לזכר

נשמת חתני, אשר נקטף בעודנו באבו, ירא אלהים, אוהב חסד, עושה צדקה ומרבה להיטיב.

מר מאיר שלום בעהרמאן איש ווינדוי יתהלך לפני ה' באור החיים הגשתי ספר זה באהבה ובהמון לב

אני חותנו הכואב

המחבר

הסנהדרין מתמוטטת אחרי מות ר“י נשיאה. הנשיא רבן גמליאל הרביעי איננו ממלא מקום אבותיו. ר' הושעי' בר חמא בר ביסא, כבוד אבותיו, רבותיו, ר' חייא רבו המובהק, חליפות מושבו בצפורי ובטבריא. בית מדרשו בסוף ימיו בקסרי, כבודו בעיני בית הנשיא, רוב תלמידיו, דרך למודו, שם כבודו “אבי המשנה”, דעותיו, נדבת לבו וענותו. חזקיה בן ר' חייא ויהודה אחיו. “דבי חזקיה”. ר' חמא בר חנינא ומוסרו הנעלה. אבא כהן ברדלא. אילפא, דרך למודו ודעותיו. רבי יוחנן נפהא, מולדתו וזכרונות ילדותו, רבותיו, שבתו בבית ר' הושעיה רבו המובהק, אהבתו את התורה וכבוּדו את הראשונים, ענותו ועוזו, יציאתו מצפורי לטבריא. הסנהדרין בטבריא. מתכנת ריו”ח אל שמואל, יפיו והדרו, כבודו בכל תפוצות ישראל, כלכלתו את המשנה, דרכי מדרשו בהלכה ובאגדה. אהבת הבריות החלוטה היא שיטה מסוימת לריו“ח, אהבתו לכל מיני בני האדם. ר' יוחנן רבן של כל ישראל אחרי מות שמואל בבבל. ערך בני ישראל שבבבל בעיניו. ר' שמעון בן לקיש, ילדותו, התמכרו אל הלודים בימי עלומיו, חזירתו למוטב בידי ריו”ח, ריו“ח מחכימו ונותן לו את אחותו לאשה, יתר רבותיו של רשב”ל, תלונותיו על בני ישראל בבבל וחבתו המופלגת לחכמי בבל, מתכנתו אל ריו“ח, כשרונותיו המופלגים, ערך המקרא והמשנה בעיניו, ידיעתו את טיב הלשון. נעשה משנה לריו”ח במתיבה, דעותיו על מדת האמת, על התורה, על גורל ישראל, על השכר והענש, על מדרגות תוכחות המוסר, חסידותו ואומץ לבו, מסירת נפשו להציל נפשות וממונן מידי עריצים, כבודו בעיני העם והסתפקותו לעצמו, רוחו הנדיבה, למוד זכותו על הפושעים, התעצבו על דבר קנטור שנזרק לו מפי ריו“ח ומותו. ריו”ח מתאבל עליו כל ימיו. ר' אלעזר בן פדת תלמיד חבר לריו“ח, מולדתו בבבל ועמדו לפני רב ושמואל, בא לארץ ישראל ור' חנינא נעשה לו לרב מובהק, שקידתו הגדולה, יתר רבותיו חבריו אוהביו, מתכנתו אל רש”ב לקיש, ראשית מתכנתו אל ריו“ח. ריו”ח נעשה לו אוהב, משיכת יד ר“א מן הנסתרות, יחוד לבו אל המשנה, המקרא הוא לו יסוד התורה, דעתו הישרה בחקרי הלשון וקדמוניותיה, זכרונותיו בדברי הימים, אהבתו המופלגת לעם ישראל וחמת רוחו על אויבי עמו, תורת מוסרו רבת הפרטים, עניותו וכבודו בעיני עמו, נעשה ראש בימי ר' יוחנן האחרונים, הוא ור' שמעון בן אליקים ראשי השופטים. רב כהנא תלמיד רב, קנאתו ופגיעתו באחד המלשינים, מנוסתו לא”י, מתכנתו אל ריו“ח וריש לקיש. ר' שמלאי הדרומי, מתכנתו לרב בבבל ולר' יונתן בא”י, חבתו את האגדה ואת זכרונות דברי הימים, התבוננו אל רוח עמו ואל גורלו, משליו וחזיונותיו, תשובותיו השנונות אל המינים, דעותיו על יתרון האדם ועל ערך טהרתו ועל סוף תכלית המצות. מעמד אבותינו בא“י בימי הקיסר קומודוס. משטמת ניגר ההגמון. מעמדם הבינוני בימי הקסרים ספטימוס = סֵוֵרוס, קרקלא ולאגבל, וְרַוְחָתָם בימי אלכסנדר סֵוֵרוס. הלחץ בעשרים שנות המהומה אחרי מות הקיסר הזה. הר המלך נעזב מישראל. – רזון בא”י ושובע בארצות הקרובות. “עוצר ואומנות”, נדודים ושבי. עלוי מצות פדיון שבוים. שנות נשיאות רבן גמליאל המעטות. נשיאות בנו ר' יהודה נשיאה השני. נגישות שרי רומי מכריעות אותו לקחת מתנות מידי העם. תלונת העם וחכמיו. תגרת רש“ב לקיש בר”י נשיאה השני. חליפות רגז ורצון. עוז המטיף יוסי המעוני. אורך רוח הנשיא. “דַיְנֵי בור” הקונים את הדַיָנות בכסף. קנאת החכמים על קלקלה זו ומחאותיהם הנמרצות. החכמים מצמצמים כח הנשיאים ומרחיבים כח הסנהדרין. צדקת ר"י נשיאה השני ושקידתו על תקנת בית הספר. רוממות בית הספר בעיני חכמי הדור ההוא.

4050–3990.

ובעצם הדור, אשר החל תלמוד התורה לעלות בבבל מעלה מעלה, החל לשקוע בארץ ישראל מטה מטה. הן אמנם תראינה עינינו עוד כשלשה דורות, אדירי התורה יושבים על כסאם גם בארץ אבותינו, אולם רק בדור התיכון משלשת הדורות האלה היתה היא לראש, ובבל לה למשנה, אך בדור אשר לפניו ואשר לאחריו עלתה יד חכמת התורה בגלותנו על יד אחותה, אשר על אדמת מולדתנו. ואחרי כן עממה כבתה גם הגחלת הנשארה בארץ ישראל, תחת אשר מן הגולה יצא עוד אור תורה כשמונה מאות שנה לכל הארצות הרחוקות, אשר דבר ישראל מגיע.

למיום עלות הלל, בימי הורדוס הרעים, על כסא הנשיאים, עלתה עמו התורה ותמשול ברוח ישראל תשעה דורות תמימים ממשל רב מאד, אשר לפניו כמעט לא היה כמהו, כי הפליא ה' את חסדו ויתן מחכמתו על כל חבל תשעת הנשיאים, אשר קמו איש תחת אביו, מי יודע אם היתה עוד כזאת בכל הגוים ובכל הארצות, לבלתי הֵעָלות רוח חכמה ובינה ממשפחה אחת כשלש מאות שנה רצופות. ובהחשב הנשיא בכל השנים הרבות ההן לאחד מראשי חכמי התורה, נתנו כל חכמי הדור, אף אלה, אשר גברו עליו בחכמתם, את ידם תחתיו, ויתנו אותו לראש הסנהדרין, והם, אף כי חבריו היו, שוו את נפשם כתלמידים, בהיות הם חברי הסנהדרין והוא ראש הסנהדרין. בדבר הזה התלכדו כל כשרונות העם יחדיו ויהיו תמים אל ראש אחד, אשר לא נתן להם לפוץ ולהנטש הנה והנה. ויען, כי נתכה כל הסנהדרין למוצק אחד ביד הנשיא, הראוי לפי כבוד גדולתו, לעמוד בראש כל ישראל, נחשבה הסנהדרין והנשיאות אשר בראשה למרכז האורה האחד לכל קהלות יעקב, אשר בארץ ישראל ואשר בבבל ואשר בכל אפסי ארצות תבל, עד כי גם איש כרב, הגדול מכל חכמי דורו, לא מלאה ידו למרות את פי גזרת הנשיא בכל דבר חק ומצוה.

הדבר הזה היה הולך ונוהג עד מות רבי יהודה נשיאה, הנשיא התשיעי בן הדור התשיעי להלל הזקן, אולם בנו רבן גמליאל, אשר עמד תחתיו, לא מלא עוד את מקום אבותיו ולא נשאהו עוד כסא ראש הסנהדרין לשבת עליו. וגדולי הדור לא מצאו את לבבם להקים נשיא ממשפחה אחרת, גם מיראתם את רומי האורבת להם, פן תהפוך את ידה על הנשיאות כלה להעביר אותה, בהחל איש לפקפק בה, גם מהיות כבוד משפחת הלל, הנקדשת על פני כל העם, גדול גם בעיניהם. מני אז היתה הסנהדרין לצל עובר וחכמי העם נפוצו איש איש לבית מדרשו, ולא היה עוד ראש אחד לכל העם, כאשר היה עד העת ההיא.

מגדולי הדור, אשר האריכו ימים אחרי רבי יהודה נשיאה, היה רבי הושעיה בן רבי חמא בר ביסא וחכמי בבל קראו לו רבי אושעיא¹. ויהי גם הוא גם אביו גם אבי אביו חכמים יודעים את התורה, על כן קרא אחד החכמים על רבי הושעיה את דברי קהלת: “והחוט המשלש לא במהרה ינתק”². אולם לתורת רבי ביסא לא נשמר בלתי אם זכרון אחד בספר³. לעומת זה יצא לבנו רבי חמא בר ביסא שם בישראל. שוקד היה רבי חמא על התורה עד כי עזב את ביתו לשתים עשרה שנה, ויהי גולה למקום תורה, ויהי בטרם שובו אל ביתו, והנה נער משכיל עומד לפניו ומקשה לשאול דבר שמועה מפיו, ויאנח רבי הושעיה ויאמר: מי יודע לולא הרחקתי מביתי, כי עתה גדלתי גם אני את בני הקטן למשכיל בדברי התורה כנער הזה. – וישב אל ביתו ואל אשתו, ויהי כראותו את הנער בא אל הבית ויקם מפניו, ויפלא הדבר בעיני אשתו ותקרא: מי שמע כזאת, כי יקום איש מפני בנו, הלא זה הושעיה בנך⁴. ויגדל כבוד רבי חמא בעיני רבנו הקדוש, עד כי הגיד את תהלתו אל רבי ישמעאל בן רבי יוסי, ויביאהו ויציגהו לפני החכם הזקן ההוא, בבואו אל עירו⁵. ויהי רבי חמא בן ביסא גם איש משכיל אל דל, איש נותן לב, לדעת את נפש כל עני ואת מחסוריה. ונתנו גבאי הצדקה את מגביתם אל ידו, והוא ימציא אותה אל העניים ההגונים והצנועים⁶. ויעש חיל גם בתורה גם בצדקה, אולם שֵם גדול מרבי חמא עשה לו רבי הושעיה בנו בישראל. ואלה הן תולדותיו:

מושבו היה בדרום⁷, ואולי עמד שם לפני רבי אפס⁸. בימי ר' יהודה הנשיא, בהיות עוד רבי ישמעאל בן רבי יוסי חי, כבר ישב רבי הושעיה בעיר צפורי, ובעת ההיא כבר עברו ימי נעוריו, כי היה לו אז בן נשוא אשה⁹. ויהי רבי הושעיה יוצא ובא לפני בר קפרא בראשונה, אך לא ארכו הימים ויעזוב את בר קפרא, ויבא אל רבי חייא¹⁰ ויעמד לפניו וישרתהו¹¹, כמשפט בני הנביאים עם מוריהם הגדולים¹², ותדבקנה נפש הרב ונפש התלמיד אשה אל רעותה מאד מאד, עד כי היו למופת באהבתן¹³, ויש אשר עזר התלמיד הותיק את רבו גם בעבודת שדהו, באהבתו אותו¹⁴. וקרוב הדבר כי לקח תורה גם מפי רבי חנינא¹⁵. וישב רבי הושעיה בשלשת ימי הנשיאים, הלא הם: רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל ורבי יהודה נשיאה, חליפות בצפורי וטבריא. ותהי לו חנות בטבריא, אשר מצא בה¹⁶ את מחיָתו הדלה¹⁷, כי בעושר לא ברכו ה'¹⁸. ורבי יהודה נשיאה התהלך עמו¹⁹. ואחרי מות הנשיא ההוא, האחרון לכל חכמי הנשיאים, יצא רבי הושעיה מצפורי וישכון בעיר קסריא. ותהי העיר ההיא, הצוררת לירושלים, למרכז התורה כשלש עשרה שנה. ואולי נתן המראה הזה רוח בפי צעירי חכמי הדור ההוא להנבא על “תיאטראות וקרקסאות שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים”²⁰. כי תורת רבי הושעיה היתה חביבה על החכמים ועל תלמידיהם מאד, ובחיר תלמידיו היה מספר, לאמר: “כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אושעיא, היינו יושבים ארבעה ארבעה באמה”²¹, כי רבה מאד היתה חכמתו, עד כי נאמר עליו “ברבי בדורו, כרבי מאיר בדורו”²². ובית מדרשו היה מצרף לכל דבר משנה, ככל אשר היה בית מדרש רבי חייא רבו, ויאָמר: כי כל משנה חיצונה, אשר לא נשנתה בבית מדרש רבי חייא ורבי הושעיה, אין ללמוד ממנה²³. ויש משניות, אשר פרק אותן לראשי פרקיהן, להראות את השָתות אשר מהם הושתתה²⁴. אך יתרון היה לרבי הושעיה על רבו, אשר מת זה ימים רבים, בדבר הזה, כי הרבה להעמיד תלמידים ממנו, אשר התיצבו בראש הדור. ועל היות המשנה, אשר מסר להם, ברורה וצרופה מאד, קראו לו החכמים הבאים אחריו “אבי המשנה”²⁵. ואוצר משניות חיצונות עתיקות היה בידו²⁶, אשר ברבות הימים נשקעו כלן בתלמוד²⁷.

כאשר רחבה דעת רבי הושעיה בתורה, רחבה גם בחכמה²⁸ ובמוסר, וַיעמֵק להתבונן אל גורל ישראל בארצות אויביו²⁹. את התפארת בבתי הכנסת לא חשב לצדקה לבוניהן, כי למבחר הצדקה נחשבה בעיניו הנדבה, אשר יתנדבו בני ישראל לעניי החכמים והתלמידים, העוסקים בתורה³⁰. עד כמה המו רחמיו לחכמים, אשר מטה ידם, יֵרָאה מן הדבר הזה: איש עִוֵר היה מורה לבנו, ויהי משפטו לקרוא אותו יום יום לאכול עמו, ויהי היום, ויבאו אורחים אל רבי הושעיה, ולא קרא את העור אל הלחם, ויהי אך נפטור נפטרו האורחים מעמו, וימהר אל בית העני ויאמר לו: אל נא ירע בעיניך, אדוני, כי אמרתי, מי יודע אם יתהלכו האנשים עמך בכבוד, כמשפט לאיש כמוך. ויען האיש: אתה דברת דברים טובים לאיש, אשר יֵרָאה מבלי ראות, יהיו נא דבריך הטובים לרצון לפני הרואה מבלי הֵרָאות³¹.

ותהי הענוה בעיני רבי הושעיה לכלי מחזיק לרוח התורה, ויטף אמרתו, לאמר: “למה נמשלו דברי תורה במים ביין ובחלב? – לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקימין אלא במי שדעתו שפלה”³².

אחרי מות רבי יהודה נשיאה היה רבי הושעיה לאב ולכהן לרבי גמליאל, אשר קם תחת אביו לנשיא. ובעלות על לבו להנהיג את הדמָי בסוריא, הניא אותו רבי הושעיה, מעשות כדבר הזה, אשר ירבה חומרה ללא צורך³³. ויכבד הנשיא מאד את בני רבי הושעיה וישא את ראשם בין שרי ביתו רואי פניו³⁴.

הדור, אשר אנחנו קוראים אותו בזה דור רבי הושעיה, רק אחרית דורו הוא, ולא כלו. על הדור ההוא יחשב רק יתרון מספר השנים, אשר האריך החכם הזה ימים מכל חבריו, אשר כלם קדמו ללכת ממנו בדרך כל הארץ, והוא נותר עוד מיתר פלטת הזקנים ההם, אשר גם הוא לא היה צעיר מהם לימים. באחרית האלף הרביעי ובראשית האלף החמישי נראה פעלו בבית מדרשו בקסרי, אשר היה הוא בו לראש, ואשר קרוב הוא, כי הוא יסדו, כי רק הימים אשר יעמיד בהם החכם את מבחר תלמידיו, יחשבו לימי דורו, לאמור: לשנות מעשהו בספר תולדות עמו.

ועל כן יחשב גם החכם הגדול והדגול חזקיה בן רבי חייא³⁵ לבן הדור ההוא, אף כי זקן ושבע ימים היה בימים ההם, כי אז החלו התלמידים, אשר מלאו ימיהם להורות, להפיץ את שמועותיו בקהל חכמי עמם.

אולם תולדות חזקיה סבוכות הן מאד בתולדות יהודה אחיו, כי ככל אשר היו שני בני רבי חייא אלה תאומים מבטן, כן היו תאומים גם ברוחם גם בתלמוד תורתם, על כן יש לנו להפוך ידנו עוד הפעם על תולדות יהודה, אף כי קרוב הוא, כי בימי זקנת חזקיה אחיו לא חי עוד³⁶. כל הימים אשר היה יהודה חי, יראו תמיד שני האחים יחדו. בימי נעוריהם זכו שניהם לאכול לחם על שלחן רבי יהודה הנשיא, אשר נשא להם ברוב ענוָתו על הדברים הקשים, אשר התמלטו מפיהם בטוב לבם ביין על בית הנשיאים ועל בית ראשי הגולה³⁷. שניהם נדדו ממקומם לשקוד על תקנת בתי הספר בארץ ישראל³⁸. שניהם יושבים בבית המדרש³⁹ מעמיקים ששה חדשים בפרק אחד, לכַונו אל שיטת אביהם⁴⁰, יחדו הם חולקים עם רבי ינאי⁴¹, מתוכחים עמו⁴². אולם מספר השמועות אשר עלו בידנו מפי יהודה, מעט מזער הנה⁴³. הוא שם לענין לאגדה זאת דבר קין והבל⁴⁴, ההרג הראשון הזה עבר את הארץ ויובש ממנה כל ששון, על שתותה את דם האדם⁴⁵. אולם המרפא האחד לכל הנגעים היא תורת ה' צבאות: “אדם נותן סם לחברו, לזה יפה ולזה קשה; אבל הקדוש ברוך הוא הוא אינו כן: נתן תורה לישראל סם חיים לכל גופו”⁴⁶. רבות משמועות ר' יהודה הן שמועות חזקיה אחיו, אשר קרוב הוא, כי התהלך עם רבי עזיאל בן רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן⁴⁷. מרבית אמרותיו היו בטעם רבי יאשיהו ורבי יונתן וחבריהם, תלמידי רבי ישמעאל תנאי בבל, הארץ אשר עלה משם חזקיה עם רבי חייא אביו, כי גם הוא שם את לבו להערות את מקור ההלכה במקרא במשמע הכתובים⁴⁸, או למצוא רמז לה במלה יתרה⁴⁹. בדבר מעשה המצוה היתה לו החובה הקצובה עקר, וכל מותר בה לא נחשב בעיניו לצדקה, וימרץ את דברו: “כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט”⁵⁰. ובדבר גמול האדם על חטאתו האמין, כי לא ישוב ריקם, אף באין כח ביד השופטים ליסרו כדי רשעתו⁵¹. וה' חנן את חזקיה וירחב את גבולו בתלמידים, אשר גם המה היו לבית, מעין בית שמי ובית הלל, אשר קראו לו “דבי חזקיה”⁵², לאמר אנשי בית חזקיה, אשר הפיצו את תורתו בקהל. ויחשבו רבי חייה ובניו לאנשי קדש, וישיחו נפלאות בישראל על הטוב הצפון להם במרומים⁵³.

חבר לרבי הושעיה⁵⁴ היה רבי חמא בר חנינא, אף מקום מולדתו היה בדרום בעיר לוד, אשר הוריו העשירים התנדבו ויבנו שם מכספם בית כנסת מפואר מאד⁵⁵. אולם רבי חמא אוה לו למושב את צפורי⁵⁶, אשר ישב שם גם רבי הושעיה, עד צאתו לעיר קסרי. רבי חמא זכה עוד להִלָות על רבי יהודה הנשיא בדרך⁵⁷ לחמת גדר⁵⁸, ולקחת עוד תורה מפי רבי ישמעאל בן רבי יוסי⁵⁹.

אך בכל זאת היו מרבית דבריו עם הצעירים תלמידי רבי הושעיה⁶⁰, אין זאת כי אם האריך ימים אחרי מות רעהו זה, וקרוב הוא בעינינו, כי בית אביו העשיר היה נצר מגזע ישישים, וכי על כן שוה רבי חמא הוד והדר על המשפחות העתיקות, אשר השתמרו בטהרתן ובכבוד מולדתן⁶¹. אולם יקר רוח האיש הזה עלה על תפארת אבותיו ועל כבוד עשרם. רֻבי תורתו לא היו דברי הלכה, כי אם דברי אגדה, אשר גם אותם כלכל על פי המדות אשר התורה נדרשת בהן⁶². וידבר באגדתו על כבוד האדם וערכו⁶³ וימשול משל נחמד על צדקת עם ישראל, אשר קבל את התורה בנפש חפצה⁶⁴. ויזהר מאד את העם מן הרעה אשר תמצא את האדם מיד לשונו הרעה⁶⁵, ויורם כי מעשה החסד לבדו הוא האוצל על עושהו מרוח אלהים. ויהי דברו בטעם אבא שאול, ויהי דורש מקרא זה לאמר: “אחרי ה' אלהיכם תלכו. וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי שכינה? – אלא להלך אחרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא. מה הוא מלביש ערומים, שנאמר: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא מבקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקב”ה נחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים"⁶⁶. ככה הורו חכמי ישראל את התורה ואלה הן התוצאות, אשר הוציאו מדבריה למוסר בני עמם.

אחד מבני הדור הזה הוא אבא הכהן ברדלא⁶⁷. שם תלמידיו אשר עמדו לפניו⁶⁸, יענה, כי נחשב הוא על גדולי הדור. קרוב הוא מאד, כי שטתו ושטת רבי יני חלוקות היו, מושכות והולכות מנגד אשה לרעותה⁶⁹. מן המשניות העתיקות, אשר היו פקודות ונצורות בידו⁷⁰ ומשמועותיו לא השתמר בידנו בלתי אם מעט מזער. ומן המעט הזה יָרַאה, כי שם את המקרא ליסוד להלכותיו⁷¹ ולענין לאגדתו⁷², וכי מוסרו היה מלא פחד אלהים⁷³, ותורתו דוברת שלום לכל אדם⁷⁴.

כתלמיד לחכמי הדור הזה ולחבר⁷⁵, או לרב וחבר כאחד, לראש גדולי הדור הבא⁷⁶ יחשב החכם הגדול אילפא, אשר קראו לו בארץ ישראל חִלְפַי⁷⁷. זקן היה חכם זה באחרית ימי רב הושעיה, כי בעוד רבי יהודה הנשיא חי, כבר יצא לו שם, כי ירא אלהים הוא מזכה את הרבים⁷⁸.

מודע היה אילפא ליהודה בן רבי חייא ויושב ודן לפני רבי פדיה⁷⁹, אולם את כל לבו יִחד אל משנת רבי חייא ומשנת רבי הושעיה, לזקק ולברר אותן ולהערות את מקור כל אחת מהלכותיהן במשנה השלמה, משנת רבי יהודה הנשיא. ויהי נכון לקוץ בחייו, אם לא תשיג ידו למצוא לאחת מהן את מקורה במקום, אשר הוא מבקש⁸⁰. מקצת שמועותיו קדמוניות הן מאד⁸¹. את כח מוסר האדם הכיר, כי רפה הוא מהכיל את מדת הדין, פרי האמת החמורה, על כן נחם ה' ויסירה מעל פניו ויבחר במדת הרחמים, פרי חסד האלהים לנהג על פיה את עולמו⁸². במשמני הארץ היה חלקו דל מאד, ותכבד עליו יד מחסורו לעת זקנה, להחזיק בפלך ולנדוד ממקומו, למען הבא ממרחק לחמו⁸³. ויאָמן על גורלו וחלקו בחיים המשל, אשר נשא “עמל תחת השמש ואצר לו למעלה מן השמש”⁸⁴.

וכל הפלגים אשר נפלגו במות רבי יהודה נשיאה מן הנהר הגדול, ממדרש בית ועד הסנהדרין, ויהיו לבתי מדרש מיוחדים לחכמים שונים, שבו ויקָוו אל ברֵכה אחת, אשר השקתה משפעת מימיה הטהורים את בית ישראל כלו בכל ארצות נדודיו. רבי יוחנן נפחא החל להיות, מימי אחרית האלף הרביעי, לאחד מראשי הדור בארץ ישראל, ומשנת ארבע עשרה לאלף החמישי היה הוא לבדו לראש האחד לכל חכמי ישראל גם בארץ אבותינו גם בבבל.

בכל חכמי המשנה התלמוד והמדרש לא היה עוד איש, אשר שמועותיו רבו עצמו מאד, כרבי יוחנן. יותר מאשר מלאו אמרות רבי יהודה בן רבי אלעי את כל פני רחבי ספרות המשנה, מלאו אמרות רבי יוחנן את פני כל מרחבי ספרות התלמוד הירושלמי, הבבלי והמדרשות⁸⁵. הן רב ושמואל גדלו מאד, ואף הוא שוה את נפשו כאחד תלמידיהם⁸⁶. אך אם יחשב לרב מובהק רק האיש, אשר מידו בא לתלמידיו רוב תורתם, היה הוא הרב המובהק לכל חכמי ישראל לדורותיו, כי רבו שמועותיו, אשר עלו ביד חכמי עמו הבאים אחריו, משמועות כל רבותיו חבריו ותלמידיו. זה הוא היתרון הנראה לעיני בשר. אך גם מלבד זה גבהו מחשבותיו ודרכיו כרב ושמואל זקני דורו, על כן היו שלשה אלה בעיני הדורות לאגודה משֻלשת, אשר דבריהם נכבדו נקדשו להם כדברי הנביאים⁸⁷.

רבי יוחנן נולד בראשית ימי שבת רבי בעיר צפורי⁸⁸. שֵׁם הוריו נעלם ממנו, וממעשיהם לא נודעו לנו עוד, בלתי אם כי אביו היה חרש ברזל⁸⁹, וקרוב הוא כי ידע את כתבו המתיחש ויתילד על משפחות מטה מנשה או אפרים⁹⁰, בכל זאת עלו זכרונות בידנו מִלֵדָתו ומדברי ימי ילדותו ונעוריו. כאשר התעלפה אמו בימי הריונה בצום העשור, לחשו הנצבים עליה באזניה, כי יום הכפורים הוא, ותתעודד ותחזק ולא טעמה מאומה, אף כי התיר לה רבי לברות. וימלאו ימיה ותלד את הבן, אשר היה למאור גדול לעמו, ויקראו עליו: “בטרם תצא מרחם הקדשתיך”, כי בעודו במעי אמו לא הפריע אותה ממצות ה'⁹¹, אך לא הרבה שמחה האם בפרי בטנה, כי מתה ביום הולדו, אחרי אשר מת בעלה, אבי הילד בימי הריונה⁹². ויגדל הילד ואחותו, אשר שניהם היו כלילי יופי⁹³, בבית זקנם⁹⁴, ותחזקהו המחיה הדלה, אשר הבריאהו הזקן, אשר לא סר טעמה מחִכו גם בימי זקנתו⁹⁵. ונפלא הדבר, כי ילדות היתום הזה לא היתה גלמודה ושוממה, כי אם אוצר זכרון לחליפות שובע ורזון, אשר עברו על אנשי מקומו, בעודנו נער קטן⁹⁶, ולמראה רוח החן התום והנקיון השפוכה על בני הנעורים, אשר ראו עיניו בימי עלומיו⁹⁷. ותהי חמדת קסם נסוכה על ימי נעוריו, ומראה השנים הבאות נחשבו לו למולם כמראה עולם, אשר שבת מטהרו⁹⁸. אך לא אוצר נעימות בלבד היו לו זכרונות העת ההיא, כי אם גם זכר תחלת חכמה, כי המעט ממנו, כי שקד בהיותו עוד נער קטן על דלתות בתי המדרש ויאזן אל דברי זקני החכמים⁹⁹, כי אם החל בשחר טל ילדותו להתהלך בחקר המקומות, אשר לעירו מסביב, למצוא את קדמותן בפרשת גבולי הארץ, אשר בספר יהושע, ותצאנה לו תוצאות, אשר גם החכמים הזקנים מצאו אותן נכונות ונכוחות¹⁰⁰. וגם שמועות בדבר הלכה, אשר לקחה אוזן הילד, היו נצורות ופקודות בידו עוד בימי זקנתו, כי שמר בלבו דברים מן הפרק, אשר שנה התנא הגדול רבי שמעון בן אלעזר לתלמידיו, בהיות עוד הוא ילד רוכב על שכם זקנו¹⁰¹. ואך היֹה היה לנער רך בשנים מאד, זכה להאסף אל בית מדרש הנשיא, אשר משם יצאה תורה לכל ישראל. ויהי נמנה את התלמידים הקטנים העומדים, בימים אשר עלה רב להיות מן היושבים ראשונה לפני הנשיא¹⁰², ולדון עמו בדבר הלכה באזני כל הקהל. מן הדברים אשר התוַכחו רבי ורב, הבין אז רבי יוחנן, היושב בשורה השבע עשרה, רק מעט מזער¹⁰³, כי לא מלאו עוד לו בעת ההיא שבע עשרה שנה¹⁰⁴.

ואחרי מות רבי עמד רבי יוחנן כמעט לפני כל גדולי הדור. עוד הדבר תלוי אם שמש את רבי חייא אם לא¹⁰⁵, אך יתר חכמי הדור כמעט כלם היו רבותיו, הלא הם: רבי יני¹⁰⁶, רבי חנינה¹⁰⁷, רבי יהושע בן לוי¹⁰⁸, רבי בנאה¹⁰⁹ וחזקיהו בן רבי חייא¹¹⁰ ורבי שמעון בן יהוצדק¹¹¹. ומשניות עלו בידו מבית לוי בן סיסי¹¹², וַיָּתָר אחרי המשניות, אשר העלה בר קפרא¹¹³, ויהי שואל תורה את רבן גמליאל הנשיא בן רבי¹¹⁴ ואת רבי יונתן¹¹⁵, ומקבל הלכה מפי יהודה בן פדיה¹¹⁶, ואומר שמועה מפי אילפא רעהו, הזקן ממנו לימים¹¹⁷, ודבר משנה מאסֻפת אבא הכהן ברדלא¹¹⁸. ואין איש בקרב האמוראים, אשר עלו בידו שמועות רבות מידי התנאים, כמהו. הוא היה אומר שמועה בשם רבי שמעון בן גמליאל¹¹⁹, בשם רבי מאיר¹²⁰, בשם בן בתירא¹²¹, בשם רבי אלעזר בן רבי שמעון¹²², בשם רבי יהודה בן רבי אלעי¹²³, בשם ר' יוסי¹²⁴ וגם בשם רבי ישמעאל¹²⁵, הזקן מכלם. אך יותר משמועות חכמים אלה, רבו מאד השמועות אשר העלה בשם רבי שמעון בן יוחי¹²⁶ אשר אותו שם גם למופת לו בדרכיו. חזקיה בן רבי חייא השתומם על כשרון תלמידו להמשיל ענין לענין, ויאמר כי לא חכמת אנוש, כי אם חכמת אלהים בקרבו להבין דבר¹²⁷. אולם המובהק והאחרון בכל רבותיו, אשר לא חדל לעמוד לפניו גם אחרי אשר בא בימים, ואחרי אשר עלה לגדולה, הוא רבי הושעיה. מלבד אשר לקח תורה מפיו בבית מדרשו¹²⁸, זכה להאסף גם אל ביתו. אך קרוב הוא כי בשבתו בבית רבו ובמעונו לא הצליח ללמוד ממנו הרבה, ויצא מקץ שמונה עשר יום¹²⁹ וישב לפניו בבית מדרשו. ימי שבתו בבית מורהו בין בחירי תלמידיו, אשר קנה את לבם, היו נזכרים לו כל ימיו. ויהי מספר בנחת ובגעגועים באזני שומעיו, לאמר: “שנים עשר תלמידים היו לו לרבי הושעיה ברבי, ושמונה עשר יום גדלתי ביניהן, ולמדתי לב כל אחד ואחד וחכמת כל אחד ואחד”¹³⁰. שטת רבי הושעיה היא היתה המכרעת בדרכי תורת ר' יוחנן מכל שטות יתר רבותיו. וביד רבי יוחנן, אשר קם ליורש נאמן לרבו זה, פרצה שטת רבי הושעיה, ככל אשר פרצו שטות נחום איש גם זו ונחוניא בן הקנה ביד תלמידיהם, רבי עקיבא ורבי ישמעאל, אשר לולא אלה שקמו להם, כי עתה לא היתה שארית לשטותיהם. וככה היה גם גורל רבי הושעיה, אשר גם לשטתו קם רבי יוחנן תלמידו הנאמן, להציל אותה מנְשִיה, להרחיב אותה ולהפיצה בקהל.

ונפש רבי יוחנן דבקה בתורה מאד, עד כי קראו עליו: “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – שאהב את התורה – בוז יבוזו לו”, כי מכר את כרמו ואת שדהו, אשר היו לו על יד הדרך, העולה מטבריא לצפורי, למען הבטל מכל עסק ולעסוק רק בתורה¹³¹. ובכל זאת לא גדלה עוד בעיניו שקידתו, ומדי הקבילו אותה אל שקידת רבי שמעון בן יוחי, ישים את חלקו עם המבטלים מתלמודם¹³². ויַקטן מאד את נפשו ואת דורו למול גדולי הדורות הראשונים, ויהי אומר: “טובה צפרנן של ראשונים מכרסן של אחרונים”¹³³. “לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סדקית”¹³⁴. אך בכל הקדישו והעריצו את גדולי הדורות אשר לפניו, לא נשא פנים בתורה, ותרב קוממיותו מאד ולא בטל את דעתו מפני דעת התנאים הראשונים או גם מפני דעת רבותיו¹³⁵. ושתי קצות דרכיו אלה, הלא הן ענותו ועוזו, אשר בד בבד נשאו יחדו, נתנו משקל לרוחו ויבשילו את פריה בעודנו באבו, כי אספוהו זקני דורו אל סודם, אל ועד עבור השנה, בעודנו צעיר לימים מאד, וישתוממו על חכמתו¹³⁶.

וילמד רבי יוחנן ימים רבים בצפורי, ויחשב כתלמיד חבר לזקני רבותיו, וכמעט לרב לתלמידיהם. ויהי בבואו בימים, וירא רבי חנינה הזקן מאד, והנה כל העם רץ לבית מדרש רבי בנאה, ויֻגד לו, כי רבי יוחנן תלמידו ימלא כיום את ידו לדרוש ברבים, ויברך את ה', כי הראהו כזאת בעודנו חי¹³⁷. אך בכל זאת לא טובה בעיניו קוממיותו, להורות הלכות הסותרות להלכותיו, ולא יכול רבי יוחנן לכלוא את רוחו, אף לא אבה למרות את פי רבו, ויקם וירד לטבריא וישם את משכנו שם¹³⁸.

בצאת רבי הושעיה מצפורי לקסרי, ובהאחז רבי יוחנן בטבריא, החלה טבריא לעלות מעלה מעלה ולהכריע בכבודה את צפורי אחותה הבכירה, אשר בה היה מושב הסנהדרין בשבע עשרה שנה האחרונות לימי רבי ובכל ימי רבן גמליאל בנו ורבי יהודה נשיאה בן בנו¹³⁹. ובהכין רבי יוחנן את מושבו בעיר ההיא, נעתקה שמה גם הסנהדרין¹⁴⁰. ובכל היות שם רבי יוחנן לראש, היה יוצא ובא שלש עשרה שנה פעם בפעם לעיר קיסרי, לגרוע אליו חכמה מאוצר שמועת רבי הושעיה רבו הזקן מאד, אף כי לא היה צריך עוד לסברתו ולחדושיו¹⁴¹. לאט לאט החלו גם זקני רבותיו ללכת בדרך כל הארץ, הלא הם רבי הושעיה ורבי חנינא, אשר בשמוע רבי יוחנן את שמועת מותו, צוה להביא אליו את בגדי החמודות, אשר ילבש בשבתות, ויקרעם¹⁴². ויהי אחרי מות רב ויכתוב במכתביו אל שמואל, אשר היה בעת ההיא לראש לכל חכמי ארצו: “לקדם חברנו שבבבל”, תחת אשר לרב היה כותב: “לקדם רבנו שבבבל”. ויהי כאשר בא עמו שמואל בכתובים, וירא רבי יוחנן את כחו ואת גדלו בחכמת התורה, ויכנע מפניו ויאמר: חנה רבי הוא, ועתה אלכה נא ואראה את פניו. ולא חס האיש הנהדר על כבודו, ויאמר לענות בדרך כחו לעת בואו בימים, למען ראות את פני החכם הגדול ממנו. ויעבור לפניו תלמיד קטן מילדי בית הספר, וישאל אותו למקרא, אשר קרא ביום ההוא, ויקרא הילד: “ושמואל מת”, ויאמר רבי יוחנן, אין זאת כי אם מת מר שמואל, ויחדל ללכת לבבל¹⁴³.

ואחרי מות שמואל היה רבי יוחנן הראש האחד לכל חכמי ישראל, וטבריא היתה בירת התורה גם לארץ אבותינו גם לכל ארצות הגולה ומדינות הים, בהיות היא כיום מרכז התורה, כאשר היו יבנה, אושא וצפורי בימיהן, אך בדבר אחד גלה כבוד מן הסנהדרין ההיא, כי הנשיא רבן גמליאל, אשר קם תחת רבי יהודה נשיאה, לא צלח עוד להיות לה לראש, וישימו את השפלה, אשר תשפל עיר טבריה, לאות על רדת הסנהדרין, היושבת בטבריא, מכבודה הראשון. ויהי במנותם את הגליות, אשר גלתה מיום צאתה, ארבעים שנה לפני החרבן, מלשכת הגזית עד בואה לטבריא, וישאו עליה משל ויאמרו: “וטבריא עמוקה מכלן, שנאמר: ושפלת מארץ תדברי”¹⁴⁴. ורבי יוחנן חזה בשפל הזה את חזון חזרת הגדולה ליושנה, ויאמר: “ומשם עתידין להגאל, שנאמר: התנערי מעפר קומי שבי ירושלם”¹⁴⁵.

