמפוֹררי החינוּך. אני רוֹצה לוָמר לזרם הציוֹני הכּללי: הנה אתם נלחמים בּעד אחדוּת החינוּך העברי. מה הפּרוּשה של “אחדוּת החינוּך”? אם פּירוּשה הוּא: לשוֹן אחת, מינימוּם של השכּלה אלמנטרית, היסטוֹריה של העם, קנינים עיקריים לאוּמיים, תנאים סַניטריים מסוּימים; כּלוֹמר, אם פּירוּש הדבר הוּא שקוֹמפּלקס שלם של עקרוֹנוֹת אנוֹשיים לאוּמיים יוּנח בּיסוֹד החינוּך, אם זוֹהי אחדוּת החינוּך, הרי אנחנוּ קנאים לאַחדוּת החינוּך. ועוֹד אַחדוּת החינוּך פּרוּשה: פּיקוּח אחד בּארץ, רשת אדמיניסטרטיבית אחת, בּעלוּת לאוּמית אחת. אבל אם אתם סבוּרים שאחדוּת החינוּך פּירוּשה קסרקט חינוּכי, שמישהוּ יבוֹא ויקבּע טיפּוּס אחד לכל יהוּדי הרוֹצה לחנך את ילדיו ויאמר לוֹ: “כּזה ראה וקדש”, הרי אנחנוּ שוֹללים אחדוּת שכּזוֹ. ההסתדרוּת אומרת: תהא כּל משפּחה יהוּדית רשאית לחנך את ילדיה בּאחד מסוּגי בּתי־הספר המאוּשרים מטעם הרָשוּת הלאוּמית העליוֹנה. עוּבדה היא, שמלבד הניגוּדים עם ה“אגוּדה” ועם האידישיסטים, אין לנוּ כּיוֹם הזה גם בּתחוּמי התנוּעה הלאוּמית אפשרוּת אוֹבּיֶקטיבית לקיים טיפּוּס של בּית־ספר אחד בּארץ.

היה זמן שהיה לנוּ בּית־ספר אחד. זה היה לפני היוֹת ההשׂכּלה ולפני הציוֹנוּת. זה היה בּית־הספר הדתי. ואילוּ קמה אז תנוּעה ציוֹנית, היה זה אוּלי בּטבע הדברים שמתוֹך שלטוֹן הדת בּישׂראל, היה מוּקם בּית־ספר דתי, בּטיפּוּס האחד והיחיד. אבל כּשבּאתם אתם, הציוֹנים, המשׂכּילים האֶפּיקוֹרסים, כּאשר הקימוֹתם את “בּית־הספר בּיפוֹ”, הכרזתם בּזה שבּתקוּפתנוּ אנוּ אין אפשרוּת לבית־ספר אחיד להתקיים. אתם הייתם הראשוֹנים לפרוֹש מן החדר, שהיה מקוּבּל בּאוּמה. ואתם יוֹדעים איזוֹ מלחמה גדוֹלה עוֹרר בּית־הספר שלכם וכמה זה הזיק בּשעתוֹ לחיבּת־ציוֹן. ולא נמנעתם מזאת. אינני מאשים אתכם על שעשׂיתם מה שעשׂיתם, אבל אני דוֹרש שלא תנהגוּ איפה ואיפה. אם יש בּידכם להתפּשר עם “המזרחי” וּלהקים בּית־ספר אחד משוּתף לכם ולוֹ, כּמוֹ שמַטיפים עכשיו כּמה אנשים חשוּבים, החרדים “על הדת”, כּעוֹרך ה“בּוּסתנאי”, למשל, ותהפכוּ את בּית־הספר הכּללי לבית־ספר דתי למחצה, בּבקשה, עשוּ. אוּלם אל תכפּוּ אוֹתוֹ על זוּלתכם. ואל תאשימוּ אתם את האחרים בּפילוּג, שאתם פּתחתם בּוֹ. כּשבּאוּ ד"ר בּוֹגרשוֹב וחבריו וניגשוּ להקמת הגימנסיה, היה מעשׂה זה פּילוּג אוֹ איחוּד? הגימנסיה מתחילה בּמכינוֹת בּגיל של בּית־ספר עממי. ואפשר אין זה פּוֹגע בּאַחדוּת ישׂראל משוּם שהגימנסיה נוֹעדה לבני אמידים היכוֹלים לשלם יוֹתר. אם אתם מתיחסים בּרצינוּת לאחדוּת החינוּך, אם אתם רוֹצים להגבּיר את התוֹכן המאַחד, עליכם להוֹדוֹת שבּמצב הזה של העם העברי, בּמצב זה של הישוּב קיימים זרמים בּוֹלטים בּעלי אוֹפי שלם הצריכים לבוֹא לידי בּיטוּי גם בּחינוּך. אנחנוּ, אנשי התנוּעה החלוּצית בּישׂראל, מעריכים מה שעשׂה בּית־הספר הכּללי שהיה לפנינוּ. יוֹדעים אנוּ מה עשׂה בּית־הספר הכּללי בּשביל הלשוֹן וּבשביל יצירת עצם הטיפּוּח של בּית־ספר חדש בּארץ. אבל התנוּעה הציוֹנית אינה מסתפּקת בּוֹ ואינה יכוֹלה להסתפּק בּוֹ, מפּני שיש לנוּ צרכים חלוּציים, ויש לנוּ צרכים חברתיים, מפּני שאנחנוּ מלמדים בּעין־חרוֹד וּבנהלל, וּמחנכים את הילד בּתל־אביב שילך לעין־חרוֹד וּלנהלל, וזה דוֹרש יוֹתר ארץ־ישׂראליוּת, יוֹתר חלוּציוּת ויותר חברתיוּת ממה שיש לבית־הספר הרגיל. ואילוּ היתה רק טוֹבת החינוּך לנגד עיניכם הייתם אוּלי מכּירים לנוּ טוֹבה על שאנחנוּ סוֹללים אוּלי דרך גם בּשביל בּית־הספר שלכם.

בּדבר אחד אני מסכּים לד“ר בּוֹגרשוֹב: גם אני שוֹלל את החינוּך המפלגתי. זרמים קוּלטוּריים, זרמים פּדגוֹגיים, חברתיים – כּן. בּעלוּת מפלגתית – לא. בּית־הספר אינוֹ צריך להיוֹת קנין של מפלגה, לא של מפּא”י ולא של “המזרחי” ולא של הציוֹנים הכּללים. ההוֹרים רשאים לבחוֹר את שיטת החינוּך בּשביל ילדיהם – בּמסגרת החוּקה הלאוּמית והפּקוּח הלאוּמי. כּמוּבן, הוֹרים בּאמת ולא הוֹרים מזוּיפים, לא “ארגוּן ההוֹרים בּמוֹשבוֹת” המוֹציא מהכּלל חלק של ההוֹרים ועוֹשׂה את החינוּך לקנין התקיפים בּמוֹשבוֹת. ארגוֹני הורים דמוֹקרטיים עם זכוּיוֹת שווֹת לכל ההוֹרים – זהוּ הפּרינציפּ שצריך להיוֹת מוּנח בּיסוֹד החינוּך בּארץ. ל“אחדוּת החינוּך” הקסַרקטינית, כּפי שאתם מבינים, לא יסכּים היהוּדי הדתי וגם לא הפּוֹעל. הוּא לא יסכּים למסוֹר את חינוּך ילדיו לידים שאינן נאמנוֹת עליו. אם זוֹהי מלחמתכם הרי זוֹ מלחמת־סרק, העלוּלה רק למרר את החיים לשוא. וּראוּ, קיימים בּארץ זרמים אוֹטוֹנוֹמיים של חינוּך, שוּם זרם אינוֹ חוֹשב לוַתר על האוֹטוֹנוֹמיה שלוֹ, בּאה הסתדרוּת העוֹבדים ואמרה: אנחנוּ מוּכנים לוַתר על זכוּיוֹת אדמיניסטרטיביוֹת מסוּימוֹת הנתוּנוֹת לנוּ, וּלהכליל את החינוּך שלנוּ בּתוֹך הרשת החינוּכית־האַדמיניסטרטיבית של כּנסת ישׂראל. בּמקוֹם לקבּל זאת בּשׂמחה פּצחוּ בּצעקה, וניתן “אוּלטימטוּם”: אוֹ שתבטלוּ את החינוּך שלכם אוֹ שתישָארוּ כּמוֹ שאתם כּיוֹם. מן האוּלטימַטוּם הזה “גזוֹרוּ” אפשר היה לראוֹת עד כּמה רצינית התביעה הזאת לאַחדוּת החינוּך מצדכם.

“חטאם” של המאוּרגנים ו“הבה נתחַכּמה” של

חסרי־האִרגוּן

ועוֹד פּרינציפּ אחד הוּכרז כּאן בּשם הציוֹנוּת הכּללית נגדנוּ. שיווּי־זכוּיוֹת של מאוּרגנים ולא־מאוּרגנים. פּרינציפּ נעלה: אל יקוּפח שוּם אדם מישׂראל, הגנה על האינטרסים של “סתם יהוּדי”. אך נבדוֹק נא את תכנה של האִמרה הזאת. מאימתי נעשׂתה התנוּעה הציוֹנית חסידה של חוֹסר ארגוּן? מאימתי נעשׂה חוֹסר־ארגוּן ראוּי לפרס בּעניני הציוֹנוּת? כּל ענין הציוֹנוּת בּנוּי על פּרינציפּ של אִרגוּן. בּא הרצל לעם מפוּזר וּמפוֹרד, לא “מאוּרגן” ואמר: התארגנוּ. כּל החטאים שאתם מוֹנים בּנוּ, הם ענינים של אִרגוּן ציוֹני. שמוֹרק אוֹמר: מה ערך לתכניוֹת חדשוֹת, להבטחוֹת להתישבוּת, אם – אוֹי ואבוֹי – “1800 איש יוֹשבים כּבר על האדמה”. מר שמוֹרק בּוֹכה על זאת. מוּטב היה אילמלא היוּ האנשים האלה כּוֹבשים וּמעבּדים את הקרקע, אלא מפוּזרים בּערים, ואת האדמה “שוֹמרים” למי שלא עלה עדיין לארץ־ישׂראל ולא התארגן להתישבוּת. אלה הם המוּשגים החדשים שאתם מחדשים בּציוֹנוּת. מי שהתארגן למען ארץ־ישׂראל, מי שהכשיר עצמוֹ, מי שעלה, מי שעבד בּחקלאוּת – הריהוּ מפסיד. אילוּ אתם, המקנאים בּכוֹח אִרגוּננוּ הייתם אוֹמרים: גם אנחנוּ נלך לארגן המוֹנים, הייתי אוֹמר: תבוֹא עליכם בּרכה. יש עם עברי גדוֹל, אנחנוּ כּינסנוּ מסביב לדגלנוּ חצי מיליוֹן שוָקלים, אירגנוּ וכבשנוּ חוּגים רחבים בּאמריקה וּבּפּוֹלין בּשביל ארץ־ישׂראל. ואם גם אַתם רוֹצים לעשׂוֹת זאת, בּבקשה. אבל מתוֹך חוֹסר הכּשרוֹן שלכם לארגן המוֹנים אתם בּאים בּשתי המצאוֹת. אתם אוֹמרים לנוּ: אתם כּבר אירגנתם את המכּסימוּם שיכוֹלתם לארגן. כּל השארית, שארית ישׂראל, לנוּ היא. זוהי המצאה אחת. וההמצאה השניה: בּמקוֹם להכּיר בּחשיבוּת עקרוֹן האִרגוּן בּשביל הציוֹנוּת אתם שוֹללים אוֹתוֹ מעיקרוֹ.

על הספסרוּת ועל עזיבת הכּפר

כּוּלכם חוֹצבים להבוֹת נגד הספסרוּת. איך תילָחמוּ נגדה בּלי אִרגוּן, ואיך תילחמוּ בּעד עבוֹדה עברית בּלי אִרגוּן? דיבּרתם כּוּלכם בּלב מר על התוֹפעה שהפּוֹעלים בּוֹרחים מהמוֹשבוֹת. אני כּל כּך שׂמח שהאדוֹנים הללוּ, אשר הם עצמם הלכוּ, כּידוּע, למוֹשבוֹת ושלחוּ הרבּה פּוֹעלים למוֹשבוֹת, הם הבּוֹכים מרה על שפּוֹעלים עברים עוֹזבים את המוֹשבוֹת. לא אשאל כּמה פּוֹעלים שלחתם אַתם למוֹשבוֹת, לא אשאל כּמה פּוֹעלים הכניסה מפלגת המדינה העברית בּמשך כּל ימי חייה למוֹשבוֹת. אוּלם אשאל אתכם, יוֹדעי הכּל: הידעתם שבּמשך הזמן של הבּריחה מהכּפר נוֹספוּ בּכל זאת לפי הסטטיסטיקה של המרכּז החקלאי 1600 פּוֹעלים עברים בּמוֹשבוֹת? אינני מרוּצה מזה כּלל. ההסתדרוּת החליטה לגַייס עוֹד 3000 פּוֹעלים בּשביל המוֹשבוֹת. הידעתם מאין בּאוּ אלה? האם אלה “סתם יהוּדים” בּוֹדדים, “קרוֹבים”? (אוֹתם הקרוֹבים שכּוּלכם נעשׂיתם חסידים שלהם, כּאילוּ בּנין הארץ דוֹרש קרוֹבים; דוקא לבּיל"וּיים לא היוּ קרוֹבים בּארץ, לאנשי העליה השניה לא היוּ קרוֹבים בּארץ, וּבכל זאת עשׂוּ משהוּ). אלה שהלכוּ למוֹשבוֹת והחזיקוּ מעמד בּמוֹשבוֹת בּתוך הפּרוֹספּריטי והקוֹניוּקטוּרה השׂוֹררת בּערים, הם פּוֹעלים מאוּרגנים, חברי הקיבּוּץ המאוּחד, “השוֹמר הצעיר”, הבּחרוּת הסוֹציאליסטית ודוֹמיהם, וגם תימנים. הפּוֹעלים התימנים בּארץ הם אלמנט חשוּב, וּתנוּעת הפּוֹעלים לפני 25 שנים, לפני שדרשה זאת ממנה התאחדוּת האִכּרים, שלחה את אחד מטוֹבי חבריה להעלוֹת פּוֹעלים תימנים. ההסתדרוּת עסקה בענין זה לא מעט, והתימנים יש להם אִרגוּנים משלהם, אך אם יש כּוֹח מאוּרגן, אני תוֹבע ממנוּ אחריוּת ציוֹנית. ואני שוֹאל את מר גלוּסקא, בּא־כּוֹח אִרגוּן מסוּים של התימנים, הצריך להיוֹת אחראי בּעד עבוֹדה עברית אצל התימנים, מדוּע בּשכוּנוֹת התימנים, על אדמת הקרן הקימת ישנה עבוֹדה ערבית?

עֶמדה מאוּחדת כּלפּי “המוֹעצה המחוֹקקת”

כמה מילים בּדבר המוֹעצה המחוֹקקת. לא מפּני שיש לי להוֹסיף על אוֹתם הדברים הבּרוּרים שדיבּר כּאן בּן־גוּריוֹן, אלא משוּם שנעשׂים מכּל צד נסיוֹנוֹת לסַלף את עמדתנוּ, כּאילוּ ציוֹנוּתם של הציוֹנים הכּללים מעוּנינת בּכך שהעוֹלם יראה את מפלגת הרוֹב בּציוֹנוּת כּאלמנט בּלתי־בּטוּח בּשאלה זו. ואני חשבתי לתוּמי שכּוּלנוּ מעוּנינים בּכך שלא יהיוּ כּאן שוּם ויכּוּחי דקדוּק בּענין המוֹעצה המחוקקת, אלא שתישָמע דעה אחת של הקוֹנגרס כּוּלוֹ שלא תרשה ליהוּדי להשתתף בּמוֹעצה המחוֹקקת, נגד רצוֹן הקוֹנגרס. יש, כּנראה, ציוֹנים שהבנתם המדינית היא אחרת, הם מעוּנינים להראוֹת שיש חלקים כּשרים הנלחמים “עד הסוֹף” ויש כּאלה שמחר יוַתרוּ. מזכּרים לנוּ את חטאנוּ שאמרנוּ, כּי רק על יסוֹד של שיווּי מוּחלט של שני העמים אפשר יהיה להקים מוֹסד מחוֹקק בּארץ. אינני מתחרט על פּיסקה זאת. בּויכּוּח הפּנימי על המוֹעצה המחוֹקקת בּתוך העם העברי נשמעוּ שלוֹש נוּסחאוֹת. הציוֹנים הכּללים אוֹמרים: אנחנוּ נסכּים למוֹעצה מחוֹקקת רק לאחר שנהיה רוֹב בּארץ. בּמסירת מוֹדעה זוֹ, שכּל זמן שאחרים מהַווים רוֹב אין אנוּ מסכּמים למוֹעצה מחוֹקקת, אלא כּשאנחנוּ נהיה רוֹב נסכּים, כּלוּלה פּסגת “החכמה המדינית”. כּלוּם יש לך הסבּרה פּוֹליטית טוֹבה מזוֹ? “אגוּדת ישׂראל” ניסחה את עמדתה בּהגדרה אחרת – ואני מזכּיר זאת לשבחה – שכּל זמן שלא ימָצא הסכּם והבנה גמוּרה בּין הם העברי וּבין העם הערבי אי אפשר ליסד את המוֹעצה המחוֹקקת. כּך אמרה מפלגה שאין לה שם של מפלגה ציוֹנית פּוֹליטית. בּאה מפּא“י ואוֹמרת: אמנם אין אנחנוּ מרוּצים מהמצב האדמיניסטרטיבי השׂוֹרר בּארץ, אין אנוּ חוֹשבים כּלל וּכלל ששלטוֹן גמוּר של הפּקידוּת האנגלית בּכל עניני הארץ הוּא המצב האידיאלי המבטיח את צרכי האוּכלוֹסים, אוּלם אנחנוּ שוֹללים כּל רפוֹרמה פּוֹליטית המתנקשת בּזכוּיוֹתינוּ ואיננוּ מסכּמים לשוּם רפוֹרמה שאיננה נוֹתנת לנוּ מחצית השפּעה, זאת אוֹמרת, אפשרוּת למנוֹע כּל התנקשוּת בּנוּ. הדברים ראוּיים לויכּוּח רציני. אבל נדמה לי שהמצב המדיני בּרגע זה מחייב הסכּמה מוּחלטת וּשלמה של כּל הקוֹנגרס ולא רצוֹן להוֹכיח למי שהוּא כּי " טוֹב אני מחברי”.

עת לבצע את המלוה הלאוּמי!

אילוּ היתה הנהגת הקוֹנגרס תלוּיה בּי הייתי מעמיד בּמרכּז הקוֹנגרס בּתקוּפה זו של עליה המוֹנית ושל חוֹסר כּל פּרוֹפּוֹרציה בּין עליית ההמוֹנים היהוּדים בּארץ־ישׂראל וּבין הקלטתם, את השאלה הישנה והחדשה תמיד: יצירת הוֹן לאוּמי גדוֹל, קוֹדם כּל לשם פּתרוֹן שאלוֹתינוּ הקרקעיוֹת ואחר כּך בּשביל פּתרוֹן שאלוֹתינוּ הישוּביוֹת. אוּלם, לצערנוּ הרב, אין דעתוֹ של הקוֹנגרס נתוּנה לשאלוֹת כּאֵלוּ. לקוֹנגרס יש תשוּקה וענין לכל מיני ויכּוּחים. אבל לא לפּרוֹבּלימוֹת הקוֹלוֹניזטוֹריוֹת שלנוּ.

הרעיון של המלוה הלאוּמי איננוּ חדש. בּודאי יש הרבּה אנשים הדוֹרשים לעצמם פַּטֶנט על הרעיוֹן הזה. הזכוּת הגדוֹלה תהא לא למי שידבּר על המלוה הלאוּמי, אלא למי שיעשׂה אוֹתוֹ. התקדמנוּ הרבּה לקראת המלוה הגדוֹל. התקדמנוּ על ידי מה שעשׂתה האכּסקוּטיבה, התקדמנוּ הרבּה על ידי המצב בּארץ־ישׂראל, על ידי מצב המשק שלנוּ, וגם על ידי גוֹרם חדש, שנוֹסף בּזמן האחרוֹן: שבּארץ־ישׂראל ישנם כּספים וישנה תביעה בּארץ שכּספים אלה “לא ילכוּ בּטל” ויוּשקעוּ בּמפעלי בּנין ויצירה. וּבכן, מבּחינת התנאים האוֹבּיֶקטיבים יש התקדמוּת מרוּבּה. והאֶכּקוּטיבה החדשה לא תקיים את תקווֹתינוּ אם בּמשך השנתיים הבּאות לא תַפנה את תשׂוּמת לבּה – מחוּץ לכל הפּוּלוֹת הנוֹרמליוֹת, להגדלת ההוֹן הלאוּמי – לגיוּס כּספּי אשראי לפתרוָן שאלוֹתינוּ הקרקעיוֹת וההתישבוּתיוֹת. זוֹהי דרישתנוּ הנמרצת.

בּין התביעוֹת: תחנת־מחקר כּלכּלית

ועוֹד דרישוֹת אחדוֹת יש לי לאֶכּסקוּטיבה הבּאה. מכּל צד מַרבּים לדבּר על יזמה כּלכּלית, על תעשׂיה וכדוֹמה. כּאן דיבּר בּן־גוּריוֹן על “חכמת ישׂראל” בּמוּבן החדש. ועלי לציין, לצערי, שבּחיינוּ המשקיים איננוּ מגלים חכמה זוֹ. עדיין לא יצרה התנוּעה הציוֹנית מכשירים רציניים כּדי שדברינוּ על הכּלכּלה לא יהיוּ פּטפּוּטים בּעלמא. לא ליד אֶכּסקוּטיבה ולא ליד הבּנקים ולא ליד האוּניברסיטה העברית אין לנוּ מוֹסד מחקר רציני שממנוּ נוּכל לקבּל תשוּבוֹת שקוּלוֹת על עניני משק, על עניני אֶכּספּוֹרט, תעשׂיה, מסים וּמכס. מן ההכרח שיוּקם סוֹף סוֹף המוֹסד הזה, לחקירה, למתן ידיעוֹת, להדרכה.

מוֹסד לביקוֹרת

כּמו ֹכן אני מצטרף לאלה שדרשוּ הקמת מוֹסד לביקוֹרת בּציוֹנוּת. אף על פּי שאני שייך למפלגת הרוֹב, הנני מעוּנין בּכל לבּי בּמוֹסד לביקוֹרת. כּל התנוּעה הציוֹנית מעוּנינת בּמוֹסד לביקוֹרת. אנחנוּ מעוּנינים בּאֵמוּן מוּחלט מצד העם, אנחנוּ מעוּנינים בּסדרים ישרים בּמוֹסדוֹת שלנוּ, אנחנוּ מעוּנינים בּעבוֹדה כּספּית ישרה וצוֹדקת וּבחשבוֹנוֹת מסוּדרים. אנחנוּ מעוּנינים בּכך שיוָצר אצלנוּ בּכל מחיר מוֹסד של קוֹנטרוֹלה שירכּוֹש לוֹ לעצמוֹ את האֵמוּן של התנוּעה.

קרן כּללית לחוֹסר־עבוֹדה

אני מוּכן להצטרף לכמה דרישוֹת של האוֹפּוֹזיציה. מר גרוֹסמן דרש מאת האֶכּסקוּטיבה שתיצוֹר קרן כּללית לחוֹסר־עבוֹדה. אני מצטרף בּכל לב לדרישה הזאת. אגלה סוֹד למר גרוֹסמן: זה כּבר כּמה חדשים שמצד הסתדרוּת הפּוֹעלים נדרשת האֶכּסקוּטיבה להבטיח סכוּמים שנתיים (מכּספּי הרזרבה של המלוה) לקרן כּללית בּפני חוֹסר־עבודה. אני רוֹצה לקווֹת שעל ידי זה שההסתדרוּת דוֹרשת זאת, לא תיפּסל עצם הדרישה אצל מר גרוֹסמן כּ“מפלגתית”.

אני מצטרף גם לדאגה הזאת לימים רעים היכוֹלים לבוֹא על הישוּב גם מבּחינת הבּטחוֹן, גם מבּחינת סידוּרים כּלכּליים מסוּימים, זה דוֹרש את התאמת החקלאוּת שלנוּ וּשאר עניני המזוֹנוֹת לצרכי כּלל הישוּב. היתה זאת דרישה תמידית של תנוּעת הפּוֹעלים. וּבזמן המלחמה הקוֹדמת עשׂינוּ משהוּ בּענין זה. וגם עכשיו דוֹרשת ההסתדרוּת שנכַוון את משקנוּ כּכה שיוּכל בּתנאים קשים לסַפּק את צרכינוּ אנוּ. אוּלם אני רוֹצה לוֹמר: גם דאגה לבטחון וגם דאגוֹת אחרוֹת מחַייבוֹת אחדוּת התנוּעה הציוֹנית, אחדוּת מפעלים, קוֹנטרוֹלה מוּחלטת שלה על הענינים בּארץ.

קוֹאַליציה – אך לא בּאֶכּסקוּטיבה בּלבד

אני מצטרף בּכל לב לאלה האוֹמרים שהמצב בציוֹנוּת מחייב קוֹאַליציה רחבה כּכל האפשר – קוֹאַליציה ישרה ונאמנה הרוֹצה לפעוֹל וּמוּכנה לפעוֹל יחד וּרחבה כּכל האפשר. אבל גם לי דרישוֹת לקוֹאַליציה הזאת, יהיה נא לכם אוֹמץ לדוּן על הדרישוֹת ההלוּ. קוֹאַליציה רחבה על שוּם מה? כּבר אמר בּצדק ד"ר גוֹלדמן שהוּא מאַחל לקוֹאַליציה רחבה שלא תהיה גרוּעה מהקוֹאַליציה הצרה – אני אַרשה לעצמי להיוֹת גם בּאוֹפּוֹזיציה למפלגתי וּלהנהגתי ואני דוֹרש מהקוֹאַליציה שבּחרתי בּה יוֹתר מאמצים וכמה וכמה דברים שלא נעשוּ בּמשך השנה הזאת. הנימוּק בּעד קוֹאַליציה רחבה הוּא: לשמוֹר על כּך שמלחמת הרעיוֹנוֹת אצלנוּ וּמלחמת האינטרסים שלנוּ לא יהָפכוּ למלחמת־אזרחים. אך אם זאת היא המטרה, אז צריך שהקוֹאַליציה לא תצטמצם בגוּף אחד של הנהלה הציוֹנית, כּי אם תקיף את כל השטחים. מה טעם לקוֹאַליציה בּאכּסקוּטיבה הציוֹנית, אם בּמוֹסדוֹת אחרים, חשוּבים מאד גם הם, הקוֹבעים את היחסים בּתוֹך בישוּב, אם שם אין קוֹאַליציה, אם שם יש קיפּוּח עם מלחמה מרה. מה טעם בּדבר אם, למשל, בּועד הלאוּמי ישנה קוֹאַליציה בּיננוּ וּבין “המזרחי” וּבאוֹתוֹ זמן יוֹשב בּא־כּוֹח “המזרחי” בּעיריית תל־אביב וחוֹתר תחת זכוּיוֹת הפּוֹעל העברי וּמפיץ שׂנאה וּמקפּח את זכוּת הבּחירה של הפּוֹעל לעיריה? האוּמנם לזה תיקָרא קוֹאַליציה? התיתכן קוֹאַליציה בּציוֹנוּת המניחה מקוֹם לחתירה תחת כּנסת ישׂראל? אנחנוּ שוֹאפים בּכל לב לקוֹאַליציה רחבה. אבל היא מחַייבת שהאֶתיקה של קוֹאַליציה והפּרוֹגרמה של הקוֹאַליציה תתפּשט על כּל שטחי החיים בּארץ, על כּל אוֹתם השטחים שהציוֹנוּת משפּיעה שם.

תנאים להרחבת הקוֹאַליציה

היסוד הראשון של קוֹאַליציה הוּא הוֹדיה בּזכוּת אזרח לכל יהוּדי בּארץ־ישׂראל, הפסקת הקיפּוּח של זכוּיוֹת יהוּדיוֹת בּערים וּבמושבוֹת.

זכוּת אחת ליהוּדי גם בציוֹנוּת, גם בּכנסת ישׂראל, גם בּעירית תל־אביב וגם בּמוֹשבוֹת.

ואחדוּת בּשאר השטחים. אחדוּת החינוּך והפסקת הדצנטרליזציה. כּבר הסבּרתי: לא אחדוּת של קסרקטין, כּי אם מַכּסימוּם האפשרי בּתנאים הקיימים. ואחדוּת בּשאר השטחים החשוּבים בּשביל גוֹרל הציוֹנוּת; אחדוּת של הפּוֹעלים בּארץ, שקידה מאוּחדת על עניני שלוֹמנוּ וּבטחוֹננוּ בּארץ.

בּקוֹאַליציה הזאת נדרוֹש ארגוּן הסתדרוּת ציוֹנית אחידה בּכל הארצוֹת, למען תהיה הזכוּת לכל יהוּדי, בּין שהוּא בּן מפלגה וּבין שאיננוּ בּמפלגה, להשפּיע בּכל עניני הציוֹנוּת, לבחוֹר בּכל מי שהוּא רוֹצה, להצטרף לזרם בּרגע שהוּא רוֹצה וללכת ממנוּ בּשעה שהוּא רוֹצה.

פּה דיבּרוּ בּאירוֹניה על האפקים שפּתח לפנינוּ בּן־גוּריוֹן. נמצא חכם אחד בּין הנוֹאמים שקרא לזה “ליציטציה”. מעַנין שדוקא אלה שכּל עבוֹדתם בּציוֹנוּת היתה להתחרוֹת זה בּזה, מי יכוֹל “להבטיח” יוֹתר וּלהתפּאר לפני יהוּדים תמימים כּי להם יש “מטרה סוֹפית”, כּי בּכיסם מוּנחת מדינת היהוּדים, דוקא אלה מלגלגים עכשיו עלינוּ על שאנחנוּ, בּתוֹר סיכּום של מעשׂים, בּאים להתווֹת דרך לזמן ארוֹך. מי שמדבּר כּך כּמוֹ שדיבּרוּ המלגלגים, סימן שאיננוּ ראוּי ואיננוּ מסוּגל לראוֹת אחרת. וּמי שיצר עד עכשיו את העמדוֹת הציוֹניוּת יכוֹל, מבּלי לדבּר על “מטרוֹת סוֹפיוֹת”, להתווֹת דרך פּעוּלה לשנים הבּאוֹת.

לכל אלה המפחידים את התנוּעה הציוֹנית בּשלטוֹננוּ, בּגידוּלנוּ וּבריבּוּינוּ, אני רוֹצה לאמוֹר שתים־שלוֹש מלים של גילוּי־לב. אין עיננוּ צרה בּכם ונשׂמח אם יקוּם “המזרחי” ויארגן את היהדוּת הדתית, ואם יקוּם “הפּוֹעל המזרחי” ויכבּוֹש המוֹנים גדוֹלים לעבוֹדה ולחלוּציוּת בּשם רעיוֹן הדת והעבוֹדה, אם הציוֹנים הכּללים ימצאוּ המוֹנים ויאַרגנוּ אוֹתם. אבל אַל תזלזלוּ אתם בּגידוּלנוּ ואַל תקטינוּ את ערכּנוּ, ולא רק מתוֹך הכּבּוּשים המעשׂיים והישוּביים שלנוּ. תחטאוּ לאמת אם לא תכּירו כּי נתוּנים מאמצינוּ להקמת סוּכּת ציוֹן הנוֹפלת. ואנחנוּ מעיזים לאמוֹר, שאנחנוּ הוֹלכים להקים את סוּכּת ציוֹן הנוֹפלת.

מה הציוֹנוּת דוֹרשת היוֹם הזה מן העם היהוּדי

אוֹהבים להזכּיר אצלנוּ ימים מלפנים, כּשההסתדרוּת הציוֹנית היתה בּמלוֹא תפארתה. מה נדרש אז מהיהוּדי? מה היוּ אז האינטרסים של היהוּדי בּציוֹנוּת? הציוֹנוּת הכּללית דיבּרה בּשם האוֹרגַניזציה וּבשם המשמעת. הזקנים שבּיניכם יזכּרוּ כּיצד נלחמוּ אז על רעיוֹן האוֹרגַניזציה הציוֹנית, הם יזכּרוּ את מלחמת אוּסישקין על כּוֹח אוֹרגניזציה ועל תקיפוּתה. אבל בּינתים קרוּ כּמה וכמה דברים, וחלקים שלמים כּאן שהכּירוּ שאוֹרגניזציה זאת עוֹבדת מתוֹך חוּקים פּנימיים בּשביל יצירת עבוֹדה, התישבוּת ועַם עוֹבד בּארץ התקרבוּ לתנוּעה הזאת. ועכשיו אנחנוּ רוֹאים את ההסתדרוּת הציוֹנית בּחוּלשתה. הגיעה השעה – המצב הפּוֹליטי מחייב והאנַרכיה הישוּבית בּארץ מחייבת זאת, – לבוֹא וּלהקים מחדש את המכשיר של הרצל, שיהיה מכשיר בּעל כּוֹח, בּעל יכוֹלת, בּעל ערך בּשביל כּוּלנוּ, גם בּשביל השליטים וגם בּשביל האוֹפּוֹזיציה, שהעם העברי, גם אוֹיבנוּ וגם הכּוֹחוֹת מבּחוּץ ירגישוּ כּי לפניהם עַם מאוּרגן. בּדרך זוֹ אנחנוּ הוֹלכים, בּה אנוּ מחנכים את ההמוֹנים וּבה אנוּ רוֹצים להדריך את התנוּעה הציוֹנית בּמידה שהיא נשמעת לנוּ.

“מכַנס האדמה העברית”

בּהיסטוֹריה של רוּסיה מסוּפּר כּי ימים רבּים היה העם הרוּסי מפוּזר וּמפוֹרד לכמה נסיכוּיוֹת וּשבטים ושלטוֹנוֹת קטנים, עד שקם מלך אחד בּמוֹסקבה ואִיחד את כּל הנסיכוּיוֹת הללוּ למדינה אחת, הוּא זכה לכך שקראוּ לוֹ בּהיסטוֹריה הרוּסית: “מכַנס האדמה הרוּסית”. זהוּ התפקיד ההיסטוֹרי שנפל בּחלקנוּ, הפּוֹעל בּציוֹנוּת רוֹצה להיוֹת “מכַנס האדמה העברית”.

---

ההסתדרוּת הציוֹנית נתבּעת לפעוּלה תרבּוּתית

מאת

ברל כצנלסון

(בּקוֹנגרס התתשעה־עשׂר)

רבּוֹתי, בּבוֹאי לפתוֹח בּקוֹנגרס הי“ט ויכּוּח בּשאלוֹת הפּעוּלה התרבּוּתית אי אפשר לי שלא אַעלה בּזכרוֹני את גוֹרל הלשוֹן העברית ושאלוֹת התרבּוּת בּקוֹנגרסים הקוֹדמים. היוּ ימים שהדוֹבר עברית בּקוֹנגרס מספּיק היה לוֹ שבּפרוֹטוֹכּוֹל הקוֹנגרס ירָשם – בּמקוֹם מסירת תוֹכן הדברים – “שפּריכט העבּרעאיש”. הרוֹשם לא היה זקוּק לעברית, ולא נדרש ממנוּ שירשוֹם גם את הדברים האמוּרים עברית. עצם הדיבּוּר העברי היה מן הדברים האֶכּסוֹטיים שבּהם הצטיין הקוֹנגרס כּמוֹ תרבּוּש, כּאיצטלה מזרחית ודוֹמיהם. והדוֹבר עצמוֹ התכּוון בּעיקר להפגנה לשוֹנית. והיוּ ימים שהקוֹנגרס שלנוּ ידע את מלחמת ה”קוּלטוּרה", אוֹתה מלה לוֹעזית בּלתי־מוּבנת וּמטילה אֵימים. והדברים הגיעוּ לידי כּך שסיעה שלמה, “הפרַקציה הדמוֹקרטית”, יצאה פּעם אחת דמוֹנסטרטיבית מהאוּלם בּגלל עלבּוֹנה של הקוּלטוּרה. ואחר כּך בּאוּ אמנם ימים שחברי “הפרקציה” נעשׂוּ קברניטי התנוּעה הציוֹנית, אך לידי שינוּי כּל־שהוּא בּעבוֹדה התרבּוּתית של ההסתדרוּת הציוֹנית לא הביאוּ. והיוּ אחר כּך קוֹנגרסים, שנתקבּלוּ בּהם החלטוֹת נאוֹת, החל מן ההחלטה על הלשוֹן העברית כּעל הלשוֹן האוֹפוציאַלית של הקוֹנגרס ועד ההחלטוֹת של השנים האחרוֹנוֹת החוֹזרוֹת וּמצַווֹת על הקמת מחלקה לחינוּך וּלתרבּוּת עברית בּגוֹלה. האמת ניתנה להיאמר, שכּמעט כּל ההחלטוֹת האלה נשארוּ על הנייר. בּזכוּת שני מוֹשבי הועד הפּוֹעל הציוֹני שנתכּנסוּ בּירוּשלים, אשתקד והשנה, זכינוּ אמנם לפרוֹטוֹכּוֹלים שנדפּסוּ עברית, את הפרוֹטוֹכּוֹל של הקונגרס הציוֹני נדפּס עד היוֹם גרמנית.

עכשיו כּשאנוּ בּאים לדבּר על התרבּוּת העברית בּקוֹנגרס אין זה בּגדר הפגנה. אדרבּא, עכשיו, כּשאנוּ אנוּסים לפרקים לדבּר בּקוֹנגרס לא עברית, הרי זה מצדנוּ מחוּץ לגדר הטבעי, קרבּן מתוך התחשבוּת יתירה עם מי שאינוֹ מבין עברית. וּבבוֹאי עכשיו לדבּר בּשאלוֹת הלשוֹן והתרבּוּת כּוָנתי לוֹמר, ראשית כּל, כּי שאלת העבוֹדה התרבּוּתית העברית נעשׂית (אשתמש בּשם שאליעזר בּן־יהוּדה קרא למאמרוֹ הראשוֹן) ל“שאלה לוֹהטת”, לשאלה שבּה משתקף עוֹמק הפּרוֹבּלימַטיוּת של דוֹר ההגשמה.

היוּ ימים והמדבּרים בּקוֹנגרסים או בּועידוֹת אחרוֹת בּשאלוֹת תרבּוּת היוּ מתכּוונים “למען יגדיל תוֹרה”. אינני מעיז להתכּוון להגדיל תוֹרה בּדבַרי, אוּלם אני מתכּוון להגדיל תוֹרה על ידי מעשׂים שיֵעָשׂוּ להבּא מטעם התנוּעה הציוֹנית.

כיצד עוֹמדת עכשיו אצלנוּ שאלת הלשוֹן והתרבּוּת העברית? זהוּ פּרק, אחד הפּרקים העיקריים, בּשאלת קליטת העליה. לאמיתוֹ של דבר, כּל ענין הציוֹנוּת בּימינוּ, כּל השאלוֹת הגדוֹלוֹת של התישבוּת, של פינַנסים, של משק עברי, של קרקע, אינן אלא שאלוֹת של קליטת עליה. אוּלם קליטת העליה יש לה לא רק בּחינה כּלכּלית, אלא גם בּחינה רוּחנית.

אפשר שיבוֹאוּ וישאלוּ אוֹתנוּ: על מה אתם נזעקים? הלא כּל העוֹלם כּוּלוֹ יוּדע שהעברית נמצאת עכשיו בּמצב של פּריחה, ואפשר למנוֹת כּמה וכמה תוֹפעוֹת המעידוֹת עדוּת נאמנה על צמיחה וגידוּל של הלשוֹן העברית וגם של הספרוּת העברית וגם גילוּיים אחרים של תרבּוּתנוּ. חלילה לי מהקטין את ערך ההישׂגים שלנוּ, אוּלם לצוֹרך עניני זה אקצר ואוֹמר: אכן, יש גידוּל, וגידוּל מפליא, אך קשים וּגדוֹלים הם חבלי הגידוּל. יש גידוּל של בּית־הספר העברי, שעוֹד בּראשית הציוֹנוּת היה הוּא עצמוֹ בּסימן־השאלה, ויש גידוּל של הדיבּוּר העברי, שעוֹד לפני שנים לא רבּוֹת היה ענין מפוּקפק למדי. ועכשיו, בּמקוֹם מנינים אחדים של דוֹברי עברית, יש רבבוֹת, ולא רבבוֹת אלא מאוֹת אלפים. ולא רק גידוּל כּמוּתי, יש גם שינוּי יסוֹדי בּטיב הדיבּוּר וּבטעם הדיבּוּר. אנשים כּמוֹ לילינבּלוּם, אחד־העם, מנדלי וּבּיאליק הבּיטוּ בּעין רעה על הדיבּוּר העברי של בּן־יהוּדה וחששוּ שהדיבּוּר העברי הזה יתן בּפינוּ שׂפה נלעגת, חסרת־שרשים וחסרת־חיוּת, מין אַשדוֹדית, ז’רגוֹן עברי. אי אפשר לוֹמר שהחשש הזה חלף כּליל, אך הדיבּוּר העברי כּבר איננוּ מהלך על קַבַּים. מתגלה בּלשוֹן סם שכּנגד בּרבּריזמים ודרכי דיבּוּר לקוּיים. מי שעוֹקב עכשיו אחרי הדברים האלה ימצא שהדיבּוּר העברי בּארץ הוֹלך ונעשה עברי יוֹתר, חיוּני יוֹתר, פּרוּדוֹת־לשוֹן ישנוֹת וחדשוֹת הוֹלכוֹת וּמתגלוֹת, והחיאָת הלשוֹן, יציקת חיוּת וטבעיוּת לעוֹרקיה, נעשׂית לא רק על ידי הבּלשן המיוּעד לכך, אלא על ידי כּוֹחוֹת מרוּבּים: על ידי האמן ועל ידי איש העבוֹדה והמלאכה, על ידי המוֹרה ועל ידי הילד, ועל ידי האשה. התעשרוּת והתעמקוּת לשוֹננוּ ניכּרת בּכל הפּינוֹת. מי שישווה מאמר פּוּבּליציסטי עברי הכּתוּב בּימינוּ למאמרים שהיוּ כּתוּבים לפני 30־20 שנה (איני מתכּוון לאבּירי הספרוּת, כּי אם ללשוֹן הרגילה בּמאמרים בּינוֹנים), מי שיבחין פּזמוֹן עברי ותרגוּם אחראי של ספר, ותרגוּם של קוֹמדיה בּשביל תיאַטרוֹן שלנוּ יראה בּאיזוֹ מידה התקדם הפּרוֹצס של תחיית הלשוֹן העברית. היא חדלה לגמגם. אנוּ מתחילים לדבּר ולכתוֹב כּן, ולא בּאֶספּרנטוֹ וּב“לשוֹן תרגוּם”, אלא בּשפה חיה ושרשית. וכן יכוֹלים אנוּ להתפּאר לא רק בּבית־ספר עברי שלם וּבגן־ילדים עברי, אלא גם בּבתי־ספר עליוֹנים: התכניוֹן בּחיפה והאוּניברסיטה בּירוּשלים, ואפשר גם להוֹסיף שהמוֹסד הממשלתי היהוּדי המכוּון למעֵין־השכּלה גבוֹהה בּארץ – “השיעוּרים למשפּט” – אף הוּא משתמש בּלשוֹן העברית.

יכוֹלתי להמשיך קו זה ולעבוֹר לגוֹלה וּלספּר שלפני עשׂרים שנה לא ידעה הגוֹלה בּית־ספר תיכוֹני עברי. ועכשיו יכוֹלים אנוּ למנוֹת כּמה וכמה, ויכוֹלנוּ להאריך ולמנוֹת לא רק רבבוֹת תלמידי בּית־הספר העברי השלם, אלא גם כּמה וכמה רבבוֹת, ואלוּלי יוֹתר מרבבוֹת, של נוֹער בּהחלוּץ וּבתנוּעוֹת נוֹער שוֹנוֹת שבּחלקם קנוּ לעצמם את ידיעת הלשוֹן, וּבחלקם הם נמצאים בּתוֹך הפּרוֹצס של מעבר לעברית. השיר והזמר הארץ־ישׂראל, וּבמקצת גם החוֹברת והעתוֹן הארץ־ישׂראלי, חוֹדרים גם לפינוֹת רחוֹקוֹת וּמרוּחקוֹת והם כּוָבשים את הנוֹער העברי. יכוֹלנוּ לציין שהעברית חוֹדרת עכשיו גם לפינוֹת שחשבנוּ אוֹתן לאבוּדוֹת. מי שיפתח גליוֹן של “יוּדישה רוּנדשוֹי” יפגוֹש שם פרקי לימוּד עברי, מי שיבקר בקיבּוּצי הכשרה בּגרמניה וּבמערב־אירוֹפּה וּבאמריקה יכּיר מה כּוֹחה של ארץ־ישׂראל להחדיר את קניניה הרוּחניים לגוֹלה. אך אין אני מתכּוון לשעשע את נפשכם בּתמוּנוֹת חלוֹם הקם ונהיה. אין אני מדבּר כּאן לזר בּל יֵדע, ואני פּטוּר מהסבּיר כּי כּמה דברים שהיוּ בּגדר הזיה לפני דוֹר אחד היוּ לעוּבדת חיים. רצוֹני להוֹרוֹת על המכשוֹלים והפּוּרענוּיוֹת הגדוֹלוֹת שמצאוּ את העם העברי בּתקוּפה זוֹ בּחייו התרבּוּתיים ואת השפּעתם החוֹזרת על הארץ.

לפני כּעשׂרים שנה כּשאחד־העם בּיקר בּארץ־ישׂראל ועשׂה את “סך־הכּל” שלוֹ, נדמה היה לוֹ, לשביעת רצוֹנוֹ, כּי “המרכּז הרוּחני” בּארץ מתחיל להתקיים, אף על פּי שהתנוּעה הציוֹנית־המדינית לא התכּוונה לכך. הוּא ציין כּמה סימנים קלוּשים של התהווּת סביבה רוּחנית בּארץ־ישׂראל והתחלת השפּעתה על הגוֹלה. לכאוֹרה, מאז ועד עכשיו גָדלה וחָזקה ארץ־ישׂראל והתבּצרוּ לאין ערוֹך אוֹתם הקנינים הרוּחניים והלשוֹניים והספרוּתיים אשר היוּ אז בּתחילתם, ואף על פּי כן, דוֹמה שמוּתר לוֹמר עכשיו כּי החלוֹם הזה של מרכּז רוּחני בּארץ־ישׂראל המשפּיע בּתוֹר כּזה על הגוֹלה, החלוֹם הזה נתבּדה. בּא אמנם דבר, אבל לא זה. אחד־העם בּמאמריו אוֹ לוינסקי תלמידוֹ בּאוּטוֹפּיה שלוֹ “מסע לארץ־ישׂראל בּשנת ת”ת", תיארוּ לעצמם את התגשמוּת חזוֹנם בּצוּרה אידילית למדי: היהוּדים בּעוֹלם יחיוּ בּשפע וּבשלווה, יהיוּ שייכים למעמדוֹת האמידים, וּמרוֹב טוֹבה, מתוֹך רוֹב תרבּוּת, מתוֹך צרכי הנשמה היתירה הלאוּמית שלהם יתגעגעוּ לארץ־ישׂראל, והארץ תשלח להם קרני אוֹרה ותעשיר את חייהם הרוּחניים. כּלוּם יש צוֹרך להדגיש שהחלוֹם הזה נתבּדה בּהחלט? לא שארץ־ישֹראל שוֹלחת קרני אוֹרה לגוֹלה השרוּיה בּרוֹב טוֹבה, כּי אם הגוֹלה הטוֹבעת והאוּמללה והנשמדת שוֹלחת קרני מישוּש לארץ־ישׂראל לבקש מפלט והצלה. ההבדל יסוֹדי. לא שארץ־ישׂראל היא עכשיו גוּלת הכּוֹתרת בּשביל הגוֹלה האמידה והעשירה, אלא ארץ־ישׂראל היא אי־ההצלה היחידי בּשביל המוֹני ישׂראל, הנמלטים על נפשם. לא שירי־ערשׂ האידיליים והמתוּקים מימי חיבּת־ציוֹן מבטאים את תוֹכן החיים היהוּדיים בּימינוּ, אלא הקריאה הקדוּמה: “צאי מתוֹך ההפכה”. והבּאים אלינוּ אינם יהוּדים מלאים וּגדוּשים תרבּוּת עברית, שעליהם הטיל אחד־העם את יהבוֹ ולא יהוּדים שאין חסר להם בּעוֹלמם אלא ההשלמה הרוּחנית־הלאוּמית העליוֹנה, כּי אם יהוּדים פּליטי חרב, פּליטי פּרעוֹת, פּליטי דלדוּל, “נשׂרפים”, נרדפים ועקוּרים, עקוּרים לא רק מזכוּיוֹתיהם וּממעמדם הכּלכּלי והחברתי, כּי אם עקוּרים משרשי התרבּוּת הלאוּמית, עקוּרים מהוָיה תרבּוּתית, נטוּלים כּל דבק תרבּוּתי שאיחד את פּזוּרי ישׂראל בּמשך תקוּפוֹת שלמוֹת ועשׂה אוֹתם חטיבה אחת. ועלינוּ לדעת: עם היהוּדים הנשׂרפים והעקוּרים הללוּ אנוּ מצוּוים לבנוֹת את ארץ־ישׂראל.

תבקרוּ את העליה כּמה שתבקרוּ (כּל עליה שקדמה רוֹאה בּחריפוּת יתירה את נגעי העליה שלאחריה), תגלוּ בּה כּל מיני חטאים וּמוּמים מכּל מיני בּחינוֹת – כּאלה הם היהוּדים, כּאלה הם הבּאים אלינוּ, וּבהם ואִתם עלינוּ לבנוֹת את הארץ.

וּשאלתנוּ הלוֹהטת היא: כּיצד נעשׂה אוֹתם לעם? זוֹהי שאלת ההכשרה. היא הטרידה אוֹתנוּ גם בּהיוֹתנוּ מעטים. אחד־העם תבע “הכשרת הלבבוֹת”, אלא שלא מצא נוֹשׂא סוֹציוֹלוֹגי מסוּים בּעם להכשרת־לבבוֹת זוֹ. בּאָה אחר כּך העליה השניה והיא היא אשר מתוֹך נסיוֹנה וסבלוֹתיה הגיעה לידי הכּרת הצוֹרך בּהכשרה: הכשרה גוּפנית, הכשרה מקצוֹעית בּעבוֹדה והכשרה עברית ותרבּוּתית. עם ראשית העליה השלישית קמה תנוּעת החלוּץ שזה בּעצם תכנה: הכשרה ויצירת כּלים לכך. עכשיו אנוּ עוֹמדים בּראשית עליה המוֹנית, אנוּ מאמינים שאין זה מרוֹם־העליה, שהארץ צריכה לעליה גדוֹלה יוֹתר ושהעם צריך לעליה גדוֹלה יוֹתר, עליה המוֹנית מחַייבת הכשרה המוֹנית, והשאלה היא בּמה נפגוֹש עליה זו? המוֹנים אלה נטוּלי שרשים עברים, בּרוּבּם מעוּטי־תרבּוּת בּכלל, מחוּסרי הכנה נפשית לקראת גוֹרלנוּ ותפקידנוּ בּארץ, – מה נעשׂה ולא יהיוּ לנוּ לרוֹעץ, מה נעשׂה להם כּדי שיתערוּ בּתוֹכנוּ ויצטרפוּ לבּוֹנים?

ולא הרי העליה ההמוֹנית עכשיו כּהרי העליה הראשוֹנה ושניה. אז עדיין היה העם היהוּדי בּהמוֹניו הגדוֹלים, מחוּץ לחלקים קטנים שנשבּוּ לטמיעה, חי את חייו המסרתיים, עדיין היה קיים “החדר” העברי, החינוך העברי העממי, וההוי היהודי היה עדיין בּרוֹבּוֹ יוֹנק משכבוֹת תרבּוּת עמוּקוֹת. עכשיו המצב שוֹנה לגמרי. בּיננוּ וּבין העליוֹת הקוֹדמוֹת רוֹבצת מלחמת־העוֹלם והיא חפרה חריץ עמוֹק שאין למלא אוֹתוֹ, כּמה אמוּנוֹת תמימוֹת שהיוּ לנוּ לפני המלחמה נשמדוּ כּליל. לפני דוֹר אחד היה מקוּבּל בּעוֹלם הלאוּמי וגם בּעוֹלם הציוֹני שסכּנת האַסימילַציה אינה חלה בּעצם אלא על הקיבּוּצים היהוּדים, מעוּטי האוּכלוֹסין, שבּארצוֹת המערב. אלה, מתוך היוֹתם מוּעטים בּין הרבּים, לא יכלוּ לעמוֹד בּפני אוֹר האֶמנסיפּציה, אבל אנחנוּ, ההמוֹנים הגדוֹלים בּמזרח אירוֹפּה, שהיוּ, כּמוֹ שאָמרוּ אז, בּגוּשים “קוֹמפּקטיים”, שם בּמקוֹם שישנה צפיפוּת יהוּדית וּדביקוּת עממית, שם ודאי ימָצא הכּוֹח לעמוֹד בּפני ההתבּוֹללוּת. באָה המלחמה ותוֹצאוֹתיה ועשׂוּ את האמוּנה הזאת אילוּזית־שוא. היהדוּת המזרחית קוֹדם כּל נתוּנה בּצפּרני התבּוֹללות חדשה, מאוֹנס וּמרצוֹן. בּא החזיוֹן הטרגי, אוּלי הטרגי בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת ישׂראל: השמד הלאוּמי הכּפוּי על היהדוּת הרוּסית, עקירתה מחיי האוּמה בּכללה וּמקרקע התרבּוּת העברית. אוֹתוֹ השבט אשר לו החלק העיקרי בּיצירת הספרוּת העברית החדשה והוּא נתן את הכּוֹחוֹת העיקריים לתנוּעת התחיה. אוֹתוֹ השבט שנתן לנוּ את גאוֹן השירה העברית בּימינוּ ואת גדוֹלי המחשבה הלאוּמית של תקוּפתנוּ, הוּא נמצא זה ט“ו שנים בּמצב של אַסימילַציה מאוֹנס. אפשר לחלקים ממנוּ נטמעים לתיאבוֹן, כּמוֹ בּכל קיבּוּץ יהוּדי שנפתחים לפניו שערי ה”זכוּיוֹת“, אך הכּלל הנהוּ קרבּן אילם של אַסימילַציה הכּפוּיה עליו בּאכזריוּת־זדוֹן. והקיבּוּצים היהוּדים הגדוֹלים הקיבּוּץ הפּוֹלני, הרוֹמני, הליטאי והקַרפַּטוֹ־רוּסי, בּאיזה מצב הם נמצאים עכשיו? קשה לקרוֹא לזה אסימילציה בּמוּבן המקוּבּל. רגילים היינוּ לאחד את המוּשׂג התבּוֹללוּת עם הצטרפוּת לתרבּוּת אירוֹפּה, עם השׂכּלה גבוֹהה יוֹתר. אך יש טמיעה שכּוּלה בּוּרוּת ועם־הארצוּת, טמיעה הכּרוּכה בּחוֹסר השׂכּלה וּבערוּת. הטמיעה האוֹכלת עכשיו את הקיבּוּצים היהוּדים הגדוֹלים איננה כּרוּכה בּאֶמנסיפּציה, בּהתעלוּת כּכּלית ותרבּוּתית. כּל עיקרה הוּא: דֶנציוֹנליזציה, עקירת המוֹני ישׂראל מהוָיתם הלאוּמית. העם השליט אינוֹ רוֹצה בּנוּ מבּחינה כּלכּלית ודוֹחף אוֹתנוּ החוּצה אוֹ למחשכּי הגיטוֹ, ועם זה הוּא שוֹלל מאתנוּ את האפשרוּת של חיים רוחניים עצמיים. אינני עוֹסק עכשיו בּסקירה מַקיפה על המצב, והנני מסתפּק בּקוים אחדים. היהדוּת הפּוֹלנית, שלפני דוֹר אחד היתה כּוּלה חניכת החדר העברי, ולוּ גם בּצוּרוֹתיו הפּגוּמוֹת בּיוֹתר, מוֹסרת עכשיו מאתים אלף ילדים לבתי־ספר פּוֹלנים. תעברוּ בּקרפּטוֹ־רוּס, בּמוֹלדת החסידוּת הפּרימיטיבית בּיוֹתר, ותמצאוּ שם את רוֹב ילדי ישׂראל, ילדים מגוּדלי פּיאוֹת ארוּכּוֹת וחוֹבשי־כּיפּוֹת, ילדים שהוֹריהם הם חסידים ממוּנקַטש, ואלה אוּלי לוֹמדים עם ה”רבּי" שעה אחת בּיוֹם, אבל את חינוּכם כּביכוֹל, את השׂכּלתם האלמנטרית, הם מקבּלים בּבתי־ספר נכרים. וקיבּוּץ עלוּב זה איננוּ אחיד גם בּטמיעתוֹ. תמצאוּ בּוֹ ילדים ששׂפת לימוּדם מַדיָרית, וילדים שבּית־ספרם הוּא צֶ’כי, וגם ילדים המקבּלים את חינוּכם בּלשוֹן… רוּסית בּדיאַלקט של שבט רוּסי נידח. ואין זוֹ שאלת הלשוֹן בּלבד. הלשוֹן היא בּשבילנוּ המַפתח לקנינים הרוּחניים של האוּמה. ובשביל הדוֹר הצעיר המתחנך בּעברית נעשׂית הלשוֹן העברית גם מַפתח לתרבּוּת האנוֹשית הכּללית, לתרבּוּת העבוֹדה, לתרבּוּת היוֹצרת נכסי רוּח חדשים. לחלקים גדוֹלים בּישׂראל אין הטמיעה בּימינוּ פּוֹתחת שערי השׂכּלה ודעת, ואין להם צינוֹר אחר לתרבּוּת האנוֹשית מלבד השׂפה העברית.

אם סבוּרים אתם שהסכּנה היחידה הצפוּיה לשלמוּתוֹ התרבּוּתית של הישוּב היא בּעליה ההמוֹנית הזאת, הרי אתם טוֹעים. הארץ עצמה, למרוֹת כּל הישׂגינוּ, נוֹשאת סכּנוֹת איוּמוֹת. מפלצת ההתיַוונוּת מאַימת עלינוּ בגלגוּלים חדשים. גם בּית־הספר העברי, גם חֶבֶר הסוֹפרים שלנוּ, גם העתוֹנוּת העברית, גם התיאַטרוֹן העברי, אינם משנים את הרוֹשם הכּללי: בּבל לשוֹנוֹת. אפשר טבעי הדבר, כּשם שהוּא טבעי בּערי־נמל וּבארצוֹת המכניסוֹת מהגרים, אך אין הסכּנה פּוֹחתת בּגלל זה. תשאלוּ, מי משַוה לארץ דמוּת זוֹ של בּבל לשוֹנוֹת? והתשוּבה היא כּמוֹ בּימים קדוּמים: יד החוֹרים והסגָנים בּמַעל ראשוֹנה. דוקא השכבוֹת המסוּדרוֹת בּיוֹתר, הפּקידוּת הגבוֹהה, לא רק הפּקידוּת הממשלתית הגבוֹהה, אלא גם פּקידוּת ציוֹנית גבוֹהה, וראשי חברוֹת וּמנהלי מוֹסדוֹת – ידם בּיצירת אוֹתה האַתמוֹספירה הצוֹררת להתהווּת תרבּוּת עברית. יוֹתר משיש בּה מן הבּוּרוּת ועם־הארצוּת יש בּה מן הסנוֹבּיוּת. עוֹד מעט והלשוֹן העברית בּארץ תישאר שׂפתן של השכבוֹת “הנמוּכוֹת”, של העדוֹת הנידחוֹת, של בּני הכּפר, של אנשי העמקים. אלה היחידים ישמרוּ לה אמוּנים בּתוֹך אוירה כּללית של ליבנטיניוּת, קַריֶריזם וּסנוֹבּיוּת. השׂפה תוּדח לחקלאוּת והשכבוֹת העליוֹנוֹת והחשוּבוֹת תהיינה תפוּסוֹת לשבעים תרבּוּיוֹת, היוֹצרוֹת בּארץ אוירה של חוֹסר כּל תרבּוּת, של תלישוּת רוּחנית, אדישוּת ויהירוּת. אנוּ כּבר מתקרבים בּארץ לסוּלם תרבּוּתי אשר בּשלַבּיו התחתוֹנים ילדים עזוּבים וּמחוּסרי־חינוּך בּמספרים מפחידים וראשוֹ מגיע לשכבוֹת עליוֹנוֹת, מחוּסרוֹת־תרבּוּת ועשירוֹת־תרבּוּת, אך חסרוֹת זיקה למלאכת הבּנין, לחיי הישוּב ולחיי העם, מרוּבּוֹת־צרכים, אלא שאין להן צוֹרך בּתרבּוּת העברית המקוֹרית, ואין להן קשרים עם היחידים והציבּוּרים היוֹצרים את תרבּוּת החיים העברים בּארץ.

סכּנוֹת מרוּבּוֹת אוֹרבוֹת לנוֹער העברי הארץ־ישׂראלי, בּחלקוֹ הגדוֹל אינוֹ מסתפּק בּאפשרוּיוֹת החינוּכיוֹת שיש לוֹ בּארץ, והוּא נוֹשׂא את עיניו ל“השתלמוּת” בּחוּץ־לארץ. מַשמעוֹ של הדבר: קריֶריזם, בּריחה מהתפקידים הקשים שהארץ מציגה ליהוּדי הצעיר, השתמטוּת מן החיים הפּשוּטים שהאָרץ מאַפשרת. רדיפה זוֹ אחרי “השתלמוּת” מתישבת יפה עם התנפּחוּת ודלוּת רוּחנית. תעברוּ בּבירוֹת אירוֹפּה ותמצאוּ בּכל מקוֹם קוֹלוֹניוֹת גדוֹלוֹת של צעירים וּצעירוֹת מארץ־ישׂראל, גוֹמרי בּתי־ספר תיכוֹנים, ואפרוֹחים שיצאוּ מקנם בּטרם העמיקוֹ שרשים בּחיי הארץ, בּמאמציה, בּספרוּתה! בּאמתחתם מעט סיסמאוֹת פּטריוֹטיוֹת, אבל אינם מוּכנים כּלל וּכלל לקבּל על עצמם את העוֹל שארץ־ישׂראל מטילה. מה יהיה ערכּם כּשישוּבוּ?

ואין אתה עוֹמד על מצבנוּ התרבּוּתי בּארץ־ישׂראל, אם לא תעמוֹד על מצבוֹ של היוֹצר העברי. אי אפשר שלא לציין את הסתירה העמוּקה בּין הגיאוּת הכּלכּלית של הארץ, הניכּרת כּל כּך בּמצבה של האינטליגנציה המקצוֹעית (עוֹרך־דין, רוֹפא, מהנדס), לבין מצב האנשים אשר הקדישוּ את עצמם ליצירה עברית, אם יצירת ספרוּת עברית ואם יצירת תיאַטרוֹן עברי, אם טיפּוּל בּמוּסיקה עברית, ואם מדע עברי. על אלה אפשר להמשיל: “כּל העוֹלם אינוֹ נזוֹן אלא בּשביל חנינא בּני”, וחנינא זה אין לוֹ אפילוּ קב החרוּבים. בּאוֹתוֹ זמן שהארץ משמשת כּלי־קיבּוּל לרבבוֹת אדם וּמשלמת בּעין יפה לכמה וכמה בּעלי־מקצוֹעוֹת, משלמת הרבּה יוֹתר ממה שמוּתר לעם עני לשלם, ואפילוּ סוֹפר עברי בּמידה שנכנס לעבוֹדת תרגוּם אוֹ הוֹראה, אוֹ פּקידוּת, יכוֹל למצוֹא מחיה, הרי האמן העברי הנשאר נאמן בּקשיוּת־עוֹרף ליצירה המקוֹרית שלוֹ – אין לוֹ גוֹאל. הוּא היתוֹם היחיד בּזמננוּ בּחברה העברית בּארץ. זה הכּלל: כּל מי שקשר את עצמוֹ קשר־אמת עם היצירה העברית אין לוֹ אוֹתה האחיזה בּארץ שיש לכל אדם אחר. ואין תימַה בּדבר, הלא חלקים גדוֹלים בּישוּב, ודוקא החלקים האמידים והמסוּדרים שבּקרבוֹ, אין להם כּל צוֹרך בּיצירה זוֹ.

מי יקבּל על עצמוֹ לשנוֹת את המצב? מי יקח על עצמוֹ את הדאָגה לטיב העליה, להכשרה תרבּוּתית המוֹנית בּגוֹלה, לחינוּך יוֹתר עמוֹק של העם, לטיפּוּח הספרוּת העברית וּשאר ענפי היצירה העברית? יש אוֹמרים: הסתדרוּת מיוּחדת, מַקבּילה להסתדרוּת הציוֹנית. בּעלי הזכּרוֹן יזכּרוּ שבּועידת מינסק הציע אחד־העם להקים הסתדרוּת מיוּחדת וּמַקבּילה לעניני תרבּוּת. מאז ועד היוֹם חוֹזר הרעיוֹן בּלבוּשים שוֹנים, מכריזים עליו בּלי הרף, מקימים בּשבילוֹ בּמוֹת. לאחר ועידת מינסק היוּ קוֹנפֶרנציוֹת בּהאג, בּבּרלין ושוּב בּבּרלין – לפני המלחמה, ואחריה שוּב מוֹעצוֹת וּמוֹעצוֹת, ועד להכרזת “בּרית עברית עוֹלמית”, וּתביעה בּלתי פּוֹסקת: הבוּ לנוּ קוֹנגרס עברי! לאחר עשׂרוֹת שנים של הצעוֹת והכרזוֹת ונסיוֹנוֹת אלה, מוּתר להעיד שהבּרכה לא היתה שרוּיה בּהם. אילוּ אפשר היה לבנוֹת תרבּוּת עברית בּרזוֹלוּציוֹת, בּתביעוֹת, בּהתמרמרוּת על ההסתדרוּת הציוֹנית, היתה התרבּוּת העברית מזמן בּנוּיה על תלה, אך מה שנוֹצר עד עכשיו הוּא פּרי עמל יחידים וּקבוּצוֹת על הקרקע שנחרש על ידי התנוּעה הציוֹנית. וּמעט, מעט מאד, יש לזקוֹף לזכוּתן של מוֹעצוֹת והסתדרוּיוֹת “עוֹלמיוֹת”. דוֹמה שאין מכּירים עדיין אצלנוּ שהסתדרוּיוֹת לאוּמיוֹת וקוֹנגרסים לאוּמיים אינם מן הדברים הנעשׂים בּידים. בּימינוּ יש הרבּה אנשים הנמשלים לאוֹתוֹ חוֹבש פּיקח ש“ידע” כּי לאמיתוֹ של דבר הלא אין כּלל דוֹפק. נתרבּו אצלנוּ החובשים־הפּיקחים, מאמינים שאם יעמידוּ פּנים נאמין להם. הפּיקחים הללוּ אינם יוֹדעים שיש מאוֹרעוֹת היסטוֹריים שאינם ניתנים לחיקוּי, וגילוּי־שכינה אינוֹ נעשׂה בּידים. הקוֹנגרס הציוֹני של הרצל וההסתדרוּת הציוֹנית שנוֹצרה על ידוֹ הרי הם בבחינת הוֹפעה חד־פּעמית בּהיסטוריה, וכל חיקוּי לה לא יִצלח. אוּלי קראתם את “אַלוּף בּצלוּת ואַלוּף שוּם”, של בּיאליק, הראשוֹן שהכניס בּצל למדינה נחל כּבוֹד ותפארת, השני שהתקנא בּוֹ, קנאה שמביאה לידי חיקוּי, והכניס שוּם לאוֹתה מדינה – היה לצחוֹק. והמזכּים אוֹתנוּ בּקוֹנגרסים חדשים וּבהסתדרוּיוֹת לאוּמיוֹת חדשוֹת, מוֹכיחים שאינם יוֹדעים יראת־הכּבוֹד מהי.

אין גוֹאל אחר לתחייתנוּ התרבּוּתית אלא התנוּעה הציוֹנית. היא עצמה. ממנה ידָרש, והיא סוֹף סוֹף תיעָנה. ההסתדרוּת הציוֹנית גם בּלא יוֹדעים וגם שלא בּמתכּוון נעשׂתה לגוֹרם המַפרה בּיוֹתר את התרבּוּת העברית. הרצל זה, ששאל שאלת תם: “תרבּוּת עברית מהי?” ואשר חשש כּל כּך להכנסת הויכּוּחים על התרבּוּת העברית לציוֹנוּת, מי כּמוֹהוּ הכשיר קרקע בּשביל תרבּוּת עברית? איננוּ יכוֹלים לתאר לעצמנוּ כּלל את צמיחת ספרוּתנוּ החדשה, את דוֹרם של פיאֶרבּרג, בּיאליק, בּרדיצ’בסקי וטשרניחוֹבסקי ועד בּרנר, אילמלא ההוֹפעה של הציוֹנוּת הפּוֹליטית. זה כּוֹחה של תנוּעה ציבּוּרית גדוֹלה. קיימים קשרים עמוּקים, סמוּיים מן העין, בּין תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת גדוֹלוֹת לבין היצירה הרוּחנית. קשר עמוֹק כּזה קיים בּין תנוּעת העבוֹדה העברית לבין צמיחת התרבּוּת העברית של ימינוּ. הפּוֹעל העברי, מראשית התהווּתוֹ בּארץ, נעשׂה המשען הנאמן בּיוֹתר ללשוֹן ולתרבּוּת העברית, ולא רק כּקוֹרא וּכמעריץ וּכתוֹמך, כּי אם גם כּיוֹצר קרקע פּוֹרה בּשביל היצירה הרוּחנית, כּיוֹצר ערכים רוּחניים.

נכוֹן הדבר שהתנוּעה הציוֹנית חטאה הרבּה. היא חטאה, כּמוֹ כּל התנוּעוֹת הפּוֹליטיוֹת כּמעט, שהן משמשוֹת את העליה הרוּחנית בּאַקראי, שלא בּמתכּוון, שלא בּהכּרה בּרוּרה, ואינן מקדישוֹת לפּעוּלה התרבּוּתית את המקוֹם הראוּי לה. מכאיב היה לפגוֹש בּראש התנוּעה הציוֹנית סוּג אנשים שבּכל מסירוּתם הציבּוּרית נשארוּ זרים לאוֹת עברית, כּשם שמכאיב היה לראוֹת אנשים אשר להם שרשים עמוּקים בּתרבּוּת עברית, אלא שהם גוֹרסים שיטת “שתי רשוּיוֹת”: עסקנוּת ציבּוּרית לחוּד וחיי תרבּוּת לחוּד. שיטה זוֹ של שתי רשוּיוֹת צריכה לעבוֹר מן העוֹלם. וגם חסידי התרבּוּת העברית, הרוֹצים להפריד בּין התנוּעה הציוֹנית וּבין התנוּעה העברית וּמאמינים כּי על ידי זה שנקים כּלים נפרדים לעבוֹדה תרבּוּתית עברית נתקן את המצב – אינם מסייעים לתיקוּן המצב.

ההגיוֹן התיאוֹרטי יכוֹל להפריד חזיוֹנוֹת היסטוֹריים לחלקיהם, אך ההיסטוֹריה עצמה היא סינתיטית. קיימים אוֹ היוּ קיימים “ציוֹנים־בּלתי־עברים” וגָלוּתיים וטריטוֹריאַליסטים־ עברים. אך אלה אינם אלא חזיוֹנוֹת אישיים, ולא חברתיים. הם אינם מבטאים את ההתפּתחוּת ההיסטוֹרית. ההיסטוֹריה לא נתנה לנוּ חוֹפש הבּחירה לגבּי הארץ וּלגבּי הלשוֹן, והיא גם איננה מסכּימה להפרדה “ההגיוֹנית והמציאוּתית” בּין התנַערוּתנוּ המדינית והחברתית לתקוּמתנוּ התרבּוּתית.

אינני מתכּוון להתווֹת בּקוֹנגרס הזה תכנית מַקיפה של אוֹתה הפּעוּלה התרבּוּתית שעמנוּ נזקק לה ושארץ־ישׂראל נזקקת לה בּימינוּ. אילוּ גיליתי לכם כּל מה שאני נוֹשׂא בּליבּי הייתי בּעינכם כּשָר בּשירים על לב רע. אני רוֹאה עצמי פּטוּר מלהביא עכשיו לפניכם את רשימת כּל הדברים הניתנים בּכלל להיעשוֹת, מפּני שאני מביא בּחשבּוֹן את צמצוּם כּוֹחוֹתינוּ ואת מיעוּט אמצעינוּ בּשעה זוֹ. אוּלם מאמין אני כּי אם נגש לעבוֹדה יצמחוּ הכּוֹחוֹת ויתרבּוּ האמצעים. אֶמנה כּאן רק את הדברים העיקריים שבּהם אנחנוּ מוּכרחים להתחיל מבּלי לדחוֹת. ראשית, ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לקבּל על עצמה אוֹתם הצרכים התרבּוּתיים הלאוּמיים שאינם יכוֹלים להיעשוֹת אלא על ידי כּוֹח מַמלכתי. גידוּלוֹ של הישוּב יוֹצר תנאים נוֹחים לצמיחת הספרוּת והעתוֹנוּת והתיאטרוֹן בּארץ. התהווּתה של שכבה מעוֹרה בּלשוֹן וּבתרבּוּת העברית, שכבה ההוֹלכת וּגדלה – סוֹפרים, מוֹרים וגננוֹת, פּוֹעלים, נוֹער – יוֹצרת צרכים ואפשרוּיוֹת כּאחד. מן הצרכים יש העלוּלים להתמלא בּכוֹחוֹת הקהל הארץ־ישׂראלי, ואינם טעוּנים אלא יד ממריצה וּמכַוונת, ויש היכוֹלים להיעשׂוֹת רק על ידי המדינה העברית, כּלוֹמר, ההסתדרוּת הציוֹנית. יש מפעלים מוֹנוּמנטליים שאנחנוּ חוֹלמים עליהם זה משנים. עכשיו כּבר אינם בּגדר של לוּכּסוּס, אלא בּגדר צרכים חיוּניים לישוּב ולדוֹר הצעיר הגָדל בּארץ. איננוּ יכוֹלים להשאיר אוֹתוֹ בּגלוּת רוּחנית וּבליבנטיניוּת, ולא נוּכל לשלוֹח אוֹתוֹ לקבּל את השׂכּלתוֹ היסוֹדית בספרוּיוֹת לוֹעזיות.

דוּגמאוֹת אחדוֹת. אֶנציקלוֹפּדיה גדוֹלה, אֶנציקלוֹפּדיה עברית וּכללית כּאחת, שלפני כּחמישים שנה הוּחל בּה – רק הוּחל – בּוַרשה ושאוֹתה תבע מר סוֹקוֹלוֹב, ושדוּבּר עליה כּפעם בּפעם. עכשיו היא חשוּבה לא בּשביל קוֹרא עברי יקר, אלא בּשביל הדוֹר הצעיר. היא צריכה לשמש מוֹסד־השלָמה למה שהוּא למד בּבית־הספר. הקמת מפעל גדוֹל זה פיּרוּשוֹ: ריכּוּז חֶבֶר עוֹבדים מדעיים וספרוּתיים, לברכה לארץ וּלתרבּוּתנו. ענין שני – מלוֹן עברי מדעי.

ואזכּיר רק בּקצרה את מפעל הכּינוּס אשר בּיאליק בּיקש להקדיש לוֹ את חייו והדבר לא עלה בידיו, בּאשמתנוּ. הוּא נתן לנוּ את ספר האגדה, וכל השאר עדיין מחכּה לגוֹאלים; וּבמוּשׂג כּינוּס אין אני מתכּוון לספרוּת העתיקה בּלבד, אלא גם לספרוּת החדשה. דוֹמה ששוּם אחד מגדוֹלי סוֹפרינוּ – מרמח"ל, למאפּוּ וּסמוֹלנסקין, ועד הסוֹפרים המפוּרסמים בּיוֹתר שבּדוֹרנוּ, לא זכוּ לכינוּס הגוּן, מתוֹך ידיעה ואהבה וכבוֹד.

וּבהקבּלה לכּינוּס – תרגוּם. כּוָנתי לא לתרגוּם שוּקי הנעשׂה בּשביל לסַפּק את הדרישה לחוֹמר־קריאה קל, אלא לתרגוּם של ספרוּת קלַסית עוֹלמית, של דברי שירה וּמדע, נכסי עוֹלם. וכן מתכּוון אני ליצירת ספרוּת מדעית בּעברית. יש לקרוֹע על אוֹתה עוּבדה מבישה שחיים וּפוֹעלים בּארץ מאוֹת אנשי־מדע בּטכניקה, בּחימיה, בּרפוּאה, בּמדעים חברתיים – הם שוֹלחים את לחמם על פּני מים רבּים, הרחק מגבוּלנוּ רוֹב חכמי ישׂראל היוֹשבים בּארץ מפרסמים את מחקריהם בּחוּץ־לארץ, בּשפוֹת לוֹעזיוֹת. וּמתכּוון אני גם לטיפּוּח היצירה המקוֹרית בּשלבּיה העליוֹנים ולגאוּלת היוֹצר מתנאי השעבּוּד והניווּן שהוּא נתוּן בּהם עכשיו.

עד כּאן התפקידים המרכּזיים הארץ־ישׂראליים.

אוּלם אני מתכּוון גם לעבוֹדה תרבּוּתית בּגוֹלה. ושל לתת מקום לתקוות מופרזות: עבודת התרבות בגולה היא כל כך רחבה וכל כּך מתבּוֹססת בּדלוּתה, שאין בידינוּ כּלל וּכלל לספּק כּיום הזה את צרכי הגוֹלה. עם כּל הכּרתנוּ בּערך בּית־הספר העברי בּגוֹלה וּבערך הגדוֹלוֹת שעשׂה למען הארץ, למען העליה וּלמען החלוּץ וּלמען תנוּעת הנוֹער העברי, אין לנוּ כּל אפשרוּת לקבּל עלינוּ את העוֹל החמרי של בּתי־הספר בּגוֹלה. וּלוַאי שיספּיקוּ כּוֹחוֹתינו בּשביל תמיכה מרכּזית, בּשביל המצאת אינסטרוּקטוֹרים ארץ־ישׂראליים, מוּמחים פּדגוֹגים, שליחינוּ המחנכים שיבקרוּ בּכל בּית־ספר בּגוֹלה שירצה להשתמש בּעזרתנוּ, בּין שהוּא עברי בּשלימוּתוֹ, בּין שהוּא עברי למחצה. כּל בּית־ספר שיהיה מוּכן לקבּל את ההשפּעה החינוּכית של ארץ־ישׂראל, שיחפּוֹץ לשלוֹח את מוֹריו לארץ־ישׂראל בּשביל להשתלם בּסמינַריוֹנים, שירצה להשתמש בּספרי לימוּד ושימוּש והדרכה שנוֹציא בּשבילם – כּל אלה יהיוּ ראשים ליהנוֹת מעזרתנוּ.

וחפצתי להבהיר כּאן נקוּדה אחת: עלינוּ לכוון את פּנינוּ קוֹדם כּל אל המוֹרה, אל המוֹרה העברי שחטאנוּ לוֹ ועזבנוּהוּ לנפשוֹ. אם אין אנחנוּ עשירים כּל כּך שנוּכל לסַפּק את צרכי הילד העברי, צרכי בּית־הספר העברי בּגוֹלה, הרי נדאג לפחוֹת למוֹרה העברי, לחַזק את ידיו, להרים את קרנוֹ וּלהרים את רמתוֹ המקצוֹעית והרוּחנית והחברתית. כּלל המוֹרים העברים יש לוֹ זכוּיוֹת גדוֹלוֹת בּתנוּעת התחיה, אך לא מעט יש לזקוֹף גם לחוֹבוֹ. זכוּרים לטוֹבה כּל אוֹתם המלמדים מן הנוּסח הישן והמוֹרים מן הנוּסח החדש שנתנוּ כּל כּך הרבּה להקמת דוֹר עברי. ולא יכוּפּר לכל אלה – ואם גם גדוֹלוֹת זכוּיוֹתיהם בּשטחים אחרים – שהשׂניאוּ על תלמידיהם את העברית. ואם רוֹצים אנוּ בּחידוּש הפּעוּלה התרבּוּתית וּבהרמתה, תפקידנוּ הראשוֹן הוּא: חינוּך המוֹרה העברי, “השבּחת הגזע” והרמת קרנוֹ. צריך שיכּירוּ אצלנוּ בּחשיבּוּת החלוצית של תפקיד המוֹרה.

נקוּדה שניה: הכשרה תרבּוּתית המוֹנית. מה שנעשׂה עכשיו בּדלוּת כּזאת, בּחוֹסר כּוֹחוֹת וּבחוֹסר אמצעים בּ“החלוּץ” – טעוּן הרחבה, הדרכה ועזרה. וכן בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער. וגם בּהסתדרוּיוֹת הנשים.

כּיצד יעָשׂוּ הדברים האלה? בּאיזה אמצעים יעָשׂוּ? רצוֹני לענוֹת בּגילוּי־לב: אילוּ היה הדבר תלוּי בּי, אילוּ היוּ ההסתדרוּת הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה מוּכנים לכך הייתי מביא לקוֹנגרס הזה הצעה בּרוּרה: קרן שלישית, קרן לתרבּוּת עברית. ואין כּל אפשרוּת לפתוֹר את שאלוֹת עבוֹדתנוּ התרבּוּתית פּתרוֹן ממש בּלי קרן תרבּוּת. כּשם שיש לנוּ קרן לקרקע, כּשם שיש לנוּ קרן להתישבוּת, כּך הכרחית לנוּ קרן־תרבּוּת. לצערי הרב, למדתי מתוֹך התענינוּתי בּשאלה זוֹ שאיננוּ ראוּיים עדיין למעשׂה רב ושלם זה. עדין רוֹב העסקנים הציוֹנים שלנוּ חיים בּאוֹתם המוּשׂגים שפּעוּלה אחת צרה וחברתה, והם סבוּרים כּדויד פרישמן, שישנוֹ רק רוּבּל אחד, והוּא מסתוֹבב בּכל מקוֹם, ואם אַתה נוֹתן אוֹתוֹ כּאן לא יגיע למקוֹם אחר. אני כּשלעצמי שוֹלל את ההשקפה הזאת. מאמין אני שישנם מַעינוֹת חתוּמים בּאוּמה ויש לגַלוֹתם. והמים יפרצוּ. יש נימים שוֹנוֹת וצריך לנגוֹע בּהן. מה שחסר לתנוּעה הציוֹנית זה לא תוֹרמים ונוֹתנים, אלא מְעַשׂים, מאַספים ותוֹבעים. השליח הטוֹב של הקרן הוּא לא רק גוֹבה, הוּא גם מחנך וּמקיץ נרדמים. מאמין אני שאם התנוּעה הציוֹנית תעמיס על עצמה עוֹד תפקיד גדוֹל, תמצא בּזכוּת זוֹ אנשים חדשים אשר יתחנכוּ לתפקיד זה וישׂאוּ בּעוֹל.

כּיון שאינני מעוּנין בּויכּוּחים אלא בּמעשׂים, בּהתחלת מעשׂים אשר יוֹבילוּ למטרה, הריני אנוּס להסתפּק הפּעם בּהצעת פּשרה – לא בּהצעת פּשרה שתמסוֹר את הענין לוַעדה, כּרגיל אצלנוּ, כּי אם בּפשרה שתטיל עלינוּ התחייבוּיוֹת מסוּימוֹת, ולוּ גם בּלתי־מספּקוֹת.

כּל עוֹד אין לנוּ קרן־תרבּוּת, אשר תרכּז את כּל הפּעוּלה התרבּוּתית של ההסתדרוּת הציוֹנית – עלינוּ לבקש להפעיל את המוֹסדוֹת הקיימים, וּלהקים מה שכּבר התחייבנוּ עליו ולא קיימנוּ.

המוֹסד האחד הוּא מוסד בּיאליק. זכוּת היא לאֶכּסקוּטיבה הזאת שהקימה מוֹסד זה, ראשון בּמינוֹ בּתנוּעתנוּ. המוֹסד השני, שעדיין איננוּ קיים אף על פּי שהוּחלט עליו בּכמה קוֹנגרסים, הוּא המחלקה המפוּרסמת לתרבּוּת וחינוּך. נוֹסיף לכך שגם מחלקת האִרגוּן של ההסתדרוּת הציוֹנית איננה צריכה לטפּל בּחיים האַדמיניסטרטיביים בּלבד, אלא שעליה מוּטלים גם תפקידים של חינוּך המוֹנים ותעמוּלה כּוֹבשת וּמעמיקה – והיוּ לנוּ גרעינים ראשוֹנים לפעוּלה תרבּוּתית ממשית.

מנַין יבוֹאוּ האמצעים? כּל עוֹד אין הסכּמה מטעם הקרנוֹת הלאוּמיוֹת להקמת קרן שלישית הרי הן חייבוֹת לשׂאת בּעוֹל. השנה הקציבה קרן־היסוֹד חמשת אלפים לירוֹת בּשביל מוֹסד בּיאליק. עכשיו החליטה ההנהלה הציוֹנית שתפנה גם לקרן הקימת וּלמחלקת האִרגוּן שכּל אחת מהן תשתתף בּמוֹסד בּיאליק. יש להרחיב את הענין הזה. יש עוֹד בּהסתדרוּת הציוֹנית גוּפים שאנחנוּ רשאים לדרוש מהם עזרה לעבוֹדה תרבּוּתית, כּגוֹן “הדסה” בּאמריקה והסתדרוּת ויצ"וֹ. ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לרכּז תקציב יסודי של 25 אלף לירוֹת לשנה. מַגבּיוֹת המוֹניוֹת לא יעָשׂוּ למען מוֹסד בּיאליק, אוּלם ההסתדרוּת הציוֹנית מסכּימה לרכישת תרוּמוֹת ותוֹרמים מיוּחדים. אין ספק שיש בּעמנוּ כּמה מוֹסדוֹת, קהילוֹת וחברוֹת וגם יחידים העלוּלים להימשך לפעוּלתנוּ התרבּוּתית. וגם מבּין אלה שעדיין אינם נענים לעבוֹדתנוּ הפּוֹליטית והישוּבית ימָצאוּ אנשים אשר יֵעָנוּ לעבוֹדתנוּ התרבּוּתית – והאוּניברסיטה בּירוּשלים תוֹכיח.

אגב, לא כּל פּעוּלתנוּ התרבּוּתית תלוּיה בּכספים העוֹמדים לרשוּתנוּ. כּמה דברים ניתנים להיעָשׂוֹת בּהשפּעה מכוּונת. דוּגמה אחת: יש לנוּ בּירוּשלים האוּניברסיטה העברית, מוֹסד גדוֹל, מוֹסד המרַכּז כּבר כּיוֹם הזה כּמה מאוֹת סטוּדנטים וכמה עשׂרוֹת חוֹקרים וּמלוּמדים, זקנים וּצעירים, שאנחנוּ תוֹלים בּהם תקווֹת. אוּלם עדיין אין האוּניברסיטה מוּרגשת בּארץ וּבגוֹלה בּמידה הראוּיה. דרוּש קשר יוֹתר קרוֹב בּין התלמידים והמוּסמכים והמַרצים לבין הצרכנים החיוּניים של הארץ ושל העם בּגוֹלה. צריך שהאוּניברסיטה תתן חיל־חלוּצים לעבוֹדתנוּ התרבּוּתית. הנה מתחילה האוּניברסיטה בּהקמת המחלקה הפּדגוֹגית. צריך שהמחלקה הזאת, הבּאה למלא צוֹרך חיוּני, תגיע לרמה חשוּבה כּדי שתוּכל להעלוֹת את רמת החינוּך בּארץ וּבגוֹלה.

ודוּגמה שניה: כּנסת ישׂראל. ההסתדרוּת הציוֹנית עשׂתה מעשׂה צוֹדק בּהטילה את עוֹל החינוּך של הישוּב על הכּנסת. הישוּב העברי בּארץ הוּא ישוּב אמיד, ישוּב עשיר בחלקוֹ, בּתוֹר כּלל מאוּרגן הוּא חייב לשׂאת בּחינוּך ילדיו, בּלי להיזָקק לעזרת הגוֹלה. ואפשר יש לדרוֹש ממנוּ שישׂא גם בּעבוֹדה תרבּוּתית עממית בּארץ. מדוּע אנוּסה כּיוֹם הזה ההסתדרוּת הציוֹנית להקציב מקוּפּתה הדלה 20000 לא"י להחזקת בּתי־ספר בּישוּב? מפּני שהממשלה מקפּחת אוֹתנוּ. ושנית מפּני שכּנסת ישׂראל משוּללת אוֹתן הזכוּיוֹת שיש לה לקהילה היהוּדית בּבּרלין. כּמה סיבּוֹת לדבר. המדינאים שלנוּ לא החשיבוּ את אִרגוּן הישוּב, ולא טרחוּ להנחיל לכּנסת את הזכוּת להטיל מסי־חוֹבה. בּרגע שנגיע לכך – ואני חוֹשב שאפשר להגיע לכך, אם האֶכּסקוּטיבה תקבּע לעצמה את הדבר כּאַחד התפקידים המרכּזיים – תיעָשׂה הכּנסת לכוֹח ממשי וּמימלא תוּכל לשמש מכשיר הגוּן לפעוּלתנוּ התרבּוּתית בּארץ.

מת עלינוּ בּיאליק. חָלקנוּ לוֹ בּחייו אהבה והערצה מלוֹא חָפנַיִם. אינני יוֹדע אם מי שהוּא מגדוֹלינוּ בּדוֹרוֹת האחרוֹנים זכה בּחייו למידה זוֹ של הערצה ואהבה. רק את האחת אשר בּיקש אוֹתה לא נתַנוּ לוֹ – את האפשרוּת המלאה של עבוֹדה תרבּוּתית בּכל כּוֹח תנוּפתוֹ. נתַנוּ לוֹ שיבּזבז את זמנוֹ ואת כּוֹחוֹ וידפּוֹק על דלתי גבירים. כּמה דוֹרוֹת אם יעבדוּ ספק אם ימַלאוּ מה שהחסיר מאִתנוּ בּיאליק בּלכתוֹ. שוּם החלטה לא תמלא את כּוֹח היצירה שנגנז עם ארוֹנוֹ, אך יכוֹלים אנוּ, בּאם רצוֹננוּ ונאמנוּתנוּ לקיים את צוָאָתוֹ המעשׂית, לקיים את דרישוֹתיו מאתנוּ לגבּי הספרוּת העברית, לגבּי טיפּוּח היצירה והלשוֹן. ישנה נא הקוֹנגרס הפּעם ממנהגי הקוֹנגרסים הקוֹדמים ויניח יסוֹד למפעל תרבּוּתי העתיד לגדוֹל וּלשנוֹת את דמוּת חיינוּ, להציל אוֹתנוּ ממצב של עֵרב־רב בּמוֹלדת. יעשׂה זאת הקוֹנגרס ויתקן בּמשהוּ את החטא שחטאנוּ כּוּלנוּ למשוֹררנוּ הגדוֹל, את החטא שחטאנוּ לעצמנוּ לצו האוּמה.

מן העבר

מאת

ברל כצנלסון

---

"הנדיב הידוּע" ומפעל חייו

מאת

ברל כצנלסון

(בשלושים למוֹתוֹ, כ“ד בּכסליו תרצ”ה)

ד"ר וייצמן והקהל הגדוֹל אשר נענה לקריאת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים לכבּד את זכרוֹ של הנפטר הגדוֹל, תסלחוּ לי, אם בּדברי אצא מגדר המקוּבּל בּדברי הספּד.

אֵבל זה הוּא מיוּחד בּמינוֹ. אין זה אֵבל על אדם שהלך בּדמי ימיו, בּאמצע מלאכתוֹ. לפני ארבּעה חדשים התאספנוּ כּאן בּמקום זה לבכּות ולהספיד את גאוֹן האוּמה מתוֹך זעקת־שבר, מתוּך הכּרה גמוּרה כּי דלוֹנוּ, כּי בּאמצע חייו ובאמצע מלאכתוֹ לוּקח מאתנוּ האיש ולקח אתוֹ את כּל עוֹשר־הרוּח שהיה מזוּמן לנוּ. הפּעם יש לנוּ הרגשה אחרת. האדם אשר הלך מאתנוּ זכה לראוֹת בּמוֹ עיניו אוּלי הרבּה יוֹתר ממה שהעֵז לחלוֹם עליו בּראשית עבוֹדתוֹ. הוּא ראה את האילנוֹת הענֵפים שגדלוּ מן הנטיעוֹת הרכּוֹת אשר טיפּח. והרגשתנוּ היא הרגשת עם היוֹשב על אדמתוֹ ורוֹצה לשלם שלמי־תוֹדה לאחד הראשוֹנים והגדוֹלים בּין בּוֹניו.

חברים, איני חוֹשש פּן יחשדוּ בּי, חלילה, שהנני מ“מכבּדי עשירים”. מנדלי מוֹכר ספרים כּתב בּאחת מהקדמוֹתיו, שעל האדריסה אליו מספּיק לכתוֹב “מנדליוּ מוֹכרמרוּ ספרימוּ”, ואין צוֹרך להוֹסיף דוקא “גוֹספּוֹדינוּ יֶברֵיוּ”. גם מבּלעדי זה לא יטעוּ בּוֹ. וגם בּנוּ לא יטעוּ. יחסנוּ הנלבּב לבּרוֹן רוֹטשילד הוּא לא מפּני שהוא בּרוֹן ולא מפּני שהוּא רוֹטשילד. היחסים בּינינוּ לבין עשירי ישׂראל אינם נלבּבים בּיוֹתר. בּין הציוֹנוּת עצמה לבין עשירי ישׂראל קיים רוֹמַן טרגי מאד, רוֹמן חד־צדדי. אין צוֹרך לפרש מי היה הצד שחשק מאד מאד בּשידוּך, וּמי היה הצד שנשאר קר מאד. וּמהרצל ועד וייצמן נתנסוּ מנהיגי ישׂראל הרבּה מאד בּמאמצים הטרגיים – מאמצים לשוא – לרכּוֹש לציוֹנוּת ההוֹן היהוּדי הגדוֹל . אמרתי: “מהרצל ועד וייצמן”. יכוֹלתי להקדים. הראשוֹן מ“שלנוּ”, מיהוּדי המזרח, אשר קם בּראש התנוּעה וזכה גם להיוֹת מכוּבד על יהוּדי המערב, פּינסקר, כּבר בּיקש את הדרך אל לבּוֹתיהם ואל כּיסיהם של ”גדוֹלי" ישׂראל – ולא מצא. לאחר מַסעוֹ למערב־אירוֹפּה ודפקוֹ על לבּוֹת ערלים, הגדיר את טיבם של עשירי ישׂראל: "תיישים, לא לצמר ולא לחלב!" וּמה שאמר עליהם הרצל, כּיצד תיאר את פּגישותיו עמם, כּיצד שפך עליהם את מרירתוֹ – ידוּע למדי. ואין כּאן מקוֹם להאריך בּזה. וּבתוֹך השממה הזאת היה הבּרוֹן אֶדמוֹנד כּנאוֹת־מדבּר. לא רק בּ“מדבּר פּריס”, שאוֹתוֹ הזכּיר וייצמן, לא רק בּשממת היהדוּת הצרפתית, בּמדבּר הגדוֹל של ההוֹן היהוּדי הגדוֹל היה הבּרוֹן הזקן אוֹאַזיס¹ מוֹריק וּמחַיֶה. חזיוֹן בּפני עצמוֹ.

בּמה שאוֹמַר לא יהא כּלוּם מסיפּוּר “זכרוֹנוֹת”. אין לי להתפּאר בּזכרוֹנוֹת אישיים. רבּים הם בּישוּב האנשים אשר בּדבּרם על הבּרוֹן הם יכוֹלים לספּר כּיצד נפגשוּ אתוֹ וּמה אמר להם. אתי אין כּמוֹ אלה. הזכּרוֹן היחידי אשר לי הוּא כּמעט בּגדר קוּריוֹז: כּיצד לא נתקבּלתי אצל הבּרוֹן. הדבר היה לפני עשׂרים שנה וּמשהוּ. הבּרוֹן בּיקר בּארץ. הסתדרוּתנוּ, הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, בּיקשה דרך לגשת אליו, להסבּיר לוֹ את עניני הישוּב, את עניני העבוֹדה העברית – גם בּפּרדסים שלוֹ – אחרת קצת ממה שהפּקידוּת שלוֹ היתה עשׂוּיה להסבּיר. ואז יצאנוּ – ש. יבנאלי ואני – בּרכיבה על חמוֹרים מן ה“חַן”² בּיפוֹ דרך כּפר קאקוּן לזכרוֹן־יעקב. תחילה היה שמץ־תקוה שהפּקידוּת תאַפשר לנוּ להתקבּל אצלוֹ – ד"ר הלל יפה עמד להשתדל בּדבר – אוּלם הפּקידוּת לא אִיפשרה, והראיוֹן לא יצא לפּוֹעל, וטלטוּלי הלילה ההוּא היוּ לשוא, אפילוּ לא לקוֹמץ זכרוֹנוֹת. בּהזדמנוּת אחרת ראיתיו רק רגע, ממרחק. השתוֹממתי למַראֵה פּניו. לא פּני “גביר”. פּנים של אמן, פּנים של איש־הרוּח. הקלף היבש של עוֹר פּניו היה מוּאר בּאוֹר נעלה.

שנים רבּוֹת תיארוּ את הבּרוֹן רוֹטשילד בספרוּת הציוֹנית כּפילנטרוֹפּ. כּך ראה אוֹתוֹ גם אדם חכם כּאחד־העם. האוּמנם היה “הנדיב הידוּע” פילנטרוֹפּ? אפשר שכּזה היה לגבּי צרפת, לגבּינוּ אנוּ היה אדם אחר לגמרי. איש־הרוּח, איש־האידיאה, איש הרעיוֹן האחד. וזאת היתה הטרגדיה שלוֹ ושלנוּ שאיש־הרוּח הזה פּעל בּאמצעים של פילנטרוֹפּ. והאמצעים הללוּ ודרך הפעוּלה הזאת הם שהסתירוּ מעיני הקהל את רוּח האיש.

בּביקוּרוֹ השלישי בּארץ, בּתרנ"ט, אמר לבני ראשוֹן־לציוֹן: “לא עניוּתכם ולא לחצכם העירוּ בּקרבּי את חפצי להוֹשיעכם, כּי רבּים הם העניים והנאנקים מחמת המציק בּארץ יוֹתר מכּם, וגם לא מרגשי חמלתי עליכם עשׂיתי זאת, רק הרעיוֹן הקדוֹש אשר אחזתם בּוֹ להוֹשיב את אדמת אבוֹתינוּ הנשַמה וּלהשיב בּנים לגבוּלם, הן המה הסיבּוֹת אשר עוֹררוּני לתמוֹך בּידכם וּלהוֹציא אל הפּוֹעל את הדבר הקדוֹש לכוּלנוּ” (“הצפירה”).

אילוּ היה פילנטרוֹפּ בּלבד לא היה יכוֹל בּשוּם אוֹפן להמשיך בּפּעוּלה שבּה התחיל. לתת 30.000 פרנקים לראשוֹן־לציוֹן, כּמוֹ שנתן לאחר שבּיקר אצלוֹ יוֹסף פיינבּרג, בּא־כּוֹחם של החלוּצים הראשוֹנים, יכוֹל גם פילנטרוֹפּ. אבל לשׂאת בּמשך עשרוֹת שנים את כּל התלאוֹת וכל הכּשלוֹנוֹת של המפעל הזה, העשיר בּתלאוֹת וּבכשלוֹנוֹת, ולא להרפּוֹת – לכך דרוּש היה כּוֹח אחר ואוֹפי אחר. לשׂאת את עוּלה של הממשלה התוּרכּית, על פּקידיה ועל בּקשישיה, ועל שיטוֹת העבוֹדה שלה שאליהן צריך היה להסתגל; לשׂאת את הכּשלוֹנוֹת של הפּקידוּת שלוֹ עצמוֹ, של האנשים בּהם היה נוֹתן אמוּן מוּחלט והם נתנוּ לתבוּסה וּלקלסה את מפעל חייו; לשׂאת את זעקת האכּרים, את יסוּריהם האמיתיים והמדוּמים, ואת הקטיגוֹריה המתמדת של עוֹשי דברוֹ על האכּרים; לשׂאת את פּשיטת־היד, את השנוֹררוּת, את “המשפּטים” המפוּרסמים אשר כּמה מן האכּרים מקבּלי־כּספּוֹ היוּ נשפּטים אתוֹ ותוֹבעים אוֹתוֹ לערכּאוֹת אוּ מאַיימים עליו בּתביעה למשפּט; לשׂאת את הבּיקוֹרת שלנוּ, את הבּיקורת של התנוּעה הציוֹנית, של העתוֹנוּת היהוּדית (“מציגים אוֹתי בּעתוֹנים כּמשעבּד” – מתאוֹנן הוּא מרה בּאחד ממכתביו הקדוּמים); וּמה שקשה אוּלי מכּל אלה – לשׂאת את הלעג והבּיטוּל של סביבתו שלוֹ, של סביבתוֹ הקרוֹבה – כּלוּם היה אדם־פילנטרוֹפּ עוֹמד בכל אלה?

ואם בּאתי להעריך בהערצה רבּה את “הנדיב הידוּע”, הריני עוֹשׂה זאת לא משוּם “ההצלחה” הגדוֹלה אשר בּה הוּכתר מפעלוֹ (אדרבּא, שגיאוֹתיו וכשלוֹנוֹתיו היוּ רבּים וקשים, והמפעל כּוּלוֹ לא ניצל אלא בּדרך “נס”, נס התנוּעה הציוֹנית), ולא משוּם הסכוּמים העצוּמים אשר השקיע בּמעשׂה ההתישבוּת, ולא משוּם כּוֹח ה“נתינה” המוּפלא שבּוֹ. מתכּוון אני בּעיקר להתגלוּת האישית, ל“ניצוֹץ”־הדוֹרוֹת אשר התלקח בּוֹ בּאש טהוֹרה.

חוֹבבי־ציוֹן היה להם פּסידוֹנים בּשביל הבּרוֹן אֶדמוֹנד: “הנדיב הידוּע”. הרי הוּא לא רצה שיפרסמוּ את שמוֹ בּרבּים, אם מתוֹך עניווּת (שאגב אינה מצוּיה בּיוֹתר לא בּנדיבינוּ ולא בּמנהיגינוּ), ואם מתוֹך תפיסה פּוֹליטית, ואם מתוֹך אי־רצוֹן להתקשר בּגלוּי בּמפעל אשר כּל כּך הרבּה תקלוֹת צפוּיוֹת לוֹ. אוּלם היה לוֹ עוֹד פּסידוֹנים לִפְנים מפּסידוֹנים. פּינסקר וליליֶנבּלוּם היוּ מדבּרים בּמכתביהם על "חוֹבבי־ציוֹן שבּפּריס”. חוֹבבי־ציוֹן בּלשוֹן רבּים. האחד שבּא בּמקוֹם הרבּים. ויוֹתר מהם. המלה "חיבּה” יש בּה משהוּ העוֹשׂה את הענין נוֹח מדי, קל מדי, זוֹל מדי, קטן מדי. בּטרם חיבּת־ציוֹן, וּבתוֹך־תוֹכן של חיבּת־ציוֹן והציוֹנוּת היוּ מוּעטים־מוּעטים, שמהוּתם היתה “אהבת־ציוֹן”, אוֹתוֹ שם שאברהם מאפּוּ נתן לסיפּוּרוֹ. אהבת־חיים. אהבה עזה. תשוּקה לוֹהטת לציוֹן. ריכּוּז הנפש בּציוֹן, שעבּוּד כּל החוּשים לציוֹן. אוֹהבי־ציוֹן אלה, בּין שהם חלוּצים אלמוֹנים, בּין שהם עוֹמדים בּמרוֹמי־התנוּעה, בּין שהם אנשי הזיה פּרוֹליטריים (כּיהוֹשע בּרזלי וּכמיכאל הלפּרן), בּין שהם “אנשי־מעשׂה” – בּזכוּתם ורק בּזכוּתם הגענוּ עד הלוֹם.

אוֹהב ציוֹן כּזה היה הבּרוֹן אֶדמוֹנד. אוֹהב מאוֹהבים. וכל מה שהוֹסיף שנים כּאילוּ גברה אהבתוֹ. קראתם אצל סוֹקוֹלוֹב את התיאוּר הנהדר של הישיש המשׂתרע על מפּת ארץ־ישׂראל וקוֹרא: “ז’אן, הבא את האַטלס!” בקריאה זוֹ מרוּמז כּל הבּרוֹן כּוּלוֹ.

עצם אהבת־ציוֹן הוּא חזיוֹן־פּלאים. אך הפּלא הכּפוּל והמשוּלש שלפנינוּ הוּא בּהתגלוּתוֹ, בּמקוֹם התגלוּתוֹ, וּבזמן התגלוּתוֹ.

בּמערב, בּטרם תוּכּר צרת־היהוּדים, כּשמכּת האנטישמיוּת עדיין לא היתה למכּת־מדינה, וּבסביבה של התבּוֹללוּת מדינית, של פּטריוֹטיזם צרפתי, של פּחד מפּני כּל צעד העלוּל למוֹטט את הישׂגי האֶמַנסיפּציה, בּאוירה של בּוּרסה, של תארי־כּבוֹד, בּנקאי בּן בּנקאי, בּרוֹן בּן בּרוֹן. בּסביבה אשר לה כּל מיני פנטסיוֹת ורק לא פנטסיה “בּרוֹנית” זוֹ. דרך הרוּח!

בּאותֹם הימים כּבר היוּ לנוּ אנשים מטיפּוּס חדש, אשר בּלבּם יקדה האש של אהבת־ציוֹן והם הציתוּ את האש בּלבבוֹת. אך אלה היוּ לא “גבירים” ולא אנשי־מדינה, ולא יד להם בּמערב. אלה היוּ בּעיקר סוֹפרים ועתוֹנאים עברים. אז עדיין לא היה המרחק – שהוּא היוֹם סימן ל“אנשי־רוּח” – בּין ה“סוֹפר” לבין ה“מפלגה”, והסוֹפרים ואנשי־הרוּח לא ראוּ את הפּעילוּת הציבּוּרית כּענין גלמי ומיכני, שהוּא למטה מכּבוֹדה של הרוּח. דויד גוֹרדוֹן, יחיאל מיכל פּינס, פּרץ סמוּלנסקין וליליֶנבּלוּם ושפ"ר היוּ כּבר משוּגעים גמוּרים לענין ארץ־ישׂראל שכּבשה את נפשם ועשׂתה אוֹתם ל”מזכּירי מפלגה" וּלעסקני־התקוּפה. בּן־דוֹרם היה הבּרוֹן אֶדמוֹנד, בּן־דוֹרם הגָר על קוֹטב אחר, בּסביבה אחרת, אבל אחד מהם.

אין הפּלא נעשׂה מוּפלא פּחוֹת על ידי מה שאנוּ חוֹתרים להבינוֹ וּלהסבּירוֹ. איננוּ יוֹדעים כּיצד נתלקח הניצוֹץ בּלבּוֹ של הבּרוֹן, אוּלם יש בּידנוּ כּמה רמזים בּוֹדדים על “גלגוּלוֹ של ניגוּן” זה. הציוֹנוּת איננה יש מאַיִן. וּמלבד קוֹרוֹתיה ההיסטוֹריים יש לה פּריהסטוֹריה עשירה, יש לה חוֹזים וּמבשׂרים. והניצוֹץ הציוֹני ריחף בּחלל־הדוֹרוֹת. מי שהוּא שמר על הגחלת לבל תדעך כּליל, מלב גדוֹל אחד נמסרה למשנהוּ. אנוּ יוֹדעים את שמוֹ של הֶס, ואנוּ יוֹדעים שהס הוּשפּע מגרץ והשפּיע עליו. אנוּ יוֹדעים שהס תירגם את גרץ לצרפתית, ואנוּ יוֹדעים כּי ההיסטוֹריה של גרץ השפיעה לא מעט על הכּרתוֹ הלאוּמית של הבּרוֹן. אנוּ יוֹדעים כּי בּפּריס, בּחוּג האַליאַנס, אשר יוֹתר ממה שטיפּחה את הכּרת האוניברסאליות של ישׂראל טיפּחה את פּוּלחן האוּניברסַליוּת של הפּטריוֹטיזם הצרפתי, היה גם חוּג קטן – קרל נֶטֶר, מיכאל אֶרלַנגר, צדוֹק כּהן – אשר כּבר נשׂאוּ בּקרבּם את חידקי הציוֹנוּת. ודאי היוּ רחוֹקים מציוּנוּת נוֹעזה וּמסקנית. הם נרתעוּ מפּני התלאוֹת. קרל נטר, מיסדה הנלהב של מקוה־ישׂראל, הוֹפיע בּבּרוֹדי בּין פּליטי הפּרעוֹת כּמי שכּבר נוֹאש בּהחלט מארץ־ישׂראל. וגם צדוֹק כּהן נוֹאש ונפחד לא פּעם. אוּלם הם אהבוּ את ארץ־ישׂראל וכאבוּ את כּאבה. ואנוּ יוֹדעים כּי מחנכוֹ של הבּרוֹן היה אַלבּרט כּהן, יהוּדי תלמיד־חכם וּמוֹקיר חכמת ישׂראל וספרוּת ישׂראל, שבּיקר כּמה פּעמים בּארץ בּשליחוּת בּית רוֹטשילד למטרוֹת פילנטרופּיוֹת. ואנוּ יוֹדעים כּי לפני שמוֹנים שנה בּיקר בּארץ הבּרוֹן ג’ימס רוֹטשילד, אביו של אֶדמוֹנד, וגם יוֹדעים כּי הוּא חקר והתענין – בּרוּח הזמן בּארצוֹת המערב – בּמה שקוֹראים היוֹם “פּרוֹדוּקטיביזציה” של הישוּב, פּנה לרבּנים בּשאלוֹת ואף התאכזב מתשוּבוֹתיהם. אנחנוּ יוֹדעים גם על נאוּמיהם “הציוֹניים” של כּרֶמיֶה ונטר בּאסיפת “כּל ישׂראל חברים” בּשנת 1869, לרגל ההחלטה על יצירת “מקוה־ישׂראל” – והבּרוֹן אז כּבן עשׂרים וארבּע, וּכּרמיֶה אז בּמרוֹם ההשפּעה. אלה הם קוים בּוֹדדים הידוּעים לנוּ, ויש להניח שהם סייעוּ – בּיוֹדעים ובלי יוֹדעים – להצמיח את החזיוֹן האישי המוּפלא הזה.

וּלפלא־האדם אשר צמח בּמקוֹמוֹ נוֹסף גם הפּלא של הוֹפעה בּזמן, בּעצם שעת הנסיוֹן ההיסטוֹרית שבּה נדרשה הוֹפעתוֹ. הוּא בא בּרגע שהכּל עמד ללכת לאיבּוּד. והוּא הביא הצלה בּרגע הדרוּש.

מה היה גוֹרלה של הציוֹנוּת כּיוֹם הזה לוּלא בּא הבּרוֹן לעזרה לראשוֹן־לציוֹן וּלפתח־תקוה בּזמן ההוּא? האם אפשר היה שתקוּם תנוּעה ציוֹנית על משׁוּאוֹתיהם של הנסיוֹנוֹת ההחלוּציים הראשוֹנים? פּתח־תקוה נוֹסדה כּידוּע, כּארבע שנים לפני ראשוֹן־לציוֹן, לפני “הרעמים בנגב”, הפּרעוֹת ברוּסיה. לפני האוֹטוֹאֶמַנסיפּציה. מיסדיה, יהוּדי הוּנגריה וירוּשלים, תלמידיו של ה“חתם סוֹפר” ויוֹצאי “הישוּב הישן”, לא היוּ כּמוֹהם למעשׂה חלוּצי נוֹעז. אך כּשבאוּ בּני־בּיל“וּ לארץ כּבר מצאוּ את פּתח־תקוה הרוּסה ועזוּבה, ורוֹב אנשיה התפּזרוּ מחוֹסר אמצעים, מפּני מחלוֹת וּמפּני התנפּלוּיוֹת ערבים. אין ספק כּי גם ראשוֹן־לציוֹן, עם ההוֹן הפּרטי” שלה, היתה צפוּיה לגוֹרל זה, למרוֹת מה שמיסדיה כּבר לא היוּ בּוֹדדים כּל כּך כּמיסדי פּתח־תקוה. ההמוּלה הדלה של חיבּת־ציוֹן לא היה בּכוֹחה להציל את מפעלם של החלוּצים הראשוֹנים. ואילמלא חש לעזרתם בּאוֹרח פּלא “הנדיב” האלמוֹני היה מַאמַצה של חיבּת־ציוֹן נגמר בּמהרה גמר מחפּיר. הפּשטנים והשלמים שבּחובבי־ציוֹן הבינוּ זאת. סמוֹלנסקין אמר: “לוּלא קם לעזרה, כּי אז אבדוּ אנשי המוֹשבוֹת, ושׂוֹנאי ישׂראל פּצחוּ פּה לבשׂר כּי תקות ישׂראל אבדה”. וליליֶנבּלוּם הוּא שידע: "לוּלא הוּא לא היה עכשיו שוּם ישוּב חדש בּארץ־ישׂראל – – היתה כּל התנוּעה כּנפל אֵשת בּל חזה שמש

וּבכן, בּזכוּתוֹ של הבּרוֹן לא ניתקה השרשרת. גם החלוּץ העֹלה בּספינה האחרוֹנה, גם הפּליט מגרמניה, גם הילד הנוֹלד בּארץ חייבים טוֹבה למי שבּא בּרגע הסכּנה וּמצא את השרשרת בּמקוֹם חוּלשתה, בּמקוֹם שעמדה להינתק, וחיבּר אוֹתה בּחוּליתוֹ שלוֹ. מעתה כּל מפעל חדש נעוּץ בּחוּליה זוֹ. אשרי האיש ואשרי הציבּוּר הממלא שליחוּת כּזאת בּתנוּעת הגאוּלה.

כּכה אני רוֹאה את אישיוּתוֹ של הבּרוֹן, כּכה אני רוֹאה את שעתוֹ הגדוֹלה. אוּלם אין להעריך את מפעל חייו מבּלי להכּיר בסתירה העמוּקה שליותה אוֹתוֹ. הוּא, היחיד בּדוֹרוֹ וּבסביבתוֹ, היה כּפוּף ומשוּעבּד לכמה וכמה מוּשׂגי סביבתוֹ. הוּא, איש החזוֹן, נצר משוֹרש תנוּעת הגאוּלה, בּיקש להגשים את החזוֹן בּדרך הפילנתרופּיה המביאה לידי ניווּן וּבדרך הפּקידוּת המביאה לידי שעבּוּד. וּמכּאן הטרגיוּת העמוּקה שבּמפעל חייו. צלה הקדיר את שמי הישוּב בּמשך עשרוֹת שנים, ושׂרידיה עוֹדם נישׂאים בּחלל עוֹלמנוּ.

היסוֹד הראשוֹן לטרגדיה של הבּרוֹן ומפעלוֹ: הזרוּת בּין המערב והמזרח. זרוּת זוֹ איננה נחלת הבּרוֹן בּלבד. כּל תוֹלדוֹת הציוֹנוּת רצוּפוֹת התנגשוּיוֹת בּין מזרח למערב. וההתנגשוּיוֹת הללוּ אינן עוֹברוֹת עלינוּ על נקלה. ועד שלא תקוּם לנוּ לשוֹן אחת, ועד שלא נשתחרר מרחשי העילאוּת והנחיתוּת והחשדנוּת ההדדית של שבטי ישׂראל זה לגבּי זה, ועד שלא נתבּוֹלל אהדדי התבּוֹללוּת עברית וארץ־ישׂראלית, עוֹד צפוּנים לנוּ כּשלוֹנוֹת רבּים.ֹ

הבּרוֹן בּבוֹאוֹ לעשׂוֹת את מעשׂהוּ בּארץ לא היה בּידוֹ לגַלם את חלוֹמוֹ על ידי יהוּדים צרפתים אוֹ גרמנים… כּאלה לא היוּ אז. הוּא היה אנוּס לבנוֹת בּיהוּדים “רוּסים”. מה חשבוּ אז בּמערב על יהוּדי רוּסיה – יִקשה לספּר. ועד היוֹם הזה עוֹדנוּ “פּגם”. וגם הבּרוֹן היה מלא פּחד. עוֹד בּמכתבוֹ הראשוֹן אל צדוֹק כּהן, שבּוֹ הוּא מוֹדיע על החלטתו להתחיל, הוּא משתף אוֹתוֹ בּספיקוֹתיו, אם אפשר לעשוֹת משהוּ עם יהוּדי רוּסיה.

וכיון שכּאלה הם היהוּדים הבּאים ליַשב את הארץ, וכיון שהם נצרכים, נזקקים לעזרה, הרי שצריך לנהל אוֹתם, להדריך, לחנך, להרכּיב אלוּפים לראשם. וּמפּי אלה שנמנוּ לנהל אוֹתם וּלחנכם נתקבּלוּ מיד ידיעוֹת בּרוּרוֹת על טיבם של היהוּדים הרוּסים הללוּ. נמצאוּ בּהם כּמה פּגמים, אמיתיים וּמדוּמים. ואחרי זמן־מה עוֹד הוּברר, כּי יהוּדי המזרח הללוּ, הפּושטים יד לעזרה והמלאים פּגמים, הנם גם תקיפים בּדעתם, ודעתם משוּנה, והם עוֹמדים על כּבודם ותוֹבעים את חירוּתם, והם סוֹררים וּמוֹרים. וּכבר אז אמרוּ על אנשי ראשוֹן וּגדרה: “ניהליסטים” ו“קוֹמוּניסטים” וּ“מסוּכּנים” (אַל תתמהוּ למלה “קוֹמוּניסטים”: הפּירוּש המוֹסקבאי למלה זוֹ עוֹד לא היה עדיין קיים, אבל בּפי הפּקידוּת הצרפתית היה זה כּבר אז שֵם גנאי). וּכבר אז כּתבוּ בּמֶמוֹרַנדוּם: זהוּ אֶלמנט שאי אפשר לבנוֹת בּוֹ ארץ. וכיון שהכּסף היה כּספּוֹ של הבּרוֹן והמוּשׂגים על דרך הבּנין מוּשׂגי פילנטרוֹפּיה והחוֹמר האנוֹשי – יהוּדי־מזרחי, שנוֹררי, פּרוּע, – הרי שהדרך היחידה לפעוֹל אתוֹ משהוּ היתה דרך האפּוֹטרוֹפּסוּת.

וכך צמחה אוֹתה שיטה איוּמה, אשר החריבה את מיטב הכּוֹחוֹת החלוּציים של האוּמה, אשר השפּילה עד דכּא את כּבוֹד האדם המתישב, אשר בּזבּזה את הוֹן הבּרוֹן (שהוּקדש לעם) לבטלה לגם לנזק, ואשר יצרה בּישוּב אוירת־חיים “רקוּבה” וּמסוֹרת מסוּכּנת. מי יכוֹל היה להימצא ראוּי לתפקיד ההנהלה וההדרכה? מי ראוּי ללמד את אנשי בּיל"וּ הפּרוּעים “סדר וּמשמעת”? אין טוֹב ממי ששירת בּצבא הצרפתי ויצא משם מוּכתר בנימוּסים. מן הטיפּוּס “הפֶלדפֶבּלי” נתמנוּ איפוֹא האנשים, אשר עליהם הוּטל להגשים את חלוֹמוֹתיו של הבּרוֹן וּללמד את חלוּצי ההתישבוּת העברית דרך־ארץ וסדר והנהלת־משק.

כּך נוֹצרה ה“אדמיניסטרציה”, ה“פּקידוּת” הבּרוֹנית, זכרה יגוֹן ואנחה לישוּב וּוַדאי גם לבּרוֹן עצמוֹ. לא תדרשוּ ממני שאסקוֹר כּאן את מעשׂיה. דייני שאזכּיר את השמוֹת: הירש, בּלוֹך, אוֹסוֹבֶצקי, שייד. למי שמכּיר קצת את תוֹלדוֹת הישוּב מספּקים השמוֹת הללוּ בלבד. מספּיק לספּר, שבּני ראשוֹן־לציוֹן, שודאי היוּ ממעריצי הבּרוֹן, נאלצוּ אחרי זמן קצר “למרוֹד” בּבּרוֹן. והם סידרוּ מרד ממש, והם השתמשוּ בּאוֹתם האמצעים החריפים, שקוֹראים להם “מעשי אַלָמוּת” (ושיוֹרשיהם של אוֹתם חלוּצים ראשוֹנים כּל כּך מתמרמרים על הפּוֹעלים בּימינוּ כּשהם אוֹחזים בּאמצעים מעין אלה), עד כּדי פּגיעה בּקדוּשת הקנין הפּרטי, ועד כּדי גירוּש פּקידי הבּרוֹן מנחלתוֹ, ואפילוּ עד כּדי אִיוּמים בּ"יד שחוֹרה”. לא האינטליגנטים של ראשוֹן־לציוֹן, אלא גם היהוּדים הפּשוּטים שבּראש־פּינה וזכרוֹן־יעקב ועקרוֹן, גם להם בּאוּ מים עד נפש. מספּיק להזכּיר, שאוֹתה פּקידוּת בּרוֹנית גירשה מראשוֹן־לציוֹן את משפּחוֹת פיינברג, בֶּלקינד, חַנקין, כּלוֹמר, טוֹבי החלוּצים, אשר שיקעוּ את כּל חייהם בּיצירת הישוּב, ואשר שמוֹתיהם יזָכרוּ בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת לא בּשוּרה אחת עם שׂכירי־הבּרוֹן, אלא עם הבּרוֹן עצמוֹ. אלה נפסלוּ על ידי הפּקידוּת הבּרוֹנית כּאֶלמנט אשר לא יסכּוֹן להתישבוּת. ולא רק הפּקידוּת עצמה חשבה כּך, אלא כּך גרסוּ גם כּמה מטוֹבי חוֹבבי־ציוֹן, אשר רבּים מהם – בּחוּץ־לארץ וגם בּארץ – עמדוּ בּהחלט לימין הפּקידוּת. הם היוּ אוֹמרים, יחד עם אליעזר בּן־יהוּדה, כּי “חירוּת וישוּב, אכּרים ובני חוֹרין – שני הפכים בּנוֹשא אחד”, וכי לבנין ישוּב חקלאי יסכּנוּ רק “אנשים המסוּגלים להיכּנע לפני כּל פּקיד ומצַווה”. מה היוּ פּני הישוּב אילוּ רעיוּן זה היה משתלט גם על לבּוֹת המתישבים וחוֹבבי־ציוֹן?

הבּרוֹן רצה להגשים את האידיאה לא על ידי חלוּצי האידיאה ונוֹשׂאיה שהם פּגוּמים וּמלאי מוּמים, אלא על ידי פּקידוּת, שהיא מוּשלמת מטבעה, עוֹשׂה רצוֹן קוֹנה, פּקידוּת ללא אידיאה. בּידיה הפקיד את מפעלוֹ, מפּיה שמע ודן על אנשים ועל מעשׂים. עליה הגן בּפני כּל בּיקורת (“אין דבר נעלם ממני. מר שייד, מר חזן, מר פארבּ מוֹדיעים אוֹתי כּל מקרה וכל מעשׂה. לא בּם האשם. מה שהם עוֹשׂים אינם עוֹשׂים אלא על דעתי”).

מה היתה התוֹצאה העיקרית של שיטת הפּקידוּת? כּל כּמה שהבּרוֹן טרח ויגע היה משׂיג את ההיפך מכּוָנוֹתיו.

הבּרוֹן היה אדם בּעל הרגשה דתית־מסרתית, ואף על פּי שהיה רחוֹק מן המסוֹרת השׂוֹררת בּיהדוּת המזרחית, היה נוֹהג להטיף מוּסר לאִכּרים על אדישוּתם לעניני דת. אתם יכוֹלים לתאר לעצמכם מה עשׂתה הפּקידוּת שלוֹ לנטוֹע בּישוּב הרגשה דתית וּצניעוּת מסרתית. היא עקרה מן השוֹרש את כּל מי ששאף לכך בּאמת. לזכרוֹן־יעקב, למשל, בּא זאב יעבּץ, ממיַצגיה הנאים בּיוֹתר של היהדוּת המסרתית. סוֹפר וּמחנך וּבלשן והיסטוֹריוֹן, בּעל השׂכּלה מרוּבּה וּבעל מידוֹת, חוֹבב־ציוֹן נלהב אשר מאס בּחיי גלוּת וּבחר – כּבר אז – להשתקע בּארץ. הוּא בּא לזכרוֹן־יעקב על מנת לשמש מוֹרה בּבית־הספר הקטן, בּתקוה לחנך את האִכּרים וּלהדריכם. מוֹרה זה לא נמצא ראוּי בּעיני הפּקידוּת לעמוֹד בּראש בּית־הספר. בּת זכרוֹן־יעקב שנשׂאה חן וחסד מלפני אליהוּ שייד, הפּקיד הראשי, נשלחה לפּריס “להשתלם” וּבשוּבה היתה היא למנהלת. וּזאב יעבּץ התענה תחת ידה. ויעבּץ, אדם טהוֹר, בּעל רגש חירוּת וכבוֹד, לא הסכּים לאמוֹר "אמן” אחרי מעשׂי הפּקידוּת, הוּא נלחם – אז! – לעבוֹדה עברית, הגן על כּבוֹדם של המתישבים, על חירוּתם וגם על משקם (הפּקידוּת, מתוֹך דאגה לפֹרחים בּגן המוֹשבה, אסרה על גידוּל עוֹפוֹת, והיתה יוֹרה בּהם, ויעבּץ יצא נגדה בּגלוּי), וסוֹפוֹ שהיה נאלץ לעזוֹב את המוֹשבה מפּני התקיפים.

וכן היה כּמעט לגבּי כּל מה שהבּרוֹן הוֹקיר ורצה. הבּרוֹן היה לוֹ חוּש לאדמה. הוּא היה נוֹתן הוֹראוֹת להרחיב את גבוֹלוֹתינוּ, לרכּוֹש שטחים חדשים. רק בּוֹדדים מבּין עוֹשׂי דברוֹ, כּמוֹ אוֹסוֹבצקי, היוּ עוֹבדים בּמגמה זוֹ. רוּבּם היוּ מתחכּמים וּמסכּלים את הוֹראוֹתיו. הוּא רצה בּשׂפה העברית. הוּא היה מן הראשוֹנים שהבין לערך זה. אבל מי דיכּא את העברית והשפּיל את כּבוֹדה ונטע צרפתית בּפי בּני האיכּרים וּבנוֹתיהם כּפּקידוּת הבּרוֹנית? הוּא רצה לראוֹת איכּר יהוּדי, עוֹבד בּמוֹ ידיו, מעביד את אשתוֹ ואת ילדיו וחי בּפשטוּת, אבל הפּקידוּת עצמה שימשה לסמל של הנכסף והנשׂגב ועקרה בּאוֹרח חייה ויחסיה כּל פּשטוּת מן המוֹשבה, ואת בּנוֹת המוֹשבה היתה משגרת לפּריס “להשתלם” ולנטוע את תרבּוּת פּריס בּישוּב החקלאי. הבּרוֹן רצה לראוֹת בּמוֹשבה שויוֹן. כּשראה את הפּוֹעלים מתפּללים בּצריף מיוּחד, אמר: צריך לבנוֹת בּית־כּנסת אחד לכּל; והפּקידוּת יצרה בּמוֹשבה מעמדוֹת עליוֹנים ותחתוֹנים וּבבית־הכּנסת עצמוֹ גדרה מקוֹמוֹת־כּבוֹד לפּקידוּת, אשר איכּר לא יקרב אליהם. הבּרוֹן דרש חסכוֹן, אבל לא היה בּזבּוּז נוֹרא יוֹתר של כּספּי ישׂראל מן הבּזבּוּז שנהגה הפּקידוּת, עד שהדבר היה לשנינה אפילוּ בערבית: “על חשבּוֹן הבּרוֹן”. כּשהאִכּרים דרשוּ תוֹספת־אדמה, בּמקוֹם השקעת כּספים אחרת, היתה הפּקידוּת מוּכנה מתוֹך קפּריסה לבזבּז פּי כּמה ולא לקנוֹת את האדמה הנדרשת. הבּרוֹן היה אחד המעטים בּין חוֹבבי־ציוֹן אשר הבין את ערך העבוֹדה העברית, הוּא דרש זאת כּפעם בּפעם מן הפּקידוּת וּמן האכּרים, היה תוֹבע זאת בּנאוּמיו וּבשׂיחוֹתיו, הכניס דרישה זוֹ אפילוּ לחוֹזים. ואתם הלא יוֹדעים מה עשׂתה הפּקידוּת הבּרוֹנית הישנה לעבוֹדה עברית. הבּרוֹן היה מוֹצא לוֹ כּמה הזדמנוּיוֹת להבליט את יחסוֹ לפּוֹעל העברי. בּאחד מבּיקוּריו בּארץ, כּשנקרא לעלוֹת לתוֹרה, עשׂה “מי שבּירך” לפּוֹעלים “העוֹבדים עכשיו והפּוֹעלים אשר עבדוּ והפּוֹעלים אשר יעבדוּ”. יחס זה ודאי לא היה מקרי. הוּא אמנם, לא התכּוון לארץ־ישׂראל עוֹבדת בּמוּבן שלנוּ, בּמוּבן סוֹציאליסטי, אבל הוּא השתוֹקק לראוֹת את עם ישׂראל עוֹבד וחי בּעבוֹדתוֹ. הפּקידוּת שלוֹ – מלבד המקרים הבּוֹדדים כּשנזדמנוּ לתוֹכה אנשי אידיאה, כּמוֹ קַלוָריסקי, למשל – היתה רחוֹקה מכּל זה בּתכלית־הריחוּק.

וּבימים אלה, כּשהכּל קוֹבלים כּל כּך על משטר אַלמוּת בּישוּב, לא מן הדין הוּא שנתעלם מגילוּיי האַלמוּת של הפּקידוּת. מי הכניס זַ’נדַרמים תוּרכּים לראשוֹן וּלעקרוֹן וּלכמה מקוֹמוֹת אחרים?

גם אני הייתי עֵד לכך. נזכּר אני מקרה מזעזע מתקוּפה מאוּחרת יוֹתר, מתקוּפת הפּקידוּת החדשה, פּקידוּת יק"א³ אשר ירשה את מקוֹמה של הפּקידוּת הבּרוֹנית, וירשה ממנה כּמה קוים, אבל כּבר נבדלה ממנה הרבּה לטוֹבה. מעשׂה זה לא אשכּח כּל ימי חיי. הדבר היה בּכנרת, בּימי המלחמה העוֹלמית. מקצוֹת הארץ נתאספוּ לשם פּוֹעלים, פּליטי יהוּדה מתחבּאים מפּני הגזירוֹת. ההסתדרוּת החקלאית מצאה להם עבוּדה, אך דירה לא נמצאה להם. הפּקידוּת היה לה בּית פּנוּי, והפּוֹעלים ניהלוּ אתה משׂא־וּמתן שתתן להם להיכּנס לדוּר בּאוֹתוֹ בּית. המשׂאּ־וּמתן טרם נגמר, וּבינתים הגיע החוֹרף. ולילה אחד והפּוֹעלים עוֹדם בּחוּץ, פּרצה סערה חזקה וגשם שוֹטף ניתך. הפּוֹעלים לא התאפּקוּ, חדרוּ אל הבּית הריק וּמצאוּ בּוֹ מקלט. אך נוֹדע הדבר לפּקידוּת, הביאוּ חיילים תוּרכּים וּבמגלבים וּבמכּוֹת הוֹציאוּ אוֹתם מן הבּית. הימים ימי סכּנה, וכל יהוּדי הוּא בּחזקת “פַרַר” (בּוֹרח מן הצבא), אך שוּם דבר לא עמד בּפני רוּגזה של הפּקידוּת, אשר יצאה “להגן” על קדוּשת הרכוּש הפּרטי. איני רוֹצה לקרוֹא עתה למעשה זה שראוּ עיני בּשם הראוּי לוֹ. לא רק הפּוֹעלים, כּל איכּרי הגליל נזדעזעוּ עד עוֹמק הנפש למראה כּוֹחה וּגבוּרתה של אוֹתה פּקידוּת, שׂרידת ימים ראשוֹנים.

יד הגוֹרל הטרגי אשר הפרידה בּין הבּרוֹן לבין המתישבים והעוֹבדים – בּניגוּד גמוּר לרצוֹנם הכּמוּס של שני הצדדים – היא שהפרידה גם בּין הבּרוֹן לבין התנוּעה הציוֹנית. בּשנים האחרוֹנוֹת, החל בּשנוֹת המלחמה, נוֹצרה מידת־מה של שיתוּף פּעוּלה בּין הנדיב הישיש לבין התנוּעה הציוֹנית, אבל כּל התקוּפה הראשוֹנה, בּימי חוֹבבי־ציוֹן וּבימי הרצל ונוֹרדוֹי, “לא קרבוּ זה לזה”. לא אדישוּת, אלא חשדוֹת, דחיוֹת, אי־הבנוֹת והיאָבקוּיוֹת גלוּיוֹת וחשאיוֹת. קצתם בּהשפעת פּקידים וּמקוֹרבים, וּקצתם מתוֹך זרוּת של האישים והסביבוֹת.

אָפיָנית בּענין זה ההתנגשוּת הראשוֹנה בּין הבּרוֹן לבין ר' שמוּאל מוֹהליבר, שהיה מן הראשוֹנים שמצאוּ דרך אל הבּרוֹן והכניסוּ אוֹתוֹ לתוֹך הפּעוּלה הישוּבית. לפי דברי הבּרוֹן השתדל אצלוֹ מוֹהליבר בּדבר גוֹרלם של המוֹני החקלאים היהוּדים האוּמללים שבּרוּסיה, והבּרוֹן נעתר לתחנוּניו והסכּים לכך, שהרב מוֹהליבר רשאי לבחוֹר עשׂרה אנשים ולשלוֹח אוֹתם לארץ, והבּרוֹן ידאג להם. מהבטחה זוֹ צמחה המוֹשבה עקרוֹן. אוּלם הרב מוֹהליבר לא היה אלא… יהוּדי רוּסי, ולא היה יכוֹל לדייק בּדיבּוּרוֹ וּבמקוֹם עשׂרה אנשים העלה – לפי דברי הבּרוֹן – י"א משפּחוֹת. ואֶדמוֹנד רוֹטשילד, העקרוֹנים האדוּקים השׂבּיעוּהוּ אף הם תמרוּרים, שוֹמר מאז עֶברה למוֹהליבר. בּמכתבוֹ לצדוֹק כּהן, שטרח הרבּה לקָרב את הלבבוֹת, הוּא כּוֹתב: “מה עשׂה ר' שמוּאל? הוּא בּחר לא עשׂרה אנשים כּי אם אחד־עשׂר בּתי־אב בּני מאתים נפש. וּבכן, ר' שמוּאל רימַני – – והמכתבים הנכתבים אליו נשארים בּלי תשוּבה – – לדיבּוּרוֹ של ר' שמוּאל מוֹהליבר אין שוּב כּל ערך בּעיני”.

