לזכרו של סאניה קרול ז"ל

א

כולם… כולם הגיעו להלוויה. כל אלה שנשארו עוד בחיים. לא מעטים הלכו כבר לעולמם. אך רבים מהם חיים עדיין.

אי שם בירכתי עולם, באחת מעריה של סין הצפונית היתה קיימת מראשית המאה ועד לאמצעה קהילת יהודים יוצאי רוסיה, שבימי גאותה מנתה כחמישה עשר אלף נפש. פעלה בה הסתדרות ציונית ותנועת נוער ציונית – בית"ר – שכמה מחבריה עלו ארצה כחלוצים בשנות השלושים, ביניהם כותב השורות האלה. רבים מחברי התנועה נתקעו בסין במלחמת העולם ולא הגיעו ארצה אלא לאחר קום המדינה.

כיום נפגשים כמעט כולנו לעתים רחוקות בשמחות משפחתיות (בר־מצווה של נכד) ובמסיבות נוסטאלגיה (חמישים שנה ל…) ולעתים יותר קרובות בהלוויות. דרך כל בשר…

מאז שנת חמישים מוציא איגוד יוצאי סין ביטאון אינפורמאטיבי בלשון הרוסית, שמיום היווסדו שופע מודעות אבל. בתחילה התייחסו המודעות להורינו. עתה כלה הדור ההוא, והמודעות פוגעות ללא רחם בחברים לכיתת בית ספר, בידידי נעורים. יש המתגוננים בדרך של עֲטיית שריון של הומור מקברי, לאמור: כל אימת שאני פותח את גליון הביטאון ואיני מוצא את שמי במסגרת שחורה, חודרת בי הוודאות כי אמנם עודני בין החיים, ואני מצפה בכליון עיניים לגיליון הבא.

אכן, דרך אחת מני רבות לוודא את קיומך שלך. המשורר שמעון הלקין התווה דרך אחרת. הוא כתב:

רק הזוכרים חיים: צומחים כמעט לעד.

מצוי בידי תיאור מדעי של התהווּת הזיכרון הביוֹלוֹגי: ‘התוצאות של פעולות גורמי חוץ על האורגניזם נעשות תכונות על ידי כך שהן מטביעות את חותמן על מכניזמים עצביים שלו, או אף על המבנה והפונקציות של בני הדורות המשתלשלים ממנו. היו ביולוגים שהרחיבו את מושג הזיכרון הביולוגי ועשו אותו יסוד ועיקר של תפיסת מהותו הסגולית של החומר החי מזה לעומת הדומם מזה ושל תופעות החיים לעומת המציאות המכנית גרידא’.

מכאן שצודק המשורר באומרו:

על כן רק הזוכרים אולי צומחים לעד…

גם חייהם נָסים תמיד…

וזכרונם פורח…

כיצד פורח הזיכרון, כשהחיים נסים? כיצד צומחים הזוכרים, והרי הצמיחה היא פריצה מתמדת אל העתיד, ואילו הזיכרון כולו נבירה בתוך העבר? שמא ניתן לכנותו בשם צמיחה הפוכה, לא מנבכי הקרקע אל מרומי השמים, כי אם נביטה, פריחה, האדרת גזעים ופרישת אמירים אל תוך האדמה, לפני ולפנים, מעין צמיחת קבורה?

כותב שורות אלה התנסה אי־פעם בחוויית הצמיחה פנימה. ביתר דיוק, לא אני התנסיתי, כי אם גיבורו של אחד מסיפורי: סיפור הקרוי בשם ‘אנדרטת התחייה’.

אותו ‘גיבור’ נקרא יום אחד להתייצב לפני הנהלת המפעל שבו הועסק. שם קידמה את פניו שלישייה: אחד חייכן, ששערו מתולתל ועיניו עצובות; אחד צנום, סמוק פרצוף, שכולו פקעת עצבים ואחד קירח, קפוא כנציב מלח מאובן. זה האחרון מסר לגיבור סיפורי במשפט קצר וחד־משמעי הודעה בזו הלשון:

– מחר בשעה ארבע־אפס־אפס יבוא המשיח.

וכך מתאר הגיבור עצמו את תגובתו על ההודעה ואת אשר אירע לו לאחר מכן:

'נתגלגלה אפוא לידי הזכות להיות אחד מאותם מתי מספר, שגדולי הדור ראו צורך לגלות את אוזנם בדבר המאורע החשוב ביותר שעמד להתארע בדברי ימיה של האנושות, ואולי אף בתולדותיו של הקוסמוס. ואולם לאחר שהקפוא פסק את פסוקו, לא נתעורר בי אפילו קורטוב של פליאה. לוּא היה אומר לי שמחר בשעה ארבע־אפס־אפס יצלצל השעון המעורר שליד מיטתי, הייתי משתאה הרבה יותר, לפי ששעוני זה מצלצל בדרך כלל בשעה חמש־אפס־אפס ולא בשעה ארבע־אפס־אפס.

– דבר זה הוא סוד כמוס, סוד כמוס, סוד כמוס, אתה שומע? – רָגַש העצבני עם שעינו השמאלית קורצת ומכווצת את כל שטח הפנים שמסביבה ברדיוס של כמה סנטימטרים.

החייכן המסולסל השפיל את ראשו וציפה עד שהעצבני יסיים את ריחושו. אז האיר פניו ואמר בנחת:

– אני מניח, מר קרני, ששמעת כי ביאת המשיח מלוּוָה בתחיית המתים. מובן מאליו כי תוספת כה גדולה של תושבים על פני כדור הארץ (אנו אומדים את מספר המועמדים לתחיית המתים בכמה קוֹוָדריליונים, וזאת על סמך הדיווח של שירות המודיעין שלנו, הסבור כי צו התחייה יחול על כל בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום והשקפת עולם – כל מי שנולד אי־פעם, יקום לתחייה, כצדיק כרשע), תוספת אוכלוסים כה גדולה עלולה לעורר בעיות אין ספור, בייחוד בשטח התזונה והדיור. לפיכך נעשו כל הסידורים הנאותים להטיס את הקמים לתחייה – מיד לאחר שיקומו מקברותיהם – אל הירח, אל כוכבי הלכת, ואולי גם אל גרמי שמים אחרים. המתקנים הדרושים על צוותותיהם עומדים במצב הכן. אשר לסודיות, הרי זו חיונית, כדי למנוע בהלה בקרב תושבי כדור הארץ. אנו עושים כל אשר לאל ידינו לערוך את המבצע על פי תכנון מדויק, בלי זעזועים לתושבי כדור הארץ ובמידת האפשר אפילו בלי ידיעתם. עם זאת נמנינו וגמרנו להנציח את המאורע בדרך של הקמת אנדרטה, אנדרטת התחייה. משימת הקמתה – או ביתר דיוק, הצבתה – הוטלה עליך.

המסולסל שאף רוח. העצבני הגביה כף ידו והתקין אצבעותיו, כדי לתופף בהן על השולחן, אך ידו נשארה תלויה באוויר. הקפוא שרבב זרועו והורה עלי באצבעו כמי שקולע למטרה באקדח.

שפתי יבשו. רציתי ללקקן בלשוני, אך לא הרהבתי עוז. בלעתי את הרוק שנצטבר בפי וחשתי כאב חד בגרוני.

– המשימה היא פשוטה בתכלית הפשטות – המשיך המסולסל החייכן – מחר, בשעה שתיים וחמישים לפנות בוקר, אתה מתעורר, יוצא מביתך והולך לכביש הפונה לרמאללה. יש סבורים כי היא בית־אל, אשר בה היה מוצב בשעתו סולם יעקב וראשו הגיע השמימה. דוק! אתה הולך ברגל. בהגיעך אל המחסום שעל הגבול, פנה שמאלה והוסף ללכת עד שתראה קצה חבל המבצבץ מן האדמה. השתפל על האדמה סמוך לאותו מקום והמתן עד שעה ארבע־אפס־אפס. בשעה ארבע־אפס־אפס תשמע קול – ספק תקיעה, ספק צפירה. דע לך כי אין זו צפירת אזעקה אלא קול תקיעת שופרו של המשיח. מיד עם הישמע התקיעה, משוך בחבל. דוק! אל תחכה עד תום התקיעה, משוך תמשוך בהישמע צליליה הראשונים. זה הכול… זכור: אף הגה אחד לשום אדם…

…בשעה שתיים וחמישים יצאתי מן הגן שבו ביליתי את מחצית הלילה והלכתי בכביש הפונה לרמאללה. ברגל הלכתי. בהגיעי אל המחסום שעל הגבול, פניתי שמאלה והוספתי ללכת עד שראיתי קצה חבל מבצבץ מן האדמה.

לאור הכוכבים ראיתיו בשחור הליל, כי הירח שקע ועמוד השחר עדיין לא עלה.

השתפלתי על הקרקע סמוך לאותו מקום והמתנתי עד לשעה ארבע־אפס־אפס.

הכוכבים דהו והיקום הכחיל. צלליות כהות ריצדו בקו האופק על פסגות הרי יהודה. יש שנראו כצמרות עצים המונעים ברוח, ויש שדמו לכיתת חיילים העומדים על המשמר ומרטטים מצינת הטל שלפנות בוקר.

בשעה ארבע־אפס־אפס שמעתי קול – ספק תקיעה ספק צפירה. ידעתי שאין זו צפירת אזעקה, כי אם קול שופרו של המשיח. מיד עם הישמע התקיעה, משכתי בחבל. לא חיכיתי עד תום התקיעה. משוך משכתי בהישמע צליליה הראשונים.

וכשמשכתי, חשתי כי שוקע אני באדמה. אני שוקע ונכחי מזדקף פסל. ככל שהוספתי למשוך כן העמקתי לשקוע וכן הלך הפסל והזדקף לנגד עיני.

דומה כי משכתי שעה ארוכה למדי, על כל פנים עד לשעה שיצאה השמש והאירה על הארץ. הואיל והייתי שקוע בעבודתי, עבודת הקודש, לא ראיתי את איילת השחר ואת ארגמן הזריחה. ראיתי את השמש במלוא עוז יקודה.

וכשהאירה השמש במלוא עוז יקודה, כבר הייתי שקוע באדמה עד לצווארי ורק ימיני, זו שכף ידה החזיקה בחבל, הזדקרה מן העפר.

הפסל היה כבר זקוף כמעט לגמרי; ואם נטה עוד במקצת אחורה, לא היתה זו אלא נטייה בזווית של 6–5 מעלות בלבד. עוד דקות ספורות, ואנדרטת התחייה תהיה ניצבת לנגד עיניי בזווית ישרה כלפי הקרקע.

כאשר גילה אלוהי ההודים לארג’ונה הנסיך את צורתו האלוהית, דומה היה לאלף שמשות שזרחו בשמים בבת אחת. היה מדבר מתוך פיות אין ספור, מביט ברבבות עיניים, עוטה מחלצות גן־עדן ומשוח בשמן המור, שניחוחו ניחוח שמים. זכה בנו של פאנדו וראה את כל הבריאה כולה, על שלל אורותיה וגוניה, מקופלת בגופו של אל האלים.

אני לא ראיתי דבר וחצי דבר מכל אלה.

אנדרטת התחייה שהלכה והזדקפה לנגד עיני, לא היתה אלא דמות של נערה ששערה החום גזוז כשל נער, חיתוך עיני התכלת שלה מונגולי כלשהו, שיניה בולטות קמעה, חוטמה עדין וצר ופניה קורנות בבת־צחוק שתום, ותבונה, אהבה וביטחון ממוזגים בה כדי שלמות עילאית; צווארה נטוי לפנים נטייה קלה שבקלות, כתפיה…

לא. לא היה סיפק בידי לראות את כתפיה, לפי שברגע שהזדקפה נכחי במאונך, הישר ואיתן, כיסה העפר את שמורותי ושוב לא ראיתי מאומה.