אך הדר כבוד האיש אשר עמד בראש, היה לשלומים בעד הגרעון, אשר נגרעה הסנהדרין מערכה. מלבד רחב לבו בחכמה, חנן ה' את רבי יוחנן במתנת אלהים, אשר נתנה אותו לחן בעיני כל רואיו, כי בריא בשר¹⁴⁶, יפה תאר ויפה מראה היה להלל מאד. והשמועה, פרי רוח העם, תשיח נפלאות ביפיו¹⁴⁷, לאמר: קחו לכם גביע כסף טהור ממֹרָק, ומלאתם אותו חרצני רמון, ושמתם מקלעת פרח שושן על שפתו מסביב, ונתתם אותו בין האור ובין הצללים, וראיתם את מראה הנֹגה היוצא מביניהם, הוא מראה דמות רבי יוחנן¹⁴⁸. והדר לבושו ונקיונו הוסיפו יפי על יפיו וכבוד על כבודו¹⁴⁹, ורוח גאון והדר נאצלה על סביביו בהורותו בבית מדרשו בימי זקנתו, בשבתו על מושב יקרו, ובהגביה תלמידיו את גבות עיניו הארוכות במלקחי כסף¹⁵⁰. ויהדרו גם שרי רומי את פניו ויזהרו בכבודו ובכבוד תורתו¹⁵¹. ויהי המעט, כי נחשב לצלם דמות הכבוד לתלמידיו וליושבי ארצו¹⁵², ויחזיקו גם ראשי חכמי בבל את דבריהם גם על אנשי ביתם בשם רבי יוחנן, עת אשר להם לא היה שומע¹⁵³. ואף ביתר הארצות הרחוקות היו אנשים, אשר ענו כחם בדרך ויעלו למשפט לרבי יוחנן¹⁵⁴.

ובדרך תלמודו היה יורש נאמן לרבי הושעיה, כי קם תחתיו להיות כמהו ל“אבי המשנה”. בכבודה ובערכה דומה המשנה לדעת רבי יוחנן, למקרא¹⁵⁵. מרביתה אינה נופלת ביושנה מן התורה הכתובה¹⁵⁶, ומקצתה תגיע עד ימי הנביאים¹⁵⁷, היא האוצר, אשר אליה נאספו כל ההלכות העתיקות, אשר כימי תורת משה ימיהן, היא היא יסוד כל ההלכות כלן¹⁵⁸ ומבלעדיה לא ימצא איש את ידו בתורה¹⁵⁹. עצם המשנה, שרשה וראשיתה, היא סתם־משנה, – לאמר: הדברים אשר לא נקרא עליהם שם איש מן התנאים, – כי היא לבדה מוצאה מקדמי קדם, על כן הורה כמוה. ויהי דברו תמיד: “הלכה כסתם משנה”¹⁶⁰. אולם לא כל הנראה סתם, סתם הוא, כי יש משניות, אשר סתם אותן רבי יהודה הנשיא כרבי עקיבא או כאחד החכמים האחרים, ובעיני הרואה דומות הן כסתם משנה¹⁶¹, ויש אשר נשנה בלשון יחיד כהלכה אשר מחלוקת אין בה, ויש בה מחלוקת¹⁶². אף אל תולדות המשנה שם את פניו: איככה נוספה משנה פלונית על הסדר הקדמוני¹⁶³ ואימתי נוסדה משנה פלונית¹⁶⁴. ויבדל בין מַשתית המשנה המקובלת ובאה מימי הקדם, ובין ההלכות שהן תקנת החכמים, אשר עלו אל תוכה¹⁶⁵. וכאשר הבדיל בתוך המשנה בין דברי תורה ובין דברי חכמים, כן הפריד בין מין המשנה ובין שאינו מינה¹⁶⁶. ומגמת פניו בכלכלת המשנה הוא המעשה, על כן שם את כל לבו להכריע כדברי מי יש להורות¹⁶⁷.

מלבד גוף ההלכה שם את מדרש ההלכה לו לענין, ויוכח, כי יש מקראות, אשר חכמים נפלגים שמו אותם איש איש מהם ליתד לתלות בה את דעתו¹⁶⁸.

כמדרש ההלכה יקר בעיניו מדרש האגדה, אשר בו היה לו רבי חנינא רבו למורה¹⁶⁹. ויהי הוא הראשון בחכמי ישראל, אשר החלו לקרוא את האגדה מעל ספר¹⁷⁰, ולשאתו עמו¹⁷¹ ולהשיא עצה לחכמים ללמוד אותה בספר, בהמריצו את דברו: “ברית כרותה היא! הלָמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח”¹⁷². ויהי בהטיפו אותה בקהל, ויחשוף בה תעלומות שונות וידרוש ענין אחד בפנים רבות¹⁷³.

יותר מאשר ישתומם המתבונן בפנים הרבות, הנתונות למדרש כתוב אחד, ישתאה, בהשכילו אל הרוח האחת אשר הכיר רבי יוחנן, כי היא היא הנשמה, אשר תחַיה כתובים רבים, ואשר תשים את כלם ליסוד אחד לכל חכמת האלהים בישראל. הן אליהוא בן ברכאל הבוזי חתם את דבריו בתוכחת נמלצה, כי גבורת אלהי עולם לא תסיג את גבול צדקתו וחסדיו¹⁷⁴, ורבי יוחנן הוכיח בדברים נכוחים מאד, כי המעט מגבורת ה' וגדולתו, כי השבת לא תשבית מפניה את צדקת ה' ואת חסדו, כי אם, כי לא התוַדע ה' מעולם אל נביאיו בגבורתו לבדה, כי מעולם נתכו גדולתו וענותו למקשה אחת. ודבר זה חוט עובר הוא את כל כתבי הקדש מקצהן עד קצהן “כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשלש בכתובים”, כי בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענותנותו"¹⁷⁵. עמוק מאמר זה עמוק מאד, כי מליץ נאמן הוא לאחד העיקרים המובהקים, המבדילים את תורת ישראל מכל תורות עמי הנכר ומכל שיטות חכמיהם והעושה אותה לחטיבה אחת בעולם.

התולדה המוכרעת לדעת רבי יוחנן, השמה את הענוה לכליל דרכי ה', היא תורת אהבת הבריות החלוטה, אשר איש לפניו לא הורה אותה לבני עמו בדברים ברורים כמהו. הן משפט חוקרי תולדות רבותינו לחשוב את הלל הזקן לגדול במטיפי דבר השלום והאהבה. אולם הלל כָלל את תורת החסד בכלל גדול¹⁷⁶, אך לפרטיה פרט אותה רבי יוחנן וירחיבֶהָ עד תכלית תוצאות גבולותיה, וככל אשר יאמר באמת ובמשפט, כי אין ביד איש להוסיף על היסוד הנאמן לתורת האדם אשר יסד הלל, ככה יאָמר על רבי יוחנן, כי אין ביד איש להרחיב את גבולה יותר, מאשר הרחיב רבי יוחנן. ויהי המעט ממנו דברי החן, אשר הורו והוגו מלבו, וישמח כעל כל הון לקראת כל מוצא שפת חכמים אחרים, אשר הטיפו לאהבה ולשלום, לחסד ולרחמים¹⁷⁷, ויהי לו למפיץ בקרב הקהל¹⁷⁸.

הוא שם לענין לתורת פיהו בדבר אהבת איש את רעהו, לא רק את ישראל בחיר העמים בלבד, ואף לא את חסידיו, כי אם גם את הגוים העריצים ואת הפושעים, אשר על לב מרבית בני האדם לא יעלה, כי אסור לאיש ישראל לשנוא אף אותם בלבבו, או להבזות את כבודם. נמרץ הוא המשפט אשר הוציא: “אם הרגלת את לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך, סוף בבן אומתך תתן דפי”¹⁷⁹. בתוכחתו זאת פקח את עין העם לראות, כי שקר עושה בנפשו האיש האומר, כי יש לאל ידו להבדיל בשנאתו בין איש לאיש ובין גוי לגוי, כי אמנם רק ניצוץ אחד יהיה לשלהבת גדולה עוברת כל גבול, אוכלת עד אבדון. הנה גם הגוים, אשר הרבו לעשות את הרע בעיני ה‘, מעשי ידיו הם ורחמיו יהמו עליהם: “בקשו מלאכי השרת לומר שירה – בשעת קריעת ים סוף – אמר הקדוש ברוך הוא: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?¹⁸⁰. ומעשי ידיו אלה הלא הם המצרים, אשר העבידו את אבותינו בפרך. בצאת יהושפט מלך יהודה להכות את הגוים הרשעים, אשר נאספו על בני ישראל לכלותם, יצאו הלוים לפני החלוץ ויאמרו, הודו לה’, כי לעולם חסדו¹⁸¹. על מקרא זה התבונן רבי יוחנן וישאל: “מפני מה לא נאמר: כי טוב בהודאה זו”? וישב אמריו: “לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים”¹⁸². ויהמו רחמיו גם לאחרית הגוים באחרית הימים, ליום עמדם למשפט לפני שופט כל הארץ, ויקַו כי גדולה תהיה הפלטה, אשר יפלט אותם ה' מכליון חרוץ¹⁸³, כי ינחם ה' עליהם ושם להם שארית, ככל אשר ישים לישראל עמו¹⁸⁴. ויהי המעט ממנו, כי דרש את שלומם ואת טובתם בקרב לבו, ויכבד גם את הכשרונות הנראים בם, אף נכסף אל הכבוד אשר יכבדו הגוים את ישראל על חכמתו¹⁸⁵, ויהי אומר: "כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם¹⁸⁶. ותיקרנה בעיניו לשונות העמים, כי בכלן נתן ה' את תורתו על הר סיני. “כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות”¹⁸⁷, “כדי שישמעו כל האומות”¹⁸⁸. אולם על פני כלן בִּכר את שפת יון היפהפיה, ויהי קורא “יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם: דבריו של יפת יהיו באהלי שם”. ואחד חסידי תלמידיו, אשר נתן מרוחו עליהם, מלא אחריו, לאמר: “יָפיותו של יפת יהא באהלי שם”¹⁸⁹, ותיקר בעיניו היפיות הזאת אשר תשוה הוד והדר על בעליה, עד כי הורה: “מותר לאדם ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה”¹⁹⁰. וגם את חכמי יון, בחיר עמי הנכר, כבד רבי יוחנן, בהנחילו את יפת כסא כבוד על יד שם אחיו, ובקראו את דברי התורה: “ויקח שם ויפת את השמלה ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית”, אמר: “שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שם לטלית ויפת לפַוְלָא”¹⁹¹. וגם ליתר העמים ולאנשי השם אשר בקרבם קם רבי יוחנן למלאך מליץ מגיד יושר¹⁹², וימצא מעין עון גם באנשי קדש, אשר לא שמו לב להפוך את לב רשעי גוים ליראה את ה' ולעבדו¹⁹³, וימצא דבר טוב גם ברשעים, אשר יצא להם שם ברשעתם¹⁹⁴. ולמען הקל על כל העמים את הדרך לבא ולחסות תחת כנפי ה' אלהי ישראל, לא בקש מידם דבר, בלתי אם להשליך את אליליהם: “שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי”¹⁹⁵. ויגדל מאד ארך רוחו לעם אחר ולכת אחרת, וישא פנים גם לנוצרים, אשר החלו בימיו לרעוץ ולרוצץ את ישראל. ויתן טעם להלכה הפוטרת את אנשי המעמד מהתענות ממחרת השבת, כי “מפני הנוצרים”¹⁹⁶ היא, השובתים ביום ההוא, לבלתי פגוע בכבודם. והדברים אשר הורה לקהל עמו, שקד למלא אחריהם בכל מעשיו. ומדי עבור לפניו איש מזקני הנכר, אף כי מתהלך באשמיו היה כל ימי חייו, יקום מפניו בהדרת כבוד וקרא בהמון לב: מה רבו התלאות אשר עברו על זקן זה¹⁹⁷.

תולדה נאמנה לשטתו זאת, שטת חבת העמים, ומוכרעת מתוכה, הלא היא חבת כל כת וכל דור בקרב ישראל. בשמעו כי הבדיל רבי עקיבא את אנשי דור המדבר לרעה מיתר הדורות, ואת עשרת השבטים משבטי יהודה ובנימין, קרא בהמון לבו: עזב רבי עקיבע את חסדו! – ויקרא את הדבר אשר נשא ירמיהו על הדור ההוא: “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר”¹⁹⁸. ועל עשרת השבטים, כי ישיב ה' את שבותם ולא יזכור להם עונותיהם הראשונים, קרא את הדבר אשר דבר הנביא ההוא עליהם בעוד יהודה יושבת על אדמתה, לאמר: "הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה, ואמרת: “שובה משובה ישראל, נאם ה‘, לא אפיל פני בכם כי חסיד אני, נאום ה’, ולא אטור לעולם”¹⁹⁹. וירע בעיניו על אחד מתלמידיו, אשר החליט, כי הבוערים “עמי הארצות” לא יקיצו לתחיה. ויגער בו ויאמר: לא טובו דבריך בעיני אדוניהם, לאמר בעיני ה‘, אשר אדון ואב הוא גם להם²⁰⁰. אף השמועה האומרת, כי למען הציל את נפש אלישע בן אבויה, העלה רבי מאיר עשן מקברו, לא ישרה בעיניו. וישתומם ויקרא: הלגבורה תחשב לאיש לשרוף את רבו באש? רק חכם אחד היה בינינו אשר העוה דרכו, הלא תמצא ידינו להצילו משחת?²⁰¹. ויהי משפטו להַפך בזכות רשעי ישראל ולחפש דרכיהם ולמצוא גם בהם צד זכות²⁰². ויען כי קם רבי יוחנן למליץ נאמן לכלל הגדול, אשר כלל רבי עקיבא ותלמידיו “מדה טובה מרבה”, לא ישרו בעיניו דברי רעהו, האומר, כי אף האיש אשר גרע חק אחד מן התורה אשום יאשם, ויגער בו ויאמר: לא טובו דבריך בעיני אלהי כל בשר, ונהפוך הוא, כי אף האיש אשר לא למד רק חוק אחד שכרו רב מאד²⁰³. וברוחו זאת הטה חסד גם אל האיש אשר בגד בברית אלהיו, ויקרא: “שונה אני לכל אבדת אחיך לרבות את המומר”²⁰⁴, כי כל עוד אשר האדם חי, אף כי רשע עוכר ישראל הוא, לא ישליכנו ה’ מעל פניו, כי יחכה לו כי ישוב מחטאתיו²⁰⁵, כי יקרה בעיני ה' גם הנפש החוטאת. ועל כן שקדו חכמים הראשונים לתקן תקנות קבועות, למען הציל את כבוד האיש אשר כשל בעונו, מחרפה²⁰⁶, ולפתוח לרוחה שערי תשובה, לקבל ברחמים וברצון את כל השב מחטאתיו, אף כי הרבה אשמה²⁰⁷. אף את הליכות דברי הימים יש אשר הטה קורא הדורות מראש עקלקלות, למען הודיע לבני אדם אשר העוו דרכם, כי לא אבד נצחם מה' אלהיהם, רק אם ישובו ללכת בדרך הטובה והישרה²⁰⁸, על כן לא ינקה האיש אשר יכלים גם את הרשע, אשר הרבה לחטוא ולהחטיא גם את הרבים²⁰⁹.

הרוח הזאת אשר נוססה בשיטת רבי יוחנן, להרבות שלום ולתת משפט אחד לכל נפש בתורת האדם, נצנצה בכל דבריו ובכל דרכיו. אחת היא הברכה אשר תביא הנפש היחידה למין האדם, אם זכר ואם נקבה²¹⁰ וכבוד אחד ומשפט אחד לאכול מטוב הארץ לעבד ולאדוניו, על כן האכיל רבי יוחנן את עבדו ממיטב מטעמיו וישקהו ממבחר יינו, בקראו תמיד עליו את דברי איוב: “הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד”²¹¹. ובשיטתו זאת הורה הלכה למעשה כדברי האומר, כי נאמן העבד לכל דבר אִסור כאדוניו: “עבדו של חבר הרי הוא כחבר”²¹². ויָחָש בהלכותיו, ככל אשר מצאה ידו, לכבוד העבדים²¹³, ויעמוד למעוז להם במשפטם עם אדוניהם²¹⁴, וישמח לקראת כל שמועת הלכה הבאה לשחרר אותם²¹⁵. וירע בעיניו האיש המלשין את העבד אל אדוניו, אף בהשחית העבד את דרכו מאד²¹⁶.

מעין עקבות דעותיו אלה נכרו זעיר שם זעיר שם גם בגבול אשר אין בו משא פנים במקצוע ההלכה²¹⁷. הוא הורה לסמוך בדבר אסור, אשר איש ישראל לא יוכל לטעם אותו, על עדות הנכרי הטועם²¹⁸, אף לא נטה אחרי המחליטים כי סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה²¹⁹. ויַתֵר לישראל להתרפא ביד רופא נכרי, אם בקי הוא במלאכתו²²⁰, ולשאת ולתת עם הנכרי ביום חגו, אם מיודעו הוא²²¹. ותחשבנה בעיניו גם תולדות בני הנכר למשפחותיהם ליחש אבות²²². גם משפט ירושת הנכרי את אביו נחשב בעיניו כמשפט תורת משה²²³. גם באסורי הלכות הכותים הקל מאד²²⁴.

מאהבת רבי יוחנן את כל משפחות האדם, נאצלה לו אהבה לכל בשר. וירא ויתבונן, כי תורת המוסר הכתובה באצבע אלהים על ספר תורת ה' ועל לוח לב האדם, בכתב מפורש, חרותה היא באותיות בודדות, ובכתב מסורס, גם על לב כל החי למינהו, עד כי האיש אשר נתן ה' חכמה בּלבו, יפיק תבונה גם מספר תולדות החיה, הבהמה והעוף. ומה עמקו דברי ר' יוחנן אלה: “אלמלא נתנה תורה, היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, וקדושה מיונה”²²⁵, כי התורה הזאת, אשר ראשה גבוה מעל שמים, הנה תחתיתה על ארץ יֻסדה. והגיון לבו ואמרי פיו מלא במעשהו, כי המעט ממנו, כי הטיף כל ימיו לשלום, היה סובב בערים אשר התגלע בהן ריב לעשות שלום בין יושביהן²²⁶.

והנה בדבר הלכותיו לא רחוקה היא, כי כלן היו תוצאות שיטותיו, אשר קבל מרבותיו. אולם האגדות, אשר דבר בהן שלום לכל הגוים ולכל בני אדם לפלגותיהם, ברור הדבר, כי פרי רוחו הטהורה הן, וגם האגדות, אשר פרי מחשבות חכמים אחרים הן, הלא רוחו קבצה ורוחו שמרה אותן. על האדם הגדול הזה נחה מעין רוח אליהו, אשר עליו נבאו חכמי ישראל, כי בא יבא “לעשות שלום בעולם” “להשות המחלקת”.

כה היו חכמי ישראל בדור ההוא דומים למלאכי אלהים. רב ברום הגיונו התנשא ממעל לטפחות ימי הדור אל גבהי מרומים, ומשם חזה חזות הכל: תקון עולם במלכות שדי, כל הברואים נוסדים לאגדה אחת, ונפש רבי יוחנן התפתחה ממסגרות משפחת עם, ותאסוף אל תוכה באהבה את כל אשר נשמת חיים באפו. אין עוד ריב משפחות, אין עוד קנאת עם, כי אם חסד ואמת, אהבה ומישרים.

וגם אל ה‘, אשר בשמים ממעל, נשא רבי יוחנן את נפשו, ככל אשר נשא רב, אך תחת אשר הגיון רב היה כלו הדד גאון, רום תפארת, מראה כבוד ה’, היה ניב רבי יוחנן כלו הגות אהבה, תשוקה וגעגועים, הֶמְיַת הנפש אל אביה מחוללה, אל יוצרה מקדם. הגיון רב הוא חזון מעין דברי הנביאים וניב רבי יוחנן הוא שפך שיח מעין זמירות דוד.

ברכת השיר הגדולה²²⁷ מעשה רבי יוחנן היא. רוחו נובעת בה כנחל שוטף, אשר לא ידע מעצור. אין מָעמד ואין מזח במליצתו, כי כלה מרוץ ומָעוף, תאות לב, אשר לא תדע שבעה וכליון נפש, אשר לא תמלא, כל הגה כהה וכל אֹמר דל, מהביע אף את המעט מן המעט, מאשר ירחש לבו.

אִלּוּ

פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו

וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ,

וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת –

“אין אנחנו מספיקים” להביע אחת מרִבי רבבות הטוב, אשר גמלנו ה‘²²⁸. מערכי חסדי ה’, אשר הפליא לגוי כלו ולנפש היחידה, משתרגים לסבך אחד²²⁹. והכלל העולה מכל תשבחתו הנשגבה הוא, כי רוחו תכלה וכל לבו ישתפך אל חיק ה' באהבתו העזה, אשר נהרות לא ישטפוה, כי רק זאת היא תורת האדם, וזה הוא חלקו בחיים. ומה נאה היא מליצתו הזכה:

עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְאַפֵּנוּ,

וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ

ירנינו ברן יחד את זכר רב טובו, “שכן חובת כל היצורים”:

כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִשָּׁבַע,

וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה.

סוף דבר, על רבי יוחנן יאָמן דבר המשורר הקדוש: “ושרים כחוללים כל מעיני בך”, כי כלו מלא רנה, כל עצמותיו תאמרנה וכל קרביו יברֵכו, רעדה וגילה תרַגשנה את כל נפשו:

וְכָל לְבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יִזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ.

ככל אשר ידע להרנין נפש כל חי בחֶדוַת ה', ככה ידע להשליך הס על כל היקום מפחד אלהים, ביום הגלותו לעיני עמו על הר סיני: “צפור לא צוח, עוף לא פרח, שור לא געה, שרפים לא אמרו קדוש, אופנים לא נעו, החריות לא דברו²³⁰, הים לא נזדעזע, אלא העולם שותק ומחריש”²³¹.

רב ושמואל ורבי יוחנן, היו חכמי הדור ההוא, ואבות לכל הדורות הבאים. המעשה היה לכלם לגוף התורה, אשר בלעדיו אין מעמד לה, והכוָנה – לאמר התלמוד לשם מעשה, והמעשה לשם מצוה, – נחשבה להם לנשמת התורה. בעצם הדבר הזה היו כלם תמימי דעות, ככל חכמי ישראל. אך במשקולת המעשה והכונה תבחן עין חדה, כי דעותיהם היו שונות. עיני שמואל איש המעשה היו אל גוף המעשה, אף כי גם הכונה גדלה בעיניו מאד, בעיני רב נשאו שתיהן יחד בד בבד, על כן היה דברו: “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה”²³². ובעיני רבי יוחנן, אף כי בהלכותיו אשר הרבה ללמד מכל חכמי ישראל, הורה רק את המעשה, אשר יעשו, הכריעה הכונה את המעשה, עד כי הקשה את דברו מאד על “העושה שלא לשמה”²³³.

ובהיותו כלו כונה, רגש ולב, יש אשר נשאו לבו מחוץ לגבול שיטתו. ובכל אהבתו את כל העמים אשר על פני האדמה, לא יכול לדבר טובות על שני הגוים העריצים, אשר החריבו את שני מקדשי ה', ואשר אכלו את עמו בכל פה. וידבר במר נפשו על “זו רומי חיבת שטבעה יצא בכל העולם”²³⁴ ועל כל עוזריה, אשר עזרו לרעה. ואחרי קללת רבי האומר “אשרי כל מי שהוא רואה במפלתה של תדמור שהיתה שותפת בשני חרבנות”²³⁵, על החזיקה בידי טיטוס בחיל רגלי ופרשים²³⁶, היה הוא כממלא בהלכתו, אשר הורה “אין מקבלין גרים מן התדמורים”²³⁷. על רומי ותדמור החיות וקימות בימיו העיר את חמתו, ועל נבוכדנאצר המחריב הראשון, אשר כמעט נשכח זכרו בימים ההם, הקשה את דברו²³⁸. ונפלא הדבר, כי בכל היות מלך כשדים זה רע בעיניו, לא מנע גם אותו מכבוד²³⁹, כי תורת החסד והכבוד לכל אדם היא החוט המשוך עליו בכל דרכיו ובכל מעשיו.

למן היום אשר מת שמואל בבבל 254–4014, היה רבי יוחנן לכל ישראל לאב, כי לא נמצא איש גדול כמהו, גם בארץ ישראל וגם בבבל. ויכָּבדו בני ישראל יושבי בבל בעיניו מאד, וירב להגות ולשיח בהם ובדרכיהם ובגורלם ובכל המוצאות אותם, יותר מכל חכמי ארץ אבותינו²⁴⁰.

ורבי יוחנן הגדול בדורו לא היה יחיד בדורו. הן אמנם, כי הוא נחשב לרב ומורה לכל החכמים בארץ ישראל ובבבל, אשר האריכו ימים או אשר קמו אחרי מות רב ושמואל, בכל זאת גדולים היו גם החכמים אנשי השם אשר החזיקו בידו להגדיל תורה. מקצתם היו לו תלמידים חברים, ומקצתם – תלמידים מובהקים.

לראשון לתלמידים החברים יחשב ריש לקיש, הלא הוא רבי שמעון בן לקיש, אשר לא היה נופל הרבה בשנות ימי חייו מרבי יוחנן, כי אף כי הוא לא נאסף אל בית מדרש רבי, כאשר נאסף אליו רבי יוחנן, זכר עוד את רבי בשבת רב לפניו, ואת הדברים אשר אמרו בשם רב בעת ההיא²⁴¹. אולם שונים היו ימי עלומיו מימי נעורי כל חכם בישראל, כי בהיותו גבור אמיץ ורב אונים מאד, עברה עליו רוח, וילך וישָׂכֵר אל הלודים הרומיים המתגוששים בחבריהם או בחיתו יער לעיני רואים²⁴², ויחזק ויעש חיל מכל חבריו, ויחשבוהו לראש להם²⁴³.

ויהי היום ורבי יוחנן הרך בשנים רוחץ את בשרו בירדן, והנה נער חסון, הלא הוא בן לקיש, קופץ ברב כח אל תוך הנהר, ויקרא אליו רבי יוחנן: נאוה כחך לתורה! ויוסף הנער על דבריו ויאמר: ויפיך נאוה לנשים! ויאמר לו רבי יוחנן: אם תשוב מדרכך ונתתי לך את אחותי היפה ממני לאשה. – ויֵעָתר לו העלם, וַיַשַא לו רבי יוחנן את אחותו, וילמדהו מקרא ומשנה – אשר החלו להשכח מלבו²⁴⁴ – וישיתהו לחכם גדול²⁴⁵. מלבד אשר עמד ריש לקיש לפני רבי יוחנן, עמד גם לפני רבי חנינה²⁴⁶. ואחרי הגדילו תושיה, עד כי היה לרבי יוחנן לחבר, ישבו שניהם יחד לפני רבי חנינה בסוד עבור השנה²⁴⁷. ויש אשר מנה החכם הישיש את שניהם לשבת עמו למשפט בבית דינו, בעודם בעירו בצפורי²⁴⁸. ואף מחזקיה²⁴⁹ ומרבי הושעיה קבל רבי שמעון בן לקיש תורה²⁵⁰, ויבא גם הוא גם רבי יוחנן אל רבי הושעיה את כל הדבר אשר היה קשה עליהם²⁵¹. אף את רבי אפס אשר בדרום שאל בן לקיש דבר הלכה²⁵². ושמועות עלו בידו מפי רבי יהודה הנשיא²⁵³ ומפי בר קפרא²⁵⁴ ומפי אבא כהן ברדלא²⁵⁵, אשר יש אשר קבל מידו את השמועות ההן, אשר קבל אותן רבי יוחנן בפנים אחרים מיד רבי יני²⁵⁶. ולא אמר די לנפשו בתורת החכמים, אשר בארצו ואשר בדורו, וידוד למרחוק לקחת תורה מפי חכמי המקומות הרחוקים²⁵⁷, ויכסוף לראות את פני מר שמואל בבבל²⁵⁸. ועל דברי רבי חייא, אשר כבר נאסף אל עמיו, ובעיני בשר לא יכול עוד לראותו, ענה בן לקיש בצום נפשו ימים רבים, כי יזכה לחזות בחלום את תמונתו²⁵⁹. כי בכל היות רוחו מרה על המון יושבי בבל, על בלי עלותם עם אחיהם בימי זרובבל ובימי עזרא²⁶⁰, העריץ מאד מאד את חכמי הארץ ההיא, אשר מקור תחיה ותעצומות היתה לתורה מעולם, ואת רבי חייא ובניו בראשם, ובאהבתו אותם היה נכון לשאת את נפשו כפרם, ויהי אומר: “הריני כפרת רבי חייא ובניו, שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה, עלה רבי חייא ובניו ויסדוה”²⁶¹. וישם את רבי חייא למופת לו, וישתוקק כל ימיו “לפלפל תורה כמוהו”²⁶². ככה דבק לבו לאהבה את החכמים, הקרובים והרחוקים, החיים והמתים. אולם החכם אשר לא סר ממנו כל ימי חייו הוא רבי יוחנן לבדו. ואף כי חשב תמיד את רבי יוחנן לרב מובהק לו²⁶³ ויעריצהו מאד, – עד כי יאמר עליו, כי היה מסדר משנתו ארבעים פעמים, – כמספר הימים, אשר היה משה חונה בהר אלהים, – לפני בואו להרצותה לפני רבו זה²⁶⁴, – בכל זאת היתה זיקתו אליו מעין זיקת שמואל אל רב, כי יש אשר נתן אותו עליון עליו ולא נטה מדברו ימין ושמאל²⁶⁵, ויש אשר שניהם נהגו איש עם רעהו מנהג תלמיד עם מורהו. רבי שמעון בן לקיש היה דן לפני רבי יוחנן, כאשר ידון תלמיד לפני רבו, ורבי יוחנן הפך לפעמים את המתכֹנת וידון לפני בן לקיש הצעיר ממנו²⁶⁶. ויש אשר החזיק בן לקיש את דברו על רבי יוחנן הגדול ממנו, לנטות מדרכו ולבלתי הוסיף חומרה יתרה²⁶⁷, ככל אשר החזיק שמואל את דברו על רב הגדול ממנו, לבלתי החזק באסור השמן, אחרי אשר התירוהו²⁶⁸. האחוה הזאת לשני חכמים אלה, אשר ישבו שבת אחים בבית מדרשם, מבלי התנשא הרב על תלמידו, נתנה בפי בן לקיש דברי חפץ על “שני תלמידי חכמים הנוחים זה לזה בהלכה והמקשיבים זה לזה בהלכה”, כי אוהב ה' אותם ואת כל חפצם יעשה²⁶⁹.

דעת החכם הזה היתה חריפה מאד. ומדי שם רבי יוחנן דבר שמועה לו לענין, ובקר אותה בן לקיש בקרת שנונה וזקק וצרף אותה עד צאתה כנגה²⁷⁰, על כן אמרו עליו אנשי דורו: “הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה”²⁷¹. אולם פלפולו לא היה בידו כלהט חרב מתהפכת לשחק בה, כי ליסוד נאמן לתלמודו שם את סדר המשנה, אשר בדעת החכם אותה תרך לו כל קשה, כדברי הכלל אשר כָלל לתלמידים: “אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, [הוא] בשביל משנתו שאינה סדורה עליו”²⁷². הן אמנם, כי נשא נפשו במאמרו זה אל כל המשניות ששנו חכמי ישראל מעולם, אף אלה אשר רבי לא שנה אותן, אולם המשנה הראשה, אשר סדר רבי, היתה לו לאוצר אשר לא יחסר כל בו, ויהי דברו לאמר: “משנה שלמה שנה לנו רבי”²⁷³, כי בה היה מוצא מקור נעלם להלכות, במקום אשר לא עלה על לב²⁷⁴. בדבר הזה היה תמים דעות עם רבי יוחנן, אשר ראה כי ההלכות למקצהן עד קצהן “כלן משוקעות במשנה”²⁷⁵. ומהיות דעת שניהם שוה, יש אשר הגו שניהם שלש שנים וחצי בפרק אחד, לבררו וללבנו ולמצא סעד לכל סעיף מסעיפיו²⁷⁶. כאשר הרבה להעמיק בחקר התורה, כן הרבה לשגות באהבתה ולשקוד עליה יומם ולילה²⁷⁷, עד כי יש, אשר נשאתהו רוחו ביום השבת אל מחוץ לתחום²⁷⁸. והמקרא היה לו ליסוד, אשר בלעדו לא תכון התורה בידי לומדיה. ויהי אומר: “מה כלה זו מתקשטת בעשרים וארבעה תכשיטין ואם חסרה דבר אחד מהן אינה כלום, כך תלמיד חכם צריך שיהא רגיל בעשרים וארבעה ספרים ואם חִסר אחד מהם אינו כלום”²⁷⁹. ואף את טבע הלשון העברית הבחין בכל חקקי פתוחיה הדקים מן הדקים²⁸⁰. גם מן המדרש לא הניח את ידו ויכלכל את דברי התורה על פי המדות, אשר בהן היא נדרשת²⁸¹. ויכונן את לבו אל חקר השמות אשר במקרא, עד כמה יתאימו אל המליצה, אשר בגללה נקראו ככה²⁸². כיד חכמתו הרבה הטובה עליו זכה להיות למשנה, היושב ראשונה על יד רבי יוחנן, אשר היה לראש טבריה. והיה מדי קום רבי יוחנן ממקומו, אחר כלותו ללמוד את חֻקו, יקום בן לקיש לשנן לתלמידים ולהרחיב להם את כל הדברים אשר הורה אותם רבם הראש²⁸³.

מלבד רוב כחו בתורת ההלכה רחבה ידו גם בגבול האגדה. ומדי החילו ללמד לקהל התלמידים מַסֶכת, ישא את מדברותיו על הרוח המחיה את המסכת הזאת ואת הלכותיה²⁸⁴. וישם את המשל הנמלץ ואת החזון הנאדר לכלי חפץ בידו, להורות בם מוסר השכל לקהל העם²⁸⁵. ראש דבר האמת, כל עצם דברה וסוף דברה, הוא, כי לה' לבדו נצח הנצחים ומידו לבדו לו הגדולה והגבורה, לפניו לא היה אל מוריש, ואחריו לא יקום לו אל יורש אותו²⁸⁶. וראש כל ראשית הבריאה וסוף כל תכליתה הוא האדם²⁸⁷. אך בלעדי התורה אין חפץ לה' גם באדם אשר ברא, גם בארץ גם בשמים ובשמי השמים²⁸⁸. ומהיות התורה והעם, אשר לו נִתָּנה, התעודה האחת, המכֻוֶנת מראש²⁸⁹, “הראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם – הראשון – דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו”²⁹⁰, באשר הם לבדם מיטב פריו הם. אך בדבר הזה נטה מדעת ר' יוחנן, המבכר את הדורות הראשונים על פני הדורות האחרונים, ויחלט ריש לקיש את היתרון לאחרונים, הלומדים ועושים את התורה, אף כי עול ברזל נתון על צוארם מיד ממלכת רומי²⁹¹. והמכאובים אשר ישאו בני ישראל בארץ גלותם הם הם אות הברית, אשר כרת ה' עם עמו, כי הם ימרקו אותו כאש מצרף מכל הסיגים, העוכרים את רוח כל עם ועם²⁹², כי הרעות אשר תמצאנה את האיש או את העם על בלי עוֶל בכפו, כאין הם למול המוסר האכזרי, אשר תיסרנה את הרשע כליותיו אשר בחיקו באחריתו, עת אשר לא יוכל עוד להיטיב את מעשיו, הוא הוא התפתה הערוך לו, האש אשר לא תכבה²⁹³. ובהיות דעת הנפש את צדקתה או את רשעתה אוצר הגמול והענש לבעליה, לא שם בן לקיש את זכרון המות לראש מכשירי תוכחות מוסרו, אשר הורה בקהל עם, ולא בחר לשום את הפחד הזה על פני האיש בלתי אם בדעתו, כי בדברים אחרים, נוחים ונכוחים ממנו, לא יוָסר עוד. ראשית מוסר האדם היא, להגביר את הטוב היצוק ברוחו על הרע, אשר נספח אליו, והדבר הזה לא יבצר ממרבית בני האדם התמימים²⁹⁴, אשר בטהרת לבם ידעו לבקר בין טוב לרע, כי תומך ה' את תמימיו החפצים להטהר לפניו²⁹⁵. והמלחמה הזאת לא תקשה אל האדם, כי כל עוד אשר רוחו נכונה בקרבו, לא במהרה הוא חוטא²⁹⁶. אולם גם האיש אשר בתחלתו לא יחזק במלחמה הזאת, לא אבדה תוחלתו, כי אם זאת יעשה, הגה יהגה הרבה בתורת ה' ובחקיו, אז תטהר עבודת הקדש הזאת את רוחו, מסיגי הנבלה והאוֶלת אשר עלו בה. ואם גם אז תקצר ידו להשבית את הסיגים האלה, ישוה נא לנגד עיניו את²⁹⁷ כבוד ה' הגדול והנורא, אולי יכנע היצר הרע, אשר בעפר יסודו, מפני הדר גאונו, אשר השמים ושמי השמּים לא יכלכלו את גדלו ואת כבודו²⁹⁸. אך אם בכל אלה לא יכנע הלב הערל, אין דרך אחרת כי אם לזכור את אחרית חיי הבשר, אשר רק אליהם לבדם ישא החוטא את נפשו, כי רמה ותולעה היא²⁹⁹. ובכן רק לאיש, אשר כבד לבו מאד, לא יסכין מוסר אחר, בלתי אם מוסר פחד המות. אולם לאיש הטועם את טעם עצם הטוב, או המקבל עליו את עול התורה ותלמודה, והנכון לשום את כבוד ה' לנגדו, אין לו לעכור רוחו במוסר שאול, כי אם יחזיק במוסר השכל, אשר תפיק אהבת הצדק, אהבת התורה ואהבת ה' ויראתו, אשר חיי עולם צרורים בהן ואין מות בגבולן.

והאיש אשר ינחם באחריתו על אשר התגאל בתועבה, אל נא יזעף לבו על ה' כי אם על נפשו החוטאת, אשר היא הלכה בדרך הרעה, אשר בחרה לה במשובתה, מבלי היות כל שטן מַשגה אותה בדרך³⁰⁰.

ותאצל עליו מרוח החסידים הראשונים וישקוד על דרכיהם, לדבקה בתורת ה', ובמצותיה ובמעשה הצדקה והחסד יומם ולילה, ויהי הדבר לפתגם בפיו הדבר הכתוב במגלת משנה החסידים, אשר תדבר התורה באזני בחירי דורשיה, לאמר:

“אִם יוֹם תַּעַזְבֵנִי – יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָ”³⁰¹.

הרוח הנסוכה על משנת החסידים הזאת, ורוח הגבורה אשר נוססה בו מימי נעוריו ולא משה ממנו כל ימיו³⁰², נִתכו יחדו ויהיו למוצק אחד, ושתיהן יחדו נשאו את רוחו מעל לשורת הדין, אשר היא רק קצה הגבול המבדיל בין צדק לרשע³⁰³. ובדעת החכם את נפשו הישראלית, כי כלה מלאה חיל ועוז, חרץ משפט על כל עמו ישראל, כי הוא העז בכל הגוים, ולבו נטה מאד לדעת רבי מאיר, האומר: “מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין”. ולדברי החכמים הממלאים אחרי דבריו, “שאלמלי נתנה תורה לישראל, אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד מפניהם”³⁰⁴, כי גם לחמת כחו ולרוח גבורתו הלא שמה התורה משקל בימי נעוריו, עד כי נשאו שתי המדות האלה בד בבד יחדו. ויהי בן לקיש איש חסיד ואיש מעשה כאחד, כמשפט כל חסידי ישראל הקדמונים³⁰⁵. ויהי היום ורב אחד, ושמו רב אִמַּי³⁰⁶, נפל שבי ביד גדוד, אשר אמרו להמיתו, ויתיאש ר' יונתן בנפש מרה ויאמר: “יכרך המת בסדינו”, לאמר: אין לאל ידנו להצילו. ורבי שמעון בן לקיש התאזר עז וינער ויקרא: בחמת כחי אצילנו, אחת היא לי אם אהרוג או אהרג. – ויקם וימהר אל הגדוד וידבר על לבם, ויעזבו את רבי אימַי לנפשו. גם את רכוש רבי יוחנן, אשר היה לבז בידי שודדים, השיב לו עד שרוך נעל, הגבור הזה העשוי לבלי חת, בהחזיקו עליהם את דברו הנמרץ, ויגורו מפניו, ויוציא לו את חמס ידם באין נגרע דבר³⁰⁷. וככל אשר חתו מפניו מרעים ואנשי און, כן הדרו את פניו כל רואיו וכל יודעיו, עד כי אצלו מכבודו על כל איש אשר בא עמו בדברים³⁰⁸. בכל זאת לא התכבד ולא התעדן ולא שם רפידה למשכב לו³⁰⁹ ויבז גם את העושר³¹⁰ ויאהב רק את התום, את הענוה³¹¹, את הטהרה³¹² ואת הנדיבות³¹³. ותאצל עליו מרוח אהבת הבריות החלוטה, אשר נחה על רבי יוחנן, ויחרוץ את משפטו גם על "פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון³¹⁴. וינהה אל ימי קדמי הארץ, אשר לא ידע עוד האדם מטעמים ותפנוקים ואשר לא אכל בלתי אם ירק עשב, ויקרא: “אשרינו אם עמדנו בראשונה”³¹⁵.