אם כּך היא העוּבדה אוֹ לא כּך, כּלומר, אם דוּבּר מלכתחילה רק על “אנשים”, כּפי שנחרת בּמוֹחוֹ של הבּרוֹן, אוֹ גם על משפּחוֹתיהם, כּפי שסבר מוֹהליבר, אם הוּגבּל הרב מוֹהליבר בּמספּר עשׂרה אוֹ נאמר לוֹ עשׂרה – שנים־עשׂר, אם הביא י"א משפּחוֹת וּמאתים נפש כּאמוּר בּמכתב הבּרוֹן, אוֹ עשׂר משפּחוֹת וּמאה ואחת נפש, כּרשוּם אצל חוֹבבי־ציוֹן – לא זה העיקר. העיקר הוּא, כּיצד נשתקפוּ הדברים והיחסים והאישים בּעיני הבּרוֹן, אשר בּהתרשמוּתוֹ הוּא וּביחסיו לאישים היה תלוּי כּל כּך הרבּה, כּיצד נפגשוּ שני אנשים שהיוּ שוּתפים למעשׂה ישוּבי אחד

ההתנקשוּת הקטנה הזאת יש בּה כּדי לסמל כּמה התנגשוּיוֹת קטנוֹת וּגדוֹלוֹת שהיוּ עתידוֹת לבוֹא, ולא רק בּין הבּרוֹן לבין העסקן הציוֹני, כּי אם גם בּין כּמה וכמה אדירי הציוֹנוּת המערבית לבין העסקן הציוֹני העממי; הלה חשוּד על אי־סדר, על אי־דיוּק, על אי־עמידה בּדיבּוּרוֹ, על חוֹסר כּשרוֹן המעשׂה, על חוֹסר מידוֹת וּסגוּלוֹת שהן טבעיוֹת לגבּי בּן־תרבּוּת, בּשעה שבּעולמם הם ואצל עוֹשׂי־דברם הכּל שקוּל וּמדוּד… וכל פּקיד המרבּה בּאדישוּת וּבקרירוּת לגבּי המפעל וּבזרוּת למתישב ולאיניציאטיבה שלוֹ – הרי הוּא משוּבח מבּחינת הנאמנוּת והמעשׂיוּת והמשקיוּת.

אוּלם אם הניגוּד לחוֹבבי־ציוֹן ניתן להסתבּר גם בּיחס של בּיטוּל למיעוּט פּעוּלתם וּלדלוּת כּשרוֹנם בּפעוּלה (עד היוֹם הזה עוֹד רגילה הפּקידוּת הבּרוֹנית להעמיד את “הצלחתה” המשקית כּמוֹפת לעוּמת חוֹסר כּשרוֹן המעשׂה של הציוֹנים. והראיה בּנימינה לעוּמת נהלל…), הרי הניגוּד להרצל היה עמוֹק יוֹתר וּמוּרכּב יוֹתר מכּמה יסוֹדוֹת.

והנה כּיצד מספּר הרצל על הנסיוֹן הראשוֹן להידָבר עם רוֹטשילד: “נוֹרדוֹי מוֹדיע, כּי היה בּיחד עם צדוֹק כּהן אצל א. ר. הראיוֹן ארך 63 רגעים, שמהם דיבּר רוֹטשילד 53, ונוֹרדוֹי, בּהתאמצוּת וּבאי־נימוּס, רק עשׂרה. – – רוֹטשילד נוֹתן להביא את הסוֹפר המכוּבּד על משׂרדוֹ ולא אל בּיתוֹ. – – אנחנוּ עוֹברים איפוֹא עליו לסדר היוֹם”.

איננוּ יוֹדעים בּדיוּק מה אמר וּמה כּתב אז אדמוֹנד רוֹטשילד על הרצל, אוּלם כּל אחד מהם ודאי חשב על משנהוּ שהוּא יוּכל “לעבוֹר עליו לסדר היוֹם”. רוֹטשילד פּירש את תכניתוֹ של הרצל כּפנטסיה משוּנה “להכניס 150,000 שנוֹררים” ונפחד מפּני הסכּנוֹת הפּוֹליטיוֹת הכּרוּכוֹת בּכל הענין הבּיש הזה. הרצל ראה לפניו “אדם הגוּן, טוֹב־לב ומוּג־לב, שאינוֹ מבין את כּל הענין והיה רוֹצה לעכּבוֹ כּמוֹ שמוּגי־לב רוֹצים לעכּב ניתוּח הכרחי”.

אין אנוּ עוֹסקים כּאן בּשאלה עם מי היה הצדק. אין אנחנוּ נכנסים עכשיו לניתוּח הטעוּיוֹת הגדוֹלוֹת של שני האנשים הגדוֹלים האלה, שלא הבינוּ זה את זה ולא נתנוּ יד זה לזה. השאלה המכאיבה היא: כּלוּם היה להם רצוֹן־אמת להבין זה את זה?

והפּגישה עם אחד־העם?

זכר הפּגישה הזאת חרוּת בּעטו של אחד־העם. משלחת חוֹבבי־ציוֹן בּאה אל הבּרוֹן לדרוֹש אוֹ לבקש על בּיטוּל האפּוֹטרוֹפּסוּת. המשלחת היתה מוּרכּבת מבּני הישוּב וּמעסקני חוֹבבי־ציוֹן. את האִכּרים סירב הבּרוֹן לקבּל, כּי אינם בּני־חוֹרין, וּלאוּסישקין ולצ’לֶנוֹב וּלאחד־העם אמר “ישוּב ארץ־ישׂראל אני עשׂיתיו. אני לבדי ואין זכוּת לשוּם אדם, לאִכּרים אוֹ לחברים שלהם, להתערב וּלחַווֹת דעה במעשׂה ידי. לדבר הזה מתנגד אני לגמרי, בּהחלט וּבכל תוֹקף”.

אפשר עוֹד פּחוֹת ממה שידע הבּרוֹן מי ומי הוּא העתוֹנַאי הוינאי תיאוֹדוֹר הרצל, ידע מי ומי הוּא הסוֹפר העברי אשר גינצבּוּרג. אך אחד־העם מה ראה בּנדיב: “איש אחד בּעל אוֹצרוֹת יוֹשב בּפּריס וּמפרנס איזוּ מאוֹת עניים היוֹשבים על אדמתוֹ בּארץ־ישׂראל, מפרנס, פּעמים בּרוַח וּפעמים בּצמצוּם, אבל תמיד בּבזיוֹן וּבשפלוּת, המפעפּעים בּעמקי נפשם וּמשחיתים בּם כּל רגש של כּבוֹד והכּרה עצמית. עבדים נבזים וּשפלים הם בּעיני אדוֹנם שנוֹררים וגנבים”.

כּכה ראוּ זה את זה, להוָתנוּ, גדוֹלי ישׂראל בּדוֹר ראשוֹן לתקוּמה. הפַּנתיאוֹן ההיסטוֹרי מיַשר הדוּרים, אך טרגיוּת הניגוּדים בּשטף־החיים בּעינה עוֹמדת.

אשרינוּ, שאנוּ יכוֹלים עכשיו לדבּר על כּמה מן הניגוּדים וּמן העלבּוֹנוֹת וּמן היסוּרים כּעל דבר שבּעבר. אנוּ יכוֹלים עכשיו לראוֹת את הדברים ואת האישים ראִיה היסטוֹרית וּלהפריד בּין חזוֹן הנדיב לבין סילוּפיו בּמעשׂה. הבּרוֹן הציל את חיבּת־ציוֹן בּרגע של סכּנת כּליה. בּאה אחר כּך התנוּעה הציוֹנית והצילה את מפעלוֹ של הבּרוֹן מן הקללה שדבקה בּוֹ. מה היה גוֹרל מַאמצי הבּרוֹן והשקעוֹתיו אילמלא העליה החלוּצית שיצקה דם חדש בּעוֹרקי הישוּב, והכניסה רוּח חיים בּמפעל היישוּבי, והקימה ישוּב עוֹבד ללא פּקידוּת ואפוֹטרוֹפּסוּת? וגם מפעלוֹ של הבּרוֹן גוּפוֹ, למרוֹת כּל ההתנגדוּת, קלט מן הכּוֹחוֹת החדשים וּמן הרוּחוֹת החדשוֹת. בּמוֹשבוֹתיו של הבּרוֹן הוּקם “השוֹמר”. על אדמת הנדיב נתרחש מאוֹרע תל־חי. גם האִכּרוּת העוֹבדת שבּגליל צמחה בּמידה גדוֹלה מתוֹך העליה החלוּצית ותחת השפּעתה.

עכשיו, כשהתנועה הציונית אינה תלויה עוד בנדיבותם של יחידים, עכשיו, כּשנתגלה כּוֹחה של תנוּעת עם ושל התנדבוּת עם, כּשהתנוּעה העממית גילתה כּוֹחוֹת הגשמה שדוֹרוֹת רבּים חיכּוּ להם – עכשיו אנוּ יכוֹלים להתגבּר על הערכוֹת והניגוּדים של דוֹר קוֹדם. לא נטשטש את האמת ההיסטוֹרית, לא נתעלם מן המאֵרה שבּמשטר האפּוֹטרוֹפּסוּת, שעדיין קיימים שׂרידיו, ועדיין יש מבקשים כּפעם בּפעם להשליטוֹ אפילוּ בּמפעלי הציוֹנים. אך כּל הטרגיוּת שבּמפעל הבּרוֹן והכּשלוֹנוֹת הכּרוּכים בּוֹ לא יסתירוּ מעינינוּ את פּני הנדיב היחיד, בּתפארת נדיבוּתוֹ וּבעוֹז יחידוּתוֹ.

---

תאריך

מאת

ברל כצנלסון

(שבעים וחמש שנים ליסוּד מוֹצא)ַ

היוֹם – כ“ו בּטבת תרצ”ה – מציין תאריך מיוּחד בּמינוֹ בּתוֹלדוֹת הישוּב, תאריך אשר מן הראוּי לבל ישָכח. בּיוֹם זה, לפני שבעים וחמש שנים, הוּחלה המוֹשבה העברית הראשוֹנה בּארץ, המוֹשבה הקטנה מוֹצא בּקרבת ירוּשלים. מתוֹך חוֹמוֹתיה של ירוּשלים יצאוּ חוֹלמיה וּמיסדיה של מוֹצא. שני עוֹלים – האחד עוֹלה פּוֹלין (זקנוֹ של ר' דויד יֶלין), והשני עוֹלה בּבל (ממשפּחת יחזקאל יהוּדה) היוּ הנחשוֹנים הראשוֹנים אשר הצליחוּ לגַלם בּפוֹעל ממש את השתוֹקקוּתם לאדמת ארץ־ישׂראל. הם הֵעזוּ לצאת מבּין חוֹמוֹת העיר העתיקה, אשר בּה היה כּלוּא הישוּב היהוּדי, והתאַחזוּ בּתחוּמי הכּפר הערבי קוֹלוֹניה, אשר כּרמי הזית והגפן שלוֹ הרחיבוּ את ליבּם. נקוּדה עברית קטנה זוֹ היתה מפוּזרת כּל ימיה בּתוֹך נחלת הכּפר הערבי, שלא כּשאר הנקוּדוֹת הישוּביוֹת שבּאוּ אחריה ושעמדוּ על סוֹד־הריכּוּז. ואכן, היא ידעה הרבּה תלאוֹת ונתנַסתה בּהרבּה נסיוֹנוֹת, החל מן הלחץ אשר לחץ אוֹתה בּימיה הראשוֹנים שֵיך אבּוּ־גוֹש, אשר הפּיל חִתיתוֹ על כּל עוֹברי־דרך, ועד נסיוֹנה המר בּאב תרפּ"ט, עת נשפכוּ דמי בּניה ואוֹרחיה.

וגם קוֹרוֹתיה הפּנימיוֹת של מוֹצא הן מרוּבוֹת גלגוּלים ונסיוֹנוֹת: מימי המתאַחז הראשוֹן בּתוכה, ר' יהוֹשע יֶלין, אשר שמר לה אמוּנים עד ימי זקנתוֹ, דרך מתישביה מתוֹך פּוֹעלי רחוֹבוֹת מעליית תרנ"א ועד אשר חוּדשוּ פּניה, על ידי הקמת מוֹצא־עלית, זה המאמץ המעט שנעשׂה בּעזרת הועד הלאוּמי על ידי יחידים אשר לא יכלוּ נשׂוֹא את חרפּת העזוּבה והחוּרבּן וחשוּ בּחוֹבה לכפּר בּבנין על דם בּניה השפוּך.

על אדמת מוֹצא נטע הרצל את עצוֹ ועל אדמתה נגדע. ועל אחת מגבעוֹתיה, בּקרבת “אֶרז” הרצל הגדוּע, הוּקם בּית־ההבראה “אַרזה”, הנוֹתן צל וּמנוּחה והחלפת־כּוֹח לאלפי עמלים ועמלוֹת, הממשיכים את המפעל החלוּצי־הישוּבי אשר בּוֹ החלוּ ראשוֹני מוֹצא.

שבעים וחמש שנים של תוֹלדוֹת הישוּב, של פּוּרענוּיוֹת ונסיוֹנוֹת ושל בּדידוּת ואמוּנים וּמאמצים ללא הירָתע – יזָכר נא היוֹם ויזָכרו לטוֹבה חלוּצי מוֹצא הראשוֹנים.

---

חוּליה ראשוֹנה בּשרשרת

מאת

ברל כצנלסון

מאימתי אתם מוֹנים את ראשית הישוּב החקלאי העברי בּארץ, את חידוּש ישוּבנוּ החקלאי לאחר כּל החוּרבּנוֹת?

לא רק לילד יש יוֹם־הוּלדת. כּל כּפר אצלנוּ יוֹדע את יוֹם הוּלדתוֹ. ויש גם שעמק שלם חוֹגג כּוּלוֹ בּבת־אחת יוֹם־הוּלדת כּללי. הנה אך זה חגג עמק חפר, הצעיר בּעמקינוּ, את יוֹם־הוּלדתוֹ החמישי; הנה חגגה עכשיו גדרה, מוֹשבת בּני בּיל"וּ, את יוֹם־הוּלדתה החמישים. אך מי הבּכוֹר בּין כּל משכּנוֹתינוּ החקלאיים בארץ?

יש יאמר: הלא ידוּע, ראשוֹן־לציוֹן. שמה מעיד. הלא זוֹהי המוֹשבה הראשוֹנה, יסדוּה עוֹלי הגוֹלה בּתרמ"ב. הלא זוֹהי המוֹשבה הראשוֹנה לעליה הראשוֹנה.

ויש ידען יאמר: לא. ראשוֹן־לציוֹן אינה הראשוֹנה. פּתח־תקוה קדמה לה. עוֹד בּטרם פּרצה העליה הראשוֹנה מרוּסיה יסדוּה בּני ירוּשלים ועוֹלי־הוּנגריה. בּתרל"ח, ארבּע שנים לפני ראשוֹן־לציוֹן נוֹסדה פּתח־תקוה.

והמַקדים יאמר: גם פּתח־תקוה איננה הראשוֹנה. קדמה לה מקוה־ישׂראל, בּית־הספר החקלאי העברי הראשוֹן בּארץ. יסדוֹ קרל נֶטֶר, מטעם חברת “כּל ישׂראל חברים” בּשנת תר"ל, שמוֹנה שנים לפני פּתח־תקוה.

אך עוֹד לא תמה ההתחרוּת על גביע הראשוּנוּת. עוד יש נקוּדה חקלאית אחת והיא קשישה גם ממקוה־ישׂראל. מוֹצא שמה. מוֹצא שבהרי ירוּשלים, על אֵם־הדרך הנשקפת אל עמק הזיתים הנהדר של עין־כּרם. בּת שבעים וחמש שנים מוֹצא זוֹ הקטנה היוֹם.

ודאי ימָצאוּ חקרנים ונַקרנים שיערערוּ גם על ראשוֹנּותה של מוֹצא, והם יספּרוּ כּי עוֹד לפני שמוֹנים שנה נקנתה חלקת פּרדס בּקרבת יפוֹ על ידי משה מוֹנטיפיוֹרי (כּיוֹם אין שם כּבר שוּם סימני פּרדס, אלא שכוּנה עירוֹנית, היא שכוּנת מוֹנטיפיוֹרי, השוֹכנת מוּל שרוֹנה) – ואף על פּי כן זכּאית מוֹצא לתבּוֹע לעצמה את משפּט הבּכוֹרה; היא היא הנקוּדה החקלאית הראשוֹנה אשר מתישבים עברים התאחזוּ בּה.

והחלוּץ הראשוֹן אשר יזם את דבר ההתנחלוּת העברית בּמוֹצא היה לא פּוֹעל ולא בּן פּוֹעל, לא איכּר ולא בּן איכּר, זה היה ר' דויד טביא, אבי־אביו של ר' דויד ילין שבּימינוּ, המוֹרה והחוֹקר והעסקן. ר' דויד טביא היה תוֹשב העיר העתיקה בּירוּשלים, שעלה מלוֹמזָ’ה שבּפּוֹלין לפני מאה ואחת שנה (תקצ"ד). בּעיר העתיקה לא היוּ ליהוּדים בּתים משלהם, ועל אחת כּמה וכמה לא גנים ולא גינוֹת, לא חצרוֹת מרוּוָחוֹת. עוֹלי הגוֹלה היוּ נוֹהגים לשׂכּוֹר דירוֹת מן הערבים. אוּלם ר' דוד טביא זה צר היה לוֹ המקוֹם בּעיר העתיקה, בּרחוֹבוֹתיה “הצרים והעקלקלים והמלוּכלכים והמעוֹּפּשים” (כּדברי בּנוֹ בּספר זכרוֹנוֹתיו) ונפשוֹ בּיקשה מרחב שדוֹת וזיו־כּרמים. הוּא בּיקש להתנחל מחוּץ לחוֹמוֹת העיר עד שזכה סוֹף סוֹף לרכּוֹש בּשביל בּנוֹ, יהוֹשע, נער־אברך בּן שבע־עשרה, חלקת אדמה בּכפר סמוּך לירוּשלים, בּכפר ששמוֹ בּפי הערבים מימי הרוֹמאים “קוֹלוֹניה” ולכֹפר הזה כּמה וכמה מעלוֹת: “הוּא מצוּין בּאוירוֹ הזך והנעים וּמימיו הקלים והמתוּקים. שלוֹשה מעינוֹת גדוֹלים יש שם, לבד מַעינוֹת קטנים. בּכל סביבוֹת ירוּשלים לא נמצא מקוֹם יפה ונעים כּמוֹהוּ”.

ועוֹד מעלה אחת יש לוֹ למקוֹם הזה, שלא כּל מקוֹם זוֹכה לוֹ: בּר־יוֹחסין הוּא. בּשמוֹ העברי הקדמוֹן: “מוֹצא” – בּא בּתנ"ך וגם בּמשנה. בּימי כּיבּוּש יהוֹשע היה כּפר זה בּחלקוֹ של שבט בּנימין, וּבימי הבּית השני היה זוֹכה לכבוֹד גדוֹל, כּי בּסוּכּוֹת היוּ בּני ירוּשלים יוֹצאים למוֹצא, מקוֹם המים החיים הקרוֹב בּיוֹתר לעיר, וּמלקטים שם ענפי ערבה. כּלוּם לא היה בּכל אלה כּדי להקסים?

“בּבוֹאנוּ בּפּעם הראשוֹנה אל המקוֹם הזה – מספּר ר' יהוֹשע יֶלין לאחר כּמה עשרוֹת שנים – בּשאפנוּ את האויר הזך וּבהריחנוּ את ריח הפּרחים הנעים וּשתוֹתנוּ את המים הקלים והמתוּקים, אשר כּל אלוּ לא יֵראוּ ולא ימָצאוּ בּירוּשלים וּבכל סביבוֹתיה, התפּעלנוּ עד מאד”.

וכך נתאחזוּ יהוֹשע יֶלין – בּן עוֹלה פּוֹלין – וגיסוֹ שאוּל יחזקאל יהוּדה – בּן עוֹלה בּבל – בּאדמת מוֹצא.

אך התאחזוּת זוֹ, לפני שבעים וחמש שנים, לא היתה כּל כּך פּשוּטה. אין זה דוֹמה למי שהוֹלך מתל־אביב ורוֹכש לוֹ פּרדס בּאחת המוֹשבוֹת הסמוּכוֹת. ואף לא כּכניסת עוֹלה חדש לתוֹך משק חקלאי קיים. המתישבים היו נתיני חוּץ־לארץ, וּלפי חוּקי המדינה התוּרכּית, לא היוּ בּני חוּץ־לארץ רשאים לרכּוש נחלוֹת מחוּץ לעיר. הקניה עצמה לא היתה איפוֹא כּחוֹק, ולא היה כּל בּיטחוֹן בּקנין, והמתישבים היוּ תלוּיים בּחסדי הפּקידים רוֹדפי שוֹחד ושליטים עריצים. כּי לא החוֹק ולא המשפּט שלטוּ בּארץ אלא כּנוּפיוֹת שֵיכים תקיפים, חַמסנים ורצחנים. “ממשלת השיכים על התוֹשבים ועל רכוּשם היתה ממשלת עריצים בּלתי־מוּגבּלת. כּל מוֹשל היה לוֹ גדוּד של חיילים פּרשים מאנשי משפּחתוֹ וּקרוֹביו, וּממשלתם פּרושׂה על כּל התוֹשבים לחמסם וּלגזלם, להענישם וּלהלקוֹתם; וגם בּתי־סוֹהר קבעוּ להם בּבתיהם, לאסוֹר בּכבלי־בּרזל את כּל אשר ימרה את פּיהם ולא ימהר לשלם את הקנס אשר הוּטל עליו”. ושיך אשר כּזה, מוּצטפה אַבּוּ־גוֹש, הפּיל את חתיתוֹ על כּל סביבת ירוּשלים, וגם בּני מוֹצא ידעוּ את ידוֹ הקשה.

היציאה אל מחוּץ לעיר, והישיבה של יהוּדים בּוֹדדים בּתוֹך כּפר ערבי (כּי מוֹצא לא נבנתה כּמוֹשבה עברית בּפני עצמה, אלא חלקוֹת פּזוּרוֹת בּתחוּמי הכּפר הערבי), היוּ לא רק מעשׂה נוֹעז, אלא גם מעשׂה מסוּכּן.

כּזאת היתה ראשית מוֹצא. מאז חלפוּ שנים הרבּה, וּבני מוֹצא גם ידעוּ תלאוֹת הרבּה. המתישבים הראשוֹנים רפוּ ידיהם, ואחריהם בּאוּ חדשים, וגם מן החדשים רק מעטים דבקוּ בּמקוֹם ונשארוּ בּוֹ. אחר כּך בּאוּ מוֹסדוֹת ציבּוּריים – “חוֹבבי־ציוֹן” וּ“בני־בּרית – והם הרחיבוּ את הנחלה העברית שבּמוֹצא והכניסו מתישבים חדשים מן הפּוֹעלים שלפני ארבּעים וכמה שנים, ושוּב בּאוּ תלאוֹת ונסיוֹנוֹת בּימי המלחמה העוֹלמית, ואחר כּך הנסיוֹן המר בּיוֹתר: טבח הדמים בּימי אב תרפּ”ט.

אוּלם מוֹצא הקטנה והפּזוּרה היוּ לה בּנים נאמנים וידידים מסוּרים. המתנחל הראשוֹן בּתוכה, ר' יהוֹשע ילין, שהאריך ימים, אהב אוֹתה והיה חוֹזר אליה תכוּפוֹת גם בּשנוֹת זקנתוֹ. ר' יחיאל מיכל פּינס, איש ירוּשלים, שקד על הרחבת גבוּלוֹתיה והוּא הכניס לתוֹכה לפני יוֹתר מארבּעים שנה מתישבים מפּוֹעלי המוֹשבוֹת. מאלה דבקוּ משפּחוֹת אחדוֹת בּמקוֹם היפה עד היוֹם הזה. על אחת הגבעוֹת של מוֹצא נטע הרצל בּרוֹש רך (בּטעוּת קראוּ לוֹ אז: אֶרז), בּרוֹש זה אשר נגדע בּימי המלחמה. אך גם ל“ארז” הרצל הגדוּע נמצאוּ מקנאים אשר לא נתנוּ להשכּיח את זכרוֹ והפכוּ את המקוֹם הזה לפינת־חמד בּארץ. כּאן הקימה קוּפּת־חוֹלים של הסתדרוּת העוֹבדים, בּמאמציו המרוּבּים של אברהם הרצפֶלד, את בּית־ההבראה “אַרזה”, לזכרה של החברה שׂרה שמוּקלר, האחוֹת הטוֹבה והרחמניה של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אשר נשמתה יצאה בּרפּאה את חוֹלי הקדחת בּיסוּד־המעלה. אל בּית־הבראה זה נוֹהרים אנשים עמלים ונשים עמלות מכּל פּינות הארץ לאחר מחלה ודלדוּל וּבה ימצאוּ מנוּחה וצל ויחליפוּ כּוֹח.

שוֹממה ואוּמללה עמדה מוֹצא לאחר התקפת־הדמים של תרפ"ט. עמל בּוֹניה היה לשלל לפּוֹרעים, ודם נקיים נשפּך בּבתיה. אך נמצא לה גוֹאל למוֹצא אשר לא נח ולא שקט עד אשר ריפּא את פּצעיה והשיב אוֹתה לחיים ישוּביים. בּמאמציו של הרצפלד וּבעזרתוֹ של הועד הלאוּמי נבנתה מוֹצא ועל אחת מגבעוֹתיה הוּקמה שכוּנה חדשה: מוֹצא עִלית.

כּכה עברוּ על המקוֹם הקטן והנאה הזה שבעים וחמש שנים, בּתלאוֹת וּבנסיוֹנוֹת וּבמאמצים חלוּציים אשר אינם נרתעים מפּני הפּוּרענוּיוֹת.

וּבזכוּתם של ראשוֹנים וּמַמשיכים וּמַתמידים הגענוּ אנחנוּ כּוּלנוּ, הישוּב העברי, מנקוּדה ראשוֹנה בּמוֹצא עד דרוֹך השוֹמר והעוֹבד היהוּדי הראשוֹן בּעמק החוּלה, העמק החדש אשר קם לנוּ בּימים אלה.

לא ניתקה השרשרת.

---

קוֹדמי־קוֹדמינוּ

מאת

ברל כצנלסון

תערוּכת העתוֹנוּת – מפעל תרבּוּתי שמן הראוּי שיֵהפך ממעשׂה־ארעי למוֹסד קבע – מאַפשרת לראוֹת וּלהראוֹת את עתוֹנוּת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית לא רק בּפני עצמה, אלא גם בּתוֹך מסגרת כּוֹללת, בּקשר עם מה שקדם לה. סוּגיה זוֹ אינה מחוּורת עדיין אלא מעט. גם מעריצים נלהבים וגם מקטרגים אדוּקים רגילים לראוֹת עתוֹנוּת זוֹ כּיצוּר בּפני עצמוֹ, אוֹ כּזמוֹרת־זר, אך לא כּחוֹטר מגזע העתוֹנוּת העברית.

אין תימַה. רוֹבד חדש זה בּספרוּת העברית איננוּ פּרי צמיחה רגילה. איננוּ נראה כּ“המשך”. הוֹרתוֹ ולידתוֹ בּהפיכה. הוּא צף ועלה לא מחיק מהלך חיים כּתיקוּנם, אלא מחיק התמוֹטטוּת מצוּקי־חיים. התהווּתוֹ בּאה תוֹך קטסטרוֹפה ווּלקנית בּחיי ישׂראל.

עתוֹנוּת העבוֹדה בּארץ בּאה לעוֹלם עם העליה השניה. בּחיקה נבטה, על קרקעה גדלה. המרד שבּמעשׂה הציוֹני – כּלוֹמר ישוּבי, חברתי ואישי – שמרד קוֹמץ עוֹלים צעירים, ילדי פּרעוֹת והפיכוֹת, נתלוָה אצלם, בּני עם הספר, גם בּמרד שבּכתב. העליה השניה לא מצאה לעצמה לא אחיזה ולא משען ולא ניב־שׂפתים כּלשהוּ בּעתוֹנוּת של זמנה, לא בּזוֹ שהיתה קיימת אז בּארץ ולא בּזוֹ שבּגוֹלה, לא בּזוֹ ששׂרדה עוֹד ללשוֹן העברית העזוּבה, אשר בּניה יצאוּה (ממש!) ולא בּזוֹ הציוֹנית־לוֹעזית הפּוֹרחת (אז!).

העליה השניה היתה עליית־עלוּמים. אף היא ידעה קוֹל־מצהלוֹת, קוֹל־תרוּעת־נעוּרים. אוּלם גברה עליה השתיקה, שתיקת נמלטים על נפשם מתוֹך ההפיכה. ואוּלי גם שתיקת נדהמים למראה המוֹלדת השוֹממה. בּספרוֹ של אדם העליה השניה כּתוּב לפרקים תכוּפים: שתיקה! שתיקה מתוֹך יסוּרים. עבוֹדה מתוֹך שתיקה. הדק שינים ועבוֹד! (על דרך ההלצה, שיש בּה מן האמת, אפשר לאמוֹר, שכּמה מהם היוּ מחבּבים את הדיבּוּר על אוֹדוֹת השתיקה). אוּלם היא עצמה – העליה השניה – היתה זעקה גדוֹלה וּמרה. וּזעקה זוֹ הכרח היה לה שתתפּרץ. עקת נפשה ויסוּרי מציאוּתה היוּ למעלה מכּוֹחה. והם כּפוּ עליה בּקשת בּיטוּי ויצירת מכשירי מלחמה רוּחנית משלה.

היא לא יכלה להישען על בּימות קיימוֹת ולא על אנשי־השם, אשר לא ידעוּה ולא חפצוּ לדעתה. כּשם ש“המציאוּת” המרה של הישוּב חפרה תהוֹם בּין העליה השניה לבין שׂרידי העליוֹת הראשוֹנוֹת (תרמ"א – תרנא), כּך גם בּעוֹלם העתוֹנוּת. הדוֹר העוֹלה מצא עצמוֹ בּמדבּר־שממה.

בּקלסתר־פּניהם של הזקנים המצוּמקים והמצוֹררים, שתש כּוֹחם וּמהם שירדוּ מנכסיהם החלוּציים, ועמדוּ כּצר למעפּיל החדש, לא יכלוּ “החדשים” להבחין את דמוּת “האבוֹת” המהוּללים. והללוּ, “האבוֹת”, גם בּירידתם וּבתשישוּתם זכרוּ לעצמם את חסד נעוּריהם אשר הפך את שמם לאגדה, לא יכלוּ להכּיר בּבּנים הבּלתי־קרוּאים, הפּרוּעים והמתחצפים, יוֹרשים־מַגשימים לחזוֹן־עלוּמיהם. ועל אחת כּמה וכמה שהגדוֹלים שבּהם והטוֹבים שבּהם, אנשי הרוּח והשם שבּהם, לא יכלוּ לראוֹת בּנערים הללוּ, שדעתם לא נתישבה עליהם, ורוּחם לא נצטללה, והם מתרוֹננים וגם מקוֹננים, מחציפים ומתיפּחים, הוֹזים וגם נוֹאשים, קנאים וגם תלוּשים, רוֹהבים וכוֹשלים – לא יכלוּ לראוֹת בּהללוּ את החוּליה המיוּחדת, את הדוֹר היוֹרש. לא יכלוּ וגם לא ביקשוּ לראוֹת בּהם את המשמרת החדשה בּתוֹלדוֹת האוּמה וּבחיי רוּחה. האם עוֹד בּכלל בּיקשוּ לראוֹת משמרת חדשה? האם לא עיפה נפשם מכּל האכזבוֹת הרבּוֹת אשר הנחיל להם גוֹרלם וּמן האכזבה העמוּקה שנתאַכזבוּ בּחלוֹם־נעוּריהם?

כּי דוֹר בּדוֹר ימרוֹד – זהוּ מדרך הטבע; כּי אבוֹת יזעפוּ על בּנים וּבנים ילעיבוּ בּאבוֹת, וּזקנים ישאלוּ בּביטוּל: מה הנערים האמֵללים האלה עוֹשׂים? – מדרך העוֹלם האנוֹשי הוּא. אוּלם כּי דוֹר ינתק מדוֹר, כּי דוֹר לדוֹר יהיה כּלא היה – זוּהי קללה מיוּחדת מפּרשת “התוֹכחה” שלנוּ. לא בּלבד שדוֹר יקוּט בּדוֹר, אלא שאינוֹ מכּיר את הדוֹר־יריבוֹ, שאינוֹ מבקש להכּיר אוֹתוֹ, אינוֹ יוֹדע אוֹתוֹ, וגם אינוֹ יוֹדע שיש לדעת אוֹתוֹ, וּלפיכך מצוּיים אצלנוּ חזיוֹנוֹת תמוּהים: דוֹר האבוֹת לא בּלבד שהוּא זוֹעף, אלא גם מתקנא בּבּנים ועינוֹ צרה בּזיוָם, בעזוּז עלוּמיהם ואפילוּ בּזרי־עינוּייהם; ומאידך – ה“לא ידע את יוֹסף” חל אצלנוּ גם… על מנשה ואפרים. והלא דוֹר שאינוֹ מכּיר את אביו אינוּ מכּיר גם את עצמוֹ. אינוֹ יוֹדע מה ירש וּבמה מרד.

בּנדוֹן זה אפשר לוֹמר: בּוֹשנוּ מכּל תנוּעה. תתבּוֹננוּ בּחיי עמים וּתנוּעוֹת. בּכמה סקרנוּת שׂכלית והשתוֹקקוּת נפשית מבקשים הדוֹרוֹת החדשים להתחקוֹת על עקבוֹתיהם של קוֹדמיהם ולחדוֹר לעוֹלמם הרוֹחני של “אבוֹת”, “מבשׂרים”, “צוֹפים”, “חלוּצים”, “ראשוֹנים”. בּמידה שההכּרה החברתית נעשׂית מוּרכּבת יוֹתר, נעשׂוֹת תוֹלדוֹת אידיאוֹת והזרמים החברתיים ענף־מחקר חשוּב; וחקר הדמוּיוֹת האישיוֹת העוֹלוֹת מתוֹך התסיסה הרוּחנית (בּין שהן דמוּיוֹת “מרכּזיוֹת” וּמיצגוֹת את הרבּים וֹבין שהן דמוּיוֹת “מלווֹת” וּפוֹרשוֹת לצדי דרכים) הוֹלך ותוֹפס מקוֹם ניכּר בּהשׂכּלתם של משׂכּילי הדוֹר. לא ארבּה למנוֹת דוּגמאוֹת. ראוּ נא מה עשׂתה התנוּעה הסוֹציאליסטית, בּאַרכיוֹנה וּבמאַספיה וּבעבוֹדוֹת חוֹקרים, להכּרת עבָרה וּלחקר הזרמים והכּיתוֹת והאישים אשר צפנוּ בּתוֹכם זרעוֹני־בשׂוֹרה של התפיסה החדשה. והספרוּת הרוּסית המעוּלה לא חדלה עשׂרוֹת בּשנים להפוֹך ולהפוֹך בּחקר תוֹלדוֹת האינטליגנציה והציבּוּריוּת הרוּסית (היהוּדי גרשנזוֹן לבדוֹ מה העמיק לעשׂוֹת להבהרת דמוּיוֹת נשכּחוֹת מבּין הדֶקבּריסטים והסלבוֹפילים); והשלטוֹן הסוֹביטי, זה שלכאוֹרה בּא לקעקע את כֹל העָבָר, זה שהרים יד על מוֹריו ורבּוֹתיו, זה שרוֹאה עצמוֹ לא רק בּר־פּלוּגתא, אלא גם אוֹיב בּנפש לתנוּעוֹת מתמוֹל ולמחַנכיו מתמוֹל, כּמה כּוֹחוֹת עצוּמים משקיע הוּא בּחקר התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת אשר על בּרכּיהן גדל ואוֹתן ירש וּבהן מרד.

התנוּעוֹת המַרדניוֹת שמניתי נתבּרכוּ בּחוּש היסטוֹרי. הן יוֹדעוֹת כּי לא צצוּ כּקצף על פּני מים. הן יוֹדעוֹת שהמרד שלהן איננוּ צמח בּן־בּלי־שוֹרש. אוֹתוֹ צמח שהיה למשל אצל העברים הקדמוֹנים: “גלגל לפני סוּפה” הן יוֹדעוֹת שיש להן היסטוֹריה ואף פּרה־היסטוֹריה, מכוֹרה ושרשים.

לא כּן חלקה של הציבּוּריוּת היהוּדית. היא חיה, מקצתה מרצוֹן וּמקצתה מאוֹנס, חיי־רוּח קיקיוֹניים, כּאילוּ חסרנוּ “ספר־יוֹחסין” רעיוֹני, כּאילוּ לא היתה לנוּ שוּם “שלשלת קבּלה” של נפתוּלי רוּח ושל קניני תרבּוּת.

אנוּ מטפּחים את השכחה. וכאילוּ גאים אנוּ על קוֹצר־הזכּרוֹן שבּוֹ חוֹנַנוּ. בּמטבּע־השכחה אנוּ משלמים לדוֹרוֹת שעל כּתפיהם עלינוּ, לאידיאוֹת ולחוָיוֹת שאִתן נאבקנוּ וּמתוֹך היאָבקוּתנוּ היינוּ למַה שהיינוּ. ואת עוֹמק מרידתנוּ אנוּ מוֹדדים לא בּכוֹח יצירתנוּ, לא בּכשרוֹננוּ לזרוֹת וּלנפּוֹת ולהפריד וּלהרכּיב, אלא בּכשרוֹננוּ לשכּוֹח. הסוֹציאל־פּסיכוֹלוֹג אשר יבוֹא ויחקוֹר את תנוּעוֹתינוּ הציבּוּריוֹת יהיה רשאי להוֹציא משפּט, שכּל מה שאנוּ רוֹאים עצמנוּ קיקיוֹניים יוֹתר, בּני־בּלי־שוֹרשים יוֹתר, הרינוּ מאמינים שאנחנוּ “משוּחררים” יוֹתר, נַעלים יוֹתר, נמרצים יוֹתר. כּאילוּ היה זה מוּשׂכּל קבוּע בּחלל עוֹלמנוּ שהשרשים הם הם המעכּבים את גידוּל צמרתנוּ אל על.

אין לראוֹת בּדברים האלה קטרוּג על ימינוּ דוקא אוֹ על דוֹרנוּ בּלבד אוֹ על חוּג מסוּים. המדוּבּר הוּא על מחלה שתקפה את האוֹרגַניזם הלאוּמי שלנוּ זה דוֹרוֹת אחדים, מעת התחילוּ אצלנוּ מדמים, כּי חוֹמוֹת הגיטוֹ מוֹט התמוֹטטוּ. פּרקנוּ מעלינוּ את עוֹל ה“אתה בּחרתנוּ” הגיטוֹאי, ותוֹך כּדי הרגשת שחרוּר ועליה בּסוּלם החברה האירוֹפּית, נפלנוּ לתוֹך בּירא עמיקתא של נחיתוּת, שאיננוּ יוֹדעים לצאת ממנה עד היוֹם הזה. לא רק ההשׂכּלה וההתבּוֹללוּת, אלא אף המהפּכנוּת היהוּדית ואפילוּ האידיאוֹלוֹגיוֹת הלאוּמיוֹת חדוּרוֹת הרגשת נחיתוּת. אין אנוּ יוֹדעים לרחוֹש כּבוֹד לעצמנוּ, למעשׂה־ידינוּ, לפרי־רוּחנוּ, לאבוֹתינוּ, לבנינוּ. נחיתוּת זוֹ היא הגוֹרמת לבריחה מעצמנוּ, התוֹפסת מקוֹם רב כּל כּך בּהיסטוֹריה הישׂראלית החדשה; וספרוּת ההשׂכּלה, שבּכוֹח עבריוּתה היתה קשוּרה בּטבּוּרה אל גזע האוּמה, היתה נמלטת מנחיתוּת־ההוֹוה אל הערצת ימי־קדוּמים. בּדרך־המלך הזאת הלכה גם הציוֹנוּת. וכן גם “חכמת ישׂראל”. נוֹח לה לטפּל בּגוילים עתיקים, בּגאוֹנים וּבפייטנים, בּ“תוֹר הזהב” של ספרד, ולא בּתוֹלדוֹת הקוּלטוּרה הישׂראלית והתסיסוֹת הציבּוּריוֹת בּדוֹרוֹת האחרוֹנים. ההשׂכּלה וערכיה וּמלחמוֹתיה, הציוֹנוּת (המוֹנה כּבר היסטוֹריה של מאה שנים!), תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, מפעלי ההתישבוּת היהוּדית בּארץ וּבארצוֹת הפּזוּרים, המלחמוֹת הפּנימיוֹת הגדוֹלוֹת בּאוּמה אשר מהן תוֹצאוֹת לעתידנוּ – אלה עוֹדם נמצאים מחוּץ לתחוּם המחקר, מחוּץ ל“חכמת ישׂראל” הרשמית. וּמצב זה לא שוֹנה בּהרבּה אפילוּ בּאוּניברסיטה העברית. עוֹדנוּ רחוֹקים, למשל, מקתדרה לתוֹלדוֹת הציוֹנוּת אוֹ לחקר תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אף על פּי שכּבר זכינוּ לכך שסוֹציוֹלוֹגיה ודימוֹגרפיה יהוּדית נמצאוּ כּשרוֹת להוֹראה.

גם בּחוּגי המשׂכּילִים העברים, נאמני הספרוּת העברית, לא ידעוּ מה זה לטפּל מתוֹך רגשי כּבוֹד וענין בּחקר דוֹר חוֹלף. לאחר מוֹתוֹ של יל"ג, המשוֹרר הגדוֹל והאבּיר הלוֹחם של ההשׂכּלה, נמצא לוֹ חסיד־מעריץ, יצחק יעקב וייסבּרג, שאסף והוֹציא שני כּרכים מאיגרוֹת המשוֹרר. עכשיו אנוּ חייבים תוֹדה מרוּבּה לוייסבּרג, שהציל מכּלָיה את העזבוֹן היקר הזה, שיש בּוֹ ענין רב מצד הלשוֹן והסגנוֹן והאישיוּת של כּוֹתבן, וחוֹמר מרוּבּה לתוֹלדוֹת הספרוּת וּלהכּרת התקוּפה. וייסבּרג עצמוֹ, סוֹפר מפוּרסם בּזמנוֹ, היה ודאי נשכּח מלב אילמלא קשר את שמוֹ בּמעשׂה רב זה. בּזמנוֹ עוֹרר הדבר קטרוּג ממש. ראוּ בּזה מעשׂה חסיד שוֹטה, המפליג בּערך כּל פּתקה של רבּוֹ. מילא “איגרוֹת שד”ל" הוּבן פּרסוּמן, כּי הן לא היוּ איגרוֹת בּמוּבן המקוּבּל, אלא משׂא־וּמתן של מחקר, אבל איגרוֹת ממש, המטפּלוֹת בּענינים שבּין סוֹפר לחברוֹ? וכן, כּשאייזיק הירש וויס, בּעל “דוֹר דוֹר ודוֹרשיו”, שהיה מפוּרסם כּגדוֹל החוֹקרים בּדוֹרוֹ, פּירסם בּהיוֹתוֹ בּן שמוֹנים חלק ראשוֹן מספר זכרוֹנוֹתיו, וּבוֹ תיאר את עוֹלם הרוּח שבּוֹ גדל, ואת דרכי החינוּך שהיוּ נהוּגים בּילדוּתוֹ, וסיפּר על חכמי דוֹרוֹ שהשפּיעוּ עליו, תמהוּ מעריציו: כּלוּם לכך, למעשׂיוֹת של מה־בּכך כּאלה, קיוינוּ מאת בּעל “דוֹר דוֹר ודוֹרשיו”? ואמנם, שני החלקים האחרוֹנים לא ראוּ אוֹר מעוֹלם, ולא ידוּע אם נשתמרוּ בּאיזה מקוֹם.

כּאוֹתוֹת לטוֹבה בּמעמקי ההכּרה של דוֹרנוּ יש לציין מפעלים בּוֹדדים, פּרי ההתנדבוּת וההתמכּרוּת המרוּבּה של יחידים: בּגוֹלה – האַרכיוֹן של ה“בּוּנד” (שמאַספוֹ ושוֹמרוֹ, פ. קוּרסקי, גָלה אתוֹ מגֶנף לבּרלין, וּמבּרלין לפריס, וּמשם?), ליקוּטי הפוֹלקלוֹר היהוּדי, מפעלי המכוֹן היהוּדי בּוילנה; וּבארץ – האוֹסף של שבַדרוֹן, הארכיוֹן הציוֹני, ההתחלה של ארכיוֹן־העבוֹדה, ואוֹסף העתוֹנים של ז. פֶּבזנר בּתל־אביב. מי שעמד על קוֹצר־הזכּרוֹן המחפּיר ועל חוֹסר היחס של האינטליגנציה הישׂראלית, בּכלל זה גם “הלאוּמית”, לנכסיה התרבּוּתיים, לאישיה, לשׂרידים שנתגלגלוּ לרשוּתה (דוּגמה אחת מהרבּה: המעשׂה שסיפּר שבדרוֹן בּספרייתוֹ של יוֹסף פּרל בּטרנוֹפּוֹל), רשאי אוּלי לראוֹת בּיחידים אלה, שהפקידוּ עצמם – מבּלי ש“נתבּקשוּ” ונתמנוּ – להיוֹת שוֹמרים על שׂרידים תרבּוּתיים מפּני הכּלָיה – אוֹתוֹת לזמנים חדשים, לשחרוּר עצמי מהתבּטלוּת וּנחיתוּת.

העלים הבּלים המציצים אלינוּ מתוֹך “אוֹסף העתוֹנוּת העברית” יש בּהם להביא בּלבּנוּ הרגשת־צניעוּת. לא מעט לעג נשפּך מעל דפּי הספרוּת “החדשה” – שכּבר נתישנה בּינתים – על הבּטלנוּת ששׂררה בּתקוּפה הראשוֹנה של העתוֹנוּת העברית, על דקדוּקי־העניוּת, על ההתנַצחוּת וההתקוֹטטוּיוֹת, שתפסוּ את עמוּדי העתוֹנים מאז. בּאיזה יחס של ביטוּל נתחנך כּל קוֹרא משׂכּיל לגבּי “הלבנוֹן” ו“החבצלת” השמרניים. והנה לאחר עשׂרוֹת שנים, כּשכּבר חדלנוּ להיוֹת “צד” בּמלחמוֹת ההן, אנוּ חוֹזרים וּמדפדפים בּתוֹך קמצי העלים הללוּ, ואנוּ מתחילים רוֹחשים להם רחשי תוֹדה עמוּקים. מתוֹך הענינים הקוּריוֹזיים, הפּעוּטים, העלוּבים, מתוֹך צוּרוֹת־הבּיטוּי הילדוּתיוֹת, מתוֹך המליצוֹת ושברי הפּסוּקים – ניבּטים אלינוּ פּני חלוּצים, חלוּצי המפעל הישוּבי העתיד לבוֹא, חלוצי החלוֹם המדיני, חלוּצי ההבראה הכּלכּלית, חלוּצי ההשתוֹקקוּת לקרקע, חלוּצי הלשוֹן והספרוּת. עלים דלים אלה, לכאוֹרה לא תוֹאר ולא הדר להם, לעוּמת מפעלי העתוֹנוּת והספרוּת שהקים דוֹר אחרוֹן, אוּלם חשיבוּתם לא תסוּלא בּפז. חשיבוּת של ראשוֹנים ושל סוֹללים, בּדוֹמה לחשיבוּתן של התחלוֹת ההתישבוּת הראשוֹנוֹת. מה רב המהלך מן החקלאוּת האוּמללה של פּתח־תקוה וּגדרה לפני חמישים שנה אל המשק החקלאי האינטנסיבי שבּעמקינוּ היוֹם, אבל שוּם אדם בּר־דעת לא יתנשׂא על הראשוֹנים. אדרבּא, כּל חלוּץ –ממשיך ירגיש, גם אם לא ידע, מה היוּ הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּאלה אשר אחזוּ באֵת וּבמַחרשה ועלוּ על החוֹלוֹת ושקעוּ בּבּיצוֹת הללוּ, אלא מתוֹך הרגשה סתוּמה, כּי מכּאן יתחדשוּ חיי האוּמה, וּמכּאן תצמח מוֹלדת. זכוּת היא שאין דוֹמה לה, וכוֹחוֹת־נפש ענקיים גלוּמים בּמי שחצב מתוֹך עצמוֹ זכוּת זוֹ. ראשוֹנוּת מעין זוֹ נשקפת לנוּ גם מעל עמוּדי העתוֹנים הישנים.

וראשוֹנוּת זוֹ, – כּשמנַערים מעליה את אבק השכחה והדעוֹת הקדוּמוֹת – מספּרת לנוּ כּי בּיוֹדעים אוֹ בּלי יוֹדעים הרינוּ: המשך. כּי ישנן נימים חבוּיוֹת המתוּחוֹת מדוֹר לדוֹר, וּמבּימה לבימה, אשר גם הניגוּדים הגדוֹלים, ניגוּדי אבוֹת וּבנים, ניגוּדי תקוּפוֹת וּמַעמדוֹת סוֹציאליים, אינם עשׂוּיים לנתק אוֹתן. חוּטים אלה יוֹסיפוּ לחיוֹת, כּשהם ארוּגים בּמסכת חיינוּ המתחדשים.

כּשאתה קוֹרא בּגליוֹנוֹת “הלבנוֹן” הראשוֹן משנת תרכ”ג (1863) על רכישת אוֹתוֹ כּרם בּמוֹצא שהשנה מלאוּ לוֹ שבעים וחמש שנים, ועל התנַפּלוּיוֹתיו של שיך אבּוּ־גוֹש, ועל הרפּתקאוֹתיהם של שני היהוּדים הראשוֹנים שהסתבּכוּ בּקניוֹת קרקע, ללא חוֹק וּמשפּט, אי אפשר שלא תראה עין בּעין, כּי לפניך זרעים ראשוֹנים של המעשׂים הנוֹבטים בּימינוּ.

וּכשאתה קוֹרא בּ“הלבנוֹן” של שנת 1867 קוֹרספּוֹנדנציה מירוּשלים, וּבה מסוּפּר על תלָאוֹתיהם של העניים ועל לחצם של תקיפי העדה בּסַטירה חריפה בּסגנוֹן הזמן ההוּא, אי אפשר שלא תרגיש בּמלחמה זוֹ וּבשנינה זוֹ את רוּח הזמן הזה.

הנה למשל: “והרב החכם בּאשה מו”ה¹ דוד חזן הי“ו² הוּא חכם וּמבין מדעתוֹ את חפץ הממשלה, וע”כּ התיעץ על אוֹפן אשר המס הזה (לצרכי צבא – המעתיק) ירגישוּ העניים בּיוֹתר למען יזעקוּ אל ה' בּחזקה; כּי הוּא לא העריך את המס לאיש איש כּפי ערכּוֹ וּרכוּשוֹ ורק העלה את המס הזה על מכס הבּשׂר אשר ינתן מכּבר. והבּשׂר אשר נמכּר ליהוּדים הוּא עתה כּפלים מבּשׂר הנמכּר לישמעֵאלים, וּמיוֹקר הבּשׂר אשר עתה, יאמרוּ העניים מי יתן ונשאר עוֹד בשׂר על עצמוֹתינוּ – – ואוּלם בּאמת הרב החכם בּאשה בּתתוֹ את המס על הבּשׂר לא היתה כּוָנתוֹ חלילה להצר לישׂראל, רק יוֹדע שהבּרכה אינה מצוּיה רק בּדבר הסמוּי מן העין, וּמס הנגבּה מן הבּשׂר הוּא סמוּי מן העין – – יתן ה' וישיב לנוּ בּמהרה שוֹפטינוּ כּבראשוֹנה ויוֹעצינוּ כּבתחילה, כּעתירת המצטער בּצרתן של ישׂראל וּבשׂמחתן שׂמח".

האם לא נשתמרה בּשוּרוֹת אלה של בּן־ירוּשלים לוֹחם ושנוּן רענַנוּתן מלפני כּשבעים שנה, והאם אין לראוֹת את הקו המתוּח בּין המסוּפּר כּאן לבין מעשׂה התקיפים וּלבין רוּח הנפתלים עם התקיפים כּיוֹם?

וּבאוֹתם הימים יוֹשב בּיפוֹ העיר היהוּדי הנלהב המריץ איגרת ל“הלבנוֹן” וחוֹתם הק'³ מאיר האמבּוּרגר, שוּ“ב בעה”ק⁴ יפוֹ". ואדם זה, עיניו רוֹאוֹת “שיוֹם יוֹם כּבוֹד ארצנוּ יגדל ותתנער מאבלוּתה ועפר שממוּתה” והרי הוּא קוֹרא מתוֹך התפּעלוּת:

“יבוֹאוּ נא אלה שראוּ את יפוֹ העיר לפני שנה, אם יכּירוּה היוֹם אשר חידשה פּניה, רחוֹבוֹתיה נתרחבוּ ונתישרוּ, וּמפּה דרך מצרימה יסוֹלוּ דרך ויאמרוּ לעשׂוֹת גם מסילת־בּרזל”.

וגם עלייתם של בּני אמריקה, בּני כּיתה נוֹצרית־משיחית, זוֹ שיסדה את המוֹשבה הראשוֹנה בּיפוֹ (הידוּעה עכשיו בּשם “המוֹשבה האמריקנית”) ושכלה את רוֹב בּניה, מעוֹררת בּוֹ רגשים מהוּלים שׂמחה למראה בּניית הארץ, תקוה (כּמוֹ שקיווּ עוֹד רבּים אתוֹ) שעליה זוֹ תשמש מוֹפת ליהוּדים וקנאה:

“והבּאים מאמעריקא ליסד קאָלאָניען, המה יכלילוּ פּאר ארצנוּ. וּמה נחמד לראוֹת את השׂדוֹת והגנוֹת שזרעוּ והצמיחוּ ועשׂוּ פּרי, אך זאת נגע עד לבּי שעד היוֹם לא נוֹספוּ על בּני אמעריקא אלה איזה מאחינוּ לעבוֹד אִתם יחד את הארץ”.

ואם תבקשוּ להתחקוֹת על ההתחלוֹת הראשוֹנוֹת של הדיבּוּר העברי, תפגשוּ משהוּ על עמוּדי אוֹתם העתוֹנים. שנים רבּוֹת לפני היוֹת “בּית העם” בּירוּשלים על נאוּמיו והספּדיו, כּבר סוּפּר בּ“הלבנוֹן” על אזכּרה שנערכה בּירוּשלים, 3 בּמַרס 1867, לחוֹקר ש. מוּנק על ידי הדירקטוֹר של בּית החוֹלים רוֹטשילד, וּבאזכּרה זוֹ “האדוֹן יצחק פּראגר הי”ו הבּיע אִמרי חן ונוֹעם בּשׂפה העברית לפני הנאספים".

מה אנוּ יוֹדעים על כּל אוֹתן ההברקוֹת הרעיוֹניוֹת וההתחלוֹת שנתרקמוּ בּסימטוֹת ירוּשלים הישנה בּין צעירי הישיבוֹת, בּין ה“אוֹחזים בּעט סוֹפר”, בּין כּל מיני גיבּוֹרים אלמוֹנים שהעיזוּ וניסוּ ונתנפּצוּ אל חוֹמוֹת המציאוּת?

מה אנוּ יוֹדעים על כּל אלה בּני צפת וּטבריה אשר חלמוּ על חקלאוּת ועל יציאה למרחב, והיוּ מַמטירים מכתבים על מוֹנטפיוֹרי, וּמגינים על עצמם מפּני האוֹמרים שאין בּני הישוּב רוֹצים בּחיי עבוֹדה, וּמיסדים חברוֹת ואגוּדוֹת לשם התישבוּת?

מה אנוּ יוֹדעים על ר' עקיבא יוֹסף שלֶזינגר⁵, מיוֹצאי אוּנגרן, קנַאי שבּקנאים, בּעל הספרים “לב עברי” ו“נער עברי”, שהיוּ בּשעתם מטרה לחיצי המשׂכּילים, והוּא, משהגיע לירוּשלים, התמכּר לחיבּוּר תכניוֹת מדיניוֹת – עד כּדי יצירת צבא יהוּדי – והיה מבקש פּתרוֹנוֹת רדיקליים לכמה שאלוֹת כּלכּליוֹת ואַדמיניסטרטיביוֹת הקשוּרוֹת בּעצמאוּת מדינית, וזכה לכך שהוּחרם על ידי בּית־דין צדק של ירוּשלים, וּבין המחרימים – בּן ארצוֹ, ר' חיים יוֹסף זוֹננפלד, מצעירי בּית־הדין בּאוֹתם הימים.

מה אנוּ יוֹדעים על שד“ר⁶ ירוּשלמי, ר' חיים צבי שניאוּרסוֹן, יהוּדי יפה־קוֹמה וּבעל נימוּסין, וּבעל הסבּרה יפה, “אשר לפני מלכים יתיצב”, והוּא לימד לשוֹנוֹ לדבּר אנגלית, והיה הוֹלך לארצוֹת אירוֹפּה ואמריקה ולקצוֹת אסיה ואוֹסטרליה וּמבשׂר את גאוּלת ישׂראל, וּמפרסם מכתבים וחוֹברוֹת בּאנגלית על ידיעת הארץ ועל מצב ישׂראל בּארצוֹת שוֹנוֹת, מתוֹך השקפה פּוֹליטית רחבה – אפשר לוֹמר: רדיקלית בּרוּח שנוֹת הששים למאה הי”ט, בּמגמה בּרוּרה של התישבוּת קרקעית ו“ציוֹנית־מדינית”, בּלשוֹננוּ היוֹם, וּמתוֹך אמוּנה נלהבת כּי קרוֹב היוֹם. שד“ר זה היה מַרצה ודוֹרש גם בּפני אוֹדיטוֹריוֹת נוֹצריוֹת, והיה רוֹכש לוֹ בּכל מקוֹם מעריצים וֹמכבדים (שהיוּ מעידים עליו, כּי איננוּ מבקש שׂכר אלא חוֹנן ונוֹתן) והגיע גם עד גראנט, נשׂיא ארצוֹת־הבּרית, והרצה לפניו בּעל־פּה וגם בּכתב על מצבם של יהוּדי רוֹמניה, ועל גאוּלת ישׂראל, ועל הצוֹרך למַנוֹת קוֹנסוּלים שיהיוּ למגן לישׂראל. ועם זה היה מריץ מכתבים ל”ג’וּאיש כּרוניקל"⁷ וּמתנה את תלאוֹת הישוּב וּמעוֹרר בּלי הרף למה שקוֹראים בּימינוּ “פּרוֹדוּקטיביזציה” של הישוּב והעמדת האנשים על הקרקע.

אף על פּי שכּבר נכתבוּ כּמה חיבּוּרים לתוֹלדוֹת הציוֹנוּת, וּבהם גם חשוּבים למדי, לא נוּכל להתבּרך בּלבּנוּ שאנוּ יוֹדעים את תוֹלדוֹת תנוּעת השחרוּר הישׂראלית, שעמדנוּ על סוֹד התגלוֹתה והתהווּתה. עדיין לא נתגלוּ כּמה וכמה חוּליוֹת, עדיין הרבּה פּרשוֹת סתוּמוֹת, כּמה דמוּיוֹת חשוּבוֹת לוּטוֹת בּערפל, וכמה קשרים רוּחניים וּמעשׂיים בּין איש לאיש וּבין דוֹר לדוֹר לא נתחוורוּ לנוּ. רק כּשילוּקטוּ אחד אחד כּל הניצוֹצוֹת הפּזוּרים בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, שבּישׂרוּ – בּגישוּשי־רעיוֹן, בּהברקוֹת גאוֹניוֹת וּבטעוּיוֹת אכזריוֹת – את החזוֹן והמעשׂה העתידים לבוֹא, רק אז נוּכל לחדוֹר להבנת ראשית תוֹלדוֹת המהפּכה העברית.

כּונת הדברים כּאן אינה אלא להדגיש את קרבת הרוּח וּמשׂא הנפש בּין דוֹרוֹת שוֹנים, בּני עוֹלמוֹת רחוֹקים וּמנוּגדים, וּמאוּחדים בּנקוּדת־בּעֵרה אחת. דוֹרוֹת מַגשימי המהפּכה וּמחדשי חיי ישׂראל לא יהיוּ כּפוּיי־טוֹבה לקוֹדמיהם וּמבשׂריהם.

־־־־־

העתוֹן הראשוֹן אשר יש לראוֹתוֹ בּמידת־מה כּפּרוֹטוֹטיפּוּס של עתוֹנוּת העבוֹדה בּארץ הוּא: “יהוּדה וירוּשלים” שנוֹסד ונערך על ידי יוֹאל משה סלוֹמוֹן.

יהוּדי ירוּשלמי, תוּרכּי, לבוּש קפטן, וּשׂפתוֹ אידיש לַמדנית מתוּבּלת בּדברי תוֹרה, בּכל מנהגיו והליכוֹתיו טיפּוּס ירוּשלמי מן הישוּב הישן – היה איש רב־פּעלים זה, אשר פּעמה בּוֹ רוּח חלוֹצית, ואשר האציל מרוּחוֹ גם על הבּימה אשר יסד.

גם אביו של יוֹאל משה, ר' מרדכי סלוֹמוֹן, וּזקנוֹ ר' זלמן צוֹרף היוּ מחוֹלמי ההתישבוּת הקרקעית וּמן הראשוֹנים שבּיקשוּ לנטוֹע מלאכה ויגיע־כּפים בתוֹך הישוּב. והוּא עצמוֹ היה ממיסדי השכוּנוֹת הראשוֹנוֹת בּירוּשלים, מחוּץ לחוֹמה – “נחלת שבעה” ועוֹד – והעיקר מקבוּצת מיסדי הישוּב החקלאי שטיפּלוּ כּמה זמן בּיסוּד מוֹשבה על יד יריחוֹ, על אדמת הג’יפטליק⁸, עד אשר נתיאשוּ ממנה ונאחזוּ סוֹף סוֹף בּאדמה שקראוּ לה “פּתח־תקוה”.

עתוֹן קטן זה, אשר לא האריך ימים, נתיסד בּכוָנה בּרוּרה: לפלס דרך ליצירת ישוּב עברי חקלאי. העתוֹן היה מלא תכניוֹת מתכניוֹת שוֹנוֹת: הבאת מים לירוּשלים, פּתיחת “פאבּריקין” ⁹ והעיקר הטפה להתישבוּת חקלאית, והעוֹרך עצמוֹ לא רצה להסתפּק בּהטפה בּלבד. אך קיבּל את האפשרוּת להיאָחז בּאדמת פּתח־תקוה, קם ועזב את עריכת עתוֹנוֹ, וּבמכתבוֹ לידידוֹ רשם את הדברים, אשר את הֵדם נשמע אחר כּך אצל רבּים, אשר אוֹתה הרגשה היתה להם לנחלה: “ימתקוּ לי רגבי האדמה אשר אשׂדד מאלפי דברים וּנאוּמים רבּים”. דומה שבּזה נסתיימה הקריֶרה הספרוּתית שלוֹ.

העליה “הראשוֹנה”, עליית בּיל“וּ וראשוֹן־לציוֹן ויסוּד־המעלה וזכרוֹן יעקב – לא יצרה את הבּיטוּי העתוֹנאי שלה. אנשי הכּתב העיקריים שלה לא כּתבוּ עברית, אלא רוּסית. התעוּדה הספרוּתית הכי־חשוּבה של עליית בּיל”וּ – רשימוֹת חיסין – נכתבוּ רוּסית והיוּ נדפּסוֹת בּ“ווֹסחוֹד” האנטיציוֹני. סבוּרני כּי הספרוּת הארץ־ישׂראלית וחינוּך הנוֹער הציוֹני הפסידוּ הרבּה על ידי כּך, שדברי חיסין הנאמנים והחינניים לא היו להם מַהלכים אלא בחוג האינטליגנציה הקוראת רוסית, ונשארוּ רוּבּם טמוּנים עד היוֹם בּירחוֹנים ישנים. זכוּרה לטוֹב ועדת התרבּוּת של הסתדרוּת העוֹבדים שהצילה משכחה את יוֹמנוֹ מימי בּיל"וּ והגישה אוֹתוֹ לקוֹרא העברי.

בּימי העליה הראשוֹנה נוֹצר בּארץ “הצבי” של בּן־יהוּדה, הראשוֹן שבּיקש ליצוֹר בּארץ עתוֹנוּת בּמוּבנה המקוּבּל. העתוֹנוּת הפּריסאית שימשה לוֹ לקו. בּעתוֹניו של בּן־יהוּדה (“הצבי”, “ההשקפה”, “האור”) היה הרבּה מן החידוּש, חידוּשי־מלים וגם חידוּשי תוֹכן. זכוּרה עוֹד התלהבוּתוֹ של אַחד־העם למאמר על “הזבל” שמצא בּ“הצבי”, ושהרגיש בּוֹ את ריח האדמה, אוּלם חַדשנוּתוֹ וחלוּציוּתוֹ של בּן־יהוּדה היוּ לוֹ תחוּמים צרים למדי. הוּא נלחם על הדיבּוּר העברי, הוּא נכנס בּריב עם שליטי הישוּב הישן, ותוֹך כּדי מלחמתוֹ זוֹ עבר מהסתגלוּת וּמוַתרנוּת בעניני דת וּמסוֹרת למלחמתיוּת משׂכּילית, אוּלם בּהיאבקוּת הקשה של האִכּר־המתישב ושל הפּוֹעל העברי נגד האפּוֹטרוֹפּסוּת והעריצוּת של הפּקידוּת הבּרוֹנית, התיצב בּן־יהוּדה על צד התקיפים. בּן־יהוּדה ראה סכּנה לישוּב בּטיפּוּס האִכַּר המשׂכּיל והעוֹמד על דעתוֹ והמַמרה את פּי הפּקידוּת. הוּא האמין כּי אין תקוה לישוּב חקלאי אלא אם כּן יהיוּ אכּרים “פּשוּטים”, צייתנים, העוֹשׂים את רצוֹנה של הפּקידוּת ואינם בּאים עליה בּטרוּניה וּבביקוֹרת. תפיסה מעין זוֹ קבעה את עמדתוֹ גם לפּוֹעלים “החדשים”. עתוֹנוּתוֹ של בּן־יהוּדה, שלא תמכה בּאכּרי המוֹשבוֹת בּימי מלחמתם בּפּקידוּת, עמדה לימינם בּשעה שהפּוֹעלים “החדשים” הכריזוּ מלחמה על העבוֹדה הזרה, על האוּגנדיזם ועל הרוּח השׂוֹררת בּמוֹשבוֹת. העליה השניה לא ראתה ולא יכלה לראוֹת בּעתוֹנוּתוֹ של בּן־יהוּדה וּמשפּחתוֹ, בּכל סגנוֹנה והלַך־רוּחה, את הבּיטוּי לשאיפוֹתיה, לחוָיוֹתיה וּלמלחמוֹתיה.

כּמה מן היסוֹדוֹת, שבּאוּ לידי גילוּי שלם בּספרוּת העבוֹדה, הוּבלטוּ לראשוֹנה בּרוֹב כּנוּת וחן על ידי זאב יעבּץ. קבציו של יעבּץ, הערוּכים בּטוּב טעם וּבלשוֹן עברית מדוּקדקת, היוּ בּעצם נסיוֹן ראשוֹן ליצוֹר בּימה ארץ־ישׂראלית ספרוּתית ממש, רווּית טל־הארץ, מעֵין מה שבּיקש לאחר שנים שׂ. בּן־ציוֹן בּיסדוֹ את “העוֹמר”,

זאב יעבּץ נמנה עם מיסדי “המזרחי”, אף על פּי שמפלגת “המזרחי” נחלה מעט מאד מהלָך־רוּחוֹ, מסגנוֹנוֹ וּמיחסיו לשאלוֹת הישוּביוֹת והכּלכּליוֹת. הוּא היה אוֹרתוֹדוֹכּס גמוּר ואדוּק, שהכּה שרשים עמוּקים בּספרוּת העברית החדשה. מזיגה מיוּחדת בּמינה: שלם ותמים בּעוֹלמוֹ הרוּחני כּבן־דוֹרוֹ של רש“י ואוֹהב “יפיפוּתוֹ של יפת” וּמבקש להכניסה בּאהלי־שם, היסטוֹריוֹן וּבעל־אגדה, בּלשן וּפייטן, כּפוּף בּכּל למסוֹרת ודוֹחה את כּל העקמוּמיוּת והאוריריוּת שבּחיי ישׂראל, חוֹקר וסוֹפר לילדים, שמרן וּמחַדש כּאחד, מחבּב את כּל המקוּדש וּמבקש לחדש את חיי ישׂראל על יסוֹד של נקיוֹן, טוּב־טעם, אהבת הטבע והעבוֹדה וסדרי־חיים מתוּקנים. ואדם תמים וּמתוּן וזהיר זה נתקל בּארץ־ישׂראל בּרקבוֹן של הפּקידוּת הבּרוֹנית ושל העבוֹדה הזרה, ויצא בּכלי־זינוֹ עליהם. מנַיִן היוּ ליהוּדי תמים ויוֹשב־אוֹהל זה מוּשׂגים כּל כּך בּריאים בּעניני משק והתישבוּת ועבוֹדה, כּמוֹ שהם נתגלוּ בּמאמריו מאוֹתה תקוּפה? בּקבציו בּשנוֹת תרנ”א–תרנ"ב, הוּצגה כּבר שאלת העבוֹדה העברית (על ידי העוֹרך ועל ידי משתתפיו, בּתוֹכם מ. דיזנגוֹף) בּשיעוּר קוֹמה והתנהלה מלחמה על כּבוֹד האדם המתישב בּפני האפּוֹטרוֹפּסוּת הפּקידוּתית.

הנסיוֹן העתוֹנאי הראשוֹן, הקרוֹב קרבה עמוֹקה לעתוֹנוּת־העבוֹדה כּפי שנתגלה אחר כּך, היה נסיוֹנוֹ של יהוֹשע בּרזלי. עוֹד בּטרם היתה לוֹ בּימה לעצמוֹ, מיוּחדת בּמינה, היה הוּא בּמאמריו לעתוֹני חוּץ־לארץ, בּמכתביו לעסקנים, בּתכניוֹתיו, בּסקירוֹתיו וגם בּרשימוֹת הבּלטריסטיוֹת – ניצנים ראשוֹנים של ספרוּת יפה ארץ־ישׂראלית – מביא לידי בּיטוּי את החדש המתרקם בּארץ, את קוֹרטוֹב־האידיליה של הכּרם הצעיר, את שׂמחתוֹ וחרדתוֹ של האכּר, את אנקת הפּוֹעל, כּכל מה שתפסה נשמתוֹ הרוֹמנטית.

וּבימים קשים לישוּב, לאחר הכּשלוֹן הגדוֹל שהנחילה הספסרוּת לגל הראשוֹן של עליה עממית (תרנ"א), בּימי יציאָה וגירוּשים והידלדלוּת היש־המעט שבּישוּב החדש, התחיל בּרזילי מוֹציא את “מכתבי בּית הלוי”, עלוֹנים אינפוֹרמַטיביים, שמוֹנה עמוּדים העלוֹן, שהיוּ נשלחים לחוּץ־לארץ לחברי “בּני משה”. זה היה נסיוֹן ראשוֹן ליצוֹר קשר אמיץ בּין אנשי המפעל בּארץ וּבין נאמני הרעיוֹן בּגוֹלה. בּבּימה הקטנה והחשאית הזאת לא היוּ דברי ספרוּת, לא היתה שוּם מַאמריסטיקה. כּוּלה היתה – כרוֹניקה בּאוֹתיוֹת זעירוֹת, פֶּטיט: ידיעוֹת על יציאה מן הארץ, על חבלי עוֹלים המתגנבים לארץ, על גירושים, על מצב הפּוֹעלים, על התמַעטוּת העבוֹדה העברית, על הקדחת, על מצב המוֹשבוֹת, מספּרים. שוּם תעמוּלה ושוּם קישוּט המצב. ידיעוֹת כּהוָיתן, מרוֹת בּרוּבּן. וגם עכשיו, לאחר ארבּעים שנה, אתה מאזין בּשוּרוֹת־כרוֹניקה אלוּ את רטט נשמתוֹ של אוֹתוֹ אדם, אשר בּער כּל ימיו בּאש־הגאוּלה, עד אשר נשׂרפה נפשוֹ בּלהבה.

יהוֹשע בּרזילי עלה לארץ בּימי היוָסד “אגוּדת הפּוֹעלים" הראשוֹנה, והוּא היה להם לידיד־נפש. וכן היה, לאחר דוֹר, לבני העליה השניה. הבדלי גיל והבדלי סגנוֹן לא קבעוּ את יחסוֹ. בּשעה שבּני גילוֹ וּבני דוֹרוֹ נקרשה ספינתם בּקרח הבּעל־בּתיוּת, נמשך הוּא בּכל נימי נפשוֹ אחרי כּל מה שראה בּוֹ את יקוֹד החלוּציוּת. הרבה קוים נפשיים נמשכים בין אדם זה, משוררה של חיבת־ציון, אשר נפשוֹ חוֹלת־אהבה ממש לארץ־ישׂראל, איש האוּטוֹפּיה הציוֹנית שהיה לאַפּוֹסטוֹל של “בּני משה” הפּיכּחים והמתוּנים, וּבין תנוּעת הפּוֹעלים. הדמיוֹן המפליא בּין ה“מכתבים” אשר הוֹציא לבין מכתבי בּני העליה השניה בּעתוֹנוּתם – מגבּיר בּנוּ את הכּרת אחדוּתוֹ של האוֹפי החלוּצי בּכל דוֹר ודוֹר.

אייר תרצ"ה.

---

שמריהוּ לוין איננוּ

מאת

ברל כצנלסון

שוב רוּשש עוֹלמנוּ. שוּב הוּתז אחד הראשים היפים שבּדוֹר, אחד מבּעלי שיעוּר־קוֹמה המעטים. נסתלק אחד השׂרידים היחידים. אחד האחרוֹנים מדוֹר־ראשוֹנים, דוֹר מחוֹללי התנוּעה הציוֹנית.

וּבדוֹר מפוֹאר זה היה שמריהוּ לוין מן הדמוּיוֹת המפוֹארוֹת. ראש עברי יפה, קוים חדים, כּל ניד־פּניו יבּיע אוֹמר. דק בּהתרשמוּתוֹ, מהיר בּתפיסתוֹ, שנוּן בּהבּעתוֹ, בּרוּך־הוּמוֹר ורב־חן. אמן שבּעל־פּה.

ובין בּני גילוֹ, אחרוֹני־הראשוֹנים, אחד היחידים אשר ליחוֹ לא נס וטעמוֹ לא פּג עד שעתוֹ האחרוֹנה. שנוֹת רעה ותחלוּאים ויסוּרים לא יִבּשוּ את רענַנוּתוֹ הנפשית, לא צימצמוּ את רוֹחב דעתוֹ, לא נטעוּ בּוֹ רחשי־קנאה לדוֹר בּא, לא גזלוּ ממנוּ את שאר־רוּחוֹ, את חנוֹ את ראִייתוֹ החדה, את תגוּבתוֹ הערה.

רק לפני ימים אחדים שמענוּהוּ מדבּר בּקהל על בּיאליק, לא דברי קינה והספּד, אלא דברי אהבה, מדרש אהבה. רק לפני ימים אחדים ישב אתנוּ ושפך לבּוֹ על מצב הענינים, והיה מלא חרדה גדוֹלה לבּאוֹת, וּביקש להתגבּר על מכאוֹביו ולצאת שוּב למערכה, החליט לנסוֹע ללוֹנדוֹן, להשתתף בּקוֹנגרס הציוֹני, בּמוֹעצת האוּניברסיטה, והנה – איננוּ.

לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה אבד כּלי־חמדה, איש חזוֹן ואיש־אמוּנים. לתרבּוּת העברית אבד אחד העושׂים והמעַשׂים הגדוֹלים אשר התהלך עם בּיאליק, והיחידי בּין מנהיגי הדוֹר אשר היה לבּיאליק משען־אמת. לתנוּעת־העבוֹדה בּציוֹנוּת אבד ידיד־נפש, אוֹהב ואהוּב. מעֵת עלייתוֹ הראשוֹנה אל הארץ, בּגשתוֹ להקמת בּנין התכניוֹן בּחיפה – מעשׂה רב וכבּיר לעבוֹדה העברית בּשעתוֹ – ועד מכתבוֹ לפני ימים אחדים ל“דבר” ליוֹם העשׂוֹר נתרקמוּ בּינוֹ לבין תנוּעת העבוֹדה ואישיה יחסי כּבוֹד וידידוּת־אמת, אשר הלכוּ והעמיקוּ. הוּא שמר אמוּנים לתנוּעת העבוֹדה בּימי טוֹבה, ועוֹד יוֹתר בּימי רעה. הוּא גשר גשרים על פּני דוֹרוֹת בּציוֹנוּת, והוּא שׂמח שׂמחה תמה לכל הישׂג חדש של תנוּעתנוּ, לכל התגלוּת חדשה שנגלוּ לוֹ אנשינוּ. לבּוֹ החכם והתמים לא ידע מרירוּת וקנאה. ואנחנוּ, ידידיו הצעירים ממנוֹ, אהבנוּהוּ. אהבה שאינה תלוּיה בּדבר. אהבנוּ את חנוֹ, את קסמוֹ, את טהרוֹ. שאַבנוּ מלוֹא־חָפנַיִם ממַעינוֹתיו. שׂמחנוּ לניצוֹצוֹת־רוּחוֹ. שׂמחנוּ לראוֹת בּינינוּ את תפארת דוֹר חוֹלף, והנה חלף ואיננוּ.

סיון תרצ"ה.

אוֹרַח חייו

שמריהוּ לוין, איש הרוּח, איש החזוֹן, סוֹפר בּעל טעם וּמַטיף בּחסד עליוֹן, תלמיד חכם ושוֹחר חכמה, היה גם איש רב־פּעלים. אחד העוֹשׂים הגדוֹלים בּציוֹנוּת וּבתרבּוּת העברית.

הוּא היה אחד המאוּשרים אשר זכה למצוֹא את עצמוֹ ואת דרכּוֹ בּראשית עלוּמיו. הקדיש עצמוֹ להיוֹת משרת ונוֹשׂא־כּלים וּמטיף ולוֹחם וּמעַשׂה למען חזוֹן הגאולה.

זאת היתה אהבתוֹ הגדוֹלה, אהבת־נעוּרים ואהבת־זקוּנים.

והוּא זכה גם לראוֹת את הזיוֹת ילדוּתוֹ קוֹרמוֹת עוֹר וּבשׂר, הוּא זכה לראוֹת את צמיחת התנוּעה מזרעוֹניה הראשוֹנים וּמנבטיה החיורים לאילן רב־שרשים ורב־פּארוֹת אשר שוּם סערה לא תעקרהוּ.

נוֹלד בּ־1867. מסויִסלוֹביץ, עיירה קטנה בּפלך מינסק, סמוּך לסלוּצק וּלבּוֹבּרוּיסק, יצא אל העוֹלם הגדוֹל. ינק מן החדר והישיבה, ספג את אוירם לכל ימי חייו, וּבמוּקדם פּנה אל בּית־הספר הריאלי הממשלתי, ודרך גלגוּלים וּנדוּדים – אל אוּניברסיטאוֹת בּרלין וקניגסבּרג. אוּלם הגרעין של סוִסלוֹביץ היה חזק מאד. לוּז־של־שדרה שאינוֹ נימוֹח ואינוֹ מתמסמס. העלם “שמריהוּ בּן־חיים” שאב מן התרבּוּת האירוֹפּית מלוֹא חפנַיִם, הוּא פּתח את לבּוֹ לקראת העוֹלם הגדוֹל, אך קסמיו הרבּים של עוֹלם־חוּץ לא הוֹציאוּ אוֹתוֹ מעוֹלמוֹ שלוֹ, לא ניתקוּ את שפע הנימים הדקוֹת אשר בּעזרתן ינק מעוֹלמוֹ שלוֹ, עוֹלם התחוּשה והחכמה היהוּדית, עוֹלם המדרש והאגדה. מכמַני־התרבּוּת האירוֹפּית רק עזרוּ לו ֹ למצוֹא את עצמוֹ, להכּיר בּמַהוּתוֹ, לינוֹק משרשיו שלוֹ, בּהם הצטייד לדרך הארוּכּה אשר לפניו.

וּמעת נתגלָה בּין ראשוֹני הצעירים הלאוּמיים שבבּוֹבּרוּיסק וּבמינסק, ואחר כּך בּבּרלין, בּאוֹתה קבוּצת סטוּדנטים מפוֹארת אשר ידעה לראשוֹנה כּמה לבטים נפשיים ורעיוֹניים בּדרכּה אל הציוֹנוּת, ואשר התיצבה לשירוּת הציוֹנוּת בּטרם היוֹת תנוּעה ציוֹנית (ליאוֹ מוֹצקין, נחמן סירקין, אביגדוֹר יעקוֹבּסוֹן, ויִבּדלוּ לחיים: יוֹסף לוּריא, היינריך לוה, חיים וייצמן), היה שמריהוּ לוין מן הדמוּיוֹת הבּוֹלטוֹת בּיוֹתר, המקוֹריוֹת, המבוֹרכוֹת, אשר בּהעמידן את עצמן בּלב שלם לרשוּת הכּלל ולרשוּת התנוּעה, אינן מטשטשוֹת טשטוּש כּל־שהוּא את פּרצוּפן העצמי, המיוּחד, אלא מבליטוֹת אוֹתוֹ בּכל חנוֹ וּקסמיו.

העלם השחוּם והצנוּע, קל־התנוּעה וּשנוּן־הלשוֹן, אוֹהב מַהתלוֹת ושׂיחת־רעים, מצא לוֹ בּחוּמי התנוּעה המתהוָה את תפקידוֹ המיוּחד, את שבילוֹ המיוּחד. הד"ר לפילוֹסוֹפיה הצעיר מן האוּניברסיטה הגרמנית, אשר העריץ את היצירה הספרוּתית והמדעית ואשר בּיקש לכאוֹרה לעצמוֹ בּזה את “העוֹלם הבּא” הרוּחני שלוֹ, גילה לעצמוֹ את שרשוֹ שלוֹ ואת שליחוּתוֹ שלוֹ: היוֹת מַגיד בישׂראל! בּפירוּש: מגיד, לא מַרצה ולא נוֹאם, אלא מגיד, נצר מגזע המגידים היהוּדים, בּן־בּנם של בּעלי האגדה. נשמתוֹ חוּצבה מהיכל המדרש והמשל. הוּא לא היה, בּכל אהבתוֹ לדבר וּבכל התעסקוּתוֹ בּכך, איש המקצוֹע, חוֹקר המדרש, אלא ממשיך הדרשנוּת, ממשיך היצירה הדרשנית. שלא לטעוֹת, לא היה בּוֹ כּלוּם מן הדרשנוּת המוֹדרנית, מעיקוּם הכּתוּבים, מהלבּשת יצירי־קדוּמים מַדים שאינם הוֹלמים אוֹתם. טעמוֹ הטוֹב ותרבּוּתוֹ המעוֹדנת וֹמקוֹריוּתוֹ הדרשנית האמיתית שמרוּ עליו מפּגע רע. בּכל שׂפה שבּה היה מגיד את דברוֹ לישׂראל – ורבּוֹת הן השׂפוֹת: אידיש, רוּסית, גרמנית, אנגלית ועברית – עמד בּוֹ טעמוֹ המקוֹרי. אוֹתה צוּרת־דיבּוּר יהוּדית־מקוֹרית ואוֹתה רוּח־חכמה יהוּדית ואוֹתה מזיגה מוּפלאה של פּיקחוּת ותוֹם, של להבה וּמַהתלה, של הצלפת־שוֹט והמוֹן רחמים, של מַעמקי־הוָיה ורפרוּף על פּני תהוֹמוֹת, של כּוֹבד חיים וקלוּת־ראש. ואת כּל עוּשר הדרשנוּת הזאת העמיד ללא שיוּר לצוֹרך התנוּעה, אשר לה נשבּע אהבת־עוֹלם.

רבּים מחבריו דגלוּ להלכה בּירוּשה הלאוּמית הגדוֹלה, אך שמריהוּ בּעצם דמוּתוֹ, בּהליכוֹתיו, בּתנוּעוֹת פּניו וגווֹ, בּאִמרוֹת־הכּנף שלוֹ, בּניבים השנוּנים וּבכל הלך־רוּחוֹ סימל את הירוּשה.

והד“ר לפילוֹסוֹפיה הצעיר ויתר על כּמה מחלוֹמוֹת נעוּריו האישיים, עזב את העבוֹדה הספרוּתית שהתחיל בּה בּחברת “אחיאסף” (“שירת ישראל”, הכנת מלוֹן עברי) והתמסר כּוּלוֹ למַגידוּת ציוֹנית. מכּאן ה”רבּנוּת מטעם" בּגרוֹדנה וּביֶקַטֶרינוֹסלב, מכּאן משׂרת המַטיף בּוילנה, בּ“טהרת הקוֹדש”, מבצר ההשׂכּלה הוילנאית מימי אד"ם הכּהן. הכּל היה מכוּוַן לשליחוּת אחת: לעוֹרר לבבוֹת לקראת חזוֹן־הגאוּלה.

כּמה פּרקים בּחיי שמריהוּ לוין אינם אלא אֶפּיזוֹדוֹת לגבּי דרך־חייו העיקרית: היוֹתוֹ ציר לדוּמה הרוּסית, חתימתוֹ על “כּרוּז ויבּוֹרג” שקרא את אזרחי רוּסיה שלא לשלם מיסים, יציאתוֹ המוּחלטת מרוּסיה והשתקעוּתוֹ בּמערב. גם כּאן הוּא ממשיך, בּצוּרה מחוּדשת, בּתפקיד המגיד. הוּא חדר ליהדוּת הגרמנית ועשׂה בּה נפשוֹת, והיה בּין האנשים העיקריים אשר הביאוּ את “עֶזרה” (הילפספעריין) הבּרלינית לידי הקמת התכניוֹן בּחיפה. והוּא עצמוֹ יצא בּאוֹתם הימים לארץ־ישׂראל והשתקע בּחיפה וניגש לבּנין.

כּאן, בּארץ, נעשׂה שמריהוּ לוין, איש הדיבּוּר והעט, למפקח על מלאכת הבּנין. וַדאי זכוּתוֹ היא שהבּנין הנהדר הזה, הבּנין הציבּוּרי החשוּב הראשוֹן של הישוּב החדש, נבנה על טהרת העבוֹדה העברית וּמתוֹך יחסים נאים עם הפּוֹעלים. אוּלם ישיבה שקטה זוֹ בּארץ לא ארכה הרבּה. רצוֹנה של “עזרה” לנהל את לימוּדי התכניוֹן בּשׂפה הגרמנית הביאוּ לידי “מלחמת הלשוֹנוֹת”. וּשמריהוּ לוין התיצב בּראש הנלחמים. בּימי אוּגַנדה היה שמריהוּ לוין מראשי “אוֹמרי לָאו”, וּבימי נשׂיאוּת ווֹלפסוֹן היה הוּא בּין הנלחמים ל“עבוֹדה מעשׂית” בּארץ וּמהתוֹמכים בּעבוֹדת וַרבּוּרג־רוּפּין. כּשניצחה שיטת העבוֹדה המעשׂית וּפּרוֹפסוֹר וַרבּוּרג נתמַנה לנשׂיאוּת וציוֹנים “מן המזרח” נכנסוּ לראשוֹנה לתפקיד הנהגה בּציוֹנוּת (צ’לנוֹב, יעקוֹבּסוֹן, לוין), היה שמריהוּ לוין לחבר הוַעד הפּוֹעל הציוֹני המצוּמצם (כּך נקראה אז ההנהגה הציוֹנית). הוּא היה אחד המגַשרים בּין המזרח למערב, שליח היהדוּת המזרחית אל היהדוּת המערבית. בּתפקיד זה פּעל בּגרמניה, וּביֶתר שׂאֵת – בּארצוֹת־ הבּרית של אמריקה.

שליחוּתוֹ הציוֹנית של שמריהוּ לוין לאמריקה – שליחוּת שמילא אוֹתה בּכמה פּרקים, לפני המלחמה וּבשעת המלחמה וּלאחר המלחמה – זוֹהי פּרשה גדוֹלה וּמזהירה בּפני עצמה. הוּא חרש שם חרישה עמוּקה, הוּא כּבש לבבוֹת, הוּא חדר לעוֹלמוֹת אטוּמים וּמבוּצרים. הוּא בּיקש לפתוֹח את הכּיסים והלבבוֹת כּאחד. והוּא המשוּלח המוּשבּע, ה“שנוֹרר” הלאוּמי, ממַניחי היסוֹדוֹת ל“קרן־היסוֹד” וּמעוֹבדיה הנאמנים, ראה כּעיקר עבוֹדתוֹ את פּתיחת הלבבוֹת. ואת עבוֹדת־הפּרך הזאת עשׂה מתוֹך אהבה, לא רק אהבה לענין, לציוֹנוּת, כּי אם גם אהבה ליהוּדי אשר אליו הטיף, אשר אוֹתוֹ הוֹכיח. לא רבּים ידעוּ להוֹקיר כּמוֹתוֹ את היהדוּת האמריקאית וּלגלוֹת בּה ניצוֹצוֹת וּלהאמין בּאצילוּת־רוּחה הלוֹחשת מתחת לאֵפר הבּיזנס וה“אוֹלרייט”. אמוּנתוֹ ואהבתוֹ פּתחוּ לפניו שערים ועשׂוּ אוֹתוֹ לשליח הגדוֹל של הציוֹנוּת אל יבּשוֹת רחוֹקוֹת. הוּא היה מן הראשוֹנים שהכּירוּ בּתפקידה של היהדוּת שבּארצוֹת האַנגלוֹ־סַכּסיוֹת, והוּא בּיקש דרכים אל נפש היהוּדי בּאנגליה, בּקנדה, בּדרוֹם אפריקה.

מיטב הגיגיו היוּ נתוּנים לספרוּת העברית. מנעוּריו השתתף בּעתוֹנוּת העברית, בּלוּח “אחיאסף”. כּשבא אחד־העם והקים את “השילוֹח” נעשׂה שמריהוּ לוין למַשקיף הקבוּע בּירחוֹן. בּימי שהוּתוֹ בּאמריקה ערך יחד עם י. ד. בּרקוֹביץ את “התוֹרן” ושקד עליו. אוּלם ילד־שעשוּעיו היה “דביר”, שבּיְסוּדוֹ השתתף יחד עם ח. נ. בּיאליק. הוּא השקיע בּ“דביר” חלק גדוֹל מהוֹנוֹ, משך ל“דביר” כּספּי ידידיו וּמעריציו. לא פּעם אחת יצא לנדוֹד בּשליחוּת “דביר”, ולא מעט תלאוֹת ויסוּרים נשׂא בּגללוֹ. גם בּימי חייו האחרוֹנים טיכּס עצוֹת להציל את המפעל, שראה אוֹתוֹ כּצוָאָה של בּיאליק, וּלהפקידוֹ בּידים נאמנוֹת.

בּגלל מַכאוֹביו הגוּפניים היה אנוּס לוַתר בּשנים האחרוֹנוֹת על מַסעי התעמוּלה. אוּלם גם כּאן היה מתעוֹרר כּפעם בּפעם ויוֹצא לעזרת “קרן היסוֹד”, אוֹ למען “הבּימה”, אוֹ למען יהוּדי רוּסיה. והוֹפעתוֹ בּציבּוּר היתה תמיד חזיוֹן אמנוּתי עמוֹק.

בּשנים האחרוֹנוֹת התמכּר לכתיבת זכרוֹנוֹתיו, האמין שהם ינחילוּ לוֹ “עוֹלם הבּא” ספרוּתי. את תוֹלדוֹת כּתיבתוֹ זאת סיפּר בּהקדמה לתרגוּם העברי, שנדפּסה בּגליוֹן העשׂוֹר של “דבר”; את זכרוֹנוֹתיו כּתב אידיש, לפי הזמנת אֵבּ כּהן, עוֹרך ה“פאָרווערטס”. וַדאי היוּ סיבּוֹת נפשיוֹת עמוּקוֹת אשר אִפשרוּ לוֹ את תיאוּר בּיתוֹ ועיירתוֹ וחיי נעוּריו בּאידיש דווקא. זכרוֹנוֹתיו תוּרגמוּ לגרמנית וּלאנגלית וזכוּ אצל הקוֹראים הלועזים להצלחה יוֹצאת מגדר הרגיל. בּיקש לראוֹת את תרגוּמם העברי בּחייו, אוּלם התקשה הרבּה בּתרגוּם וּבמתרגמים, עד שתרגוּמוֹ של צבי ויסלבסקי הניח את דעתוֹ. הוּא חיכּה מיוֹם ליוֹם ליציאת הכּרך הראשוֹן “ילדוּתי”, אוּלם נסתלק בּטרם ראה אוֹתוֹ מוּגמר.

הוּא ליוָה את חיי הישוּב והתנוּעה הציוֹנית והתרבּוּת העברית בּעֵרנוּת נפשית בּלתי־נפגמת. בּעניווּת של איש המַעלָה נשׂא בּחליפוֹת וּבתמוּרוֹת אשר מינה לוֹ גוֹרלוֹ הציבּוּרי. לא קבל, לא הבּיע מרירוּת, לא תבע את עלבּוֹנוֹ אפילו מחברים וידידים קרוֹבים. ליוָה בּהוֹקרת־אמת כּל גילוּי כּוֹחוֹת חדשים בּתנוּעה. היה תמיד מוּכן לעצה, לעזרה, להשתתפוּת. היה מלא חרדה לתוֹפעוֹת השוֹנוֹת של הסתאבוּת ציוֹנית, והרחיק לראוֹת את הסכּנוֹת הצפוּנוֹת בּכוֹחוֹת ההרס שבּפנים. כּוּחוּתיו הגוּפניים עזבוּהוּ, אוּלם חיוּניוּתוֹ הנפשית היתה כּבּירה. חוֹנף לא ידע. ידע לוֹמַר אמת מרה וקשה גם לחבריו הקרוֹבים בּיוֹתר. מתוֹך חרדה למצב היה מתכּוֹנן בּשבוּעוֹת האחרוֹנים למערכוֹת חדשות, לקראת הקוֹנגרס הציוֹני, לקראת מוֹעצת חֶבֶר הנאמנים של האוּניברסיטה העברית, התכּוֹנן לבצר את “דביר”, בּיקש להמשיך ולכתוב את פּרקי זכרוֹנוֹתיו (את החלק הרביעי כּתב עברית והתכּוון בּמיוּחד לספּר כּיצד מצא את ארץ־ישׂראל בּעלוֹתו, וכיצד ראה ותפס את חזיוֹן “העליה השניה”), והלך מאתנוּ בּמלוֹא כּחוֹתיו הרוּחניים, כּשגחלתוֹ לא דעכה ולא עוּממה. נצפּוֹן את דמוּתוֹ בּלבּנוּ.

סיון תרצ"ה

בּהסתדרוּת

מאת

ברל כצנלסון

---

בּמועצת חֶבר הקבוּצוֹת

מאת

ברל כצנלסון

(רמת־דויד, כ“א בּכסליו תרצ”ד)

לאחר הפסקה ארוּכּה אני יוֹשב בּיניכם וּמקשיב לנאמר. יש לי ללמוֹד כּמה דברים, והייתי בּוֹחר בּשתיקה. אך אַל תקבּלו את שתיקתי כּהוֹדאה בּכל מה שנאמר כּאן. מתקשה אני בּדיבּוּר, משוּם שאיני רגיל לטפּל בּשאלוֹתינוּ הפּנימיוֹת כּאדם “מן הצד”.

נדוּדַי בּגוֹלה בּחדשים האחרוֹנים היוּ מכוּוָנים להכּרת המצב בּתנוּעתנוּ וּבאגפּיה הרבּים. עם שוּבי נתכּוַנתי לברר כּמה שאלוֹת עם החוּגים המעוּנינים, שאלוֹת שאלוֹת וחוּגיהן. יש לי צוֹרך לשׂוֹחח לחוּד עם גוֹרדוֹניה על שאלוֹתיה שלה, מחוּץ לבּירוּר כּאן.

ואשר לשאלה המוּצגת כּאן, על קביעת יחס חדש בּין גוֹרדוֹניה לחבר הקבוּצוֹת, יש לי צוֹרך לוֹמר כּי שאלה זוֹ טעוּנה קוֹדם כּל בּירוּר בּמקום אחר. כּוּלנוּ – גוֹרדוֹניה כּוּלה וחבר הקבוּצוֹת בּרוּבּוֹ הגדוֹל והמכריע – שייכים לתנוּעה אחת, לא רק להסתדרוּת העוֹבדים, אלא גם לזרם מסוּים בּתוֹכה, הזרם העיקרי המכוון את ההסתדרוּת ועוֹשׂה את עיקר פּעוּלתה. וההשתייכוּת הזאת למפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אינה בּשבילנוּ פוֹרמַלית גרידא, יש לה שרשים עמוּקים. אנוּ קשוּרים קשר נפשי עמוֹק לערכים שיצרה תנוּעתנוּ. הגוּף המאַחד את כּוּלנוּ הנהוּ בּשבילנוּ לא רק מפלגה פּוֹליטית המיצגת אוֹתנוּ כּלפּי חוּץ, אלא מרכּז רעיוֹני וציבּוּרי, מכַוון וּמדריך. שאלת ההתמזגוּת בּין גוֹרדוֹניה לבין חבר הקבוּצוֹת, כּפי שהיא מוּצעת פּה, מעוֹררת כּל כּך הרבּה שאלוֹת חינוּכיוֹת, אִרגוּניוֹת, מפלגתיוֹת, בּארץ וּבגוֹלה, שלא יתכן שהדברים יתבּררו כּשהם עקוּרים מתוֹך כּל מסכת הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ. לא טבעי הוּא שלא יתבּררוּ קוֹדם בּירוּר מַקיף בּמסיבּה הטבעית, בּמסיבּת המפלגה. ואם המפלגה לא נתפּנתה לכך עד כּה הרי מתפקידה של גוֹרדוֹניה ושל חבר הקבוּצוֹת לתבּוע את הבּירוּר, להביא את הדברים לחברים.

מקַוה אני שהדבר עוֹד יֵעשׂה ועוֹד תינתן לנוּ ההזדמנוּת ללמוֹד ולדוּן בּהרחבה בּכל היקף השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּהצעת המזיגה וּבגוֹרל התנוּעה הקבוּצתית. אסתפּק איפוֹא הפּעם בּהערות מעטוֹת בּעלי אוֹפי כּללי, שאין מכּוַנתן להוֹרוֹת הלכה, אלא לעוֹרר תשׂוּמת־לב לבּחינוֹת שלא עמדוּ עליהן כּלל בּבּירוּר כּאן.

בּעצם הליכתה של גוֹרדוֹניה לחבר הקבוּצוֹת אני רוֹאה צד חשוּב וּפּרוֹגרסיבי. אינני חסיד של התפיסה השִבטית המפעמת בּקרב הסתדרוּיוֹת הנוֹער שלנוּ. ואני פּוֹגש בּשׂמחה כּל התקרבוּת בּין עליה חדשה לקודמתה. אדרבּא, היה מקוֹם להצטער אילוּ פּנתה גוֹרדוֹניה בּעלוֹתה לארץ לפלס לה אפיק חדש, “משלָה”, בּחיי הקבוּצה. התנוּעה הותיקה זקוּקה לזרמי דם רעננים, וגם התנוּעה הצעירה יש לה ללמוֹד הרבּה מן הקוֹדמים, יש לה בּמי וּבמה להידבק. ואף היא “תרויח” הרבּה מהתחבּרוּת זאת.

זוֹהי בּשבילי נקוּדת־מוֹצא לכל הדיוּן בּשאלה זו. אני מחייב את עצם המזיגה של כוחות עליה חדשים עם דורות עליה קודמים לפעולה משקית וישובית מאוחדת.

אבל איני יכוֹל להתעלם מצד אחד, שאפשר לקרוֹא לוֹ “קוֹנסיטוּציוֹני”, בּהצעת מזיגה זוֹ, כּפי שדוּבּר עליה כּאן.

חוֹששני כּי מבּחינה קוֹנסטיטוּציוֹנית יש בּזה משוּם “כּלאַיִם”, משוּם “מין בּשאינוֹ מינוֹ”, חבר הקבוּצוֹת נמנה מטבע בּרייתוֹ על סוּג המוֹסדוֹת ההסתדרוּתיים, וגוֹרדוֹניה הנהָ אִרגוּן חינוּכי בעל אוֹפי מפלגתי, וּכלוּם רשאים אנוּ למַזג מזיגה אִרגוּנית שני סוּגים אלה? הנה מפלגת פוֹעלי ארץ־ישׂראל יש לה השפּעה מכַוונת וּמכריעה בּכל מפעלי ההסתדרוּת, אך האם תוּכל לקוּם בּבוֹקר אחד וּלהציע להפוֹך את בּנק הפּוֹעלים לקנין המפלגה? היא לעוֹלם לא תבקש לעשׂוֹת זאת, ואם תבקש תהא זוֹ פּגיעה יסודית בחוקת המוֹסד, שאיננוּ קנין שוּם זרם, ואפילוּ הזרם העיקרי המהווה 85 אחוּזים של הציבּוּר, אלא קנין כּלל־ההסתדרוּת.

לא פּעם סוֹבלים אנוּ מהכּפילוּת הזאת, לפרקים אנוּ רוֹאים אוֹתה כּמיוּתרת, ואף על פּי כן אין אנוּ בּאים לבטל אוֹתה, כּי בּוֹנים אנוּ את מוֹסדוֹת ההסתדרוּת הכּלליים בּמגמה לשתף את כּל הציבּוּר, על כּל פּנים את המַכּסימוּם של כּל העוֹבדים.

וּלפי פּרינציפּ זה נבנה גם חֶבר הקבוּצוֹת. יתכן שלרבּים ירָאו דברַי כּדברי חוֹני המעַגֵל. ואכן מבּחינת יחסי לתנוּעה הקבוצתית הנני שייך לתקוּפה שלפני המבּול. אינני מקבּל את הפּילוּגים שנתהווּ בּה כּגזירה עליוֹנה, כּ“הכרח היסטוֹרי”. רוֹאה אני את התנוּעה השיתוּפית שלנוּ כּמוֹ שהיתה לפני הפּילוּג, וכמוֹ שהיא – לפי הכּרתי – יכוֹלה וּצריכה להיוֹת, לאחר שנתגבּר על הפּילוּג, שהוּא בּעינַי חוֹלף וארעי. וזוֹכר אני כּי חבר הקבוּצוֹת (אף על פּי שנוֹצר לפני היוֹתנוּ מאוּחדים בּמפלגה אחת) לא הוּקם על פּי קוי אידיאוֹלוֹגיה מיוּחדת, הוּא נוֹצר כּמוֹסד הסתדרוּתי, המקיף את כּל התנוּעה הקבוּצתית. ממש כּשם שוַעד המוֹשבים והאִרגוּנים, אף על פּי שלמעשׂה אין בּו אלא זרם אידיאוֹלוֹגי אחד, איננוּ גוּף מפלגתי, אלא גוּף הסתדרוּתי, המקיף את כּל הסוּג הזה של ישוּבי עוֹבדים.

אין זוֹ שאלת חוּקה בּלבד. יש כּאן כּמה ענינים חיוּניים מאד לתנוּעה כּוּלה. בּחוּץ־לארץ גדֵלוֹת תנוּעוֹת־נוֹער חדשוֹת, המחנכוֹת את חבריהן לחיי קבוּצה בּארץ. חבר הקבוּצוֹת חייב לדאוֹג להן. הנה יש התחלה של “וִיתקיניָה” –– תנוּעת נוֹער של “ההתאַחדוּת המתנגדת לאיחוּד”. והנה “הנוֹער הציוֹני”. מבּחינה פּוֹליטית וּמפלגתית יהיוּ בּינינוּ לבינהם ניגוּדים והיאָבקוּת, אבל מבּחינה הסתדרוּתית וקיבּוּצית – אחים אנחנוּ, וחייבים בּעזרת אחים לגבּיהם. וחבר הקבוּצוֹת יכוֹל להיוֹת הגשר בּיניהם לבין שאר סוּגי התנוּעה הקיבּוּצית. אוּלם אם חבר הקבוּצוֹת יִחד את עצמוֹ לסוּג חינוּכי־אידואוֹלוֹגי נפרד, כּי אז יצטרכוּ אלה בּהכרח להקים לעצמם גם איגוּדים קיבּוּציים משלהם. האוּמנם רצינוּ בּכך?

בהערוֹתי אלה לא נתכּוַנתי למַצות את השאלה, אלא להפנוֹת את הדעת לצדדים אשר אינם נכנסים בּחשבּוֹן “רוַח והפסד” מידי, אבל יש בּהם חשיבות רבּה לאפי תנוּעתנוּ ולעתידה. וּמי שמחַשב את חשבּוֹן תנוּעתנוּ בּכלָליוּתה לא יוּכל להתעלם גם מסעיפי חשבּוֹן אלה.

–––––––

ולשאלת השיתוּף בּעמק הירדן. מבּלי להיכּנס לפרטי ההצעוֹת אוֹמַר מלים אחדוֹת. רגילים לציין לשבח כּי אמפּיריקים אנחנוּ, כּלומר, לומדים מפּי הנסיוֹן, ולא מפּי העיוּן. ואנשי המשק והקבוּצה מחוּננים בּסגוּלה זוֹ ואם בּתוֹכם נתגלתה התעוֹררוּת לשיתוּף, שכּוּלם מעידים עליה כּי זה מכבר לא היתה כּמוֹה, לא דבר ריק הוּא.

ואין לראוֹת בהתעוֹררוּת זוֹ איזוֹ “אַמצאה” של פּלוֹני ואלמוֹני. אדרבּא, תביעת השיתוּף בּעמק הירדן היא ילד כּשר וחוּקי של ההתפּתחוּת הקבוּצתית. ואמנם אילוּ היוּ נוֹהגים אצלנוּ לשמוֹר על פרוֹטוֹכּוּלים ישנים היינוּ יכוֹלים לראוֹת עין בּעין כּי הדברים אינם חדשים כּלל.

מַעינוֹת מפַכּים בּמעמקים, מתחת לשכבוּת העליוֹנוֹת, והם לא יעָצרוּ בּמהלכם הכּמוּס עד אשר יפרצוּ למעלה. יש יצרים בתנוּעה שהם סמוּיים מן העין, אך הם לא ישקטוּ ולא ינוּחוּ עד אשר ימצאוּ את סיפּוּקם. אין מתגבּרים עליהם בּדחיה וּבעצירה וּבביטוּל. גם על התנוּעה הקבוּצתית סתמוּ לא פּעם את הגוֹלל, והיא פּרצה לה את דרכּה. לא פּעם נתקלנוּ במעצוֹרים אשר נראוּ לנוּ כּחוֹתכים את גוֹרלנוּ, והתגבּרנוּ עליהם משוּם שהדברים לא נתנוּ לנוּ מנוּחה עד אשר סוּדרוּ.

ואם תחקרוּ לעבָרהּ של הקבוּצה ותעיינוּ בּמעט הספרים של הקבוּצה, תיוָכחוּ שהיה ענין אחד שלא נתן מנוֹח, ושהוא צף מפּעם לפעם, והוּא: השיתוּף הבּין־קבוּצתי ויחסי שכנוּת בּין הקבוּצוֹת.

עוֹד בּשנוֹת הקבוּצה הראשוֹנוֹת היה ענין זה נוֹשׂא לכמה שׂיחוֹת בּין יוֹסף בּוּסל לביני. עינין זה לא נתן לוֹ מנוֹח.

בּ“הקבוּצה”, בּקוֹבץ הראשוֹן של התנוּעה הקבוּצתית, כּבר היה רצוֹן לתת בּיטוּי לצוֹרך זה. שם יש כּבר חיפּוּשׂים. אבל התשוּבה על השאלה כּיצד לקיים יחסי שכנוּת רצוּפה בּין־קיבּוּצית לא ניתנה עדיין מצד שוּם זרם בּתנוּעה. מבּחינה זוֹ אין הבדל בּין פּלג לפלג. ואכן, כּל הפּלגים שבּתנוּעת השיתוּף חייבים בּתשוּבה על השאלה, והתשוּבה שתינתן צריכה לעַנין את כּל הפּלגים.

ואין להחליף את ענין השיתוּף של משקים שכנים בּענינים אחרים, כּגוֹן "השוָאה אוֹ “עזרה הדדית”. בּשאלת ההשוָאה מסכּים אני עם וידלר, שדיבּר על השוָאה עם המוֹשב, אף על פּי שדבריו עוֹררוּ כּאן תמהוֹן.

שאלת ההשוָאה מענינת אוֹתי ועלוּלה לענין את כּלל הפּוֹעלים לא כּתג נוֹסף בּחיי הקבוּצה, אלא כּשאלה גדוֹלה של כּל מעמד הפּוֹעלים.

הננוּ עדים לדיפרנציאַציה גוֹברת בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים. מתרבּות השכבוֹת החברתיוֹת השוֹנוֹת בּתוֹכנוּ. מתהווה אריסטוֹקרטיה מקצוֹעית. וגם פרוֹליטריוֹן “ממש”. והרי עוֹד אנוּ עוֹמדים בּראשית

היוּ ימים שחשבוּ את הפקידוּת ההסתדרוּתית לשכבה מבוּססת ואמידה בּציבּוּרנוּ. והיוּ מתקנאים בּה, והיוּ מדבּרים על משׂכּוּרתה הגבוֹהה, עכשיו אין פּוֹעל בּעל־מקצוֹע מסכּים ללכת לעבוֹדה הסתדרוּתית, משוּם שהוּא משׂתכּר בּמקצוֹעוֹ יוֹתר. וּבאוֹתוֹ זמן נשאר הפּוֹעל השׂכיר בּמוֹשבה בּמצבו הקוֹדם. וּבאוֹתוֹ הזמן נשארוֹת כמה שכבוֹת המוֹניוֹת בּעיר בּמצוּקה וּבחוֹסר מעוֹן אנוֹשי. ולא רק הפּוֹעל המקצוֹעי והפּקיד הקבוּע עלוּל להווֹת אריסטוֹקרטיה מבוּססת וּמוּרמת על פּני שאר הפּוֹעלים. גם הפּוֹעל המצליח להיוֹת חבר בּמשק הקוֹאוֹפּרטיבי אוֹ להיאָחז בּקרקע יש לוֹ בּטחוֹן־קיוּם אחר לגמרי. הוּא מוּגן מפּני כּמה פּוּרענוּיוֹת, הוּא נכנס למַסלוּל חיים אחר. הוּא בּעל עמדה חברתית אחרת. מה צפוּן לנוּ בּחיקה של דיפרנציאַציה זוֹ?

בּין הגוֹרמים העיקריים אשר המיטוּ את השוֹאה על תנוּעת הפּוֹעלים בּגרמניה (ואוּלי בּעוֹלם כּוּלוֹ) היתה גם זוֹ: ההבדלים הגדוֹלים בּרמת־הקיוּם של שכבוֹת פּוֹעלים שוֹנוֹת. מיוּחסים וּנחוּתים, אלה עסוּקים תדיר ואלה מוּבטלים בּמשך שנים, אלה משמינים ואלה רעבים. אחדוּת הפּוֹעלים כּרעה וכשלה תחת משׂא זה.

גם בּנין זה שאנוּ בּוֹנים כּל ימינוּ, הסתדרוּתנו, ימוֹט ויפּוֹל אם נקיים רק אחדוּת אִרגוּנית שאין בּה אחדוּת חברתית. לפיכך רוֹאה אני בּשאלת השויוֹן החברתי הפּנימי בּתוך כּלל הפּוֹעלים שאלה בּוֹערת של התנוּעה כּוּלה. ואם אין השוָאה זוֹ ניתנת לנוּ בּבת אחת, ואין להנהיגה בּתוֹך משטר אוֹיב וחזק בּתוקף החלטה של ועידה, הרי חוֹבתנו להגבּיר אוֹתה כּכל אשר ידנוּ מַגעת על ידי קביעת סדרי עבוֹדה וחיים וּביטוּח ועזרה הדדית אשר יוֹבילוּ להגבּרת האֵמוּן בּמחננוּ.

אוּלם לא בּהשוָאה המדוּקדקת בּין משק אחד בּעמק הירדן למשנהוּ, הנתוּנים בּין כּה וכה על שלב אחד בּמעמדם הכּלכּלי, ואשר אין כּל סכּנה אוֹרבת להם להיוֹת שוֹנים הרבּה זה מזה בּמידת העשירוּת והדלוּת, ואשר אפילוּ פּגעי הטבע פּוֹגעים בּהם בּבת אחת – לא בּה נחפּשׂ את המוֹצא, ולא היא אשר צריכה לעניֵן את כּוּלנוּ. אנוּ מבקשים להגבּיר את ההשוָאה על ידי תיקוּנים המַקיפים את הציבּוּר כּוּלוֹ, אוֹ לפחוֹת שכבוֹת רחבוֹת שבּתוֹכוֹ. וכן אין להחליף את השיתוּף בּ“עזרה הדדית”. זוֹ יכוֹלה וּצריכה להיעשׂוֹת בּמסגרת רחבה יוֹתר, בּמסגרת “ניר” אוֹ חבר הקבוּצוֹת, ואיננה צריכה להצטמצם בּתחוּמי עמק הירדן דוקא.

לא אלוּ הן השאלוֹת העוֹמדוֹת בּפני משקינוּ בּעמק הירדן ודוֹחפוֹת אוֹתם לשיתוּף. ואם מוּתר לי לנַסח מה הם מבקשים בּשיתוּף זה, הרי שלוּשת אלה:

א) פּתרוֹן לשאלת יחסי שכנוּת בּטריטוּריה קבוּצתית רצוּפה;

ב) הגבּרת כּוֹח היצירה המשקי והתרבּוּתי של הקבוּצוֹת;

ג) הרחבת הפּעוּלה הישוּבית־חלוּצית בּכוֹח השיתוּף.

בּחוּגי התנוּעה הקבוּצתית קיימת מתמיד נטיה לריכּוּז גוּשים קבוּצתיים בּמקוֹם אחד. נטיה זוֹ נוֹבעת מתוֹך האמוּנה כּי שכנוּת רצוּפה של קבוּצוֹת עשוּיה לסייע בּפתרוֹן כּמה שאלוּת של המשק השיתוּפי. הנה מסביב ל“מפעל אַרלוֹזוֹרוֹב” נתחדש הויכּוּח הזה. בּמפעל ארלוֹזוֹרוֹב יש חלק לכל חלקי ההסתדרוּת, ואין להעלוֹת על הדעת כּי רק צוּרה ישוּבית אחת רשאית ליהנוֹת ממנוּ. אוּלם אנשי הקבוּצוֹת בעמק הירדן טוֹענים בּשם החשיבוּת של גוש קבוּצתי רצוּף. מה חשיבוּת זוֹ? האם רק “סתם כּכה”, כּדי שיהיה “יוֹתר שׂמח” לקבוּצוֹת לשבת בשכנוּת עם קבוּצה דוקא? אם אין צוֹרך ואין ממש בּשיתוּף משקי וישוּבי של קבוּצוֹת שכנוֹת, אם אין יצירה מוּגבּרת כּרוּכה בּשכנוּת זוֹ, מה הזכוּת לתבּוֹע גוּש רצוּף דוקא?

אוּלי יזכּרוּ חברים ותיקים כּי היוּ שנים שהרבּוּ אצלנוּ לחלוֹם וּלדבּר על “גוּשים קבוּצתיים”. גוֹרל הקבוּצה המבוּדדת לא נתן מנוֹח. אז הוֹפיע – דוֹמה, בּחוּגי “הפּוֹעל הצעיר” – רעיוֹן “הפדרציה של קבוּצוֹת”. בּקשוּ להשׂיג על ידי “הפדרציה” מה שבּיקשוּ אחרים להשׂיג על ידי המשק הקיבּוּצי הגדוֹל: חברה קבוּצתית רחבה יוֹתר, רבּת־אפשרוּיוֹת יוֹתר. ועכשיו אנוּ שוֹמעים כּאן תוֹרה חדשה, כּי אין כּלל מקוֹם לשיתוּף בּין־קבוּצתי כּל עוֹד קיים המשטר הקפּיטליסטי. מנַין לנוּ תוֹרה זוֹ?

סבוּרני כּי נעשה עוול לעצמנוּ אם נרצה לגשת לשאלת השיתוּף בּין הקבוּצוֹת – בּניגוּד גמוּר למגמה ההיסטוֹרית של הקבוּצה – מתוֹך בּיטוּל וזלזוּל ונוֹציא מידינוּ את האפשרוּיוֹת להרחיב את חיי הקבוּצה וּלהעשיר את פּעוּלתה הישוּבית־חלוּצית.

מבין אני לרוּח החברים החוֹששים לשינוּי־פּתאוֹם, המפחדים מפּני הבלתי־ידוּע. אין אנשים רוֹצים להפקיר יצירה בּת־שנים לאֶכּספּרימנטים שלא נבחנוּ עדיין. אבל לעוּמת זה מוּתר להזכּיר כּי תנוּעתנוּ גָדלה והתקדמה בּקפיצוֹת נַחשוֹניוֹת, על ידי מה שהעיזה להיאָחז בּ“בּלתי־ידוּע”. פּעמים לא היתה לנוּ בּרירה אלא להיאָחז בּאֶכּספּרימנטים שלא נבחנוּ עדיין, ועל ידיהם התקדמנוּ.

כּלום יצאה הקבוּצה מבּית־היוֹצר בּדמוּתה ובצלמה כּיוֹם הזה? לצעירים שבּינינוּ ודאי ירָאה מוּזר הדבר אם אספּר להם כי הקבוּצה לא התחילה אפילוּ משיתוּף מלא, משויוֹן בּהספּקה. שנים ארכוּ הבירוּרים בּקבוצה עד שהוּחלט בּחיוּב ענין ה“קוֹמוּנה”. השיתוּף המלא בפנים הקבוּצה, זה שנראה לנוּ עכשיו כּעיקר ראשוֹני בּשיתוּף הקבוּצתי, לא היה בּשעתו אלא בּרירה מפוּקפּקת, אחת הבּרירוֹת שמוּעטים החזיקוּ בּה. רבּים נקטוּ: שויוֹן בּהכנסה (מן היבוּל אוֹ משכר העבוֹדה), אבל לא שויוֹן בּהוֹצאוֹת ובהספּקה. וכן – שנים על שנים הויכּוּחים על מטבּח משוּתף אוֹ מטבּחים מיוּחדים למשפּחוֹת. וכן – הטיפּוּל המשוּתף בּילדים והחינוּך. כּל אלה היוּ בּשעתם ענינים רבוֹלוּציוֹניים, קפיצה אל “הבּלתי־ידוּע”. וּכשאנוּ מתבּוֹננים עכשיו על כּל הדרך שעברה הקבוּצה, אנוּ נוֹכחים שהקפיצוֹת הללוּ לא היוּ מקריוֹת וּשרירוּתיוֹת, אלא בּקו ההיסטוֹרי של צמיחת הקבוּצה.

גם שיתוּף משקים שכנים מוּנח בּקו זה. אם איננוּ מקבּלים את השיתוּף, אם איננוּ סבוּרים שהקבוּצוֹת השכנוֹת צריכוֹת לסַדר יחד את השאלוֹת ההדדיוֹת, העיקריוֹת: קרקע, מים, התישבוּת חדשה – הרי שאנוּ מחליטים בּזה שאין משַנים ממַטבּע שטבע המוֹסד המיַשב בשעתוֹ, תהא ההתפתחוּת המשקית החדשה אשר תהיה. כּלוֹמר: כּל שגגה שיצאה בּשעתה מלפני המוֹסד המישב בשעתוֹ, אוֹ כּל מעשׂה שנעשׂה מאוֹנס מפּני מצב הגבוּלוֹת בּאוֹתה שעה, הם הקוֹבעים לעוֹלם ועד את יחסי השכנוּת בּין קבוּצוֹתינוּ. אינני סבוּר שהנחה זוֹ עוֹמדת בּהתאמה לרוּח הקבוּצה. הקבוּצה אינה נוֹהגת לראוֹת את מה שהחליטוּ המוֹסדוֹת המיַשבים בּשעתם כּגזירת החכמה העליוֹנה, אשר אין לשנוֹתה. היא צריכה למצוֹא לעצמה את הדרך לסידוּר יחסי שכנים וּלתיקוּן שגיאוֹת היסטוֹריוֹת.

כּשהקבוּצוֹת נפגשוֹת זוֹ עם זוֹ מתוֹך שכנוּת רצוּפה צצוֹת תחילה שאלוֹת היחסים החברתיים בּיניהן, עניני גבוּלוֹת וחשבּוֹנוֹת. אחרי כן קמה שאלת מפעלים משוּתפים, משקיים ותרבּוּתיים. כשהקבוּצוֹת מתגבּרוֹת הן נכנסוֹת לאיסטַדיה חדשה: מתעוֹרר הרצוֹן למילוּי תפקידים חלוּציים ישוּביים.

כל עוֹד הקבוּצה נלחמת את מלחמתה הנוֹאשת על קיוּמה המשקי אין לבּוֹ של החבר נתוּן לשּום דבר שמחוּץ לתחוּמי הפּעוּלה המשקית בּפנים הקבוּצה. הוּא רוּאה עוֹשק בּכל מה שמטיל עליו דרישוֹת נוספוֹת ומַפנה את דעתוֹ אל מחוּץ לקבוּצה. מעין מה שאמרוּ הקדמוֹנים: “המהלך בּדרך ומפסיק – – מתחייב בּנפשוֹ”. החבר אוֹמר לעצמוֹ: אני משקיע את כּוֹחוֹתי בּהקמת התא הראשוֹן של משק העבוֹדה בּארץ, בּהצלחתוֹ תלוּי הכּל. כּשלוֹנוֹ – כּשלוּן לכוּלנוּ. איני רשאי להתפּזר לצדדין. יעשׂה כּל אחד כּמוני, והכּל יסתדר כּראוּי.

אבל משהקבוּצה מתבּצרת מתבּרר כּי אין זה מספּיק. בּהכּרה מלאה אוּ מתחת להכּרה יוֹדע החבר כּי עליו יש חוֹבוֹת: למפעל ההתישבוּת, לעליה החדשה, לכיבּוּשי העבוֹדה. וטבעי הדבר ונכוֹן הוּא שיבקש את מילוּי החוֹבוֹת הללוּ לא בּיציאה ממסגרת חייו, אלא בּתוכה. אינני אוֹמר שהקבוּצה צריכה להפקיר את קיוּמה לטוֹבת התישבוּת חדשה, אבל סבוּר אני כּי שיתוּף קבוּצתי יכוֹל לאַמץ כּוֹחוֹת וּלגלוֹת אפשרוּיוֹת גנוּזוֹת להתישבוּת חדשה. אין חלקי עם אלה המבדילים בּין הפּלגים השוֹנים של התנוּעה השיתוּפית על יסוֹד יכלתם המַהוּתית למלא תפקידים חלוּציים. סבוּר אני כּי כּל איגוּד שיתוּפי יכוֹל למלא תפקידים חשוּבים בהדרכת העליה וּבהרחבת ההתישבוּת. איגוּד איגוּד על פּי דרכּוֹ. הדבר אשר עשׂוּ משקי עמק הירדן בשעה שהקצוּ מאדמתם את השטח לקיבּוּץ “השוֹמר הצעיר” – מעיד למדי.

אינני רוֹאה הכרח בּדבר שבּקשת השיתוּף הממשי והמאמצים הישוּביים המחוּדשים יחַייבוּ לפרוֹץ את מסגרת חיי הקבוּצה. כּאן אהיה תוֹמך בדוֹרשי הזהירוּת. גוּף קבוּצתי יש לו תכוּנוֹתיו שלוֹ וגם מסוֹרת חיים שלוֹ. אמנם הדברים אינם קפוּאים ועוֹמדים. מי שיש לוֹ עינים רוֹאה את השינוּיים המתרחשים בּחיי הקבוּצה ובמהלך מחשבוֹתיה. משתנים כּמה מוּשׂגים משקיים וחברתיים. אבל השינוּיים בּאים מבּפנים, בּלי לחץ חיצוֹני. וערכּם הרב הוּא בּזה שהם בּאים מבּפנים. אין לשנוֹת מבּחוּץ את אָפיה של הקבוּצה. כּלל זה צריך שיהא נשמר וּמוּבן בּכל החלטה על שיתוּף. הקבוּצה השוֹמרת על אוֹטוֹנוֹמיוּתה רשאית לדרוֹש רֶזֶרבַציוֹת, אשר יבטיחוּ לה את שמירת הערכים החברתיים היקרים לה.

אין איחוּד ואין שיתוּף בּלי תשלוּם “מחיר”. מי שרוֹצה להוֹציא את הקבוּצה למרחב חייב להביא קרבּן. מי שנוֹח לוֹ בּמצב הקיים ואינוֹ מבקש שינוּיים יצטרך להביא קרבּן למען הקמת השיתוּף. וגם מי שהיה רוֹצה לראוֹת את השיתוּף בּדמוּת משק אחד גדוֹל – אף הוּא צריך להקריב את קרבּנוֹ למען השיתוּף, שיהא בּר־קיימא וּבר־פּעוּלה. כּדאי הדבר שלמענוֹ יעָשׂוּ מאמצים משני הצדדים.

עד כּמה שאני מכּיר את אנשינוּ וענינינוּ מוּבטחני כּי אם לא יוּשׂג הדבר עכשיו, עתיד הוּא להוֹפיע מחָדש כּעבוֹר זמן. הוּא יתבּע מאתנוּ בּיצוּעוֹ.

היוֹת אֶמפּיריקים אין פּירוּשוֹ לבוּז לאידיאוֹת, אלא לגלוֹת את האידיאוֹת מתוֹך האֶמפּיריה. מי שמסתכּל בּנכסי הרוּח של תנוּעתנוּ יכּיר כּי זה כּוֹחנוּ: אין אנוּ עבדים ל“מציאוּת” ואין אנוּ משלימים עם כּל מציאות, אלא שעוֹלמנוּ איננוּ מרחף מחוּץ למציאוּת. אנוּ מחַשלים את חזוֹננוּ בּתוֹך כּוּר־המַצרף של המציאוּת.

פּרשה זוֹ, “יחסי שכנוּת”, יש לה כּבר היסטוֹריה בּתנוּעתנוּ. ידענוּ קשיים והיוּ קרבּנוֹת. וגם זה מחַייב. אל יהיוּ סבלוֹתינוּ לשוא.

“זקני” התנוּעה ישׂימוּ נא לב לדבר. יש בּידם להנחיל לתנוּעה כּוּלה נכס חשוּב וּלהרים את קרנה של הקבוּצה.

---

מכתב לחברי בּדגניה

מאת

ברל כצנלסון

(עשׂרים וחמש שנים להיוָסדה)

רבּים ודאי המברכים אתכם היוֹם. בּכל מקוֹם אשר חזוֹן מפעלנוּ – ואיני חוֹשש לציין אוֹתוֹ בּמלים התמימוֹת בּיוֹתר: גאוּלת העם, גאוּלת האדמה וּגאוּלת העבוֹדה – אינוֹ דבר־שׂפתים בּלבד, שם יוּרגש וגם יוּבן מה לנוּ יוֹם דגניה. לא בּלבד חג משפּחתי־מקוֹמי, של בּני המקוֹם וּבוֹניו, לא בּלבד יוֹם הוּלדת אחת הפּינוֹת החמוּדוֹת של ארץ־ישׂראל היוֹצרת, לא בּלבד אבן־פּינה בּמזרחוֹ של הירדן, המבשׂרת את חידוּש הוָיתוֹ ההיסטוֹרית בּעבוֹדה וּבלשוֹן וּבתרבּוּת וּבמדיניוּת, אלא אף זוֹ: מוֹלדת הקבוּצה, עריסת הפּוֹעל העברי שפּרק מעל צוארוֹ עוֹל־בּעלים והוּא מעבּד את אדמת עמוֹ כּאדם בּן־חוֹרין, העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ ולרשוּת עמוֹ.

ואף אני אח קרוֹב ושכן רחוֹק (אוֹ מרוּחק), שאין לבּו הוֹלך אחרי מסיבּוֹת חג, אתדפּק היום מרחוֹק על דלתכם וּברכתי אִתי. ותשׂאוּ לי אם שמחת־החג וּמוֹראי־החוֹל יעלוּ כּלוּלים בּדברַי. אין לשוֹני למוּדת־בּרכה. וּבשעה שאני מלא רחשי־תוֹדה ל“אתמוֹל” שהביא אוֹתנוּ עד הלוֹם, אינני חפשי מרגש־חרדה ל“היוֹם” הזה ולאשר הוּא מוֹביל אוֹתנוּ.

וּביוֹם חגה של דגניה יש לי צוֹרך נפשי להעלוֹת את זכרם של ראשוֹני אוּם־ג’וּני, אלה שנתגלגלה על ידיהם הזכוּת לפרוֹץ פּרץ ראשוֹן בחוֹמת המשק הפקידוּתי־האפּוֹטרוֹפּסי, אלה שהעיזוּ לקבּל על עצמם את האחריוּת השלמה לעבוֹדה ולסדריה, לאינבנטר וליבוּל. שלוֹשה גוֹרמים הצטרפוּ בּשעתם לביצוּע נסיוֹן משוּנה זה: מציאוּתוֹ של טיפּוּס “הפּוֹעל הגלילי”, אשר הספּיק לעבוֹר דרך כּמה מדוֹרוֹת של העליה השניה וּלהגיע למידה גבוֹהה של יכוֹלת עבוֹדה ושל שלימוּת נפשית וקשיוּת־רצוֹן ושרשיוּת קרקעית; מציאוּתה של הקרן הקימת, אשר התחילה להתגבּר על תוֹרת הפּסיביוּת וההמתנה והספּיקה לרכּוֹש לה חלקוֹת קרקע מוּעטוֹת, שהיוּ טעוּנוֹת שמירה ועיבּוּד; מציאוּתוֹ של רוּפּין, אדם חדש בּארץ, חפשי מסבל ירוּשה, מ“יחסים” ו“חשבּוֹנוֹת”, המתבּוֹנן על סביבוֹתיו בּלב פּתוּח וּברצוֹן־אמת ליצירה וּמוכן להוֹשיט יד לכל מעשׂה שיש בּוֹ משוּם הזרמת דם חדש בּעוֹרקי הישוּב הלאים. העתוֹנוּת הציוֹנית, זוֹ שכּוּלה תכלת וכשרוּת לאוּמית ואי־מעמדיוּת, לא ידעה בּשעתה לספּר על מעשׂה חסר־ערך זה, כּשם שלא ידעה גם אחרי כן לספּר על בּוֹאכם אתם, אנשי “הקוֹמוּנה מחדרה”, לאוּם־ג’וּני, כּשם שבּשבילה לא היוּ קיימים גם אחר כך כּמה וכמה מעשׂים של חלוּציוּת עברית צרוּפה. ואפילוּ בּארץ גוּפה, ואפילוּ בּין הפּוֹעלים לא רבּים ידעוּ על מעשׂה משוּנה זה.

עוֹדני זוֹכר כּיצד הגיעה לאזנַי, ואני אז פּועל חדש בּפתח־תקוה, השמוּעה הסתוּמה על “רפּובּליקה” זוֹ, כּך סוּפּר, של ששה בּחוּרים – את הבּחוּרה האחת עדיין לא הביאוֹ בּמנין – שהשתקעוּ דרוֹמית־מזרחית לכנרת. מבּחינת העוֹז והפּראוּת שבּדבר הזכּיר המסוּפּר את המעשׂיה מלפני כּך בּאוֹתוֹ בּחוּר שהשׂכּיר עצמוֹ למַלח בּים המלח, בּסירה שבּעליה ערבים. עוֹדני זוֹכר את הנגינה־לפגם בּפיו של אחד הפּוֹעלים המוּבהקים ובעלי־הנסיוֹן שהיה מקָרב אוֹתי וּמחנכני לראיה פּיכּחת, והוּא שכּיבּד אוֹתי בּידיעה חשאית זוֹ. פּירוּשה של אוֹתה נגינה: הרי לך עוֹד מעשׂה־הרפתקנוּת שסוֹפוֹ כּשלוֹן ודאי ושאין אַתה יוֹדע מה יש בּוֹ יוֹתר, אם מן הגַנדרנוּת של “הגליליים” הללוּ אוֹ ממעשׂי־נערוּת של אידיאליסטים־שוֹטים אשר עוֹדם מחזיקים בּשלהם בּשעה שהעוֹלם כּוּלוֹ כּבר התפּכּח. ועל כּנפי נגינת הבּיטוּל של אוֹתוֹ פּועל ותיק הגיעה אלי קרן־אוֹרה. שוּם דבר של ממש לא ידעתי, אך את האחת ידעתי: תקוּמתוֹ של הפּוֹעל העברי תבוֹא משם. מאז לא נחתי ולא שלַותי, טילטלתי עצמי ממוֹשבה למוֹשבה, עבדתי בּכמה תחנוֹת־בּינַים, עד שהגעתי לאחר כּמה חדשי נדוּדים אל הנקוּדה אשר קסמה לי מרחוֹק. ממרוֹמי דַלַיְקָה נגלתה לפני פּינת קסמים זוֹ, אשר בתוֹכה התחבּאה החוּשה של אוּם־ג’וּני.

ואכן, אוּם־ג’וּני לא הכזיבה, קסמיה לא פּגוּ מאז. וגם אנשיה לא הכזיבוּ. עד היוֹם הזה לא אֶשכּח להם חסדם שסיפּחוּ אוֹתי, פּוֹעל חדש וחלש וקדחתני, לעבוֹדתם שלא ידעתי טהוֹרה וּרצינית ממנה. היה זה הרכב מיוּחד בּמינוֹ. לא קבוּצת־רֵעים, המעריכים בּיוֹתר יחסי־אינטימיוּת וּמבקשים בּהם את סיפּוּקם, אלא חֶבר אנשים שהתחבּרוּ לצוֹרך מפעל, ורק לצוֹרך המפעל. אכן, כּאן היתה תמצית “הגליליוּת”. לא להג אידיאוֹלוֹגי, לא רוֹמַנטיקה משתעשעת, לא התחסדוּת, אף לא רכּוּת יתירה. בּמידה שאני, החדש והצעיר, יכוֹלתי לחדוֹר לעוֹלמכם, ראיתי בּגרוּת גדוֹלה נסוּכה על האנשים האלה, בּהיפך גמוּר מכּל מה שהכּרתי בּבחוּרי ישׂראל. כּאלה אינם עוֹשׂים מלאכתם רמיה. הכּל היה מרוּכּז וּמצוּמצם בּנקוּדה אחת, בד' אמוֹת של אדמה ועבוֹדה וּמשק. וּבלי כּוֹבד־ראש עשוּי, בּלי הבלטת־יתר. בּרצינוּתם לא ראיתי נוּקשוּת, וּבחוֹמר דינם לא חשתי קנטרנוּת. גם להוּמוֹר לא נשאר הרבּה פּנאי, בּין העבוֹדה הבּוֹלעת את הימים, לרבּוֹת הלילוֹת, ובין הסעוּדה החטוּפה. הדברים היו כּבוּשים.

דוֹמה, אף אחד מהם, משבעת הראשוֹנים ומן האחדים שנצטרפוּ אליהם בחדשי הקיץ, אינוֹ כּיוֹם הזה בתחוּמי התנוּעה הקיבּוּצית, אוּלם זכוּתם לא תישָכח. הם היוּ המתחילים. הם לא מצאוּ לפניהם שוּם דוגמה קיימת. אפילוּ השם “קבוּצה” טרם יהיה. פּשוּט, לא היתה דוּגמה לחוֹזה זה שבּינם וּבין המשרד הארץ־ישׂראלי, ולא ידעוּ כּיצד לחתוֹם, וחתמוּ – קבוּצת פּוֹעלים. הם לא בּיקשוּ לחַקוֹת את מי־שהוּא, הם גם לא התכּוונוּ כּלפּי מי שהוּא. הם גם לא בּיקשו חִשבוֹנוֹת רבּים. הם רק בּיקשו לקיים בּאמוּנה את מה שהם חשבוּ לתקנת העבוֹדה העברית. וּמה שעשׂוּ, מה שהתקינוּ, ומה שקבעו למעשׂה בּיחסי־עבוֹדה וּבסדרי־חיים לא עשׂוּ אלא מתוֹך עצמם. וּבעשייתם נתנוּ מַבּע לצרכים צפוּנים, חיוּניים, בּני־קיימא.