איליה מוּרוֹמֶץ, ואולי גיבור אחר מגיבורי האֶפוֹס הרוסי העתיק, באחד ממסעותיו נזדמן לו ארנק בדרך. ירד איליה מורומץ מסוסו וניסה להרים את הארנק. הארנק לא מש ממקומו, אך איליה מורומץ שקע באדמה.

שהדי במרומים! לא בשל ארנק שקעתי אני באדמה, בשל אנדרטת התחייה כוסיתי עפר. ואף כי העפר כיסה את שמורותי, לא נאטמו אוזני משמוע, וקול שופרו של המשיח הגיע אליהן.

עדיין נזדקרה זרועי מן האדמה, אלא שכף ידי שותקה ואצבעותי התאבנו. חדלתי למשוך בחבל.

ומשחדלתי למשוך בחבל, נדם קול שופרו של המשיח ואת מקומו ירש טרטור. ידעתי כי הקמים לתחייה מוטסים אל גרמי השמים.

ואני? עכשיו, כשאני קבור באדמה, כלום איני כאחד מהם? כלום אין דיני כדינם?…

לולא שִׁכבת העפר שסתמה את פי והכבידה על נשימתי, הייתי פורץ בצחוק.'

ב

כך צמח גבורי אל תוך האדמה, וככל שצמח כן נזדקפה, גבהה והתנשאה אנדרטת התחייה בזכות צמיחתו זו אחורה, אל השורשים, בזכות אותו תהליך במרחב, שבזמן מקביל לו הזיכרון.

וכשהוטל ידידי אל בור קבר, הסתכלתי בסובבים אותי וראיתי קלסתרי נעורים גועשים שהוקרנו פתאום מתוך פניהם המקומטות ועיניהם הדהויות, חשתי כיצד מתחולל בקרבי תהליך מקביל לאמור זה עתה, ומיד נזכרתי ב’אנדרטת התחייה' שפורסמה לראשונה לפני עשרים ואחת שנה. ומשנזכרתי באנדרטת התחייה, הואץ התפקוד של מנגנון הכימיה האסוציאטיבית והתחיל מפעיל ביתר עוז את דימויו ודמויותיו באמצעות צירופים וצירופיי צירופים שונים ומשונים, עד אשר צפה לנגד עיניי תמונתו המפורסמת של דוֹמֶניקוֹ די־מיקלינו אשר בכנסיית פירנצי: דנטה מסביר את הקומדיה האלוהית.

שמאלו של דנטה, העטור זרי דפנה ועוטה גלימה אדומה, מחזיקה בפאר השירה האיטלקית – הספר פתוח ודפיו מופנים כלפי הצופה – וימינו של המשורר מורה על פירמידת מדרגות העשויה שבעה מעגלות מדורגים, שדפנותיהם שחומים ורצפתם לבנה. המה שבעת מדורי הגהינום שדרי מטה מתחבטים בהם בדרכם אל הפסגה, שכולה סבך ירוק, דהיינו גן העדן, שאדם וחוה עומדיו בשעריו, אם משום שאך זה עתה גורשו ממנו ואם משום שהוטל עליהם לקבל את פניהם של אלה שזכו להגיע אליהם. מול הפירמידה מוצבת אותה כנסיית פירנצי שעל אחד מקירותיה תלויה התמונה. ואף שגובהה של הכנסייה בתמונה אינו עולה על קומתו של דנטה אין הדבר גורע אף כהוא זה מוורידותה, ממונומנטליותה, מעוצמתה המשומרת במציאות עד היום הזה. אכן, דנטה הוא שהתעלה עד לשיעור קומתה, ולא הכנסייה התגמדה כדי גודלו של הולך על שתיים. לעומת זאת, הפירמידה הצבעונית על לובנן וקינמוניותן של מדרגותיה ועל סומקה וירקותה של פסגתה נצטיירה לפתע בעיני כעוגת קצפת.

האומנם גם אז, כשסיירתי כאיש נדהם בפירנצה ראו עיני את הקומדיה האלוהית כעוגת קצפת? וכיצד זה בכלל מרהיב בשר ודם עוז להשוות לעוגת קצפת, ולוא רק בדמיונו, את שבעת הרקיעים, על שגָבם וסבלם, המתוארים בטרצינות אלוהיות, שקנו את עולמן לנצח נצחים?

כנראה, יש דברים בגו. מנגנון הזיכרון, חוקים לו משלו. לא בכדי ממשיך המשורר הישיש (לא דנטה, הלקין) ללחוש באוזני פסוקים משירו על הזוכרים:

בסובך הדליקות, בשמי נהר זרומים צימחת

הוויה נצחית, האהבה…

מי ימנה את אופני האהבה לגוניה, צורותיה וריבוי גילוייה? הרבה פנים לנושאיה, ועוד יותר למושאיה. ההקשר מחייב אותי ברגע זה לבחור מבין ריבואות המושאים של אהבתי בימי חלדי אחד ויחיד: הקצפת. משחר ילדותי יצאה נפשי אל קצפת. אלא שמעדן זה נמנע ממני, תינוק זולל וסובא הייתי, לוקה בעודף שומן, ולא רק קצפת הוסתרה ממני, כי אם גם לחם, פשוטו כמשמעו, הועלם מעיני, וזאת בארץ סין, שרוב רובה של אוכלוסייתה רָעבה ושיוועה ללחם.

והנה כך התגלגלו הדברים, שבאחד הימים הזדמנתי לביתו של סאניה – אם אינני טועה, ביום הולדתו – ומילאתי את כרסי בעוגת קצפת. גדול היה העונג ורבה ההנאה, ולא רק בשל הנועם שבלחם סתרים. זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בביתו. דירתו נראתה לי כארמון מלכים, חדר האוכל כאולם נשפים על רהיטיו, כליו ומשרתיו. בן של מורה ידוע־חולי הייתי, מורה החי בדוחק על משכורתו ומוציא חלק ניכר ממנה על רופאים ותרופות. אביו של סאניה היה מיליונר עתיר נכסים ולימים שלח את בניו לרכוש השכלה אקדמית באיטליה. מי מקרב חבורתנו שבסוף מזרח יכול היה בימים ההם לחלום על איטליה שבמערב?

כעבור זמן־מה ירד אביו של סאניה מנכסיו ומת מיתה חטופה. סאניה הובהל לשוב.

אף שלא שהה באיטליה אלא כשנתיים ימים, נתבשם מניחוחותיה של אותה ארץ על תרבותה, אמנותה ושכיות החמדה שבה. בשיחותיו, ובמקצת אף בהתנהגותו, הִשִׁיב עלינו מקצת מרוח קסמה, שרק לאחר כימי שני דורות זכיתי לעמוד עליו מקרוב ולהתאהב בו.

הרי שמבחינת הכימיה של הזיכרון אפשר למצוא צידוק חוקי לא רק לקצפת, כי אם גם לדנטה.

ג

כבאותו סיפור ילדים מפורסם של מארק טוויין, התחלפו בן המלך והעני בתפקידיהם.

באחד מימות האביב של שנת 1939 הייתי אני בן המלך וסאניה היה העני. מדוע? משום שבכיסי היה חצי גרוש ובכיסו לא היה אפילו מיל אחד.

שוטטנו בתל־אביב הקטנה, ברחוב בן־יהודה. המטבע של חצי גרוש היה ההון המשותף היחיד שעמד לרשותנו. אין פלא כל מעיינינו היו נתונים לפתרון בעיה אחת ויחידה: מה נקנה בו? לאחר דיונים מקיפים וּויכוחים סוערים הוחלט לקנות גביע אחד של גלידה. משליקקנו את תכולת הגביע לפי התור, נותרנו נקיים מנכסינו. פרצנו בצחוק אדיר.

ותיק הייתי לעומת סאניה – כמעט שלוש שנים בארץ – ומורגל במצבים כגון אלה. תגובת הצחוק שלי היתה מובנת מאליה. סאניה הגיע רק לפני כמה חודשים, ואף שמשפחתו התרוששה, מצב זה של העדר אסימון שחוק לא היה שכיח לגביו. זאת ועוד, אני בגפי הייתי אז: כל משפחתי עוד שהתה בחוץ לארץ. ואילו סאניה מצוּוה היה לקיים אם שנתאלמנה, ואחיו הבכור עדיין לא מצא עבודה בארץ בימים ההם. איך הרשה לעצמו לפרוץ יחד עמי בצחוק גדול?

הוא הרשה לעצמו לפרוץ בצחוק גדול, משום שאהב את החיים והאמין בהם. עיניו הסופגניות, שעד יום מותו דמו לעיני ילד אינטלקטואלי סקרן המוכן לספוג אל קרבו עולם ומלואו, לא כלו מייחל לעושר – את טעמו של זה טעם מילדותו עד להתבגרותו. הן ניסו לספוג את היופי, האמנות, הנופים, התיאטרון, יצירות ספרות, קסמה של אשה, נוי של חיים באשר הם חיים. לא שוויתר על מאמצים להגיע לרווחה, אלא שעשאם טפל לעומת העיקרים שמניתי כאן. עד סוף ימיו לא זכה לאמידות של ממש, אך מובטחני שאילו נזדמן לידו אוצר בלום, לא היה הופכו להון מצמיח פירות כי אם מבזבזו על מנעמי החיים. הן גם בהכנסתו הצנועה השכיל לתור עם רעייתו את כדור הארץ מן האוקיינוס השקט ועד לאוקיינוס ההודי ולספוג, לספוג, לספוג…

וכבר אז, ביום השוטטות ברחוב בן־יהודה, באה האופטימיות של סאניה על שכרה. כרבע שעה לאחר שליקקנו את הגלידה, מִקנַת הגרוש האחרון, הבחנו בין יושבי הקרנות שליד השולחנות הפזורים על מדרכות תל־אביב, בדמות מוּכּרת: טייס סובייטי שגנב את הגבול, שהה תקופה מסוימת בעיר מוצאנו ומשם המשיך לכיווּן בלתי־ידוע.

הוא הכיר אותנו ולמרבה הפלא כיבְּדנוּ בקפה ועוגה. משהשחנו לו עד כמה היה כיבודו דבר בעִתוֹ במצבנו, סיפר לנו שבעירנו לווה כספים מאנשים רבים, ביניהם אביו של סאניה ואבי – שאת רובם לא עלה בידו להחזיר. על כן הוא מעניק לנו לירה שלמה אחת, לירה מימי המנדט. לירה זו שינתה את מצבנו הכלכלי מן הקצה אל הקצה למשך שבועיים ימים.

ד

דע מאין באת.

מסוף מזרח באנו. חבורת חניכי בית“ר סין – בניהם של יוצאי רוסיה – שעלתה ארצה בשנות השלושים, מנתה כעשרים בחורים ובחורות. רובם ככולם מילאו את חובתם כבית”רים, מי בפלוגות עבודה, מי בצבא הבריטי בימי מלחמה ומי במחתרת בימי המאורעות והמאבק, ולאחר קום המדינה פנו איש לעברו.

ולאן אתה הולך?

למקום שאף על פי שמקום רימה ותולעה הוא, הריהו הופך אותך מנושא זיכרון אישי למושא של זיכרון קולקטיבי, זיכרון על־אישי, טרנספֶרסונלי, לפי הגדרתו של יונג.

ותוך שאחד מאתנו נשתל באדמה, תרתי ברוחי, כיונג בשעתו, אחרי הארכיטיפוס של זיכרון הקולקטיב הקטן הזה ומצאתיו בתוך תוכי מגולם זה מכבר באנדרטת התחייה. ועד כדי כך ריאלית היתה חוויית האנדרטה שבסיפורי הבדוי, שנשאתי את עיני בביטחון מלא כי אראנה עתה במציאות ואשוּרֶנָה קרוב אלי.

שני בניו של סאניה אמרו קדיש.

ומלאה הארץ אנדרטות תחייה כמספר הארצות אשר מהם באו האובדים במרכזי אירופה והנידחים בירכתי אסיה בהיתקע בשופר הגדול.

ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה.

ה

ההוויה הנצחית הצומחת אל תוך האדמה – כבר קראנו אותה בשמה: אהבה, זה השם שהלקין נתן לה בנוטעו חיי עולם בתוך הזוכרים. מה שם נקרא למלט המלכד את הגוף הטומן בחובו את הזיכרון הקולקטיבי, אשר מוליד את אנדרטות התחייה? משורר אחר, נתן אלתרמן, נתן לו את שמו: רעות. והוא שר את שיר הרעות לאמור:

נוראה אהבה אבות,

עקובה אהבת אישה,

אך ריעות איך טוותה עבות?

מה חושיה ואֵי שורשה?

הרעות זאבה, זאבה,

הַרגיעָה לא אוכל, אחי.

פה הרחיבה לאין שובעה

הצנועה בתשוקות החי.

אדמה, את מָשלֶכת הס,

את ציווית לדופקים חדול.

אך אני על פני אכָס

ורעי בי כקול גדול.

מי דובר מתוך גל כורע?

איש רעים להתרועע.

מה ענו לו רעיו, מה אמרו:

זאת ענו לו רעיו, זאת אמרו:

לא הפרידו בינינו שנים,

לא הפרידו קנאה ואיד,

לא יפרידו שלוש אבנים

שהיו לאחד גל־עד.

מי שמח תחת גל כורע?

איש רעים להתרועע.

אכן, עשויה האהבה להפוך לעוגת קצפת את כל שבעת מדורי הגהינום של דנטה, הרֵעות יש בכוחה לשמח אפילו את מי שכורע תחת גל, ותחושת ההשתייכות לדור, לקבוצה, לקולקטיב, שעל אף המתרחש סביבו לא בכדי חי את חייו, יש לאל ידה לעקור קול צחוק מגרונו של אחד שהוטל עליו להקים אנדרטת תחייה גם לאחר ששכבת עפר סתמה את פיו והכבידה על נשימתו.

1983

א

רק לפני ימים ספורים הודיע לי המו"ל שלי כי בשל תקלה בסדרי האחסון אכל העש את העותקים שלא נמכרו משל ספרי ‘מסות בנימין החמישי’. כשלעצמי קיבלתי את הידיעה ברוח סטואית – ואפילו מתוך הערכה לעקביות מסוימת, הייתי אומר אפילו לחוקיות, שנתבטאה בעובדה זו לגבי פרי רוחו של אנוש, מעין איזון ביחסי גומלין שבין יצורי טבע לבין יצירת רוח, בחינת מה שלא יעשה האדם יעשה העש, כל אחד לפי דרכו, ואשר שייר זה כילה זה. גדולה מזו: תמה הייתי על העש שהתמהמה תקופה כה ארוכה, שהרי מה שהיה טרף לשיניו (אם אמנם שיניים לו לעש) במחסן שלקו סדריו, היה חלק הארי מאותו פרי רוח בצורתו החומרית, ורק מיעוט מבוטל ממנו זכה לצאת מכותלי המחסן ולפוץ על פני האדמה.

מכל מקום, אלמלא הודעתו של המו"ל על פועלו של העש, לא הייתי ודאי שם לב לכך, שעל שולחנה של אותה מזכירה, אשר עמה שוחחוני במשרד פלוני שמנהלו יצא לישיבה במוסד אלמוני, נמצא ספר פתוח, ועל כל פנים לא הייתי כה רגיש לעובדה, שדפיו של הספר הצהיבו, כריכתו נתרפטה וכל חזותו הזמינה אליו את העש לאוכלו. כיוון שידעתי מה עלה בגורלו של ספרי שלי, חשתי צביטה בלב. נתקרבתי אל המזכירה ואמרתי לה, כי אתקשר עמה עוד היום, כדי שתקבע לי פגישה עם המנהל. לאחר מכן נרכנתי מעל לשולחנה ובעיני קצרות הרואי קלטתי בבירור את המודפס בראש שני העמודים שנצטהבו מתוך הספר הפתוח: על גבי האחד התנוסס שמי, ביתר דיוק כינויי הספרותי, ועל גבי זה שכנגדו שם הספר, שאת יתרתו הנכבדה של מלאי עותקיו עיכל העש בקיבתו: ‘מסות בנימין החמישי’.

באותה שעה הייתי זה מכבר מודע לעובדה, שלפני שנים מספר התחולל בחיי שינוי מהותי מופלא: עד אז היו עלילות סיפורי והלכי הנפש של גיבוריהם שאובים ממאורעות חיי, מהגיגֵי רוחי ומפרפורי לבי, והנה יום אחד – את התאריך אין אני יכול לקבוע בוודאות – נתחלפו היוצרות, נתהפכו התפקידים, ומהלך חיי שלי – על התרחשויותיהם החיצוניות וחוויותיהם הפנימיות – התחיל מחקה את הכתוב בספרי ומכוון זרימתו במסלול, שהללו התוו לו. לפרקים תוהה הייתי על תופעה משונה זו של השפעה הדדית מסוג זה של הרוח על החומר ושל הדמיון על המציאות, אבל רק עתה, למראה ספרי, שנכתב לפני עשרים שנה ונתפרסם חמש שנים לאחר מכן, המונח פתוח על שולחנה של נערה זו, חוויתי במלוא עוצמתו את התהליך המתואר; הרגשתיו עד כדי רתיעה ממנו, עד כדי חשש, פחד, מורא מכוחות שמעבר לשליטת אנוש, הפורצים אל חייו ומכריעים את גורלו.

אינני נמנה עם סופרים, שהקהל מפַנקָם בתשומת לבו, ולא זכור לי שאֵי פעם נתקלתי באקראי בקורא המעיין בספרי. משום כך עלה כפי הנראה הסומק בלחיי, שכן המזכירה הטילה בי מבט תמיהה, לפני שהגיבה על הודעתי בברכת פרידה שגרתית ונתנה את עיניה בספר.

לאחר שעתיים צלצלתי לה. קולה היה כשל אדם שננער משינה עמוקה או נשלָה ממצולות עולם אחר, שהיה שקוע בו כולו, ועתה זועף הוא ומתמרמר על שמטרידים אותו.

– האלו?

– מדבר דניאלי.

– כן…

– האם המנהל חזר?

– כן.

– קבעת לו פגישה עמי?

– לא. אדוני, אני מצטערת הוא לא יוכל להתפנות השבוע, אבל ידוע לו מה מבוקשך ומשום כך הורה לי לשלוח לך את החומר עוד היום.

– העברית שבפיך נאה.

– חן חן.

– אני מניח משום שאת מרבה לקרוא בספרים.

– לאו דווקא.

– דרך אגב… המ… האם יודעת את של מי הספר המונח היום על שולחנך?

– של מי הספר? אינני מבינה את השאלה… הספר… של אמי הוא.

– אני מתכוון: האם את יודעת מי מחברו?

– ודאי שאני יודעת: יצחק אורן.

– אני הוא.

במשך שניות אחדות הודמם הטלפון.

– שמך דניאלי, אדוני, לא כן?

– אורן הוא הכינוי הספרותי שלי.

שוב הודמם הטלפון ומשחזרו ובקעו ממנו הצלילים היה נדמה לי, כי מיתרי הקול של הנערה נפגעו: קולה רטט והמלים שנפלטו מפיה קטועות היו ונרגשות.

– אתה… ברצינות… אומר… את האמת?…

– אני מוכן לבוא אלייך בזה הרגע, ליטול את החומר המיועד לי, ובהזדמנות זו להעיד בשבועה על אמיתות דברי. ויש עוד דרך: אם תביאי את החומר אלי הביתה במו ידך, אראה לך את כתב היד.

– אני אביא.

– מתי?

– בעוד כשעה.

– הואילי נא לומר לי מה שמך, כדי שאדע ממי אזכה לקבל בעוד כשעה את החומר הדרוש לי?

– שמי אביבה.

ב

אביבה לא הביאה לי את החומר, ואני לא הראיתי לה את כתב היד. היא התנצלה באומרה שהחומר אינו מוכן ואני נוכחתי לדעת בנקל, שאין לה כל עניין בכתב־היד דווקא. כשביקרתי במשרדה היתה דעתי מוסחת ממנה ולא הסתכלתי בה. עכשיו כשהסתכלתי נתחוור לי כי יש להעמיק חקר כדי להבחין בינה לבין אלפי נערות מסוגה, שהארץ – ארצנו שלנו וכדור הארץ כולו – מלאות בהן, עם שכולן דומות זו לזו במבט ראשון כשתי טיפות מים. כבת עשרים היתה. מכנסי ג’ינס כחולים ואפודה צהובה הידקו הדֶק היטב את שוקיה ואת ירכיה, את עגבותיה ואת מותניה, את בטנה ואת שדיה, את חזה ואת צווארה, עד כי נדמה היה לי, שכל גופה – על שריריותו וגמישותו, על תמירותו ודקותו, על ליטושו וחיותו – ניצב עלי ללא בגדים משוח בשני צבעים – כחול וצהוב.

שערה שחור היה, נחצה בפסוקת ישרה וקווצותיו – תוך כדי גלישה אל הכתפיים בשתי ציצות עבותות – הסתירו את מרבית מצחה משני הצדדים, כיסו את רקותיה ואת לחייה ולא הותירו אלא פה כְּווּץ שפתיים, שהעליונה שבהן פלשה לתחומה של התחתונה בשיעור העולה על המותר לפי חוקי האסתטיקה; היה לה אף סולד, לסתות בולטות ועיניים־שקדים, כמעט מונגוליות, שהפתיעו בתכלתן. מבטן של עיניים אלו ננעץ בי.

אל אלוהים! עד מה מוכר לי מבט זה? מנעורי למדתיו וחקרתיו לפני ולפנים. פעמים אין ספור ננעץ בי מעיניהן של רבות, שמתוך מגע של שמע עם הבל פי ומגע של הצצה אל עולמי הרוחני דימו בלבן כי מצאו את מקור האור הגנוז ובחופזן אמרו, כי את האוצר הטוב דלו ממעמקי תהום רבה, אוצר זוהר, שזיוו חודר אל קרבן כקרני רנטגן, ממלא את ישותן אושר העובר על גדותיו והוא חוזר ומוקרן מעיניהן עלי, עלי ועל צווארי… אכן, באותן העיניים עצמן לא אחת נתחלפו נצנוצי האושר בזיקי משטמה, ברק הערגה בכהיון האדישות, הערצה פורצת גדרות באכזבה גובלת עם בוז, ופתיחות צלולה שבהזדהות עד אובדן אישיות, באטימות דלוחה־עכורה הניצבת כשער סגור על מסגר ובריח.

היא ישבה בכורסה וכל עוד הקרינה התכלת אושר וערגה, הערצה ופתיחות נרכנתי מעליה כפי שנרכנתי לפני שעות מספר מעל לספר, שהיה מונח על שולחנה במשרד, ונישקתיה. בתחילה נישקתי את עיניה – עין אחר עין – ולאחר מכן את פיה. שפתה העליונה שוב לא פלשה לתחומה של התחתונה, אבל שיניה המושחזות נכנסו לתחום לא להן והרגשתין עד כאב. הזדקפנו יחדיו; היא כרכה זרועה סביב צווארי והצמידה עצמה אלי עד תומה. גופה השיר את שני הצבעים – הכחול והצהוב – שהיה משוח בהם ונתעוות ברעד ורתת ממש כפי שרטט קולה בטלפון לפני שעה קלה.

ג

כשבוע ימים אחר הדברים האלה הופרעה מנוחתי – זו המנוחה שלאחר הצהריים, שכה חשובה היא לבריאותי – בצלצול ממושך ותוקפני. קמתי לפתוח את הדלת. בפתח עמדה אישה בגיל העמידה, נמוכת קומה, אך זקופה מאוד, לבושה אלגנטית, ומכל אחד מן הקמטים המעטים, שהותירו בפניה העיסויים במכוני היופי, ניכר היה שכל כולה מטופחת היא למשעי ומטופלת במיטב האמצעים הקוסמטיים של ימינו. מכף רגל ועד ראש מדדה אותי במבט קר ועוין והכריזה בנעימה, שהיה בה לא מעט מן החגיגיות:

– שמי פנינה כהן.