מדברי משפחתו לא נודע לנו בלתי אם כי היתה לו בת³¹⁶ ובן זקונים חכם מאד, אשר הפקיד ביד מורה חכם³¹⁷ ללמדו תורה, עד כי בילדותו הרכה השתומם רבי יוחנן על טוב טעמו, למצוא את מקור מוסר הנביאים והכתובים בדברי תורת משה³¹⁸.

לעת זקנת רבי יוחנן ובן לקיש קרה מקרהם, כי בהתוכח שניהם, התמלט מפי רבי יוחנן בחֻמו דבר, אשר הזכיר לרעהו את התהלכו בראשית ימי עלומיו עם הלודים. וישם בן לקיש את הדבר על לבו ויחל וימות. אז נחם רבי יוחנן על אשר הקשה את דברו, ויתאבל עליו ימים רבים, ויקרע שמלותיו, ויבך, ויקרא כל היום: בן לקיש איֶכָּה! ולא אבה להתנחם, ותאבל עליו נפשו כל הימים אשר האריך אחריו³¹⁹. ותעבורנה לרבי יוחנן שלש שנים וששה חדשים, אשר מנע רגליו מבית המדרש מרוב אבלו ומכליון נפשו אל יבמו, אשר דבקה נפשו אחריו³²⁰.

וחכמי ישראל לא עמדו מנגד לנגע לב רבם הכואב. ויהי אחרי מות רבי שמעון בן לקיש, ויביאו אליו איש חכם, אשר יצא שמו בישראל, את רבי אלעזר בן פדת הכהן³²¹, אשר שמועותיו שנונות³²², להיות לתלמיד חבר לו³²³, תחת רבי שמעון בן לקיש, וישב רבי אלעזר לפניו. והיה מדי צאת דבר תורה מפי רבי יוחנן, והוציא רבי אלעזר מאוצר שמועותיו המון תוכחות, להוכיח כי כדבר רבי יוחנן כן הוא. אז יאנח רבי יוחנן בנהמת לבו ואמר: האמנם כבן לקיש נִדְמֵיתָ? בן לקיש מדי אמרי דבר יכונן עלי בהמון שאלותיו אשר הקשה, ובאתי אני בהמון תשובותי להשיב אותן אחור, ומתוך הדעות המשתוננות אשה ברעותה יצא כנֹגה משפט השמועה. אך אתה מה תועיל לי, אני בא ואומר דבר אשר טוב הוא בעיני, ואתה בא ומקיֵם אותו ואין לי מי יבקרנו³²⁴.

ואת רבי אלעזר אשר הובא לפני רבי יוחנן, לעמוד לפניו תחת רבי שמעון בן לקיש המת, ידע רבי יוחנן זה ימים רבים, כי נמנה זה כמה את ראשי תלמידיו. ואלה תולדותיו:

מולדתו היא בבל³²⁵, הארץ אשר הרבה שם לקחת תורה מפי ראשי חכמיה, כי עמד שם לפני שמואל ויהי מבאי ביתו³²⁶, ותלמיד מובהק היה לרב³²⁷, אשר חננו וידבר אליו טובות³²⁸. ויערץ רבי אלעזר את רב ויחשוב את בית מדרשו למקדש אלהים³²⁹. ויהי עוד מפיץ את דברי תורתו בימי זקנתו וגדולתו³³⁰. אך בראשית ימי נעוריו עזב את בבל ויעל ארצה ישראל, ויהי הולך ושב לפרקים אל ארץ בית אביו³³¹, ויזכה עוד לשמוע תורה הרבה מפי רבי חנינא הזקן מאד, ויהי לאחד מגדולי תלמידיו ולראשי מפיצי אמרותיו בקהל החכמים³³². וענוַת רבי חנינא הרהיבתהו, להורות במקצועות אשר לא כל חכם ימלא בהם את ידו³³³. וישקוד מאד על תלמידו בשבתו בצפורי, עיר רבי חנינא מורהו, עד אשר אמרו עליו, כי בשגותו באהבת התורה, שכח את כל אשר אתו, “היה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון – וסדינו מוטל בשוק העליון”³³⁴. ויהי טעמו כטעם רבי שמעון בן לקיש, לחשוב את רבי חייא למקור התורה. וירב להגות בשמועותיו, אף כי ברור הוא כי לא חי עוד החכם הזה גם בעלות רבי אלעזר לראשונה לארץ ישראל³³⁵, כי הרבה להחזיק בדברי ר' חייא³³⁶, ככל אשר החזיק בדברי רבי חנינא רבו ואוהבו, וירב מספר השמועות אשר קבל בשם ר' חייא, כמספר השמועות אשר קבל רבי יוחנן, מפי רבי יני רבו³³⁷. אך גם מפי רבי יני³³⁸ גם מפי רבי הושעיה³³⁹, ראשי מורי רבי יוחנן היה אומר שמועה. ובהיותו רחוק ממקום רב ראש רבותיו, היה חוקר מפי רעהו זעירי הבבלי בארץ ישראל למוצאי ההלכות אשר העלה רב משם, וזעירי הציג אותו לפני רבי יצחק בר אבדימי³⁴⁰ הזקן מאד, אשר לפניו שם עוד רבי יהודה הנשיא את משנתו לבקרה³⁴¹. גם על שרשי התקנות אשר התקין רבי יהודה נשיאה ובית דינו, בימי הוָעד הועד האחרון, דרש מפי שרידי זקני הדור³⁴². וקרוב הדבר, כי אחרי מות כל החכמים הזקנים, החל רבי יוחנן להיות לרב ולחבר לו, וישב רבי אלעזר למן העת ההיא בטבריא, ויהיו דבריו עם רבי אמי ורבי אסי, תלמידי רבי יוחנן הצעירים, אשר אהבוהו³⁴³. ורבי יעקב בר אידי התלמיד הותיק, אשר רבי יוחנן נשען עליו, היה לו למליץ נאמן³⁴⁴. ואהבת רעים אלה היתה נחת רוח ומשיבת נפש לתלמיד ותיק וצנוע זה, כי לאהבה כזאת, אשר חשב למתנת ה' בעולמו, נשא את נפשו יום יום בתפלתו³⁴⁵. אך לב רבי סימון, תלמיד רבי יהושע בן לוי, רחק ממנו³⁴⁶, אף רבי שמעון בן לקיש הלך לו מנגד³⁴⁷, ובכל זאת היה בן לקיש המודיע לרבי יוחנן כח רבי אלעזר ורוב דעתו בתורה³⁴⁸. כי בעוד היות רבי אלעזר תלמיד³⁴⁹, בתחלת שבתו לפני רבי יוחנן, נפלאו הליכותיו ממנו, ויהי אחרי היותו דן לפניו בדבר הלכה אחת, כאחד התנאים הקדמונים, ויאמר רבי יוחנן: “ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה”. ויען ריש לקיש: המלבו הוא דורש? הלא דברי מדרש תורת כהנים הם! ויצא רבי יוחנן ויפַנה את לבו אל תורת הכהנים, וילמד את דבריה בשלשה ימים ויעמק בה שלשה חדשים³⁵⁰. ולא אהב רבי אלעזר להתוַדע בחכמתו ובצדקתו, כי צנוע היה מעודו בכל ארחותיו, ויהי לפתגם בפיו: “לעולם הוי קבל וקַיָם”³⁵¹, ומשפטו זה היה לו כל הימים, גם אחרי אשר יצא לו שם גדול, להלך אט ולמנוע את רגליו מבתי הגדולים, בהקראו לבית הנשיא למשתה ולשמחה לא ילך³⁵². ובכבדו את רבי יוחנן מאד, ישתחוה מלא קומתו, בצאת רבי יוחנן מבית המדרש, ועמד שחוח עד אשר ירחק ממנו, מבלי הֵרָאות עוד³⁵³. אך מהיות רוחו נמוכה, בחר להשתמט תמיד מדי עברו על פניו, כמשפט תלמידי בבל, אשר מרוב העריצם את רבותיהם לא ערבו את לבם לראות את פניהם בכל עת. ולמן היום אשר היה לתלמיד מובהק לרבי יוחנן³⁵⁴, לא קרא את שם רבו זה על הלכותיו אשר הורה בקהל. הליכות רבי אלעזר אלה נפלאו אף זרו בעיני רבי יוחנן. וידעו רב אמי ורב אסי כי לב רבם על חברם, ויבאו לפניו להשיב אליו את לבו, ולא טובו דבריהם בעיניו. ויהי היום ורבי יוחנן מתהלך נשען על שכם רבי יעקב בר אידי תלמידו³⁵⁵, ויתאונן באזניו על אשר ירחק התלמיד הבבלי ממנו, מבלי תת לו שלום, ועל בלי אמרו את שמועותיו בשמו. ויען רבי יעקב: ככה הוא משפט אנשי מקומו, הקטנים לא יערבו את לבם לקרבה אל הגדולים לברכם, בהיות להם לעינים משפט הכבוד אשר בימי איוב, האומר: “ראוני נערים ונחבאו”. ויהי בלכתם הלוך ודבּר, ויעברו על פני בית המדרש, ויוסֶף בר אידי ויאמר, כאיש מדבר לתומו: בבית הזה היה רבי מאיר יושב ודורש וקורא על שמועות רבי ישמעאל את שם בעליהן, ועל שמועות רבי עקיבא לא קרא שם איש. ויען רבי יוחנן: על שמועות רבי עקיבא לא היה לרבי מאיר לקרוא שם, כי יודע כל שער עמו, כי תלמיד מובהק הוא לרבי עקיבא, וסתם שמועותיו כלן מידו לו הנה. – ויען בר אידי לעומתו ויאמר: וכל העם יודעים, כי רבי אלעזר תלמיד מובהק הוא לרבי יוחנן, וסתם שמועותיו כלן מידו לו הנה. – ויוסיפו עוד ללכת, ויעברו על פני אליל, וישאל רבי יעקב: הנכון לעבור על פני אלילים? ויתעורר רבי יוחנן ויאמר: הכַבֵּד נכבד את השקוץ השומם הזה, כי נבוש בפניו ונרחק ממנו? – ויקרא בר אידי, ואם כן מה נקיה היא מאד דעת רבי אלעזר תלמידך, כי לא יעבור על פני רבו הנקדש בעיניו! – וישתומם רבי יוחנן מאד על טוב טעם בר אידי, ויוכח את רבי אמי ואת רבי אסי תלמידיו בלשון רכה ויאמר אליהם: “מפני מה אי אתם יודעים לפַיֵס כבן אידי חברנו”?³⁵⁶. ולא רבו הימים ויכר רבי יוחנן את ערך רבי אלעזר, ותדבק נפשו בו, ויאהבהו ויבקרהו בביתו, בעבור מחלה על נפשו³⁵⁷, ויקרא לו: “אלעזר בני”! ³⁵⁸. ורבי אלעזר העריץ את רבו כמלאך אלהים, עד כי מדי חזותו פניו בחלום, יקוה בהקיצו כי יזכה לכַוֵן ביום הבא את הנכונה בדברי התורה³⁵⁹. וימצא רבי יוחנן את לבב רבי אלעזר נאמן וטהור, עד כי אמר להורותו מעשה מרכבה, אך רבי אלעזר בענוָתו הגדולה הניא את לב רבו מהורותו כזאת, באמרו: עוד לא מלאו ימי להגות בחכמת אלהים³⁶⁰. כי היה לפתגם בפיו דבר המושל הקדמוני: “במה שהרשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות”³⁶¹. אך לעומת זה העמיק מאד במשנה, לדעת אותה למוסדותיה³⁶² ולתולדותיה³⁶³. ויהי בדבר הזה תלמיד נאמן לרבי הושעיה “אבי המשנה”³⁶⁴ ולרבי יוחנן, ההולך בדרכיו. אולם בדבר אחד נטה מרבי יוחנן, בחשבו למקור מרבית ההלכה את התורה ככתבה וכלשונה, באמרו “תורה רובה בכתב ומעוטה על פה”³⁶⁵. ומחזותו במקרא חזות הכל, נאצלה עליו רוח דעת ישרה בכלכלת הלשון העברית³⁶⁶ ובחקרי קדמוניותיה³⁶⁷ ובקדמוניות תולדות עמו³⁶⁸, אשר אהבתו אותו עברה כל חוק. כמלאכי אלהים נחשבו בני ישראל בעיניו, בהיות כח רוח העם הזה עז ככחם למהר לעשות את דבר ה' ולשמוע בקולו³⁶⁹. העם הזה מקור הברכה הוא לכל משפחות הגוים³⁷⁰ ולכל הנפש החיה אשר בארץ³⁷¹, גם כבוד משה רבינו גדול מאד בעיני ה‘, רק בגלל היותו ציר אמונים אל בית ישראל³⁷². ובדבר הזה נעלו מאד אברהם יצחק ויעקב, על היות הם ראשי אבות העם הזה³⁷³. אולם גם בתוך שלשת האיתנים אחרון אחרון הוא החביב, ליעקב היתרון, באשר הוא האב האחד רק לישראל לבדו³⁷⁴, את חלקו שם רבי אלעזר מעל כל ויחסרהו מעט מאלהים³⁷⁵. אף אל יוסף ואל בנימין ואל אחיהם³⁷⁶ נשא את נפשו באהבה³⁷⁷, וילָוו ויהיו ברוחו לאחדים עם המקדשים³⁷⁸, אשר כוננו בנחלתם, ואשר על חרבנם דמוע תדמע גם העין העליונה אשר בשמים ממעל³⁷⁹. ויערץ גם הוא את הקדמונים כמשפט רבי יוחנן³⁸⁰, אף כי לא טובו בעיניו דרכי גדוליהם, אשר דברו משפטים את ה’³⁸¹, אף את דברי המושל הקדמוני בן סירא כִּבד וישם אותו אור לנתיבתו בדברי החקר³⁸². סוף דבר, אהבת מולדתו הוא הרוח החיה אשר תמכתהו ותשאהו³⁸³. אולם האהבה הזאת יש אשר תעטהו קנאה על הגוים, אשר היו בעוכרי עמו. ויבָּדל בדבר הזה מרבי יוחנן, ויאמר: הן אמנם כי לא ישמח ה' ברעה אשר תמצא את הרשעים, אך כלוא לא יכלא את רוח העשוקים משמוח, בחזותם את היד החזקה, המיסרת את מציקיהם כדי רשעתם³⁸⁴, או בנפול הרשע בעצם הרעה, אשר אמר להביא על הצדיק³⁸⁵, וגם העריצים אשר באחרונה השיבו ידיהם מבלע, לא זכו בעיניו³⁸⁶. אך בכל רוחו הקשה, אשר הניח בעמים אשר לפניו, חזה עליהם, כי יבוא יום והשליכו את שקוצי עיניהם באחרית הימים ונהו אחרי ה' אל אמת, ויאמן, כי על כן יעץ ה' להגלות את עמו אל ארצותיהם, למען ילמדו גם המה ליראה אותו וללכת בדרכיו ולדבקה בו³⁸⁷.

משא נפשו זה יענה בו, כי בכל דבקו במולדתו ובכל הקצף אשר קצף על הגוים השאננים עוכרי עמו, התנשא ממעל למצָרי חלדו, ליום אשר יעשו כלם אגודה אחת. אולם ככל אשר חזקה רוחו, להעלות אבר להתרומם ולהשתרע, ככה מלאה כח לשקוע ולהתכנס, ולשום את מוסר הנפש היחידה לענין לה.

המוסר הזה אשר נפרט לפרטיו ויהי לשיטה בידו, היה לחוט משוך על מרבית תורת פיו. מקור מוסר זה הוא התורה לבדה³⁸⁸, אשר רק באורה נראה חיים ואור³⁸⁹, ובהתרפות איש ממנה, תקצר כמעט גם יד ה' מהושיע לו ומתמוך בידו³⁹⁰. אולם גם בשמור האדם ללכת במצותיה לעשותן לכל חוקתן, נשוא ישא נא את נפשו באהבה אליהן, באשר פקודי ה' הנה, ולא אל מתן שכרן³⁹¹. והמצות גדולות הן מאד בעיני ה‘, ואת רגלי כל ההולכים בדרכיהן ישמור מכל רעה ומכל תלאה³⁹². מלבד אשר פקד רבי אלעזר קהל בני עמו לשקוד על גופי המצות לעשותן בכל דקדוקיהן, בהלכות הרבות אשר הורה, הדריך אותם לשום לב אל הנשמה, אשר תחיה אותם³⁹³. דברו היה כאש אוכלה לבער את הגאוה³⁹⁴ ואת החנופה, הרעה עוד ממנה³⁹⁵, ואת שפת שקר³⁹⁶ וחִצי לשון רמיה³⁹⁷. וילמד את בני עמו, להיות לבם תמים³⁹⁸ לטהר איש את לבו ואת לבב רעהו מכל שמץ דפי, ולהוכיח את רעהו בלב שלם, אם ראה בו דבר אָון³⁹⁹. ואם חשד איש את אחיו בדבר אשר לא נמצא בו, יכפר את פניו בדברים טובים ודרש את שלומו כל הימים, עקב אשר הביט בו און על לא עול בכפו⁴⁰⁰. אולם גם אם השא השיא על נפשו עון אשמה על לא דבר, יש לו להוכיח צדקו, כי משאת שוא היא⁴⁰¹. הדבר אשר אליו ישא האדם את נפשו, הוא היראה הטהורה⁴⁰², אשר היא לבדה תזכה את ארחו, לעשות את הטוב בעיני אלהים ואדם⁴⁰³. ותמלא את רוחו אהבת המשפט, אשר בשמור האדם לעשותו, תמלא כל ארץ חסד⁴⁰⁴, ובדבר הזה ילך בדרכי ה’ עושהו, אשר לו החסד ואשר הוא כל מעשהו, כי באין דבר טוב נמצא באדם, יטה ה' אליו את חסדו⁴⁰⁵, אשר מעולם ועד עולם הוא, ועל כן אין הצדקה, אשר יעשה איש לרעהו, הרצויה בעיני ה' מכל הקרבנות⁴⁰⁶ משתלמת אלא לפי חסד שבה"⁴⁰⁷, כי לא מתן גוף המטבע לבדו יחשב לצדקה, כי אם העין הטובה והכבוד הנלוים עמו, על כן אין ערוך למעשה הצדקה הנתנת בסתר⁴⁰⁸, באשר לא תלבין את פני העני בבואה לידו. ואם אמנם כי כל פרוטה קטנה לרצון היא ולתועלת, בכל זאת יש להתאמץ, להטות את לב הרבים לפתוח את ידם, למען תרבינה הפרוטות והיו לשקלי כסף ולשקלי זהב. והאיש אשר יתיצב בראש עדתו, יזכה רק אז בעיני ה‘, אם יכלכל את דבריה בדרכי משפט וצדקה, ורחק כל בצע והַוַת נפש, ורחמיו יהמו אל קהל עדתו⁴⁰⁹, כדבר משלו הנאוה: “מה שריון, כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה, כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”⁴¹⁰, ועל כן “גדול המעשה יותר מן העושה”⁴¹¹. לבחירי עושי הצדקה יחשבו הנדיבים, התומכים ביד חכמי התורה העניים, כי בדבר הזה יטיבו גם לנפש נענה, גם ירימו תרומתם להחזיק תורה בישראל⁴¹². אולם בכל היות ערך הצדקה רב מאד, רב ממנו ערך החסד, אשר יגמול איש את רעהו. הצדקה נמשלת לזרע, והחסד נמשל לקציר⁴¹³, כי לא רק במתנת ידו יֵצֵא האדם ידי כל חובתו לרעהו, כי אם יכין את לבו, לדעת את נפש אחיו, להתאבל באבלו ולשמוח עמו ביום שמחתו. אך גם בכל הטוב ההוא אשר יעשה האדם אל ירבה שאון, כי אם הצנע יצניע ללכת עם אלהים ואנשים⁴¹⁴, והנפש הצנועה בארחותיה שכרה הרבה מאד⁴¹⁵. ותהי עצתו לאוהבו, לבלתי עשות רעה לאויביו הרודפים אותו, גם בהיות לאל ידו להמיט אותם לפניו, כי אם להוסיף להתהלך בתֻמו ולבטוח על ה’, כי הוא יוציא לאור משפטו⁴¹⁶.

ואת הדברים אשר הורה לקהל עמו, הקדים הוא להקים ולעשות. והחכם הזה אשר הוקיר מאד את התפלה, לא קדם את פני אלהיו בתפלה, עד כי הרים נדבה לדל, בהיות לנגד עיניו תמיד דבר המשורר הקדוש: “אני בצדק אחזה פניך”⁴¹⁷. ויהי מבקר את החולים ומברך אותם בדברים טובים ומורה את תלמידיו, לבקר אותם כמהו וללכת אחריו⁴¹⁸. והטוב אשר עשה לרעהו, לא עשה כאדם הפורע את חובו, כי אם בהמון רחמיו. ומדי כלותו את תפלתו, ישפוך את שיחו לפני ה‘, כי ישכין בגבול בני אדם “אהבה ואחוה ושלום ורֵעות”⁴¹⁹. והטוב אשר יגמול איש עם רעהו, הוא רק פרק אחד קטן במדה הטובה המרובה, אשר ינהג בה ה’ את עולמו: ברחמיו יכבוש עון⁴²⁰, כי גם “בשעת כעסו זוכר הוא את הרחמים”⁴²¹, חסדיו לדור דורים⁴²² ולענוָתו אין קצה⁴²³.

גדול בעיניו מאד ערך הבריאה כלה, אשר בדבר ה' קמה ותעמוד⁴²⁴, וכל הנותן בה דופי יאשם⁴²⁵, כי כל מעשיה טובים גם אלה אשר לא נזכר עליהם זכר הטובה, וכליל הבריאה הוא מין האדם⁴²⁶. לכל אחד ואחד מבני האדם נועדה תעודה מיום הולדו⁴²⁷. אולם כל עצמת האדם היא הדעת⁴²⁸, אשר היא נחלת ה‘⁴²⁹ ותכלית תעודת כל הטוב⁴³⁰, היא המענקת לבעליה מטוב ה’ אשר בארץ החיים⁴³¹. אך הדעת הזאת לא תחשב למאומה, אם לא תנחיל את האדם יראת ה' טהורה, כי כל העולם לא נברא, בלתי אם בגלל הנפש הירֵאה את אלהיה באמת ובתמים⁴³². את אור שבעת ימים גנז ה' רק ליראיו עושי דברו⁴³³. הטובה אשר יעשה האדם היא המטיבה גם לנפשו, והרעה אשר יעשה היא אשר תרע לנפשו⁴³⁴, כי גם לנפשו גם לרעהו אין מטיב ואין מֵרע, בלתי אם האדם לבדו⁴³⁵. ואת נפשו ישא כל איש ישראל אל אלהי אבותיו, אשר השמים ושמי השמים כאין וכאפס נגדו, כי הם יאבדו, ושמו הגדול יעמוד לעד ולעולמי עולמים, ובשם קדשו זה נשבע לאבותיהם להקים לו מזרעו עם עולם⁴³⁶. ואם אמנם כי קצרה שפת אנוש מהביע אף אחד מני אלפי רבבה מגבורות ה' ותהלתו⁴³⁷, בכל זאת יערב שיחו, אשר ישפוך נוכח פני ה‘, מכל ריח ניחוח⁴³⁸, והדמעה אשר תדמע עינו, תיקר מכל נסך⁴³⁹, ועל כן שם רבי אלעזר את פניו אל תפלת עמו, כי תהיה זכה מכל דפי. ואף כי לא טָבע את הגיון לבו במטבע קימת⁴⁴⁰ ככל אשר טבעו רבותיו רב ושמואל ורבי יוחנן, הִרבה מאד לרומם את ערכה ולטהרה מכל סיג העוכר אותה. אמרי פה בלי הגיון לב לא נחשבו לו למאומה⁴⁴¹, ובהתפלל איש, יהי דברו רחמים ותחנונים, ואל יבהל על פיו להוציא דבר תלונה על האל הטוב והמטיב⁴⁴², אף לא יבטח גבר בצדקתו, כי נכון הדבר מעם ה’ לענותו ביום קראו אליו⁴⁴³. והאיש אשר לא יכין את לבו כמשפט והתפלל אחרי שתותו, בעוד לא סר יינו מעליו, תהיה תפלתו תועבה⁴⁴⁴, ומהיות הכונה כל עצם התפלה, היה עם לבבו להורות “הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים”⁴⁴⁵.

ומה יפלא הדבר, כי הליכות נשי החיל, אשר היו למופת בימי הקדם, היו לו למקור מוסר לבני עמו, עד כי דקדק בכל דבר מדבריהן ובכל מעשה ממעשיהן⁴⁴⁶. ויעמוד למעוז גם בהלכותיו לנשים⁴⁴⁷ וישחר את משפטן, ויקרא ויאמר על האשה: “היא היתה אם כל חי, לחיים נתנה ולא לצער”⁴⁴⁸. אף תמך את כבודן ויקרא ויאמר: “עם קדוש אתה לה' אלהיך, אחד אנשים ואחד נשים”⁴⁴⁹. ותחשב לו האשה לתשלום, אשר בה תשלם נפש האיש, אשר יבא עמה בברית ואשר בלעדיה ימך ערכו⁴⁵⁰. ותכלית הנשואים בטהרתה איננה התשוקה הגסה, השוקקת גם בבשר החיה והבהמה, אשר בה לא תמלא נפש האדם, כי אם ברית האהבה והידידות⁴⁵¹. והטובה הזאת ביד האדם היא, אם יזכה את ארחו והשכיל את דרכיו, והיתה לו אשתו למשען, ואם ישחית את דרכו, והיתה לו למפגע⁴⁵².

והחסד היה לרבי אלעזר לרוח חיים גם בעצם תלמוד התורה. והחסד הזה הוא נדבת הלב, להגות בתורה לא לשם כבוד כי אם מתוך אהבתה בלב טהור. ויהי אומר: “תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד”⁴⁵³. אף עוד דרך חסד היתה לנגד עיניו תמיד: “תורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד”⁴⁵⁴, ועל כן נשא את נפשו יום יום בתפלתו, כי “ירבה ה' את גבולו בתלמידים”⁴⁵⁵. את ארחות הצדק שמר רבי אלעזר בכל קטנה ובכל גדולה, ובכל מעשה אשר יעשה האדם כי חשׂך את ידו מקחת ממסוכת כרם רעהו קיסם לחצוץ בו את שניו, באמרו אם יבוא איש איש לקחת כזאת, וסרה המסוכה כלה⁴⁵⁶. וגם הגמול אשר ימצא האדם חלף מעשיו הכיר בכל דבר קטן או גדול ובכל מקרה אשר יקרהו, וגם בגד אם לא נעשה לאיש כאשר עם לבבו נחשב לו לעונש⁴⁵⁷.

מכל סגנון⁴⁵⁸ מאמריו עולה, כי בתורת מוסרו היה מורה נאמן גם לנפשו גם לקהל עמו. העלילה הרבה, אשר תעוללנה אמרותיו הצרופות האלה לנפש המתבונן, תשכיח כמעט, כי כרבות תוכחות מוסרו רבו הלכותיו אשר עצמו מאד בשני התלמודים. וככל אשר בכל דבר מוסר וצדקה וחסד הטה את הלבבות, להפריז ולוַתר ולהתנדב יותר מכדי החובה, ככה כִּוֵן בד בד את מאזני משפטו, לבלי החסר מאומה ולבלי העדף מאומה בכל דבר גוף הלכה⁴⁵⁹, דבר דין⁴⁶⁰ ודבר עסק⁴⁶¹.

ובכל התורה אשר הגדיל בישראל, היה בעיניו כאיש אשר לא השלים עוד חוקו בדבר הזה⁴⁶². ובמשמני הארץ לא היה חלקו שמן, כי עני היה כמעט כל ימי חייו⁴⁶³. ומדי שלוח לו הנשיא מתנות לא יקח אותן מידו, באמרו: הצרה עין אדוני בחיי? הלא “שונא מתנות יחיה” יאמר הכתוב⁴⁶⁴. גם מבניו אשר הוליד מתו על פניו⁴⁶⁵, אך הנחמה האחת אשר היתה לו בביתו הוא הבן החכם אשר חנן ה' אותו, אשר קרא לו בשם אביו רבי פדת⁴⁶⁶ ואשר למד אותו תורה⁴⁶⁷.

אך ככל אשר דל חלקו בחיים, כן נשא שמו בישראל. ולמן היום אשר מת רבי שמעון בן לקיש והוא בא לשבת לפני רבי יוחנן, היה כמעט לראש, כי רבי יוחנן, הזקן מאד מאד, חלה מרוב געגועיו לבן לקיש יבמו, עד כי לא בא כשלש שנים וששה חדשים אל בית הועד⁴⁶⁸. וגם אחרי אשר שב לבוא לבית המדרש, לא הוסיף עוד לצאת ולבוא ולפקוד ולצַות כבראשונה מרוב זקנתו וּמֵחָלְיוֹ וּמֵעָצְבּוֹ, אשר לא הרפה ממנו עד יום מותו⁴⁶⁹, אז היה רבי אלעזר המוציא והמביא בשם רבי יוחנן, אשר ברבות הימים היה לו לחבר גמור⁴⁷⁰. ויהי הוא השולח את דברו לכל ארצות הגולה⁴⁷¹, וחכמי הגולה הריצו אליו את דברי שאלותיהם⁴⁷², וקרוב הוא, כי על כן נחשב בקרב עמו לשר ארץ ישראל⁴⁷³. בימים ההם ישבו לפניו כל חבריו חכמי הדור, כשבת תלמידים לפני רבם, יען כי הוא היה לראש, כל הימים אשר נזור רבי יוחנן גדול הדור אל ביתו⁴⁷⁴. אך רבי שמעון בן אליקים נלוה אליו, כי שטה אחת היתה לשניהם, המכרעת הרבה בדרכי הדין⁴⁷⁵. ויהיו שניהם לראשי השופטים⁴⁷⁶, אפס כי את הדבר אשר יפלא מהם, ישימו לפני רבם הישיש רבי יוחנן⁴⁷⁷.

גם במשמרתו זאת, משמרת שופט, תֵרָאה רוחו הטהורה בכל אורה, כי ככל אשר הצדקה לא השתלמה בעיניו “אלא לפי חסד שבה”, ככה גבר המון רחמיו על מדת הדין גם במשפטו, עד כי היה רבי שמעון בן אליקים משנהו, מעיר אזנו לכבוש את רחמיו, למען הצג משפט, לאמר:“רבי, יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה, אלא מדת רחמנות, אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו אותה הלכה לדורות”⁴⁷⁸.

מלבד רבי אלעזר, אשר עלה בדור ההוא מן הגולה וילָוה על ראשי חכמי ארץ ישראל, בא משם עוד איש אחד ושמו רב כהנא⁴⁷⁹, תלמיד מובהק לרב⁴⁸⁰, אשר כל דרכיו נחשבו לו לחוקים, אשר אין לסור מהם⁴⁸¹. אף כי התנכר רב כהנא בבואו, הכיר בן לקיש את רוב כחו בתורה, ויקרא: “ארי עלה מבבל”⁴⁸². צעיר בימים מאד היה רב כהנא, בבואו ארצה ישראל⁴⁸³. אף שונה היתה עלִיָתו מעלית כל החכמים והתלמידים עולי הגולה⁴⁸⁴, כי לא למען בקש תורה נדד ממקומו, כי אם להציל את נפשו⁴⁸⁵, כי היה החכם הזה איש כביר כח לב ונמרץ מאד בדבריו ובמעשיו⁴⁸⁶. ויהי היום והוא יושב לפני רב, והנה איש בא להתאונן, באזני רב על רעהו הבא עמו, האומר להלשין אותו אל פקידי חיל החברים⁴⁸⁷ ולהסגיר את תִבנו בידם, ויזהירהו רב מעשות כדבר הזה, ויחנן את קולו ויבקשהו: אל נא תלשן, אל נא תלשן, – כי ידע רב, כי בנפול איש ישראל ביד החברים, לא יתנו לו עוד רחמים, כי בוז יבוזו את כל קנינו לבלתי השאיר לו פלטה⁴⁸⁸. ויעז האיש את פניו ויקרא: “אלשין ואלשין”. ויקנא רב כהנא וירם ידו ויכהו, ותגדל המכה וימת המלשין, וידע רב, כי לא כראות מלכי בית ארשקה, אשר ירדו מכסאותם, את צדקת חכמי ישראל ואת כבודם, יראו מלכי בית הששנים, המושלים כיום בארץ את מעשה רב כהנא, ולא יאבו להתבונן, כי רק מקנאתו היתרה לצדק, נהיה הדבר, ויחזק עליו את דברו לברוח ארצה ישראל. אך בדעת רב את תלמידו השנון, כי נמרצו מאד אמרי פיו, צוה עליו לבלתי השב על דברי רבי יוחנן שבע שנים תמימות, ויעש כן רב כהנא ויקם וילך. ויהי בבאו בפעם הראשונה אל בית המדרש, וימצא את ריש לקיש,מסיים את ישיבת היום", לאמר: משיב את ידו על דברי רבי יוחנן, אשר דרש היום, שוקל אותם בפלס באזני התלמידים ומדקדק בהם בכל קטנה וגדולה⁴⁸⁹. ויגש רב כהנא אחרי כן אל התלמידים וישם לפניהם את השאלות, אשר יש לשאל, ואת התשובות אשר יש להשיב עוד בענין זה. ויספרו התלמידים את דברי האורח לרבי שמעון בן לקיש, וישתומם, וימהר אל רבי יוחנן ויהלל אליו את חכמת הבבלי הצעיר, וייעצהו לשום לב אל הפרק, אשר ישנה מחר, למען יהיה נכון להשיב על שאלות רב כהנא. ויהי ממחרת וַיוֹשֶׁב בן לקיש את רב כהנא בשורה הראשונה, משבעת שורות התלמידים, וישנן רבי יוחנן את ענינו. ורב כהנא לא יפצה פיו, כי שמר את מצות רב, לבלתי שאול דבר את פי רבי יוחנן שבע שנים. וירא בן לקיש כי כן, ויושיבהו ממחרת בשורה השנית ולמחרתַים בשורה השלישית, עד כי במלאת שבעת הימים ישב רב כהנא בשורה האחרונה. וישחק רבי יוחנן ויאמר אל ריש לקיש: “ארי שאמרת נעשה שועל”, וישם רב כהנא את הדבר בלבבו ויאמר: שבע השורות אשר ירדתי, תהיינה לי תחת שבע השנים, אשר צוה לי רב לחכות בדברי, ועתה הנני נקי מן הדברים, אשר צוַני רב. – ויקם ביום השני ויחל להקשות את דברי שאלותיו, ותפָלא מרבי יוחנן להשיב עליהן. ויכנע רבי יוחנן ויצו להוציא מתחתיו כסת אחת משבע הכסתות, אשר הוא יושב עליהן, ולהעלות את רב כהנא שורה אחת, משבע השורות היושבות לפניו. ורב כהנא מוסיף ומקשה לשאול שם, עד שובו לעלות ולשבת בשורה הראשונה ועד סור כל הכסתות מתחת מושב רבי יוחנן. וישא רבי יוחנן את עיניו ויתבונן בפני רב כהנא, ויהי בעיניו כמשחק בו, וירע הדבר בעיני הרב הזקן, אף רב כהנא התעצב אל לבו, כי עלתה כזאת על לב הישיש הנהדר, וישם אל לבו ויפול למשכב ויָחל ויחזק חליו, ויבקרהו רבי יוחנן וידבר אתו טובות וירומם את ערכו, ותשב רוחו אליו וירָפא⁴⁹⁰. למן העת ההיא החל רבי יוחנן לבכר את תורת חכמי בבל על תורת חכמי ארץ ישראל⁴⁹¹, וישַו בענוָתו כמעט את נפשו לתלמיד לתלמידו הזה⁴⁹², כי האיר החכם הצעיר לימים את עיניו בדברים אשר נעלמו ממנו⁴⁹³. גם על ריש לקיש החריף הגדול עלתה ידו בהתוכחו עמו בדבר הלכה⁴⁹⁴. בכל זאת שם רב כהנא את נפשו אל משמעת רבי יוחנן, וינהג עמו מנהג תלמיד אומר שמועה בשם רבו⁴⁹⁵.

מדרכי מחשבות רב כהנא ידענו, כי המשפחה יקרה בעיניו מאד והאשה והבנים נחשבו לו למוסדי דור ודור⁴⁹⁶. וקרוב הדבר, כי חנן אותו ה' בבן חכם וכי “מרי בריה דרב כהנא”, בן רב כהנא זה, הוא⁴⁹⁷ איש אשר שיטה נכרת במעט הלכותיו הנמצאות⁴⁹⁸.

אין ספק כי אָצל גם רב כהנא החכם הגדול, אשר רבי יוחנן וריש לקיש מלאו פיהם את תהלתו, הרבה מרוח חכמתו על תורת ארץ ישראל.

לעבר אחר הגדיל בדור ההוא את מעשיו רבי שמלָי, הוא רבי שמלי הדרומי, אשר על פיו נודע בבבל דבר התרת שמן בני הנכר, אשר התיר רבי יהודה נשיאה⁴⁹⁹. החכם הזה, אשר גם רבי יהודה נשיאה⁵⁰⁰ וגם רבי יני היה נשען על ידו⁵⁰¹, בהיותו תלמיד אהוב לשניהם⁵⁰², לא היה לרצון לרב על נטות לבו להתיר⁵⁰³. ורבי יונתן⁵⁰⁴, רֵע רבי חייא, לא ידע את כשרון רבי שמלי בתורה⁵⁰⁵. ויהי היום ותציקהו רוחו ויבקש את רבי יונתן ללמדו את סדרי תולדות המשפחות העתיקות, אשר כתבם המתיחש עולה לראשי האבות, אשר שמותיהם נקבו בספר דברי הימים⁵⁰⁶, וימאן בראשונה ללמדו, כי נהרדעה ולוד, הערים אשר התגורר בהן ואשר ליושביהן לא יצא שם טוב, השיאו גם עליו מעין חשד בעיני רבי יונתן⁵⁰⁷. ויפצר בו וילמדהו, וישא אחרי כן חן לפניו, בהוָדע לו כי יד ושם לו בתורה⁵⁰⁸, כי באמת היה רבי שמלאי עוסק בדבר הלכה⁵⁰⁹ ומחמיר גם באסור קל⁵¹⁰ ונושא מדברותיו בדבר הלכה בקהל עם גם בעיר הגדולה אנטוכיא, בעברו שם⁵¹¹. אך קרוב הוא, כי הרבה לשום את לבו אל האגדה ואל זכרונות בני עמו⁵¹² ואולי גם אל ערך ארץ ישראל וסביבותיה⁵¹³ ולהתבונן אל רוח עמו, אל גורלו ואל אחריתו⁵¹⁴, ועל כלן אל טיב דעת האלהים, פרי תורת משה, הנבדלת מפרי רוח חכמי הגוים וכהניהם, רק ישראל הוא העם אשר ישא לבו אל אחרית הימים, ואין גוי מגויי הקדם אשר ידמה לו בדבר הזה. את דעתו זאת הביע במשל נחמד עד מאד:

מָשָׁל לְתַרְנְגוֹל וַעֲטַלֵּף שֶׁהָיוּ מְצַפִּין לָאוֹר.