וּברכתי הנאמנה לאנשי “הקוֹמוּנה בּחדרה”, בּה היה כבר מקוּפּל העוּבּר של דגניה. שכן קרוֹב הייתי אז לכם, חבר בּסניף החדֵרָתי של “עבוֹדה” – זה הנסיוֹן הראשוֹן של קוֹמוּנה ארצית, השוֹאפת לתפקידים חלוּציים־כּיבּוּשיים, ולה בּימים ההם סניפים בּחדרה וּבסג’רה וּבאוּם־ג’וּני. המחיצה הזאת לא הפריעה אז בּעדנוּ. אני כּבר אז כּפרתי בּמַמשיוּתם של הניגוּדים האידיאוֹלוֹגיים בּין מנדל פּוֹרטוגַלי ויוֹסף זלצמן לביניכם, ולבּי הפּוֹתה לא ניבּא לי כּי עתידים לצמוֹח וּלשׂגשׂג ניגוּדים חדשים תהוֹמיים, שאין לגַשר על פּניהם, בין “קבוּצה” לבין “קיבּוּץ”. בּקוֹרת־רוּח הייתי מבקר במעוֹנכם, המַרעיף חמימוּת משפּחתית, בהירוּת עלוּמים ואף משהוּ חסד אִמהי. מתי זכה בּימים ההם מעוֹן־פּוֹעלים להרגיש על כּתליו, על השוּלחן הערוּך, מגע ידה הרך של אשה־חבֵרה? עצם “הקוֹמוּנה” (שם לוֹעזי זה מאַין בּא לכם?) על לַבנוֹניוּתה וּרעוּתה וחדוָתה כּאלוּ הרימה נס של מרד עליז וקל. הדכּאוֹן של הפּוֹעל בּמוֹשבה לא רבץ עליה. הקוֹמוּנה מרדה בּיתמוּת וּבעזוּבה וּבאפּטיה וּברישוּל וּבחוֹסר הסדר של הפּוֹעל הכּוֹשל והנדכּא בּמושבה, הפּוֹעל השקוּע בּדפיציטים, בּמחלוֹת, בּבדידוּת, בּרוָקוּת עלוּבה, בּחיים שלאחר יאוּש.

ראיתיכם אז בּראשיתכם, לא מעט תהיתי עליכם ועל הצפוּן לכם וּכבר אז אפשר היה להכּיר בּכם, תוֹך תרוּעוֹת־עלוּמים וּמוּשׂגי השעה, סימנים מיוּחדים שהבדילוּ אתכם מכּמה וכמה ניצנים קבוּצתיים אחרים בּימים ההם. לא ידעתי בּשעתוּ לקרוֹא לזה בּשם, אפשר לא אדע גם עכשיו. אך הייתי אוֹמר לעצמי: כּאן יש כּשרוֹן לחיים. איה סימנים של שיווּי־משקל נפשי. של שמירת כּוֹחוֹת, התרחקוּת מהַפקָרה עצמית, הסתלקוּת מנדוּדים, בּין שהם בּאים מתוֹך רצוֹן וּבין מחוֹסר־רצוֹן, התגבּרוּת על רוּח הנדוּדים, על רוּח הבֶּדוִיוּת, אוֹ הבּוֹהֶמיוּת האביוֹנית ששלטה אז ברבּים. אם רבּים מבּין “הבּחוּרים הטוֹבים” בּארץ, אשר גילוּ שפעת כּוֹחוֹת וּמרץ וּנכוֹנוּת לקרבּנוֹת, היו יכוֹלים לוֹמר על עצמם בּלשוֹן בּיאליק: “אף מקוֹם נאמן אין לנוּ שנקשוֹר בּו קשוֹר נפשנוּ”, הרי בּכם היה כּבר אז מבּקשת הקבע, אם כּי לא הקבע האכּרי־הבּעל־בּיתי אשר מסביב. אַתם ידעתם גם אז שאין לזלזל בּשיפּוּר החיים, וידעתם לא רק להלכה כּי אם למעשׂה. חזוּתכם הרעננה אמרה: תקווֹת לימים יבוֹאוּ, למעשׂים אשר יבוּצעוּ, אשר אינם למעלה מן הבּיצוּע, למעשׂים אשר לא ירחקוּ.

וכמה פּעמים שאלתי עצמי: מדוּע זכיתם אַתם למה שלא זכוּ אחרים, להיוֹת המתחילים וגם הממשיכים והמַתמידים? מכּל חברינוּ, שהיוּ ראשוֹנים וּמתחילים, מה מעטים הם שזכוּ גם להמשיך ולהתמיד. אבל רק מוּעטים שבּמוּעטים היתה להם הזכוּת המיוּחדת להמשיך וּלהתמיד לא בּארץ סתם אלא במפעל אחד וּמסוּים, לצרף קו לקו ומעשׂה למעשׂה, ולראוֹת את מעשׂי ידיהם בּמרוּכז, בּלי שיתנדף ויטוּשטש ויפוּזר לצדדין. כּמה היוּ אתנוּ אשר יצאוּ, כּדברי רחל: “עליזים, עזים לנתיבה רחוֹקה – – וּבזה אחר זה עיפוּ, כּשלוּ, כּרעוּ בּדרכים”? זכוּרים לנוּ חברים טוֹבים, מוּפלאים, עמוּקים, אמיצים, דקי־נפש ועזי־רצוֹן ולא זכוּ לארוֹג עצמם אריגה של ממש בּמסכת המעשׂה הגוֹאל. יש שנעקרוּ בּאבּם מעוֹלם החיים, ויש ש“החיים” טילטלוּ אוֹתם ועקרוּ אוֹתם מאדמת מַטעם, ויש שנפשם נקלעה בּכף־הקלע. ניצוֹצוֹת רוּחם פּזוּרים בּקרבּנוּ, ויש גם שמעשׂיהם מוּבלעים בּתוֹך המסכת. הרוֹאה יראה והזוֹכר יזכּוֹר, והם עצמם – לא ראוּ פּרי עמלם. ואתם המאוּשרים, האם לא בּכם נאמר:

שְׂדוֹת בָּר, נַחֲלַת אָבוֹת וּמֶרְחָב וּדְרוֹר –

הֲיֵש עוֹד בָּאָרֶץ מְבוֹרָךְ כָּמוֹךָ?– –

לֹא תִזְרַע אֶל קוֹצִים, לֹא תִיגַע לָרִיק,

עוֹד תִּרְאֶה עֵת יִגְמֹל עֲמָלְךָ וְרָבָה;

עוֹד יִבְעַר יִתְלַקַּח כַּלַּפִּיד הַזִּיק

צָפַנְתָּ בִּלְבָבְךָ בְּצֵאתְךָ נְדָבָה.

לא רק אָשרכם הוּא, כּי גם זכוּתכם, אַתם הראשוֹנים אשר עמדתם בפשטוּת וּבתוֹם על יסוֹד הקבע בּמפעלנוּ. עכשיו, בּעליוֹת שלאחרינוּ, נעשׂה זה לדבר מוּבן מאליו. אבל עד שהגענוּ לכך! הזוֹכרים אתם עוֹד את ימי ההתחַבטוּת הזאת, אשר נתתם את לבּכם לא רק לעשׂוֹת דברים אלא אַף לקיים את העשׂוּי, לעשׂוֹת את הקבוּצה לקבוּצה של קיימא, ואת מקוֹם ההתישבוּת למקוֹם קבע, וּנקווה לזרעכם ולזרע זרעכם. כּלוּם לא אָרבוּ לכם, כּמוֹ לכוּלנוּ, השְכוֹל והיְתוֹם? כּלוּם לא התחפּשׂ השׂטן־המסית בּכל שלל הצבעים של ענינים נַעלים למען הדיח אתכם מאדמתכם? כּלוּם לא נעזבתם מחברים דבקים וּמוּשרשים, כּלוּם לא התחוֹללוּ על ראשיכם סוּפוֹת קשוֹת, סוּפוֹת של פסיכוֹזה ורפיוֹן וּמקסמים וריגוּן, ולא נשאר בּכם בּלתי עם “שׂריד כּמעט”, אלא ששׂריד זה, מעין “לוּז שבּשדרה”, הוּא שהתמיד. וּבהתמדתכם זוֹ הצלתם לא רק את עצמכם ואת מפעלכם. הצלתם את כּולנוּ. העברתם את רוֹע הגזירה מעל המפעל הקיבּוּצי כּוּלוֹ, ואיפשרתם לכוּלנוּ, לכל בּית העבוֹדה, ימים אחרים. בּזכוּתכם וּבזכוּת כּל שאר המבוֹרכים והנאמנים וּקשי־העוֹרף אשר דעתם לא נחלשה וידיהם לא רפוּ גם בּימים של רפיוֹן וחוּלשה – יכוֹלים אנוּ עכשיו לראוֹת כּמה לבטים מאז כּמחלוֹת־ילדים אוֹ כּחבלי גידוּל וּקליטה. מה אמוּלה היתה תנוּעתנוּ כּולה, בּכל אגַפּיה, אילמלא אתם ושכּמוֹתכם ששמרתם בימים קשים על הפּקדוֹן שהוּפקד בּידיכם.

והייתי יכוֹל לסיים את בּרכתי בּשלום אילוּ היתה דעתי נתוּנה רק לראשיתנוּ בּלבד ולא להמשכנוּ, ואילוּ הייתי רוֹאה בּכם בּעלי זכוּיוֹת ואַחריוּת למַה שעבר ולא למַה שאנוּ עתידים להיוֹת. יוֹתר ממה שיש לי צוֹרך להוֹדוֹת לכם על העבר רציתי לברך אתכם לעתיד. ואין לי בּרכה אלא זוֹ, שחג חצי־יוֹבל לבּכירה שבּקבוּצוֹת ישמש לא שׂיא אחרוֹן בּשׂגשׂוּג הקבוּצה, כּי אם נקוּדת־מוצא והתגבּרוּת חדשה.

ולא הייתי נאמן לעצמי וּליחסי אליכם, אילמלא מסכתי לתוֹך דברי בּרכתי גם משהוּ מן ההרהוּרים המַטרידים אוֹתי בּיוֹתר. גם בּאוֹתם הימים, בּעוֹד היינוּ שכנים קרוֹבים, בּטרם נטרדתי מעוֹלם הקבוּצה, לא נמנעתי כּפעם בּפעם מהיוֹת לכם כּתוֹבע. הוֹקָרתי לכם וּלמפעלכם היא שחייבה אוֹתי לדרוֹש ותבּוֹע מכּם. “מי שניתן לו הרבה ממנו ידָרש”.

וגם עכשיו, בּעצם יוֹם שׂמחתנוּ אינני חפץ לכלוֹא את רוּחי ואינני נמנע מהבּיע לכם את חרדתי, ולא רק בּרמיזה.

אינני שקט למראה כּמה הוֹפעוֹת בּתוכנוּ. אני רוֹאה סכּנוֹת גדוֹלוֹת מגיחוֹת עלינוּ, ולָאו דוקא מידי “אוֹיב חיצוֹני”. ראִיית הסכּנוֹת אינה עוֹמדת בּניגוּד לראיית הגידוּל והשׂגשׂוּג של תנוּעתנו. אוּלם יש שתקוּפוֹת הגידוּל והשׂגשׂוּג הן הן שחוֹשׂפוֹת אוֹ גם יוצרוֹת קשיים חמוּרים חדשים, וּבתקוּפוֹת אלה אם אין תנוּעוֹת גדוֹלוֹת מוֹצאוֹת בּקרבּן די חוֹפש־ראִיה וכשרוֹן־מעשׂה לקוּם בפניהם, עלוּלים גלי הגיאוּת לסגת אחוֹר ולגרוֹף עמם עמל שנים רבות. אין אני מדבּר אליכם עכשיו על כּל אותם מקוֹמוֹת התוּרפּה בּציבּוּרנוּ הנראים לי. יכוֹלתי לוֹמר שבּמידת־מה אני מדבּר עליהם בּכל עת מצוֹא, אלא שיוֹדע אני כּי אין להסתפּק בּכך, ושעתידים אנוּ ליתן את הדין על שאין אנו מרַכּזים את כּל כּוֹח ראייתנוּ, למען חדוֹר מבּעד לכל מיני מסַכּים, לכל תסבּוֹכת התוֹפעוֹת השוֹנוֹת המתגלוֹת בּציבּוּרנוּ עם גלי העליה וּקליטתם. אליכם אני פּוֹנה לא בּהוֹקעת חטאי הציבּוּר הרחב, העוֹמד מחוּץ ליצירה החלוּצית, וגם לא בּחישׂוּף נגעי הכּלל כּוּלוֹ, אלא בּענין תקלה אחת, פּנימית יוֹתר, דקה יוֹתר, אפשר לומר כּמעט פּרטית, והיא שקוּלה בּעינַי נגד כּמה חטאים וּפגעים, היינוּ: השסע הפּנימי שבּמפעלנו הקבוּצתי (או הקיבּוּצי – לדידי היינוּ הך, מלבד ההבדל שבּין זכר לנקבה לא יכוֹלתי מעוֹלם לרדת לעוֹמק הבדלי התוֹכן שבּשני המוּנחים הללוּ, לא מבּחינה בּלשנית ולא מבּחינה סוֹציולוֹגית. וּלפיכך תסלחוּ לי אם לא אקפּיד על שימוּש אחד קבוּע לגבּיהם).

איני מתּכוון להרחיב בּזה את הדיבּוּר עכשיו. איני מתכּוון גם להצבּיע על הסתירה העמוּקה בּדבר, שתנוּעוֹת המעמידוֹת את כּוֹח היצירה החברתית על מַכּסימוּם של שיתוּף משקי, כּלכּלי, ישוּבי אינן מגלוֹת מידה כּל־שהיא של כּשרוֹן, ואפילוּ מידת־מה של הבנה ורצוֹן, להעריך את הכּוֹח היוֹצר והאפשרוּת הגנוּזים שבּשיתוּפן עם חברוֹתיהן הקרוֹבוֹת בּיוֹתר. וגם איני מתכּוון לפרוֹשׂ הפּעם לפניכם את הנגעים החינוּכיים והאנוֹשיים הכּרוּכים בּשסע זה, וּלהבליט באיזוֹ מידה הוּא מַנמיך את קוֹמת הקבוּצה וּמשחית את החינוּך החלוּצי בּארץ וּבגוֹלה. מאמין אני כּי רבּים מקרבּכם רוֹאים זאת וחשים כּמוֹני. וכן איני מתכּוון לתאר וּלהבליט בּאיזוֹ מידה גוֹרם שסע זה לסַלף את היחסים הפּנימיים במחננוּ וּלהמעיט את הדמוּיוֹת האישיוֹת וּלהכּהוֹת את האוֹרה הקוֹרנת מטוֹבי אנשינוּ וּממיטב מעשׂינוּ.

בּרגע זה אני מצטמצם בּנקוּדה אחת, הנוֹגעת לכלל־בּית־העבוֹדה, והיא אשר עוֹשׂה בּעינַי תקלה זוֹ שקוּלה נגד כּמה סכּנות אוֹרבוֹת: שסע זה של כּוֹחוֹתינוּ הקיבּוּציים לפלגוֹת פּלגוֹת עם יחסיהם ההדדיים, בצירוּף חוֹסר יחסים מתוּקנים בּין האגף הקיבּוצי (על פּלגוֹתיו) לבין האגף המוֹשבי של תנוּעתנוּ – סוֹפוֹ ליטוֹל מן היסוֹדוֹת החלוּציים שבּקרבּנוּ את יּכלתם ואת תקוָתם לשמש הכּוֹח המדריך והמכוון בּציבּוּר הפּוֹעלים, כּאשר היוּ מראשית היוֹת תנוּעתנוּ.

מראשית היוֹת תנוּעתנו עמד בּמרכּזה האימפוּלס החלוּצי, ובעקבוֹתיו היצירה הישוּבית. תנוּעתנוּ נתבּרכה בּכוֹחוֹֹת דרוּכים, בּלתי־שאננים, אשר פּשטוּ מעל עצמם את מחלצוֹת הבּעלי־בּתיוּת, אשר לא הסכּימוּ לראוֹת את האידיאה ואת החיים כּשתי רשוּיוֹת נפרדוֹת. מכּאן ההכרח לצקת את כּל כּוֹחוֹת הנפש והפעוּלה לתוֹך מעשׂה־ההגשמה. מכּאן אי־אפשרוּת להשתמש בּתבניוֹת־החברה המוּכנוֹת והנוֹחוֹת, מכּאן מאמצים בּלתי־פּוֹסקים לתקן, לחַדש, לשנוֹת. מכּאן הכּוֹח המדַרבּן את עצמוֹ וּמדרבּן את הכּל מסביבוֹ. כּזאת היא החטיבה החלוּצית, שגם בּעמדה בּפינוֹת הארץ הנידחוֹת ביוֹתר, היא היא המעַצבת את דמוּת תנוּעת הפּוֹעלים וּמכַוונת את דרכּה. חטיבה זוֹ לא היתה מעוֹלם מעוֹר אחד. ויצירוֹתיה לא הלכוּ בערוּץ אחד. היו בּה גוָנים וסגנוֹנוֹת, הבדלי טעם והבדלי תפיסה וניגוּדים. ורק לאחר נסיוֹנוֹת־חיים מרוּבּים וּלאחר כּמה מאמצי־יצירה הגיעה החטיבה החלוּצית שבּתנוּעה לידי הּכרת אחדוּתה הפּנימית, לידי הכּרת אחדוּת יצירתה הישוּבית, אחדוּת שאינה מבטלת ואינה מדכּאָה גוָנים וסגנוֹנוֹת, אלא מַקיפה אוֹתם וּמתעלה עליהם. אילמלא הכּרת אחדוּתה הפּנימית של החטיבה החלוּצית ואילמלא הכּרת אחדוּת אָפיה של יצירתנוּ הישוּבית – לא היינוּ יכוֹלים להגיע לידי הקמת הסתדרוּת העוֹבדים על מלוֹא תכנה ולא לידי האיחוּד הרעיוֹני והפּוֹליטי והארגוּני שהגענוּ אליו בּמהלך של כ"ה שנים.

הכּרה זוֹ היא שניצחה בּשעתה את הפּירוּדים המפלגתיים, אשר העליה השניה הביאה אִתה מן הגוֹלה. היא נטלה את טעמם, היא שינתה הערכוֹת אישיוֹת שׂוֹררוֹת וחידשה יחסי חברים בּין אנשים אשר היוּ נמנים קוֹדם על מחנוֹת “אוֹיבים”. היא הביאה לנוּ העלאת החיים והרחבת הדעת, ולוּ גם על ידי מה ששיחררה אוֹתנוּ מהרבּה קטנוּת־מוֹחין וצרוּת־לב.

ועצם ההגמוֹניה של היסוֹדוֹת החלוּציים־ישוּביים בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, הגמוֹניה זוֹ הקוֹבעת את דמוּת הסתדרוּת העוֹבדים וּמפעליה, אינה אפשרית אלא כּל עוֹד אנו מקיימים את אחדוּת היצירה הישוּבית שלנוּ ואת ליכּוּד החטיבה החלוּצית בּתוֹך מחנה העבוֹדה. נפגמה אחדוּת זוֹ – ונתערערה גם אחדוּתה הבּלתי־פוֹרמלית של תנוּעת הפּוֹעלים. כּיון שהאַוַנגַרד החלוּצי בהסתדרוּת נסדק וּמתפּצל לחלקיו, הרי הוּא מפסיד גם את הזכוּת המוּסרית וגם את היכוֹלת החברתית לקיים בּידיו את ההגמוֹניה הרוּחנית שלוֹ בּתנוּעת הפּוֹעלים. התבּדלוּתוֹ של כּל אֵבר חלוּצי־ישוּבי וּפוּלחן העצמאוּת של כּל אחד מהאברים הללוּ עוֹשׂה לאַל את התקוה האחרוֹנה שיכוֹל נוּכל להדריך את המוֹני הפּוֹעלים בּכּפר וּבעיר בּמגמה חלוּצית.

כּל גוּש ישוּבי־חלוּצי אוּלי יקיים – אמנם רק לפי שעה! – את עמדותיו, יתפּרנס מן הפּירוּרים הנוֹפלים משוּלחן העליה, ובני־מעיו ישׂישׂוּ לחשבּון כּיבּוּשיו הרבּים והעצוּמים בּארץ וּבגוֹלה, אבל המוֹני הפּוֹעלים הרי יהיוּ מוּפקרים למה שקוֹראים אצלנוּ “סטיכיה”: לנַחשוֹלי פּרוֹספּריטי וּמַשבּרים, ל“התבּססוּת” בּכל מחיר וּבכל תנאי, לחטיפת נתחי הקוֹניוּנקטוּרה על מנת להפסיד בּכל מעשׂה תרמית ספסרית וּבכל בּהלה כּלכּלית וּפוֹליטית. המוֹני הפּוֹעלים יבזבזו את כּוֹחם החברתי לריק, ישתתפוּ בּאוירת הפיליסטריוּת הארץ־ישׂראלית, שהיא בּמהוּתה אנטי־ציוֹנית (גם כּשהיא ממללת פּטריוֹטית) ואנטי־סוֹציאלית (גם בּזמן שהיא מטרטרת מַהפּכנית). פיליסטריוּת ארץ־ישׂראלית זוֹ, שבּין שהיא בּורגנית וּבין שהיא פּוֹעלית (כּבר זכינוּ גם לזוֹ!) היא תמיד פַּרַזיטית, כּי היא מתקיימת בּזכוּת היצירה הציוֹנית־הסוֹציאלסטית, שעל גוּפה היא רוֹכבת ואת פּירוֹתיה היא אוֹכלת, בּשעה שהיא מטילה בּה דוֹפי וגם רקב.

בּאין אתנוּ חטיבה חברתית מלוּכּדת, המאוּחדת בּרוּחה החלוּצי, והרוֹאה את תפקידה וּשליחוּתה לא רק בחייה החלוּציים לנפשה, אלא גם בּהדרכת זרמי העליה והעבוֹדה בּארץ לחיים שיש בּהם טעם, לחיים של יצירה וכיבּוּשים – עתידים המוֹני פּוֹעלים, מוּשרשים בּארץ ועוֹלים חדשים, להתכּחש לאוֹתה אידיאה אשר האירה את חייהם בּגולה האפלה ואשר בּכוֹחה הגיעוּ עד הלוֹם. בּאין אתנוּ כּוֹח חלוּצי מאוּחד, המסוּגל לפתוֹח דרכים להמוֹני העוֹלים וּלהשתמש בּכל ההזדמנוּיוֹת הפּתוּחוֹת – והגנוּזוֹת שהן טעוּנוֹת גילוּי – למען הבראת קליטתם וּלמען שתף אוֹתם בּיצירה הישוּבית וּבאוירה הרוּחנית של דוֹר יוֹצר וּמחַדש, – עתידים אלה להווֹת בּארץ רבדים אנטי־סוֹציאליים העוֹמדים כּצר לכל מה שבּוֹנה ומקים דוֹר חלוּצים עברי.

יוֹתר מאשר בּכל זמן אחר זקוּקה תנוּעתנוּ עכשיו, בּימי עליה המוֹנית – לקראת עליית המוֹנים, כּן ירבּוּ – לכוֹח חלוּצי מאוּחד, הנוֹטה שכמוֹ לשאת בּטוֹרח הציבּוּר וּבעוֹל התנוּעה, בּלי כּל פּניוֹת וחשבּוֹנוֹת אגוֹאיסטיים, ולוּ גם יהיוּ חשבּונוֹת אלה טבוּלים בּשמן משחת קוֹדש. ורק כּזה יהיה ראוּי לעמוֹד בּראש הציבּוּר וּלהוֹבילוֹ. מבּלעדי כּוֹח חלוּצי מאוּחד כּזה נבוֹל נבּוֹל, על כּל הישׂגינוּ המקצוֹעיים המשקיים, על קוֹאוֹפרטיבינוּ ושיכּוּנינוּ. אוּלם דוקא בּתקוּפה זוֹ הלך השסע הלוֹך והעמק, וּצמיחתנוּ אפשר מחַפּה עליו, אך אינה מכפּרת. אדרבּא, כּל מה שאנוּ הוֹלכים וּגדלים ואברינוּ מתעצמים, תקלתוֹ גדֵלה. חתך זה עוֹשׂה פּלסתר את אחדוּת תנוּעתנוּ. וחוֹששני שהוּא שיגזוֹר את גזר־דינה של תנוּעתנו בּכללה.

איני יוֹדע אם יש בּידי להביא בּלבּכם את ההכּרה הזאת שאני לא רק מכּיר אותה, אלא גם חש אוֹתה בּכל חריפוּתה. לפני חמש־עשׂרה ולפני עשׂר שנים עוֹד אפשר היה ל“וַעדת הקבוּצוֹת” לחפּש דרכים להקמת איחוּד ממשי אפקטיבי של התנוּעה הקיבּוּצית וּלשתף בּפּגישות וּבחיפּוּשׂים חברים מכּל הזרמים והסגנוֹנוֹת וּלשתף בּקוֹבץ אחד חברים מן הדגניוֹת ומבּית־אַלפא ומעֵין־חרוֹד ותל־יוֹסף וּמגן־שמוּאל וּמקרית־ענבים. וּכשהטלתם עלי אז, חברים, לערוֹך את קוֹבץ “הקבוּצה”, שיצא עם מלאוֹת ט"ו שנים לעליית אוּם־ג’וּני, ראיתי עצמי רשאי לציין בּתוֹם־לבב, כּי בּתנוּעה הקבוּצתית: “נתחדשוּ תכָנים, נתגלוּ זרמים, מגמוֹת, מרחקים, הנראים פּרקים כּתהוֹמוֹת. אוּלם דברי החברים, כּשהם מכוּנסים יחד, מעידים על אחדוּתה הפּנימית של התנוּעה הקבוּצתית”. מאז ועד עכשיו עברנוּ דרך ארוּכּה, רבּת־הישגים. אך נעשׂה גם כּל מה שאפשר כּדי להכּחיש עדוּת זוֹ.

וביוֹם חגה של דגניה, בּיוֹם חגה של התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה, אין לי אלא לפנוֹת אליכם וּלהבּיע לפניכם את חרדתי. איני מציע שוּם הצעוֹת. איני מנַסח שוּם ניסוּחים. אני פּוֹנה אליכם, חברי דגניה, מתוֹך הכּרת זכוּיוֹתיכם, מתוֹך אמוּנה בּעתידכם, מתוֹך בּטחוֹן כּי לא נס ליחכם, מתוֹך חרדה לגוֹרל כּולנוּ: וזאת הבּרכה וזאת התביעה, כּי תתאַזרוּ ונתאַזר, תתחזקוּ ונתחזק להקים את אחדוּת המחנה החלוּצי בּקרב פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.

---

על מוֹסדוֹת החינוּך של העוֹבדים

מאת

ברל כצנלסון

(בּועד הלאוּמי בּירוּשלים, ב' בּתמוּז תרצ"ה)

השאלה שלפנינוּ מַצריכה בירוּר עיניני, שקט וּמתוּן, כּדי שנדע בּמה אנוּ מחוּלקים וּמי וָמי המחוּלקים בּאמת. אּולם מה שנשמע כּאן אינוֹ מקל על הבּירוּר העניני. “הסערה” שהוּקמה בּישוּב על ידי אנשים שלבּם מלא “אהבה” ועל ידי מעבידי עבוֹדה ערבית הדוֹגלים בּשם “הלאוּמיוּת” היא מחוּץ לויכּוּח חינוּכי. אין כּל חשק להתוַכּח עם מר ויינשטיין, המיצג, כּידוּע, את רוֹב מנין ורוֹב בּנין של עם ישׂראל, והוּא גוֹזר מתוֹך תקיפוּת הדעת: “צריך להפסיק את תקציב החינוּך לזרם העוֹבדים”. מה היוּ עוֹשׂים 80.000 העוֹבדים העברים בּארץ ומשפּחוֹתיהם אילוּ היה גוֹרלם תלוּי בּגזירת־פּיו של מר ויינשטיין? וכשמר סוּפּרסקי, למשל, מדבּר בּעדינוּת רוּח של בּעל־בּית על בּית־הספר של העוֹבדים, שהם רוֹצים ליהנוֹת מכּספּי הישוּב וּלפיכך הם נכנסים למסגרת הכּללית, אלא שהוּא מַתנה אתם תנאים ש“יתוּקנוּ”, הרי הוּא מעיד בּזה לא רק על מוּשׂגיו החינוּכיים והציוֹניים, כּי אם גם על מוּשׂגיו לגבּי הזכוּיוֹת האלמנטריוֹת של אזרחים בּישוּב וּבציוֹנוּת. עם המוּשׂגים האלה של האנשים הרגילים לראוֹת עצמם “בּעלי־בּית” בציוֹנוּת – מלחמה לנוּ, בּכל השטחים. ולא מפּיהם נקבּל תעוּדוֹת אם החינוּך של עין־חרוֹד ונהלל וּדגניה הוּא החינוּך הציוֹני הטוֹב או חינוּכם של בּתי־הספר בּמושבוֹת הנתוּנוֹת ללחצם וּלהשפּעתם של מעבידי עבוֹדה ערבית.

על מה אנוּ מתוַכּחים? שאלת הזרמים בּחינוּך אינה מתחילה מן ההסכּם המוּצע וגם לא מחוּקת החינוּך שקבע הועד הלאוּמי לאחר ההעברה. השאלה הוּצגה בּמלוֹא חריפוּתה בּועידת לונדון בּשנת 1920. ואני האיש שטענתי אז להכּרת זכוּתוֹ של חינוּך “המזרחי”, בּמסגרת החינוּך הכּללי. יהוּדים פּיקחים יחשדוּני בּקנוּניה עם “המזרחי”. אך לא היוּ לנוּ אז עדיין שוּם “אינטרסים” פּרטיים בּענין זה, וספק אם הייתי אז רוֹאה את הנוֹלד בּמידה זוֹ עד כּדי לראוֹת את ההתפּתחות הגדוֹלה של בּתי־הספר של העוֹבדים. אוּלם עשיתי זאת מתוֹך הכּרה שאני נאמן לה גם עכשיו.

מפּני מסיבּוֹת היסטוֹריוֹת אין חינוּך ילדי ישׂראל בּימינו ניתן להיכּנס לתוֹך משטר קסרקטיני אחד, על משקל המשטר החינוּכי הפּרוּסי. לא חשבתי ואינני חוֹשב, כּי חינוּך זה שנקרא אצלנוּ “כּללי” הוּא הוּא החינוּך הלאוּמי, החינוּך הראוּי והרצוּי לכל ישׂראל. אינני סבוּר שעַם ישׂראל נתן את המנדט לד“ר מוֹסינזוֹן על שיטת החינוּך האחת והכּוֹללת. בּעתוֹנוּת הציוֹנית נוֹדעת חיבּה יתירה לתביעוֹת הפּטריוֹטיוֹת של חינוּך אחד ויחיד. סיסמה זוֹ היא מבּחינה מדינית־לאוּמית פּשע, וּמבּחינה תרבּוּתית – אַבּסוּרד. בּאיזה כּוֹח תכריחוּ הוֹרים יהוּדים חרדים לחנך את ילדיהם אצל ד”ר מוֹסינזוֹן? ואמנם דבר זה לא עלה למעשׂה על הדעת, גם על דעתם של הדוֹגלים בּחינוּך אחד ויחיד. אך גם אוֹתנוּ לא תכריחוּ לשלוֹח את ילדינוּ לד"ר בּוֹגרשוֹב. האדוֹנים סוּפּרסקי וּוַיינשטין רוֹאים את עצמם קרוּאים ומיוּעדים להטיל על כּולנוּ את התוֹכן החינוּכי הכּשר בּעיניהם. אוּלם איננוּ סבוּרים כּי ההיסטוֹריה העברית מסרה את המַנדט על עניני תרבּוּת לידיהם. מר סוּפּרסקי דיבּר בּגנוּתנוּ, שאנוּ רוֹצים “משטר” ציוֹני, רוֹצים בּמשמעת וּבהטלת דעת־הרוֹב. הוּא איננוּ רוֹצה בּזה, אלא שבּעניני חינוּך דוקא הוּא רוֹצה בּשלטוֹנוֹ עלינוּ. ואנחנוּ אמנם רוֹצים בּמשטר ציוֹני ובציוּת של המיעוּט לרוֹב בּשאלוֹת קרקע וספסרוּת ועבוֹדה וּמדיניוּת. אבל לא בשאלוֹת מַצפּוּן. חינוּך הוּא דבר שבּמצפּוּן ושבּהכּרה אישית. וּמי שירצה – ואפילוּ אם יש לוֹ רוֹב – להטיל את מרוּתוֹ בּעניני תרבּוּת (מחוּץ למה שמוּסכּם וּמקוּבּל על ידי כּולנוּ) יעלה חרס בּידו ויהרוֹס גם את מידת האיחוּד הקיימת בּינינוּ.

וּמה תאמרוּ ל“אגוּדת ישׂראל”? אנוּ רוֹצים בּשיתוּפם בּכּנסת. האם תכפּוּ עליהם בּית־ספר מוֹדרני על כּרחם? ואם תבוֹא לארץ יהדוּת דתית־רפוֹרמית, האם תכפּוּ עליהם בּית־ספר של “המזרחי”? תכּירוּ שאנוּ חיים בּתקוּפה של ניגוּדים דתיים, תרבּוּתיים וּמעמדיים. וחינוּך עברי לאוּמי יתכן רק אם בּתוֹך המערכה הכּללית, על יסוֹד של קנינים תרבּוּתיים כּלליים, תינתן אוֹטוֹנוֹמיה חינוּכית מספּיקה לכל זרם שבּקרבּנוּ.

הויכּוּח איננוּ כּלל על ההסכּם. ו“המזרחי” בּהתנגדוּתוֹ נפל בּפּח טמנוּ לרגליו חסידי החינוּך האחיד ו“הכּללי”. לא ההסכּם מרגיז, אלא עוּבדת קיוּמוֹ של זרם העוֹבדים, ולָאו דוקא בּחינוּך. זהוּ שאינוֹ נוֹתן מנוּחה ל“מדינתיים” החשוּבים, ול“ידידי” הכּנסת המאַיימים בּיציאה. הסעיפים המציינים את מציאוּתם של דגל־העבוֹדה וחג־העבוֹדה בּבתי־ספרנוּ הסעירוּ את רוּחם, התמימים! הידעתם מדוּע? הם היוּ רוֹצים לאסוֹר את דגל־העבוֹדה ואת חג־העבוֹדה על הפּוֹעלים המבוּגרים, אך כּל עוד יד ישׂראל, כּלוֹמר, יד הפּוֹעלים, תקיפה, הם מנסים לפחוֹת לאסוֹר אוֹתם על הקטנים.

ואני שוֹאל את “המזרחי”, שיצא חוֹצץ נגד ההסכּם והכריח את בּא־כּוֹחוֹ לחזוֹר בּוֹ מחתימתוֹ: האם התוֹרה אוֹסרת את הדגל האדוֹם ואת חגיגת א' בּמַאי? האם מבּחינת התוֹרה והמצוה נוֹח להם יוֹתר להימצא בּרשת חינוּך אחת עם הגימנסיה בּתל־אביב מאשר עם בּתי־הספר בּנהלל ועין־חרוֹד החוֹגגים את א' במַאי? אינני מֵקֵל כּלל וּכלל בּקוֹשי הנפשי הגדוֹל שיש ליהוּדים חרדים להכּיר בּשוּתפוּת שבּיניהם לבין מוֹסדוֹת חינוּך לא־חרדי. לא לחינם נלחם “המזרחי” שנים רבּות נגד ה“קוּלטוּרה” בּציוֹנוּת. וזה היה החידוּש הגדוֹל של ועידת לוֹנדוֹן, ש“המזרחי” התגבּר על התנגדוּתוֹ והסכּים לרשת חינוּך אחת, אשר בּה יהיה כּל זרם שׂוֹרר בּביתוֹ. היה זה מצדוֹ קרבּן פּרינציפּיוֹני. סבוּרני שחינוּך “המזרחי” לא הפסיד מקרבּן זה, וש“המזרחי” איננוּ מתחרט עליו. מדוּע איפוֹא אתם מבקשים להתחרט דוקא לגבּי בּתי־הספר של העוֹבדים?

הרב אוֹסטרובֹסקי והרב אסף שוֹאלים אוֹתנוּ: למה לכם שהדברים יהיוּ רשוּמים בּכתב? אוֹדה, אינני מדבּר כּאן מטעם “המרכז לחינוּך”, ומצדי לא הייתי רוֹאה צוֹרך בּסעיפים מפוֹרשים. אבל לאחר מה ששמעתי כּאן, לאחר מה שמעיזים לוֹמר לנוּ, לאחר התגלוּת הנטיה הבּרוּרה “לפסוֹל” את חינוּכנוּ, לאחר הרצוֹן להעמיד אפּוֹטרופּסים על חינוּכנוּ – צריך שהדברים יאָמרוּ בּמפוֹרש. אתם שהעמדתם את רוֹקח ואריאב לאפּוֹטרופּסים על החינוּך, אנשי תרבּוּת וחינוּך אלה, שגירשוּ את שוּשנה פֶּרסיץ, הם הם היוֹצרים עתה את “דעת הישוּב” על החינוּך, ואתם מפחדים לעמוֹד בּפניהם. כּיצד נוּכל לסמוֹך עליכם? לא יעלה על דעתכם לאסוֹר על בּית־ספר של חסידים את חגיגת י"ט כּסליו, אף על פּי שבּעיני המתנגדים אף זהוּ חג אשר בּדוּ מלבּם. וּמחר תבוֹאוּ לאסוֹר עלינוּ את יוֹם־הזכּרוֹן לארלוֹזוֹרוֹב. על מי נסמוֹך? מי מכּם התקוֹמם כּנגד קיפּוּח חברינוּ? אנוּ כּמחצית העיר תל־אביב, אנוּ משלמים מסים, ובית־ספר היחידי המתנהל ברוּחנוּ עשוּק. לא תקציב ולא בּנין. ושוּם אדם אוֹבּיקטיבי, שוּם ציוֹני “בּלתי־מעמדי” איננו מתעוֹרר על כּך.

בּנקוּדה אחת אני מסכּים עם המתנגדים. גם אני שוֹלל מוֹנוֹפּוֹלין מפלגתי בּעניני חינוּך. אני טוֹען לאוֹטוֹנוֹמיה של זרמים חינוּכיים, אך לא למוֹנוֹפּוֹלין של המפלגוֹת. לא מוֹנוֹפּוֹלין למפלגתי, אך גם לא מוֹנוֹפּוֹלין למפלגת “המזרחי” ולא מוֹנוֹפּוֹלין למפלגת תקיפי המוֹשבוֹת. ההוֹרים צריכים לקבּוֹע, הם מתאַרגנים לבריתוֹת והם בּוֹחרים בּועדים המפקחים. ואף מספּר הזרמים איננוּ מספּר־בּל־ישתנה. גם בּתחוּמי החינוּך ההסתדרוּתי עלוּל לקוּם בּית־ספר דתי, וגם בתחוּמי החינוּך החרדי עלוּל לקוּם בּית־ספר של “הפּוֹעל המזרחי” (בּשֵיך אַבּריק אוֹ בּקיבּוּץ רוֹדגס) אשר יהיוּ לוֹ כּמה צרכים חינוּכיים אחרים משל בּית־ספר מזרחי עירוֹני. אַל נדכּא אוֹתם!

הבּא לדחוֹת הסכּם זה אוֹמר בּרוּרוֹת שהוּא רוֹצה להשליט את עצמוֹ בּעניני חינוּך על חלק אחר של הישוּב. אנחנוּ איננוּ מבקשים השתלטוּת זו. ולאחרים לא נתן שישתלטוּ עלינוּ בּשׂדה החינוּך. אנוּ שוֹאפים להיוֹת רוֹב בּישוּב, ואיננוּ נבהלים מפּני ההפחדוֹת, לא נהיה חוֹששים, כּשנהיה רוֹב, להעמיד נשיא ציוֹני מקרבּנוּ – לחינם מפחיד אוֹתנוּ מר ויינשטיין בּזה – אוּלם גם לזכוּיוֹתיו של רוֹב יש גבוּלוֹת. זכוּיוֹת מיעוּטים בּעניני חינוּך ותרבּוּת הם חלק של חוּקה יסוֹדית, בּה אסוּר לנגוֹע. וּברגע שהמפלגוֹת השוֹנוֹת מתחייבוֹת לכבד חוּקה יסוֹדית זוֹ, בּרגע שהן מתחייבוֹת לכבּד את זכוּיוֹתיו של כּל זרם בּעניני חינוּך ותרבּוּת – נוּכל אנחנוּ לוַתר על הסעיפים השנוּיים בּמחלוֹקת. לא גוּשפּנקה ולא הסכּמה של מי שהוּא נצרכים לנוּ, אלא הוֹדאה ישרה וכֵנה, שהעוֹבד כּאזרח בּעמו רשאי לחנך את ילדיו, בּמסגרת הלאוּמית, בּרוּחוֹ.

---

דיסוֹננס

מאת

ברל כצנלסון

דוֹמה שמעוֹלם עוֹד לא שלטה הרמוֹניה ואחדוּת־הלבבוֹת על בּמוֹתינו העתוֹנאיוֹת בּמידה כּזו שנתגלתה מן הרגע שאנשים פּיקחים וּנבוֹנים חשׂפוּ את “מסתרי” הסכם החינוּך, שנחתם בּין נשׂיאוּת הועד הלאוּמי והועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים. כּל המַקהלה פּצחה רינה, אף אחד לא נעדר: מן מ. ס. בּעל ה“בּוסתנאי”, ידידוֹ הגדוֹל וּמשענוֹ הנאמן של הועד הלאוּמי, ועד מ. מ. המתקדם שבּ“הארץ”; משליטי ושליט"אי “המזרחי”, שוֹמרי חוֹמת הדת, ועד א. מ. בּרכיהוּ, איש הלאוּמיוּת החילוֹנית והמוֹניסטית; הלוֹחמים על האחדוּת החינוּכית בּשלימותה ובטהרתה, כּמר רוֹקח וכמר אריאב, ועד מר פּינקס – כּולם חרדוּ ורגשוּ וחָברוּ כּאיש אחד להציל את עם ישׂראל מן “ההסכּם” המר והנמהר, העשׂוּי למוֹטט את כּל מוֹסדי אחדוּתנוּ הלאוּמית, כּידוּע. אכן, נגלתה המזימה: הפּוֹעלים, אלה אנשי־המעמד, אשר לא חלק ונחלה להם בכלל האוּמה הישׂראלית, נמלכוּ לעשׂוֹת רצוֹנם של הפּטריוֹטים הנלהבים (אשר הטיפוּ השכּם והערֵב על ההפסד הלאוּמי שבּאוֹטוֹנוֹמיה אדמיניסטרטיבית בּעניני חינוּך לזרם העוֹבדים) והסכּימוּ להחזיר בּמתנה גמוּרה וּמוּחלטת אוֹתה “אוֹטוֹנוֹמיה” מהוּללה, על יתרוֹנוֹתיה ועל קיפּוּחיה. חכמוּ אנשי־המעמד. אך גם יריביהם, אנשי האחדוּת הלאוּמית, לא פּתאים תמימים הם. לא תוֹנוּ אוֹתם: האין שמץ־דבר־בּליעל יצוּק בּהסכּם זה? וּמה יעשוּ אוֹהבי ישׂראל לאחר ההסכּם, כּשאי אפשר יהיה לשפּוֹך דמעוֹת וּלהתריע על התבּדלוּתם של הפּוֹעלים, וגם תינָטל האמתלה למחוֹק את חלקם בּתקציבי החינוּך של המוֹשבוֹת והעיריה העברית, וגם, אוֹי ואבוֹי, תגבּר יד הכנסת כּלפּי הדצנטרליזציה המקוּוה? לא לשוא איפוֹא חרדוּ כּל החרדים למיניהם, מי שחרד על העבוֹדה המעוֹרבת שלא יבוּלע לה, וּמי שחרד על הדת ועל הנאחזים בּה, ומי שחרד על “אחדוּת האוּמה”, אשר סכּנה אוֹרבת לה מהסכּם־החינוּך.

והנה בּא ר' שלמה האֶלקוֹשי, סוֹפר ישיש לא סוֹציאליסט ולא אפּיקוֹרס (“הארץ”, ח' תמוּז, לשאלת השעה) והכניס יוֹתר מקוֹרטוֹב דיסוֹננס לתוֹך המקהלה המלוּכּדת. רוֹאה הוא כּי “אינם מטעימים ואינם מדגישים כל צרכּוֹ את הצד הפּרינציפּיוֹני של השאלה”, ורוֹצה הוּא “להעמיד את הנגינה בּכל תקפּה על הנקוּדה הראוּיה, לא בּשם מפלגה, לא בּשם החרדים, אלא בּשם כּלל ישׂראל לפי פּרצוּפוֹ הקבוּע ההיסטוֹרי”. וּבבוֹאוֹ להטעים וּלהדגיש וּלהחמיר נזרקוּ מפּיו כּמה דברי מינוּת: “רצוּי מאד הדבר, שבּתי־הספר להסתדרוּת העוֹבדים יחדלוּ מלהיוֹת בּמה נבדלת לעצמה ויכּנסוּ לרשת הכּללית של החינוּך. ואף כּשישארוּ הם בּצביוֹן מיוּחד של השׂמאל המעמדי, אין הם מפסידים על ידי כּך מכּל הזכוּיוֹת הציבּוּריוֹת, שכּל בּתי־הספר נהנים מהם. זוֹהי הנחה יסוֹדית, שציבּוּרנוּ חייב להוֹדוֹת בּה וּלמַלאוֹתה בּדיוּק נמרץ”.

שלא כּסוּפּרסקי וּכויינשטיין בּועד הלאוּמי, ושלא כּשליטי העיריה והמוֹשבוֹת. ור' שלמה האלקוֹשי (שאין צוֹרך לוֹמר, כּי הוּא רחוֹק מן השׂמאל וּמהשקפוֹתיו) מבהיר את השקפתוֹ: “אין איש שיהא שוֹלל מאת השׂמאל הסוֹציאליסטי שלנוּ את זכוּתוֹ לסדר לוֹ את חינוּך צאצאיו בּכיווּן מיוּחד לעמדה המעמדית שלוֹ. גם בּעבוֹדה כּעיקרוֹן של הקיוּם האנוֹשי יש מקדוּשת החיים, וּבבוֹא השׂמאל להעניק לה מעין צוּרה דתית בּסמלים וּבמוֹעדים ולנטוֹע על לבּוֹת הילדים בּשחר טל ילדוּתם חיבּה וּמסירוּת־נפש לעיקרוֹן זה, למען אשר גם בּגדלם יתיצבוּ בּמערכה להגן עליו ולהיוֹת לוֹ לצוּר משׂגב בּמלחמת־החיים – זכוּתוֹ היא ואין מי שהוּא רשאי להפריע לוֹ ולשׂים מכשוֹלים על דרכּוֹ. וּכשם שלימין ניתנה הזכוּת לסדר את החינוּך בּכיווּן של יראת־שמים ואדיקוּת דתית לכל פּרטיה ודקדוּקיה, כּך גם לשׂמאל יש זכוּת מלאה להבליט בּחינוּך אוֹתוֹ עיקרוֹן, שהוּא מרוֹם וקדוֹש לוֹ ושהוּא רוֹאה אוֹתוֹ כּאחד העמוּדים התיכוֹנים של חיי ציבּוּר”.

אלא שלוֹ, לר' שלמה האֶלקוֹשי, יש תנאים משלוֹ. וּשנַים הם התנאים:

א. תוֹרה. “בּלתה אין חינוּך ישׂראלי, אין חינוּך לדוֹר יבוֹא, שעליו להמשיך את בּנין המוֹלדת. הילד העברי, בּלמדוֹ את התוֹרה, צריך לקלוט בּנפשוֹ הרכּה, בּאביב ימי חייו, את המוּשׂג המַפרה בּכל גדלוֹ ועמקוֹ, כי תוֹרה הוּא לוֹמד, תוֹרת משה וישׂראל, מקוֹר הקדוּשה וחיי־עוֹלם של עמוֹ ולא חְרֶסטוֹמַטיה פּלוֹנית, לא קוֹבץ ספרוּתי של סוֹפר פּלוֹני, רק **תוֹרה”.**

ועוֹד דרישה לוֹ: “בּבוֹא השׂמאל שלנוּ לעשׂוֹת צירוּפים מן החוּץ לחינוּך הכּלל־ישׂראלי וּלהרכּיב להכּרה הלאוּמית־התוֹרתית שלנוּ גם את ההכּרה המעמדית – הוּא, השׂמאל, מחוּבתוֹ לא לשכּוֹח שעווֹן פּלילי הוּא מצדוֹ, אם הוּא בּא לערבּב בּתוך הכּרה זוֹ שרשים פּוֹרים ראש ולענה של שׂנאה עיורת ליתר חלקי האוּמה, שאינם שייכים למעמד מסוּים. אפשר לכוון את חינוּך הנוֹער לעקרוֹן העבוֹדה בּכל הזהרוּרים של אידיאל ציבּוּרי גדוֹל, אך בּלי לעוֹרר שׂנאה וּמַשׂטמה”.

כּבר אמרוּ: שנים שאוֹמרים דבר אחד אינם אוֹמרים אוֹתוֹ דבר. וּכששלמה האֶלקוֹשי מדבּר נגד שׂנאה וּמשׂטמה הרי זה מעוֹרר בּלבּך רוֹשם אחר לגמרי מאשר קוּבלנוֹתיהם של “אוֹהבי ישׂראל” מן ה“בּוּסתנאי” וּמ“דוֹאר היוֹם” על “השׂנאה”. ואוֹדה, גם דבריו של שלמה האֶלקוֹשי על “התוֹרה” מעוֹררים הד אחר לגמרי מאשר פּזמוֹניהם של הפּינקסים למיניהם על “הדת”.

ועל דברי תוֹם ויוֹשר יש רצוֹן לענוֹת לא בּדברי ניצוּח אלא דברים כּפשוּטם:

שתי הדרישוֹת הללוּ, המנוּסחוֹת על ידך, אם אין תוֹלים בּהם פּירושים מסַלפים, אינן לגבּי חינוּך העוֹבדים בּגדר דרישוֹת מן החוּץ, אלא הנחוֹת חינוּכיוֹת פּנימיוֹת. בּית־הספר של העוֹבדים, בּית־הספר של עין־חרוֹד ונהלל ודוֹמיו, איננוּ זרע־חוּץ שהוּטל אל אדמתנוּ בּרוּח־מזרים. מוֹלדת בּית הוּא. ילד חוּקי של התרבּוּת העברית החיה והנלחמת על נפשה וּמפלסת לה דרך. תרבּוּת זוֹ אינה מחוּץ למקוֹם ולזמן. וּבימינוּ היא מתגלה תוֹך מאמצי בּנין וּתקוּמה של עם עברי עוֹבד וּממַזגת בּתוֹכה את מיטב השאיפוֹת והקנינים הרוּחניים של האנוֹשוּת המבקשת את שחרוּרה בּסוֹציאליזם. וּבית־ספר זה – בית־ספר לעבוֹדה, לחיים חלוּציים, להגשמה ציוֹנית־סוֹציאליסטית – הנהוּ מעוֹרה בּתרבּוּת העברית וּבהוָיה הישׂראלית, הוָית הדוֹרוֹת והוָית ההוֹוה. וּממילא איננוּ טעוּן כּפיית הר כּגיגית. המחַנך שבּתנוּעת העבוֹדה לא מסר, חלילה, את התוֹרה ואת הנבוּאה ואת האגדה לידי אחרים, בּעלי פּטֶנט על התוֹרה. נכוֹן הדבר שבּית־ספר זה איננוּ יודע צביעוּת, ואיננוּ עוֹשׂה את התוֹרה קפוּאה ומאוּבּנת. אך הלא גם אתה, מר האֶלקוֹשי, אינך רוֹצה להטיל עלינוּ את תפיסת “המזרחי” וגם אתה יוֹדע ּכי “חוּט השני של גיבּוֹרי האוּמה וכוֹחה המחוֹלל נפלאוֹת אינוֹ נפסק עם הראשוֹנים, כּי הוּא הוֹלך ונמשך וּמחַיה וּמעוֹדד בּעזרתם של האחרוֹנים והבּאים אחריהם, והם הוֹלכים ואוֹרגים את מסכת הקיוּם של האוּמה לדוֹרי דוֹרוֹת”. והרי אנוּ מעיזים לראוֹת בּמעשׂי חלוּצי־דוֹרנו את טויית החוּט ההיסטוֹרי של תוֹרת משה וּנבואת ירמיה ומשנת עקיבא וגם משנתם של אחרוֹני־אחרוֹנים בּמשמע.

וכן אין כּל סתירה עקרוֹנית בּינינו בּשאלת “השׂנאה”. יפה כּיוַנת, כּי אין בּין הכּרה מעמדית ושׂנאה מעמדית ולא־כלוּם. אדרבּא, סתירה גלוּיה ביניהן. הכּרה מעמדית בּעלת שיעוּר־קוֹמה שוֹללת אוֹתה “שׂנאה מעמדית עיורת” שאַתה מדבּר עליה. ואכן חינוּך סוֹציאליסטי בּלתי־מסוּלף ודאי שהוּא מחנך “להעביר ממשלת זדוֹן מן הארץ”. אך כּלום יראה מר האֶלקוֹשי בּזה הפחת שׂנאה?

שתי “הדרישוֹת” של מר האֶלקוֹשי אינן איפוֹא בּעינַי בּגדר דרישוֹת כּלל וּכלל. ואם יש מקוֹם לראוּת בּהן דרישוֹת הרי יתכן ויתכן שיש להפנוֹתן אל כּמה וכמה מחנכים וּמוֹרים מבּתי־ספר שוֹנים. אֶכסמפּלרים מַכשילים ודאי אינם חסרים בּשוּם סוּג של בּית־ספר. מניח אני, שאילוּ היה ר' שלמה האֶלקוֹשי רוֹאה בּעיניו בּמשך שנים, כּמוֹני, מוֹרה עברי ההוֹלך יוֹם יוֹם אל בּית־הספר במוֹשבה, וּבכרמוֹ של אוֹתוֹ מוֹרה אין דריסת רגל לפּוֹעל היהוּדי, ואילוּ שמע בּמוֹ אזניו דרשוֹת של דוֹפי מאת מוֹרים “לאוּמיים” מלאוֹת איבה וּפוֹליטיקניוּת וגסוּת־רוּח, ואילוּ הגיעוּ אליו הדים כּל־שהם ממעשׂי־גבוּרה של מוֹרים “דתיים” כּלפּי תלמידיהם – מניח אני שלא היה חוֹסך מהם את תוֹכחתוֹ ואת דרישוֹתיו, אוֹתן הדרישוֹת עצמן, גם על “התוֹרה” וגם על “השׂנאה”. אלא משוּם מה בּחר לוֹ להרצוֹת את דרישוֹתיו דוקא על פּי מַען אחד ומיוּחד. ספק אם מר האֶלקוֹשי בּיקר בּאחד מבּתי־הספר לזרם העוֹבדים, אם בּעין־חרוֹד ונהלל הרחוֹקים, אוֹ גם בּשכוּנת־בּרוּכוֹב הקרוֹבה לוֹ. ספק אם שמע פּרק בּתנ"ך בּבית־ספרנוּ אוֹ “הסבּרת המתרחש” (הנדוֹנה בּרוֹתחים מצד כּל אלה החיים, כידוע, מחוּץ למתרחש ואשר לבּם מלא אהבה על גדותיו). ואף על פּי כן כּסבוּר הוּא שדוקא “אוֹתם החלקים העוֹמדים בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת של בּוֹני המולדת” והסוֹפגים מכּל צד לקח טוֹב של תוֹרת ישׂראל ואהבת־אדם ואחדוּת־האוּמה, שדוקא הם זקוּקים לכך שידרשוּ מהם “לחזֹור בּתשוּבה”.

תמוּז תרצ"ה.

---

כּוֹחו של אנטי־איצי־מאיר'יזם

מאת

ברל כצנלסון

“רוֹצה הוּא לפתוֹת את עצמוֹ ואת חבריו שלא הכּוּפתוֹת הן העיקר בּשבילוֹ אלא ההגדה – מבּלי לשכּוֹח דרך אגב להשגיח על כּך, שהכּוּפתוֹת תהיינה מטוּגנוֹת היטב בּשוּמן ומתוּבּלוֹת בּכל מיני תבלין. – – ערמוּמיוּת זוֹ אינה תמימה כּל כּך, כּפי שרגילים לחשוֹב אצלנוּ, אלא אוֹצרת בּתוֹכה צביעוּת נפשית ורוּחנית עמוּקה.”

(מדברי ר. זליגמן על איצי־מאיר).

ברחוֹבוֹת עתוֹנוּתנוּ מהלך אחד תלמיד־חכם שאין רבב על בּגדו ותכלית־שָׂנאה שׂנאה נפשו כּל קטנוּת מוֹחין, כּל חַקרנוּת בּית־מדרשית והתפּלפּלוּת נפתלת, והתחכּמוּת והתחסדוּת ועקמוּמיוּת וּבטלנוּת וטיפּשוּת. תוֹעבת נפשוֹ כּל אוֹתן “המידוֹת הגיטאיוֹת” שאנחנוּ, עלוּבי־עוֹלם, לָקינוּ בּהן. וּמיוֹם שהוֹאיל האיש לרדת אלינוּ, ילדי הגיטוֹ, ולשבת בּמחיצתנוּ, הטיל על עצמוֹ את המשׂא הכבד: לבער את הרע הזה מקרבּנוּ. אינוֹ חס על טרחוֹ ועל אוֹצר מליו ומחשבוֹתיו, וּבכל מקוֹם שהוּא מגלה את היסוֹד “הגיטוֹאי” העלוּב, בּין בּהערצתנוּ המִסכּנה לבּיאליק וּבין בּנטייתנוּ הפּוֹשעת למַרכּס, הרי הוּא מגנה אוֹתוֹ בּכל לשוֹן של גינוּי. ולא נחה דעתוֹ עד שמצא את השם הכּוֹלל, ההוֹלם ונוֹקב, השם הממַצה את תמצית כּל המידוֹת המגוּנוֹת והמוּשׂגים העקמוּמים, וּבשם המפוֹרש הזה הוא רוֹצע את אזננוּ אל הדלת ואל המזוּזה: איצי־מאיר!

וכל השוֹמע את סלסוּלי השם איצי־מאיר בּשצף וּבגינוּי ידע כּי פּיו של הד"ר רפאל זליגמן הוּא הדוֹבר, בּר־מזל זה, שמשעה שהוּבא בּבריתוֹ של אברהם אבינוּ זכה לשם אירופי כּזה, אשר לא יֵבוֹשוּ כּי ידוּבּר בּו בּשער. רפאל! הרחק כּמטחוי־קשת מאיצי־מאיר.

הנזדמן לכם פּעם לראוֹת ולשמוֹע כּיצד מחרף יהוּדי את משנהוּ בּשם הגנאי “ז’יד”, שהוא לוֹקח בּהשאָלה מן הגוֹי על כּל הצירוּפים השוֹנים המכילים את השם הזה: פּרצוּף ז’ידָאי, סנטר ז’ידאי, נימוּסים ז’ידאים, חוּצפּה ז’ידאית? כּמה תקיפוּת לוֹבש יהוּדי בּשעה שבּאה לידיו ההזדמנוּת היקרה לחרף חירוף אשר כּזה. אין זה חירוּף וגידוּף סתם, אלא פּריקת משׂא משפּיל, השתחררוּת מחברה מביישת, הזדקפוּת, הידַמוּת לבני־עליוֹן, הנאה גדוֹלה היא לאדם מישׂראל כּשניתן לוֹ למתוֹח על יהוּדי משנהוּ מה שהלא־יהוּדי, כּלומר, אוֹתוֹ עצם עילָאי ונכסף אשר אין להגיע עדיו, מוֹתח עליו. וּמי זה יחסוֹך מעצמוֹ הנאה זוֹ?

ואין צוֹרך דוקא בשם המפוֹרש, “ז’יד”. גם שם־עצם פּרטי של יהוּדי עלוּל לשמש לצוֹרך זה. מה, למשל, עשׂוּ יהוּדים נאוֹרים מן השמוֹת “המגוּחכים” יַכְנֶה אוֹ יֶנְטֶה, בּשעה שזכוּ להגיע לשמוֹת מפוֹארים כּמַניה וּפַניה? אפילוּ דמעוֹת המהגרים היהוּדים נתמַסמסוּ והיוּ לצחוֹק בּכוֹח השם המגוּחך “יַכְנֶה דְבוֹשֶה נוֹסעת לאמריקה”. וּמשׂכּילי־הרבּים שבּאמריקה לא נזקקוּ אפילוּ לשמוֹת מגוּחכים. הם מצאוּ יתד לתלוֹת עליו את הפּתיוּת והעֶדריוּת והגָלמיוּת של המוֹן־בּית־ישׂראל: “מוֹישע”. בּלי הקצף והמרירוּת של משׂכּילי פּוֹלין ורוּסיה, אלא לגלוּג מטוּב־לב של חכמים אוּניברסַליסטים לצאן־מַרעיתם. לכל אלה הוֹסיף עכשיו, דוֹקטוֹר רפאל זליגמן, כּטוּב־טעמוֹ, את השם איצי־מאיר.

וד“ר זילגמן, הוּא, כּידוּע, ההיפך מאיצי־מאיר. לא רק שמוֹ האירוֹפּי (הניתן כּל כּך יפה להיכּתב לוֹעזית) אלא גם כּל הליכותיו אוֹמרוֹת: אירוֹפּה! כּלוּם יש לך שבח גדוֹל מזה? את אירוֹפּה, כּידוּע, עשׂה אלוהים ישר. וד”ר זליגמן, היוֹדע היטב היטב את ההבדל בּין “כּל הגוֹיים” לבין איצי־מאיר, מעיד: כּל הגוֹיים אוֹכלים ושוֹתים, פּרים ורבים בּלי שוּם התחכּמוּת שהיא, וּמתוך פּשטוּת טבעית של יצרים “ראשוֹנים” שאינם זקוּקים לחיפּוּיים וּלהצטדקוּיוֹת“. לא לחינם ישב אדם שׂוֹנא בּטלנוּת רוֹב שנוֹתיו בּאירוֹפּה, אם בּזכוּת זוֹ הגיע להכּרת אָפיים ורוּחם של “כּל הגוֹיים” עד כּדי טביעת מימרה שנוּנה זוֹ. ונוֹסף לזה יש לה לאוֹתה אירוֹפּה, אשר משם בּא ד”ר זלגמן – בּניגוּד לאיצי־מאיר – גם נטיוֹת “לפיוּט, למוּסיקה, להסתכּלוּת מטפיסית ורליגיוֹזית, לאהבת הטבע וּלאהבת הבּריוֹת”. וד"ר זליגמן – שליחה של אירוֹפּה – נוֹעד מטבע ברייתוֹ להגן על אלה מפּני משב־רוּחה של האיצי־מאיריוּת.

והריני מוֹדה וּמתוַדה: אף על פּי שיוֹדע אני בּי שאיני אלא עצם מעצמם של האיצי־מאירים, חָשקה נפשי ליהנוֹת מזיוה של מחשבה אירוֹפּית, “בּלי שוּם התחכּמוּת שהיא”, בלי “ערמוּמיוּת קוּנדסית” של איצי־מאיר האוּמלל, שד“ר זליגמן מעיד עליה ש”אינה תמימה כּל כּך, כּפי שרגילים לחשוֹב אצלנוּ, אלא אוֹצרת בּתוכה צביעוּת נפשית ורוּחנית עמוּקה”. תקף עלי יצרי וירדתי לגנוֹ של ד"ר זליגמן, ואכלתי פּרי מגדיו (,פּרובּלימה פּסיכוֹלוֹגית", “הבוקר”, ח' חשון). ןאשר טעמתי – אספּרה.

ד“ר זליגמן מציאה מצא, בּיתר דיוּק – תגלית גילה: כּרוּז פּוֹגרוֹמי של פּ. ק. פּ. אוּלם תגליתוֹ היא לא בּכּרוּז עצמוֹ, אלא מסביב לוֹ. עצם הכּרוּז, תכנוֹ ומחַבּרוֹ, אינם מהוים בּשביל ד”ר זליגמן “פּרוֹבּלימה פּסיכוֹלוֹגית”. השאלה התהוֹמית הזאת, מה כּוֹחה של המַאפּליה הנפשית להשתלט על ילדי ישׂראל עד כּדי היוֹתם משרתים ונוֹשׂאי־כּלים ותוֹקעים וּמחַצצרים לפוֹרעים ולשַסאים וּלשוֹפכי דמינוּ – איננה בגדר ההתבּוננוּת הפסיכוֹלוֹגית של ההוֹגה האירוֹפּי. השרשרת ההיסטוֹרית הטבוּלה בּדמינוּ, שרשרת ההתכּחשוּת והמעילה הנמשכת מראשית חוּרבּננוּ וּמוֹסיפה בּכל דוֹר חוּליוֹת של משוּמדים ומשׂטינים מעין יהוֹשע הלוֹרקי וּפֶפֶרקוֹרן וּברַפמן ודוֹמיהם. התנַוונוּת מעין הפרַנקיזם, היֶבסקציה והפרקציה – אף היא איננה נשקפת לוֹ מתוֹך הכּרוּז הזה הקוֹרא את הפּוֹרעים להזדיינוּת. האירוֹפּי הנאוֹר די לוֹ בּפראזה “אידיאוֹלוֹגיה פּרוֹליטרית קוֹמוּניסטית” שתשמש לוֹ פּשר מספּיק לחידת־אֵימים זוֹ. "אנוּ מבינים לפסיכוֹלוֹגיה הפּתוֹלוֹגית של מחבּרי הכּרוּז הנבזים והעלוּבים כּאחד".

מה שד“ר זליגמן איננוּ מבין זהוּ יחס הישוּב. וכאן עיקר תגליתוֹ, וכאן גדוּלתה של המחשבה האַנטי־איצי־מאירית. אנחנוּ, אֶחיו ואַחיוֹתיו של איצי־מאיר, היינוּ סבוּרים שיחסנוּ לפק”פ הוּא בּרוּר למדי. כּסבוּרים היינוּ שיכוֹלנוּ אפילוּ להגיש לד“ר זליגמן גליוֹן של אגף אחד בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלי, אגף הרוֹאה עצמוֹ שׂמאלי שבּשׂמאלי, וּבוֹ מאמר בּשם “מפלגת השפלוּת והטירוּף המכוּנה פּק”פּ”. ושם נאמר: “מלחמה לנוּ, מלחמה ללא פּשרה וּללא ויתוּר כּל־שהוּא בּכנוּפית השפלים והמטוֹרפים הללוּ. נילחם בּהם גם כּיהוּדים וגם כּסוֹציאליסטים. כּיהוּדים על אשר בּשעת־חירוּם זוֹ הם נוֹתנים יד לכל אלה הקמים על ההמוֹנים היהוּדים לכלוֹתם, וכסוֹציאליסטים – על אשר יוֹם יוֹם הם מבזים, מטמאים, מחללים וּמשקצים כּל קדוֹש לנוֹ ושׂמים ללעג וּלקלס וּלשמצה את שם הסוֹציאליזם ודגלוֹ” (“דרך הפּוֹעל” מא' בּנובמבּר). וּבבערוּתנוּ האיצי־מאירית חשבנוּ שזהוּ היחס הארץ־ישׂראלי לפּק“פּ. והנה בּא ד”ר זליגמן והעמידנוּ על האמת כּמוֹת שהיא, “בּלי כּל התחכּמוּת שהיא”, ונוֹכחנוּ לראוֹת כי “יחסוֹ של הציבּוּר הארצי בּכללוֹ” לפּק“פּ הוּא יחס של נייטרליוּת ידידוּתית, ויוֹתר מזה: “של ידידוּת ואַחוה”. בּקיצוּר, ארץ־ישׂראל שוֹפעת אהבה ואחוה והוֹקרה לפּ. ק. פּ. וכיון שנגלתה התגלית, כּי “הציבּוּר הארצי בּכללוֹ” – על פּוֹעליו ועל בּעלי־בתיו ואינטליגנטיו, “מראה אוֹתוֹת ידידוּת בּיחס לפּוֹגרוֹמיסטים”, לא נשאר לה למחשבה האירוֹפּית אלא לבקש את הנימוּקים לתוֹפעה קיימת זוֹ. וּמרוֹב יוֹשר מחשבה המתעבת כּל עקמוּמיוּת וכל ערמוּמיוּת, מביא ד”ר זליגמן ששה נימוּקים מסבּירים וּמנַתח אוֹתם אחד אחד, כּיד הפּסיכוֹלוֹגיה הטוֹבה עליו. אוּלם נימוּקים אלה אין בּהם אלא משוּם הסבּרת יחסוֹ של “הציבּוּר הארצי בּכללוֹ”. להסבּרת “עמדתוֹ של “דבר” נעזר ד”ר זליגמן בּנימוּק אחר, כּאן איננוּ מסתפּק בּהסבּר של הפּסיכוֹלוֹגיה הציבּוּרית, כּאן מגלה הוּא הסבּר… פּוליטי.

את “הענין אצל בּעלי ה”דבר" מוֹצא הד“ר זליגמן “קצת יוֹתר מסוּבּך” מאשר אצל… פּק”פּ. היכא תמצי, “דבר” פּירסם כּרוּז של פּק“פּ ולא הגיב עליו בּמאמר, כי אם בּכוֹתרת בּלבד, כּלוֹמר, בּ”ניסוּח ידוּע של הכּוֹתרת אשר ממנוּ יש לראוֹת עד כּמה הם מתיחסים בּשלילה“. כּלוּם זה מעשׂה פּשוּט בּלי כּוָנה? האם את עיני האנטי־איצי־מאיריסט תנַקרוּ? לא, ממנוּ לא יעָלם דבר. והרי הדבר כּוּלוֹ מוּקשה. ממה נפשך, אילוּ היה “דבר” מתנגד כּראוּי לפּק”פּ ודאי היה מגלה זאת בּמאמר מיוּחד, ואילוּ היה “דבר” מסכּים לפּק“פּ הרי היה מוֹנע עצמוֹ מכּוֹתרת מגַנה, אלא מאי? סימן ש”דבר" הוּא גם מתנגד לפּק"פּ וגם מסכּים לה. וכאן צוֹלל אבּיר המחשבה האנטי־איצי־מאירית בּמים פּוֹליטיים אדירים וּמגלה עמוּקוֹת.

“בּתוֹר פּטריוֹטים מסוּרים, החוֹלמים את חלוֹם שיבת ציוֹן על ידי כּניסתם לארץ של קפּיטלים וקפּיטליסטים, הבּיעוּ את מחאתם בּלשוֹן הכּותרת, וּבתוֹר מַרכּסיסטים מסוּרים החוֹלמים את חלוֹם שיבת מוֹסקבה (כּלוֹמר את התשלטוּתה) על ידי נצחוֹנוֹ של האינטרנציוֹנל השלישי, השתמטוּ מלתת הערכה ראוּיה של כּל השערוּריה הזאת. בּמלים אחדוֹת: על ידי הכּותרת יצאו ידי חוֹבתם כּלפּי ההסתדרוּת הציוּנית ועל ידי השתמטוּתם יצאו ידי חוֹבתם כּלפּי ההסתדרוּת הסוֹביטית”.

והדברים בּהירים וּשׂמחים כּנתינתם, וּפשוּטים כּ“פּשטוּת הטבעית” של “כּל הגוֹיים”. וכך נחשׂפוּ צפוּנוֹתיה של אוֹתה כּת חשאית הקרוּיה בּעלי “דבר”, החוֹלמת את חלוֹם שיבת ציוֹן על ידי קפּיטלים וקפּיטליסטים ואת חלוֹם שיבת מוֹסקבה על ידי נצחוֹנוֹ של האינטרנַציוֹנל השלישי!

וכת מסתוֹרית זוֹ הרי מהלכת בּינינוּ, ואין בּני־אדם יוֹדעים להיזהר מפּניה ושוּם אדם לא היה עוֹמד על טיבה ועל מגמוֹתיה הפּוֹליטיוֹת, אילמלא ד"ר זליגמן שקם לנוּ להצילנוּ מידה.

ועדיין לא מיצינוּ את גַדלוּת־המוֹחין של הוֹגה־דעות אירוֹפּי ואת חריפוּת המיתוֹד האנטי־איצי־מאיריסטי. גם לאחר הניתוח הפּוֹליטי הנאוֹר אין הוּא נוֹתן מרגוֹע למוֹחוֹ של הקוֹרא והוּא מצווה עליו מיד לטבּוֹל בּתוֹך מעמקים פּסיכוֹלוֹגיים:

“ויש להתחשב עם מצבם המוּפרך (של בּעלי “דבר”): כּל יוֹם ויוֹם הם שוֹמעים חרפּתם מצד הקוֹמוּניסטים – – צריך היה איפוֹא (!) להראוֹת עד כּמה עוד לבּם שלם עם הקוֹמוּניסטים”.

ואין זה המצב המוּפרך האחד. יש עוֹד כּמה וכמה מצבים מוּפרכים.

גדוֹלים חקרי הפּסיכוֹלוֹגיה: הללוּ, הרוֹצים בּעליית קפּיטליסטים וּבנצחוֹנוֹ של האינטרנציוֹנל השלישי, שוֹמעים חרפּתם מצד הקוֹמוּניסטים ואינם משיבים, נעלבים ואינם עוֹלבים, והכּל משוּם שהם צריכים להראוֹת עד כּמה לבּם שלם עם הקוֹמוּניסטים, הללוּ גם “יוֹדעים הם, שכּל זה הוּא ללא הוֹעיל” – פּק“פּ לא תשיב אהבה לחיקם. ואם תמצי לוֹמר: וּבכן, למה להם כּל הפּיּוסים והשידוּלים שהם משדלים את פּק”פּ? אלא שהאנטי־איצי־מאיריזם נוֹתן גם כּאן תשוּבה מספּיקה. “האידיאל הפרוֹליטרי בּוֹער בּהם כּשלהבת־יה”. לפיכך הם מפייסים וּמשדלים את פּק"פּ, אף על פּי שהם יוֹדעים שכּל זה הוּא ללא הוֹעיל. בּעזרת אירוֹפּה הנאוֹרה ויוֹשר המחשבה האנטי־איצי־מאיריסטית נתישב הכּל על צד היוֹתר טוֹב.

הבוּ גוֹדל לד"ר זליגמן ונוֹציאה לוֹ מוֹניטין. וּלבעל “דבר־היוֹם” מוּסר השׂכּל: על כּותרוֹת אַל תסמוֹך וּבכתיבה אַל תתרפּה. הרבּץ מאמרים ואַל תחוּס עינך. כּי מצוּדה פרוּשׂה על כּל החיים, והיה אם מחר יתפּרסם כּרוּז של הועד הפּוֹעל הערבי ואַתה תחטוֹף תנוּמה, יקוּמוּ עליך זֶליגמַנים מכּל עבר ויגלוּ בּריתך עם המוּפתי. כּי לא פּסו ישרי־שׂכל וחכמי־לב מקרב עדת עתוֹנאי ישׂראל.

חשון תרצ"ו.

---

מתי משתוֹקק בּעל־בּית לחוּקת־עבוֹדה לאוּמית?

מאת

ברל כצנלסון

עדיין לא ירדתי לעוֹמק השביתה בּבית־החרוֹשת “מוֹזַאיקה” בּחיפה, בּמשך השבוּעוֹת האחרוֹנים שמעתי את שמעה מעל דפּי עתוֹנים שוֹנים, ונוֹכחתי שגם העתוֹנוּת“הלאוּמית” וגם עתוֹנוּתן של האוֹפּוֹזיציוֹת השוֹנוֹת שבּהסתדרוּת אין דעתן נוֹחה הימנה. אוּלם יתר ענין מצאתי בּגילוּי־הדעת של בּעל בּית־החרוֹשת, מר ולפמן, שנדפּס בּ“הבּוֹקר”, גליון 21, מתוֹך שתיקה כּאהדה של המערכת.

“תחת לחץ דעת־הקהל, וּבכללוֹ גם חוּגי פּוֹעלים המכּירים בּעוול שנעשׂה לבית־החרוֹשת שלי, הסכּמתי לתת גילוּי־דעת על השביתה וגוֹרמיה” – פּוֹתח מר ולפמן.

וּבין גוֹרמי השביתה יש גוֹרם משוּנה זה: הפּוֹעלים – “המהווים כּעין “סוֹביט” בּבית־החרוֹשת שלי” – דוֹרשים תשלוּם פּיצוּיים לפּוֹעלים הערבים המפוּטרים.

מילא, הפּוֹעלים “המהווים כּעין סוֹביט” מהם אפשר לצפּוֹת לכּל ואפילוּ לדרישה בּוּלשביסטית ואנטי־לאוּמית כּתביעת פּיצוּיים לפוֹעל ערבי מפוּטר, הן לא לחינם מגלה הכּוֹתב את קלוֹנם ואת סכּנתם בּסוֹגרַיִם, כּי “אף הפּוֹעלים הערבים שייכים לברית פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אשר על יד ההסתדרוּת”. אבל בּעל־בּית יהוּדי כּשר, כּיצד נפל הוא בּפּח זה, שאפשר יהיה להם, לפּוֹעלים הללוּ, לתבּוֹע ממנו פּיצוּיים לפוֹעלים ערבים מפוּטרים? והנה התשוּבה: “כּידוּע לקהל, בּונה אני בּית –חרוֹשת גדוֹל בּמפרץ חיפה על אדמת הקרן הקימת, ועכשיו אני עוֹבר לשם. על פּי התחייבוּיוֹתי לאיגוּד למען עבוֹדה עברית ותוֹצרת הארץ היה עלי לפטר” – – את מי? את הפּוֹעלים הערבים (שכח מר ולפמן בּרוֹב ענוָתו וחסידוּתוֹ לספּר, שבּטרם כּל “איגוּד” קיים גם חוֹזה חכירה של הקרן הקימת עם חוּמרוֹתיו האכזריוֹת). בּיקש מר ולפמן לקיים בּשלוה מצוה לאוּמית וקפץ עליו רוּגזם “הסוֹביטי” של פּוֹעליו היהוּדים. הם אינם יכוֹלים לוַתר על תשלוּם פּיצוּיים לפוֹעלים ערבים מפוּטרים. עד כּדי שביתה.

אוּלם יהוּדי חכם מוֹצא עצה אפילוּ בּשעת שביתה. וּמר ולפמן יוֹדע מה שישיב לפּוֹעלים השוֹבתים: “אני מוֹסר בּזה מוֹדעה, שנכוֹן אני לשלם פּיצוּיים לערבים בּעברי לעבוֹדה עברית מלאה – אם הועד הלאוּמי של כּנסת ישׂראל יעביר חוּקת חוֹבה על כּל המעבידים בּישׂראל – – שישלמוּ בעברם לעבוֹדה עברית פּיצוּיים לפוֹעלים יוֹמיים ערביים”.

קראתי וחשבתי: איזוֹ מדרגה גבוֹהה של קבּלת עוֹל לאוּמי. מר ולפמן נכוֹן אפילוּ לעבוֹר עבירה לאוּמית וּלשלם פּיצוּיים לפוֹעליו הערבים, וּלבד שלא יהא הוּא אשם יחיד, מתוֹך כּניעה לשרירוּת־לב מעמדית של “הסוֹביט” שלוֹ, אלא שיעשׂה זאת יחד “עם כּל ישׂראל” “לפי חוּקת־חוֹבה של כּל המעבידים בּישׂראל”.

אכן, איננוּ יוֹדעים איזה ניצוֹצוֹת של קדוּשה ושל קבּלת מרוּת לאוּמית ואהבת הועד הלאוּמי צפוּנים בּלבּוֹ של אדם מישׂראל, שעוֹד אתמוֹל היה נזקק לתת התחייבוּיוֹת ל“איגוּד למען עבוֹדה עברית ותוֹצרת הארץ”. ניצח מר ולפמן את “הסוֹביט” שלוֹ. הוא נוֹתן להם המחאה על כּנסת ישׂראל, והללוּ הרי אינם רשאים לסרב לקבּלה. אלא עוֹד שאלה אחת קטנה נשארה בּפיהם של אנשי “הסוֹביט” ודוֹמיהם:

האם כּל אוֹתן השנים שמר ולפמן היה מקבּל וּמעסיק ערבים לא היה עוֹשׂה דבר מבּלי לשאוֹל את פּי הועד הלאוּמי לחוּקת־חוֹבה של כּנסת ישׂראל?

חשון תרצ"ו.

---

יתבּררוּ ויתלבּנוּ דברינוּ

מאת

ברל כצנלסון

(הערוֹת להרצאוֹת וּלויכּוּח בּכינוּס־היסוד של סיעת הנוֹער הציוֹני הכּללי בּהסתדרוּת העוֹבדים, רעננה, כ“ז בחשון תרצ”ו)

יתכן כּי רבּים מכּם, חברי הכּינוס הזה, משתתפים זאת הפּעם הראשוֹנה בּכינוס של חברי הסתדרוּת העוֹבדים הנמנים מבּחינה אידיאולוֹגית וּמפלגתית על סיעת הציוֹנים הכּלליים. לי אין זאת הפּעם הראשוֹנה לבקר אצלכם בּיקוּר של אוֹרח וּלהשתתף בּמסיבּוֹתיכם. לפיכך איני יכוֹל לקבּל על חשבּוֹני שלי ולא על חשבּוֹן חברַי את דברי הטרוּניה לשעבר, שנמצאוּ מתיחסים להוֹפעת הנוֹער הציוֹני בּביטוּל וּבזלזוּל. זוֹכר אני את הוֹפעת הקיבּוּצים הראשוֹנים בּפתח־תקוה, של “הנוֹער הציוֹני” ושל “עקיבא”, ומעיד אני כּי יחסם של חברי המרכז החקלאי, וּבפרט החבר נטע הרפּז המטפּל בעניני פּוֹעלי המושבוֹת, היה יחס של הבנה ורצוֹן טוֹב. וכן יחסם של החברים האחראים בּמוֹעצת פּוֹעלי פּתח־תקוה. הזכּירוּ כּאן כּי מישהוּ קרא לנוֹער הציוֹני “חצי־פאשיסטים”. תנוּח דעתכם! הייתם בּחברה לא רעה. נמצא מי שקרא בּשם זה גם לגוֹרדוֹניה. ויש חכמים שרוֹאים בּנוּ, בּאנשי מפלגת פּועֹלי ארץ־ישׂראל, לא חצאי־פאשיסטים אלא פאשיסטים שלמים.

מטבע הדברים, שתנוּעה צעירה, הזקוּקה להמרצה עצמית, מבקשת לראוֹת עצמה נרדפת וחוֹשקת להתאוֹנן על היוֹתה נתוּנה לחִצי הבּיטוּל והזלזוּל. איני מיעץ אתכם להפריז בּכגוֹן זה וּלהבּיט מתוֹך משקפים אלה על יחס ציבּוּר הפּוֹעלים אליכם. בּאתי לכינוּסכם כּשם שהייתי בּא קוֹדם: לא לשם “מיסיוֹנריוּת”, לא בּכוָנה “להעביר” אתכם על השקפוֹתיכם, אלא מתוֹך ענין לדעת אתכם וּמתוֹך הכּרה כּי בּדמוּתכם נוֹסף למחנה העבוֹדה החלוּצי עוֹד אגף, שעוֹדנו קטן בּראשיתוֹ, אבל תקוה ממנוּ לגידוּל וּלהתרחבוּת וּלהכנסת מחנוֹת בּאים בּעוֹל המצווֹת החלוּציוֹת. איני מבקש להתוַכּח אתכם בּאוֹתם עניני הלכה ועיוּן המפרידים בּינינוּ, כּי אם לשתף עצמי אתכם בּעניני מעשׂה ויצירה המשוּתפים לנוּ. האחרוֹנים מרוּבּים מן הראשוֹנים ועדיפים מהם. ואף על פּי כן, איני פּטוּר מהערוֹת אחדוֹת בּענינים המפרידים בּינינוּ. נשמעוּ כּאן דברים על חשבּוֹננוּ, שאינני חפץ כּי שתיקתי לגבּיהם תתפּרש כּהוֹדיה. אנחנוּ חיים וּפוֹעלים זה בּצד זה, וזה עם זה, תחת קוֹרת־גג אחת, ואחת החוֹבוֹת הראשוֹנוֹת היא: ידיעה הדדית. שלא ניחס זה לזה דברים אשר לא כן. ואפילוּ בּענינים שאנוּ מחוּלקים בּהם חייבים אנוּ לבקש לדעת וּלהבין זה את זה.

ושוּב, הערוֹתי אלה אינן לשם התנצחוּת, אלא לשם הגדרה עצמית והכּרה הדדית.

“חזוֹנכם” ו“חזוֹננוּ”

אַחד המַרצים כּאן אמר לנוּ בּערך כּך: חזוֹנכם אינוֹ חזוֹננוּ. אנחנוּ מסתפּקים בּ“עם עברי בּריא”, ואַתם בּאים וּמוֹסיפים גם “חברה מתוּקנת”. יסלח לי אוֹתוֹ חבר צעיר אם אוֹמר לוֹ כּי אינני מאמין לוֹ. לא אֶתוַכּח אתוֹ בּשאלה מהוּ עם עברי בּריא לדעתוֹ, ואם יתכן עם עברי בּריא בּלי שיתגבּר על נגעי החברה הקיימת. אוֹמַר לוֹ רק כּי אינני מאמין שאדם מישׂראל, החי חיי פּועל, וחש על עוֹרוֹ ועל בּשרוֹ את כּל מַנעמי המשטר הקיים, על סדרי העבוֹדה והכּלכּלה וחוֹסר־העבוֹדה ושלטוֹן הבּצע, ואפילוּ אם הוּא מתנגד בּהחלט לכמה מהשקפוֹתינו, יכוֹל להעיד על עצמוֹ בּלב שלם, שחזוֹן חברה ישרה יוֹתר וּמתוּקנת יוֹתר אינה חזוֹנוֹ.

אף בּקרבּנוּ, בּקרב אנשי העליה השניה, היוּ אנשים שלא חדלוּ להכריז על עצמם שאינם סוֹציאליסטים. הכרזה זוֹ לא מנעה אוֹתם מחתור בּכל כּוֹחם לחיי עבוֹדה וחברה מתוּקנים, וּמהיוֹת בּין מַניחי היסוֹדוֹת לחיי קבוּצה ולתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. וּכבר היה מי שאמר: לא זה העיקר אם אדם יוֹדע וּמוֹדה שהוּא מדבּר “פּרוֹזה”, אוֹ איננוּ מכּיר בּכך, וּבלבד שהוּא מדבּר בּלשוֹן בּני־אדם. ציוֹני בּתכלית השלימוּת, “ציוֹני בּלי לוַאי”, האוּמנם הוּא בּחזקת אדיש לתוֹכן המוּשׂג “עם בּריא”, לסדרי החברה אשר עַמנוּ מקים בּדרכּוֹ “להבראה”, לעניוּת המוֹנים, לסבלוֹת העוֹבד, לקיפּוּח זכוּיוֹת? אפילוּ עצם הפּירוּד בּציוֹנוּת הכּללית, בּין שני סוּגי ציוֹנים הדוֹגלים, כּל אחד, בּציוֹנוּת בּלי לוַאי, פּירוּד זה שאַתם נוֹטלים בּו חלק, איננוּ מעיד על אדישוּת לשאלות החברה ותיקוּנה. וּכדי להבליט יוֹתר מדוּע “חזוֹנכם” איננוּ “חזוֹננוּ”, ראה המרצה להגדיר את חזוֹננוּ אנוּ בּמלים אלה: “שאיפה להשלטת מעמד אחד על שאר המעמדוֹת”. לא לשם ויכּוּח, אלא לשם העמדת הדברים על אמיתם, עלי לוֹמר כּי הגדרה זוֹ מסלפת את דמוּת תנוּעתנו. חזוֹן הסוֹציאליזם הוּא לא השלטת מעמד אחד על שאר המעמדוֹת, אלא בּיטוּל המעמדוֹת וּביטוּל היתרוֹנוֹת והקיפּוּחים הכּרוּכים בּהם.

אמנם אין אידיאה שלא סילפוּ אוֹתה. וגם הסוֹציאליזם נסתלף. ולא רק מבּחוּץ, אלא אף מבּפנים. בּתנוּעת הפּוֹעלים גוּפה קמוּ זרמים שסילפוּ את יסוֹדוֹתיו האנוֹשיים־המוּסריים של הסוֹציאליזם. אך בּלי להרחיק נדוֹד למקוֹרוֹת הסוֹציאליזם בּעוֹלם רשאי אני לוֹמר: מי שיקרא את:“פּרקי הפּועל הצעיר”, את “ילקוּטי אחדוּת־העבוֹדה”, את כּתבי בּרנר, גוֹרדוֹן וארלוֹזוֹרוֹב, ואת כּתביהם של החיים אתנוּ, הוא ידע כּי חזוֹננו הוּא לא השלטת מעמד אחד על שאר המעמדוֹת, אלא עם עוֹבד, עם גאוּל וּמשוּחרר משעבּוּד האוּמוֹת וּמשעבּוּד המעמדוֹת. ההבדל בּהגדרוֹת אלוּ אינוֹ הבדל של מלים, אלא הבדל יסוֹדי ושוֹרשי, וּמי שמשתמש בּביטוּיים אלה חייב לחשוֹב אוֹתם עד תוּמם.

“ציוֹנוּת בּלי לוָאי”

והערוֹת מעטוֹת למוּשׂגים שהשתמשתם בּהם להגדרת עצמכם, להבדלתכם מאתנוּ. אין זה מתפקידי להעביר אתכם על מוּשׂגיכם. יש מוֹרה טוֹב ממני: המציאוּת הארץ־ישׂראלית. מוֹרה אמנם אַכזרי בּמקצת, אבל פּוֹעל את פּעוּלתוֹ. וחזקה על צעירי ישׂראל שהם תלמידים טוֹבים, ואפילוּ כּשהם מחזיקים בּחזקה בּמוּשׂגיהם וּבמוּנחיהם. ואם המציאוּת הארץ־ישׂראלית תרשה לכם לקיים את מוּשׂגיכם שלכם עד זקנה ושׂיבה – לא אריב אתה. אך חפצתי כּי גם בּשטחים המבדילים בּיניכם ובינינוּ יהיוּ הדברים בּרוּרים.

אַתם דוֹגלים:

א. בּ“ציוֹנוּת ללא לוָאי” (ואריאנט חדש של “לאוּמיוּת צרוּפה”),

ב. בּ“מרוּת לאוּמית”.

מבּחינה ספרוּתית אין יפה מהגדרת רעיוֹן בּיִחוּדוֹ: הוּא אחד וּשמוֹ אחד ותוֹרתוֹ אחת. וּוַדאי יש אנשים המאמינים בּיחוּד זה מעוֹמק לבּם. אך כּשם שמוּתר לכם להאמין בּציוֹנוּת ללא לוָאי, כּך מרשה אני לעצמי לכפּוֹר בּה. כּל תוֹלדוֹת הרעיוֹן הציוֹני, מראשית ימיו, יש בּהן כּדי להפריך את הציוֹנוּת “ללא לוָאי”. מה היוּ הרבּנים קלישר וגוּטמַכר, אבוֹת הציוֹנוּת, ציוֹנים־בּלי־לוָאי אוֹ ציוֹנים־עם־לוָאי? האם היה הרב קוּק ציוֹני־בּלי־לוָאי? האם הסתפּקוּ אלה ותלמידיהם בּציוֹנוּת מדינית ערטילאית, בּלאוּמיוּת חילוֹנית, מעין זוֹ של יצחק גרינבּוֹים? לא ולא. אלה, היראים והשלמים, שהאוֹרתוֹדוֹכּסיה השוֹלטת ראתה בּציוֹנוּתם סימני כּפירה וּפריצת החוֹמוֹת בּאשר בּיקשוּ לקָרב את הקץ בּדרך הטבע – לא ויתרוּ בּגלל הרעיוֹן הלאוּמי־מדיני על חזוֹנם המשיחי. הם נשׂאוּ את לבּם לחידוּש היהדוּת הדתית, לחידוּש המצווֹת התלוּיוֹת בּארץ, ואפילוּ עד כּדי בּנין המקדש והבאַת קרבּנוֹת. הם היוּ סַלחנים וסַבלניים והתירוּ לעבוֹד “עם העבריינים”, מפּני שבּעבוֹדת הישוּב והמדיניוּת ראו שלב להתגשמוּת חזוֹנם המשיחי בּמלוֹאוֹ. כּל ציוֹנוּתם היתה דבוּקה וּטבוּלה בּמוּשׂגים דתיים וּמיסטיים. ציוֹנוּתם היתה “עם לוָאי”: ציוֹנוּת משיחית.

וּמה היוּ אבוֹת־הציוֹנוּת האחרים ממשה הֶס ועד הֶרצל? האם היוּ ראוּיים לשם־הכּבוֹד “ציוֹנים ללא לוָאי”? האם היתה ציוֹנוּתם מפוֹרקת מתפיסה חברתית וּמוּסרית, מחזוֹן חברה חדשה? הס כּרך את הציוֹנוּת בּתקוּמת העמים המשוּעבּדים, בּאנוּשוּת המתחדשת. תלה את עליית ירוּשלים בּשחרוּר רוֹמא. וּ“מדינת היהוּדים” של הרצל ו“אַלטניילַנד” על התפיסה החברתית והקוֹאוֹפּרטיבית היצוקה בּהם והמחַיה אוֹתם, מה דינם, הכּשרים הם אוֹ פּסוּלים מבּחינת הציוֹנוּת־בּלי־לוָאי?

ואני תוֹמך את יתדוֹתי לא רק בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת, אלא בּהוֹוה הציוֹני. ידעתי בּימינוּ שני אנשים שדגלוּ שניהם בּציוֹנוּת ללא לוָאי, ואין לתאר ניגוּד רעיוֹני ונפשי גדוֹל יוֹתר מאשר בּין שנַים אלה. א. ד. גוֹרדוֹן ראה בּמוּשׂג לאוֹם את חזוּת הכּל. דרש מאתנוּ שלא יהיוּ לנוּ אלוֹהים אחרים על פּניו. בּעצם קבּלת המוּנח סוֹציאליזם ראה את מיעוּט הדמוּת של הלאוּמיוּת. בּלאוּמיוּת גוּפה ראה את חזוֹן גאוּלת האדם ותיקוּן החברה. וז’בּוֹטינסקי, המתעב, כּידוּע, כּל “שעטנז”, מנוֹפף עלינוּ בּדגל “הציוֹנוּת הצרוּפה”. עיקרוֹן אחד, ומה שוֹנים גילוּייו: הציוֹנוּת בּלי לוָאי של א. ד. גוֹרדוֹן הפרתה והעמיקה את עוֹלמם הרוּחני של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. שלילתוֹ את הסוֹציאליזם הכילה תביעוֹת סוֹציאליוֹת חמוּרוֹת בּיוֹתר, בּיחסים שבּין אדם לאדם. שוּם אדם לא תיעב כּמוֹהוּ את משטר היחסים הבּנוּי על בּצע, משטר זה שהוּא היה קוֹרא לוֹ לא בּנוּסח המקוּבּל “קפּיטליסטי”, אלא בּנוּסחוֹ שלוֹ: “פּרזיטי”. שוּם אדם לא הציג ל“לאוּמיוּת” תביעוֹת כּל כּך גדוֹלוֹת בּיחסוֹ של העם אל האדם וּביחסים שבּין עם ועם. ואוֹתוֹ עיקרוֹן של ציוֹנוּת ללא לוָאי בּגילוּיוֹ הז’בּוֹטינסקאי השתלב יפה יפה עם “עבדוּת, בּוֹץ ודם”.

לפיכך אני מַרשה לעצמי לוֹמר: בּהפשטה אפשר לתאר גם ציוֹנוּת־ללא־לוָאי. אלא כּשאדם בּא למַמש את ציוֹנוּתוֹ (בּמחשבה ועל אחת כמה וכמה בּמעשׂה) מתגלה לוֹ שיש מינים שוֹנים של “לוָאי” המלַווים את ציוֹנוּתוֹ ואינם מַרפּים ממנה. וּכשאיננוּ רוֹצה להוֹדותֹ בּשום “לוָאי” מתבּרר לוֹ כּי הנוֹשא האחד והיחיד, להלכה, משמש למעשה להפכים שוֹנים, הנמצאים בּסתירה מוּחלטת וּבאיבה גמוּרה זה לזה. הם הם מיני ה“לוָאי”, המלַווים אוֹתנוּ, לרצוֹננו ועל כּרחנוּ, בּין שאנוּ מכּירים בּדבר וּבין שאיננוּ רוֹצים להוֹדוֹת בּוֹ.

מרוּת לאוּמית

וחוֹששני שגם המוּנח “מרוּת לאוּמית” מקבּל בּפיוֹת שוֹנים מַשמעוּיוֹת שוֹנוֹת וסוֹתרוֹת. אַתם טוֹענים על ההסתדרוּת שאין לה יחס בּרוּר לענין “המרוּת הלאוּמית”, על ציבּוּר הפּוֹעלים שאיננוּ רוֹצה בּה. ואַתם רוֹאים עצמכם כּמיצגי התביעה. יש לנוּ כּמה שאלוֹת אידיאוֹלוֹגיוֹת ואיסטרטגיוֹת שלא נתבּררוּ למדי בּקרבּנוּ. אוּלם פּתרוֹנן מרוּמז בּדרך ההיסטוֹרית של מחשבת תנוּעת הפּוֹעלים.

בין הסוֹציאליזם לבין מרוּת האוּמה על יחסי העבוֹדה והכּלכּלה שבּחברה – אין כּל ניגוּד. הסוֹציאליזם נלחם כּל ימיו נגד התפיסה הליבּרלית שראתה את המדינה רק כּ“שוֹטר”, הממוּנה על שמירת החוֹק ואָסוּר לוֹ להתערב בּמהלך החיים הכּלכּליים ויחסי המדינוֹת. הסוֹציאליזם דרש תמיד התערבוּת המדינה, חקיקת חוּקי־עבוֹדה, הסדרת יחסי עבוֹדה, בּיטוּח סוֹציאלי, דאָגה לאַבטלה וכיוֹצא בּאלה. אלה הדרישוֹת החלקיוֹת של הסוֹציאליזם לאַלתר. ועצם הגשמת הסוֹציאליזם משמעה: להשליט מרוּת לאוּמית בּשטחים נוֹספים של חיי החברה, ולא רק לתַווך בּין המעמדוֹת וּלפַשר בּיניהם, אלא גם להטיל עליהם את רצוֹן האוּמה, עד כּדי בּיטוּל המעמדוֹת וּביטוּל היתרוֹנוֹת הנתוּנים למעמד אחד והקיפּוּחים הנוֹפלים בּחלקוֹ של מעמד אחר.

אך יש ו“המרות הלאוּמית” מזדייפת וּמשמשת כּסוּת־עינים להיפּוּכה: לדיקטטוּרה של שליט יחיד אוֹ של כּנוּפית שליטים, אוֹ של מעמד שליט. ויש שבּשם “מרוּת לאוּמית” דוֹגלים חוּגים שהם חסרי־כּוֹח וחסרי־אוֹמץ להגשים את סיסמתם והם כּוֹפפים כּאגמוֹן ראשם לפני כּל חוּג תקיף וּמשמשים כּדור־משׂחק בּידי העוֹמדים מאחוֹרי גבּם. כּלוּם אין מחוֹבתו של הפּוֹעל לפענח את המוּנח המוּגש לפניו ולראוֹת מה וָמה כּלוּל בּוֹ, וּמי ומי עוֹמד מאחוֹריו?

בּכל מקוֹם שקיימת דמוֹקרטיה אמיתית, בּלתי מקוּצצת וּבלתי מזוּיפת, וּזכוּיוֹתיו האזרחיוֹת והמדיניוֹת של כּל אזרח מוּבטחוֹת לוֹ, ודמוֹקרטיה זוֹ יש לה העוֹז להטיל את רצוֹנה לא רק על החלשים שבּחברה, כּי אם גם על התקיפים שבּה, ויש לה הכּוח להטיל את רצוֹנה – שם נעשׂה הפּוֹעל משען למרוּת הלאוּמית. וכל מקוֹם שהפּוֹעל יש לוֹ היסוֹד להאמין אוֹ לחשוֹש ש“המרוּת הלאוּמית” איננה אלא נשק בּידי תקיפים, אמצעי להפקרת הענינים הצוֹדקים והחיוּניים של העמלים – שם הוא מגיע, מתוֹך התנגדוּת ליחסים הקיימים, לידי כּפירה בּעצם המרוּת הלאוּמית.

וּבענין המרוּת הלאוּמית אצלנוּ יש לכם בּאמת תפקיד מיוּחד. ולא קל. ועיקרוֹ של התפקיד הוּא לא בּהטפה, אלא בּבחינת תוֹכן המוּנח הזה בּמציאוּתנוּ הארץ־ישׂראלית. גם אתם מדבּרים בּשם מרוּת לאוּמית וגם אחרים מדבּרים. כּל “ציוֹני טוֹב”, אם הוּא מא' ואם מב', אם מקראקא ואם מבּרלין, מַטיף לנוּ השכּם והַטֵף קבּלת מרוּת לאוּמית. הוּא רוֹאה פּוֹעל וּבעל־בּית נִצים, שביתוֹת והשבּתוֹת, והפסד־ממוֹן וּביטוּל־מלאכה ורוֹגז ציבּוּרי. והוּא אוֹמר לצדדים: למה תריבוּ, תסמכוּ עלי ועל שכּמוֹתי, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. שאלה היא אם אוֹתוֹ “ציוֹני טוֹב” כּשיבוֹא לארץ ויטע בּה פּרדס אוֹ יקים בּית־חרוֹשת, יקבּל על עצמוֹ את חוֹבת המרוּת הלאוּמית בּיחסיו עם פּוֹעליו. שאלה היא אם כּל אחד מאלה יקבּל על עצמוֹ אפילוּ את המינימוּם של מרוּת לאוּמית: עבוֹדה עברית. אוּלם בּינתים נוֹח לוֹ בּהכרזה זוֹ. וּמבחינה פּוֹליטית יש כּאן רוַח נקי: “כּל העוֹלם רוֹצה בּמרוּת לאוּמית, ורק הפּוֹעלים עוֹמדים בּמרדם”. אכן, יש הבדל בּין יחסם של אלה אשר להם “מרוּת לאוּמית” היא מליצה מַרגיעה אוֹ קרנים לנַגח, לבין אלה אשר להם היא ענין־חיים ממש. גם הפּוֹעלים וגם הבּעלים אינם יכוֹלים לקבּל סיסמה זוֹ בּעינים עצוּמות: הם רשאים לדעת מה צפוּן בּה.

ואתם, כּשתדיינוּ בּשאלה זוֹ לא תוּכלוּ לדוּן בּה מ“מרוֹמים”. אני מקוה לראוֹתכם מעוּרים ומוּשרשים בּחיי עבוֹדה וּכּשמספּרכם יגדל כּמה וכמה מוֹנים, וּשאלוֹת אלוּ יהיוּ גם לכם שאלוֹת־חיים, לא תוּכלוּ להסתפּק בּסיסמאוֹת בּלבד וּבמליצוֹת המתוּקוֹת של השיגרה הציוֹנית. אתם תבקשוּ לחדוֹר לתוֹך המוּנחים השגוּרים, תבקשוּ לדעת מה זאת בּוֹררוּת לאוּמית וכיצד היא מסתדרת, והשאלה כּיצד מוּבטחים בּה עניני הפּוֹעל לא תהיה בשבילכם שאלה בּעלמא. אני נוֹטה לחשוֹב כּי בּבואכם לדרוֹש מרוּת לאוּמית תבקשוּ להבטיח חוּקת־עבוֹדה המביאה בּחשבּון את צרכי הפּוֹעל ואת כּיבּוּשיו עד עכשיו. ואני מניח כּי לא תסכּימוּ למרוּת לאוּמית כּזאת שאינה רוֹאה כּעיקר ראשוֹן עבוֹדה עברית. ואזי נראה אם כּל המדבּרים בּאזניכם היוֹם בּשם המרוּת הלאוּמית יהיוּ אתכם אוֹ נגדכם.

מן הראוּי שתדעוּ כּי הפּוֹעלים הם שבּיקשוּ פּתרוֹנוֹת לאוּמיים לסידוּר יחסי עבוֹדה. לפני יוֹתר מעשׂרים שנה הצענוּ אנחנוּ: לשכוֹת־עבוֹדה משוּתפוֹת וּבוֹררוּת לאוּמית בּסכסוּכי עבוֹדה. אני הוּא שדרשתי אוֹתם בּשם הפּוֹעלים, וּבשם האכּרים דחה אותם… משה סמילנסקי. לא מ. ס. של היוֹם, מה“בּוּסתנאי”, אלא של אז, כּשעוֹד עמד בּמרוֹם רדיקליוּתוֹ ורק עשׂה את צעדיו הראשוֹנים כּמנהיג לאִכּרוּת הפּלַנטטוֹרית.

קוּבלנה שגוּרה היא בּחוּגי הציוֹנוּת הכּללית, שהנהלת הסוֹכנוּת היהוּדית אינה שוֹקדת על פּתרוֹן יחסי העבוֹדה. אוּלם עוֹד ב־1914 שלח הועד הפּוֹעל הציוֹני משלחת לברר את שאלת העבוֹדה העברית ויחסי עבוֹדה. חבריה היו: סוֹקוֹלוֹב, מוֹצקין, ב. גוֹלדבּרג. וּבפני אוֹתה ועדה דרשנוּ אנחנוּ אז את הדרישוֹת האמוּרוֹת, דרישוֹת של מרוּת לאוּמית, והציוֹנוּת־בּלי־לוָאי, כּביכוֹל, של “התאחדוּת המוֹשבוֹת” – דחתה בּכל כּוֹח. והמשלחת הלאוּמית יצאה בּידים ריקות.

מכּיר אני כּמה מאֵילי התעשׂיה בּארץ. וּמעיד אני שלא ראיתי מהם נכוֹנוּת לקבּלת מרוּת לאוּמית. ואפילוּ מאלה שרגילים בּיחסים קבוּעים ומסוּדרים עם הפּוֹעלים. כּהנה וכהנה תכּירוּ אתם מנסיוֹן־עבוֹדתכם. וּלפיכך יהיה לדיוּנכם אתם אוֹפי אחר מן המקוּבּל עכשיו. ולוַאי שנסיוֹנכם אתם יהיה טוֹב מנסיוֹננוּ, ושתמצאוּ את הדרך להשליט מרוּת לאוּמית בּלתי־מזוּיפת בּיחסי העבוֹדה בּארץ, מרוּת לאוּמית המחייבת לא רק את ציבּוּר הפּוּעלים כּוּלוֹ, כּי אם גם את ציבּוּר המעבידים כּוּלוֹ, ולא על חובת־בּוֹררוּת בּלבד, כּי אם גם על חוֹבת עבוֹדה עברית מוּחלטת, ולא רק על חוֹבת הפּוֹעל למשק, אלא גם על חוֹבוֹת המשק לפוֹעליו.

“טמיעה” ו“עצמאוּת”

כשבּיקש אחד החברים, מן העוֹלים החדשים, לעוֹרר את השאלה, אם החברוּת בּהסתדרוּת העוֹבדים היא לכם רשות או חובה, אמרתם כּי שאלה זוֹ אינה עוֹמדת לויכּוּח. ויודע אני כּי לא בּלי יסוּרים כּבשתם לכם את ההכּרה הזאת, שהיא חשוּבה בּשבילכם וּבשביל ההסתדרוּת וּבשביל הציוֹנוּת כּוּלה. עברוּ עליכם, על הראשוֹנים שבּכם, כּמה שנים קשוֹת בּארץ עד שהגעתם לכינוּס־יסוֹד זה. מקוֹר הקוֹשי היה לא בּ“יחס הרע” אליכם. מצבכם נקבּע על ידי שתי עוּבדוֹת:

א. בּאתם “בּמאוּחר”, כמוֹ שאמר כּאן חבר אחד, כּלוֹמר: קָדמוּ לבואכם עשׂרים וחמש שנוֹת מאמצים וכיבּוּשים של קוֹדמיכם. אלה הכשירוּ לא בּמעט את הקרקע לבוֹאכם. אוּלם חבלי קליטתכם בּקרקע זה היוּ קשים מִשל אחרים שבּאוּ בּזמן אחד אתכם. הם הקימוּ נכסי־צאן־בּרזל לא רק בשביל עצמם, כּי אם גם בּשבילכם. אלא שאַתם לא מיהרתם להשתמש בּנכסים הללוּ.

ב. הבאתם אִתכם מלכתחילה אי־אֵמוּן למי שקדם לכם וּלמה שקדם לכם. ההסתדרוּת, הישוּב העוֹבד, הקבוּצוֹת, המוֹשבים, המוֹסדוֹת, נוֹצרוּ על ידי דוֹרוֹת חלוּצים שקדמוּ לכם. בּהם ראיתם זרם אידיאוֹלוֹגי מתנגד. תליתם בּהם כּמה מוּשׂגים מפלַצתיים. זה הכבּיד עליכם להצטרף לאותם הקנינים הוַדאיים, אשר כּל שכבה חלוּצית – ואפילוּ מתנגדת לנוּ שילמתם מחיר לא קטן.

היוֹם אמרתם כּי נוֹאַשתם מחֶבֶר הקבוּצוֹת לאחר שהתמזג עם גוֹרדוֹניה, וּלפיכך אתם עוֹמדים ליסד בּרית־קיבּוּצים מיוּחדת. אבל אני עוֹדני זוֹכר את הימים כּשחֶבֶר הקבוּצוֹת עדיין לא היה לוֹ צביוֹן אידיאוֹלוֹגי מיוּחד, ואף על פּי כן הייתם אתם מהססים אם מוּתר להתחבּר אליו והחמרתם על עצמכם שלא לקבּל הדרכה משקית וחברתית ממנוּ. חששתם, שמא יעבירוּ אתכם על דת. ראיתי את קבוּצוֹתיכם הראשוֹנוֹת כּשהן מתלבּטוֹת מרוֹת, סוֹבלוֹת יסוּרים משקיים בּאין־אוֹנים להתגבּר. מכאוֹביכם נגעוּ עד הלב, וידעתי שיש קבוּצוֹת וחברים בּעלי־נסיוֹן המוּכנים בּכל לבּם להוֹשיט לכם יד עזר, בּלי שוּם פּנִיה צדדית. אבל אתם פּחדתם.

בּאתם לארץ מלאי פּחדים, שמא יקַפּחוּ. ויוֹתר מזה: שמא לא יקפּחוּ, וכיון שלא יקפּחוּ –יטמיעוּ“. אני סבוּר שזהוּ תפקידה של הציוֹנוּת: להטמיע יהוּדים בּין יהוּדים. ואתם מדבּרים על “טמיעה” בּציבּוּר הפּוֹעלים החלוּצי כּעל טמיעה בּין עכּו”ם: פּחדתם שמא יחסנוּ הטוֹב יִבלע אתכם חיים.

אכן, זוֹהי אחת הטרגדיוֹת של גלי עליה חדשים: החרדה והמאמצים שלא להידבּק בּאחיהם קוֹדמיהם. לא אתם הראשוֹנים. ככה שקדוּ אנשי “השוֹמר הצעיר” שלא להידבּק בּאנשי העליה השניה. ואף הם שילמוּ את המחיר, מחיר יקר בּיוֹתר.

דרך גידוּלכם והתפּתחוּתכם היתה ודאי אחרת, אילוּ הייתם מבינים לפני 5־6 שנים מה שאתם מבינים עתה. תנוּעתכם לא היתה מבזבזת אַלפי חברים וכמה התחלוֹת קיבּוּציוֹת. וּוַדאי היה גם רישוּמה של סיעתכם ניכּר בּהסתדרוּת וּבחיים בּמידה אחרת. אך אם אתם סבלתם כּל כּך הרבה בּמשך שנוֹת הקליטה שלכם, תדעוּ לפחוֹת לחַלץ את הבּאים אחריכם מסבל זה. כּינוּסכם היוֹם הוּא האפיק הרחב לנוֹער החלוּצי המתחנך על בּרכּי הציוֹנוּת הכּללית, שלא יבזבז את כּוֹחוֹתיו לשוא, שיוּכל להצטרף בּבטחוֹן נפשי למַה שנוֹצר והוּשׂג לפניו, בּלי להתבּטל וּבלי לטשטש את עצמוֹ. האפשרוּת הזאת, לפעוֹל בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים כּחברים שוים לזכוּיוֹת ולחוֹבוֹת בּלי לוַתר על פּרצוּפכם הרעיוֹני והמפלגתי, ניתנת לכם בּהסתדרוּת, לא מפּני שאתם מַתנים אִתה “תנאים”, אלא מפּני שזהוּ יסוֹד קיוּמה של ההסתדרוּת. ולכך נוֹצרה: לגשר על פּני הניגוּדים שבּין זרמי העליה החלוּצית והעוֹבדת, ניגוּדי האידיאוֹלוֹגיה וניגוּדי “הגזע” ו“המוֹצא”.

אין ההסתדרוּת מתנקשת בּדעוֹת וּבהשקפוֹת של חבריה. המבנה שלה מאַפשר לכל זרם שבּתוֹכה לחיוֹת עצמאית את חייו הרעיוֹניים והמדיניים, להגן על השקפוֹתיו ועל עניניו, בּלי שיפסיד את קשריו עם ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, ואת אפשרוּת השפּעתוֹ על מהלך הענינים ועל עיצוּב הדמוּת של הכּלל, ושלא לתת מקוֹם לטעוּת בּהשקפוֹתי עלי להטעים: כּל ימי שאפתי לאַחדוּתה הגמוּרה של תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, לא רק בּמוּבן ההסתדרוּתי המקוּבּל, כּי אם בּמוּבן עמוֹק יוֹתר ונמרץ יוֹתר: בּמוּבן רעיוֹני, מדיני, נפשי וחברתי. מאמין אני כּי כּל הניגוּדים שבּין זרמינוּ השוֹנים הם תפלים לעוּמת התוֹכן הגדוֹל המאַחד אוֹתנוּ, כּל ימַי נלחמתי נגד המחיצוֹת המפלגתיוֹת ו“השִבטיוֹת” המפרידוֹת את ציבּוּר הפּוֹעלים מתוֹך אמוּנה כּי חזוֹן הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וחזוֹן הציוֹנוּת השלמה חד הוּא. לאמוּנה זוֹ הטפתי. ואינני מתכּוון להבליע אוֹתה גם עכשיו. אך איני כּוֹפה אוֹתה על זוּלתי. יש, לדעתי, לשאוֹף לביטוּל כּל המחיצוֹת שבּפנים ציבּוּר הפּוֹעלים, אך כּל עוֹד קיימים בּינינוּ הבדלי דעוֹת וסגנוֹנוֹת ויחסים, איננוּ רשאים להתעלם מקיוּמם. וחוֹבתנוּ הציוֹנית והפּוֹעלית היא קוֹדם כּל לשקוֹד על כּינוּס כּולם יחד תחת קוֹרת־גג אחת, למען גבּש והפעיל את כּל המשוּתף שבּינינוּ, וּלמען נהל גם את פּלוּגוֹתינוּ הפּנימיוֹת כּחברים ולא כּאויבים.

הפּוֹעל בּארץ הפסיד הפסדים עצוּמים בּגלל הניגוּדים הפּנימיים, אפילוּ כּשהם נבעוּ ממקוֹרוֹת טהוֹרים. על אחת כּמה וכּמה כּשהניגוּדים נוֹבעים ממקוֹרוֹת לא־טהוֹרים, שאין כּוָנתם אלא לפוֹרר ולהרוֹס את כּוֹחוֹ של הפּוֹעל וּלהשתמש בּפירוּדי הפּועל לסיפּוּק תאוַת־השׂררה של כּוֹחוֹת חיצוֹניים, הזרים לעבוֹדה ולמאמץ החלוּצי, ושעינם צרה בּקוֹמתוֹ הזקוּפה של הפּוֹעל וּבכיבּוּשיו הישוּביים והחברתיים. אילוּ היוּ יוֹצרי האִרגוּנים הנפרדים, הָחֵל מבּית'"ר ועד האִרגוּן המתבּדל של הציוֹנים הכּלליים, דנים על הענין מבּחינה ציוֹנית, לא היוּ מעיזים להרים יד על אַחדוּת הפּוֹעלים. כּי גם מבּחינה ציוֹנית בּלבד אין האִרגוּנים הנפרדים אלא מכּה בּצדנוּ. לא רק טוֹבת הפּוֹעל (גם זוֹהי דאגה ציוֹנית!), גם החרדה למצב הציוֹנוּת בּישוּב ולאוֹפי הציוֹני של הפּוֹעל העברי – היוּ צריכוֹת לכאוֹרה לחייב את ההשתתפוּת המלאה של כּל העוֹבדים הציוֹניים בּהסתדרוּת העוֹבדים. יבּיטוּ על תנוּעת הפּוֹעלים כּאשר יבּיטוּ, אין אדם מן הישוּב אשר לא יֵדע כּי הסתדרוּת העוֹבדים היא מנוֹף כּבּיר כּלכּלי, ישוּבי, מדיני, תרבּוּתי. אין ציוֹני, וגם מתנגד שבּמתנגדים, אשר לא יֵדע כּי ההסתדרוּת מהווה כּוח בּעל משקל לאוּמי וּבין־לאוּמי. לכאוֹרה היה צריך כּל זרם ציוֹני לשקוֹד על הגבּרת אָפיה הציוֹני של ההסתדרוּת, לכאוֹרה, צריך היה כּל זרם ציוֹני לוֹמר לעצמוֹ: חוֹבתי להיוֹת בּפנים וּלהגן על ציוֹנוּתה של ההסתדרוּת מכּל חתירה וּמכּל התנקשוּת, אם מחוּץ ואם מבּית. בּמקוֹם זה בּאוּ הסיסמוֹת: לשבּוֹר, לחַלק. ואחר כּך: לפרוֹש. וזאת היא הזכוּת של סיעתכם: אתם נוֹשׂאים בּרמה את דגל הציוֹנוּת הכּללית בּתוֹך ההסתדרוּת, ואתם מרימים בּתוֹך הציוֹנוּת הכּללית את דגל הסתדרוּת העוֹבדים האחת והכּללית.

והשאלה המעסיקה אתכם היא: כּיצד צריכה סיעת ציוֹנים כּלליים בּהסתדרוּת העוֹבדים לחיוֹת ולפעוֹל, מהי מידת השיתוּף עם כּלל־העוֹבדים וּמהי מידת העצמאוּת שלכם, כּאן דובּר בּלא לב ולב: לא פּרישה, לא התבדלוּת! ועם זה כּמעט שלא השארתם פּינה שלא בּיקשתם בּה “עצמאוּת”. גם בּרית קבוּצוֹת, גם הדאָגה לפּוֹעל הבּוֹדד, וגם עניני הפּועלוֹת וגם שיכּוּן, וגם “תאים” וּ“נציגים” בּכל מוֹסד, וגם מוֹסד כּספּי עצמאי לחוּד! כּשאני שוֹמע אתכם (ולא רק אתכם) חרדים כּל כּך לעצמאוּת, וחוֹפרים אוֹתה ממַטמוֹנים, אני מתחיל לחשוֹב כּי לדרך מחשבה זוֹ חסר רק סיוּם הגיוֹני קטן. לכל אוֹתם אִיי ההתיחדוּת המרוּבּים אילוּ אפשר היה להוֹסיף גם חתיכה קטנה, קטנטנה, של ארץ־ישׂראל מיוּחדת! אזי היינוּ משׂיגים את משׂא־נפשנוּ, והיינוּ יוֹשבים כּוּלנוּ בּשלוֹם וּבשלוה, כּל אחד בּארץ־ישׂראל “שלוֹ”, לוֹ לבדוֹ ואין לזוּלתוֹ חלק בּה.

לבנוֹת וּלהיבּנוֹת

ואל נא תטעוּ בּדברַי: אינני מזלזל כּלל וּכלל בּצוֹרך שלכם להווֹת חטיבה עצמאית בּהסתדרוּת. זוּהי זכוּתכם, וּבמידה שיש בּכם תוֹכן עצמאי – ודאי ימָצא לכך הבּיטוּי הראוּי והכּלים הדרוּשים. אין לפקפּק כּלל וּכלל בּזכוּתם של סוּגים שוֹנים בּהסתדרוּת להתלקט יחד לשם יצירה משוּתפת. על מה אני קוֹבל? על המגמה הזאת המבקשת כּכל האפשר להתיחד, להסתגר, להתבדל בּתוֹך תחוּמי ההסדרוּת האחת. התבדלוּת לשמה.

ואין קוּבלנה זוֹ מוּפנית נגדכם בּלבד, ולא יוֹתר נגדכם מאשר נגד זוּלתכם. כּוֹחוֹת חשוּבים בּהסתדרוּת לוֹקים בּנקוּדה זוֹ. מדוּע תהיוּ אתם טוֹבים מהם?

אין אדם רשאי לדרוֹש מכּם שתוַתרוּ על בּרית קיבּוּצים עצמאית, כּל זמן שהתנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה מפוֹררת ומפוֹרדת וּפוֹעלת על בּסיס של “התיחדוּת”. אך לא שאלת איסוּר והיתר כּאן, כּי אם שאלת “התכלית”. לשם מה קיימת תנוּעתכם, האם רק כּדי להישָמר מטמיעה בּקרבּנוּ, בּחינת “ואני את נפשי הצלתי”? האין בּזה משוּם מיעוּט הדמוּת שלכם בּידי עצמכם? אם מאמינים אתם שציוֹנוּת כּללית יש לה מה לוֹמר לפּוֹעל, הרי לא בּזה יאָמרו הדברים שתקימוּ לעצמכם מוֹסד כּספּי נפרד, נוֹסף על המוֹסדות הכּספּיים של ההסתדרוּת. האוּמנם יפעל המוֹסד הכּספּי שלכם על פּי פּרינציפּים שוֹנים מבּנק־הפּוֹעלים וּמ“ניר”? או כּלום ציוֹנוּת כּללית היא “כּת” אשר כּל דאגתה לעצמה וּלהתבצרוּתה וּלהתיחדוּתה?

סיסמה חלוּצית היא: “לבנוֹת וּלהיבּנוֹת”. רבּים הם שכּל חפצם אינוֹ אלא “להיבּנוֹת” בּלבד. אך מי שרוֹצה להיבּנוֹת בּלי לבנוֹת איננוּ חלוץ. החלוּץ אוֹמר לעצמוֹ: תבנה ונבנית. אתם מבקשים להיבּנוֹת בּהסתדרוּת כּכוֹח ציבּוּרי ממשי. אוּלם כּדי להיבּנוֹת בּהסתדרוּת אתם צריכים לבנוֹת אוֹתה, לשתף עצמכם בעשׂייתה. כּיוֹם הזה אין אתם אלא אחד ה“מיעוּטים” בּהסתדרוּת, מיעוּט צעיר. בּרכתי לכם, שתעלוּ רבבוֹת נוֹער חלוּצי וּתהווּ כּוֹח בּוֹנה בּהסתדרוּת וּבציוֹנוּת. ואַזהרתי לכם, שלא תַשרוּ בּקרבּכם רוּח של מיעוּט חסר תאוַת־יצירה, אשר אין כּוֹחוֹ אלא בּתביעה מזוּלתוֹ. חַנכוּ את חבריכם ואת העתידים להיוֹת חבריכם שיראוּ עצמם אחראים להסתדרוּת, שוּתפים לעשׂייתה וּלבנינה, שיהיוּ לא רק “תוֹבעים” וּ“מקבּלים”, אלא גם עוֹשׂים ונוֹתנים. חנכוּ אוֹתם לפּתוֹס של בניה הסתדרוּתית, לאזרחוּת שלמה על זכוּיוֹתיה וחוֹבוֹתיה.

האזרחוּת בּהסתדרוּת אינה מוֹנעת עצמאוּת אידיאוֹלוֹגית וּמדינית. אין זה ענין של מתן “זכוּת” מיוּחדת. “השוֹמר הצעיר” לא קיבּל שוּם “זכּיון” מיוּחד לעצמאוּת, אלא ששוּם חוֹק הסתדרוּתי לא מנע אוֹתוֹ מלקיים את עצמאוּתוֹ הרחבה וּמהבליט את מַכּסימוּם הניגוּדים, האידיאוֹלוֹגיים והמעשׂיים, שיש בּידי “השוֹמר הצעיר” לטפּח לגבּי מפלגת הרוֹב בהסתדרוּת. אין אני בּא כּאן לדוּן על תכנה של עצמאוּת זוֹ, מה בּה מן החיוּב וּמה מן השלילה, כּשם שאיני דן כּאן על תוֹכן עצמאוּתם של “פּוֹעלי ציוֹן” שׂמאל על שני פּלגיהם. עצמאוּתם של אלה תכנה העיקרי הוּא: הימָנעוּת מהשתתפוּת בּכל יצירה חלוּצית של תנוּעת העבוֹדה. ואם זרמים שוֹנים בּהסתדרוּת השׂיגוּ את מידת העצמאוּת הנוֹבעת מקיוּמם – מדוּע לא ישׂיג זאת הנוֹער הציוֹני־הכּללי? ואם הרוֹב המנהל את ההסתדרוּת והרוֹאה בּעין־בּיקוֹרת וּלעתים בּעין־בּיקוֹרת חריפה כּמה גילוּיים של עצמאוּת זוֹ, אינוֹ מתנקש בּה – למה יתנקש דוקא בּעצמאוּתוֹ של הנוֹער הציוֹני־הכּללי, אשר הקרקע החלוּצי המשוּתף אתוֹ הוּא רחב וּמוּצק למדי?

עתידכם בּהסתדרוּת איננוּ תלוּי בּקבּלת פּריבילגיוֹת, אלא בּכוֹח היצירה שתגלוּ. הבּיטוּ מסביבכם, כּמה נוֹער ארץ־ישׂראלי נשאר מחוּץ להסתדרוּיוֹת הנוֹער הקיימוֹת. מה ציוֹנוּתוֹ? מה לאוּמיוּתוֹ? בּינוֹ לבין היצירה החלוּצית בּארץ אין כּמעט כּל מגע. אבק פּוֹרח. קחוּהוּ. אם אחרים לא מצאוּ אליו את הדרך ונתנוּ לוֹ להתבּזבּז – תַראוּ אתם את כּוֹחכם. ואם תוֹציאוּ חלוּץ מזוֹלל זה – יברכוּכם גם אלה שאינם אתכם בּסיעה אחת.

אך אם בּמקוֹם מרחב ליצירה תבוֹאוּ לבקש מן ההסתדרוּת מעט שוֹחד פּה וּמעט שוֹחד שם, כּמוֹ שנוֹהגים לבקש כּמה כּוֹחוֹת הבּאים “לנהל משׂא־וּמתן” עם ההסתדרוּת – לא תהיה תפארתכם על הדרך הזאת. ההסתדרוּת חייבת למלא את כּל תביעוֹתיכם הצוֹדקוֹת. ואין בּהסתדרוּת שוּם נטיה להפלוֹת אתכם לרעה משאר זרמים בּהסתדרוּת. אך לא יהיה זה הוֹגן, ולא לכבוֹד לכם ולא לכבוֹד הנהגת ההסתדרוּת, אם היחסים החבריים שבּינינוּ יהיוּ נקנים בּשוֹחד אוֹ בּאבק־שוֹחד, אם בּגלוּי ואם בּכיסוּי.

יש לכם “ידידים” המטילים עליכם פּחדים בּ“דיכּוּי” וּב“קיפּוּחים” וּבחטאים של ההסתדרוּת. אין אתם זקוּקים עכשיו שילַמדוּ בּפניכם סניגוֹריה על ההסתדרוּת (ואין אני האדם לכך). מנסיוֹנכם החי בּארץ למדתם מה ערך לידידוּת זוֹ וּמה ממשוּת בּפחדים אלה. אין ההסתדרוּת מבוּטחת משגגוֹת, וּבמחנה כּל כּך רב אין מפלט גם מזדוֹנוֹת של יחידים. וּלוַאי שכּולנוּ יחד לא ימָלטוּ מעינינוּ השגגוֹת והזדוֹנוֹת ונדע לבער אוֹתם. יש ויש לתקן, ואין זוֹ מלאכה קלה בּיוֹתר. מתוֹך זלזול בּעמל הזוּלת וּביצירת הזוּלת וּמתוֹך התכּבּדוּת בּקלוֹנוֹ – לא יתוּקן שוּם דבר. וחבל שמשהוּ מסגנוֹן זה בּיצבּץ בּדברי אחדים מן הנוֹאמים. קוֹדמיכם טרחוּ ויגעוּ עד שבּאתם וּמצאתם כּמה דברים מוּכנים לפניכם. ודאי לא על צד השלימוּת. ועוֹד הרבּה דוֹרש השלמה ותיקוּן. וּלוַאי שיבוֹאוּ המשלימים והמתקנים. אך מי שראשית אוֹנוֹ הוּא בּזה, שהוּא מכריז כּי נַעלה הוּא על קוֹדמיו, מוּתר לוֹמר לוֹ: אַל יתהלל חוֹגר כּמפַתח.

שאלה אוֹתי היוֹם בּרחוֹב ילדה־פּוֹעלת, חלוּצה כּשרה ונאמנה: אמוֹר נא לי, בּמה הם ציוֹנים טוֹבים מאתנוּ? האוּמנם הם חלוּצים יוֹתר מאתנוּ, עברים יוֹתר מאתנוּ, קיבּוּציים יוֹתר מאתנוּ, כּוֹבשי עבוֹדה יוֹתר מאתנוּ? הייתי שׂמח לוּ יכוֹלתי לוֹמר לה: כּן. הם בּאמת טוֹבים מאתנוּ, חלוּצים יוֹתר מקוֹדמיהם. מעשׂיהם טוֹבים משלנוּ. אך מה היה לי לענוֹת? האוּמנם היה עלי לוֹמר לה שאתם ציוֹנים טוֹבים ממנה, מפּני שאתם מגדירים את עצמכם כּך ולא אחרת, שאתם ציוֹנים טוֹבים יוֹתר בּזה שאתם אוֹמרים כּי טוֹבים אתם ממנה?

בּרוּך יהיה כּל גל עליה המביא אתוֹ שאיפוֹת בּרוּרוֹת וגם סתוּמוֹת, למשהוּ טוֹב יוֹתר, נאמן יוֹתר, צוֹדק יוֹתר, שרשי יוֹתר. אך השאיפה בּלבד ל“יוֹתר” אינה מַקנה את הזכוּת להתנשׂא על מעט הטוֹב והנאמן והצוֹדק והשרשי שכּבשנוּ לנוּ. וּמי שמוֹתח בּיקוֹרת על מה שנוֹצר לפניו הרי הוּא מחייב את עצמוֹ להצדיק את זכוּתוֹ לביקוֹרת בּמעשׂים טוֹבים יוֹתר.

כּשם שאמר הנביא הקדמוֹן: אל יתהלל חכם בחכמתוֹ, נאמר אנחנוּ: אל יתהלל הסוֹציאליסט בּסוֹציאליסטיוּתוֹ ואל יתהלל הציוֹני־הכּללי בּכלל־ציוֹניוּתוֹ. יבוֹאוּ המעשׂים הטוֹבים ויוֹכיחוּ את צדקת תביעוֹתינוּ. מי שתוֹבע הרבּה חייב לתת הרבּה.

---

התוֹכן הישוּבי והציוֹני של הבּחירוֹת בּתל־אביב

מאת

ברל כצנלסון

(נאוּם בּבית־העם, י“א בּכסליו תרצ”ו)

א

רצוֹני להסבּיר לבּוֹחרים ולנטוּלי זכוּת־הבּחירה את ערך הבּחירות ותכנן מתוֹך ראִייתי הציוֹנית והישוּבית.

עלי להקדים כּי אינני נוֹטה להבטיח שכּל אוֹתם הליקוּיים והפּגעים, שמהם סוֹבלת העיר וסוֹבלים אזרחיה כּתוצאה מן המשטר הקיים בּעיריה, שכּל אלא יתוּקנו בּמקל־קסמים בּוֹ בּרגע שחברינו יגיעו ל“שלטוֹן”. אין אנוּ מפלגה קיקיוֹנית, אֹשר כּכל אשר יִמעט נסיוֹנה כּן תרבּינה הבטחוֹתיה. אין אָנוּ מאוֹתן המִפלגות שכּל כּוֹחן בּפה ממַלל דֶמַגוֹגיה, וּבערב־הבּחירוֹת הן מבטיחוֹת לבוֹחריהן גן־עדן עלי אדמוֹת, וּלמחרתן הן מתקלסוֹת בּהבטחוֹתיהן ובבוֹחריהן. קשרינוּ אנוּ עם בּוֹחרינו הם קשרי היוֹם וקשרי אתמוֹל וקשרי מחר. המגע שלנו עם בּוֹחרינוּ הּוא בּשטחי־חיים רבּים: בּלשכּת־העבוֹדה וּבאגוּדה המקצוֹעית וּבמלחמה בּחוֹסר־העבודה וּבעזרה הדדית וּבשיכּוּן וּבעבוֹדה ישוּבית וציוֹנית וּבפעוּלה תרבוּתית – ואין אנו יכוֹלים להרשוֹת לעצמנו את המוֹתרוֹת הללו של הבטחוֹת על מנת שלא לקיים.

מבּלי לזלזל בּשוּם פּרט חיוּני מחיי העיר, בּסבלוֹת תוֹשביה וּבזעקוֹת ילדיה, אַרשה לעצמי לוֹמר: עיקר הויכּוּח שלנוּ עם שליטי העיר כַּיוֹם איננו בּזה מי אשם בּשטפוֹן ואם נהגוּ איפה ואיפה בּיחס לשכוּנוֹת וּבבנין הכּבישים. הויכּוח מרחיק לכת: כּרָך זה בּן 150,000 יהודים, כּרך בּעל זכוּיוֹת מוּניציפּליות, בּעל תקציב עצוּם, בעל משקל ציבּוּרי ומדיני – מה מקוֹמוֹ והשפּעתוֹ בּחיי הישוּב, בּקביעת סדרי הישוּב?

אנוּ עוֹמדים עכשיו לאחר קוֹנגרס לוּצֶרן. קוֹנגרס זה הצליח ליצוֹר מידה גדוֹלה של פַּציפיקציה ושיתוּף פּעוּלה של כּל הכּוֹחוֹת בּהסתדרות הציוֹנית. עכשיו קוֹבלים עלינו: אם בּאמת וּבתמים אתם חפצים בּ“שלוֹם על ישׂראל”, למה זה איפוֹא אתם מסתערים על עיריית תל־אביב במגמת כּיבוש? ומנהיגם של בּעלי־הגוּף והמתנכּרים קוֹרא בנהמת־לב: “למה משתדל כּל כּך השׂמאל לכבּוֹש גם את העמדה האחרוֹנה הזאת?”

והנני לענוֹת על קוּבלנה זוֹ בּלא לב ולב: כּן, אנוּ מסתערים להפּיל את המשטר הקיים בּעיריית תל־אביב מפּני שהוּא אחד הגוֹרמים החשוּבים למנוֹע שיתוּף פעוּלה בּין יהוּדים ויהוּדים, אחד הגוֹרמים העיקריים המוֹנעים מן הישוּב יחסי תרבּוּת ושלוֹם. שלוֹם בּישוּב פּירוּשוֹ בּיטוּל כּל ניגוּדי־הענינים וניגוּדי־הדעוֹת בּין המפלגוֹת והמעמדוֹת. פירוּשוֹ: מידה הכרחית של יחסי־כּבוֹד בּין אדם ליריבוֹ. פּירוּשוֹ: הפסקת הקיפּוּח האזרחי, הזוֹרע מרירוּת ושׂנאה. פּירוּשוֹ: הסתלקוּת מחתירה תחת משעננוּ המדיני ואִרגוּננוּ הלאוּמי. פּירוּשוֹ: לא לדרוֹך בּרגל־גאוה על המתנגד, ועל זכוּיוֹתיו, ועל תביעוֹתיו החיוּניוֹת, ואפילו הוא “מיעוּט”.

והיפּוּכוֹ של “שלוֹם בּישוּב” הוּא המשטר הקיים בּעיריית תל־אביב. היש בּיניכם זוֹכרים את הויכּוּחים שהיוּ מתנהלים בּגוֹלה בּין בּעל־הבּית הציוֹני, המשׂכּיל והנאוֹר והשוֹחר טוֹב, לבין צעירי הצאן, לבין הנוֹער הציוֹני התוֹסס אשר לבּוֹ הלך אחרי חזוֹנוֹת סוֹציאליסטיים ורדיקליים? אוֹתוֹ בּעל־בּית, משׂכּיל ונאוֹר, היה “ותרן” גדוֹל על חשבּוֹן המדינה שבּה חי. היה רוֹחש חיבּה לזרמים הפּרוֹגרסיביים והרדיקליים, היה נזוֹן מספרוּתם וּמעריץ את סוֹפריהם ולוֹחמיהם, היה מחזיק בּכל עיקרי הדמוֹקרטיה והשויוֹן האזרחי, ואף מוֹסר את קוֹלוֹ למפלגוֹת שׂמאליוֹת, אם הדבר לא היה כּרוּך בּסכּנה, חס ושלוֹם.