לאחר מכן החרישה שניות מספר ולפני שחזרה על הודעתה בשנייה ניטלה הקרירות העוינת ממבטה ופינתה את מקומה להבעה של ניצחון, משל זה עתה התגוששנו שנינו בזירת קרקס או התווכחנו זה עם זו בפרהסיה, ואישה הדורה זו הביסתני תבוסה מוחצת.

– שמי פנינה כהן; האם שם זה אינו אומר לך דבר?

– שם זה אינו אומר לי דבר, גברתי, אבל אין כל סיבה שבשל כך תעמדי כעני בפתח ולא תיכנסי פנימה. אם אמנם לא טעות הביאתך לכאן ודבר לך אלי, תוכלי למסור לי אותו בתנוחה הרבה יותר נוחה לשנינו. אני מוכן לשמוע ולכבדך בכוס משקה.

– לא טעות הביאתני לכאן, והדבר אשר לי אליך אוכל למסרו לידך בזה הרגע בעודי עומדת כעני בפתח – היא פתחה את ארנקה העשוי עור תנין ותחבה אל כף ידי גליון נייר מקופל – וגם את שיש לי להשמיע לך אוכל לומר על רגל אחת. הקשב, אפוא: אני אמה של אביבה. ומה שהתרחש לפני שבוע ימים כאן, במקום הזה, בדירתך לא היה אלא אקט של גילוי עריות (היה מוזר לשמוע את המלה הלועזית "אקט' במצורף למונח מקראי הלכתי כה מובהק כגילוי עריות). כן, אקט של גילוי עריות, ושום מכתבי התחמקות, כגון זה שבפיסת הנייר אשר בכף ידך כרגע, אין בהם כדי להלבין כשלג חטא נתעב זה. אין לי שמץ של ספק, כי אתה, אתה ולא אחר, הוא שחדר אל צריפי באותו לילה ובאותו מקום, שניסית להסוותו – ללא הצלחה יתרה – על ידי השם המפוקפק ‘רמת שמשון’.

היא סבבה על עקבה משל קיבלה פקודת ‘אחורה פנה’ קולנית מרס"ר משופם, בפסיעות קצובות וקצרצרות צעדה הלוך וטפוף מן הגרם אל מדרגות הבית והתחילה יורדת בהן במהירות, בלי שנפרדה ממני אפילו בניד ראש. עם התפנית הצבאית ותוך כדי ריצה אל המדרגות ועל פניהן נדרכו שרירי קיבורותיה המוצקים, נתעגלו כמעין קשתות, וקומתה נכפפה, אך משום מה דווקא במותניה; צווארה נשאר מורם, כתפיה זקופות, ואילו גופה, דומה, נתקפל לשניים ומתוך כך נתרחבו ירכיה, עכוזה הובלט יתר על המידה, וכל אותה רוח ההוד וההדר, שהפיצה אישה זו על סביבותיה יחד עם ניחוחות הבושם המובחר, היתה כלא היתה. רק ארנק עור התנין שנשתלשל מזרועה, נראה כשריד אחרון להופעתה האלגנטית בפתח דירתי.

סגרתי את הדלת. מילא – אמרתי בלבי – החברה המודרנית על מתחיה המרובים מייצרת בסיטונות נשים היסטריות, בעיקר במעמדות האמידים ובגיל העמידה שעל סף הקמֵלוּת, ובמיוחד על רקע הסיבוכים השכיחים שביחסיה של אם עם בתה המבוגרת. לנוכח ריבוי צורותיהן של הפסיכוזות והנירוזות טוב אעשה אם אברך את ברכת הגומל, על שנפטרתי בשלום יחסי, אם אמנם התפרצותה התוקפנית של הגברת פנינה כהן סוף פסוק היא לכל הפרשה.

תוך כדי הרהורים אלה יישרתי את גליון הנייר, שנתקמט בכף ידי, וקראתי בו.

היה זה מכתב כתוב בכתב ידי וחתום בחתימת ידי.

ירושלים, 1.2.1956

גב' כהן הנכבדה

נעם לי מאוד לקרוא את מכתבך, והריני מזדרז להשיב לך תשובה ברורה על שאלתך: בן שלושים ושמונה אנוכי כיום, וכשכתבתי את ‘לידה שנייה’ הייתי בן שלושים וארבע. מכאן שכל המתואר בסיפורי זה אינו אלא פרי דמיון. אשר לי אישית, הרי בעיני חשובה אך ורק משמעותן הסימבולית של ההתרחשויות שמסופר עליהן: מתוך פגישה מקרית של מדען גאון, זקן ושבע ימים, שתגליותיו הנועזות מעידות על ווירטואוזיות בשדה הרוח, עם לוליינית אקרובטית צעירה, השולטת בגופה שליטה ללא מצרים, ולמראה תעלוליה בזירת הקרקס נעצרת נשימתו של קהל הצופים, נולד דבר־מה חדש, שעתידו לוט בערפל.

האין קיומנו אנו חלק ממפגש חדש בין רוח עמנו וגוף ארצנו?

שלך

בכבוד רב

י' אורן

פנינה כהן… האם השם אינו אומר לך דבר? אכן פנינה כהן… אותו מכתב מלפני שבע עשרה שנה, שהמען של שוֹלַחתו היה אחת השגרירויות של ישראל באירופה הצפונית, היה חתום בשם פנינה כהן. מה פלא הוא כי שכחתיו? כל אחד ואחד יודה שאין בשם זה משום כוח הבחנה מיוחד. ובכן, כך היא נראית, פנינה כהן זו! במשך כל השנים הללו לא נתתי את דעתי על מראיה החיצוני, שהרי באמת ובתמים היה כל הסיפור כולו בדוי מתחילתו ועד סופו ולא נכתב אלא כדי לגלם את הרעיון שניסחתי בסיום תשובתי אל פנינה כהן.

לא איש מכתבים אני; קשה עלי כתיבת מכתב כקריעת ים סוף. אף אין אני מרבה לקבל מכתבים. אף על פי כן בחמישים וחמש שנות חיי נצטברו גם אצלי מכתבים וגלויות כדי מגירה מלאה והם מונחים בה חומרים חומרים בערבוביה ללא משטר וסדר. שעה ארוכה פשפשתי באותה מגירה עד שמצאתי גליון נייר דק מאוד, אבל ממין משובח, שיד הזמן לא פגעה בו אף כהוא זה. רגע סבור הייתי אפילו שלא נייר הוא זה אלא קלף. המכתב נשא תאריך – 28.1.56 – (מעניין לדעת כיצד נראתה פנינה כהן בעשרים ושמונה בינואר אלף תשע מאות חמישים ושש) מודפס היה במכונת כתיבה, וזו לשונו:

לי' אורן כותב הסיפור ‘לידה שנייה’ שלום רב.

כתובתך אינה ידועה לי, ויותר מזה, אף אותך איני מכירה וגם לא אדע מה הוא השם המשלים את היוד לפני שם משפחתך. אך כל אלה אינם חשובים בעיני לפי שעה. את אשר באתי לשאול אותך הוא… גילך. רצוני לדעת האם כותב הסיפור (כאן בא שמו של ירחון בארץ לספרות, אמנות, חברה, עיון, ביקורת, מחקר ומספר הגיליון, שבו נדפס הסיפור) הוא עצמו סבא, או אם האיש המתואר על ידו בסיפור הנ"ל, הוא אך ורק פרי דמיונו. משום מה הייתי משוכנעת במשך כל זמן קריאתי, שהכותב עצמו הוא אותו בנימין החמישי, עד שהגעתי לסיום הסיפור, והסיום שוב לא הלם את דמות האיש אשר פגשתיו על הר הכרמל בפגישה הלילית, ולא את הסב המטייל עם נכדתו, ולא את הנוסע במכונית. לא שהדברים מפתיעים מדי או בלתי מובנים לי. ושמא תחשוב שמטילה אני ספק בהתרחשות הדברים באותו לילה חשוך ברמת שמשון? לא ולא. אלא שנדמה לי כי הצורה בה הודגשו בסוף הסיפור שוב אינה הולמת את האיש המתואר לפנינו על ידך. על כן איני בטוחה בגילך כלל וכלל. ועוד שאלה תרשה לי להוסיף לשאול: אם באמת צעיר אתה, ואותה דמות היא פרי דמיונך, כיצד ידעת להפגיש את בנימין זה עם אותה בחורה צעירה דווקא בשעות הערב, כאשר החשכה יורדת על הכול, והיא, הבחורה, שוב אינה יכולה לראות בזקנתו של האיש? ובחדר בקיבוץ אפילו אור לא נתת והמצאת תירוצים שונים, כגון העדרה של תאורה חשמלית, וריח נפט שלא נסבל, כדי לא לבייש את הסב בשעת פגישתו את נעוריו. ובכן, צעיר או סב? מאוד רוצה אני שיתברר כי סב אתה, שכן אם צעיר לימים הנך שוב לא תמצא לנחוץ לענות לי. ואם תשאלני, חלילה, מדוע בכלל כותבת אני לך, הרי את התשובה לשאלה זו אוכל לתת לך רק לאחר קבלת מכתבך.

ובאם לא תכתוב, אודה לך עכשיו עבור שעה של נחת, שהעניק לי סיפורך בתודה ובשלום ובתקווה שמכתב זה יגיע לידיך.

פנינה כהן (בת 32)

בשולי המכתב ניתוסף בכתב יד:

בסוף חודש מאי אנו מסיימים את שליחותנו כאן ושבים ארצה.

עניתי לפנינה כהן מה שעניתי ותשובה ממנה לא קיבלתי. המענה שלי הוחזר לי היום, ואילו הסיפור ‘לידה שנייה’, אשר נדפס באותו ירחון שהגיע לידה של פנינה כהן באחת מארצות אירופה הצפונית, נכלל ב’מסות בנימין החמישי'.

אחד העותקים המעטים של ספר זה, מאלה שלא היו למאכולת עש, היה מונח על מדף הכוננית שלי. נטלתי אותו לידי ודפדפתי בו עד שהגעתי לפרק הסיום של הסיפור לידה שנייה'.

ד

תלון כאן, סבא, בחדרי. יש לי ספה מיותרת על כל צרה שלא תבוא.

– צרה?

– אתה נכנס לתוך דברי, סבא. אין לך סבלנות. אינך מניח אפילו לסיים משפט. ובכן, יש לי ספה מיותרת על כל צרה שלא תבוא ובשביל כל מלאך אלוהים שיבוא. עכשיו מרוצה אתה? רוצה אתה עוד מחמאות או שאתה מסתפק במלאך אלוהים? זה דווקא לא כדאי. לא סבא, אינך מבין. מלאך אלוהים אולי כדאי להיות, אך לעשות מה שאתה עושה כרגע, זה מיותר בהחלט. לשווא מסובב אתה את הכפתור. חבל על מאמציך. לפי שעה הכפתור הוא רק לנוי, קישוט גרידא. מרמז על מה שעתיד להיות. חשמל אין לי עדיין בצריף. עוד לא סידרו. תצטרך להסתפק באור ירח ועוד לברך עליו. לוא היה לילה חשוך, היית מסכן, מגשש כאן באפלה שחורה. אני שונאת מנורת נפט. אינני סובלת את הריח. רגישות. איך אומרים הרופאים? אלרגיה.

ח–ח–ח! לא, לא, סבא, אל תפחד. לא הייתי מניחה לך לגשש באפלה. הייתי תומכת בך. בשבילי אור וחושך היינו הך הם. המקצוע שלי פיתח בי חוש שישי, ואני מוצאת את דרכי בלי נטילת רשות משאר חמשת החושים. וכי למה לך אור? הספה מסודרת, מוצעת, שכב עליה וישן. עייף אתה. טיולים מסוג זה מייגעים אדם בגילך. אף על פי כן יפה עשית שבאת. מה דעתך על רמת שמשון?