אָמַר לוֹ תַרְנְגוֹל לָעֲטַלֵּף: אֲנִי מְצַפֶּה לָאוֹרָה

שֶׁאוֹרָה שֶלִּי, אַתָּה לָמָּה לְּךָ אוֹרָה?⁵¹⁵.

וקרוב הוא כי גם החזיון הגדול המשַׁוה את משפט הגוים באחרית הימים, בבוא שופט כל הארץ “וספר תורה בחיקו” לבקר את מעשיהם ביום דין, לו הוא⁵¹⁶: הנה ה' קורא לכל “אומה ואומה וסופריה” באחרית הימים ודורש מידן את חשבון מעשיהן אשר עשו, במלחמותיהן אשר נלחמו ובארצות אשר לכדו⁵¹⁷, בחוצות אשר שמו בעריהן⁵¹⁸ ובגשרים הגדולים, אשר גשרו על פני נהרות איתן⁵¹⁹, בעושר הגדול אשר הרבו בארצותיהן⁵²⁰ ובתענוגות אשר הכינו בהן לעדן את בני האדם⁵²¹. – ואת כל אלה עשו – יאמרו העמים האלה – רק למען הצדק, רק למען התרבות העליונה, להגדיל תושיה בקרב הארץ בטעם תורת ישראל⁵²². על כזביהם אלה ישחק עליהם האל השופט, בגלותו את נבלותם, כי כל מזמותיהם לא היו בלתי אם הות ובצע, שרירות לב ותענוג לא טהור⁵²³. וגם העשר אשר עשו לא מידם הוא⁵²⁴. ומלחמותיהם לא היו בלתי אם מטה ביד ה‘, אשר משפט גוי ואדם ממנו יֵצא⁵²⁵. ואחרי אשר נגלה קלון מעשיהם, כי מאפס הם, ישוב אֵל בוחן כליות ולב להמריץ את שאלתו בחזקת היד: האומנם עשיתם דבר קטן או גדול להפיץ באמת ובתמים את דעת אלהי אמת, תורת חסד, משפט וצדקה בקרב ארצותיכם?⁵²⁶. לשמע השאלה הזאת יכלמו ויאָלמו, כי לא ימצאו מענה⁵²⁷. אז יקום ה’ לעֵד להעיד שמים וארץ, כי ישראל הוא הגוי האחד אשר לא הפר את חקותיהם, אשר נתנו להם מיד יוצרם⁵²⁸, ולהעיד את דברי הימים לכל הגוים, כי אף בדור אחד לא שקר ישראל באמונתו⁵²⁹. כשמוע הגוים את דבר צדקת העם הזה ואת גדלו בעיני ה‘, יבקשו גם הם לקבל את התורה ולקבל את שכרו, אז יאמר להם ה’, כי גדול הרבה מאד יתרון העם, אשר יקים את דבר התורה בלכתו כל הימים בקרב צרה באין מנוח לכף רגלו, מן העם המקים את דבריה בהניח לו מסביב, בשפע ובשובע, מרוב כל⁵³⁰. בכל זאת מנסה ה' אותם בתתו להם מצוה קלה אחת ממצותיו. אך גם את המצוה הקלה הזאת לא יעשו, בלתי אם כל עוד אשר לא תניא אותם ממנוחתם ומהנאתם, אולם בהתנגש מעשה המצוה בהנאה אחת קטנה, יבעטו במצוָתם וישליכו אותה מעל פניהם⁵³¹.

כאשר העמיק להבדיל בחזיונו זה בין הצביון, אשר אליו נשא עם בני ישראל את נפשו לדורותיו ובין הדברים, אשר שעו אליהם כל הגויים כל ימי היותם, ככה שם לב להבדיל בין דעת אלהי ישראל על פי ההגיון אשר יהגה לב חכמי התורה, ובין הדמות אשר יערכו לו המינים, אשר נוקשו אחרי תורת פרס וחברותיה. והיה מדי הקשות אליו המינים להתוַכח ולגלות לו בתורה פנים, אשר למראה עינים יתן מקום לשיטת הרבה־רשוית, והפליא רבי שמלי להוכיח להם את משוגתם מתוך עצם המקרא ההוא, אשר אותו שמו סעד לדבריהם⁵³². וישכל מאד להאזין את הקול האחד המתהלך בדברי כתבי הקדש, אף כי עניניהם שונים הם, כי כלם שמים את האדם לכליל כל מעשה שמים וארץ ואת הגיון לבו לתכלית כל מרום ונשגב⁵³³, כי יקר האדם מאד בעיני ה‘, הקרוב אליו “בכל מיני קרבות”⁵³⁴ והמפליא את חסדיו עמו גם בטוב לו גם בצר לו⁵³⁵. על כן שם רבי שמלי את דבר יצירת הולד לענין מחקרו ולחזיונו, ויצר בחרט סופרים צורה נאה ומתֻקנת מאד “לעֻבר במעי אמו”⁵³⁶. אולם לא אל גלמו שם החכם את כל לבו, כי אם אל עָצמו, אל הנשמה הנזרקת אל תוכו, אל שפעת האורה היצוקה הגנוזה בה⁵³⁷, אל טהרת מולדתה העליונה ואל תעודתה, להתחזק להשתמר בטהרתה כל ימי חלדה⁵³⁸, אף כי ידעך הרבה מן האור הצפון בה, ביום צאת הילד מרחם הורתו⁵³⁹. התְּנָי הראשון למשמרת הטהרה הזאת בחיים, הוא קֹטֶן מעשי האדם בעיניו⁵⁴⁰. בהעָלות רוח הטהרה, ובבוא תחתיה רוח הטומאה למלא את הארץ זמה, יסופו יחדו כטהור כטמא, כצדיק כרשע⁵⁴¹. והמכשירים לטהרת החיים, הם המצות כלן למקציהן עד קציהן, אשר סוף תכליתן היא לדרוש את ה’. המצות הרבות האלה עולות ונכללות בכללים, והכללים נעשים פרטים לכללים גבוהים עליהם, עד אשר תכלינה כלן יחד אל הראש האחד: "שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על אחת עשרה: הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח; בא ישעיה והעמידן על שש: הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אזנו משמוע דמים, ועוצם עיניו מראות ברע; בא מיכה והעמידן על שלש: עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך; חזר ישעיה והעמידן על שתים: שמרו משפט ועשו צדקה; בא עמוס והעידן על אחת שנאמר: כה אמר ה': דרשוני וחיו⁵⁴².

ובכל השנים ההן, משנת מות רבינו הקדוש עד השנים האחרונות לרבי יוחנן ולרבי אלעזר, עברו חליפות רבות על בית ישראל. הן אמנם כי בבבל יצאה שמש התורה בגבורתה, אולם גם בארץ ישראל לא נטתה עוד לערוב, רוח ישראל התרגשה בה עוד בכל עוז, אך גוף האומה בארץ מכורתה הלך הלוך ודל. את דברי רבי בימיו האחרונים בימי הקיסר קומודוס, על דבר גורל בני עמו, ואת הדמות אשר ערך רבן גמליאל בנו אל מתכֹנת שרי רומי אל ראשי ישראל, הלא שמענו גם ראינו⁵⁴³. בשלוח יושבי ארץ ישראל בימי קומודוס מלאכים אל ניגר ההגמון הרומי, המושל בשם אדוניו בסוריא, להקל מעול המסים הכבד אשר שם על שדותיהם, ענה אותם לאמר: לוא היתה לאל ידי כי עתה שמתי מכס גם על האויר אשר אתם שואפים⁵⁴⁴. גם במס אשר קראו לו בשפת ארס “כלילא”⁵⁴⁵, לחצו את בני ישראל מאד, עד כי בבוא הנוגשים עירה טבריא לגבותו, ברחו כל אנשי העיר⁵⁴⁶.

אחרי מות הקסר קומודוס בחדש אשר מת רבי יהודה הנשיא 192–3953 רֵע אביו⁵⁴⁷, ושרים אחדים התפרצו לשלוח ידם אל כתר קסרות רומי, ויפלו איש בחרב רעהו, התנשא גם ניגר לרשת את כסא אדוניו, ויחזק על ארץ סוריא, אשר גם ארץ ישראל תחָשב עליה וימלוך בה. ויתיצב שר הצבא ספטימוס סֵוֵרוס בפניו וילחם בו ויט לב כל בני הנכר היושבים בארץ ישראל וגם הכותים בתוכם, אחרי ניגר. וקרוב הוא כי בני ישראל עמדו מנגד לשני השרים הנלחמים⁵⁴⁸, ותעז יד סורוס ויהי לקסר 3953–193 ויעבור בארץ ישראל 3960–200 ויַכבד את ידו על הכותים ויפר מהם משפט אזרח, ויבאו אנשים רומיים להאחז בשומרון עירם, ועל בני ישראל לא פקד אפו. אפס כי גזר על בני הנכר לבלתי התיהד ולבלתי התנצר. לעומת זה התיר לבני ישראל להיות שרי עיר ופקידיה וראשיה, אך חִיֵּב אותם לערוך מכספם לפרקים מערכות משחק כמשפט הרומיים, בהיותן מֻתרות לבני ישראל לפי חקי תורתם. תחת הקסר הזה, אשר לא אהב את ישראל, מלך קרקלא בנו 211–3971 שש שנים. ואחריו אלגָבָּל 217–3977 חמש שנים. שני הקסרים האלה אשר התגאלו בכל תועבה, לא הטיבו ולא הרעו לאבותינו. אולם לב הקסר אלכסנדר סורוס אשר מלך 222–3982 תחת אלגבל, נטה אל עם ישראל ותורתו, כאשר נטה גם אל דתות אחרות מבלעדי דת רומי העתיקה, ויכבד גם את בני ישראל גם את הנוצרים, ויחטוב לו את תבנית אברהם אבינו ויציבנה בחדר משכיתו, והפתגם העתיק אשר יצא מפי הלל: את אשר ירע לך אל תעש לרעך, היה נכון תמיד על שפתיו, על כן לא היה המושל הזה טוב בעיני בני יון העוינים את ישראל ויתלוצצו ויקראו לו: ראש הכנסת⁵⁴⁹ כהן גדול. ורגלים לדבר, כי לא הכביד הקסר הזה על ישראל את עֻלו מאד. אולם אחרי מותו 3995–235 בידי אנשי הצבא, החלו ימי מבוקה ומבולקה גם למלכות רומי. שנים עשר קסר מלכו איש אחרי רעהו בעשרים השנים הבאות. ואם כי גם בימי מעט הקסרים הנוחים אשר משלו ברומי, לחצו הגמוניהם שליטי המדינות הרחוקות את יושביהן בחזקה ואת ישראל בארצו יותר מכלם, הלא היה הלחץ הזה כפול ומכופל פי כמה וכמה, בהיות גם כסא הממלכה לבזה לעריצים בעלי אגרוף. את המס הכבד אשר שם ניגר הגמון סוריא בימי הקסר קומודוס על בעלי השדות בארץ ישראל, החלו נוגשי רומי להעלות גם בשנת השמטה, ויפֵרו בדבר הזה את משפט כל מלכי יון ורומי, אשר סרה ארץ ישראל למשמעתם למימי אלכסנדר מקדן⁵⁵⁰ ולמימי יולי קסר, וכל ימי מלכי פרס המושלים בבבל⁵⁵¹, אשר פטרו את אדמתה מכל מס בשנה ההיא אשר לא תעבד ולא תזרע. וירא רבי יני זקן חכמי הדור, כי לא תהיה תקומה לדלת העם מפני הגזרה הקשה, ויָער את לב הסנהדרין, ויתירו לחרוש ולזרוע גם בשנה השביעית כדי שִלומת המס. ויעבר רבי יני קול בכל הארץ ויצא העם ויחרשו ויזרעו⁵⁵². בימים ההם החלו מושלי רומי לחדש את גזרת אדרינוס, לבלתי תת לסנהדרין לעבר שנים ולקבוע חדשים. וישלחו שני חכמים, הלא הם: רבי חייא בן זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, לעבר את השנה בעסיא⁵⁵³. וידל יעקב בארץ נחלתו מאד מאד, אדמת יהודה נהפכה לזרים. ואם אמנם כי בטלה גזרת אדרינוס, אשר נעלה שערי ירושלים לפני בני ישראל, ויראי ה' עלו אליה לאכול שם את מעשר דגנם ותירושם⁵⁵⁴, לא ערב איש ישראל את לבו לבוא אל נגב יהודה, מפחד הגוים האויבים אשר נאחזו בה, עד כי האיש אשר “היו לו מעות בהר המלך” התיאש מהם, כאיש "שנפל כיסו לים הגדול⁵⁵⁵. למראה הדבר הזה נועץ רבי הושעיה וחבריו להוָעד ולפטור את פרי תבואת הר המלך מן המעשר והתרומה, אחרי כי נסבה הארץ לגוי אחר. אך עצתם לא קמה, כי “נטרפה השעה”⁵⁵⁶ ולא יכלו להועד. אולם גם במקומם, בגליל, לא ראו טובה בדורות ההם, כי השובע היה בערי הגוים, בצור ובקסרי, ובערי ישראל היה רזון ובצרת⁵⁵⁷. וגם באיפת רזון הזעומה, אשר נותרה עוד לישראל, שלחה רומי את עינה הרעה ולא נתנה לאבותינו לשכוח רגע את עמלם ואת לחצם בימי שמחתם. וככל אשר היו ההוללים הרומיים אורבים בימי טרכינוס ואדרינוס לשמחת חתן וכלה, להשביתה ולהפוך אותה לחרדה⁵⁵⁸, כן הוסיפו בימים ההם להשבית כל משוש חגים בישראל. עוד בימי יבנה קרו כאלה, כי “בלֶשֶת באה לעיר” ביום חג “לחטוף כל העיר”⁵⁵⁹. אך הדבר אשר היה בימי יבנה מקרה בודד, היה אחרי מות רבי למנהג קבוע, עד כי ספרו חכמי הדורות ההם: “אין לך כל רגל ורגל שלא באה בלשת לצפורי”⁵⁶⁰ “אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריא אגמון וקמטון ובעל זמורה”⁵⁶¹. ויהיו כל ימיהם רעים, השודד הרומי שודד והנוגש נוגש והארץ לא תתן את פריה⁵⁶². וגם העשירים אשר בחרו בם שרי רומי להעלותם לגדולה, לעשות את מלאכת המלך בעירם, לא שמחו מאד בכבודם. ויהי משפטם לשקול כסף על יד האיש, אשר יאות לעמוד תחתם ולפטור אותם מגדולתם הנעתרה, אשר כבדה עליהם מאד⁵⁶³.

וברבות העזובה, יש אשר ארבו בני העמים לבני ישראל ויִשבו מהם שבי, כי בהיות לישראל, אשר חרות האדם יקרה לתורתו מכל, מצות פדיון שבוים גדולה מכל המצות⁵⁶⁴, ידעו השובים כי פדיון רב שמור להם מיד נדיבי ישראל. מרבית השבוים היו נשים וילדים, אשר לא יכלו לעמוד על נפשם⁵⁶⁵. ככה הרבתה רומי לאכול את שאֵר העם העשוק והרצוץ מבלי הגן עליו מאומה. ולא עצמו בני ישראל את עיניהם וישכילו לכלכל את דבריהם עם הרומיים ולהקל מעליהם את עולם, כאשר תמצא ידם, ויהיו “הולכין לקרקסאות ולתיאטראות לבסילקאות לפקח על עסקי רבים” גם בשבת"⁵⁶⁶, ותֵּמר נפש העם וחכמיו על “רומי חיֶבֶת”⁵⁶⁷.

יד התלאות האלה, אשר כבדו על ישראל ועל הנשיאים, הנושאים את משא העם עליהם, נודעה בחליפות הגדולות אשר עברו על בית הנשיא. רבי יהודה נשיאה בן רבן גמליאל בן רבי יהודה הנשיא מת בעוד אלכסנדר סֵוֵרוס מולך⁵⁶⁸, בטרם החלו עוד ימי המהומה לבא לכל ארצות רומי. תחתיו היה רבי גמליאל בנו לנשיא. הוא לא עמד עוד בראש חכמי הדור, כאשר עמדו אבותיו מימי הלל והלאה, וקרוב הדבר כי שם את נפשו בדבר התורה למשמעת רבי הושעיה⁵⁶⁹ וכי רבי שמעון בן לקיש היה לו לרֵע⁵⁷⁰, ולא האריך הנשיא הזה ימים, כי מת שנים מספר אחרי מות אביו הגדול. ויקם רבי יהודה בנו תחתיו לנשיא, ויקראו גם לו רבי יהודה נשיאה, כאשר קראו לאבי אביו⁵⁷¹. גם הוא היה שוקד על דלתות בית המדרש יום יום⁵⁷², דן לפני החכמים⁵⁷³, דורש תורה מפי רבן יוחנן⁵⁷⁴ ונוצר את שמועות רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, עד כי אחרי מותם היה הוא המודיע מקצת הלכותיהם לחכמי הדור⁵⁷⁵. אפס כי יד העתים אשר התהפכו מטובה לרעה⁵⁷⁶ אחרי מות סורוס, כבדה מאד על בית הנשיא, כי הקסרים הרבים, אשר מלכו בימים ההם איש תחת רעהו ימים מעטים, ושריהם העריצים, אשר מלאו כל הארצות חמס ושוד, לא הרפו מבית הנשיא, ובנפש שוקקת לא ידעה שבעה נגשוהו כל היום לתן על פיהם ולמלא את כיסם⁵⁷⁷. על כן לא יכול הנשיא לנעור את כפיו מן המתנות אשר יביאו לו, כאשר עשו אבותיו, ואם לא הרהיב את נפשו לקחת מהן הרבה לקח מעט⁵⁷⁸. וירע הדבר בעיני החכמים, ויהי בהתאוננו באזניהם על המלכות הרשעה, ויאמרו אליו: אם לא תקח מיד איש מאומה, יהיה ה' עמך ואיש לא יקח מידך מאומה⁵⁷⁹. – ומצוק העתים הפר הנשיא את המשפט הראשון, לבלתי קחת מידי החכמים תרומה לחומת העיר⁵⁸⁰, אף גרע את חק התלמידים העניים, אשר כל נשיאי בית אביו היו תומכים בידם ולא יכלו עוד להגות בתורה⁵⁸¹. ולא ישרה הדרך הזאת בעיני חכמי הדור ויפן לבם מעמו. רבי יני הזקן מאד, אשר עיניו כבר קמו משֵׂיבו בעת ההיא, מנע כבוד מן הנשיא הזה – אף כי את אבי אביו כבד מאד מאד⁵⁸² – וישם את חלקו עם התלמידים אשר לא יאבו שמוע את תורת רבותיהם⁵⁸³. אפס כי הנשיא האריך רוחו מאד ויכבד את החכמים, אף כי הוכיחו את דרכו על פניו בלי כל משא פנים, וגם באמרו להכביד את ידו על חכם אשר הרעים אותו, ינָחם מהרה על מעשהו. ויהי היום ויורה רבי שמעון בן לקיש בקהל תלמידיו, כי דין אחד וענש אחד לנשיא כי יחטא ולאיש מעם הארץ כי יחטא. וירע הדבר בעיני הנשיא ויחשבהו לעלבון לנפשו, ויתעבר וישלח גדוד לתפשו וישמע בן לקיש ויברח לאחד הכפרים הקרובים. ויהי ממחרת בבוא הנשיא אל בית המדרש ויגד לו רבי יוחנן, כי באין רבי שמעון בן לקיש עמו לא יוכל להורות בקהל, וישמע רבי יהודה נשיאה ויעזוב את חמתו וילך הוא ורבי יוחנן אל הכפר, אשר נחבא שם בן לקיש, להשיבו בכבוד אל ביתו. ויצא רבי שמעון לקראתם ויאמר אליהם: בחסד אשר עשה ה' לעמו בהוציאו אותם ממצרים עשיתם לי, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, כי אם בעצם כבודו הוציא ה' את ישראל מארץ גלותם, אף אתם בכבודכם טרחתם להשיבני אליכם. – וירא הנשיא כי רך לבו וישאלהו, מה ראה להורות בקהל דבר אשר יחלל כבודו ברבים, ויהפך פתאם לבב בן לקיש ויקרא בקול עוז: האמנם יעלה על לבבך, כי מיראתי אותך אמנע את דבר ה' בתוך חכי?⁵⁸⁴. – בכל זאת לא הוסיף עוד רבי יהודה נשיאה להקפיד על החכם הנהדר הזה, וישיבהו בכבוד גדול אל ביתו, כאשר יעץ אותו רבי יוחנן⁵⁸⁵. ויהי לו בן לקיש למן העת ההיא לאוהב⁵⁸⁶, אפס כי גם אז לא חדל להוכיחו בדברים נכוחים מאד⁵⁸⁷. גם איש מטיף אשר שמו יוסי המעוני, הוכיח את דרכי בית הנשיא בבית הכנסת בטבריא באזני כל הקהל, וישם את דברי הנביא הושע בן בארי ליסוד לתוכחתו, ויקרא ויאמר: “שמעו זאת הכהנים: למה לא יגעתם בתורה הלא עשרים וארבע מתנות כהונה נתתי לכם? והנה הכהנים אומרים: מאומה לא ינתן לנו. – והקשיבו בית ישראל: למה לא הייתם נותנים לכהנים ארבע ועשרים מתנות כהונה שכתבתי לכם בתורה? והם אמרים את הכל יקח בית הנשיא; ובית המלך האזינו כי לכם המשפט: לכם אמרתי וזה משפט הכהנים, עתיד אני לישב עמהן לדין ולפסקן ולאבדן מן העולם”⁵⁸⁸. – ויהי כשמוע הנשיא את דבר החזון הזה ויחר אפו, ויברח יוסי, ויבא רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אל הנשיא להשיב את חמתו ויבקשוהו לסלוח לו, כי איש גדול הוא⁵⁸⁹, ויעתר להם ויביאהו לפניו, וישאלהו רבי יהודה נשיאה לפתור לו את דברי הכתוב האומר: “כאמה בתה”⁵⁹⁰. ויען אותו יוסי המעוני לאמר: “כבת כן אמה, כדור כן נשיאו, כמזבח כן כהניו”, ויאמר הנשיא: המעט ממני כי הכלים אותי בפני אחרים פעם אחת, ויכלימני בפָני שלש פעמים⁵⁹¹.

ובדור ההוא, אשר היתה יד המלכות⁵⁹² לרעה בכל העמים, אשר סרו למשמעתה, ואף כי בישראל החלו אנשי זרוע להרים ראש ולקנות בכסף מיד עריצי רומי הגדולים והקטנים הרודים בעם, את הפקודות המביאות שכר או כבוד לבעליהן. ויען כי עין הרומים היתה פקוחה וידם נטויה על היושבים על המשפט, להסירם ממשמרותם כטוב בעיניהם⁵⁹³, הלא היה פתח פתוח לאילי הכסף לקנות להם, מיד הגמוני סוריא ומאפרכיהם השולטים בארץ ישראל, רשיון למשמרת קטנה, למשמרת שופט, אף כי אין חלק להם בתורה ובדעת משפטיה, ככל אשר קנו כהני האָון, זה כארבע מאות שנה, את הכהונה הגדולה מיד עריצי יון המושלים בהם בימים ההם. וישנא העם את השופטים ההם ויקראו להם “דַיני בוּר”⁵⁹⁴. הדיָנים האלה, אשר נבערו מדעת התורה, היו שוכרים להם אנשים מן התלמידים שאינם מהוגנים, מקרב משפחתם, ויהיו מורים אותם איך יורו. ויען כי לא ידעו השופטים הבוערים ההם למצוא את ידיהם ואת רגליהם בדבר משפט, הרבו להם חזנים וסופרים בקיאים ורגילים ויעשקו ויָרוֹצו את הנדונים בנכליהם. והערומים בבעלי הדין ראו את הדיָנים, כי לא יבינו את אשר לפניהם, וירבו לשקר באזניהם, בדעתם כי אין שופט חכם לב, אשר ילכוד אותם באמרי פיהם. בימים ההם עמדו בישראל עורכי דיָנים, לאמר מסדרי טענות בעלי⁵⁹⁵ הדין, כמשפט פרקליטי רומי, אשר חכמי ישראל אסרו אותם מעולם.

ויתאוננו חכמי הדור על הקלקלה הזאת ויערוך לה בן לקיש דמות כדברים האלה, לאמר: “כי כפיכם נגואלו בדמים: אלו הדיָנין; ואצבעותיכם נגאלו בעון: אלו סופרי הדינין; שפתותיכם דברו שקר: אלו עורכי הדינין; ולשונכם עולה תהגה: אלו בעלי דינין”⁵⁹⁶. וחכם אחר חזה בחזון קודר את אחרית דַיני בוּר אלה: “שבר ה' מטה רשעים: אלו הדיָנין שנעשו מקל לחזניהם; שבט מושלים, אלו תלמידי חכמים שבמשפחות הדינין – שמלמדים הלכות צבור לדיני בור”⁵⁹⁷. ויחשבו דיני בור, ילידי עת הצרה בעיני חכמי ישראל גם ליולדי הצרה, ויחרצו את משפטם לאמר: “אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדַיני ישראל שכל פורעניות שבאה לעולם, אינה באה אלא בשביל דַיני ישראל – ואין הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו על ישראל, עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל”⁵⁹⁸. ולא נשאו חכמי הדור הנאמנים פנים גם לבית הנשיא בדבר הזה, כי קם רבי יהודה בר נחמני המליץ הגדול, אשר היה מתורגמן לריש לקיש, למתורגמן לאיש נבער מדעת, אשר הפקידוהו אנשי בית הנשיא לדיָן. ויהי בבוא הדין לדרוש, ויט אליו בר נחמני את אזנו, והנה אין קול ואין קשב, ולא אמר בר המתורגמן דבר, כי אם מקרא ככתבו קרא: “הוי אומר לעץ הקיצה, עורה לאבן דומם, הוא יורה? הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו”⁵⁹⁹. ורבי אמי אשר קם אחרי רבי יוחנן רבו תחתיו לראש, קרא להם: “אלהי כסף ואלהי זהב”⁶⁰⁰. ויתר חכמי הדור מלאו אחריו ויָקֵלו לדיני בור אלה, אשר קנו את גדולתם בכסף⁶⁰¹, ויחרצו את משפטם בדברים נמרצים לאמר: “זה שהוא מתמנה בכסף, אין עומדין בפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור”⁶⁰². ויהיו אנשים מן החכמים, אשר תלו את כל הקלקלה בראש הנשיא ויאמרו: “דור לפי פרנסו”, לאמר: כי יש כח ביד נשיא איש חיל ירא אלהים, לכבוש ולדכא את הפריצים המתנשאים לראש. אך רבי יהודה נשיאה, אשר לבו ידע את מרת נפשו, כי⁶⁰³ כל השערוריה היא פרי הדור, אשר הממלכה הרשעה הרשיעה בו שבעתים מכל אשר לפניה, ואשר מפניה לא יוכל גם הוא עמוד, הצטדק ויאמר: “פרנס לפי דורו”⁶⁰⁴. ויראו חכמי הדור, כי בית הנשיא לא יעצור כח לעצור בעד הרעה הזאת, ויגזרו, כי אין לנשיא להסמיך שופט, בלתי אם מדעת הסנהדרין, לעומת זה לא יסמיכו גם הסנהדרין, בלתי אם יד הנשיא נכונה עמם. כי לפנים מלאה יד כל רב מוסמך להסמיך את תלמידיו למורים ולשופטים, אולם אחרי מות רבי עקיבא הפקידו חכמי הדור את דבר הסמיכה רק ביד הנשיא לבדו. אך בראות החכמים בימי רבי יהודה נשיאה השני, כי בוערים בעם מתנשאים לשופטים, חקקו חוק, כי הנשיא והסנהדרין יסמיכו שניהם יחדו את השופטים⁶⁰⁵.

ככה השכילו ויתחזקו רבותינו להתיצב בכל עוז בפני הקלקלה, אשר החלה לפרוץ בעם ולהעבירה מקרב הארץ. ואין ספק בדבר, כי שת הנשיא את ידו עמם גם הוא, לבער את הרעה הזאת, כי אם אמנם לא השיג רבי יהודה נשיאה השני את אבותיו, היה אף הוא איש חכם לב ויקר רוח, נאוה במראהו ובמלבושו⁶⁰⁶, מבלי התהדר ביקר תפארתו לעיני רואים⁶⁰⁷. אף הרבה לעשות טוב בעמו, בהטותו אזן לדברי רבי שמעון בן לקיש, אשר מיום השלים הנשיא עמו, היה לו לאב ולמורה, כי העיר בן לקיש את לבו לשום את פניו אל בית הספר להטיבו, בקראו לפני רבי יהודה נשיאה זה את הדברים, אשר דבר אבי אביו רבי יהודה נשיאה הראשון, כי “אין העולם מתקים אלא בשביל הבל [פי] תינוקות של בית רבן”, כי היצורים הרכים והטהורים ההם יקלטו ברוח פיהם, “שאין בו חטא”, את התורה מיד הדור ההולך אל בית עולמו, להוריש אותה אל הדורות הבאים. וכי יען אשר ברוח פיהם זאת הם בונים משגב לתורה, אשר לא יוכלו לו כל עריצי עולם", “אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש”⁶⁰⁸. והחרבן הגדול מכל חרבן לרוח ישראל, הוא חרבן בית הספר, אשר עמו תחרב העדה כלה, בהשכח דבר ה' מלבה, ומאין כח בה לעמוד בפני אויב ביום צרה⁶⁰⁹. את כל הדברים האלה, אשר שמע רבי שמעון בן לקיש מפי רבי יהודה נשיאה הראשון, אשר היה רבו, השמיע את רבי יהודה נשיאה השני, אשר היה לתלמיד לו⁶¹⁰. וישמע הנשיא לקול הרב וישלח שלשה אנשים מחכמי הדור, הלא הם: רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי אסי, כלם ילידי בבל, השוקדים על תקנת בית הספר, ככל אשר שקד עליה רבי חייא הגדול ובניו העולים מבבל. ויעברו שלשת תלמידי רבי יוחנן אלה בערי ארץ ישראל, ויחדשו את בתי הספר, אשר דלו מרוב ימים ויקימו שם מורים למקרא ולמשנה, לטף ולבני הנעורים. לאות ולעד לדרכי רוח רבותינו בימים ההם יהיה הדבר הזה: שלשת מלאכי הנשיא האלה באו לעיר אחת אשר אין בה לא סופר ולא משנה⁶¹¹ ויאמרו אל הנצבים עליהם: הביאו לנו הנה את נוטרי קריַתכם! וימהרו האנשים ויביאו אליהם את השוטרים החמושים, ויקראו החכמים הלא נוטרי העיר קראנו, ולמה הבאתם אלינו את האנשים הקשים מחריבי העיר האלה? – ויתמהו האנשים וישאלו: ומי איפוא הם שומרי העיר אשר בקשתם? – ויענו החכמים: שומרי העיר הם המה מורי הילדים המלמדים אותם תורה ומוסר, ובית מצודות לעם הוא בית הספר, ואם בית כזה לא תבנו לה' בעירכם “שוא שקד שומר”⁶¹².

ככה גבהו מחשבות רבותינו, אשר העמיקו לראות, כי בית הספר הוא מעוז לעם גם בטוב לו גם בצר לו, בעת אשר כל הגוים השאננים הגאיונים לא ידעו מבטח אחר ומגן אחר לנפשם, בלתי אם חרב, ברזל וקשת נחושה.

---

מתכנת מלכי השַשָׁנים אל ישראל בבבל. גזרות בימי ארשיר המלך הראשון. חסדי בנו “שבור מלכא”. חרבן נהרדעה ביד פפא בר נצר. חזון חכמי ישראל עליו, רב הונא קם לראש במתיבת סורא אחרי מות שמואל, רום מולדתו, עָנָיו בימי נעוריו ועשרו אחרי כן. עמדו לפני רב ושמואל ורב אסי, רב הוא רבו המובהק. “בי שמואל' בנהרדעה בראשית ימי רב הונא ותפוצותיו בחרבן העיר. סורא המרכז האחד בבבל. דעות רב הונא על כח הצדק ועל מעוט ערך תלמוד תורה בלי גמילות חסדים, על ראשית הנדיבות ועל ראשית הנבלה, דעותיו על הטבע, החשבו לרבן של כל ישראל אחרי מות ריויה, גדולי א”י נותנים אותו עליון עליהם. רב יהודה, אביו ואחיו, רבותיו, חכמתו הרבה וערכו בעיני שמואל. אוצר זכרונותיו, מדעו בתורת הטבע, ידיעתו את הלשון ודעותיו עליה, קנאתו לטהרת המשפחה עוזו ורחמיו, שיחותיו הנמלצות, דרכי מוסרו. יקר התפלה בעיניו והרחבתו את גבולה, שלומו עם בני הנכר, כבודו בעיני שבור המלך, אהבתו לא“י וערך בבל בעיניו. רבה בר אבוה, מולדתו, גורלו ודרכי למודו. רב נחמן בר יעקב מקבל מפי אביו את תורת שמואל ומפי רבה בר אבוה רבו המובהק את תורת רב. מתכונת רב נחמן אל חכמי א”י, חתינו בבת ראש הגולה, עשרו תפארת ביתו וכשרון בניו, רוחב לבו ונמיכות רוחו, דרכי למודו, כלליו ותקנותיו, דעותיו על חכמת האדם ועל חרותו. רב ירמי בר אבא תלמיד חבר לרב. מתכונתו אל יתר תלמידי רב ושמואל, דרכי למודו, מוסרו וחזיונו, השמועות השונות על דבר ימי נעוריו שם מקומו ודברי משפחתו. רב חייא בר אשי תלמיד רב ושמואל וזעירי. רב אדא בר אהבה, רום ערכו בעיני רב רבו, קנאתו על הבזבוז ושקידתו למנוע נזקי רבים, ארחות צדקתו. רב מתנה. רב ברונא ורב חננאל צעירי תלמידי רב, בקיאות רב חננאל במקרא ומסורת, מלאכתו מלאכת סופרי תורה ושמועותיו בהלכות סופרים. גניבא, חכמתו, מזמותיו ואחריתו. מות רב הונא. קבורתו בא“י. רב יהודה קם לראש תחת רב הונא. המתיבה נעתקת אליו לפומבדיתא. מות רב יהודה. קופת המתיבה בשם “שפורא”. רב עינא דפומבדיתא רע רב יהודה. רב חסדא, ר”מ בסורא, רבותיו, מתכנתו אל רב הונא ואל רבה בר ר“ה, ארחות חייו, עשרו, כבוד בניו והדרכתו את בנותיו וחכמת חתניו, שקידתו דַיְנותו, שקדו על משמרת בריאות הרבים, מכשירי למודו. רב ששת, עִוְרונו, אוצר משנתו, שמועות התנאים שבידו, רוחב לבו ותקף דעתו ונחת רוחו. יתר תלמידי רב הונא רחבא בפומבדיתא, ורמי בר תמרי תלמידי רב יהודה לפלגות דרכי למודם, עיפא ואבימי בני רחב”א.

4069–4014

ובאחרית שנות האלף הרביעי נהיתה חדשה בגוים, אשר נִשלה את מלכי פרס מכסאותם, ותַרגז את מושלי רומי בהיכליהם. הן מלכי בית אַרשְקה¹, אשר ישבו עד העת ההיא על כסא פרס, זה ארבע מאות שנה, נטה לבם אל דרכי היונים, אשר התערבו בם, ויתערבו אל דרכי פרס הקדמוניות, ויסר כחם ולא יכלו עוד לעמוד בפני הרומים, הפורצים אל גבולותיהם. ויקם ארדשיר² לבית השַשַנים³, מזרע מלכי בית כרש, על המלך ארטַבן האחרון למלכי בית ארשקה, וימלוך תחתיו 3986–226. ותָּשָב קרן פרס, ותרם למיום הדוף ארדשיר הששני את ארטבן הארשקי, כי התאזרו הששנים עוז וישביתו מפניהם את כל דרכי הנכר, וידבקו בדרכי פרס הראשונות, ויהפכו בדבר הזה לב חדש לעמם, ויתחזקו על הרומים ויכום מכות גדולות ויהדפום מעל גבולם.

על אחת מן הקרָבות האלה מצאנו “בשנת קס”ו לחרבן הבית אתו פרסאי על רומאי (ס"ע זוטא) והיא שנת 3996.