וּבויכוּחים עם הנוֹער היהוּדי היה בּעל־הבּית הזה וּטוֹבי מיצגיו אוֹמרים: כּלוּם אין אנו רוֹצים להנהיג בּארץ־ישׂראל את מיטב התיקוּנים הסוֹציאליים? כלוּם אין אנוּ מתכּוונים לבנוֹת את מוֹלדתנוּ על טהרת עקרוֹני הדמוֹקרטיה? יד בּיד נילַחם שם אִתכם יחד נגד כּל קיפּוּח, נגד פּריבילגיוֹת מעמדיוֹת, נגד נסיוֹנוֹת של ריאַקציה, אלא שלפי שעה אנוּ בּגלוּת ואף הסוֹציאליזם היהוּדי בּגלוּת הוא, וּמלחמת המעמדוֹת בּתנאים אלה אין לה קרקע ואין לה פּרי. ולא אחד מהם, מן המעוּלים והנַעלים היה מוֹסיף: עוֹד תראה ותיוָכח בּבוֹאנוּ לארץ־ישׂראל הנבנית ניפּגש יחד בּמערכה אחת, בּמחנה הסוֹציאליסטי.

כּכה היו נוֹתנים שטרוֹת בּלי זהירוּת יתירה.

והנה הגיע היוֹם והשטרוֹת הוּגשוּ לגוּביינא. מתוֹך המוֹני הנוֹער הציוֹני התוֹסס, אשר היה כּלא היה, ניתזוּ רסיסים והגיעוּ לארץ. והעלם הציוֹני היה לפוֹעל עברי. וּבבוֹאוֹ הגיש את תביעוֹתיו: עבוֹדה, קיוּם אנוֹשי, זכוּיוֹת־אזרח, כּבוֹד־אדם.

וכאן קרה דבר משוּנה: בּעל־הבּית העברי הנאה המלקק את אצבּעוֹתיו מן האוּטוֹפּיה של לוינסקי והמתגאה בּ“אלטניילנד” של הרצל, היה כלא היה. נשמתוֹ האידיאַליסטית פּרחה, וּבמקוֹמה צץ ופרח הבּעל־גוּף. הוּא השליך מאחוֹרי גווֹ את סבל הירוּשה של ה“פּרוֹגרס” (שהלך בּינתיים לעוֹלמו) ונתן קוֹלוֹ: מה, שקצים? הלכבּוֹש אוֹתנו בּבּית בּאתם? וכל מי ששתה כּוס תה בּתל־אביב יקבּל זכוּת־בּחירה? וכל פּוֹעל יחף בּמוֹשבה, אשר לא פרדס לוֹ ולא כּרם, יחַווה דעה על רכוּשנוּ ויחלק עמנוּ בּנחלוֹתינוּ? הכמעשׂה הבּולשביקים נִתן לכם לעשׂוֹת פּה? לבּנוּ שוֹפע אהבה לכל ישׂראל, ואתם תביאוּ הנה איבה וּמלחמת־מעמדוֹת? ותרעילוּ את חיינוּ בּדרישת עבוֹדה עברית וּבמשמרוֹת? ותשירוּ את האינטרנַציוֹנל? ואנחנוּ נחשה? והציוֹנוּת מה תהא עליה?

והבּעל־גוּף בּישוּב איננוּ חייב להיוֹת דוקא מבּין בּעלי־הבּתים בּציוֹנוּת אשר הביאוּ אתם את צרוֹר כּספּם ואת עבָרם הציוֹני־בּעל־בּיתי. הוא יכוֹל להיוֹת גם מיוֹצאי מפלגוֹת־העבוֹדה, שמכּיון שקיבּל נדוּניה אוֹ משׂרה הגוּנה, טעם מעץ הדעת ונפקחו עיניו לראוֹת טוֹב ורע. ואף ציוֹנוּתוֹ נעשתה לאוּמית ביוֹתר וכשרה בּיוֹתר; הוּא יכוֹל להיוֹת גם בּוּנדאי ואנטי־ציוֹני לשעבר – לא איכפּת, עכשיו הוּא לוֹבש טלית שכּוּלה תכלת. וכל אלה – תוֹעבת נפשם מלחמת־המעמדוֹת, כּלוֹמר, מלחמת הפּוֹעל בּהם. מה שאין כּן מלחמתם הם בּפּוֹעל, זוּ אינה מלחמת־מעמדוֹת, חלילה, אלא הגנה על עניני האוּמה, ועל עניניו הבּלתי־מעמדיים של הבּעל־גוּף הלאוּמי.

כּי אכן יש לוֹ לבעל־גוּף משלנוּ לא רק עניני החוֹמר העכוּר, עניני העבוֹדה הערבית ועניני שׂכר־הדירה ועניני המגרש הפּוֹרח. לא על הלחם בּלבד יחיה הבּעל־גוּף. הוּא אינוֹ יכוֹל להשלים עם המצב המחפּיר הזה, שהפּוֹעל היחף, בּעל המכנסים הקצרים, נעשׂה ראש וראשוֹן בּציוֹנוּת, והוּא מדבּר כּכל העוֹלה על רוּחוֹ ונעשה “שליט” בּקרנוֹת, בּועד הלאוּמי, בּהנהלת עניני הציוֹנוּת. לא, הוּא לא יחשה! מצפּוּנוֹ הלאוּמי לא ישלים!

היה זמן וכל אלה המפעלים והמוֹסדות היוּ קנינם של בּעל־הבּית היהוּדי, שלוֹ לבדוֹ, ואין לזר חלק בּוֹ. זה היה טבעי וּמוּצדק. אם היוּ שנים רבּוֹת וּבקרן הקימת לא היה לפּוֹעל העברי אפילוּ בּא־כּוֹח אחד, וכן בּהנהלה הציוֹנית – לא ראה בּכך שוּם בּעל־בּית הגוּן דבר בּלתי־הוֹגן. ואם בּא הנסיוֹן של משטר סאקר והוֹציא את הפּוֹעלים מכּלל שיתוּף־מעט בּהנהלה – היה שׂשֹוֹן ושׂמחה בּמחנה ואמוּנת־אוֹמן על ישׂראל. כּך מנהגוֹ של עוֹלם, וכך צריך שיהיה מנהגוֹ של עוֹלם.

מתי הוּפרע סדר־עוֹלם? משבּאוּ הפּוֹעלים ולא הסתפקוּ בּישיבת־אוֹהלים וּביבּוּש בּיצוֹת וּבעמידה בּים־המלח, וּבטיפּוּח הדיבּוּר העברי, וּבקניית הספר העברי, וּבהצלת מחנוֹת נוֹער יהוּדי מהתנַוונוּת וּמכּלָיה וּמשמד לאוּמי, וּבחינוּך מחנוֹת־נוֹער לחיים עברים־חלוּציים, משהלכוּ ורכשוּ את אמוּנם של המוֹני ישׂראל, ואלה התחילוּ מכּירים שכּוֹחם של הפּוֹעלים וּשליחיהם יפה גם בּעבוֹדה מדינית וגם במעשׂים ישוּביים וּפינַנסיים וגם בּפעוּלה חינוּכית־ציוֹנית. אזי פרצוּ צעקוֹת־היאוּש: “פּוֹעלים עליך, ישׂראל. הם כּוֹבשים את הכּל”. אמנם בּנשׂיאוּת הדירקטוֹריוֹן של הקרן הקימת משמש אוּסשקין ולפּוֹעלים אין שם אלא שליש, אמנם בּהנהלה הציוֹנית אין לפּוֹעלים אלא פּחוֹת מן החצי, וּבהנהלת הסוֹכנוּת אין להם אפילוּ כּדי שליש, אמנם בּכל מקוֹם שהפּוֹעלים הגיעו ל“שלטוֹן” אינם נוֹהגים שלטוֹן יחיד, אלא מסוּבּים עם שכניהם־יריביהם בּקוֹאליציה, אך כּל זה אינוֹ ולא־כלום בּעיני הבּעל־גוּף המפוּנק: מכּיון שהפּוֹעל מקבּל את חלקוֹ בּהנהגה, הרי שהעוֹלם הבּעל־גוּפי, האיתן והמוּצק, מוֹט התמוֹטט. העל זאת לא תאבל תבל כּוּלה?

והבּעל־גוּף שלנוּ מצא את התרוּפה: הוּא התחיל בּוֹרח מן המוֹסדוֹת הלאוּמיים, פּוֹרש מן האִרגוּן הלאוּמי. למה לוֹ לשבת בּמסיבּוֹת המדיינוֹת בּעניני עבוֹדה עברית? למה לוֹ לשבת עם אלה אָרחי־פּרחי המבקשים לגזוֹר עליו גזירוֹת? וכי מפּיהם הוּא חי? בּרוּך השם, פּרדסוֹ וּמגרשוֹ אינם זקוּקים לכך. ולמה לוֹ הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, מה “התכלית” שבּהן, לעלוֹת חלוּצים וּליבּש בּיצוֹת וּלישב עמקים? מַהי סוֹף סוֹף הציוֹנוּת כּוּלה? תרמיל קבּצנים. קחוּ לכם, בּבקשה, את התרמיל, את הועד הלאוּמי רפה־האוֹנים, את האֶכּסקוּטיבה הציוֹנית, אשר היוֹם אוֹ מחר ודאי תפשוֹט את הרגל. תעסקוּ אתם בּשלכם ואנחנוּ בּשלנוּ.

כּזאת היתה הפילוֹסוֹפיה של הבּעל־גוּף, שנפגע עד עוֹמק הנפש, בּהיוֳכחוֹ כּי המוֹני המצבּיעים אינם מוּכנים להרכּיב אוֹתוֹ, את התקיף והמיוּחס, אלוּף לראשם. הוּא בּוּש לראוֹת את עצמוֹ תלוּי בּדעוֹתיהם של הללוּ, שהם מוֹנים את הקוֹלוֹת ולא את הדוּנמים. בּשעה שהרצל בּא וקבע את העיקרוֹן הפּוֹתה של בּחירוֹת כּלליוֹת ושווֹת לכל יהוּדי, עדיין לא צפה בּחזוֹנוֹ שעתידים להיוֹת יהוּדים בּעלי־דוּנמים, שמן היוֹשר וּמן הצדק שהם יכריעוּ את קוֹלוֹת השאר. קחוּ לכם את המוֹסדוֹת הלאוּמיים, ואנחנוּ נסתדר לבדנוּ! – כּזאת היתה הרוּח אשר עברה בּמחנה בּעלי־הגוּף. והתחילה פּרשת הפּרישה, מן הקרנוֹת, מן הועד הלאוּמי, מן השקל. ולא מתוֹך אדישוּת וחסכוֹניוּת בּעל־גוּפית סתם, אלא מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה.

ואחרי הפּרישה בּאה ההתבּצרות. יש מוֹסדוֹת שאינם תלוּיים בּקונגרס הציוֹני וּבחוּקת־הבּחירוֹת שלוֹ, והם מוֹסדוֹת ממשיים, מאוּשרים מטעם הממשלה ירוּם הוֹדה, ותקציביהם אינם תרוּמוֹת אלא מסים, והאוֹחז אוֹתם בּיד עוֹשה מה שלבּוֹ חפץ, וּברצונוֹ הוּא יכוֹל לחלק אוֹתם על ימין ולא על שׂמאל. ויש רכוּש ציבּוּרי, יש מגרשים וּמכוֹני־מים, שאפשר להפוֹך אוֹתם לקנין של כּנוּפיה מיוּחסת. ואפשר לחלק את המסים שוה בּשוה על העשיר והעני, ואפשר להטיל צנזים על צֶנזים וּלהרחיק את האלמנטים הבּלתי־רצוּיים מהשפּעה, ואפשר לצמצם את “אֵזור־השיפּוּט” של המוֹשבה ולהוֹציא מתוֹכה את הפּרדסים והנחלות לבל תשלט בּהם, חלילה, עין רעה של גוֹבה־המסים, וּלמען היפּטר מפּוֹרענוּת זוֹ של שכוּנוֹת פּוֹעלים התוֹבעים זכוּת־בּחירה.

ויש לוֹמר מקצת שבחוֹ של הבּעל־גוּף בפּניו: הוּא הבין את ערך השלטוֹן המוּניציפּלי וּבעזרת הממשלה הצליח להתבּצר בּוֹ. וּבהתבּצרו – לא ניאוֹת לחלק את שלטוֹנוֹ עם זוּלתוֹ. ואם יש צוֹרך בּכך לגזוֹל את זכוּיוֹתיהם של אלפים – אין הוּא נרתע מפּני זה. כּי על כּן איש־מעשׂה הוּא ואת סנטימנטליוּתוֹ הוּא שוֹמר לשעת־הצוֹרך. ואם צריך לשם כּך לגזוֹל את זכוּת הבּחירה מאת אברהם הרצפלד, יהוּדה קרני, אברהם שלוֹנסקי, ואפילו מאת שאוּל טשרניחוֹבסקי (בּטרם יעניקוּ לוֹ אזרחוּת־כּבוֹד) – אין להתבּייש גם בּזה. ואין הדבר עוֹמד לוֹ למכשוֹל גם בּעיני אנשי־הרוּח המשמשים לוֹ נוֹשׂאי־כּלים. כּי על כּל פּשעים יכסה ה“הבה נתחכּמה” לפּוֹעל וּל“שלטוֹנוֹ”.

וּבכל אלה אין הבּעל־גוּף אוֹמר די. הוּא דוֹאג ליוֹם מחר, כּשכּל התחבּוּלוֹת הללוּ לא יספּיקוּ. והרי אנוּ קוֹראים בּימים אלה בּדין־וחשבּוֹן של מרכּז התאחדוּת האִכּרים לועידתם דברים מלאי ענין:

“המרכּז טיפּל בּעיבּוד הצעוֹת לשכלוּלים בּחוּקה הקיימת למוֹעצוֹת: הנסיוֹן הנרכּש בּקשר עם הבּחירוֹת האחרוֹנוֹת הוֹעיל בּהרבּה לקביעת הצעוֹת התיקוּנים בּחוקת־הבּחירות, על מנת למנוֹע הרחבה בּלתי־מוּצדקת של זכוּת הבּחירה וּבכדי להדק עוֹד יוֹתר את הקשר בּין תשלוּם המסים למוֹעצת המוֹשבה וּזכוּת הבּחירה”.

וּראוּ נא, איזוֹ לשוֹן צנוּעה נקטוּ המחבּרים: “שכלוּלים בּחוּקה”, “מניעת הרחבה בּלתי־מוּצדקת של זכוּת הבּחירה”; וּ“להדק עוֹד יוֹתר את הקשר בּין תשלוּם מסים וּזכוּת בּחירה”. איזוֹ דקוּת הניסוּח! וחזקה על הכּוֹתבים שאין אלוּ מליצוֹת בּעלמא.

ושלטוֹנוֹ של הבּעל־גוּף בּמוֹעצה המוניציפּלית אינוֹ שלטוֹן להלכה וּלתוֹאר־כּבוֹד בּלבד. לא ולא. אזכּיר עוּבדה אחת קטנה מן הכרוֹניקה של מוֹעצת רמת־גן. ראש־המוֹעצה שלה, שכּוּלוֹ איסטניסיוּת, כּידוּע, לא יכוֹל נשׂוֹא הערה ויכּוּחית (לא־אישית, וּכשרה בּתכלית הכּשרות הפּרלמנטרית) על הסתירה שבּין הסגנוֹן המתוּן של ה“בּוּסתנאי” כּלפּי הממשלה לבין סגנוֹנם המַהפּכני של בּאי־כּוֹח העיריה והמוֹשבוֹת בּישיבה פּנימית, וּברח על נפשוֹ מישיבת הוַעד הלאוּמי, וזכה לאִינטֶרביוּ וּלפרסוֹמת בּעתוֹנוּת הלאוּמית. ואוֹתוֹ ראש־מוֹעצה, “פּוֹעלי־ציוֹן” צרחן לשעבר וּפּטריוֹט איסטניס בּהוֹוה, הוּא שבּיקש להפקיע מידי הפּוֹעלים מגרש ציבּוּרי שהשתמשוּ בּוֹ שתים־עשׂרה שנה, מגרש שהוֹקם עליו בּית־פּוֹעלים בּשעה שחוֹלוֹת רמת־גן עדיין לא נשקלוּ בּמשקל־זהב וּבעלי־בּתים הגוּנים עדיין לא טילטלוּ עצמם לשבת שם. מכּאן אתה לָמד על רגש הצדק וּרדיפת־השלוֹם המפעם בּלב הבּעל־גוּף שלנו, והמתגלם בּמעשׂים מיד לכשהוּא מגיע לשלטוֹן.

תעברוּ בּמוֹשבוֹת ותתבּוֹננוּ בּפעוּלוֹת המוֹעצוֹת וּבתקציביהן ותראוּ באיזה מצח־נחוּשה דוֹחים כּל תביעה של פּוֹעלים, את תביעתם לחינוּך ילדיהם בּרוּחם, את דרישתם לתמוֹך בּקוּפּת־חוֹלים – זה מוֹסד הבּריאוּת העממי הגדוֹל, המציל המוֹנים המוֹנים מפּשיטת־יד לבעלי־טוֹבוֹת ולאפוֹטרוֹפּסוּת משתלטת, תראוּ כּיצד מוֹשיטוֹת המוֹעצוֹת יד לכל מי שבּא להתנקש בּהישׂגי הפּוֹעלים ולהרוֹס את הסתדרוּתם, תקשיבוּ כּיצד דנים בּמוֹעצוֹת על השתתפוּת בּתקציבה של כּנסת־ישׂראל.

אך קשה מכּל קיפּוּחי הזכוּיות האזרחיוֹת וּמקיפּוּחי השירוּתים הציבּוּריים היא הרוּח השוֹלטת בּמוֹסדוֹת מוּניציפּליים אלה. וּבעיריית תל־אביב בּיתר שׂאֵת.

ב

כּל פּרוֹטוֹכּוֹל של ישיבת העיריה התל־אביבית איננוּ אלא סטירת־לחי. לא לאוֹפּוזיציה בּלבד, אלא לכל אזרח בּעיר, ואפילוּ הוּא נמנה על המחנה השוֹלט. סטירת־לחי לעצם השלטוֹן העצמי שלנוּ. תראוּ נא את התמוּנה: אנשים נבחרוּ על מנת לדאוֹג לצרכי העיר, לנקיוֹנה, לשיפּוּרה, לבריאוּתה, לשיכּוּן תוֹשביה, להגנת עניניהם כּלפּי חוּץ וּלסידוּר עניניהם בּפנים. ובמקוֹם כּל אלה אין הם עוֹסקים אלא בּקטטוֹת.

מי וָמי אשם בּכך? האוּמנם הננוּ עם כּל כּך בּלתי־תרבּוּתי? והרי עוֹד לפני עשׂרוֹת שנים היינו נוֹהגים להתפּאר בּסדרי השלטוֹן העצמי שהקימוֹנוּ בּתוֹך המשטר התוּרכּי. היינו מתפּארים בּוַעדי המוֹשבות שלנוּ, בּסדריהם וּבמשפּטיהם וּבכּבוד וּבאֵמוּן שהציבּוּר רוֹחש להם.

וּהלא יש עוֹד כּמה בּמות שבּהם נפגשים אצלנוּ זרמים מתנגדים. הלא יש קוֹנגרס ציוֹני, יש אסיפת הנבחרים, יש הסתדרוּיוֹת ציוֹניוֹת ארציוֹת. מדוּע אפשר לקיים על פּני כּל השטח של הציבּוּריוּת הציוֹנית רמה תרבּוּתית מסוּימת, נימוּסים ציבּוּריים המאפשרים עבוֹדה משוּתפת, וּמידה מסוּימת של הבנה הדדית וּמדוּע נעשׂתה תל־אביב דוקא לקן הסגנוֹן המגוּנה והמַחפּיר?

אין זוֹ אשמת־יחידים דוקא. מצב מחפּיר ויחסים מחפּירים מוֹלידים גם סגנוֹן־דיבּוּר מחפּיר.

לא מעטים הם הניגוּדים בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית. ואין שוּם זרם חפשי מ“תאוַת־השלטוֹן”, אשר עליה בּוֹכים כּל כּך הבּכיינים החסוּדים. תאוַת שלטוֹן של כּח ציבּוּרי אינם פּגם, ואינה מוֹנעת אפשרוּת של שיתוּף־עבוֹדה ושל יחסים הוֹגנים. הרע הוּא בּתאוה לשלטוֹן־יחיד.

ציבּוּר הפּוֹעלים איננוּ נזיר מתאוַת־שלטוֹן, מן הרצוֹן להטבּיע את חוֹתמוֹ על חיי הישוּב והציוֹנוּת, בּחוֹמר וּברוּח. אוּלם הוּא איננוּ אוֹמר: “אני ואַפסי עוֹד”, הוּא מכּיר בּמציאוּתם של כּוֹחוֹת ציבּוּריים זוּלתו והוּא מוֹשיט להם יד לעבוֹדה. הוּא עוֹשה זאת לא מתוֹך נטיה אוֹרגנית לויתוּרים, ולא משוּם ששיתוּף־עבוֹדה בּימינוּ הוּא מן הדברים הנוֹחים והקלים. גם תנוּעת הפּוֹעלים יוֹדעת כּי שלטוֹן־יחיד של מעמד אוֹ מפלגה הנהוּ נוֹח יוֹתר לשוֹלטים מאשר קדירה דהרבּה שוּתפים. אבל תנוּעת הפּוֹעלים מחנכת את עצמה להכּרת ההכרח שבּשיתוּף המפלגוֹת והמעמדוֹת בּהגשמת הציוֹנות וּבבנין הישוּב.

לא כּן מעמד בּעלי־הגוּף ונוֹשׂאי־כּליהם וּמַדריכיהם, המתעבים לכאוֹרה כּל תאוַת־שלטוֹן. וּמתוֹך תיעוּב הנם מגיעים לשלטוֹן לא בּכוֹח אֵמוּן הבּוֹחרים המרוּבּים, אלא על ידי צמצוּם מספר הבּוֹחרים, אם בּעזרת הממשלה ואם על ידי תחבּוּלוֹת דקוֹת של יוֹשבי־ראש מפוּרסמים בּוַעדוֹת בּחירה, העוֹשים את רצוֹן קוֹניהם. וּבכל מקוֹם שידם תקיפה שם אין להם צוֹרך בּחלוּקת השלטוֹן. שליטי עיריית תל־אביב, למשל, מכּירים בּשיטה אחת: ראשית כּל, הם משתדלים להרחיק מספּר גדוֹל של בּוֹחרים, וּמשעלה הדבר בּידם הרי הם מרחיקים את נבחרי הפּוֹעלים מכּל השפּעה וּמכּל שיתוף בּהנהלת הענינים. הם מעמידים את סיעת הפּוֹעלים בּמצב כּזה, שיְיָאשוּ את לבּם מכּל תקוה של פּעוּלה פּוֹריה בּעיריה, שידעוּ כּי שוּם נימוּק שלהם אינוֹ עשׂוּי להתקבּל, ושוּם תביעה שלהם אין לה תקוה שתישָמע.

בּדידי הוָה עוּבדה: בּשעה שנבחרה מוֹעצה חמישית זוֹ של תל־אביב, ובהכּירי לאָן יביאוּ הדברים אם ימשיכוּ בּשיטה הקיימת, קמתי והלכתי את הישיש מר מ. דיזנגוֹף, אמרתי לוֹ: “הערב אתם בּוֹחרים בּהנהלת העיריה. לפּוֹעלים יש שליש הנבחרים. הם הסיעה הגדוֹלה בּכל הסיעוֹת. בּידכם לשתף אוֹתם בּעבוֹדה, בּידכם לדחוֹק אוֹתם למצב אוֹפּוֹזיציה. דחיקת סיעת הפּוֹעלים אינה לטוֹבת העיר. יש בּידך להיוֹת ראש מוּסכּם של העיר כּוּלה, למה לך לעת זקנה להיוֹת ראש של עיריה קצוּצה, נבחר של מעמד אחד?” מר דיזינגוֹף קיבּל את הצעתי בּרצוֹן והבטיח לעשׂוֹת הכּל כּדי להגשימה. ואחרי שעתים נתבּשׂרנוּ כּי הוּקמה הקוֹאַליציה הרוֹקחית.

אין מתנגדינוּ מתבּיישים להכריז על אנשינוּ שהם “דלי־מַעשׂ”, “שה”י פּה“י”. להם החריצוּת והזריזוּת והנאמנוּת בּעניני ציבּוּר, ולנוּ בּוֹשת הפּנים. אכן, מי אנשי־מעשׂה כּבעלי־גוּף? מי שאיננוּ בּעל פּרדסים וּמגרשים ודאי שהוּא דל ממעשׂ. אילוּ היינוּ אנחנוּ בּעלי־מעשׂה ודאי שהיוּ גם לנוּ פּרדסים וּמגרשים. אכן, אזי גם לא היוּ מתנקשים בּזכוּיוֹתינוּ.

בּין נבחרינוּ בּעיריה היה גם חיים ארלוזוֹרוֹב. ישב בּה כּמה חדשים והלך לוֹ. לא היה לוֹ מה לעשוֹת בּה. בּין הנבחרים היוּ אנשים כּבּילינסוֹן, קפּלן, הוֹז, פּרלסוֹן. אנשים לא דלי־מעשׂ כּל־כּך. מדוע לא יכלוּ כּל האנשים האלה לפעוֹל משהו בּעיריה, האוּמנם מפּני הדר־גאוֹניוּתו של מר רוֹקח?

ואם קרה המקרה – בּטרם קוּצצה זכוּת הבּחירה – והפּוֹעלים קיבּלוּ את השלטוֹן בּעיריה, אזי פּרצה ההשתוֹללוּת הפּרוּעה, שלא עמדה בּפני שוּם דבר: ריצה לממשלה, תביעת העיריה לערכּאוֹת, הסתלקוּת מתשלוּם מסים, שיסוּי שפל נגד חברנוּ טברסקי, על שהעיז לראוֹת בּהקדם את התפּתחוּת העיר בּמגמת הצפוֹן, ועל שהתחיל להכניס את העיריה בּעניני שיכּוּן עממי. רכישת קרקעוֹת הצפוֹן, שבּגללם זכינוּ לכמה שכוּנוֹת חדשוֹת, היא שהפחידה את הבּעל־בּית המחוכּם, שבּכוֹח השכּלתוֹ הכּלכּלית “תפס” מיד כּי הבּניה בּצפוֹן תרוֹקן את מרכּז העיר ותוֹריד מטה מטה את שׂכר־הדירה. הפּחד הזה מילא את תפקיד מכתב זינוֹביֶב בּבּחירות אז. לא היה אמצעי פּסוּל שלא השתמשוּ בּוֹ בּמלחמה נגד אישיוּתוֹ של טברסקי. והללוּ, המתעבים כּל כּך את היסוד האישי בּמלחמת־הבּחירוֹת, רוֹאים עכשיו את מלחמתנוּ נגד המשטר הקיים בּעיריה כּמלחמה אישית נגד “רבּי ישׂראל רוֹקח”.

אגב, כּל אלה הקוֹבלים כּל כּך על היסוֹד “האישי” בּתעמוּלה אינם נמנעים מלהעלוֹת על נס את זכוּתוֹ המשפּחתית של מר רוֹקח. בּר־אבהן הוּא. יהי כּן, אוּלם אם הזיקה המשפּחתית מוֹסיפה זכוּיוֹת, מדוע איננה מטילה גם חוֹבוֹת? היהוּדים הטוֹבים הללוּ נפגעים בּעוֹמק לבּם כּשמזכּירים לסגן ראש־העיריה את העבוֹדה הערבית בפּרדסי משפּחת רוֹקח, מדוּע הם מעבירים אוֹתוֹ מנחלתוֹ וּמתרעמים על שפּוֹקדים עליו את עווֹן משפּחתוֹ?

אך לא פּרצוּפוֹ האישי של מר רוֹקח מענין אוֹתי, אלא הצד הציבּוּרי שבּדבר. הנה הוּגשה לבּוחרי המוֹעצה הקוֹדמת רשימה בּשם המקסים “מרכּז”. כּל חמדת ישׂראל נתלתה בּאוֹתוֹ מרכּז מחוּסר־היקף. אבל בּמשך השנים קרה דבר משוּנה: אחד אחד נשרוּ מן המרכּז הזה שמוֹתיו המפוֹארים. יוֹתר נכוֹן: נעקרוּ עמוּדיו. תחילה הוּברחה מרת פּרסיץ, אשר מר דיזנגוֹף הפקיר אוֹתה לתקיפוּתוֹ של מר רוֹקח, ואחר כּך פּרש מר דיזנגוֹף בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. וּמכּל השלישיה המפוּרסמת נוֹתר מר רוֹקח לבדוֹ. בּכל חברה אחרת היה גוֹרל זה של רשימה “מרכּזית” זוֹכה לפחוֹת לדיוּן ציבּוּרי גלוּי. הבּוֹחר היה רוֹצה לדעת מה גוֹרל נבחריו, על מה ולמה נקטפוּ ללא עת. בּכל מקוֹם אחר היוּ אוּלי מתבּיישים להוֹפיע שוּב בּשלט־שלד זה. אך אנשי המרכּז שלנוּ בּוֹלעים גם זאת בּנחת. אין דבר מוֹנע אוֹתם מהתפּאר שהם ה“מרכּז”, שהם “העם” העוֹמד נגד קוֹמץ סוֹציאליסטים אנשי־מעמד.

ושיטה זוֹ המתקלסת בּדעת הציבּוּר, הפּטוּרה ממסירת דין־ וחשבּוֹן לבּוֹחריה, העוֹשׂה שליש של נבחרי העיריה למיעוּט הנדוֹן לאוֹפוֹזיציה בּלבד, היא שהפכה את מוֹעצת העיריה לקלוּבּ של קטטוֹת, אשר כּל ישיבה שלוֹ ממיטה חרפּה על העיר. עיריה זו נהפּכה בּאמת, ל“עמדה אחרוֹנה” של הריאַקציה הישוּבית, של הכּוֹחוֹת המתנגדים לאִרגוּן לאוּמי, של קוּרס אנטי־ציוֹני.

ושוֹמע אני את השוֹפרוֹת האיסטניסיים הנאחזים בּמלים הבּנליוֹת הללוּ וּממלאים פּיהם צחוֹק: ריאַקציה, אנטי־ציוֹנוּת, אנטי־לאוּמיוּת. כּן, כּן רבּוֹתי. ריאַקציה, אנטי־ציוֹנוּת, חתירה תחת האִרגון הלאוּמי. לא מתוֹך רתיחה של פּוּלמוּס־בּחירוֹת בּחרתי בּמלים אלה, אלא בּהכּרה בּרוּרה.

המבקש ליטוֹל מאת יהוּדי בּארץ את מלוֹא זכוּיוֹתיו שהוּבטחוּ לוֹ בּחוּקה הכּתוּבה והבּלתי־כּתוּבה של התנוּעה הציוֹנית, הרי הוּא ריאַקציוֹנר. כּל המבקש להנהיג בּחיינוּ המוּניציפּליים צֶנז כּספי – הרי הוּא עוֹשק את זכוּיוֹתיהם הקדוּשים של יהוּדים ויוֹצר אצלנוּ מעמד של מקוּפחי זכוּיוֹת אזרחיוֹת, נוֹסף על כּל שאָר הקיפּוּחים שחברתנוּ נתבּרכה בּהם. וכל המפרש את חוּקת־הבּחירוֹת הקיימוֹת פּירוּש קַפּחני נוֹסף, הרי הוּא מוֹסיף פּשע על רֶשע. וּפּוֹליטיקה ריאַקציוֹנית המקפּחת זכוּיוֹתיהם של יהוּדים והוֹפכת אוֹתם לבני מעמד מוּשפּל וזוֹרעת מרירוּת בּלבבוֹת (נוֹסף על מרי החיים וקָשיים) היא אַנטי־ציוֹנית.

ועיריה זוֹ, אשר אִיפשרה כּניסת אלפי חוֹרנים בּלתי־חוּקיים לעבוֹדה בּתל־אביב, פּוֹגעת בּמקוֹרות כּלכּלתנוּ וּמסַכּנת את בּטחוֹן חיינוּ, ונוֹתנת יד לפּוֹליטיקה אנטי־ציוֹנית של הממשלה ושל “אַחינוּ” המתנכּרים. בּרית עם המתנכּרים – זה היה הקו היסוֹדי בּפּוֹליטיקה של שליטי העיר. בּרית זוֹ עשׂתה כּל מה שבּידה כּדי להשפּיל את קרנם של מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים.

כּנסת־ישׂראל המאוּרגנת ראתה בּיחידה הטריטוֹריאַלית את משענה העיקרי. חוּקת הכּנסת דוֹרשת את התמזגוּת העיריה והקהילה. זהוּ חלוֹם ציוֹני ישן. אוּלם עיריית תל־אביב היא שעמדה כּשׂטן על דרך האיחוּד של העיריה והקהילה. כּשזכינוּ לכך וּכנסת־ישׂראל קיבּלה לרשוּתה את רשת־החינוּך (זכוּת גדוֹלה היא לישוּב, אוֹת להתבּגרוּת ולעמידה על רגליו), מה עשׂתה עיריית תל־אביב? צרת עינה בּכך שמא צפת וּטבריה המִסכּנות נעזרוֹת מן השיתוּף בּתקציב החינוּך, קמה והתיצבה בּראש מבקשי הדצנטרליזציה.

והבּרית הלבבית של מי ש“משפּחתו” עוֹבדת בּעבוֹדה ערבית בּפּרדסיה עם מנהיגי הפּרדסנוּת המתנכּרת – נכנסה בּעבי הקוֹרה של עניני החינוּך. אכן, מי כּמוֹהם מסוּגל לרדת לעוּמקוֹ של החינוּך הלאוּמי! יצאוּ הרוֹקחים והבּוּסתנאים למערכה ללמד את יוֹצרי נהלל ועין־חרוֹד, את בּוֹני הספרוּת העברית בּימינוּ, איזהו החינוּך הלאוּמי הכּשר ואיזהו האָסוּר. ואנשי־מעשׂה שכּמוֹתם אינם מסתפקים בּהוֹראה להלכה בּלבד. חוֹטר התקציב בּידיהם והם מכּים בּוֹ בּכל מאמצי כּוֹחם וּמביאים בּינה בּלב ההוֹרים־העוֹבדים.

זהוּ המשטר הקיים כּיוֹם בּעיריית תל־אביב: בּרית כּל הכּוֹחוֹת אשר עינם צרה בּפּוֹעל העברי, בּהתקדמוּתוֹ ובהשפּעתוֹ. בּרית הכּוֹחוֹת העוֹמדים כּצר למוֹסדוֹת הלאוּמיים וּלאִרגוּן כּללי של הישוּב. בּרית הכּוֹחוֹת היוֹדעים נאמנה כּי שלטוֹנם יתערער אם יהיוּ כּל יהוּדי הארץ שוים בּזכוּיוֹתיהם. בּרית הכּוֹחוֹת הדוֹחים שיתוּף־פּעוּלה של חוּגי הישוּב השוֹנים על בּסיס של שויוֹן מלא לכל אדם מישׂראל. את המבצר הזה, מבצר התקיפים והגבּאים, עלינוּ להפּיל.

---

על העיקר בשעה זו [אינני מכיר ברגע זה]

מאת

ברל כצנלסון

(בּמועצת ההסתדרוּת, ט“ז בּשבט תרצ”ו)

אינני מכּיר בּרגע זה שוּם עיקר חשוּב יוֹתר מאשר הצלת עוֹד פּוֹעל ועוֹד פּוֹעלת מפּוּרענוּת חוֹסר־העבוֹדה. ואינני יוֹדע שוּם מעשׂה חשוּב יוֹתר, מבּחינה ציוֹנית וּמבּחינה פּוֹעלית, מאשר מעשׂה זה שעליו אנוּ נקראים להחליט: שכּלל הפּוֹעלים, וכל פּוֹעל וכל פּוֹעלת, יקבּלוּ על עצמם נטל כּבד וּבלבד שלא נתן לחוֹסר־העבוֹדה שיעשׂה בּנוּ שַמוֹת ולא נתן לעגלה שלנוּ שתשקע בּבּוֹץ.

והיה זה בּעינַי טבעי והוֹלם את מצב השעה וּמבּיע את מלוֹא כּוֹח־רצוֹנה של תנוּעתנוּ אילוּ היינוּ מצמצמים את עבוֹדת המוֹעצה בּשעוֹת מוּעטוֹת, אילוּ שמענוּ רק את ההרצאה על מצב העבוֹדה ועל אפשרוּיוֹת תקנתה וּמבררים את תכניוֹת הפְּעוּלה וּמחליטים פּה אחד את אשר עלינוּ לעשׂות – וּמסיימים ויוֹצאים אל המלאכה, בּתכלית הפּשטוּת. אלא שתפיסתי אני היא, כּנראה, פּשטנית מדי. איכה ימנע אדם מעצמוֹ את ההזדמנוּת “להעמיק” וּלהוֹכיח ש“עדיין לא זה העיקר”, ואם גם נעשׂה ונצליח – שוּם אדם איננוּ מתנגד לכך, חלילה – עוֹד תישָארנה לנוּ שאלוֹת קשוֹת: מלחמה עוֹלמית, פּוֹעל ערבי, יחסי שכנים, מצב פּוֹליטי מסוּכסך, וּמה הוֹעלנוּ בכל עמלנוּ אם לא פּתרנוּ אוֹתן?

וּלפיכך אין דעתוֹ של אֶרם פּנוּיה עכשיו לענין פּעוּט זה של חוֹסר־עבוֹדה. סוֹף סוֹף הלא אין זה אלא ענין פּעוּט לעוּמת כּל השאלוֹת, הגדוֹלוֹת והעיקריוֹת, הגוֹזלוֹת את מנוּחתוֹ. והוּא יוֹדע שלא רק הוּא לבדוֹ, אלא “ציבּוּר הפּוֹעלים ציפּה למועצה לא רק כּדי למצוא פּתרוֹן למצב היוֹם”. בּרי לוֹ שציבּוּר הפּוֹעלים משתוֹקק לא למעשׂה־ההצלה שתעשׂה מוֹעצת ההסתדרוּת היוֹם, אלא לשמוֹע מה בּפיה לשאלה העיקרית, שאלת המחר".

סתם אֶרם ולא פּירש על שוּם מה מצפּה כּל כּך הציבּוּר לשמוֹע מה בּפי נוֹאמי המוֹעצה לשאלת המחר. אלא שניתן לשער שוַדאי משוּם כּך שאין לוֹ ספק־ספיקא לציבּוּר שדוקא בּשאלת “המחר”, ולא בּשאלת היוֹם, עתיד הוּא לשמוֹע מפּי הנוֹאמים גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת, אשר לא שמעה אוֹזן מעוֹלם, וּוַדאי שמוּרים אתם בּשאלת המחר פּתרוֹנוֹת חדשים לא שיערנוּם. אֶרם שוֹאל שאלה ניצחת: “נניח שהצלחנוּ בּפעוּלה נגד חוֹסר־עבוֹדה, האם השאלוֹת העיקריוֹת נעשׂוֹת מסוּכּנוֹת פּחוֹת משהיו?” טעם מיוּחד לשאלה זוֹ בּפי אָדם כּאֶרם. והלא אנחנוּ עוֹד לא שכחנוּ את הימים שאֶרם היה מקהיל קהילוֹת של מחוּסרי־עבוֹדה ומבקש לאַרגנם בארגוּנים מיוּחדים ל“מלחמה” בּהסתדרוּת שאיננה דוֹאגת להם. האם גם אָז לא היה חוֹסר־עבוֹדה בּפי אֶרם מן השאלוֹת העיקריוֹת?

אוּלם כּשאֶרם מדבּר על “השאלוֹת העיקריוֹת” אין פּירוּש הדברים: כּיצד מכשירים את המוֹני העם היהוּדי לעליה וּלהיקָלטוּת בּארץ, כּיצד יוֹצרים את ההוֹן אשר יאַפשר את קליטתם של המוֹני עוֹלים, כּיצד יוֹצרים משק חקלאי יהוּדי בארץ, כּיצד יוֹצרים בּסיס־קליטה בּשביל עליה בּלתי־פּוֹסקת. כּל השאלוֹת העיקריוֹת לגבּי אֶרם אינן אלא שאלה אחת: יחסי־שכנים. וּשאלה זוֹ אף היא אין פּירוּשה כּל התסבּוֹכת הפּוֹליטית והכּלכּלית והסוֹציאלית הגדוֹלה בּה אנוּ נתוּנים, אלא סימן־שאלה אחד ורצפּט אחד: “הסתדרוּת אחת ויחידה”. ועם זה הוּא אוֹמר בּעצמוֹ: “אם יאמר איש מ”פּוֹעלי־ציון" שׂמאל כּי מַפתח־הקסם בּידינוּ הוּא, אוֹמר אני שהוּא שַרלַטַן". אכן, דברים הראוּיים להישָמע וּלהיחָרת בּזכרוֹן השוֹמעים!

היה כּבר הדבר למעין “מסוֹרת” אצלנוּ: כּשאנוּ עוֹמדים בּפרשת עשׂיה, והדברים צריכים להיעשׂוֹת לאַלתר, מעוֹררים את דעתנוּ על שאלוֹת גדוֹלוֹת האוֹרבוֹת לנוּ. האוּמנם זהוּ האמצעי הנכוֹן לאמץ את כּוֹחנוּ בּשביל הצעד הקרוֹב? למה הדבר דוֹמה? לאוֹתוֹ רוֹפא־חכם השוֹאל: “ואם נרפּא את החוֹלה ממחלת הטיפוּס, כּלוּם אין מחלוֹת אחרוֹת וקשוֹת אוֹרבוֹת לוֹ, והרי ידענוּ שאדם סוֹפוֹ למוּת, מוּטב שנאמץ את כּל כּוֹחנוּ לבקש תרוּפה בּפני המות בּכלל”.

אמת נכוֹן הדבר. אוֹרבוֹת לנוּ פּוּרענוּיוֹת, קטנוֹת וּגדוֹלוֹת, וּגדוֹלוֹת וקשוֹת מאד. לא מעטוֹת הן השאלוֹת המַדירוֹת שינה מעינים. אלא שלא כּל טוּבנוּ בּידינוּ. אם בּוֹא תבוֹא מלחמת־עוֹלם להשמידנוּ – לא בּירוּרים בּמוֹעצה יצילוּנוּ מידיה. אין לנוּ לעשׂוֹת אלא מה שבּידינוּ לעשׂוֹת. וקוֹדם כּל, מה שבּידינוּ לעשׂוֹת היוֹם. בּטרם תגרוֹר הפּוּרענוּת הקטנה את הגדוֹלה.

––––––––

ההצעוֹת שהוּצעוּ למוֹעצה – שתים הן: להכפּיל את מס קרן חוסר־העבוֹדה בּקביעוּת וּלהטיל מס חד־פּעמי מיוּחד, שׂכר שנים־עשר יוֹם, על כּל חבר ההסתדרוּת העסוּק בּעבוֹדה – אינן הצעוֹת קלוֹת כּל כּך. ולא הייתי תמה אילוּ קמוּ מבּין שליחי הציּבּור והיוּ קוֹבלים על כּוֹבד הקרבּן. אין הציבּוּר רגיל בּקרבּנוֹת מרצוֹן כּאלה, ואף תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לא נתנסתה בּכך.

איני יוֹדע דוּגמה לכך בּשוּם תנוּעה מתנוּעוֹת הפּוֹעלים, שיקוּמוּ חברים העסוּקים בּעבוֹדה ויטילוּ על עצמם מס כּבד לעזרת חברים מוּבטלים ולמניעת אַבטלה. שוּם מפלגה, לא מן הקרוּיוֹת רפוֹרמיסטיוֹת ולא מן הקרוּיוֹת רבוֹלוּציוֹניוֹת, לא תבעה זאת מחבריה. וּבין המפלגוֹת הללוּ לא מעטוֹת “שעשׂוּ את הקריֶרה” שלהן על גבּוֹ של מחוּסר־העבודה. הקהילוּ קהילוֹת ויסדוּ אִרגוּנים מיוּחדים ובחרוּ ועדים וערכוּ הפגנוֹת ותהלוּכוֹת, ואפילוּ התכּוֹננוּ לכבּוֹש את השלטוֹן בעזרת חוֹסר־העבוֹדה. הם ידעוּ לתבּוֹע בּכל פּה מן הבּוּרגנוּת ומן המדינה. אך הם מאסוּ בּאמצעי העלוּב והפּאליאטיבי: לתבּוֹע קוֹדם כּל מן הפּוֹעל שיקיים מצוַת העזרה ההדדית והסוֹלידריוּת המעמדית.

גם אצלנוּ נשמעוֹת כּפעם בּפעם אוֹתן ההשגוֹת: מה דרכּה של מפּא“י (אגב, מפּא"י זוֹ אשר בנצחוֹנוֹתינוּ אין לה חלק וּבמפּלוֹתינוּ היא האשמה) שבּמקוֹם ללחוֹץ על הממשלה ועל העיריוֹת ועל הבּוּרגנוּת, היא נטפלּת אל הפּוֹעל ודוֹרשת ממנוּ קרבּנוֹת? וּמַהי האוּטוֹפּיה הזאת שבּפרוּטוֹת של פּוֹעלים נמנע חוֹסר־עבוֹדה? גם בּשעת הטפה ראשוֹנה ליצירת קרן חוֹסר־עבוֹדה נשמעוּ אַזהרוֹת מפּני ה”השלָיוֹת".

ואף על פי כן, חברים, אינני חוֹשש לוֹמר, כּי הדרך הזאת שאנוּ מתיצבים עליה עכשיו – בּאיחוּר שלוֹשה חדשים – היא הדרך היחידה להתגבּרוּת וּלנצחוֹן של ממש. אין ספק שיש בּידינוּ לערוֹך אסיפוֹת־מחאה עצוּמוֹת וּלַארגן הפגנוֹת נאדרוֹת. אך למוּדי־נסיוֹן אנחנוּ, ממה שעבר על תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּשנוֹת מצוּקה, ואנוּ אוֹמרים: לא בּאלה ניוָשע הפּעם.

ימים רבּים ראתה תנוּעת הפּוֹעלים בּתמימוּת יתירה את נצחוֹנוֹ של הפּוֹעל והגשמת המשטר הסוֹציאליסטי כּכניסת תהלוּכה חגיגית לתוֹך שערים פּתוּחים לרוָחה. ואם ידָרשוּ קרבּנוֹת – ידָרשוּ מאת הבּוּרגנוּת. הפּוֹעל לא חשד שגם הוּא יהיה אנוּס להביא קרבּנוֹת כּבדים. הוּא אמר להסתפּק בּקרבּנוֹת אשר גיבּוֹריו, יחידי־סגוּלה, המוּרמים על נס, הביאוּ, כּבר הביאוּ, למענוֹ. והנה בּאוּ ימים וּכלל־הפּוֹעלים נתבּע להביא בּעצמוֹ קרבּנוֹת כּבדים. הפּוֹעל לא היה מוּכן לכך. והוֹאיל ולא היה מוּכן להביא קרבּנוֹת מרצוֹן, נפל הוּא עצמוֹ קרבּן מאוֹנס, קרבּן למצוּקה, קרבּן לאוֹיביו. זה הכּלל: בכל מקוֹם שאין הפּוֹעל מוּכן להביא מעצמוֹ קרבּנוֹת בּרצֹון למען חבריו, למען מעמדוֹ, למען עמוֹ, למען השלוֹם, למען הסוֹציאליזם, שם נגזר עליו להיוֹת קרבּן מאוֹנס, קרבּן כּפיה, למען אוֹיביו, למען דיכּוּי מעמדוֹ, למען המלחמה, למען הפאשיזם. בּארצוֹת אירוֹפּה, בּמקוֹם שיד מפלגוֹת הפּוֹעלים, הסוֹציאל־דמוֹקרטית והקוֹמוּניסטית, היתה תקיפה, לא היה הפּוֹעל המסוּדר בּעבוֹדה, המיוּחס בּמקצוֹע, היוֹשב איתן בּמשׂרה, מוּכן לפרוֹס מפּתוֹֹ – פּריסה שיש בּה ממש – לאח הרעב, לא ראה חוֹבה לעצמוֹ להירָתם ולרתוֹם את הסתדרוּיוֹתיו המקצוֹעיוֹת ואת מוֹסדוֹתיו הכּספּיים בּכדי להניע את גלגלי המשק והעבוֹדה. ראוּ זאת אחרים, אוֹיבים־בּנפש, וירתמוּ את המוֹני המוּבטלים, נטוּלי עבוֹדה וּמחיה ותקוה, בּמרכבת תאוַת־השלטוֹן. התוֹצאוֹת ידוּעוֹת: ההמוֹנים הרתוּמים, לשריקת שוֹטים על בּשׂרם וּלהקשת תוּפּים בּאזניהם, עוֹדם נישׂאים במסע־השתוֹללוּת על פּני גויתה הרמוּסה והשוֹתתת דם של תנוּעת הפּוֹעלים ושל התרבּוּת האנוֹשית.

תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה לא ראתה את המלחמה בּחוֹסר־עבוֹדה כּענין של עשׂיה לעצמה. היא ראתה זאת כּענין של תביעה מאת השלטוֹנוֹת בּלבד וזקפה לחשבּוֹנם של אלה את כּל יסוּרי המוּבטלים, וראתה לעצמה זכוּת יתירה אם תבעה מידיהם עוֹד נתח של “סיוּע”. “סיוּע” הכרח הוּא בּכל מקוֹם אשר קצרה היד אוֹ קצר הרצוֹן להילָחם מלחמה של ממש בּחוֹסר־העבוֹדה. בּעד הסיוּע שילם הפּוֹעל בּניווּן של מאוֹת אלפי משפּחוֹת עוֹבדים. רבבוֹת בּנים נאמנים אבדוּ למעמדם. נכרתה האמוּנה כּי הדיבּוּרים של שלוֹשה דוֹרוֹת על סוֹלידריוּת מעמדית יש בּהם ממש. מחוּסרי־העבוֹדה עוֹד הוֹסיפוּ להימָנוֹת על האגוּדה המקצוֹעית ועל המפלגה, אוּלם בּיניהם לבין אוֹתם המאוּשרים, המסוּדרים בּעבוֹדה ונוֹשׂאי המשׂרוֹת ויוֹשבים לבטח בּדירוֹתיהם, והם קרוּיים “חברים” – נחפּרה תהוֹם אשר שוּם מהנדס לא יגַשר על פּניה. בּמעמקי הלבבוֹת נתערערוּ מוֹסדוֹת התנוּעה: שקר האחדוּת!

אנוּ כּאן ניסינוּ, בּמקצת, ללכת בּדרכים אחרוֹת. הסתלקנוּ מההסתמכוּת הפטאליסטית על המדינה ועל המשק הרכוּשני. לפיכך נלחמנוּ נגד סיוּע, וחתרנוּ תמיד לקראת עבוֹדה. וּזכוּת היא להסתדרוּתנוּ שאיננוּ מחכּים עד שיחמיר המצב, וּבטרם יתמוֹטט עמוּד מעמוּדי בּניננוּ אנוּ קוֹראים למעשׂים.

––––––––

בּמַשבּרים הכּלכּליים התוֹקפים לפרקים את ארץ־ישׂראל יש צד אחד המכאיב בּמיוּחד: אפשר למנוֹע אוֹתם ואין מוֹנע.

אין זה מעניני להכניס את ראשי בּשאלה, אם בּמדינוֹת הגדוֹלוֹת, בּתנאים של משק קפּיטליסטי ענֵף וּמוּרכּב, יש בּידי כּוֹחוֹת מאוּרגנים למנוֹע משבּרים וּלפחוֹת לצמצם אוֹתם בּמידה ניכּרת, אוֹ אין. אצלנוּ, מכּל מקוֹם, יש ויש. בּתנאים המיוּחדים שלנוּ: בּהיקפנוּ המצוּמצם, בּמציאוּתוֹ של משק הוֹלך ונבנה ונתוּן לאכּספּנסיה, בּמציאוּתה של עליה יוֹצרת וּמחַדשת, בּמציאוּתם של גוֹרמים מיוּחדים המזרימים לארץ הוֹן ועבוֹדה וּמפתחים יחד עם היצרנוּת גם כּוֹח־קיבּוּל צרכּני, ּבמציאוּתה של תנוּעה לאוּמית האחראית לשלוֹם הישוּב והשוֹקדת על תקנתוֹ והמקיימת כּלים בּעלי יכוֹלת וּבעלי תפקידים קוֹנסטרוּקטיביים – בּתנאים אלה יש עדיין בּידינוּ, גם בּשעוֹת של התרוֹפפוּת משקית, לקרוֹע גזר־דין של משבּר המתהפּך על ראש הישוּב. ועוּבדה פּשוּטה זוֹ, הנראית גם לעין בּלתי־מזוּינת, שמכּל המשבּרים שעברוּ על ראשנוּ יצאנוּ בּעזרת אמצעים מצוּמצמים, לאחר מאמצים מסוּימים של כּוֹחוֹת לאוּמיים וציבּוּריים מאוּרגנים – יש בּה כּדי להעיד על כּך, כּי בּראיית המצב מראש, וּביתר ערוּת וּזריזוּת, אפשר היה למנוֹע את המשבּרים (אם לא היוּ מאחוֹריהם גוֹרמים פּוֹליטיים תקיפים) מלכתחילה.

מאַחר המלחמה¹ ועד עתה הננוּ נתוּנים בּמצב בּניה משקית בּלתי־פּוֹסקת. המכשוֹלים הפּוֹליטיים הרבּים יכלוּ להאט את קצב הבּניה, אך לא להפסיק אוֹתה. קו־הבּניה איננוּ יוֹרד אלא עוֹלה. וכל עוֹד המצב הזה נמשך, וכל עוֹד העליה זוֹרמת אין שוּם “שפל” יכוֹל ליהָפך אצלנוּ ל“מַשבּר”. בּמצב כּזה אפשר תמיד – בקצת רצוֹן וּמאמצים וּבקצת אמצעים לאשראי וּלהשקעה – למנוֹע מכאוֹבים אנוֹשיים אנוּשים וּמַפּלות מדיניוֹת כבדוֹת, הּבאֹות עלינוּ עקב חוּלשתנוּ ורשלנוּתנוּ.

לפני עשר שנים, בּפרוֹץ המשבּר, אמרנוּ כּי בּ־70 אלף לירוֹת אפשר “לשבּוֹר את המשבּר”. לא חקרתי לאחר מעשׂה אם סכוּם זה הספּיק, אוֹ שהוּשקעוּ סכוּמים גדוֹלים יוֹתר. בּין כּה וכה שבירת המשבּר בּאה לאחר שהמשבּר העמיק. אוּלם זכוּר לנוּ המעבר מסיוּע לעבוֹדה, והתחלת העבוֹדה בּנַהרים – בּכוֹח אלה זזנוּ עד שיצאנוּ מן הסכּנה האיוּמה שארבה לנוּ בּשנת 1927. וגם עתה אין בּידי לנקוֹט מספּרים, ואיני יוֹדע אם התכניוֹת העלוּלוֹת להתגשם על יסוֹד מאמצינוּ, אם הן כּשלעצמן עלוּלוֹת להסיר את צרת חוֹסר־העבוֹדה בּמלוֹא היקפה. אבל בּמצבים כּמוֹ אלה העיקר הוּא לצאת ולזוּז מנקוּדוֹת המות. תנוּפה גוֹררת תנוּפה. ואם בּמאמץ ראשוֹן לא נצליח בּשלימוּת – נפנה למאמצים חדשים. אוּלם גם מאמץ ראשוֹן יביא הקלה לאלפי עוֹבדים, ויביא הצלה לעליה ותגבּוֹרת בּהיאָבקוּתנוּ המדינית.

––––––––

איני מעלים מעצמי את הקוֹשי שבּהגשמה. נקל יוֹתר לקבּל החלטוֹת כּלפּי אחרים, וגם לאחרים לא איכפּת הרבּה. רצוֹנם – אוֹטמים אזנים, רצוֹנם – שֹומעים ו“אוֹכלים”. אך החלטה כּזאת כּשציבּוּר מקבּל אוֹתה כּלפּי עצמוֹ – מוּרגשת וּמוּרגשת. כּל אחד ואחד מאתנוּ ודאי ירגיש בּקרבּן זה, וצריך שירגיש. תקציבוֹ של כּל עוֹבד קצוּב, מחוּלק מראש, וקשה לצמצמוֹ. ואפילוּ הפּוֹעל המסוּדר, ואפילוּ זה שזכה זמן־מה ליהנוֹת מן הגיאוּת, יכוֹל לספּר על חוֹבוֹתיו. למי בּית, למי רהיטים. ויש עזרת קרוֹבים, בּארץ וּבגולה. ויש ויש.

אבל גם המַקשיח את לבּוֹ מגוֹרל חבריו, אם יראה עצמוֹ שעה קלה מוּבטל וידע שהוּא זקוּק לעזרת ההסתדרוּת לקבּל עבוֹדה, ויהיה נדרש לשלם בּעד “הזכוּת” הזאת, בעד “הפּרוֹטקציה” הזאת שׂכר 12 ימי־עבוֹדה – יחליט מיד, בּלי לפקפּק הרבּה, שה“עסק” הזה כּדאי לוֹ. צריך איפוֹא שכּל פּוֹעל יכּיר כּי מקוֹם עבוֹדתוֹ איננוּ קנינוֹ הפּרטי. כּי בּזכוּת ההסתדרוּת, בּזכוּת כּלל־הפּוֹעלים הוּא יוֹשב ועוֹבד בּשלוה, וההסתדרוּת היא השוֹמרת שלא יחליפוּהוּ ולא יוֹציאוּהוּ ולא יוֹרידוּ את שׂכרוֹ. צריך שכּל פּוֹעל יכּיר כּי שוּם מקוֹם איננוּ מוּבטח לוֹ אם יוּתן לאַבטלה שתתפּשט. אַל יבטח שוּם פּוֹעל בּ“יחוּסוֹ” וּב“תקיפוּתוֹ” וּבמקוֹמוֹ. אין אנחנוּ יוֹשבים על סלע איתן. עוֹד הרבּה הרבּה תלוּי בּאוירה, בּאמוּן, בּכוֹח ההתגוֹננוּת של הציבּוּר. גלי השפל עלוּלים לסחוֹף את האדמה גם תחת רגלים בּטוּחוֹת. מס הפּדיוֹן הוּא גם מפעל בּצרוֹן.

---

אל נמתין, נעשׂה – וּנחייב את זוּלתנוּ

מאת

ברל כצנלסון

(בּמוֹעצת ההסתדרוּת הנ"ל)

כּל בּר־דעת יוֹדע כּי חוֹסר־עבוֹדה אינוֹ פּוּרענוּת לפּוֹעלים בּלבד. הפּוֹעל ראשוֹן, אבל איננוּ קרבּן יחיד. הפּוֹעל הנהוּ הצרכּן הגדוֹל בּישוּב. המצוּקה התוֹקפת המוֹני פּוֹעלים גוֹרפת אתה מיד גם את בּעל־המסעדה ואת האשה הרוֹכלת בשוּק, ואת החנוָני, ואת החייט והסנדלר, ואפילוּ את בּעל־התעשׂיה והקבּלן ובּעל־הבּית. בּקרב מה שקוֹראים “מעמד בּינוֹני” ישנן שכבוֹת שהן הן קִני־הדלוּת גם בימים כּתיקוּנם, וּבימי מצוּקה הן הנפגעוֹת בּיוֹתר והן חסרוֹת־יֶשע בּיוֹתר. חסרוֹת להן גם סגוּלוֹת ההתלכּדוּת וההתגוֹננוּת בּצוותא מפּני הפּוֹרענוּת. וגם קרן־אוֹר הציבּוּריוּת חוֹדרת בּקוֹשי אל מאוּרוֹת־העוֹני הללוּ. זכוּרים לנוּ כּאן בּארץ ימי המלחמה וגוֹרלם האכזרי של בּני הישוּב הישן בּירוּשלים וּבצפת וּבטבריה, אשר מתוֹכם נפלוּ הקרבּנוֹת המרוּבּים בּיוֹתר. אם לא יבוֹאוּ מאמצי התבּצרוּת כּלכּלית של הישוּב – יהיוּ כּל מיני סוּגים אלה, עוֹלים חדשים וּבני הישוּב הישן, בּני אשכּנז ובני בּוּכרה הנפגעים לראשוֹנה, ואחריהם נידרדר כּוּלנוּ בּמוֹרד.

האוּמנם חייב הפּוֹעל לשׂאת לבדוֹ בּכל הנטל הזה? והאם יוּכל לבדוֹ לשׂאת?

שאלה זוֹ מחלחלת בּלבבוֹת, בּין שהיא נטענת בּין שהיא נשתקת. מדוּע הללוּ אשר הכּוֹח והיכוֹלת בּידם מפקיעים עצמם מאחריוּת ומחוֹבה, מאחריוּתם הם ומחוֹבתם הם? השאלה צוֹרבת. וגם מי שבּא להעמיס על עצמנוּ את מַכּסימוּם העוֹמס – אינוֹ מרגיש פּחות בּצדק הצוֹרב שבּטענה זוֹ. כּאילוּ בּתביעתנוּ הגדוֹלה מאת עצמנוּ אנוּ, למעשׂה, משחררים את האחרים, והבּא להפקיע עצמוֹ מאחריוּת וּמחוֹבה אנוּ מסייעים אוֹתוֹ. כּאילוּ אנוּ, בּקבּלנוּ עלינוּ את המעמסה, נוֹתנים לאחרים לשקוֹט בּשאנַנוּתם.

אך הדבר העיקרי העוֹמד לפנינוּ בּשעה זוֹ הוּא לא להעריך את האחרים – זאת עשינוּ ונעשׂה – אלא להכּיר את מצבנוּ. וּלשם כּך יש להגדיר את תחוּמיה של טענה זוֹ. אין השאלה יכוֹלה להיוֹת מכוּונת עכשיו אל המוֹסדוֹת הלאוּמיים ואל המכשירים הכּספּיים אשר בּידיהם. זאת הפּעם הם יוֹשבים אתנוּ על המדוּכה. זאת הפּעם חלקם רב בּתכניוֹת העבוֹדה הנתכּנוֹת. זאת הפּעם לא היה צוֹרך בּכל אוֹתן הדפיקוֹת הממוּשכוֹת בּדלת, וּבכל אוֹתן התביעוֹת וההמרצוֹת וההוֹכחות אשר עליהן היינוּ מאַבּדים את מיטב כּוֹחוֹתינו וּזמננוּ בּעוֹנוֹת המצוּקה הקוֹדמוֹת. וּלפיכך נתרבּוּ הסיכּוּיים כּי יקל לנוּ הפּעם להתגבּר על המצוּקה בּראשיתה.

נכּיר ונדע: כּיום הזה אין הפּוֹעל “לבדוֹ” כּאשר היה. הנהגת התנוּעה הציוֹנית בּתוֹך עמה היא יוֹשבת. וּמתוֹך עמה היא שוֹאבת. חדלנוּ להיוֹת מנוּהלים על ידי יוֹשבי־מרוֹמים, אשר עיקר זכוּתם בּזרוּתם ועיקר עילָאוּתם בּמרחק אשר בּינם לבין דרי־מטה, וגם כּונוֹתיהם הטוֹבוֹת התנַפּצוּ אל המחיצוֹת האטוּמוֹת שבּינם לבין מה שמחוּץ לחברתם העילָאית. הענינים החיוּניים של הישוּב נעשׂוּ לעניניה של ההנהלה. והנהלה זו יוֹדעת חוֹסר־עבוֹדה מַהוּ למעמדוֹ של הישוּב כּוּלוֹ, והתרוֹפפוּת כּלכּלית של הישוּב מַהי למעמדנוּ המדיני וּלכוֹחה של הציוֹנוּת בּעוֹלם.

הטענה מתכּוּונת איפוֹא אל שני הגוֹרמים האחרים, הנוֹהגים כּאילו אין הדבר נוֹגע להם: א. החוּגים הבּעלי־בּתים שבּישוּב, ב. הממשלה.

בּעל־הבּית היהוּדי בּארץ אין כּמוֹהוּ לגבּי קיוּם מצווֹת לאוּמיוֹת וציבּוּריוֹת. שלא כּחברוֹ בּגוֹלה שהיה תמיד נתבּע. בּעל־הבּית בּארץ, בּעצם היוֹתוֹ בּעל־בּית, כבר מילא עד גמירא את כּל חוֹבוֹתיו הציוֹניוֹת והאזרחיוֹת. והרי הוּא פּטוּר מכּל חוֹבה נוֹספת. כּזהוּ בּעל־הבּית הפּרט, מחוּץ למעטים. וכפּרט כּן איגוּדיו. יש לוֹ לבעל־הבּית אִרגוּנים עשירים ותקיפים – אִרגוּני בּעלי־בּתים בּערים, ארגוּני בּעלי פּרדסים ונחלאוֹת בּכּפרים – אוּלם לא לשם כּך הם קיימים שיטילוּ חוֹבוֹת מסוּג זה על חבריהם. ארגוּנים אלה חזקים מאד, כּשהם צריכים להישָפט עם העיריה, לזלזל בּמוֹסדוֹת הלאוּמיים, להוֹציא מן הממשלה חוֹק כּנגד משמרוֹת הפּוֹעלים היהוּדים, לתמוֹך בּאִרגוּני מפירי־שביתה, אוּלם כּוֹחם תש מיד כּשהם נתבּעים להטיל על חבריהם עוֹל מצווֹת ישוּביוֹת. לפיכך הם מסתפּקים בּעיקר בּמַתן־עצוֹת. מהם יצאה העצה הגדוֹלה בּשעת המַשבּר של תרפ“ו־תרפ”ז לשחרר את הארץ מפּועלים עברים מיוּתרים, וּמתוֹכם גם נשמעה עתה העצה הרחמנית: סיוּע! מוּבן מאליו, לא מכּיסם, חלילה. יש, בּרוּך השם, קוּפה עשירה לכלל־ישראל, וּמי שהביא את הפּועלים הללוּ לארץ־ישראל חייב לרחם עליהם ולתת להם “קִצבּה”.

וּמאידך, כּלוּם אין בּעל־הבּית נוֹתן? וכי כּל אוֹתן הקוּפּוֹת העשירוֹת של הפּועלים וּ“בתי־בּרֶנֶרים” שלהם הדוֹקרים את העינים, כּלוּם משלהם הם, מִשל הפּוֹעלים? חלילה. הכּסף – כּספּוֹ של בּעל־הבּית. אל תתמהוּ, לפיכך, אם מתוֹך מאמריהם של פּוּבּליציסטים בּוּסתנאיים יתגלה לכם יוֹם אחד שחלקם רב בּקרן חוֹסר־העבוֹדה, למשל, וּבשאר מפעלי עזרה הדדית של הפּוֹעלים. פוּבּליציסטים מפוּרסמים וּבעלי־בּתים הגוּנים, חסידי הבּנין הפּרטי, כּלוּם יעשׂוּ מעשׂה מגוּנה ויתקשטוּ בּקרבּנוֹת וּבתרוּמוֹת של אחרים, וייחסוּ לעצמם גם את תרוּמת־הרש? ואם כּכה הם מכריזים, בּלי בּוֹשת פּנים, חזקה עליהם שהם יוֹדעים עד מה הם תוֹרמים וּמנדבים וּמסייעים. וּלפיכך מתחמץ עליהם לבּם שבּכספּם הם וּברוֹחב־לבּם מוּקמים מפעלים “מעמדיים” וּ“מפלגתיים”, אשר בּמקוֹם לעזוֹר למחוּסר־העבוֹדה הם מוֹציאים את כּספּם ל“משמרוֹת”, לפי מיטב האינפוֹרמַציה האוֹבּיֶקטיבית של כּוֹתבי־היוֹשר המהוּללים.

אוּלם לא רק אִרגוּני התקיפים בּישוּב זכּאים לעמוֹד מן הצד בּשעה שהישוּב צפוּי לפּוֹרענוּיוֹת קשוֹת, אלא אף החוּגים “המתקדמים”. אין אנוּ רוֹאים אצלם שוּם התעוֹררוּת לפעוּלת התגוֹננוּת והצלה, אין אנוּ שוֹמעים מהם שוּם הצעוֹת לפעוּלה של ממש, אין אנו מכּירים אצלם שוּם סימני נטיה להטיל חוֹבוֹת על החוּגים האמידים והמבוּססים בּישוּב למען הָקֵל את מצוּקת החוּגים החלשים, וּלמען הסיר סכּנת פּוֹרענות מעל הישוּב כּוּלוֹ. תחת זאת אנוּ שוֹמעים מהם כּתגוּבה על עניני השעה הקשה, כּי יש להם עקרוֹנוֹת לאוּמיים חשוּבים הפּוֹתרים את כּל השאלוֹת, ואם נקבּל את השקפתם על “סידוּר יחסי־עבוֹדה” והקמת “מוֹעצה כּלכּלית” ניגָאל בּבַת־אחת מחרדה לגוֹרל העבוֹדה העברית וּממצוּקת חוֹסר־העבוֹדה, וכל החוּגים בּישוּב יעשׂוּ את חוֹבתם, וּבלבד שאנחנוּ לא נעכּב. וּפיהם מלא טרוּניה: מי שָׂמך? מה פרצתםּ? מדוּע נטלתם לכם את הגדוּלה ואת האיניציאַטיבה ואת המעמסה הכּבדה אשר איננה לפּי כּוֹחכם?

ואלה אשר כּל צעדיהם נמדדים בּמידוֹת הלאוּמיוּת העליוֹנה, קוֹבלים עלינוּ על אשר אנוּ, שאיננוּ אלא חלק מן הכּלל, מתנשׂאים לבוֹא בּמקוֹם הכּלל וּמבקשים רוַח והצלה בּמאמצים “מעמדיים” וּ“מפלגתיים”.

אכן, עצם הטרוּניה עלינוּ היא מעשׂה פּטריוֹטי, ואם כּזה אוֹ כּזה הוּא הקטרוּג עלינוּ, הרי תמיד יסכּון לחפּוֹת על אפס־רצוֹן ואפס־פּעוּלה והשתמטוּת מקרבּן, תכוּנוֹת טוֹבוֹת אלה בּהן נתבּרכוּ חלקים גדוֹלים ועיקריים של המעמדוֹת הבּעלי־בּתיים בּישוּב.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא מרוֹב טוֹבה ולא מגאוה וּמגוֹדל־לבב אנוּ “מתפּרצים” וּ“מתבּדלים” להעמיס עלינו את הנטל הכּבד. אנוּ אנוּסים לעשׂוֹת כּך. אנוּ חייבים לעשׂוֹת כּך, אם איננוּ רוֹצים להיות כּאחרים, אם איננוּ רוֹצים להידבק בּמכּת־האדישוּת והסתיידוּת־העוֹרקים הרוּחנית העוֹשוֹת שַמות בּחלקים הבּעלי־בּתיים של הישוּב.

למוּדי־נסיוֹן אנחנוּ, נסיוֹן ישוּבי מר. בּמַשבּר תרפ“ו־תרפ”ז בּיקשנוּ להפעיל את הישוּב למפעל ישוּבי כּללי. בּיקשנו לעוֹרר את מַצפּוּנן של השכבוֹת האמידוֹת והמבוּססוֹת בּישוּב. אוֹתה שעה ויתרנוּ על מפעל הצלה “מעמדי”, בּמסגרת כּלל־הפּוֹעלים המאוּרגן, והצענוּ לועד הלאוּמי שיֵצא אל הישוּב, ויקים מוֹסד כּללי בּידי הישוּב וברשוּתוֹ, לשם התגבּרוּת על המַשבּר בּעזרת אַשראי למוֹסדוֹת מוּניציפּליים וישוּביים. הצענוּ להקים את “אוֹצר הישוּב”. אֵילו פּגמים גילו אז חריפי־הפּוּבּליציסטיקה הבּעלי־בּתית בּהצעה מסוּכּנת זוֹ? בּרי היה להם שמתחת להצעה זוֹ הסתתרוּ תאוַת־השלטוֹן ותאוַת־“הבּצע” שלנוּ, וכי מתוֹך אֵילוּ כּונוֹת אחרוֹת אנוּ עלוּלים להציע הצעוֹת מעין אילוּ. והבּיקוֹרת “הישוּבית” הזאת השׂיגה את שלה. בּני־בּריתנוּ בּועד הלאוּמי נבהלוּ. למען הצלחת המפעל הוּצע לאנשינוּ שימסרוּ את הקמת המפעל לידי ציוֹנים כּלליים, בּעלי־בּתים שלמים וּכשרים. אנחנוּ, שויתרנוּ בּאוֹתם הימים על כּל מפעל “מתבּדל”, הסכּמנוּ גם לכך, וּבלבד שתיעשׂה איזוֹ פּעוּלה, וּבלבד שהישוּב יקים מכשיר כּספּי העוֹמד לרשוּתוֹ והעלוּל לסייע בּמשהוּ לחיסוּל המַשבּר. והיוֹדעים אתם מה גוֹרלוֹ של מוֹסד זה, אשר עלה בּמחשבה כּמכשיר כּספּי של הישוּב העוֹמד לוֹ בּשעת הדחק והעלוּל לשמש מקוֹר־כּוֹח לכנסת־ישׂראל המאוּרגנת? אוֹתם החוּגים אשר לכבוֹדם חרדוּ את כּל החרדה הגדוֹלה וטיהרוּ את המוֹסד מהשפּעה של פּוֹעלים וּממרץ וּמסירוּת של פּוֹעלים – אוֹתם החוּגים לא נעוּ ולא זעוּ. והשתתפוּתם הכּספּית בּ“אוֹצר הישוּב” היתה כּהשתתפוּתם בּקרן חוֹסר־העבוֹדה “המעמדית”. והמוֹסד נצטמק. מכּל הפּטריוֹטים, הקוֹבלים מרה על התבּדלוּתנוּ והשתלטוּתנוּ, לא קם לוֹ גוֹאל.

וּבבוֹא עכשיו שוּב שעת־נסיוֹן לישוּב האם נבזבּז שוּב את כּוֹחנוּ לבטלה, ונצא לדפּוֹק בּתריסים המוּגפים, עד שנמצא לנוּ שוֹמע מנוּמנם? האם נשב וניעָגן לכל אלה הדוֹרשים נאה מבּלי שיֵדעוּ לגַלם את דרישוֹתיהם בּמעשׂים של ממש? האם בּזה נצא ידי חוֹבה לחברינו הנמַקים ולמצווֹת הלאוּמיוֹת העילַאיוֹת שנִתן לכּוֹחוֹת המוּסריים המפעמים בציבּוּרנוּ שירָדמוּ וישכּבוּ לבטח עד בּוֹא שעת רצוֹן והסכּמה מצד כּל השׂבעים והשאננים בּישוּב, או מצד אוֹתם הבּלתי־שׂבעים והבּלתי־שאננים אשר אינם מן הישוּב, ולא שוֹרש להם ולא אחיזה בּגוֹרמי הבּנין וּבחבלי הבּנין?

מרה היא ההרגשה שבּענין שהוּא ענין הכּלל אין לך בּני־בּרית בּתוך הכּלל הזה. בּני־בּרית לא לדיבּוּרים בּעלמא, אלא למעשׂים, לקרבּנוֹת, למילוּי חוֹבוֹת. מרה היא ההרגשה שמסביבך שאננוּת וטמטוּם ועקמוּמיוּת־הנפש וציבּוּריוּת בּטלנית חדלת־מעשׂ ורוּחניוּת תלוּשה של מבַלי־עוֹלם. אין אנוּ משחררים שוּם חוּג בּישוּב ממילוּי חוֹבה. תביעתנוּ מוּפנית לכל אחד ואחד. מי שמכּיר בּערך המפעל שאנחנוּ עוֹשים ובנאמנוּת הקרבּנוֹת שאנוּ מטילים על עצמנוּ – יצטרף למפעל ולקרבּנוֹת. וּמי שמוֹצא דרכי פּעוּלה והצלה והבראה טוֹבים משלנוּ – ילך בּהם. אך בּל ישב בּחיבּוּק ידים, בּל יצדיק את נפשוֹ ואת כּיסוֹ בּאמתלאוֹת וּבטרוּניוֹת. אל יבוֹא אחר כּך בּטענוֹת של יחסני־בּני־אפרים לגדעוֹן: “מה הדבר הזה עשׂית לנוּ לבלתי קראוֹת לנוּ כּי הלכת להילחם בּמִדיָן”. אנוּ קוֹראים וקוֹראים בּלי הרף. לא נִתן לשקוֹט. וגם מאת המוֹסדוֹת הלאוּמיים נדרוֹש. אנוּ מעריכים מה שהם עשׂוּ בּאמצעיהם הם. אך נדרוֹש מהם שלא יסתפּקוּ בּכך, אלא יפעילוּ את כּל חוּגי הישוּב ויטילוּ עליהם חוֹבוֹת, ויתבּעוּ מהם לשׂאת חלקם בּאחריוּת לענינים גם בּזמן שהם נעשׂים יגעים.

נדרוֹש וּנחייב – אך לא נמתין ולא נעכּב שוּם פּעוּלה. הדרישה מאת עצמנוּ שנעשׂה מיד וּלאַלתר כּמלוֹא יכלתנוּ, מבּלי לסמוֹך על זוּלתנוּ, היא פּרי נסיוֹן מר, פּרי אכזבוֹת קשוֹת, אך אינה בּאה לשחרר את האחרים. איננוּ משחררים בּתביעתנוּ שוּם אדם בּישוּב.

הפּוֹעל יעשׂה את שלוֹ. הוּא לא ימתין עד שהמצב יהיה ללא נשׂוֹא וּללא מַלט. הוּא יעוֹרר בּקרבּוֹ את עוֹמק ההרגשה המוּסרית החיה בּוֹ ואת המידוֹת החברתיוֹת הטוֹבוֹת הגנוּזוֹת בּוֹ ויגייס את כּל כּוֹח ארגוּנוֹ ויכלתוֹ המעשׂית ויעמיס על עצמוֹ את מכּסימוּם העוֹמס אשר בּכוֹחוֹ לשׂאת. כּוֹח עשׂייתנוּ וּמסירוּתנוּ הוּא שיתבּע.

---

על בּעלי־קמיעוֹת מימין

מאת

ברל כצנלסון

עכשיו כּשאין מוֹסד כּזה, שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל, יהיה להם חלק ואֵמוּן בּו, הרי ימָצאוּ רבּים שישאלוּ את עצמם, בּאיזוֹ צוּרה יוּכלוּ ליתן את עזרתם?

(מ. מדזיני בּ“הארץ”)

ד. רמז טבע בּמוֹעצת ההסתדרוּת מַטבּע: “בּעלי־קמיעוֹת”. הכּוַנה לאלה מתוֹכנו המוֹציאים את הקמיע המוּכן להם מראש על כּל צרה שלא תבוֹא. אתה טוֹען בּכיבּוּש־עבוֹדה, בּצוֹרך־עליה, בּסכּנת־אַבטלה, והם לך: בּאִרגוּן משוּתף, בּמלחמה בּמלחמה, בּמלחמה בּפאשיזם וּבאימת האינטרוֱנציה בּססס"ר.

אך יִטעה מי שיחשוֹב כּי שיטת הריפּוּי בּקמיעוֹת מצוּיה רק אצל אנ“ש. היא נפוֹצה גם אצל אחרים, וּבמידה מיוּחדת אצל כּמה מאנשי “הציוֹנוּת המתקדמת”. וּכשאתה תוֹפש אוֹתם בּדש־בּגדם ורוֹצה מהם עשׂיה פּוּרתא, לשעה, להיוֹם, הרי הם מוֹציאים את הקמיע שלהם וּמסבּירים לך את כּל החסדים השמוּרים לך למחר וּלמחרתים, אילוּ הסכּמת לקדש את הקמיע. אתה ממרר להם את החיים בּפצעים חיים וּבקוֹצר־רוּח: נדחק הפּוֹעל מן המשק החקלאי, התרוֹפפוּת כּלכּלית של הישוּב, אנקת מוּבטלים וּנטוּלי פּרנסה, והעליה מסתכּנת וּמעמדנוּ הפּוֹליטי משתפּל – והם מגישים לך בּרוֹחב־רוּח שיטת־ריפּוּי כּוֹללת: מרוּת לאוּמית עליוֹנה, סידוּר יחסי־עבוֹדה, מוֹעצה כּלכּלית. אתה להם בּ”עזרה מהירה" והם לך בּקמיעוֹת. אתה בּטרדנוּת והם בּניחוּתא. אך תשמע להם והכּל על מקוֹמוֹ יסתדר בּשלוֹם. וכך הם מצילים את נפשם, ואוּלי גם את נפשך.

וּבזכוּתו של אחד הקמיעוֹת הללוּ – הקמיע הקרוּי: “מוֹעצה כּלכּלית” – זכה גם מפעל “פּדיוֹן־עבוֹדה” של ההסתדרוּת שיוּתר נדר השתיקה הנהוּג לגבּיו בּכל שׂדה הפּובּליציסטיקה של עתוֹנוּתנוּ “הכּללית”, וּמר מדזיני יעלה אוֹתוֹ בּפי־עטוֹ (“הזנחה ותוֹצאוֹתיה”, “הארץ”, א' בּאדר).

האם אין הדבר ראוּי לציוּן מה? לפני שבוּעַיִם בּאה מוֹעצת ההסתדרוּת וגללה את תכניתה להטבת המצב. לא הלכה המוֹעצה אחרי הכרזוֹת הוֹמיוֹת, ואף לא הוֹציאה מבּית־גנזיה את התרוּפוֹת הכּוֹללוֹת השמוּרוֹת עמה, כּי אם עשׂתה מעשׂה: הקהילה את קהל חבריה והעמידה עליהם מצווֹת, מצווֹת חמוּרוֹת, ולשאר הציבּוּר אמרה המוֹעצה (אמרה בּעצם עשׂייתה): לא עת שבת בּחיבּוּק־ידים. אַל תתנוּ למפעל־החיים של כּוּלנוּ להתגלגל בּמוֹרד. הצטרפוּ בּכל צוּרה שתבחרוּ למעשׂה ההצלה. ואם אין את לבּכם להצטרף למעשׂנוּ אנוּ, ואם יש אתכם דרך־פּעוּלה אחרת, תכליתית יוֹתר – השמיעוּ ונדעה, אך אַל תשהוּ ואל תפגרוּ, קוּמוּ ועשׂוּ.

מאז ועד היוֹם עברוּ שבוּעיִם ימים. ודברי ההסתדרוּת לחבריה לא יצאוּ לריק. ויוֹם יוֹם מביאים אנשים את תרוּמוֹתיהם למלאכת הבּנין וההצלה, מי מאהבה וּמי מחוֹבה, מי בּשׂמחה של מצווה וּמי בּאנחה על קשי הקרבּן, והאנשים מגלים מוֹפת של מילוּי חוֹבה אזרחית שאין הפּרקטיקה הציוֹנית עשירה בּשכּמוֹתוֹ, ועתוֹן הפּוֹעלים מסַפּר יוֹם יוֹם על אסיפוֹת ועל ישיבוֹת, על התנַדבוּיוֹת כּספּיוֹת ועל מתנדבים לפּעוּלה, על תוֹרמים בּהמוֹן ועל מכַתתים רגליהם ממקוֹם למקוֹם כּדי להתרים.

וּראה זה פּלא: לעתוֹנוּת הציוֹנית “הכּללית” בּארץ אין הדבר הזה נוֹגע! הקוֹרא המסכּן, אשר “דבר” הוּא “לחם־חוּקוֹ”, עלוּל להאמין שעוֹלם־הישוּב אין לוֹ עכשיו אלא דאגה זוֹ ליצירת עבוֹדה ולהקלת מצוּקתם של מחוּסרי־העבוֹדה. לבּי לבּי עליך קוֹרא “דבר”, אשר מאַשריך מַתעים אוֹתך וּמַשעים אוֹתך בּמעשׂי־שוא. העתוֹנוּת הציוֹנית “הכּללית”, שחוֹתמה פּטריוֹטיוּת וּשלימוּת לאוּמית ואהבת־ישׂראל, היא וסוֹפריה וקוֹראיה אינם יוֹדעים על כּל זה מאוּמה. כּל פּוּבליציסטיה וּפיליטוֹניסטיה – על נסוֹגיה וּמתקדמיה – מאוּחדים בּשתיקה יפה וּצנוּעה¹.

ויש ליַשב שתיקה כּללית זוֹ של העתוֹנוּת “הכּללית”: כּי על כּן כּללית היא ואין דרכּה להיטפּל לענין בּלתי־כּללי כּגוֹן זה. לבּה של עתוֹנוּת כּללית נתוּן לעניני כּלל־האוּמה, וּמעשׂה זה שההסתדרוּת עוֹשׂה סוֹף סוֹף איננוּ ענין של הכּלל, אלא ענין של “חלק”, ושל חלק מעמדי דוקא, וּמהוּ כּי העתוֹנוּת הכּללית תתן דעתה עליו?

כּך יאה וכך נאה, אלא שאוֹתוֹ קמיע השמוּר לוֹ למר מדזיני הוּא שגרם לוֹ שיפרוֹץ את גדר השתיקה. וכך הוּא אוֹמר: “עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, סלילת כּבישים וּבנין בּתים בּמשקים וּבּקבוּצוֹת הם ודאי דברים חשוּבים לתקנת המצב בּעבוֹדה – פתרוֹן גמוּר לא רק למחר אלא גם למחרתים אין בּכל זה”. וּמי גבר ציוֹני ויסתפּק בּפחות מפּתרוֹן גמוּר למחרתים?

אוּלם יש חוּגים שלהם דוֹאג הפּוּבּליציסט הציוֹני לא רק למחרתים, כּי אם גם להיוֹם. הוּא יוֹדע כּי סלילת כּבישים וּבנין בּתים “אין בּזה משוּם פּתרוֹן לשאלת מחוּסר־הפּרנסה מן החוּגים האחרים שמספּרם הוֹלך וּמתרבּה”. בּרוּר לוֹ שלא בּנין בּתים וּסלילת כּבישים יביאוּ להם ישוּעה, אלא פּתיחת חנוּיוֹת וּמסעדוֹת נוֹספוֹת. והלא יש לחשוֹש שמפעל־ההסתדרוּת לא יעסוֹק בּכך. לפיכך מגלה מר מדזיני "סוֹד גלוּי, שלא רבּים מאלה העוֹמדים מחוּץ להסתדרוּת יהיוּ מוּכנים להירָתם בּפשטוּת בּעגלתה, לתרוֹם את תרוּמתם למפעל “הפּדיוֹן”.

אני מאמין שמר מדזיני צדק בּהחלט בּפּרוֹגנוֹזה שלוֹ. על כּל פּנים, רבּים מוּכנים היוּ שלא להירתם “בּעגלת־ההסתדרוּת”. וגם שמעתי שציוֹני הגוּן בּעל משׂכּוֹרת הגוּנה בּמוֹסד הגוּן, חבר למפלגתוֹ של מר מדזיני, כּבר אמר: מדוּע אתן לפי דרישת ההסתדרוּת, וּלמטרה שההסתדרוּת מַתוה וּבגוֹדל משוּנה זה שההסתדרוּת קבעה? ציוֹני כּללי אני, תאמר לי מפלגתי מה עלי לעשׂוֹת.

כּסבוּרים אתם שמר מדזיני, כּבא־כּוֹחם של אלה שאינם רוֹצים להירתם “בּפשטוּת” בּעגלת־ההסתדרוּת, יציע להם להירתם בּעגלה אחרת, למשל, “אוֹצר הישוּב”, אוֹ כּניסה כּצד שלישי לחברה המתיסדת על ידי הסוֹכנוּת וקרן חוֹסר־עבוֹדה – ואם לא לשם סלילת כּבישים וּבנין בּתים, הרי לשם עזרה למחוּסרי “פּרנסה” דוקא – חייכם שאתם טוֹעים. למה לטפּל בּקטנוֹת כּאלה בּשעה שאפשר להוֹציא את הקמיע: “אילוּ הייתה קיימת עכשיו מוֹעצה כּלכּלית מבּאי־כּוֹח כּל החוּגים הציבּוּריים והגוֹרמים הכּלכּליים, היתה יכוֹלה למלא תפקיד חשוּב מאד, אוּלי תפקיד מכריע בּענין זה. עכשיו, כּשאין מוֹסד כּזה, שהכּל, הכּל בלי יוֹצא מן הכּלל, יהיה להם חלק ואֵמוּן בּוֹ, הרי ימָצאוּ רבּים שישאלוּ את עצמם בּאיזוֹ צוּרה יוּכלוּ ליתן את עזרתם?” עצם השאלה “בּאיזוֹ צוּרה יוּכלוּ ליתן את עזרתם” נשארת בּתיקוֹ. אוּלם אין זה העיקר. העיקר קמיע קיים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אנשי “הציוֹנוּת המתקדמת” הם, כּידוּע, בּדרך כּלל שוֹחרי־טוֹב ודוֹברי־שלוֹם לכל אדם וּלכל סיעה, אלא שכּמה מהם יש להם נטיה משוּנה, רחמנא ליצלן: לאחר הקוֹנגרסים, שבּהם הם מראשי המחוּתנים וּמזַווגי זיווּגי הקוֹאַליציוֹת, הצרוֹת והרחבוֹת, תוֹקפת אוֹתם, לא עלינוּ, חוּלשת־הדעת והם נוֹפלים לתוֹך עצבוּת וּמתחילים להרהר אחרי הזיווּג וּלגלוֹת בּוֹ כּמה פּגמים.

וגם מר מדזיני בּיגוֹנוֹ מגלה רז וּמזכּיר עווֹן: “בּחלק מסוּים של המחנה הציוֹני לא התיחסוּ לתכנית זוֹ (של המוֹעצה הכּלכּלית) בּהתלהבוּת יתירה”. התלהבוּת יתירה דוקא! למר מדזיני מוּתר להתיחס בּלי כּל התלהבוּת לתכנית של “סלילת כּבישים וּבנין בּתים” רק משוּם שאין בּה פּתרוֹן גמוּר למחרתים. ואחרים חייבים להתיחס בּהתלהבוּת יתירה דוקא לתכנית סתוּמה של מוֹסד־קמיע, שאין אדם יוֹדע מה יהיוּ הרכּבו וסַמכוּתוֹ וכוֹשר־פּעוּלתוֹ וכוֹחוֹ לגבּי “הגוֹרמים הכּלכּליים”.

וּמוּבן מאליו, שכּאן מצא בּעל־דין וּבעל־קמיע מקוֹם לגבּוֹת חוֹב. מדוּע לא הוּקמה עדיין המוֹעצה הכּלכּלית? מפּני שהפּוֹעלים בּאֶכּסקוּטיבה “לא הזדרזוּ”, והאחרים “שכחוּ”, וכוּלם יחד “הזניחוּ”. לכאוֹרה, גם ציוֹני מן השוּרה סתם ולא רק חבר פּעיל של סיעת “המתקדמים”, אשר אנשיה יוֹשבים בּאֶכּסקוּטיבה גם בּלוֹנדוֹן וגם בּירוּשלים, ואשר האיש שעמד בּראש רשימתה נבחר לנשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, יכוֹל היה לדעת בּמה היתה נתוּנה ההנהלה הציוֹנית בּחדשים אלה: מה המצב הכּלכּלי אשר מצאוּ בּארץ חברי האֶכּסקוּטיבה בּשוּבם מלוּצרן, וּמה הדאגוֹת המדיניוֹת אשר אפפו אוֹתם, ואפילוּ אֵילוּ סבכים נתגלוּ בּשעה קשה זוֹ לארץ בּיחסים עם לא־ציוֹנים ועם אנטי־ציוֹנים בּגוֹלה. ואפשר היה, אגב, גם לדעת שבּינתים הסתדרה עבוֹדתה של “הקוֹאַליציה הרחבה”. עבוֹדה שאיננה מסתדרת בּן־לילה, וּבינתים הוּעברה מַחלקת ההסתדרוּת מלוֹנדוֹן לירוּשלים, וּבינתים ניגש ד“ר רוּפּין להקמת המכוֹן לחקר הכּלכּלה, וּבינתים עסקוּ ד”ר וייצמן וחבריו – אמנם בּהצלחה מוּעטה – בּחיפּוּשׂ דרכי שלוֹם בּישוּב, וּבינתים הלא גם בּוּצר מצב האַשראי בּארץ, ועוּבּדה תכנית לתקנת מצב העבוֹדה, והתנהל משׂא־וּמתן עם משלחת סמוּאל, והוֹפיין וקפלן יצאוּ ללוֹנדוֹן לשם הגשמת כּמה תכניוֹת. לכאוֹרה, אין דברים אלה נעלמים מעיני פּוּבּליציסט ציוֹני, אוּלם הוּא בּאחת: הבוּ לי מוֹעצה כּלכּלית, ואם אַיִן – הרי זו­ֹ “סַבּוֹטז’ה מחוּשבת”.

מבקש אני להרגיע את מר מדזיני ולוֹמר לוֹ שגם אלה שאינם מתיחסים “בּהתלהבוּת יתירה” ל“תכנית” המוֹעצה הכּלכּלית, אינם מתכּוונים לשוּם סַבּוטז’ה. ואפשר אַפתיע אוֹתוֹ אם אוֹמר לוֹ שלמוֹעצה הכּלכּלית שהוּא מציע אני מוּכן להתיחס אפילוּ בּהתלהבות יתירה. סיסמאוֹת של מוֹעצה כּלכּלית אני מכּיר עוֹד מועידת לוֹנדוֹן בּ־1920, כּשעלתה בּמחשבה מעין־דיקטטוּרה כּלכּלית מבּחוּץ, ואני מוֹדה שהתיחסתי לסיסמה זוֹ וּלכיוֹצא בּה בּלי כּל התלהבוּת. אוּלם אני מוּכן תמיד להסתכּל לא רק בּקנקן, אלא אף בּמַה שיש בּוֹ. ואם מר מדזיני יש עמוֹ תכנית של מוֹסד אשר יכניס “קצת סדר ושיטתיוּת בּתוֹהוּ ובוֹהוּ של הפּעוּלה הכּלכּלית הנעשׂית בּארץ על ידי גוֹרמים ציבּוּריים ופרטיים”, ו"שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל, יהיה להם חלק ואֵמוּן בּוֹ", לא אסרב להתיחס אליו בּהתלהבוּת יתירה.

כּיצד משׂיגים את המוֹסד המוּסמך האידיאלי הזה, “שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל יהיה להם חלק ואֵמוּן בּוֹ”, מה שלא הוּשג בּאִרגוּן כּנסת־ישׂראל, ולא הוּשׂג בּדרך ההסתדרוּת הציוֹנית, ולא הוּשׂג בּדרך הסוֹכנוּת היהוּדית? אפשר יוֹדעים זאת בּעלי־קמיעוֹת, אלא שמדרכּם של בּעלי־קמיעוֹת שהם מפרסמים את ה“מה”, ואת ה“כּיצד” הם שוֹמרים לעצמם ואינם מגלים אוֹתוֹ לבלתי־צנוּעים.

ואני אינני מפקפּק בּצדקתם של בּעלי־קמיעוֹת: אילוּ הצלחנוּ לאַרגן את כּל העוֹבדים הערביים, העירוֹניים והכּפריים, בּמשק הערבי וּבמשק העברי, ואילוּ היוּ הם תוֹבעים כּוּלם כּאיש אחד שׂכר כּשׂכרוֹ של הפּוֹעל היהוּדי, ואילוּ היוּ הם מקיימים את מצוַת הסוֹלידריוּת המעמדית כּלפּי עצמם וּכלפּי העוֹבד העברי המאוּרגן ואף כּלפּי אֶחָיו ואחיוֹתיו של העוֹבד העברי המאוּרגן הנמצאים עדיין בּגוֹלה, ואילוּ היוּ הם מתוֹך נאמנוּת זוֹ לעבוֹדה המאוּרגנת וכיבּוּשיה עוֹמדים כּחוֹמה מוּל כּל עבוֹדה בּלתי־מאוּרגנת הפּוֹרצת מחוֹרן וּמעֵבר־הירדן וּממצרים וּמסיני וּמחיג’אז – הרי שהיינו מוּבטחים בּתכלית הבּטיחוּת בּעבוֹדה עברית על טהרת האחוה הבּין־לאוּמית ולא היינוּ נזקקים כּלל וּכלל לכל התלאוֹת של כּיבּוּש־העבוֹדה. וכן אילוּ היינוּ מצליחים למנוֹע, לפחוֹת, את מלחמת איטליה־חבּש, ואילוּ היינוּ עוֹשים שלוֹם בּין ססס"ר וּבין הציוֹנוּת וּמביאים בּלב השלטוֹן הסוֹביטי את ההכּרה שהשׂפה העברית איננה שׂפת־הקוֹנטר־רבוֹלוּציה ושהציוֹנים אינם מתכּוונים לאינטרוֶנציה, ואילוּ היינו מצליחים להכּוֹת בּכל העוֹלם את הפאשיזם עד חרמה – מוּבטח לנוּ שהיינוּ מיטיבים לעשׂוֹת ונגאלים מכּמה וכמה פּוֹרענוּיוֹת.

ואוֹתוֹ דבר גם עם קמיעוֹתיהם של המתקדמים: "אילוּ היתה קיימת מוֹעצה כּלכּלית מבּאי־כּוֹח כּל החוּגים הציבּוּריים והגוֹרמים הכּלכּליים" היכוֹלה להכניס “סדר ושיטתיוּת בּתוֹהוּ ובוֹהוּ של הפעולה הכּלכּלית, – – ו”שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל יהיה להם חלק ואֵמון בּה", ודאי שהיינו מצליחים מיד למצוֹא פּתרוֹן גמוּר גם לשאלת המוּבטלים וגם לשאלת מחוּסרי־הפּרנסה. רק שאלה אחת קטנה נשארה ללא “פּתרוֹן גמוּר”: כּיצד עוֹשׂים זאת? היוֹדעים, הגידוּ: ואשר לא יגיד – ונשׂא עווֹנוֹ.

יהוּדים מספּרים: מעשׂה בּרבּה של עיירה, שהיה דוֹאג לפרנסתם של בּני־עניים. היה מחַזר בּמטפּחתו האדוּמה על פּני בּתי־המלוֹן וּמטריד לאוֹרחים הגוּנים. פּעם אחת דפק על פּתחוֹ של אוֹרח עשיר, מן “החדשים”, וּבמקוֹם תרוּמה קיבּל סטירת־לחי. אוֹמרים עליו על אוֹתוֹ רב שלא נשׂא את רגליו ויברח, אלא פּנה אל הסוֹטר ואמר: את הסטירה, ר' יהוּדי, נתת לי, וּמה תתן לעניים שלי?

את הסטירה־של־מצוה על חטאים שחטאנוּ בּקוֹנגרס וּלאחר הקוֹנגרס נתת לנוּ, מר מדזיני. אוּלם מה אתה נוֹתן למחוּסרי־העבוֹדה ולמחוּסרי־הפּרנסה?

אדר תרצ"ו.

---

זאב אוֹרבּךְ

מאת

ברל כצנלסון

בּמקוֹם לבוֹא אליכם ליוֹם־שׂמחה, ליוֹם־בּנין, אני בּא אליכם לשעת־אֵבל. חלקי בּאבל זה שוֹנה משלכם. לכם היה חבר, מדריך, שליח, אחד מכּם. מה היה זאב בּשבילי? שלא להשתמש בּמלים שקשה לי לאָמרם, אוֹמַר רק: חבר צעיר. מה פּירוּש חבר צעיר? חבר שאתה מקוה לראוֹת בּוֹ את המשך התנוּעה. תנוּעתנוּ, אף על פּי שימי שנוֹת חייה אינם אלא כּשלוֹשים, כּבר ראתה דוֹרוֹת אחדים, וּבכל דוֹר ודוֹר העוֹלה בּתנוּעה אנוּ מבקשים לראוֹת את פּני הדוֹר היוֹרש, את הידים הנאמנוֹת העתידוֹת לקבּל את מוֹרשת התנוּעה. איני מתכּוון בּמלה המשך לקיוּם מצווֹת בּלבד. מתכּוון אני לנאמנוּת הנפשית וּלכוֹח החידוּש כּאחד. מתכּוון אני לאנשים אשר הערכים שנוֹצרוּ בּלבּוֹת דוֹר ראשוֹן לתנוּעה יחיוּ בּהם, ושמתוֹך כּך יהיה בּהם גם הכּוֹח והעוֹז לטווֹת הלאה את החוּט. אלה הם בּשבילנוּ “פּני הדוֹר”.

וגוֹרל מר הוּא לנוּ, לחברים קשישים, לראוֹת בּאבדן חבר צעיר, אשר עצם מציאוּתוֹ היה בּה כּדי להבטיח לנוּ כּי לא לשוא חיינוּ. כּזאת היתה בּשבילי אבידת אהרן שֶר, שנלקח מאתנוּ כּבן עשׂרים וּמשהוּ. גוֹרל קשה רדף את העליוֹת האחרוֹנוֹת. כּמה מטוֹבי חבריהן נשדדוּ מהן. זוֹכר אני: נכנס אלי פעם לחדר ה“קוּנטרס” חלוּץ חדש, מצעירי ה“התאחדוּת”, בּן־אוּמן, שהגיע לארץ דרך רוֹמניה. לאחר שׂיחה קצרה אמרתי לעצמי: זהוּ האיש. העיר הארץ־ישׂראלית של אז הציעה לוֹ כּמה אפשרוּיוֹת של עסקנוּת ציבּוּרית, אוּלם הוּא ראה את דרכּוֹ– למוֹשבה, לגליל. לא עברוּ ימים רבּים וּמיבנאל הגיעה אלי שמוּעה: הבּחוּר מת. ואוּלי רק חבריו הקרוֹבים ידעוּ מה אבד לנו במוֹתוֹ. וכן היה סיוֹמה שֶנקמַן מן הקיבּוּץ הלַטבי, וכן פּוּנדיק מ“שחריה”, וכן אַלפרד שכּבר נזכּר פּה. לפני כּשנה חקרתי חברים שבּאו מפּוֹלין על טיב הכּוֹחוֹת הנפשיים האצוּרים בּעליה האחרוֹנה. ואז סוּפּר לי על חבר אחד, בּעל־השׂכּלה וּבעל־מידוֹת, אשר חבריו ראוּ בוֹ את איש־העתיד בּתנוּעתנוּ. וּלאחר זמן קצר בּאה הידיעה: נהרג בּעבוֹדתו בּ“שמן”.

בּכל המקרים האלה עגמה הנפש להכּרה המרה: נגדע עץ מעצי התקוה. אריכוּת־ימים אינה דבר של מה־בּכך. זוֹהי זכוּת שצריך לחתוֹר אליה. היצירה צריכה לאריכוּת־ימים. חיי הנפש טעוּנים הצטללוּת. הכּוֹחוֹת צריכים לגמוֹל. מתוֹך חיי עשׂיה כּוֹבש לוֹ אדם את הבּטחוֹן הדרוּש לגילוּי מלא של הכּוֹחוֹת. בּרנר נגזל מאתנוּ בּן ארבּעים. מה היה מצב ספרוּתנוּ אילוּ היה בּרנר חי ויוֹצר בּינינוּ? מה היה מצב ספרוּתנוּ אילוּ היה מנדלי הוֹלך מן העוֹלם בּן ארבּעים?

לא הכּרתי את זאב כּמוֹכם, מתוֹך חיי שיתוּף יוֹם יוֹם. אך סבוּר אני שידעתיו. בּפגישתנוּ הראשוֹנה, בּבּרלין, רכש את אמוּני. ראיתי אז הרבּה צעירים, בּני תנוּעתנוּ בּגרמניה. לא רבּים מהם אני מוֹצא עכשיו פּה בּתוֹכנוּ. הימים היוּ ימי מבוּכה, ורבּים היוּ קרבּנוֹתיה. איני יוֹדע אם זאב אוֹרבּך היה חפשי מן המבוּכה, אוּלם הוּא לא היה מן המשתעשעים בּמבוּכה, מן הנכנעים בּפניה בּרצוֹן. היה בּוֹ חזק יסוֹד הנאמנוּת, וּבכוֹחה חתר אל התוֹך. ואפשר היה לראוֹת בּוֹ גם אז את האיש אשר לא יפּוֹל בּשבי הקליפּוֹת. בּאוֹתה פּגישה ראשוֹנה, השמוּרה בּזכרוֹני, היתה בּידוֹ מתנה לחבר – ספר־תמוּנוֹת: מַסכוֹת־מות. פּני אדם בּמוֹתם. ספר התמוּנוֹת הקטן הזה בּיד הצעיר הגבוֹה והרזה הִשיב עלי רוּח־חרדוֹת. והנה בּא הפּתרוֹן.

מאז נפגשנוּ כּמה פּעמים. וכל פּגישה הגבּירה בּי את האֵמוּן ואת האהבה לצעיר יהוּדי זה, אשר כּל חזוּתוֹ אמרה: מבּני־בּניו של אברהם אבינוּ. חזוּת יהוּדית קדמוֹנית, אשר הגָלוּיוֹת והטמיעה לא טישטשוּ אוֹתה, לא איש־קליפּה ולא איש־פּוֹזה. המחיצוֹת המַפרידוֹת, כּרגיל בּחיינוּ: מחיצוֹת של שבטים, של שׂפוֹת, של מוֹלדוֹת, לא שלטוּ בּוֹ. הוּא היה איש־השוֹרש.

בּלוּצרן ראיתיו לאחרוֹנה. שׂיחתנוּ שם נפסקה בּאמצע, היינוּ צריכים לשוּב וּלהמשיך. וההמשך איננוּ.

ניסן תרצ"ו.

---

ערעוּרים על המצב הקיים

מאת

ברל כצנלסון

להזכּיר: השנה מלאוּ כ"ה שנים לקבוּצת דגניה. גם לשביתת כּנרת, ששימשה דרך אגב גוֹרם מלַכּד בּציבּוּר הפּוֹעלים. וגם לאסיפה המיסדת של פּוֹעלי הגליל בּאוּם־ג’וּני (פּסח תרע"א) שהצמיחה את ההסתדרוּת החקלאית, גרעין ראשוֹן לאיחוּד פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. ליוֹם חגה של דגניה הוּשמעה התביעה לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. ג' בּאי־כּוֹח הזרמים הקיבּוּציים שהביאוּ את בּרכוֹתיהם לדגניה דיבּרוּ אך טוֹב בּענין האיחוּד. בּנַענה, בּכּינוּס, דיבּרוּ “זקנים” וּצעירים רתת. ההמשך לא בּא. עוֹד לא בּא.

בּקצת מקוֹמוֹת הוֹעלה ענין האיחוּד על סדר היוֹם ונשמעוּ הרצאוֹת וּויכּוּחים. אף לי נזדמן, אגב סיבּוּבי בּמקוֹמוֹת, לשׂוֹחח עם חברים. נמלכתי והעליתי על הכּתב כּמה דברים שאמרתי בּנַענה, בּגשר, בּאַיֶלת־השחר, בּכפר־גלעדי וּברעננה. אין אלה דברי סיכּוּם, אלא אקדמוֹת לבירוּר.

א

לכבוֹדה של דגניה הבּכירה וּבזכוּתה של נָענה הצעירה נכנסוּ תחת פּיסת־שמים מעוּננת חברים מקיבּוּצים וּמגוּשים שוֹנים, לא לחגיגה בלבד, אלא גם לשׂיחה שיש בּה משוּם חשבּוֹן־הנפש. רשאים אנוּ לשׂמוֹח על שכּבר אין בּידינוּ להקהיל למקוֹם אחד את כּל חברי המפעלים ההתישבוּתיים שלנוּ, אנשי הקבוּצוֹת והמוֹשבים והקיבּוּצים, כּמוֹ שיכוֹלנוּ לעשׂוֹת זאת בּימים קדמוֹנים. אך אילוּ יכוֹלנוּ להתכּנס כּוּלנוּ למקוֹם אחד אפשר היינוּ זוֹכים לא רק לשעה של בּירוּרים מבהירים, אלא אף לרגע של הכרעה מטהרת.

חבל שמכּל חברי דגניה לא קם עדיין אדם אשר יספּר לנוּ את דברי ימי דגניה כּהוָיתם. החסרת תהילוֹת ותשבּחוֹת דגניה? אך מן הראוּי שנדע כּוּלנוּ כּיצד גָדלה דגניה, כּיצד צמחה דגניה. ולא רק כּיצד גדל והתפּתח המשק, לכך יש מספּרים ודיאַגרמוֹת, אלא גם כּיצד גדל הקוֹמץ האנוֹשי הזה, ולא רק בּמספּרים. כּיצד היתה הקבוּצה הקטנה למַה שהיא היוֹם. המשאלוֹת המעוּרפּלוֹת – כּיצד קרמוּ עוֹר וּבשׂר. ודרך איזה חיבּוּטים וּתנוּדוֹת הגיעוּ למה שנראה טבעי וּמוּצק וּבר־קיימא בּחברה הקבוּצתית של היוֹם. כּמה וכמה פּרטים מחיי דגניה, מאמציה וּמַשבּריה וקוֹרוֹתיה. הם קלַסיים. העברית קוֹראת לכך: ראשוֹנים. ועל אלה נאמר: מעשׂי אבוֹת סימן לבנים. בּמעשׂי ראשוֹנים מקוּפּלים רמזים וּסמלים. ואילוּ ידענוּ אוֹתם לאמיתם היינוּ לוֹמדים מהם הרבּה גם לגבּי השאלוֹת המַטרידוֹת אוֹתנוּ עכשיו, בּשלבּים החדשים של המפעל השיתוּפי.

ב

חבר אחד, ממברכי דגניה, אמר: “דגניה לא זזה”. אמר זאת בּזחיחוּת־הדעת. ודאי התכּוון לשבח. שמעתי והירהרתי: דגניה לא תכּיר טוֹבה על קוֹמפּלימנט שכּזה. וההיסטוֹריה של דגניה לא תוֹדה בּוֹ. דגניה “זזה”. זזה כּמה וכמה זיזוֹת, כּפעם בּפעם. ואוֹי ואבוֹי היה לדגניה – ולנוּ לכוּלנוּ – לוּלא “זזה”. בּדגניה גוּפה היוּ אנשים אשר היוּ מזיזים אוֹתה. יוֹסף בּוּסל היה מזיז מבּפנים, וא.ד. גוֹרדוֹן היה מזיז גם בּזמן שהיה בּתוֹכה וגם בּזמן שהיה מחוּצה לה. והזיזוּ לא רק אנשים מבּפנים, אלא אף כּוֹחוֹת מבּחוּץ. תנוּעת הפּוֹעלים בּכללה, המפעל הישוּבי בּצמיחתוֹ, העליה, מפלגוֹת העבוֹדה ואף קבוּצוֹת־אחיוֹת, והקיבּוּצים הארציים (גם בּשעה שעוֹררוּ התנגדוּת) – כּל אלה הרחיבוּ את אפקיה. כּל אלה הצעידוּ. וּמאוֹתה דגניה הקטנה של אז – אשר עדין פּסחה על הסעיפּים בּין “חשבוֹן פּרטי” לבּין “קוֹמוּנה”, אשר עדיין לא ידעה כּיצד משתפים את האשה בּעבוֹדה, אשר התלבּטה בּין מטבּח פּרטי לחדר־אוֹכל כּללי, וּבין טיפּוּל נבדל בּילדים ל“טיפּוּל משוּתף” – ועד דגניה של היוֹם קיימת סדרה של “זיזוֹת” גדוֹלוֹת, גדוֹלוֹת וחשוּבוֹת.

וה“זיזוֹת” של דגניה היו לא רק בּשטח ההתפּתחוּת הפּנימית של הקבוּצה. הן היוּ גם בּכמה וכמה שטחים אחרים, חשוּבים מאד. וקוֹדם כּל לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים בּכלל. דוקא לדגניה עלוּ כּמה קנינים של ההכּרה הציבּוּרית בּקוֹשי רב, אוּלי בּיתר קוֹשי מאשר לאחרים. לא בּקפיצת־הדרך הגיעה לידי ההכּרה הבּרוּרה ששתי מפלגוֹת הפּוֹעלים חייבוֹת להתאחד. וגם בּחיים הבּין־קבוּצתיים מגיעה דגניה למה שהיא מגיעה – כּדרך שהגיעה בּדברי תנחוּם ¹– לא בּדרך קצרה.

עוד לפני שנים מוּעטוֹת היתה דגניה מן המעמיקוֹת לחוּש בּחיי הקבוּצה מבּפנים, אך לא מעמיקה לראוֹת בּהערכת קשרי הקבוּצה עם חברוֹתיה, בּהערכת אפשרוּיוֹת היצירה הגנוּזוֹת בּקשרים אלה, וּבהערכה ההכרח הפּנימי שיש בּכך לקבוּצה. ורק לאחר אבידוֹת מרוּבּוֹת – לַאו דוקא בּדגניה גוּפה, אלא בּכל רוֹחב השׂדה של היצירה הקבוּצתית – הגיעה דגנה לכך שכּמה דברים שנראוּ לה קוֹדם פסוּלים בּתכלית נעשׂוּ עכשיו חשוּבים בּעיניה בּיוֹתר. מה רבּה הדרך מדגניה זוֹ שראתה את הקבוּצה – כּל קבוּצה לעצמה – כּחטיבה נפרדת ובוֹדדת השוֹמרת מכּל משמר על סוּברניוּתה מפּני חשש־התערבוּת של קבוּצוֹת־אחיוֹת, מדגניה זו­ֹ ששנים רבּוֹת היתה מקיימת את חֶבר־הקבוּצוֹת כּפדרציה רוֹפפת לשם קשרי־שׂיחה וּויכּוּחים וּללא פּעוּלה יוֹצרת וּמחייבת – ועד דגניה של עכשיו, הטוֹרחת בּמיזוּג חבר־הקבוּצוֹת עם גוֹרדוֹניה לגוּש אחיד, שוֹלט בּחיי קבוּצוֹתיו וּמכַוון את הרכּבם ואת מיזוּגם, וּמצַווה על “מילוּאים” מן הגוֹלה לארץ, וּמטיל עליהם תפקידים, כּשם שעוֹשים וּמכוונים שאר הגוּשים הקיבּוּציים. וּמאוֹתם הימים שהיו מנַפּים בּכברה כּל מוּעמד־יחיד לחברוּת בּקבוּצה לאחר שעבד בּה כּמה זמן, וכּל אישוּר יחיד היה מַסעיר את חיי הקבוּצה ואת

אסיפוֹתיה הכּלליוֹת, ועד הימים שדגניה ושכּמוֹתה מקבּלות בּבת־אחת לפי המלצת מזכּירוּת־החֶבר – קבוּצת־מילוּאים מן הגוֹלה, יֶשנה ודאי זיזה לא קטנה. זכוּת היא הזיזה ולא גנאי.

מבּחינת הזיזה אין דגניה, כּמוּבן, אלא משל. כּוּלנוּ זזנוּ, הוּזזנוּ והזזנוּ. ויש שבּאו להזיז ונמצאוּ מוּזזים.

וגם עכשיו הגענוּ לנקוּדה, שאין אנוּ רשאים להישאר בּה, מבּלי לזוּז הימנה. ואמנם, בּכינוּס־נענה בּקעוּ קוֹלוֹת, זקנים וּצעירים, הקוֹראים זה לזה: עלינו לזוּז! – לקראת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית.

ג

מפּי כּמה נואמים – בּדגניה וּבנַענה – נישׂא שם האיחוּד. ורמז² ותנחוּם הגדילוּ. רמז דרש לגרש מתוֹכנוּ את דיבּוּק ה“פּירוּדיוּת”. הוּא רוֹאה את מעשׂה־האיחוּד כּחוּט־השׂערה ואוֹמר: “פּשוּט: להתאחד”. תנחוּם השמיע זעקה גדוֹלה וּמרה על פּגימוּתה של אחדוּתנוּ. אף הוּא מבקש להכריז מן הגבעה כּי הגיע הזמן “ויקוּם הדבר!”.

אף אני לא הייתי רוֹצה למנוֹע מעצמי דברי צרי וּמַרפּא אלה, אף מה אעשׂה ואני רוֹאה את האיחוּד הזה כּהר גבוֹה ותלוּל. מכּל האיחוּדים הרבּים אשר בּיצענוּ שלבּים שלבּים – השנה, בּפסח תרצ“ו, כּבר נמנה כ”ה שנים מעת התחלנוּ בּאיחוּד: הכּינוּס של פּוֹעלי הגליל בּאוּם־ג’וּני, שהניח את היסוֹד להסתדרוּת החקלאית – נראה לי איחוּד זה, שאנו מדבּרים בּוֹ, הקשה בּיוֹתר. וּמי יוֹדע אם ציבּוּרנוּ, על גוּשיו השוֹנים, יתאזר לקראת איחוּד זה בּטרם נשתה־נמצה את קוּבּעת כּוֹס הפּירוּדיוּת עד תוּמה.

ד

בּשעה שבּיצענוּ את איחוּד “הפּוֹעל הצעיר” ו“אחדוּת־העבוֹדה” האמַנוּ בּתוֹם־לבנוּ כּי עשׂינוּ מעשׂה של קיימא, אשר כ"ה שנוֹת תנוּעת העבוֹדה ציפּוּ לוֹ. ידענוּ כּי עוֹד לא כּל מי שצריך היה להיוֹת אתנוּ בּא אלינוּ, ידענוּ כּי בּמחנה החלוּצי קיים עוֹד פּלג אחד – “השוֹמר הצעיר” – אשר טרם מצא את דרכּוֹ לאיחוּד. אך האמַנוּ כּי בּפנים מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל נכנסנוּ לעוֹלם שכּוּלוֹ אחדוּת חלוּצית. האמַנוּ כּי מעכשיו ניצלנוּ מחשבּוֹנוֹת של גוּפים וּמהתנַצחוּיוֹת בּגלל החשבּוֹנוֹת האלה, נפטרנוּ מעקמוּמיוּת־הפּירוּדים, וּפניוֹת צדדיוֹת לא תהיינה להן שליטה עלינוּ. מעכשיו נדוּן בּכל שאלה לגוּפה, חפשים מכּוָנוֹת זרוֹת, מחשדוֹת וּמחששוֹת. מעכשיו הננוּ מחנה אחד, אשר יתָכנוּ בּוֹ חילוּקי־דעוֹת, אך לא ניגוּדי אינטרסים והנה נתבּדתה אמוּנתנוּ. שגיאה אחת ששגינוּ חיבּלה את מעשׂינוּ.

רמז הזהיר מפּני תחבּוּלוֹת השׂטן. אצא בּעקבוֹתיו ואזכּיר את המעשׂיה בּר' יוֹסי די־לה־ריינה. הוּא רצה לגאוֹל את העוֹלם. הוּא כּבר לקח שבי את הס“ם. כּבל אוֹתוֹ בּשלשלאוֹת. הרעיב אוֹתוֹ והתיש כּוֹחוֹ. עוד מעט־קל, והעוֹלם היה נגאַל. הערים הס”ם וּביקש רחמים: קמצוּץ טבּק יִנתן לוֹ. ריחם עליו די־לה־ריינה ונתן. אך הריח הס"ם את ריח הטבּק, נתחזק וקרע את אזיקיו והחזיר את שלטוֹנוֹ בּעוֹלם. כּך אירע גם לנוּ. כּבלנוּ את השׂטן המפריד. אבל טעינוּ טעוּת קטנה: השארנוּ לוֹ סדק כּדי אחיזה, לא הבינוֹנוּ כּי אם אנוּ מסתפּקים בּאיחוּד מפלגוֹת בּלבד וּמשאירים את המפעל הקיבּוּצי בּפירוּדיו, הרינוּ נוֹתנים קטוֹרת בּאפּוֹ של השׂטן, וּמריח הפּירוּד יפריח וילך ויהרוֹס עד היסוֹד את אַחדוּת תנוּעתנוּ כּוּלה.

ה

למנוֹע טעוּת: הקוּבלנה על פּיצוּלוֹ של המפעל הקבוּצתי אין מַשמעה קוּבלנה על שמרצנוּ הישוּבי־חלוּצי איננוּ לוֹבש בּכּל ומכּל צורה אחת ואחידה.

אין להבּיט בּעין רעה על מציאוּתן של צוּרוֹת חברתיוֹת־משקיוֹת שוֹנוֹת בּפעוּלתנוּ ההתישבוּתית. אדרבּא, בּבוֹאנו לעצב צוּרוֹת להתישבוּת העוֹבדת לא קיבּלנוּ שוּם הלכה למשה מסינַי, ואף לא מֵהַר אחר. וגם לאחר עשׂרים וחמש שנוֹת ישוּב עוֹבד עדיין לא נחתמה משנתנוּ הישוּבית. עוֹד יש ויש לחפּשׂ וּלחדש. וגם מי שבּוֹטח בּאמיתוֹ וּבצוּרת־החברה שאָחז בּה, שהיא כּוּלה בּתכלית השלימוּת, אַל יזלזל בּצוּרת־החברה של חברוֹ, ואפילוּ הוּא דוֹחה אוֹתה להלכה. צוּרת־חברה אינה סכֵימה בּלבד. היא סוֹפגת לתוֹכה את לשד אנשיה. ורק בּכוֹח לשד זה היא מקבּלת את מלוֹא ערכּה. וּלפיכך ימצא כּל מתבּוֹנן בּעל־נפש בּכל אחת מן הצוּרוֹת הקיימוֹת אצלנוּ תכוּנת־מה, תוֹספת־מה, הטעמת־מה, גיווּן־מה, הראוּיים להיאַצר בּאוֹצרה הכּללי של התנוּעה.

הצוֹרך לגלוֹת וּלמַצוֹת את כּל כּוֹחוֹת החלוּציוּת הגנוּזים בּמחנוֹתינוּ מחייב להקשיב קשב רב לנטיוֹת המפעמוֹת בּהם, לתכנים הגלוּמים בּהם ואף לאלה שהם עוֹדם בּבחינת מבקשים את גילוּמם. ואין להכניס את צוּרוֹת חיינוּ המשקיים והחברתיים למיטה אחת. כּזאת תיהפך למיטת־סדוֹם. יתר על כּן, אין לראוֹת את מספר הצוּרוֹת שנתקבּל ונתקדש אצלנוּ כּ“תם ונשלם”. היוּ ימים וידענוּ בּתנוּעתנוּ רק את הקבוּצה והמוֹשב. והנה הקבוּצה הראשוֹנית הסתעפה לכמה בּנוֹת־מין. מי שמאזין לתסיסוֹת צעירוֹת ורכּוֹת בּתוֹך ציבּוּרנוּ יכּיר שלא מן הנמנע הוּא הדבר כּי עם צמיחת תנוּעתנוּ והסתעפוּת מפעלנוּ יפרצוּ בּקרבּנוּ גם ניוּאַנסים חברתיים־משקיים חדשים.

אין אני קוֹבל איפוֹא על עצם מציאוּתם של גירסוֹת שוֹנוֹת בּמחשבה הישוּבית שלנוּ ועל מציאוּתם של טיפוּסי־בּנין שוֹנים, משקיים וחברתיים. על מה אני קוֹבל? על החַיץ הגבוֹה שאנוּ מקימים בּין העוֹבּרים השוֹנים של חברת העבוֹדה לעתיד לבוֹא. שׂדנוּ הישוּבי זרוּע לא רק טיפּוּסי בּנין חברתי, אלא הוּא סדוּר גוּשים גוּשים. והגוּשים מוּקפים חוֹמוֹת, וּבין הגוּשים – בּקיעים עמוּקים. כּך הוּא בּין הגוּשים הקיבּוּציים לבין הגוּש המוֹשבי, וכך הוּא בּין הגוּשים הקיבּוּציים בּיניהם לבין עצמם. פּעמים לא תבחין בּהם שבּני תנוּעה אחת אלה, אחים בּאידיאָה אחת, חברים למפעל אחד, וכוּלם כּאחד משמשים מטרה אחת לחִצי כּל אוֹיב. כּאילוּ מחנוֹת־יריבים שאין אחד מהם נבנה אלא מדחיקת חברוֹ. וּדחיקה זוֹ בּוֹלעת כּוֹחוֹת מרוּבּים, כּוֹחוֹת החסרים לנוּ לבנין התא החברתי וּלבנין הכּלל ההסתדרוּתי. ועל דחיקה זוֹ מתחנכים דוֹרוֹת של עוֹלים. והיא הקוֹבעת יחסים ורמת יחסים בּציבּוּר הפּוֹעלים. יש להוֹסיף: והיא הקוֹבעת את נפש ההסתדרוּת, וּגם את נפש המפלגה המאַחדת את רוּבּם של הגוּשים.

ו

בּשעה זו אנוּ עוֹמדים בּפרשת בּירוּרים מסביב לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. רוֹאה אני את האיחוּד לא רק כּענין פּנימי של הקבוּצוֹת והקיבּוּצים, על גוּשיהם, אלא כּענין כּללי הנוֹגע נגיעה עמוּקה לתנוּעה כּוּלה. וּמבּחינת התנוּעה כּוּלה אין האיחוּד הזה אלא חלק מן השאלה הגדוֹלה על תיקוּן היחסים הפּנימיים בּין החטיבוֹת החלוּציוֹת העיקריוֹת שבּהסתדרוּת. אני מתכּוון בּראש וראשוֹנה למצב הבּלתי־בּריא שבּיחסים בּין הגוּשים הקיבּוּציים והגוּש המוֹשבי. אינני יכוֹל להרחיב פּה את הדיבּוּר בּנוֹשא זה, ואוֹמַר בּקצרה: רוֹאה אני מצב זה כּפוּרענוּת קשה, ועם זה כּפוּרענוּת־חינם, אשר אין לה כּל יסוֹד חיוּני בּצרכיו האמיתיים של הישוּב העוֹבד לזרמיו. ולא צד אחד מפסיד ונפסד בּגלל פּוֹרענוּת זוֹ, אלא כּל הצדדים כּוּלם: אנשי המוֹשבים ואנשי הקבוּצוֹת והקיבּוּצים, ועל הכּל – ההסתדרוּת והמפלגה המאוּחדת.

המלחמה והתַּחרוּת בּין צוּרוֹת החיים של הישוּב העוֹבד לא היתה מוּצדקת מעוֹלם. אך אפשר להבין להיאָבקוּת הרעיוֹנית של יוֹצרי הצוּרוֹת וחסידיהן בּטרם ניתנה להם ההזדמנוּת לגַלם בּעליל את תכניוֹתיהם הישוּביוֹת. אז עוֹד יכלוּ אנשים להאמין כּי בּהתנַצחוּת צפוּן הנצחוֹן. אוּלם לאחר ט"ו שנים של מעשׂה, לאחר הישׂגים גדוֹלים – ועם זה בּלתי־מספּיקים – בּכל הצוּרוֹת, וּלאחר שהנבוּאוֹת הרעוֹת של כּל צד לגבּי משנהוּ נתבּדוּ, וראשי המתנַצחים נאלצוּ להוֹדוֹת בּהישׂגיהם וּבזכוּיוֹתיהם של פּליגיהם – מה טעם לאוֹתה אוירה העוֹכרת עלינוּ את עוֹלמנוּ?

יש שיגרה “מלחמתית” שאנשים הדבוּקים בּה אינם יכוֹלים להשתחרר ממנה, בּחינת “אין חבוּש מַתּיר עצמוֹ מבית האסוּרים”. מי יתיר?

ז

אין חלקי עם הרוֹטנים כּי “טוֹבים היוּ הימים הראשוֹנים מן האחרוֹנים”. כּאז כּן עתה שוֹמר עלינו גוֹרלנוּ מימים “אין חפץ בּהם”. וּמי שרוֹאה וּמכּיר את הגידוּל וההתבּצרוּת וההתפּשטוּת של מפעלנו הקיבּוּצי ואת התגבּרוּתוֹ על כּמה וכמה אַבני־נגף שבּהן נוּקש בּשנוֹתיו הראשוֹנוֹת – ודאי שלא יהא נוֹטה לזלזל בּהישׂגי השנים האחרוֹנוֹת. ונהיה מחזיקים טוֹבה לכל אלה שהנחילוּ למפעלנוּ הישוּבי־חברתי את הישׂגיו הגדוֹלים. אבל ההוֹדיה בּהישׂגים אינה פּוֹטרת אוֹתנוּ מראִיית קוים נלוֹזים ואפילוּ כּשהם רקוּמים בּמסכת שחיוּבה מרוּבּה.

יצוּין לחוֹבתן של הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת שלא הבינוּ את ערך השיתוּף בין הקבוּצוֹת והסתפּקוּ בּאַחוה שאין עמה חוֹבוֹת. מעטים בּיקשוּ להרחיב את עקרוֹן העזרה ההדדית והיחסים הקבוּצתיים גם על שׂדה היחסים שבּין קבוּצה לחברתה – אוּלם הדברים היוּ מעוּרפּלים וגם מַפחידים, והנתבּעים היוּ נפחדים. כּמה קבוּצוֹת ותיקוֹת חששוּ לעצם השיתוּף הבּין־קבוּצתי וראוּ בּוֹ סכּנה למשק וּלעצמאוּת הקבוּצה. שנים רבּוֹת המשיכוּ בּמצב זה, שכּל קבוּצה היא כּוֹכב לעצמוֹ, השוֹמר על המרחק בּינוֹ לבין חבריו, וגרמוּ בּזה לעצמן וגם לרעיוֹן הקבוּצה דלדוּל וחוּלשה.

הגוּשים הקיבּוּציים בּימינוּ מוֹפת חוֹתך הם לכּוֹח הגנוּז בּשיתוּף הבּין־קבוּצתי. הם הוֹציאוּ את הקבוּצה מגַלמוּדיוּתה הנפשית וּמבּדלוּתה המעשׂית. הוּשׂג משהוּ בּשטח העזרה ההדדית והשיתוּף הישוּבי. נעשׂוּ דברים חשוּבים בּהדרכת קבוּצוֹת צעירוֹת, בּקליטת שכבוֹת־עליה חדשוֹת. אוּלם הוֹאיל ושיתוּף זה לא כָּלל את הכּל, הוֹאיל והוּקם על פּי קוים מַפרידים בּין סוּג קבוּצתי למשנהוּ, הוֹאיל וּמקימיו תלו את מַהוּת הליכּוּד ואת הכּוֹח היוֹצר שבּוֹ בּהבדלה שבּין הסוּגים – גרמוּ העווֹנוֹת שהיריעוֹת הדקוֹת המבדילוֹת בּין הטיפּוּסים הקיבּוּציים הפכוּ לקוֹרוֹת עבוֹת, ונמתחה מחיצה אטוּמה בּין חבר לבין תנוּעת כּלל־הפּוֹעלים כּפי שהיא מתגלמת בּצוּרוֹת הקוֹנקרטיוֹת של ההסתדרוּת הכּוֹללת והמפלגה המאַחדת.

ח

הגוּשים – פּעילוּתם מרוּבּה וּזכוּיוֹתיהם גדוֹלוֹת. אפשר הם התאים הפּעילים בּיוֹתר בּכל הציבּוּריוּת הפּוֹעלית והם גם הרוֹאים שׂכר בּעמלם יוֹתר מכּל גוּף ציבּוּרי אחר. הם מרוֹממים את החברה הקבוּצתית, מוֹציאים אוֹתה מתוֹך ד' אַמוֹתיה, מרחיבים את אפקיה, מעניקים לה תפקידים רבּי־ערך, יוֹצקים דם חם בּעו­ֹרקיה. כּמה הישׂגים בּשטח הקבוּצתי והבּין־קיבּוּצי וכמה כּיבּוּשים חלוּציים יש לזקוֹף על חשבּוֹן הגוּשים השוֹנים.

אוּלם פּעילוּתם אינה מצטמצמת בּתחוּמים המשקיים והחברתיים של קבוּצוֹתיהם וקיבּוּציהם. היקף עניניהם רחב הרבּה יוֹתר. הם מיחדים לעצמם כּמה שטחי פּעוּלה, גוּש גוּש וּנטיוֹתיו וּמגמתוֹ: בּחינוּך בּגוֹלה, בּהסתדרוּיוֹת־נוֹער, בּ“החלוּץ”, בּהעלאַת נוֹער לעבוֹדה מן הארץ וּמן הגוֹלה, ואף בּגיבּוּשים אידיאוֹלוגיים, בּמדיניוּת ובהתוָית דרכים לתנוּעה. הם מקיימים חבוּרוֹת של עסקנים. הם שוֹקדים על טיפּוּח יוֹרשים וּממשיכים. בּכל שטחי הפּעוּלה האמוּרים הם תוֹבעים תביעוֹת מאת חבריהם ונענים. כּוֹחם רב אִתּם לפסוֹק הלכוֹת וּלהטיל חוֹבוֹת על כל מי שנמצא בּתוֹכם. ועל מי שמתחנך לאוֹרם.

כּלוּם תהיה עינה של ההסתדרוּת צרה בּפעילוּתם של חלקיה? חלילה. כּל מלוֹא־ההכּרה בּזכוּיוֹתיהם של הגוּשים בּכללם ובזכוּיוֹתיו המיוּחדוֹת של כּל גוּש וגוּש לעצמוֹ. כּל מלוֹא ההוֹקרה למאמציהם וּלהישׂגיהם שיש בּהם משוּם תוֹספת ערכים וכיבּוּשים לתנוּעה כּוּלה. אוּלם כּל אלה אין בּהם כּדי לכסוֹת מעינינוּ את לוית־האוֹפי של פּעילוּת זוֹ, לוית־אוֹפי של התיחדוּת והתבּדלוּת. גוּש מסתגר מגוּש, וכל אחד מן הגוּשים מסתגר מכּלל־ההסתדרוּת.

נפגמוּ הצינוֹרוֹת המחַבּרים את פּעילוּתם של גוּשינוּ, הקיבּוּציים והמוֹשביים, לפעילוּתה של ההסתדרוּת הכּללית. זוֹ האחרוֹנה כּמעט שאינה נתפּסת לחוּשיו של חבר הגוּש אלא מבּחינה זוֹ: אם היא נענית לצרכי גוּשוֹ שלוֹ אוֹ פּוֹגעת בּהם. על פּי רוֹב היא נראית להם כּפוֹגעת. כל גוּש רוֹאה עצמוֹ “מקוּפּח”. ורינת “המקופּחים” נישׂאת בּמחנה. וּמחנכת.

ט

כּוֹחם של הגוּשים רב בּהפעלת היחידוֹת הדבוּקוֹת בּהן וּבחיבּוּרן אל כּלל־הגוּש. הנקוּדה הבּוֹדדת מוּצאת מפּרישתה לעצמה. היא מוַתרת בּמידה ניכּרת על “עצמאוּתה”, ויתוּרים מרצוֹן וגם ויתוּרים מתוֹך הסתגלוּת למשטר החדש. תחת זאת להוּטים הגוּשים עצמם אחרי “עצמאוּת”. עצמאוּת זוֹ יוֹתר ממה שיש בּה מהעמקת האוֹפי המקוֹרי של כּל חטיבה, מחתירה לשיפּוּרים פּנימיים, משאיפה להעלאת הרמה החברתית והטיפּוּס החלוּצי, יוֹתר משיש בּה מן ההוָיה החברתית־המקוֹרית וּמן העצמאוּת הפּנימית, התרבּוּתית, יש בּה מן העצמאוּת החיצוֹנית, “הפּוֹליטית”. יוֹתר משעיני הגוּשים נשׂוּאוֹת לכיבּוּשים פּנימיים הן נשׂוּאוֹת לכיבּוּשים חיצוֹניים.

עצמאוּת זוֹ של הגוּשים, בּשׂדוֹת פּעוּלה שהם נחלת התנוּעה כּוּלה וּבהם מקוּפּלת נשמת התנוּעה, גדֵלה והוֹלכת על חשבּוֹן הצטמקוּת השפּעתה וּמרוּתה של ההסתדרוּת כּוּלה. זוֹ מַתחילה נראית דלת־אוֹנים וּרפת־רצוֹן לעוּמת גוּשיה. אין לה להסתדרוּת מחנוֹת מרוּבּים של מתנדבים וחלוּצים מחוּץ לחטיבוֹת החלוּציוֹת־ישוּביוֹת המלוּכּדוֹת וּמחַנכוֹת בּ“מסגרוֹתיהן”. והללוּ – כל הפּתוֹס החלוּצי שלהן נתוּן לאוֹתם המעשׂים והתפקידים שהן רוֹאוֹת אוֹתם כּנחלתן שלהן.

צא ונַסה להביא לפני ציבּוּרנוּ איזה מעשׂה שיש בּוֹ משוּם חידּוש וּמאמץ נוֹסף היוֹצא מגדר השגרה ההסתדרוּתית, והטיפּוּל המַנגנוֹני, ותיוָכח כּי אין כּמעט תקוה לבצעוֹ אם אנוּ מבקשים לעשוֹתוֹ קנין כּללי, בּרשוּתה של ההסתדרוּת כּוּלה וּלצוֹרך ההסתדרוּת כּוּלה. בּמקרה זה יעמדוּ יחידים, בּני־בּלי־גוּש, משוּגעים לאוֹתוֹ דבר, ויבקשוּ לעוֹרר וּלנַעֵר את קהלנוּ, והקהל אינוֹ מתנעֵר. החשמל הנפשי אינוֹ נדלק. מה שאין כּן אם אך יוּכּר אוֹ יוּכרז אוֹתוֹ מעשׂה לנחלת אחד הגוּשים. מיד עוֹמד לימינוֹ הפּתוֹס של “קנין פּרטי”, פטריוֹטיזמוּס של בּעלי־אינטרס אוֹ בּעלי־יעוּד. וחוֹם־הנאמנוּת מתרוֹמם מיד בּזכוּת קנאַת־גוּשים. ואזי מוּבטח אתה שהדבר יקוּם. מוּבן מאֵליו, שיקוּם בּמסגרת מסוּימת, הקוֹבעת מלכתחילה את מידוֹתיו ואת אפקיו.