– על מה?

– אינך מקשיב, סבא. חבל. עייף. או סתם מפוזר. פרופסור. שאלתי מה דעתך על קיבוץ רמת שמשון?

– קיבוץ ככל קיבוץ. חדר אוכל, מקלחת, דשא, בית ספר, רפת, קומביינים.

– די! די! די סבא. אני יודעת. אני בעצמי יודעת מה שיש. יש לי עיניים ואני רואה בהן. אינך צריך לפרט. שוב אינני נמצאת באוויר. אני מהלכת על פני האדמה. רואה הכול ושומעת הכול. אני כבר לא אקרובטית מקצועית. עזבתי את האוויר. לנצח.

– מדוע עזבת, פולה?

– משום שבנות מקצועי סופן ליפול על הקרקע ולרסק את עצמותיהן. אני עצמי סחבתי לא אחת על אלונקות גושים מרוסקים של בשר, עצמות ודם, גוש בשר, עצמות ודם, שלפני מחצית דקה היה חברה, ידידה, יריבה. איני רוצה להתרסק על האדמה, רוצה אני להלך עליה. איתן. אתה שומע, סבא? איתן.

– אני שומע.

– ובכן סיבה מספקת?

– כן.

– האומנם סבור אתה כך, סבא?

– סבור אני…

– את האמת, סבא. אמור את האמת. אל תכחד, אל תחוס עלי. אף לא על עצמך.

– סבור אני שזו הרגשה נהדרת… להיות באוויר… להשתחרר מחוק הכובד.

– אהא! תפסתיך, סבא. תפסתי. ידעתי שכך תאמר. כך ולא אחרת. צדקת, סבא. זוהי הרגשה נהדרת, הרגשה אלוהית. אך בסופו של דבר מתרסקים. מתרסקים והופכים לתערובת מבחילה של בשר, עצמות ודם. וזה כבר מעֵבר לכל הרגשה שהיא. גם מעבר להרגשה נהדרת.

– סלחי לי, פולה. סלחי לזקן שוטה, שמעולם לא הרים את כף רגלו מן האדמה… מעולם לא טעם טעמה של טיסה אישית… רק בצוותא, בהסגר, יחד עם חבורה שלמה… במטוס, באווירון.

– אל תשקר!

– פולה! מי הרשה לך לדבר עמדי כך?

– מי הרשה לי? וכי לנטילת רשות זקוקה אני? וכי איני יודעת כי אתה הוא בנימין החמישי. כי כל ימיך עברו עליך באקרובטיקה, באטרקציה רוחנית, במעשי להטים מקפיאי דם, שבוצעו בגובה של מיליוני קילומטרים מעל פני האדמה? וכי סוד הוא שבכל שעה, בכל רגע צפוי אתה לנפילה ולהתרסקות? דואה, מתפתל, מִתחַלזן. סלטוֹ־מוֹרטלֶה נצחי… ומחכה עד שימחאו לך כף. אך דא עקא, אין מוחאים לך כף. אין פורצים בתשואות סוערות. לי מוחאים כף. לי ולא לך. לאטרקציה אווירית ולא לאטרקציה רוחנית. אולם אני, אני יודעת, כי אין הבדל מהותי בינינו. שהרי רוח אינה אלא תנועת אוויר. אל תנסה להתחמק. ממבט אחד מועף באקראי הכרתיך. מספרים כי לבונים החופשיים, למָסונים יש סימני היכר מותנים ומוסכמים בכל העולם כולו: כפיפת אצבעות, קריצה, רמיזה. אנו, אנשי האטרקציה, אין אנו זקוקים לכך. אטרקציה כשמה כן היא. נמשכים אנו זה לזה. ממוגנטים אנו. קשורים, צמודים, דבוקים בחוטים סמויים מן העין. מחזיקים אנו זה את זה ומשום כך אין אנחנו נופלים עד לאותו רגע שאנו נופלים ומתרסקים. כי סופנו להתרסק. סופך להתרסק, בנימין. אני הסתלקתי, אני מהלכת על פני האדמה. את האוויר השלכתי אחרי גווי. ואילו אתה – בשבילך מאוחר מדי. אחרת… אל תנסה להיצמד, להידבק… לשווא. אל תלפתני, בנימין. אף אם תעמיק לנעוץ באדמה את קצה מקלך עד… לא תעביר את רוע הגזרה. רק תתרסק, תתרסק. תיהפך לבשר ודם, ועצמות…

ירושלים לחוד וארץ ישראל לחוד. לכאורה נמצאת זו בתוך זו, אולם אם יושב אתה ישיבת קבע בירושלים, והנה חזרת אליה משוט בארץ, הרי מיד עם כניסת המכונית אל שער הגיא, מתנדף כחלום רישומו של כל מה שאירע לך בשרון ובשומרון, בגליל, בנגב ובעמק. צינה הררית ירושלמית מפיגה את הלחות החמומה, מאווררת את המוח ופורסת רקיע תכלת עמוק וצלול. אדם חוזר ירושלימה, צולל בעבודתו ומהלך בטוחות בדרך החיים שבחר לו, וקיומה של תל אביב או של חיפה יש בו מן הממש פחות מקיומם של שבתאי או של צדק; וכל המוצאות אותו מחוץ לתחומיה של עיר הקודש חי בו כאותה הכרה מדמדמת, כי מוצאו מאמיבה המתפלשת בטיפה סרוחה ואין העין מסוגלת לראותה.

אם ירחים לא תצא מירושלים יימשך מצב זה ירחים ואם שנים לא תעזבנה, אפילו שנים יארך.

הפעם ארך שנים; שאלמלא כן לא הייתי יוצא בוקר אחד מפתח ביתי ופוגע בפולה נגבי, שהיתה מהלכת ברחוב ומושכת אחריה תינוקת בת שלוש או ארבע שנים. בלי שנעצרה, ממש תוך כדי הליכה הורתה עלי באצבעה ואמרה: ‘הנה זקן זה אביך הוא, אוורירה’… אות הוא כי עברו כשלוש ארבע שנים ועוד כתשעה ירחים'.

ה

סגרתי את הספר ושמתיו במקומו על המדף. לאחר מכן עיינתי עוד במילונו של אבן שושן ומצאתי כתוב בו, כי העש שייך לבת סדרה של פרפרים, שרובם קטנים, ליליים, מחושיהם דמויי חוטים, צבע כנפיהם, לרוב כהה – Microlepidoptera. העשים מזיקים ברובם לצמחים, לבגדים, לספרים ועוד. “כי כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סם', ישעיהו נ”א, ח.

היה בדעתי לחפש בקונקורדנציה מראי מקומות נוספים מן המקרא. שהעש מופיע בהם, אלא שלפתע נפלה עלי עייפות גדולה. שכבתי במיטתי ונרדמתי. וכשהקיצותי כבר פשטו בחדרי דמדומי טרם זריחה. ידעתי כי חלמתי חלום זה עתה, ידוע ידעתי כי חלום זה הוא שהעירני משנתי, אך את החלום עצמו לא זכרתי. אף לא שמץ מנהו. אף על פי כן חשתי מועקה בלב. אימצתי את מוחי וחיפשתי את סיבת המועקה.

לא, לא הפגישה עם פנינה כהן מכבידה על לבי, אף לא החוויה שהיתה לי, עם בתה אביבה, אשר חדרה לכדי הרף עין אל חיי כחדור כדור מקלע אל קיר של בית, ולא נשאר בו סימן של חדירה זו אלא בצורת נקב קל; אכן, רישומה של זו יחלוף עוד יותר מהר מרישומה של בתו של בנימין החמישי אוורירה, שלא היתה ולא נבראה אלא בדמיוני.

ברקאי!

נכדי הוא, נכדי הפעוט, המתארח בביתי יחד עם הוריו, ועתה לן הוא בחדר הסמוך, שכוב במיטת תינוקות, שעוד נשתיירה בבית מן התקופה שבתי – המציאותית, האמיתית, הראלית – עצם מעצמי ובשר מבשרי היתה מבלה בה את לילותיה. עכשיו ישן בה, כאמור, נכדי מכוסה בשמיכת צמר גפן בשל צינת הלילה הירושלמי, והעש מתנכל אל השמיכה לאוכלה. אסור להתעצל. שומה עלי לקום ולרסס די.די.טי. בחדר הסמוך ויהי מה, שהרי אם תיאכל השמיכה עד כלותה, עלול נכדי, הרגיש להצטננות, ללקות בשפעת.

אזרתי כוחות וניתקתי את ראשי מן הכר.

1973

א

לפני כשנתיים הגיעה אלי פנייה מיוזמי ההתארגנות של סטודנטים, שעלו בימי המנדט לארץ על סמך רשיון־עלייה שניתן להם עם התקבלותם ללימודים באוניברסיטה העברית. התעלמתי מן ההצעה להצטרף להתארגנות זו, וטעמי ונימוקי עמי: קצה נפשי בהתכנסויות נוסטלגיות, ביובלות ובחגיגות ציון למיניהן, החל במחזורי־סיום של בית־ספר עממי באחת מערי הגולה וכלה בלוחמי פלוגת־פלמ"ח מסוימת. זאת ועוד: לא ראיתי כל הצדקה להתארגנות בני אדם יוצאי מדינות שונות, שרקעם החברתי מגוון, השקפות עולמם רחוקות זו מזו והשתייכותם המפלגתית משתרעת על פני קשת אידאולוגית רחבה, שבקצותיה תנועות שנלחמו זו בזו בשצף קצף – אך ורק משום שהגיעו ארצה בשל היותם תלמידים באותה אוניברסיטה. גם לאחר שהוסבר לי שהגורם המאחד אינו נוסטלגי גרדא אלא קיומי־מהותי, שכן אלמלא אותם סרטיפיקטים, היו רוב רובם של אלה שזכו לקבלם נִספּים בשואה, לא נחה דעתי. סבור הייתי שאיני זכאי להסתפח אל קהלם, כי לא מארצות השואה עליתי אלא מסין, שקהילותיה הקטנות והמעטות, אפילו תחת שלטון הכיבוש של יפן, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, לא נפגעו אף כהוא־זה במלחמת העולם השנייה. רוב יהודי סין הגיעו עם קום מדינת ישראל אל חופי הארץ והשתקעו בה. מתוך גישה זו נמנעתי מלהשתתף בכינוס בעלי הסרטיפיקטים שהתקיים בירושלים. אולם, לאחר שצפיתי בסרט שהוסרט באותו כינוס הקדשתי מחשבה נוספת לעניין ועמדתי השתנתה. על כן נעניתי לבקשתו של סיני לייכטר לקחת חלק בקובץ מיוחד שהוא עורך המוקדש לנושא זה.

מדוע?

משום שהמקרה שלי, דווקא בשל היותו חריג מבחינה גאוגרפית וביוגרפית, יש בו כדי להדגים עד כמה היה בכוחם של סרטיפיקטים אלה לקבוע את גורלו של נער יהודי, את פרצופו הרוחני, את מעמדו ואת תרומתו לחברה מעבר למכנה המשותף של הישרדות.