הגדודים אשר באו ברגלי ארדשיר, למגר את כסא בית ארשקה, ואשר שפכו למן היום ההוא את רוחם על פרס כלה, נקראו בפי אבותינו “חִבְרים”⁴ או “גובָאים”⁵. ויהיו החברים, בשנאתם את דרכי כל עם אחר, לצנינים בצדי בני ישראל יושבי בבל, הסרה למשמעת ממלכת פרס. והחברים עובדי האש המה, ומדי היות להם חג, לא יתנו לאיש להעלות נר או לבער אש, בלתי אם בבית אלהי האש לבדו, ופרצו אל בתי בני ישראל בלילה ההוא, ולקחו ביד חזקה את הנרות הדולקים שם⁶, וחתו את הגחלים אל מחותיהם⁷ והריצום אל בית אלהיהם. וקרוב הדבר, כי היה מעין סכנה להדליק נר לעין רואים בליל חגם, ועל כן התיר רב לטלטל נר חנכה גם בליל שבת, אשר חל להיות בימי חגיהם למען הסתירו מנגד עיניהם⁸ מלבד התלאה הזאת, אשר הלאו את בני ישראל ויכעיסום בהבליהם, החלו להפר את החקים הטובים, אשר נתנו להם המלכים אשר לפניהם, ולא נתנו עוד להקים מקרב ישראל פקידים כבראשונה. אך על הדבר הזה לא דאבה נפש גדולינו מאד⁹, בזכרם את המעמסה, אשר ישימו קסרי רומי על בני ישראל, אשר יפקידום לשרים¹⁰. אולם מלבד, אשר לא העלו את נכבדי בני ישראל לשררה, היתה עינם לרעה גם במשפט, אשר ישפטו חכמיהם בין איש ובין רעהו¹¹. וזכרון נשמר בדברי רבותינו, כי היו ימים, אשר גזרו החִברים על אבותינו, לבלתי אכול בשר וינעלו את בתי המרחץ, ויש אשר הוציאו במשובתם את עצמות המתים מקבריהם¹². ואף כי נכון הדבר, כי התעלולים לא התעוללו בלתי אם במקום אחד או במקומות מעטים, וימיהם לא נמשכו, מרה עליהם נפש אבותינו וגדוליהם¹³, ובבוא השמועה אל רבי יוחנן ארצה ישראל, כי פרשו החברים את ידם על בבל, נפל מעל הכסא מחרדתו לשלום אחיו¹⁴, כי ידעו חכמי ישראל את שגעוני העם הזה ואת זר מעשיהם ימים רבים מטרם בואם בבלה¹⁵. ויט לבם אחרי מלכי בית ארשקה¹⁶. ובכל דעתם את איבת רומי ואת רשעתה, בחרו לחסות בצל רומי, מסור למשמעת הששנים, ומנשוא את עול כהניהם וגדודיהם החברים¹⁷. הרוח הרעה הזאת היתה שלוחה בין החברים ובין ישראל כל ימי ארדשיר, אולם למיום קום שבור בנו, איש אוהב משפט¹⁸ למלוך תחתיו 4001–241, נהפך לב אבותינו בבבל לטובה אל הששנים, כי הטה המלך הזה את חסדו לבני ישראל ויתהלל. כי מעודו לא שפך דם איש מהם¹⁹, ויָחָן את ענייהם, עד כי קרא אותו רב “חונן דלים”²⁰. ויכַבד המלך הגדול הזה את שמואל ואת בחירי תלמידיו ויתהלך עמהם, כאשר יתהלך איש עם רעהו הנאמן. וגם מרבית המלכים, אשר ישבו על כסאו אחריו, כבדו את בני ישראל, על כן היו אבותינו יושבי בבל אוהבים לבית מלכי הששנים מימי שבור והלאה. אולם בני ישראל יושבי הארצות הרחוקות לא ידעו את ההגיון, אשר יהגה לב המלך שבור לבני ישראל, ויזכרו רק את הליכות החברים עם אחיהם בימי ארדשיר. ויהי בלכוד שבור את ארמניא וגדודיו פשטו על ארם נהרים, על סוריא ועל קפדוקיא, וישליכו בני ישראל יושבי קסרי²¹ בירת קפדוקיא את נפשם מנגד, להכות את גדודי שבור אחור, כי טובה בעיניהם החסות בצל הרומיים מן החסות בצל החברים²². ותחזק יד גדודי שבור עליהם ויכו שנים עשר אלף איש מבני ישראל²³ 4018–253. ולא התאבל עליהם שמואל ולא קרע את בגדיו, בבוא אליו השמועה בבלה²⁴, כי נפלו בחרב, כי רע הדבר בעיניו, כי אָזרו את אחיהם בלודקיא להתיצב בפני שבור²⁵. בכל זאת לא עזב שבור את חסדו מבני ישראל יושבי ארצו, וישבו לבטח כתמול שלשום. לעומת זה שתתה נהרדעא, עיר קהלת ישראל העתיקה, את כוס החמה מיד אוהבי רומי, הנלחמים בפרס בשבע שנים אחרי כן. בימים ההם היו אוהבי רומי מעטים. כמעט כל שליטי המדינות הסרות למשמעת רומי בארצות הקדם פנו איש לעברו, לבד מן האחד, הלא הוא אוֹדְנת השליט בתדמור, העיר אשר בנה שלמה מלך ישראל במדבר, אשר יקראו לה היונים פלמירה, הוא שמר אמונתו לרומי בימים, אשר מדינותיה ארץ הקדם היו למרמס לרגלי חיל פרס, על כן גדלו אותו קסרי רומי על כל שרי המדינות ויתנו אותו למלך. ואף כי לא הפקיעו ממנו את זיקת הקסרות הרומית, מלאו את ידו לשלוט בשמם במדינתו כטוב בעיניו. הוא עבר בראשונה את נהר פרת, ויקח את עיר נציבין מיד פרס ויתנֶהָ לרומי מקץ שנה או שנתים, אחרי קחת שבור את ארמניא מיד רומי. ובעוד חמש שנה עלה אודנת זה, אשר בני ישראל יקראו לו פפא בר נצר²⁶, על נהרדעא ויהרסה²⁷ 4019–259. ויהמה לב ישראל מאד על חרבן הקהלה, הבכירה מכל יתר קהלות ישראל בגולה. ומלבד הרעה אשר הביא על קהל הגולה, בהחריבו את נהרדעא, התעיבו גדודיו את עלילותיהם ויִשבו נשים ונערות מבני ישראל²⁸. ויהי העריץ הזה, אשר הליכותיו נפלאו מאד, לשיחה בפי אבותינו, ויתנו גם את מלכים גם את שודדים חלקו²⁹, ויאמרו, כי בין מלכים ירָאה כשודד ובין שודדים יראה כמלך. ויחזו עליו בארץ ישראל את חזון הקרן האחת המִצעירה, אשר עיני אנוש לה ופה מדבר גדולות, אשר עלתה בתוך עשר קרני ההיה הרביעית, אשר ראה דניאל בחזון³⁰. קרוב הדבר כי היתה תדמור יתד תקועה לישראל זה ימים רבים, כי אחד מן הנשיאים קרא עליה: “אשרי כל מי שהוא רואה במפלתה של תדמור”³¹, בזכרו לה את חטאותיה אשר חטאה, בעזרה לרעת אבותינו גם בימי נבוכדנאצר גם במימי טיטוס³². ולא ארכו הימים ותבא עליה קללת הנשיא. כי לפי דברי השמועה, הקימה רומי על פפא בר נצר, אשר אהבה, את הרעה מתוך ביתו, ותחזק בסתר את ידי בן אהיו, ויקם עליו ויהרגנו מקץ שבע שנים, אחרי הכותו את נהרדעא. אחרי מותו התאזרה בה צַבַי אשתו הגִבורה, אשר נקראה בפי היונים זנוביה³³, ותַמלך את בנה, אשר לא מלאו עוד ימיו, למלוך תחת בעלה. ותלחם במצרים ותפרוש ידה על אלכסנדריא ותעש גדולות במלחמה,אפס כי בעלות הקיסר וַלריַנוס על כסא רומי, הפר את בריתו עם בית אודנה, ויך אותה ויפץ את חילה ויביאה רומי כשבוית חרב, ויַכחד את תדמור מן הארץ³⁴.

אלה הן המסיבות, אשר התהפכו באחרית ימי האלף הרביעי ובראשית ימי האלף החמישי גם על אבותינו יושבי בבל, גם על יתר יושביה, והתלאות אשר שבעו חלק כחלק גם מיד המלכות גם מיד אויביה.

ועתה נשימה נא את פנינו אל מעשי אבותינו, בראשית האלף החמישי, ואל פעלם בארץ ההיא בקרב עדתם פנימה.

בשבע השנים, אשר חי שמואל אחרי מות רב, שבה נהרדעא להיות לבירת התורה, בשוב ישיבת שמואל אשר בה, להיות המתיבה האחת לבבל כלה, בתת גם תלמידי רב, אשר נוסדו לאגודת חברים, את ידם תחת שמואל באהבה ובכבוד³⁵. ויהי רב המנונא³⁶ מסורא³⁷, העומד בראש תלמידי רב בעיר ההיא³⁸, עשיר רואה בטובה³⁹. נכבד מאד בעיני רעיו⁴⁰ ומכבד את תלמידיו⁴¹, אשר כל דבר מדבריו היה יקר בעיניהם מאד⁴² ומורה צדק לראש הגולה⁴³ ולביתו⁴⁴. ויֵארך רב המנונא ימים הוא וחבריו, ויקראו בפי הדור הבא זקני בית רב⁴⁵.

אך בהאסף גם שמואל אל אבותיו שבע שנים אחרי מות רב. לא הוסיפה עוד הגדולה לעמוד במקומה בנהרדעא, ותחל להעתק לסורא, כי הוקם רב הונא, תלמיד רב ושמואל, לראש האחד תחת שמואל⁴⁶ 4017–267. וקרוב הוא כי לפני מזה, אחרי מות רב, עמד גם הוא על יד רב המנונא בראש חברי “בי רב”⁴⁷.

ורב הונא היה מזרע ראשי הגולה⁴⁸,אך בכל זאת לא היה שָׁמן חלקו בימי נעוריו, ויהי עובד אדמה⁴⁹ ורועה בקר⁵⁰, דולה ומשקה בעצם ידו את חלקת שדהו⁵¹, ושב בערב ממעשהו מן השדה ומעדֵרו על שכמו⁵². ויש אשר היה דל מאד, עדי כי מכר את חגורו למען קנות במחירו יין קדוש ליום השבת. ויראהו רב, והנה מתניו אזורים גמי תחת האבנט אשר מכר, באהבתו את המצוה, ויברכהו כי יעשה עשׁר, ויהי לו כן, כי הרחיב ה' לו בעוד רבו חי⁵³. ובכל זאת הוסיף לאהבה גם בימי עשרו את המלאכה ולהשיא עון על העשׁר, המרפה בתפנוקיו את ידי בעליו מכל יגיע כפים⁵⁴, כי גם בעשרו, בהיותו נשוא על כסא מופז⁵⁵, ושמלות המשי אשר לבנותיו וכלותיו רוחפות בביתו⁵⁶, ומרתפיו מלאים חביות יין, אשר דרך מגפני כרמיו, למאות⁵⁷, ושבעים ספרי תורה כתובים לו⁵⁸, היה שפל בעיניו, ויהי מקבל מוסר⁵⁹ ומבקש מוסר⁶⁰ מפי חבריו, אשר נעלה עליהם לתורה ולגדולה. אך לא בעשרו עשה לו רב הונא שם בעמו, כי אם בתורתו, בחכמתו ובצדקתו הגדולה. תלמיד היה רב הונא לרב ושמואל ורב אסי⁶¹. אולם לא רבות הן השמועות, אשר עלו בידנו, אשר לקח רב הונא מפי רב אסי⁶², כי רב לבדו היה רבו המובהק⁶³. ולא רחוקה היא להחליט, כי הדריך רב את רב הונא תלמידו בדרך הרוח, אשר הערו עליו רבי יהודה הנשיא ורבי חייא, רבותיו בארץ ישראל⁶⁴. ונראים הדברים, כי לפני שמואל בא רב הונא לשבת אחרי מות רב⁶⁵, ועל כן קם הוא לראש תחת שמואל.

והשנים הראשונות לרב הונא, היו עוד תלמידי שמואל בנהרדעא לבית אחד, אשר נקרא ‘בי שמואל’, ככל אשר נקראו תלמיד רב ‘בי רב’, ויהיו שונים יחדו את המשניות החיצונות אשר היו ביד רבם⁶⁶. אולם בשנת שתים לקום רב הונא, בהכות פפא בר נצר את נהרדעא, וחכמיה ברחו ויפוצו לנפוצותיהם, שבתה העיר העתיקה הזאת מהיות מושב התורה. ותהי סורא לבדה לעיר הראשה הומיה מאדם, אשר ממנה יצאה תורה ומשפט לכל ארץ בבל ובנותיה⁶⁷. מני אז היה רב הונא לאב ולראש האחד לכל בני ישראל יושבי בבל, ככל אשר היה רבי יוחנן לכל בני עמו יושבי ארץ אבותם. ויחכם ויכבד מאד מכל חבריו, תלמידי רבותיו. ולראשי חכמי דור הבא היתה חכמת רב הונא למשא נפש⁶⁸, וילך בדרך רבי חייא מורה מורהו, ויפץ כמהו תורה בישראל הרבה מאד⁶⁹. וירבו דברי התורה, אשר האריך להטיף לקהל שומעיו יום יום⁷⁰, וירב מספר תלמידיו, עד כי הקים לו שלשה עשר איש, אשר שם את דברי תורתו בפיהם, להשמיע אותם באזני התלמידים⁷¹. ומדי הפטר מרבית התלמידים לבתיהם, ישארו עוד מהם שמנה מאות איש, אוכלי שלחן רבם. ויהי למשל בפי הדור, כי בהנָער תלמיד רב הונא בבבל, לקום ממקומם בבית המדרש, יעלה ענן אבק השמימה, אשר יכסה את עין הרקיע גם בארץ ישראל⁷². אולם כרוב חכמתו וכבודו גברה גם צדקתו, כי הלך בדרכי החסידים הראשונים⁷³, ויאמר עליו, כי לולא היה מושבו בארץ הנכר בבבל, כי עתה נגלה עליו כבוד ה‘.⁷⁴ ויאמן, כי צדקת איש משגב היא לבעליה מפני אויביו⁷⁵, וכי דברי האיש, הירא את ה’ בכל לבב, נשמעים⁷⁶, אפס כי קרובות הצדקה והיראה מאד, לעשות להן כנפים, כי החטאת אשר יחטא האדם פעם אחת, לא תחשב בעיני בעליה לחטא, בשנותו אותה בפעם השנית⁷⁷, על כן חשב רב הונא לנפשו כל חטא קל מאד, אשר חטא לתֻמו, לעון פלילי⁷⁸. אך בכל היות התורה והמצוה יקרות לו כאישון עינו, לא נחשבו בעיניו לתכלית מעשה הטוב בעיני ה', ויחרוץ משפט נמרץ מאד: “כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה”⁷⁹, כי מיטב פריה היא גמילות חסדים⁸⁰, והחסד ומחלה⁸¹, ותיקר בעיניו המשמרת אשר ישמרו החכמים את בריאות הקהל, מן התורה, אשר יורו אותם בדבר דת ודין⁸².

ותנח עליו רוח חכמה רבה מאד, ויכֵּר כי כל המראה, אשר תראה עין בשר במערכות היקום, איננו כי אם מעט מן המעט מן העצמה והתושיה הרַבה לאין חקר, הצפונה בו והנעלמת מאין רואה⁸³. ויהי לו כל חזיון כביר הנראה בשמים ובארץ אשר איש בער לא יבינהו, לאות ולרמז לחמי לב, להתבונן אל פעולות אֵל עושה כל⁸⁴, כשרונו להכיר את הנעלם מתוך הנראה, לא הכהה את עינו להביט את הנכונה בטבעי הגופים המוחשים, אשר הועילה לו מאד בחקר ההלכה⁸⁵.

וכשלשים שנה לשבת רב הונא על כנו בסורא, מת רבי יוחנן⁸⁶ זקן ושבע ימים, אחרי אשר הרבה להפיץ בישראל תורה הרבה מאד, גם רבי אלעזר העָנו, אשר השפיל נפשו לפני רב הונא⁸⁷, לא האריך ימים אחרי רבי יוחנן, כי מת בשנה ההיא⁸⁸. ויהי רבי אמי תחתיו לראש, ולא השיג רבי אמי בגדלו גם את רבי יוחנן גם את רב הונא. ויהי רב הונא למן הימים אשר מתו רבי יוחנן, רבי אלעזר ורבי שמעון בן לקיש, לראש כל חכמי דורו גם בבבל גם בארץ ישראל, ויגדל שמו מאד⁸⁹. וישם גם רבי אמי הראש את נפשו אל משמעת רב הונא⁹⁰, על כן רוממו את רב הונא מאד גם בארץ ישראל ויתנוהו עליון על כל חבריו, ויקראו לו ‘ראש לראשי המטות’⁹¹.

אולם בכל היות רב הונא הראש לכל בני דורו, רבו בימיו חכמים אנשי שם אף זולתו. קרוב היה לו בגדולתו ובתורה ובמוסר, רב יהודה רעהו, איש פומבדיתא. ויגדל רב יהודה בעיני בני עמו, עד כי חשבוהו ליורש ולממלא מקום לרבנו הקדוש, וישאו עליו משל לאמר: "וזרח השמש ובא השמש, כשמת רבי נולד רב יהודה, שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו⁹². ויאָמר עוד, כי רבי אמר לפני מותו, ‘היום נולד רב יהודה בבבל’⁹³, ויהי רב יהודה בן לאיש חכם וצדיק, ושמו רב יחזקאל⁹⁴, הנכבד מאד גם בעיני מר שמואל, אשר היה קם מפניו, מדי ראותו אותו, על הטוב אשר הרבה לעשות⁹⁵. אף העיר שמואל את רב יהודה לכבד את אביו מאד⁹⁶. ואחים חכמים היו לו ושמותם: רמי⁹⁷ ורב כהנא, אשר ישב לפני רב הונא⁹⁸, אולם מכל אחיו גבר רבי יהודה, כי היה לאחד מגדולי כל הדורות בישראל. קרוב הוא, כי ראשית תורתו קבל מרב אסי, כרב הונא רעהו. אולם רבות הן שמועות רבי אסי, אשר עלו לנו בידו⁹⁹ משמועות החכם ההוא, שעלו ביד רב הונא. ומיום בוא רב לבבל, הרבה לעמוד לפניו ויקח מפיו תורה הרבה מאד¹⁰⁰. ויהי רב יהודה לאחד מראשי מפיצי שמועות רב¹⁰¹. ונראים הדברים, כי הלך אחריו לסורא, וגם לתלמידו זה מסר רב את השמועות, אשר שמע הוא מפי רב חייא מורהו¹⁰², ככל אשר מסר לרב הונא¹⁰³.ובכן העמיד רב את בחירי תלמידיו רב הונא ורב יהודה, אשר היו לראשים בבבל, ליורשי רוח רבו הגדול ולמורישיה. והדברים מוכיחים, כי אחרי מות רב אסי ורב, רבותיו הראשונים, בא לשבת לפני שמואל, וירב להרצות לפניו את הלכות רב אסי רבו¹⁰⁴. ותרבינה השמועות, אשר העלה מפי שמואל בשבע השנים האחרונות לחיי רבו האחרון הזה, מן השמועות אשר קבל מרב ורב אסי. ויגדל ערך רב יהודה בעיני שמואל מאד, ויקרא לו “שננא”¹⁰⁵, על היות דברי התורה שנונים ומחודדים בפיו, להשיב כרגע את שואלו, מבלי גמגם בם¹⁰⁶. ויורהו שמואל למצוא רמזים בכתבי הקדש גם למשל, מוסר ודרך ארץ אשר בפי העם¹⁰⁷, ויכונו מאד דברי רב ושמואל על שפתיו כל ימיו. ומהיות מספר דברי שני רבותיו אלה רבים יש אשר לא זכר דבר, הלרב הוא אם לשמואל. ובהיות אמונתו וישרתו רבה, לא העלים מתלמידיו גם את ספקו זה¹⁰⁸ ויגד להם, כי אין הדבר נזכר לו עוד, מפי מי משני רבותיו אלה שמע הוא¹⁰⁹ או אחד מחבריו¹¹⁰ את שמועתו. מלבד שלשת רבותיו אלה: רב ושמואל ורב אסי, הריץ אחרי מותם את שאלתו בדבר הלכה לרבי אלעזר בארץ ישראל¹¹¹. ובקרב חכמי ארץ ישראל היו לו רֵעים אוהבים¹¹². אף אוצר יקר מאד, אוצר זכרונות דברי התורה ודברי הימים, ירש מרב ומשמואל ויורישהו לבני עמו¹¹³, בגנזי הזכרונות אשר גנזו רבי יהודה בן רבי אלעי¹¹⁴ ורבי אלעזר בן רבי צדוק¹¹⁵ לקדמוניות עמם. ולולא רב יהודה אשר שמר לנו את אוצר החמדה הזה, כי עתה לא היתה לו פלטה, כי חבריו לא שמו לב לנצור ולפקוד כמהו, את השמועות על דבר הקדמוניות, אשר עלו בידי רב ושמואל¹¹⁶. ויד ושם היה לו בתורת הטבע, אשר התבונן בפרטי מראותיה, וביותר בטבע כל נפש היה למינה בעין פקוחה וחדה¹¹⁷. אף את כלכלת הלשון ופתרון המלין העתיקות במקרא ובמשנה שם לענין למחקרו¹¹⁸, ושפת אבותיו לבדה היתה קדושה בעיניו לערוך בה תפלה¹¹⁹. אולם בכל לשון אהב את השפה הברורה ויט לבו מכל שפת יתר וצלצלי מלין ללא הועיל¹²⁰, אשר דובריהם יתהדרו בם. ויבז לכל איש מתכבד בעיניו¹²¹ ויברח מן השררה ויָנֵא מאחריה את לב בני עמו¹²², ויהי איש אמת, אשר לא ישא פנים לאיש¹²³. ובשקדו על טהרת המולדת ובקנאתו לה מאד, לא שם לב אם בדבר הזה יקומו לו בני המשפחות הנפסלות לאויבים¹²⁴ ולא שת לבו אל שלומו ואל מנוחתו, אף כי איש ידוע חולי היה כל ימיו¹²⁵. אולם גבר עשוי לבלי חת היה רב יהודה רק בהיותו נלחם את מלחמת האמת והמשפט, אך בכל דבריו היה רחמני, אשר לא יכול לראות אף רגע אחד בצרת נפש נענה, מבלי ריב את ריבה¹²⁶, ואיש שמח וטוב לב¹²⁷ וטוב עין¹²⁸ ושיחתו היתה נעימה ונמלצת מאד לשמחת לב שומעיה. אחד מתלמידיו ראה אותו והנה לבו טוב עליו וינסהו בחידות וישאלהו: מדוע זה תהלֵּכנה העזים בראש העדר והרחלים אחריהן? – ויען, אורח עולם הן שומרות: אחרי חשך יבא אור¹²⁹. – ויוסף התלמיד וישאל: ומדוע תכסה אַליה את אחורי הרחלים, והעזים חשופות הן? – ויען רב יהודה: הרחלים נותנות את צמרן לכסות את מערומי האדם, על כן נתנה כסות גם להן, והעזים על כי אינן מכסות אינן מכוסות¹³⁰ –. ובהיות יגיע האדם יקר בעיניו מאד, שם את משמרת קנין רעהו ליסוד לחסידות כלה¹³¹. ויאצל מרוחו על כל בני דורו לשום להם את סדר נזקין לעקר משנתם ותלמודם¹³², כי כל השומר ידו מעשות לרעהו רעה טוב בעיני ה‘. מלבד דעתו הישרה והצלולה על ערך קנין האדם ויגיעו בעיני ה’, יצא שמו בישראל גם בדורות הבאים, כי על היות לבו טהור תמיד ונאמן, היה טוב בעיני האלהים, עד כי בטרם קרא אליו ענהו¹³³. ותיקר בעיניו התפלה, אשר ישפוך בה האדם את לבו¹³⁴ ותחשב לו כעין עבודת הקדש. ויהי משפטו ללבוש בגדים אחרים בטרם הכינו את לבו להעתיר אל ה‘¹³⁵. אך בכל הוקירו את התפלה מאד, הוקיר את התורה פי כמה וכמה ממנה, עד כי מהיותו הוגה בתורה יומם ולילה, לא פנה את לבו להתפלל בלתי פעם אחת לשלשים יום¹³⁶, ועל כן היה מסדר תמיד את דברי התפלה לפני התפללו, למען תהיה נכונה על שפתיו.¹³⁷ ותפלתו היתה רחמים ותחנונים, כי יגביר ה’ את חסדו אשר מעולם ועד עולם הוא על משפטו, אשר לפניו לא יצדק כל חי¹³⁸. מלבד אשר היתה לו התפלה לצרך הלב ולמקור חיי רוח, הרחיב את גבולה בדברים אשר קרוב הוא מאד, כי עלו מידו מפי רב ושמואל רבותיו. ושמועותיו אלה נזכרות כאחד עם שמועות רבי יוחנן בדבר התפלה והברכה¹³⁹. ואם יעמדו דברינו אלה, יהיה רב יהודה המוריש את דברי רב ושמואל רבותיו במקצוע זה, ככל אשר היה הוא המוריש את דבריהם במקצוע הקדמוניות והזכרונות, אף יהיה מעין רמז לעקבות שני מיני נוסח בתפלה, נוסח רב ושמואל בבבל ונוסח רבי יוחנן בארץ ישראל¹⁴⁰. גם בדרכי רבי יוחנן הלך רבי יהודה, כי כמהו היה מדבר טובות על הגוים, אשר ישא להם ה' למען שלשים הצדיקים אשר בקרבם¹⁴¹. ויהי לו אוהב מקרב בני הנכר, אשר לא חשש לשלוח אליו מתנות ביום חגו, באמרו, יודע אני בו כי לא עובד אלילים הוא¹⁴². ובני הנכר אף הם כבדו את רב יהודה. ואיש נכרי נדב מנורה יקרה לבית הכנסת, אשר רבי יהודה מתפלל בו¹⁴³. ובכל ניטות לבו מכל שררה¹⁴⁴, גדל כבודו מאד בעיני המלך שבור, ובבוא רב יהודה לבקר בהיכלו, יקדם המלך האדיר את פני הרב במגדנות. אף יחוש המושל האדיר הבקי בדרכי בני ישראל, למלא אחרי ההלכה, למען תהיה התִקרובת כשרה למאכל ידידו החכם הישראלי¹⁴⁵. אף בפרט קטן זה היה דומה לרבי יוחנן, כי ככל אשר עַם החָברים¹⁴⁶ לא היה טוב בעיני חובב העמים הגדול הזה, כן לא היה טוב גם בעיני רב יהודה¹⁴⁷. גם בכל ארץ הנכריה יקרה בעיניו, ובכל אהבתו את ארץ אבותיו מעולם, אשר היתה לנשמת חיים בהגיון לבו¹⁴⁸, לא היו לו לרצון התלמידים העוזבים אותה לעלות לארץ ישראל, כי ארץ בבל היתה בעיניו המושב, אשר יעד ה' לבני עמו עד יום פקדו הוא אותם לשוב אל הארץ אשר נשבע להם¹⁴⁹. ועד העת ההיא טוב בעיני ה' “כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל”¹⁵⁰.

גורלו בתוך ביתו היה כגורל רב מורהו ורבי חייא מורה מורהו¹⁵¹, כי אשתו גמלתהו רעה, בכל זאת נשא בדומיה את טרחה ואת ריבה, אשתו זאת ילדה לו בן חכם ושמו רב יצחק, ועוד בן היה לו ושמו רב הונא¹⁵²,– אשר לאחד מהם היתה בת רב יהודה בן חביבא לאשה¹⁵³–. ורמי בר יחזקאל הוא אחי רב יהודה הצעיר ממנו, איש חכם שונה משניות עתיקות¹⁵⁴ ודורש לדברי רב ורב אסי, מפי תלמידיהם¹⁵⁵. הוא השיב לפעמים את לב התלמידים מאחרי כמה כללים, אשר כָּלל רב יהודה אחיו בשם רב¹⁵⁶ ושמואל¹⁵⁷, יען כי הוא שמע אותם בפנים אחרים. החכם הזה היה גם בארץ ישראל וישתומם על מיטב פריה¹⁵⁸.

על זקני הדור ההוא¹⁵⁹ יחשב רב אבא¹⁶⁰, הנקרא רבה בר אבוה, מזרע הנשיאים¹⁶¹, מעיר נהרדעא¹⁶², אשר עמד לפני רב ויהי לו לתלמיד מובהק¹⁶³. עם רב הונא¹⁶⁴ ורב יהודה¹⁶⁵ לא הרבה להתהלך, אף חברים אחרים לא נזכרו לו כמעט. לעומת זה ישיחו בישראל, כי היו לו דברים עם אליהו הנביא, וכי היה שואל אותו דבר הלכה¹⁶⁶ ודבר אגדה¹⁶⁷, וכי העלה אותו אליהו לגן העדן בעודנו חי¹⁶⁸. אפס כי ככל אשר רוָה מטל השמים, ככה דל חלקו במשמני הארץ¹⁶⁹, כי עושר לא היה לו, אף לא התאוה לו¹⁷⁰. וגם כאשר ברכו ה' באחרית ימיו בהון, לא אסף אותו אל ביתו, כי אם חלק אותו לחתניו לוקחי בנותיו,¹⁷¹ כי שפל רוח היה בכל דרכיו, וגם דעתו הרחבה בתורה לא גדלה בעיניו¹⁷². כל ימיו היה שוכן בנהרדעא, אולם בהרוס אותה פפא בר נצר, הלך רבה בר אבהו לכשנציב ומשם לשלחי, ובאחרונה נאחז בעיר מחוזא¹⁷³, ויהי לראש עדת ישראל שם¹⁷⁴. את מדרש ההלכה, לאמר, את רמז ההלכה במקרא, שם לו לענין בתלמודו¹⁷⁵ וישקוד על המשנה, להסביר את דבריה ולמלא את סגנונה במקום אשר יחסר הדבק בין מאמר לחברו¹⁷⁶. ומשניות פרשניות עלו בידו להעמיד את דברי המשנה¹⁷⁷, ויכונן את לבו להכיר מתוך סתם משנה, את ההלכה למי מן החכמים היא¹⁷⁸. אף מלא את ידו לבקר את דברי המשניות החיצונות ולהחליט, כי החלפו לפעמים שמות בעלי השמועות בפי שוניהן¹⁷⁹. בהלכה אחת אשר שנה, צרורה רוח מוסר נעלה מאד, השומרת את חסדה לאיש אשר משפט מות לו גם ביום אשר יומת בחטאו, בצַוֹתה למנוע ממנו כ מכאוב יתר, באשר אחינו בשרנו הוא גם אז, והמצוה לאהבה גם אותו אהבת רֵע, נוהגת עוד בכל תקפה גם ביום ההוא¹⁸⁰, בן היה לרב הזה ושמו רב חמא¹⁸¹, ובית מדרש היה לו, ששם נשנו המשניות העתיקות, אשר העלו בידו, בפי התלמידים¹⁸².

תלמיד מובהק לרבה בר אבוה, אשר הרבה להפיץ את שמועותיו, היה רב נחמן בר יעקב¹⁸³ מעיר נהרדעא. יעקב אבי רב נחמן, איש עשיר בעל גתות ובדים ועבֻדה רבה¹⁸⁴, היה סופר הדַינים בבית הדין אשר למד שמואל, ובנו הנער החריף זכר עוד את סדרי הדינים, אשר נהגו בנהרדעא בילדותו, כשבת אביו לפני שמואל¹⁸⁵. את ראשית תורתו קבל מפי אביו¹⁸⁶, אשר גם הוא היה חכם. וקרוב הוא מאד כי הוא מסר לו את רֻבי תורת שמואל, אשר היתה נכונה על שפתי רב נחמן כל הימים, ועל כן קרא למר שמואל “רבנו”¹⁸⁷, כי אין להחזיק, כי זכה עוד רב נחמן לעמוד לפני שמואל ולקחת ממנו תורה מפה אל פה, כי לא מלאו עוד ימיו בעת ההיא לעמוד לפני גדולים כמהו¹⁸⁸. אולם לפני רבה בר אבוה עמד מילדותו בהיות עוד רב חי, כי שם עוד בר אבוה את דבר שאלת תלמידו הרך הזה לפני רב¹⁸⁹, וישב רב נחמן לפני בר אבוה בימי בחורותיו¹⁹⁰ וילך אחריו, בגלותו מנהרדעא, אשר נהרסה בידי בר נצר ויבא עמו לשלחי ולמחוזא¹⁹¹. ודברי רבו זה לא משו מפיו כל ימי חייו, כי כמעט כל מאמרי רבה בר אבוה, אשר נזכרו בתלמוד, נאמרו בשמו רק מפי רבי נחמן, ובכן היה רב נחמן תלמיד מובהק רק לו לבדו. וידבק רב נחמן ברבו זה מכל חבריו, עד כי בהיות דבר לרב הונא הגדול בדורו לשאול את רבה בר אבהו, ושם את שאלתו בפי רב נחמן¹⁹². ואם כן גברה יד תורת רב על רוח רב נחמן מתורת שמואל, כי בר אבוה רבו המובהק הלא היה תלמיד רב¹⁹³. בשם חכמים אחרים זולתי אלה, לא הרבה רב נחמן להורות¹⁹⁴, אך ככל אשר יקרה לו ארץ ישראל, אשר חשב אותה לגברת כל הארצות, כן גדלה בעיניו תורת ארץ ישראל, עד כי יש אשר דחה מפניה גם את הלכות שמואל, אשר הוקיר מאד¹⁹⁵, ויהי דורש מפי אוהבו¹⁹⁶ החכם עֻלא, הבא מארץ ישראל, לדברי חכמיה¹⁹⁷, לדברי רבי יוחנן¹⁹⁸ ורבי אלעזר¹⁹⁹, ובאי ביתו המתהלכים עמו. היו מפיקים רצון ממנו, בהודיעם לו את דברי רבי יוחנן²⁰⁰. ושם רב נחמן את דברו בפי האנשים העולים לארץ ישראל, לדרוש דברי הלכה מפי זקני חכמיה²⁰¹. וחכם אחד המכֻבד מאד בעיני רב נחמן, ושמו רבי יצחק²⁰², הרבה להודיע לו מדרשי אגדת רבי יוחנן²⁰³, אך בכל זאת יש אשר בעוזו לא נשא פנים גם לדברי רבי יוחנן²⁰⁴, וירע הדבר בעיני גדולי ארץ ישראל²⁰⁵. ויתחתן רב נחמן בבת ראש הגולה²⁰⁶. ושמה ילתא, אשה חכמה²⁰⁷, רחבת לב ומהירת חמה²⁰⁸, ויכבדה מאד²⁰⁹ וישא את טרחה ומשאה וישקוד למלא את משאלותיה²¹⁰. ויתחזק “חתן בית הנשיא”²¹¹ הזה ויהי לתפארת לבית חמיהו, כי חננו ה' ביתרון הכשר חכמה, לדעת את תורת המשפט לכל חקותיה²¹². והמשפט הלא הוא אחד מראשי תפקידי בית נשיא הגולה הוא²¹³, ויגדל גם כבוד ביתו ויהי נשוא על כסא מופז ורקמה ירקרקת יקרה פרושה על ברכיו²¹⁴, עבדיו עומדים לפניו לשרתו²¹⁵, וגַוָּזים²¹⁶ נצבים על פתח ביתו, שולחנו היה מלא דשן וכוסו רויה²¹⁷ ושפתו היתה שפת יתר²¹⁸. מלבד זאת ברך ה' אותו בבנים חכמי לב. הלא הם: רבה²¹⁹ ומר זוטרא²²⁰ ורבין²²¹ ובת ושמה דונַג²²², ויאָמר עליו באמת ובמשפט “הרי בנים, הרי תורה, הרי עשר'”²²³. וירחב לבו מאד ביראתו את ה‘²²⁴ וביראת חטאו²²⁵. אולם בהיות התורה והיראה לבדן גאון תפארתו²²⁶ מעוזו ומבטחו,²²⁷ נפל בעיניו מאד ויָבז את נפשו מדי עלות על לבו, כי לא טובו מעשיו בעיני ה’²²⁸ ובכל גדל לבבו רבה ענוָתו בדברי התורה: על אשר לא ידע היה אומר: לא ידעתי²²⁹, ולא אבה להתהדר בחכמתו להשיב לשואליו תשובה חריפה, ויבחר להשיב להם דברים נכוחים, אף כי אינם מפליאים את לב שומעיהם²³⁰. ואם הורה דבר ואחרי כן התכונן וירא כי לא נכון הוא, נשא אותו לבו לקרוא בקול גדול ולהודיע ברבים²³¹ “דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי”²³², ומדי השב חבריו או גם תלמידיו על דבריו, לא יעמוד על דעתו,כי אם ישיב את דברו אחור מפניהם²³³. המשנה אשר מלא את ידו לכלכל את דבריה על פי שיטתו ושיטת רבותיו²³⁴, היתה לו למקור הלכה²³⁵, כאשר היתה ליתר חבריו²³⁶. והלכות פסוקות היו סדורות בידו, אשר היו בעיניו כדברים אשר אין עוד לדון עליהם²³⁷. וגם במדרשי ההלכות גם בתוספתא הגה רב נחמן, ויוצא מהם תוצאות להלכה ולמעשה²³⁸, ויבקר רבות מן ההלכות אשר נפלנו בהן הראשונים, ויַכְרע אותן כדברי אחד מהם²³⁹. יותר מהכרעותיו, זכו כלליו אשר כלל, לשם, בקהל החכמים²⁴⁰.אולם לדורות עולם הוקבעה בישראל תקנה אחת מתקנותיו: עד ימיו לא היו הדַיָנים משביעים בלתי אם את האיש הנתבע, אשר כפר רק במקצת התביעה ובמקצתה הודה, אותו היו משביעים רק על מקצת התביעה הנכפרת; אולם את האיש כפר בכֹל, לא מלאה ידם, לפי דברי התורה, להשביעו. ויקם רב נחמן, ויתקן שבועה גם לכופר בכל, ויקראו לה "שבועת הסת', ותהי לחוק בישראל עד היום הזה²⁴¹. ובכלל הדבר היתה מרבית עבודת רוחו בגבול ההלכה, וגם בתוך הגבול הזה גברו הלכותיו במשפטו, אשר בין גבר לעמיתו על הלכותיו בדבר המצוה. תהי מתכֻּנתו בדבר זה אל רעהו הגדול רב הונא, כמתכֹנת שמואל אל רב, כי הבאים אחרי שני החכמים, הורו כרב הונא בכל דבר אסר וכרב נחמן בכל דבר משפט²⁴². אך בכל היות הדין כמעט כל עסקו וכל כבוד שררתו, לא נתן בישרת לבו לדַין לעבור את הגבול, אשר גבלו החכמים הראשונים בבבל, ויצמצם את כחו רק בדבר עצם הנֶשי אשר ישה האדם את איש ריבו, ולא יותר. אולם לדיני קנסות לא מלא גם את ידו גם את יד רעהו²⁴³, ובכל היות ההלכה מרבית עבודת רוחו, נטה לבו גם אחרי האגדה ויהי נושא בחיקו ספר אגדה²⁴⁴, ככל אשר היה רבי יוחנן נושא ספר כזה, וימשול משלים נמלצים על דרכי חכמת אלהים, אשר תאָצל על בני האדם²⁴⁵. ויש אשר גם את הלכותיו תחיה רוח דעת רחבה, אשר תכלכל את דבר ערך האדם במשפט, בכבוד ובאהבת חֵרות²⁴⁶.

רב הונא ורב יהודה ורב נחמן היו שלשת ראשי הדור ההוא. רב הונא הוא ראש השלשה, אשר למשמעתו סרו כל חכמי בבל כל ימיו וכל חכמי ארץ ישראל, למימי מות רבי יוחנן. סורא עיר מושבו היתה מקום מועד לחכמי דורו, אשר למשכנו דרשו²⁴⁷. שני לרב הונא היה רב יהודה מפומבדיתא ושלישי לרב הונא –רב נחמן²⁴⁸, אשר בראשית ימי גדולתו ישב בשלחי ובמחוזא, במקומות אשר גלה שמה רבה בר אבוה רבו. ובהתנער לאט לאט נהרדעא מעפר הריסותה ותחל לשוב ולהבנות. שב וישב בעיר מולדתו ההיא²⁴⁹. אולם גם מלבד החוט המשולש הזה, רבים היו בדור ההוא החכמים הנכבדים אשר ישבו עוד לפני רב ולפני שמואל.