דוּגמה קטנה: כּמה שנים טרחוּ אצלנוּ להקים מוֹסד מישב בּרשוּתוֹ וּבכוֹחוֹ של כּלל־הפּוֹעלים. והדברים נתקלו בּניגוּדים עצוּמים להלכה מצד המתנגדים וּבהזנחה גמוּרה למעשׂה מצד המחייבים הנלהבים (בּעיוּן). ורק לאחר אָבדן זמן רב והזדמנוּיוֹת מרוּבּוֹת הוקם “נִיר”. אוּלם בּלי התנגדוּיוֹת וּבלי ויכוּחים וּבלי עין רעה של הציבּוּר הקים לעינינוּ בּזמן קצר כּל גוּש את מוֹסדוֹ הכּספּי, שהוּא לוֹ לעצמוֹ ואין ל“זרים” חלק בּוֹ.

כּלוּם יֵקל בּעינינוּ הדבר שכּל גוּש מעמיס על חבריו קרבּנוֹת נוֹספים שיהיוּ ודאי לברכה להתישבוּת העוֹבדת וּלמפעלים חלוּציים־כּיבּוּשיים? אך אי אפשר שלא נראה בּכך כּי לאחר חינוּך הסתדרוּתי של כ“ה שנים, וּלאחר כּל מה שנוֹצר והוּשׂג בּכוֹח שיתוּפנוּ הכּללי, וּלאחר שרוֹממוּת אַחדוּת כּלל־הפּוֹעלים בּגרוֹננוּ, עדיין אנוּ מאמינים בּ”איש לאוֹהליך" – ויהא זה אוֹהל קיבּוּצי אוֹ מוֹשבי – יוֹתר מאשר בּ“חזק ונתחזק” של הכּלל כּוּלוֹ. אי אפשר שלא נראה בּכך עדוּת כּי עדיין אין מבינים אצלנוּ, שכּוֹח התנוּפה בּסכוּמים מקוּבּצים הנמצאים בּידי כּלל־הפּוֹעלים הוּא גדוֹל לאין־ערוֹך מכּוֹחם של כּל הסכוּמים החלקיים הנתוּנים לרשוּתוֹ הסוּברנית של כּל אחד מגוּשינוּ. דוּגמת אוֹתוֹ סוֹחר קטן־מוֹח, המאמין בּתוֹם לבּוֹ כּי מאה אחוּזים בעסקוֹ הזעיר מהווים יוֹתר מעשׂרים אחוּז בּמפעל גדוֹל – מעדיפים חברינוּ את מאַת האחוּזים הגוּשיים שלהם על כּל העוֹשר השמוּר להם בּאוֹצר הכּלל.

י

האין הדבר תמוּה? מניעיה העמוּקים של תנוּעתנוּ מביאים אוֹתה לידי שיתוּפיוּת. כּל תנוּעתנוּ כּוּלה אינה קיימת אלא בּכוֹח הצטרפוּת פּרטים לידי כּלל־יוֹצר. וּבעצם מפעלנוּ השיתוּפי, ואפילוּ בּדרגוֹתיו העליוֹנוֹת, אנוּ מגלים מעוֹמק נפשנוּ ואָפיֵנוּ חוֹסר־אמוּנה בּכּלל וּבכוֹח יצירתוֹ. וּבשׂדה פּעוּלתנוּ המכוונת להקמת משטר־חיים שיתוּפי אין אנוּ מגיעים לא עד כּדי הצטרפוּת פּרטים למשפּחה (קבוּצה, מוֹשב) והמשפּחוֹת לשבט (גוּש). אבל רחוֹק מלבּנוּ דבר ההצטרפוּת לתנוּעה כּוֹללת, למעמד וּלעם. את האיחוּד הכּללי, ההסתדרוּתי, המפלגתי והלאוּמי, אָנוּ הוֹפכים בּמוֹ־רוּחנוּ לאיחוּד פוֹרמַלי, דל־תוֹכן וחסר־נשמה. גוּשינוּ משקיעים כּוֹחוֹת מרובּים, כּוֹחוֹת יקרים, בּכל מה “שקרוֹב לעצמם”, כּלוֹמר, בּכל מה שהם מגלים בּוֹ קרבת־משפּחה, בּין שיש בּוֹ טוֹבת־הנאה לשבט וּבין שיש בּוֹ שמירת־אמוּנים לרוּח השבט. וּבאוֹתה שעה הם מזניחים וּמפקירים את “הרחוֹק”, ואפילוּ בּרחוֹק הזה תלוּי גוֹרלוֹ של כּל “הקרוֹב”.

למה הדבר דוֹמה? למשפּחה בּרוּכת־בּנים שהיה לה עסק משוּתף ועליו פּרנסת כּל המשפּחה כּוּלה. משבּגרו הבּנים היה כּל אחד מהם מפַתח לעצמוֹ ענף מיוּחד של העסק, נוֹסף על העסק המשוּתף של המשפּחה כּוּלה. הבּנים היוּ חכמים וּנבוֹנים. וכל אחד מהם תפס יפה את העוּבדה, שבּעסק הכּללי אין לוֹ אלא חלק, בּשעה שהענף החדש הוּא כּוּלוֹ שלוֹ. והעסק הכּללי הרי הוא איתן, ונשען על כל הבּנים, ויש מי שנוֹשׂא בּוֹ, והחלק המוּשקע בּוֹ מוּבטח בּין כּה וכה. התחילוּ הבּנים מתמַכּרים כּל אחד לענף המיוּחד שבּרשוּתוֹ. מה היה סוֹפוֹ של אוֹתוֹ רכוּש משפּחתי משוּתף? שאלה בּחשבּוֹן לתינוֹקוֹת של בּית־רבּן וּלבוֹגרי המפעל השיתוּפי.

יא

הגוּשים מהווים בּשביל חבריהם לא חטיבוֹת שיתוּפיוֹת בּלבד, אלא הרבּה יוֹתר מזה, לפרקים הרבּה שוֹנה מזה. הם לחבריהם גם מוֹסד מיַשב, גם מוֹסד מחוֹקק, קוֹבע דרכים, שיטוֹת, אידיאוֹלוֹגיוֹת ויחסים. הגוּשים קוֹבעים לעצמם תפקידים ציבּוּריים, בּעלי אוֹפי תנוּעתי־כּללי, בּעלי חשיבוּת ממדרגה ראשוֹנה. לא תמיד מקיימים הגוּשים את תפקידיהם הראשוֹניים. לא תמיד הם נענים לתביעוֹת חלוּציוֹת־כּיבּוּשיוֹת, לא תמיד יש בּידיהם לפתוֹח את דלתיהם לקבוּצוֹת המבקשוֹת חסוּת – אך את השליחוּיוֹת הציבּוּריוֹת אשר קבּלוּ על עצמם הם מקיימים בּעֵרוּת וּבהתעוֹררוּת וּבדביקוּת וּבאימוּץ הכּוֹחוֹת.

על זאת תתפּלל תנוּעתנוּ: שחבריה יחיוּ את חיי ההסתדרוּת ואת חיי העם בעֵרוּת ובהתעוֹררוּת ויהיוּ מוּכנים בּנפשם לפעילוּת וּלמאמצים. וּביתר שׂאֵת דוֹרשת זאת התנוּעה מאת חלוּציה המעוֹרים בּקבוּצה וּבמוֹשב. מהם היא מחכּה למשמרוֹת משמרוֹת אשר עבוֹדתן בּטבע וּבמשק וּבמלאכת־כּפּים תַפרה את ציבּוּריוּתם, ועסקנוּתם לא תינזק מחמת פּרוֹפֶסיוֹנַליוּת מיַבּשת. ואמנם, לא פּעם נפתלת ההסתדרוּת, וכן המפלגה, עם החַבר ועם קבוּצתוֹ עקב התביעה שיתנדב לעבוֹדת הציבּוּר. היאָבקות אשר כּזאת זכוּרה לנוּ עוֹד מן הימים הראשוֹנים. הקבוּצה – כּל קבוּצה, “ישנה” ו“חדשה”, “קטנה” וּ“גדוֹלה” – רגילה לראוֹת בּנתינה זוֹ לציבּוּר קרבּן, ואם הציבּוּר עוֹמד בּדרישתוֹ הרי היא רוֹאה בּזה לפרקים התנקשוּת בּקיוּמה.

זכוּת היא לגוּשים שהם מעמיקים בּקרב חבריהם את הרגשת הקשרים עם החוּץ, עם הגוֹלה, עם שכבוֹת־מילוּאים, עם החלוּץ. הם מרחיבים את אָפקם של חבריהם וּמקרבים אוֹתם לראִיית אידיאוֹת כּלליוֹת וּלמילוּי תפקידים כּלליים. אלא שחינוּך זה להרגשת הכּלל וּלשירוּת ציבּוּרי יש לוֹ תחוּמים שלוֹ: העֵרוּת והנכוֹנוּת לפעוּלה עוֹלוֹת וגוֹברוֹת בּה בּמידה שעבוֹדת הכּלל נעשׂית בּאמצעוּת הגוּש שעליו נמנה החבר וּמתנהלת למעשׂה בּרשוּתוֹ של הגוּש, ויש בּה כּדי להרים את קרנוֹ אוֹ להרחיב את בּסיסוֹ. ואוֹתן הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת – עֵרוּת וּנכוֹנוּת לפעוּלה – מצטמקוֹת וּמתנדפוֹת כּשהן נתבּעוֹת למעשׂים שאין להם זיקה ישרה לשליחוּת אשר הגוּש חפץ בּיקָרהּ.

יב

השליחוּיוֹת הציבּוּריוֹת השוֹנוֹת שהגוּשים הישוּביים מטילים על עצמם מכוּוָנוֹת כּוּלן בּעצם לנקוּדה אחת: חינוּך חיל־מילוּאים. קרי: עיצוּב דמוּתוֹ הרוּחנית וחייו הנפשיים של הדוֹר העוֹלה לחיים חלוּציים, בּארץ ובגוֹלה.

כּל אוֹתם שטחי הפּעוּלה אשר יש להם נגיעה לכך, נקבּע בּהם – בּהסכּם אילם – יחס מיוּחד בּין הגוּשים לבין ההסתדרוּת. והיחס הוּא קבוּע ואיתן. וגם לוֹיאלי. מעין הלוֹיאליוּת שבּיחסי חוֹכר וּמַחכּיר: הגוּשים מקבּלים מאת ההסתדרוּת זכּיוֹן על שטח פּעוּלה מסוּים. שטח זה ניתן להרחבה, הכּל לפי חריצוּתוֹ של מקבּל הזכּיוֹן. הגוּש חוֹכר את השטח, לתקוּפה בּלתי־מוּגבלת, אוּלי לצמיתוּת. וּכמשפּט כּל חוֹכר הגוּן הוּא ממלא את החוֹבוֹת אשר קיבּל על עצמוֹ לגבּי המחכּיר, אוּלם בּתוֹך שטח העיבּוּד הוּא עוֹשה כּבתוֹך שלוֹ. להסתדרוּת ישנה, כּמוּבן, זכוּת “הבּעלוּת העליוֹנה”, אוּלם מן הפּרקטיקה ההסתדרוּתית אפשר להסיק שזכוּת זוֹ היא רק לנוֹי, והיא מוּתנית בּתנאי בּלתי־כּתוּב: שלא להשתמש בּה. ואמנם, כּל עוֹד אין עניני אחד החוֹכרים מתנגשים בּעניני משנהוּ אין למחכּיר כּל יסוֹד להתערב וּלהשתמש בּזכוּיוֹתיו “העליוֹנוֹת”, ורק בּמקרה של הסגת־גבוּל אוֹ גרם־נזקים בּין חוֹכר לחוֹכר, וּכשאלה אינם מוֹצאים דרך להשתווֹת בּיניהם לבין עצמם, הרי הם פּוֹנים לאחרוֹנה, מתוֹך לוֹיאליוּת גמוּרה, אך גם בּמלוֹא תחמשתם, אל “הרָשות העליוֹנה”, אל בּעל־האחוּזה שיאמר את דברוֹ. וּבעל־אחוּזה הגוּן אף הוּא חייב, כּמוּבן, לנהוֹג בלוֹיאליוּת לגבּי חוֹכריו. בּימים כּתיקוּנם הוּא מסתפּק בּקבּלת הרֶנטה שלוֹ ואינוֹ תוֹחב את חטמוֹ לרשוּת שאינה שלוֹ.

חברַי ורבּוֹתי, אימתי הסכּימה תנוּעתנוּ לנהל כּכה את נחלת הציבּור? מי מסר לנבחרי הציבּוּר את תפקידי הנהגת ההסתדרוּת ועיצוּב עתידה – בּזכוּת החכּרה?

יג

מבּחינה פוֹרמלית הכּל בסדר: שוּם תפקיד לא הוּצא, חלילה, מרשוּת ההסתדרוּת ושוּם סמכוּת הסתדרוּתית לא נפגעה – רק רקמוֹת שלמוֹת הוּפקעוּ מפּיקוּחה ומהשפּעתה; שוּם חבר בּשוּם חטיבה ישוּבית לא הפקיע עצמוֹ מחוֹבת השירוּת לכלל ההסתדרוּת (על כּל פּנים לא יוֹתר מכּל פּוֹעל בּוֹדד מבוּסס) – רק הגוּשים החלוּציים, מעוֹז וּמבטח לתנוּעה כּוּלה, הפקיעוּ עצמם מנשׂיאה בּעוֹל שירוּתיה הכּלליים של התנוּעה (מחוּץ לאוֹתם הענינים שיש בּהם מקוֹם לספירוֹת השפּעה ואינטרסים ושבּהם ניתנת ההזדמנוּת להטבּיע חוֹתם על חיל־המילוּאים של התנוּעה).

אוּלם עיקר תוֹצאוֹתיה של ההוָיה הגוּשית בּתנוּעתנוּ אינוֹ – לפי שעה – בּשטח הפוֹרמלי, אלא בּשטח החוָיה והזיקה הנפשית של החבר להסתדרוּתוֹ. בּהרגשתוֹ של החבר הטיפּוּסי שבּגוּש צצה מחיצה בּינוֹ לבין הסתדרוּתוֹ וּמפלגתוֹ. נפסקה היניקה ללא חציצה, יניקה זוֹ אשר בּה, ולא בּקשרים הפוֹרמליים, כּוֹחה של ההסתדרוּת. ההסתדרוּת מגיעה אל חבר־הגוּש דרך צינוֹרוֹת הגוּש, וחייה משתקפים בּמוֹחוֹ בּמשקפי הגוּש.

ההסתדרוּת חדלה להיוֹת לחבר – גם לזה שבּא, לכאוֹרה, להמשיך את שלשלת התנוּעה – מקוֹר־יניקה, מרכּז־הדרכה, נקוּדת שיתוּף חיוּני עם שאר חבריו על זרמיהם ועל גוּשיהם. אין ההסתדרוּת מעתה בּשבילוֹ אלא מרכז אִרגוּן פוֹרמלי. השאלוֹת החיוּניוֹת של התנוּעה, השאלוֹת הקרוֹבוֹת ללבּוֹ של החבר, שבּהן הוּא רוֹאה אפשרוּת לעצמוֹ לוֹמר את דברוֹ, שאלוֹת אלה אינן נדוֹנוֹת בהסתדרוּת בּצוותא עם שאר חברים, בּני גוּשים שוֹנים העלוּלים לראוֹת את הדברים מתוֹך “גישוֹת” שוֹנוֹת. לא, השאלוֹת נדוֹנוֹת בּמקוֹמוֹת אחרים, חמימים יוֹתר, קרוֹבים יוֹתר, שעין זרה אינה שוֹלטת בּהם ו“העֶמדה” “מתגבּשת” בּלי כּל חשש של השפּעה “חיצוֹנית”. ואין תקוה לשאלה שתגיע לדיוּן הסתדרוּתי בּטרם עברה את כּל המדוֹרוֹת של הדיוּנים הגוּשיים וּבטרם “נתגבּשוּ העמדוֹת”. ומוּבן מאליו, משנתגבּשוּ העמדוֹת הרי הן ערוּכוֹת לקרב. אך גם דיוּן שכּזה מעל דוּכן כּללי איננוּ נפרץ. רובּן של השאלוֹת החיוּניוֹת בּמערכת חיינוּ החלוּציים אינן זוֹכוֹת כּלל לשמש נוֹשא לדיוּן משוּתף. שאלה שנמצא לה גוֹאל, בּקרב הגוּשים, ההסתדרוּת פּטוּרה הימנה. וחבר המשמש בּשליחוּת ההסתדרוּת – כלוֹמר, זה שנתגייס לפעוּלה הסתדרוּתית בּאחד התפקידים שגוּשוֹ מוֹצא ענין בּהם – חזקה עליו שאף הוּא לא יחטא, חלילה, להסתדרוּת ולא יתנקש בּזכוּיוֹתיה המוּסמכוֹת. ורק שקשריו עם ההסתדרוּת תוֹך כּדי עבוֹדתוֹ הנם קשרים שבּפוֹרמליוּת. ההסתדרוּת מַמציאה לוֹ “חוֹמר”, אך את הרוּח המחַיה את פּעוּלתוֹ הוּא שוֹאב מאוֹתוֹ מקוֹם המשמש לוֹ מרכּז־חיים. כּל הכּבוֹד להסתדרוּת, כּל ההוֹדיה בּסמכוּתה, כּל הנוּסחאוֹת הקבוּעוֹת לקילוּסה, אך את הפּתרוֹנים לשאלוֹת המַטרידוֹת, את העצה והתחבּוּלוֹת בּמלחמת־הקיוֹם ובהתנַצחוּת עם אחים־יריבים, ילך לבקש לא אצל ההסתדרוּת, כּי אם בּאוֹתוֹ מקוֹם המשמש לו מקוֹר השפעה רוּחנית.

כּך ינהג החבר המוּבהק, נוֹשא משך הזרע של ההסתדרוּת. והחבר הצעיר, אשר איננוּ זוֹכר ימים אחרים בּהסתדרוּת ובּמפלגה – רוֹאה בּכך את ההוָיה הטבעית. אם ותיקי התנוּעה השלימוּ, הוּא אפילוּ להשלמה אינוֹ זקוּק. הוּא כּבר מוֹצא את ההסתדרוּת כּגוּף בּלי נשמה, כּגוף שויתר על חיי־נשמה.

יד

ואוּלי בּאמת אין בּרירה. אוּלי אי אפשר לפתח את היצירה הישוּבית במלוֹא עצמיוּתה וּלחנך משמרוֹת חדשוֹת לחיים חלוּציים בּלי הפַּרטיקוּלריזם ההוֹלך וגוֹבר. אוּלי אי אפשר לטפּח בּקרב דוֹר מַגשימים נאמנוּת קנאית למפעלם בּלי שיראוּ בּמעשֹם שלהם, ולוּ גם הוּא מעשֹה חלקי, את חזוּת הכּל, וּבלי שיראוּ בּכל מי שגוֹרס משהוּ אחרת – סוֹטה ויריב. אוּלי תוֹבעת בּאמת היצירה החלוּצית למען הצלחתה פּיצוּל מוּחלט, ולא רק משקי וחברתי, אלא אף בּשׂדה החינוּך וכיבּוּש הגוֹלה ואִרגוּן הנוֹער ו“גיבּוּש אידיאוֹלוגיה”. אוּלי ההתנגחוּת המרירית הזאת בּין חברים למפעל אחד, אשר רק הטלת הדגש בּנקוּדוֹת שוֹנוֹת מבדילה בּיניהם, אוּלי אין לנוּ אלא לקבּל אותה כּהכרח אשר הפסדוּ יוֹצא בּשׂכרוֹ. אוּלי צריך להשלים עם התרוֹפפוּתם ודלדוּלם של חיי ההסתדרוּת, לשם אימוּץ כּוֹח היצירה הגנוּז בּהתבּדלוּת הגוּשית הזאת?

אך אם כּן הוּא, אזי נהיה ישרים עם עצמנוּ ונסיק את המסקנה האחת ההגיוֹנית. נכּיר בּמצב הזה וּנאַשר אוֹתוֹ בּגָלוּי. נכּיר כּי אין לבנוֹת תנוּעת פּוֹעלים חלוּצית בּלתי אם רשוּיוֹת רשוּיוֹת. וּבהתאם לכך נדע לקבּוֹע למוֹסדוֹת “הכּלליים” את תחוּמיהם. יתר על כּן, נשחרר את התנוּעה מאוֹתם היסוֹדוֹת העוֹמדים בּניגוּד למגמה זוֹ (כּי הלא עוֹד שׂרדוּ לנוּ מוֹסדוֹת, וגם אנשים אשר אינם משלימים עם הגוֹרל הזה, והם עוֹמדים בּמלחמתם על אחדוּת נפש התנוּעה, ולא על אחדוּת אִרגוּנית פוֹרמלית בּלבד).

ונהיה ישרים עם חברינוּ ונציל אוֹתם מהרגשת השניוּת המעיקה עליהם לפרקים. נבוֹא אליהם ונאמר: טעינוּ והטעינוּ. שנים רבּוֹת האמַנוּ בּתוֹם לבּנוּ שהקו ההיסטוֹרי של תנוּעתנוּ מוֹביל מן הפּילוּג אל האיחוּד. עכשיו נוֹכחנוּ כּי טעוּת היתה בּידינוּ. בּאוּ מעשׂינוּ וטפחוּ על פּנינוּ. נתבּדה הלָך־מחשבוֹתינוּ. נתבּרר כּי אמנם היתה תקוּפת־מה בּחיינוּ שבּה התלכּדנוּ והיינוּ לתנוּעה אחת וּמאוּחדת, וּשאיפתנוּ היתה: הסתדרוּת אחת וּמפלגה אחת, אוּלם אוֹתה תקוּפה חלפה. ועכשיו נכנסנוּ לתקוּפה של פּילוּג־אברים בגוּף הגלמי של ההסתדרוּת, וסימנך: התפּצלוּת גוּף התנוּעה לגוּשים מלוּכּדים בּהתיחדוּתם וּבבדלוּתם, התגבּשוּת של מפלגוֹת חדישוֹת על בּסיס של אחדוּת משקית־חברתית־אידיאוֹלוֹגית־שבטית. והמפלגוֹת החדשוֹת הללוּ, הדוֹחוֹת מעליהן את השם מפלגה, בּין שהן סוּברניוֹת לגמרי מבּחינה קוֹנסטיטוּציוֹנית, כּמוֹ “השוֹמר הצעיר”, וּבין שהן מהווֹת מפלגה בּתוֹך מפלגה, כּמוֹ מפלגת הקיבּוץ המאוּחד וּמפלגת חֶבר הקבוּצוֹת וּמפלגת ועד המוֹשבים והאִרגוּנים – הן הן הצוּרוֹת המוֹדרניוֹת בּשביל האנרגיה הציבּוּרית של מעמד הפּוֹעלים. הללוּ אפשר אינן יוֹדעוֹת עדיין מה וָמה יביאוּ לכלל הפּוֹעלים בּמקוֹם האחדוּת הניטלת הימנוּ: אפשר הן מפקפּקוֹת בּעצמן, בּפנַי וּבפנים, בּמציאוּתוֹ של תוֹכן רעיוֹני־מעמדי אשר יצדיק כּל־שהוּא את החתך הזה; ועדיין לא נקבּעוּ קביעוּת של קיימא ספירוֹת ההשפּעה בּיניהן, וּלפי שעה אין בּידיהן למנוֹע מאתנוּ יחסי מריבה וניצוּחים, ואוּלי גם זעזוּעים – אוּלם: להן העתיד. בּכך רוֹצה דוֹר זה של תנוּעת הפּוֹעלים. את חלוֹם האיחוּד חלמנוּ וּפוֹתר אין אוֹתוֹ.

כּזאת עלינוּ לוֹמר לעצמנוּ ולחברינוּ, אם אין אתנוּ תקנה יסוֹדית למצבנוּ הפּנימי. לא מן היוֹשר הוּא כּלפּי התנוּעה החיה, ולא מן הכּבוֹד כּלפּי עברנוּ, שבּרוֹממוּת האחדוּת על שׂפתנוּ נדַדה אֱלי חיסוּל אחדוּת תנוּעתנוּ.

טו

מגמת ההתפּתחוּת זוֹ העוֹשה את המערכה הישוּבית־חלוּצית שלנוּ צרוֹר מפלגוֹת משקיוֹת והמחַבּרת את איש־המשק לא רק לקבוּצתוֹ או למוֹשבוֹ אלא גם למפלגתוֹ המשקית, ראוּיה שנתבּוֹנן בּה לא רק מבּחינת ארגוּן חיי הציבּוּר, כּי אם גם מבּחינת גוֹרל היחיד. כּיצד משפּיעה מגמה זוֹ על האדם ועל יחסי אדם בּתנוּעה?

(מאמר מוּסגר: היוּ ימים והדגשת ערך האדם בּחברה בּכלל וּביצירה הסוֹציאליסטית בּפרט היה בּה כּמעט משוּם פּגיעה בּטעם הטוֹב וּמשוּם פּשיעה בּתפיסה “המדעית”. עכשיו הוּתר לנוּ הדבר, וּכבר הסתמך אחד הנוֹאמים על סטאלין שהוֹרה הלכה כּי “האדם הוּא העיקר”. אשרי מי שיש בּידוֹ לשעת הצוֹרך הסכּמה מוּכנה ממקוֹם גבוֹה. ועדיין יש בּינינוּ – לאחר נסיוֹן החיים של תנוּעתנוּ, וּבשנת הכ“ה לקבוּצה – מי שנצרך להסכּמה בּדבר ערך האדם בּסוֹציאליזם. ימָצא ודאי מי שיערער על אַסמַכתה מסטאלין ויאמר: אמנם שנינוּ כּי האוֹמר דבר בּשם אוֹמרוֹ מביא גאוּלה לעוֹלם. אך אין דבר נקרא על שם אוֹמרוֹ אלא אם כּן יש קשר־חיים עמוֹק בּין האוֹמר לבין האמוּר. והאוּמנם סטאלין הוּא האיש אשר הוֹכיח בּפעוּלוֹתיו וּבמנהגיו וּבדרכי שלטוֹנוֹ עד מה מוֹקיר הוּא חיי־אדם וחירוּת־אדם וּכבוֹד־אדם, והאוּמנם הוּא האיש המיוּעד ללמד אוֹתנוּ כּי “האדם הוּא העיקר”? האם לא ידעה תנוּעתנוּ את אהרן דויד גוֹרדוֹן ואת יוֹסף חיים בּרנר אשר לא בּהכרזה לשעה, אלא בּכל דרך חייהם וּביחסם לסוֹבב אוֹתם העידוּ נאמנה כּי העיקר הוּא האדם? האם לא שמע דוֹרנוּ את שֵמע טוֹלסטוֹי וגַנדי אשר בּכל מלחמת חייהם גילמוּ את ההכּרה שהאדם הוּא העיקר ולא הבּצע ולא המכוֹנה ואף לא המשטר המדיני? ויש לענוֹת למַקשן: היא הנוֹתנת, אם עכשיו בּא סטאלין והוּא מרים על נס את “האדם”, הרי יש בּזה משוּם הוֹדעת בּעל־נסיוֹן, כּי כּל כּוֹח המשטר והצבא והגפּא”וּ והאינדוּסטריאַליזציה והקוֹלקטיביזציה אינם מספּיקים, כּי “האדם הוּא העיקר”).

טז

הן בּזה היה כּוֹחה של תנוּעתנוּ וּבּזה נבדלה, גם בּנקוּדת־מוֹצאה וגם בּגוֹרל חייה, מכּמה תנוּעוֹת קרוֹבוֹת לה: שראתה את האדם כּעיקר. תנוּעתנוּ ידעה לא רק את האידיאה הציבּוּרית, את הסטרוּקטוּרה הסוּציוֹלוֹגיה ואת המַנגנוֹן האִרגוּני, כּי אם גם וּבעיקר את האדם. האמינה בּאדם, החשיבה את אָפיוֹ, את כּוֹחוֹ היוֹצר. הוֹקירה את חירוּתוֹ, את חוֹפש־מחשבתוֹ, את חיפּוּשיו וּלבטיו.

והקבוּצה גוּפה, עם כל הכּוָנוֹת הלאוּמיוֹת והסוֹציאליוֹת הגנוּזוֹת בּה, בּיקשה ליצוֹר חברת־אדם, חיי חברה הראוּיים לאדם. לא פּחוֹת מזה. בּראשית היה תפקידה החלוּצי של הקבוּצה לגבּי כּלל־הפּוֹעלים מרוּכּז כּוּלוֹ בּתוֹכה. בּעצם היוֹתה נתנה לפּוֹעל מוֹפת חיים אנוֹשיים “אחרים”: משק עבוֹדה עצמאי, אחריוּת מלאה של העוֹבד להצלחת העבוֹדה וּלפריוֹנה, אחריוּת שאיננה תלוּיה בּיחסי בּעלים וּמשגיחים, שויוֹן כּלכּלי בּחברה, רמת־חברוּת המכּירה (אוֹ לפחוֹת שוֹאפת להכּיר) בּערכּוֹ של כּל אדם בּחברה, ואוירה תרבּוּתית המצטרפת מכּל אלה.

בּיחס לגילוּיי חיי הציבּוּר – בּהסתדרוּת וּבּמפלגה – היה כּל חבר בּקבוּצה אדם שלם, עוֹלם בּפני עצמוֹ. הקבוּצה לא עלה על דעתה להוֹפיע בּתחוּמי הציבּוּר כּחטיבה רעיוֹנית או פּוֹליטית אוֹ אִרגוּנית. הקבוּצה לא התנשׂאה להיוֹת לחבריה בּמקוֹם מפלגה, בּמקוֹם הסתדרוּת. ולוּ גם “בּמקוֹם” חלקי. בּין חבר הקבוּצה לבין ההסתדרוּת אשר בּה פּעל וּלבין המפלגה אשר ממנה ינק, לא היתה הקבוּצה מהווה שמץ־מחיצה. חבר הקבוּצה הנאמן למפלגתוֹ וּלהשקפוֹתיה לא יכוֹל היה להטיל את מרוּתה של מפלגתוֹ על הקבוּצה. וּמאידך, יכוֹל היה חבר הקבוּצה להיוֹת בּר־פּלוּגתא לרוֹב חברי הקבוּצה אוֹ גם לכוּלם בּהשקפוֹתיו וּביחסיו הציבּוּריים בּלי שיחדל על ידי כּך להיוֹת מקוּבּל על חבריו כּחבר כּשר ונאמן למעשֹה־הקבוּצה וּלחיי־הקבוּצה.

הקבוּצה שדרשה כּל כּך הרבּה מן החבר בּיחסוֹ לעבוֹדה ולמשק ולחברים, לא בּיקשה מעוֹלם לטשטש את דמוּתוֹ הרוּחנית. הקבוּצה הוֹקירה את עצמאוּתוֹ הרוּחנית של החבר גם כּשהיה “יוֹצא־דוֹפן” לגבּי מוּשׂגים שהיוּ מקוּבּלים על רוֹב הקבוּצה ואפילוּ על כּוּלה. וּמעל לניגוּדי המפלגוֹת ולמחיצוֹת הציבּוּריוֹת השוֹנוֹת ידעה הקבוּצה את האחוה עם איש הקבוּצה האחרת, ידעה לגלוֹת בּוֹ את הקרבה העמוּקה והמאַחדת, ידעה להוֹקיר בּוֹ את האדם נוֹשׂא הקבוּצה. וּלפיכך מילאה הקבוּצה בּשעתה תפקיד חינוּכי גדוֹל בּהכשרת־הלבבוֹת הראשוֹנית לקראת הקמת ההסתדרוּת ולקראת האיחוּדים הראשוֹנים.

יז

ועכשיו? הפּילוּג הקיבּוּצי החזיר אוֹתנוּ בּנדוֹן זה כּמה מעלוֹת אחוֹרנית. הוּא זוֹרע זרוּת בּין אדם לחברוֹ בּתוֹך תחוּמי ההסתדרוּת האחת והמפעל הישוּבי האחד והשאיפה השיתוּפית האחת וגם בּתחוּמי המפלגה האחת. מכּל הפּילוּגים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוֹד לא היה פּילוּג כּזה להפרדה בּין אחים. הוּא מוֹנע אוֹתם מראוֹת זה את זה כּמוֹת שהם, בּאשר הוּא זוֹרק אוֹר גדוּש וּמוּפרז על כּל תג וכל קוֹץ המפרידים בּיניהם. כּמה מוּנחים נתחדשוּ חליפוֹת בּמִלוֹניהם של הגוּשים לשם הגדרה עצמית והגדרת היריב. וּמוּנחים אלה יוֹתר ממה שיש בּהם מן ההכּרה העצמית הנאמנה וּמן הכּרת הזוּלת הצוֹדקת וּמִבּקשת ראִיית האמת שבּהבדלים יש בּהם משוּם העלָאַת טיח נוֹסף על החַיִץ הקיים, טיח הבּא למנוֹע נשיבת־רוּח חבֵרית דרך הסדקים שבּמחיצוֹת.

למעשׂה לוֹמדים הגוּשים זה מזה, יוֹצאים זה בּעקבוֹת זה, אך אינם נוֹטים להוֹדוֹת בּכך וּלהסיק מסקנוֹת מעוּבדוֹת אלה. לא ראינוּ עדיין שגוּש אחד יבוֹא להגדיר את משנהוּ למען גלוֹת את המאוֹר שבּוֹ וּלמען למוֹד בּגָלוּי וּבמישרים – ולוּ רק משהוּ – מאָרחוֹתיו. ההערכוֹת וההגדרוֹת המרוּבּוֹת, שאם אחת מהן מתבּדה בּאה תיכף אחרת בּמקוֹמה, אינן בּאוֹת אלא כּדי לגלוֹת את התוּרפּה שבּזוּלת, וּכדי שאפשר יהיה להסיק: חברים, אשרינוּ וּמה טוֹב חלקנוּ שאין אנו כּמוֹתם.

מה איפוֹא ערכּם החינוּכי והמעשׂי של אוֹתם השיפּוּטים וההערכוֹת שאינם מבקשים כּלל להיוֹת צוֹדקים כּלפּי המוּערך, וּממילא אינם עוֹשׂים צדקה עם המעריך. כּי בּמקוֹם להרחיב את עוֹלמוֹ וּלהנחיל לוֹ חברים חדשים שיִלמד מנסיוֹנם וישתף אוֹתם בּנסיוֹנוֹ – מסייעים לוֹ אוֹתם השיפּוּטים וההערכוֹת להתבּצר בּבדילוּת שבטית וּבהתנשׂאוּת קוֹלקטיבית. תכוּנוֹת אלה ודאי שהן מצוּיוֹת בּכל חברה אנוֹשית, ועל אחת כּמה שיש להן קרקע נוֹח בּחברה המצטרפת משכבוֹת־עליה שוֹנוֹת, מבּני ארצוֹת שוֹנוֹת וּבני הסתדרוּיוֹת־גוֹלה שוֹנוֹת. אוּלם מבּחינתנוּ אנוּ, לפחוֹת מבּחינת קיבּוּץ גָלוּיוֹת וּמיזוּג צוּרוֹת־עליה, – שלא להטריד את ספר המידוֹת – אין לראוֹת בּתכוּנוֹת אלה טעם לשבח.

אני מעיז לוֹמר כּי הפּילוּג בּמערכה החלוּצית מטפּח בּנוּ נטיוֹת ויחסים שהם ההיפך הגמוּר ממה שהקבוּצה זקוּקה להם וּממה שהיא מבקשת לטפח בּחבריה. בּמקוֹם אחוה – איבה, בּמקוֹם אֵמוּן, – חשדנוּת, בּמקוֹם כּבוֹד לחבר – נַקרנוּת, בּמקוֹם סקרנוּת רוּחנית אמיצה – אטימוּת שׂכלית, בּמקוֹם שיתוּף – קנאה, בּמקוֹם סוֹלידריוּת – יחסי תגרנים־יריבים. היאָבקוּת הגוּשים הביאה לידי כּמה גילוּיים שאינם מוֹסיפים כּבוֹד לעוֹשׂיהם, ויצרה אוירה שאיננה מעוֹררת כּבוֹד לכוּלנוּ. איני מביא דוּגמאוֹת – של מעשׂי־נרגָנוּת והליכי־רכיל – מפּני הכּבוֹד. אי אפשר שלא לראוֹת שהיאָבקוּת זוֹ טוֹפחת על פּני הדיבּורים הנאים שטוּפים בּהם. גם אם היא זוֹקפת את קוֹמתוֹ של הגוּש, הרי היא כּוֹפפת את רוּחוֹ של החבר.

יח

יוּרשה לי לוֹמר: יוֹתר ממה שאני דוֹאג להסתדרוּת, למפלגה המאוּחדת, לאָפיים וּלכוֹשר פּעוּלתם של מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים, לאחדוּת הציבוּר ולכּוֹח היוֹצר של התנוּעה, הנני חרד לנפש החבר. כּל הישׂגינוּ הציבּוּריים וכל קנינינוּ המשקיים לא יִשווּ בּה. כּל מה שיצרה תנוּעתנוּ לא יצרה אלא בּכוֹחוֹ של החבר, בּכוֹח צרכיו הנפשיים, בּכוֹח עצמאוּתוֹ הרוּחנית, בּכוֹח הכרעתוֹ. תנוּעתנוּ ראתה בּכל חבר וחבר את הכּוֹח העלוּל להכריע. ואכן, הוּא היה בּא כּפעם בּפעם וּמכריע. לָאו דוקא בּימי הצבּעה הנדירים, אלא בּכל יוֹם ויוֹם מימי העשׂיה. תנוּעתנוּ ירשה בּזה את הראִיה היהוּדית הקדוּמה, שהעוֹלם כּוּלוֹ נתוּן תדיר על כּף־המאזנים, וכל אחד מאתנוּ וכל מעשׂה של כּל אחד מאתנו, יש בּו כּדי להכריע את הכּף. וכל שעה היא שעת־הכרעה.

וּלפיכך יש לחוּש לכל מה שנוֹטל מן החבר את עצמאוּתוֹ הרוּחנית, את כּוֹח השיפּוּט וההכרעה הרעיוֹנית. יש אוירת־חממה העוֹשֹה את האדם החי בּה בּעל־מוּם. אין האדם צוֹעד בּמוֹ רגליו, אלא מוּבל בּיד. אינני נוֹטה כּלל וּכלל ליחס תוֹפעה זוֹ למַהוּת הקיבּוּצית. חלילה. מילדי הזמן היא, מתוּרפּת הזמן: ויתוּר האדם מרצוֹן על עצמאוּתוֹ הרוּחנית, הסתמכוּתוֹ על כּתפי המנהיג אוֹ הקוֹלקטיב. ותוּרפּה זוֹ מתגלה בּחיים הקיבּוּציים בּדמוּת חדשה, לא שיערוּה ראשוֹנים: אין הגוּש מסתפּק בּשיתוּף כּלכּלי וחברתי. הוּא מעביר את השיתוף גם על החיים המדיניים והרעיוֹניים. וכאן שמוּר לכל גוּש וגוּש על פּי דרכּוֹ ועל פּי נטיוֹתיו כּר נרחב.

יט

מוּנח זה נתחדש בּבית־מדרשם של “גדוּד־העבוֹדה” ו“השוֹמר־הצעיר”: “קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית וּפּוֹליטית”. כּלוֹמר, אין הקיבּוץ מבקש להיוֹת חטיבה משקית־כּלכּלית־חברתית בּלבד, אלא גם חטיבה פּוֹליטית ואידיאוֹלוגית. יוֹם אחד נעשׂתה צרה לוֹ לגדוּד־העבוֹדה הסתערוּתוֹ המשקית־השיתוּפית, רבּת הכּיבּוּשים, ו“השוֹמר הצעיר” לא מצא לוֹ עוֹד סיפּוּק בּהוָיה של “עדה שוֹמרית” – נקבּע הצוֹרך בּעמדה פּוֹליטית ואידיאוֹלוֹגית שתהא קנין כּללי של הקיבּוּץ וּמחייבת את חבריו (“חוֹפש הפּרט” שעליו דוּבּר בּאוֹתם הימים – כּלוֹמר: זכוּת הסטיה מדרך הרבּים בּקיבּוּץ – נסבּל כּהוֹראת־שעה לתקוּפת המעבר, בּעצם: כּאַנוֹמַליה).

זכוּרים ימי המבוּכה הגדוֹלה אשר הקיפה את קיבּוּצי העליה השלישית. בּתוֹך אוֹתה מבוּכה וּמתוֹך יצר הפּרישה החברתית מכּלל הפּוֹעלים – יֵצר אשר פּעם בּחזקה בּחוּגים מסוּימים של העליה השלישית ואשר גבר עם גְבוֹר המבוּכה – נגזר החידוּש הזה שבּא לטבּוֹע את המפעל הקיבּוּצי בּמַטבּע ההתיחדוּת הפּוֹליטית. יש לדעת כּי לא לקוֹלקטיביוּת רעיוֹנית וּפּוֹליטית בּלבד נתכּוונוּ המתכּוונים, שהיא הן יכוֹלה גם להתפּרש כּקבּלת תכנה האידיאוֹלוֹגי והפּוֹליטי של אחת המפלגוֹת הקיימוֹת, אלא דוקא לקוֹלקטיביוּת עצמאית, לא נטע־חוּץ אלא מוֹלדת־בּית, יצירת רוּחם המקוֹרית של אוֹתם הקיבּוּצים דוקא. והחלטה זוֹ על קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית וּפּוֹליטית הוּחלטה בטרם נתגבּש בּאוֹתם הקיבּוּצים תוֹכן פּוֹליטי מסוּים. התשוּקה לעצמאוּת אידיאוֹלוֹגית וּפּוֹליטית קדמו לתוֹכן הרעיוֹני שעתיד היה למלא אוֹתוֹ קנקן עצמאי שקיבּוצים מסוּימים ישמשוּ לוֹ נוֹשׂא. דוּגמת אוֹתוֹ הקַלע, אשר לעוֹלם אינוֹ מחטיא את המטרה: תחילה הוּא יוֹרה את הכּדוּר, ואחר כּך מקיף אוֹתוֹ בּעיגוּל.

עצם המגמה לקשר את הקיבּוּץ עם “השקפת־עוֹלם”, עם תכנית פּוֹליטית מפוֹרטת, עם מַצעי־בּחירוֹת, עם עמדה מחייבת בּכל שאלוֹת השעה, כּלוֹמר, לזהוֹתוֹ עם מפלגה (ולוּ גם עם מפלגה שאין מכריזים על קיוּמה) ואפילוּ לא עם מפלגה סתם בּעלת עקרוֹנוֹת לאוּמיים וּפּוֹליטיים וסוֹציאליים, אלא עם מפלגה היוֹדעת פּתרוֹנים לכל חידוֹת־עוֹלם, והקוֹבעת עמדה מחייבת בּשאלת פּילוֹסוֹפיה ודת וזרמי־תרבּוּת וחוּקי ההיסטוֹריה האנוֹשית; עצם המגמה לעשוֹת את בּא־כּוֹח הקיבּוּץ לא לבד למיצג את עניניו המשקיים והחברתיים של הקיבּוּץ, אלא גם לבא־כוֹחם הפּוֹליטי והאידיאוֹלוֹגי של חבריו; עצם המגמה לחייב את חברי הקיבּוּץ על משמעת פּוֹליטית פּנימית (כּלוֹמר, בּתוֹך ההסתדרוּת) וחיצוֹנית (מחוּצה לה) – היה בּה משוּם שינוּי יסוֹדי ממַטבּע הקבוּצה.

כ

ויוֹתר משהיה בּה משוּם שינוּי בּאֳפי הקבוּצה כּתא הסתדרוּתי שהפך להיוֹת גם מעין סניף מפלגתי, היה בּה משוּם שינוּי בּמצבו של הפּרט בּקבוּצה.

מבּחינת החירוּת הנפשית יש הבדל עיקרי בּין השתייכוּתוֹ של אדם למפלגה רעיוֹנית־פּוֹליטית לבין השתייכוּתוֹ למפלגה המַצמידה את ההוָיה המשקית־חברתית לעמדה אידיאוֹלוֹגית ופּוֹליטית. כּל מפלגה תוֹבעת מאת החבר לא רק את כּוֹחוֹ החוֹשב והשוֹפט, כּי אם גם את יכלתוֹ לציית. שוּם מפלגה אינה מסתפּקת בּמחשבתוֹ העצמית של בּן־בּריתה והיא מעניקה לוֹ דפוּסים מסוּימים של תוֹרוֹת וּמחשבוֹת ויחסים. כּמה מידוֹת בּנדוֹן זה בּמפלגוֹת. מהן המפריזוֹת בּאוֹתם הדפוּסים, שיש בּהם יסוֹד הכרחי לעיצוּב פּעוּלה ציבּוּרית־תכליתית; מהן המצמצמוֹת את עניני המשמעת הציבּוּרית רק לענינים שיש בּהם הכרח־פּעוּלה; מהן המוֹקירוֹת את העצמאוּת האישית של חבריהן וּמהן המתנקשוֹת בּכּוֹח השוֹפט העצמאי של החבר. אוּלם בּדרך כּלל שמוּרה לוֹ לאדם מידה מסוּימת של חוֹפש בּיחסוֹ אל מפלגתוֹ: אין הוא מקבּל אוֹתה אוֹטוֹמַטית, ואדם הוֹגה אינוֹ מקבּל אוֹתה בּירוּשה, חפשי הוּא להצטרף אליה ושלא להצטרף, וּמשהצטרף הרי הוּא זכּאי להיאָבק בּה על השקפוֹתיו. וּמשנשתנוּ דרכי המפלגה ולבּוֹ אינוֹ שלם עם החליפוֹת והתמוּרוֹת הללוּ, אוֹ שנשתנוּ דעוֹתיו ויחסיו שלוֹ אל המפלגה ואל שיטוֹתיה, הרי הוּא חפשי לעזוֹב אוֹתה, ואף להחליף אוֹתה בּאחרת, בּלי שהדבר יערער את קיוּמוֹ. נַפתוּלים אלה בּין אדם למפלגתוֹ אינם מן הדברים הקלים למי שחי את חיי החברה בּיחסים נפשיים עמוּקים, ולא כּל אחד מוּכן לכך. יש חברים למפלגוֹת, החיים את חייהם הציבּוּריים בּפּסיביוּת רוּחנית, בּחינת מצוַת מפלגוֹת מלוּמדה, אך יש גם אפשרוּת של חיים רוּחניים אינטנסיביים ועצמאיים בּיחסי־אדם אל מפלגתוֹ. יחסים אלה יש שהם עוֹלים לוֹ לאדם בּקרבּנוֹת נפשיים עצוּמים. אדם, אשר מַצפּוּנוֹ מצווה עליו להילָחם על השקפוֹתיו בּעמדת הכּלל הסוֹבב אוֹתוֹ, די לוֹ בּנַפתוּלים ובקרבּנוֹת אלה, בּלי שיהיה גם אנוּס להיעקר ממקוֹמוֹ, מעבוֹדתוֹ וּמסביבתוֹ הקרוֹבה וּמן היצירה שהוּא שוּתף לה. מה שאין כּן כּשקשרי אידיאוֹלוֹגיה ועֶמדה פּוֹליטית מצוּמדים אל ההוָיה המשקית־קיבּוּצית, וכל הפּוֹרש מן הראשוֹנוֹת נעקר מקרקע מטעוֹ, וכל “סטיה” רעיוֹנית – ועל אחת כּמה וכמה, בּחירת דרך אחרת פּוֹליטית־ציבּוּרית – עוֹשׂה את האדם זר ו“אחר” וגוֹזרת עליו ניתוּק מן החברה, מן המשק, מן המקוֹם, מן הבּית.

יותר משקוֹבעת פּרוֹגרמה פּוֹליטית זוֹ אוֹ אחרת הנקלטת בּקבוּצה, קובעת העוּבדה שהאדם, בּעצם היוֹתוֹ חבר למפעל קיבּוּצי, מתחייב אוֹטוֹמַטית על פּרוֹגרמה אידיאוֹלוֹגית וּפּוֹליטית מסוּימת, קוֹשר לצמיתוּת את עבוֹדתוֹ בּמקוֹם ואת התישבוּתוֹ ואת חברוּתוֹ בּחברה בּאוֹתה פּרוֹגרמה, מקבּל למַפרע את השינוּיים העתידים לחוּל בּה, מוַתר על הצוֹרך למצוֹא את דרכּוֹ הרעיוֹנית בּעצמוֹ, בּכּוֹח השוֹפט שלוֹ, מוֹחל מלכתחילה על זכוּתוֹ לשוּב ולבחוֹן את המקוּבּל וּמוּסכּם וּמה שעתיד להיוֹת מקוּבּל ומוּסכּם בּאידיאוֹלוֹגיה וּבעמדוֹת הפּוֹליטיוֹת של הקיבּוּץ.

כא

מאז נקבּע מהלך זה הזיל הירדן הרבּה מים לים־המלח. גדוּד־העבוֹדה נפל קרבּן לאוֹתה “קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית” שבּיקשה להשתמש בגדוּד כּמכשיר למטרוֹתיה, ועשתה שַמוֹת בּגדוּד וּבנפשוֹת חבריו. המיעוּט הנאמן, אשר התגבּר על פּיתוּיי הבּגידה, לא מצא לוֹ בּגוֹלה חיל־מילוּאים אשר יסתוֹם את הפּרצוֹת וימלא את האבידוֹת. גזירת הממשלה הסוֹביטית על היציאה מרוּסיה שללה מאת הגדוּד את חיל־המילוּאים הטבעי שלוֹ. ו“השוֹמר הצעיר” ניצל בּנס של תנוּעת הנוֹער שעמדה מאחוֹריו בּגוֹלה והוּכנסה מלכתחילה לתוֹך האפיק של “הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית והפּוֹליטית”. אבידוֹתיו אך הן, בּגוֹלה וּבארץ, היוּ עצוּמוֹת, אלא שמקוֹר־העליה שלוֹ לא דלל. בּמשך הימים ריפּא את שבריו. עכשיו הוּא רשאי להתבּרך, כי החזוּת הקשה שהקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית עשׂוּיה לפוֹצץ את חיי הקיבּוּץ – נתבּדתה. מי שיצא – יצא, וּמי שנשאר בּפנים – נספּג. “השוֹמר הצעיר” יכוֹל להעיד כּי כּוֹחוֹ המלַכּד של הקיבּוּץ התגבּר על הנטיוֹת הרעיוֹניוֹת השוֹנוֹת, כּי המַסלוּל של חיי הקיבּוּץ משך אליו את הכּוכבים התוֹעים שבּוֹ, את המהססים והכּוֹפרים והסוֹטים מזה וּמזה והחזיר אוֹתם בּתשוּבה, וּמחשבתם נעשׂתה צייתנית.

יתר על כּן, “השוֹמר הצעיר” רשאי לציין כּנצחוֹנוֹ שהמגמה לקיים את הקבוּצה והקיבּוּץ כּקוֹלקטיב רעיוֹני וּפּוֹליטי הוֹלכת וחוֹדרת גם לשאר החטיבוֹת הקיבּוּציוֹת, בּין שהן דוֹגלוֹת בּכך בּגָלוּי, בּין שאינן מוֹדוֹת בּכך. והתגַלמוּתם של הגוּשים הישוּביים בּצוּרה זוֹ שהם לוֹבשים כּיוֹם הזה אינה, לעוּמקוֹ של דבר, אלא אישוּר קו ההתפּתחוּת שבּוֹ נקט “השוֹמר הצעיר” בּבוֹאוֹ להטיל על “העדה” השיתוּפית משמעת פּוֹליטית ואידיאוֹלוֹגית. גוּש גוּש וקוֹלקטיביזַציָתוֹ הרעיוֹנית, אם שלמה ואם חלקית.

ואם לחברי הגוּשים ניחא בּכך – למה יתעבּר על “ריב לא לוֹ” אדם העוֹמד מבּחוּץ? למה יהיה איש ריב וּמדוֹן לחלוּצי־המחנה, לנאמני־המפעל? ואכן, גם אלה שהתנגדוּ תחילה להכנסת הגוּפים הישוּביים כּ“צד” בּויכּוּחים הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים, כּמפלגה מוּל מפלגה אוֹ כמפלגה בּתוֹך מפלגה, גם אלה הסכּן הסכּינו לחזיוֹן החדש, שהוּא “כּבדרך הטבע”: זה הקיבּוּץ וזאת דרכּוֹ. והמהרהר יהרהר: מי יוֹדע, אוּלי בּאמת אי אפשר לקיים חיי־שיתוּף משקיים וחברתיים אם אין אִתם שיתוּף משמעת בּעניני דעוֹת ואמוּנוֹת והתחייבוּת למַפרע על עמדה משוּתפת בּמדיניוּת החיצוֹנית והפּנימית?

כב

ואף על פּי כן, ואף על פּי כן – גם אם גזירה היא לא אקבּלנה. לא אחדל לראוֹת את החזיוֹן הזה כּצופן סכּנת חוּרבּן רוּחני לקיבּוּץ וּלאיש הקיבּוּץ. ישלים חבר הקיבּוּץ עם המצב הזה כּשם שגיבּן מַשלים עם גבנוּנוֹ, ישלים הציבּוּר העוֹבד בּחוּץ מתוֹך לא־איכפּתיוּת וּמתוֹך נכוֹנוּת להרכּין ראש בּפני עוּבדוֹת – אוּלם לא ישלים אדם הרוֹאה בּמפעל הקיבּוּצי לא מעשׂה “צדדי” של אנשי־כּת, לא “אֶכּספּרימנט” הנוֹגע רק לעוֹשׂיו היוֹם, אלא קנין יקר של כּלל־התנוּעה, כּוֹח רוּחני כּבּיר העלוּל לגלוֹת דרכים לתנוּעה כּוּלה, לא ישלים, ולוּ גם יהיה יחיד נגד רבּים, מי שסבוּר בּאמת וּבתמים כּי האדם הוּא העיקר, כּי תכלית היצירה הסוֹציאליסטית, ויוֹצר החיים הקיבּוּציים הוּא האדם, ולא הרוֹבּוֹט האידיאוֹלוֹגי.

החריפים שבּאוֹיבי הסוֹציאליזם היוּ מאַיימים עלינוּ בּעבדוּת רוּחנית שהסוֹציאליזם עתיד להמיט על העוֹלם. ה ם היו מתנבּאים כי בּבקשנוּ את השויוֹן אנוּ מפסידים את החירוּת, וכי הנלחמים לשויוֹן כּלכּלי וסוֹציאלי וּמדיני סוֹפם שיהיוּ כּוֹפים על זוּלתם גם את השויוֹן בּעניני דעוֹת ואמוּנוֹת ונוֹטלים מן האדם את חירוּתוֹ הרוּחנית. התקוֹממנוּ מקרב לב נגד סילוּף ריאַקציוֹני זה של חזוֹננוּ. האַמנוּ בּכל תוּמתנוּ כּי עם השויוֹן והשיתוּף וביטוּל כּבלי הקנין הפּרטי, “ירוּם, ישׂגב אדם”. פּסלנוּ אוֹתה חירוּת־הרוּח היהירה אשר לָאו כּל אדם זוֹכה לה, אלא מעמדוֹת המיוּחסים וּבעלי הקנין בּלבד. אמרנוּ כּי בּקיימנוּ את שויוֹן הזכוּיוֹת המדיניוֹת והכּלכּליוֹת וּבפתחנוּ את האפשרוּיוֹת התרבּוּתיוֹת לכל בּאי עוֹלם הרינוּ מאַפשרים בּזה לכל שאָר־רוּח שיגדל ויתגלה בּמידת הכּוֹח הגנוּז בּוֹ, ללא פּחד הרעבה ודיכּוּי. אמרנוּ כּי בּהפקיענוּ את מכשירי היצרנוּת מרשוּת הפרט התקיף, הרינוּ מאַשרים בּזה את תוֹקף זכוּתוֹ של כּל פּרט על מכשיר־המכשירים, על מוֹח האדם, ואוֹתוֹ אנוּ משחררים מכּל שעבּוּד לשליטים, יהיוּ אשר יהיוּ, ואפילוּ שליטי החברה החדשה.

האם על שוא קראוּ מוֹרי הסוֹציאליזם ל“מלכוּת החירוּת”? אין חירוּת בּלעדי חירוּת־רוּח.

והאוּמנם תבוֹא הקבוּצה הארץ־ישׂראלית, זוֹ היצירה הנהדרת של אדם העוֹבד מישׂראל המבקש את חירוּתוֹ ואת חירוּת עמוֹ, ותשׂים לאַל את חזוֹן החירוּת? האוּמנם תקנה הקבוּצה את השיתוּף המשקי ואת הנאמנוּת למפעל וּלחיי־חברוּת בּמחיר הסתלקוּתוֹ של היחיד מזכוּתוֹ לעצמאוּת רעיוֹנית וציבּוּרית?

כג

שיטת “הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית” המשׂתררת בּעוֹלמנוּ מחזירה אוֹתנוּ, בּשינוּי צוּרה, למשטר של פּטריאַרכט. בּמקוֹם אבי המשפחה אוֹ אבי השבט בּאה “המזכּירוּת”, גוּף קוֹלקטיבי המסַמל את אחדוּת השבט ואת שלטוֹנוֹ. וּכשם שבּמשטר הפּטריאַרכלי אי אפשר היה (לא רק אסוּר היה, אלא פּשוּט אי אפשר) לצאת מתחוּמי המקוּבּל והמוּסכּם בּמשפּחה, כּך מקבּל על עצמוֹ בּימינוּ גם חבר הקיבּוּץ המתקיים על קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית, לבלתי היוֹת יחיד עוֹמד בּמוּבן הרוּחני בּרשוּת עצמוֹ, אלא אֵבר מן החי הקוֹלקטיבי, לא יוֹתר מאֵבר.

אדם החיצוֹני יכוֹל לראוֹת בּקבוּצה יצירת־ארעי, “פנטסיה” של גיל, פּרי חינוּך ציבּוּרי מסוּים, לכל היוֹתר: צוּרת מעבר לצוֹרך השעה. בּשביל איש הקבוּצה הרי היא צוּרת חיי־קבע. לא לשעה, אלא לדוֹרוֹת.

ומי שרוֹאה כּכה את מפעלנוּ השיתוּפי הוּא לא ידוּן מתוֹך נוֹחיוּת־השעה בּלבד. הוּא לא יסתפּק בּכך שאוֹתה עֶמדה פּוֹליטית שקבוּצה פּלוֹנית נקטה בּרגע זה כּדאית לוֹ. הוּא חייב לראוֹת את הדבר לא מבּחינת עמדתוֹ האיסטרטגית בּשעה זוֹ, אלא מבּחינת התפּתחוּתה של הקבוּצה ואויר החיים שבּה. הוּא ישאל: האוּמנם, בּאשר אני חי בּקבוּצה זוֹ ודבוּק בּחבריה וּבמפעלה, חייב אני לראוֹתה כּמרכּז המחשבה של הדוֹר ולעשוֹתה צינוֹר יחיד המקשר אוֹתי אל העוֹלם הגדוֹל וּבעיוֹתיו וחיפּוּשׂיו ולסתוֹם בּפני עצמי כּל צינוֹרוֹת מחשבה זוּלתוֹ? הוּא ישאל: האוּמנם נאמנוּתי הקיבּוּצית מחייבת אוֹתי לקבּל מראש כּל מה שתלמיד־חכם קיבּוּצי עתיד לחדש? הוּא ישאל: מה תהא האוירה הרוּחנית אשר בּה יגדלוּ ילדי הקבוּצה?

הקבוּצה מבקשת לראוֹת בּילדיה ממשיכים. אמנם כּן. וּבצדק. לא יהא כּל שׂכר לפעוּלתנוּ אם הדוֹר השני לעליה חלוּצית יתגעגע על הדגה ועל סיר־הבּשׂר ועל חיים קלים ללא עמל וּללא מאמצים. אך האם פּירוּשוֹ של ממשיכים הוּא להיוֹת מעלי־גירה לגבּי כּל מה שנתקבּל והוּסכּם אצל ההוֹרים?

האוּמנם חזרה אדיקוּת־אבוֹת על אכסניה שלה, מוֹרשה מאבוֹת לבנים, וחברי הקבוּצות לא תהיה להם “נחת” מילדיהם, אם הללוּ יעיזוּ לשנוֹת מקבּלת אבוֹתיהם? האם תבוֹא הקבוּצה לצווֹת על ילדיה לבל “יוֹסיפוּ” וּלבל “יגרעוּ”?

והלא יד ההתיחדוּת הוֹיה גם בּחינוּך ילדי הקיבּוּצים. עוֹד מעט ויהיה לנוּ לא רק גוּש גוּש ונוֹערוֹ – כּלוּם תוּכל הסתדרוּת נוֹער אחת להכיל את כּל ילדי העוֹבדים, ללא הבדלי שבטים? – אלא אף גוּש גוּש וחינוּכוֹ המיוּחד. הנה עתידים ילדי “השוֹמר הצעיר” מכּל מקוֹם שהם לקבּל את חינוּכם בּמשמר־העמק דוקא, וילדי גבעת־בּרנר אי אפשר שיתחנכוּ בּכפיפה אחת עם ילדי קבוּצת שילר (ידידוּתם של בּרנר ושילר בּחייהם אינה עוֹמדת, אפילו בּנדוֹן זה, לדוֹגלים בּשמוֹתיהם) וּכפר־בּיל"וּ. האין בּזה עוֹד צעד נוֹסף להעמקת משטר השבטים בּקרבּנוּ, וּלהצמדת כּל אדם וּבנוֹ וּבן־בּנוֹ אל נחלתוֹ ואל שבטוֹ, וסגירת שערים בּפני כּל רוּח שאיננה מוֹלדת־בּית, חלילה? ואם כּבני־תוּכּיים יהיוּ לנוּ ילדינוּ?

כד

ישאלוּני: וּבכן אין אתה רוֹאה צוֹרך בּבסיס רעיוֹני משוּתף לחיי קבוּצה? חלילה. בּרית־אחים לחיי־שיתוּף אי אפשר לה בּלי קרקע רעיוֹני משוּתף. אילמלא משׂא־נפש אחד חי בּלב הקבוּצה לא היה בּכוֹח חבריה לקיים את היצירה המשקית והחברתית אפילוּ לזמן מוּעט. משׂא־נפש זה, האחד לכל התנוּעה החלוּצית, מוּרכּב מיסוֹדוֹת ראשוֹניים: גאוּלת־ישֹראל, חזוֹן הסוֹציאליזם, חלוּציוּת, תקוּמת העברית, אחדוּת העוֹבדים וכיוֹצא בּהם, יסוֹדוֹת ראשוֹנים משוּתפים – לחוּד וּ“משמעת פּוֹליטית” ו“גיבּוּש אידיאוֹלוֹגי” לחוּד. כּל הנוֹטל מן הקבוּצה את יסוֹדוֹתיה הראשוֹניים ורוֹצה לקיים אוֹתה בּלעדיהם, הרי הוּא משמיט מתחתיה את קרקע צמיחתה וּמשאיר אוֹתה בּחלל ריק, וּמי שבּא להוֹסיף על היסוֹדוֹת הראשוֹניים גם חוֹבת משמעת פּוֹליטית וחוֹבת גיבּוּש אידיאוֹלוֹגי, ממלא את חללה עד אפס מקוֹם לנפש החבר, עד למחנק.

ישאלוּני: וּבכן פּוֹסל אתה כּל “חינוּך מכוּון”, בּוֹחר אתה בּחינוּך ללא אידיאה, ללא רעיוֹן מחַיה וּמכַוון? זהוּ ההיפך ממה שאני מתכּוון לוֹ. אין חפצי בּ“חינוּך” מחוּץ לזמן ולמקוֹם וּללא אידיאה שוֹלטת בּוֹ. אוּלם את המכַוון בּחינוּך, ואת המיַחד את חינוּכנוּ אנוּ מכּל “זרם” אחר, אני רוֹאה בּערכים היסוֹדיים והמשוּתפים לכוּלנוּ: רעיוֹן העבוֹדה, גאוּלת העם, שויוֹן האדם וחירוּתוֹ, אהבת היצירה ואהבת הדעת, הגשמה חלוּצית, חברוּת ועזרה הדדית ושיתוּף, מצווֹת מעשׂיוֹת, התנדבוּת. מי שכּל אלה אינם מספּיקים לוֹ, והוּא מעמיס על הילד בּבית־הספר אוֹ בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער את כּל אוֹתם עיקרי האמוּנה וּפוּלחני־השבטים וּפרחי–היחסים החוֹצצים אצלנוּ בּין גוּש לגוּש והמבדילים בּין נוֹער לנוֹער – איננוּ עוֹסק בּחינוּך הדוֹר הבּא, אלא בּגיוּס “קנטוֹניסטים”. הוא גוֹזל מן הנוֹער בּעוֹדוֹ בּאִבּוֹ את אחת ההנאוֹת הנַעלוֹת בּיוֹתר והמחנכוֹת בּיוֹתר בּחיים: את הטעם של בּחירה ושל הכרעה. שיטה רוֹוַחת זוֹ של קטיפת־בּוֹסר, אף היא מתחלוּאי הזמן, מה עוֹד צרוּר לנוּ בּכנפיה?

כה

מסגוּלוֹתיה של הקבוּצה, שלא הסתפּקה מעוֹלם (כּמוֹ שהסתפּקוּ כּמה קוֹמוּנוֹת בּעוֹלם) בּמַה שהיא קיימת, היא בּאה לשרת את הכּלל וּלהשתלב בּחיי הכּלל. מראשיתה נשֹאה את נפשה לממשיכים אוּלם בּימיה הראשוֹנים לא אחזה בּשוּם אמצעי־כּיבּוּש, ואף לא בּתעמוּלה, היא דגלה בּמוֹפת שבּחיי־קבוּצה. האמן האמינה כּי ההתעלוּת הפּנימית – בּמשק, בּסדרים, בּפריוֹן־עבוֹדה, בּרמת חיים תרבּוּתיים, בּחריגה רוּחנית – היא שתגבּיר את הכּוֹח המוֹשך של החיים השיתוּפיים.

השנים האחרוֹנוֹת הביאו בּנדוֹן זה שינוּי גמוּר. והשינוּי הוּא כּללי, ללא הבדל בּין זרם לזרם. הכּל מאוּחדים בּתאוַת “הכּיבּוּש”, ואפילוּ מתוּני הקבוּצה. וּמי שנוֹהג להדגיש את תכניה החברתיים הפּנימיים, וּמי שדוֹגל בּצמיחתה האוֹרגנית וּמי שמכריז על אָפיה האינטימי – כּוּלם כּאחד יוֹצאים בּמסעי־כּיבּוּש. וּראה זה פּלא, כּל אוֹתה ההסתערוּת של התנוּעה הקיבּוּצית לאגַפּיה אין פּניה מוּעדוֹת בּלתי אם אל הנוֹער בּלבד (“נוֹער” בּלשוֹן הדיבּוּר הפּוֹליטי בּימינוּ אין פּרוּשוֹ בּחרוּת, כּי אם ילדים). כּאילוּ ויתרה התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה על רבבוֹת הפּוֹעלים הבּוֹגרים והמתבּגרים בּארץ, שרובּם חניכי מפלגוֹת והסתדרוּיוֹת והחלוּץ, ואין היא מיחלת אלא לנוֹער בּלבד, שרק הוּא עוֹמד פּתוח ל“כיבּוּש” על ידי התנוּעה הקיבּוּצית.

מי הם חברי הקבוּצוֹת והקיבּוּצים בּארץ? אילוּ פּניתי בּשאלה כּזאת לפני עשׂרים שנה היוּ עוֹנים לי: אלה הם פּוֹעלים ארץ־ישׂראליים, אשר עברוּ כּמה וכמה מדוֹרים של חיי הארץ, נתנסוּ בּנסיוֹנוֹתיה של פּתח־תקוה ושל זכרוֹן־יעקב ושל חדרה ושל מֶסחה ושל מתוּלה, והגיעוּ מתוֹך חייהם ונסיוֹנוֹתיהם אל רעיוֹן הקבוּצה. אם אשאל עכשיו אוֹתה שאלה, יצטרכוּ לענוֹת לי: רובּם הגדוֹל של חברי הקבוּצות והקיבּוּצים הם עוֹלי גוֹלה, אשר הגיעוּ אלינוּ מן האניה בּפּספּוֹרטים של חברי קיבּוּצים. אנשים כּנים הם ולא סוֹטים, וכל אחד מהם פּנה על פּי המען אשר ניתן לוֹ בּצאתוֹ.

כּזהוּ עכשיו מקוֹר־גידוּלוֹ של המפעל הקיבּוּצי הפּוֹרח: גיל מסוּים אשר תנוּעוֹת מסוּימוֹת ממציאוֹת כּ“חוֹמר לבנין”. כּל מי שלא הספּיק בּגיל זה להגיע עד הקיבּוּץ, מי שלא עבר דרך צינוֹרוֹת מסוּימים של הסתדרוּיות־נוֹער והחלוּץ – אין תקות הקיבּוּץ חלה עליו. כּל המוֹן בּית הפּוֹעלים, שלא מאתמוֹל ירדוּ מן האניה, אלה שמכּירים את הארץ ואת תלָאוֹתיה ואת מַשבּריה וגיאוּיוֹתיה, אלה שרכשוּ להם בּארץ נסיוֹן ויכוֹלת מקצוֹעית וּמשקית – אלה אינם מבקשים לעצמם אחיזה בּחיי הקבוּצה, ואף התנוּעה הקיבּוּצית, ללא הבדל אגף, מיאשת את לבּה מהם. הם אוּלי בּאים בּחשבוֹן כּבני־לוָיה בּשעת איזוֹ הצבּעה סוֹערת בּתנוּעת הפּוֹעלים, הם עלוּלים לשמש לפעמים חוֹמר “פּוֹליטי” לאיזה זרם קיבּוּצי – אוּלם לא חברים לבנין.

אילוּ היה כּכה המצב לפני כּעשׂרים שנה לא היה בּוֹ כּדי להתמיה. סוֹף סוֹף לא היתה אז הקבוּצה בּלתי אם נסיוֹן. נסיוֹן נוֹעז וצפוּי לכשלוֹנוֹת מרוּבּים, לא רבּים האמינוּ שהיא בּת־קיימא. קיוּמה לא היה בּטוּח, לא מחוּץ, – מצד היוֹתה תלוּיה בּחסדי המישבים – ולא מבּית – מפּאת חוֹסר היציבוּת הפּנימית של חבריה. וגם כּתוֹפעה משקית בּלבד עדיין דבק בּה ה“א השאלה. ספּחת הדפיציטים נחשבה למכּת־הקבוּצה שאין להיפּטר ממנה. אבל הלא אנו עוֹמדים לא בּשנת תרע”ו אלא בּתרצ"ו. הקבוּצה כּבר איננה “אֶכּספּרימנט”. גם מתנגדיה יוֹדעים שהיא בּת־קיימא. ורבּים מהם מוֹדים בּכמה מהישׁגיה, הטכניים והמשקיים. אימת הדפיציטים ירדה. שוּם מוּמחה מבּחוּץ לא יעיז להתנקש בּקיוּמה. לאלפי החברים החיים בּה חדלה הקבוּצה להיוֹת אוֹהל־ארעי. היא לחבריה בּית, לילדיה – מוֹלדת. מכּמה בּחינוֹת עוֹלים חיי הקבוּצה לאין ערוֹך על חיי הפּוֹעל הבּוֹדד בּעיר אוֹ בּמוֹשבה, ואף על פּי כן, כּאילוּ ניטל ממנה כּוֹחה לקחת שבי את לב הפּוֹעל החי בּשכנוּתה.

הנה נישׂאה עכשיו על פּני ציבּור הפּוֹעלים שוֹאת השפל. תיכּנסוּ לבית־בּרנר ותקראוּ מעל פּני האנשים: חסר יוֹם עבוֹדה! וּבכל מקוֹם שתעברוּ על פּני פּוֹעלים וּפקידים, ואפילוּ עסוּקים בּמלאכתם, תקראוּ את האוֹתוֹת החרוּתים: גז הבּטחוֹן בּיוֹם מחר. חבר הקבוּצה איננוּ יוֹדע את הפּחד הזה. אין שוּם אדם בּה מפחד, שמחר יהיה מוּפקר וילדוֹ נעזב וּמבקש לחם. מדוּע איפוֹא אין אנוּ רוֹאים בּכל המחנה הגדוֹל הזה אפילוּ קמצים קטנים אשר יבוֹאוּ ויגידוּ: שׂבענוּ את העיר הגדוֹלה, את סדריה ואת רוָחיה ואת קבּלניה וּבּעל־בּתיה, ואת שממת־שעשוּעיה. הבה ונקים קיבּוץ חדש, ונחיה כּאשר חיים חברי הקיבּוּצים, וחבלי־אַבטלה וּמצוּקת־רעב ושממוֹן־ריקנוּת וחרפּת־איש־לבצעוֹ לא נדע. איננוּ שוֹמעים אפילוּ על שמץ של התעוֹררוּת ציבּוּרית בּרוּח זאת.

על מה אין הקיבּוץ נעשׂה נחלת הציבּוּר, נחלת חלקים גדולים ממנוּ? שאלה גדוֹלה היא לציבּוּר שמחוּץ לקבוּצה, וּשאלה גדוֹלה היא לתנוּעה הקיבּוּצית, אשר כּוֹחה גדוֹל בּכּיבּוּש הרחוֹק, ולא בּכּיבּוּש הקרוֹב.

וּזרמים קיבּוּציים הרוֹאים את עצמם לא כּשביל צדדי אלא כּדרך עיקרית בּתנוּעת הפּוֹעלים, כּיצד יכוֹלים הם להשלים עם היאוּש מהמוֹני הפּוֹעלים המעוֹרים בּעבוֹדה וּבארץ? ואנשים המאמינים בּקיבּוּץ כּמפעל־המוֹנים וּכצוֹרך המוֹנים מדוּע ישליכוּ יהבם רק על טיפּוּס אנוֹשי מאוּמן אשר יוֹצא מתוֹך חממוֹת רוּחניוֹת המיוּחדוֹת לכך, ויוּבאוּ למקוֹם מטרתם, אם אפשר, בּקרוֹנוֹת סגוּרים?

כו

ושַבֵּחַ אני את תנוּעת המוֹשבים, אשר לא ראתה את הילד כּחוֹמר הכּיבּוּש שלה ולא זנחה את הפּוֹעל הבּוֹדד, בּעיר וּבכּפר, ואף בּימי הגיאוּת לא נוֹאשה ממנוּ וּפנתה אליו, וקירבה רחוֹקים, והחזירה קרוֹבים שנתרחקוּ, ורתמה על פּי דרכּה אלפי חברים בּמפעל ההתישבוּתי.

נזדמן לי כּבר לספּר כּיצד היה א.ד. גוֹרדוֹן קוֹבל על חוֹסר צמיחה חלוּצית מתוֹך קרקע הישוּב. “ראה – היה אוֹמר לי – הנה אניוֹת מביאוֹת צעירים. קצתם נשארים, רוּבּם עוֹזבים. לא זהוּ הנוֹרא. אך מדוּע אין מתוַסף אלינו שוּם אדם מתוֹך הישוּב, מבני האּכּרים? האוּמנם אין הארץ מסוּגלת לגַדל חלוּצים, ותמיד נצטרך להכניס אוֹתם מן החוּץ? האוּמנם על צחיח סלע אנו זוֹרעים?” סוֹף סוֹף זכינוּ לראוֹת בּמוֹ עינינוּ שאף ארץ־ישׂראל מצמיחה חלוּצים, הישוּבים הצעירים של נַענה ושַטה ותל־עמל מעידים כּי קללת הצחיחוּת לגבּי הזרע החלוּצי סרה מעלינוּ. אך, האם אין ציבּוּר הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלי צחיח לגבּי המפעל הקיבּוּצי?

והלא הקבוּצה כּיוֹם הזה יש לה מה להציע לפּוֹעל שמחוּץ לה. אפשר אין הקבוּצה יכוֹלה היוֹם להתחרוֹת עם הפּוֹעל “המסוּדר בּעבוֹדה משתלמת” בּטיב ה“לחם לאכוֹל וּבגד ללבּוֹש”, אך הרי היא נוֹתנת כּמה דברים ששוּם צוּרת חיים אחרים אינה נוֹתנת לפּוֹעל. כּלום אין הפּוֹעל בּימינוּ יוֹדע להעריך את ההרגשה של עוֹבד בּלתי־תלוּי בּבעלים וּבמשגיחים, את אפשרוּיוֹת היצירה שאין כּמוֹתן בחיים הפּרוֹליטריים, את השויוֹן והחברוּת, את הכּיבּוּשים החלוּציים? ההכּרה הבּטוּחה שבּכל מצב שהוּא בּקיבּוּץ, אין אני, הפּרט, “מחוּסר־עבוֹדה”, שלעת זקנה לא ישליכוּני (מי חוֹשב אצלנוּ מה יהא גוֹרלם של הפּוֹעלים המזדקנים בּעיר? והלא דוֹר שלם כּבר מתקרב לכך), שליוֹם מחלה יש דוֹאג, ושמזוֹנוֹתיו וחינוּכוֹ של הילד מוּבטחים בּכל עת וּבכל התנאים – אֵילוּ יתרוֹנוֹת של חיי הפּוֹעל השׂכיר־הבּוֹדד יִשווֹ בּכל אלה? היכן היא בּעוֹלם שיטת הבּיטוּח הסוֹציאלי הנוֹתנת את הבּטחוֹן הזה ואת ההרגשה האנוֹשית הכּרוכה בּבטחוֹן זה? מה מַאפיל על כּל זה בּעיני המוֹני פּוֹעלי ארץ־ישֹראל, שרבּים מהם הם אנשי־עבוֹדה טוֹבים וחלוּצים נאמנים?

כז

איני מקבּל על עצמי ליַשב בּתשוּבה אחת וכוֹללת שאלה זוֹ, שהיא בּעינַי מן השאלוֹת החמוּרוֹת, הקוֹבעוֹת את גוֹרלה של תנוּעתנוּ. למחיצה זו הקיימת בּין המפעל הקיבּוּצי לבין המוֹני פּוֹעלים – גדוֹלים חִקרי לב. וּלוַאי שכּל אחד מאתנו יפשפּש בּמעשׂיו. אוּלם מעיז אני לוֹמר כּי גם פּיצוּלה של התנוּעה בּשיסוּעיה וּבמַצוֹתיה גוֹרם לא מעט להסיר את הלבבוֹת מאחריה וּלהשפּיל את כּבוֹדה.

אסבּיר את מחשבתי בּהזכּרת נוֹשנוֹת, בּהזכּרת עווֹן: פּולמוֹס האיחוּד הגדוֹל בּין “אחדוּת־העבוֹדה” ו“הפּוֹעל הצעיר”, לקראת העליה השלישית. שני הצדדים הרגישוּ יפה את נימוּקיהם ואת חששוֹתיהם, ודאי לא פּחוֹת ממה שעלוּלים להרגיש עכשיו דוֹחקי האיחוּד הקיבּוּצי ודוֹחיו. עכשיו, כשאוֹתה מלחמה היא כּבר נחלת ההיסטוֹריה, הריני מַרשה לעצמי לוֹמר, שאינני סבוּר כי בּנימוּקיהם וּבחששוֹתיהם של מתנגדי האיחוּד לא היה כּל ממש. ואף על פּי כן, לא צדקוּ… אוּלם לא חשוּב כּלל מי צדק וּמי לא צדק. את קוּבּעת כּוֹס התּרעֵלָה שתינוּ יחד. בּאוּ גלי העליה, וחברינוּ החדשים מצאוּ אוֹתנוּ, את קוֹדמיהם, בּהתנַצחוּתנוּ: על צדקת רעיוֹנוֹתינוּ, על נפש העוֹלים החדשים, על תפקידים ועל עמדוֹת. וַנהי בּעיניהם כּחגבים. מלחמתנוּ הפּנימית רבּת־התוֹכן, שנבעה ממקוֹרוֹת טהוֹרים, מחרדה לציוֹנות וּלערכי תנוּעתנוּ, היא שנתנה להם את האפשרוּת לגמוֹל לנוּ, ממבּט ראשון, בּוּז. ובוּז ראשוֹן זה נתן את תנוּעת הפּוֹעלים לבַז, ואוּלי קבע את גוֹרלם של החדשים, הבּזים, יוֹתר משל קוֹדמיהם שהיוּ לבוּז. אני ראיתי אז את עצמי קרבּן של המצב הזה. ידעתי כּי כּוָנוֹתי טהוֹרוֹת, ידעתי כּי אין לי שוּם פּניה אלא זוֹ: לפתוֹח לפני העוֹלה החדש את שערי תנוּעת העבוֹדה, ושיראה אוֹתה כּביתוֹ שלוֹ, ויעשֹה בּה כּבתוֹך שלוֹ. אוּלם שלא בּרצוֹני וּבניגוּד לאמת הנפשית שלי, הייתי אני בּעיניו חשוּד כּ“צד” כּמתחרה, כּמבקש לשחד, כּבעל אינטרסים מפלגתיים, כּבעל תחבּוּלוֹת הבּא לכפּוֹת עליו את רצוֹנוֹ. וחוֹסר־אֵמוּן זה וחוֹסר־כּבוֹד זה מצד העוֹלה החדש למה שמצא בּארץ, והיכוֹלת שניתנה לוֹ לראוֹת לא את המאוֹר שבּדברים אלא את העכוּר שבּהם – היא שקבעה גוֹרל הרבּה דברים בּעליה השלישית וּבארץ. עוֹדני חוֹשב גם עכשיו, שגוֹרל גדוּד־העבוֹדה וגוֹרל “השוֹמר־הצעיר” היו אחרים, אילוּ היתה העליה השלישית מוֹצאת בּבוֹאָה תנוּעת פּוֹעלים אחת ומאוּחדת, ואילו יכוֹלנו, אנחנו, בּני העליה השניה, לפגוֹש כּתנוּעה אחת וּשלמה את העליה החדשה. מהרבּה קרבּנוֹת למוֹלך היינו נפטרים. מה שאֵירע לנוּ אז הוּא ללא תקנה. איחוּדן של שתי המפלגוֹת בּ־1930 – שבּא בּאיחוּר של שתים־עשׂרה שנים – הציל מה שניתן להציל. אך לא יכוֹל היה לתקן מה שהוּפסד בּאוֹתן השנים הראשוֹנוֹת.

כּך אני רוֹאה את המצב בּתנוּעה הקיבּוּצית. המאוֹר שבּמפעל הקיבּוּצי לוֹקה בּשל השיסוּע. הגוּפים הנִצים והעוֹינים זה את זה אינם יכוֹלים להפנוֹת את לבּם לא לכמה ענינים פּנימיים ולא לציבּוּר הבּוֹגר שמסביב להם, ואין לב הציבּוּר יכוֹל להיוֹת שלם אִתּם. איחוּדה של התנוּעה הקיבּוּצית יגאַל אוֹתה מכּמה יחסים עכוּרים, ויפתח צינוֹרוֹת־השפּעה שנסתמוּ.

כח

זכתה ההסתדרוּת וּמלאכתה, מלאכת־קוֹדש – לחנך וּלהציל את נשמוֹת ילדי ישׂראל ממ"ט שערי חוּרבּן וּשמד וּכלָיה – נעשׂתה בּעיקר על ידי חברי הקיבּוּצים והקבוּצוֹת, לגוּשיהם. אין ערוֹך לכּוֹחוֹת העצוּמים שהוּשקעוּ בּכך, אין ערוֹך למסירוּת ולהתנדבוּת ולהתלהבוּת בּעבוֹדה זוֹ, שאין כּמוֹה לחשיבוּת וּלאחריוּת בּכל עבוֹדת ההסתדרוּת. מחנוֹת השליחים־המתנדבים עשׂוּ מה שעשׂוּ בּמיטב כּוָנוֹתיהם וּכמיטב יכלתם. אוּלם שיסוּעה של התנוּעה הקיבּוּצית הוּא שעשׂה את מערכוֹת הנוֹער היהוּדי לשׂדה־קטל.

אין מבקשים בּימינוּ לקחת שבי את נפש היחיד. מאמינים יוֹתר בּכיבּוּש הגוּף הציבּוּרי עליו נמנה היחיד. מי שזוֹכה בּהסתדרוּת מסוּימת ובהנהגתה ממילא זוֹכה גם בּיחיד וּבנשמתוֹ. לפיכך פּשׂתה ההתבּצרוּת בּהסתדרוּיוֹת וּפשטה המלחמה על כּיבּוּש ההסתדרוּיוֹת. צדקה עשׂוּ הגוּשים הקיבּוּציים עם ההסתדרוּת בּהתנדבם, אוּלם הצדקה הפכה לצעקה: אוֹתה שליחוּת חינוּכית שזרמינוּ השוֹנים עוֹשׂים בּגוֹלה – שליחוּת אחת היא, שליחוּת החינוּך החלוּצי, והשוֹלח אחד הוּא – כּלל־הפּו­ֹעלים והסתדרוּתוֹ (ואין הבדל מַהוּתי בּדבר, אם השליחוּת היא מטעם ההסתדרוּת – אֶל החלוּץ, למשל – אוֹ שהיא מוּזמנת מן הגוֹלה, מטעם הסתדרוּיוֹת הנוֹער השוֹנוֹת, העוֹמדוֹת בּרשוּת עצמן וּברשוּת הנהגוֹתיהן המקננוֹת בּקיבּוּצים בּארץ. גם הללוּ דוֹגלוֹת בּשם ההסתדרוּת, ואַחריוּתן החינוּכית על ההסתדרוּת גם כּשאין עמה אחריוּת פוֹרמלית). אוּלם הפּירוּד הקיבּוּצי, הכּרוך בּריב שיטתי בּין הגוּשים, הוּא שעוֹשׂה גם את השליחוּת ההסתדרוּתית, שהיתה צריכה להיוֹת מעשׂה־מקשה, אַחדוּתית בּרצוֹנה וּבמגמתה וּמוּסכּמת בּדרכיה, לשליחוּת של גוּפים יריבים.

טרם יצאנוּ משלהי המלחמה העוֹלמית וּכבר מאַיימת עלינוּ מלחמת־עוֹלם שניה. ועוֹלמנוּ הרוּחני אף הוא טבוּע בּמטבּע צבאי. וּלפיכך גם יצר האֶכּספּנסיה בּתנוּעוֹתינוּ רוֹאה בּכּל – קלגסין. ויוֹתר ממה שהוּא מתגלה בּהיאָבקוּת רעיוֹנית, הוּא מתלבּש בּתכסיסי מלחמה וחַבּלנוּת כּלפי “האוֹיב” ובפיטוּם קסַרקטיני בּפנים, וּבמניעת התקרבוּת בּין מחנה למחנה, לרַבּוֹת גם מעֵין “תעמוּלת־זוָעה” הבּאה להגבּיר נאמנוּת וּלהבאיש את ריח “האוֹיב”.

איני מתכּוון להתעכּב בּזה על תמוּנוֹת ההצבּאה והיחסים והמדנים העוֹשׂים שַמוֹת בּתנוּעתנוּ החינוּכית־חלוּצית שבּגוֹלה ואוֹכלים את מיטב מרצה וּמביאים מַצבּיאים וּמוּצבּאים גם לידי שחיתוּת שבּנרגָנוּת. הדברים ידוּעים ורבּים הצוֹוחים על כּך, אלא שאין הצוֹוח רוֹאה את נגעי עצמוֹ.

כט

ראוי שנתבּוֹנן בּחזיוֹן זה, לא מצד פּגמי־הלוָאי השוֹנים, אשר להלכה כּל אחד יסכּים בּרצון לנעֵר חָצנוֹ מהם, כּי אם מבּחינת עצמוֹ:

יש עם יהוּדי בּעוֹלם, עם אחד מפוּזר בּין עמים, והוּא נתוּן לגזירוֹת ולפרעוֹת, לרציחוֹת וּלגירוּשים, לדחיקה ממחיה וּמהשׂכּלה, לאָבדן לשוֹן וּלאָבדן תרבּוּת, לשמד וּלניווּן, ונגדוֹ עוֹלם גדוֹל ועצוּם: חלקוֹ נשבּע להשמיד וּלהאביד, והשאָר – עוֹמד על דמוֹ ואָדיש, והמקצת מן המקצת מבּיע אהדה בּדברים שאינם מחייבים. וּבתוך העם הזה, המוּבל יוֹם יוֹם לגרדוֹם, יש תנוּעה ציוֹנית, שאינה מַשלימה עם הכּלָיה ועם הכּלימה, והיא היחידה בּקרב העם שמעיזה להאמין בּגאוּלה. וּכנגדה עוֹמדת – לפי מימרתוֹ המוּצלחת של בּרוּכוֹב – “קוֹנצנטרציה אַנטי־ציוֹנית” המַקיפה חלקים עצוּמים בּעם, בּהם: המתבּוֹללים, העוֹמדים על סף השמד, “אגוּדת ישׂראל” והלאוּמיים־האידישאיים, חסידי הגלוּת וּמבקשי הטריטוֹריוֹת, אֵילי־הזהב והרדיקלים, הפילַנטרוֹפּים וה“בּוּנד”, יפי־הרוּח והקוֹמוּניסטים. וּבתוֹך השאֵרית, הדוֹגלת בּשם הציוֹנוּת, אך מעטים הם המוּכנים למעשׂי בּניה והגשמה, וּבתוֹך אלה עוֹמדת לבדד תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, וּכנגדה קוֹנצנטרציה אַנטי־פּוֹעלית מגוּונת, החוֹתרת לבוֹדד את הפּוֹעל והמאַחדת את מעבידי עבוֹדה ערבית וחוֹלמי עליה מצוּמצמת וּמוַתרי מנדט עם הלוּמפּן־ציוֹנים העוֹשים להם קרנים בּשם מלכוּת ישֹראל, ועם כּל מיני לאוּמיים שלמים וּכשרים אשר מַעמדיוּתם של הפּוֹעלים דוחה אוֹתם וּלאוּמיוּתם של מחרימי הפּוֹעל העברי מזכוּת־עבוֹדה וּמזכוּת־אזרח מוֹשכת אוֹתם. וּתנוּעת הפּוֹעלים עצמה, המהווה חטיבה מיוּחדת בּעם העברי, אף היא אינה מעוֹר אחד. כּי אחדוּת־רצוֹנה ואַחדוּת־מגמתה טרם הגיעוּ להכּרת כל חבריה, וההכּרה החלוּצית של הקשר הגוֹרלי בּין מאמצי הפּוֹעל ושחרוּרוֹ וּגאוּלת העם, והנכוֹנוּת למאמצים חלוּציים עדיין אינם אלא נחלת חלק בּציבוּר הפּוֹעלים. וּבתוֹך החלק החלוּצי שהוּא הוּא הלוּז שבּשדרה של תנוּעת הפּוֹעלים, לא הכּל מאוּחדים בּתפיסה הפּוֹליטית והציבּוּרית של עניני הציוֹנוּת ועניני הפּוֹעל. ואפילוּ אוֹתוֹ חלק חלוּצי אשר עבר את כּל מדוֹרי הניגוּדים ויצא בּשלוֹם להווֹת, בּתנוּעת הפּוֹעלים את החטיבה הציוֹנית הסוֹציאליסטית, איננוּ יוֹדע, להוַתוֹ, לנהוֹג יחסי־חברים הוֹגנים, בּין צוּרוֹת־ההתישבוּת שנקטוּ חבריו. וּראֵה אַף ראֵה: אוֹתוֹ חלק בּתוֹכו, אשר הגיע, לכאוֹרה עד קצה גבוּל האיחוּד, לא רק בּהשקפוֹתיו הכּלליוֹת על גוֹרל העם ואַחדוּת תנוּעת הפּוֹעלים, אלא גם בּקבּלת יסוֹד השיתוּף בּבנין המשק והחברה וּבמאמצים חלוּציים להגשמתוֹ – אף הוּא מפוּלג לגוּשים אשר אינם יכוֹלים לדבּר זה אל זה לשלוֹם.

ל

אוּלי יוּרשה לאדם שאינוֹ עוֹמד בּתוֹך ריב־האחים הזה לשאוֹל: מה טיבם של הניגוּדים הללוּ העוֹמדים כּנֵד בּין קיבּוּצינוּ? אינני שוֹאל לניגוּדים פּוֹליטיים ואידיאוֹלוֹגיים בּעלי אוֹפי כּללי, ולניוּאַנסים שוֹנים בּהשקפוֹת. בּימינוּ רבּי־המבוּכה נמצאים אלה לרוֹב בּכל תנוּעה רחבה וּמאוּחדת (אם היא אינה כּפוּפה לדיקטטוּרה אידיאוֹלוֹגית) וכל עוֹד אינם פּוֹרצים את תחוּמי אוֹתוֹ המשוּתף, שהוּא הכרחי לקיוּם התנוּעה, אינם צריכים לשמש גוֹרם מפריד בּמפעל הקיבּוּצי. וּבמידה שהניגוּדים הללוּ פּוֹגעים בּעצם המוּשׂג של תנוּעה פוֹליטית ורעיוֹנית מאוּחדת וּבכמה מערכיה העיקריים (כּמוֹ בּמקרה “השוֹמר הצעיר”), אינם מיוּחדים למפעל הקיבּוּצי דוקא, וההתגבּרוּת עליהם איננה ענין לקיבּוּצים בּלבד, ואיננה בּכוֹחם של הקיבּוּצים בּלבד, אלא צוֹרך חיוּני לתנוּעה כּוּלה, המחייבת לבקש, בּלי הרף, דרכי איחוּד, רעיוֹני וּפּוֹליטי לכל מחנה העבוֹדה אשר קרקע ציוֹני וסוֹציאליסטי משוּתף לוֹ. אין שאלתי מכוּונת אלא לניגוּדים בּגוּף המפעל הקיבּוּצי והמסתעף ממנוֹ. ניגוּדים, אלה אשר מציאוּתם מקוּבּלת וּמוּסכּמת, מה הם, האם בּני־קיימא הם, קבוּעים לעד, שרשיים וגזעיים הטבוּעים בּאֳפי השבט הקיבּוּצי אוֹ בּאידיאָה־נחלתוֹ, אוֹ שמא אינם אלא תוֹפעוֹת־לוָאי,פרי מסיבּוֹת וחיפּוּשים, וחלוֹת בּהן חליפוֹת וּתמוּרוֹת, והן עלוּלוֹת להצטמצם וגם לחלוֹף. אינני בּא להכריז שאין הבדלים ואין ניגוּדי־תפיסוֹת, אוּלם אינני רוֹאה את תכנם כּדבר נתוּן וקבוּע, אלא בּר־התפּתחוּת דינַמית בּלתי־פּוֹסקת.

לא

אנסה לסקוֹר כּמה מהניגוּדים, שהסעירוּ בּשעתם את הרוּחוֹת, וּמהם ששימשוּ ועוֹדם משמשים סוּסי־רכיבה בּניצוּחים.

הגודל. “קבוּצה קטנה וּקבוּצה גדוֹלה”. רבּים האמינוּ בּתוֹם לבּם וטענוּ בּחוֹם לבּם, כּי קבוּצה גדוֹלה אינה אלא חוּרבּן למשק ולחברה. היוּ ימים ויוֹסף בּוּסל היה סבוּר כּי יֵקל לדגניה אם תקטין את מספּר חבריה ותעמיד אוֹתם על ט“ו משפּחוֹת. אחד מחברינוּ המוּמחים הכריז, כּפרי חקירה מדעית, שהאוֹפּטימוּם לקבוּצה הוּא כ”ה משפּחוֹת, וכל המוֹסיף גוֹרע. עכשיו, כּמדוּמה, חָרגוּ כּל “הקבוּצוֹת הקטנוֹת” מאוֹתם המספּרים, בּלי שמשקם נתנזק על ידי זה וּבלי שאֳפי החברה שוּנה על ידי כּך לרעה. מאידך גיסא, חדלוּ הקבוּצוֹת הגדוֹלוֹת להתעלם מן השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּגוֹדל הקבוּצה וּבגידוּלה. הן מטפּלוֹת בּשאלה כּיצד לשתף את החבר בּידיעת הענינים של המשק הענֵף, כּיצד להגבּיר את הדמוֹקרטיה הקיבּוּצית, כיצד להעלוֹת את רמת החיים החברתיים. ענין הגוֹדל חדל להיוֹת סלע־מחלוֹקת בּתנוּעה. אַתה מוֹצא כּיוֹם קבוּצוֹת בּחֶבר הקבוּצוֹת שאינך יוֹדע כּיצד לכנוֹתן. מַהי דגניה ב', “קבוּצה קטנה” אוֹ “גדוֹלה”?

מלאכה ועבוֹדת־חוּץ. זכוּרים הימים שהקבוּצה, ללא הבדל “מוֹצא” פּוֹליטי, לא ראתה את תפקידה אלא בּחקלאוּת בּלבד. היה קיים פּוּלחן של חקלאוּת “צרוּפה”. הקבוּצה היתה מעסיקה בּנאים וטייחים ורצענים וּמפרזלי סוּסים מן החוּץ, וּמוֹציאה עליהם את כּספי התקציב. וראתה זאת כּדרך הטבע, לא פּגיעה בּעקרוֹן עבוֹדה עצמית ולא הפסד משקי על ידי הוֹצאַת כּספים החוּצה. ההכרזה על הכנסת מלאכה וחרוֹשת – ויוֹתר מזה: עבוֹדת־חוּץ – לתוֹך משק הקבוּצה, נתקבּלה בּשעתה כּהרס משקי. נדמה ששטף־הימים וּתנאי ההתישבוּת הוֹרידוּ את הויכּוח מעל הפּרק בּלי רחמים. עבוֹדת־חוּץ חדלה להיוֹת מוֹנוֹפּוֹלין של מַמציאיה ונעשׂתה נחלת כּל ההתישבוּת העוֹבדת, הקבוּצוֹת והמוֹשבים כּאחת. ואף המלאכה מצוּיה בּכל מיני קבוּצוֹת. ואם לאיזוֹ קבוּצה תבוֹא ההזדמנות להקים מפעל חרשתי – ודאי לא תסרב מתוֹך טעמים עקרוֹניים של משק חקלאי צרוּף.

זוֹל. היוּ ימים ובמרכּז הויכּוּח עמדה שאלת הזוֹל. איזה טיפּוּס ישוּבי מבטיח התישבוּת עממית זוֹלה יוֹתר, המוֹשב, אוֹ הקבוּצה הקטנה, אוֹ הקבוּצה הגדוֹלה? אנשי הקבוּצה הגדוֹלה טענוּ כּי הם בּחרוּ בּצוּרה זוֹ אך ורק בּגלל הזוֹל ההתישבוּתי הכּרוּך בּה. וחייב אדם לוַתר על כּל מיני נטיוֹת בּבנין המשק והחברה וּבלבד שיהיה נאמן לזוֹל שהוּא מצוָה לאוּמית עליוֹנה. מי שלא האמין בּזוֹל התיאוֹרטי הזה היה מתחייב בּנפשוֹ. על אחת כּמה וכמה מי שהעיז להניח כּי לא דוקא בּגלל הבּטחוֹן בזוֹל בּחרוּ אנשים בּדרך זוֹ, אלא בּגלל נימוּקים נפשיים וחברתיים, ממש כּמוֹ אלה שבּחרו בּצוּרה אחרת. מה חמים היו הויכּוּחים וּמה גדוֹל היה הבּטחוֹן של המתוַכּחים כּל עוֹד שאלת הזוֹל היתה בּגדר של ספּקוּלציה עיוּנית חריפה. החוֹגרים התהללוּ כּמפַתחים. עכשיו, כּשנצטבּר כּבר נסיוֹן של כּמה שנים לכל צוּרוֹת ההתישבוּת העוֹבדת, נדם הויכּוּח על הזוֹל. וטוֹב שנדם. עדיין איננוּ “מפַתחים”, אך כּבר חדלנו להיוֹת “חוֹגרים־מתהללים”.

“אוֹרגַניוּת” וּ“מיכניוּת” הוּכרזוּ בּשעתן כּשני קטבים בּבנין הקבוּצה: אלו דגלוּ בּצמיחה חברתית־אוֹרגנית, מעין גידוּלה של המשפּחה, המכניסה לתוֹכה אדם נוֹסף מתוֹך בּחירה אישית מדוּקדקת; לא המשק משמש קריטריוֹן לגידוּל הקבוּצה, ולא צרכיו כּופים עליה את התרחבוּתה, ועל אחת כּמה וכמה לא צרכים ציבּוּריים אחרים, אלא הצוֹרך הפּנימי שלה לקלוֹט חברים נוֹספים, חברים מוּתאָמים שעברוּ כּמה מדוֹרים של נסיוֹנוֹת והתאָמה אישית. ואלה דגלו בּסיסמה “קיבּוּץ פּתוּח לַכּל”, כּל אדם ראוּי וּמסוּגל להיוֹת חבר בּקיבּוּץ ואין בּוֹדקים, ואין להבחין ואין להתאים. כּשם שהיה מי שעקרוֹן הזוֹל היה לוֹ נעלה על הכּל, כּך היה מי שעקרוֹן האוֹרגניוּת היה יקר ללבּוֹ מכּל. הדרך אשר בּה התלקטוּ חברי הקוֹמוּנוֹת הראשוֹנוֹת, אחד אֶל אחד, נחשבה לדרך קלַסית, היחידה המבטיחה התלכּדוּת החברה ויחסי רעוּת ואינטימיוּת בּין חבריה. כּל דרך אחרת תוֹארה כּלקיחה “מכּל הבּא בּיד”, שאינה עלוּלה לקיים אלא מעין אַרטֶל, בּעלת משק משוּתף וחדר־אוֹכל גדוֹל. אך חיי המשק וחיי החברה כּאחד התאַכזרוּ לתפיסה הזאת. גדל היקף המשק וּממילא גדל היקף החברה, ו“האוֹרגניוּת” הנכספת לא בּאה לעזרתה. והקבוּצה, הדוֹגלת בּשם האוֹרגניוּת, הוּכּתה מכּוֹת קשוֹת: פֵּירוּדים, עזיבוֹת, דלדוּל ועגמוּמיוּת. עד שפּנתה לצירוּפים וּלמיזוּגים עם חלקי קבוּצוֹת, והדרך הוֹבילה הלאה לשיטת “מילוּאים” מן הגוֹלה, המכניסה מן החוץ ללא היכּרוּת אישית עשׂרוֹת חברים, שוֹנים בּגיל, בּמוּשׂגים, בּרמת תרבּוּת וּבהרגלי עבוֹדה, וּקרוֹבים רק קרבה ארגוּנית, קרבת “תנוּעה” מזוּוגת, קרבת רצוֹן ציבּוּרי משוּתף. אוּלם אוֹתה קרבת תנוּעה ושיתוּף רצוֹן ציבּוּרי היתה קיימת אפילוּ בּגדוּד־העבוֹדה, שדָגל בּתפיסה הפּשטנית בּיוֹתר של קבּלת חברים. וּמאידך, היסוֹד של אוֹרגניוּת, “הגרעין” החי ויוֹצר, לא היה נעדר בּשוּם מפעל קיבּוּצי רציני, הָחֵל מן ה“קרימאים” בּגדוּד־העבוֹדה, וּבדוֹמה להם כּל מיני חבוּרוֹת בּנוֹת מוֹצא אחד (עיר, ארץ) ועד החבוּרוֹת המלוּכּדוֹת של התקוּפה האחרוֹנה, הבּנוּיוֹת על שוּתפוּת “הגזע” ההסתדרוּתי (החלוּץ הצעיר, “הבּוֹנים”, “דרוֹר”, “גוֹרדוֹניה”, “השוֹמר הצעיר”, בּני קלוֹסוֹבה וכוּ'). ואלה הלא משמשים גרעינים עיקריים בּתנוּעה הקיבּוּצית כּיוֹם.

עצמאוּת וריכּוּז. מה צריכה להיוֹת הקבוּצה, עוֹלם עצמאי, עוֹלם קטן בּפני עצמוֹ, הפוֹתר על אַחריוּתוֹ את כּל שאלוֹתיו המשקיוֹת והחברתיוֹת, או “פּלוּגה” מצבא הקיבּוּץ, המתנהל על ידי המפקדה הראשית? ויכּוח זה היה בּאמת עמוֹק וחיוּני כּכל ויכּוח על מבנה החברה. הקבוּצה דגלה בּשם סוּברניוּת מוּחלטת, “עוֹלם לבדד ישכּוֹן”, והבּיטה בּעין זוֹעמת על העסקנוּת המרוּבה ועל הריכּוּז ועל סדרי השלטוֹן וּגנוֹני ה“קוֹמיסַריוּת” שבּקיבּוּצים הגדוֹלים, כּאֶלמנטים הסוֹתרים את מוּשׂג הקבוּצה. מאידך גיסא, דָגל גדוּד־העבוֹדה בּתוֹרת הריכּוּז המוּחלט, עד כּדי שיטת “הגזבּרוּת המרוּכּזת”, האחת לכל משקי הגדוּד ופלוּגוֹתיו, ששימשה עילה לפּילוּג הראשוֹן של הגדוּד, פּילוּג עין־חרוֹד ותל־יוֹסף. קיבּוּץ עין־חרוֹד הוּקם מתוֹך התנגדוּת לשיטת הריכּוּז המוּחלטת. מה אירע מאז? הקיבּוּץ המאוּחד לא ניצל מויכּוּח על מידת האוֹטוֹנוֹמיוּת של המשקים והפלוּגוֹת, והתביעה להגבּרת מידת האוֹטוֹנוֹמיוּת להלכה וּלמעשׂה נשמעת בּוֹ כּפעם בּפעם, ומאידך – חֶבר־הקבוּצוֹת, שתחילה לא היה אלא מקוֹם־פּגישה והחלפת־דעוֹת למלכוּיות שוֹנוֹת שאין אחת מהן נוֹגעת בּחברתה, למד אף הוּא לדרכי שאר הגוּפים הקיבּוּציים והקים לוֹ מַנגנוֹן, עם עסקנוּת מרַכּזת, עם מפעלי עזרה הדדית בּין־קיבּוּצית, עם “חלוּקת עליה”, עם הפנָיַת־עליה לקבוּצוֹת הקיימוֹת, עם סידוּר שליחוּיוֹת לגוֹלה, עם הטלת “מרוּת”, עם “גיוּסים”, עם “קביעת עמדה”, ועם כּל מה שמציין בּימינוּ את הגוּשים הקיבּוּציים. היכן נעלמה העצמאוּת הצרוּפה של בקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת? ועד היכן מגיעה מידת־הריכּוּז של כּלל־הקיבּוּץ לגבּי המשקים המבוּגרים שבּתוֹכוֹ?

לב

אין מגמתי לטשטש את ההבדלים הקיימים בּאמת. יש הבדלים בּסגנוֹן, בּמזג, בּטמפּוֹ, בּהרגלים, בּהרכּב אישי. את מי אין כּמוֹ אלה, בּתוֹך כּל קבוּצה פּנימה? נניח שהבדלים אלה קשים בּקבוּצה אחת, ואף על פּי כן היא חיה בּהם, מה הם כּי ימנעו הקמת תנוּעה מקוּבּצת?

יש רוֹא ים את ההבדל היסוֹדי בּיחסים לקליטת העליה. הברה נפלה בּשעתה: “קיבּוּץ פתוּח וקיבּוּץ סגוּר”. עכשיו גוֹרסים: “אַחריוּת לעליה”. אני נוֹטל לי רשוּת לוֹמר שהגירסוֹת הללוּ הן, לפחוֹת, פּשטניוֹת מדי.

אמנם נכוֹן הדבר שהקבוּצה בּדמוּתה הראשוֹנית התנגדה לקבּלת עוֹל מצווֹת היוֹצאוֹת מגדר הבּניה של המשק הקבוּצתי. היא חששה לכל מעמסה נוֹספת, שמא תסַכּן את המשק החלש גם בּלָאו הכי, והדוּגמאוֹת הראשוֹנוֹת שניתנוּ לה בּראשית העליה השלישית עלוּלוֹת היוּ להגבּיר את החששוֹת. וכן נכוֹן הדבר שהקיבּוּץ המאוּחד מתחילתוֹ ראה כּאחד מעיקרי תפקידיו את קליטת העוֹלה החדש. אוּלם גם בּנדוֹן זה לא נשארוּ הדברים על עמדם. גידוּלן של הקבוּצוֹת קשוּר למעשה בּקליטת עליה, חֶבר־הקבוּצוֹת קוֹלט עליה בּמשקיו, יוֹצר קבוּצוֹת חדשוֹת, שוֹלח שליחים לגוֹלה לשם סידוּר עליה והכנת עוֹלים.

ו“אַחריוּת לעליה” מה פּירוּשה? האוּמנם יש משק אחד אוֹ גוּש אחד הנוֹשא לבדוֹ בּאַחריוּת לעליה? האחריוּת לעליה, לאמיתּה, מתחלקת בּין גוֹרמים שוֹנים, גוֹרמים היוֹצרים עבוֹדה בּארץ, מוֹסדוֹת לאוּמיים ומפעלי ההוֹן הפּרטי, מוֹסדוֹת ההסתדרוּת והקיבּוּצים השוֹנים. כּלוּם יש משק קיבּוּצי המשוּל למַשאֵבה השוֹאֶבת עליה בּלי הפסקת נשימה? כּלוּם אין צוֹרך להקים כּפעם בּפעם כּלי־קיבּוּל חדשים לעליה, מחוֹסר יכוֹלת להפנוֹת הכּל אל הנקוּדוֹת הקיימוֹת? כּוֹחוֹ של כּל משק בּוֹדד הוּא מוּגבּל, גם לאחר כּל המאמצים והרצוֹן הטוֹב והמתיחוּת. הוה אוֹמר: בּמידה שהמפעל הקיבּוּצי נוֹשא בּאַחריוּת לעליה לא המשק הבּוֹדד הוּא הפּתוּח אלא הגוּש הקיבּוּצי. וכל גוּש קיבּוּצי נוֹשׂא על פּי דרכּוֹ בּאחריוּת לעליה הפּוֹנה אליו: יש המַפנה את רוּבּה אל הנקוּדוֹת הקיימוֹת רק במידת הצוֹרך שלהן בּ“מילוּאים” ואת השאר הוּא בּוֹנה כּגרעינים חדשים. אין כּאן ויכּוּח על החוֹבה כּלפי העליה, אלא על שיטוֹת הקליטה.

אכן, היוּ ניגוּדים, והם שפּוֹצצוּ בּשעתוֹ את המפעל הקיבּוּצי האחד בּמַהוּתוֹ וּבמגמתוֹ. אוּלם הזמן והמסיבּוֹת וּמאמצי היצירה עשׂוּ את שלהם. והניגוּדים פּחתוּ. יש שנעלמוּ כּליל ויש שניטל טעמם. לא בּדרך הויכּוּח פּחתוּ הניגוּדים, אלא בּדרך היניקה ההדדית, הקיימת למרוֹת כּל הניגוּדים ואי־הרצוֹן לקבּל השפּעה, וּבדרך “החיקוּי של התחרוּת”, בּלשוֹנוֹ של אחד־העם, וּמתוֹך לחץ צרכים חיוּניים הטבוּעים בּטבעוֹ של המפעל. ההוָיה האַחדוּתית של המפעל הקיבּוּצי גוֹברת על ההבדלים ועל הניגוּדים.

לג

התוֹכן האוֹבּיֶקטיבי שבּניגוּדים הוֹלך וּפוֹחת, אוּלם הניגוּד בּעינוֹ עוֹמד. חזיוֹן שכיח הוּא, שהשתלשלוּת הענינים מוֹחקת הבדלים, והמחיצוֹת הקיימוֹת מקיימוֹת אוֹתם. הן אינן רוֹצוֹת ליפּוֹל.

בּני־אדם נוֹטים להרכּין ראש בפני עוּבדוֹת וּלקבּל את המצוּי כּמוּשכּל. הוֹאיל וקיימים שלוֹשה גוּשים קיבּוּציים, הרינוּ רוֹאים אוֹתם כּחזיוֹנוֹת הטבע. “עוֹבדי הקיים” מאמינים בּנצח הכּתוּב: לא תוֹסיפוּ ולא תגרעוּ. אוּלם דוֹמה שהם טוֹעים. אם אנו מניחים מקוֹם לגוּשים מפוֹררים, אין להניח ששלוֹשת הדפוּסים הקיימים יספּיקוּ להם.

כּבר כּיוֹם הזה יֶשנה התחלה של גוּש רביעי – “הנוֹער הציוֹני”. אין להינבא כּיוֹם בּאיזוֹ מידה יצליח “הנוֹער הציוֹני” להתערוֹת בּמפעל הקיבּוּצי (ימים רבּים היה מפחד מפּני עזרת התנוּעה הקיבּוּצית הקיימת, וּפחדים אלה הזיקו לוֹ לא מעט. כּוּלנו מברכים אוֹתוֹ שיזכּה לגדל קיבּוּצים של קיימא). ודאי יש לוֹ הצדקה רעיוֹנית להתבּדלוּת לא פּחוֹת ממה שיש לשאר הגוּשים. אם עדיין אין לוֹ אוֹפי קיבּוּצי עצמאי הרי יש לוֹ שאיפה להוָיה אידיאוֹלוֹגית פּוֹליטית בּתחוּמי ההסתדרוּת. כּלוּם אין שאיפה זוֹ מספּיקה, בּתנאינוּ, כּדי לקיים חטיבה קיבּוּצית נפרדת?

ובשכנוּתם הגיאוֹגרפית והרוּחנית הקרוֹבה של הגוּשים קיימים גוּפים קבוּצתיים אשר אינם מוֹצאים לעצמם מקלט בּגוּשים הקיימים. אלה עלוּלים למצוֹא את מקוֹמם בּתנוּעה מאוּחדת. בּהעדרה – הרי הם עלוּלים לשמש גרעינים לגוּשים חדשים.

כבר נאמר, הגוּשים גדלים בּכוֹח העליה. והעליה אמנם חוּלקה בּחבלים, אולם מי יוֹדע דרך־הרוּח של עליוֹת בּאוֹת. יקוּמוּ איגוּדים חדשים בּגוֹלה, יציצוּ ניוּאַנסים, פּרֶטֶנסיוֹת, חידוּשים אידיאוֹלוֹגיים. מה ימנע את אנשי העליוֹת הבּאוֹת מבּנוֹת לעצמם “מגדלים” חדשים, “משלהם”?

והגוּשים הקיימים האוּמנם הם עוֹמדים ויעמדוּ בּחזקתם? האוּמנם הם מבוּטחים מרוּחוֹת־סערה וּפּילוּג? היקפם של הגוּשים גדל וגידוּל ההיקף יוֹצר בּעיוֹת וּקשיים. גדוֹל כּשרוֹנם הפּדגוֹגי והאדמיניסטרטיבי של הגוּשים לאַמן וּ“לגַבּש”, אוּלם אוֹפּטימיזם יתיר הוּא להאמין ששנים על שנים יזרמוּ פּלגי העליה הקיבּוּצית לתוֹך האפיקים הקיימים בּלי שיֵצר להם מקוֹם. מה הכּוֹח אשר יחזק את כּל אלה בּיחד, אם אין הכּרת הערך הגדוֹל של תנוּעה אחת וּמאוּחדת? אם התנוּעה הקיבּוּצית יכוֹלה לשׂאת בּקּיוּמם של שלוֹשה גוּשים, מדוּע לא תשׂא בּארבּעה וּבחמישה? היד העליה תקצר?

כּבר אמר בּרנר: “מקוֹר האיחוּד הוּא בּתקוה לספינוֹת בּאוֹת”. אדייק ואוֹסיף: גם בּחרדה לספינוֹת בּאוֹת.

לד

הפּיקחים כּוֹתבים ושוֹאלים ל“תכנית” האיחוּד. הם לא יסרבוּ, חלילה לאיחוּד, אם אך תגיש להם “תכנית”, כּלילת יוֹפי, אשר כּל מוּם לא ימָצא בּה, לפי טעמם. אך מנַין תצמח תכנית־איחוּד כּל עוֹד נוֹח לנוּ בּפירוּדינוּ? ולמה נעסיק את עצמנוּ בּבירוּרי־פּרטים של הצעוֹת־איחוּד, בירוּרים העלוּלים ליהפך לניצוּחים, כּל עוֹד לא ירגיש כּל אחד, בּמקוֹם שהוּא עוֹמד, כּי אי אפשר להמשיך “כּכה”.

האם רוֹאים טוֹבי חברינוּ, בּכל גוּש בּאשר הם, היכן אנוּ עוֹמדים וּלאן אנוּ הוֹלכים, לאיזוֹ קרן־זוית אטוּמה נכנסנוּ כּוּלנוּ על ידי פּיצוּלה של אוֹתה תנוּעה שבּאה להגשים בּחיינוּ את המידה הגדוֹלה בּיוֹתר של שיתוּף, של חברוּת, של הגשמה חלוּצית, של ליכּוּד ציבּוּרי ושל חברה מתוּקנת?

הגענוּ לכך שהמפעל הקבוּצתי, שתחילתוֹ שימשה גוֹרם מכנס וּמלַכּד, מהווה עכשיו כּוֹח מפריד וּמפוֹרר בּחיינוּ. בּן־אָשר קלע לנקוּדה ולא החטיא בּאָמרוֹ בּכּינוּס בּנענה: “כּוֹח המחריב את מקוֹר־חיינוּ”.

וכל זמן שלא נכּיר כּי כּך הוּא המצב, כי בּפירוּדינוּ אלה אנוּ מסכּנים את קיוּמה של ההסתדרוּת ונוֹטלים מן המפלגה האחת והמאַחדת את טעם קיוּמה, כּל זמן שלא נרגיש כּי כּאן מקוֹר התוּרפּה של החזית החלוּצית, כּל זמן שלא נדע בּוֹשת־פּנים על המצב הזה ונטיל את אחריוּתוֹ על זוּלתנוּ, כּל זמן שהדבר לא יצרוֹב בּלבּנו צרבת – אין הדיבּורים שלנוּ על איחוּד אלא מן השׂפה ולחוּץ. אַל נפרנס את עצמנוּ בּמליצוֹת נאוֹת שאין בּהן אלא כּדי גניבת־דעת עצמנוּ.

לה

יש נשבּעים לאיחוּד ואוֹמרים: עוֹד לא הגיעה השעה.

מתי תגיע וכיצד תגיע?

מי שאוֹמר כּכה חוֹשב בּלבּוֹ: לכשאתחזק! לכשגוּשי יתחזק!

יצר־הפּירוּד מתעטף בּתקוַת־שוא. לא זרם אחד מתחזק. הכּל מתחזקים וּמתאזרים. אַל יקוה שוּם אדם לבוֹא האיחוּד בּכוֹח ההשתלטוּת של זרם מן הזרמים. קיימא לָן: אין איחוּד פּוֹעלים בּא בּיד חזקה.

כּמה גוֹרמים שלטוֹניים בּעוֹלם יוֹדעים לאַחד עמים, מדינוֹת, ואפילוּ מעמדוֹת בּכוֹח העריצוּת והדיכּוי. תנוּעת הפּוֹעלים אין כּוֹחה לאַחד בּכפיה.

פּירוד די לוֹ בּהסתערוּת חד־פּעמית. נוּפּץ הכּלי ודי. איחוּד טעוּן התחדשוּת והתאַזרוּת יוֹם יוֹם.

הכּוח המניע והמחַיה כּל איחוּד־פּוֹעלים הוּא: חברוּת. וחברוּת אינה מוּגשת על חוּדוֹ של “קבּלוּ דעתי”. אין חברוּת של מנַצחים וּמנוּצחים.

יתר על כּן: איחוּד מחייב קרבּנוֹת. גם על קליפּוֹת לא קל לוַתר. מי שיוֹדע לדרוֹש קרבן מן הזוּלת ואינוֹ יוֹדע להביא את קרבּנוֹ – לא יאַחד.

יש הבדלים ולא בּיד יוּסרוּ. ולא בּדקדוּקי־מיקוּח. הזמן וּמאמצי היצירה יבלוּ אוֹתם. האיחוּד יגבּיר את רצוֹן היצירה ואת סמכוּת היצירה של הגוּף המאוּחד. אך הוּא גם יתן להבדלים ולבני־ההבדלים לחיוֹת זה בּצד זה בּמסגרת האחת. החי יחיה והנוֹבל יבּוֹל. “הנוֹבלוֹת ילחכו עפר ותחיינה הבּריאוֹת”, אמר בּיאליק. הערכים החיוּניים לא יאבדוּ בּאיחוּד. יקוּמוּ להם נוֹשׂאים מעֵבר למחיצוֹת הישנוֹת.

ישנם ניגוּדים, אך לא בּהם הסכּנה. מסוכּן כּשרוֹננוּ לחַדד ניגוּדים, להידבק בּניגוּדים, לקדש ניגוּדים. אנחנוּ נוֹעצים קנה של ניגוּד וּמעלים עליו שרטוֹן של אדיקוּת וטמטוּם. אַל נהיה עוֹבדי ניגוּדים.

מוּל כּל התעוֹררוּת לאיחוּד יש בּכל מקוֹם גם מתעוֹררים להציל מן הדליקה ויש שוֹמרי־חוֹמות. כּל אחד מאלה רוֹצה “לבַטח” את עצמוֹ ואת חוּגוֹ ואת ערכיו “שלוֹ”.

אין צוֹרך בּביטוּח. האיחוּד עצמוֹ הוּא הערוּבּה לנצחוֹן הטוֹב, המעוּלה, החיוּני. הקרבּן שבּאיחוּד מעלה וּמצרף. תסיסת האיחוּד שוֹפעת חיוּת וּמגלה את האוֹר הגנוּז שבּלבּוֹת המתאַחדים.

כּל איחוּד של אמת דוֹרש טמפּרטוּרה. אין איחוּד בּא מתוֹך יִשוּר כּל ההדוּרים מראש, מתוֹך פּירוּט כּל הסעיפים, מתוֹך תיגוּר ודקדוּקי־עניוּת. אין איחוּד בּא אלא מתוֹך תסיסה של המוֹני חברים, מתוֹך אמוּנה בּעצמם, בּכּוֹח השופט שלהם, מתוֹך הכּרת האחריוּת האישית של כּל אחד, מתוֹך חרדת כּל אחד לטוֹהר מחנהוּ, מתוֹך אימוּץ היצר הטוֹב, מתוֹך גילוּי הכּשרוֹן לוַתר על קליפּוֹת למען הצלת התוֹך.

ואַל תסתפּק תסיסת־האיחוּד בּביטוּל המחיצוֹת שבּין הגוּשים. יש עוֹד להסיר את המחיצוֹת האטוּמוֹת שצצוּ בּין החבר להסתדרוּת, יש להשכּין שלוֹם ורעוּת בּין הקבוּצה והמוֹשב. יש להבריא את עבוֹדתנוּ החינוּכית בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער; יש להטיל על הגוּשים שליחוּיוֹת הסתדרוּתיוֹת, ויש לשתּף את ההסתדרוּת בּחיי כּל חטיבוֹתיה. וגם הגוּשים הישוּביים בּכלל זה.

לי נראים כּל הדברים האלה דבוּקים זה בזה. ולי נראה שאיחוּד החטיבוֹת הקיבּוּציוֹת יביא זרמי דם חיים לתנוּעה הקיבּוּצית, יפתח לפניה דרכי כּיבּוּש אשר לא ידעתם עד כּה ויעמיד לימינה כּוֹחוֹת, אשר לא מצאוּ אליה את דרכּם, בּגלל הפּירוּדים.

ואַל תדחוּ לשעה כּשרה יוֹתר. השעה הכּשרה. יש עליה בּהסתדרוּת. יש נכוֹנוּת למעשים טוֹבים בּציבוּר. יש תהיה על מה שהוּזנח. ויש הרגשת מיצר, וימים קשים, אבל גם חשוּבים, בּאים.

אַל תבוּזבּז שעת־הכּוֹשר. היא דרוּשה לנוּ, ואם נחמיצנה – מי יוֹדע מתי תחזוֹר. כּל איחוּד שהחמצנוּ שילמנוּ בּעדוֹ בּאבידוֹת גדוֹלוֹת, בּנשמוֹת פצוּעוֹת, בּכנפים קצוּצוֹת. ואנחנו הלא כּוּלנוּ דוֹגלים באיחוּד.

ואַל תדגלוּ בּמזמוֹר שיר האיחוּד לעתיד לבוֹא, אם אין אַתם מוּכנים לבצע אוֹתוֹ מיד.

אַל נשׂא את שם האיחוּד לשוא.

ניסן תרצ"ו.

דברים (שלא נשתלבוּ בּפּרקים הקוֹדמים)

מאת

ברל כצנלסון

---

בּענין מס־הכנסה

מאת

ברל כצנלסון

(בּישיבת הועד הלאוּמי, חשון תרצ"ג)

גם אני רוֹאה חשיבוּת בּכך שהועד הלאוּמי יגיע לעמדה אַחת בּשאלה זוֹ, כּמוֹ בּעוֹד שאלוֹת חשוּבוֹת. אוּלם כּדי להגיע לקביעת עמדה אַחת צריך לבקש גם לשוֹן משוּתפת, סגנוֹן שיכוֹל לכלוֹל את כּוּלנוּ. מי שירצה להשתמש בהלָך־רוּח של פַּניקה כּדי להטיל עלינוּ מוּשׂגים חברתיים זרים לנוּ – לא ישׂיג את המטרה. כּל פּעוּלה ישוּבית משוּתפת בּעניני מסים – אי אפשר לה שלא תביא בּחשבּוֹן את מוּשׂגיו של הפּוֹעל על חלוּקה צוֹדקת של מסים, וגם את ההיסוּסים המתעוֹררים בּנוּ לגבּי העמדה הפַּסקנית הנקוּטה כּאן אצל כּמה נוֹאמים. אַגב, סבוּר אני כּי אין זאת השאלה היחידה אשר חשיבוּתה דוֹרשת מאתנוּ השקפה מאוּחדת. לא ראינוּ שאוֹתם החוּגים הכּלכּליים, אשר התאחדוּ הפּעם בּשאלת מס־הכנסה ודרשוּ מאת הועד הלאוּמי עמדה מוּחלטת וּמאוּחדת, יבקשוּ לבוֹא אתנוּ לידי דעה אחת וּמוּחלטת בּשאלת העבוֹדה העברית, אשר חשיבוּתה לגבּי עליה יהוּדית אינה פּחוּתה משאלת מס־הכנסה. כּדאי גם לדעת אם יש תקוה שנגיע לידי דעה אחת בּענין חוּקת השלטוֹן המוּניציפּלי, המוּצעת עכשיו מטעם הממשלה. ואפילוּ בּשאלת זכוּת הבּחירה לכנסת ישׂראל חשוּב שתהיה דעת אַחת בּישוּב. והנה כּפעם בּפעם אָנוּ שוֹמעים רמזים מבשׂרים. הפּעם שמענוּ רמיזה סתוּמה מפּי סוּפּרסקי, כּי הנה הנה תימָצא הדרך לשַתף בּכּנסת את החוּגים העוֹמדים עד היוֹם מחוּצה לה. אוּלי יאמרוּ לנוּ בּמה כּרוּכה תקוה זוֹ? האם בּהתקנת תקנוֹת אשר יגזלוּ מאת חלק מן הישוּב את זכוּת הבּחירה אוֹ שיעניקוּ לחלק אַחר זכוּיוֹת עוֹדפוֹת? אַף אלה הן שאלוֹת הראוּיוֹת לעֶמדה כּללית מצד הישוּב כּוּלוֹ. האוּמנם נשתיירה כּל האַחדוּת הלאוּמית רק ל“מס־הכנסה”?

ועוֹד שאלה אַחת: נניח שכּוּלנוּ מוֹדים בּכל הסכּנוֹת החמוּרוֹת הכּרוּכוֹת בּהטלת מס־הכנסה בּתנאים הנוֹכחיים – האם לתוֹעלת הענין הוּא להפוֹך את השאלה לשאלה לאוּמית דוקא וּלהסעיר את העוֹלם בּקריאוֹת: הבּית הלאוּמי בּסכּנה! הן ראינוּ כּי בּשאלת מס הרכוּש העירוֹני יצרוּ בּעלי־הבּתים היהוּדים חזית אַחת עם בּעלי הרכוּש הערבים, מבּלי להטריח לכאן את החזית הלאוּמית דוקא. וכן בּשאלוֹת מכסי אוֹטאבה. כּלוּם אין ההדגשה היתירה של המוֹמנט הלאוּמי בּשאלה זוֹ עשׂוּיה להביא את הערבים לידי עמדה הפוּכה, וּכלוּם תֵקַל עמדתנוּ על ידי כּך שהערבים יתאַחדוּ מסביב לעמדה המתנגדת בּשאלת מס־הכנסה? חוֹששני שהפַּניקה ה“פּטריוֹטית” הִנהָ בּבחינת יוֹעץ רע בּמצבים כאלה.

כל המתנגדים כּאן למס־הכנסה תמכוּ את יתדוֹתיהם בּאינטרסים לאוּמיים. נכוֹן הדבר כּי תנאינוּ המיוּחדים מחייבים אוֹתנוּ לבחוֹן כּל פוֹרמוּלה פּוֹליטית חדשה לאוֹר מציאוּתנוּ. ולפעמים קרוֹבוֹת יִקרה לנוּ שנוּסחה מקוּבּלת שיש לה תוֹכן פּרוֹגרסיבי בּמקוֹם אַחר הוֹפכת למעצוֹר ההתפּתחוּת בּתנאים שלנוּ. אוּלם גם בּחינה זוֹ לא תיעָשׂה על ידי פַּניקה. אני, למשל, מַרשה לעצמי לפקפּק אם כּל המתנגדים כּאן למס־הכנסה אינם מתנגדים אלא מפּאת התנאים המיוּחדים של בּנין האָרץ. חוֹשבני כּי יש כּאן כּאלה שאילוּ היה הדבר תלוּי בּהם לא היוּ נוֹתנים להנהיג מס־הכנסה אפילוּ על גדוֹת התֶמזה. וּמר סוּפּרסקי דיבּר על דחיית מס־הכנסה לחמישים שנה. אילוּ היה הוּא נמצא בּעוֹרם של החקלאים הזעירים שלנוּ ספק אם היה מרחיק ראוֹת כּל כּך. אַל נא תמהרוּ להטיל פּסוּל בּלאוּמיוּתוֹ של מי שדעתוֹ בּשאלוֹת אלוּ שוֹנה בּמקצת מדעת ה“אִרגוּנים הכּלכּליים”. כּששמעתי את דברי יעקב שלמה הכּהן, שהתלהב כּל כּך בּהתנגדוּתוֹ למס־הכנסה בּגלל הרוָחים הגדוֹלים אשר הערבים יפיקוּ ממנוּ, פּיקפּקתי אם חשב על זה שהעדה התימנית העניה, אשר בּשמה הוּא מדבּר, יש לה להפסיד הרבּה ממס־הכנסה, ואוּלי להיפך. אין זה קרבּן לאוּמי כּשפּרדסן עשיר אוֹ עוֹרך־דין גדוֹל מתנגדים למס־הכנסה. אבל תשאלוּ נא אִכּר בּמתוּלה אוֹ בּגדרה, אוֹ בּמֶסחה, שהכנסתוֹ זעוּמה והעוֹשׂר רוֹבץ עליו בּכל כּבדוֹ, אם גם הוּא ידחה, לאַחר שיקוּל־דעת, בּהחלט וּבכל התנאים את מס־ההכנסה. עוֹרך־דין עשיר משלם מסים פּחוֹת מאכּר מתישב זעיר שלנוּ, שבּגשתוֹ לבנין משקוֹ, עוֹד לפני היוֹת לוֹ יבול, הוּא כּבר תוֹרם תרוּמה הגוּנה להחזקת המדינה.

אי אפשר לדוּן על מס־הכנסה בּלי לדוּן על מערכת המסים כּוּלה, וּבלי לראוֹתוֹ בּתוֹך המסגרת הכּללית של עוֹל משלם המסים. אם מס־הכנסה בּא להוֹסיף נטל על הארץ, כּי אָז אין כּל ספק שכּל אזרח רשאי לוֹמר: אי אֶפשי בּוֹ. אין שוּם חוֹבה עלינוּ לקבּל בּרצוֹן כּל הכבָּדה נוֹספת. אבל, הלא יתכן, שמס־הכנסה יוּצע בּמקוֹם מסים אחרים. כּאן יש לראוֹת שוּרה של רֶזֶרבַציוֹת, העלוּלוֹת לשַנוֹת את יחסנוּ למס הזה. אם, למשל, מס־הכנסה יבוֹא בּמקוֹם העוֹשׂר, בּמקוֹם המכס על צרכי־חיים ראשוֹניים, אם בּגללוֹ ישוּחרר כּל הגלם הדרוּש לתעשׂיה ממכס – כּי אָז יהא על כּל פּנים ערכּוֹ אַחר. תנוּ לנוּ איפוֹא קוֹדם לברר וּללַבּן מהוּ המס החדש, אם עוֹל נוֹסף אוֹ חלוּקה חדשה של הנטל הישן.

בּין הנימוּקים העיקריים נגד הנהגת מס־הכנסה בּארץ אני רוֹאה את הנימוּק של מר שנקר: המס הזה עלוּל להפחיד את היהוּדי מחוּץ־לארץ. בּין אם צָדַק היהוּדי הזה בּפחדוֹ וּבין שלא צָדַק הרי הפּחד הזה עלוּל בּלי ספק לשמש גוֹרם שלילי. אין אני מזלזל כּלל בּפּחד הזה, העלוּל להרבּוֹת את מספּר הנימוּקים המעכּבים את עלייתם של יהוּדים ושל הוֹן יהוּדי. אוּלם, יתכן כּי לא מן הנמנע למצוֹא איזה קוֹרֶקטיב בּענין זה: לשחרר, למשל, ממס־הכנסה למשך עשׂר שנים כּל מפעל משקי חדש בּתעשׂיה וּבחקלאוּת. אַל נשכּח שבּמצב הנוֹכחי כּל עוֹל המסים מוּטל על עצמנוּ והחברוֹת הגדוֹלוֹת של ההוֹן הבּין־לאוּמי משוּחררוֹת ממנוּ. גם חברת החשמל בּירוּשלים ושכּמוֹתה פּטוּרוֹת עכשיו מכּל מס.

אין אני יכוֹל לקבּל את ההתנגדוּת למס־הכנסה בּכל התנאים. אילוּ היה מס־הכנסה כּרוּך בּמדינת יהוּדים הייתי מקבּל אוֹתוֹ בּרצוֹן. עכשיו יש לנוּ חששוֹת מוּצדקים למסוֹר את גוֹרל משקינוּ לידי בּיוּרוֹקרטיה זרה, שחרדתנוּ לגוֹרל הבּנין אינה חרדתה, ושעל מגמוֹתיה אין אָנו יכוֹלים לסמוֹך. אבל אני מניח שיש כּאן דוֹגלים בּשם מדינת יהוּדים, אשר גם בּתוֹכה היוּ מתנגדים למס־הכנסה.

יתכן שלאַחר שיקוּל־דעת יסוֹדי נמצא שגם כל הרֶזֶרבַציוֹת שמניתי אינן עשׂוּיוֹת לבטל את כּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת כּיוֹם הזה בּמס־הכנסה. יתכן, אבל גם את זאת לא נדע אם לא ניכּנס לעיוּן וּלשיקוּל ואם נמהר לקבּל החלטוֹת בּחפּזוֹן. נהא מוּכנים לדוּן בּשאלה בּכל כּוֹבד־הראש, מתוֹך בּחינת השפּעתוֹ על מצב ההמוֹנים בּישוּב ועל מצב העליה וּמשיכת הוֹן, אוּלם איננוּ מוּכנים להצטרף להתנגדוּת מוּקדמת.

---

ממוֹנם של ישׂראל

מאת

ברל כצנלסון

ידיעה קטנה חלפה בּעתוֹנוּת: בּית־חנן, המוֹשב הצעיר של יהוּדי בּוּלגריה, פּנה אל הממוּנים על עזבוֹן בּלילוּס בּהצעה להקציב הלואָה של 6000 לא"י לישוּב שלוֹשים משפּחוֹת נוֹספוֹת בּתחוּם אדמת המוֹשב (האדמה ניתנה מאת הקרן הקימת).