אבי מורה עברי היה. לאחר נסיון המהפכה הראשון ברוסיה הצארית בשנת 1905 גלה לסיביר, ובעיר קטנה ממזרח לאגם בייקאל הקרויה ברוסית וֶורכנֶאוּדינסק (היום אוּלָן־אוּדֶה, עיר הבירה של הרפובליקה האוטונומית הבוּריָט־מונגולית בברית־המועצות) לימד עברית את ילדי היהודים המעטים שנקלעו לשם, אף בתוך כותלי בית־ספר ממשלתי סובייטי, עד אמצע שנות העשרים, כשהעברית כבר היתה אסורה באיסור חמור בכל רחבי ברית המועצות. כל עוד היה ראש הקומיסריון לתרבות וחינוך בן העם הבוריטי – אחד העממים המונגוליים הנוודים בצפון סיביר – היה הכול הולך למישרין. אבל יום אחד הופיע מבקר מעיר המחוז אירקוטסק, והוא יהודי, קומוניסט, חבר מפלגה מסור ונאמן, יליד גליציה וחניך החדר באחת מעיירותיה. לא היה לו שום קושי לגלות, כי הלשון שאותה לימד אבי את ילדי היהודים בבית־הספר, שהוא היה מנהלו, אינה הלשון היהודית המדוברת שבפי “המוני העמלים”, כי אם לשון הקלריקליזם הריאקציוני והציונות, לשון הבורגנות, הביבליה והאוֹפּיוּם לעם. כעבור ימים מספר ישבנו ברכבת – אמי, אבי, אחותי ואני – ועזבנו את העיר לבלי שוב אליה. כבן שש הייתי אז, ועד היום זכור לי היטב כי באחד המקומות בדרך נאלצנו משום מה לרדת מן הרכבת ולהמשיך את דרכנו ברגל. טיפסנו בשביל יערות המוליך להר, מתחתנו נתכַּחל נהר מנהרי ‘ארץ שופעת’ נהרות, ובתי העץ שעל חופו נראו כפרחי נוי סדורים וערוכים בערוגותיהם המטופחות. מעלינו הבהבו בקמצנות נצנוצי תכלת בהירה שהסתננו במִפלָשׁים הזעירים אשר בצמרות עצים עבותים. הלכתי בסמוך לאבי. הוא היה שקוע במחשבות. פתאום נעצר, השקיף סביבו ואמר, ספק לי ספק לעצמו: ‘עוד ישמע בברית־המועצות קול הלשון העברית!’

בפרק הסיום של הרומאן ‘חמישתם’ מביא זאב ז’בוטינסקי שיר על ‘מחוז מראות אין יש ומוסיקה אילמת, אשר את פָּרוֹכְתּוֹ יְגל לרגע חמד, לפני היקיצה חלום אחרית הליל’ ( בתרגומו של חנניה רייכמן). מי כתב את החרוזים הללו?' – שואל ז’בוטינסקי את עצמו, ומיד משיב: "חוששני כי אני בעצמי כתבתי אותם; ככל שאזקין כן ארבה לצטט מדברי עצמי'. דומני שחששו של ז’בוטינסקי חשש מבוסס לגבי כל מי שעשרות בשנים מושך בעט סופר.

לאחר הערה אפולוגטית זו רשאי אני לגלות שהקטע שהובא לעיל אינו אלא מובאה מספרי ‘מסע מסביב לציר’, ובקשר ישיר עם קריאתו הנרגשת של אבי אף מתיר אני לעצמי לצטט מתוך דברים שאמרתי בטקס שבו הוענק לי פרס לספרות על שם ישראל וברתה ניומן:

‘שלא כמשוררנו הלאומי הגדול אני זכיתי באור מן ההפקר, והוא בא לי בירושה מאבי: בר־אוריין, מחנך ומורה עברי, מחזאי, במאי, שחקן ואפילו מלחין לעת מצוא. הוא שנטע בי אהבת נפש ללשון העברית, שעד היום הזה אני נאמן לה יותר מלכל שאר אהבותי בחיים. הוא שדאג שירווני משחר ילדותי משפעת תרבותו של עם ישראל, ממקורות היהדות לדורותיה עד לאותה ספרות שהוא עצמו קראָה בנעוריו בהיחבא בתוך הגמרא – מאפו, סמולנסקין, יל"ג. אשר לביאליק וטשרניחובסקי, מנדלי וברדיצ’בסקי, הרי אלה היו לחם חוקי בד בבד עם פושקין ולרמונטוב, טולסטוי ודוסטויבסקי, כי הקהילה היהודית בעיר חרבין היתה חלק מן האמיגראציה הרוסית שם’.

ואכן, הקהילה היהודית בעיר חרבין, שבה ביליתי את אחרית ילדותי וראשית נעורי, נבנתה לפי הדגם של קהילות יהודיות ברוסיה שמלפני המהפכה. חבריה היו רובם ככולם יוצאי רוסיה, וחלק ניכר מהם מתבוללים ששפתם היחידה היתה רוסית, אלא שגם אלה היו פעילים בקהילה ונמנו עם מנהיגיה. היא החזיקה מוסדות צדקה ותרבות, הקימה בנק ובית־חולים, ספרייה יהודית עשירה, שני בתי־כנסת מפוארים, בית־ספר יהודי עממי בן שש שנות לימוד. כחמש שנים היה קיים בעיר גם בית־ספר תיכון יהודי. בראשית שנות השלושים מנתה האוכלוסיה היהודית כ־15,000 נפש, אבל עם הכיבוש היפני היגרו רבים מהם לדרומה של סין, וכרבע ממספרם חזרו לברית המועצות. הקהילה הצטמצמה כמותית, אך לא איכותית. כל המוסדות הוסיפו להתקיים, והתנועה הציונית אף זכתה לשגשוג. עד סוף ימיה של הקהילה יצא לאור בעיר שבועון ציוני בלשון הרוסית, נוסדה תנועת הנוער בית“ר. שלא כבמזרח אירופה קרבתה של רוסיה מנעה מן הנוער הציוני לנהות אחרי הסוציאליזם בכל צורה שהיא. תנועת בית”ר בהנהגתו של ז’בוטינסקי, שכתביו הרוסיים מראשית המאה ועד שנות השלושים הסעירו את רוחנו, היתה לנו מוקד־משיכה אחד ויחיד, שהיה יכול לעמוד בהצלחה בהתחרות באידאולוגיה הקומוניסטית. בית“ר הוציאה לאור דו־שבועון בשם ‘הדגל’, שלאחר סגירת ה’ראסווייט' בפריס היה כתב העת הרוויזיוניסטי היחיד בלשון הרוסית. בשנת 1931 עלו ארצה חמישה בית”רים – עלייה חלוצית ראשונה של קבוצת נוער מאורגנת מסין. עשרות בית“רים נרשמו לקבלת רשיונות עלייה מן הסוכנות היהודית, אבל רק סרטיפיקטים יחידים הגיעו לפינה כה נידחת של עולם התפוצה היהודית; מצוקתה של יהדות מזרח אירופה וגרמניה לא הרשתה גילויי נדיבות לב לגולה כה שבעה. לאחר שהתנועה הרוויזיוניסטית פרשה מן ההסתדרות הציונית, הטפטוף הדליל נסגר כליל בהיעדר תנועת נוער ציונית מלבד בית”ר. המושג סרטיפיקט הפך למשאת נפש. עד היכן הגיעה עוצמתה של משאת נפש זו – אולי בכל תנועות הנוער הציוניות בגולה בשנות השלושים – מעיד מעשה שאירע בי.

בין שאר הפעולות לזקיפת הקומה היהודית עסקה בית“ר בהגנה עצמית. חרבין שרצה תנועות לאומניות קיצוניות מקרב האמיגרציה הרוסית, שהאנטישמיות היתה מרכיב חשוב באידאולוגיה שלהן; הבולטת ביותר ביניהן היתה ‘ברית הפשיסטים הרוסים’. חברי הברית היו מתקיפים באורח ספונטני, או במאורגן, עוברי אורח יהודים. בית”ר הגיבה בתקיפות. כל חבריה חויבו להתאמן באִגרוּף. עד־מהרה הפכו התקפות הפורעים להתנגשויות חמורות, והמתקיפים ספגו מהלומות מנה אחת אפיים. יש שהבריונים ארבו ליהודי בודד או לזוג, וכילו בהם את חמתם. במקרים אלה היו מתארגנים מיד קבוצות בית"רים לפעולות תגמול, שציננו את הלהיטות לקרב של הצד שכנגד, ציננו אבל לא כיבו. כיומיים לפני שעליתי לרכבת שהוליכתני לשנגהאי, כדי להפליג במסע של ארבעים יום לחיפה, יצאתי יחד עם אחד מחברי מאולם קולנוע. ליד היציאה ארבו לנו שני בחורים רוסים; אחד מהם הלם באגרופן ברזל בפני. מעוצמת המכה איבדתי את ההכרה וצנחתי על המדרכה. תוך כדי נפילה נפלטה זעקה מפי: חבל על סרטיפיקט שהולך לאיבוד. כך, על כל פנים, העיד עלי ידידי. ואכן, זכורה לי ההרגשה שאני הולך למות, וסרטיפיקט – שאין ערוך לו, שיא מאווייו של נער עברי החולם להיות חלוץ לוחם – ייהפך לפיסת נייר שאין בה ממש, שכן מדובר בסרטיפיקט של סטודנט, כלומר רשיון־עלייה אישי, שלא ניתן להעבירו לזולת!

כשהתעוררתי למחרת בבוקר במיטתי, שמחתי בכל לבי על שלא פג תוקפו ולא נס לחו של הסרטיפיקט – על כך העידה עצם היקיצה. כשעה לאחר מכן בא אלי ידידי מאמש ובישרני, שעוד הלילה יצאה קבוצת בית"רים לפעולת תגמול, וכמה חוליגנים רוסים טעמו מנחת זרועם.

מכל המסופר לעיל עולה שהיה משום צדק פיוטי בעלייתי ארצה כסטודנט האוניברסיטה העברית בירושלים. ש"י עגנון, בקבלו את פרס נובל, אמר שכתוצאה משואה היסטורית – חורבן בית שני – הוא נולד באחת מערי הגולה, אך כל ימיו ראה את עצמו כיליד ירושלים. בשל ריחוק מקום הולדתי, לא רק מארץ־ישראל כי אם גם ממרכזי הגולה, נבצר ממני לראות את עצמי כיליד ירושלים. אבל מיום שעמדתי על דעתי שמתי לי למטרה לתקן את העיוות שחל בנקודת התבקעותי בחללו של עולם בשל אותה שואה היסטורית. מימי לא היו לי שום שורשים בשום ארץ בעולם מלבד ארץ ישראל. בבירת בורייט־מונגוליה לא ראיתי את עצמי מונגולי. בסין לא הייתי סיני. בתרבות הרוסית שעליה חונכתי חשתי כגר ותושב, תודות למאמציו של אבי להציב כנגדה את התרבות העברית בכל יופיה והדרה, ככל שהיה ניתן הדבר בגולה מרוחקת זו. עד כמה שידוע לי, רק משפחה יהודית אחת היתה בחרבין, שבה לשון הדיבור היתה עברית – משפחת דוקטור שלמה רביקוביץ, שעלתה ארצה לפני. ראש המשפחה היה יושב ראש קהילת חרבין בשנים 1931–1933, והמשוררת דליה רביקוביץ היא נכדתו. בן שש באתי לסין, ובן שמונה־עשרה יצאתי ממנה. כיהודי בגלות אירופה עד לזמן החדש, שהמציאות הסובבת אותו היתה פטה מורגנה בעיניו, מעין חזיון תעתועים, ואילו השקלא וטריא בעניין הלכות פסחים בבית המקדש – ממשות רֵאָלית, כך גם אני התהלכתי באותה ארץ בעיניים עצומות ולא ידעתי בין ימיני לשמאלי, נובר בכל פיסת נייר נושאת אותיות מרובעות, וכל כולי שקוע בארץ־ישראל ההולכת ונבנית וחולם על היום שבו אגיע לפרקי כדי לקבל דרכון ורשיון־עלייה. בבחינות הבגרות בחרתי בחיבור על נושא נדוש: "מי הייתי רוצה להיות'. העליתי בו הצגה נלהבת של תכנית חיי: לעלות ארצה, לעבוד במחצבה, ללמוד באוניברסיטה העברית, ובסופו של דבר להיות לסופר עברי. אינני זוכר מדוע בחרתי דווקא במחצבה לפרנסתי, אולי משום שידעתי שירושלים הרים סביב לה ובתיה בנויים מסלעיה. במסיבת הסיום, לאחר טקס חלוקת תעודות הבגרות פנה אלי המורה לספרות ואמר: ‘אם בהגשמת תכניותיך תשרה עליך המוזה כפי שהיא שרתה בחיבורך, מובטחת לך הצלחה בחיים’. ואני כבר אז תמהתי על המורה, שהתעלם מן העובדה שהמוזה שורה על בן־אדם כשהוא מתווה את תכניותיו וחומקת ממנו כשהוא מנסה להגשימן.