רבי ירמיה בר אבא, אשר היה עוד מבאי בית רב אסי הבבלי²⁵⁰, היה מזקני תלמידי רב,כי נחשב עוד כתלמיד חבר לרב²⁵¹ ויתהלך עמו כמתהלך חבר עם חברו²⁵². ויהי אומר שמועה גם בשם רב²⁵³ גם בשם שמואל²⁵⁴ גם בשם שניהם יחדו²⁵⁵, אולם נזהר מאד לבלתי הורות הלכה למעשה כדברי האחד משני החכמים בגלילות הארץ, אשר רוח חברו היתה המושלת שם²⁵⁶.מלבד שמועות ראשי חכמי בבל אלה, נכונו על שפתיו גם דברי רבי יוחנן²⁵⁷. מיתר תלמידי רב ושמואל חבריו, התהלכו עמו רב יהודה²⁵⁸ ורב חסדא, ויהי משפטם עמו מעין משפט תלמידים עם רבם, כי היו מפיצים את אמרותיו בשמו²⁵⁹. ויש אשר דרש רב יהודה לדבריו מפי תלמידו²⁶⁰, ורב נחמן שלח פעם אחת את בעלי הריב הנגשים לפניו, לרב ירמיה לעירו²⁶¹. הכתובים היו לו ליתדות לתלות עליהן גם את דברי הלכותיו²⁶² גם את דברי אגדתו²⁶³ ומוסרו²⁶⁴. אף לרשעת מלכי יהודה הרעים, למדרגותיה, ערך דמות בדברי כתוב אחד²⁶⁵. מוסרו היה נעלה מאד, ויחלֵט כי לצון ושקר, חונף ודבה, הם המה ראשי חטאות האדם, המבדילים בינו לבין אלהיו. וַיַמרץ את דברו: “ארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה: כת לצים, כת שקרנים, כת חנפים וכת מספרי לשון הרע”²⁶⁶. כעוז אמרותיו, נמרץ חזיונו, אשר חזה את נבוכדנאצר העריץ בתוקף חסנו “רוכב על אריה מיער, ונחש שרף בכפו, ורסן לבלום הלָיש”²⁶⁷,

על אבי החכם הזה עוברות שתי שמועות. האחת אומרת, כי בראשית ימי עלומיו הלך אחרי עיניו ואחרי כן שב אל ה' בכל נפשו ובכל מאודו, ככל אשר שב יאשיהו מלך יהודה בימי נעוריו. וקרוב הדבר כי האמת היא בפי השמועה השנית כי אחא אחי אבא, אבי רבי ירמיה, העוה את דרכיו בימי בחורותיו²⁶⁸, וכי אבי רב ירמיה תמים היה בדרכיו ובמעשיו מעודו, ככל חכמי ישראל. שֵׁם מקומו "שום⁻טמיא'²⁶⁹. בן היה לו ושמו רב הונא, אשר גם לו היה בן חכם ושמו מרי, אשר ישב בעיר ברנש²⁷⁰. ובת רבי ירמיה היתה לאשה לרב הונא בר חייא²⁷¹, איש חכם ועשיר גדול²⁷².

גם רב חייא בר אשי היה מזקני הדור הזה, כי מלבד אשר היה תלמיד לרב²⁷³ ולשמואל,²⁷⁴ הרבה עוד לקחת תורה מפי זעירי²⁷⁵, לפני עלות עוד הרב הזה לארץ ישראל, ויהי מתלמידיו ומבאי ביתו²⁷⁶. אולם דומה הדבר כי את רוב תורתו לקח מפי רב²⁷⁷. אף מורה היה לבן רב, לחיא בר רב, ורב יושב על ידו לברר את תלמודו²⁷⁸. עם רב הווא התהלך כחבר עם חבריו²⁷⁹, אף כי היה אומר שמועה מפיו²⁸⁰, משכנו היה בעיר קורקוניא²⁸¹.

אולם זקן גם ממנו, ואולי גם מרב ירמיה בר אבא, היה רב אדא בר אהבה²⁸², אשר לפי השמועה בִשר רבינו הקדוש ביום מותו את דבר לדת החכם הזה, בעיר אקרא⁻דאגמא אשר בבבל, או את דבר בואו בברית אברהם²⁸³. מרבותיו לא ידענו בלתי אם את רב²⁸⁴ לבדו, אשר דברו היה קדוש בעיניו מאד, עד כי בהחמירו בדבר מילת בנו כהלכה אשר רב הקל בה, ובדבר הזה נעשה מום בילד, קרא במר נפשו: חטאתי כי עברתי את פי רב! ²⁸⁵. ובמות רב קרא בדאבון לב, כי בלכת האיש הגדול בדרך כל הארץ אבדה כל עצה ממנו ומכל חבריו אף בדבר הלכה קטנה²⁸⁶. אולם ככל אשר העריץ רב אדא את רב, ככה הוקיר רב את תלמידו זה, כי גדלה בעיניו מאד צדקת רב אדא, אשר האמין בה כי תהיה למגן מכל פגע, לו ולכל סביביו²⁸⁷. מחבריו, תלמידי רבותיו, היו לו דברים עם רב הונא²⁸⁸ ועם רב נחמן²⁸⁹, אשר הקשה את דברו אליו בראותו, כי מרבה הוא להחמיר²⁹⁰, וחתן היה לרב אדא ושמו רב חנא, ויורו שניהם יחדו את הלכותיהם בקהל עם בחוצות פומבדיתא²⁹¹. וידרך את העם בדרכי התום וטהרת הלב, ויהי ביום צום וישא את מדברותיו לאמר: “אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו, למה הוא דומה? – לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו כיון שטבל – מיד עלתה לו טבילה, שנאמר: ומודה ועוזב ירחם”²⁹². צדקתו היתה רבה מאד, וקנאתו לכל שמץ דבר אָון כאש בוערה. ויהי היום והוא הולך לדרכו, והנה אשה לובשת תלבושת צודדת נפשות לקראתו, וירע בעיניו לראות בת ישראל לובשת ככה, ויקרע בקנאתו את שמלותיה מעליה. אולם האשה היתה מבנת הכותים, ותַקרב את משפטה אל שרי העיר, ויחרצו את משפטו לשלם לה ארבע מאה זוז²⁹³. גם אל אוהביו הנכבדים מאד, אשר לפי ראות עיניו התרפו ולא שקדו כל צרכם למנוע נזק מן הרבים. היו דבריו כגחלי אש²⁹⁴. ויאָמר עליו בדורות הבאים, כי נמנה הוא את הראשונים, המוסרים נפשם על קדושת השם²⁹⁵. וכאשר שאלו אותו תלמידיו לעת זקנתו, במה מצא חן בעיני ה' להאריך ימיו²⁹⁶, ויאמר אליהם: “מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרת [בדברי תורה] במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחברי בחניכתו”²⁹⁷.

כאשר היה לפי ראות עינינו רב אדא בר אהבה תלמיד מובהק רק לרב לבדו, כן היה רב מתנה תלמיד גם לרב²⁹⁸ גם לשמואל²⁹⁹, אשר אהב להשתעשע עמו בדברי תורתו³⁰⁰, וקרוב הוא כי גם היה עוד יוצא ובא גם לפני אבא בר אבא, אבי שמואל, ולפני לוי ומר עוקבא³⁰¹. מושבו היה בעיר פפוניא, אשר אנשיה היו יודעי תורה, חריפים בשאלותיהם³⁰² ויודעי לשון אבותיהם, עד כי הורה רב מתנה שם בקהל העם את תורת ההלכה בעצם הלשון העבריה כאשר יצא מפי בעליה³⁰³. מליצות הכתובים היו ביד רב מתנה כחצים ביד גבור, ויַשכֵל למצוא רמז גם להלכות או זכר לאנשי השם, במקראות או בתרגומם³⁰⁴, ובעיני חבריו היה נכבד מאד, עד כי התהלל רב יהודה בו, כי תמים דעות הוא עמו בהלכה אחת³⁰⁵.

ורב ברונא ורב חננאל³⁰⁶ היו לפי הדעת הנותנת, הצעירים בכל תלמידי רב³⁰⁷. בכל היות רב ברונא תלמיד רב³⁰⁸ היה אומר הלכות גם בשם שמואל³⁰⁹ ומתחקה על שרשי דבריהן³¹⁰, וחבריו אהבוהו³¹¹. ויצא לו שם “כי אדם גדול הוא ושמח במצות”, כי מדי עלות בידו לעשות מצוה, ואורו פניו כל היום ההוא³¹². ורב חננאל נחשב לשמר נאמן לשמועות רבו, עד כי גם רב הונא שאל את דברי רב הנעלמים ממנו, מפי רב חננאל³¹³, מלאכתו היתה מלאכת סופר, כותב ספרי תורה³¹⁴, תפילין³¹⁵ ומזוזות³¹⁶. כל דברי המקרא היו שמורים בתוך לבו בכל חסרותיהם ויתרותיהם, עד כי כתב את ספרי הקדש, מבלי שים ספר לפניו לכתוב על פיהו³¹⁷. ותעלינה בידו הלכות על דבר מלאכת שמים זאת, אשר עבד בה³¹⁸, על הכתב³¹⁹ ועל הקריאה³²⁰.ויהי רב חננאל נכבד מאד, ואחד מחבריו גדולי הדור אמר לו: “ראויה כל התורה כלה להכתב על פיך”³²¹.

כל האנשים האלה הנקובים היו מראשי תלמידי רב ושמואל ורב אסי, אשר התחזקו על יד שלשלת גדולי הדור רב הונא, רב יהודה ורב נחמן, להקים להרביץ ולהפיץ את תורת רבותיהם. אולם שם גדול מהם עשו להם רב חסדא ורב ששת, אשר לא היו נופלים הרבה מרב הונא וחבריו, ואשר את פרשת דבריהם הננו לפרוט עוד מעט בפרק הזה.

ועל יד כל חכמי הדור הזה, אשר נראה הדרם על טוב פעלם, אשר העלו בחכמהם ובמעשיהם לבית ישראל, ימנה עוד חכם אחד תלמיד מובהק לרב³²² וטוב בעיניו³²³. נכון ושנון³²⁴, אשר באחריתו הֵסב מעליו אחורנית את לב רבי אלעזר בארץ ישראל ואת לב רב הונא או רב חסדא³²⁵ בבבל, כי התחבר לאנשי ריב ויָשת ידו עמם, להציק לאיש חכם, נדיב וטהר הלב, למר עוקבא. ואף כי כשחוק היה לשר יקר הרוח הזה להפוך עליו את ידו ולדכאו עד עפר בדבר אחד, אשר ידבר באזני שרי המלך להשביתו מפניו, בכל זאת חשך את ידו ממנו ולא עשה לו מאומה. וכאשר הציקתהו רוחו מאד, שאל את רבי אלעזר במכתב לאמר: “בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות מהו?” לאמר: מה לי לעשות. וישב לו רבי אלעזר כדברי הכתוב: “אשמרה מחסום לפי בעוד רשע לנגדי: השכם והערב לבית המדרש והם כלין מאליהם”³²⁶ וישמע אליו הנשיא ויוסף להשיב ממנו את ידו. אולם מעשי גניבא הבשילו מאליהם את פרים, ויתָּפש בידי המלכות, אשר הקשתה עליו ידה מאד³²⁷.

ארבעים שנה ישב רב הונא על כסאו בסורא. ורב יהודה, אשר היה לראש בפומבדיתא ורב נחמן אשר היה לראש, תחת רבה בר אבוה רבו, בראשונה במחוזא ואחרי כן בנהרדעא, היו נועדים גם הם לפרקים לסורא³²⁸, כי היה רב הונא המורה בבית מדרשו, הקרוב למתא מחסיא³²⁹ אשר על יד סורא, הראש האחד כל ימיו לכל בני עמו היושבים בבבל. ולמיום מות רבי יוחנן, היה לראש כל חכמי הדור בכל תפוצות ישראל. ולא חלה רב הונא לפני בוא יומו, כי פתאום מת 4057 – 297. ואף כי היה רב הונא רך³³⁰ וענוג³³¹ כל ימיו, האריך ימים וימת זקן ושבע ימים מאד³³².ויעשו לו אבל כבד ויעלו את עצמותיו ארצה ישראל. ויצאו רבי אמי ורבי אסי, ראשי חכמי ארץ ישראל לקראת ארונו. ויאמר העם: “רב הונא רבץ תורה בישראל ורבי חייא רבץ תורה בישראל, נניחה נא את עצמותיו אצל עצמות רבי חייא ובניו”. – ויהי כי ירא העם לרדת אל מערת אנשי הקדש, ויערב רב חנא את לבבו וירד ויקבור שם את רב הונא, כי התברך רב חנא בלבבו. כי אליו לא תאנה כל רע, כאשר עמד משנת השמונה עשרה לימי חייו לפני רב הונא, לשרתו ולקחת מפיו תורה וללמוד את כל ארחותיו³³³.

ותהי עוד חובה, אשת רב הונא, אחרי מות בעלה, ותהי לכבוד בעיני גדול הדור³³⁴. ובניו היו גם יורשים לרוחו, שם האחד רב אחא³³⁵ אשר רק מעט הם זכרונותיו, ואשר הוליד גם הוא בן חכם ושמו רבא³³⁶, ושם הבן השני לרב הונא: רבה, אשר יקראו לו על שם אביו “רבה בר הונא” רב הונא זכה עוד לראות בנים לבנו זה³³⁷. רבה בר רב הונא היה לתפארת לבית אביו ולתפארת לכל עמו.

במות רב הונא היה רב יהודה לבדו ראש הדור, ותסוב המתיבה אליו לפומבדיתא³³⁸ ויועדו אל רב יהודה מימים לימים כל חכמי הדור ותלמידיהם, ככל אשר היו נועדים עד העת ההיא אל רב הונא לסורא. ורב יהודה היה זקן מאד בעת ההיא ועיניו כהות³³⁹. ולא הרבה לשבת על כסאו וימת אחרי שתים שנים 4059– 299, אחרי מות רב הונא רעהו³⁴⁰. ויאָמר בבבל, כי אחר מות רב יהודה, לא נמצא שם עוד איש גדול כמהו³⁴¹.

למימי רב יהודה והלאה יזָכר דבר השופר³⁴², לאמר אוצר הנדבה³⁴³ אשר יסדו נדיבי בבל, לכלכל בו את צרכי מתיבת פומבדיתא³⁴⁴. ויהי האוצר הזה מֻפקד ימי כמה דורות בידי העומדים בראש מתיבת העיר ההיא.

וחבר היה לרב יהודה בפומבדיתא, ושמו רב עינא³⁴⁵ רעהו, הזקן כמהו. שני החכמים הזקנים העמיקו גם בתורת מעשה בראשית³⁴⁶, ויקראו להם “סבי דפומבדיתא”, לאמר: זקני פומבדיתא³⁴⁷.

ובימי רב הונא ורב יהודה נהיתה חדשה בבבל, כי החלו חכמים רבים לצאת מארץ ישראל ולרדת בבלה, להפיץ שם את תורת חכמי ארץ ישראל, ועל כלם את תורת רבי יוחנן. הדבר הזה העשיר את תלמוד חכמי בבל עושר רב. שם החכמים הראשונים אשר ירדו בבלה בדור ההוא, עולא ורבה בר בר חנה, אשר תולדותיהם לפרטיהן תעלינה על ספר בפרק הבא.

ולמיום היות רב יהודה בפומבדיתא לראש תחת רב הונא, אשר בסורא, החלה פומבדיתא להתנשא לראש על יד סורא. יש אשר עברה הראשות האחת מאשה לרעותה, ויש אשר עמדו ימים רבים מאד ראשים, אשר לא נפל איש מאחיו, בראש שתיהן, אולם לנהרדעא העתיקה לא חזרה עוד העטרה, למיום לֻקח מר שמואל מעל ראשה. אך בראשונה לא עמדה הגדולה גם בפומבדיתא. בלתי אם שתי שנים, כי תחת רב יהודה קם לראש לכל יושבי בבל לחכמיה ולתלמידיה, רב חסדא בסורא, ועמו נסבו הראשות לסורא.

ורב חסדא הכהן³⁴⁸ קם תחת רב יהודה לראש המתיבה בסורא, בשנת השמונים ושתים לימי חייו 4059 – 299³⁴⁹. עיר מושבו היתה כפרי³⁵⁰, עיר מולדת אבות רבי חייא ורב³⁵¹. ואולי עמד, בשבתו עוד בעירו זאת לפני מר עוקבא, לקבל תורה מפיו³⁵². גם בשם זעירי היה אומר שמועה³⁵³, אשר לא מפיו, כי אם מפי תלמידי החכם הזה, שמע אותה³⁵⁴, גם בשם רב שילא³⁵⁵ ורב אסי³⁵⁶ נשמעו מפיו דברי תורה. וקרוב הדבר, כי אף כי היה כבן שלשים במות רב וכבן שלשים ושבע במות שמואל, בכל זאת לא הרבה לעמוד לפניהם³⁵⁷. אולם גדולה היתה החִבה, אשר חבב רב חסדא את דברי רב, אשר קרא לו “רבנו”³⁵⁸, ככל אשר קרא לו רב נחמן³⁵⁹. אך את רֻבי תורת רב למד, לפי דעתנו מרב הונא, אשר היה לו רב חסדא לתלמיד ולחבר³⁶⁰, ומיתר תלמידי רב³⁶¹, וגם את שמואל היה קורא “רבנו”³⁶², ככל אשר קרא לו רב נחמן³⁶³, אך את רֻבי תורת רב למד, לפי דעתנו מרב הונא, אשר היה לו רב חסדא לתלמיד ולחבר³⁶⁴, ומיתר תלמידי רב³⁶⁵, ואת דברי שמואל קבל מרב יהודה³⁶⁶. ואיש חכם, ושמו אבימַי, היה לו לרב³⁶⁷. וגם לחכם אחד, ושמו מרי בר מר, אשר עמד לפני מר עוקבא³⁶⁸ ולפני רב הונא³⁶⁹, היה רב חסדא כעין תלמיד חבר, אף כי לא זקן היה רב מרי ממנו לימים³⁷⁰. ויטף רב חסדא בשם החכם הזה, אמרות טהורות על רחמי ה‘, אשר גברו גם על הצדיקים גם על הרשעים, כי גם לאלהונם לאלה לא אבד נצחם ותוחלתם מה’ אל רחום וחנון³⁷¹. ולחברים היו לו: רב המנונא³⁷², רב נחמן³⁷³ ורבה בר רב הונא³⁷⁴. ובכל היות רב חסדא מחבב את דברי הגדולים מאד מאד³⁷⁵, לא אחר כל דבריהם מן הקצה ועד הקצה נטה לבו. הן שמועות היה אומר גם מפי רבי יוחנן³⁷⁶, ובכל זאת הסיר אזנו משמוע את דבריו, אשר לא היו לפי טעמו³⁷⁷. אף דין אחד אשר הורו רב ושמואל יחדו, אמר לשית ידו עם רב נחמן לבטלו, אולם רב נחמן לא נדרש אליו בדבר הזה³⁷⁸, בכל זאת חלילה לנו להוציא משפט, כי לא גדלו החכמים האלה בעיני רב חסדא, כי הלא גם את תלמידיהם הוקיר מאד ויכבדם כבוד גדול³⁷⁹. מכל רבותיו וחבריו דבקה נפשו ברב הונא, אשר ישב עמו בעירו בסורא³⁸⁰, וברבה בר רב הונא. ויהי עוד בימי נעורי³⁸¹ רב חסדא ורב הונא ויפול דבר ביניהם, אשר הֵסֵב את לב איש מאחרי רעהו לימים מספר, וידאב לב כל אחד מהם, ויתענה איש איש מהם במסתרים, על הכאיבו את נפש רעהו³⁸², ויהיו בעיני בני עמם כחברים דבקים, אשר לא יפרדו שניהם. יחדו היו נקראים בימי זקנתם על שם מקומם “זקני סורא”³⁸³, ועל צדקתם הגדולה – “חסידי בבל”³⁸⁴. ויאמן החסיד הזה כי כבוד אלהים חופף על כל אדם, כקטן כגדול, כל עוד אשר בתֻמו הוא הולך, ורק אז יֵעָלה מעליו, בעשותו את הרע בעיני ה'³⁸⁵.

שם הוריו לא נשמר לנו בספר. לעומת זה נודעו לנו הרבה מזכרונות דברי ימיו: בשנת השש עשרה לימי חייו נשא אשה³⁸⁶. בהיותו עוד רך בשנים מאד, חזה עליו כשדי אחד, כי חכם מורה יהיה³⁸⁷. בימי נעוריו היה איש מחסור³⁸⁸, וישלח ידו אל מעשה השֵכר ויצלח³⁸⁹ ויעש עושר גדול³⁹⁰. אשר יצא לו שם בדור הבא³⁹¹. ויהיו לו עבדים³⁹² ושדות אשר מסר לאריסים³⁹³. אולם בכל היות השפע רב בביתו³⁹⁴ ושלחנו מלא דשן³⁹⁵, החזיק בדרך החסכון³⁹⁶ ולא הרפה ממנה, ולא את מפתחות כל ממגוריו מסר למשרתיו³⁹⁷. ובלכתו בדרך בין הקוצים היה מגביה שולי בגדיו, אף כי התנגפו רגליו, באמרו: “זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה”³⁹⁸. והאנשים הבריאים, אשר גם מזון דל וזָל יחזק את כחם, נחשבו בעיניו למאבדי הון, באכלם מאכל אשר מחירו רב³⁹⁹. וייקר לו קנין האדם, ויגדל מאד מאד בעיניו עון המאבד את קנין רעהו⁴⁰⁰. ויתן את לבו להיות לרוח עצה לתלמידים העניים, הרחוקים מביתם ומעירם, ולהורותם איככה תמצא ידם לספק להם את צרכי מאכלם, מלבושם ונקיונם, די מצאם את מחסוריהם אלה במחיר מצער⁴⁰¹. מלבד עשרו, ברך אותו ה' בבנים ובבנות, אשר היו לו לשמחת לב. ששים חתונות ראו עיניו בביתו⁴⁰². בניו היו חכמים אנשי שם, הלא הם: רב נחמן⁴⁰³ – אשר היה דורש בקהל עם, אגדות⁴⁰⁴ והלכות⁴⁰⁵ בשמו ובשם אביו⁴⁰⁶, ושואל תורה מפי רב נחמן⁴⁰⁷, – רב חנן⁴⁰⁸, רב תחליפא⁴⁰⁹ ורב פינחס⁴¹⁰, אשר גם לו היה בן חכם, ושמו רב מרי⁴¹¹. מלבד אלה נקראו עוד שני שמות לבני רב חסדא, הלא הם: מר ינוקא ומר קשישא⁴¹², אשר יאָמר עליהם, כי נקראו ככה, יען כי אחד מהם נולד בנעורי אביו ואחד לזקוניו⁴¹³. אולם אפשר הדבר, כי שמות אלה כנויים היו לשנים מארבעת בני רב חסדא, אשר נקבו בזה. ונפלא הדבר, כי אף כי חכמים היו הבנים, אהב אביהם את בנותיו מבניו, ויהי אומר: טובו לי בנותי מבנים⁴¹⁴. וישם עליהן את לבו להדריכן בדרכי נעם ולהורותן להנזר מכל מאכל ומשקה, אשר ישחת את יפיָן⁴¹⁵. לבלתי הֵרָאות מהן דבר, אשר יתן אותן לחרפה בעיני בעליהן⁴¹⁶ ולהצניע לכת בכל דרכיהן⁴¹⁷. ובכלל הדבר העמיקה עין רב חסדא לראות, כי הנחת והצניעות, אשר תפארת הן גם לגברים, תפארת כפולה ומכופלת הן לנשים, וכי הפכיהן, הלא הן העזות והפחזות, אשר תעכורנה את רוח בעליהן גם אם גברים הם, תהיינה למארה משַׁכֵֶּלת אוכלת בכל פה, בהתמכר האשה אליהן, כי חטאת האשה כעש וכרקב היא לבית כֻלו⁴¹⁸. ולמען הודיע לבנותיו את ערך הצניעות, אשר כחה רב מכל יקר ומכל יפי, למשוך אליה בעבותות קסם את לבב בני אדם,שם רב חסדא בסתר בידו האחת אבן יקרה, ובידו השנית שם צרור, ויפתח לעיני בנותיו את ידו אשר האבן היקרה בתוכה, ותראינה ותעלמנה כרגע את עיניהן ממנה, ואת היד אשר בה הצרור קפץ בכל עז, ותגדל תשוקתן מרגע לרגע, לדעת את הדבר, אשר יסתיר אביהן בכפו. ויאמר להן אביהן: הוא הדבר אשר אמרתי לכן, כי גם הדבר היקר מאד המתנוסס בברק זהרו, אם גלוי הוא, עד מהרה תשבע ממנו העין, אולם הדבר הצנוע, אף כי איננו יקר, תכסוף אליו הנפש מאד מאד⁴¹⁹. שתים מבנותיו היו לשני החכמים האחים, רמי בר חמא ומר עוקבא בר חמא, לנשים,⁴²⁰ ובת אחת היתה לחכם הגדול רבא לאשה⁴²¹. ובכל היות רב חסדא מבורך בעשר וכבוד, בבנים ובחתנים חכמי לב, ובבנות אהובות לו מאד, לא היה בעיניו כאיש, אשר תאוַת לבו כבר נתנה לו ואשר אין לו עוד, כי אם לנוח ולשמוח בחייו, ונהפוך הוא, כי רוחו לא נחה ולא שקטה, תורת ה' לא משה מפיו אף רגע כל ימי חייו⁴²². אף כסף רב הוציא מכיסו לכבוד התורה ויבן, בעוד רב הונא חי, בית מדרש גדול למתיבה 4058–298⁴²³. ובהיותו לראש תחת רב יהודה, היה יושב הוא ורבה בר רב הונא רעהו ודן את העם מן הבקר ועד הערב⁴²⁴. ומדי אמור לו בתו הרחמניה: יתן נא אדני מעט שנה לעיניו – וענה ואמר: עוד מעט יבאו הימים הארוכים והקצרים וישנתי הרבה⁴²⁵. בדיניו היה עז מאד להכביד ידו על התקיפים, האומרים להמרות את דבר משפטו⁴²⁶, עד כי קרוב היה רב נחמן להאמין, כי דן רב חסדא דיני קנסות בבבל⁴²⁷. אולם בכל יחדו את לבו אל המשפט, אשר בין איש לרעהו ואל תלמוד התורה, שם עוד דבר לנגד עיניו להורות לקהל שומעיו את דרכי משמרת הבריאות⁴²⁸, ככל אשר היה מורה לתלמידים העניים את דרכי הכלכלה. וייקר הדבר הזה בעיני רב הונא, ויהללהו על שקדו על חיי העם⁴²⁹. גם על משמרת אהבת הורים לבניהם בקרב ישראל שקד מאד, והאיש אשר הקשיח לבו מן הבנים. נחשב בעיניו לעורב אכזרי, ואם לא מצאה ידו להוציא ממנו את מחיָתם על פי הדין, צוה לתת את שמו לחרפה בשער בת עמו⁴³⁰.

לתלמיד רב חסדא היו פנים הרבה, הלא הם: הסדר, המדרש, המקור במשנה והפלפול. מכשירי הסדר הם לו הסמנים המשותפים לדברים שונים, אשר שמו את הדברים ההם בידו לאחדים, בהיותם נסקרים לו בסקירה אחת⁴³¹. ולמוצא דבר הלכה, היה לו מדרש המקרא כמשמעו⁴³² והמשנה גם בסתמה⁴³³ גם בדברי יחידי חכמיה⁴³⁴. והלכותיו מחֻדדות בפיו ומלֻטשות מכל עבריהן כיד שכלו השנון, אשר היה לתהלה בפי דורו⁴³⁵ ואשר השתוממו עליו חבריו⁴³⁶. אולם בכל זאת לא היה רק חריף בדברי הלכה בלבד, כי שקד גם על דברי האגדה, ויושב לפניו חכם אחד, אשר סדר את דבריה לפניו⁴³⁷. ודבריו באגדה מצאו חן בעיני שומעיהם, עד כי קרא עליו רב הונא “חסדא שמך וחסדאין מילך”⁴³⁸, אף הלשונות ומיליהן⁴³⁹ והחליפות העוברות עליהן ברבות הימים, היו לו לענין להגות בו⁴⁴⁰, וגם מזכרונות דברי הימים לא הניח את ידו⁴⁴¹. ובשיטתו נכרת לו דעה מיוחדת המתוַדעת בהלכות שונות, והיא כי אין כל זיקת אסור פוקעת ונחלצת מאליה מן הדבר האסור⁴⁴², ולעומת זה אין כל זיקת אסור חוזרת ונופלת מאליה על הדבר, אחרי אשר כבר הֻתר ממנו כהלכתו⁴⁴³.

כאשר עשה לו רב חסדא שם בשכלו השנון, יצא שם גדול לרב ששת רעהו בדעתו הגדולה והרחבה, אשר ידע את המשנה ואת כל צבא ברייתותיה⁴⁴⁴. אפס כי תחת אשר רב חסדא היה מבורך בכל, הביא ה' על רב ששת נגע אחד, אשר החשיך את העולם בעדו, כי עוֵר היה⁴⁴⁵. מקומו הוא בעיר שלחי⁴⁴⁶, ורבו לא היה לפי ראות עינינו בלתי אם רב הונא לבדו⁴⁴⁷. משנת רב יהודה הנשיא ואוצר המשניות החיצונות הגדול מאד, היה לו למקור חכמה ולמוצא כל הלכה⁴⁴⁸. ויהי מושיב לפניו אנשים בקיאים לסדר לפניו משניות עתיקות, אשר לא ידע אותן עוד⁴⁴⁹, והוא היה בורר אותן ואוגדן מין במינו⁴⁵⁰. ומדי בא לפניו משנה נשכחה וסתומה, אשר פותר אין לה, יפתרנה הוא בלי כל יגיעה⁴⁵¹. נפלא הדבר כי לחכם זה, אשר מעטים הם דברי הגדולים בדורו, אשר נמסרו לנו מפיו, נגלה אוצר שמועות מן התנא הקדמוני רבי אלעזר בן עזריה⁴⁵². וקרוב הוא כי מפי רבי אלעזר בן פדת בעודו בבבל, שמע אותן⁴⁵³. וגם מדרש הלכה מפי רבי עקיבא עלה בידו⁴⁵⁴. כרוחב דעתו בתורה רחב לבו בכל הליכותיו. ובכל עוְרונו ובכל רפיון גופו⁴⁵⁵ היה איש כביר כח לב, אשר לא יחת מפני כל, עד כי אמרו עליו יודעיו, כי “אדם קשה כברזל” הוא⁴⁵⁶. כי המעט ממנו, כי החזיק את דברו על אנשי ביתו, לבלתי נטות ממנו ימין ושמאל בכל דבר המצוה גם אם איננו אתם בבית⁴⁵⁷, העמיד פניו גם בפני הגדולים התקיפים, ובקרוא לו ראש הגולה אל שֻלחנו, ימאן רב ששת לאכול עמו, באמרו בפה מלא, כי משרתיו ועבדיו לא ימלאו אחרי חוקות התורה, על כן לא יוכל לאכול עמו⁴⁵⁸. ופעם אחת עשה רב נחמן צורת הפתח בחצר ראש הגולה, למען התר לטלטל בה ביום השבת, ולא היתה כשרה בעיני רב ששת, וישלח את משרתו ויַסִיענה.⁴⁵⁹ וברוב עוזו לא נשא את פני הלכות רב, אם לא מצא אותן כאשר עם לבבו וימרץ את דברו עליהן.⁴⁶⁰ ובכל היות דעתו תקיפה, שנא את כל איש אשר יסיע ביד חזקה את העם אל דרכיו, בדבר התורה והמצוה, ויקרא לאיש כזה “רשע ערום”⁴⁶¹.

ואף כי אור עיניו לא היה אתו, לא נפל לבו עליו ולא התרפה ויהי מסיע קורות, למען חזק את כחו ולעורר בקרבו חום וחיים⁴⁶². ויהיו חושיו בריאים וחריפים⁴⁶³, שכלו טוב וטעמו נאה ומתקן. ויהי היום ויעבור מלך פרס דרך עירו, ויצא גם הוא לקראתו בתוך היוצאים, והנה קול פעמי צבא רב, חיל רגלי ופרשים, הולך וקרב, ויקרא מין אחד הנצב שם: הנה המלך בא – ויען החכם העוֵר: המלך לא בא עוד. – ויהי אחרי כן ויקם השאון לדממה ויאמר רב ששת: הנה המלך! – וישאלהו המין, אשר התלוצץ בו⁴⁶⁴ זה מעט, ויאמר מאין ידעת כל זה? – ויען: מלכות הארץ כעין מלכות השמים היא, אשר לא ברעש ולא באש תבא, כי אם בקול דממה דקה⁴⁶⁵. – אף שמחה לא מנע אלהים ממנו, כי לבו היה שמח בתורתו הרבה והרחבה, ומדי כלותו את כל תלמודו מדי חדש בחדשו וקרא בהמון עליצותו: שישי נפשי ושמחי על מקראך ועל משנתך⁴⁶⁶. גם במצוה, אשר שמר לעשותה ככל חוקתה, רחב לבו⁴⁶⁷. וגם על אשר בטלה ממנו מצות קריאת התורה במו עיניו מן הכתב, לא הרבה להתעצב, כי אם החזיק ביתר עז במצות תלמוד תורה שבעל פה. ובהיות אזני כל העם ועיניהם אל ספר התורה בבית הכנסת, יהפוך את פניו אל הקיר ושנה את משנתו, באמרו: הם בשלהם ואני בשלי⁴⁶⁸.אך בכל זאת גם במסורת תורה שבעל פה היה עוְרונו למוקש, כי הניא העוָרון הזה את לב אנשים מראשי חכמי הדור הבא, מקרוא את שם הגדולים על הליכותיהם, אשר נאמרו מפי רב ששת, יען כי לא שמע רב ששת בלתי אם את קולם ואת פניהם לא ראה, ויהיו חוששים פן החליף לתֻמו את שמות בעלי השמועה איש ברעהו⁴⁶⁹, כי כלל היה בידם: “כל האומר שמועה בשם אומרה יהא רואה את בעל השמועה כאלו עומד כנגדו”⁴⁷⁰.

חברים היו לרב ששת: רב אבא בר זבדא ורב הלכו ורב גִדל ורב אחא בר יעקב. כלם תלמידי רב הונא⁴⁷¹, אשר נראה פעלם על הדור ההוא. ורב אחא בר יעקב היה לרב ומורה לעדת עיר פפוניא⁴⁷², ויהי מטיף שם את דבר ה' בקהל⁴⁷³ ומתקן תקנות⁴⁷⁴, ושטה נכרת לו בתלמודו למצוא את טעם הלכה במקרא. ומרוחו זאת אָצל על קהל תלמידיו, אשר נקראו על שם עירם “פפונאי”⁴⁷⁵, ורב אבא בר זבדא עלה לארץ ישראל ויכבד שם בין זקני חכמי עמו⁴⁷⁶.

ובתוך תלמידי רב יהודה הרבים, אשר יחשבו על חכמי דור רב חסדא ורב ששת, תלמידי רב הונא, יהיו לנו שנים מהם למופתים לדרכי תלמוד התורה, אשר נפלנו מבית מדרש רב יהודה, ואשר נקוו יחד ויהיו לאחדים בידי חכמי הדורות הבאים. שני החכמים האלה הם: רחבא איש פומבדיתא⁴⁷⁷ ורמי בר תמרי⁴⁷⁸, רחבא הלך בדרך רב יהודה מורהו⁴⁷⁹, ואשר אחת ממדותיו בתלמודו היתה לנצור מכל משמר את שם בעל השמועה, ובמקום אשר הֻטל ספק ביַחש השמועה, הלחכם זה היא אם לחכם אחר, היה מזכיר אותה בספֵקה זה⁴⁸⁰. בדרך הזאת שמר רחבא ללכת⁴⁸¹, עד כי היתה למשל בקרב החכמים, ויאמרו על כל איש, המדקדק לאמר דבר הלכה בשם אומרה, כי דק וגומר הוא שמועה מפי בעליה כרחבא איש פומבדיתא. ויקר לנו הדבר מאד להתבונן, כי חכמי דורו והבאים אחריו בארץ ישראל ובבל שמו אותו למופת וילכו בדרכו, וחכמים גדולים זולתם הללו אל שומעי דברים את הדרך הזאת ואת ההולכים בה⁴⁸², כאשר החזיק רחבא במדת רבו, לשמור את סגנון ההלכה בעצם תומו ובכל טהרתו, ירש רמי בר תמרי את כשרון רב יהודה השנון), את החריפות, הלא היא הדעת לקלוע בכל אחת מאוצר ההלכות, לעת הצרך אל השערה מבלי החטיא. דוגמה אחת השתמרה משיחת רמי בר תמרי ורב חסדא, אשר תורָה עד כמה היו שמועותיו מחֻדדות בפיו להשיב כרגע לשואלו דבר, ועד כמה היו מוחזקות בעיניו להלכות פסוקות, אשר אין לנטות מהן. גם עיפא ואיבמי בני רחבא הלכו בדרך רמי בר תמרי, ויקראו להם: חריפי פומבדיתא. שתי דרכי רוח רב יהודה, אשר הלכו בהן רחבא ובר תמרי תלמידיו, איש איש בדרך אחת לבדו, נראו נכרו מאד בדורות הבאים בבבל. ומשתיהן יחד יצאה תורה אחת שלמה, אשר בד בבד תשא יחד.

ורב חסדא, הראש לכל בני הגולה אחרי מות רב יהודה, ישב על כסאו בסורא עשר שנים, ויהי כאשר קרבו ימיו למות, ויקָם תחתיו לראש המתיבה את החכם הגדול רבה בר נחמני, ראש ישיבת פומבדיתא למיום מות רב יהודה בר יחזקאל. ויאסף רב חסדא אל עמיו 4069–309 זקן ושבע ימים, עשר וכבוד, בשנת התשעים ושתים לימי חייו, ותסוב במותו הרָשות מעיר סורא, לעיר פומבדיתא.

תולדות ישראל: דור ר' אמי ור' אבהו. טבריא / זאב יעבץ

ערך תורת ריו“ח לדורות. שמועות ע”ד מותו. ר' אמי ור' אסי ילידי בבל ולבם האחר. ר' אמי קם לראש המתיבה, ענוֵת ר' אמי ור' אסי לפני רב הונא. כבוד ר' אמי בעיני חכמי בבל, טיב כשרונו, דעותיו על ערך הדעת ועל דרכי דיני שמים ועל זכות בעלי אמנה. ערך שיחות העם וטעמו בעיניו, צורך שתוף הלב בתפלה ובמעשה המצוה, עשרו וחכמת בניו. רב אסי, רבותיו בימי נעוריו בבבל ורבותיו בא“י, הנו בעיני ריו”ח וכבודו בעיני ר' אלעזר, חזון בני העם עליו, עסקו בצרכי צבור ובצדקה. ר' יצחק נפחא ויפי אגדתו. ר' חייא בר אבא יליד בבל ובית אביו, רבותיו הראשונים בא“י, עמדו לפני ר' יוחנן ולפני ר' מנא בר תנחום. חכמת ר' מנא זה. עקר עסק רחב”א בהלכות, דעתו על רום ערך התלמוד התורה ומעשה המצוה, ערך יפיות בני יפת, טוב טעמו ויראתו הטהורה, עָנְיו ונקיון כפיו. מסעיו במלאכות הנשיא וחכמת בניו. אחיו ר' שמעון בר אבא, יראתו וצדקתו, חריצותו ועָנְיו, מר גורלו ואהבת החכמים אותו. יהודה בר נחמני, לקחו הוך ותוכחות מוסרו הקשות. מלחמת לשונו ב“דייני בור” ומחלקתו על האגדה שבכתב. רבי לוי, אגדותי הנעימות. נתינתו את חן האגדה על ההלכה, עינו החדה בחקר רוח המקרא, משלי שועלים ודעת לשון ערב מכשירים לאגדותיו, חבתו את ציון ואמונתו ברחמי שמים המרובים, למוד זכות על הגוים ועל הרשעים. תורת מוסרו הנעלה. ר' אבא בר כהנא ודעותיו. “רבותינו היורדין מארץ ישראל”. עולא ראש “היורדין”. בואו בבלה ורושם הראשון שעשתה בבל בו, מתכונתו אל רב יהודה ואל רב נחמן כחבר ואל רב חסדא– כרב. רוממות רב ושמואל בעיניו, תעודתו ותעודת כל “היורדין” להרביץ את תורת ריו“ח וחבריו בבבל, שיורי ממני שיטות להלכותיו ולאגדותיו ודעתו עם החסד שבתורה, געגועיו לארץ ישראל ביום מותו בבבל והעלאת עצמותיו אל א”י. רבה בר ברחנא בא גם הוא מא“י לבבל להפיץ תורת ריו”ח. מתכנתו אל רב יהודה ורב נחמן ואל רבה בר רב הונא, כבודו בבבל. שיחות העם ושמועותיו נעשות בידו למקצוע באגדה. ר' שמעון בן פזי קם בא“י למפיץ הלכות בר קפרא. קהלא קדישא דבירושלים. דרבי בן פזי בכלכלתו את המקרא ואת האגדה, דעתו על סדר היצירה. ר' יהודה בן פזי, כבוד משפחת בן פזי בבית הנשיא, ענוַת ר' יהודה בן פזי. ר' סימון קם למפיץ את שמועות רי”ב לוי בא לבבל ומקבל תורה מפי רבה בר אבוה, חוזר לא“י, יתרון ארץ יהודה בעיניו על הגליל, נכסיו בהר המלך. דעותיו על סדור כתבי הקודש ובקיאותו המופלגת במקרא, דעותיו על העה”ז ועל העה“ב. על יצה”ר ועל יצה“ט. מאמריו ע”ד כבוד האשה ועל רוממות האדם. אחי ר' סימון ובניו. ר' שמואל בר נחמני קם למפיץ לתורת ר' יונתן, דעותיו הנשגבות באגדתו וחקרי לבו במקרא, אהבתו לבית הנשיא וחכמת בניו. ר' אילעא ור' יוסי בר' חנינא קמים למפיצים לתקנות אושא. כבוד רי“ב חנינא בעיני ריו”חורשב“ל. אהבת רש”ב אליקים אותו, דָיְנתו, חקרי לבו במקצועות שונים, חסידותו, אמונתו בנצחון הטוב, חבתו לא"י.