לא לי לנַחש מה התשוּבה המעשׂית אשר תינתן מטעם הממוּנים להצעה זוֹ. יש רצוֹן להאמין כּי הוַעדה שנתמנתה לבדיקת ההצעה תטפּל בּענין מתוֹך רצוֹן טוֹב לעזוֹר לבּוֹנים, וכי הממוּנים על העזבוֹן לא יראוּ את תפקידם אַך ורק בּחלוּקת פּירוֹתיה של הקרן למוֹסדוֹת חסד וּצדקה, כּאשר הוּסכּם אוֹ יוּסכּם עליהם, אלא יראוּ לעצמם חוֹבה לשקוֹד על השקעת כּספּי הקרן עצמה – מוּבן מאליו, מתוֹך הקפּדה מעוּלה על בּטיחוּת הקרן – בּמפעלים בּעלי ערך ישוּבי. וּכשתבוֹא לפניהם הצעה ישוּבית המבטיחה את שלימוּת הקרן ואת הפּירוֹת – לא ידחוּה.

אוּלם אם כּה ואם כּה יחליטוּ הפּעם הממוּנים, לי היתה הידיעה הקטנה הזאת כּמשב רוּח צחה. היא הִשיבה עלי כּמה מחשבוֹת. ראיתי בּה מאוֹתוֹת הזמן.

ראיתי בּהצעה הוֹכחה נוֹספת לבטחוֹנם העז של מתישבינוּ. מוֹשב צעיר בּן ארבּעים משפּחה, שהוּקם לאַחר מאוֹרעוֹת תרפ“ט, רוֹאה את האפשרוּת ואת הצוֹרך לקלוֹט שלוֹשים משפּחוֹת חדשוֹת. ואינוֹ דוֹרש למען יִשוּבם בּלתי אם אַשראי חקלאי של מאתים לא”י למשפּחה.

אגב, בּית־חנן איננוּ המוֹשב הראשוֹן הרוֹאה לוֹ אפשרוּת להרבּוֹת את מספּר מתישביו בּעזרת סכוּמים פּעוּטים הרבּה ממה שעלה לקוֹדמיהם. תעברוּ נא בּמשקי עמק הירדן, בּכפר־יהוֹשע, בּעטרוֹת, בּכרכּוּר, בּבאר־טוֹביה – בּכל מקוֹם תשמעוּ על האפשרוּת הזאת. וּבכמה נקוּדוֹת גם תמצאוּ את אנשי המקוֹם חוֹתרים לכך בּמאמציהם הם, ואפילו בּהקצאת שטחים מאדמתם (משקי עמק הירדן, כּפר־מל"ל) וּבהמצאת עזרה אשראית (כּפר־יהוֹשע). הגענוּ לכך שבּהשקעוֹת חדשוֹת, לא גדוֹלוֹת בּערך, אנוּ יכוֹלים בּנקוּדוֹת אלה וכיוֹצא בּהן להיאָחז וּלישב כּיוֹם הזה אֵילוּ מאוֹת משפּחוֹת. לא קטנה היא לנוּ. אוֹת הוּא שהשקעוֹתינוּ הקוֹדמוֹת לא היוּ לשוא.

חלוּצי ההתישבוּת וּשליחיהם דוֹפקים על כּל דלת. אינם יכוֹלים לשבת בּמנוּחה כּל עוֹד הם רוֹאים לפניהם את האָרץ ואת אפשרוּיוֹתיה (לפנים היוּ אוֹמרים “ואת שממוֹתיה” – אַל נֵבוֹש בּזה. טרם נתישנה המלה: שממוֹתיה!) וכל עוֹד הם חשים את שממת העם וחוּרבּנוֹ. העברתוֹ של “עזבוֹן בּלילוּס” לארץ פּתחה פּתח לבני בּית־חנן שיגישוּ את הצעתם בּפני הממוּנים על ההֶקדש החדש, לא הצעת “תמיכה”, כּרגיל אצל הֶקדֵשוֹת, אלא הצעה של בְּנִיה ישוּבית. אָכן, גם מבּחינה זוֹ יש חידוּש־מה בּהצעתם של בּני בּית־חנן. כּמה הם בּעוֹלמוֹ של ישׂראל ההקדשוֹת והעזבוֹנוֹת אשר בּכוֹחם אפשר היה להכפּיל וּלשלש את ישוּבנוּ וּלהאדיר את נכסינוּ הציבּוּריים, אילמלא היוּ אטוּמים וּנעוּלים בּפני רוּחוֹת הזמן וּצרכיו היוֹקדים.

וּמן ההצעה הקטנה של בּית־חנן אל שאלה גדוֹלה וּמרה: מה גוֹרלם של העזבוֹנוֹת וההקדשוֹת והקרנוֹת הרבּוֹת, אשר יצרה הנַדבנוּת הישׂראלית לשם כּל מיני מטרוֹת של צדקה וחסד ותוֹרה והשׂכּלה במשך הדוֹרוֹת האחרוֹנים? אין זוֹ שאלה הצריכה להעסיק את אנשי הפילַנטרוֹפּיה בּלבד. “צדקה” בּמוּבנה הישׂראלי כּללה את מוּשׂג מעשׂה־החסד האנוֹשי, אוּלם הכילה משהוּ עוֹדף עליו: אין כּל ספק כּי הנַדבנוּת הישׂראלית הִנֶהָ תוֹפעה מיוּחדת בּמינה בּעוֹלם כּוּלוֹ, פּרי הוָיה נאבקת דוֹרוֹת על דוֹרוֹת, שגידלה צרכים אנוֹשיים מיוּחדים בּמינם ויצרה טיפּוּס אנוֹשי מיוּחד בּמינוֹ. בּין הכּלים המיוּחדים אשר כּנסת ישׂראל יצרה לעצמה עם אבדן קיוּמה המדיני, למען החזיק מעמד בּעוֹלם הגוֹזר עליה כּלָיה, תימָנה אף היא, הנַדבנוּת היהוּדית. עוֹד בּימי מלחמוֹת הקנאים היה צוֹרך חיוּני, פּרי סוֹלידַריוּת לאוּמית יוֹקדת, בּ“פדיוֹן שבוּיים”, בּגאוּלת לוֹחמי החירוּת ואנשי התוֹרה מעבדוּת וּמשבי. צוֹרך זה לא חדל כּל ימי הגלוּת ואנוּ פּוֹגשים אוֹתוֹ עוֹד בּאוּקראינה בּימי חמֶלניצקי, וּבתימן, וּבמַרוֹקוֹ, וּבארץ־ישׂראל בּימים מאוּחרים בּיוֹתר. נוֹלד הצוֹרך לקיים ישיבוֹת וּמרכּזי תוֹרה, להוֹשיב מעתיקים וּלהביא את הספר עד כּל פּינה נידחת (כּיצד נעשׂוּ עבוֹדוֹתיהם האֶנציקלוֹפּדיסטיוֹת של הרמבּ“ם ושל רש”י ושל בּעלי התוֹספוֹת בּימים שלא היה עדיין בּעוֹלם דפוּס, וגם ספריוֹת אוּניברסיטאיוֹת לא עמדוּ לשירוּתם!), היה צוֹרך לקיים את הישוּב בארץ על ידי אִרגוּן כּספּי עוֹלמי שהקיף כּל נקוּדה ישׂראלית בּתפוּצוֹת הגוֹלה (בּימים שרכּבת ודוֹאר ממלכתי טרם היוּ בּעוֹלם, ושד"רוּת לארצוֹת רחוֹקוֹת היתה כּרוּכה בּסכּנת נפשוֹת!). מן צוּרוֹת הצדקה הקדוּמוֹת והעממיוֹת הללוּ ועד הצוּרוֹת המוֹדרניוֹת: ה“אַליאַנס” וקרנוֹתיה, מפעלי ההתישבוּת של הירש ורוֹטשילד, חברוֹת העזרה הגדוֹלוֹת מימי המלחמה וּלאחריה, מפעלי הנדיבים השוֹנים (על כַּונוֹתיהם הטוֹבוֹת והפּגוּמוֹת, על הזיוֹתיהם וקַפּריסוֹתיהם, על רצוֹנם לעזוֹר וּלהיטיב וּרצוֹנם לשׂאת חן בּעיני תקיפים אוֹ “להראוֹת לעמים ולשׂרים”), הקרנוֹת להחזקת החינוּך היהוּדי ולהקמת היכלי־מדע ישׂראליים – נמשכת השלשלת האחת של ה“צדקה” הישׂראלית, שאינה אלא עמידתוֹ של כּלל ישׂראל על נפשוֹ ועל נפש הפּרטים המהוים אוֹתוֹ. בּתוֹך עוֹלם של דלוּת וּסחי וקמצנוּת ונַצחנוּת וּמחלוֹקת טוּפּח בּלי הרף חוּש התרוּמה וחוּשלוּ הקשרים, קשרי החוֹבה וחדוַת הנתינה, בּין הפּרט והכּלל. נשׂיאָה מרצוֹן בּעוֹל הציבּוּר – בּדאגת קיוּמוֹ, בּחרדה להמשכוֹ התרבּוּתי, בּריחוּם הפּרטים שבּוֹ – היתה לאחד היסוֹדוֹת האוֹרגניים של ההוָיה היהוּדית העממית.

בּדוֹרוֹת האחרוֹנים חרגה הצדקה היהוּדית ממסגרוֹתיה המסרתיוֹת. הנדבנוּת היהוּדית, בּין שנשארה בּתחוּמי ישׂראל וּבין שגילגלה את רחמיה ואת דאגתה על כּל העוֹלם מחוּץ לישׂראל, התחילה מחַשבת את חשבּוֹן הבּאוֹת, בּיקשה להקים בּניני עדי־עד, להקדיש הקדשוֹת אשר את פּרים יאכלוּ “בּעוֹלם הזה” והקרן עצמה לא תהא נפסדת עוֹלמית. הפּירוֹת הנוֹשרים, בּצוּרת ריבּית קבוּעה אוֹ רוָחים התלוּיים בּשער הניירוֹת, ניתנוּ לאָכלה למוֹסדוֹת הקיימים, ואת הקרנוֹת גוּפן בּיקשוּ להפקיד, לעוֹלמי־עוֹלמים, בּידים נאמנוֹת וחזקוֹת.

וּמי הן הידים הנאמנוֹת והחזקוֹת, הראוּיוֹת שיוּפקד בּידיהן רכוּשוֹ של ישׂראל לעוֹלמי עד? מוּבן מאליו, ידים־לא־לנוּ. אפילוּ יהוּדי חרד לאוּמי וצוֹפה עתידוֹת כּר' קלוֹנימוֹס זאב ויסוֹצקי, שהיה יוֹשב על המדוּכה וּמצרף צירוּפים וּמחַשב חשבּוֹנוֹת לכמה מיליוֹנים יצטרפוּ בּעוֹד 150 שנה הסכוּמים שנקדיש מעתה למען גאוּלת ישׂראל, לא ראה לעצמוֹ דרך בּטוּחה יוֹתר להבטיח את עתיד תרוּמוֹתיו מאשר להפקיד אוֹתן בּאוֹצר הממשלה הרוּסית־הצארית “לעוֹלם ועד” (“וְקְלַאד נַא ויֶטְשְנוֹיֶה וְרֶמְיַא”), וּבלבד שישׂאוּ ארבּעה למאה בּטוּחים לטוֹבת הכּלל הישׂראלי. הגביר היהוּדי, ואפילוּ זה שהיה חרד ולאוּמי כּויסוֹצקי וזה שהיה רציוֹנליסט וקוֹסמוֹפּוֹליט כּהירש, האמין באמוּנה שלמה בּסדרי העוֹלם הקיימים כּי לא יִמוֹטוּ לעד. גם אלה שנשׂאוּ בּלבּם אמוּנוֹת משיחיוֹת וסוֹציאליוֹת לא הגיעוּ עד לידי כּך שיפקפּקוּ בּאֵיתנוּתוֹ של משטר העוֹלם הקיים, על ממשלוֹתיו וּבוּרסאוֹתיו וּניירוֹת־הערך שלהם. בּלב בּוֹטח קשרוּ את עתיד עמם בּגוֹרלם האיתן של תקיפי עוֹלם. הם הלכוּ מן העוֹלם בּהכּרה כּי יצרוּ נכסי־בּרזל לעמם.

והתוֹצאוֹת? היכן הם האוֹצרוֹת המרוּבּים אשר גנזה הנַדבנוּת הישׂראלית והפקידה בּידים נאמנוֹת? מי זה אשר התקלס כּל כּך בּכּונוֹת הטוֹבוֹת וּבמוּשׂגים האידיליים של הנדבנים והפך את הקדשוֹתיהם וקרנוֹתיהם, על הריבּית הבּטוּחה, לאָבק פּוֹרח? “ואבדתם בּגוֹיים” – קללה איוּמה זוֹ שנשתלחה בּכמה שבטים וּבכמה אברים חיים של העם, לא פּסחה גם על הוֹנוֹ של ישׂראל, על הקדשוֹתיו, היכליו, ואפילוּ על אוֹצרוֹת ספריו. אוֹצרוֹת הפּרט היהוּדי – הרבּה שלוּחים עוֹמדים עליהם להוֹציאם מרשוּת לרשוּת: מרשוּת ישׂראל לרשוּת העמים השוֹלטים. וזהוּ ההבדל בּין הוֹן פּרטי של יהוּדים להוֹן פּרטי של לא־יהוּדים. שם אפשר לוֹ שיהא עוֹבר מרשוּת מעמדית אחת לרשוּת מעמדית שניה, אוֹ לרשוּת לאוּמית – מידי מעמד מנוּצח לידי מעמד כּוֹבש, מידי הפּרט לידי המדינה. יציאה זוֹ מרשוּת לרשוּת פּירוּשה חלוּקה חדשה של הרכוּש, אוּלם לא דלדוּל האוּמה. מה שאין כּן ההוֹן היהוּדי – יציאתוֹ מידי בּעליו כּרוּכה, בּחשבּוֹן אחרוֹן, בּיציאה מרשוּת יהוּדית לרשוּת לא־יהוּדית. האֶכּספּרוֹפּריאַציה הסוֹציאלית, בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת, הוֹפכת לגבּינוּ לאֶכּספּרוֹפּריאַציה לאוּמית. והרבּה שלוּחים לאוּמה השוֹלטת: גזירוֹת וּפרעוֹת וגירוּשים וּשמד ונישׂוּאי־תערוֹבת ואֶטטיזם וּמהפּכוֹת, וגם נדבנוּת קוֹסמוֹפּוֹליטית והקדשת הוֹן ישׂראל למנזרים וּלבתי־כּניסה נוֹצריים (נזכּיר: בּירוּשלים – ראטיסבּוֹן וּבית הנוֹצרים הצעירים הנבנה לעינינוּ). אך לא רק גוֹרלוֹ של ההוֹן הפּרטי כּזה. גם האוֹצרוֹת אשר גנזה הנדבנוּת היהוּדית שנים על שנים – אף הם נפלוּ קרבּן בּתמוּרוֹת העתים. היכן הן הקרנוֹת הגדוֹלוֹת של “כּל ישׂראל חברים”, של “מפיצי השׂכּלה”, של הציבּוּריוּת היהוּדית בּרוּסיה? היכן נעלמוּ אוֹצרוֹת הספרים הישׂראליים שלוּקטוּ בּמשך דוֹרוֹת? כל אינפלַציה וכל דיוַלוּאַציה, כּל ירידה, כּל נפילה של משטר, כּל מלחמה והפיכה – פּוֹגעת בּהוֹן הציבּוּרי של ישׂראל ועוֹשׂה בּוֹ שַמוֹת. אוּלי יוֹאילוּ פּעם פּרנסיה של יק"א לספּר לציבּוּר מה היוּ גלגוּליו של אוֹתוֹ הוֹן עצוּם שהבָּרוֹן הירש הקדיש למטרוֹת לאוּמיוֹת נוֹעזוֹת, הוֹן שהפילַנטרוֹפּיה העוֹלמית לא ידעה כּמוֹתוֹ?

לפני שלוֹשים שנה בּיקש נחמן סירקין לאסוֹר מלחמה על יק“א ולכפּוֹת עליה – בּלחץ המוֹנים – את השקעת כּספיה בּהתישבוּת הארץ־ישׂראלית. אנשי הכּספים והמעשׂה שעמדוּ בּראש יק”א לא שעוּ, כּמוּבן, אל דברי בּעל־החלוֹמוֹת. וּתנוּעה ציבּוּרית אשר תתמיד בּמלחמה זוֹ, אשר לא תרפּה עד אשר תנצח, לא קמה. אוּלם עתה, לאחר שלוֹשים שנה, אנוּ יכוֹלים, גם מבּלי שפּנקסי החשבּוֹנוֹת יהיו פּתוּחים לפנינוּ, לעשׂוֹת את חשבּוֹננוּ, ולא רק מבּחינה לאוּמית־היסטוֹרית, כּי אם גם מבּחינה כּספּית־עסקית: ההשקעוֹת על קרן־הצבי בּארץ־הצבי והשקעוֹת נכסי צאן בּרזל בּניירות של ממשלוֹת אדירוֹת – מי מהן נעשׂה בּתמוּרוֹת העתים עדיף.

ולא רק חברות פילַנטרוֹפּיוֹת ו“נעלוֹת” מעל המוֹן בּית ישׂראל חטאוּ בּאמוּנה יתירה בּתקיפי עוֹלם וּבחוֹסר אמוּנה בּקנינים לאוּמיים־חמריים (לקנינים לאוּמיים־רוּחניים פּיזרוּ דברי אמוּנה ועילוּי מלוֹא־חפנים), גם בּחוּגי חיבּת־ציוֹן וציוֹנוּת חטאוּ בּנדוֹן זה וּבאוּ על שׂכרם. מי ימנה את הכּספים הלאוּמיים השוֹנים, אשר מרוֹב זהירוּת הוּפקדוּ בּבּנקים אדירים וּמצאוּ שם את קבוּרתם. כּדאי הדבר שדוֹרשי־רשוּמוֹת יעלוּ את זכרם מתוֹך הנשיה.

זכוּרה עוֹד המלחמה מסביב לקרן הקימת, בּראשית ימיה, בּשאלה: איזה חלק מכּספה מוּתר להשקיע בּרכישת אדמה ואיזה חלק חוֹבה לשריֵן בּניירוֹת בּטוּחים. מה עלה להם לאוֹתם ניירוֹת בּטוּחים מאז? וּבימינוּ אנוּ, בּמה משוּקעוֹת הקרנוֹת השוֹנוֹת המוּקדשוֹת לאוּניברסיטה הירוּשלמית (וּמי יוֹדע מה יהיה בּקרב הימים גוֹרלם?), והיכן החזיקוּ את כּספּי “קרן העזרה” וכספּי “התישבוּת־האלף”? בּמעמקי לבּם של פּרנסינוּ עדיין חזק האֵמוּן בּזר, בּנכרי, והמחשבה: מה אנוּ ומה כּוֹחנוּ? – עוֹדנה שוֹלטת.

נעלה על לב, מה היה מצבנוּ כּיוֹם הזה אילוּ היוּ כּל האוֹצרוֹת הציבּוּריים־הישׂראליים, ולוּ רק אלה האוֹצרוֹת שהוקדשוּ למטרוֹת לאוּמיוֹת, למען יפרנסוּ את כּלל ישׂראל אוֹ את רוּח ישׂראל בּנשוֹרת־פּירוֹתיהם, – אילוּ היוּ אוֹצרוֹת אלה משוּקעים לא בּבנין כּל מיני פּיתוֹם ורעמסס אלא בּנכסים לאוּמיים, בּבנינים, בּמטעים, בּמפעלים של קיימא, וקוֹדם כּל בּקרקע לאוּמי. מה היה כּיוֹם הזה היקפוֹ של הישוּב, כּוֹחוֹ וּמשקלוֹ, אילוּ היה רכוּשם הענֵף של מוֹסדוֹת כּלל־ישׂראל גנוּז לא בּנייר לוֹעזי אלא בּנכסי צאן בּרזל של הכּלל?

לסוֹכנוּת היהוּדית שמוּר כּאן תפקיד אשר עתידוֹ מוּבטח לוֹ. ההכּרה הציבּוּרית־הישׂראלית בּימינוּ צריכה לקלוֹט את הכּלל הפּשוּט: כּל הֶקדֵש יהוּדי – יהיוּ פּירוֹתיו קוֹדש לאשר יהיוּ, לצרכי צדקה, תרבּוּת אוֹ תמיכה בּתפוּצוֹת הגוֹלה – הוּא עצמוֹ צריך שיהיה משוּקע כּאן, בּנכסים לאוּמיים. בּזה בּלבד יש משוּם “קרן”, משוּם בּטחוֹן. אם הממוּנים על העזבוֹנוֹת וההקדשוֹת לא יהיוּ נגוּעים בּעצמם בּמחלת הכּפירה והזלזוּל בּכל דבר שאין שם נכרי־תקיף עליו, ילמדוּ וימצאוּ ויכּירוּ כּי יש ויש כּאן בּארץ בּמה להשקיע הוֹן הטעוּן שמירה וּבטיחוּת. יתכן כּי גם היוֹם הזה עוֹד רבּים אתנוּ, בּפרט בּין גבּאינו וּפרנסינוּ, השׂמים את מבטחם בּבוּרסוֹת וּבבּנקים של תקיפי־עוֹלם, והמאמינים בּסיטי וּבווֹלסטריט אמוּנת־אוֹמן, כּאשר האמינוּ יהוּדי רוּסיה בּ“קַזְנַה” שלהם. אוּלם סוֹף סוֹף יפקחוּ גם עיורים את עיניהם ויראוּ מה הזמן אשר בּוֹ אנוּ חיים, ויכּירוּ כּי הרבּה קנינים, אשר נחשבוּ לעֵילא וּלעֵילא מכּל פּקפּוּק, ניטלה מהם ממשיוּתם, וּתקוּפת פּוּרענוּיוֹת והפיכוֹת בּאָה לעוֹלם הממוֹטטת קוּפּוֹת־בּרזל וּמוֹחקת חתימוֹת אדירים, וכי יש להציל כּל מה שאפשר להציל כּמן הדליקה והמפּוֹלת, וכי אין שמירה טוֹבה יוֹתר לרכוּשוֹ של כּלל־ישׂראל מאשר בּאדמת ישׂראל.

עזבוֹן בּלילוּס אינוֹ אלא דוּגמה אחת קטנה. אוּד מוּצל מאש. גוֹרלוֹ היה יכוֹל להיוֹת כּגוֹרל עזבוֹן כּדוּרי, כּגוֹרל עזבוֹנוֹת אחרים של יהוּדים טוֹבים, ששיקעו בּצוָאוֹתיהם את מיטב כּוָנוֹתיהם מבּלי לדעת אפילוּ בּדיוּק על שם מי לכתוֹב את הצוָאה. לידי “ממשלת פּלשׂתינה (א"י)” מגיעים כּפעם בּפעם עזבוֹנוֹת כּאלה אשר בּעליהם האמינוּ שיש לראוֹת בּה את הממוּנה על חלוֹם הגאוּלה. אם הממוּנים על עזבוֹן־בּלילוּס יכּירוּ בּתפקיד המיוּחד שנפל לידם וישקיעוּ את קרן העזבוֹן בּנכסים לאוּמיים, וּבמידה מרוּבּה בּקרקע לאוּמי, – כּי אז תיזָקף לחשבּוֹנם זכוּת מיוּחדת: הם ישַמשוּ מוֹפת לאחרים, ויעזרוּ לפלס את הדרך בּשביל גאוּלת ירוּשוֹת ישׂראל הנתוּנוֹת בּשבי. אף זהוּ “פּדיוֹן שבוּיים”.

חשון תרצ"ג.

---

קבּלת־פּנים לויקטוֹר צֶ'רנוֹב

מאת

ברל כצנלסון

(בּמוֹעצת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, א' בּשבט תרצ"ה)

תסלחוּ לי, אם בּמקוֹם דברי הערכה אישית אוֹמַר, כּיצד אני רוֹאה פּשר פּגישה זוֹ בּינינוּ וּבין ויקטוֹר צ’רנוֹב. אין זוֹ פּגישה רגילה בּין חברי מפלגה סוֹציאליסטית אחת וּבין אחד האישים של מפלגה סוֹציאליסטית שניה. פּגישה זוֹ היא פּגישה סמלית: בין הסוֹציאליזם העברי הארץ־ישׂראלי וּבין אדם שהוּא אחד אישיו המרכּזיים של הסוֹציאליזם הרוּסי.

בּין הסוֹציאליזם היהוּדי והרוּסי היוּ כּמה פּגישוֹת היסטוֹריוֹת והחשבּוֹן ההיסטוֹרי הוּא מוּרכּב.

כּי עם היוֹתנוּ אנוּ, הסוֹציאליסטים העברים, בּנים לעמנוּ, גידוּלי המצוּקה העברית, חניכיה וּמַמשיכיה של ההיסטוֹריה העברית, אין אנוּ פּטוּרים מלזקוֹף חלק גדוֹל ממַהוּתנוּ, גם ממַהוּתנוּ הציוֹנית, על חשבּוֹן התרבּות הרוּסית שממנה ינקנוּ. תרבּוּת רוּסית זוֹ נגלתה עלינוּ בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וּמשתנוֹת, מהן שעוֹררו בּנוּ זעם וּמרירוּת, מחאה וּמלחמה, וּמהן שהעלוּ אוֹתנוּ ועזרוּ לנוּ למצוֹא את עצמנוּ. מימי בּיל“וּ ועד בּרנר, וגם מבּיאליק ועוֹד לפניו יל”ג ולילינבּלוּם, ינקוּ הציבּוּריוּת והספרוּת העברית מן התרבּוּת הסוֹציאליסטית הרוּסית.

והתרבּוּת הסוֹציאליסטית הרוּסית אפשר לראוֹתה בּשני פּלגים גדוֹלים (אינני מתכּוון לפּילוּגים המפלגתיים המקוּבּלים), הפּלג הראשוֹן היה הסוֹציאליזם ההוּמַניסטי, שמצא את בּיטוּייו הראשוֹנים אצל אנשי המרד הדֶקַבּריסטי ואחר כּך בּאישיוּתוֹ המזהירה של אלכּסנדר הֶרצֶן, ואחר כּך בּ“הליכה לעם”. והרי תנוּעת בּיל“וּ שלנוּ צמחה על בּרכּי “נַרוֹדנַיה ווֹליה”. היא היתה הבּיטוּי העברי של אוֹתה תנוּעת שחרוּר ועקידה בּרוּסיה. העוֹלם הגדוֹל ידע אך מעט על העוֹשר הרב שהיה צפוּן בּזרם הזה בּסוֹציאליזם הרוּסי. ואני מַרשה לעצמי לוֹמר שאיני מכּיר שוּם תנוּעת פּוֹעלים בּאירוֹפּה, אשר הגיעה בּהיקף הראִיה שלה בּשטח התרבּוּתי, בּחיי יוֹם יוֹם, לגבּי האשה, לגבּי הלאוּמים המדוּכּאים, למדרגה כּזוֹ כּמוֹ הסוֹציאליזם ההוּמַניסטי הרוּסי. ואנחנוּ חייבים לוֹ הרבּה. התוֹרה החלוּצית ינקה לא רק מן התנ”ך וּמהספרוּת העברית, כּי אם גם ממנוּ. והיה גם פּלג שני בּסוֹציאליזם הרוּסי. זה שבּא־כּוֹחוֹ המוּבהק בּיוֹתר היה ניצ’איֶב. הוּא לא היה הראשוֹן. היוּ לוֹ קוֹדמים, והיוּ לוֹ תלמידים וּממשיכים וגלגוּלים שוֹנים. מתוֹך רצוֹן נמרץ מאד לשנוֹת את סדרי העוֹלם הזה, לדחוֹק את הקץ המַהפּכני, היה מוּכן לוַתר על נקוּדת־המוֹצא של הסוֹציאליזם, שבּיסוֹדה זכוּת האדם, כּבוֹד האדם, חירוּת האדם. האדם נעשׂה אמצעי למטרה הפּוֹליטית והסוֹציאלית, וגם זרם זה יש לוֹ יד גדוֹלה בּציבּוּריוּת המַהפּכנית היהוּדית.

ההתגוֹששוּת בּין שני זרמים אלה בּסוֹציאליזם אינה מתנהלת על פּי הקוים המפלגתיים דוקא, וגם לא רק בּרוּסיה, אך היא מצאה את בּיטוּיה הבּוֹלט בּיוֹתר בּרוּסיה, היא המלחמה הגדוֹלה בּין שני קטבים בּתנוּעה הסוֹציאליסטית בּעוֹלם.

צ’רנוֹב הוּא אחד האישים המיצגים את הסוֹציאליזם בּגילוּיוֹ ההוּמַניסטי. סוֹציאליזם שלא תלה את שחרוּר הפּוֹעלים בּדיכּוּי בּני־אדם, סוֹציאליזם אשר אף בּשעה שאחז בּחרב־נקמה שאל להצדקה מוּסרית – לא זילזל בּמַצפּוּן. סוֹציאליזם זה ידע לא רק את הגיבּוֹרים הטהוֹרים ואנשי־השם, את קלייאֶב, גרשוּני וחבריהם, הוּא ידע גם חיילים אלמוֹנים, שבּדמוּתם וּבצלמם נוֹצרה גם החלוּציוּת שלנוּ. וצ’רנוֹב – הוּא אחד מחניכיה וממוֹריה של תנוּעה סוֹציאליסטית זוֹ.

חברים, כּל ימַי נלחמתי נגד מגמת ההתבּטלוּת והנחיתוּת הרוֹוַחת בּין סוֹציאליסטים יהוּדים, נגד התפיסה האוֹמרת: הנה שם, בּמוֹסקבה, בּגֶנף, יוֹשבים גדוֹלים, אשר יכריעוּ בּעדנוּ. אוֹתוֹ רגש ההתבּטלוּת, הבּא לפעמים לידי גילוּי בּשעת פּגישוֹת המוֹנים יהוּדים עם אישים העוֹמדים בּראש תנוּעוֹת סוֹציאליסטיוֹת בּאירוֹפּה, הוּא לי לזרא. ואני רוֹצה לאמוֹר לצ’רנוֹב: אנחנוּ איננוּ מוַתרים על יחסנוּ החפשי והבּיקרתי למפלגוֹת ולחברים. היוּ לי הרבּה פּגישוֹת עם חברי מפלגתוֹ של צ’רנוֹב, בּיניהם היוּ גם כּמה יהוּדים. בּין יהוּדים אלה היוּ אנשים שבּעצם היוּ עבדים בּמהפּכה הרוּסית. והיוּ לי פּגישוֹת גם עם יהוּדים אחרים, חברי מפלגתוֹ של צ’רנוֹב, כּי מפלגתוֹ היתה המפלגה הסוֹציאליסטית היחידה בּרוּסיה שהרשתה לחבריה לחשוֹב בּעצמם. וּמשוּם כּך היוּ בּמפלגה זוֹ יהוּדים כּז’יטלוֹבסקי, כּרַטנר, כּאַנ־סקי. גם מחשבתם של אנשים אלה לא השתחררה מכּמה קליפּוֹת, אוּלם היתה להם האפשרוּת להגיע לעצמאוּת מחשבתית יהוּדית. היוּ לי גם פּגישוֹת עם חברים לא־יהוּדים בּמפלגה זוֹ – המפלגה הסוֹציאליסטית היחידה בּרוּסיה שהכּירה בּמציאוּתנוּ הלאוּמית. ועוֹד עכשיו יש לנוּ רגש תוֹדה והכּרה לראשוֹנים, שהכּירוּ בּנוּ אז, בּעוֹדנוּ מעטים וּבוֹדדים.

והערה אישית: בימי נעוּרי היתה שעה שצ’רנוֹב עזר לי, מבּלי שידע זאת. הייתי אז בּן ט"ו והוּא היה הראשוֹן, שמאמרוֹ באחד המאספים העיוּניים הבּלתי־ליגליים פּתח לפנַי את הדרך לפּילוֹסוֹפיה של פֶּטֶר לַברוֹב. ורק לפני שלוֹש שנים היתה לנוּ עוֹד פּגישה אישית: בקוֹנפֶרנציה החקלאית של האינטרנַציוֹנל נפגשנוּ כּבני־בּרית. שנינוּ דרשנוּ שהאינטרנַציוֹנל יסתלק מן המסוֹרת שלוֹ לראוֹת רק את הפּוֹעל בּתעשׂיה. יתכן שאילוּ נשמעה דרישה זוֹ בּתוֹקף קוֹדם, ואילוּ פּתח האינטרנַציוֹנל לא רק פּתח פוֹרמַלי להכנסת המוֹני העוֹבדים החקלאים, אילוּ מצא הסוֹציאליזם האירוֹפּי את הדרך אל האִכּר הגרמני, אל האִכּר האוֹסטרי, היה עכשיו מצב הסוֹציאליזם בּעוֹלם שוֹנה בּתכלית שינוּי מן המצב כּמוֹ שהוּא עכשיו.

וגם בּזה יש משהוּ מן הפטַליוּת: אנוּ, בּני עם נוֹדד וגוֹלה, פּוֹגשים עכשיו כּשאנוּ – ולוּ גם לפי שעה רק קוֹמץ של עמנוּ – מוּשרשים בּאדמתנוּ ויוֹשבים איתן בּמוֹלדתנוּ, את בּא־כּוֹחה של אחת התנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת הגדוֹלוֹת כּחָבר גוֹלה.

---

קַרל קַאוּטסקי – בּן שמוֹנים

מאת

ברל כצנלסון

בּ־16 בּאוֹקטוֹבּר [1934] מלאוּ שמוֹנים שנה לקרל קאוּטסקי, זקן החוֹקרים וההוֹגים הסוֹציאליסטיים בּימינוּ.

שוּם אדם לא עשׂה כּמוֹהוּ בּשביל הסבּרת הסוֹציאליזם המַרכּסיסטי. לפני יוֹתר מחמישים שנה יסד קאוּטסקי הצעיר את הירחוֹן העיוּני “די נייע צייט”, ששימש בּמשך יוֹתר משלוֹשים שנה מרכּז למחשבה המַרכּסיסטית. דוֹרוֹת של סוֹציאליסטים התחנכוּ על ספריו ועל מאמריו. למדוּ ממנוּ גם אלה אשר עמדוּ אתוֹ בּקשרי ויכּוּח וּפלוּגתא. שנים רבּוֹת ראה קאוּטסקי פּרי בּעמלוֹ. הוּא ראה בּעיניו בּגידוּל המַתמיד של המחנה וּבכיבּוּשיו הרבּים. אוּלם שנוֹת הזקנה הנחילוּ לקאוּטסקי אכזבוֹת מרוֹת: בּימי המלחמה העוֹלמית נפרד מחבריו ותלמידיו בּסוֹציאל־דמוֹקרטיה הגרמנית, אשר לימד אוֹתם והדריך עשׂרוֹת בּשנים. הוּא לא אָרח אִתם לחברה בּהצבּיעם בּעד תקציבי המלחמה. מכּה שניה היה לוֹ הבּוֹלשביזם. הוּא ראה בּוֹ את הסירוּס הגמוּר של תוֹרת המרכּסיזם. המהפּכה הפּרוֹלטרית עתידה – לפי קאוּטסקי – להיוֹת המהפּכה ההוּמַניסטית בּיוֹתר, והפּראוּת שנתגלתה בּמהפּכה הבּוֹלשביסטית וּבשיטת הקוֹמאינטרן שימשה לוֹ עֵדוּת כּי אין זוֹ מהפּכה של מעמד הפּוֹעלים, אלא של מעמדוֹת מפגרים. את מלחמתוֹ התיאוֹרטית בּבּוֹלשביזם ניהל בּאוֹמץ־רוּח וּבאינטנסיביוּת מחשבתית ולא חשש להיכּנס בּגלל זה בּויכּוּחים עם ידידים וחברים קרוֹבים. הגוֹרל ההיסטוֹרי האכזרי הראה לוֹ בּשנוֹתיו האחרוֹנוֹת את חוּרבּן גרמניה וחוּרבּן וינה. לפני עשׂר שנים עוֹד נחוֹגה שנת השבעים שלוֹ בּבית עיריית וינה, וקרל זייץ, ראש העיריה, בּירך את המוֹרה הישיש. עכשיו: ראש העיריה הסוֹציאליסטית הוּשלך לכּלא, וחבריו ותלמידיו הקרוֹבים – בּמאסר וּבגוֹלה. צלה של וינה החרבה מרחפת על פּני חַגוֹ של קאוּטסקי.

אוּלם הנדוּדים והיסוּרים והנסיוֹנוֹת המרים לא שברוּ את רוּחוֹ של קאוּטסקי. הוּא איננוּ חדל לעבוֹד. וּמחשבתוֹ בּהירה ואמיצה. לפני שנים אחדוֹת סיכּם את תוֹרת המַרכּסיזם, כּפי שהוּא מבין אוֹתה, בּספר גדוּש בּן שני כּרכים גדוֹלים. בּשנה האחרוֹנה, עם התסיסה במחנה הגוֹלה הסוֹציאליסטית, פּירסם ספר חדש, “פּרוֹגרמוֹת חדשוֹת”. לא נס ליחוֹ.

---

הֲכַהֲגָנָתָהּ?

מאת

ברל כצנלסון

שני חברים טוֹבי־לבב (ד. פּ. וח. פ.) חשוּ לעזרת “ריחַיִם”: להציל את ההצגה מידי המבקרים הרשעים וּמידי… הקהל הקר. אדרבּא, ינסוּ. מידה נאה היא: ראִית את חברך בּשעת קלקלתוֹ – אַל תעתיר עליו דברי ריטוּן, אלא תלַמד עליו זכוּת. לוית־מה של טוּב־לב יאה לכשלוֹן.

היצילוּ?

קשה להאמין. כּשם שאי אפשר היה להציל את השוּנד ה“פּטריוֹטי”, כּביכוֹל, של פּרגר (מי עוֹד יזכּוֹר עכשיו אוֹתוֹ “נסיוֹן”?), כּך אי אפשר יהיה להציל את השוּנד ה“מעמדי”, כּביכוֹל, של בּרגלסוֹן.

עצם הצוֹרך בּלימוּד זכוּת אוֹמר משהוּ. הקהל שלנוּ כּל כּמה ששוֹקדים על צמצוּם עוֹלמוֹ הרוּחני ועל טמטוּם טעמוֹ ועל עקירת רגש המרד האמיתי מתוֹכוֹ והחלפתוֹ בּצרחנוּת תפלה, עוֹד שׂרד בּוֹ לוּז של טעם, להבחין בּין אמת וּבין זיוּפה. ואם דויד בּרגלסוֹן, אמן וּמשוֹרר – אשר לפנים גאוָתוֹ על נאמנוּתוֹ לכשרוֹנוֹ, על שאינוֹ מסוּגל לשנוֹת פּסוּק אחד מכּתיבתוֹ למען עשׂוֹת נחת־רוּח למוֹ“ל אוֹ לקוֹרא – התיר לעצמוֹ עכשיו, בּגלגוּלוֹ החדש, “לעבּד” את סיפּוּרוֹ הישן, לסַלפו וּלזייפוֹ וליטוֹל ממנוּ את נשמתוֹ האנוֹשית, ויוֹצא מן הכּלים ממש כּדי לזכּוֹת בּעטרה של מעמדיוּת פּרוֹליטרית שאינה הוֹלמתוֹ (הבחנה סוֹציאלית לא היתה מעוֹלם ממַהוּת כּשרוֹנוֹ; וּסביבתוֹ הטבעית ועוֹלמוֹ הרוּחני היוּ מִשל המעמד הבּינוֹני השוֹקע); אם “אוֹהל”, תיאטרוֹן הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלי, אשר יצא אל הגוֹלה להראוֹת ולראוֹת, הביא אתוֹ משם את ההתלהבוּת לפסלתוֹ של בּרגלסוֹן; אם יוֹעציו וּמדריכיו הרוּחניים של ה”אוֹהל" לא מצאוּ בּבחירה זוֹ כּל פּגם; אם בּמאי כּמשה הלוי, תוּרגמן כּשלוֹנסקי וצייר כּשמיד ראוּ להשקיע בּזה את כּוֹחם ולקרוֹא על הצגה זוֹ את שמם – אין לך אלא לשׂמוֹח על תשוּבתוֹ של הקהל שלנוּ. קהל זה, שבּחלקוֹ החשוּב הוּא חי את חיי המעמד העמוּקים והחמוּרים בּממשיוּתם, לא נתן להוֹנוֹת את עצמוֹ והרגיש בּזיוּף האמת המעמדית. לא עזרוּ מאמצי הבּימוּי הנמרצים של משה הלוי, שבּיקש לתקן את המחזה הפּגוּם מיסוֹדוֹ וגזז אוֹתוֹ וסרק אוֹתוֹ והרחיק ממנוּ כּמה שיחוֹת וּתמוּנוֹת־של־דוֹפי; לא עזרה התלהבוּתם של המשׂחקים אשר עשׂוּ כּמיטב יכלתם וכמה מהם זכוּ דוקא בּמחזה עלוּב זה להישׂגים ניכּרים. חבל על עמלם, הם לא הוֹציאוּ יקר מזוֹלל.

מכּאן הצוֹרך בּ“הגנה”. והכּונה טוֹבה: חרדים אנוּ על מעט היש. וּמכּל עמדוֹתינוּ התרבּוּתיוֹת – ספרוּת, ציוּר, נגינה – זכה התיאטרוֹן, שלוֹ אנוּ חרדים יתר־חרדה. ואם אחד התיאטראוֹת שלנוּ בּא לידי תקלה, חלילה, אנוּ חשים לעוֹדדוֹ וּלנחמוֹ. סוֹף סוֹף, כּוּלנוּ קרוֹבים קרבת־משפּחה. והצער – צערנוּ.

אוּלם כּונה טוֹבה לחוּד, ודרכי הגנה לחוּד. וראוּיה היא ההגנה של בּני עם טוֹבי־לבב שידוּבּר בּה. ואפשר לא הייתי נטפּל אליה, אילמלא נקוּדה אחת, שהכאיבה לי בּיוֹתר. ולא ראיתי לי דרך להגיע לנקוּדה זוֹ, מבּלי שאזדקק לכמה מדברי ההגנה.

־ ־ ־

החבר ח. פ. יוֹדע לוֹמר על המחזה, ש“אין בּוֹ התפתחוּת של חיי אנשים ועלילוֹת, אין צמיחה אוֹרגנית של הוָית אדם” וש“השביתה בריחַיִם וכל הכּרוּך בּזה הוּא סכימַתי, מגמתי”, “חיורים הפּוֹעלים והויכּוּחים בּינם וּבין בּעל־הריחַיִם. אין כּאן אַתמוֹספירה עלילָתית של הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת העוֹברוֹת לעינינוּ: הן כּאילוּ נלקחוּ על ידי הסוֹפר מאיזה מקוֹם אחר והוּצגוּ לעינינוּ על הבּמה”. אם ח. פ. יוֹדע לוֹמר כּל זאת ועם זה הוּא רוֹצה לראוֹת בּכך “אֶפּוֹפּיה טיפּוּסית של המלחמה הסוֹציאלית בּעיירה היהוּדית” – הרי הויכּוּח בּעצם מיוּתר. הרי זה כּאילוּ בּא אדם וּמעיד: אכן, יוֹדע אני וּמכּיר שהמחזה דנָן הוּא “מחוּבּר”, עשׂוּי בּידים, מעשׂה ממלחת, סכימַתי – כּלוֹמר: קר וּמשעמם – אלא שעיניכם הרוֹאוֹת, תלוּי עליו “קמיע” מעמדי וּבדין הוּא שדעתי תהא נוֹחה הימנוּ.

והחבר ד. פּ. הנהוּ טוֹב וּמיטיב גם מן החבר ח. פ. אף הוּא יוֹדע אמנם, כּי “דל הוּא המחזה”, ואף על פּי כן הוּא סוֹמך את ידוֹ עליו. הוּא רוֹאה בּוֹ “קוים ישרים וּפשוּטים”, “חתיכת־חיים”, “מקרים כּאלה קרוּ”. מי זה יעיז לוֹמר שגיבּוּב של כל מיני סַממנים ואפקטים לפי מיטב הרצפּטים של המֶלוֹדרמה בּתיאַטרוֹן היהוּדי – נערה הרה, תאוּנה קשה בעבוֹדה, שתי התאבּדוּיוֹת, “אתה הראית”, ריקוּדים עם ספר־תוֹרה בּבית הגביר, שוֹבתים וּמפירי־שביתה ושוֹטרים וּמכּוֹת ועוֹד ועוֹד ועוֹד – אינם “מקרים שקרוּ”, אינם בּגדר של “חתיכת־חיים”? ואסוֹנה של נערה שנתפּתתה – הניתן לפנינוּ לא בּצוּרתוֹ האנוֹשית־פּשטנית: אהוּבה־עזוּבה, צוּרה המשתלבת יפה מאד בּמסגרת חברתית־מעמדית, אלא בּצוּרה מעמדית־פּוֹליטית דוקא, שעיניה “נפקחוֹת” בּגלל השביתה; ו“אהבת־רוֹעים” פּרוֹלטרית כּשׂרה של יוּליק השוֹבת, זה שחסרים לוֹ כּנפים כּדי שיהיה מלאך; וּדמוּת פּקיד־מפיר־שביתה־מרגל־סוֹכן, המעלה בּאקרוֹבּטיוּתה את גלגוּלוֹ של “הוֹצמַך”, עליו השלוֹם, מן התיאטרוֹן היהוּדי; ושׂיחה אשר כּזאת בּין סוֹחרים יהוּדים וּבין בּעל הטחנה על העלָאַת המחירים – כּלוּם אינם “קוים פּשוּטים וישרים”? (אגב, ענשוֹ של סוֹפר שנעשׂה בּדאי: ברגלסוֹן, בּנם של סוֹחרים ובן בּנם של סוֹחרים, עצם מעצמוֹ של המעמד הבּינוֹני היהוּדי, ודאי היה עלוּל לתת תמוּנה חיוּנית, אמיתית וּשנוּנה ממשׂאם־וּמתנם של סוֹחרים יהוּדים על דבר הפקעת שערים ועשׂיית “יקרוּת” מלאכוּתית – אלא מכּיון שיצא לדרך הזיוּף בּגד בּוֹ כּשרוֹנוֹ גם בּכך).

ולא די לוֹ לד. פּ. בּהגנתוֹ עד כּה והרי הוּא מוֹצא בּמחזה את “מלחמת המעמדוֹת בּעיירה בּכל דלוּתה ואָזלת כּוֹחה”. מניח אני לפי שעה ל“דלוּתה ואָזלת כּוֹחה”. מבּחינת עריכת שביתוֹת ותוֹקף הנהלתן וכוֹח עמידה בּפני בּעלים וּבפני מפירי־שביתה הלא היוּ פּוֹעלי העיירה שלנוּ חזקים שבעתים מהיוּניוֹנים האדירים של פּוֹעלי התעשׂיה הכּבדה בּאמריקה בּעמידתם מוּל הבּעלים שלהם וּמוּל מפירי־השביתה שלה. אך האוּמנם כּמראה השביתה הזאת וּכתוֹכן השביתה הזאת היתה “מלחמת המעמדוֹת בּעיירה”? האוּמנם היתה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית רצוּפה מלחמה נגד הכנסת מכוֹנוֹת? ואם לכך מתכּוון ד. פּ. בּאמרוֹ “מקרים כּאלה קרוּ” – האם מקרה אשר כּזה הוּא טיפּוּסי ויש בּוֹ כּדי לתת לנוּ דמוּת בּלתי־מסוּלפת על מלחמתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּעיירה? אכן, היוּ לפּוֹעל היהוּדי מלחמוֹת גדוֹלוֹת וקשוֹת בּעקב הכנסת מכוֹנוֹת, מלחמוֹת שאינן בּחינת “מקרים אשר קרוּ”, אלא בּבחינת גוֹרל, מלחמוֹת אשר חשׂפוּ את עוֹמק הטרגיוּת של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, את “דלוּתה ואָזלת כּוֹחה”. אלה תגרוֹת־המגן אשר ערך הפּוֹעל היהוּדי בּאוֹתם המקרים – והם לא היוּ מוּעטים ולא מקריים – שהחלפת נוּלי־יד בּמכוֹנוֹת היתה כּרוּכה בּהחלפת הפּוֹעל היהוּדי בּפּוֹעל הלא־יהוּדי. אבל מה יוֹדעת המעמדיוּת הסנטימנטלית־המזוּיפת של בּרגלסוֹן לספּר על כּך, ומה יעיז לספּר על כּך אם ידע?

ולא נתקררה דעתוֹ של ד. פ., עד שקבע כּי לפנינוּ כּאן “בּמידה ידוּעה” “דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית”. הא כּיצד? “הטחנוֹת האלה והמַשׂוֹריוֹת והנוּלים, בּהם קיבּלוּ את הטבילה המעמדית הראשוֹנה עסקני הבּוּנד” וכוּ'. כּבוֹדם של הטחנוֹת והעסקנים וה“טבילה הראשוֹנה” בּמקוֹמוֹ מוּנח, אך האוּמנם על כּל פּשעים של מחזה גרוּע תכסה הטלית המעמדית? התיאַטרוֹן היהוּדי היתה לוֹ בּאוֹצרוֹ סגוּלה בּדוּקה לקחת שבי את נפש הצוֹפה וּלהעלוֹת דמעוֹת חמוֹת בּעיניו: להגיש לוֹ תוֹך כּדי המחזה מעט מן “הניצוֹץ היהוּדי” – “תקיעת שוֹפר” ו“כל נדרי” ו“הדלקת הנרוֹת” על הבּמה בּחָדא מחתא, והלב היהוּדי היה “מתחמם”, ולא היה מַקשה קוּשיוֹת. האוּמנם גם אנחנוּ דיינוּ בּכך שיכניסוּ לתוֹך ההצגה גלגלים וּרצוּעוֹת וּבעל־בּית תקיף וּגבירה מרשעת, שה“ניצוֹץ” המעמדי שבּלבּוֹתינוּ יתלקח והצוֹפה שלנוּ והרצנזנט “הנאמן” יתמוֹגגוּ? לא ולא. אפשר להשתוֹקק לראוֹת על הבּמה “חוּליה משרשרת עבָרנוּ הקרוֹב” – ולָאו דוקא מן העבר הקרוֹב, יש לבקש שהתיאַטרוֹן שלנוּ יתן לנוּ גם חוּליוֹת משרשרת ההוֹוה שלנוּ, על מציאוּתוֹ המעמדית, על ניגוּדיו וּמלחמוֹתיו, על גילוּייו הארץ־ישׂראלים והגָלוּתיים – אך בּשוּם אוֹפן לא נרצה לראוֹתוֹ חוֹמר ליצירוֹת קלוֹקלוֹת, כּוֹזבוֹת, חסרוֹת־רעיוֹן ונַעווֹת־דמוּת. אנוּ מבקשים בּתיאַטרוֹן מיצוּי רעיוֹני וחזיוֹני הראוּי לדוֹרנוּ, דוֹר המרד החלוּצי. וּכשם שצוֹפה בּן תרבּות יהוּדית היה רוֹאה את ניצוּל תשמישי הקדוּשה על הבּמה לא כּקידוּש השם, אלא כּחילוּלוֹ, כּך רוֹאה הצוֹפה־הפּוֹעל בּימינוּ בּניצוּל הסנטימנט הפּוֹעלי והאֶמבּלימוֹת המַהפּכניוֹת לא קידוּש המעמד, אלא חילוּל המעמד.

־ ־ ־ ־

מה שאמרתי עד עכשיו לא אמרתי אלא כּדי שתהא לי האפשרוּת לגשת אל הנקוּדה דלהלן.

“ריחַים” – אוֹמר ד. פּ. אחרי כּל דברי הסַנגוֹריה – “איננוּ המחזה הסוֹציאַלי הנחוּץ לנוּ. אך זה מה שיש לפי שעה”.

וכאן הוֹפך הסניגוֹר לקטיגוֹר: “ועד שאתם, הסוֹפרים והמבקרים, בּאים להחרים וכוּ', מוּטב שתצבּיעוּ: איזה מחזה יכוֹל היה לקחת ולא לקח”.

טענה מיוּדעת היא. שמענוּה. מפּי מי? מפּי השׂחקנים וּבעלי־התיאַטראוֹת היהוּדים בּגוֹלה. עכשיו מהדדת הברה זוֹ גם בּארץ. תחילה בּביישנוּת וּבצער, כּביכוֹל, ואחר כּך בּתקיפוּת וּבעזוּת. בּעזוּת דזרוּת. וגדוֹל הצער שגם אנ"ש מתרגלים אליה וּמתחילים לחזוֹר עליה.

קללה רבצה על התיאַטרוֹן היהוּדי: חוֹסר תרבּוּת וחוֹסר כּבוֹד לתרבּוּת היהוּדית; הוּא לא חי עם הספרוּת היהוּדית, לא חש את שוּתפוּת הגוֹרל עם הסוֹפר היהוּדי, לא ידע מימיו תשוּקה אל היצירה הספרוּתית. התיאַטרוֹן היהוּדי הִשריץ כּל מיני “מחבּרים” וּ“מעבּדים” ודחה – מחוּץ ליוֹצאים מן הכּלל יחידים – כּל יוֹצר בּעל שיעוּר קוֹמה וּבעל שאָר־רוּח. ידוּעים יסוּריהם של הדרמטוּרגים־“הספרוּתיים”. שלוֹם אַש זכה לעמדת־מה בּבּמה היהוּדית לאחר שהוּכּר והוּכתר בּבּמה הלוֹעזית. י. ל. פּרץ, א. וַייטר, יצחק קצנלסוֹן, פּרץ הירשבּיין היוּ אנוּסים לבנוֹת בּמוֹת לעצמם. כּמה דחיוֹת נדחה שלוֹם עליכם? וּמנדלי – שאף הוּא בּיקש לגָלם את חזוֹן רוּחוֹ בּדרמה; ועדוּת לכך: “הטכּסי” ו“הפּריזיב” – לא זכה לבמה, כּמדוּמה, מעוֹלם. אם חדרה פּעם יצירה ספרוּתית יהוּדית־מקוֹרית אל הבּמה – לא היה זה אלא מעשׂה־נסים. הבּיטוּל העם־הארצי ו“המבינוּת” המקצוֹעית גדרוּ בּפניה את כּל הדרכים ולא השאירוּ אלא סדַקדַק צר לעתים. ואחר כּל אלה היתה חוֹזרת בּתקיפוּת הטענה־התביעה: הבוּ לנוּ מחזוֹת! מדוּע אין הסוֹפר יוֹדע את הבּמה?! מדוּע אינוֹ שוֹקד על תקנת הבּמה?

כּך היה שם.

האמַנוּ כּי כּאן – שָאנִי. התיאַטרוֹן העברי יהיה אחר. הוּא יגדל על בּרכּי תנוּעה תרבּוּתית גדוֹלה. המשוֹרר העברי יהיה לוֹ בּן־לוָיה נאמן, והתיאטרוֹן יהיה למליץ בּין היוֹצר העברי לבין הקהל, וּמגָלם חזיוֹנותיוֹ. ואם גזירה היא: היאָבקוּת־עוֹלם בּין החוֹזה לבין המשׂחק, הרי כּאן תהא ההיאָבקוּת מתוֹך שוּתפוּת יצירה וגוֹרל. היאָבקוּת ולא התחמקוּת.

אוּלם גם פּה הדבּיקתנוּ יד הגוֹרל: זרוּת. לשׂחקן העברי, לבּמאי העברי “זרים השיר והשָר”. אפשר נקטתי לשוֹן חריפה בּנוּסח ההגדרה, אוּלם כּן הוּא הדבר בּיסוֹדוֹ.

לא קל לי לוֹמר דברים אלה. ולא על נקלה הגעתי לידי ראִיה מרה זוֹ. לבטיו של התיאטרוֹן שלנוּ – של “הבּימה” ושל ה“אוֹהל” – אינם זרים לי. תוֹעבת נפשי כּל גישה של “מפוּנק”. ואיני שׂשׂ להחמיר אִתם בּדין. אך זרוּת זוֹ של התיאטרוֹן שלנוּ לספרוּת העברית, הקדוּמה והחדשה, וליוֹצר העברי החי – מוּעקה היא ללא נשׂוֹא.

פּטוּר אני מהכריז על עצמי שאין אני “נוֹגע בּדבר”. לא דרמטוּרג ולא בּן דרמטוּרג. אוּלם את עלבּוֹן היוֹצר העברי אני רוֹאה כּעלבּוֹן כּוּלנוּ. ואת קיפּוּח הספרוּת העברית בּחיינוּ אני רוֹאה כּקיפּוּח עתידנוּ, כּקיפּוּח תרבּוּתנוּ כּוּלה, ואף התיאטרוֹן גוּפוֹ בּכלל זה.

מכּיר אני את הדעה המהלכת על חוֹסר הדרמַתיוּת של הספרוּת העברית. דעה נוֹחה בּיוֹתר: במקוֹם לחייב וּלדרבּן את התיאַטרוֹן שיצא וילַמד ויגוֹל אבנים מעל פּי בּארוֹת ולא יהא מהלך כּיתוֹם קטן בּעוֹלם הרוּח העברי – פּוֹטרת היא אוֹתוֹ מכּל “עוֹל” של תרבּוּת עברית ונוֹתנת לוֹ “היתר” לערטילָאוּת עוֹלמית (אם נצא לבקש את האשמים בּהלָך־רוּח זה וּביחסוֹ של התיאַטרוֹן אל ספרוּתנוּ, נמצא כּי גם הסוֹפר העברי יד לוֹ בּמעל). ידעתי, כּי אני ממיט עלי את החרפּה להיגָלוֹת כּמסתפּק בּמוּעט, ואף על פּי כן – כּוּלי התקוֹממוּת נגד תפיסה זוֹ. אינני רוֹצה להסתייע בּ“זכוּת־אבוֹת”, בּזכוּת קדמוֹנים. ולא אביא ראָיוֹת מן המקרא וּמן האגדה. אצטמצם רק בּתחוּמי ספרוּתנוּ החדשה: ממַאפּו וּסמוֹלנסקין וּבּרוֹידס ויל“ג ועד בּרדיצ’בסקי וּבּרנר ועגנוֹן והזז – משׂתרע שׂדה־ספרוּת שרוּבּוֹ דרמה עברית, דרמה ללא בּמה. ואשרי הבּמאי אשר יבוֹא ויחשׂוֹף את אוֹצרוֹתיה ויגַלם את דמוּיוֹתיה. כּל כּך שׂמחנוּ להיגָלוּתוֹ של משה הלוי בּ”נשפי פּרץ". לכך לא היה המשך.

רבּוֹת הן התביעוֹת הצוֹדקוֹת לספרוּתנוּ. אך מה עלוּב צלילן, כּשאתה מבחין מהי האלטרנטיבה המלַווה אוֹתן. מה ערך לתביעה הנשמעת: הבוּ לנוּ דרמה סוֹציאלית? אם בּנשימה אחת מבליעים גם: “ריחַיִם” – זהוּ מה שיש לנוּ לפי שעה“. אוֹי ואבוֹי אם זהוּ ה”יש“, והשאר כּאילוּ איננוּ. אינני מתכּוון למנות כּאן מה שידוּע לי בּשטח זה בּאידיש וּבעברית. אסתפּק בּמשהוּ. ילך נא המַקשן אצל כּתבי אז”ר. אל יבוּז. וימצא שם סיפּוּר קטן וּפשוּט “סדר מאוּחר” – מעשׂה בּבעל־טחנה וּפוֹעלוֹ – וידע מה זה “קוים פּשוּטים וישרים”. וּבשכנוּת עם אוֹתוֹ סיפּוּר יטרח ויקרא את “חטאת הציבּוּר” ויראה שם מציאוּת מעמדית בּלתי־מזוּיפת המחרידה בּאכזריוּתה וּבמכאוֹביה. ואם לבּוֹ לא ל“מוֹדה”, ולא למה שהוּסכּם אֵי־“שם”, ולא לצרחנוּת נבוּבה, אלא ל“קוים פּשוּטים וישרים” ול“חתיכת חיים” – אזי ידע את אשר לפניו.

ויש בּזה משוּם הוֹצאת לעז על ספרוּת אידיש, אם מבקשים לוֹמר ש“ריחים” היא היא הדרמה הסוֹציאלית, “שיש לפי שעה”. יכוֹלתי להזכּיר דרמה של פּרץ מראשית ימיה של תנוּעת הפּוֹעלים. דרמוֹת־המרתף של הירשבּיין (הכּתוּבוֹת, אגב, מלכתחילה עברית). אזכּיר לצוֹרך הענין רק שני חזיוֹנוֹת “פּשוּטים וישרים” שזכוּ להצלחה בּימתית לא קטנה: “אייזיק שֶפטל” לפּינסקי ו“שמעטעס” ללייויק. ואשר לדרמה של נערה עניה העזוּבה על ידי מאַהבה בּמסגרת סוֹציאלית מסוּימת – אינני חוֹשש לוֹמר דבר העלוּל “להפּיל” לגמרי את טעמי בּעיני מביני־דבר: טוֹבה בּעינַי “חַסיה היתוֹמה”, הדרמה הפּשוּטה והתמימה של יעקב גוֹרדין, שהחרידה הרבּה לבבוֹת פּשוּטים וישרים, מכּל ההתחכּמוּת של בּרגלסוֹן ב“ריחים”.

בּכל הדוּגמאוֹת הללוּ לא התכּוונתי לגוּפן, אלא לעקירת ה“מוּסכּמוֹת”. כּי זהוּ בּעינַי “החטא הקדמוֹן”: הליכה בּעינים עצוּמוֹת אחרי המוּסכּם והמקוּבּל אֵי־“שם”, וחוֹסר היכוֹלת וחוֹסר הצוֹרך הנפשי לראוֹת את ספרוּתנוּ בּעינינוּ אנוּ. כּוֹפר אני בּעצם הרעיוֹן שהצוֹפה־החלוּץ בּן־הדוֹר וּבן תרבּות־הדוֹר עלוּל להרווֹת את צמאוֹנוֹ בּפּרימיטיב המעמדי. עוֹלמוֹ הנפשי והחברתי מוּרכּב הרבּה יוֹתר, וּמַעמדיוּתוֹ עמוּקה יוֹתר. מאידך, סבוּרני, כּי לגבּי יצירה שבּאמנוּת אפשר לוֹמר: כּל הרוֹדף אחרי המגמה, המגמה בּוֹרחת ממנוּ. סכּנה אוֹרבת לוֹ להחליף דמוּיוֹת־בּשר־ודם, שבּכוֹחן להוֹכיח, בּמלים מכריזוֹת וּבלתי־מוֹכיחוֹת. מכּל עשׂרוֹת הנסיוֹנוֹת, המוּצלחים והבּלתי־מוּצלחים, של בּימוֹתינוּ לגַלם את היסוֹד המעמדי, מוֹצא אני רק בּשנַים חשיבוּת בּת־קיימא: “סיפּוּרי־הלבנה” של י. ל. פּרץ בּ“אוֹהל” ו“כבשׂת הרש” (סצֶנה חזקה בּתוֹך מחזה חלש: “איגרת אוּריה”) בּ“הבּימה”. הגילוּי המעמדי החשוּב אינוֹ בּא על פּי קוֹל התרוּעה המעמדית, כּשם שהגילוּי הלאוּמי הגדוֹל לא יבוֹא לקוֹל הפראזה הפּטריוֹטית.

סימן טוֹב הוּא לספרוּתנוּ החדשה, שלמרוֹת התנַכּרוּתוֹ של התיאטרוֹן וחוֹסר התקוה שיש לה לדרמה עברית מקוֹרית להגיע לידי הצגה, יצרוּ בּה בּשנים האחרוֹנוֹת: מ. שוֹהם את “צוֹר וירוּשלים”, וח. הזז את “בּקץ הימים”. ודאי אין מחסוֹר בּאנשי־מקצוֹע אשר יוֹכיחוּ כּי חזיוֹנוֹת אלה וכיוֹצא בּהם אינם בּימתיים, שהצגתם צפוּיה לכשלוֹן, אבל יִיקר לנוּ כּשלוֹן של תיאטרוֹן עברי בּהעפּילוֹ לקראת המחזה העברי המקוֹרי, מאשר נצחוֹנוֹ בּפגרוֹ אחרי יצירתוֹ של החוֹזה העברי ואחרי צרכיו הרוּחניים והחברתיים של הצוֹפה החלוּצי.

טבריה. אדר ב' תרצ"ה

---

למקרא התלוּנוֹת

מאת

ברל כצנלסון

יִישר כּוֹחוֹ של בּעל הרשימה שטרח והעלה על הכּתב כּמה תלוּנוֹת מפּי עוֹלים חדשים.

פּחוֹת מדי נשמע בּקרבּנו קוֹלוֹ של העוֹלה החדש. חסרים הצינוֹרוֹת אשר יעבירוּ אלינוּ – לאזרחי הארץ המוּשרשים בּה – את חרדתוֹ ואת תמיהוֹתיו, את חששוֹתיו ואת תביעוֹתיו ואת מוּעקת־נפשוֹ של העוֹלה החדש.

כּמעט כל אחד מאתנוּ היה בּשעתוֹ “עוֹלה חדש”. אך לא כּל אחד זוֹכר זאת, ולא כּל אחד יוֹדע את נפש העוֹלה.

היוּ ימים שבּין קוֹמץ “האזרחים” שבּישוּב החדש – כּלוֹמר: העוֹלים הקשישים – לבין חבוּרוֹת העוֹלים המעטים היה קיים מגע אישי. וּמגע זה היה עיקר גדוֹל בּחיי הישוּב. אין הדברים אמוּרים מתוֹך אידיאַליזציה יתירה, ואין כּוָנת הדברים להאפיל על המחיצוֹת השוֹנוֹת, לפי המעמד וּלפי ההשקפוֹת וּלפי המוֹצא, שהיוּ קיימוֹת בחוּגי הישוּב. אוּלם הישוּב כּוּלוֹ – כּלוֹמר, העוֹלים הקשישים והטירוֹנים בּיחד – הכילוּהוּ סימטאוֹת אחדוֹת וּמוֹשבוֹת מספּר. בּשטח צר זה ממילא נדחקוּ אנשים זה בּצד זה, והיוּ “לעֵזר” אוֹ “כּנגד” זה לזה. אלא שהמגע בּין “האזרחים” לבין “החדשים” היה בּאוֹתם הימים לא רק דבר שבּדיעבד, אלא גם צוֹרך חברתי ונפשי. אל העוֹלה החדש היוּ נשׂוּאוֹת העינים בּציפּיה, שיביא קצת עידוּד, קצת קוֹרת־רוּח, קצת הצלה משעמוּם, קצת “חיזוּק החברה”. היוּ ימים וּמספּרם של בּני יפוֹ והמוֹשבוֹת ההוֹלכים אל החוֹף כּדי להקבּיל פּני ספינה היה לפעמים עוֹלה על מספּר העוֹלים באוֹתה ספינה.

אשרינוּ, שאנוּ מזכּירים עכשיו את הימים ההם, כּדרך שבּני־אדם מבוּגרים מזכּירים את ימי ילדוּתם, שאלפי עוֹלים לחוֹדש היוּ למציאוּת, ושעינינוּ כבר נשׂוּאוֹת לקראת הרבבוֹת.

אך כּשם שבּאוֹתן השנים הראשוֹנוֹת של הישוּב החדש היה המגע עם העוֹלה החדש לדבר תדיר, הרי הוּא עכשיו לרבּים רבּים דבר שבּאַקראי ולפעמים דבר נדיר. ריבּוּיוֹ של הישוּב, התוַספוּת אלפי עוֹלים מדי חוֹדש בּחדשוֹ, והמרחק הסוֹציאלי והנפשי שבּין שכבוֹת קשישוֹת, מוּשרשוֹת בּחיים וּבעבוֹדה וּבמשק וּבתרבּוּת, לבין שכבוֹת טירוֹניוֹת, תוֹהוֹת וּמגַששוֹת – מוֹנעים מגע קרוֹב וחי בּין “דוֹרוֹת” העליה השוֹנים.

“ישן” ו“חדש” בּישוּב מהווים “פּרוֹבּלימה”. ועם גידוּל הישוּב גדֵלה הפּרוֹבּלימה. משתנה אָפיוֹ של ה“ישן”, משתנה ה“חדש”, אבל המרחק בּין אלה, בּין החדשים ש“נתישנוּ” וּבין הבּאים אחריהם, אינוֹ חדל. אדרבּא, ריבּוּי הישוּב וּמיעוּט ההזדמנוּת למגע עשׂוּיים להגדיל מרחקים. שנה אחת אוֹ שנתים בּקוֹרוֹת הישוּב פּירוּשן לא רק מספּר כּך וכך של עוֹלים, אלא גם “דוֹר” חדש בּעליה וּבישוּב. וּבין הדוֹרוֹת הללוּ קיים חלל, והוּא המוֹנע אוֹתם מהיאָרג בּמסכת אחת. וּבתוֹך החלל הזה מקננת התלוּנה.

התלוּנה היא נשקוֹ של העוֹלה החדש. האזרח בּארץ – בּידוֹ לקָרב אוֹ לרַחק, להערכה וּלמעשׂה (וּלהַוָתנוּ, מרוּבּים המרַחקים והמקָרבים מוּעטים). הטירוֹן – אין בּידוֹ אלא להתלוֹנן, לקבּוֹל. התלוּנה זהוּ הבּיטוּי לניגוּדים, האמיתיים והמדוּמים, שבּינוֹ לבין המציאוּת שהוּא מוֹצא. והאזרח בּארץ, דוֹר־עוֹלים קשיש, נוֹהג להגיב על תלוּנוֹת אלה כּדרך שמבוּגרים מגיבים על קוּשיוֹת וּפרכוֹת של ילדים, כּדרך שתלמידי כּיתוֹת עליוֹנוֹת מגיבים על גילוּיי טירוֹנים. ואפשר שמשוּם כּך אין כּמה דברים נכוֹחים של עוֹלים חדשים מגיעים אלינוּ.

ואפילוּ היה העוֹלה החדש תמיד טוֹעה בּרשמיו, בּחשדיו, בּתרעוּמוֹתיו וּבתלוּנוֹתיו, גם אז היה בּזה בּכדי להעסיק אוֹתנוּ ולפקוֹח עינינוּ על מעשׂינוּ ועל דרכינוּ. על אחת כּמה וכמה שראִייתוֹ של העוֹלה החדש אינה כּל כּך מוּטעה ואיננה כּל כּך נַאיבית כּפי שהיא נראית למי שבּבגרוּתוֹ הישוּבית שכח לגמרי את ימי גֵרוּתוֹ שלוֹ עצמוֹ בּארץ־ישׂראל. ויש גם שהעוֹלה החדש, בּשעה שהוּא טוֹעה בּכמה פּרטים חשוּבים, הריהוּ מכַוון לאמת בּכללוּתה. אפשר לוֹמר עליו: אם לא הוּא רוֹאה, הרי מכאוֹבוֹ רוֹאה. כּנגד מה שהעוֹלה החדש חסר בּנסיוֹן ישוּבי וּפעמים בּנסיוֹן־חיים בּכלל, יש לוֹ גם כּמה וכמה יתרוֹנוֹת: עינוֹ פּקוּחה בּיוֹתר, חוּשיו ערים בּיוֹתר, עוֹרוֹ רגיש בּיוֹתר. עצם היוֹתוֹ חדש וחלש וּמתנדנד יש בּוֹ משוּם יתרוֹן־מה: הוּא נקלע לכמה מצבים ונתקל בּכמה פּגעי־חיים שאנחנוּ, האזרחים בּארץ, המהלכים בּמַסלוּל־חיים קבוּע, השקוּעים בּעבוֹדת־יוֹמנוּ, המסוּדרים והיציבים, איננוּ עלוּלים לראוֹתם. ואפילוּ הוּא נוֹטה להפריז בּרגישוּתוֹ ולראוֹת צל דברים כּדברים, ואפילוּ הוּא נוֹטה לתלוֹת את הקוֹלר בּצוארוֹ של מי שאינוֹ חייב כּלל – יש בּמרי שׂיחוֹ כּדי להעמיד אוֹתנוּ על כּמה דברים שלא היינוּ עוֹמדים עליהם מאלינוּ.

מן הראוּי איפוֹא שנטה אוֹזן לקוּבלנוֹתיו וּלתרעוּמוֹתיו של העוֹלה החדש, אפילוּ כּשאין הדין עמוֹ, ואפילוּ כּשאנוּ נפגעים מהן, ואזננוּ נצרמת מהן. ואפילוּ הפרזתוֹ וחשדנוּתוֹ מקלקלוֹת את השוּרה, יש בּתלוּנוֹתיו, לאחר הסרת כּמה קליפּות, להאיר את עינינוּ על הטעוּן תיקוּן בּחיינוּ יוֹתר ממה שיש בשאנַנוּתוֹ וּבביטוּלוֹ של האזרח המוּבהק. יש בּהן להביאנוּ לידי הרהוּרי־תשוּבה.

על אחת כּמה וכמה כּשאתה מזדמן עם עוֹלה חדש אשר עינוֹ בּהירה ולבּוֹ תמים, ואיננוּ מחפּשׂ מוּמים להנאתוֹ, ואינוֹ זר למַה שנוֹצר בּארץ ואינוֹ שׂשׂ להעמיק את המרחק בּינוֹ לבין מה שנוֹצר.

־ ־ ־

התלוּנוֹת, שבּעל הרשימה שלפנינוּ העלה על הכּתב, מעידוֹת על בּעליהן שאף על פּי שהם חדשים מקרוֹב בּאוּ, יש להם שרשים בּארץ וּבחזוֹנה. שרשים בּהתנדבוּת הציוֹנית, בּלשוֹן העברית, בּספרוּת, בּפעילוּת ציבּוּרית. ארץ־ישׂראל איננה בּשבילם מקלט מקרי, אלא משׂא־נפש. וּמכּאן תלוּנוֹתיהם. הם בּאוּ לארץ, והנה אכזבוֹת. ועלינוּ תלוּנוֹתיהם, עלינוּ, אשר יצרנוּ מצב־ענינים קיים זה, והאחראים לוֹ. בּעל הרשימה עצמוֹ תוֹלה את הקשיים בּ“יוֹצריהם המנהיגים”.

התלוּנות הללוּ רוּבּן כּכוּלן מציינוֹת דברים כּהוָיתם: אדם מסתוֹבב בּלי משלח־יד, בּלי מוֹדע וגוֹאל בארץ, ואין שוֹאל ואין יוֹעץ; אדם מביא את רהיטיו לארץ (אוּלי ללא צוֹרך וּללא חשבּוֹן) ואין בּחוּץ־לארץ אדם שימנע אוֹתוֹ מעשׂוֹת זאת ואין בּארץ אדם אשר ידריך אוֹתוֹ בּעצה, ודירה נאוֹתה אַיִן, ורהיטיו וּבגדיו נפסדים לעיניו; אדם מהלך בּחוּצוֹת וּמוֹנה את מספּר דוֹברי עברית ואיננוּ מוֹצא אפילוּ אחד מעשׂרה; אדם בּיקש כּל ימיו לברוֹח מעם־הארצוּת, והרי הוּא זוֹכה לבוֹא לקהילה עברית גדוֹלה בּארץ ואיננוּ מוֹצא בּה אפילוּ חדר־קריאה מהוּגן; אדם היה מעוֹרב כּל ימיו בּפעוּלה ציבּוּרית, וּבבוֹאוֹ לארץ, והוּא משתוֹקק להוֹעיל, ואין דוֹרש לוֹ, וניבּטוֹת אליו פּעוּלוֹת המתבּקשוֹת להיעָשׂוֹת ואין עוֹשׂה ואין מעַשׂה.

תלוּנוֹת שאין בּהן מן ההפרזה. לקוּחוֹת מן החיים כּמו שהם. והן נוֹגעוֹת לא בּעבירוֹת החמוּרוֹת של הישוּב, אלא בּנגעים הקלים, שאנחנוּ הסכַּנוּ אליהם, והאדם החדש נתקל בּהם ונפגע.

והמתלוֹננים מחכּים לתשוּבה. ממי הם מחכּים לתשוּבה?

ואפשר זוֹהי טעוּתם שלהם ושל דוֹמיהם, שהם רוֹאים את תלוּנוֹתיהם כּטעוּנוֹת תשוּבה מזוּלתם. הם, שנתחנכוּ על בּרכּי התנוּעה הציוֹנית והספרוּת העברית, הסכּינוּ לראוֹת את משׂא־נפשם כּמציאוּת קיימת. למשמע הידיעוֹת הטוֹבוֹת מרחוֹק היוּ מתארים להם את ארץ־ישׂראל כּשהיא בּנוּיה על תלה. וּכשזכוּ וּבאוּ וּמצאוּ דברים שאינם כּשוּרה, הרי הם נִכוים וקוֹבלים מרה על היוֹשבים כּאן, שלא סידרוּ את הדברים כּהוֹגן.

האחד קוֹבל על “הפּקידים”. הוּא רוֹאה לפניו את בּאי־כּוֹח הסוֹכנוּת העוֹלים על הספינה וגוֹבים ממנוּ מסים, ואיננוּ רוֹאה אוֹתם למחרתוֹ, שיעמדוּ לוֹ בּשעת דחקוֹ. מי יוֹדע, אפשר שבּיוֹם מן הימים יהיה הוּא, המתלוֹנן עצמוֹ, אחד הפּקידים האלה, שכּיוֹם הוּא קוֹבל על חוֹסר התענינוּתם בּוֹ. אם גם אז יציג לפּקיד הציוֹני אוֹתן הדרישוֹת החמוֹת והנעלוֹת שהוּא מציג עכשיו – שאלה היא. אך למעלה מכּל ספק, שאזי ידע ויכּיר כּי מלבד גביית המסים עוֹד ממלאה הפּקידוּת הציוֹנית עבוֹדה קשה וגם מוֹעילה. אז יֵדע גם להעריך את השיפּוּרים הרבּים שהוּנהגוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּסדרי העליה, ולא בּלי פּעוּלת הפּקידים הללוּ. ואם הוּא בּא מאמריקה ולא שכח את ימי מהַגרוּתוֹ, אפשר גם יַשוה את תנאי טלטוּליהם של מהגרי ישׂראל, פּליטי רוּסיה וּפּוֹלין, עם התנאים שבּהם נתוּנים עכשיו העוֹלים שלנוּ בּדרכּם לארץ־ישׂראל, את סדרי “הסוֹכנים” בּשעתם עם סדרי העברת עוֹלים עכשיו בּרכּבות, בּספינוֹת וּבנמלי חוּץ־לארץ (להוֹציא את נמלי־הדמעוֹת שבּארץ המנדט, שבּהם פּחוּתה השפּעת פּקידוּת־העליה הציוֹנית מבּכל תחנוֹת היציאה והמעבר), ישוה את העזוּבה וההשפּלוֹת שעלוּ בּגוֹרלם של מהגרינוּ אז עם הזקיפוּת והרגשת החירוּת שבּה נוֹסעים עוֹלינוּ עכשיו – ואזי, אם גם לא יֵהָפך למליץ יוֹשר לכל מעשׂי פּקידוּתנוּ הלאוּמית ולסדריה וּלנימוּסיה, אך גם לא ינהג זלזוּל כּוֹלל בּעמלה וּבהישׂגיה. כּיוֹם הזה עוֹד מעלה המתלוֹנן־המשׂכּיל על הדעת, שעל פּקיד, העסוּק בּמלאכתוֹ, אפשר להטיל גם חוֹבה של “התענינוּת” פּרוֹפֶסיוֹנַלית בּגוֹרל העוֹלה ואת העזרה לכל מי שמסתוֹבב בּלי עבוֹדה וּפרנסה. ואם גם יכפּילוּ וישלשוּ את מספּר פּקידי הסוֹכנוּת – וּמצא להם, לששים אלף העוֹלים הזקוּקים לטיפּוּל וּלמגע אנוֹשי וּלהסבּרת־פּנים וגם לעזרה מעשׂית?

אין כּונת הדברים הללוּ להחליש את כּוֹח התביעה מן הפּקידוּת הציוֹנית להעלָאת טיב עבוֹדתה וּלהעמקת יחסיה עם כּל אלה שהיא בּאה אתם בּמגע, וּבפרט עם הזקוּקים לה, שאם לא תמיד יש בּכוֹחה להיטיב עמם, הרי מיעוּט רצוֹן טוֹב וּמיעוּט דקוּת והשתתפוּת אנוֹשית מצדה עלוּלים תמיד להרע וּלמרר על הפּוֹנים אליה את החיים ולנטוֹע בּלבּם את האיבה והשלילה לפּקידוּת הציבּוּרית. אנחנוּ שבּכל העוֹלם כּוּלוֹ הננוּ קרבּנוֹת של פּקידוּת־זדוֹן, תקיפה, יהירה וחסרת־לב, ודאי שאנוּ מצוּוים להקים מתוֹכנוּ פּקידוּת אחרת.

וּוַדאי וּוַדאי שיש מקוֹם לכמה וכמה תיקוּנים ושיפּוּרים מעשׂיים בּכל הענינים הנוֹגעים לטיפּוּל בּעוֹלה החדש (יתכן, למשל, שענין הרהיטים המיוּתרים, המוּבאים לארץ כּפעם בּפעם למַרבּה הצרוֹת של בּעליהם, ניתן להיתקן על ידי הדרכה נכוֹנה בּמשׂרדים שבּגוֹלה וּבהוֹראוֹת מן הארץ). אוּלם עיקר התיקוּן בּקבּלת העוֹלה וּבהקלטתוֹ וּבהכנסתוֹ לחיי הארץ ולסביבה אנוֹשית מקָרבת אינוֹ ענין לפּקיד בּאשר הוּא פּקיד. וכן התביעוֹת הצוֹדקוֹת בּהחלט בּדבר מצב הלשוֹן והספרוּת והעסקנוּת בּארץ. התביעוֹת האלה אינן צריכוֹת להיות מוּפנוֹת ל“פּקידים” ול“מנהיגים”. ענין כּוּלנוּ הן: ענינים של ה“פּקידים” וה“מוּפקדים”, ה“מנהיגים” וה“מוּנהגים”, ה“ישנים” וגם “החדשים”. כּי אנוּ כּוּלנוּ יחד מהווים את הסביבה החברתית על פּגמיה וליקוּייה. ושוּם פּקידוּת ממוּנה לא תביא להם תקנה, אם אנחנו כּוּלנוּ, מלוּקטים אחד אל אחד, לא נתעוֹרר על כּך. וכאן בּקעה רחבה, גם לעוֹלה החדש, להתגדר בּה.

העוֹלה, ואפילוּ העוֹלה בּעל השרשים, רגיש בּיוֹתר למה שחסר. וּבזה כּוֹחוֹ. חוּלשתוֹ היא בּמַה שהוּא איננוּ מכּיר ואיננוּ מרגיש כּמה טרחוֹת טרחוּ קוֹדמיו וכמה יגיעוֹת נתיגעוּ עד שהוּא בּא וּמוֹצא כּמה דברים מוּכנים וּמזוּמנים לפניו, והוּא תוֹבע מקוֹדמיו מה שלא עלה בּידיהם להכין, כּאילוּ עליהם היתה המלאכה לגמוֹר.

צדַקתּם, עוֹלים חביבים, בּתלוּנוֹתיכם. ועוֹד יש להוֹסיף עליהן כּהנה וכהנה. אך על מי תתלוֹננוּ? מי יכוֹל היה להכין לכם כּאן עוֹלם מתוּקן וּמהוּדר? האוּמנם שכחתם מה גדוֹל שברנוּ וּמה רבּים נגעינוּ? האוּמנם אין אתם רוֹאים כּי כּל גל־עוֹלים מביא אתוֹ לא רק את חפץ הבּנין ואת כּשרוֹן הפּעוּלה, כּי אם גם את מוּמיו ואת תחלוּאיו ואת הֶרגליו הרעים ואת הליכוֹתיו הפּרוּעוֹת? כּן קוֹדמיכם וכן אתם, ואין רוֹפא ואין מתקן מחוּץ לנוּ, מחוּץ למאמצים ולהתגַבּרוּיוֹת של דוֹרוֹת־העוֹלים. על כּמה וכמה פּגעים התגבּרוּ קוֹדמיכם. אך הרבּה עוֹד נשאר לכם לעשׂוֹת.

כּל מה שנברא בּישוּב וכל מה שקיים בּישוּב טעוּן עשׂיה. והעליה, שהיא מחדשת כּל יוֹם את פּנינוּ ואת הרכּבנוּ, מַצריכה עשׂיה. והעוֹלה החדש, אם בּעל נפש הוּא, ואם הוּא מכּיר בּמוּמינוּ וּמתעוֹרר על נגעינוּ, אַל יתלה את הקוֹלר בּצואר זוּלתוֹ, ואַל ישקיט את נפשוֹ בּגילוּי האשמים, אלא ידע כּי הדברים מחכּים לוֹ, שהוּא יעשׂה, שהוּא יתקן והוּא ישפּר. יגלגל את צערוֹ ואת עלבּוֹנוֹ ואת מריוֹ בּמנוֹף של עשׂיה. יכּיר כּי משהוּ כּבר נעשׂה לפניו, וּמשהוּ גם נעשׂה לעיניו, ויתן יד לעוֹשׂים. וּלוַאי שפּרי עבוֹדתוֹ יאכלוּ העוֹלים שיבוֹאוּ אחריו ולא יהיוּ צריכים להתלוֹנן על מה שהתלוֹנן הוּא בּבוֹאוֹ.

עוֹד לא שָלמה המלאכה. והיא תמיד מרוּבּה ותמיד זקוּקה לפוֹעלים. ואלה לא תמיד עצלים, אך תמיד מוּעטים ואינם מספּיקים. ואם גם אין פּוֹעל מיטיב להסבּיר פּנים לחברוֹ, אין הפּוֹעל החדש יכוֹל משוּם כּך לוַתר על זכוּתוֹ לעבוֹד ועל חוֹבתוֹ לעשׂוֹת.

בּוֹאוּ איפוֹא, אתם החדשים, וּטלוּ את משׂאכם. אַל תתמהמהוּ.

חשון תרצ"ו.

---

בּועידת הסטוּדנטים העברים

מאת

ברל כצנלסון

בּערב זה של בּרכוֹת אני מביא לכם את חששוֹתי הכּבדים. מה יהיה עתידכם? מה הגוֹרל הצפוּי לכם? רבּים אוֹמרים לכם שבחים. אָכן בּציבּוּריוּת היהוּדית היתה תמיד דרכּוֹ של הסטוּדנט היהוּדי “סוּגה בּשוֹשנים”. בּני גילוֹ התקנאוּ בּוֹ וּגדוֹלים התבּרכוּ בּוֹ. בּרוּסיה היה בּעל כּפתוֹרים נוֹצצים וּבעל זכוּיוֹת. למענוֹ התנדבוּ גבירים, וּמשׂכּילים ראוּ בּוֹ את מי שבּזכוּתוֹ תבוֹאנה “זכוּיוֹת” גם ליוֹשבים בּשפל. אחר כּך ראוּ בּוֹ את המפיץ השׂכּלה ולוֹחם לאידיאוֹת. אני אינני שוּתף לאידיאַליזציה זוֹ. לא נקפּח את נקוּדוֹת־האוֹרה השוֹנוֹת בחיי הסטוּדנט היהוּדי שנשאר וּפעל בּתוֹך עמוֹ. אזכּיר רק שתי תמוּנוֹת היסטוֹריוֹת: לפני מאָה שנה היה קיים חוּג של סטוּדנטים יהוּדים בּעיר גרמנית, בּאוּניברסיטה של בּוֹן. בּתוֹך החוּג הזה היוּ שלוֹשה חברים, שאחר כּך נפרדוּ דרכיהם: שמשוֹן רפאל הירש, מיסד האוֹרתוֹדוֹכּסיה הפרַנקפוּרטית; אברהם גייגר, מגדוֹלי הרפוֹרמה וחכמת ישׂראל; משה הֶס, אבי הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית. וּתמוּנה שניה: קבוּצת הסטוּדנטים בּבּרלין, לפני ארבּעים וחמש שנים, אשר בּה היוּ נחמן סירקין, וּמוֹצקין ויעקוֹבּסוֹן, עליהם השלוֹם, וּשמריה לוין וחיים וייצמן, יבָּדלוּ לחיים. אבל כּנגד נקוּדוֹת־אוֹרה מעטוֹת אלה אפשר לציין כּמה וכמה נקוּדוֹת אפלה, טמיעה וּשמד. יוֹתר ממה שהסטוּדנטיוּת הכניסה השׂכּלה ואוֹרה לאָהלי ישׂראל, היא שימשה גשר לבריחה מן האוֹהל החוּצה.

והנה אתם זכיתם לקבּל השׂכּלה אוּניברסיטאית בּתוֹך עמכם, בּשׂפתכם, ללא כּל אוֹתם יסוּרים ונסיוֹנוֹת שבּהם נקנתה ההשׂכּלה בּדוֹרוֹת הקוֹדמים. מה תהיה דרכּכם? מה יעשׂה המוּסמך היהוּדי? מה יהא תפקידוֹ בחיי עמוֹ? בּדבּרנוּ על אלפי סטוּדנטים עברים בּארץ עלינוּ לזכּוֹר כּי אוֹתוֹ מצב של צוֹרך רב בּאינטליגנציה, שלא היתה מרוּבּה בּעוֹלם, עבר מזמן. החַסרי רוֹפאים ועוֹרכי־דין אנחנוּ? הארץ קטנה בּשבילם, והגוֹלה לא תוּכל לקלוֹט אוֹתם. הם לא יהיוּ מיוּתרים רק אם יסתגלוּ לצרכי הישוּב, לעבוֹדה תרבּוּתית־עממית. ועבוֹדה זוֹ קשה, וּמַתן שׂכרה איננוּ בּהשתייכוּת לחברה “העליוֹנה”.

וכאן שאלה חברתית גדוֹלה. מה יהיה המעמד החברתי של המוּסמך העברי? חלק מן הסטוּדנטים מתפּרנס גם כּיוֹם מעבוֹדה גוּפנית, וּבדוֹחק. וּלרבּים מן המוּסמכים צפוּי קיוּם כּזה גם להבּא. גיאוּת זוֹ, שהישוּב מתפּאר בּה, איננה בּשביל איש־הרוּח. כּשם שאיננה בּשביל העוֹבד החקלאי. זוֹהי גיאוּת בּשביל הספסר. היא מחניקה את הרוּח. גיאוּת זוֹ לא תקל את חיי איש־הרוּח, כּי אם תכבּיד עליו. בּתקוּפה זוֹ, אשר הערכים היסוֹדיים של חמישים שנוֹת ציוֹנוּת – עבוֹדה, קרקע, פּשטוּת החיים, קבּלת מרוּת עליוֹנה – אינם אלא נחלת שלוּמיאֵלים; בּתקוּפה זוֹ אשר אינה מַצריכה תרבּוּת עברית־עממית למען היוֹת חבר בּחברה טוֹבה – מה יהא טיבוֹ של הסטוּדנט העברי?

רצוּעת אדמה זוֹ שאָנוּ חיים עליה קרוּיה ליבנט. וּמה נוֹרא הדבר שאוֹתם חוֹפי הים התיכוֹן אשר נתנוּ לפנים את סינַי ואת אַתוּנא קשוּרים בּימינוּ בּמוּשׂג ליבנטינוּת. בּמקוֹם תרבּוּת־אמת, תרבּוּת מקוֹרית – זיוּף כּל תרבּוּת. האם אין נשקף פּתרוֹן מר זה גם לחזוֹן התקוּמה העברית? האם השׂפה העברית, שראינוּ בּהתחדשוּתה וּבחיוּתה בּפי ילדים והמוֹנים, האם אָנו בּטוּחים בּנצחוֹנה? האם איננוּ הוֹפכים לארץ פּוֹליגלוֹטית? לספר העברי אין גיאוּת. השוּק מוּצף לוֹעזית. הסנוֹבּיזם והקַריֶריזם אינם זקוּקים לעברית. התרבּוּת העברית אין עִמה שׂררה, אלא שירוּת. שירוּת לעם בּתפוּצוֹתיו, שירוּת לעבוֹדה העברית, לחקלאוּת העברית, לחינוּך הדוֹר, למלחמה התרבּוּתית והסוֹציאלית הגדוֹלה שבּה אָנוּ חיים. אפשר שלמעטים וּל“מצליחים” מבּין הסטוּדנטים נשקפת קריֶרה “מזהירה”. הרוֹב הגדוֹל שלכם אין לפניו – בּתוֹקף ההוָיה האוֹבּיֶקטיבית – אלא דרך החיים והפּעוּלה בּתוֹך העם. היקבּל עליו את העוֹל הזה מתוֹך רצוֹן אוֹ ימלאהוּ מאוֹנס?

האינטליגנציה הרבוֹלוּציוֹנית בּרוּסיה טיפּחה זמן רב את ההכּרה המוּסרית “לפרוֹע את החוֹב לעם”. הם, בּני האצילים והתקיפים, הכּירוּ כּי לא זכוּ לחינוּכם הטוֹב וּלרוֹחב דעתם וּלדקוּת הרגשתם אלא בּגלל השעבּוּד הקשה אשר אבוֹתיהם שיעבּדוּ את האִכּרים המרוּדים. אנחנוּ איננוּ בּני אצילים, כּי אם בּני המוֹן בּית ישׂראל. אוּלם גם אתם לא ידכם עשׂתה לכם את החיל הזה. חמישים שנים ויוֹתר – מהֶרמַן שפּירא והבּיל"וּיים בּגדרה ועד אחרוֹן החלוּצים – עמלוּ למענכם. אילמלא היצירה העממית הגדוֹלה, אילמלא ההוֹן הלאוּמי והמאמצים החלוּציים האַלמוֹניים, לא הייתם אתם מגיעים עד הלוֹם. גם זהוּ חוֹב. התכּירוּ בּוֹ?

הייתי מצטרף בּרצוֹן לברכּת רבּי וידידי שמריה לוין, שתלמדוּ תוֹרה לשמה, אוּלם חוֹששני מפּני בּרכה לבטלה. לפיכך אוֹמַר: היזהרוּ שלא תעשׂוּ מלאכתכם ותלמוּדכם רמִיה. אין דבר בּזוּי יוֹתר ממלאכת־רמיה. בּה אין בּוֹנים ארץ ואין מטפּחים תרבּוּת. ויהי רצוֹן שמתוֹך שלא לשמה תבוֹאוּ לשמה.

טבת תרצ"ה.

---

בּעניני האוּניברסיטה

מאת

ברל כצנלסון

(בּאגוּדת שוֹחרי האוּניברסיטה בּתל־אביב, ט' בּכסליו תרצ"ו)

היוּ ימים וּסקירה על עניני האוּניברסיטה העברית היתה מן המלאכוֹת הקלוֹת. מי שהתענין בּה כּל־שהוּא – אם מתוֹך אהבה וציפּיה ואם מתוֹך איבה וזלזוּל (היתה ויֶשנה גם “התענינוּת” מעין זוֹ) – יכוֹל היה למנוֹת על נקלה את שמוֹת פּרוֹפסוֹריה, הקבוּעים ו“האוֹרחים”. ועדיין יש דנים וכוֹתבים על האוּניברסיטה לפי רשמי הימים ההם. בּינתים נשתנוּ הרבּה דברים. וּמי שיבוֹא עכשיו לסקוֹר את מצבה של האוּניברסיטה, על מחלקוֹתיה ועל מכוֹניה ועל מפעלי המחקר וההוֹראה שלה, לא יוּכל להסתפּק בּאמירוֹת בּעלמא. אוּלי נשמע, כּעבוֹר שנה, מפּי הרקטוֹר סקירה מַקיפה וּביקרתית על היקף פּעוּלוֹתיה של האוּניברסיטה.

הדברים הבּאים בּזה אין כּונתם אלא להעיר הערוֹת מספּר על מגמת־ההתפּתחוּת של האוּניברסיטה בּתקוּפה האחרוֹנה, כּפי שהיא נראית בּעיני אדם “מן הישוּב”.

הוֹגי רעיוֹן האוּניברסיטה ראוּ בּחזוֹנם את פּסגתה, אך ספק אם צפוּ מראש את נתיבוֹת־היסוּרים שלה ואת דרך גידוּלה. תפיסתם היתה אידילית למדי: העם העברי, המחַדש את חייו וּמחזיר את כּבוֹדוֹ בּין העמים, יקים את היכלוֹ למדע וּלחכמה, וטוֹבי בּניו “היוֹשבים בּשבת תחכּמוֹני” בּבירוֹת־העוֹלם יעזבוּ כּל מחמדים ויבחרוּ לשבת בּצל שכינת עמם. ספק אם ראוּ בּחזוֹנם את חכמי ישׂראל בּעוֹלם מגוֹרשים כּטמאים מהיכלי המדע ואת הסטוּדנטים היהוּדים העוֹמדים בּכל מקוֹם בּפני דלתוֹת נעולוֹת. אכן, כּל עצמוֹ של המפעל הציוֹני מוּקם לא מתוֹך הרחבת־הדעת, אלא מתוֹך יסוּרים. וכן גם האוּניברסיטה.

לפתח האוּניברסיטה פּוּרענוּת רוֹבצת: חסדי נדיבים. כּבוֹדם של הנדיבים בּמקוֹמוֹ מוּנח. אילמלא הם לא היתה האוּניברסיטה נבנית בּימינוּ. אך רע וָמר גוֹרלוֹ של מפעל לאוּמי גדוֹל, התלוּי בּרצוֹנוֹתיהם וּבמוּשׂגיהם של נדיבים ויוֹעציהם, וּבפרט כּשהללוּ נמצאים בּמרחק של אלפי מילין מן האָבנַים. הריחוּק מדעת צרכי העם, המרחק מן הארץ, מהכּרת צרכי הישוּב והבּניה – הטבּיעו את חוֹתמם. לא הצוֹרך החיוּני בּיוֹתר הוּא שקבע, אלא מה שנתקבּל על דעת התוֹרם אוֹ המַתרים. וּלפיכך נבנתה האוּניברסיטה לא לפי תכנית שקוּלה וּמחוּשבת, לא מתוֹך הכּרה בּרוּרה מה מוּקדם וּמה מאוּחר בּבנינה, אלא מתוֹך התרוֹצצוּיוֹת של מגמוֹת ושברי־מגמוֹת, מתוֹך השפּעוֹת־עראי ותכניוֹת פּוֹרחוֹת ונוֹבלוֹת וכונוֹת שאינן מצטרפוֹת למעשׂה השלם. בּכמה מחלקוֹת היה הפּרוּץ מרוּבּה על העוֹמד. כּל מה שהיה מן החיוּני בּשברי־התכניוֹת וּבקטעי־הפקוּלטוֹת תבע את השלמתוֹ, כּדי שיהיה כּלי שלם. ואכן, זאת היא המגמה הגוֹברת בּאוּניברסיטה בּשנים האחרוֹנוֹת. החללים הוֹלכים וּמתמלאים. הפקוּלטוֹת מתגבּשוֹת. מה שעוֹדנוּ חסר תוֹבע בּתוֹקף את השלמתוֹ. ועוֹד המלאכה בּמגמה זוֹ מרוּבּה.

והמגמה השניה נוֹגעת לשיטת הנהלת האוּניברסיטה. והיא: העברה הדרגָתית של המרכּז ההנהלתי מן הגוֹלה לארץ. עצם פּנייתוֹ של הנשׂיא אל הישוּב בּתביעת עזרה לאוּניברסיטה העידה על ההכּרה הגוֹברת כּי אי אפשר לה לאוּניברסיטה שתישאר מבוּדדת מן הישוּב. וּביסוּד אגוּדתנוּ, אגוּדת שוֹחרי האוּניברסיטה, נענה הישוּב לראשוֹנה על המגמה הזאת. זכוּרוֹת עוֹד אסיפוֹתינוּ הראשוֹנוֹת, נאוּמיהם של בּיאליק וּשמריהוּ לוין, תביעוֹתינוּ מאת האוּניברסיטה, תביעוֹת בּני־הישוּב הרגישים לדברים שאין אדם מן החוּץ מרגיש בּחסרוֹנם, תביעוֹת שלא נשארוּ ללא השפּעה. זה היה שלב ראשוֹן.

השלב השני בּמגמה זוֹ: הקמת המוֹסד ההנהלתי החדש – “הוַעד הפּוֹעל” בּארץ. עד לפני שנה היה ה“קוֹרטוֹריוֹן”, הוּא המוֹסד העליוֹן של האוּניברסיטה, מתאסף מדי שנה אוֹ שנתים, לאחת הערים הנאוֹת בּחוּץ־לארץ, ושם היוּ בּמשך שנַים אוֹ שלוֹשה ימים פּוֹתרים את כּל השאלוֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת, מחליטים על שיטוֹת ועל יחסים ועל פקוּלטוֹת ועל קתדראוֹת ועל מַרצים. כּי זהוּ מנהגן מני אז של החברוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת, היוֹשבוֹת שֶבת־כּבוֹד בּפּריס אוֹ בּלוֹנדוֹן, ועם ישׂראל כּשהוּא צריך להן מחַזר אחריהן. מעכשיו הוּקם ועד פּוֹעל היוֹשב בּארץ, וּמתאסף לא פּעם בּשנה, אלא אחת לשבוּעַים, ויש בּידוֹ להכּיר כּמה דברים מקרוֹב, וסמכוּת נתוּנה לוֹ מטעם חֶבר־הנאמנים. שלב זה בּהנהלת האוּניברסיטה מַקבּיל לאחד השלבּים בּתנוּעה הציוֹנית: לפנים היוּ המוֹסדוֹת המנהלים בּציוֹנוּת יוֹשבים בּחוּץ־לארץ ואנשי הישוּב היוּ מכתתים את רגליהם להתם. עכשיו אנוּ הוֹלכים וּמעבירים את המרכּזים המחליטים והמנהלים לארץ.

ושלב שלישי, והוּא החשוּב בּיוֹתר: מתן עצמאוּת אקדמית לחֶבר העוֹבדים המדעיים.

בּמשך עשׂר שנים היוּ כּל תפקידי ההנהלה האוּניברסיטאית מרוּכּזים להלכה וּלמעשׂה בּידי אדם אחד, שפּעל גדוֹלוֹת, שהתמכּר לכך בּאהבה וּבהתמדה. אבל הענינים גדלוּ ורחבוּ, בּהם עניני אִרגוּן וּכספים ותעמוּלה והנהלה אקדמאית, ושיטת הנהלה זוֹ אי אפשר היה להמשיך בּה. האוּניברסיטה יצאה מתקוּפת־בּראשית, שאין בּה פּילוּג־אברים. המדע דוֹרש את שלוֹ, והעוֹבד המדעי דוֹרש את שלוֹ. וּבשנה זוֹ הוּחל בּנסיוֹן חדש של חלוּקת תפקידים בּהנהלת האוּניברסיטה. וסעיף ראשי בּשיטה חדשה זוֹ: הנהגת עקרוֹן הבּחירוֹת בּכל השטחים של ההנהלה האקדמית. הרבּה היסוּסים ליווּ את החידוּש הנוֹעז הזה. היוּ גם חוֹששים לתוֹצאוֹת. אבל גברה ההכּרה כּי רק בּדרך זוֹ אפשר להרים את קרנם של אנשי־המדע וּלגלוֹת את הכּוֹחוֹת הגנוּזים בּהם.

החידוּשים והשינוּיים הללוּ אינם בּשׂדה המדע, אלא בּשׂדה הציבּוּריוּת שבּפנים האוּניברסיטה וּמחוּץ לה. אוּלם יש להניח כּי שינוּיים אלה עתידים להיוֹת לברכה לעצם האוּניברסיטה, לעבוֹדת המחקר וההוֹראה שלה ולדמוּתה הכּללית.

נשׂיא האוּניברסיטה היה יכוֹל לספּר לכם רבּוֹת על הקשיים הרבּים בּעבוֹדתוֹ שנבעוּ מתוֹך המרחק הגיאוֹגרפי והרוּחני בּין ירוּשלים לבין הכּוֹחוֹת המשפּיעים בּגוֹלה. כּמה הצעוֹת טוֹבוֹת נפלוּ והוּכשלוּ. רצוֹני להביא דוּגמאוֹת מעטוֹת, מן האחרוֹנוֹת.

נשׂיא האוּניברסיטה דיבּר בּהרצאתוֹ על הצוֹרך בּקתדרה ל“יסוֹדוֹת החינוּך”. אנשי ארץ־ישׂראל, הכּוֹאבים את כּאב בּית־הספר העברי, היוֹדעים וּמכּירים כּי לא נתקדם בּמלאכת־הבּנין שלנוּ בּלי בּית־ספר טוֹב, בּלי מוֹרה בּעל השׂכּלה והכשרה רוּחנית המעוֹרה בּתרבּוּת עמוֹ וּבתרבּוּת האנוֹשוּת, בּלי לבקש פּתרוֹנים לשאלוֹת הגדוֹלוֹת של חינוּך־עם – הגוּ את המחשבה של מחלקה פּדגוֹגית בּאוּניברסיטה. לא יכוֹלנוּ להסתפּק בּשיעוּר מֶתוֹדיקה בּלבד, וחפצנוּ לראוֹת את המחלקה מצוּידת, בּין השאר, גם בּקתדרה למחשבה פּדגוֹגית. בּדרישה זוֹ, המשוּתפת לסינַט ולועד הפּוֹעל, בּאוּ לישיבת חֶבר־הנאמנים. מצאנוּ שם אנשים חשוּבים מארצוֹת ששם ודאי הכּל איתן וקבוּע וּברוּר ונפתר מימים קדמוֹנים, והם ראוּ את הדרישה הארץ־ישׂראלית כּעין לוּכּסוּס, כּענין לאוֹהבי חַקרנוּת, המוֹציאים את ענין ההוֹראה מידי פּשוּטוֹ. והדרישה נדחתה.

דוּגמה שניה: בּאוּניברסיטה, לאחר עשׂר שנוֹת גידוּלה, אין עדיין קוּרס מלא של היסטוֹריה עברית. ההיסטוֹריה הקדוּמה אינה נלמדת – מפּחד האוֹרתוֹדוֹכּסיה, וההיסטוֹריה החדשה גם כּן אינה נלמדת. על שוּם מה? יתכן שבּשביל הסמינַרים לרבּנים והמוֹסדוֹת הגבוֹהים לחכמת־ישׂראל אין ההיסטוֹריה העברית החדשה בּגדר “מדע”. אינה “עתיקה” למדי. חסידוּת וּמתנַגדוּת, השׂכּלה, אמנסיפּציה, התבּוֹללוּת, חיבּת־ציוֹן, סוֹציאליזם, שקיעת מרכּזים יהוּדים אחרוֹנים וּתקוּמת חדשים – כּל אלה הנם בּשביל השליטים בּחכמת־ישׂראל בּגדר פּוּבּליציסטיקה ו“חיי־שעה”. אבל בּשביל אוּניברסיטה עברית, שנוֹעדה לגדל לא רק חוֹקרי־קדמוֹניוֹת, כּי אם גם משׂכּילים עברים הפּוֹעלים בּחיי־עמם – זהוּ ענין חיוּני בּיוֹתר. אצל שוּם אוּמה ולשוֹן לא תתוֹאר אינטליגנציה לאוּמית שאין לה השׂכּלה מקיפה בּידיעת חיי הדוֹרוֹת האחרוֹנים. אגב, גם מבּחינה מדעית יש ויש כּאן להתגדר, כּי חכמי אוּמוֹת העוֹלם, אשר מלאכתנוּ נעשׂתה בּהרבּה על ידם, התענינוּ בּישׂראל עם־קדוּמים, אך לא בּעם הרצוּץ והמוּשפּל, שוֹכן הגיטאוֹת שבּמזרח־אירוֹפּה, ולא בּחליפוֹת וּבתמוּרוֹת שבּחיינוּ בּדוֹרוֹת האחרוֹנים. והנה סוֹף סוֹף מצאוּ מוֹסדוֹת ההנהלה הארץ־ישׂראלית – הסינַט והועד הפּוֹעל – את האפשרוּת להקים קתדרה כּזאת, והציעוּ לקתדרה זוֹ אדם ארץ־ישׂראלי, העוֹמד בּשוּרה הראשוֹנה של ההיסטוֹריוֹנים העברים בּימינוּ, אלא שעוֹד לא עבר עליו כּלח. וּמיד נתקלנוּ בּעיכּוּב מטעם מוֹעצת המכוֹן למדעי היהדוּת היוֹשבת בּחוּץ־לארץ והרוֹאה כּמה מצרכי ההשׂכּלה העברית והמדע העברי בּעינים אחרוֹת משרוֹאים אוֹתם חכמי ארץ־ישׂראל. אני מקווה שנתגבּר בּקרוֹב על העיכּוּב הזה, אוּלם הבאתיו כּדוּגמה לתנאי עבוֹדתה של האוּניברסיטה.

ארץ ישׂראל גָדלה, ועמה גדלה גם האוּניברסיטה, הוֹלך וגדל מספּרם של אנשי־המדע המתלקטים בּארץ, מתרבּים הצרכים וּמתרבּה גם הכּרת הצרכים. ואין ספק שגם חלקה של ארץ־ישׂראל בּהשפּעה על עניני האוּניברסיטה צריך שיִגדל.

והצרכים שנתגלוּ בּזמן האחרוֹן הם שוֹנים ודאי מאלה שראוּ בּחלוֹמם חוֹלמי האוּניברסיטה. וגם בּנדוֹן זה, כּמוֹ בּכמה בּחינוֹת אחרוֹת, דוֹמה דרכּה של האוּניברסיטה לדרכּה של הציוֹנוּת בּכלל. כּשם שציוֹנים טוֹבים בּגרמניה וּבשאר ארצוֹת לא העלוּ על הדעת שלא רחוֹק היוֹם וארץ־ישׂראל תהיה בּשבילם עצמם – לא בּשביל יהוּדים סתם – ארץ המקלט וההצלה היחידה, כּך ודאי לא תיארוּ לעצמם אנשי־המדע מישׂראל, ואפילוּ חכמים בּישׂראל, שבּיום מן הימים יהיוּ הם עצמם אנוּסים לבקש להם מפלט בּארץ־ישׂראל. הלא עוֹד לפני שנים מספּר היינוּ אנחנוּ מפּילים תחינתנוּ לפני חכמי ישׂראל, שיוֹאילוּ לבוֹא ולשבת אתנוּ, שֶבת “פּרוֹפסוֹר־אוֹרח”, סֶמֶסטר אוֹ שנַים. והנה הגיעוּ ימים אשר האוּניברסיטה נתבּעת לשקוֹד לא רק על טיפּוּח המדע, כּי אם גם על תקנתוֹ של איש־המדע מישׂראל הנעקר מבּית־גידוּלוֹ.

וגם הדאגה לסטוּדנט היהוּדי קיבּלה מַשמעוּת אחרת. עוֹד לפני זמן־מה סבל עמנוּ מעוֹדף של סטוּדנטים ואפשר גם כּיוֹם הזה אין לוֹ להתאוֹנן על מיעוּט מספּרם. אבל הכּוֹחוֹת המשׂחקים בּגוֹרלנוּ עשׂוּ בּינתים את שלהם. ואת תוֹצאוֹת השינוּיים האלה עוֹד נרגיש בּשנים הבּאוֹת. אין עם ישׂראל חסר־רוֹפאים. ועוֹד לפני זמן־מה היה הרעיוֹן על פקוּלטה לרפוּאה בּירוּשלים דבר של לוּכּסוּס. היה צוֹרך בּמוֹסדוֹת־ריפּוּי, בּמוֹסדוֹת מחקר בּרפוּאה, בּשיעוּרי השלמה לרוֹפאים שבּאוּ מחוּץ־לארץ, בּידיעת הארץ ותחלוּאיה, אך בּהוֹראה לתלמידים בּרפוּאה לא היה שוּם הכרח. עמדת עמנוּ בּעוֹלם־הרפוּאה היתה חזקה ואיתנה. אבל הגזירוֹת שנגזרוּ בּגרמניה, וּמה שנעשׂה בּלי תרוּעת־גזירה בּארצוֹת אחרוֹת, ערכּם הוּא לא רק בּיסוּרים שהם גוֹרמים לרבבוֹת אנשים מן הגזע היהוּדי, אלא בּהשמדת מקצוֹע שלם שישׂראל היוּ מצוּינים בּוֹ. ואם אנחנוּ לא נרצה ולא נוּכל להשלים עם הנמכת הקוֹמה של הרפוּאה בּישׂראל נראה עצמנוּ מצוּוים לטפּח את מדעי הרפוּאה ואת הוֹראת הרפוּאה על הר־הצוֹפים.

גם כּאן אנוּ נמצאים למדים, כּמוֹ בּכמה מעשׂים אחרים בּציוֹנוּת, כּי העוֹשׂים אינם ממַצים את כּל עוֹמק הדבר שהם עוֹשׂים, אוּלם זכוּתם היא שגם מבּלי דעת הם מקדימים רפוּאוֹת למכּוֹת אשר תבוֹאנה.

האוּניברסיטה קלטה בּשנתים אלה עשׂרים איש ויוֹתר מפּליטי אשכּנז. אמנם כּל המקיים נפש אחת מישׂראל כּאילוּ קיים עוֹלם מלא. ואף על פּי כן הרי מספּר זה צנוּע למדי. צנוּע מבּחינת המצוּקה הגדוֹלה של אנשי־המדע היהוּדים, וצנוּע גם מבּחינת צרכיה של האוּניברסיטה עצמה. מדינוֹת גדוֹלוֹת ועשירוֹת, כּאנגליה וארצוֹת־הבּרית, משתמשוֹת בּהזדמנוּת וּמבקשוֹת להיבּנוֹת בּעזרת אנשי המדע והטכניקה אשר נפלטוּ מגרמניה. וגם לנוּ ניתנה הזדמנוּת כּזאת, להרים את החקלאוּת, להקים חרוֹשת, לפתח את הרפוּאה, ואין אנוּ משתמשים בּזה אלא בּמעט מן המעט. והלא בּשבילנוּ אין זוֹ רק שאלה של רוַח מדעי וטכני. הלא לנוּ זוֹהי גם השבת אבידה, החזרת אחים נידחים.

יצירת כּר־עבוֹדה לעוֹבדים מדעיים משלנוּ אינה ענין ליוֹצאי גרמניה בּלבד. אין לעשׂוֹת את האוּניברסיטה מקלט ליוֹצאי גוֹלה אחת בּלבד. אין להטבּיע על האוּניברסיטה חוֹתם חדגוֹני של שבט בּישׂראל. וחשיבוּת מיוּחדת לקליטת דוֹר החוֹקרים הצעיר מגידוּלי הארץ. אין להניח שבּחיינוּ הרוּחניים נתפּרנס מאימפּוֹרט בּלבד. ולא מן החכמה ולא מן היוֹשר שאם גדל בארץ דוֹר צעיר אשר נפשוֹ חשקה בּאמת בּתוֹרה, וגם בּעמוֹ וּבארצוֹ – נגזוֹר עליו גלוּת וּנפזר אוֹתוֹ על פּני ימים וארצוֹת־נכר.

בּין ההישׂגים החשוּבים של האוּניברסיטה יש למנוֹת לא רק את חשיבוּת מוֹריה ואת מספּר תלמידיה, כּי גם את היוֹתה משמשת בּית־גידוּל לחוֹקרים צעירים וּלעוֹבדים מדעיים מחוּננים, הצוֹמחים מבּפנים. יש כּבר בּארץ גידוּל טבעי כּזה. לי עצמי זוֹהי אחת השׂמחוֹת המעטוֹת, כּשאני פּוֹגש אנשי־מדע צעירים שהכּרתים כּפוֹעלים, כּמוֹרים עממיים, כּעוֹבדי עבוֹדת השׂכּלה בּציבּוּרנוּ, וּבתוֹר כּאלה מתוֹך שרשיוּתם בּאדמה וּבמשק וּבציבּוּריוּת, בּאוּ וישבוּ על ספסל־התלמידים, והביאוּ אתם התמדה וקשיוּת־עוֹרף וזיקה אמיצה לארץ ולצרכיה ולישוּב וּלסבלוֹתיו וללשוֹן העברית וּלתרבּוּתה. לא מקרה הוּא שמתוֹך אלה אשר גם בּעבוֹדתם המדעית הם מוֹסיפים להיוֹת חלוּצים, יצאוּ אנשים שהם לברכה לאוּניברסיטה ולארץ.

תבוֹרך האוּניברסיטה על כּל מה שעשׂתה בּנידוֹן זה, וּתבוּקר על מה שלא עשׂתה.

בּחלל האוּניברסיטה היה מנסר כּמה שנים הויכּוּח: הוֹראה אוֹ מחקר? ויש ממשיכים בּוֹ גם עכשיו, לאחר שהאוּניברסיטה עוֹסקת למעשׂה, כּמוֹ כּל אוּניברסיטה בּעלת־ערך, גם בּזה וגם בּזה. יסלחוּ לי אם אוֹמַר שבּעינַי ויכּוּח זה הוּא מחוּץ לזמן וּמחוּץ למקוֹם ואין כּאן מקוֹם להאריך. יש מקוֹם לויכּוּח אחר, והוּא: אוּניברסיטה ארץ־ישׂראלית אוֹ אוּניברסיטה סתם? כּלוֹמר, אם העתקה בּינוֹנית אוֹ גרוּעה של טפסי מכוֹנים מסוּימים להשׂכּלה עליוֹנה, אוֹ יצירת־מקוֹר מוּתאמת בּפרטיה לצרכי העם וּלצרכי הארץ וישוּבה. לא קשה להעתיק כּמה וכמה קתדראוֹת, אשר דוּגמתן יש בּכמה אוּניברסיטאוֹת וּבמוֹסדוֹת לחכמת ישׂראל. אך מה שנחוּץ לנוּ הוּא לא זה, כּי אם להתאים את כּל עבוֹדת ההוֹראה והמחקר למידתנוּ, למצוּקתנוּ, לצרכינוּ וּלכוֹח יצירתנוּ.

דוּגמאוֹת אחדוֹת לצוֹרך ההתאמה.

כּבר הזכּרתי קוֹדם את המחלקה לפּדגוֹגיה, שעמדנוּ על נחיצוּתה מתוֹך התפקידים המיוּחדים המוּטלים כּאן על בּית־הספר העברי והדרישוֹת הגדוֹלוֹת אשר תנוּעת התקוּמה העברית מציגה למוֹרה. אפשר להעתיק ממקוֹם אחר קתדרה לצוֹרך הוֹראה שימוּשית, אך מבּלי שמחלקה זוֹ תעמיק לחקוֹר בּחשבּוֹנוֹ של החינוּך העברי בּימינוּ, מבּלי שתסייע למוֹרה בּהשׂכּלה טבעית ארץ־ישׂראלית וּבהשׂכּלה הוּמַניסטית הוֹגנת – לא תמלא את תפקידה.

דוּגמה שניה: המכוֹן החקלאי, שעדיין לא יצא מכּלל בּירוּרים ותכניוֹת. אנשי־המדע שטענוּ נגד החשתוֹ תמכוּ יתדוֹתיהם בּדרישה לבצר קוֹדם את לימוּדי הפיסיקה והחימיה, שהן הבּסיס לחקלאוּת מדעית. חזקה על אנשי־מדע שהם יוֹדעים מה שהם אוֹמרים, וכך יפה להם שהם מציגים דרישוֹת גדוֹלוֹת לגבּי טיב התלמוּד החקלאי. אך מה דמוּת תערכוּ לאוּניברסיטה של עם, אשר בּמרכּז תקוּמתוֹ עוֹמדת האדמה, וּבטיב עיבּוּדה, בּאינטנסיביוּת וּברציוֹנַליוּת של חקלאוּתה תלוּיים בּמידה מרוּבּה אֳפי ישוּבנוּ ואפשרוּיוֹת התרַבּוּתנוּ והשתרשוּתנוּ, וּבמידת־מה גם מצבנוּ הפּוֹליטי ויחסינוּ עם שכנינוּ – והאוּניברסיטה הלאוּמית מתחילה מכּמה וכמה ענינים אחרים ודוֹחה ענין זה לעידן ועידנים.

דוּגמה שלישית. בּחיי המדינה והחברה בּימינוּ תוֹפסת הפּקידוּת הציבּוּרית מקוֹם ניכּר. רמתה האנוֹשית, השׂכּלתה הכּללית והכשרתה המקצוֹעית, נימוּסיה והליכוֹתיה קוֹבעים בּמידה לא מעטה את סגנוֹן־היחסים בּחברה ואת כּוֹשר־הפּעוּלה של המוֹסדוֹת. בּנין העם וּבנין הארץ מצריכים פּקידוּת ציבּוּרית (“שירוּת אזרחי” בּלשוֹן העמים) ענֵפה: סידוּר עליה, חיים מוּניציפּליים, בּנקים, קוֹאוֹפּרציה, קהילוֹת, ארגוּן מקצוֹעי, עבוֹדה תרבּוּתית עממית, תעמוּלה ציוֹנית, עבוֹדת הקרנוֹת ועוֹד ועוֹד. וּבכל מקוֹם שיש צוֹרך בּאדם, אם זוֹהי שליחוּת ציוֹנית לגוֹלה, ואם מרַכּז בּמוֹשב, ואם מנהל לקוֹאוֹפּרטיב, ואם מזכּיר לאגוּדה מקצוֹעית – אין מחסוֹר בּהצעוֹת, אך יש מחסוֹר עצוּם בּהשׂכּלה, בּהכשרה, בּידיעת הענינים, בּהכּרת התנאים, בּהבנת התפקיד. מנַין נקח אוֹתם? מן הבּא בּיד. ללא שוּם אַסכּוֹלה מחנכת, ללא מסוֹרת מתוּקנת. שוּם מדינה לא טרחה למעננוּ, להכין וּלהכשיר לנוּ פּקידים הראוּיים לנוּ. האם אין זה מתפקידה של האוּניברסיטה לחנך לנוּ אנשים ל“שירוּת אזרחי” כּשם שאוֹכּספוֹרד וקֶמבּריג' מחנכוֹת לארצן? והאם אין זה מתפקידה ליצוֹר אצלנוּ אוירה כּזאת אשר תרים את טיב העבוֹדה הציבּוּרית ואת כּבוֹד העוֹבד הציבּוּרי? ושוּב, גם כּאן אין זה ענין של העתקה בּלבד. ודאי, יש השׂכּלה כּללית וּמקצוֹעית המשוּתפת בּימינוּ לכל עוֹבד ציבּוּרי בּן־תרבּוּת: מדעי החברה, מדעי הכּלכּלה והמשק. היסטוֹריה כּללית וידיעוֹת שימוּשיוֹת. אבל דוקא השירוּת הציבּוּרי, כמוֹ מלאכת־החינוּך, קשוּר בּמידה יתירה בּתרבּוּת הלאוּמית וּבידיעת חיי העם וסביבתוֹ. ואם אצל אחרים ידיעוֹת אלה נתוּנוּת לכל אדם משׂכּיל בּעמוֹ, הרי אצלנוּ יכוֹל אדם להיוֹת אינטליגנט יהוּדי מבּלי שתהיינה לוֹ ידיעוֹת של בּר־בּי־רב בּעניני עמוֹ. עוֹד לא זכינוּ לכך שידיעת חיי עמנוּ בּהוֹוה, בּפזוּריו, לשבטיו – אֶתנוֹגרפיה יהוּדית, פוֹלקלוֹר, כּלכּלה של ישׂראל, תוֹלדוֹת התסיסוֹת הציבּוּריוֹת בישׂראל בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, הספרוּת העברית, – שידיעת עמנוּ זוֹ תהיה לחלק מוּבן־מאליו של השׂכּלת משׂכּיל יהוּדי גם כּשאיננוּ עוֹשׂה אוֹתה “מקצוֹע”.

ויש צוֹרך גם בּהשׂכּלה מיוּחדת, הקשוּרה בּמצבנוּ בּארץ. אנוּ חיים בּמזרח וּבין שאנוּ מבקשים לעמוֹד אתוֹ בּקשרי־שיתוּף אוֹ שכּוֹפים עלינוּ יחסי־היאָבקוּת – מצוּוים אנוּ להכּיר ולדעת אוֹתוֹ. אוֹי לה לשוּתפוּת שאין עמה ידיעה ואוֹי לה להיאָבקוּת שאין עמה ידיעה. וּכלוּם אנו יוֹדעים את המזרח? אני מתכּוון לא לידיעת המזרח העתיק, אשר תלמידי־חכמינוּ עוֹסקים בּוֹ בּהתמדה, אלא למזרח החי, שכּל יהוּדי משׂכּיל בּארץ, ועל אחת כּמה וכמה מי שמשמש בּתפקיד ציבּוּרי, חייב לדעתוֹ. ויש להניח כּי כּשם שכּל בּתי־המדרש לחכמת ישׂראל אינם נוֹתנים לאוּניברסיטה דוּגמה ללימוּד ידיעוֹת חיי עם ישׂראל בּהוֹוה, והיא צריכה לחדש אוֹתוֹ מעצמה, כּך גם בּידיעת המזרח בּהוֹוה, לא הכין למענה שוּם מוֹסד אוּניברסיטאי דרכי לימוּד וּמחקר מוּתאמים לצרכינוּ.

צרכי הישוּב מרוּבּים, וכל מקוֹם שהאוּניברסיטה נענית להם – היא רוֹאה בּרכה בּעמלה. יכוֹלתי להביא כּמה דוּגמאוֹת: מאוֹתוֹ רוֹפא היוֹשב זה כּמה שנים בּביצת־החוּלה וחוֹקר את המלריה בּמסירוּת־נפש, אוֹ מן העזרה בּמלחמה נגד מחלוֹת בּקר ועוֹפוֹת הניתנת על ידי האוּניברסיטה. אספּר עוּבדה קטנה מן הימים האחרוֹנים: בּאחת הנקוּדוֹת שלנוּ בּעמק חפר חלוּ פּתאוֹם כּמה ילדים. רוֹפא קוּפּת־חוֹלים שבּמקוֹם טרח וחקר וּמצא כּי כּל הילדים הללוּ נזדמנוּ למערה אחת בּסביבה ונעקצוּ על ידי קַרציוֹת. הרוֹפא עצמוֹ שהלך אחרי הילדים לאוֹתה מערה נעקץ אף הוּא וחלה. בּעקבוֹת המעשׂה בּא מירוּשלים פּרוֹפסוֹר של האוּניברסיטה וירד למערה וטעם אף הוּא את טעם הקרציוֹת. למראה העבוֹדה המדעית, המתחילה עכשיו ללווֹת את מאמצינוּ החלוּציים, אפשר להזכּיר את הימים שהיינוּ יוֹשבים נגוּעי קדחת ודיזנטריה וטיפוּס ללא עזרת רוֹפא, וּלעתים גם ללא חוֹבשת.

מן הדברים שעליהם גאוַת האוּניברסיטה הן הפּוּבּליקציוֹת המדעיוֹת של עוֹבדיה, המתפּרסמוֹת בּכמה בּמוֹת חשוּבוֹת. אני רוֹאה צוֹרך למסוֹך טיפּה מרה בּכוֹס של בּרכה זוֹ. ויהא הדבר למזכּרת עווֹן לכוּלנוּ: עבוֹדוֹת המחקר הללוּ מתפּרסמוֹת, בּרוּבּן וּבעיקרן, לוֹעזית, ולוֹעזית בּלבד.

חלוֹם חלמנוּ, שהאוּניברסיטה תיצוֹר ספריה מדעית בּעברית, וכי הסטוּדנט העברי ישאב את השׂכּלתוֹ הכּללית והמקצוֹעית מן הספר העברי, והקוֹרא המשׂכּיל יוכל ליהנוֹת מכּתבי האוּניברסיטה בּלשוֹנוֹ. אך הדברים מתנהלים בּקו ההתנגדוּת הפּחוּתה, ואין כפּרה על הדבר.

אין לקפּח את שׂכרה של האוּניברסיטה על המעט שהיא עוֹשׂה בּיצירת ספרוּת מדעית בּעברית. אביא לדוּגמה את הספריה הפּילוֹסוֹפית בּעריכתוֹ של פּרוֹפסוֹר ח. י. רוֹת. חמשה־עשׂר הכּרכים הקטנים הללוּ הם מתנה יקרה לא רק לתלמידים, כּי אם גם לכל קוֹרא צמא דעת. נזדמנתי לפני זמן־מה לאחד הקיבּוּצים, ושם חוּג שלם יוֹשב ולוֹמד בּערבים את המתוֹדה של דֶקַרט, מתוֹך ההוֹצאה הזאת. הקוֹרא העברי איננוּ כּפוּי־טוֹבה. וצר, צר מאד, שמנהלי האוּניברסיטה לא העמידוּ את הוֹצאת־הספרים האוּניברסיטאית בּמקוֹם הראוּי לה בּמסגרת הפּעוּלה.

שתים־שלוֹש מלים על השיעוּרים האוּניברסיטאיים בּתל־אביב. יש צוֹרך להזהיר מפּני העין הרעה המתנקשת בּהם. זכוּרה אסיפת־הפּתיחה שלהם כּאן בּאוּלם התא"י; רוּחוֹ של בּיאליק היתה שרוּיה באוֹתה אסיפה. וּדברוֹ הלם כּפטיש על הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לאיש תל־אביב. בּיצירת השיעוּרים היתה הכּוָנה לא רק לתת משהוּ לתל־אביב, כּי אם גם לתת משהוּ לאוּניברסיטה. חפצנוּ לראוֹת את האוּניברסיטה פּוֹעלת וּמַשפּעת בּתוֹך הישוּב. היוֹם הגדוֹל בּחיי האוּניברסיטה יהיה כּשתפתח שיעוּרי קבע וסמינַריוֹנים בּלב העמק. וצער רב הוּא שמפעל זה, העלוּל להיוֹת לברכה לתל־אביב ולאוּניברסיטה, מפעל שזכרוֹ של בּיאליק חוֹפף עליו, איננוּ מוֹצא את התמיכה – אם לדבּר בּלשוֹן רכּה – מצד כּמה בּעלי השפּעה בּאוּניברסיטה. שוֹחרי האוּניברסיטה, אַל תפקירוּ את השיעוּרים!

וּמשהוּ על פּעוּלת אגוּדתנוּ. העזרה הכּספּית אשר הגשנוּ לאוּניברסיטה איננה עוֹמדת בּשוּם התאמה עם האפשרוּיוֹת השמוּרוֹת לנוּ בּישוּב. הן גדוֹלוֹת יוֹתר ממה שנראה לנוּ. תרוּמוֹתיהם של משה וילבּוֹשביץ ומר ש. סוֹלוֹ, הראשוֹנוֹת בּמינן בּישוּב, אינן אלא רמז למה שיכוֹל להיוֹת, אם ימָצאוּ העוֹשׂים ותיוָצר אוירת אַהדה וציפּיה לפעוּלוֹת האוּניברסיטה. כּלוּם אין בּארץ גוּשים חברתיים העלוּלים לשמש משען להרחבת האוּניברסיטה? מדוּע לא תקוּם אגוּדת עוֹרכי־הדין ותקים קתדרה משפּטית אוֹ סוֹציוֹלוֹגית? מדוּע לא תראה אגוּדת הרוֹפאים לעצמה הזדמנוּת של כּבוֹד לקיים איזוֹ קתדרה רפוּאית? כּלוּם אין בּידי הבּנקים שלנוּ לקיים קתדרה לכלכּלה מדינית אוֹ לפיננסים? והקוֹאוֹפּרציה, כּלוּם אינה זקוּקה למחקר קוֹאוֹפּרטיבי? דברים אלה ודוֹמיהם אינם למעלה מכּוֹחנוּ.

---

שעבּוּד לפּלח וּמוֹקש להתישבוּת העברית – בּמקוֹם פּיתוּח

מאת

ברל כצנלסון

הממשלה בּעלת המנדט, אשר בּתוֹך כּל עניניה העוֹלמיים הגדוֹלים הוּטל עליה גם תפקיד קטן זה: לסייע לשיבת ישׂראל למוֹלדתוֹ – אינה נמנעת מהטיל כּפעם בּפעם אבני־נגף על דרכּנוּ וּמהעמיד אוֹתנוּ בּנסיוֹנוֹת רעים וּמרים. יש שהאבן נזרקת בּיד קשה מעין ידוֹ של לוֹרד פּספילד ויש שהיא מוּטלת בּידוֹ הרכּה של סיר אַרתוּר ווֹקוֹפּ. אין הנסיוֹן הרע והמר נעשׂה על ידי כּך פּחוֹת רע וּפחוֹת מר. יש שזריקת האבן מלוּוה בּדברי קטרוּג וקנטוּר ויש שהיא עטוּפה בּחיתוּלי נוֹעם והרגעה. אך אין האבן חדלה להיוֹת אבן־נגף. אין המקל הדש את בּשׂרנוּ חדל להיוֹת מקל־חוֹבלים אפילוּ כּשהוּא צבוּע בּמשחת־שמן.

והאבן אשר הוֹציא הפּעם שלטוֹן הארץ מתחת לבית־שחיוֹ היא אבן־נגף ממש. ועשׂוּיה להיוֹת צוּר־מכשוֹל לבנין בּית־ישׂראל.

מבּין הגזירוֹת השוֹנוֹת השמוּרוֹת לנוּ בּבית־גנזיה של ממשלת המנדט – והמוּצאוֹת מפּקידה לפקידה, אם בּשעה שעניניה היא נעשׂים מסוּבּכים ויגעים ואם בּשעת צוֹרך מיוּחד להצר את צעדינוּ – הוֹציאה הממשלה הפּעם גזירה חדשה – כּלוּם אפשר לוֹמר: אחרוֹנה? – מן הפּוֹגעוֹת בּיוֹתר וּמן המעליבוֹת בּיוֹתר. ועלבּוֹנה גדוֹל בּיוֹתר מפּני שצוּרתה תמימה בּיוֹתר. סיר ארתוּר ווֹקוֹפּ הוּא, כּידוּע, “ידיד הפּלחים” וּבתשוּבתוֹ למנהיגי המפלגוֹת הערביוֹת – אלה המנהיגים אשר מנהיגוּתם בּאה להם בּזכוּת זוֹ שדוֹרוֹת על דוֹרוֹת אכלוּ את הפּלח ואת עוֹרוֹ הפשיטוּ ואת עצמוֹתיו פּיצחוּ, ועכשיו, כּידוּע, אך טוֹבת הפּלח נגד עיניהם – הבטיח להם לחוֹקק חוּקים חדשים “להגנת בּעלי הקרקע הזעירים”.

הגנת הפּלח – מפּני מי? שמא מפּני האפנדים שוֹחרי טוֹבתוֹ? שמא מפּני נוֹשכי־הנשך המוֹצצים את לשדוֹ? שמא מפּני כּוֹהני־הדת והפּטריוֹטים הנלהבים, הגדוֹלים והקטנים, המשוֹטטים בּכּפרים וּמטיפים בּמסגדים לפוּלחן־דמים וּלהערצת אנשי־דמים, הטפה זוֹ אשר קרבּנה יהיה הפּלח? שמא מפּני המוּמחים למשפּטים וּלנרגָנוּת, המשלחים את הפּלח בּשׂדוֹת “היהוּד” וּמבטיחים לוֹ כּי לא יאוּנה לוֹ כּל רע, והם עצמם, הזוֹממים והמאַרגנים, יוֹשבים בּמארב וּמחכּים לטרף בּידעם נכוֹנה כּי להם, המשלחים אש, ודאי לא יקרה כּל רע?

לא. אין ממשלתנוּ בּאה להגן על הפּלח מפּני הללוּ, אלא מפּניו עצמוֹ. שמא לא ישמע לדברי ידידיו, הכּוֹהנים הגדוֹלים והקטנים, כּוֹהני המסגדים וכוֹהני פּ.ק.פּ., המאַיימים עליו בּכל מיתוֹת בּית־דין שבּעוֹלם הבּא ושבּעוֹלם הזה אם יחטא ויבגוֹד וימכּוֹר שעל מאדמתוֹ ליהוּדים. שמא, חלילה, ימצא כּי טוֹב לוֹ למכּוֹר חלקת־אדמה ליהוּדים־הכּוֹפרים ולציוֹנים־המסוּכּנים, המשוּגעים לאדמה זוֹ והמעלים בּמחירה כּאשר לא יעלה שוּם אפנדי ושוּם שלטוֹן, מאשר לגווֹע בּעניוּת וּבחרבה, מאשר להיחָנק בּחבל־הנוֹשים. שמא ימצא כּי זאת היא הדרך לצאת מחיי־רעב לחיי־שׂוֹבע, ממשק מדוּלדל למשק מפרנס.