אחד המכשולים הראשונים בדרך להפיכת החזון למציאות היתה תעודת־הלידה שלי. מסיבות שאינן ידועות לי הוצאה תעודה זו למפרע (כלומר באורח רטרוספקטיבי) על־ידי ועד הקהילה בחרבין, על סמך עדותם של שני עדים. נולדתי ב־1918, אך משום מה בתעודה נרשמה שנת 1919. כך העידו העדים, וכך דרש במפגיע לרשום פקיד הקהילה. לא הועילו כל טעמיו ונימוקיו של אבי. העדים לא שוכנעו. מן המפורסמות היא – טענו – מאז ומעולם מוטב לו לאדם להמעיט משנותיו. באין בררה נכנע אבי, אך שַבשתא כֵּיוון דעָל עָל ועבֵרה גוררת עבֵרה: בתעודת הבגרות שלי נאמר, שגמרתי את בית־הספר התיכון בגיל חמש־עשרה.

האוניברסיטה העברית התקשתה לעכל את הגאון עול־הימים, וסירבה לראות בתעודת־הגמר תעודת־בגרות. השלב הראשון של מימוש החלום היה כישלון. לשווא שיגרתי מכתבי תחנונים, לשווא ערכתי רשימה מפורטת של המקצועות שנלמדו באותו בית ספר והדגשתי את עובדת היותי תלמיד מצטיין. האוניברסיטה לא הגיבה. בבת־אחת נכזבה תוחלתי ועולמי חשך בעדי. הסרטיפיקט היה ממני והלאה.

פתאום נדלק שביב של תקווה. אבי, שהיה מלקט כל ספר עברי שהסתנן דרך ימים ויבשות עד הגיעוֹ למקום שבימים ההם נחשב לקצווי ארץ, חזר מהעבודה הביתה ובידו ספר בכריכת תכלת: ‘היסטוריה ישראלית’ מאת יוסף קלוזנר. שמו של קלוזנר היה מוכר לי. באנציקלופדיה היהודית הראשונה בלשון הרוסית, שיצאה לאור ברוסיה לפני המהפכה, מצאתי ערך עליו וכמה ערכים חשובים מפרי־עטו. בספרייה היהודית מצאתי כמה מספריו: ‘שפת עבר שפה חיה’, ‘יוצרים ובונים’, ‘האדם הקדמון’, ואפילו ‘ישו הנוצרי’. ידעתי שהוא מכהן כפרופסור לספרות עברית חדשה באוניברסיטת העברית, והחלטתי לפנות אליו אישית. התאזרתי עוז וכתבתי לו מכתב. אני מצטער מאוד על שלא השארתי בידי העתק מאותו מכתב; לא היתה לי שום מודעות לתיעוד ביוגרפי אישי, וספק אם יכולה להיות מודעות כזאת אצל נער בן שמונה־עשרה. קודם שישבתי לכתוב מסה זו נברתי בארכיונו של קלוזנר בספרייה הלאומית מתוך תקווה למצוא את המכתב, והעליתי חרס בידי. אין לי בררה אלא לשחזר אותו לפי הזיכרון. לדאבוני, אינני זוכר את הפרטים, אך זכור לי היטב המתח הנפשי והתרוממות הרוח בעת כתיבתו, וכן הפתוס שגאה בכל שורה. דומני שהיה זה המכתב האישי הראשון שכתבתי בעברית בימי חיי. פתחתי בבקשת סליחה על שאני מרהיב עוז בנפשי להטריד אישיות כה חשובה, אך לא מצאתי אדם אחר שאליו יכול אני לפנות ולפניו מוכן אני לשפוך את מרי שיחי על קיפוח עלם עברי, המשתוקק בכל לבו ונפשו ללמוד תורה ודעת בבית אולפנא גבוה, אחד ויחיד בעולם, השוכן בבירת הנצח של מלכות ישראל העתידה לקום במהרה בימינו במולדתי ההיסטורית. פורמליסטיקה מרושעת מונעת מאותו נער המתגורר בירכתי עולם להיספח לנחלת התרבות העברית הקמה לתחייה, ומי יושיעני אם לא המורה הדגול, מגדולי מאַשריו של העם, ואחד מעמודי התווך של בניין תקומתו. ככל שאני נזכר בסגנון המכתב עולה בזכרוני העובדה, שאני הוא שהאדרתי אותו בתפארת המליצה הזאת, ודווקא אבי, שהביטויים הללו היו שגורים בפיו, ניסה לרסן את התפעמותי, תוך שהוא מסייע לי בניסוחו.

דרכו של מכתב מסין לארץ־ישראל ארכה חמישה שבועות. הייתי בטוח שאיחרתי כבר לשנת־הלימודים תרצ"ז, וגם אם יניב פֵרות פרי־עטי הנמלץ, לא תהיה לי בררה אלא לשהות בסין עוד שנה אחת. חמשת השבועות תמו. ספרתי את הימים כמעין ספירת העומר. המכתב נשלח רשום וודאי הגיע. נותרה לי ספירה שנייה עד לתאריך הגעתו של מכתב התשובה. האמנתי שבוא יבוא אף־על־פי שיתמהמה, אך פקפקתי מאוד אם יהיה בו משום ביטול הסירוב.

עברו שישה ימים לספירה השנייה. כדרכי יצאתי בבוקר לטייל בסביבת ביתי, לאחר לילה של נדודי שינה, והנה הדוור הסיני רץ לקראתי מַלחית ומתנשם. יחסי ידידות כנה נרקמו בין שנינו מיום שסיימתי את הגימנסיה והייתי שוהה בבית בבקרים. על־פי־רוב הייתי מזמין אותו למטבח ומכבדו ברבע כיכר לחם חם, שהוצא זה עתה מתנור המאפייה שממול לביתי, בתוספת כמה קוביות סוכר, וחולט בשבילו תה ומוזגוֹ בספל ענק. כשלושת רבעי שעה היה הדוור משתהה במטבח – הזמן שנדרש לו למיצוי מלא של ההנאה מכיבודי. והאירוח עצמו – תוצאה מאמונה מיסטית, שקיננה בי מימי ילדותי, כי הדוור הוא שיהיה שליח המצווה שיביא לי את בשורת הגאולה – תהיה אשר תהיה משמעותו של מושג זה בתקופות שונות של חיי. פיסת הנייר שמסר לי ידידי הסיני לא היה מכתב אלא מברק קצר וקולע: שלח מיד ערבויות לתשלום שכר לימוד. פרטים יבואו".

הפרטים באו כעבור חודש ימים. בקשתי נדונה מחדש והוחלט לקבלני כתלמיד שלא מן המניין, שיורשה לגשת לבחינות גמר רק לאחר שיעמוד בבחינות הכניסה לאוניברסיטה, ומשיעמוד בהן יהיו זכויותיו כזכויות תלמיד מן המניין לכל דבר. הנה כי כן, אפילו תעודת הלידה האומללה יצא הפסדה בשכרה, הואיל ובחינות־הכניסה שעמדתי בהן היו זהות לבחינות הבגרות בארץ, הריני למעשה בוגר בית־ספר תיכון עברי־ארץ־ישראלי לכל דבר. במיוחד נשכרתי ממדעי היהדות, שעד אז למדתי אותם באורח ספורדי ובלא שיטה.

ב

לימודי באוניברסיטה היו עבורי סדרה של גילוי עולמות, שעל קיומם ידעתי רק במעורפל. זכור לי ההלם שקיבלתי בשיעור הראשון של גדליה אלון במכינה לתלמוד. היה זה ניתוח מבריק ומעמיק של ברייתא מסוימת בבבא בתרא מזוויות שונות – הלכה, סגנון, סוציולוגיה – שמתוכן הצטיירה תמונה בהירה של משק חקלאי בימי בית שני, של אורח חייו של איכר בארץ־ישראל, שהחמור מילא בו תפקיד של מכונית בימינו. ראיתי לנגד עיני את בקתת המגורים הרעועה, שכותלה עלול היה להתמוטט משום שפרה נתחככה בה להנאתה. מעולם לא בחרתי לי את התלמוד כמקצוע, אך מאז המכינה לא פסקתי מלימודו ביחידות ובקבוצות, תחילה לעתים מזומנות, ובעשרים וחמש השנים האחרונות בקביעות, לפחות פעם אחת בשבוע.

סדרת הרצאותיו של גרשם שלום על שבתאי צבי פתחה לפני צוהר אל עולם הקבלה, והפרופסורים רות וברגמן פרסו את מערכות הפילוסופיה היוונית העתיקה, והאירופית במאות י“ז וי”ח, שהיה להן חלק רב בעיצוב עולמי הרוחני.

ואולם בסך־הכול לימודי האוניברסיטאים לא עלו יפה, ועד מהרה הבנתי שקריירה אקדמית ממני והלאה. לא נוצרתי לשקידה על משנה סדורה וערוכה. אבל כבר בימים ההם יכולתי להצביע על נסיונות בסיפורת וברשימות עיתונאיות שזיכוני בתואר "כישרון מבטיח' (יש סבורים שעוד היום הולם אותי תואר זה). לא שאפתי לכתר תורה של מלומד. חלמתי להיות סופר, אך לא סופר סתם; בשגיונות נעורי ראיתי את עצמי בעיני רוחי הגועשת כאיש חזון חובק זרועות עולם, שבאמצעות סיפור מעשה – שבו ורק בו תוקפי וגבורתי – מביא לעם ישראל בפרט ולמין האנושי בכלל בשורת גאולה חדשה. אין תימה שבמסלולי לימוד אקדמי הרגשתי כבמיטת סדום.

כמי שצפה את עתידו כסופר בחרתי בספרות עברית כמקצוע ראשי. היום כותב משורר צעיר שיר, ומחר הוא נלמד באוניברסיטה. קלוזנר מיטיבי היה חניך אוניברסיטת היידלברג של המאה שעברה. הוא עצמו היה מגיב על כל ספר עברי שיצא לאור בימיו, אך בתכנית האקדמית שלו הקפיד על ריחוק, על פרספקטיבה מדעית, על רווח זמן, היוצר משקעים ופרופורציות. ביאליק ומנדלי היו בני דורו. על כן חומר הלימוד שנדרש לבחינות־גמר לספרות השתרע מן המאסף של תלמידי מנדלסון ועד ליליינבלום וסמולנסקין. עד כאן ולא יותר. ככל ששקעתי בחומר זה, כן גברה בי החרדה שאם אתגבר עליו לא אהיה סופר לעולם.