4044–4080

והרוח החיה, אשר היתה לנשמה באף חכמי ארץ אבותינו ותעבור אל ארץ בבל ותהי גם שם לרוח המושלת בגבול התורה והמצוה. היא רוח רבי יוחנן ¹. כל החכמים, אשר קמו למיום שבתו על כסאו בטבריא, תלמידיו המה. ואת תולדות גדולי תלמידיו אלה, אנחנו באים לפרוט בפרק זה. גם את תולדות אלה, אשר מתו על פני רבם בעודנו חי, כי רק במתכֻּנתם אל מרבית חבריהם, אשר האריכו ימים אחרי רבי יוחנן, יֵרָאו במלוא גדלם.

אף כי חי רבי יוחנן כמאה ועשר שנים, לא היה בעיני דורו כאיש אשר אבד עליו כלח, עבר זמנו ולא יצלח ולא יועיל עוד לדורו. כי כספור לאיש צעיר לימים, אשר נקטף בעודו באבו, נשאו עליו קינה ביום מותו. ראשית דברי רבי יצחק בן אלעזר המקינן היו: “קשה היום לישראל כיום בוא השמש בצהרים” ². והאגדה הזכה והענוגה מסכה אור יקרות על חייו ועל מותו בשמועתה, אשר ספרה, לאמר, כי כל ימיו המו רחמיו לגורל אלישע בן אבויה, אשר אש תֶפתהו לא כבתה ועשן היה עולה מקברו כל היום וכל הלילה. ויהי רב יוחנן אומר: “מתי אמות ואכבה עשן מקברו”. ויהי במותו ותהי ראשית דרך רוחו, בשובה אל האלהים, לחלץ ביד חזקה את נפש בן אבויה ממוקדי שאול ולהביאו לחיי העולם הבא, ואיש ממלאכי החבלה לא התיצב בפניו. ביום ההוא חדל העשן לעלות מקבר אלישע. על החסד אשר הגדילה רוח רבי יוחנן ועל גבורתה, אשר גברה ביום מותו, קרא המקונן: “אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבנו” ³. דבר כל החזון הזה מביע עד כמה הכירו אבותינו, כי מדת רבי יוחנן, לבלתי מנוע חסד וכבוד גם מן החטאים בנפשותם, היא השֶתי העובר בכל תורת פיו ובכל דבריו ומעשיו ⁴, וגם המות לא הפריד אותה מדורו.

ושנים מתלמידי רבי יוחנן, אשר האריכו ימים אחריו ואחרי ריש לקיש ורבי אלעזר, הם רבי אמי בר נתן ⁵ורבי אסי ⁶הכהנים ⁷, אשר עלו בימי נעוריהם ⁸מבבל וישבו בטבריא. שני החכמים האלה נזכרים פעמים רבות כאחד, כי היו שניהם כעין זוג, ככל אשר היו הלל ושַמי בדורם ורב שמואל בדורם. אך תחת אשר הזוגיות ההם הרבו לחלוק בדברי הלכה ובדברי אגדה, מעט היא המחלוקת בין רבי אמי ורבי אסי, כי במרבית מקום הזכרם, היו דבריהם אחדים ⁹ומעשיהם אחדים. יחדו למדו, יחדו התפללו במקום תלמודם בין עמודי אחד בתי הכנסת אשר בטבריא ¹⁰, יחדו הֹעֲלו לשבת עוד בימי נעוריהם בסוד חכמי עמם ¹¹, יחדו ישבו לשפוט את העם ¹², ולשניהם יצא שם בכל ארצות הגולה, כי ראשי שופטי ארץ ישראל הם ¹³. גם באהבתם לידידיהם ובכבודם לנכבדיהם היה להם לב אחד. שניהם היו למליצים לרבי אלעזר, להשיב אליו את לב רבי יוחנן רבם ¹⁴, וידי שניהם כוננו לחברם, ידיד נפשם זה, מקלעת נטעי נעמנים ליום חופתו ¹⁵, ושניהם יצאו לקראת עצמות רב הונא, הנערץ בעיניהם מאד, אשר הובאו אל אדמת ישראל ¹⁶.

ובכל אהבת שני הרֵעים איש את אחיו, נתן רבי אסי את רבי אמי עליון עליו ויקראהו “רבי” ¹⁷. וברור הדבר, כי גם סוד חכמי דורו בכרו את רבי אמי, כי הקימו אותו תחת רבי יוחנן לראש למתיבה ¹⁸. ונפלא הדבר מאד, כי לא הקימו לראש את רבי אלעזר, אשר חי עוד כמה חדשים, או קרוב לשנה תמימה, אחרי מות רבי יוחנן ¹⁹, ואשר לפניו ישב רבי אמי, כתלמיד לפני הרב, ויאמן כי רוח ה' תנחהו בכל הוראותיו ²⁰. אין זאת כי אם שום שָׂמו הקהל את פניהם אל רבי אלעזר, והוא, מרוב ענוָתו או מרוב זקנתו ²¹, לא נדרש להם. אך בראשונה התאבל רבי אמי על רבי יוחנן שבעת ימים ויספוד לו שלשים יום ²², כהתאבל איש על אביו ועל אמו, וקרוב הדבר כי בהיות רבי אמי לראש, היה לו רבי אסי למשנה. ומה נפלאה היא המתכֹנת, אשר היתה לראשי ארץ ישראל אל חכמי הגולה: בעוד אשר כבוד רבי אמי ורבי אסי היה כמעט למשל בפי חכמי בבל ²³, לא התהדרו הראשים ההם בכבודם, בכהונתם, ביתרון קדושת מקומם, וישוו את נפשם כתלמידים סרים למשמעת רב הונא ראש חכמי בבל ²⁴, בזכרם מימי נעוריהם, בעוד היותם בבבל, את יתרון חכמתו ²⁵. אולם בכל זאת היה רבי אמי חכם גדול בתורה גם לפני צאתו עוד מבבל, בהיותו עוד רך בשנים מאד, עד כי איש כרב חסדא העיד עליו, כי אדם גדול הוא ויחבב את הדברים, אשר שמע מפיו בימי נעוריו ²⁶. וחכמי ארץ ישראל חשבו את רבי אמי לפִלפלן, לאמר לאיש היודע להבין דבר מתוך דבר. אולם זכרונות דברי ימי חייו באים ומעידים, כי עצם כשרון פלפולו המריצהו להיות סדרן גם בטעמו ²⁷גם בדרך תלמודו, אשר למד ²⁸ואשר לִמד ²⁹, על כן היה המעט ממנו, כי אנשי ארץ ישראל פנו אליו בשאלותיהם, אף כי חכמים היו גם בעריהם ³⁰, כי גם ממרחק, מארץ בבל, הריצו אליו החכמים את דבר שאלותיהם אחרי מות רב הונא ³¹. ונדיבי ישראל שלחו כסף רב מעריהם ומארצות למקומות, אל בית מדרשו לעשות בו כטוב בעיניו ³². מלבד כחו במקצוע ההלכה, שם את פניו גם אל האגדה. אך קרוב הדבר כי מן הדין, אשר היה מרבית עסקו, נאצלה גם על אגדתו רוח חוק וגבול. וככל אשר היתה במשמרת הדיֶנות “שורת הדין”, העוצרת כל דבר בתוך גבולו הקצוב לו, למליצה בפיו ³³, ככה שם לו לקו להבדיל בין עצם הדבר באשר הוא ובין מליצת הכתובים ³⁴, או מליצת השמועה ³⁵, המגדלת אותו. תולדות לדעתו הצלולה, היא חובת הדעת, הדעת היא קנין אלהים ³⁶וראשית צרכי האדם בחיים ³⁷, וכל המתעלם ממנה, את נפשו הוא משחית ³⁸; ותולדה לשורת הדין, אשר עליה שקד, היא אמונתו הרבה, כי הכל בדין “אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון” ³⁹. ולעומת זה כל הטוב, אשר יעניק לנו את עולמו, היא רק בזכות “בעלי אמנה” ⁴⁰, לאמר בזכות האנשים הנאמנים בעסקיהם ⁴¹ובדבר פיהם ⁴². בעלי אמנה גדולים מאד בעיני ה‘, אשר יריב את ריבם מיד הבוגדים בם ובאמונותם. ונפלא הדבר מאד, כי למוסר הזה לא בקש מקור או מסעד במקרא, כי אם בשיחה תמימה מהלכת בין העם בשם “חולדה ובור” ⁴³, והוא “מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה– עבר על אמונתו ונשא אחרת” ⁴⁴, ופרשת דברי ענשו. ובטעם שטתו, שטת הדין, המכלכלת דרכי איש עם רעהו במשפט והחושבת אותן לארחות עולם, אשר כל המעות אותן יאשם, הורה כי אין לבוז לטעם קהל העם, אף כי תמים הוא ולא יבקש חשבונות רבים, ונהפוך הוא, כי יש לחוש לכל אשר הוא חושש, כי רבות הן דרכי המשמר, אשר ישכילו לשמור בתֻמם את נפש האדם מכל מחלה ומכל פגע ⁴⁵. אף מדבריו על גורל בני אדם בארץ החיים, יש אשר תשמע אזננו מעין חזון שלטון מדת הדין ⁴⁶. אך בכל זאת גברה גם ברוחו הדעת, כי מדת הרחמים היא השולטת. כי מנַהג ה’ את עולמו בחסד. ואחרי כונת הלב הם הדברים “ואפילו חשב – אדם – לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה” ⁴⁷. וככה יש גם לאדם לשאת את נפשו כליל אל ה' בשפכו את לבו לפניו ⁴⁸, ולהתחזק להוסיף טוב על טוב בכל מעשהו אשר יעשה לשם ה' ⁴⁹. למרבית מוסרו באגדותיו היה לו המקרא למקור ⁵⁰. ובדבר הזה היה לו רבי אלעזר, השם את המקרא למקור כל ההלכה והאגדה ⁵¹, לעינים. אולם גם להלכה השכיל למצוא רמז במקרא בדרך שנונה מאד ⁵².

ובקרב ביתו ראה רבי אמי בטובה, ויָעשר ויכתוב ספרי תורה במספר רב ⁵³. בת חכם אחד ושמו ר' יני, היתה לו לאשה ⁵⁴, ובנים חכמים בתורה היו לו, הלא הם: רב תנחום ⁵⁵, רב יני ⁵⁶ורב פנחס ⁵⁷ורב איקא ⁵⁸, חריף ⁵⁹ושנון קולע אל השערה ⁶⁰. וירד רב איקא ⁶¹ורב פנחס אחרי כן בבלה, ויכָבד שם רב פנחס וילמד תורה ברבים. וצעירי חכמי דור הבא עמדו לפניו ⁶², ויחשבו כל משנה חיצונה אשר כשרה בעיניו, למקֻימת ומקֻבלת, אשר אין להרהר אחריה עוד ⁶³.

ונראה הדבר כי גם אחרי אשר הוקם רבי אמי לראש, שִׁתף עמו את רבי אסי חברו בכל עסקי הצבור ⁶⁴. רבי אסי, אשר קראו לו בארץ ישראל גם רבי יוסה או רבי יסה ⁶⁵, לקח עוד בילדותו בבבל, תורה מפי לוי בן סיסי, אשר בא מארץ ישראל לנהרדעא ⁶⁶.ויהי שומע עוד בבבל את השאלות, אשר שאל רבי יהודה, ואת התשובות אשר השיב שמואל עליהן ⁶⁷, ודברים אשר“למדוהו חבריו שבגולה”, היו נזכרים לו ונאמרים בפיו, בעמדו לפני הגדולים בארץ ישראל ⁶⁸. אף הלכות ר' יהושע בן לוי היו נצורות ופקודות בידו ⁶⁹. ומי יודע אם עזב את בבל, לולא דחקה אותו השעה. הן אמו האלמנה הזקנה החזיקה עליו את דברה, להרבות להעדיים, ויתן את חפצה, ואחרי כן הפגיעה בו, כי יבחר לה איש יפה תאר להפליא והשיא אותה לו. ולא עמד לבו להסביר לה, כי בדבר הזה נותנת היא את נפשה לשחוק, פן יעכור בדברו את רוחה, ויקם וילך ארצה ישראל ⁷⁰, אשר יקרה בעיניו מאד, עד כי גם עם ישראל לא נחשב בעיניו לקהל ה‘. בלתי אם בשבתו עליה בתוך גבולותיה ⁷¹. ויבא שמה ויעמוד לפני רבי יוחנן וישאלהו דבר תורה וישב לו, וישתומם רבי אסי על דרכי תורת החכם הזה ויקרא: לולא עליתי מבבל, בלתי אם לשמוע דבר זה, רב לי ⁷². וידבק עם תלמידי רבי יוחנן ויהי גם הוא לו לתלמיד מובהק ⁷³. ומרוח ריש לקיש נאצלה עליו בבית המדרש ההוא, לאהבה את תורת רבי חייא ולהגָות אחריה, ויצם גם הוא כמה צומות ויפגע בה’, להראות לו את דמות החכם הזה בחלום ⁷⁴. וימצא חן בעיני רבי יוחנן ויעמידהו לפניו וילמדהו מלבד ההלכה והאגדה, גם את מעשה מרכבה ⁷⁵. ויגדל כבודו בעיני חבריו, עד כי רעהו הנאמן רבי אלעזר קרא לו “מופת הדור” ⁷⁶. הליכותיו עמו היו רכות ונעימות ⁷⁷, וחזון העם שִוה אותו לבן ענק תומך שחקים, המחזיק בכחו את מוסדות השמים לבל ימוטו, לאמר, המעמיד את התורה בקרב ישראל ⁷⁸. וישם רב אסי את לבו אל צרכי בני עמו ואל סדרי קהלותיהם, ויהי בא אל הכפרים להקים ליושביהן פקידים מקרב אחיהם ⁷⁹. ויט את לב העם להשתתף כלם במעשה הצדקה. כקטן כגדול ⁸⁰, ויטף כי “שקולה צדקה כנגד כל המצות” ⁸¹, כי היא המצוה האחת הכוללת כמעט את כלן ⁸².

מזכרונות דברי ביתו יש לשמוע, כי בעל נכסים היה, אשר פקד אותם בכל יום ⁸³, ובן משכיל היה לו, אשר גדולי הדור הבא דרשו מפיו את שמועות אביו ⁸⁴. שֵׁם הבן הזה לא נודע ⁸⁵.

על מות רב אסי ישיחו נפלאות, כי כל העצים נִתשו ביום ההוא משרשיהם ⁸⁶ומגדל עוז היה למפלה ⁸⁷. ומרוב כבוד רב אסי, היה החכם הישיש רב חייא בר אבא המַברה את אבליו לחם ביד רחבה ⁸⁸. ותיקרנה שמועות רב אסי, עד כי נועדו חכמי דורו אחרי מותו אל בית מדרשו, ללקט אותן אחת אל אחת לזכרון ולמשמרת ⁸⁹.

נכבד ונשוא פנים בעיני רב אמי ורב אסי, היה רבי יצחק נפחא ⁹⁰, אשר ישבו לפניו ⁹¹והוא התהלך עמהם כרֵע ⁹². גם הוא היה כמֹהם תלמיד לרבי יוחנן ⁹³, ורבי שמעון בן לקיש שמח על אחת מאִמרותיו ויבכר אותה על פני אמרות רבי יוחנן ⁹⁴. ויכָּבד על פני העם. ויעלו אליו לרגל, ויגישו אליו בעלי דברים את משפטם ⁹⁵. מלבד הלכותיו ⁹⁶אשר למד ואשר הורה, נמלצה ואף נאוה אגדתו, אשר שמה את דבר הכתוב המדבר על עסק פשוט אשר לשני בעלי ריב, לרמז לענינה הנשגב ⁹⁷. משֲׁלו היה נמרץ ⁹⁸, רוחו מלאה שירה ⁹⁹ולשונו דוברת צחות ¹⁰⁰. וילך למסעיו ויבא גם לאנטוכיא ויורה וידון גם שם¹⁰¹. לעת זקנתו ירד בבל ויכבד בעיני ראש הגולה ¹⁰², וישא שם את בתו לאיש חכם ושמו רב פפי ¹⁰³.¹⁰⁴

חבר לרבי אמי ולרב אסי ¹⁰⁵הוא רבי חייא בר אבא הכהן ¹⁰⁶, אשר גם במולדתוהיתה כמולדתם בבבל ¹⁰⁷. אבותיו היו אנשי שם ¹⁰⁸וצדיקים כבירים מאד, עד כי אמר עליהם רבי יוחנן, בדברו על אחי רבי חייא בר אבא: “כל מי שאינו מכיר מעשיו של אברהם, יכיר מעשה אבותיו של זה” ¹⁰⁹. אֶחיו אשר נקבו בשמות, היו חכמים כלם, ואלה שמותם: רבי שמעון בר אבא, אשר עוד ידובר עליו בזה, ורבי נתן הכהן ¹¹⁰ ורבי בַנַי אשר היה בבבל ¹¹¹, איש שולח ידו במסחר השומשומים ¹¹², וחכם מבקש רמז להלכה במליצת הכתובים ¹¹³בטעם חכמי בבל הקדומים ¹¹⁴. בבוא ר' חייא בר אבא בראשית ימי נעוריו, מבבל לצפורי, היו לו עוד מהלכים בין זקני דור הראשון. רבי חנינא בר חמא נשען עוד על ידו לעת זקנתו ¹¹⁵, גם רבי יהושע בן לוי עוד התהלך נשען על יד רבי חייא בר אבא ומבדבר עליו רכות ¹¹⁶. אולם נער ורך בשנים מאד היה באחרית ימי שני הזקנים. ורחוק הדבר מאד להחזיק, כי זכה עוד לקחת מפיהם תורה הרבה. רבו המובהק ¹¹⁷ היה רבי יוחנן, אשר את שמועותיו היה דק וגומר בכל דקדוקי סגנונן, כמשפט רחבא איש פומבדיתא, ומחַזר מדי חדש בחדשו את כל תלמודו לפני רבו זה ¹¹⁸, ומתבונן אל כל דרכיו ואל כל מעשיו ¹¹⁹. אף שקד על השמועות אשר קבלו חבריו מרבי יוחנן ¹²⁰ ומיתר החכמים ¹²¹, ויהי זהיר לדקדק מאד בכל דבר סגנון במטבע הברכה, עד כי אחד מחבריו קרא לו “נקדן” ¹²². ויאהבהו ר' יוחנן ויכבדהו, ויבקר אותו בביתו בעבור עליו מחלה ¹²³. גם ריש לקיש אשר נתן את בנו על ידו ללמדו מקרא או משנה, כבד אותו ויבקרהו בביתו ¹²⁴. ויעמוד רבי חייא בר אבא גם לפני חכם גדול, אשר שמעו לא יצא הרבה בזכרונות דברי ימי עמו, ושמו רבי מנא ¹²⁵בר תנחום ¹²⁶דמן צור, רב ומורה בעיר ההיא ובסביבותיה ¹²⁷ ומֻפלג מאד בתורת החשבון, עד כי נאמר עליו: “אדם גדול הוא ויודע למתק את הים הגדול”; “חשבון מים הוא יודע” ¹²⁸. גם הלכות החכם ההוא הפיקו רוח מדע גם בתורת הטבע ¹²⁹, גם בדרכי עבודת האדם ¹³⁰. ותיקרנה שאלותיו גם בעיני גדולי בבל, אשר קבלו אותן מפי רבה בר בר חנה ויצרו ויפיצו אותן ¹³¹. גם רבי חייא בר אבא נכבד בעיני חכמי בבל, עד כי אליו שלחו אחרי מות רבי יוחנן את שאלותיהם, אשר נעלם פתרונן מרבי אמי ¹³². יתרון הכשר היה לרבי חייא בר אבא במקצוע ההלכה ¹³³, אך בכל זאת לא חשך את ידו גם מן האגדה, והדברים אשר הטיף בה, תמצית הם לשיטה מסוימת. את כל תׂקף היהדות מצא רק בתורה לבדה, בתלמודה ובמעשה מצותיה, ויבחן, כי אף כי הם נראים בעיני הרואה לעינים רק כגופי תורה וכגופי הלכות, מלאים הם נשמת חיים. את דעתו זאת הביע במליצה נמרצת מאד. ואחרי תוכחת ירמיה הנביא המתאונן על בני ישראל בשם ה‘: "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו ¹³⁴מלא הוא לאמר: “הלוַי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב” ¹³⁵. עמוק המאמר הזה, עמוק ונאמן. ודור לדור יוכיח את אמִתו, כי רק בתלמוד התורה ובמעשה המצוה גנוז אור חיי העולם לישראל. ועינו החדה להכיר את הנכונה בטבע רוח עמו פנימה, לא כהתה מהביט את הטוב הנמצא גם בכשרון עם אחר. ויבחן בטוב טעמו את סגולת היופי, אשר חלק אלהים לעם בני יון, ויכסוף אל היום אשר יאָצל ממנו על ישראל, וינבא: “יפֵיותו של יפת ישכון באלהי שם” ¹³⁶. ובטעמו זה שם את לבו לשַות כבוד והדר על הליכות החכמים ותלמידיהם, על מראיהם ומלבושם ¹³⁷. ויראתו את ה’ היתה טהורה מאד, כאשר תעיד תחינתו, אשר היה מוסיף על תחנוניו, אשר התחנן לפני ה' יום יום, לאמר:

• - - וּתְיַחַד לְבָבֵנוּ לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ.

וּתְרַחֲקֵנוּ מִכָּל מַה שֶּׁשָּׂנַאתָ; וּתְקָרְבֵנוּ לְכָל מַה שֶּׁאָהַבְתָּ.

ותעשה עמנו צדקה למען שמך ¹³⁸

ועינו החדה, טוב טעמו ורוחב לבו היו כל קניניו שקנה בעולמו, כי עשר ושפע לא עלו בגורלו. ובכל היות חלקו דל מאד בחיים, נער את כפיו מקחת מיד אוהביו דבר, אשר לא היה לפי רוחו. הן כהן היה, ומשפט הכהנים היה מימי עזרא לקחת גם את המעשר, אשר לפי דברי התורה ללוים ינתן ¹³⁹. אולם הוא לא אבה לקחת ממנו מאומה, ולמען החלץ ממבוכה זאת, לבלתי היות מן המתמיהים בעיני רואיו, בחר לעזוב את ארץ ישראל ¹⁴⁰. ויהי בצר לו מאד, וידבר רבי אלעזר על לב רבי יהודה נשיאה, ויתן ר' חייא בר אבא מכתב כבוד ¹⁴¹אל אנשי המקומות אשר יבא שמה, וישוהו למלאך בית הנשיא ויכתוב עלינו כדברים האלה: “הרי שלחנו לכם אדם גדול שלוחנו וכיוצא בנו, עד שהוא מגיע אצלנו” ¹⁴². ויהי רבי חייא בר אבא הולך למסעיו צפונה ונגבה. יש אשר ירָאה בעיר העתיקה צור הקרובה, בהורותו את חקת התורה בקהל עם ¹⁴³, ומתארח בעיר לודקיא אשר באסיא הקטנה, בבית עשיר נדיב מבני ישראל ¹⁴⁴, ויש אשר ירָאה בעיר רומי ¹⁴⁵. אולם לא אמר להשתקע בארצות הנכר, כי שב אל ארצו ¹⁴⁶. גם לחכם זה היו שני בנים חכמים, הלא הם רבי אבא ¹⁴⁷, אשר שם רבי יוחנן ושמועותיו היו נכונות תמיד על שפתיו ¹⁴⁸, ורבי נחמיה ¹⁴⁹.

נכבד מאד בעיני דורו ובעיני שרידי הדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל, היה רבי שמעון אחי רבי חייא בר אבא, תלמיד רבי יוחנן ¹⁵⁰, ואשר גם שמועות רבי חנינא ¹⁵¹ורבי יהושע בן לוי היו נכונות על שפתיו. רבי שמעון בר אבא היה ירא את ה' מאד מאד ¹⁵². אולם כרבות צדקתו גדל עְנְיו, אשר לא סר ממנו כל ימי חייו ¹⁵³. גם הוא עלה מבבל ¹⁵⁴, כרבי חייא אחיו. בעוד היותו רך בשנים היה עם לבבו לצאת מארץ ישראל לבקש את לחמו בארץ מרחק, ויחל את פני רבי חנינא הזקן לתת על ידו מכתב מגיד את ישרו. וימאן רבי חנינא ויאמר: "למחר אני הולך אצל אבותיך יהו אומרים לי: נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בארץ ישראל התרת לה לצאת לחוץ לארץ ¹⁵⁵. ואף כי היה רבי שמעון איש חרוץ ונבון בכל דבר עסק, ובקי מאד בטבע האבנים הטובות ובערכן, לא הצליח למצוא את מחיתו במשלח ידו. למראה הדבר הזה קרא רבי יוחנן: "וגם לא לחכמים לחם ¹⁵⁶, וגם בקנין כתר התורה, אשר היה נאה לו מאד, לפי חכמתו ולפי מעשיו, לא עמדה לו השעה לִנחל אותו, כי בהיות ימי המִנוי ¹⁵⁷בארץ ישראל אחרי מות רבי יוחנן, היה רבי שמעון בדמשק. ויתרברבו קטנים ממנו, והוא לא התרברב ולא הוסמך ¹⁵⁸. וידאב לב רעהו הנדיב רבי אבהו, אשר נתן את רבי שמעון בר אבא עליון עליו, ויקרא: “מי יגלה עפר מעיניך רבי יוחנן” לראות את המעשה הזר הזה, כי אבהו הוסמך ושמעון לא הוסמך ¹⁵⁹. – ויתהלכו עמו רבותיו וחבריו, חכמי הדור בנחת, בכבוד ובדעת נקיה מאד. ויהי רבי יוחנן מפזר שקלים בסתר, במקום אשר ימצא אותם החכם המסכן הזה ¹⁶⁰, ואסף אותם אליו, וגם רבי אלעזר עשה לו כן ¹⁶¹. ורבי אבהו כבדהו ויאהבהו מאד ¹⁶², אף כי יש אשר רבי שמעון בר אבא לא נשא לו פנים ¹⁶³, וגם רבי אלעזר כלכל את דבריו עמו בדרכי נועם ורוך ¹⁶⁴.

ושני חכמים עניים היו בטבריא, אשר נִתנו להם שני סלעים ¹⁶⁵לשבוע בשכר אשר היו מקהילים את העם לשמוע את הדברים, אשר יטיף רבי יוחנן, הלא הם: רבי לוי ויהודה בן נחמני ¹⁶⁶. יהודה בן נחמני ¹⁶⁷היה לתורגמן לרבי שמעון בן לקיש ¹⁶⁸, לאמר, למליץ המשמיע בקול גדול באזני הקהל, את דברי התורה, שר ילחש החכם הזה באזניו. ויהי יהודה בן נחמני איש דובר צחות ¹⁶⁹, איש מוכיח מלא עוז, אשר לא יכחיד את תוכחתו העזה תחת לשונו גם בשבתו לפני הגדולים ¹⁷⁰, ויעט את מוסרו לבוש קדרות ויזֵהר ויקרא: “אם יאמר לך יצר הרע” חֲטָא והקדוש ברוך הוא מוחל לישראל אל תאמן בו – שמא תאמר מי מעיד בי? אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הן מעידין בו" ¹⁷¹. ויש אשר נשא משלו על גורל האדם בלֶקח זך מאד מלא תוגה, וַיַטֵף את מלתו בבית האבל לאמר:

אַחֵינוּ הַמְיֻגָּעִים הַמְדֻכָּאִים בָּאֵבֶל הַזֶּה, תְּנוּ אֶת לְבַבְכֶם לַחְקוֹר אֶת זֹאת.

זׂאת היא עוׂמֶדֶת לָעַד, נָתִיב הוּא מִשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.

רַבִּים שָׁתּו' רַבִּים יִשְתּוּ, כְּמִשְתֵּה רִאשׁוׂנִים (כָּךְ) מִשְתֵּה אַחֲרוֹנִים ¹⁷²

ואף כי לפי דעתו היה בכבוד הנשיא מעין קדושה ¹⁷³, לא עצם את עיניו מראות את הפרעות, אשר עלו בימיו. ויך בשוט לשונו השנונה את “דֵיני בור”, אשר קמו בימים ההם ¹⁷⁴, מכה רבה ¹⁷⁵. ובחומר הלכותיו יש אשר לא הרבה לשית לב אל דעת רבי יוחנן וריש לקיש ואל מעשיהם. הם היו הוגים בדברי אגדה כתובה בספר, ורבי יוחנן היה נושא ספר כזה בחיקו והוא החזיק בכל עוז בדבר הלכתו “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב” ¹⁷⁶.

ככל אשר חזקו נמרצו אמרי החכם הזה, המעטים מאד במספרם ככה רבו, גׂהו אמרות רעהו רבי לוי הרבות והעצומות ¹⁷⁷. מרבית דברי תורתו הם דברי אגדה, מלאים חכמה ומוסר, חן ושכל טוב “ברכות ונחמות”, אשר היו למרפא ללב בני הדור ההוא “שהן חולים מן השעבוד” ¹⁷⁸. אולם גם על ההלכה אֶצל מהוד האגדה ומחֶמדת שעשועיה, בהביאו ממרחק, ממקום אשר לא יעלה על לב איש מקרא או הלכה אחרת שונה ממנה, אשר יקבילו אליה במראיהם ובמתכֻּנתם: “וכי מה חכמים לסמוך – במשנתם – בשורות טובות לגשמים? ¹⁷⁹. – שאל רבי לוי – על שם: מים קרים על ארץ עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק” ¹⁸⁰. על ההלכה האומרת: “אין מפסיקין בין פרה לחדש” ¹⁸¹, נתן רבי לוי, בעינו החדה, סמן במשנה רחוקה, אשר מצא בה דמיון לה: “בין [ארבע] כוסות הללו אם רצה לשתות ישתה; בין שלישית לרביעית לא ישתה” ¹⁸². טוב טעמו זה, אשר הטה את עינו למצוא את הפנים האחרים לשני ענינים שונים, העיר את לבו להכיר, כי יש אשר ענין אחד הוא היסוד הנעלם לכמה פרשות בתורה, אשר מראיהן שונות. ויבחן, כי רוח עשרת הדברים, אשר על שני לוחות הברית. מתנוססת מתוך הפרשות המסוימות, אשר החשיבה אותם התורה להטיף אותה באזני הקהל כֻלו ¹⁸³, או לעשות את קריאתן פעמים ביום, חובה לכל נפש ישראל לדור דור ¹⁸⁴. ועל כשרונו זה לחשוף בכל פרשה דבר נעלם, דבר החכם הגדול רבי זירא על לב חבריו, להטות אזנם אל דברי רבי לוי ¹⁸⁵. אולם מלבד דברי כתבי הקדש, שָׂם לו שני כשרונות, לכל חפץ בידו להטות בהם את לב הקהל אל דבריו, הלא הם משלי השועלים ¹⁸⁶והדעת את הלשונות, כי מלבד אשר בחנה עינו את הליכות שפת אבותיו ואת צבא חליפותיהן ¹⁸⁷, היה הוא החכם הראשון בישראל, אשר החל להקביל אל העבריה את אחותה את שפת ערב, למען באר בה דבר מדברי התורה ¹⁸⁸, כי ידע רבי לוי את השפה הזאת ואת דרכי העם הדובר אותה ¹⁸⁹, אין זאת כי אם היה בארץ ההיא ויתהלך בה. גם אל הקדמוניות ¹⁹⁰היו עיניו, גם דבר הקרבנות נתן לו ענין להתבונן בו מכל עבריו ¹⁹¹. אף אל ציון נשא נפשו ויחלט, כי כל טובות וברכות ונחמות שהקדוש ברוך עתיד לתן לישראל אינן אלא מציון' ¹⁹². אך את כל תעודתו יעד לו בעולמו להורות לעמו דעת קדושים, אהבת חסד וענות צדק, עין טובה ורוח נמוכה. אברהם אבינו אֵיל הצדק “שכֹחו יפה”, האיש אשר לא נתעה ללכת אחרי יציר דמיון ¹⁹³, הכיר את דרך ה‘, אשר על פיה ינהג את עולמו, כי חסד ורחמים היא ¹⁹⁴, על כן נכמרו גם רחמיו בקרבו ¹⁹⁵. ויתבונן רבי לוי אל ההלכות וימצא, כי מקור תורת חסדי אלהים הן וילמד מאחת מהן, כי כל ברכה לא תִכון לנגד ה’ וכל טובה לא תרָצה לפניו, בלתי אם בהתברך האדם ובטוב לו ¹⁹⁶,ומשפט אחר ביד ה' לישראל ולעמים, כי את כלם ידין במישרים. וגם באבדן רשעי הגוים לא יחפוץ אל רחום וחנון ¹⁹⁷, כי בריתו שמורה ונאמנת לכל משפחות האדמה ¹⁹⁸. ומרוב אמונתו בטובה הגמורה, אשר תמלא את העולם כלו, האמין, כי אף אלה, אשר יצא שמם כי כל מויטתם היא רק להרשיע, יש אשר חשבו מחשבה טובה במעשיהם אשר יעשו ¹⁹⁹. אולם רוח האדם המתנדבת לעשות טוב וחסד, לדוגמה היא מעין גדולת ה' ותפארתו, אשר חסדיו מעולם ועד עולם המה ²⁰⁰. כל המחמדים והמטעמים, אשר ברא ואשר אצר ה' בעולמו, נתונים נתונים הם לבני אדם, וחלף כל הטוב הרב והעצום הזה לא יבקש מידם, בלתי אם מעט המון לב אוהב ²⁰¹וככל אשר יעניק להם את טובו ביד נדיבה ורחבה מאד, כן לא יכביד עליהם את עול תורתו ומצותיו, בלתי אם די משאם, אשר יוכלו לשאת בנחת ובלי עמל רב ²⁰². אך חובת האדם היא להתבונן, כי גם חסדי ה' אלה, אשר יתעלם כל איש מהם ולא ישית אליהם כמעט לב, אין חקר לטוב הצפון בהם, ואשר לוא חשב ה' עמו, כי עתה לא היה די מחיר בכל צדקת אנוש לשלם בעד מלוא ערכם ²⁰³. וכי גם העמל אשר יעמול איש בכחו ועצם ידו לא יצלח, בלתי אם ה' עוזר לו ביד צבא משרתיו הנראים והנעלמים, אשר יצר ²⁰⁴. על כן יש לאדם לשאת את נפשו אל ה‘, להתחזק, לבלתי תור אחרי ללבו ואחרי עיניו, אשר למרבית בני האדם יהָפכו שני אלה לסרסרי עברה, המשיאים את האדם לחטוא, כי אם נשוא ישא את עיניו ואת לבו אל ה’ לבדו ²⁰⁵ועצור יעצור בעד תאות עינו וחמדת לבו, כי החמדה השובבה הנעזבת לנפשה, צוררת היא לאהבת רע ומסגת את גבולה מאד מאד ²⁰⁶, והמעל אשר ימעל איש ברעהו והשקר אשר ישקר בו, יחשב כמעל בה‘, עושה שמים וארץ, כי האמת לבדה היא נשמת הקיום ²⁰⁷. והחטא אשר יחטא האיש לרעהו, גדול הוא מן החטא אשר יחטא לאלהים ²⁰⁸. ואת עם ישראל הדריך ה’ לענוה ולארך רוח, לבלתי שים את החרב מעזו בעת צרה, והשבוע אשר – לפי דברי החכמים – השביע ה' את עמו ביום היות מקדשם לשַמה, כי לא יתגרו ברעה להתפרץ מפני הגויים התקיפים מהם ²⁰⁹, לא היתה בלתי אם תולדה אחת לרמז, אשר רמז לאברהם אביהם בברית בין הבתרים, במראה הצפור הנודדת, אשר בה לא נגעה המאכלת, כי “כל מי שהוא מעמיד פנים בגל הגל שוטפו וכל מי שאינו מעמיד פנים בגל אין הגל שוטפו” ²¹⁰. המאמרים האלה אך מעט מהרבה הן מאִמרותיו הצרופות, הנטושות על פני כל רחבי התלמודים והמדרשות.

מזכרונות ימי חייו ומזרעו לא ידענו בלתי אם כי רוחו היתה נדיבה גם בימי עָנְיו ²¹¹, וכי חתן היה לו, ושמו רבי זכריה, איש משכיל אל דל ²¹². באחרית ימי רבי לוי הרחיב ה' את גבולו ²¹³, אולם לא האריך החכם היקר הזה ימים, כי מת בעוד רבי יוחנן רבו חי ²¹⁴.

ואמרות החכם הזה ערבו מאד על אזן שומעיהן, ויהי בימי נעוריו והוא מטיף בקהל ומתַכן את רוח בעלי כל מקצעות התורה למחלקותםולגורליהם, וישמע רבי אבא בר כהנא, ויגש אליו וישקהו על ראשו ויברכהו ²¹⁵.