לשם הגנה על הפּלח מפּני עצמוֹ, מפּני רצוֹנוֹ להתקדם, להתבּצר, להתעלוֹת – יוּחק החוֹק החדש. וזה תכנוֹ: שעבּוּד החקלאי הזעיר לחלקתוֹ לבל יִזח ממנה, לבל יעיז לשנוֹת את מצבוֹ ולבחוֹר את גוֹרלוֹ. אסוּר לוֹ להחליט על דעת עצמוֹ מה טוֹב לוֹ, מה חלקת האדמה הנצרכת לוֹ. אסוּר לוֹ לצאת מכּפרוֹ על מנת לחפּשׂ לוֹ מקוֹם אחר, בּכפר אחר אוֹ בּאֵזוֹר אחר. אסוּר לוֹ להחליף את עבוֹדתוֹ החקלאית בּמלאכה אחרת הטוֹבה בּעיניו, ההוֹלמת את כּשרוֹנוֹתיו, המבטיחה לוֹ משהוּ, הפּוֹתחת לוֹ דרך לאיזוֹ עליה. לא, עליו להיוֹת מחוּבּר לאדמתוֹ, ולא בּרצוֹנוֹ הטוֹב, אלא על כּרחוֹ, בּכוֹח החוֹק. ואם בּכל זאת ישנה את דרכּוֹ, ולא יוּכל ולא ירצה להיוֹת משוּעבּד לשׂדהוּ, ולא יראה לעצמוֹ דרך אחרת אלא להוֹביר את חלקת אדמתוֹ – לא תראה בּזה הממשלה אלא “קנוּניה” ועיקוּף החוֹק. והפּלח החוֹטא והעוֹזב את אדמתוֹ לא יהיה נשׂכּר. כּי הממשלה תירשנוּ. למען ישמעוּ פּלחים וייראוּ. לבל ישׂיאנוּ לבּוֹ של בּן־כּפר לצאת מן התחוּם שתחם לוֹ השלטוֹן. כּך נצטווה מפּי ממשלת המנדט: עבד־עוֹלם תהיה למוֹרשת־אבוֹת! ואם אינוֹ רוֹצה – כּוֹפין אוֹתוֹ.

זהוּ התוֹכן הסוֹציאלי של הרפוֹרמה החקלאית המוּבטחת מטעם ממשלת המנדט. מוּבטחת למי? לפּלח? והוּא מעוֹלם לא בּיקש זאת מידי דוֹרשי טוֹבתוֹ. הוה אוֹמר: מוּבטחת לאפנדי על גבּו של הפּלח.

הפּלח הוּא תינוֹק. הוּא אינוֹ מכּיר בּטוֹבתוֹ, הוּא זקוּק לשמירה מעוּלה, לאפּוֹטרוֹפּסים החרדים לגוֹרלוֹ והשוֹקדים על טוֹבתוֹ, וּמשגיחים עליו בּשבע עינים. אבל בּשל מה החרדה? מי הוּא המדיח את הפּלח הערבי מעל אחוּזתוֹ, מי הוּא הנוֹשׂא בּקרבּוֹ סכּנה איוּמה לפּלח וּלבניו ולבני־בּניו, אם לא המתישב היהוּדי? בּפניו של זה יש להקים תריס, וּתריס על גבּי תריס.

וכאן תכנה המדיני והלאוּמי של אוֹתה “רפוֹרמה” פיאוֹדלית, שמי יוֹדע מאיזה ספר־חוּקים העתיק אוֹתה המחוֹקק המַנדטוֹרי. ספק אם ימָצא דוּגמתה בּאחת המדינוֹת הבּריטיוֹת.

לזרא לנוּ לחזוֹר על דברי ההתנצלוּת וההתגוֹננוּת אשר אנשינוּ העוֹמדים בּשער אנוּסים לשוּב ולחזוֹר עליהם לאחר שהוּכח שקרם וּזדוֹנם של המקטרגים. וּבפני מי אנוּ מתגוֹננים? בּפני אלה שאבוֹתיהם ואבוֹת־אבוֹתיהם אכלוּ את הפּלח בּכל פּה ואת אדמתוֹ לקחוּ בּזרוֹע וּבעיווּת דין ואת הארץ עשׂוּ קרחה וחרבה? אוֹ בּפני אלה צדיקי־עוֹלם, אשר כּל מפעלוֹת התישבוּתם ושלטוֹנם רצוּפים אך צדק וחסד, וּלפיכך הם מדקדקים עמנוּ, הצדיקים הללוּ, כּחוּט השׂערה, ואם לא על חטאים שבּהוֹוה הרי על פּגעים שלעתיד לבוֹא?

אם אי אפשר להוֹכיח כּי אנוּ גרמנוּ נזק לפּלח בּהוֹוה, הרי אפשר לגלגל רחמים על בּני־בּניהם של הפּלחים בּעתיד וּלהינבא לסכּנוֹת העתידוֹת להתחוֹלל על ראשם בּעקבוֹת התאַחזוּתנוּ. בּכל העוֹלם כּוּלוֹ מוּבטחים, כּידוּע, המוֹני האִכּרים בּלחם לאכוֹל וּבגד ללבּוֹש בּעוֹלם הזה וּמוּבטחים בּניהם וניניהם וצאצאיהם עד סוֹף כּל הדוֹרוֹת. לפיכך דוֹאג הנציב העליוֹן שלנוּ לכך, כּפי שהוּא מוֹסר מוֹדעה לעתוֹנוּת, “שהריבּוּי הטבעי של האוּכלוֹסים אף הוּא מן הגוֹרמים שיוֹסיפוּ קוֹשי על הקשיים בּמצב בּאִם לא יאחזוּ בּאמצעים לשם כּך בּהקדם”.

צא וראה: דוֹרוֹת על דוֹרוֹת התענגוּ פּלחי ארץ־ישׂראל על רוֹב טוֹבה תחת שלטוֹנם של התוּרכּים ושל האפנדים ושל נוֹגשׂיהם משמשיהם, כּפרים שלמים היוּ משלחים את בּניהם לארצוֹת רחוֹקוֹת מפּני שלא מצאוּ מחיה בּארץ, לא בּכּפר ולא בּעיר; אחרים היוּ יוֹצאים בּצבאוֹת השׂוּלטן ונוֹפלים בּמלחמה, בּרעב וּבחוֹלי. כּל זה היה כּדרך הטבע, והפּלח ועתידוֹ לא נסתכּנוּ. והנה התחילוּ יהוּדים בּאים, וּבני הפּלחים אין להם צוֹרך להגר לאמריקה הצפוֹנית והדרוֹמית, והכּפרים הסמוּכים למוֹשבוֹת היהוּדים מתמלאים נטיעה וּבנִיה וחיי שׂוֹבע ואמידוּת, ומבּני הארצוֹת השכנוֹת בּאים אלפים וּרבבוֹת וּפוֹשטים בּארץ וּמשתכּנים בּערים וּבכּפרים, וּמסיהם של יהוּדים מאַפשרים לממשלת הארץ להיוֹת “ידידת הפּלחים” המשחררת אוֹתם ממסים וחוֹפרת להם בּארוֹת־מים וּממציאה להם זרעים וּשתילים והלוָאוֹת – אוּלם שלטוֹן־חסד זה אינוֹ יוֹדע הַשְקֵט: גוֹרלוֹ של “הריבּוּי הטבעי” גוֹזל את מנוּחתוֹ. כּל העוֹלם כּוּלוֹ מתבּוֹסס בּדמוֹ ואינוֹ יוֹדע מה לעשׂוֹת בּמיליוֹני מוּבטלים וּמחוּסרי מחיה כּיוֹם הזה, ואילוּ ממשלתנוּ אחוּזת דאגה לדוֹרוֹת הבּאים.

ואין לך פּתרוֹן יוֹתר טוֹב לבעיוֹת הריבּוּי הטבעי מאשר הנחת אבני־נגף על דרכּה של ההתישבוּת האינטנסיבית המַפרה את הארץ בּהוֹן וּבמרץ וּבמדע. ואין לך תגמוּל צוֹדק יוֹתר לאלה שהִפרוּ את הארץ בּהוֹנם וּבמרצם וּבמחקרם, לאלה שרכשוּ חוֹלוֹת וּביצוֹת והפכוּ אוֹתם בּעמלם וּבמסירוּת־נפשם וּבקרבּנוֹתיהם למקוֹרוֹת מחיה לעם רב.

אַל תיחשב לנוּ זאת לחטאה אם נעיז לוֹמר, כּי חוּמרוֹת אלה אשר נתאַשרוּ מטעם משׂרד המוֹשבוֹת לפי הצעוֹתיו של הנציב העליוֹן –חוּמרוֹת הפּוֹגעוֹת כּאחת בּפּלח וּבהתישבוּת היהוּדית – אין להן כּל יסוֹד בּמצבוֹ הכּלכּלי של הפּלח, ולא בּמצבה הכּלכּלי של הארץ. אחרי שנשפּכוּ דמינוּ בּ־1929 הוּרעל העוֹלם נגדנוּ בּ“עלילת־הנישוּל”, זוֹ עלילת־הדם של ימינוּ. בּאה החקירה הממשלתית וגילתה בּמספּרים מדוּיקים את כּל כּזבה של אגדת המנוּשלים. אך האֶפקט הפּוֹליטי של עלילת־הנישוּל לא בּטל. “הפּקוּדה להגנת האריסים”, המַקנה “חזקה” לכל קוֹטל־קנים וּמשקה־עדרים ושׂמה מכשוֹלים חמוּרים בּפני מפעלי התישבוּת והבראה והשבּחה וּמַפקירה את עמלם ואדמתם של המתישבים – היתה לחוֹק. עכשיו אפשר כּבר לעשׂוֹת את חשבּוֹנה של אוֹתה פּקוּדה ולדעת מה תוֹצאוֹתיה החיוּביוֹת, מה נתנה לאריס ממש, עכשיו כּבר אפשר למנוֹת את הקנוּניוֹת והמהוּמוֹת וּתביעוֹת־השקר וּמעשׂי־החמס ואף שפיכוּת־דמים אשר בּאוּ בּעֶטיה לעוֹלם. אוּלם להַוָתנוּ: חקירת המצב לחוּד וחקיקת חוּקים לחוּד. בּשנת 1930 הכריז סיר ג’וֹן הוֹפּ סימפּסוֹן, כּי כּבר פּסה אדמה פּנוּיה להתישבוּת בּארץ־ישׂראל, ואף על פּי שמאז לא פּסקה ההתישבוּת היהוּדית, יש עכשיו בּידוֹ של הנציב להוֹדיע כּי עוֹד לפני שנתים “לא היה מצבוֹ של בּעל הקרקע הזעיר חמוּר כּלל וּכלל”. עדוּת חשוּבה. האוּמנם נעשׂה בּמשך שנתים אלה מצבוֹ של אוֹתוֹ בּעל קרקע זעיר חמוּר יוֹתר ממה שהיה, ואנחנוּ לא ידענוּ? האוּמנם כּה גדל מספּרם של מוֹכרי הקרקעוֹת מבּין הפּלחים, ויש בּכך לעוֹרר דאגה לגוֹרלם הפּרטי אוֹ לגוֹרל מעמדם? האוּמנם כּה רבּים הם בּעלי הקרקע הזעירים שנישלוּ את עצמם עד שיש צוֹרך להגן עליהם מפּני עצמם בּאמצעוּת חקיקה פיאוֹדלית, הכּוֹבלת את רגליו של הפּלח, וּבהטלת עוֹנש דרַקוֹני המאַיים עליו בּהחרמת רכוּשוֹ?

לא ולא. אי אפשר לנוּ שנקבּל את ההכרזה החדשה על חקיקה אַגררית זוֹ כּצוֹרך החקלאוּת, כּצוֹרך כּלכּלי. אַל נא יתרעמוּ עלינוּ תוֹפסי השלטוֹן אם נראה אוֹתה כּ“גזירה”, פּרי מהלך פּוֹליטי; אוֹתוֹ מהלך פּוֹליטי שלא פּעם אחת בּשעת מבוּכה הוּא מבצבּץ וּמטיל את צלוֹ על החיים המדיניים של הארץ. לא את הגנת הפּלח אנוּ מקבּלים כּגזירה. האם לא שמחנוּ על כּל הקלה אמיתית הניתנת לפּלח? האם לא תמכנוּ בּביטוּל העוֹשׂר? האם לא בּמסינוּ אנוּ אִיפשרנוּ את הקלת מסיו של הפּלח? האם לא דרשנוּ מאת הממשלה מלחמה תכניתית נגד הנשך האוֹכל את בּשׂר הפּלח? האם אין אנוּ תוֹבעים הגנה על יבוּל העוֹבד החקלאי המקוֹמי מפּני הצפת־חוּץ? האם אין אנוּ מוּכנים לשלם יוֹתר בּעד חמאה וּגבינה וּביצים וּבלבד לקיים מקוֹרוֹת־הכנסה לחקלאוּת המקוֹמית? האם לא דרשנוּ מאת הממשלה שתבצע תכנית פּיתוּח שתהא מכוּונת להפרוֹת אדמוֹת שממה ולפתוֹח שטחים חדשים לחקלאוּת אינטנסיבית וּלנצל את העוֹשר השמוּר בּשמש וּבמים של ארץ־ישׂראל לחקלאים בּהוֹוה ולבניהם בּעתיד?

אוּלם החקיקה המוּבטחת לנוּ אין בּה כּלוּם מן “הפּיתוּח”, אשר עליו נאמר כּי יביא “בּרכה ממשית וּבת־קיימא ליהוּדים ולערבים כּאחד”. זהוּ ההיפך הגמוּר מפּיתוּח החקלאוּת. החקיקה הזאת מזיקה וריאַקציוֹנית בּחוּמרוֹתיה, שאין בּהן בּרכה לא ליהוּדי ולא לערבי, והיא מסוּכּנת בּרוּחה. היא נוֹתנת תוֹקף מעל בּמה גבוֹהה לאוֹתן ההפחדוֹת הכּוֹזבוֹת והעלילוֹת הנבזוֹת אשר מסיתי־הדמים נוֹטעים בלב הפּלח. והיא מגלה בּרוּרוֹת כּי אין עם הממשלה כּל תכנית חיוּבית לפיתוּח הארץ, תכנית האפשרית רק מתוֹך הכּרה כּי אין כּל סתירה בּין קידוּם התישבוּתנוּ לבין עניני שאר האוּכלוֹסים. היא מגלה כּי הממשלה מתפּרקת מכּל חוֹבה חיוּבית לגבּינוּ. היא אוֹמרת לנוּ כּי כּשם שהממשלה הביאה (על ידי מערכת פּקוּדוֹת והוֹראוֹת אַדמיניסטרטיביוֹת) לידי נישוּלנוּ מעבוֹדה בּמשק המדינה, כּך היא עוֹמדת להביא אוֹתנוּ לידי הרחקה מאדמה, מהתישבוּת חקלאית. אנוּ עוֹמדים להיוֹת בּביתנוּ הלאוּמי נטוּלי־עבוֹדה וּנטוּלי־קרקע.

בּגילוּי־הדעת של הנציב לעתוֹנוּת אין כּל זכר לחוֹבוֹת הממשלה כּלפּינוּ, אין כּל רמז לרצוֹן לאַמץ את התישבוּתנוּ, אוּלם יש רמז בּרוּר לחששוֹת הכּרוּכים בּחוֹק המוּבטח. והנציב מבקש להרגיע בּאמרוֹ כּי רצוֹנוֹ לדאוֹג לבעל הקרקע הזעיר “מבּלי לעצוֹר בּעד התפּתחוּתה של הארץ וּמבּלי לגרוֹם הפרעה לשיטת האַשראי שלה”. כּיצד אפשר לשעבּד את הפּלח על כּרחוֹ לצמיתוּת לחלקה מסוּימת ועם זה שלא לעצוֹר את התפּתחוּת הארץ ושלא להפריע את פּעוּלת האשראי החקלאי? סוֹד כּמוּס הוּא עם ממשלתנוּ, המסתפּקת כּאן בּאמירה סתמית בּשעה שאת העוֹנש על הפּלח היא מפרשת בּאר היטב.

ואפשר יש בּידי הנציב רפוּאה בּדוּקה לכל נגעי החוֹק? שלטוֹן הפּקידוּת, ירוּם הוֹדה. הפּקידוּת תענה את הכּל. יש בּידי הנציב העליוֹן סמכוּת עליוֹנה לאַשר בּמקרים ידוּעים מכירת שטח מחיה, “אם יוּכח” כּי לטוֹבת הציבּוּר הוּא. המתישב לעתיד לבוֹא מדוּע יהא חוֹשש? יש לוֹ צוֹרך לבצע איזוֹ תכנית השקאה אוֹ פּיתוּח אוֹ ניקוּז, אוֹ לבנוֹת איזוֹ שכוּנה עירוֹנית, אוֹ לעשׂוֹת סתם מפעל לטוֹבת הציבּוּר – עד הנציב יבוֹא, והוּא ישפּוֹט מישרים. ודאי, אין לפקפּק בּדבר, שהנציב ישפּוֹט למישרים. וּבכל זאת מה נפלאים דרכי המחוֹקק, וּמה נשׂגבים מוּשׂגיו בּחיי כּלכּלה וּבניית משק. לא די שהצדדים המעוּנינים – המוֹכרים והקוֹנים והמיַשבים והמתישבים – יבוֹאוּ לידי הסכּם בעניני הקרקע והזכוּיוֹת והכּספים. לא, התכניוֹת עצמן, על כּל פּרטיהן, כּמוּבן, צריכוֹת להיוֹת כּלוּלוֹת וּשלמוֹת, ואם תזכּינה לעבוֹר בּשלוֹם את כּל שלבּי המשׂרדיוּת הפּקידוּתית, מלמטה עד לראש הסוּלם, מבּלי שימָצא פּגם וּמבּלי שיחוּל ערעוּר – אזי יש תקוה לכל המעוּנינים בּכך שתכניתם תאוּשר, וחלקת האדמה הדרוּשה לכך תוּעבר לידיהם אם בּינתים, מרוֹב טיפּוּל ועיסוּק, לא תצמח איזוֹ הפרעה חדשה!

אכן, גם אלה הם תנאים לפיתוּח. מי יוֹדע היכן היינוּ עוֹמדים עכשיו בּהתפּתחוּתנוּ בּארץ, אילוּ היה כּל מפעל של בּניית שכוּנה אוֹ גילוּי־מים, אוֹ יִבּוּש בּיצה, אוֹ ניקוּז צריכים לעבוֹר את כּל האיצטדיוֹת הללוּ של “התפּתחוּת” משׂרדית!

בּחוּגי המחוֹקקים בּארץ שׂוֹרר, כּנראה, בּטחוֹן מוּחלט כּי הפּקידוּת הממשלתית אין כּמוֹה להעריך נכוֹנה את כּל סיכּוּיי ההתפּתחוּת ואת כּל האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת ואת הצרכים החיוּניים ואת הקרבּנוֹת שאנוּ מוּכנים להביא למען גַלוֹת מקוֹרוֹת מחיה בּארץ. ספק אם בּאנגליה גוּפא מוּכנה המדינה למסוֹר את גוֹרל התפּתחוּתה הכּלכּלית בּידי פּקידוּת ממשלתית דוקא. כּאן בּארץ איננוּ יכוֹלים, לצערנוּ, להיוֹת שוּתפים לאמוּנת פּקידים זוֹ. לבטי התעשׂיה והמסחר ואפילוּ החקלאוּת עצמה אינם עשׂוּיים לעוֹרר בּנוּ את החפץ להפקיד את גוֹרל בּנייתנוּ והתפּתחוּתנוּ בּידי פּקידים.

וּמתוֹך אמוּנה בּפּקידוּת הכּל־יכוֹלה ותמיד־צוֹדקת מטיל עליה המחוֹקק לקבּוֹע וּלהגדיר את מַהוּתם של שטחי מחיה מתוֹך התחשבוּת בּתנאי העיבּוּד השׂוֹררים בּכל אֵזוֹר ואֵזוֹר. ושיעוּרם של שטחי־מחיה אלה צריך יהיה לשנוֹתוֹ מזמן לזמן “עם השבּחתה של הקרקע ועם מתן האפשרוּת להשקאתה”. האם חשב המחוֹקק כּיצד תבוֹא השבּחת הקרקע והרחבת אפשרוּיוֹת השקאתה אם הדרך נגדרת בּכמה חוּמרוֹת נוֹספוֹת בּפני המרץ היהוּדי המַשבּיח וּמַשקה? והאם ראה המחוֹקק בּחזוֹנוֹ אוֹתה האוירה “הפּוֹליטית”, אשר בּה יֵעָשׂוּ הנסיוֹנוֹת “לשנוֹת מזמן לזמן” את שיעוּרם של שטחי־המחיה? וּמה יהא גוֹרל ההשבּחה וההשקאה והפּיתוּח כּשכּל חוֹק וכל שינוּי חדל להיוֹת ענין משקי וחקלאי ונעשׂה לענין “פּוֹליטי”?

גוֹרל החקלאוּת ימָסר לידי הפּקידוּת, וזוֹ מן ההכרח שתהיה כּפוּפה למציאוּת ה“פּוֹליטית”. אכן, בּיוּרוֹקרַטיזַציה וּפּוֹליטיזַציה של ההתפּתחוּת האַגררית בּארץ – את אלה מבשׂרת לנוּ ההכרזה של הנציב.

בּכל מקוֹם בּעוֹלם אשר בּני עמנוּ נוֹשׂאים משם את עיניהם לארץ־ישׂראל, בּכל מקוֹם שיש יהוּדי היוֹדע כּי אין תחיה לאוּמית בּלי הידבּקוּת בּאדמה, בּכל מקוֹם שאדם מישׂראל מרגיש מהוּ שעל קרקע זה לתקוּמתנוּ הכּלכּלית והגוּפנית והרוּחנית – יעבוֹר זעזוּע עמוֹק בּלבבוֹת. הכרזת הנציב תהא נקראת כּכתבה וּכרוּחה וחרדה עמוּקה תלַפּף את כּל בּית ישׂראל. וטוֹב שתפרוֹץ החרדה, וטוֹב שירגיש הבּשׂר החי בּאיזמל. וטוֹב שיכּירוּ בּכל מקוֹם מה הסכּנה המרחפת על ראשנוּ.

יכּירוּ – ולא יפחדוּ, ולא יִבהלוּ. לא פּעם הוּנף גרזן על מפעלנוּ, לא פּעם נאבקנוּ וגם יכוֹלנוּ.

שבט תרצ"ו.

מילוּאים

מאת

ברל כצנלסון

---

הערות

מאת

ברל כצנלסון

א. ל“יוֹם ההכרעה בּמשאל”

בּמוֹעצת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל שנתקיימה בּ־24.8.1934 בּתל־אביב נדוֹנה שאלת המשׂא־וּמתן עם הרביזיוֹניסטים על הסכּם־עבוֹדה וּמניעת הפרת שביתוֹת מצדם. הוּחלט נגד משׂא־וּמתן ישיר בּין המפלגה והרביזיוֹניסטים וצוּין עם זאת שמצדה של ההסתדרוּת הוּבּעה נכוֹנוּת להסכּם בּעניני עבוֹדה עם אִרגוּן העוֹבדים הרביזיוֹניסטים.

בּחשוָן תרצ“ה פּרץ סכסוּך עם קבוּצת בּית”ר בּחיפה על קבּלת¹ עבוֹדה בּבנין בּיתוֹ של סוֹחר אחד, שמוּאל דויד שמוּאל, שמסר אוֹתוֹ לידי קבּלן איטלקי בּעבוֹדה מעוֹרבת: יהוּדים, איטלקים וערבים. וַעדה ישוּבית מטעם ועד הדר־הכּרמל דרשה לעכּב את התחלת העבוֹדה. בּט' בּחשוָן בּערב הוּפרעה אסיפת בּית"ר בּהדר־הכּרמל על ידי קהל גדוֹל של פּוֹעלים. נזרקוּ אבנים דרך החלוֹנוֹת. המשטרה נתערבה, נפצעוּ כּמה עשׂרוֹת אנשים, רבּים נאסרוּ. הוַעד הלאוּמי מינה ועדה לחקירת הסכסוּך.

מרכּז מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל פּירסם גילוּי־דעת חריף בּוֹ קבע כּי “המעשׂה הפּרוּע בּליל ט' בּחשון בּחיפה הוּא בּניגוּד לרצוֹנוֹ, בּניגוּד להשקפוֹת המפלגה על דרכי מלחמתה בּרביזיוֹניזם, בּניגוּד לאינטרסים של תנוּעת הפּוֹעלים, בּניגוּד למה שדוֹרש מאתנוּ המצב הפּוֹליטי של הישוּב ושל התנוּעה הציוֹנית” (“דבר”, גליון 2870, י“ד בּחשון תרצ”ה, 23.10.34). ימים מעטים אחרי הסכסוּך, בּעוֹד הֵדיו נישׂאים בּציבּוּריוּת וּבעתוֹנוּת, נתפּרסמה ידיעה על חתימת הסכּם ציוֹני והסכּם־עבוֹדה בּין ד.בּן־גוּריוֹן וז.ז’בּוּטיניסקי בּלוֹנדוֹן. בּמפלגה פּרץ ויכּוּח בּין מחַייבים ושוֹללים. נתקיימה מוֹעצת המפלגה, בּה דיבּר בֶּרל את הדברים המוּבאים להלן, שלא פּוּרסמוּ עד כּה.

כּאן ניתנת הצעת הסכּם־העבוֹדה בּצירוּף הסבּרה מאת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, לפי “דבר”, גליוֹן 2999, י"ז בּאדר ב', 22.3.1935.

הצעת־ההסכּם שנחתמה בּלוֹנדוֹן בּ־26 בּאוֹקטוֹבּר 1934 בּין ד.בּן־גוּריוֹן וּזאב ז’בּוּטינסקי: הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית ו“הסתדרוּת העוֹבדים הלאוּמית” כּוֹרתוֹת בּיניהן הסכּם על דבר חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת, שמירה על תנאי עבוֹדה ותיקוּן של יחסי חברים לשם הגבּרת העבוֹדה העברית והמפעל הציוֹני בּארץ. א) שתי ההסתדרוּיוֹת קוֹבעוֹת בּהסכּם הדדי סדר חלוּקת עבוֹדה שתבטיח שויוֹן כּל הפּוֹעלים והעוֹבדים לגבּי קבּלת עבוֹדה על פּי חוּקת תוֹר מוּסכּמת. ב) שתי ההסתדרוּיוֹת מתחייבוֹת למנוֹע מהתחרוּת בּקבּלת עבוֹדה על ידי הרעת תנאי העבוֹדה. ג) שתי ההסתדרויות עוֹשׂוֹת מאמצים משוּתפים להשלטת העבוֹדה העברית בּכל ענפי המשק היהוּדי בּכּפר וּבעיר. ד) שתי ההסתדרוּיוֹת מאַפשרוֹת לכל אחת לרכּז את חבריה בּמקוֹם עבוֹדה לפי מידת האפשרוּת המעשׂית. ה) חלוּקת העבוֹדה בּכל סוּג וענף נעשׂית לפי מַפתח מוּסכּם בּכל מקוֹם וּמקוֹם וּבכל מקצוֹע וּמקצוֹע. ו) עד שתקוּם לשכּת עבוֹדה אחת, מוּסכּמת על ידי שני הצדדים, רשאית כּל הסתדרוּת לקיים לשכּת עבוֹדה משלה. ז) מזכּירי שתי הלשכוֹת בּכל מקוֹם וּמקוֹם נפגשים מזמן לזמן לפי הצוֹרך לשם חלוּקת העבוֹדה בּין נרשמי שתי הלשכוֹת לפי העקרוֹנים שלמעלה. ח) כּשמזכּירי שתי הלשכוֹת אינם בּאים לידי הסכּם בּאחת השאלוֹת העוֹמדוֹת על הפּרק, עוֹבר הענין לוַעדה הארצית. ט) וַעדה זוֹ מוּרכּבת משני בּאי־כּוֹחן של שתי ההסתדרוּיוֹת וּבוֹרר שלישי נבחר על ידם. י) בּמקוֹם עבוֹדה, שכּל פּוֹעליו שייכים להסתדרוּת אחת אוֹ שמספּר חברי ההסתדרוּת השניה הוּא פּחוֹת מ… אחוּז הפּוֹעלים בּמקוֹם, קוֹבעת אוֹתה ההסתדרוּת, שרוֹב הפּוֹעלים שייכים אליה, את התנאים שעל פּיהם אפשר להכריז שביתה בּמקוֹם עבוֹדה זה וההסתדרוּת השניה אינה רשאית לשלוֹח פּוֹעלים למקוֹם הזה עד גמר השביתה. י“א) בּמקוֹם עבוֹדה, שמספּר החברים של ההסתדרוּת השניה מגיע עד… אחוּז פּוֹעלי המקוֹם, לא תוּכרז שביתה (אם ידרוֹש זאת המיעוּט השייך להסתדרוּת השניה) מבּלי שתוּצע מקוֹדם בּוֹררוּת למעביד. י”ב) אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, אוֹ אם יסרב לקיים את פּסק־הדין של הבּוֹררוּת, רשאי הרוֹב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוּט ואת כּל חברי שתי ההסתדרוּיוֹת. אוּלם המיעוּט אינוֹ רשאי לעכּב שביתה בּשלוֹשת המקרים דלקמן: 1) אם המעביד דוֹרש מּפוֹעל שלא יהיה חבר בּהסתרוּת פּוֹעלים זוֹ אוֹ אחרת; 2) אם המעביד מוֹריד את תנאי העבוֹדה בּלי הסכּמת הפּוֹעלים ואינוֹ רוֹצה לדחוֹת את השינוּי הזה עד בּוֹררוּת; 3) אם המעביד מפטר פּוֹעלים אחדים אוֹ פּוֹעל בּלי סיבּה מספּקת לפי דעת הפּוֹעלים ואיננוּ מסכּים לדחוֹת את הפּיטוּרין עד בּוֹררוּת. י“ג) בּאי־כּוֹח שתי ההסתדרוּיוֹת נפגשים מזמן לזמן להתיעץ על עניני עבוֹדה משוּתפים לחזוּק ההבנה ההדדית ויחסי האֵמוּן בּתוֹך כּלל העוֹבדים. י”ד) הסכּם זה יש לוֹ תוֹקף עד שמוֹעצה כּלכּלית מכּל הגוֹרמים הכּלכּליים בּישוּב לכל זרמיהם תקבּע חוּקת עבוֹדה מוּסכּמת שתבטיח בּמשק העברי משטר של הסכּמים בּין כּל הצדדים, תנאי עבוֹדה הוֹגנים וּבוֹררוּת־חוֹבה, ותקוּם לשכּת עבוֹדה אחת.

הסבּרת ההצעה. הצעת ההסכּם המוּגשת לאישוּר חברי ההסתדרוּת מכוּונת בּיסוֹדה לשלוֹשה דברים: א) חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת וּמאוּרגנת, המבטיחה שויוֹן כּל הפּוֹעלים בּקבּלת עבוֹדה, אוֹסרת על ארגוּני הפּוֹעלים להתחרוֹת בּקבּלת עבוֹדה, שוֹמרת מפּני אנרכיה והפקרוּת בּשוּק העבוֹדה, וּמוֹנעת בּעד קנוּניוֹת בּין מעבידים וּמפלגוֹת פּוֹליטיוֹת להעדפת פּוֹעלים מסוּגים ידוּעים בּגלל שייכוּתם המפלגתית אוֹ דעוֹתיהם הפּוֹליטיוֹת והסוֹציאליוֹת. ב) מניעת הפרת שביתוֹת, עקירת כּל הסכסוּכים בּקרב הפּוֹעלים הכּרוּכים בּהפרת שביתה, וּבמקוֹמוֹת שבּהם עוֹבדים שני הארגוּנים – רגוּלַציה מוּסכּמת בּהכרזת שביתה. כּל שביתה המוּכרזת על ידי ארגוּן פּוֹעלים בּהתאם להסכּם מחייבת את כּל חברי הארגוּן השני. למיעוּט מסוּים – החבר בּן־גוּריוֹן הציע בּלוֹנדוֹן מיעוּט של 25% – יש הזכוּת – מלבד בּמקרים המפוֹרשים בּהסכּם – לדרוֹש מהרוֹב, שלפני הכרזת שביתה תוּצע למעביד בּוֹררוּת וּבמקרה זה אין הרוֹב רשאי להכריז שביתה בּלי הצעה מוּקדמת של בּוֹררוּת. ג) פּעוּלה משוּתפת של ציבּוּר הפּוֹעלים להשלטת העבוֹדה העברית בּמשק היהוּדי בּכּפר וּבעיר. בּין חוֹתמי ההצעה הוּסכּם, שבּנדוֹן זה יוֹסיפוּ בּסעיף י"א על המקרים שבּהם אין המיעוּט רשאי לעכּב שביתה, גם את המקרה של נישוּל מלא אוֹ חלקי של העבוֹדה העברית.

1. על הסכּם־עבוֹדה עם הרביזיוֹניסטים

(בּמוֹעצת המפלגה)

דוֹמה שזהוּ הויכּוּח הראשוֹן הפּנימי בּמפלגה אשר איננוּ משנה את מצב הדברים. אינני מתלוֹנן על אי־הקשבה אוֹ על התנהגוּת לא טוֹבה בּויכּוּח, אבל נדמה לי שאין הקשבה פּנימית, ולכן אין גם ענין רב להשתתף בּויכּוּח. אני חוֹשב גם שחברים אינם מגלים מה שיש להם להבּיע.

ואם אני בּכל זאת משתתף בּויכּוּח, אני עוֹשׂה זאת מתוֹך חוֹבה וּמתוֹך רצוֹן להדגיש וּלהגדיר את הסוֹלידריוּת שלי עם בּן־גוּריוֹן, גם להדגיש בּמה אינני סוֹלידרי אתוֹ, ולא מתוֹך תקוה שמשהוּ ניתן להשתנוֹת, שאנחנוּ מוּכנים כּרגע ללמוֹד זה מזה, למצוֹא בּתוֹך הניגוּדים דרך של מחשבה משוּתפת. נדמה לי שגם אַרגוּמנטים אינם מכריעים. כּי מראש, מהרגע הראשוֹן לויכּוּח, נוֹצרוּ מסגרוֹת מסוּימוֹת וּמחיצוֹת מסוּימוֹת, והויכּוּח מתנהל בּין מסגרת למסגרת. ואנחנוּ יוֹדעים מה ערך הויכּוּח אם בּראשיתוֹ לא עוֹלה לנתוֹץ קוֹדם כּל מסגרוֹת וּמחיצוֹת. אינני יוֹדע אם בּן־גוּריוֹן יהיה מרוּצה מהעזרה שלי. יתכן שלא יהיה מרוּצה. אבל יש לי רגש של חוֹבה לוֹמר את הדברים כּפי שאני רוֹאה אוֹתם. לכן אינני מתכּוון לעמוֹד עכשיו דוקא בּתחוּמי השאלה של הרֶפֶרֶנדוּם על ההסכּם, אלא לוֹמר איך אני רוֹאה את כּל שאלת הסכּמי לוֹנדוֹן. ועוֹד אוֹמַר: עם כּל ההתנגדוּת המוּחלטת שלי לרוֹב האַרגוּמנטים שנשמעוּ כּאן מצד מתנגדי ההסכּם, אינני מזלזל בּערך ההרגשה שלהם, כּלוֹמר, בּאוֹתה ההתנגדוּת העמוּקה, בּאוֹתוֹ העלבּוֹן הצוֹרב שנלוה לידיעה הראשוֹנה על חתימת בּן־גוֹריוֹן. אינני מקל ראש בּדבר הזה, כּמוֹ שאינני מקל ראש בּכל הקוֹשי הנפשי שיש גם למחַייבי ההסכּם, קוֹשי נפשי רב מאד בּקשר עם ההסכּם הזה. אגדיר כּיצד אני מבּיט על שאר ההסכמים מחוּץ להסכּם העבוֹדה. רבּים החברים המכריזים שקוֹדם כּל הם שוֹללים את עצם ענין ההסכּם. בּשבילי זהוּ עוֹנש. החתימה של בּן־גוּריוֹן וההסכּם בּשם ההנהלה על אי־אַלמוּת הם עוֹנש, בּזה שאנחנוּ מוֹפיעים פּה למעשׂה, אמנם לא בּאוֹפן כּל כּך מוּגדר, כּאילוּ כּצד בּריוֹני. זהוּ כּדוּר מר לבלוֹע. אבל זהוּ העוֹנש המגיע לנוּ, לנוּ לכוּלנוּ, גם למחייבי ההסכּם וגם לשוֹלליו. הוּא מגיע גם לבן־גוּריוֹן וגם למפלגה כּוּלה. אינני יוֹדע אם אנחנוּ צדיקים כּל כּך גדוֹלים, שאתנוּ מדקדקת ההיסטוֹריה כּחוּט השׂערה, אבל לנוּ לא סוֹלחים שוּם דבר, בּעד כּל מעשׂה בּלתי־מוּצדק, בּעד כּל שטוּת שלנוּ, וּתהא גם הכי־קטנה, תבוֹא הגביה ויבוֹא העוֹנש. ואחד הענשים הוּא גם ההכרח לחתוֹם על ההסכּם הזה. יכוֹלתי גם אני להגיד: מדוּע היתה ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לחתוֹם עם הרביזיוֹניסטים כּצד שוה על דבר אלמנטרי כּשלילת מעשׂי־אַלָמוּת ועל כּל יתר הדברים הקשוּרים בּזה?

להלכה הדבר לא היה הכרחי. יכוֹלתי לתאר לי מצב אחר לגמרי: שתבוֹא ההסתדרוּת הציוֹנית בּתוֹקף גדוֹל ותתן את הפּקוּדה על איסוּר מעשׂי־אַלָמוּת וכל צד יקבּל אוֹתה, וגם הרביזיוֹניסטים לא יוּכלו לסרב לקבּל אוֹתה, אם תהיה מנוּסחת בּצוּרה ידוּעה. אבל זה היה אפשרי אילוּ נהגנוּ קוֹדם אחרת, אילוּ לא הצגנוּ את עצמנוּ בּמצב ידוּע. וכמה שלא תכעסוּ, עוּבדה היא שמכרנוּ את בּכוֹרתנוּ, כּי חשבנוּ שזוֹהי חריצוּת וּגבוּרה שהצגנוּ את עצמנוּ בּמצב ידוּע. ואילוּ נשמעה טענה כּזוֹ, כּפי שנשמעה בּענין ההסכּם על מעשׂי־אַלָמוּת, מפּי אליעזר שוחט, הייתי מבין. אבל אם בּאים וטוֹענים זאת חברים שלימדוּ ללכת בֹדרך מסוּימת כּלפי הרביזיוֹניסטים, והם מתפּלאים מדוּע מאשימים גם אוֹתנוּ בּמעשׂי־אַלָמוּת, הרי זה מגוּחך.

כּיום החברים מסכּימים לכמה דברים שלפני חצי שנה לא היוּ מסכּימים לכך. אוֹתם החברים שלא הסכּימוּ לגילוּי־הדעת בּענין חיפה והבּיטוּ בּאירוֹניה על המלחמה של המפלגה כּנגד מעשׂה שביעי של פּסח, הם על כּל פּנים אינם רשאים לשאוֹל את בּן־גוּריוֹן: מדוּע לא מצאת דרך יוֹתר קלה ויוֹתר נוֹחה כּדי לעשׂוֹת את הדבר הזה. אני אוֹמר, בּמידה שתנוּעתנוּ הלכה בּמשך השנתַים האחרוֹנוֹת והכתימה את עצמה בּמעשׂים ידוּעים, ויוֹתר מזה – בּהלָך־רוּח מסוּים, שבּוֹ צפוּיוֹת סכּנוֹת, בּה בּמידה אין אני יכוֹל להאשים את בּן־גוּריוֹן בּזה שההסכּם בּדבר אַלָמוּת קיבּל צוּרה כּל כּך קשה וּמרה בּשבילנוּ. הענין השני: ההסכּם בּענין הסרטיפיקטים. זהוּ אוּלי לפי שעה הדבר הממשי הריאַלי, בּכל פּרשת ההסכּמים יש לעת עתה בּעצם משוּם הכרזה. והנה החברים בּשעת הויכּוּחים מגוֹללים את כּל פּרשת האסוֹנוֹת שהביאוּ עלינוּ הסכּמי לוֹנדוֹן ואוֹמרים לנוּ: הרי ברוּר, אילוּ יכלתם להחזיק את הענין בּידיכם היינוּ כּבר בּמצב כּזה ששערי ארץ־ישׂראל היוּ סגוּרים בּפני הבּית"רים, ועל ידי כּך היוּ יוֹרדים מעל הבּמה. מה עשׂיתם על ידי ההסכּמים?

החזרתם להם את זכוּת העליה לארץ, עכשיו מתחילה הסכּנה. אני יכוֹל להבין יפה את הדאגה הרבּה שישנה בּקרב החברים לגבּי מתן סרטיפיקטים לבית“ר. אין בּטחוֹן שסרטיפיקטים לבית”ר אין פּירוּשם סטַבסקי’ם חדשים. אני מבין את הדאגה הקשה הזאת. אבל יש לי חוֹבה מרה להכּיר את מציאוּתנוּ היהוּדית והישוּבית. ואני אוֹמר, נכוֹן עשׂינוּ שבּשעת התנקשוּת של המפלגה הרביזיוֹניסטית בּזכוּיוֹת הסוֹכנוּת ענַשנוּ אוֹתה בּעוֹנש לא פוֹרמַלי בּלבד – כּמוֹ, למשל, בּיטוּל ה“זוֹננדער־פערבּאנד”, מה שמעוֹלם לא עִניֵן אוֹתי – אבל ענֹשנוּ אוֹתם בעוֹנש הקשה בּיוֹתר שיש כּיוֹם בּציוֹנוּת. זה היה נכוֹן מאד, אבל חוֹבה להבין שיש המוֹנים רביזיוֹניסטים ויש נוֹער חלוּצי רביזיוֹניסטי ויש אנשים הדוֹפקים על שערי הארץ מהמחנה ההוּא. אין לנוּ שוּם כּוֹח לסגוֹר בּפניהם את שערי הארץ. וגם כּאן יש מקוֹם לקוּשיה גדוֹלה. רק זה עכשיו הפסיק אוֹתי אברהם כּצנלסון ואמר: הרי הקוֹנגרס החזיר להם את הזכוּת הזאת. זה לא לגמרי כּך. משפּט הקוֹנגרס חייב אוֹתם בּעד פּקוּדה מספּר 60. וּבעצם לפי פּסק־הדין של המשפּט כּכתבוֹ וכלשוֹנוֹ הרי אנחנוּ על כּל פּנים היינוּ רשאים לדרוֹש את בּיטוּל הפּקוּדה מספר 60. אוּלי השוֹפטים בּבית־דין הקוֹנגרס לא הקפּידוּ על הדיוּק, אבל ברוּר היה שכּונת פּסק־הדין היתה שיכוֹלוֹת להיוֹת שתי אפשרוּיוֹת: אוֹ מרד הרביזיוֹניסטים על ידי הפּקוּדה מספּר 60 בּזכוּיוֹת העליה של הסוֹכנוּת, ואז התנוּעה משיבה בּעוֹנש הקשה בּיוֹתר: שלילת הסרטיפיקטים; אוֹ הסתלקוּת הרביזיוֹניסטים מן המרד הזה והחזרת הסרטיפיקטים על ידי הסוֹכנוּת. כּי עם כּל האַנטיפּטיוּת שלנוּ לרביזיוֹניסטים, הרי אין לנוּ כּל אפשרוּת לשלוֹל סרטיפיקטים מחלק של העם היהוּדי. ההגיוֹן של הפּרסטיז’ה של התנוּעה הציוֹנית אמר: רבּוֹתי, אתם מוּכנים לחזוֹר בּתשוּבה, אל תעשׂוּ מעשׂה זמני, אִמרוּ דברים בּרוּרים, אִמרוּ שאתם מבטלים את הפּקוּדה מספּר 60. למעשׂה נתנוּ להם על ידי ההסכּם אפשרוּת של שמירה על פּרסטיז’ה מפלגתית, נתנוּ להם אפשרוּת של הפסקה זמנית של הפּקוּדה. היא יכוֹלה להיוֹת נצחית, אבל היא גם יכוֹלה להיוֹת רק זמנית.

אני מצטער שהגענוּ לידי כּך. אבל צריך לציין, שהתנוּעה הציוֹנית הסכּימה לשׂחק בּמשׂחק, שהם רק מפסיקים את הפּקוּדה, ואנחנוּ את העוֹנש של שלילת הסרטיפיקטים רק מפסיקים. בּעינַי זהוּ קרבּן לא קל לתנוּעה. והיות שכּאן הם היוּ הצד המעוּנין בּיוֹתר, הרי מרחוֹק יכוֹלתי לחשוֹב שבּתוֹקף יוֹתר גדוֹל היינוּ אוּלי מביאים אוֹתם לביטוּל מוּחלט של הפּקוּדה. אמנם זה היה לטוֹבתם. כּיוֹם אפשר להגיד שהם לא בּיטלוּ את הפּקוּדה וּלמעשׂה היא קיימת. עכשיו אני ניגש לשאלה השלישית, להסכּם־העבוֹדה. ההסכּם הזה נעשה משוּם מה לויכּוּח המר בּיוֹתר בּשבילנוּ, לא רק לויכּוּח המסוּבּך בּיוֹתר, – כּוּלנוּ לוֹמדים על כּל תג שבּוֹ תלי־תלים של הלכוֹת – אלא הוּא נעשׂה גם לויכּוּח המר בּיוֹתר. עצם האַרגוּמנטציה, ההוֹפעוֹת השוֹנוֹת בּחיי המפלגה בּזמן הזה נבעוּ מתוֹך הנחה שהחברים המקבּלים את ההסכּם, החוֹשבים שכּדאי לקבּל אוֹתוֹ, בּוֹגדים בּזכוּת הקדוֹשה של הפּוֹעל וּמפקירים את זכוּת השביתה. זהוּ אַרגוּמנט מר מאד, יש בּוֹ הנחה למַפרע שהנה כּבר אין כּאן שני סוּגי אנשים המוּכנים בּמידה שוה להגן על עניני הפּוֹעל, הנחה האוֹמרת כּאילוּ: “אתם עייפתם ממלחמה על הגנת עניני הפּוֹעל ואתם מוּכנים לויתוּרים גדוֹלים”.

עצם העוּבדה שחוֹשבים כּכה היא החיתוּך העמוֹק בּיוֹתר והפּגיעה הקשה בּיוֹתר שהמפלגה יוֹדעת מיוֹם היוֹתה. ועלי לוֹמר שבּמשך הזמן שאנחנוּ קיימים בּתוֹר תנוּעה, לא רק כּמפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, כּי אם מימים קוֹדמים, היוּ לנוּ לא פּעם ענינים שסידרנוּ אוֹתם אגב ויתוּרים קשים, וחלק רגיש בּתנוּעה קיבּל אוֹתם לא כּויתוּרים איסטרטגיים מוּתרים, כּי אם כּויתוּרים פּרינצפּיוֹניים. וּבכל זאת התנוּעה לא התחרטה אחר כּך על זה. בּן־גוּריוֹן הזכּיר אתמוֹל את ההסכּם עם “הפּוֹעל המזרחי”, שעכשיו הכּל אוֹמרים שזהוּ הסכּם מצוּין, לי היה זה הסכּם קשה מאד. בּמשך שנים התבּוֹננתי בּצער רב איך לא הבינוֹנוּ את העליה של “הפּוֹעל המזרחי”. הרבּה מלחמוֹת בּינינוּ וּבין “הפּוֹעל המזרחי” היוּ מיוּתרוֹת. אנחנוּ לא הבינוֹנוּ את נפש העוֹלה הזה. אמנם הרבּה חברים, וּביניהם גם הרפּז, שבּעינַי הוּא אילן גדוֹל, הבינוּ הבנה עמוּקה את הענין הזה, אבל לא עלה בּידם להחדיר הכּרה זוֹ גם לאחרים. כּשהייתי צריך השבוּע לכתוֹב מאמר לועידת “הפּוֹעל המזרחי” נזכּרתי בּקוֹשי שבּדבר: הרי אנחנוּ מאמינים שיש הכרח בּהסתדרוּת פּוֹעלים אחת, שיש מקוֹם בּה גם לפוֹעלי “אגוּדת ישׂראל”. למעשׂה ויתרנוּ על אחד העיקרים הגדוֹלים של תנוּעתנוּ.

אני זוֹכר יפה מאד אוֹתה הועידה של “אחדוּת־העבוֹדה” שהחליטה על יצירת ההסתדרוּת ואני זוֹכר היטב את הויכּוּח שהיה בּה. בּשביל חברי “אחדוּת־העבוֹדה”, שהיה להם מוּשׂג על חטיבה אחת של פּוֹעלים המַקיפה את כּל הענינים, בּשבילם היתה יצירת ההסתדרוּת קשה כּקריעת ים סוּף. בּאוּ בּהוֹכחה שהאידיאה של “אחדוּת־העבוֹדה” היא יוֹתר גדוֹלה מאשר האידיאה של ההסתדרוּת. אוּלם היתה הכנעה בּפני כּוֹח מציאוּתי. לי לא היה הדבר יוֹתר קל מאשר למי שהוּא אחר. אבל הרגשנוּ שהדבר הזה נחוּץ בּשביל הצלת כּוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים. אינני מדבּר על פרטים קטנים, על עשׂרוֹת ויתוּרים קטנים שהיוּ אז, אלא על הויתוּר הגדוֹל שבּמקוֹם תנוּעה אחת המקיפה את כּל הענינים הסכּמנוּ שוּב לחזוֹר לשני ארגוּנים. שנים רבּוֹת לא עיכּלנוּ את הדבר הזה, וגם כּיוֹם הרבּה חברים עוֹד לא מעכּלים את הדבר הזה. אוּלי לא יפה להיוֹת פּשרן וּוַתרן. כּכה זה מקוּבּל. אבל סבוּרני שכּל אחד המתיחס ברצינוּת לחיים ציבּוּריים יוֹדע שיש רגעים שבּהם ויתוּר פּרוּשוֹ הצלת כּוֹחוֹת והוֹלדת חיים חדשים. ועתה אני מבּיט על הסכּם־עבוֹדה זה לא כּעל דבר שצריך לעשוֹתוֹ תחת לחץ של מישהוּ ולא כּעל דבר שבּדוֹחק גדוֹל אפשר ליַשב אוֹתוֹ וּמתוֹך חריפוּת רבּה להוֹכיח שאינוֹ כּל כּך נוֹרא, כּי אם אני רוֹאה בּוֹ שלב חדש לביצוּר כּוֹח הפּוֹעל בּארץ. לא משוּם שהצוּרה של ההסכּם היא כּל כּך מוּשלמת. אני יכוֹל למנוֹת בּוֹ הרבּה פּגימוֹת קשוֹת. אוּלם אין אני דן על פּרט זה אוֹ אחר, כּי אם על מציאוּת פּוֹעלית בּארץ־ישׂראל, כּפי שנתהוותה גם בּאַשמתנוּ. אם יש ליקוּיים גדוֹלים בּהסכּם, הרי זהוּ עוֹנש גדוֹל על חטאינוּ. בּמלחמתנוּ לרעיוֹן הסתדרוּת אחת, בּאמוּנתנוּ הקנאית לאִרגוּן ההסתדרוּת הזאת, לא תמיד ידענוּ למצוֹא מסילוֹת לב העוֹלם החדש. בּיחוּד כּאשר הוּא בּא אלינוּ מזוּין בּאיבה מפלגתית, בּמשפּטים קדוּמים, בּמסוֹרת רעה. לא היתה בּנוּ המידה של רוֹחב־לב ידוּע, של נכוֹנוּת לויתוּרים בּחיי יוֹם־יוֹם, לא רק ויתוּרים פוֹרמַליים, גם המידה של חוֹסר זלזוּל בּמי שלא הגיע עדיין לאוֹתה המדרגה שאנחנוּ חשבנוּ אוֹתה למדרגה היוֹתר גבוֹהה. תמיד יהיוּ בּארץ כּאלה שבּתוֹך התפיסה האידיאוֹלוֹגית הפּוֹליטית שלנוּ נראה בּהם נחוּתי־דרגה, ואם לא נבין להקשיב גם לשגיאוֹתיהם וגם למשפּטיהם הקדוּמים וגם להביא קרבּנוֹת, נקוֹמם אוֹתם נגדנוּ וגם נגַדל את כּוֹחם ההוֹרס. אין שוּם ספק שבּכל עניני הפּוֹליטיקה המקצוֹעית שלנוּ לגבּי ארגוּנים זרים לנוּ עשׂינוּ שוּרה של שגיאוֹת, והתוֹצאה היתה ששילמנוּ בּעדן מחיר יקר. אני גם איני מפקפּק שהיוּ זמנים שיכוֹלנוּ להחזיק את “הפּוֹעל המזרחי” בּתוֹך ההסתדרוּת. בּיציאת “הפּוֹעל המזרחי” מן ההסתדרוּת היה חלק לאי־הערכה מספּיקה מצד חברינוּ לענין כּניסתם. לא הבינוּ את חשיבוּת הדבר הזה.

(אליהוּ: היוּ גם כּאלה שיעצוּ להם לצאת). אין אני דן על רגע היציאה, אלא על האַתמוֹספירה של כּניסתם. הם לא קיבּלוּ את העידוּד הדרוּש בּכניסתם להסתדרוּת, הם לא הרגישוּ שההסתדרוּת מוּכנה לוַתר משהוּ, כּדי להקל עליהם את הכּניסה להסתדרוּת. יגידוּ: לא יפה הדבר לנוּ, למה התנוּעה הגדוֹלה הרחבה שלנוּ צריכה לדאוֹג לאיזה בּחוּרי־ישיבוֹת, שגם להם יהיה נוֹח לאכוֹל בּמטבּח שלנוּ, בּשוּם שוּלחן־ערוּך מעמדי לא כּתוּב שעלינו לעשׂוֹת זאת. אבל בּמציאוּת הכּלכּלית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל זה כּתוּב. ושילמנוּ מחיר יקר בּעד זה שלא הבינוֹנוּ זאת. דחפנוּ את “הפּוֹעל המזרחי” למחנה מתנגד, יצרנוּ להם פּסיכוֹלוֹגיה של נרדפים, העמדנוּ אוֹתם בּמצב של מקוּפּחים. זה יכוֹל אוּלי לצלצל מאד לא אנטי־קלירקלי, אוּלם מבּחינה מעמדית אני אוֹמר, זה היה חטא אנטי־מעמדי.

הסוֹציאליסטים הרוּסים לא נהגוּ כּכה בּיחס לפּוֹעל הרוּסי. הם לא העמידוּ לוֹ בּתוֹר תנאי לפּעוּלה בּתוֹכוֹ שהוּא יסגל לעצמוֹ את כּל הליכוֹת החיים, שהם, האינטליגנטים הרוּסים, סיגלוּ כּבר לעצמם. וּלגבּי הפּוֹעל הבּית"רי עלי לוֹמר כּי הרבּה מעשׂי־גבוּרה עלוּבים, שעשינוּ לפני שש־שבע שנים, בּענינים של חלוּקת עבוֹדה ולשכּת־עבוֹדה, הם שיצרוּ את הסתדרוּת העוֹבדים הלאוּמית. לא נרמה את עצמנוּ. אל נחשוֹב שהאוֹיב צמח וגדל בּן־רגע. שנים רבּוֹת לא העיזוּ לחשוֹב על דבר כּזה. אבל לימדנוּ אוֹתם, כּשהם קיבּלוּ מאת העיריה עבוֹדה בּאיזה כּביש בּרחוֹב הגדוּד העברי הפכנוּ את זה ענין למלחמה גדוֹלה מאד. כּמה עסקנים אמרוּ לנוּ: למה לכם הדבר הזה, כּלוּם אי אפשר לפוֹעל יהוּדי לקבּל עבוֹדה, אם איננוּ מוֹדה בּלשכּה. התקיפוּת הזאת שלנוּ, הבּטחוֹן המוּפרז הזה, האוֹמר: למה לי להיוֹת צוֹדק לאוֹיב, ליריב, אם אוּכל להיוֹת חזק בּיחס אליו, למה לי להעמיד את הכּוֹח שלי תחת הקוֹנטרוֹלה של מוּשׂגי צדק שלוֹ – התקיפוּת הזאת עלתה לנוּ בּיוֹקר רב מאד. בּזמן שאנחנוּ עוֹמדים בּפני סכּנה ותחת לחץ גדוֹל מאד של פאשיזם יהוּדי – אינני יוֹדע מה שנעשׂה עכשיו בּחוּץ־לארץ, אם הלחץ הזה עוֹבר אוֹ לא, אבל אין שוּם ספק שהוּא יֶשנוֹ – וּכשאנחנו מדבּרים הרבּה על בּדידוּת וּשליחינוּ מהגוֹלה מתארים לנוּ בּאיזוֹ אַתמוֹספירה רווּית שׂנאה בּבתי־המדרשים וּבחוּגים השוֹנים הם נתקלים, הרי אינני רוֹאה בּזה גזירה סוֹציוֹלוֹגית שאוֹתוֹ היהוּדי האוּמלל והדל בּעיירה מוּכרח להיוֹת האוֹיב שלי, לשׂנוֹא את חבר הקבוּצה.

בּודאי יש הרבּה משפּטים קדוּמים, בּודאי הרבּה דברים שלנוּ נתקלים בּאי־הבנה, בּודאי בּמלחמוֹתינוּ הציבּוּריוֹת נעמוֹד לא פּעם בּהתנגשוּת עם דעוֹת המוֹנים, נצטרך להעדיף את העליה החלוּצית, אם גם הדבר לא יהיה אוּלי מוּבן להמוֹנים; אבל הצלחנוּ בּדבר אחד: להעמיד את עצמנוּ לא רק בּתוֹר לוֹחמי צדק וּבתוֹר דוֹרשי עבוֹדה, דוֹרשי השקפוֹת מחמירוֹת בּפּרוֹצס ההתישבוּת, אלא גם בּתוֹר מקפּחים, שאינם מוֹדים בּזכוּת של כּל פּוֹעל יהוּדי לעבוֹדה. ולא חשוּב שבּגילוּי־הדעת שלה בּקוֹנגרס עוֹמדת ההסתדרוּת וּמכריזה שהיא בּעד זכוּת עבוֹדה לכל פּוֹעל יהוּדי, כּי עוּבדוֹת קטנות, מעטות או לא כל כך מעטות, שסתרו את הכלל הזה, הן הן שיצרו עּובדות פוֹליטיוֹת פּסיכוֹלוֹגיוֹת אחרוֹת בּתוֹך ההמוֹנים היהוּדים, הן ליכּדוּ את הרביזיוֹניזם, הן הוֹציאוּ אוֹתוֹ ממצב של מפלגה פּוֹליטית בּלבד ונתנוּ לוֹ אפשרוּת של דבק, אפשרוּת של אחיזה בּין אנשים אשר רגש הצדק שלהם ורגש הכּבוֹד שלהם נעלב ונפגע. וּמשוּם כּך אין שוּם ספק שאילוּ אנחנוּ היינוּ מבינים אחרת את שאלוֹת הלשכּה לפני שנים רבּוֹת, אילוּ לא בּאנוּ אליהם בּלחץ לקבּל עבוֹדה דרך לשכּה זרה להם – דרישה בּלתי־הגיוֹנית, שרק בּכוֹח אפשר להעביר אוֹתה, – אילוּ לא היינוּ מאפילים על כּל הפּרוֹבּלימוֹת הכּלכּליוֹת שלנוּ בּמוּשגים שאוּלים וּבמוּשׂגים ווּלגָריים, בּמידה מרוּבּה לא בּחוּנים, לא היינוּ מקבּלים כּל כּך הרבּה מכּוֹת כּאשר קיבּלנוּ בּשנים אלה, לא היינוּ הוֹפכים את הרביזיוֹניסטים לכוֹח רציני כּאשר הפכנוּ אוֹתם. אנחנוּ רוֹאים את מלחמת הפּוֹעל בּארץ בּשני ענפי פּעוּלה: יצירה וּמלחמה. בּענף הפּעוּלה הגדוֹל, הקוֹנסטרוּקטיבי, המחַדש, היוֹצר את המשק הקיבּוּצי, בּענף הזה פּרקנוּ מעלינוּ כּל עוֹל, כּלוֹמר, לא שפּרקנוּ מעלינוּ עוֹל של אידיאה סוֹציאליסטית, אלא קיבּלנוּ אוֹתה כּקנין שלנוּ, לא התפּעלנוּ מן ההשקפוֹת ששׂררוּ אז בעוֹלם הסוֹציאליסטי, שזאת היא אוּטוֹפּיה, שהליכה לכּפר זוֹהי רֶגרֶסיה, כּי אם בּחרנוּ את ההתישבוּת שלנוּ לאוֹר כּל הגוֹרמים בּהיסטוֹריה העברית; אמרנוּ, אנחנוּ נאמנים לאידיאל הסוֹציאליסטי כּכל התיאוֹרטיקנים הסוֹציאליסטים בּעוֹלם ואנחנוּ בּעצמנוּ נקבּע את דרכי ההגשמה של האידיאל הסוֹציאליסטי בּארץ. אוּלי מפּני שהפּוֹעל היהוּדי שהלך לכּפר היה יוֹתר חלוּצי, יוֹתר רבוֹלוּציוֹני, יוֹתר פּוֹרק עוֹל בּמוּבן האינטלקטוּאלי, יכוֹלנוּ ליצוֹר שם דרך־עבוֹדה בּלתי־תלוּיה. אבל בּמידה שהלכה ונוֹצרה תנוּעת פּוֹעלים בּעיר, שהיתה פּחוֹת רבוֹלוּציוֹנית, לא היה לה חוּש בּיקוֹרת מספּיק אל המוּשׂגים המקוּבּלים, הראיה הכּלכּלית שלנוּ היתה פּחוֹת בּהתאמה למציאוּת שלנוּ, לעניניו של מעמד הפּוֹעלים העברי בּארץ. לכן שילמנוּ בּעד זה מחירים גדוֹלים עד היוֹם הזה; ולכן כּל רצוֹן לשנוֹת משהוּ, כּל רצוֹן לתקן וכל רצוֹן לרביזיה פּרוֹגרסיבית בּהחלט נתקל כּאן בּכל כּך הרבּה חוֹסר ראיה כּלכּלית, חוֹסר חשבּוֹן של כּוֹחוֹת אחרים; וּמשוּם כּך אנחנוּ נתקלים הפּעם בּהסכּם עבוֹדה זה בּקיר של אי־הבנה. ואילוּ החברים היוּ עוֹשׂים את החשבּוֹן של מצבנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת, החשבּוֹן של ההפסדים שלנוּ, ואילוּ נמירוֹבסקי היה רוֹצה לעזוֹר לנוּ בּויכּוּח הזה, היה מחוֹבתוֹ, בּתוֹר עוֹבד של הועד הפּוֹעל, להגיש לנוּ חוֹמר, מגילה אדוּמה, פּרשת ההישׂגים המקצוֹעיים בּהסתדרוּת מיוֹם קיוּמה, ואז היוּ החברים קוֹראים את פּרשת ועדת החמישה־עשׂר, מבּלי לסמוֹך על שמוּעוֹת שאני מספּר אוֹ אחר, והיוּ יכוֹלים לדעת מה יכלה להביא לנוּ ועדת החמישה־עשׂר, אילוּ לא החמצנוּ את השעה ההיא. אילוּ התיחסנוּ בּרצינוּת לשאלוֹת האלה וחשבנוּ שבּהן תלוּי גוֹרלוֹ של הפּוֹעל מבּחינת חייו, תנאי עבוֹדתוֹ, רמת החיים של מעמד הפּוֹעלים ותלוּי גם כּוֹחנוּ בּכיבּוּש העבוֹדה, לא היינו מסתפּקים בּאוֹתם “הדיבּוּרים הטוֹבים” והאַרגוּמנטים שאנחנוּ מוֹצצים אוֹתם מתוֹך סברוֹת שוֹנוֹת, כּי אם היינוּ לוֹמדים את כּל פּרשת ההסכּמים שדחינוּ אוֹתם והיינוּ לוֹמדים את פּרשת הענינים בּשרוֹן ואת פּרשת כּפר־סבא, וגם את פּרשת מַגדיאל – לא בּכל מקוֹם היוּ אוֹתן הצרוֹת – ואז היינוּ רוֹאים איך הגענוּ למה שהגענוּ עכשיו. היוּ בּידנוּ כּמה הזדמנוּיוֹת לעקוֹר מידי מתנגדינוּ כּמה תביעוֹת שלהם, היוּ דברים מצחיקים:

היה זמן שסמילנסקי דרש לשכּה נייטרלית, שפּירוּשה לשכּה של ועד המוֹשבה, שמוּחזקה בּמסי המוֹשבה, שיש לה כּוֹח של לחץ, ויהא גם מינימלי, לגבּי האכּר; בּה בּשעה שהלשכּה המעמדית שלנוּ היא הלשכּה שהיא כּוּלה בּידינוּ, אשר המוֹשבה פּטוּרה ממנה, שהיא משחררת את האכּר מכּל דאגה לעבוֹדה עברית. והרי לכאוֹרה אין למשה סמילנסקי ענין רב בּלשכּה נייטרלית, וּמבּחינה מעמדית אין לנוּ ענין בּלשכּה מעמדית חסרת כּל כּוֹח ממשי; אבל מתוֹך “חריפוּת שׂכלית” וּמתוֹך התעמקוּת בּ“תנאי המציאוּת” צעקנוּ שלשכּה נייטרלית היא אסוֹן לנוּ, וּסמילנסקי יחד עם הרביזיוֹניסטים הפכוּ זאת לסיסמה פּוֹליטית נגדנוּ, לקרנים שנגחוּ אוֹתנוּ בּהן. אין פּה המקוֹם לברר את כּל השאלוֹת האלה, אוּלי היה נחוּץ לכך סמינַר מיוּחד בּהסתדרוּת. יש כּבר היסטוֹריה גדוֹלה של פּעוּלתנוּ המקצוֹעית ושל שגיאוֹתינוּ בּפּעוּלה זוֹ. אנחנוּ מתכּוונים לעליה גדוֹלה, אנחנוּ מתכּוונים לתעשׂיוֹת גדוֹלוֹת, היוֹם אמרוּ לנוּ שיש לנוּ בּארץ 50.000 פּוֹעלים שׂכירים – הענין נעשׂה רציני מאד. אבל אף אם יש כּל מיני תשוּבוֹת מבּחינה כּלכּלית, המלחמה שלנוּ היא לא רק מלחמה מקצוֹעית, כּי אם בּעלת אוֹפי מדיני, אוֹפי של השפּעה בּעם, של כּיבּוּש עמדוֹת עבוֹדה; וגם למלחמה בּקוֹנגרס ולהצבּעה בּקוֹנגרס יש חשיבוּת ריאַלית ממש וגם לבּחירוֹת לעיריית תל־אביב יש חשיבוּת ממש.

ואי אפשר בּשעה שאנוּ דנים על כּך לבלי לשקוֹל מה היא העמדה שעליה כּדאי להילָחם וּמַהי העמדה שלא כּדאי להילָחם עליה. בּמשך שנים בּחרנוּ בּאוֹתן עמדות כּלכּליוֹת, שבּהן הוֹפענוּ כּאלה ששללנוּ את זכוּת העבוֹדה מפּוֹעלים יהוּדים, כּאלה המקפּחים את העוֹלה החדש. וּמפּני זה ברוּר עכשיו שכּשם שההסכּם שחתמנוּ עם ועד מוֹשבוֹת השרוֹן הוּא יוֹתר רע מזה שלא חפצנוּ לחתוֹם עליו לפני חמש־שש שנים, – ואפשרי היה על ידי כּך למנוֹע כּמה דברים שקרוּ – הרי גם הסכּם־העבוֹדה הזה כּעת עם הרביזיוֹניסטים אין שוּם ספק שבּהרבּה דברים הוּא פּחוֹת נוֹח מאשר זה שיכוֹלנוּ לחתוֹם עליו לפני שנתים, אילוּ היינוּ מבינים שכּוֹח קטן יכוֹל לגדוֹל ולא היינוּ בּאים לזלזל בּוֹ וּלהמריץ אוֹתוֹ לגדוֹל. אילוּ היה הסכּם עם ארגוּן העוֹבדים הרביזיוֹניסטים, – עם אוֹתוֹ ארגוּן שאתם יכוֹלים לתאר לעצמכם כּמה אני “אוֹהב” אוֹתוֹ – לא היה בּא כּלל ליצירתה של הסתדרוּת העוֹבדים הלאוּמיים, לא היוּ נוֹצָרים אוֹתם אוֹתם הגוֹרמים הנפשיים שהביאוּ לכך, ויתכן שלא צריך היה כּלל לבוֹא לידי הסכּם זה המוּצע לפנינוּ. אילוּ לא מנעוּ מהם את העבוֹדה בּרחוֹב הגדוּד העברי, וּפה ושם עוֹד כּמה עבוֹדוֹת פּעוּטוֹת, כּי אז היה נקבּע מוֹדוּס ויוֶנדי ידוּע לחלוּקת עבוֹדה. ויש חוֹבה לברר עוֹד זאת: האם הם בּאוּ לארץ בּתוֹר כּמפירי־שביתה אוֹ לא? הבּית“רים הראשוֹנים שעלוּ לארץ לא בּאוּ הנה כּמפירי־שביתה, הם נעשׂוּ כּאן מפירי־שביתה. ודאי היו הרבה גורמים לכך. “הפועל המזרחי” בא לארץ כמעט כמפיר־שביתה. זה היה הרוּח שבּוֹ חינכוּ אוֹתם מנהיגי “המזרחי” בּזמן בּוֹאם לארץ. התמוּנה הראשוֹנה המחרידה של הפרת שביתה בּארץ היתה שלהם. אבל הבּית”רים הראשוֹנים שבּאוּ לארץ, חברי קבוּצת “מנוֹרה”, לא בּאוּ כּמפירי־שביתה, הרבּה מהם התקוֹממוּ נגד זה אפילוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. היה חלק בּריוֹני שבּהם שרצה בּזה, אבל אנחנוּ גם כּן לא מעט עזרנוּ לכך, לא רצינוּ להקל להם בּפּרוֹבּלימה החשוּבה בּיותר בּשבילם, בּפּרוֹבּלימה של חלוּקת עבוֹדה. יאמרוּ לנוּ, אנחנוּ רוֹצים בּהסכּם־עבוֹדה, אבל הזהוּ הסכּם־עבוֹדה השוֹלל מאתנוּ זכוּת שביתה?

והנה אני רוֹצה לנגוֹע פּה בּשתי שאלוֹת, שאני בּהן מרחיק ללכת מן ההסכּם הזה. קוֹדם כּל איך מבינים חברינוּ שוֹללי ההסכּם את ההסכּם, בּמה הם רוֹאים את שלילת השביתה? הרי אין פּה ענין של שלילת שביתה. אדרבּא, אם להיוֹת ישרים עם עצמנוּ, הרי צריך להוֹדוֹת שזוֹ היא הפּעם הראשוֹנה שהרביזיוֹניסטים מוֹדים בּאפשרוּת של שביתה. אתם שמצטטים מה שאמר ז’בּוֹטינסקי פּה ושם, אם תדוּנוּ על ההסכּם מבּחינה מעמדית טהוֹרה, כּעוּבדה מעמדית, לא מתוֹך סברה, תכּירוּ שהרביזיוֹניסטים האוֹמרים כי שביתה היא פּשע לאוּמי, הם חוֹתמים הסכּם עם ההסתדרוּת וּבוֹ ישנה אפשרוּת של שביתה, אמנם עם הגבּלה. אמנם יש כּאן אידיאוֹלוֹגיה של משטר בּוֹררוּת, אבל יש גם הכנעה סוֹציאלית עצוּמה לרעיוֹן השביתה. אין פּה מבּחינה פּרינציפּיוֹנית שוּם הגדרה הפּוֹסלת את ערך השביתה, אלא מה יש כּאן? ישנוֹ סעיף הקוֹבע שאחוּז ידוּע של פּוֹעלים רשאי לדרוֹש בּוֹררוּת קוֹדם לשביתה, ואת זה רוֹאים חברינוּ בּתוֹר טרגדיה גדוֹלה מאד. האוּמנם זה כּך? איך היינוּ צריכים לנהוֹג אנחנוּ בּעצמנוּ כּאן בּמשק היהוּדי שלנוּ, עם חבר שלנוּ, עם חבר שלנוּ, שאיננוּ מחוּנך עדיין כּל כּך בּמוּבן המקצוֹעי ואין לוֹ עדיין רגש של חרדה למשק, אין לוֹ עוֹד אוֹתוֹ שיקוּל־הדעת שיש לפּוֹעל שעבד כּבר עשׂרים שנה? ניסינוּ לקבּוֹע חוּקים בּעניני שביתוֹת: אסוּר להכריז שביתה בּלי הסכּמת המוֹעצה, בּלי הסכּמת הועד הפּוֹעל. יתכן שאילוּ התעמקנוּ בּזה, היינוּ בּאים להכּרה שבּכל מקוֹם שעוֹבדים בּוֹ פּוֹעלים, אם חלק איננוּ רוֹצה לשבּוֹת ורוֹצה להקדים בּוֹררוּת עלינוּ לנַסוֹת בּוֹררוּת. הייתי יכוֹל להבין – ואני אוֹמר את האמת, לאחר כּל השגיאוֹת שנעשׂוּ אצלנוּ הייתי דוֹרש – שבּכלל אם 25% של פּוֹעלים בּמקוֹם עבוֹדה דוֹרשים בּוֹררוּת ואינם רוֹצים לשבּוֹת צריך למלא זאת. הייתי מקדיש להם עוֹד שבוּע של הסבּרה, מכּיון שאני סבוּר שבּמקוֹם שיש 25% של פּוֹעלים שאינם רוֹצים לשבּוֹת שם אסוּר להכריז שביתה, מכּיון ששם היא לא תצליח. כּי הכרזת שביתה אוֹמרת נכוֹנוּת לקרבּנוֹת רציניים. בּמצבנוּ אנוּ, מתוֹך אוֹתוֹ הנסיוֹן וההסתכּלוּת שיש לי בּחיים המקצוֹעיים שלנוּ, אף אילוּ לא בּאוּ הרביזיוֹניסטים לדרוֹש בּתוֹר פּריבילגיה שלהם כּדבר הזה, הייתי אוֹמר שיש לקבּוֹע בּחוּקת ההסתדרוּת כּלל, שאם 25% של פּוֹעלים בּמקוֹם עבוֹדה אינם רוֹצים לשבּוֹת ודוֹרשים קוֹדם לכך בּוֹררוּת, יש לעשׂוֹת זאת. אבל הויכּוּח הזה קשה לנוּ בּיוֹתר מפּני משפּט קדוּם אחד שיש לנוּ לגבּי בּוֹררוּת בּסכסוּכי עבוֹדה. וגם כּאן הייתי רשאי לדרוֹש שחברינוּ העוֹבדים בּמוֹעצוֹת העירוֹניוֹת וּבמוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת והעוֹסקים בּסטטיסטיקה אוּלי יגישוּ לנוּ פּעם מחקר, אשר יספּר לנוּ מה היא בּאמת בּוֹררוּת, לא בּאוֹפן תיאוֹרטי. ש“בּוֹררוּת היא מכירת עניני הפּוֹעל”, את זאת יוֹדע כּל ילד היוֹרד מהאניה. כּל נער בּ“השוֹמר הצעיר” יוֹדע שמפּא“י היא פּסוּלה, מפּני שהיא בּעד בּוֹררוּת. אבל יש לנוּ נסיון רב בּבוֹררוּת, אוּלי נדע מה היה ענין הבּוֹררוּת בּארץ, ההביא לנוּ נזק? נדע זאת. אוּלי רוֹב הבּוֹררים בּארץ־ישׂראל הם מתנגדי הפּוֹעלים ואנחנוּ מפסידים תמיד בּבוֹררוּת? ואוּלי נלמד ממחקר זה שלא כּן הדבר, שאדרבּא, שבּוֹררוּיוֹת בּדרך כּלל בּארץ אינן כּל כּך לטוֹבת המעביד, שהן נייטרליוֹת, מחצה על מחצה, וּבכמה מקרים – לטוֹבת הפּוֹעל. מדוּע לאט נעסוֹק בּשאלה זוֹ על יסוֹד מציאוּתנוּ אנוּ? איך בּאמת עוֹמד ענין הבּוֹררוּת בּארץ? ויש בּזה דבר־מה מענין מאד: אם תבוֹא בּדרך כּלל לפּוֹעל לפני שביתה ותציע לוֹ בּוֹררוּת, מיד יֵדע שאתה פּשרן וּמוֹכר את עניניו, אבל בּעצם יש אצלנוּ הרבּה בּוֹררוּיוֹת, בּראשוֹנה מכריזים שביתה, נוֹתנים מכּוֹת וּמקבּלים מכּוֹת ונמשכת השביתה. אחר כּך אנחנוּ מסיימים שביתה פּלוּס בּוֹררוּת פּלוּס מכּוֹת. בּוֹררוּת לפני שביתה, מוּבן שהפּוֹעל איננוּ מוּכן לה, אבל שביתה העוֹלה בּהפסד ממוֹן, גם בּמאסרים, גם בּחינוּך מפירי־שביתה, והנגמרת אחר כּך בּבוֹררוּת (כּמוֹ שזה היה בּ“ברזלית”, אצל פרוּמין וּבמקוֹמוֹת אחרים), הרי זוֹהי “הדרך הבּריאה” למלחמת הפּוֹעל. אין אני רוֹצה שמדברַי יסיקוּ מסקנה שאני נלהב לרעיוֹן, שבּאוֹפן פוֹרמלי וּמשפּטי יסתלק הפּוֹעל מזכוּת השביתה. אבל חוֹבתנוּ היא, וּמעניני הפּוֹעל הוּא, לעקוֹר מהלב את היחס התינוֹקי, היחס הבּערוּתי הזה, אשר הביאוּ אִתם נערי וַרשה – קוֹדם “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל ואחוּז מסוּים מהעליה שלנוּ בּדרך כּלל, ואוּלי חלק בּזה ל”השוֹמר הצעיר", – חוֹסר כּל הבנה לדרך ריאַלית בּמלחמתוֹ של הפּוֹעל. ועוֹד דבר.

לפי הטרמינוֹלוֹגיה המקוּבלת בּמלחמת המעמדוֹת נכוֹנה היא קוֹדם כּל דרך השביתה, ועצם ענין הבּוֹררוּת הוּא כּבר למעשׂה טשטוּש של המלחמה. אני מוּכן לקבּל את הפוֹרמוּלה שאמר זיאמה: בּראשית היתה השביתה, בּראשית תנוֹעת הפּוֹעלים היתה השביתה. אמנם בּראשית היוּ הרבּה דברים. אבל אין זאת אוֹמרת שמַה שיש לוֹ ערך מכריע, ערך רוֹמנטי, חשיבוּת מחנכת בּראשית התנוּעה, שזה מכריע גם בּאמצע הדרך וּבתקוּפת הנצחוֹן. מי שיוֹדע את מלחמוֹת תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם יוֹדע שבּוֹררוּת זוֹהי צוּרה של מלחמה עליוֹנה של הפּוֹעל המאוּרגן. כּל זמן שהפּוֹעל הוּא חלש, כּאשר אין לוֹ דרך אחרת להגן על עצמוֹ אלא בּדרך של מכּוֹת, של שביתה מתוֹך יאוּש, הוּא אוֹחז בּאמצעי של שביתה, אבל בּרגע שהפּוֹעל נעשׂה לכוֹח, כּשהוּא מתאַרגן בהסתדרוּת, מגלה צוּרוֹת חדשוֹת של מלחמה, אז בּא ענין המשׂא־וּמתן הרציני, בּא ענין הבּוֹררוּת, בּא ענין החוֹזה, בּא ענין התערבוּת הממשלה. לא תמיד זהוּ לטוֹבה, לא תמיד יש בּזה היוֹפי שיש לפּוֹעל בּזמן השביתה. אבל זהוּ מגוּחך לא להעריך את ההתפּתחוּת ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים. אוֹתה השביתה של עכשיו אינה אוֹתה השביתה שהיתה בּראשוֹנה ואין לה אוֹתוֹ התפקיד. ואם היוֹם אמר לנוּ נמירוֹבסקי שבּשנת תרצ"ד היוּ 100 שביתוֹת, אין אני יוֹדע אם זהוּ סימן להתפּתחוּת משקית גדוֹלה וּלכוֹח גדוֹל של ההסתדרוּת, אוֹ זאת היא תעוּדה לחוּלשתנוּ אנוּ, לרמה נמוּכה למדי, בּאשר לא ידענוּ להפסיק שביתוֹת מיוּתרוֹת, בּלי להשתמש בּאמצעי זה בּשעה שאפשר להשׂיג הישׂגים בּדרך אחרת. העוֹבדים שלנוּ בּמידה שהם רוֹכשים נסיוֹן הם בּעצמם עוֹמדים על המשמר ויוֹדעים למנוֹע כּמה מלחמוֹת מיוּתרוֹת וּלהשיג הישׂגים גדוֹלים בּלעדיהן, ואין זה מקרה שבּמפעלים הגדוֹלים בּארץ, אצל רוּטנבּרג, “נשר”, “שמן” ועוֹד בּכמה מקוֹמוֹת, לא הלכוּ בּדרך זוֹ. האם זה רק מקרה אוֹ פּשרנוּת של המנהיגים? האם לא סידרנוּ שם בּאמצעוּת משׂא־וּמתן דברים ששיחררוּ אוֹתנוּ מהצוֹרך בּאמצעי זה של מלחמה. אבל בּצדק יאמרוּ לי, כּל זה אפשרי מפּני שלפּועל יש זכוּת השביתה, הוּא יכוֹל להטיל על בּעל־הבּית את אימת השביתה. אני מקבּל את האַרגוּמנט הזה, אינני מזלזל בּוֹ, אבל אני אוֹמר: זכוּת הפּוֹעל בּרגע ידוּע להשתמש בּזכוּת הסתלקוּתוֹ מעבוֹדה, היא זכוּת חשוּבה מאד, דוקא כּאשר משתמשים בּה לעתים רחוֹקוֹת מאד. אוּלם שני דברים עלי להוֹסיף, אינני מוֹדה שיש בּהסכּם־עבוֹדה מבּחינה פוֹרמלית בּיטוּל הזכוּת הזאת; שנית, אינני מוֹדה שיש לנוּ היוֹם בּמצב הקיים זכוּת אַבּסוֹלוּטית של שביתה. בּהסכּם אין בּיטוּל הזכוּת, אבל ישנוֹ צמצוּם הזכוּת בּתנאים ידוּעים. אם רוֹצים לראוֹת בּזה הגבּלה בּלתי־נעימה וּבלתי־רצוּיה אני מוּכן כּרגע להניח זאת, אם כּי הייתי מקבּל גם בּשבילנוּ את ההגבּלה של 25%. אבל אני רוֹצה לראוֹת מה המצב הקיים, אם זכוּת שביתה פּרוּשה לא לעשׂוֹת כּל העוֹלה על דעתי, כּי אם כּוֹח לאַיים בּוֹ על בּעל־הבּית, אז אני שוֹאל מה כּרגע המצב בּענין זה, האוּמנם הנשק הזה פּעיל אצלנוּ? האומנם בּעל־הבּית מרגיש בּאִיוּם כּזה? מבּחינה משפּטית אין חוֹק בּארץ שיאסוֹר שביתה, אבל מבּחינה ריאַלית אנחנוּ מוּגבּלים עד היסוֹד וּמוּגבּלים עד היסוֹד וּמוּגבּלים על ידי עשׂרוֹת גוֹרמים; ויֶשנוֹ גוֹרם אחד שאי אפשר לא לראוֹת אוֹתוֹ. בּרגע שהפּוֹעל ידע בּכל בּית־חרוֹשת שיש נגדוֹ מחנה גדוֹל של מפירי־שביתה, בּרגע זה כּל הזכוּת לשבּוֹת אינה שוה כּלוּם. כּלוּם זהוּ הדבר החשוּב שיהיה כּתוּב בּקוֹנסטיטוּציה של מדינה שיש זכות שביתה לפּוֹעל?

זה כּתוּב גם אצלנוּ. אבל חשוּבה האפשרוּת הריאַלית לשבּוֹת. בּרגע שמתבּרר שישנוֹ חלק גדוֹל של פּוֹעלים העוֹמדים כּל יוֹם מוּכנים וּמזוּמנים להפיר את השביתה, אז השביתה מאַבּדת את כּח כּוֹחה לנצחוֹן. אם נשׂים לב למה שנעשה בּעוֹלם, הרי מיד לאחר המלחמה, בּמצב הרבוֹלוּציוֹני ששׂרר בּעוֹלם היוּ הרבּה שביתוֹת, אבל מהזמן שנגלתה מכּת חוֹסר־העבוֹדה, תנוּעת השביתה ירדה פּלאים (רק עכשיו בּאמריקה עם תמיכת הממשלה בּאִרגוּן הפּרוֹסיוֹנלי שוּב אנחנוּ רוֹאים גל של שביתוֹת). כּל זה בּא מפּני שעצם חוֹסר־העבוֹדה יוֹצר את המחנה הרזרבי הזה השוֹלל את האפשרוּת של הצלחת השביתה. ויש דבר־מה עוֹד יוֹתר גרוּע מחוֹסר־עבוֹדה, בּאם ישנם מחנוֹת גדוֹלים של פּוֹעלים העוֹמדים מחוּץ לארגוּן וּמוּכנים לשבּוֹר כּל ארגוּן, משוּם שזאת היא מלחמת־מצוה אצלם, אידיאה, אשר לה הם מתחנכים. ואמנם לא נחוּץ הרבּה בּשביל להפיר שביתה בּבית־חרוֹשת, מספּיק שחלק של פּוֹעלים יעבוֹד. אצלנוּ מספּיק שהרביזיוֹניזם יאַרגן בּארץ גדוּד מעוֹפף של אלף פּוֹעלים מפירי־שביתה, שיתקיים על חשבּוֹן המפלגה הרביזיוֹניסטית, נגיד על חשבּוֹן קרן־תל־חי ועל חשבּוֹן הבּעלים, אמנם גם על חשבּוֹן הקרבּנוֹת והסבל שלהם. האין זה מספּיק כּדי לשׂים לאַל כּל מלחמה מקצוֹעית שלנוּ? נזכּוֹר נא שכּדי שתפרוֹץ שביתה אצל פרוּמין מספּיק היה שפּוֹעלת אחת – שעד עכשיו לא נפתרה השאלה אם היא היתה רביזיוֹניסטית אוֹ לא – תזעזע את כּל עוֹלמם של אלפי פּוֹעלים, תגרוֹם להוֹשבת עשׂרוֹת פּוֹעלים בּמאסר, תגרוֹם לפּוֹעלים שיהיוּ בּיניהם פּצוּעים ואינבלידים ותגרוֹם לנוּ את כּל הצרוֹת הפּוֹליטיוֹת שהיוּ לנוּ מזה. זאת הרי דוּגמה קלַסית למצב המלחמה שלנוּ. אני אוֹמר זאת בּלי כּל הטלת פּחדים, כּמוֹ שעוֹשׂים כּל אלה המתארים את האסוֹנוֹת שיצאוּ מההסכּם, כּי אם אני מדבּר מההוֹוה. העוּבדה הזאת של מפירי־שביתה פּרוֹפסיוֹנליים, שהם שברוּ לנוּ את המלחמה הראשוֹנה בּכפר־סבא, שהם שברוּ שוּרה של שביתוֹת, זוֹהי עוּבדה מציאוּתית, והרי אני שוֹאל אתכם: נניח שההסכּם הזה הוּא רע, נניח שאם 20% של פּוֹעלים בּמקוֹם עבוֹדה רשאים לדרוֹש בּוֹררוּת זה מסוּכּן, אבל מי אוֹמר שזהוּ גרוּע מאוֹתה המציאוּת שישנה כּיוֹם בּארץ, שבּזמן שאגודה מקצוֹעית יוֹשבת לדוּן על שביתה, אי אפשר עכשיו שלא תקח בּחשבּוֹן את העוּבדה של קיוּם מחנה שׂכירים של מפירי־שביתה. וּמחנה כּזה קיים, והוּא עתיד לגדוֹל בּכוֹח עליה וגם בּכוֹח בּגידה של חלקים אצלנוּ. מי זה יוֹכיח שהפּרספּקטיבה הזאת היא יוֹתר טוֹבה מההסכּם הזה? בּין הנימוּקים נגד ההסכּם אמר זיאמה כּדברים האלה: הוּא שאל את המחַייבים, האוּמנם הם מאמינים שזה יתקיים. תחילה אפשר היה להבין ששאלתוֹ מתכּוונת לזה אם הרביזיוֹניסטים יקיימוּ את ההסכּם.

זוֹהי שאלה לא קשה, שהרי לא פּרקנוּ עדיין את נשקנוּ מעלינוּ, ההסתדרוּת עוֹדנה קיימת, ואם יתבּרר שהרביזיוֹניסטים לא יקיימוּ את ההסכּם אוּלי ההסתדרוּת אפילוּ תרויח מזה בּהוֹכיחה שהם גם את הנסיוֹן הזה לא קיבּלוּ. אוּלם זיאמה העמיד את השאלה בּאוֹפן יוֹתר עמוֹק: חברינוּ לא יקיימוּ את ההסכּם. הוּא הביא לכך ראָיה, שבּמקוֹם פּלוֹני היתה שביתה נגד רצוֹן ההסתדרוּת וּבמקוֹם אלמוֹני הוּחלט עליה נגד רצוֹן הועד הפּוֹעל, הוּא הראה על הניגוּדים שישנם בּין האַפּרט ההסתדרוּתי בּמקוֹם, בּין העסקנוּת המקוֹמית וּבין חברינוּ בּמקוֹמוֹת העבוֹדה שרצוּ להיוֹת רדיקליים על חשבּוֹן המוֹסדוֹת העליוֹנים של ההסתדרוּת, שאלה יאסרוּ על השביתה. וּמתוֹך כּל זה אוֹמר זיאמה, אין לחתוֹם על ההסכּם, מפּני שחברינוּ לא יקיימוּ אוֹתוֹ, אינני רוֹצה לנבּא אם יהיה כּכה אוֹ לא, אוּלם אם זהוּ נימוּק נגד ההסכּם אזי אוֹי ואבוֹי לנוּ. אם זהוּ נימוּק נגד ההסכּם הרי זוֹהי התעוּדה הקשה בּיוֹתר להסתדרוּת כּוּלה וּלחייה הפּנימיים. אם ההסתדרוּת תגיע לכך שתכּיר – מתוֹך החשבּוֹן הכּללי של המעמד, לשם פּתיחת דרך לקירוּב הפּוֹעל הבּית“רי, לשם מניעת הכּוֹח המוּסרי שיכוֹל ללכּד מחנוֹת פּוֹעלים מחוּצה לנוּ, ־ שכּאשר בּבית־חרוֹשת בּאיזה מקוֹם יהיוּ 20% של פּוֹעלים שלא ירצוּ בּשביתה יהיוּ רשאים לעכּב אוֹתה, ואז הפּוֹעלים שלנוּ לא יוּכלוּ לשׂאת בּמצב הזה, אזי אין לנוּ בּכלל מה לדבּר. ואוּלי המצב הזה שמנהיגינוּ ושליחינוּ האַקטיביים שבּהתנגדוּתם להסכּם פּוֹעל אצלם הרצוֹן לא להיקָרע מהציבּוּר, מפּני שהציבּוּר לא יקבּל אוֹתוֹ – הרי אף הוּא תעוּדה קשה לכל מצב־הרוּח הפּנימי בּתנוּעה. ועל זה אני אוֹמר: אם זיאמה הזהיר אוֹתנוּ מפּני אוֹתה האיסטרטגיה שיכוֹלה לסייע לאידיאוֹלוֹגיה זרה, אני אוֹמר, גם איסטרטגיה כּזאת למנהיגינוּ שמפחדים לאמוֹר את האמת שלהם אף היא סיוּע לאידיאוֹלוֹגיה זרה. עכשיו כּמה מלים על פּרשת שאר ההסכּמים העוֹמדת כּצל כּבד מאחוֹרי כּל הדיוּן אצלנוּ. אינני רוֹאה כּל קשר הגיוֹני בּין הסכּם עם בּית”ר בּעניני עבוֹדה וּבין הסכּם פּוֹליטי עם הרביזיוֹניסטים. יש לנוּ הסכּם־עבוֹדה טוֹב מאד עם “הפּוֹעל המזרחי” ואין לנוּ כּל קוֹאַליציה עם “המזרחי”, אלא אנחנוּ נמצאים בּמלחמה קשה מאד עם האגף שלהם, וזה לא הזיק לנוּ. למעשׂה שמרנוּ יפה מאד את הסכּם העבוֹדה עם “הפּוֹעל המזרחי” והם שמרוּ אוֹתוֹ יפה מאד, והיוּ לנוּ חברים טוֹבים בּ“הפּוֹעל המזרחי”. וּבשבילי הצוֹרך הּברית עם “המזרחי” – אם כּי “המזרחי” זהוּ בּכלל קלריקלים וכדוֹמה – היה צוֹרך יוֹתר גדוֹל מאשר הקוֹאַליציה עם הרביזיוֹניסטים. רביזיוֹניזם זהוּ מקרה חוֹלף. אבל מציאוּת חלק דתי בּעם היהוּדי זוֹהי לא עוּבדה שבּאה אתנוּ לעוֹלם ושיכוֹלה לעבוֹר מהעוֹלם עם קוֹאַליציה זוֹ אוֹ אחרת. השאלה כּיצד יבנה הפּוֹעל את עתידוֹ בּארץ מתוֹך בּרית עם אוֹתם הפּוֹעלים שהחרדיוּת מאַרגנת אוֹתם, היא בּשבילי שאלה פּוֹליטית רצינית. אינני רוֹאה שוּם קשר בּין שני ההסכּמים הללוּ ואפשר לקבּל הסכּם אחד ולדחוֹת הסכּם שני. מאידך גיסא, אני יכוֹל לתאר לעצמי להלכה, שבּמצבים ידוּעים יכוֹלה להיוֹת קוֹאַליציה עם אנשים שיש להם אוֹריֶנטציה על ארגוּן עוֹבדים מיוּחד. ישבנוּ בּקוֹאַליציה עם פרבּשטיין ועם סוּפרסקי. אבל אני אוֹמר שלמעשה אין כּל צוֹרך לכרוֹך את שני ההסכּמים גם יחד. האפשרוּת של הסכּם ציוֹני עם הרביזיוֹניסטים אינה קיימת בּשוּם אוֹפן. אני יכוֹל להבין יפה את המאמץ האישי אשר עשׂה בּן־גוּריוֹן בּרצוֹנוֹ לבדוֹק גם אפשרוּת כּזאת. אני יכוֹל גם להעריך את המאמץ הזה. אבל מבּחינה ציבּוּרית אני חוֹשב שהנסיוֹן הזה החטיא את המטרה, הכבּיד על מצבנוּ, לא על מצבנוּ החיצוֹני, על זה הוּא לא הכבּיד, אין שוּם חשש לדבר זה. כּל ההוֹדעוֹת וכל הגילוּיים של ז’בּוּטינסקי בּמשך הזמן האחרוֹן הציגוּ את הענין בּאוֹפן בּרוּר מאד בּפני העוֹלם החיצוֹני, ואינני מבין למה האֶכּסקוּטיבה צריכה היתה להוֹדיע שיש עוֹד מקוֹם למשׂא־וּמתן בּענין זה. אבל אם יהיה משׂא־וּמתן אוֹ לא יהיה, אני אוֹמר, אין שוּם אפשרוּת של הסכּם כּזה ואני רוֹצה שהדבר הזה יהיה בּרוּר לגמרי, ואני שוֹאף לכך שבּענין זה המפלגה תאמר את דברה בּאוֹפן בּרוּר מאד. לא שהמפלגה אינה שוֹאפת לקוֹאַליציה מַכּסימלית על יסוֹד של מינימוּם של פּעוּלה משוּתפת, זוֹ צריכה להישאר מגַמתנוּ. אבל יש דברים שאי אפשר למכּוֹר אוֹתם בּעד קוֹאַליציה. הרביזיוֹניזם הציג את עצמוֹ כּמגמה פּוֹליטית מסוּימת העוֹמדת בּניגוּד גמוּר לעצם קיוּמה של ההסתדרוּת הציוֹנית המאוּרגנת, מגמה שיכוֹלה אוֹ להשתלט בּתנוּעה הציוֹנית אוֹ לפרק אוֹתה. בּענין זה פּגשתי הבנה רבּה גם אצל רבּים ממחַייבי ההסכּם. לפי דעתי, הסכּם בּשאלוֹת העבוֹדה פּוֹתח שער לאוֹתה המלחמה עם הרביזיוֹניזם שבּה אני חפץ. הוּא לא מטשטש את המלחמה שלי עם הרביזיוֹניזם. אינני רוֹצה להילָחם עם הפּוֹעל הרביזיוֹניסטי בּקשר עם חלוּקת עבוֹדה וּבקשר עם עבוֹדה עברית וּבקשר עם עבוֹדה ערבית, מחוֹבתי הקדוֹשה היא לנסוֹת למנוֹע כּל מלחמה כּזאת.

אבל אני רוֹצה בּמלחמה בּרביזיוֹניזם שהוּא מהוה דגנרציה של הציוֹנוּת על ידי הפּוֹליטיקה שלוֹ, על ידי היחס שלוֹ לערבים, על ידי החינוּך הפּוֹליטי ההמוֹני שלוֹ, בּיחסוֹ לקרנוֹת, בּעמדתוֹ לזכוּיוֹתיה של ההסתדרוּת הציוֹנית. על ידי הסכּם העבוֹדה אנחנוּ יכוֹלים להרים את המלחמה הזאת בּתקוּפה זוֹ. ההמוֹנים הגדוֹלים בּעוֹלם יבינוּ את זאת. הם לא יבינוּ מדוּע הם צריכים להיוֹת בּעד הסתדרוּת עוֹבדים שלנוּ ולא בּעד הסתדרוּת עוֹבדים לאוּמית, מדוּע הם צריכים להיוֹת בּעד פּוֹעלים שאינם רוֹצים לתת עבוֹדה לפּוֹעלים אחרים. את זאת לא יבינוּ ההמוֹנים היהוּדים, אבל הם יבינוּ מדוּע אנחנוּ קוֹראים להצבּיע נגד אלה הרוֹצים לפרק את התנוּעה הציוֹנית ושאינם מבינים את ערך הקרנוֹת ושתוֹמכים בּספּקוּלַציה. את המלחמה הזאת אנחנוּ יכוֹלים להרים בּכוֹח גדוֹל. מחוּץ לחשיבוּת שיש לעצם הסכּם־העבוֹדה, שאני מבּיט עליו כּעל דף חדש בּתנאי המלחמה המקצועית שלנוּ, שאני רוֹאה בּוֹ אשנב שממנוּ אפשר לי לדבּר עם הפּוֹעל הרביזיוֹניסטי כּמוֹ עם בּן־אדם, הרי מבּחינת הציוֹנוּת המדינית אני רוֹאה בּוֹ הסרת כּמה וכמה אבני־נגף מדרך מלחמתנוּ הפּוֹליטית נגד הרביזיוֹניזם, כּדי שהמצב יהיה בּרוּר. כּשאני קוֹרא מה שז’בּוֹטינסקי כּוֹתב אני מגיב על זה בּדיוּק להיפך מאשר בַּנקוֹבר; אני שׂמח שפּה מתבּטא ז’בּוֹטינסקי בּגילוּי־לב ואינוֹ מנסה לרמוֹת את חבריו. מבּחינת המלחמה הפּנימית בּציוֹנוּת אני רוֹאה את המאמרים של ז’בּוֹטינסקי כּמטהרים את האַתמוֹספירה, למען נוּכל להגיד: את זה הם רוֹצים. הם רוצים בּהסתדרוּת ציוֹנית שלא יהיה לה כּוֹח שליטה על חלקיה, זהוּ פּירוּק ההסתדרוּת הציוֹנית. זה פּוֹגע גם בּציוֹני ב‘, וגם הם יבינוּ את זאת ולא רק ציוֹני א’. יתכן שהמוֹעצה לא תקבּל החלטוֹת בּדרך כּלל, אבל המוֹעצה היתה עוֹשׂה שליחוּת גדוֹלה אילוּ היתה רוֹצה לקבּוֹע יחס לכל הענין, למשׂא־וּמתן, להסכּם כּנגד מעשׂי־אַלָמוּת, להסכּם־העבוֹדה וּלהסכּם ציוֹני. והיתה יוֹצרת בּהירוּת בּעוֹלם הציוֹני.

2. בּקיעים בּגרעין החלוּצי של תנוּעת הפּוֹעלים

הארץ־ישׂראלית

(קטע, רשוּם בּכתב־ידוֹ של בּרל)

מכּל פּגעי הויכּוּח על ההסכּם קשה לי מכּוּלם זה: הגרעין החלוּצי, זה הלוּז־שבּשדרה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית, חלוּ בּוֹ בּקיעים. כּל החלטה שהיא, גם זוֹ שנראֵית כּשלעצמה טוֹבה בּיוֹתר, אינה שוה בּנזק זה. ואין לראוֹת שוּם החלטה, גם הרעה בּיוֹתר כּשלעצמה, שבמחירה אפשר להסיר מאתנוּ את הנזק הזה. כּי בּאחדוּת הגרעין הזה, למרוֹת הסדקים הרעים כּשלעצמם והמבשׂרים רעוֹת, הערוּבּה העיקרית שתנוּעתנוּ תעמוֹד בּערכּה וּבשלימוּתה. הויכּוּח על ההסכּם חילק את מחננוּ חלוּקה אחרת לגמרי ממה שידענוּה עד כּה. חלוּקה בּלתי־טבעית.

מי שאמר: נחשׂפוּ הניגוּדים הקיימים – לא כּיון אל האמת. לא נחשׂפוּ אלא פּרצוּ ניגוּדים, ניגוּדים שלא היוּ צריכים להיוֹת. פּרצוּ ורחבוּ. נתרחקוּ קרוֹבים שקרבתם קרבת־אמת, ונתקרבוּ רחוֹקים שריחוּקם ריחוּק בּיסוֹדוֹ. וההתרחקוּת החדשה, התרחקוּת־סחף, סכּנה שסוֹפה להתקיים, בּשעה שההתקרבוּת החדשה אין סוֹפה להתקיים. כּי אין עמה קרבת־דרך, שיתוּף־יצירה.

ב. ל“ההסתדרוּת הציוֹנית נתבּעת לפעוּלה תרבּוּתית”

“לא שארץ־ישׂראל היא עכשיו גוּלת הכּוֹתרת בּשביל הגוֹלה האמידה והעשירה, אלא ארץ־ישׂראל היא אִי־ההצלה היחידי בּשביל המוֹני ישׂראל, הנמלטים על נפשם. והבּאים אלינוּ אינם יהוּדים מלאים וּגדוּשים תרבּוּת עברית, שעליהם הטיל אחד־העם את יהבוֹ, ולא יהוּדים שאין חסר להם בּעוֹלמם אלא ההשלמה הרוּחנית־הלאוּמית העליוֹנה, כּי אם יהוּדים פּליטי חרב, פּליטי פּרעוֹת, פּליטי דלדוּל, “נשׂרפים”, נרדפים ועקוּרים, עקוּרים לא רק מזכוּיוֹתיהם ומעמדם הכּלכּלי והחברתי, כּי אם עקוּרים משרשי התרבּוּת הלאוּמית, עקוּרים מהוָיה תרבּוּתית”. בּענין זה דיבּר בֶּרל בּאסיפת פּוֹעלים בּתל־אביב, בּאוּלם קוֹלנוֹע “עדן”, בּ ו' בּכסליו תרצ"ד, 24.11.33. הדברים לא פּוּרסמוּ עד כּה.

1. משוּט בּתפוּצוֹת הגוֹלה

בּאמצע המערכה הכּבדה שבּה אנוּ עוֹמדים, המערכה על עליית שבי־ציוֹן, בּשעה שמביאה לנוּ נסיוֹן חמוּר אוּלי יוֹתר מכּל הקוֹדמים לוֹ, – כּי תכנוֹ הוּא בּזה כי דוקא כּאשר ארץ־ישׂראל נהיתה להמוֹנים בּגוֹלה לא רק חזוֹן וחלוֹם, כּי אם גם מקלט, כּאשר נגלוּ בּה אוּלי בּפּעם הראשוֹנה לאחר חמישים שנוֹת מאמצים ציוֹניים אפשרוּיוֹת לשמש בּאמת מקוֹם קליטה בּשביל המוֹנים, בּאה ההתנקשוּת הקשה אוּלי בּיוֹתר בּעליה, – בּשעה זוֹ בּחרתי לספּר על מה שראיתי ותרתי בּתפוּצוֹת הגוֹלה. איני רוֹאה כּל ניגוּד וּמרחק בּין שני אלה. מלחמת העליה וּתשׂוּמת־הלב למה שנעשׂה בּגוֹלה – היינוּ הך. מלחמת העליה מוּפנית כּלפּי הגוֹלה. ואין סכּנה גדוֹלה יוֹתר מאשר אוֹתם גילוּיים של קהוּת לגבּי העליה וגוֹרלה, בּין אם היא מתגלה על ידי רמת שׂכר־הדירה בּתל־אביב, בּין אם היא מתגלה בּסוּג ידוּע של מאמרים הרוֹצים לתחוֹם תחוּמים לעבוֹדה העברית. ואפילוּ אִי־תשוּמת־הלב, אוֹ האדישוּת, אוֹ אי־ההבנה, אוֹ אי־הנכוֹנוּת לקרבּנוֹת המתגלה בּציבּוּר הפּוֹעלים – מצטרפוֹת לתמוּנה אחת העלוּלה לסכּן כּל מה שיש לנוּ. צריך להגבּיר את הקשרים עם היהדוּת שאינה עדיין איתנוּ. זוֹ היתה בּעצם מטרת נסיעתי לגוֹלה. הלכתי לא בּתוֹר איש תעמוּלה ולא לשם עבוֹדה פּוֹליטית. הלכתי לשמה של הגוֹלה, לראוֹת בּמה היא חיה וכוֹאבת וּמה יכוֹלה ארץ־ישׂראל לעשׂוֹת בּשבילה. שנים רבּוֹת הלכנוּ לגוֹלה להיעזר לשם ארץ־ישׂראל. הגענוּ עכשיו לימים שהננוּ הוֹלכים לגוֹלה בּכוָנה להוֹשיט יד עֵזר. בּמלים קצרוֹת אמסוֹר רוֹשם תמציתי מבּיקוּרי בּגוֹלה. אוּכל לוֹמר אוּלי בּשתי מלים: התחזקתי בּאמוּנתי הציוֹנית.

אף על פּי שלכאוֹרה לא הייתי זקוּק לחיזוּק בּאמוּנתי הציוֹנית, לאחר שחייתי את רוֹב ימַי בּמחשבה הציוֹנית. לא מוֹתרוֹת, לא בּית לשכבה עליוֹנה אוֹ לצרכים עליוֹנים היא ארץ־ישׂראל כּיוֹם להמוֹנים – לחם, הצלה מגיהינוֹם, מכּלָיה, מחיי חרפּה וקלוֹן, גם מרעב, כּל כּמה שהאמנתי, לא הרגשתי בּשבתי כּאן בּארץ בּמַמשוּתוֹ של הדבר. כּשיצאתי וראיתי את מצבוֹ המדיני, הכּלכּלי והרוּחני של אדם מישׂראל בּגילוּיים שוֹנים בּארצוֹת־הרדיפה, וגם בּארצוֹת הזכוּיוֹת והחוֹפש, – הרגשתי על עצמי וּבשׂרי עד כּמה הכרחית כּיוֹם ארץ־ישׂראל בּשבילוֹ, עד כּמה אינוֹ יכוֹל לחיוֹת בּלי ציוֹנוּת מתגשמת בּימינוּ, עד כּמה לא תספּיק לוֹ היוֹם ארץ־ישׂראל אך ורק בּתוֹר אידיאה של גאוּלה. נסיעתי היתה קצרה למדי בּכדי להכּיר את החיים היהוּדיים בּארצוֹת שבּהן לא בּיקרתי 28–25 שנים.

אין להסתפּק בּביקוּר כּזה כּדי להיחָשב מוּמחה בּעניני גוֹלה. גם לא אוֹפיע בּתוֹר שכּזה. עוֹד נשארוּ בּפנַי כּמה פּרשיוֹת סתוּמוֹת. אך ממה שראיתי בּטיסוֹת שוֹנוֹת, בּביקוּרים בּעיירוֹת וּבכפרים, בּירידים וּבבתי־מדרשות, בּבתי־ספר וּבמוֹסדוֹת, בּביקוּרים שהיוּ מרוּבּים ואינטנסיביים מאד, וּבמצבים שוֹנים, – אני רשאי לסַכּם רשמים כּלליים, ואוּלי גם לעשׂוֹת חשבּוֹן של מצב ישׂראל בּאירופּה וּמה מצאנוּ שם חמש־עשׂרה שנה לאחר גמר המלחמה העוֹלמית [הקוֹדמת]. המלחמה נסתיימה, כּידוּע, בּהכּרת זכוּיוֹת היהוּדים בּארצוֹת שבּהן היוּ משטרים של גזירוֹת. בּמשטר החדש של שחרוּר עמים מדוּכּאים בּארצוֹת מזרח אירוֹפּה הוּשׂם קץ לתחוּם המוֹשב, למצב המדיני המדכּא. הגיע הזמן שצריך היה לתת ליהוּדי מזרח אירוֹפּה – בּהבדל מזה שניתן ליהוּדי אירוֹפּה המערבית – גם זכוּיוֹת לאוּמיוֹת, מדיניוֹת.

בּמשך עשׂרים שנה כּמעט, שלפני גמר המלחמה העוֹלמית, טוּפּחה בּרחוֹב היהוּדי האמוּנה בּאוֹטוֹנוֹמיה, בּסמכוּת ידוּעה, בּכוֹח מדיני מסוּים בּגוֹלה. מי יוֹדע – אמרוּ – אם מדינת היהוּדים בּארץ־ישׂראל תתגשם, זוֹ אינה אוּלי אלא אוּטוֹפּיה, אבל מידת־מה של מדיניוּת יהוּדית בּגוֹלה, אוֹטוֹנוֹמיה בּענינים פּנימיים, תרבּוּתיים, סוֹציאליים, כּלכּליים – אלה הוּכּרוּ על ידי מדינאים ואידיאוֹלוֹגים, אף היוּ נחלה לכל המפלגוֹת, הן של הציוֹנוּת הכּללית והן של השׂמאל. תכנית הֶלסינגפוֹרס, “פּוֹעלי־ציוֹן”, סיימיסטים – כּוּלם דגלוּ בּאוֹטוֹנוֹמיה בּגוֹלה.והנה אַרשה לעצמי לסַכּם בּקיצוּר נמרץ מה מצאתי בּתפוּצוֹת הגוֹלה מבּחינה כּלכּלית, משפּטית, מדינית ותרבּוּתית. קוֹדם כּל – העוֹני. איני צריך לסַפּר לנאספים בּאוּלם זה, שבּוַדאי אינם בּני בּרוֹדסקי ורוֹטשילד, אף לא בּאים בּרוּבּם מארצוֹת הבּרית אוֹ ממערב אירוֹפּה, – מה היה העוֹני היהוּדי בּתחוּם המוֹשב, מה היוּ שם הפּרוֹפֶסיוֹת היהוּדיוֹת. ועתה, חמש־עשׂרה שנה לאחר שבּטלוּ הגזירוֹת, לאחר שהוּסרוּ המניעוֹת מעל דרך ההמוֹנים היהוּדים מִצאת למרחב, מעבוֹר לפרנסוֹת יוֹתר בּריאוֹת – מהוּ כּרגע המצב הכּלכּלי של רוֹב בּנין העם? ראיתי את אחינוּ בּמקוֹמוֹת שוֹנים בּגרמניה, ארץ שלא נמנתה על תחוּם המוֹשב. מצב היהוּדים בּה נחשב לאיתן וּמבוּסס. היהוּדי חדר בּה למשׂרוֹת עליוֹנוֹת בּמדינה, לפּרוֹפסיוֹת מכוּבּדוֹת וּמכניסוֹת יפה, בּפינַנסים, בּפקידוּת, בּאוּניברסיטאוֹת. ראיתי את אחינוּ בּגרמניה ואת פּליטיהם בּלוֹנדוֹן וּבפּריס. ראיתי את חלוּצי גרמניה עוֹבדים בּהכשרת עצמם לארץ־ישׂראל בּארצוֹת שוֹנוֹת. ואם יש בּיניכם מי שראה בּשנים שלפני המלחמה, אוֹ זמן קצר אחריה, את העוֹברים בּגניבה את הגבוּל הרוּסי וּמתכּנסים בּעיירה גַליצאית אוֹ בּבּרֶמן אוֹ בּהַמבּוּרג; מי שראה פּליטים יהוּדים, פּליטי פּרעוֹת וּפליטי צבא, יוֹשבים בּ“הֶקדש” וּמחכּים לעזרה הקטנה כּדי לעבוֹר לאמריקה; מי שראה את החיים הללוּ, את העוני והדלוּת שהשׂתררוּ בּערי־הגבוּל וּבערי־הנמל – יהא לוֹ מוּשׂג ממה שנעשׂה בּין הפּליטים היהוּדים מגרמניה, בּין אוֹתן משפּחוֹת משׂכּילוֹת, לשעבר מבוּססוֹת, שלא הרגישוּ מעוֹלם שיתוּף־גוֹרל עם אחיהם בּמזרח. ראיתים בּחדרים האפלים, עם ספל וצלחת בּיד, מחכּים בּתוֹר לקבּלת מנה של מרק. ראיתים בּחדרים מלאים מיטוֹת; – אנשים מסוּגים וגילים שוֹנים, שבוּרים וּרצוּצים, בּלי יכוֹלת לסדר בּעצמם את חייהם. ולא זה בּלבד שמצבם אָפל כּרגע, שתלוּיים הם בּועד העזרה שקוּפּתוֹ מתרוֹקנת ויש פּחד שכּל יוֹם יסגרוּהוּ, וגם קסַרקט זה וגם מטבּח זה לא יהיוּ עוֹד, – הם אינם יוֹדעים מה יהא בּסוֹפם. יש מקומוֹת שבּהם הם יוֹשבים ללא רשוּת לעסוֹק בּעבוֹדה, ללא רשוּת לחפּש עבוֹדה. אינם יוֹדעים מאַיִן תבוֹא עזרתם, אינם רוֹאים פּתחוֹן פּתח למקוֹם שבּוֹ יוּכלוּ להכּוֹת שרשים כּלשהם. בּמצב כּזה נמצאים כּמה אלפים אוֹ גם רבבוֹת אנשים. אמנם לא כּוּלם חיים על צלחת המרק של ועד העזרה. יש עוֹד כּאלה שהפּרוּטה לא כּלתה מכּיסם, עוֹדם מתחבּטים וּמתלבּטים, מחכּים למשהוּ. אבל העתיד הנוֹרא הזה נשקף לרוּבּם הגדוֹל. וראיתי גם את העוֹני היהוּדי בּמזרח, המַקיף שטחים גדוֹלים: גם את הארצוֹת שהיוּ קוֹדם תחת שלטוֹן בּית הַבּסבּוּרג ושהיוּ תחת שלטוֹן רוּסיה. למן היהדוּת הפּשוּטה, הפּרימיטיבית, העמלנית מאד, היוֹשבת בּרוּבּה הגדוֹל בּעיירוֹת וּכפרים ועוֹבדת בּעבוֹדוֹת קשוֹת וּמפרכוֹת, ועד יוֹשבי עיירוֹת גליציה וליטה. קוֹדם כּל בּטלוּ הפּרנסוֹת, כּי הם נפלוּ ראשוֹנים קרבּנוֹת של המשבּר הכּלכּלי הכּללי. בּכל מקוֹם חוֹזרת אוֹתה התמוּנה של עוֹני איוֹם, העלוּל להפחיד גם את אלה שהכּירוּ לפנים את תחוּם המוֹשב בּכל עניוּתוֹ. מי שראה את השוּק היהוּדי בּוילנה, שבּוֹ התרוֹצצוּ אנשים בּרפש, בּצפיפוּת, בּמלחמת התחרוּת על חצי פּרוּטה, מי שזוֹכר את מוֹראוֹתיו של שוּק זה – יבּהל למראה השוּק היוֹם. הוּא נעשׂה עוֹד יוֹתר דל גם בּוילנה גם בּלבוֹב. אֵילוּ בּלוֹיי סחבוֹת. שם סוֹחרים כּבר לא בּבגדים ישנים ולא בּנעלים ישנוֹת אלא בּטלאים שעליהם. מי שרוֹאה אוֹתם לא יבין כּיצד אפשר בּכל היריד הזה להשׂיג מזוֹן סעוּדה אחת אפילוּ פּעם בשבוּע. שאלת המצב הכּלכּלי בּגוֹלה אינה שאלת הכּמוּת. זוֹהי שאלת העתיד הריק. הרי חיוּ גם קוֹדם בּעניוּת, ויתכן כּי גם הוֹריהם וזקניהם של יהוּדי קַרפַּטוֹרוּסיה וּוילנה וּלבוֹב לא ידעוּ חיים יוֹתר שׂבעים.

אבל כּיצד ימשיכוּ בּחיים כּאלה? מה יעשׂה הנוֹער הגָדל? לאן יזוּזוּ וּלאן ילכוּ? כּאן מתגלה חזיוֹן מחריד, אשר להוֹגי־הדעוֹת בּינינוּ נגלה בּאוֹפן תיאוֹרטי זה מזמן. עוֹד לפני עשׂרים שנה, כּאשר דיבּרנוּ בּין מיסדי התנוּעה הציוֹנית הסוֹציאליסטית, “פּוֹעלי־ציוֹן”, על המצב הכּלכּלי המיוּחד של היהוּדים, על דחיקתם מתהליך היִצוּר, על אי־ יכלתם ליהפך לפועלים, – דיבּרנו לא בּתיאוֹריוֹת שיצאו מבּתי־מדרש של חוֹקרים. דעוֹת אלה היוּ נחלת צעירים שמתוֹך כּאב וצער ואינטוּאיציה עממית ניגשוּ גישה חדשה למציאוּת היהוּדית: לא גישה של יהוּדים בּעלי־בּתים על המציאוּת הקיימת והקבוּעה, ולא גישה של הסוֹציאליסטים היהוּדים, אשר תירגמוּ לאידיש מוּשׂגים סוֹציאליסטיים כּלליים ולא הבינוּ את התהליכים ההיסטוֹריים של הגוֹלה היהוּדית ואת השתקפוּת המהפּכה העוֹלמית אצלנוּ. מה שחָזינוּ אז בּעיני רוּח נתקיים בּצוּרה הרבּה יוֹתר חריפה ואכזרית ממה שתיארנוּ לנוּ. לדוֹר היהוּדי הצעיר, שהפּרנסוֹת היהוּדיוֹת הקוֹדמוֹת כּבר ניטלוּ ממנוּ לעוֹלם ועד, אין לאן לפנוֹת. שוּם פּרנסוֹת חדשוֹת לא נגלוּ: בּמידה שנאלץ לפנוֹת לחדשוֹת – נתבּרר שנתפּסוּ המקוֹמוֹת. ואם היתה לוֹ איזוֹ אחיזה בּיִצוּר, הרי עם כּל מַשבּר וזעזוּע הוּא הוֹלך ונדחק ממה שהיה לוֹ עד עכשיו. וכמה משוּנה הדבר. בּזמן שאנוּ בּוֹכים על חוּרבּן יהוּדי גרמניה – כּשאנוּ רוֹאים יהוּדים שישבוּ איתן על כּסאוֹת מכוּבּדים, בּאוּניברסיטאוֹת, בּבּנקים, בּממשלה, בּבתי־ספר, בּמשׂרדי עוֹרכי־דין, בּחדרי־רפוּאה, כּיצד לוּקחוּ בּיוֹם אחד וטוּאטאוּ בּמטאטא השמד, – יש מדינוֹת אחרוֹת שהוֹאילוּ להשתתף בּצערנוּ, דיבּרוּ דברי ידידוּת, הוֹפיעוּ כּמגינים וּמליצים, מחוּ נגד האכזריוּת הגרמנית, וּמהן מדינוֹת דמוֹקרטיוֹת, פּרוֹגרסיביוֹת, עוֹמדוֹת על השקפת החוֹפש. והנה גם בּהן מתנהל למעשׂה אוֹתוֹ תהליך של דחיקה מוּחלטת של רגלי היהוּדי, אמנם בּכפפוֹת על היד וּבלי הבלטה. למשל, צ’כוֹסלוֹבקיה הדמוֹקרטית והפּרוֹגרסיבית. ודאי אין להאשים את שלטוֹנוֹתיה בּשמץ אנטישמיוּת, אבל מבּחינת המצב הכּלכּלי הרי עתידנוּ שם הוּא אוֹתוֹ עתיד מר. בּמחוֹזוֹת שלא היתה עדיין אינטליגנציה בּמספּר מספּיק ולא היוּ המקוֹמוֹת תפוּסים, בּמחוֹזוֹת שבּהם נשארוּ לנוּ עוֹד פּרנסוֹת בּירוּשה מאוֹסטריה בּפקידוּת – בּשנים הראשוֹנוֹת היה עוֹד צוֹרך בּנוּ. אך בּיתים הוֹפיעה אינטליגנציה צעירה הזקוּקה לעבוֹדה – וכל משׂרה בּבית־ספר חדש וגם ישן הוֹלכת ונכבּשת על ידי בּני האוּמה השוֹלטת. אוּמוֹת אחרוֹת בּאוֹתה מדינה, כּגוֹן סלוֹבקים, – להן יש כּוֹח לתבּוֹע, להילָחם, הן מרוּכּזוֹת בּמחוֹזוֹת שלהן. בּני אוּמוֹת אלה קוֹבלים: אחוּז הפּקידים קטן. הם מוֹרדים, קוֹשרים קשרים, הוֹלכים לבית־הסוֹהר. אך לאחר כּל ההפגנוֹת והמאסרים בּאה גם הבטחה שיגדילוּ את מספּרם. יהוּדים אינם יכוֹלים לעשׂוֹת זאת בּשוּם מקוֹם. הממשלה מפצה תמיד את העם המתקוֹמם על חשבּוֹן הפּקיד והעוֹבד היהוּדי… וגם בּבית־המלאכה וּבבית־החרוֹשת היהוּדיים, בּתעשיוֹת שכּוּלן אוֹ רוּבּן יהוּדיוֹת, כּשבּא משבּר וצריך לקצץ – הרי בּעל התעשׂיה אינוֹ יכוֹל להיוֹת רשע לגבּי רוּתֶנים וצֶ’כים, תוֹשבי הסביבה.

הקרבּן הראשוֹן לחוֹסר־עבוֹדה הוּא היהוּדי. לא רק הרוֹכל נדחק, – גם הפּוֹעל היהוּדי, שעוֹד היה לוֹ מקוֹם, נוֹפל קרבּן ראשוֹן. וּמה שאמרתי על צ’כוֹסלוֹבקיה, המדינה הפּרוֹגרסיבית והנקיה כּמעט מאנטישמיוּת, חל על היהדוּת בּפּוֹלין. כּל אוֹתם הדברים הטוֹבים שמשמיעים דיפּלוֹמַטים פּוֹלנים בּגנף וּבהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת, אוֹתוֹת האַהדה שמגלים לציוֹנוּת, כּל ה“שלוֹם־בּית” שהוּקם בּזמן האחרוֹן בּין הציבּוּריוּת היהוּדית וּבין המדינה הפּוֹלנית – כּי הציבּוּריוּת היהוּדית בּפּוֹלין עזבה כּבר מזמן את העמדה האוֹפּוֹזיציוֹנית מתקוּפת גרינבּוֹים, וּבמקוֹמה בּאה השלָמה – לא נגעוּ כּלשהוּ בּמצב הכּלכּלי. אוֹתה הדחיקה, גם בּטרַאם, גם בּעיריה, גם בּמקוֹמוֹת עבוֹדה פּשוּטים. תהליך הנישוּל קיים כּמוֹ שהיה. לא בּא שוּם שינוּי לטוֹבה. בּמצב הזה נמצא שגם הסיסמאוֹת שהיוּ בּזמנן כּה פּוֹפּלָריוֹת וּמקוּבּלוֹת, וכל אחד חזר עליהן בּהכּרה אוֹ שלא בּהכּרה, נתרוֹקנוּ מתכנן. היתה סיסמה של פּרוֹדוּקטיביזציה, לַבּוֹריזציה, של מעבר מבּטלה לעבוֹדה; סיסמה זוֹ היתה מקוּבּלת על כּל חלקי העם, הָחֵל מבּית הגביר פּוֹליאקוֹב שהקים את הועד לתמיכת בּעלי־מלאכה יהוּדים, על מנת להפיצם מחוּץ לתחוּם המוֹשב (הועד הזה נתגלגל אחר כּך בּשם “אָרט”), ועד הסוֹציאליסטים היהוּדים. כּוּלם דאגוּ להעביר את המוֹני ישׂראל מבּטלה לעבוֹדה. נזדמן לי לראוֹת מוֹסד אחד, בּית־ספר מקצוֹעי, מהמשוּבּחים שבּפּוֹלין, בּית־ספר למַסגרוּת וּלנַגרוּת מהטיפּוּס הטוֹב, אחד מבּתי־הספר האלה, שהיוּ נתמכים בּכספי עשירים (שלא כּבתי־תלמוּד־תוֹרה שהיוּ עניים), שנתקיימוּ בּבנינים טוֹבים, עם בּתי־מלאכה מתוּקנים שהתנהלוּ על ידי מהנדסים וּבעלי־מקצוֹע משׂכּילים. האמינוּ כּי הם שירימוּ את קרן ישׂראל. בּיקרתי בּית־ספר כּזה. יפיוֹ החיצוֹני לא שוּנה, דיבּרתי עם המנהל. עברית אינוֹ יוֹדע. אידיש הוּא מתבּייש לדבּר, היה מוּכן לדבּר רוּסית. והנה שאלתי את התלמידים על עתידם. התענינתי בּעתידו של כּל אחד מ־150 הצעירים, מהם מוּשלמים שלמדוּ מפּי מוֹרים טוֹבים, עשׂוּ עבוֹדוֹת משוּבּחוֹת לתערוּכוֹת, כּנהוּג. כּל אחד ענה לשאלה על עתידוֹ – ארץ־ישׂראל. שוּם תקוה, שוּם חלוֹם שאפשר בּזמן זה לבנוֹת את העתיד בּנַגרוּת וּבמַסגרוּת בּפּוֹלין עצמה. לא נזדמן לי אף אחד, בּין אם הוּא קרוֹב לתנוּעה החלוּצית בּין אם איננוּ קרוֹב, שאמר כּי ישאר בּאוֹתה ארץ. איני צריך להרבּוֹת דברים על עתידם של המוֹני הגולה לגבּי הגירה אל מעבר לים. הנה היתה ועידה גדוֹלה בּלוֹנדוֹן לטוֹבת פּליטי גרמניה, לטכּס עצה מה לעשׂוֹת בּהם. והיה בּועידה חלק לא קטן שאינוֹ רוֹאה בּעין יפה את הנעשׂה בּארץ־ישׂראל והוּא שׂמח לתמוֹך בּכל פּעוּלה הנעשית מחוּץ לארץ־ישׂראל. יש חברת “אֶמיגדירקט” שבּה משתתפת גם יק"א, אשר פּעם היוּ לה אמצעים גדוֹלים מאד. החברה מקשקשת בּקוּפסוֹת גדוֹלוֹת, מדבּרת בּלי הרף על העברת יהוּדי גרמניה לבּרזיליה, אוּרוּגואי, פּאראגואי וכדוֹמה.

והנה נמצא איש אחד בּועידה ששאל: כּמה העברתם כּבר לכל הארצוֹת האלה יחד, התשוּבה לא ניתנה מהר. אבל האיש חקר ודרש: אוּלי אלפים? לא. אוּלי אלף? לא. שאל על 500 ושוּב נַענה לא. זה נגמר בּ־80, בּאוֹתוֹ פּרק־זמן שלארץ־ישׂראל עברוּ 7.000 נפש מגרמניה. קַבּלוּ איפוֹא מוּשׂג על אפשרוּיוֹת ההגירה ליהוּדים. את חשבּוֹן השלטוֹן העצמי היהוּדי אוּכל לעשׂוֹת בּמלים קצרוֹת. הבּאים מארצוֹת המזרח יוֹדעים כּי החלוֹם על אוֹטוֹנוֹמיה בּגוֹלה אינוֹ בּמצב יוֹתר טוֹב מהחלוֹם על פּרוֹדוּקטיביזציה. איני מדבּר כּשׂמח לאיד. כּי אין לי כּל הנאה בּצייני את חוֹסר הממשוּת בּחלוֹמוֹת שהיינוּ מתנחמים בּהם. תקוּפת האוֹטוֹנוֹמיה בּאוּקראינה וּבליטה היתה קצרה. נבלה בּטרם פּרחה. גם מתוֹך חוֹסר כּוֹחוֹת פּנימיים וגם מתוֹך מציאוּת מדינית חיצוֹנית, שלא יכלה לסבּול חיים דמוֹקרטיים אצל המיעוּטים כּשכּל המשטר אינוֹ סוֹבל חירוּת. הגענוּ לקהילוֹת עלוּבוֹת שבּהן שוֹלט התקיף בּממשלה ה“אגוּדה”. עתה מתכּוֹננים הרביזיוֹניסטים לבוֹא בּמקוֹם ה“אגוּדה”; ויוֹתר מכּוּלם שוֹלט ה“סטרוֹסטה” הממשלתי. גם החלוֹם של רֶנֶסַנס תרבּוּתי יהוּדי, שהעסיק רבּים ושלכאוֹרה אפשר היה לצפּוֹת ממנוּ טוֹבוֹת יוֹתר מאשר מחלוֹמוֹת אחרים, בּאשר הוּא פּחוֹת תלוּי מהחוּץ ויוֹתר בּכּוֹחוֹת הפּנימיים, – גם חשבּוֹן זה, חשבון מצבנוּ התרבּוּתי בּגוֹלה, מר מאד. הרבּה העניוּת עוֹשׂה. עניוּת איוּמה שאינה נוֹתנת לפרנס מוֹרה ולתת לוֹ קיוּם בּטוּח אפילוּ בּצמצוּם. ראיתי מוֹרים שלא קיבּלוּ זה חדשים את משׂכּוּרתם, הפּחוּתה מזוֹ שבּארץ־ישׂראל, ושאין להם גם תקוה לקבּל אוֹתה. הרבּה עניוּת עוֹשׂה, והרבּה – השלטוֹן, שאין לוֹ צוֹרך בּבית־ספר יהוּדי ואין לוֹ גם אֵמוּן אל בּית־ספר כּזה מבּחינת הכּשרוּת המדינית. בּכל המדינוֹת גוֹברת המגמה של מדיניוּת לאוּמית, כּלכּלית ותרבּוּתית: אחדוּת השׂפה, אחדוּת השלטוֹן הממשי בּבית־הספר.

בּצ’כוֹסלוֹבקיה הרי זה בּלי גזירוֹת מיוּחדוֹת. עוֹד לוֹמדים יהוּדים בּכל בּית־ספר גם עברית. אבל אין להם כּל צוֹרך בּעברית. בּמחוֹז אחד הם שוֹמרים עוֹד אמוּנים להוּנגרית, ראיתי בּצ’כוֹסלוֹבקיה ילדים בּעלי פּיאוֹת ארוּכּוֹת וכיפּוֹת על ראשיהם והם בּבית־ספר מַדיאָרי או רוּתֶני; וּבמחוֹז אחר אפילוּ – רוּסי. יש שם שבט רוּסי עלוּב, שלשוֹנוֹ מנוּונת, וילדי יהוּדים אין להם דרך אל התרבּוּת ואל ההשׂכּלה אלא בּבית־הספר של אלה. וּבפּוֹלין היוּ בּראשוֹנה גם בּתי־ספר מיוּחדים ליהוּדים, כּלוֹמר, בּעלי תכנית־לימוּדים פּוֹלנית, אלא שבּשבּת היוּ סגוּרים, “שבּתוֹבקה” קראוּ להם. היוּ בּהם גם מוֹרים יהוּדים. אחר כּך החכּימה הממשלה: למה לה בּית־ספר עם מוֹרים יהוּדים ועם אוֹפי יהוּדי? החלה לסגוֹר את המחלקוֹת הגבוֹהוֹת וּלהעביר את הילדים לבית־ספר ה“פּוֹבשַכנה” (לַכּל). והאב היהוּדי עוֹדנוּ שוֹאף לבית־ספר בּעל זכוּיוֹת, אם כּי הכּל יוֹדעים מה תתנה הזכוּיוֹת לגוֹמר בּית־ספר כּזה. מלבד זאת הרי את בּית־הספר היהוּדי הפּרטי צריך לפרנס, כּי הממשלה נוֹתנת לכל ילד יהוּדי חינוּך חינם בּבית־ספר פּוֹלני, אבל בּבית־הספר היהוּדי צריך לשלם, והיהוּדי בּדרך כּלל אינוֹ יכוֹל לשלם, וזה שיכוֹל – אינוֹ רוֹצה. הוּא מבכּר את בּית־הספר הפּוֹלני על פּני בּית־ספר היהוּדי. ואין הבדל בּזה בּין ציוֹנים לבין לא־ציוֹנים, בּין אידישיסטים ולא־אידישיסטים. ראיתי ציוֹנים השוֹלחים את ילדיהם לבית־ספר פּוֹלני, וראיתי אידישיסטים קנאים הנלחמים בּהֶבּרַאיזם וּמוֹנים בּוֹ התבּוֹללוּת, אבל את בּניהם הם שוֹלחים דוקא לגימנסיה הפּוֹלנית. אך אין לאַחד כּיוֹם הזה בּמלים אחדוֹת את כּל השכבוֹת. יש עדיין הבדל בּין הלָך־הרוּחוֹת בּוילנה לבין זה שבּעיירה בּפּוֹלין, בּין המצב בּעיירוֹת וולין וּפּוֹלֶסיה לבין זה שבּגליציה, גם מבּחינת ההתבּוֹללוּת. אך הרוֹשם הכּללי המתקבּל מהציבּוּריוּת היהוּדית הוּא: הבּוּר, בּני־קוֹרח – אלה הם השוֹלטים בּציבּוּריוּת היהוּדית. לפיכך אפשר שהתקיף ועם־הארץ יכבּשוּ את הקהילה הגדוֹלה בּיוֹתר, ולכן אפשר ש“בּרית החייל” תתכּוֹנן לקבּל את השלטוֹן הממשי המדיני בּקהילוֹת היהוּדיוֹת. המלחמוֹת הפּנימיוֹת, כּגוֹן בּין ה“בּוּנד” והקוֹמוּניסטים, חדלוּ לגמרי להיוֹת מלחמוֹת רעיוֹניוֹת. אין בּהן אפילוּ מאוֹתן “דיסקוּסיוֹת”, שלא היוּ גם הן עמוּקוֹת בּיוֹתר אפילוּ בּימים הטוֹבים. הרעיוֹנוֹת פּינוּ את מקוֹמם למלחמוֹת אחרוֹת, לאגרוֹף, לסכּין. אלה יוֹצרים עתה בּמוּבן ידוּע את הרקע של המלחמה הציבּוּרית היהוּדית בּפּוֹלין. ואשר להתבּוֹללוּת. בּגרמניה, בּצרפת, בּאמריקה היתה ההתבּוֹללוּת חדירה אל העם השכן, כּניסה לחייו. לעוּמת התנכּרוּת לעם היהוּדי היתה הידבּקוּת בּתרבּוּתוֹ של אזרח הארץ; היתה בּגידה ביהדוּת, אך התקשרוּת עמוּקה אל תרבּוּת אחרת. אבל ההתבּוֹללוּת שראיתיה בּפּוֹלין היא ממין אחר לגמרי: בּלי כּל תקוה להידבק בּעם השליט, להתקבּל לתוֹך חייו. בּהתבּוֹללוּת זוֹ יש רק אבדן צלם האדם, ויתוּר על הקנינים התרבּוּתיים וההיסטוֹריים שהיוּ נחלתוֹ של כּל אדם פּשוּט, לאו דוקא של גדוֹלים וחכמים בּישראל. הלכתי בּשׂמחת־תוֹרה בּשוּק המפוּרסם של לבוֹב, בּרחוֹבוֹת שבּהם עוֹמדים בּתי־הכּנסיוֹת של גדוֹלי ישׂראל. וראיתי שחלק מהחנוּיוֹת הקטנוֹת והעלוּבוֹת והאוּמללוֹת פּתוּחוֹת בּשבּת, כּבכל חג. גם בּימים נוֹראים ישבוּ בּחוּרי ישׂראל בּחנוּיוֹת אלה, שאין מה לעשׂוֹת בּהן, והיוּ משׂחקים בּקלפים. דמוּתוֹ של השוּק היהוּדי אינה שוֹנה עכשיו בּהרבּה מהגרוּע אשר בּסביבה הלא־יהוּדית. בּוַרשה וּבלוֹדז ראיתי בּני חסידים עוֹנים בּפּוֹלנית למי שפּוֹנה אליהם בּאידיש. כּאן אין התבּוֹללוּת בּמוּבן הקלסי. זהוּ חזיוֹן של אבדן הקנינים הרוּחניים האנוֹשיים שנשתמרוּ אצלנוּ בּמשך דוֹרוֹת רבּים.

וכיצד קרה הדבר שבּעוֹלם זה של בּטלה מאוֹנס, השתעבּדוּת מרצוֹן, הכנעה מכּל הסוּגים, “אגוּדת־ישׂראל”, תקיפים יהוּדים, קוֹמוּניזם שאינוֹ דוֹרש כּלוּם, המתבּטל בּפני העוֹלם הגדוֹל שמעבר לגיטוֹ היהוּדי, – כּיצד אפשר שבּעוֹלם חרב זה תקוּם תנוּעה כּתנוּעתנוּ, של 50 אלף חלוּצים מבוּגרים, בּפּוֹלין לבדה, של 100 אלף חלוּצים בּכל העוֹלם? וּמסביב לזה כּמה וכמה תנוּעוֹת נוֹער המוֹנוֹת רבבוֹת. יש חלוּץ כּלל־ציוֹני, נוֹער ציוֹני כּללי, “הפּוֹעל המזרחי”, פּוֹעלי “אגוּדת ישׂראל”. אם לקבּל את המספּרים הנמסרים לנוּ יש לחשוֹב את מספּר כּוּלם יחד כּ־200.000 איש. כּיצד אפשר היה שמתוֹך סביבה מקוּללת, אוּמללה, חסרת כּל מוֹצא, תגדל תנוּעה כּזוֹ, אשר גם בּלי אידיאַליזציה יתירה, הרי יש בּה מלחמה עקשנית נגד בּטלה, נגד חיי נישוּל, נגד הרקבוֹן הציבּוּרי ונגד הגוֹרל המר הצפוּי לנער ולנערה היהוּדים בּגוֹלה?

כּיצד הגיעוּ לשאיפה להשתחרר מרקבוֹן בּעל־בּיתי, מצביעת שׂפתים, מעם־הארצוּת, ולחתוֹר לרכישת תרבּוּת בּאוירה של חוֹסר תרבּוּת, של חוֹסר בּית־ספר עברי, לשאיפה לדיבּוּר עברי? זהוּ אוּלי אחד הפּלאים הגדוֹלים בּיוֹתר, הנסים הכּבּירים של ההיסטוֹריה העברית. כּאן מילאה ארץ־ישׂראל תפקיד עצוּם, אוּלי בּלא יוֹדעים. גם בּזמן שארץ־ישׂראל היתה עוֹד חלשה וּמוּעטה ולא יכלה להקדיש כּוֹחוֹת בּשביל הגוֹלה, הרי דמוּת האדם והחלוּץ הארץ־ישׂראלי שימשוּ כּוֹח מניע. החלוֹם הרחוֹק הזה, שבּזכוּת מיוּחדת אפשר יהיה להגיע לארץ־ישׂראל, נתן את האפשרוּת לחיוֹת את החיים המשוּנים והאכזריים של חלוּץ יהוּדי בּגוֹלה. לא אתאר תמוּנה כּוֹזבת ואידיאלית מהחלוּץ בּגוֹלה. אל תתארוּ לכם צעירים מלאים וּגדוּשים תרבּוּת, החיים חיים מסוּדרים וּמחכּים לסרטיפיקטים. התנוּעה קיימת בּעניוּת נוֹראה בּאנשים וּבאמצעים. תבוֹאוּ לעיר ועיירה, תיכּנסוּ לאוּלם של החלוּץ, “השוֹמר הצעיר”, הנוֹער הציוֹני, גוֹרדוֹניה. זמזוּם של כַּוֶרת. מלא וגדוּש עד שאי אפשר להיכּנס. הנכנס לא יוּכל לעבוֹר בּלי להתחכּך בּאנשים הנמצאים. אין כּסאוֹת וספסלים אלא בּצמצוּם גדוֹל. בּחדר אחד כּזה נמצאים לפעמים מאוֹת. הוּא משמש לתרבּוּת, לחוּגים, לשׂיחה, לזמרה. תארוּ לכם כּיצד אפשר לעבוֹד עבוֹדת תרבּוּת כּאן. כּבית־ספר בּלי ספר, בּלי מכשיר, בּלי שוּלחן – כּך עוֹבדת תנוּעת החלוּץ. גם ההכשרה אינה אידיאלית כּמלפנים, כּאשר הקימוּ חווֹת־הכשרה שעלוּ בּכסף רב וּבכל אחת מהן 40־30 בּחוּר וּבחוּרה שהתכּוֹננוּ לארץ־ישׂראל. היוֹם אין חווֹת ואין בּתי־ספר.

החלוּץ בּעצמוֹ קם יוֹם אחד וניסה לעשׂוֹת מה שעשׂה הפּוֹעל בּארץ. הוּא נעשׂה כּוֹבש עבוֹדה. לא נשאר הרבּה ממה שדוּבּר על הפרודוקטיביזיציה, מלבד תנוּעה זוֹ. ללא מדריך, ללא נסיוֹן והכנה, הסתערוּ הצעירים האלה לכבּוֹש עבוֹדה. הם הלכוּ אפילוּ לשרת בּבתים, לעשׂוֹת כּל עבוֹדה קשה. בּשנה אחת הקיפה התנוּעה את כּל עיירוֹת פּוֹלין. אלפים יצאוּ להכשרה. בּפּוֹלין מוֹנים 8.000 איש בּהכשרת “החלוּץ”, מלבד ציוֹנים כּלליים, “המזרחי”, בּית“ר ועוֹד. וּבתוֹך אוירה של עבוֹדת כּיבּוּש של מאוֹת צעירים אתם יכוֹלים לראוֹת לפעמים בּחוּרים וּבחוּרוֹת עם המטבּח שלהם ועם בּתי־מלאכה ללא נסיוֹן משקי. אין יוֹדעים אפילוּ איך לנקוֹת חדר, איך לנהל מטבּח. לא לחינם נפוֹץ שם מאד הפּסוּק הבּא, שאין יוֹדע מי חיבּרוֹ: “תוֹרת החלוּץ אכזרית בּמציאוּתה ונפלאה בּמַהוּתה”. דבר־מה אכזרי ישנוֹ בּכל ההסתערוּת הכּיבּוּשית הזאת. התנוּעה הזאת התנהלה בּלי עזרה. איני יוֹדע היכן האינטליגנציה אשר תמיד שׂשׂה לדברים שיש בּהם משוּם חזוֹן. לא ראינו את האינטליגנציה הבּלתי־ציוֹנית המדבּרת על פּרוֹדוּקטיביזציה. וּמאידך עמדוּ כּצר ואוֹיב סביב תנוּעת כּיבּוּש העבוֹדה סוֹציאליסטים וקוֹמוּניסטים וּ”בּוּנד". הם טענוּ שחוֹתרים תחת עמדוֹתיו של הפּוֹעל המאוּרגן. האיגוּד המקצוֹעי לא עזר, ואדרבּא, בּכמה מקוֹמוֹת נלחם נגד הבּאים לעבוֹד. גם התנוּעה הציוֹנית וגם המוֹרה לא הוֹשיטוּ עזרה לתנוּעה זוֹ. אם היתה עזרה מן החוּץ – הרי היתה רק מכּוֹח שליחים מוּעטים מן הארץ, שהתנדבוּ וחיוּ בּתוֹך התנוּעה על כּל סבלוֹתיה. גם אלה מהמתנדבים שהלכוּ לעבוֹד לא מעצמם הלכוּ. לא ראינוּ שיקוּם חבר ויאמר: לאחר היוֹתי מסוּדר אצא לגוֹלה ואחיה בּה שנה־שנתים בּשביל הפּעוּלה החלוּצית. רק חוּגים מסוּימים – הקיבּוּץ המאוּחד, “השוֹמר הצעיר”, גוֹרדוֹניה – הם שעשׂוּ שליחוּת זאת.

בּזמן האחרוֹן הוֹלכת וּמתרקמת תנוּעה חדשה מקבּילה ל“החלוּץ”. בּמידה ש“החלוּץ” בּגיל צעיר עוֹמד בּגזירה של הכשרה, הדוֹרשת תנאים קשים ואכזריים, הנה הפּוֹעל בּעל המקצוֹע פּטוּר מזה. מתוֹך שכבה זוֹ קמה לפני חדשים אחדים תנוּעה בּשם “העוֹבד”. היא מתרקמת בּארצוֹת שוֹנוֹת (בּגליציה היא נקראת “עוֹלים־פּוֹעלים”). בּה משתתפים מבוּגרים מבּני 35־25. הם בּעלי מקצוֹע. דרוּשה להם הכשרה תרבּוּתית. וגם תנוּעת “העוֹבד”, החסרה כּל עזרה והדרכה, מַקיפה כּבר אלפים. אני מקוה כּי כּאשר יעלה בּידינוּ להתגבּר על גזירוֹת העליה, עתידה תנוּעת “העוֹבד” למלא תפקיד גדוֹל בּחיינוּ, בּארץ וּבעליה. “העוֹבד” הרגיל בּעבוֹדה קשה יסתגל לבעל־המלאכה, לסבל, ולא יפּוֹל טרף לשַרלַטַנים וּלדמגוֹגים. הפּוֹעל והעמל בּגוֹלה ימצא בּ“העוֹבד” את דרכּוֹ לצבא העוֹבדים בּארץ. יש לי יסוֹד לחשוֹב כּי שתי התנוּעוֹת הללוּ, “החלוּץ” ו“העוֹבד”, עלוּלוֹת לגדוֹל מאד. לפני שנים אחדוֹת לא האמינוּ כּי אפשר להביא תנוּעוֹת נוֹער עברי למספּרים שהננוּ רוֹאים היוֹם – והנה נוֹכחנוּ בּזה. אם רק נפרוֹץ את שערי העליה – יפרצוּ מַעינוֹת חלוּצים חדשים, שיביאוּ שינוּי גם בּמערכוֹת חיינוּ בּגוֹלה. המפלגוֹת חיוּ בּגוֹלה בּמשך שנים רבּוֹת חיים עלוּבים למדי, אם כּי תפקידן לא היה קטן. גם כּרגע תפקידן עלוּב למדי בּהשוָאה עם התנוּעה החלוּצית. המפלגוֹת חיפּשוּ ולא מצאוּ דרך השפּעה על המוֹנים. “פּוֹעלי־ציוֹן” האמינוּ כּי בּמידה שיתקרבוּ אל “הבּוּנד” יכבּשוּ את נפש הפּוֹעל היהוּדי. כּשבּאוּ פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אחרי המלחמה, כּשבּאה “אחדוּת־העבוֹדה” והכריזה על דרך ארגוּן הנוֹער והחלוּץ – ראוּ בּזה אֶפּיקוֹרסוּת, חוֹסר אוֹריֶנטציה על הפּוֹעל היהוּדי. אך זוֹ היתה טעוּת. המוּשג “פּוֹעל יהוּדי” אינוֹ ענין של כּרטיס חבר. אין זה ענין של הוֹוה, כּי אם של עתיד. תנוּעה צריכה לכוּון את פּניה אל המחר. מי שראה כּי הנוֹער עתיד להיוֹת נוֹשא הפּוֹעלוּת היהוּדית הבין מדוּע נחוּץ קוֹדם כּל ארגוּן הנוֹער. בּשעה שכּל העסקנוּת הפּרוֹפֶסיוֹנלית עלוּבה, עמדוֹת האיגוּד המקצוֹעי נהרסוּ מתוֹך מלחמוֹת בּרבּריוֹת שאין להן ענין־אמת בּמצב, – מתרכּזת בּצוּרת “החלוּץ” ו“העוֹבד” מסביב לתנוּעה הציוֹנית תנוּעת פּוֹעלים גם בּבתי־חרוֹשת, וּממנה עוֹמדים למעשׂה להתווֹת גרעינים בּריאים של פּוֹעלוּת יהוּדית בּגוֹלה.

גם המעבר לארץ, ההכשרה, הקיבּוּץ, ההשתתפוּת בּתנוּעה, נוֹתנים כּוֹח אחר וּמשקל אחר למפלגוֹת שלנוּ בּגוֹלה. הן נפגשוֹת בּרעיוֹן משוּתף לכל התנוּעה הציוֹנית בּגוֹלה. חוֹסר המנהיגוּת. גם מי שראה מה שנעשׂה בּציוֹנוּת הכּללית, בּתנוּעוֹת שוֹנוֹת, יתמה על הרמה הנמוּכה של השכבה המנהיגה. המחנה שלנוּ עוֹדנוּ צעיר מאד. הוּא עוֹמד רק על סף הבּגרוּת. לגבּי תנוּעתנוּ בּגוֹלה הננוּ משוּלים לקוֹצרים. צוֹמח ירק – ממהרים לקצוֹר. כּל עליה לארץ – קציר חדש, וזה ממריץ את הקציר הבּא. זוֹהי זכוּתה הגדוֹלה של תנוּעתנוּ. על ידי הקציר אנוּ מדרבּנים את הגידוּל. הננוּ המלאך המכּה על ראש דשאינוּ הצעירים ואוֹמר להם: גדלוּ! אבל משוּם כּך קשה למצוֹא בּתנוּעתנוּ אדם מבוּגר. אֳפי המפלגה בּגוֹלה הוּא שהנאמנוּת וההישארוּת בּגוֹלה הן דבר והיפּוּכוֹ. גם בּאוּלם זה נמצאים חברים שהיוּ חברי ועדים בּחוּץ־לארץ, נוֹאמים, סוֹפרים, עסקנים, מרכּזיים, מדריכים. כּרגע הם בּמערכה שלנוּ. ושם נשארוּ – לא נאמר הפּחוּתים בּיוֹתר, החלשים בּיוֹתר – אבל ודאי שחסרים לנוּ שם כּוֹחוֹת הדרכה. וּמשוּם כּך אין למפלגתנוּ בּגוֹלה האפשרוּת למלא תפקידים גדוֹלים להנהגת היהדוּת. מבּחינת הבּגרוּת אין כּל תקוה שתנוּעתנוּ תוּכל לעמוֹד שם בּמקוֹמה הראוּי. מכּאן חזיוֹנוֹת קשים בּתנוּעת הנוֹער והחלוּץ שלנוּ. גוֹרל סידוּר משקים נמצא בּידי בּני 20־18, שהשׂכֹּלתם, חינוּכם והכשרתם הארץ־ישׂראלית חלשים למדי. ועליהם לעבוֹד בּין אוֹיבים, נחשוֹלי קוֹמוּניזם, התבּוֹללוּת, קריֶריזם. עם כּל זה עליהם להילחם, מלבד אשר יש להתכּוֹנן לארץ, לנהל ועדי קיבּוּצים, לפתוֹר שאלוֹת אידיאוֹלוֹגיוֹת. כּל זה על שכם דוֹר חלש מאד מאד. מכּאן מסקנוֹת אחדוֹת לגבּי אפשרוּיוֹת ותפקידים המחכּים לנוּ בּגוֹלה.

היה זמן שחוֹבתנוּ היתה להסתיר פּנינוּ מן הגוֹלה. היה עלינוּ לכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע המוֹלדת, לעשׂוֹת את ארץ־ישׂראל מחלוֹם למציאוּת. ועזרתנוּ לגוֹלה היתה אז בּהליכה לארץ־ישׂראל, כּדי להיוֹת מה שהננוּ. זה היה הדבר היחידי שיכוֹלנוּ לעשׂוֹת ואשר עשׂינוּ. לקחנוּ אז מהגוֹלה כּמעט כּל מה שהיה לנוּ לקחת. והיינוּ רשאים לעשוֹק את הגולה. הוֹצאנוּ ממנה כּל בּעל־יכוֹלת. והנה בּאוּ ימים אחרים. היוֹם אנוּ החזקים, המבוּססים, העשירים בּחוֹמר. הננוּ עשירים גם בּנכסים רוּחניים לגבּי הגוֹלה. והנה כּיוֹם, כּדי להבטיח את עצמנוּ, ולא רק מתוֹך רגש רחמים לגוֹלה, אין לנוּ אלא לכוון את פּנינוּ לגוֹלה. יש להבין כּי הגוֹלה של היוֹם היא ארץ־ישׂראל של מחר. אלה שאנוּ מדבּרים עליהם היוֹם בּביטוּל וּבזלזוּל – הם יהווּ מחר את ארץ־ישׂראל. מהם יצאוּ כּוֹחוֹת הבּנין. מתוֹך דאגה למה שיהיה מחר בּארץ עלינוּ לשוּב וּלהוֹשיט יד אל הגוֹלה. הסכּנה הגדוֹלה הצפוּיה לתנוּעת הפּוֹעלים היא סכּנת רמתים, שתי רמוֹת: ציבּוּר אחד ותיק וּמוּשרש בּארץ, נבדל ונפרד בּמשקיו, בּקיבּוּציו, בּשכבוֹתיו העליוֹנוֹת; והוּא יתחיל להבּיט על החלוּץ הבּא כּמוֹ שהבּיטוּ האכּרים עלינוּ כּשבּאנוּ אנוּ. מאידך גיסא, הפּוֹעל החדש לא יֵדע את יוֹסף, לא ידע את הירוּשה שהוּכנה לוֹ, לא ירצה לקבּלה. לא ירצה להיכּנס אל המערכה. בּהתלכּדוּת הגמוּרה בּין השכבוֹת, בּברית האחים בּין הכּוֹחוֹת הראשוֹנים לכּוֹחוֹת הצעירים – תלוּי גוֹרל התנוּעה. אוֹ שתהיה תנוּעה שתוֹסיף נדבּך על נדבּך, תעשיר את הדוֹר הזקן בּכוֹחוֹת נוֹער וּתצייד את הדוֹר הצעיר בּעוֹשר רוּח, בּנסיוֹן חברים ותיקים – אוֹ שניכּשל ונתפּוֹרר וכל כּיבּוּשינוּ יהיוּ למרמס, וכל דמַגוֹג ואוֹיב יוּכל לנעוֹץ חרב בּכל תנוּעתנוּ. האדמה קשה ודלה. ועם זאת בּמידה שמוּתר לי להסיק מסקנוֹת, אני מחכּה ליבוּל נפלא. אם הדוֹר בּגוֹלה הוּא דוֹר יתוֹם, חסר השׂכּלה והכשרה תרבּוּתית, הרי ישנם כּוֹחוֹת דוֹחפים, הדוֹחפים את הדוֹר בּגולה למעשׂים שגם המשׂכּילים לא היוּ מסוּגלים להם. הדוֹר מבקש הוֹראה והדרכה מאִתנוּ, אינוֹ מבּיט עוֹד על ארץ־ישׂראל כּמוֹ שהבּיטוּ עלינוּ חברינוּ לפנים. היה זמן שהבּיטוּ על חבר ארץ־ישׂראלי כּעל ילד־שעשוּעים אוֹ כּעל בּן סוֹרר וּמוֹרה, ותמיד היתה ארץ־ישׂראל מתקוֹממת: כּל ציר מארץ־ישׂראל בּקוֹנגרס, בּועידה עוֹלמית, היה כּמכבּיד, כּמקלקל יחסים: תמיד תוֹבע, תמיד בּלתי־מרוּצה, מכריח את התנוּעה ללכת בּדרכים שאינן רגילוֹת. הארץ היתה צעירה ורכּה ודרשה לעצמה הגמוֹניה, הרגישה את עצמה מבוּגרת; בּעוֹד שהתנוּעוֹת בּגוֹלה ראוּ את עצמן בּעלוֹת סמכוּת וּמבוּגרוֹת, וקשה היה להן לקבּל מרוּת.

בּא שינוּי גדוֹל. הגוֹלה כּוּלה, הגוֹלה החלוּצית, הנוֹער הציוֹני־סוֹציאליסטי זקוּק למרוּת, למצווֹת, למוֹרי הוֹראה. הגוֹלה מוּכנה להכּיר בּהגמוֹניה של ארץ־ישׂראל. התנוּעה בּגוֹלה מחכּה שארץ־ישׂראל תשליט את עצמה בּכוֹחוֹת גדוֹלים. הנה יש בּית־ספר עברי בּגוֹלה, בּעל ערך עצוּם בּשביל עתידנוּ. החלוּץ הטוֹב בּיוֹתר בּא מבּית־הספר העברי. אוּלם בּית־הספר הוּא כּיוֹם עני וּמפגר, הוּא זקוּק לעזרה מן הארץ. גם “החלוּץ”, “העוֹבד”, “הפּוֹעל”, תנוּעוֹת הנוֹער, מחכּים להדרכה שתבוֹא מארץ־ישׂראל ותוֹליך אוֹתם לארץ דרך הכשרה, ארגוּן בּקיבּוּצים, לימוּדי־עברית עקשני. גם היוֹם אנוּ מוֹצאים איים ירוּקים של תרבּוּת קנאית, דיבּוּר עברי מוּחלט. יש התחלוֹת. הדבר תלוּי בּאיזוֹ מידה ימָצאוּ כּוֹחוֹת חלוּציים שירצוּ לחיוֹת את חיי הגוֹלה, למלא חוֹבה כּלפּי הגוֹלה שהיא גם החוֹבה לארץ־ישׂראל. וּמלים אחדוֹת על העבוֹדה הזאת בּקשר עם המצב הנוֹכחי. התחלתי את דברַי על שעת־הנסיוֹן הקשה. אנוּ רק נכנסנוּ לתוֹכה ואיננוּ יוֹדעים אם שעת־הנסיוֹן קצרה היא, אם נשבּוֹר מיד את המַנעוּל מעל שערי העליה אוֹ שהשעה הקשה תהא ממוּשכת. הננוּ נכנסים וּצריכים להיכּנס למערכה כּבדה. שאלה היא בּאיזוֹ מידה יעלה בּידינוּ לגייס את ציבּוּר הפּוֹעלים ואת הישוּב, בּאיזוֹ מידה נוֹכיח שחוֹסר עוֹבדים מעכּב את בּנין המשק. אך יש צד אחד חשוּב מבּנין המשק. עלינוּ לדעת מה קרה בּינתים. איזה שינוּי רדיקלי בּא בּערכּה של ארץ־ישׂראל לגבּי הגוֹלה. עד לפני זמן קצר היתה ארץ־ישׂראל בּאוֹפן היוֹתר טוֹב אידיאל, חזוֹן. עכשיו חדלה להיוֹת חזוֹן. היא הפכה ללחם בּשביל הגוֹלה. בּקוֹנגרסים היוּ קוֹראים לארץ־ישׂראל עבוֹדת־העתיד ולעבוֹדה בּגוֹלה “געגענווארטס־ארבּעט”, ואיננוּ יוֹדעים כּיצד נכנה עכשיו את עבוֹדת הגוֹלה בּשביל הגוֹלה. זהוּ השינוּי הקוֹבע את יחס העם לארץ־ישׂראל. לוּ אמרנוּ לפני שלוֹש שנים שארץ־ישׂראל תקלוֹט 20.000 נפש לשנה היוּ אפילוּ מַכּסימליסטים שׂבעים רצוֹן. והנה העלינו בּשנה אחת 40.000 נפש, ולוּלא המעצוֹרים מן החוּץ יכוֹלנוּ להעלוֹת עוֹד ועוֹד. ודבר זה אוֹמר ליהוּדים מה עלוּלה להיוֹת ארץ־ישׂראל. ועכשיו הוּנף הגרזן על התקווֹת. העם שעמד בּנסיוֹנוֹת קשים וּפתאוֹמיים, בּכשלוֹן העליה הרביעית, בּמַשבּר 1927־1926, בּיציאה מן הארץ, בּמאוֹרעוֹת אב, כּאשר כּפעם בּפעם עמדה אמוּנתנוּ להישבר, – ספק אם יחזיק מעמד כּעת ויוּכל להחזיק בּאמוּנתוֹ בּשעת אכזבה כּזאת. וּלפיכך תפקידנוּ הגדוֹל הוּא מלחמה בּלתי־נרתעת על עליה, לא רק על ידי עבוֹדה פּוֹליטית ולא רק על ידי אסיפוֹת־מחאה. אלוּ אינן כּל כּך קשוֹת. המצב מחַייב משטר מסוּים, יחסים ציבּוּריים מסוּימים, גישה מסוּימת לעוֹלה וגישה מיוֹחדת לגוֹלה. בּלי משטר מסוּים של מלחמה לעבוֹדה עברית, בּלי שמירה על איחוֹד הישוּב, אפילו בּמחיר קרבּנות,לשם בּידוּד החוֹתרים תחת עבודה עברית– לא יעלה בּידינוּ ולא־כלוּם. אין יפה מזה להישבע אמוּנים לעליה. חוּץ מ“האוֹר” והפרקציה אין בּישוּב איש מעיז לדבּר נגד עליה. אבל משטר עליה בּישוּב אינוֹ מן הדברים הקלים. הוּא מטיל חוּמרוֹת. הוּא מחייב נכוֹנוּת להכאיב לעצמנוּ יוֹתר, לשלם קרבּנות בּעד העליה. הוּא מחייב יחסים אחרים בּין שכבוֹת בּהסתדרוּת, מחייב יוֹתר השוָאה, לא ליצוֹר שכבוֹת מיוּחסוֹת בּהסתדרוּת, הוּא מחייב יחס אַקטיבי לגוֹלה, חרדה למה שנעשׂה בּה. ידָרשוּ לא רק עשׂרוֹת שליחים לחוּץ־לארץ. אוּלי תצטרך ההסתדרוּת לגַייס מאוֹת חברים וגם חברוֹת. המטבּח האוּמלל בּקיבּוּץ ההכשרה גרוּע מכּל מטבּח בּארץ. מצב החוֹלה בּקיבּוּץ הכשרה קשה ממצב כּל חבר בּקוּפּת־חוֹלים שלנוּ. נחוּצים לנוּ אנשים לא למלחמה בּעד הֶבּרַאיזם, כּי אם להעלוֹת ארוּכה עברית בּמקוֹמוֹת החלשים ולכבּוֹש כּיבוּשים בּשביל התרבּוּת העברית. תנוּעתנוּ תיתָבע ותתבּע. וּבמידה שתגדלנה האפשרוּיוֹת תגדל התביעה לתפקידים גדוֹלים בּגולה. ולא רחמנוּת ולא פילַנטרוֹפּיה יש בּזה. גם הרחמנוּת והפילנתרוֹפּיה יפוֹת וטוֹבוֹת. אך בּדאגה לגוֹלה יש קוֹדם כּל דאגה לעצמנוּ, לארץ־ישׂראל עצמה. הדאגה לגוֹלה היא כּיוֹם הדאגה לבנין העם והארץ.

2

“סכּנוֹת מרוּבּוֹת אוֹרבוֹת לנוֹער העברי הארץ־ישׂראלי, בּחלקוֹ הגדוֹל אינוֹ מסתפּק בּאפשרוּיוֹת החינוּכיוֹת שיש לוֹ בּארץ, והוּא נוֹשׂא את עיניו ל”השתלמוּת" בּחוּץ־לארץ. מַשמעוֹ של דבר: קַריֶריזם, בּריחה מהתפקידים הקשים שהארץ מציגה ליהוּדי הצעיר, השתמטוּת מן החיים הפּשוּטים שהארץ מאַפשרת“. על נוֹשׂא זה הרצה בֶּרל בּאסיפת הנוֹער שנקראה על ידי ועד הקהילה ליהוּדי ירוּשלים, אוֹר לד' בּאָב תרצ”ד, 15.7.1934 (לפי הסטנוֹגרמה של י. מימוֹן). הדברים לא פּוּרסמוּ עד כּה.

הליכה לכּפר

אוּלי זאת היא הפּעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת קהילת ירוּשלים, שועד הקהילה מסדר אסיפה מיוּחדת לשם דיוּן בּשאלת ההליכה לכּפר. אוּלי זאת היא הפּעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת הקהילוֹת בּארץ־ישׂראל, בּימי הישוּב החדש, ואוּלי זאת היא גם הפּעם הראשוֹנה שעל בּמה אחת מזדמנים בּימים מרים אלה, בּימים של פּירוּד לבבוֹת, אנשים השייכים לזרמים שוֹנים בּישוּב, כּדי לדבּר על ענין אחד וּלהנבּא כּמעט בּסגנוֹן אחד. אפשר לברך “שהחיינוּ”. אבל מאידך גיסא זה גם מוֹכיח שבּאוּ, כּנראה, מים עד נפש, אם בּאנוּ לידי כּך שיש צוֹרך לכנס אסיפוֹת וּלדבּר על דברים שהיוּ נחשבים לפעמים כּדברים פּשוּטים וראשוֹניים. חברים צעירים! אינני יוֹדע מה אתם חוֹשבים בּלבּכם על אוֹתם האנשים המשוּנים, שבּזמן כּזה, בּשעה שהחיים בּעיר הם כּה נוֹחים, והרבּה אנשים שהיוּ קוֹדם בּכּפר עוֹזבים את מקוֹמוֹתיהם והוֹלכים לעיר (ולא לכל עיר ילכוּ: עוֹזבים את העיר ירוּשלים והוֹלכים לעיר אחרת, מַפקירים את העבוֹדה פּה והוֹלכים לעיר אחרת, שבּה החיים הם אוּלי יוֹתר קלים ונוֹחים וּמוֹשכים יוֹתר מאשר פּה), אם בּזמן זה אוֹמרים הם לכם: עזבוּ את העיר, לכוּ לכּפר, לעבוֹדה הקשה, לעבוֹדה שאינה משתלמת כּל כּך! בּשעה שכּאן מאיר לכם חלוֹם ללמוֹד עוֹד מעט אַנגלית, לפטפּט קצת בּשׂפה זוֹ, בּתקוה לקבּל פּעם משׂרה, להיכּנס למשׂרדי הממשלה, לחדוֹר בּין אנשים “הגוּנים”, הלבוּשים הרבּה יוֹתר טוֹב, שהרבּה תענוּגוֹת פּתוּחים לפניהם. מה האנשים האלה רוֹצים מכּם? מה הם בּאים לדבּר אליכם בּשם העם, בּשם החלוּציוֹת וּבשם בּנין הארץ? והרי בּמשך שנים רבּוֹת הוּרגל הנער הארץ־ישׂראלי לכך שענין זה של החלוּציוֹת הוּא ענין בּשביל אנשי הגוֹלה; הלָלוּ אין להם מה לעשׂוֹת בּגוֹלה וגם פּה אינם יכוֹלים להסתדר יפה, ואם הם רוֹצים לעלוֹת לארץ הרי הם צריכים לשלם את המחיר הזה של עבוֹדה וחלוּציוּת, להתרגל שם בּגוֹלה לעבוֹדה בּכדי שיוּכלוּ לקבּל סרטיפיקט וּלהשחיר את ימיהם כּאן, אבל למה לנוֹער הארץ־ישׂראלי ללכת דוקא לעבוֹדה? לוֹ יש הרבּה אפשרוּיוֹת בּארץ, ואם אינן בּארץ, אפשר למצוֹא אוֹתן בּחוּץ־לארץ. כּי הנה בּשעה שהנער העברי בּגוֹלה מתחבּט וּמתיסר בּכל מיני יסוּרים בּכדי להגיע לשערי ארץ־ישׂראל, מעסיקה את הנער הארץ־ישׂראלי הדאגה איך להגיע לחוּץ־לארץ. היוּ ימים שגם ההוֹרים היוּ עוֹזרים לוֹ בּזה, היוּ מלמדים אוֹתוֹ צרפתית ודאגוּ איך לשלוֹח אוֹתוֹ לאמריקה, לאוֹסטרליה וּלאפריקה; שם היוּ מכרוֹת־זהב, שם לא צריך היה לחיוֹת כּאִכּר בּארץ־ישׂראל. עכשיו הגיעוּ ימים שבּארץ נעשׂה יוֹתר קל.

אין בּני הארץ צריכים לברוֹח לחוּץ־לארץ בּכדי לחיוֹת חיים קלים. ילדים עברים גוֹמרים גימנַסיוֹת וּבתי־ספר תיכוֹניים אחרים בּארץ. והעיקר הוּא שתהיה תעוּדה בּכיסוֹ של הנער, הפּוֹתחת לפניו כּל מיני אוּניברסיטאוֹת ואת כּל העוֹלם כּוּלוֹ, את כּל בּתי־הקפה ואת כּל בּתי־הריקוּד. אם בּארץ־ישׂראל יהיה צוֹרך בּרוֹפא אוֹ בּעוֹרך־דין יעשׂה חסד אתנוּ, ישוּב אלינוּ ויקבּל כּאן משׂרה וירויח רוָחים טובים, ואם ארץ־ישׂראל לא תתן לוֹ משׂרה הגוּנה, יחיה את חיי האֶמיגרנט הארץ־ישׂראלי בּחוּץ־לארץ, כּמוֹ שהרבּה מילידי ירוּשלים ויתר קהילוֹת הקוֹדש מוֹסיפים לחיוֹת בּמשּך שנים רבּוֹת והם מתהלכים שם וּמתגַנדרים בּיחוּס מיוּחד של ילדי ארץ־ישׂראל. והנה בּמצב כּזה בּאים אליכם אנשים ואוֹמרים לכם: ילדים! תחשבוּ על דרכּכם, תחשבוּ על חייכם ותתבּוֹננוּ אם אתם הנכם עלים תלוּשים מן העם, אם הנכם דבר־מה שאין לוֹ קשר לא עם היסוּרים של העם, ולא עם תקווֹתיו ולא עם בּנינוֹ, אוֹ אוּלי בּכל זאת יש לכם חלק בּדבר הזה ולא לחינם לימדוּ אתכם מוֹרים ודיבּרוּ אתכם בּמשך שנים רבּוֹת על עם, ארץ וּמוֹלדת! האם היוּ אלה דברים בּעלמא אוֹ גם תוֹכן היה בּהם? אם היה תוֹכן, הרי זה גם מחַייב. והתוֹכן הזה אוֹמר: יש חשבּוֹן חיים של פּרט ויש חשבּוֹן חיים של כּלל. אני יוֹדע שבּבתי־הספר שלנוּ מדבּרים הרבּה, כּמוּבן, על לאוּמיוּת ועל גוֹרל העם ועל זכוּיוֹת העם ועל תקווֹת העם. אבל האם גם מדבּרים אתכם על ההוֹוה של העם כּיוֹם הזה, על ההוֹוה שלוֹ בּחוּץ־לארץ ועל ההוֹוה שלנוּ בּארץ? אוּלי רבּים מכּם נהנים בּחייהם, אוּלי מוּרגשת בּביתכם הקלה חמרית, מצב של גיאוּת, של רוָחים, קוֹניוּנקטוּרה וּפּרוֹספּריטי, יתכן שכּל המצב הזה הגיע לבתיכם ויתכן שבּבתי הוֹריכם המצב החמרי הוּקל קצת, יש יוֹתר רוָחים ויש לכם יוֹתר תקוה להגיע למשׂרה ולעלוֹת בּסוּלם החברה, אבל הייתי רוֹצה, ילדים, שתחשבוּ גם על הצד השני של המטבּע: מה היא העליה הזאת, האם היא עליה אמיתית של בּניננוּ בּארץ, האם יש בּזה ממשיוּת, הבראה, התגבּרוּת, האם אנחנוּ הולכים וּמתבּססים כּאן בּארץ הזאת, אוֹ יתכן שהפּריחה הזאת היא פּריחה מדוּמה, פּריחה חיצוֹנית, לא פריחה של התוֹצרת, כּי אם של הצרכּנוּת. הצרכּנוּת בארץ פּוֹרחת, ההוֹצאוֹת גדוֹלוֹת, תענוּגוֹת החיים הוֹלכים אוּלי וּמתרבּים, אבל האם מרבּים אנו להכּוֹת שרשים כאן בּאדמה זו? זו היא השאלה. אם נחפּוֹץ לראוֹת נכוֹחה, ניוָכח שיש הרבּה סימנים המראים לנוּ כּי הגידוּל שלנוּ בּארץ עכשיו, אותם הבּנינים הגבוֹהים והרוָחים השוֹנים הם רוָחים מפוּקפּקים, רוָחים שהעם איננוּ נהנה מהם, אוּלי רק מעטים נהנים מהם, והשׂכר הזה יוֹצא לפעמים בּהפסד קשה מאד. כּוּלנו שׂמחים לכל התעשרוּת שלנוּ בּארץ, אנוּ שׂמחים לכל הוֹן הנכנס לארץ, אנו שׂמחים לכך שהחיים בּארץ נעשׂים יוֹתר קלים, שהעוֹבד יכוֹל לאכוֹל לחם לשׂוֹבע. אבל לפעמים צריך לראוֹת מה הוּא הרוַח הזה בּארץ, האם זהו רוַח מפּני שהאדמה הגבּירה את תנוּבתה לעוֹבד, מפּני שהתעשׂיה פוֹרחת וכוֹבשת שוַקים חדשים או שהרוָחים בּאים ממקוֹרוֹת אחרים לגמרי? צריך לראוֹת אם הרוָחים בּאים מזה שרוֹכשים אדמה חדשה, שמקימים מוֹשבוֹת, משקים וּפרדסים חדשים, אוֹ שאוּלי הרוָחים הם מפוּקפּקים. נדמה שהרוָחים שלנוּ עכשיו הם לא פּרי של כוֹחוֹת יצירה, אלא רוחים העוברים מיד ליד ויוֹצאים לבסוֹף מידינוּ. אם, למשל, מגרש אחד בּעיר עובר דרך עשׂר ידים, מרויחים אמנם עשׂרה אנשים מזה, כּל סרסוּר וספסר שהתעסק בּהעברת המגרש הרויח; הוא עצמוֹ מפזר אחר כּך את הכּסף שלוֹ בּארץ וּבחוּץ־לארץ. אוּלם השאלה היא, אם עם ישׂראל מתעשר על ידי זה.

וצריך להגיד, שלא. יתר על כּן, עם ישׂראל מתדלדל על ידי “רוָחים” כאלה. זהוּ עוֹשר השמוּר לעמוֹ לרעתוֹ.ּ עשׂרוֹת יהוּדים בּוֹדדים עוֹשׂים כאן רוָחים על חשבּון זה שמיליוֹנים יהוּדים בּגוֹלה נמַקים בּעָנים וּבאמוּנם וחוֹלמים לבוֹא לארץ־ישׂראל וּמוּכנים לשלם בּעד זה קרבּנוֹת גדולים. בּעקב צרת המיליוֹנים האלה וּשאיפתם החזקה להיאָחז בּצפּרניהם בּארץ־ ישׂראל וּבאדמתה בּעד כּל קרבּנות שבּעוֹלם יכול מספּר קטן של אנשים לחיוֹת בּארץ, להתעשר וּלהרויח כל זמן שהגלגל הזה מסתוֹבב. הרוֹצים אתם להיוֹת שוּתפים לרוָחים הנבזים הללוּ, לחיים הריקים האלה אוֹ בּרצוֹנכם להיוֹת בּין אלה הבּוֹנים את הארץ בּשביל המוֹני היהוּדים שיבוֹאוּ הנה. חיים וייצמן אמר פּעם: כיצד יודעים מה זאת עליה מוֹעילה לארץ־ישׂראל, מה זאת עליה ציוֹנית וּמוֹעילה – ומה זאת עליה לא־מוֹעילה, כּי אם מזיקה? הוא אמר: עליה אמיתית ומוֹעילה היא זוֹ הפּוֹתחת את השער בּשביל עוֹד עליה שלאחריה. עליה שלילית היא זוֹ הסוֹגרת את שערי הארץ בּפני היהוּדי העוֹמד מעבר לשער וּמתדפּק עליו. ואם הקרן הקימת לישׂראל קוֹנה אדמה ומאַפשרת על ידי זה למספּר יהוּדים לעבוֹר מחיי אויר וּמחיי תלישוּת לחיים מעוֹרים בּארץ וּלהכּוֹת שרשים בּקרקע, הרי על ידי זה היא לא רק מבססת מספּר יהוּדים בּארץ, כּי אם יוֹצרת בּסיס שעליו יוּכלוּ אחר כּך להתקיים מאוֹת ואלפים. אבל אם יהוּדים הוֹלכים וּמוֹציאים קרקע אחד מידי השני וּמפקיעים את השער וּמרימים את המחיר, הם, לכאוֹרה, בּוֹנים דבר־מה, אבל למעשה לא רק שאינם בּוֹנים כּלוּם, כּי אם על ידי הפּוֹליטיקה הקרקעית שלהם ועל ידי רדיפת הבּצע הם סוֹגרים את שערי־הארץ בּפני אלפי יהוּדים. יש תקוּפוֹת של אינפלַציה בּפּוֹליטיקה של המטבּע בּעוֹלם. יש מין שיטה פינַנסית כּזאת המוֹרידה את מחיר המטבּע, וּבני־אדם שׂמחים: יש להם הרבּה כּסף, הרבּה מיליוֹנים של מַרקים. אבל למעשׂה מחירם של מיליוֹנים אלה הוּא אפס, משוּם שאת ערך הכּסף מעריכים בּמה שאפשר לקנוֹת בּשבילוֹ. בּימי אינפלַציה ערך הכּסף יוֹרד וכל אחד יש בּידוֹ סכוּם גדוֹל של כּסף, אבל הסחוֹרוֹת, החפצים מתיקרים והוֹלכים. אנוּ עוֹשים עכשיו בּארץ־ישׂראל מין אינפלַציה. מרויחים, מצלצלים בּמטבּעוֹת, בּמטבּעוֹת רבּוֹת, אבל גוֹרמים לידי כּך שהכּסף של היהוּדי הנמצא בּחוּץ־לארץ אוֹ של היהוּדי הבּא כּבר לארץ, אוֹ של הפּוֹעל הנמצא בּארץ, שוה הרבּה פּחוֹת ממה שהיה שוה קוֹדם. אם מקוֹדם יהוּדי שבּא ארצה וּבכיסוֹ 500 לירה היה יכוֹל לקנוֹת מגרש ולבנוֹת בּית עליו, עכשיו נחוּצוֹת לוֹ לשם כּך 5.000 לירה. אלה הן התוֹצאוֹת של הפּוֹליטיקה הפינַנסית שיהוּדים מנהלים עכשיו בּארץ־ישׂראל. ואם לא די ליהוּדים מה שהם עוֹשׂים, הרי בּאה עוֹד הממשלה ו“עוֹזרת” להם. בּצמצמה את העליה וּבמנעה הכנסת ידים עוֹבדוֹת לארץ יוֹצרת הממשלה מצב כּזה שכּל אחד בּישוּב הרוֹצה “להסתדר” וליהנוֹת מאיזוּ פּריבילגיוֹת מתוֹך הסבך הזה יכוֹל להתפּרנס מעבוֹדוֹת קלוֹת, ואין בּישוּב יוֹתר לחץ של המוֹנים יהוּדים המבקשים עבוֹדה. ואם לא די בּזה שהממשלה מצֵרה את צעדינוּ ושוֹללת מאתנוּ אפשרוּת של התבּססוּת ממשית בּארץ בּעבוֹדוֹת השוֹנוֹת מתוֹך חוֹסר פּוֹעלים עברים ושעל ידי כּך נדחק הפּוֹעל העברי ממילא מעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת שוֹנוֹת, מעבוֹדוֹת הממשלה, גם מעבוֹדוֹת בּמוֹשבוֹת המעוֹרבוֹת ואפילוּ בּמוֹשבוֹת החדשוֹת שחשבנוּ אוֹתן למבוּצרוֹת בּשביל הפּוֹעל העברי; ואם לא די בּזה, הרי בּאה שערוּריה חדשה, היחס של האכּר, החוֹשב שבּא הרגע לפרוֹק מעליו את העוֹל של העבוֹדה העברית. עכשיו ניתנה בּידוֹ אמתלה מצוּינת בּכדי להסתלק מעוֹל זה.

תמיד היה הפּוֹעל העברי יוֹתר יקר מהערבי, הוּא גם מעיז פּנים יוֹתר, בּעל רגש כּבוֹד, זקוּף קוֹמה; ותמיד היה יוֹתר נוֹח לאכּר ולנוֹתן־עבוֹדה בּכלל לעבוֹד עם פּוֹעל שהוּא בּבחינת עבד וּמשרת, היוֹדע להחניף לבעל־הבּית שלוֹ, לקבּל סטירה ולשתוֹק. עכשיו כּשפּוֹעל עברי מחוּסר־עבוֹדה איננוּ בּנמצא והמשק סוֹבל מחוֹסר הפּוֹעל העברי, עכשיו נמצאוּ כּל מיני אמתלאוֹת בּכדי להחריב בּאוֹפן גלוּי בּלי בּוּשה וּבלי פּחד את העמדוֹת שנחשבוּ עד עכשיו לנחלה איתנה של הפּוֹעל העברי. ואם אתם חוֹשבים שזוֹהי הצרה האחרוֹנה, הרי עלי להגיד שיש צרה עוֹד גדוֹלה ממנה. עד עכשיו דיבּרנוּ על הכּוֹחוֹת החיצוֹניים שהם שוֹגים וחוֹטאים בּמצב הזה. דיבּרנוּ על הספסרוּת שבּארץ, על יחס הממשלה ועל נוֹתן־העבוֹדה המתנכּר. אוּלם אל תחשבוּ שהפּוֹעל העברי הוּא חף מפּשע. אם הפּוֹעל העברי בּמוֹשבה איננוּ מבין את ערך העמדה הזאת ואיננוּ מוֹקיר אוֹתה ואיננוּ מוּכן להקריב קרבּנוֹת בּשביל לשמוֹר עליה, מפּני שכּרגע יש לוֹ בּמקוֹם אחר עמדה יוֹתר קלה ויוֹתר נוֹחה, שכּעת יוֹתר קל לוֹ לעבוֹר מעבוֹדה פּשוּטה לעבוֹדה מקצוֹעית, מן הכּפר אל העיר, מחיי עבוֹדה קשים לחיים קלים, והוּא אוֹמר: מה חטא יש בּזה, גם אני רוֹצה לחיוֹת, גם אני רוֹצה לחסוֹך קצת כּסף – הרי שמבּחינה פּרטית אי אפשר לטעוֹן כּנגדוֹ ולא־כּלוּם, אבל הרי הפּוֹעל שלנוּ אמר כּל השנים שהוּא חלוּץ, חלוּץ האוּמה, שהוּא סוֹלל דרכים חדשוֹת לאוּמה, ואם הוּא מפקיר היוֹם הזה את עמדת העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת, מזניח אוֹתה ומשאיר אוֹתה לידים אחרוֹת, הוּא מתחייב בּנפשוֹ וּבנפש תנוּעת הפּוֹעלים וּמפסיד עמדוֹת, שאחר כּך לא יוּכל לכבּוֹש אוֹתן. ואם בּרצוֹננוּ לשנוֹת את המצב הזה, לא די שנצעק חמס כּנגד אחרים, כּי אם נצטרך לראוֹת מה נוּכל בּעצמנוּ לעשׂוֹת. עשׂינוּ בּחדשים האחרוֹנים הרבּה בּמלחמתנוּ למען העבוֹדה העברית. גייסנוּ חברים ממשקים, ממוֹסדוֹת, מעבוֹדוֹת מקצוֹעיוֹת, והם עזבוּ את מקוֹמוֹת העבוֹדה שלהם והלכוּ לעבוֹד עבוֹדה קשה בּפרדס בּמחיר נמוֹך. גייסנוּ חברים שיש להם בּעצמם משקים מסוּדרים בּדגניה, בּעין־חרוֹד וּבנהלל והם הפקירוּ את משקיהם שסבלוּ בּלָאו הכי מחוֹסר ידים עוֹבדוֹת והלכוּ והתיצבוּ בּשוּרה בּשרוֹן כּדי לשמוֹר עד כּמה שאפשר על העמדוֹת של העבוֹדה העברית שם, כּדי שהעמדוֹת האלה תישמרנה בּשביל עוֹלים חדשים. מאוֹת חברים הלכוּ ועמדוּ בּמשמרוֹת, בּידעם שהמשמרת אינה חוּקית, כּי ממשלת המַנדט עשׂתה יד אחת עם האכּר המתנכּר והכריזה את המשמרת בּלתי־חוּקית והשתמשה בּכל הזדמנוּת כּדי לשבּוֹר אוֹתה ולשלוֹח את חבריה לבתי־הסוֹהר. בּבית־הסוֹהר בּירוּשלים מתענים טוֹבי חברינוּ מפּוֹעלי כּפר־סבא שניהלוּ את מלחמת העבוֹדה העברית בּכפר־סבא ונדוֹנוּ ונשפּטוּ לכמה חדשים של מאסר. אבל אם אתם חוֹשבים כּי מלחמת המשמרת מספּיקה והתכּוֹננות ללכת למאסר מספּיקה, הרי אינכם אלא טוֹעים. גם המלחמה הזאת היא חשוּבה, מכּיון שאוֹתה המשמרת השקטה, שבּה אין הפּוֹעל העברי עוֹשׂה שוּם מעשׂי־אַלָמוּת, כּי אם רק מרים דגל שעליו כּתוּב: “בּל תנַשלוּ את הפּוֹעל העברי”. אוֹתה המשמרת השקטה זוֹעקת עד לב השמים וּמבּיעה את כּל הטרגיוֹת וכל האסוֹן שבּחיינוּ. היא אוֹמרת שכּאן מתחילים להכין לנוּ את כּל אוֹתם החיים הידוּעים לנוּ מן הגלוּת, חיים של תלוּש מהקרקע, ששרשיו בּאויר, תלוּי על בּלימה, חיים של עם מנוּשל מכּל פּרנסוֹת פּרוֹדוּקטיביוֹת; כּי גם כּאן בּארץ, כּאן בּמוֹלדת, בּמקוֹם שהאמַנוּ תהיה לנוּ קרקע תחת רגלינוּ, גם כּאן אוֹרבת הסכּנה של גלוּת חדשה, כּלוֹמר, של חיים לא בּריאים, לא מבוּססים, חיים ללא קרקע וּללא עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. את כּל זה אוֹמרת המשמרת. אוּלם המשמרת הזאת אינה מספּיקה בּשביל להילָחם למען העבוֹדה העברית. אנחנוּ צריכים גם להוֹכיח שאנחנוּ מוּכנים בּחיינוּ אנוּ למלא כּל חלל ריק. אם הממשלה אינה מאַפשרת לנוּ להכניס את מספּר הידים העוֹבדוֹת הדרוּשוֹת לנוּ, הרי חוֹבתוֹ של כּל אחד מאתנוּ למלא את החלל הריק בּכל אשר יוּכל. וכל ילד, כּל נער וכל צעיר יכוֹל למלא כּאן תפקיד חיוּני. ראינוּ בּמשך ימי חוֹפש הפּסח איזה תפקיד חיוּני מילאוּ אוֹתם מאוֹת תלמידים שעבדוּ בּעבוֹדת הקטיף. בּמשקים בּעמק מתקרב בּציר גדוֹל וּמוּצלח. אוּלי המשקים שלנוּ לא יתעשרוּ מזה, אבל הבּציר יוּכל לאַפשר להם לאכוֹל השנה לשׂוֹבע. אוּלם חסרוֹת ידים עוֹבדוֹת בּשביל הבּציר. לא רק בּשביל העבוֹדוֹת הקשוֹת, אלא אפילוּ בּשביל העבוֹדוֹת הקלוֹת של הבּציר חסרוֹת עכשיו ידים עוֹבדוֹת. וּבמצב כּזה יכוֹל כּל נער וכל צעיר, כּל נערה וכל צעירה למלא תפקיד. אם הם פּה בּארץ־ישׂראל, אם הם חניכי בּית־הספר העברי, אם אינם זרים לעמם, ליסוּרים של עמם וּלתקוַת עמם, אזי כּל אחד מהם איננוּ רשאי לשבת בּחיבּוּק ידים וּלהצטרף למחנה הפּרזיטי והבּטלני הגדוֹל ההוֹלך ונוֹצר עכשיו בּארץ, איננוּ רשאי להצטרף אל אוֹתוֹ המחנה הגדוֹל המשמש כּבר גשר להתבּוֹללוּת חדשה בּארץ־ישׂראל, התבּוֹללוּת מסוּג של המתיַונים בּימי הבּית השני. יש כּבר בּארץ זוֹ צעירים, לא רק אלה שהתחנכוּ בּבתי־הספר של המיסיוֹן וּבבתי־ספר לוֹעזיים, כּי אם גם הרבּה, עשׂרוֹת וּמאוֹת, מיוֹצאי בּתי־הספר העבריים, שבּכל חייהם, בּכל האַמבּיציוֹת של חייהם וּבכל הקריֶרה של חייהם הם משתדלים להסתגל לעם השוֹלט וללשוֹן של העם השוֹלט וּלסגנוֹן החיים שלוֹ והם חוֹשבים שבּזה הם מתעלים לגזע יוֹתר נעלה מאשר אנחנוּ היוֹשבים בּחוֹשך. ואם יש ממש בּחינוּך, שקיבּלתם בּבית־הספר העברי, שאתם מקבּלים בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער, הרי אל יתבּטא זה רק בּכינוּסים, בּשעשוּעים וּבספּוֹרט, כּי אם בּאוֹתוֹ הדבר הרציני של הצטרפוּת לעבוֹדה, לאוֹתוֹ המחנה שהעבוֹדה היא אצלוֹ שאלה לחיים ולמות. אתם נדרשים לכך לא רק לערב זה, ולא רק לימי החוֹפש, כּי אם זוֹהי הדרישה האמיתית – שלא אני דוֹרש מכּם, כּי אם גוֹרל ישׂראל ועתידכם אתם דוֹרש מכּם. יתכן שרבּים מכּם חוֹשבים שעכשיו בּארץ יש נמל ויש חברוֹת בּין־לאוּמיוֹת, ויש גם תקוה למשׂרוֹת שוֹנוֹת, והלחץ שהיה קוֹדם לפני שנים אחדוֹת על רוֹב הצעירים והעוֹלים, הלחץ של מעבר לעבוֹדה איננוּ עכשיו; אפשר שנער עברי יעשׂה חשבּוֹן, שהנה כּל עוֹרכי־הדין בּארץ מרויחים יפה, כּנראה שיהוּדים אוֹהבים להישפט, כּל הרוֹפאים בּארץ מרויחים יפה, כּנראה שיהוּדים אוֹהבים להתרפּא, יש מסחר רב בּקרקעוֹת, משׂרדים של תיווּך בּקרקעוֹת שוֹרצים לרוֹב, יש תקוה למשׂרה, למה איפוֹא ללכת לעבוֹדה חקלאית בּכּפר? אבל אם אתם עוֹשים את חשבּוֹן עוֹלמנוּ ואת חשבּוֹן עתידכם לא רק לשעה קלה זוֹ של גיאוּת, – שאין יוֹדעים כּמה תארך, כּי בּכל שיטת חיינוּ אנוּ מקצצים אוֹתה – צריכים אתם לדאוֹג גם למחר וגם למחרתיים, גם לימי התבּגרוּת ולשנוֹת עמידה שלכם. ואז תבינוּ שכּמוֹ שבּכל העוֹלם כּל המעמד הזה של לבלרוּת ושל עוֹרכי־דין, של האינטליגנציה – את הדוּגמה הבּוֹלטת נתנה יהדוּת גרמניה, שבּנתה את כּל עתידה על התעוּדה האוּניברסיטאית, על המקצוֹע החפשי ועל ההצלחה בּמסחר, – כּשם שבּכל העוֹלם המעמד הזה הוֹלך ונחרב בּרגע שעוֹלים כּוֹחוֹת כּלכּליים חדשים, הדוֹחקים אוֹתוֹ החוּצה, כּכה גם כּאן בּארץ, כּאשר לא יהיוּ לנוּ שרשים בּקרקע, בּעבוֹדה בּריאה וּבמשק בּריא, קיוּמנוּ לא יהיה קיוּם ועתידנוּ לא יהיה עתיד. יחשוֹב כּל אחד את חשבּוֹנוֹ הפּרטי, יחדיר את עצמוֹ בּהכּרת חשיבוּת החיים על ידי הצטרפוּת למפעל בּעל ערך, יחשוֹב כּל אחד את חשבּוֹן העם שממנוּ הוּא בּא, שבּכוֹחוֹ בּא הוּא עצמוֹ אוֹ אוּלי בּאוּ הוֹריו לארץ, יחשוֹב גם על אלה שהם עוֹברים בּגניבה את גבוּלוֹת הארץ והם יוֹשבים עכשיו בּעכּוֹ וּבבתי־סוֹהר אחרים, גם כּאן בּירוּשלים (בּבתי־הסוֹהר בּירוּשלים תמצאוּ כּלוּאים יהוּדים, אנשים ונשים, היוֹשבים שם בּגלל “החטא” היחידי הזה שניסוּ לחדוֹר לארץ מבּלי לקבּל רשיוֹן מן השוֹער). אם כּל אחד יֵדע שגוֹרלוֹ קשוּר לא בּפראזיאוֹלוֹגיה הציוֹנית, אלא בּאוֹתה המלחמה הנוֹאשת שהעם מנַהל אוֹתה לחיים ולמות בּמשך כּל הדוֹרוֹת שלפנינוּ, כּי אין לוֹ כּל מוֹצא וכל שער, אלא אוֹתוֹ הסדק הקטן המוֹביל לחיי העבוֹדה בּארץ, אז אני בּטוּח שלמרוֹת שלחלקוֹ הגדוֹל של הנוֹער הארץ־ישׂראלי ישנה מסוֹרת רעה, שהוּא השלים עם זה שהתפקיד החלוּצי יפּוֹל על כּתפיו של הנוֹער בּחוּץ־לארץ והוּא יקטוֹף את הפּרי, למרוֹת שהנוֹער הארץ־ישׂראלי בּמשך עשׂרוֹת בּשנים מימי בּיל“וּ, העליה השניה והעליה השלישית נתן רק קוֹמץ קטן של נוֹער חלוּצי, שנכנס בּעצמוֹ וּבגוּפוֹ לחיי עבוֹדה בּארץ, – בּטוּח אני שהכּרה זוֹ של שיתוּף עם חיי העם תהא מוּכרחת להביא לשינוּי נמרץ בּחיי הנוֹער. הוּא יֵדע שבּריחתוֹ לחוץ־לארץ כּביכוֹל לשם תוֹרה וּלשם מדע, אבל בּעצם לשם קריֶרה, שהבּריחה לחוּץ־לארץ, ההתאַחזוּת בּמשׂרה הקלה שנפתחת, יש בּה משוּם רישוּש ודלדוּל וטשטוּש קיוּמנוּ הכּלכּלי בּארץ. הוּא לא יוֹסיף ללכת בּאוֹתה הדרך שבּה הלך הנוֹער ממאה־שערים, מבּתי ההוּנגרים והעיר העתיקה וכל ק”ק, שהספּיק לכל הגוֹלה שוֹחטים, חזנים ושמשים וכל מיני כּלי־קוֹדש, אוּלם לא יכוֹל להספּיק לארץ־ישׂראל קוֹמץ קטן של אכּרים, הוּא לא יוֹסיף ללכת בּאוֹתה הדרך שהלכוּ בּה בּני אכּרים שעזבוּ את כּל העמל של הוֹריהם והלכוּ לאוֹסטרליה, לאפריקה ולאמריקה, בּדרך שהלך בּה הנוֹער מבּתי־הספר התיכוֹניים, שהלכוּ לחוּץ־לארץ וּבינתים שכחוּ את הירוּשה שנתן להם המוֹרה העברי, שכחוּ גם את הספר העברי, ורק בּאסיפוֹת וּבהזדמנוּיוֹת של כּיבּוּדים הם נזכּרים שהם יוֹצאי מחזוֹרי בּתי־הספר העבריים בּארץ וּמוֹפיעים כּמיוּחסים. אני מקוה שדרכים אלה לא תהיינה עכשיו דרכיו של הנוֹער הארץ־ישׂראלי, והוּא ירגיש שהוּא חייב, ראוּי וּמסוּגל לשׂאת בּעוֹל המפעל וּבעוֹל הבּנין החלוּצי של ארץ־ישׂראל לא פּחוֹת מאשר הנוֹער הבּא מחוּץ־לארץ.

ג. ל“קוֹדמי־קוֹדמינוּ”

1.

“תערוּכת העתוֹנוּת – מפעל תרבּוּתי שמן הראוּי שיֵהפך ממעשׂה ארעי למוֹסד קבע”. בּתקוּפה ההיא נערכוּ שתי תערוּכוֹת על ידי זלמן פֶּבזנר, מאַסף העתוֹנוּת הארץ־ישׂראלית. בּזה דברי בּרל בּתערוּכה השניה (בּי“א בּאייר תרצ”ה בּתל־אביב) שפּוּרסמוּ בּ“קוֹבץ מאמרים לדברי ימי העתוֹנוּת בּארץ־ישׂראל”, בּעריכת דויד יוּדילוֹביץ, כּרך ב', עמוּד 194.

תערוּכת העתוֹנוּת

לא ההרצאה פּה העיקר, אלא התערוּכה. ואין ההרצאוֹת בּאוֹת אלא לשמש את התערוּכה העתוֹנית, הראוּיה בּאמת שישמשוּ אוֹתה וילמדוּ הימנה. ואכן, עשׂוּיה תערוּכה זוֹ ללמד אוֹתנוּ לא רק דעת העתוֹנוּת הארץ־ישׂראלית וקוֹרוֹתיה, אלא גם… צניעוּת. נכנס אדם לאוּלם התערוּכה, ואפילוּ הוּא רוֹאה עצמוֹ למדן, כיון שהוּא מתחיל להתבּוֹנן מיד הוּא מכּיר בּעצמוֹ כּמה עוֹד יש לוֹ ללמוֹד וללמוֹד. הנלמד? קירוֹת התערוּכה וּמוּצגיה אוֹמרים לנוּ כּי יש ויש ללמוֹד, לחקוֹר, לדעת, ולא רק על עתוֹנוּתנוּ כּשהיא לעצמה, אלא גם על ישוּבנוּ וקוֹרוֹתיו. מה שהוּשקע בּשטח אדמה זה ראוּי שיחָקר. ועדיין אין לנוּ שוּם ספר רציני אשר יספּר את תוֹלדוֹת ישוּבנוּ. אין לנוּ אוֹסף־חוֹמר רציני הראוּי לענין. אוּלם בּשעה מאוּחרת זוֹ לא אטריח אתכם בּדברים ארוּכּים ולא איַגה אתכם בּמחשבוֹת נוּגוֹת, אין כּונתנוּ הערב אלא לעסוֹק קצת בּפרסוּמי־מלים. למי כּל חמדת פּבזנר וכל עמלוֹ וטרחוֹ, אם לא לנוּ העתוֹנאים, אשר את מעשׂי ידינוּ הוּא מקיים וּמשַמר שלא תשלט בּה – לפחוֹת כּל כּך מהר – כּלָיה ושכחה? מן הראוּי איפוֹא שלא נהיה כּפוּיי־טוֹבה ונטה גם אנחנוּ שכם לטרחוֹ ולעמלוֹ. ולכבוֹדה של התערוּכה ולכבוֹדוֹ של ז. פּבזנר אסתפּק בּשעה זוֹ בּשתים־שלוֹש מחשבוֹת קטוּעוֹת:

השנה מלאוּ 75 שנים לעתוֹנוּת הארץ והשנה מלאוּ 75 שנים למעשׂה ישוּבי ראשוֹן שלנוּ – לראשית בּנינה של מוֹצא הקטנה. פּבזנר, שוֹמר העתוֹנוּת, הוּא גם ששמר את העתוֹנים הבּלים שבּהם נשתמר זכר ימי מוֹצא הראשוֹנים והרפּתקאוֹתיהם. קרבת שני התאריכים הללוּ אינה דבר שבּמקרה: עדוּת היא לקשר העמוֹק שבּין העתוֹן הארץ־ישׂראלי לבין המפעל הישוּבי, בּין הספרוּת העברית לבין תקוּמתנוּ הלאוּמית. וּכשם שאין זה מקרה שזה שלוֹשים שנה מזוּוָג האֵת עם העֵט וּמזוּוָג הספר עם המחרשה, כּך אין זה מקרה שזה האיש יוֹאל משה סלוֹמוֹן, אשר יסד את “הלבנוֹן”, העתוֹן הראשוֹן² בּארץ־ישׂראל, הוּא אשר היה גם מיוֹצרי השכוּנה הראשוֹנה – נחלת־שבעה – בּירוּשלים החדשה, וּמיוֹצרי המוֹשבה הראשוֹנה בּארץ – פּתח־תקוה, בּטרם התחילה תנוּעת ההתישבוּת. התערוּכה פּוֹרשׂת לפנינוּ לא רק את הקשר שבּין העתוֹנוּת לבין הציבּוּריוֹת וּתנוּעוֹתיה, כּי אם גם את הקשר שבּין העתוֹן והספר. מן הנוּסח הטוֹב הוּא לבכּוֹת על שהעתוֹן “אוֹכל” את הספר. לאוֹר הדברים שאנוּ רוֹאים כּאן בּתערוּכה עלינוּ לוֹמר שאין העתוֹנוּת צוֹררת את הספר ואינה גוֹבלת (סוּרוֹגַט) של הספר ודוֹחקת את רגליו, אלא המבשׂרת של הספר. כּשם שהעתוֹנוּת העברית – מן “המאַספים” ודרך “השחר” ו“האמת”, עתוֹניו של בּן־יהוּדה, ו“השילוֹח” ועד עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ – הלכה בּראש התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת: השׂכּלה, סוֹציאליזם, חיבּת־ציוֹן, ציוֹנוּת, תנוּעת העבוֹדה, וסללה את הדרך לישוּב העמקים, כּך הלכה עתוֹנוּתנוּ בּראש הספרוּת וּפילסה דרך לשירה ולמחשבה העברית. לא מקרה הוּא שכּמעט כּל שיריו של בּיאליק פּוּרסמוּ בּעתוֹנוּת, ולא מקרה הוּא שכּמעט כּל “על פּרשת דרכים” הוּא פּרי העתוֹנוּת – ולָאו דוקא עתוֹנוּת ירחוֹנית, אלא אף יוֹמית. וכן הכּרכים הגדוֹלים של לילינבּלוּם ושל בּרדיצ’בסקי ושל בּרנר ושל א. ד. גוֹרדוֹן וארלוֹזוֹרוֹב כּוּלם בּאוּ לספרוּתנוּ לא מתוֹך עבוֹדה אקדמאית, לא כּמפעלים ספרוּתיים מבוּססים, החיים בּפני עצמם, ואשר רוּח של בּתי־מתיבתא נוֹשבת בּהם, לא! כּל אלה אינם אלא פּרי מחשבה שוֹטפת, לוֹחמת, לוֹהטת, הקשוּרה בּפעוּלה עתוֹנאית. הנוֹאם שקדמני³ דיבּר מתוֹך התפּעלוּת על ההישׂגים הטכניים והמשקיים של עתוֹנוּתנוּ הצעירה. נשׂמח לשמוֹע דברי שבח והכּרה, אוּלם הבּוֹנים את העתוֹנוּת הצעירה והכּוֹבשת הזאת הם יזכּרוּ בּהכּרת־טוֹבה והערצה את אלה אשר הביאוּ לארץ את מכבּש־הדפוּס הראשוֹן, אשר העיזוּ להוֹציא את הדפּים הקטנים והתמימים, אשר לערכּם הציבּוּרי־המלחמתי אין ערוֹך. מאידך גיסא, עלי להוֹדוֹת שכּל הטכניקה המשוּכללת של עתוֹנוּתנוּ אינה מניחה את דעתי. יוֹדע אני את הישׂגיה, אך ידעתי גם את תפקידיה. וּמלבד תפקידיה המדיניים־ישוּביים־ציבּוּריים־ספרוּתיים יש לה עוֹד תפקיד אחד, אשר שוּם עתוֹן בּעוֹלם לא ידעוֹ: לשאוֹף לחיי הארץ וּלבנינה בּרבבוֹת עוֹלים חדשים, להנחיל להם את הלשוֹן העברית וספרוּתה. בּימינוּ, ימי עליה עממית, הרי זה תפקיד כּבוֹד וכבד מאין כּמוֹהוּ, וזה מטיל על העתוֹן העברי חוֹבוֹת שעדיין איננוּ יוֹדעים למלא אוֹתן. וכל עודֹ לא תהיינה לנוּ מכוֹנוֹת לסידוּר וּלניקוּד, למען שהעתוֹן העברי יצא כּוּלוֹ מנוּקד, וכל עוֹד לא נלמד להסבּיר את כּל השאלוֹת הגדוֹלוֹת בּלשוֹן עברית קלה וּפּשוּטה, וכל עוֹד לא נלמד להרצוֹת את השקפוֹתינוּ וּלנהל את מלחמוֹתינוּ בּצוּרת־בּיטוּי בּהירה וּמוּבנת להמוֹני קוֹראים, לעוֹלים מן המזרח וּמן המערב, – הרי עוֹד רבּה הדרך לפנינוּ.

2

בּתערוּכת העתוֹנוּת הראשוֹנה, שנתקיימה שלוֹש שנים לפני כן, הרצה בּרל בּמוֹצאי־שבּת בּד' בּאִייר תרצ“ב על עתוֹנוּת הפּוֹעלים. ההרצאה נדפּסה בּכרך א' של קוֹבץ העתוֹנוּת הנזכּר, עמוּד 53, שלא בּעריכתוֹ של בּרל. ראשיתה שימשה אחר כּך יסוֹד למאמר “קוֹדמי קוֹדמינוּ”, שנכתב על ידי בּרל בּאייר תרצ”ה (כּרשוּם בּאחד הפּנקסים שלוֹ) ונדפּס בּגליוֹן העשׂוֹר של “דבר” (מספּר 3056, כ“ח בּאייר תרצ”ה, 31.5.1935). בּראשוֹ בּאה הערה זוֹ: “בּיוֹם ש”דבר" משקיף על עשׂר שנוֹת חייו יש צוֹרך להעלוֹת את זכרם של אלה שקדמוּ לנוּ בּשׂדה העתוֹנוּת העברית והמעוֹררים בּנוּ רחשי קרבה והכּרת טוֹבה. הפּרק הקטוּע הניתן בּזה מצטמצם בּתחוּמי העתוֹנוּת הארץ־ישׂראלית שקדמה לעליה השניה. הוּא נרשם בּעקבוֹת דברים שבּעל־פּה שנאמרוּ בּהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת, מהם גם שהוֹפיעוּ בּדפוּס מבּלי שתהא אחריוּת מסירתם עלי. שאר הפּרקים העתידים לבוֹא בּקרב הימים: על “האמת”, “המעוֹרר”, “הפּוֹעל הצעיר”, “האחדוּת”, “קוּנטרס”.סוֹפה של אוֹתה ההרצאה בּתערוּכה הראשוֹנה מוּקדש לתקוּפת “המעוֹרר” וּלעתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ, והוּא ניתן בּזה מתוֹך קוֹבץ העתוֹנוּת וּלפי סטנוֹגרמה מן העזבוֹן בּתיקוּנים קלים.

המשמרת החדשה של העתוֹנוּת העברית:

עתוֹנוּת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית

עוֹד נסיוֹנוֹת בּוֹדדים של בּטוּי, אמנם דלים מאד לעוּמת אלה של יהוֹשע בּרזלי ואלה של זאב יעבּץ, נעשׂוּ על ידי פּוֹעלים מתקוּפת יצירת רחוֹבוֹת וחדרה, מאוֹתוֹ החוּג הקטן שנשאר בּארץ, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, למשל: בּלוּחוֹת של א. מ. לוּנץ, של אדם אשר המשיך עוֹד את העתוֹנוּת הירוּשלמית; היוּ בּלוּחוֹת אלה גם מחקרים וּכבר אפשר היה בּהם למצוֹא בּפרוֹזה וּבשירה מפּעם לפעם איזה בּיטוּיים, דלים מאד אמנם, של עבוֹדה וקרקע בּארץ, כּגוֹן של האיש אשר היה משוֹררם של הפּוֹעלים, נח שפּירא (בּפסידוֹנים “בּרנש”), אשר זכה שהשיר שלוֹ “יָה חי לי לי” יתפּרסם בּגוֹלה. הוּא היה אחד מאלה אשר השתתפוּ בּאוֹתה העתוֹנוּת. מגדוֹלוֹת על כּל פּנים היוּ הדברים רחוֹקים מאד. בּערך שנים אחדוֹת לפני העליה הקרוּיה העליה השניה, בּמידה שהוּנף הגרזן על קיוּם ציבּוּר הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת של הבּרוֹן, בּזמן שנתנוּ לרבּים מהם כּסף כּדי שיעזבוּ את הארץ. הלך ענין העבוֹדה העברית בּארץ הלוֹך והתדלדל. ואגוּדת הפּוֹעלים שהיתה קיימת בּארץ היתה רחוֹקה מאד מכּל מיני חלוֹמוֹת ספרוּתיים. וּכשהפּוֹעלים הראשוֹנים מהעליה השניה בּאוּ לארץ, הם ספרוּת, על כּל פּנים, לפניהם לא מצאוּ, את הספרוּת הקוֹדמת לא ידעוּ, ושוּם דוּגמה אשר אפשר להידבק בּה, אשר אפשר להמשיך בּה, הם כּבר לא מצאוּ. השאלה היא מה המשיכוּ הפּוֹעלים בּארץ? כּדי להבין מה נוֹצר אז בּארץ צריך להקיף וּלהבין מה היה אז מצב העתוֹנוּת בּגוֹלה. אין לשכּוֹח מה עבר בּאוֹתן השנים, אשר עליית הפּוֹעלים התחילה לבוֹא לארץ, נאמר בּשנוֹת 1905־1904, מה עבר אז על העתוֹנוּת העברית שבּגוֹלה, ולא רק על העתוֹנוּת, כּי אם על כּל הספרוּת העברית. בּחיי הטבע אפשר את זה להשוות עם איזוֹ קטסטרוֹפה גיאוֹלוֹגית, עם דבר־מה שפּוֹרץ וּמחריב וּמשאיר רק חרבוֹת. המצב האמיתי של העתוֹנוּת העברית בּזמן ההוּא ניתן על ידי השיר של בּיאליק אל אחד־העם.⁴ הוּא מתאר שהנה היה אי יפה, והנה בּאוּ סערוֹת, פּרחוּ החיים, ונחרב האי. תמוּנה זוֹ, אשר בּיאליק מעלה בּשירוֹ, היא היא התמוּנה הנכוֹנה של העתוֹנוּת העברית בּאוֹתן השנים. אלה היוּ שנים של נחשוֹל, שנים של פּרעוֹת, לא נחשוֹל של 1882, כּי אם נחשוֹל של קישינוֹב, הוֹמל, אשר רק בּישׂר את מה שעתיד לבוֹא אחריו – את הפּרעות של 1905, חוּרבּן של קהילוֹת ואנשים, גל היציאה הגדוֹלה, גל הבּריחה הגדוֹלה לאמריקה. אבל עוֹד יוֹתר מזה אוּלי גרם ליאוּש של הספרוּת העברית של השמד הפיסי ולא רק גל הבּריחה, כּי אם הנחשוֹל הפּוֹליטי היהוּדי אשר עלה אז בּרחוֹב היהוּדי. רק זמן קצר לפני 1905, נאמר 8־7 שנים לפני זה, כּמעט בּאוֹתו השנים אשר הוֹפיע הרצל, כּמעט בּתקוּפה אחת עם התחלת הציוֹנוּת המדינית, ראתה הספרוּת העברית בּפּעם הראשוֹנה בּאמת סימנים אמיתיים של פּריחה: החזיוֹנוֹת של הוצאוֹת “אחיאסף”, תוּשיה“, ההוֹצאוֹת של בּן־אביגדוֹר, הנסיוֹן הראשוֹן ליצירת ירחוֹן מוֹדרני כּמוֹ “השילוֹח”, הוֹפעוֹת של כּוֹחוֹת צעירים, נאמר של בּיאליק בּשירה, אשר הקדים לזמן ההוּא ואשר גדל וּפרח בּזמן ההוּא, של פייאֶרבּרג, אשר ניצנץ בּאוֹתן השנים הראשוֹנוֹת, אפשרוּת של הוֹפעת ירחוֹן מוֹדרני ספרוּתי, כּ”הדוֹר" של פרישמן בּזמן ההוּא. בּבת אחת צצה שוּרה של סוֹפרים וּמשוֹררים, התחילה פּריחה אשר הספרוּת העברית לא ראתה כּמוֹה בּמשך הרבּה הרבּה שנים, וגם נדמה היה שהפּריחה הזאת בּרוּסיה בּזמן ההוּא יש לה יוֹתר מזל מאשר בּשנים הקוֹדמוֹת, מאשר הפּריחה אשר היתה בּגליציה, אוֹ הפּריחה אשר בּאה בּליטה בּראשית שנוֹת ההשׂכּלה, מפּני שאחרי הפּריחוֹת ההן תמיד בּאוּ התנוּעוֹת של אַסימילַציה, של הסתגלוּת ללשוֹנוֹת הארץ, בּה בּשעה שכּאן נראוּ תקווֹת מדיניוֹת, התעוֹררוּת לאוּמית ידוּעה. אוּלם מה מוּזר הדבר, שהפּריחה הזאת היתה קצרת־ימים מאד. כּל אוֹתן הבּיבּליוֹתיקוֹת אשר פּרחוּ אז הוֹציאוּ שנתים־שלוֹש, וּמיד הלכוּ תמס. הירחוֹן היחידי העברי בּגוֹלה התקיים בּכמה וכמה הפסקוֹת מפּעם לפעם, וּכשבּאה שנת 1905, נתגלה כּי אזלוּ הכּוֹחוֹת, נתגלה שיש איזה נחשוֹלים חדשים, אידיאוֹלוֹגיה חדשה, והספרוֹת העברית החדשה ונוֹשׂאיה אין להם כּוֹח להחזיק מעמד. עשׂרוֹת בּשנים חיוּ בּשלוֹם שתי הספרוּיוֹת – העברית והאידיש: כּמעט כּל אוֹתם הסוֹפרים אשר יצרוּ את הספרוּת העברית הם הם גם היוּ אבוֹת הספרוּת האידישיסטית, אלה היוּ הזקנים יצחק בֶּר לוינזוֹן, גוֹטלוֹבּר. זאת אוֹמרת, זקני הספרוּת בּגליציה, בּפּוֹלין. גם אחר כּך היוּ חזיוֹנוֹת, כּמוֹ מנדלי בּזמנוֹ, אשר בּשתי ידיו עבד בּשביל שתי השׂפוֹת (והיוּ סוֹפרים ממדרגה יוֹתר קטנה, אשר אף אחת מהספרוּיוֹת אינה זוֹכרת אוֹתם), גם חוֹבבי־ציוֹן, כּמוֹ לילינבּלוּם, כּמו לוינסקי – כּל אלה לא הרגישוּ שוּם ניגוּד בּין עבוֹדתם בּשתי השׂפוֹת. אך בּבת אחת נחפּרה תהוֹם, וזוֹ היתה לא רק תהוֹם בּלב הסוֹפר, כּי אם תהוֹם ציבּוּרית גדוֹלה, אשר הסוֹפר לא מצא כּוֹח לגַשר אוֹתה. הקוֹרא העברי מהדוֹר הישן, אוֹתוֹ הקוֹרא החביב, אשר אליו היה פּוֹנה כּל עוֹרך, אשר היה שוֹלח לוֹ, לעוֹרך, את הרוּבּלים שלוֹ, אוֹתוֹ בּעל־הבּית אשר את בּניו היה שוֹלח כּבר לגימנסיה שילמדוֹּ שׂפוֹת זרוֹת, אבל הוּא בּעצמו עוֹד היה קוֹרא עברית, בּעל־הבּית הזה פּתאוֹם בּיוֹם בּהיר אחד נתמוֹטט, נהרס, עבר מהעוֹלם; החיים החדשים נהיוּ זרים לוֹ, כּוֹחוֹ הציבּוּרי ניטל ממנו לגמרי, יתכן שגם כּוֹחוֹ הכּלכּלי כּבר התחיל להתמוֹטט בּאוֹפן רציני. בּדוֹר הצעיר צמחה בּבת אחת, בּמשך תקוּפה קצרה מאד, אילוּזיה גדוֹלה נהדרה של תרבּת עממית, של אפשרוּת של ויתוּר על קנינים קוֹדמים, אוֹ אילוּזיה של אַסימילַציה, על מנת בּבת אחת להפוֹך אוֹתה לקנין קבוּע לעם, לעשוֹת אוֹתה בּשביל העם גם פּוּלחן, גם מרכּז לכל עניני התרבּוּת, אילוּזיה זוֹ ניצנצה וכיבּוּשיה היוּ עצוּמים. כּרגע אנוּ יוֹדעים רק חזיוֹנוֹת של סוֹפרים שהתחילוּ בּזמנם כּסוֹפרים עבריים, כּמוֹ פּרץ הירשבּיין וכמה ממחנה ה“בּוּנד” (גם ליטבַקוֹב התחיל כּפּוּבּליציסט עברי. לרבּים יהיה תמוּה וּמוּזר – דויד איינהוֹרן התחיל כּסוֹפר עברי, אלא שלא זכה בּזמנוֹ ששיריו יוּדפּסוּ) שנסחפוּ בּזרם זה; אבל הענין היה הרבּה יוֹתר עמוֹק מזה: לא רק השכבה הקטנה של הסוֹפרים אוֹ של האינטליגנציה נקרעה ונתלשה מן הספרוּת העברית, כּי אם האמוּנה ניטלה מההמוֹנים הגדוֹלים, מהקוֹראים וגם מהסוֹפרים. זה לא מקרה שבּשנת 1905 נפסק “השילוֹח”, זה לא מקרה שנפסקה כּל העתוֹנוּת העברית: הבּסיס הציבּוּרי הרחב כּבר ניטל מהם, הקוֹרא הישן כּבר הלך למוּת, אבד את יחסוֹ, הדוֹר הצעיר, המסוּגל לקיים ספרוֹת, לא היה, לא גדל. לא רבּים אוּלי מהסוֹפרים שלנוּ, מאלה אשר הנם בּעצם פּריחתם, יחפּצוּ לספּר לכם את הוידוּי שלהם, איך הם התהלכוּ ימים ולילוֹת בּין שתי השׂפוֹת, בּין העברית וּבין אידיש, אוֹ גם – השׂפוֹת הלוֹעזיוֹת. אין אני אוֹמר את זה בּכדי לוֹמר למי שהוּא שאני בּא להזכּיר עווֹן, אבל יתכן שגם אנשים בּעלי שרשים עמוּקים גם הם מתנוֹעעים בּסערה. אם לגבּי בּרֶנר עוֹד אפשר לחשוֹב שנאמנוּתוֹ לעברית היתה פּרי של אנליזה חריפה מאד של מצב ההמוֹנים ושל התרבּוּת העברית, הרי לגבּי אנשים אחרים, כּמוֹ שוֹפמן, אוֹ כּמוֹ א.נ. גנסין – אשר לכאוֹרה כּוּלם משכוּ אוֹתם ואמרוּ להם: הנה פּה אין לכם קוֹרא, הדוֹר הצעיר איננוּ, וכאן ישנם לא רק פּרץ, אַש, רייזין, כּי אם דוֹר צעיר, אשר מתחיל לעלוֹת על בּמת החיים, – אני אוֹמר, כּי למרוֹת כּל הנסיוֹנוֹת אפשר להביא לידי בּטוּי את חבלי הסוֹפר והיוֹצר העברי, אשר נשאר, בּמצב של מפּוֹלת גמוּרה מסביב, נאמן לעמוֹ, נאמן לעטוֹ. אחרי כּל זה עוֹד לא קיבּלנוּ אוּלי את התמוּנה המלאה של כּל עומק התסיסה ההיא, זוֹ התמוּנה של התמוֹטטוּת ההמוֹנים בּכלל, תמוּנה של אבדן האמוּנה אצל השכבוֹת אשר מימים ימימה היוּ נוֹשׂאי הספרוּת העברית, עמוּדי הספרוּת העברית היחידים, אשר אליהם פּנוּ בּשעת צרה והם בּרחוּ מהמערכה, ואצל כּל אוֹתם הכּוֹחוֹת הצעירים, אשר אפשר היה לקווֹת שהם הם יהיוּ נוֹשׂאי הספרוּת העברית החדשה, מטפּחי הספרוּת הצעירה.

אם תשאלוּ עכשיו, היכן היוּ אז כּל אלה אשר בּוַדאי אין לפקפק בּנאמנוּתם, היכן היוּ אנשי “השילוֹח”, אנשי “בּני משה”? המפּוֹלת הזאת, הקטסטרוֹפה הגיאוֹלוֹגית הזאת כּל כּך הדהימה אוֹתם, כּל כּך עקרה מתחתם כּל קרקע, שהם לא מצאוּ את עצמם. הם לא בּגדוּ, חלילה, אבל הם עשׂוּ דבר אשר היה הרבּה יוֹתר גרוּע מכּל חטא, הם לא מצאוּ בּקרבּם כּל כּוֹח פּנימי להרים את הדגל. שוּם כּוֹח לכנס תחת דגלם את שארית הפּליטה, אוֹ לגלוֹת את שארית כּוֹחוֹת היצירה, לא נשאר בּהם, לא מצאוּ בּקרבּם. בּזמנוֹ בּיאליק כּתב את דבריו המחרידים, שירי הזעם, אוּלי בּסתר פּינה עסק גם בּ“ספר האגדה”, אבל בּשטח הציבּוּרי היה חוּרבּן גמוּר. ואז בּא מעשׂה קטן, מעשׂה אשר אוּלי בּשביל כּל בּני הדוֹר ההוּא, בּשביל כּל אנשי הרוּח בּזמן ההוּא, גם עברים וגם פּחוֹת עברים, היה זה כּמעט בּגדר אֶפּיזוֹדה, דבר משוּנה, גם דבר חסר־טעם. אני מדבּר על יסוּד “המעוֹרר” בּלוֹנדוֹן על ידי יוֹסף חיים בּרנר, על ידי אדם זה אשר כּוּלוֹ, כּל חייו וכל מחשבוֹתיו, היוּ בּניגוּד גמוּר לכל מחשבה לאוּמית מסרתית – בּניגוּד גמוּר לא רק לקוֹנסרבטיביוּת של יעבּץ וּפּינס, כּי אם גם בּניגוּד גמוּר ללאוּמיוּת של אחד־העם, גם בניגוּד לאמוּנה הציוֹנית, גם בניגוּד גמוּר לחלוֹמוֹת של “שׂפה בּרוּרה” – אדם זה אשר היה אחד הנבוּכים של הדוֹר, אשר לא הציע בּמשך כּל ימי חייו שוּם פּרוֹגרמה חיוּנית. זכוּת זוֹ של הצלת הספרוּת העברית, של נעיצת הקנה, אשר ממנוּ תצמח מחדש, נתגלגלה ליד בּרנר, לידי האיש הזה אשר עלה בּידוֹ לגשת לדבר אחרי שנים של מלחמוֹת רבּוֹת, אחרי שׂריפת כּתבי־יד, אחרי יאוּש גמוּר מערך הספרוּת העברית, ממציאוּת סוֹפרים, מסביבה של קוֹראים, בּמרחק גמוּר מההמוֹנים היהוּדים, וּבעיר אשר כּלל לא היוּ בּה סוֹפרים עברים, ולא קוֹראים, בּעיר אשר היה זר בּה, בּעיר אשר יהוּדים חיוּ בּה חיי אֶמיגרטים. מוַייטשפּל אשר בּלוֹנדוֹן, אשר שם חיוּ הפּליטים מרוּסיה, התרכּזוּ קבוּצוֹת אנרכיסטים שהיוּ מסדרים משתה בּיוֹם־הכּיפּוּרים, דוקא משם נשמעה המלה העברית, אשר הניחה יסוֹד לספרוּת העברית החדשה, אשר נתנה אוֹת זה, אשר בּלעדיו מסוּפּקני מאד אם היה נמצא אחר כּך גם הכּוֹח הזה, אשר נמצא אצל אנשי העליה השניה, להקים את העתוֹנוּת בּארץ. וּתכוּנוֹת אחדוֹת אשר נתגלוּ בּאוֹתוֹ “המעוֹרר” עברוּ בּירוּשה גם לעתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ. אמנם, יתכן מאד שיוֹצרי העתוֹנוּת בּארץ בּזמנם קיבּלוּ פּחוֹת אוֹ יוֹתר את חינוּכם על בּרכּי הספרוּת העברית. בּוַדאי רבּים מהם חייבים הרבּה לאחד־העם, אוֹ לספרוּת הלאוּמית כּוּלה, ואף על פּי כן הסגנוֹן הפּנימי, היסוֹד האינטימי של עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ, וגם מגמוֹת אנוֹשיוֹת ידוּעוֹת עברוּ אליהם בּירוּשה מ“המעוֹרר”; אינני מתכּוון לשוּם מֶמוּאַריסטיקה, לשוּם זכרוֹנוֹת, לא עמדתי ליד עריסתה של עתוֹנוּת הפּוֹעלים – אני אחד מאלה אשר הגליוֹנוֹת הראשוֹנים של,הפּוֹעל הצעיר" מצאוּ אוֹתם בּגוֹלה – ואינני בּא לספּר את הצד הרוֹמַנטי אשר עבר עליה. כּוָנתי היא רק לציין את אָפיה המיוּחד, בּמה היא שוֹנה מהשכבוֹת אשר קדמוּ לה, מה הם הנכסים המיוּחדים אשר היא הכניסה לספרוּת העברית. ואציין את זה בּקוים קצרים מאד. הקו הראשוֹן המציין את העתוֹנוּת הזאת זהוּ לא הסוֹפר ולא העוֹרך שלה, כּי אם קוֹדם כּל הקוֹרא. יוֹתר מאשר לאיזה סוּג עתוֹנוּת קוֹדמת ניתן לעתוֹנוּת הזאת להגדירה על פּי הקוֹרא המסוּים שלה. לעתוֹן ההשׂכּלה היה הקוֹרא שלה, זה היה חוּג רחב למדי – אם זה היה בּחוּר־ישיבה אוֹ משׂכּיל, אוֹ בּעל־בּית, אך זוֹ היתה קריאה בּסתר על גבּי עליה, אם זוֹ היתה קריאה של שבּת אחרי “הטשוֹלנט” – אבל אלה היוּ חוּגים שוֹנים, אשר, מלבד בּוֹדדים, הקשר שלהם עם העתוֹנוּת העברית לא היה קשר של חיים, אלא קשר ארעי, אשר היה מתחיל ונפסק מפּעם לפעם: בּחוּר־ישיבה אשר יצא לתרבּוּת רעה והלך להיוֹת אֶקסטֶרן כּבר יצא מהספרוּת העברית ועבר לספרוּת אחרת, וּבעל־הבּית, אוֹתוֹ בּחוּר אשר לפני הנישׂוּאין היה חוֹתם על “המליץ”, אחרי הנישׂוּאין, כּשהיה סמוּך על שוּלחן חוֹתנוֹ והתעשר קצת, הרי כּבר הזניח את הדברים הבּטלים הללוּ, לעוּמת זאת, הרי לעתוֹנוּת העברית בּארץ היה כּבר נוֹשׂא מסוּים, נוֹשׂא קבוּע, זאת אוֹמרת, הצרכּן הכּלכּלי, הקוֹרא אשר בּשבילוֹ היתה צוֹרך ממשי, צוֹרך מלחמתי, חיוּני, אנוֹשי, אינטימי. הדבר אשר חיפּשׂ אוּלי בּרנר בּ “המעוֹרר” – את הקוֹרא העברי, אשר בּשבילוֹ הספרוּת העברית אינה לוּכּסוּס, כּי אם צוֹרך החיים, הדבר הזה נמצא על ידי עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ. ואם תשאלוּ מי הוּא יוֹצר עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ, אזי, בּלי לקפּח את זכוּתם של עוֹרכים שוֹנים, מהראשוֹנים ועד האחרוֹן, צריך לוֹמר, שהזכוּת האמיתית של יצירת עתוֹנוּת הפּוֹעלים ושל קיוּמה היא לא זכוּתוֹ של העוֹרך דוקא, כּי אם היא זכוּתוֹ של הקוֹרא. אוֹתוֹ הפּוֹעל בּארץ, שהיה בּה בּבדידוּתוֹ הגדוֹלה, שהיה זר לכל הסביבה כּאן והיא היתה זרה לוֹ, בּחוֹסר כּל תנחוּמים בּיאוּשוֹ הגדוֹל, גם בּחוֹסר כּל כּוֹח של איזוֹ יצירה משקית להישען עליה, היה לוֹ קוֹדם כּל צוֹרך לבוֹא בּמגע עם איזה חבר שלוֹ, היה לוֹ צוֹרך לכתוֹב מכתבים, והצוֹרך הזה, לא הפֶטיש הספרוּתי, הכּוֹח הגדוֹל, כּי אם הצוֹרך הנפשי של חבר פּוֹעל בּארץ, הוּא אשר נתן את הדחיפה הראשוֹנה העצוּמה לעתוֹנוּת הפּוֹעלים. מי היוּ היוֹצרים של עתוֹנוּת זוֹ? – אם תתבּוֹננוּ לשנים הראשוֹנוֹת של עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ ותשאלוּ מי הם האנשים אשר עשׂוּ את הדבר הזה, מאין בּאוּ העוֹרכים, מאין בּאוּ הסוֹפרים, תיוָכחוּ שכּל אלה הם כּמעט פּנים חדשוֹת, לא אנשים אשר בּאוּ מתוֹך שכבוֹת הספרוּת העברית, לא אנשים אשר המשיכוּ את העתוֹנוּת הישׂראלית הקוֹדמת, את המסוֹרוֹת הקוֹדמוֹת, לא אנשים אשר היוּ להם בּמוֹת, ואשר היה להם צוֹרך לחַדש אוֹ להמשיך את בּמוֹתיהם, – אלה היוּ אנשים אשר כּתיבתם בּאה מתוֹך מפעל חייהם, מפעל חייהם הוּא שעשׂה אוֹתם לסוֹפרים וּלעוֹרכים. יש קוֹבץ מאמרים אחד “הארץ והעבוֹדה”, אשר יצא לפני המלחמה וּבוֹ הקדמה קטנה מאת א.ד. גוֹרדוֹן, שבּה הוּא מנסה להבּיע את האוֹפי של הספרוּת הזאת, והוּא אוֹמר: כּאן כּוֹתבים אנשים אשר אילמלא העבוֹדה לא היוּ כּוֹתבים, אילמלא בּאוּ לארץ ספק אם מי שהוּא מהם היה לוֹ צוֹרך להבּיע את עצמוֹ בּספרוּת. הקו הזה אשר היה בּראשית יצירת העתוֹנוּת בּארץ, זאת אוֹמרת, בּראשית היצירה הספרוּתית שהיא פּרי מפעל־חיים ידוּע, שהיא נוֹצרה רק כּדי לשמש את המפעל הזה, והנוֹפלת בּרגע שהוּא נוֹפל, – הקו הזה הניח את חוֹתמוֹ על עתוֹנוּת הפּוֹעלים גם בּשנים יוֹתר מאוּחרוֹת. אמנם מאז כּבר נשתנוּ הדברים בּהרבּה. בּעתוֹנים הראשוֹנים לא תמצאוּ אף שם של סוֹפר מפוּרסם, בּאוּ צעירים, פּחוֹת מפוּרסמים, ואחר כּך בּאוּ יוֹתר מפוּרסמים, נתגלוּ כּוֹחוֹת ספרוּתיים מקצוֹעיים בּעתוֹנוּת הפּוֹעלים, אבל הקו הזה של שיתוּף עם היצירה, הקו הזה של ספרוּת מן החיים, נשמר בּעתוֹנוּת הפּוֹעלים שנים רבּוֹת; ואני מקוה שהוּא ישאר תמיד, כּלוֹמר, אני מניח שבּרגע שהקו הזה יפָּסק בּוֹ בּרגע לא יהיה טעם לעתוֹנוּת זוֹ, היא תיפּסק; על כּל פּנים היא תחדל להיקָרא עתוֹנוּת של פּוֹעלים. בּשנים הראשוֹנוֹת של יצירת הפּוֹעלים בּארץ התלקטוּ הנה כּמעט כּל אוֹתם הכּוֹחוֹת העיקריים אשר השתתפוּ בּיצירת “המעורר”, זאת אומרת, כּל אוֹתה קבוּצת הסוֹפרים הצעירים העיקרית, אשר התחילה להתגבּש בּתקוּפה שהכּל מסביב התפּוֹרר. בּזמן ההוּא היוּ הם סוֹפרים צעירים, לא מפוּרסמים בּיוֹתר, אבל כּבר מלאי כּוֹח. הם התלכּדוּ אז מסביב לעתוֹנוּת הפּוֹעלים, וכך נתגלה כּוֹחוֹ הספרוּתי הפּוּבּליציסטי של י. וילקנסקי, כּך נתגלה בּספרוּת כּשרוֹנוֹ של ר' בּנימין, גם דוֹר של סוֹפרים יוֹתר צעירים. מוּבן מאליו, שבּרנר, הכּוֹפר, הפּסימיסט, העוֹקב בּחרדה אחרי כּל התחלה קטנה וּמכריז מראש שהוּא איננוּ מאמין בּה, בּרנר, אשר אימוּץ־ידים אמיתי היה בּשבילוֹ לא תיאוּר הדברים בּפריחתם, לא חיזוּק ה “אתה בחרתנוּ” שלנוּ, לא חיזוּק האפקים הרחבים שלנוּ, אלא לוֹמר: “אין משיח לישׂראל – ולעבוֹדה”, בּרנר זה מצא לנחוּץ מיד לבוֹא לארץ וּלשתף את עצמוֹ בּיצירת הספרוּת הזאת. גם שכבוֹת שוֹנוֹת של סוֹפרים יוֹתר צעירים בּאוּ לארץ, ואמנם שירתם אוֹ כּתיבתם ינקה ממקוֹרוֹת אינדיבידוּאַליים שלהם, אבל המרכּז, הבּית – היתה עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ: אם זה היה המשוֹרר שמעוֹנוֹביץ, עגנוֹן אוֹ יעקב שטיינבּרג (אין אני קוֹרא הרצאה בּיבּליוֹגרפית). אוּלם החזיוֹן האָפייני בּיוֹתר בּשביל עתוֹנוּת הפּוֹעלים, – יוֹתר גם מאשר יצירת בּמוֹת לכוֹחוֹת אשר נתחדשוּ, אחרי עשׂרוֹת שנים של קיוּם עתוֹנוּת מפוּקפּקת בּארץ, עתוֹנוּת חצי־בּוּלברית, אחרי כּל מיני נסיוֹנוֹת להקים דברי סוֹפרים, אשר לא הצליחוּ – הדבר האָפייני בּיוֹתר הוּא לא רק יצירת הבּמה הספרוּתית, כּי אם גידוּל כּוֹחוֹת היצירה. יוֹדע אני כּי רבּים ממבקרי הספרוּת בּודאי לא יסכּימוּ להערכתי זוֹ, ורבּים אוּלי גם יפָּגעוּ אם אוֹמַר שהדבר החשוּב בּיוֹתר בּעתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ הם לא אוֹתם הכּוֹחוֹת הספרוּתיים הגדוֹלים, אשר נתבּלטוּ בּתוֹכה (לא היא יצרה אוֹתם, אבל היא נתנה להם מקוֹם להתבּטא), כּי אם אוֹתם הכּוֹחוֹת, אוּלי הרבּה יוֹתר צנוּעים, הרבּה יוֹתר חלשים מבּחינה ספרוּתית, אבל המקיימים צרכים, אוֹתם הכּוֹחוֹת אשר אילמלא תנוּעת הפּוֹעלים לא היוּ מגיעים לספרוּת, אילמלא תנוּעת הפּוֹעלים לא היוּ יוֹדעים לכתוֹב עברית, ואוּלי גם לא היוּ יוֹדעים לכתוֹב בּכלל, אוּלי גם לא היה להם מה לכתוֹב. תנוּעת הפּוֹעלים נתנה להם גם את התוֹכן וגם את היכוֹלת לכתוֹב. נדמה לי שזוֹהי הזכוּת הגדוֹלה – הפּעם הראשוֹנה אחרי הבּעל־שם־טוֹב, – להוֹציא את איש העם ולעשׂוֹת אוֹתוֹ לאיש עדה ציבּוּרית המוֹנית, זאת אוֹמרת, להרים המוֹנים יהוּדים גדוֹלים וּלשתף אוֹתם בּשׂמחה הרוּחנית הגדוֹלה ולעשׂוֹת את המחשבה הלאוּמית, את התרבּוּת העברית לא רק לנחלה של רבּנים, של תלמידי־חכמים, כּי אם להעלוֹת אליהן שכבוֹת רבּוֹת של המוֹנים יהוּדים. הדבר הזה נעשׂה בּמידה ידוּעה על ידי עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ. הדבר החשוּב בּיוֹתר הוּא לא אוֹתוֹ המאמר הפּוּבּליצסטי אשר זכה להיכּנס לתוֹך הקוֹבץ, הדבר החשוּב בּיוֹתר זוֹהי אוֹתה הקוֹרספּוֹנדנציה הקטנה הראשוֹנה, אוֹתוֹ מכתב־חברים מאיזוֹ פּינה בּגליל, אשר נכתבוּ בּלי כּל יכוֹלת ספרוּתית, אוּלי מתוֹך רטט פּנימי של אדם חדש בּארץ, של כּוֹבש הארץ, כּל זה אשר הוֹפיע בּצוּרוֹת שוֹנוֹת בּזמן הראשוֹן, אוּלי בּצוּרה של קוֹרספּוֹנדנציה פּשוּטה, בּצוּרה של גמגוּם, אשר בּוַדאי שהעוֹרך היה מסוּפּק אם להכניס את זה לעתוֹן או לזרוק לסל. הדברים האלה הגיעוּ כּעבוֹר זמן גם לידי גוֹבה גדוֹל, גם לידי גוֹבה מחשבתי וגם לידי גוֹבה ספרוּתי. ויוֹדע אני שבּשביל ההיסטוֹריוֹגרף של עתוֹנוּת רשמית עדיין הדברים אינם בּאים בּחשבּוֹן. אבל לא רק בּ א. ד. גוֹרדוֹן היתה הפּסגה, כּי אם היוּ כּמה וכמה פּסגוֹת שוֹנוֹת מפוּזרוֹת אשר הנחילוּ נכסים, אשר כּבשוּ קנינים מחשבתיים, ישוּביים בּספרוּת העברית. די אם אזכּיר, למשל, הוֹפעה כּמוֹ יבנאלי, חזיוֹן כּמוֹ לביא (לבקוֹביץ) מעין־חרוֹד, אחד מהוֹגי המחשבוֹת אשר ישנם בּספרוּת שלנוּ בּשמננוּ, כּשם שאני יכוֹל לגבּי התחלות של ספרוּת יפה בּתנוּעת הפּוֹעלים לקרוֹא בּשני שמוֹת – בּשמוֹ של צבי שץ וּבשמה של רחל.

כּל אלה הם הנם ילדיה של ספרוּת הפּוֹעלים בּארץ, הם גדלוּ על בּרכּיה, אבל הם היוּ גם בּלתי־אפשריים אילמלא הספרוּת הזאת. והספרוּת הזאת היא גם מוֹכיחה לנוּ שבּינה וּבין הקוֹרספּוֹנדנציה הקטנה, בּינה וּבין מכתבי החברים הפּשוּטים יכוֹל להיוֹת הבדל גדוֹל בּכשרוֹן, הבדל גדוֹל בּיכוֹלת של הבּיטוּי, אבל בּמַהוּת הדברים, בּהתלכּדוּת הפּנימית של המלה ושל החיים, של הדיבּוּר ושל המעשׂה, בּהתלכּדוּת הפּנימית הזאת, בּלשד הזה של המלה המלאה – בּזה אין הבדל. רשימה בּוֹדדת של שוֹמר שנהרג אשר אוּלי פּעם אחת הספּיק לראוֹת את שמוֹ בּדפוּס, איזה מכתב של חברה אשר אוּלי לא חלמה שדבריה יוּדפּסוּ, תעוּדוֹת בּוֹדדוֹת שוֹנוֹת כּאלה המפוּזרוֹת בּספרוּתנוּ, מן הקוֹרספּוֹנדנציה הראשוֹנה עד הקוֹבץ של “דברי פּועלוֹת” – כל אלה הם נסיוֹנוֹת מיוּחדים בּמינם גם להוֹציא את איש־המעשׂה ואת איש־העם אל בּמוֹת של יצירת תרבּוּת, וגם להפרוֹת את התרבּוּת, אשר תמיד צפוּיה לה סכּנה של התנַוונוּת, של השתעשעוּת בּעצמה, בּמחשבוֹתיה המוּפשטוֹת, להפרוֹת את התרבּוּת העברית בּיצירה חיוּנית, בּיצירת כֹּיבוּש, בּמאמצים של חיי אדם, בּספר של חיי האדם. נדמה לי שזהוּ אוּלי הקו הבּוֹלט בּיוֹתר, ואוּלי גם היקר בּיוֹתר, של ספרוּת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית.

בּסוֹף דברַי אני רוֹצה רק לציין, שבּינינוּ, בּתוֹך הקהל הזה, יוֹשב אדם אחד אשר היה העוֹרך הראשון אוֹ מהעוֹרכים הראשוֹנים של עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ – זהוּ החבר אהרוֹן טוּרקֶניץ.

3. בּמסיבּת חג־העשׂוֹר של “דבר”

דברי בּרל אלה כּתוּבים מקצתם (עד “וּבהרבּה השקעה נפשית”) בּכתב־ידוֹ, יתרם – על ידי אחר. לא פּוּרסמוּ עד כּה.

זאת הפּעם איני רוֹאה עצמי חייב לדבּר על “דבר”. לפני היוֹת “דבר” ראיתי עצמי חייב לעוֹרר בּעצמנוּ את הכּרת הצוֹרך בּעתוֹן־פּוֹעלים יוֹמי ואת האמוּנה כּי בּידינוּ להקימוֹ וּלקיימוֹ. בּשנים הראשוֹנוֹת ל“דבר”, כּשעוֹד נאבקנוּ על עצם חיינוּ ודאגת קיוּמנוּ ליוֹם מחר היתה מטרידה יוֹם יוֹם, הייתי אנוּס לצאת לעזרת “דבר” בּדברים שבּעל־פּה. עכשיו אני פּטוֹר מחוֹבוֹת אלה, ואיני מדבּר מתוֹך חוֹבה ל“דבר”, אלא מתוֹך רצוֹן לענוֹת לקהל הידידים אשר בּאוּ לברכנוּ. פּלוּגתה ישנה היא: מי רשאי להעריך? הצניעוּת המקוּבּלת גוֹזרת על “הנוֹגעים בּדבר” שלא יהיוּ מעריכים את מפעלם ואת עבוֹדתם. בּלבּי איני מקבּל גזירת־נימוּס זוֹ.

מאמין אני בּיוֹתר בּהערכה מלגו. העוֹמד מבּחוּץ רוֹאה על פּי רוֹב כּמה סימנים חיצוֹניים להערכה, מידת הצלחה מוּכּרת, פּגמים אמיתיים או מדוּמים, הישׂגים ממשיים אוֹ מוּסכּמים. כֹּנגד זה ניתן לאדם מבּפנים, העוֹשׂה בּמלאכה, לעמוֹד על כּמה מסוֹדוֹתיה, אשר עין זר לא תשוּרם, ולראוֹת את המַעקשים וההדוּרים שבּדרכּה אל ההישׂגים. וּכבר הוֹרה ג. שוֹפמן, שרק האמן־היוֹצר בּכוֹחוֹ לעמוֹד על ערכּם של דברי יצירה. על סף העשוֹר השני של “דבר” רצוֹני לוֹמר משהוּ לחברים ולידידים. לא הערכת ההישׂגים מעסיקה אוֹתי בּרגע זה (עוֹד מוּקדם לנוּ!), אלא ציוּן והערכה לתפקידים, לאחדים מן התפקידים. ואוֹדיע מראש, כּי מתוֹך רצוֹני לוֹמר מה שאני חוֹשב אצא מגבוּלוֹת הצניעוּת המקוּבּלת. מי יאמר מהוּ מקוֹרה של עתוֹנוּת, בּרוּך אוֹ ארוּר! האם טהוֹר מַעינה אוֹ מזוּהם? יש שאתה מעיין בּעתוֹנים, עתוֹנים גדוֹלים, מהם “עוֹלמיים”, בּעלי שם ועֶמדה, בּעלי אמצעים גדוֹלים והשפּעה עצוּמה, ולרשוּתם מכשירי אינפוֹרמַציה נפלאים וסוֹפרים מזהירים, והנה אתה נוֹכח שהמכשירים הללוּ טבוּלים בּשוֹחד, בּחנוּפה, שהם נמכּרים למַרבּה בּמחיר, שהם משרתים לתקיפי העוֹלם, אוֹ משרתים חליפוֹת למי שהשעה משחקת לוֹ.

ואתה רוֹאה עתוֹנים אשר מכשירי היכוֹלת וההשפּעה שבּידיהם נתוּנים־נתוּנים לטמטוּם ההמוֹנים, להעלמת האמת, להפחת כּזבים, לשיסוּי, לשׂנאת האדם, לרדיפת נרדפים, לנקמה בּמוּכּים, כּלוּם לא יעלה על דעתך כּי העתוֹנוּת היא מן השׂטן, מממשלת הזדוֹן, וּראוּיה היא שיעבירוּ אוֹתה מן העוֹלם. ואם גם יש בּה קב של בּרכה ותוֹעלת יוֹצא שׂכרה בּהפסדה על ידי כּמה וכמה קבּים של זוּהמה וכסל ורשע? אך יש עוֹד עתוֹנוּת. אחרת. וכל רבבוֹת הגילוֹנוֹת אשר עיניהם לבצעם ולכזבם אין בּכוֹחם לעקוֹר מלבּך את ההכּרה הוַדאית כּי יש ויש עתוֹנוֹּת אחרת. עתוֹנוּת אשר אינה נקנית ואינה נמכּרת. עתוֹנוּת אשר אינה מתכּוונת להנאת השאננים וּלהרדמת ההמוֹנים. וגם בּימינוּ, אשר כּל השמוֹת הקדוֹשים נתחללוּ, לא אהיה חוֹשש לוֹמר שיש עתוֹנוּת אשר גם בּהיוֹתה בּת־יוֹמה, נתוּנה ללהט הרגע, היא שוֹאבת ממקוֹרוֹת שאנוּ רגילים לקרוֹא להם מקוֹרוֹת־עד, מהעפּלת האדם אל האמת, אל הדעת, אל הטוֹב ואף אל החסד. ישנה עתוֹנוּת אשר עוֹשׂיה נכוֹנים לשלם בּדמי לבּם, בּמחסוֹר וּביסוּרים, בּעד אמיתם, אשר עליה הם כּוֹתבים ולה הם נלחמים. ועתוֹנוּת זוֹ, אף כּי היא לוֹבשת צוּרה, יש לה “שלשלת קבּלה” ארוּכּה, אוּלי עוֹד מאוֹתם ימים קדוּמים אשר בּני־אדם ראוּ את האמת כּ“אש עצוּרה בּעצמוֹת”. ותראוּ בּזה תמימוּת אוֹ יהירוּת: בּימינוּ אלה, הפּיקחים והמפוּכּחים, “שהכּל” יוֹדעים שאמת וצדק הם מוּשׂגים מפוּקפּקים וּמעוּרפּלים, וכי רק הדיפה וחטיפה הם מוּשׂגים וַדאיים וּממשיים, נוֹצר “דבר” בּמחשבה תחילה לשמש בּתפקידים שדוֹרוֹת על דוֹרוֹת עשׂוּ אוֹתם אנשים בּמעט “הצלחה” וּבהרבּה השקעה נפשית.

____________

יש כּמה סתירוֹת ש“דבר” רצה לפתוֹר אוֹתן. היה מקוּבּל שיש סתירה בּין עניניו המצוּמצמים של הפוֹעל, הענינים הקטנים, הישרים והצוֹדקים, לבין עניני האוּמה בּכללה. היה מקוּבּל כּי הפּוֹעל וציבּוּרוֹ מהוים כּת, קרן־זוית. יש לוֹ זכוּת למשהוּ, לפינה משלוֹ. אך אין לוֹ זכוּת לעלוֹת ולעמוֹד בּ“מזרח”, בּמרכּז, בּראש האומה. אמש סיפּר דויד שמעוֹנוֹביץ בּמסיבּה קטנה יוֹתר מה שאמר לוֹ הוֹגה־הדעוֹת המנוֹח אחד־העם עם הוֹפעת “דבר”: למה? מה הצוֹרך בּעתוֹן מיוּחד לפוֹעלים? האין עתוֹנים? וּבמה ימלאוּ הפּוֹעלים את עתוֹנם? פּעם בּימי הבּחירוֹת וּפעם בּיום שביתה יפרסמוּ מה שיש להם. אבל מה יש להם לוֹמר יוֹם יוֹם? ולא רק הוֹגה־הדעוֹת אחד־העם, כּי אם גם אנשים חשוּבים מבּפנים לא האמינוּ שיש לפּוֹעל העברי מה לוֹמר מחוּץ לשטח הקטן, בּיחס, של מפלגה והסתדרוּת. לא האמינוּ שיש לוֹ מה לוֹמר בּעניני תרבּוּת עברית, שאלוֹת הלאוֹם, הסוֹציאליזם. ו“דבר” הציג לעצמוֹ תפקידים לא צנוּעים. הוּא לא הכריז עליהם, אך העיז לטפּח בּקרבּוֹ מחשבוֹת גאוֹת, שיש לפּוֹעל לוֹמר הרבּה דברים, לעצמוֹ, לעם, להמוֹנים היהוּדים. אם הצלחנוּ בּזה, לא אדוּן בּכך כּאן. האמַנוּ כּי הסתירה בּין עניני הפּוֹעל לעניני האוּמה סתירה מדוּמה היא ויש לבטלה. יש להוֹציא את הפּוֹעל מבּמוֹתיו הקטנוֹת וּלהעמידוֹ כּחלוּץ האוּמה. ועוֹד היה מקוּבּל, ולא רק אצל פּוֹעלים יהוּדים, כּי אם גם בּתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית: גם בּזמן שהיוּ כּבר לפּוֹעלים צירים בּפּרלמנטים, וּבאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת שלהם היוּ מאוּגדים מיליוֹנים, לא תפסה תנוּעת הפּוֹעלים מקוֹם בּחיי התרבּוּת. העתוֹן היה לתעמוּלה, אך תרבּוּת? ספרוּת? שירה? אלה נמצאים, חשבוּ, בּבּמוֹת הקבוּעוֹת, הספרוּתיוֹת, בּ“טיימס”ים, בּשבוּעוֹנים וּבירחוֹנים, שבּהם משתתפים האקדמאים הגדוֹלים, אנשי־הרוח המקוּבּלים. שם, אמרוּ, פּוֹעמת מחשבת האוּמה. ו“דבר” טיפּח מחשבה גאה לבטל עד היסוֹד את המחיצה בּין תנוּעת־פּוֹעלים לתרבּוּת־האוּמה. הוּא שאף לראוֹת צירוּף אמיץ של כּוֹחוֹת היצירה הספרוּתית עם כּוֹחוֹת העבוֹדה המדינית והסוֹציאלית.

ושוּב איני דן בּאיזוֹ מידה השׂיג “דבר” את התוֹצאה הזאת. סבוּרני כּי לא השׂיג זאת בּמידה מספּיקה כּלל. אך כּל מי שרוֹאה את “דבר” וּמקוֹמוֹ בּארץ וּמעשׂיו בּשביל הספרוּת העברית יאמר כּי “דבר” עשׂה צעדים ניכּרים לביטוּל הסתירה בּין תנוּעת הפּוֹעלים לכוֹחוֹת שליטים בּעוֹלם הרוּח היהוּדי. למי חייב “דבר” על הישׂגיו? איני רוֹצה לקפּח את זכוּיוֹתינוּ אנוּ, זכוּיוֹתיהם של האנשים שעבדוּ בּ“דבר” עבוֹדה ספרוּתית וטכנית ואִרגוּנית, אך למען האמת איני רשאי לקחת לנוּ את הזכוּת בּשלימוּת. מיוֹם היוָסדוֹ, ועוֹד לפני זה, ראה “דבר” את עצמוֹ לא כּעתוֹן סתם, אלא כּאחד האברים של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית. אוּלי בּזה צמצוּמוֹ וּתכוּנוֹת מסוּימוֹת לגנאי, אבל בּהרגשה זאת כּוֹחוֹ האמיתי. אם עלה “דבר” מתפוּצה של 2.500 עד 18.000־17.000 טפסים, הרי קוֹדם כּל בזכוּת העליה העוֹבדת שאוֹתה שירתנוּ, שלמענה נוֹצרנוּ ואשר או־תה אנוּ מתכּוֹננים לשרת. העליה שהרימה את הציוֹנוּת ממדרגת חלוֹם, ואוּלי חלוֹם־שוא, אל מדרגת מעשׂה ריאַלי, העליה שהפכה מאוַיים של תנוּעת פּוֹעלים, מאוַיים אוּטוֹפּיסטיים, הזיוֹת, לכוֹח כּבּיר מדיני, לכוֹח כּלכּלי עצוּם, אשר יוֹתר משהוּא מתגלה כּיוֹם יתגלה אוּלי בּעתיד, לעליה זוֹ אנוּ מכּירים טוֹבה, שהביאה את “דבר” עד הלוֹם. ויתכן שגם כּוֹחוֹתינוּ אנוּ – האמוּנה בּעליה והמלחמה בּעדה (ואיני מתַנה עתה את התנאים הרוּחניים של עבוֹדתנוּ, ואיני מזכּיר את הסיוּע ואת המַשבּרים המדיניים), הוֹעילוּ. והכּוֹח השני שאיפשר ל“דבר” להחזיק מעמד הוּא אוֹתוֹ חֶבר אנשים – לא בּמוּבן הצר של צירוּף המלים האלוּ, לא רק אלוּ שיוֹם יוֹם נשאוּ על גבּם את העוֹל, כּי אם חבר האנשים הרחב, אנשי עבוֹדה וּמחשבה ושירה שעמלוּ אתנוּ והתיצבוּ לעזרתנוּ ושרוּבּם עמלים אתנוּ עד היוֹם. וּבענין זה היוּ לנוּ גם נסיוֹנוֹת מרים. לא כּל מי שחפצנוּ בּוֹ האמין בּנוּ והתיצב אתנוּ ולא כּל אחד שבּא אל דגלנוּ גם שמר אמוּנים לנוּ והיה לוֹ כּוֹח לעבוֹד בּתנאים החמוּרים שלנוּ. בּרגע זה אנוּ מוֹדים לכל אנשי העבוֹדה, המחשבה והיצירה, אשר בּשׂמחה וּבאהבה וּברצוֹן נשאוּ בּסבלנוּ. וּמכּאן עלינוּ לשלוֹח את רגשי הכּרתנוּ לשני חברים שעבדוּ אתנוּ למן הימים הראשוֹנים: זלמן רוּבַּשוֹב וּבן־גוּריוֹן. רוּבּשוֹב הוּא מעוֹרכי “דבר” וּבן־גוּריוֹן השתתף ועבד אתנוּ למן היום הראשוֹן. ואזכּיר שמוֹת חברים שכּל אחד מהם חרת את שמוֹ בּתוֹלדוֹת תנוּעת העבוֹדה וחיי הרוּח של ארץ־ישׂראל, כּל אחד על פּי דרכּוֹ.

אזכּיר בּעת שׂמחתנוּ את הנעדרים: אליעזר שיין, רחל, נֶלי מוֹשינזוֹן. ואזכּיר את האדם שאין חל עליו התוֹאר חבר, משוּם שהוּא למעלה מתארים, גדל־האוּמה חיים נחמן בּיאליק ששיתף את עצמוֹ בּ“דבר”, בּשיר וּבנאוּם וּבמוּבן נפשי, מן ההתיעצוּת הראשוֹנה בּענין העתוֹן עד השׂיחוֹת הפּרטיוֹת בּימיו האחרוֹנים. גאותנוּ היא שזכינוּ ליהנוֹת מעזרתוֹ ומאהבתוֹ וּמהערכתוֹ.

וּבשעה זו, חברים, בּתחילת העשוֹר השני, רצוֹני לוֹמר לכם, כּי לאחר אוֹתוֹ לילה ש“דבר” שמע כּל כּך הרבּה שבחים, לא נשכּחוּ מלבּנוּ כּלל כּל דברי הבּיקוֹרת עלינוּ. ואם סבוּרים אתם כּי בּעשׂוֹר השני נחיה כּבר אתכם בּשלוֹם וּבשלוה – הרי אתם טוֹעים. מקרה הוּא ששמענוּ דברים טוֹבים על “דבר”. שמענוּ הרבּה דברים מרים וקוּבלנוֹת קשוֹת, ולא אוֹמַר שהם היוּ תמיד בּלתי־צוֹדקים. פּעמים היינוּ מוּכרחים להרכּין ראשינוּ, להצדיק את הקוּבלנה ולספּוֹג את הנזיפה. ולא פּעם יכוֹלנוּ לעמוֹד בּראש מוּרם וזקוּף נגד קטרוּג לא רק מבּחוּץ, אלא גם מבּפנים. עמדנוּ בּהכּרת צדקנוּ. וכך יהיה גם להבּא. רחוֹקים אנוּ מאד משלימוּת. חברי המערכת יוֹדעים יוֹתר את השגיאוֹת. הם הכּוֹאבים בּוֹקר בּוֹקר את השגיאוֹת, אם הן שגיאוֹת־דפוּס ואם הן מסוּג אחר. מבּחינה זוֹ אנוּ מוּכנים לקבּל גם להבּא בּיקוֹרת ותרעוּמוֹת וּנזיפוֹת. אנוּ לוֹמדים. לא נתעקש.

אוּלם, חברים, יש דברים שאינם בּגדר טעוּת. יש דברים שהם בּגדר היאבקוּת בּין העתוֹן לבין הציבּוּר. אנוּ – עתוֹן הציבּוּר. עתוֹן הרוֹצה בּכל לבּוֹ לשרת, לעזוֹר, להילחם את מלחמתוֹ של הציבּוּר. גם בּדברים קטנים: על כּל יוֹם עבוֹדה, ועל כּל גרוּש של שׂכר, ועל מצב התימני הקטן המנוּצל, ועל מצב עוֹזרת־הבּית, ועל זכוּת־הבּחירה של פּוֹעל. אך לא רק זה. הגנה זוֹ היא התפקיד הקל בּיוֹתר לעתוֹן פּוֹעלים. אבל יש גם תפקידים אחרים, ושוּב לא צנוּעים. נבחרנוּ להיוֹת צוֹפים לתנוּעת העבוֹדה, וּמחוֹבת השוֹמר־הצוֹפה להזהיר על סכּנוֹת גם בּזמן שהמחנה שׂמח ואיתן וחזק, ואינוֹ רוֹצה לשמוֹע שוּם דבר שלא לפי טעמוֹ. השוֹמר שנכנע לטעם הציבּוּר אינוֹ שוֹמר. הוּא מוֹעל בּשליחוּתוֹ. אנוּ מאמינים בּתוֹם לבּנוּ כּי נבחרנוּ לא כּדי לוֹמר הן לכל מה שהציבּוּר אוֹמר הן, ולא כּדי לוֹמר לָאו לכל מה שהציבּוּר אוֹמר בּרגע ידוּע לָאו. בּעתוֹנים שכּל קיוּמם בּנוּי על הרמוֹניה נפשית עם התנוּעה, ולא על שירוּת קוֹמץ קפּיטליסטים, השאלה היא לשמוֹר תמיד על מגע נפשי, אך לא לוַתר על מה שנראה לנוּ יקר וצוֹדק. זוֹהי הבּעיה הקשה בּיוֹתר. היא קשוּרה עם קוֹנפליקטים והיאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת. מפּעם לפעם נתנסינוּ בּכך. ואוּלי עוֹד לא בּמידה המלאה והגמוּרה. תנוּעתנוּ כּל מה שהיא מתקרבת יוֹתר אל הדרכת האוּמה, אל ההגמוֹניה בּחיי התרבּוּת, גוֹבר בּה יוֹתר ויוֹתר הצוֹרך לרכּז כּוֹחוֹת רוּחניים ולעמוֹד גם נגד המחנה כּשהוּא טוֹעה או כּשהוּא, גרוּע מזה, חוֹטא. וּבהיוֹת שאני רוֹאה את העשׂוֹר הבּא כּשנים חמוּרוֹת מאד, ודוקא משוּם שבּאוֹת שנים של גידוּל מהיר יוֹתר, משוּם שאני דוֹרש שנילָחם על עליה מוּגדלת ועל טמפּוֹ גדוֹל יוֹתר, אני רוֹאה וּמרגיש את חבלי הגידוּל, את סכּנוֹת הגידוּל ואת מחלוֹת הגידוּל. וּסבוּרני שציבּוּר הפּוֹעלים נמצא בּמצב גיאוּת וּבשכרוֹן־גיאוּת. אוּלי הגיאוּת מרדימה בּכל העוֹלם את החוּשים העמוּקים של תנוּעת הפּוֹעלים וּמאפילה על סכּנוֹת המצוּיוֹת בּתוֹכה. לי נראית כּל תקוּפה של גיאוֹּת כּתקוּפה של סכּנוֹת. גיאוּתנוּ גם מרגיזה כּוֹחוֹת־חוּץ, גם מוֹלידה כּוֹחוֹת־הרס מבּפנים. מחוּץ מתרכּזים כּוֹחוֹת שאינם מוּכנים לראוֹת את גידוּלנוּ והתחזקוּתנוּ, וּמצדם עלוּלים לבוֹא צעדים נוֹאשים כּדי להרוֹס את גידוּלנוּ. מבּפנים אתם רוֹאים את צעדי ה“הבה נתחכּמה, פּן ירבּה” בּיציאת הרביזיוֹניסטים, בּשאיפת אחרים לבוֹדדנוּ בּקוֹנגרס, בּרצוֹן להפוֹך את ההסתדרוּת הציוֹנית לדבר־מה צדדי, שהטוֹבים ישארוּ מחוּצה לה; כּל אלה אינם אלא סימנים של מצב נוֹאש שעלוּל להביא לידי צעדים מסוּכּנים. ונחוּץ כּוֹח רוּחני וּנחוּצה זהירוּת לעמוֹד בּפני כּל אלה. יתכן שבּינינוּ וּביניכם תפּוֹלנה מלחמוֹת פּנימיוֹת גדוֹלוֹת. אני אבטיח לכם רק דבר אחד: אפשרוּת לתנוּעה להבּיע את השקפוֹתיה: חירוּת המחשבה והויכּוּח, כּאשר נהגנוּ בּויכּוּח על ההסכּם. לא הבטחנוּ להוֹריד את דגלנוּ, לסַגל את הכּרתנוּ לדעת אחרים, כּשדעתנוּ לא תהא רצוּיה לרבּים.

חברים! בּעצם הרי צריך חג־עשׂוֹר זה להיוֹת ליוֹם חשבּוֹן גדוֹל של התנוּעה כּוּלה, אוּלם איני מתכּוון לעשׂוֹת עתה את החשבּוֹן. חפצתי רק לוֹמר וּלהזכּיר כּי שעה זוֹ עכשיו – שעת גיאוּת חמרית, בּצרוֹן מדיני מסוּים, בּצרוֹן בּתנוּעה הציוֹנית, הישׂגים כּלכּליים חשוּבים, – מוּכרחה להיות שעת התכּוֹננוּת לקראת הימים החמוּרים הבּאים, זוֹ מוּכרחה להיוֹת תקוּפה של קבּלת תפקידים קשים בּיוֹתר. ואם לא תתגבּר תנוּעת הפּוֹעלים על תפיסוֹת אֶגוֹאיסטיוֹת צֶכיסטיוֹת, אם לא תעמוֹד התנוּעה בּמבחן בּשטח הקוֹאוֹפּרציה והאיגוּד המקצוֹעי, בּקליטת עליה וּביחסים עם המוֹנים שמחוּץ להסתדרוּת ועם פּוֹעלים שטעוּנים עוֹד כּיבּוּש רוּחני, אם לא תסגל לעצמה מוּשׂגים נכוֹנים וּמוּשׂגים אמיצים, נכוֹנוּ לנוּ ימים קשים. וּמחוֹבתוֹ של העתוֹן להזהיר על כּך. אוּלם “דבר” מאמין כּי אם גם איננוּ לוֹמדים בּמהירוּת הדרוּשה, הרי צפוּנים בּציבּוּר כּוֹחוֹת, וימָצאו עוֹד כּוֹחוֹת־רוּח חדשים להתגייסוּת פּנימית, כּדי להתגבּר על הסכּנוֹת הבּאוֹת. לזה מזמין “דבר” את עצמו ואת כּוּלם.

4. ּבין “דבר” לקוֹראיו

דברי בֶּרל בּמסיבּת מערכת העתוֹן עם בּאי־כּוֹח הקיבּוֹּצים והקבוּצוֹת

(“דבר”, גליוֹן 3286, ד' בּאדר תרצ"ו, 27.2.1936)

חברים התאוֹננוּ שאין “דבר” משקף את הוָי הקבוּצה. אכן זה ליקוּי כּבד בּ“דבר”. אבל בּמי האשם? האוּמנם לא רצה “דבר” לטפּח דברים כּאלה? והרי דוקא כּאן יש מה לשקף וּמה להבּיע. נדמה לי: כּל עוֹד לא יתעוֹרר בּאנשי הקיבּוּצים הרצוֹן והצוֹרך לשתף את הציבּוּר בּהוָיוֹת חייהם – לא נמצא דרך לכך. לפנים היה אחרת: חבר שחי בּיבנאל אוֹ בּכנרת היה לוֹ צוֹרך לוֹמר משהוּ לחבריו, ועל ידי כּך נוֹצרה ספרוּת העבוֹדה. וספרוּת זוֹ היתה מקוֹרית. החיים בּקיבּוּצים עכשיו עשירים יוֹתר. אבל לחברים אין צוֹרך לדבּר אל הציבּוּר – חוּץ מחבריהם, חברי הזרם שלהם. ואוּלם גם הבּמוֹת המיוּחדוֹת לא הצליחוּ בּזה, ואנוּ, “דבר” – אין לנוּ תקוה להצליח כּל עוֹד לא ישתנה מצב הבּדילוּת. הנוֹשׂא הזה רציני מאד; תוֹצאוֹת המצב עלוֹלוֹת להיוֹת מחרידוֹת. אנוּ מתפּצלים לשבטים שבטים. וזה האסוֹן הגדוֹל בּיוֹתר שיכוֹל לקרוֹת לציבּוּר הפּוֹעלים. והעתוֹן, שהוא יכוֹל להיוֹת קשר וּמכשיר־שיתוּף לכל ההסתדרוּת, אינוֹ יכוֹל לקיים את תפקידוֹ, כּשאין לאיש צוֹרך לשתף את שאר החברים בּחוָיוֹתיו וּבדעוֹתיו, אלא אם כּן יש לוֹ משהוּ לתבּוֹע ממישהוּ. אם יש בּידכם הצעוֹת למערכת: מה לעשׂוֹת כּדי להצליח – אנוּ מוּכנים לעשׂוֹת כּל נסיוֹן כּדי לשתף חברים. החבר ג. דוֹרש להוֹפיע כּמזמין לגבּי הסוֹפר: הפּוֹעל רוֹצה בּספרוּת כּזוֹ ולא אחרת. שאלה גדוֹלה היא, מה הפּוֹעל רוֹצה. אבל סבוּרני שצרכינוּ – אף כּפּוֹעלים – שוֹנים הם מצרכי הפּוֹעל בּוַרשה קוֹרא ה“פוֹלקסצייטוּנג”. לא הרי פּוֹעל בּוֹנה מדינה כּהרי פּוֹעל סתם. איני מאמין בּ“הזמנה סוֹציאלית” מהסוֹפר. חשוּבה אוּלי ההזמנה שהחיים מזמינים, בּלא יוֹדעים, אך לא ההזמנה ש“נוֹתן־העבוֹדה” מזמין. את בּרנר לא הזמינוּ, הוּא הזמין את עצמוֹ. אם יכתוֹב שניאוּר על פּי הזמנת “השוֹמר הצעיר”, לא יהיה שניאוּר. בּיאליק וּמנדלי לנוּ יצרוּ, אם גם לא על פּי הזמנה. ג. סבוּר, כּנראה, שהיחס לססס“ר בּ”דבר" הוּא מעשׂה־נקמה ציוֹני. טעוּת. כּל הנכתב אצלנוּ על רוּסיה נכתב מתוֹך קריטריוֹן סוֹציאליסטי. החשבּוֹן הציוֹני הפּוֹליטי הוּא גדוֹל, וחבל שאין אנוּ מעמיקים בּחשבּוֹן עד היסוֹד. אבל חשבּוֹנוֹתינוּ עם רוּסיה הם קוֹדם כּל חשבּוֹנוֹת סוֹציאליסטיים. לצערנוּ, רוֹב עתוֹני הפּוֹעלים יש להם חשבּוֹן סוֹציאליסטי זעוּם מאד. יש להם תפיסה אוֹפּוֹרטוּניסטית, טכסיסית, אך לא סוֹציאליסטית. איני רוֹאה יחס מעמיק אפילוּ מצד המחַייבים. יש גם יפי־רוּח סוֹציאליסטי: עמדתם של סוֹציאליסטים אנגלים, המקבּלים את הקוֹמוּניזם בּשביל רוּסיה ודוֹחים אוֹתוֹ לגבּי אנגליה, איננה עמדה סוֹציאליסטית. אשר לזכרוֹנוֹת ויוֹבלוֹת: דוקא רוּסיה, אשר ג. מסתמך עליה, מעמיקה לחפּוֹר בּשכבוֹת המראוֹת את הקוֹדמים וקוֹדמי־הקוֹדמים. הקוֹרא הצעיר שלנוּ בּארץ הוּא חסר השׂכּלה עברית מינימַלית. אף המשׂכֹּיל בּקיבּוּץ משוּלל פּה כּמעט אינטרסים רוּחניים עבריים. אין זה מצב נוֹרמלי אפילוּ בּלא יחס מיוּחד לתרבּוּת לאוּמית. ספק גדוֹל אם הדבר נכוֹן דוקא מבּחינת הקריטריוֹן הסוֹציאליסטי.

אמנם ה“מוּסף” לוֹקה בּחוֹסר חיוּניוּת, אך אין הדבר תלוּי בּמערכת, כּשאין כּשרוֹנוֹת מתגלים. בּמידה שישנם הם מוֹצאים מקוֹם. בּתחילתוֹ של ה“מוּסף” היתה הדרך הזאת לקו, אך בּמשך הימים – נצטמצמה. אין טעם רב לסיוּרים בּמשק מטעם המערכת. גם אין המשק מכבּד את הכּתיבה מתוֹך סיוּר, כּל חבר מהמשק ייטיב לכתוב מכּתיבה כּזאת. גם משעמם הדבר. אך הציבּוּר רוֹצה לדעת וּלהרגיש את דוֹפק החיים. היוּ זמנים שהיוּ סוֹפרים־פּוֹעלים בּמקוֹמוֹת, בּ“קוּנטרס” וכדוֹמה. אנוּ נכוֹנים לחדש זאת בּכל לבּנוּ.

שמעתי על התסיסה בּקיבּוּצים בּענין האיחוּד בּתנוּעה הקבוּצתית, אך לא נמצא איש שירצה להגיב אוֹ להשמיע. גם נשתמש בּמידת האפשרוּת בּכל העתוֹנוּת הפּנימית. אך העיקר שיהיה צוֹרך בּמקוֹמוֹת לכתוֹב וּלהשתתף. האם נכוֹן הדבר ש“דבר” אינוֹ מגיב למַדי על הענינים הפּנימיים המנַסרים בּציבּוּר? אני מוֹדה ש“דבר” אינוֹ אוֹחז בּמידה מַספּקת בּציצית ראשוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים וּמכַוונוֹ. אמת, אך אם אתם אוֹמרים זאת איני מקבּל את זאת. אם אשאל בּאיזוֹ מידה ניסוּ 10,000 איש אלה, שהם גרעין התנוּעה והחלוּץ ההוֹלך בּראשה, לכוון את התנוּעה, לא אמצא תשוּבה. בּזמן האחרוֹן נדפּסוּ בּ“דבר” שני מאמרים חשוּבים בּיוֹתר של יבנאלי, מוּפנים כּלפּי פְּנים; פּרקי “בּמרי שׂיח”⁵ לא רבּים כּמוֹהם בּספרוּתנוּ, – היכן התגוּבה?