ובאהבת רבי אבא בר כהנא את רבי לוי, היה אומר דברי אגדה בשמו ²¹⁶, אף כי הדבר דומה, כי כביר היה בר כהנא ממנו ²¹⁷. חכם זה היה אומר שמועה בשם רבי חנינא ²¹⁸ובשם רבי יהושע בן לוי ²¹⁹, והנשיא גמליאל זונא שאל מפיו תורה ²²⁰. ויהי רבי אבא בר כהנא איש גדל דעה, איש הונה נשגבות על יקר יראת האלהים ומחליט כי הנפש היראה את אלהיה, תכריע בערכה עולם מלא ²²¹, וכי החטאת, אשר יחטאו בני האדם, היא העוכרת אותם ומתעבת את נפשותיהם. ועם בני ישראל, אשר אברהם ראש בית אבותיו, החל להטהר מכל חטאות האדם, עברו עליו שלשה דורות עד אשר הגעיל את הפגול מקרבו: “אברהם הוליד את ישמעאל; יצחק הוליד את עשו; יעקב הוליד שנים עשר שבטים, שלא היה בהם שום דופי” ²²². את חזון שיבת שבות עמו חזה רבי אבא בר כהנא. היושב בארץ ישראל ²²³, כי מבבל תבא, ויאמר “אם ראית ספסלין מלאים בבליין בארץ ישראל, צפה רגלי מלך המשיח” ²²⁴. אף הסביר כי הצרות הבאות עלינו הן המטהרות את לבנו מאד ואת הדופי אשר נלאו גם הנביאים ברוח קדשם להָתֵם ממנו תמָרֵקנה הן עד תמו.²²⁵

ובימי רב הונא ורב יהודה נהיתה חדשה בקרב חכמי ישראל, אשר לרגליה הוסיף המרכז להֵעָתק מיום אל יום מארץ ישראל לבבל. תחת אשר כארבעה דורות לפנים החלו חכמי בבל לשום את פניהם ואת פעמיהם לארץ ישראל, החלו חכמי ארץ אבותינו בדור ההוא, להפוך את פניהם בבלה. הן רבי נתן הבבלי, בן ראשי הגולה, עזב בימי רבן שמעון גמליאל את ביתו ויבא ארצה ישראל ²²⁶. ובימי רבי יהודה הנשיא רבו החכמים ילידי בבל, העולים לארץ אבותיהם, אשר קראו להם עולי גולה" ²²⁷– כַשם אשר קראו לפנים לעולי בבל בימי כורש – ורבי חייא היה הראש להם; אך באחרית שנות רבי וחנן, בעמוד בראש קהל הגולה רב הונא ורבי יהודה, נהפכו פני הדברים, כי החלו מי “רבותינו היורדיןמארץ ישראל” בבלה, אשר עֻלא ²²⁸היה הראש להם ²²⁹. ובשפת ארם נקראו “רבותינו היורדין” האלה “נחוֹתי” ²³⁰. אולם אף כי החלו חכמי ארץ ישראל לרדת אגֻדות אגדות לבבל, לא חדלו עוד מבבל החכמים העולים לארץ ישראל כתמול שלשום, על כן היה משפט ראשי הדור למן הימים ההם, בפרסמם את תקנותיהם, להקדים את הקריאה הזאת: דסלקין לעילא ודנחתיןלתתא" ²³¹, לאמר: שמעו נא חכמים העולים למעלה והיורדים למטה.

ולא יורד בלבד היה עולא, לאמר לא רק ירוד ירד בבלה לשבת שם כל שארית ימי חייו, כי אם יורד היה בבלה, ושם ועולה לארץ ישראל. ויהי הולך ושב, הולך ושב, בשתי הארצות האלה ²³². ראשית רדתו לבבל וראשית הפיצו שם את תורתו היתה עוד כמה שנים לפני מות רבי יוחנן רבו ²³³. הארץ המבורכת ברוב פריה הנותנת לאל יד יושביה להגות בתורה, מבלי הרבות דאגה יתרה ללחם ביתם, עוללה עלילה רבה לנפשו ²³⁴. תחלת בואו היתה לפומבדיתא ²³⁵, ויהי מבקר את רב יהודה. ורב יהודה מתבונן אל כל הליכותיו בהיותו בביתו ²³⁶ושם לבו לחקור אחריהן, גם ביות עולא במקום אחר ²³⁷, למען דעת את דעותיו בדבר הלכה. ויש אשר מלא אחרי שמועות עולא וירחב אותן ²³⁸. ויש אשר לא שת רב יהודה לב לדברי עולא, אשר התאונן על בני בבל, אשר יקלו באחד מחומרי המקום שיצא משם. ויצב רב יהודה לשומעיו להקל בדבר הזה ביד רמה, כאשר הקלו בו מתמול שלשום ²³⁹. אולם בכל זאת כבד את עולא וישלח לו סל מלא מגדים למנחה, בבואו לפומבדיתא ²⁴⁰. ואף רב נחמן הדר את פני עולא ²⁴¹ויקראהו לאכל עמו לחם, ויכבדהו ²⁴²ויתהלל בו ויקרא לו “חברנו” ²⁴³. ורב חסדא הוסיף עוד לכבדו, ויקרא לו “רבנו” ²⁴⁴, ובכל זאת לא הביא רב חסדא את צוארו בעול משמעתו, וימצא תנואות גם בדברים אשר אמר עולא בשם רבי יוחנן, ראש חכמי ארץ ישראל ²⁴⁵, תחת אשר עולא העריץ את רב ושמואל, ראשי חכמי בבל מאד מאד, ויהי קורא בתאות נפש: “מי יתן לנו מעפר רב ושמואל ומלאנו בו את עינינו” ²⁴⁶. לעומת זאת הקל עולא בכבוד דברי רב חסדא וימשילם "כחומץ לשנים וכעשן לעינים' ²⁴⁷. ויש אשר הקל כן גם בכבוד דברי רבהונא ²⁴⁸, אף כי לפעמים כִּוֵן רב הונא במקומו ומדעתו, אל השמועה אשר העלה עולא מפי רבי יוחנן מארץ ישראל ²⁴⁹. וקרוב הדבר כי לא ראה עולא את פני רב הונא. אולם את רבה בר רב הונא ראה ויתוכח עמו בדבר הלכה בבית ראשי הגולה, אשר בקר ²⁵⁰.

תעודת מסעי עולא וחבריו, היורדים בבלה, היתה להפיץ שם את תורת ארץ ישראל ²⁵¹. ובהיות רבי יוחנן הברֵכה, אשר אליה נקוו כל רֻבי תורת חכמי ארץ ישראל, היתה מרבית תעודת עולא וחבריו, להנחיל את מאמרי רבי יוחנן בכל מקצועות התורה, לקהל ישראל יושבי בבל ²⁵², כי תלמיד היה עולא לרבי יוחנן, אשר לפעמים האיר עיני רבו ויעמידהו על האמת ²⁵³. וגם לרבי אלעזר היה תלמיד ²⁵⁴. בשם רבי שמעון בן לקיש היה אומר לפעמים דבר ²⁵⁵גם בשם רבי יהושע בן לוי ²⁵⁶וגם בשם רב ²⁵⁷היה אומר שמועה, ואולי קבל דברים בכלכלת המשנה גם מפי רבי אפס הדרומי ²⁵⁸. מאהבתו את הסדר החזיר לפעמים את פרטי הלכות המשנה המנויות ובאות מימם קדמונים, למנין אחר קטן וכולל, למען אגוד היטב מין במינו ²⁵⁹. למקצת הלכותיו גברו סמני שיטה שלמה, הנותנת כח ביד דבר אחד, היוצא מידי אסורו, למשוך עמו את הדבר השני שהוא זקוק עמו, ולהוציא גם אותו מדי אסורו, אף כי שני האסורים שונים הם למיניהם ²⁶⁰. ועל אגדותיו נאצלה מרוח רבי יוחנן, הדובר שלום לכל בשר. ויהי אף הוא למליץ גם לגוים הפרוצים אשר בימיו, כי בכל הפַרם את המצוות אשר נִתנו לבני נח, עוד נמצאו בהם דברים טובים, האחת כי בכל היותם להוטים אחרי הזמה לא יחשבו אותה לדבר, אשר שוה או נאוה לעשות לה משמרת בחֻקת משפט. והשנית, כי בכל אשר לא יקרו דמי האדם בעיניהם, עוד נצנצה בהם שארית רוח כבוד למין האדם. והשלישית כי נמצאו בתוכם אנשי לב, הנותנים יקר לתורת ישראל ²⁶¹. ויצף ברוח חכמתו, כי תורת החסד אשר בתורת אלהי ישראל, היא היא ההופכת לאט לאט את לב כל העמים, לבא ולחסות תחת כנפיה וללכת בכל דרכיה ²⁶².

מלבד חכמתו היו גם הליכותיו מלאות חן ונעימות ²⁶³, אך נחת רוח לא מצא באחרית ימיו, כי נכספה נפשו לשוב אל ארץ אבותיו, ולבלי צאת עוד ממנה. ארץ בבל, אשר בראשונה מצאה חן בעיניו, לא הפיקה רצון ממנו אחרי כן. גם חקות שְמֶיה גם הליכות המון יושביה לא ישרו בעיניו ²⁶⁴, אף מצא תנוּאות בדרכי צדיקיה ²⁶⁵. וכאשר קרבו ימיו למות בבבל, וכח לא היה בו לשוב עוד לארץ ישראל, בכה על נפשו כי תשתפך אל אדמת נכר. ולא הטה אזן לדברי רעיו, אשר אמרו להניח את רוחו, בהבטיהם להעלות את עצמותיו שמה, וימאן להתנחם ויוסף לבכות ויקרא על נפשו בנהמת לב: “לא דומה הפולטה בחיק אמי לפולטה בחיק נכריה” ²⁶⁶. וישמע רבי אלעזר את שֵׁמע מותו. ויהמה לבו ויקונן ויאמר: " האתה, עולא, על אדמה ממאה תמות!" ויאמרו לו: הנה ארונו בא! ולא הרגיע רבי אלעזר את רוחו ויהי דברו גם הוא מעין דבר עולא: “אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה” ²⁶⁷. וימת גם עולא על פני רבי אלעזר רבו ²⁶⁸, ככל אשר מת רבי לוי על פני יוחנן רבו.

שני לחכמי ארץ ישראל יורדי בבל, הוא רבה בר בר חנה ²⁶⁹, תלמיד רבי יוחנן ²⁷⁰, אשר היה מתהלך גם אחרי עולא ²⁷¹. מי היה בר חנה אביו אין לדעת עוד, אך קרוב הוא כי החכמים הנקובים בשמותם: רב אחא בר בר חנה ²⁷², רב יצחק בר בר חנה ²⁷³, רבי תחליפא בר בר חנה ²⁷⁴, אדא בר בר חנה ²⁷⁵אחיו היו. גם לפני רבי אלעזר ²⁷⁶עמד רבה בר בר חנה, וילך בתוך יתר תלמידיו אחריו לגמול חסד ולבקר חולים ²⁷⁷. ונראים הדברים כי היה הוא הצעיר בכל חבריו, כי עמד גם לפני רבי אמי ורבי אסי, תלמידי רבי יוחנן, והם התהלכו עמו כהתהלך עם תלמיד קטן ²⁷⁸. ומהיותו צעיר, לא האמינו יודעיו, כי זקני חכמים נשואי פנים ישיתו אליו לב ²⁷⁹. ויש אשר שחקו רעיו עליו ועלחזיונותיו, אשר חזה לבו ²⁸⁰. ויהי כאשר בא בבלה עירה פומבדיתא, ולא סר אל ישיבת רב יהודה. וישלח רב יהודה את משרתו להביאו אליו. ויבא בר בר חנה, וישמע את מדרש רב יהודה, וישב על דברו בעָרכו לנגדו את אחת מהלכות שמואל, אשר אמר רב חנה בגדתאה הבבלי בשמו. וישתומם רב יהודה ויאמר: הן גם רב חנה בגדתאה לנו הוא, וגם מר שמואל לנו הוא, ואתם ידעתם ואני לא ידעתים. – מן העת ההיא החל לכבד את רבה בר בר חנה ²⁸¹ויבקרהו בביתו, בעבור מחלה על נפשו, הוא וכל סוד חכמיו עמו. וישאלהו דבר הלכה, כשאול חכם את פי גדול ממנו ²⁸². גם בבית רב נחמן בנהרדעא התקבל בר בר חנה כחכם מומחה ²⁸³, ובבואו לסורא קדם רבה בר רב הונא ועוד חכם אחד את פניו בביתו ²⁸⁴. ויהיו דבריו נשמעים בעיר ההיא, המלאה חכמים וסופרים, עד כי חזקה ידו לקבוע שם מנהג חדש בבית הכנסת, ורק מפני הטעם אשר נתן לו רב חסדא, השיב אחור את דברו ²⁸⁵. ויגדל שמו בארץ הזאת, וצעירי החכמים אשר עמדו בדור הבא בראש קהל הגולה, שמו את נפשם לתלמידים לו, ויהגו בשמועותיו ויפיצו אותן בקהל החכמים ויהיו נדונים בהן ²⁸⁶, והוא גם הוא כבד את החכמים האלה כבוד גדול ²⁸⁷. ויהיו דבריו גם עם תלמידיהם ²⁸⁸, ויתחזק בארץ בבל. ובנו רב שמואל ²⁸⁹, נשא לו לאשה את בת איש חכם, ושמו רב שמואל בר רב קטינא ²⁹⁰. את בנו הדריך רבה בר בר חנה בדרך, אשר הדריך החסיד הקדמוני עקביא בן מהללאל את בנו ²⁹¹, ויצוהו לנטות מדבריו, אף כי אביו ומורהו הוא, במקום אשר דברי יתר החכמים שונים מהם ²⁹², אף כי לאחרים לא דקדק להחמיר כן להלכה ²⁹³. אם שב עוד אל ארץ אבותיו, כאשר היה עם לבבו ²⁹⁴, או מת בבבל אין לדעת אל נכון, אולם ברור הדבר כי שמועותיו יקרו שם, וחכמי הדורות קבלו אותן איש מפי איש ²⁹⁵. מלבד ההלכה והאגדה, אשר הנה בהן חכם זה ככל יתר חכמי ישראל חבריו, פִנה את לבו אל מקצוע אחר מן האגדה, אשר רק מעטים שתו אליו לב, הלא הוא מקצוע השיחות הנפלאות, אשר ישיחו בישראל מדור דור, אשר את לדתן ואת שם מחולליהן לא יֵדע אנוש. והן הן ילידי רוח העם התמימה, אשר הורו והוגו ממעמקי לבו מאליהם, ויציצו ויעלו וישתרגו ויסתבכו, ויד זומר או קוצר לא חלה בם. שיחות כאלה, אשר תוכֶן יצוק כח הגוי בעצם תמו ומלוא איתנו, אשר לא עֻבד, עדים נאמנים הן על טיב עצמת רוח העם המחוללת אותן, על מסלות לבבו ועל הלך נפשו, בטרם עכרו החשבונות הרבים אשר בקש, את טהרת ילדותו התמה. אל השיחות האלה אשר היו ענין לשלמה בימי הקדם, שם גם הלל הזקן בימיו לב ²⁹⁶. אולם מלבד דבר הזכרון הסתום, אשר לא יספר בלתי אם, כי למוד למד אותן הלל, לא עלה בידנו דבר מעצם השיחות אשר הגה בהן. לעומת זה השתמרו בידנו עד היום הזה, השיחות בסגנונן הארמי הנאה מאד, אשר בו הביע אותן רבה בר בר חנה, אשר את מרביתן שמע מפי יורדי ימים ²⁹⁷ומפי הולכי מדבר ²⁹⁸. את מקצתן יעביר על פני השומע כחזון נראה אליו ²⁹⁹, כמשפט החוזים הקדמונים ³⁰⁰. יש מהן אשר עניָנן העתיק הוא מעין שיחות שלמה ושיחות הלל ³⁰¹, ויש מהן אשר כל עצם ענינן. הוא חזון נוראות ליורדי הים באניות ³⁰²או למרחיקי נדוד לאפסי ארץ עד קצה השמים, עד מקום שם ארץ ושמים נשקו ³⁰³, אשר מדי עברם לדרכם, תראה להם עוד שארית נפלאות מימי קדם כמראה הר סיני. אף את קול אלהים הקורא שם, תשמע אזנם, אף את “מתי מדבר” אף את "בלוֹעי תחזינה עיניהם ³⁰⁴, בחזיונות האלה חזו גדולי ישראל מעולם את חזון לב העם בתֻמתוֹ, ויחשפו וימצאו בהם מקור חכמה ומוסר ³⁰⁵. הן אמנם כי בעיני האנשים מחברי רבה בר בר חנה קלו שיחותיו אלה ³⁰⁶, אולם הלא גם לרב עקיבא הגדול ממנו, היה דבר חבריו, להסב את עיניו מנגד האגדה וליחד את לבו אל ההלכה לבדה ³⁰⁷. ורבה בר בר חנה לא היה הראשון ולא האחרון לנוצרי שיחות ולפוקדיהן, כי גם רבי יוחנן רבו פקד אותן ³⁰⁸, וגם החכמים הבאים אחריו נצרו אותן ³⁰⁹. אולם לא דבר השיחות עשה לרבה בר בר חנה שֵׁם בבבל, כי אם רֻבי תורת חכמי ארץ ישראל, אשר הביא ואשר הפיץ שם כיתר החכמים, יורדי בבל. הן גם את דברי רבי שמעון בן לקיש בכלכלת דברי המשנה ³¹⁰ובמדרש ההלכה ³¹¹הוריד בידו. אולם יען כי רוח רבי יוחנן היא היתה המושלת בכל מקצועות התורה, היה גם מבחר תעודתו גם מבחר תעודת עולא, הזקן ממנו, ותעודת “רבותינו היורדים” הבאים אחריו. להנחיל לחכמי בבל את תורת רבי יוחנן. על כן מלאו מאמרי החכם הנערץ והנהדר ההוא גם את פני רחבי התלמוד הבבלי, מכל החכמים, אשר קמו לפניו ואחריו.

אך לעומת עולא, רבה בר בר חנה וכל “רבותינו היורדים”, אשר שמו להם לקו להפיץ את תורת רבי יוחנן גם בבבל הרחוקה, היו בימים ההם אנשים, תלמידי רבי יוחנן, גם בארץ ישראל, אשר מלבד תורת רב זה, יִחֵד איש איש את לבו אל תורת אחד חכמי הדור אשר לפניהם, לשום לב משמרת בלב אנשי דורם ואנשי הדורות הבאים, בארץ ישראל ארץ מולדתם.

זקן היה בעת ההיא בארץ ישראל, ושמו רבי שמעון בן פזי ³¹², אשר עמד לפני רבי יהושע בן לוי לסדר לפניו את האגדה ³¹³. תחת שמועות רב ושמואל ורבי יוחנן הפיץ הוא את השמועות, אשר עלו ביד רבי יהושע בן לוי רבו מפי בר קפרא ³¹⁴ומפי “קהלא קדישא דיורשלם” ³¹⁵. ובדבר הזה עמד למחזיק ולמעוז בר קפרא, אשר קרוב הוא כי נעזבה למן היום, אשר סר מעליו רבי הושעיה וידבק ברבי חייא. למן העת ההיא היתה תורת רבי חייא לבדה, המושלת ברוח חכמי הדורות, כי רב הלא הנחיל את תורת דודו ורבו זה, לרב הונא ולרבי יהודה תלמידיו, אבות כל חכמי בבל הבאים אחריהם. ובארץ ישראל הלא היה רבי יוחנן, תלמיד רבי הושעיה, אשר נפרד מעל בר קפרא וידבק ברבי חייא לבדו, לרב ולמורה לכל הבאים אחריו. ובכן נותנת הדעת להחזיק, כי היה רבי שמעון בן פזי השריד האחד לבית מדרש בר קפרא. מתהלך היה בן פזי עם רבי אבהו ורבי יצחק נפחא ³¹⁶, וחבר דבק היה לרבי יצחק בר נחמני ³¹⁷ותלמיד ותיק, ושמו בר עוקבא, היה יוצא ובא לפניו, למען קהת מפיו דבר הלכה ³¹⁸. אולם הלכות רבי שמעון בן פזי מעט הן מאגדותיו, אשר פניהן שונים ויסודן אחד, הלא הוא המקרא. מלבד האגדות אשר הכתובים אין להן, בלתי אם רמז בלבד ³¹⁹, שם במקצתן את לבו אל המקרא, להוציא מסדר מליצותיו תוצאות מוסר גבוהות מאד. את הכתוב האומר: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב” ³²⁰, המליץ לאמר: “וכי מאחר שלא הלך היכן עמד? ומאחר שלא עמד היכן ישב? - - אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב” ³²¹. שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי לטיאטראות ³²²ולקרקסאות ³²³אלך ואתגרה בשֵׁנה? תלמוד לומר: ובתורתו יהגה יומם ולילה" ³²⁴. ויש אשר שם, אף השכיל לשום, את האותיות במקרא, למקור תבונה וצחות גם יחד. בהתבוננו על מלת “וייצר אלהים את האדם” ³²⁵, כי כתובה היא בשתי יוּדין, הטיף מוסר נעלה על הקרָב, אשר בקרב בני האדם, אשר שם לו לרמז את הפך שני המשמעות הנכללים במלה האחת הזאת, במליצה נמרצה מאד:

אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי אוֹי לִי מִיִּצְרִי ³²⁶

וגם לדעתו על דבר בריאת החמר, אשר יצק ה' את עפרו למוצק, כי הולך הוא ומתלכד ונקשה, שם לו את המקרא ליסוד. ומה נאוה מליצתו התמימה: “בתחלה היה העולם מים במים, מה טעם? ורוח אלהים מרחפת על פני המים, חזר ועשאו שלג - - חזר ועשאו ארץ: כי לשלג יאמר הֱוַא ארץ” ³²⁷. ובחקר מקור ההלכה דרש לכָּתוב, אשר שָׂמו אותו ליסוד, מקצת החכמים, אף כי לא יורו עוד כדבריהם, ואף כי בטלה דרך מדרשם בכתוב ההוא, מפני כי לא כלכלו אותו על פי אמתת משמעו ³²⁸.

גם רבי יהודה בן רבי שמעון בן פזי היה בימי רב אמי חכם נכבד בא בימים ³²⁹. מלבד אשר היה שונה משניות חיצוניות ³³⁰, תראה עיננו, כי גם הוא אהב לשום את המקרא ליסוד לדברי החכמים ³³¹. זולת שֵׁם רבי יהודה בן רבי שמעון בן פזי יזָכר עוד שם חכם, רבי יהודה בן פזי הכהן סתם. וקרוב הוא בעינינו, כי בן פזי זה, אחי רבי שמעון הוא, ולא בנו. שם מקומו הוא “ברזילה” ³³², גם הוא היה שונה משניות חיצוניות ³³³, אשר מקצתן הן קצרות וסתומות מאד ³³⁴, ואומר הלכה בשם רבי יוחנן ³³⁵, ובשם רבי אלעזר ³³⁶. מרבית דבריו היו דברי הלכה, והאגדה אשר יצאה מפיו, מלאה חנינה ורחמים היא, ואלה דבריה: “ולמה נותנין אפר מקלה על גבי התבה– בתענית צבור? – כלומר: עמו אנכי בצרה” ³³⁷. ותהי אמונתו רבה מאד כי מה' לא יפלא כל דבר ³³⁸. בני משפחת בן פזי היו מרואי פני הנשיא בכל יום מאז. בני משפחת רבי הושעיה יראו את פניו ראשונה, ובני משפחת פזי אחריהם. ויהי בימי רבי אמי ויתחתן רבי יהודה בן פזי בבית הנשיא, וישָׁפטו בני בן פזי עם בני רבי הושעיה. בני בן פזי אמרו, כי ביום הם קרובים לבית הנשיא מתמול שלשום, ולהם המשפט להיות מעתה הראשונים לדורשי שלום הנשיא, ובני רבי הושעיה לא אבו לרדת מכבודם. ויגישו את דברם אל רבי אמי ראש הדור, ויחרוץ משפטו לאמר: הן כתוב: "והקמות את המשכן כמשפטו' – וכי יש משפט לעצים? אלא איזה קרש זכה להנתן בצפון, ינתן בצפון; בדרום, ינתן בדרום ³³⁹; לאמר: יעמדו בני רבי הושעיה במקום כבודם כתמול שלשום. ורבי סימון, האוהב לרבי יהודה בן פזי, אמר: “יהודה יעלה”. ויענהו רבי מני ³⁴⁰: יהודה יעלה בתחלהלהלחם, אולם “רואי פני המלך היושבים ראשונה” הם הקודמים, לאמר, בני רבי הושעיה היושבים מאז ומבראשונה ³⁴¹. אך קרוב הוא כי את המשפט הזה נשפטו שתי המשפחות אשה את רעותה. ורבי יהודה בן פזי, אשר בשֶׁלו כל הדינים והדברים האלה, נער את כפיו מכל כבוד ומכל יתרון על פני רעהו. בית הנשיא משך אותו אליו בעבותות אהבה, והוא השתמט מפניו ימים רבים מפני הענוה, כי בהיותו שפל בעיניו מאד, החליט כי עלבון הוא לנשיאי ישראל להתחתן באיש כמהו ³⁴². והשמועה המהלכת בקרב אבותינו, קראה לו “זה שברח מפני הכבוד” ³⁴³.

ככל אשר קרב רבי סימון, אשר על שם אביו יקרא בר זבדי ³⁴⁴, אל רבי יהודה בן פזי בלבו, כן קרב אל רבי שמעון בן פזי בדרכו בתורה. רבי שמעון היה למפיץ לדברי רבי יהושע בן לוי, אשר אמר בשם קפרא, ורבי סימון קם למליץ ולמזכיר לשמועות רבי יהושע בן לוי, אשר רק שמו לבדו נקרא עליהן ולא שם בר קפרא רבו ³⁴⁵. אולם גם בשם רבי פדיה ³⁴⁶, בשם רב ³⁴⁷, בשם רבי יוחנן ³⁴⁸ובשם רבי אלעזר ³⁴⁹היה אומר שמועה, וירחֵק נדוד עד בבל, ויעמוד שם לפני רבה בר אבוה, וישב אחרי כן ארצה ישראל ויורה כמהו ³⁵⁰. אך את מרבית תורתו קבל מרבי יהושע בן לוי, כי בן מקומו היה, איש דרום ³⁵¹. וארץ ילדותו זאת, הלא היא ארץ יהודה, יקרה לו מאד ³⁵², אשר גם בחרבנה ³⁵³בכר את ילידיה לכל דבר משמרת כבוד על פני אנשי טבריה, הנושבת עוד בימים ההם ³⁵⁴. בהר המלך אשר ביהודה היו לו שדות וכרמים ועבודהרבה אשר, מאין שם בני ישראל, השכירם לבני הגבר ברשיון רבי יהושע בן לוי ³⁵⁵. כרוב עשרו גדל כבודו, עד כי גם תקיפי בבל הרחוקה הדרו את פניו בהיותו שם, וישמעו לקול דברו ³⁵⁶. מלבד הלכותיו, שם את לבו אל המקרא, אשר אמר להתחקות על שרש מולדת פרשיותיו ופסוקיו ³⁵⁷, אשר הקביל בה כמה כתובים שונים להוציא מהן תוכחת מוסר אחת ³⁵⁸. באגדתו הִרבה להבדיל בין טבע חיי העולם הזה, אשר מלאה בהם יד האדם להטיב ולהרע, ללכת הלוך וגדול או הלוך וחסור, ובין טבע חיי העולם הבא, אשר לא תמצא עוד ידו להפוך עינו ולשנות את טעמו ³⁵⁹. גם התורה אשר ילמד האדם בעולם הזה, גם השלוה אשר ינחל בו, לא תשַׂגנה בערכן את תורת העולם הבא, אשר אזן אחריה שכחה, ואת השלוה השמורה שם, אשר אין אחריה מות ³⁶⁰. וכרחוק שני מיני החיים אלה מאלה, כן תרחקנה שתי דרכי הרוחות המושלות בנפש כל אדם, אשר תלחמנה אשה ברעותה “זה שעושה רצון יוצרו מכעיס עליו את יצרו” ואין פורק מן האדם את עול הברזל, אשר נתן יצרו על שכמו, בלתי אם המות ³⁶¹. את ההפך הגדול אשר בין שני מיני החיים, ובין שתי הרוחות הסוערות בלב אחד, הכירו גם בחירי חכמי הנכר בימי קדם. אולם לעומת זה יש גם אחדות קלוטה מימות עולם, אשר לא הכירו כל העמים והלשונות בלתי אם ישראל עם העולם לבדו. אשר רק שפתו הביעה אותה בכל כֹחה ובכל טהרתה, הלא היא היא האחדות הכונסת יחד את שני מיני האדם, את האיש והאשה, אשר ערך אחד וכבוד אחד לשניהם באין נגרע דבר. דבר זה הביע רבי סימון במליצה אומרת כבוד לישראל, לתורתו ולשפת האלהים, אשר ידבר בה:

“כשם שנתנה תורה בלשון הקדש, כך נברא העולם בלשון הקדש: שמעת מימיך אומר: גיגיגיגיא; אנתרופוס אנתרופיא; גבר גברתא? אלא: איש ואשה” ³⁶².

האדם בכללו הוא תכלית מעשה שמים וארץ ומיטב כל הבריאה וכליל תפארתה, הנה גם כל היצורים טובים הם, אך האדם טוב מאד ³⁶³.

אח היה לרבי סימון, איש נודע בשמו רבי יהודה בר זבדי, אשר קרוב הוא כי זקן היה ממנו לימים ³⁶⁴. ובנים חכמים היו לרבי סימון ושמותם: רבי עזריה ³⁶⁵ורבי שמואל ³⁶⁶, רבי יצחק ³⁶⁷, רבי יוסטא ³⁶⁸ורבי יהודה ³⁶⁹. אולם ככל אשר גדל שֵׁם רבי סימון ברבות הימים משם אחיו רבי יהודה בר זבדי, כן גדל שם רבי יהודה בן רבי סימון משם כל אחיו בני אביו.

יותר מאשר הפיצו רבי שמעון בן פזי ורבי סימון את תורת בר קפרא ורבי יהושע בן לוי, הפיץ רבי שמואל בר נחמני ³⁷⁰את תורת רבי יונתן, רֵע רבי חייא ³⁷¹. בהיות עוד רבי שמואל ילד, בעודו רוכב על כתף זקנו העולה מעירו אשר בגליל דרך בית שאן לכפר חנן, כבר היתה אזנו קשבת לדברי תורה, אשר שמע ואשר נשמרו בלבו כל ימי חייו ³⁷². זקן היה בימי רבי אמי ורבי אסי ³⁷³, והוא ורבי יעקב בר אידי רעהו נחשבו על גדולי הדור, אשר יש גם לחכמים באים בימים לחוש לדבריהם ³⁷⁴. וקרוב הוא כי רבי יצחק בר נחמן, אשר גם לו היו דברים עם רבי יעקב בר אידי בדבר הלכה ³⁷⁵, אחי רבי שמואל היה. מבחר ימיו חל להיות בימי גדולת רבי יוחנן. ובהיות מושבו בטבריא ³⁷⁶, לקח תורה מפיו ככל חכמי ארץ ישראל בדור ההוא ³⁷⁷, אך נאצלה עליו מרוחהחכם הזה לדבר טובות גם על הרשעים ³⁷⁸ולשום את אהבת איש את רעהו לראש כל מצות ה' ³⁷⁹. וברוחו זאת שם את תורת האדם –הנקראה בפי רבותינו דרך ארץ – ליסוד לתורת האלהים ³⁸⁰. ולפי דברי זכרון אחד היה לו רבי אלעזר לרב גמור ³⁸¹, אך הרב המובהק, אשר ממנו קבל בן נחמני כמעט את כל תורתו, הוא רבי יונתן ³⁸². ככל אשר יצא שם גדול לנחום איש גמזו בימיו, אך לא לדבריו, כי הוא לא הרבה להפיצם, ורבי עקיבא קם לגואל להם ויוציאם לאורה, כן לא נשמעו גם דברי רבי יונתן בימיו הרבה על פני חוץ, ורבי שמואל הרבה להפיץ אותם. אך תחת אשר רבי עקיבא הבליע את דברי רבי ברוחו ויעכל ויעבד אותם בקרבו ויוציאם מפיו סתם, ירש בן נחמני את דברי רבו בעינם וַיֶשֶׁב אותם לפני קהל עמו בעצם תמם. תפוצת תורת רבי יונתן היתה מרבית תעודת רבי שמואל ³⁸³, אך בכל זאת למד ולִמד אף מִשֶלו גם בהלכה ³⁸⁴גם במדרש הלכה ³⁸⁵. אולם מבחר פרי רוחו היתה האגדה, ואותה דרשו חבריו מפיו, בקראם אותו “בעל האגדה” ³⁸⁶. ותהיינה אגדותיו שונות במראיהן, יש אשר השפילה אגדתו, הצלולה מאד, לראות את חיי החול בכל חסרונם ויתרונם, ותבחן בעין חדה מאד את מצפוני הטוב הנעלם מתוך הרע הנראה ³⁸⁷, ויש אשר התרוממה אגדתו ותמלא הוד והדר, בדברה על טוב ה' בארץ החיים, אשר איננו בלתי אם אור נאצל מן האורה העליונה: “מהיכן נבראה האורה? – מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא בה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו” ³⁸⁸. ונמלצים דבריו בנשאו משל על התפלה אשר יקר ערכה, ועל התשובה, אשר ערכה יקר ממנה, לאמר: “נמשלה תפלה כמקוה ונמשלה תשובה כים: מה מקוה זו פעמים פתוחה פעמים נעולה, כך שערי תפלה, פעמים נעולין פעמים פתוחין: אבל הים לעולם פתוח, כך שערי תשובה לעולם פתוחין” ³⁸⁹.

ואת האגדה הזאת, אשר דבר בה נשגבות, לא אמר להנחיל בלתי אם לתלמידים, אשר כבר מלאו ימיהם, אשר רוח בהם להבין את משליה ואת רמזיה, לבלי הכשל בה. ויהי דברו לאמר: “בשעה שתלמידים קטנים, כבוש לפניהם דברי תורה, הגדילו, גַלה להם רזי תורה” ³⁹⁰. ודומה הדבר כי נסכה עליו אגדתו רוח שמחה ובטחון בה', אשר לא עזבתהו גם בהיות הצרה קרובה מאד ³⁹¹. מלבד האגדה, אשר לפי דעותיו חזה בה רמות ונצורות ³⁹², על האגדה היוצאת ממדרש הכתובים אמר “מה שמן זה חלק, ע”י שאתה מפטמו אתה מריח בו כמה ריחות, כך הפסוק הזה אתה דורש ומוצא בו כמה טעמים טובים" (שה"ש רב' ד‘. י’). העמיק להגות במקרא ³⁹³, עדי כי מנה מספר לפסוקי ספריה ³⁹⁴ויתן לב אל המקומות ³⁹⁵אשר במקרא, ואל שמותיהם ואל חליפות נטיותיהם ³⁹⁶, ואל המלין הארמיות אשר עלו במקרא, ויכבד בגללן את הלשון הזאת ³⁹⁷. ועינו העמיקה להביט נפלאות מתורתנו בדמיון הגורל האחד, הנראה בחיי אבותינו הראשונים ³⁹⁸.

מתולדותיו ידענו בו, כי אוהב דבק היה לבית הנשיא ³⁹⁹ומכבד מאד את תפארת מולדת הנשיאים העתיקה ⁴⁰⁰. ובנים חכמים היו לו ושמותם: רבי הלל, אשר מצאנו לו רמזים על מספר ברכת תפלת החול ⁴⁰¹ופתרונים לדברי משנה ⁴⁰², ורבי נחמן האומר שמועות בשם אביו ⁴⁰³ודורש את המקרא להלכה ⁴⁰⁴.

כאשר קם רבי סימון לשומר נאמן לשמועות רבי יהושע בן לוי, ורבי שמעון בן פזי לשומר לשמועות בר קפרא, ורבי שמואל בן נחמני – לשמועות רבי יונתן, כן קמו בדורות ההם אנשים, אשר נצרו את הלכות אושא ואשר הודיעו אותן לקהל החכמיםוהתלמידים. הן רבי יוחנן ידע בשם את כל החכמים, אשר נועדו אל אושא ⁴⁰⁵, בראשית ימי רבן שמעון בן גמליאל ⁴⁰⁶. אולם את עצם התקנות ההן ידע איש חכם ושמו רבי יהודה בן חנינא, וישקוד רבי שמעון בן לקיש לקבל אותן מפי החכם ההוא ולפרסם אותן ⁴⁰⁷. ומפי רבי אילעא איש חכם נוצר שמועות רב ⁴⁰⁸, אשר שמע את פרשת דברי התקנות מבן לקיש, לקחו אותן החכמים היורדים בבלה, ויודיעו אותן שם ⁴⁰⁹ויתנו בהן סמנים ⁴¹⁰ויוסיפו אותן על תקנות אושא הנצורות בידי חכמי בבל ⁴¹¹.

על פי דורו יחשב לתלמיד לרבי יוחנן ולחבר לרבי אלעזר ⁴¹²גם רבי יוסי ברבי חנינא ⁴¹³, אשר שם אף הוא את לבו לתקנות אושא לנצור אותן ולהפיצן ⁴¹⁴. ומלבד אשר חשבו אותו תלמידי רבי יוחנן לאדם גדול ⁴¹⁵, גדל כבודו גם בעיני ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. וככל אשר נכונו דבריהם על פיו, אמרו אף הם דבר בשמו ⁴¹⁶, כי רבה היתה תורת הראשונים, אשר עלתה בידו. ורבי שמעון בן אליקים רֵע רבי אלעזר, אוהב לרבי יוסי ברב חנינא, ויחשוב בן אליקים מחשבות, למצוא תואנה להסמיך את בר חנינא. ויהי היום ויפלא מרבי יוחנן דבר וישאל לחכמיו: מי מכם יודע הלכה זאת כדברי מי היא? ואין עונה. ויען רבי שמעון בן אליקים ויאמר, בר חנינא יודע, אך יסמיכהו נא אדוני ראשונה ואחרי כן יגיד את חפצך, וייטב בעיני רבי יוחנן. ויגד לו רבי יוסי את אשר ידע, וישמח רבי יוחנן ויקרא: “לזה הָצרכתי” ויסמיכהו ⁴¹⁷. ומלבד הדבר הזה, יש אשר שנה רב יוסי ברבי חנינא לפניו משניות, אשר לא נודעו לו עד העת, וישמח בו ויהללהו ⁴¹⁸. אף בדבר סברה נעלם לפעמים דבר מעיני ר' יוחנן, ורבי יוסי ברבי חנינא מצא את הנכונה ⁴¹⁹. ויש אשר יזכר רבי יוחנן ורבי יוסי ברבי חנינא בפי החכמים הבאים, כחברים החולקים בדבר הלכה, כבני גיל אחד ⁴²⁰.

ויבחר לו רבי יוסי ברבי חנינא למקצוע את דיני הממונות. ויהי לדַין ויעמק לרדת אל שרשי הדין לדעת אותו מעקרו ⁴²¹. מלבד תורת ההלכה נטה לבו גם אל חקרי המלין ⁴²², גם אל דעת המקומות ושמותיהם ⁴²³, גם אל דעת תורת תפקידי החי למינהו ⁴²⁴. אולם עסקי החול האלה לא הטו את לבו מאחרי הקדש, והיה מדי השכימו יום יום בבקר, וטהר את לבו לפני ה' ליראה אותו כל היום. ויהי מתפלל עם דמדומי המה כדי שיהי מורא שמים עליו כל היום" ⁴²⁵. ותיקר התפלה בעיניו מאד ויחשבה לפרי רוח ראשי אבות ישראל מעולם ⁴²⁶. ויהיו דברים, אשר בכר בהם את עבודת בית הכנסת על פני עבודת בית המקדש, אף כי הדברים ההם היו תקנת הדורות האחרונים לימי הנביאים ⁴²⁷. ויהיו בעיניו גם “בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום” כמקדשי אלהים, אף כי בארץ חול הם ⁴²⁸. וישא נפשו אל היום, אשר תמלא כל הארץ דעת ויראת ה', ואשר גם בתי משחק הדמים והזמה אשר ברומי וחברותיה יהפכו למקום, אשר משם תצא תורה מפי חכמי ישראל לכל גויי הארץ ⁴²⁹, כי רב היה כח הצדק והטוב להכריע את הרֶשע ואת הרע בכל עת ⁴³⁰, ואף כי באחרית הימים. וגם עצם אור העולם, הגנוז במעמקי התורה, הולך ומרחיב ומאיר מדור לדור ⁴³¹, עד אשר תצא כגנה צדקת תורת אלהי ישראל לעיני כל בשר. את ארץ ישראל אהב עד מאד, עד כי מדי שובו אליה מארץ הנכר, ינשק את סלעי גבולותיה בתאוַת נפש ⁴³².

מדברי ביתו ידענו, כי בעל נכסים היה ⁴³³, ומדברי משפחתו לא נודע לנו בלתי אם כי בן אחותו היה איש חכם, ושמו רבי יהודה ⁴³⁴.