שרוי הייתי במצוקה הדומה לזו של כלב צעיר מלא און עלומים, שפיזרו לפניו עשרה כדורים עתירי ניחוחות בצבעים שונים הנעים במהירויות שונות; מכל אלה מצוּוה הכלב לרדוף אחרי כדור אחד שצבעו דהה, ריחו נמר ותנועתו אין בה אתגר לרדיפה אחריו. מיום שעמדתי על דעתי ניצב דוסטויבסקי בראש הפנתאון של אלילי הסיפורת שלי. לפני שניגשתי להכנות לבחינת־הגמר לספרות התוודעתי ל’יוליסס" של ג’יימס ג’ויס, ובידיעותי המוגבלות באנגלית הבקעתי לי במאמץ רב את הדרך בסבך הג’ונגל השופע בעלי־חיים שנולדו בז’אנר ספרותי שלא היה לי שום מושג עליו לפני כן. בעת ובעונה אחת – כך התגלגלו הדברים – נזדמנו לידי שלושת הכרכים של הטטרלוגיה “יוסף ואחיו” מאת תומאס מאן (הרביעי עדיין לא הופיע) ונטלתי על עצמי את המשימה הבלתי־אפשרית לבצע קידוח עמוק בסלע הלשון הגרמנית כדי לצלול בנבכי מהותו של עם ישראל כפי שהיא נשקפת באפּוֹפיאה האדירה, פרי רוחו של הגאון הגרמני, וכדי לספות חטאת על פשע, כל אימת שהייתי שוהה בהר הצופים הייתי קופץ לספרייה הלאומית ומתייחד באולם הקריאה עם שלושה כרכים אחרים: ‘תולדות האמונה הישראלית’ של יחזקאל קויפמן, ותוך כדי קריאה מתפעם מפעלו האדיר של גדול המהפכנים בעולם, משה רבנו.

בשולי אחד העמודים של הספר כתבתי בעיפרון: חוקת משה בהיסטוריה שוות ערך לחוק הכבידה ביקום. ניסיתי למצוא כתובת זו, אך הכרכים שבאולם הקריאה של שנת 1990 הן מהוצאה יותר מאוחרת מזו שעיינתי בה בתרצ“ט. באותו יום הצלחתי לשאול הביתה את הכרך השלישי כדי לסיים את קריאתו. ולמחרת היום, דהיינו ב־1 בספטמבר 1939, יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכנס לחדרי ידידי משה לוין ונתן לי במתנה ספר, שלדעתו כל אדם המתעניין בספרות יפה חייב לעיין בו, על אחת כמה וכמה מי שהחליט לגשת לבחינת גמר בספרות: ‘תורת הספרות ותולדותיה מימי קדם עד ימינו’. אני זוכר את צורתו: ספר לימוד סובייטי משנות השלושים – כריכת קרטון חומה, אותיות קיריל מגושמות ונייר צהבהב. אכן, הדרך לגיהינום זרועה כוונות טובות” – אמרתי בלבי. ואנוכי לא ידעתי ולא עלתה על לבי כי ביום ההוא נפתח שער הגיהנום ליהודי אירופה. אף־על־פי־כן נדמה לי, שבזכרוני שמור כל רגע ורגע של היום ההיסטורי הגדול כפי שהשתקף בזוטות חייו של אחד מהולכי על שתיים שעל הפלנטה הזאת. אנסה לשחזרו.

התעוררתי בשש וחצי בבוקר. מן המטבח הגיע לאוזנַי קול התכונה הרגילה של משפחת בעלי הדירה, בטרם צאת האב לעבודתו והילדים לבית הספר. לא הייתי אמור לצאת מחדרי לפני שיסתלקו הכול, חוץ מבעלת הדירה. ליד מיטתי היה מונח ‘יוליסס’; אמש סיימתי את קריאת הפרק הראשון של החלק השני של הספר. נטלתי את הספר והתחלתי לקרוא בפרק השני:

מר ליאופולד בלום אכל בעונג אברים פנימיים של חיות ועופות. הוא אהב מרק קרבי אווז סמיך; מוּראות באגוזים, לב צלוי ממולא. פרוסות כבד מטוגנות עם פירורי לחם יבש, ביצי דגים מטוגנות, יותר מכול אהב כליות כבש בגריל שהעניקו לחכוֹ טעם עז וערב של שתן ריחני קמעה'.¹

תפריט שכזה על קיבה ריקה בעוד קורי שינה עוטפים מוח רופס גרם לי תחושת קבס. הרעשים מאחורי הקיר נדמו. יצאתי לשירותים ומשם למטבח. בעלת הבית נעדרה ממנו. בהתאם להסכם השכירות מזגתי ספל תה מהקומקום שעמד על הפתילייה והבאתיו לחדרי. מן הארון היחיד שעמד בו הוצאתי צנצנת ריבה וחצי כיכר לחם. אכלתי לשובע. כל יושבי תבל ידעו שפרצה מלחמת־עולם. אני לא ידעתי. מקלט רדיו לא היה בכל הדירה. את העיתון הייתי קונה בעת שיצאתי מן הבית לסעוד, מעין ארוחת צהריים: מנת פיתה־פלאפל ושתי כוסות מיץ חי. בתקופת הבחינות לא יצאתי לעבודה והייתי ניזון במשורה בתקציב של שלושה גרושים ליום. על המלחמה שמעתי רק מפיו של משה לוין, שבא להעשירני בספר על תורת הספרות, ואני, הייתי אטום למשמעותה של השעה הגורלית; אולי משום שמשפחתי שהתה בסין, הרחק מזירת ההתרחשות ההיסטורית. משה לוין עלה מליטא, וכל משפחתו עדיין ישבה בקוֹבנוֹ. הוא היה בוגר גימנסיה עברית, אבל אופן דיבורו, תנועות ידיו, שכלו החריף ולמדנותו שיוו לו דמות של תלמיד חכם. לימים נעשה עורך־דין וכיהן כיועץ משפטי למוסד ממלכתי. הוא היה מודאג, והשמיע באוזני דרשה מעמיקה על מצבו של העולם, מעין חזון אחרית הימים לאו דווקא משיחי. לשונו לא היתה נבואית, אך תמונת העולם שצייר כללה את כל סממני קץ הימין האפוקליפטי. הואיל ועדיין הייתי מסוגל לקרוא ולהקשיב בעת ובעונה אחת, דפדפתי בספר הלימוד תוך כדי האזנה ללִקחו ואמרתו. הספר היה מבוסס על אסכולת הפורמליזם הרוסי, שהיתה מן הראשונות והחשובות ביותר במדע הספרות. משה הזכיר בדרשתו את שמו של סטלין לא אחת ולא שתיים. הוא לא נפגע אף כהוא זה מעצם העובדה, שאני מעיין בספר בעת שהוא נושא את דברו. כדרכו פיתח את הנושא עד שהגיע למסקנה הגיונית, נפרד ממני לשלום והסתלק. דרך אגב, חזותו הקשה התגשמה לא רק בקווים כלליים אלא גם בפרטיה.

עם צאתו של משה פתחתי את ‘החטא ועונשו’ של דוסטויבסקי – ספר שתמיד נמצא אצלי בהישג יד, אפילו היום – ובפעם… מי יודע איזה – קראתי את תמצית המאמר של רסקולניקוב, שפורסם לפני שמחברו רצח את המַלוָוה בריבית. התמצית נמסרה על־ידי רסקולניקוב עצמו בשיחתו עם החוקר.

עיינתי בפסקה זו ועדיין לא נחה דעתי, חזרתי ודפדפתי בספר עד שהגעתי אל חלומו של רסקולניקוב; צמרמורת חולפת בגופי כל אימת שאני קורא את תיאור החלום, המשתרע על פני חמישה עמודים. לא אצטט כאן מתוך הספר. אשתדל לספר על החלום בקיצור.

ילד הולך ברחוב ומתעלל בסוסה דלה ועלובה. הוא מושיב בעגלה חבורת פרחחים שיכורים ומנסה בהצלפות שוט תכופות ואכזריות לאלץ את הסוסה שתזיז ממקומה את העגלה על מטענה הכבד. הקהל שמסביב נהנה הנאה סדיסטית מן המחזה, בצווחות אהדה הוא מעודד את העגלון ומתלהב עד כדי שכרון חושים. מכל צד נוהרים בחורים האוחזים בשוטים. הם תורמים את חלקם לאורגייה של העינויים, הצליפות שורקות באוויר. הסוסה הסכופה אוזרת את שארית כוחותיה לעשות ולו רק צעד אחד – לשווא. השוטים נוחתים עליה כממטרים של גשמי זעף, אך היא עדיין מפרפרת בשרידי רוח החיים שבקרבה ומצליחה לעמוד על רגליה. כוח עמידה זה מוציא את העגלון מכליו. הוא קופץ ממושבו, עוקר אחד מיְצוּלי העגלה ובתנופה חובט בו בסוסה ללא רחם. סוף־סוף היא צונחת אין אונים. חלום בלהות. רסקולניקוב מתעורר שטוף זעה.

בספרות הביקורת הסובייטית היה מקובל לפרש את חלום האימים כמטפורה על מצבו של העם הרוסי המעונה בימי שלטון הצאר. אבל ביום פרוץ המלחמה בגרמניה הנאצית עורר בי החלום אסוציאציה על עַם אחר, ואז נתברר לי מדוע נתקפתי פתאום בחשק עז לקרוא את תיאור הזוועה. יום לפני כן סיימתי את קריאתם של שלושת כָּרְכֵי הרומאן ‘יוסף ואחיו’ של תומאס מאן. האומנם מקרה הוא שמצאתי (ערב פרוץ מלחמת־העולם השנייה) בעמודיו האחרונים ביטוי גרוטסקי רב־עוצמה לדם תמציתה של האנטישמיות מימי קדם ועד ימינו בדבריה של מות־אם־אנת אשת פוטיפר, אשר לאחר כשלון מאמצי הפיתוי שלה פונה אל קהל משרתיה בני עמה בזו הלשון בהצביעה על יוסף:

‘מצרים, אחים – פתאום היו לה כל אלה לאחים. הכרזה זו חדרה אל תוך נימי נפשם וריגשה אותם עד מאוד – הביטו בי, גבירתכם ואמכם, אשתו הראשית של פוטיפר, אשת אמת לו. ראוני יושבת על מפתן הבית הזה – הלא מיטיבים אנחנו להכיר איש את רעהו, אתם ואני – “אנחנו” “ואיש את רעהו” הם בלעו דברים אלה עד תום; היה זה יום טוב למעמדות הנמוכים – אך הכר הכַּרתם גם את הנער העברי הזה המעומד פה ערום למחצה… בגדו העליון אין עמו כי בידי הוא. התכירוהו? הלא הוא הוא שהופקד על כל אשר בבית אחד הגדולים שבשתי הארצות להיות לראש לבני הארץ הזאת. מארץ תלאובות בא לארץ מצרים, הגן של אוסיר יפה המראה, כס אמון־רע, אופ הרוח הטובה. הם הביאו את הזר הזה אלינו, אל הבית הזה – עוד הפעם “אלינו” – להתל בנו ולהמיט קלון עלינו… והנה זה אשר הופקד עליכם ועל כל הבית, עומד לפניכם בכלימתו. אכן, נתון יתן האיש את הדין על מעשהו; משפט צדק ייעשה בו אך ישוב אדוננו אל ביתו. אסרוהו באזיקים!’.

הגיעה שעת הצהריים. יצאתי החוצה ובביתן שבו סעדתי את לבי במנת פיתה־פלאפל ושתי כוסות מיץ קניתי עיתון ערב. הכותרות הענקיות (בימינו אלה היו ודאי כחגבים בעינינו) היו מרעישות, אך כמעט כל מה שמתחת להן השיח לי בבוקר משה לוין.

עם שובי לחדרי ערכתי תכנית: (א) את המשך הקריאה ב’יוליסס" אדחה עד לאחר הבחינה; (ב) את קריאת ‘יוסף ואחיו’ כבר סיימתי; (ג) אשר לסיום ‘תולדות האמונה הישראלית’ הרי לא נותר לי אלא כעשרים עמודים. אעשה מאמץ ואגמור לקרוא בו היום; עוד הלילה אתחיל לעיין בחומר לקראת בחינת הגמר. ביצעתי את התכנית בדייקנות שאינה אופיינית לי. את משפט הסיום של הכרך השלישי של ‘האמונה’ קראתי שלוש פעמים: ‘הופעת הנביא השליח הראשון – בישראל ובעולם – היא ראשית תולדות האמונה הישראלית’. הכוונה היא, כמובן, למשה רבנו, אבל אני נזכרתי בנבואותיו של משה לוין, אף שלא נראה כנביא שליח כל עיקר; בעיני דמה לאחד התנאים מבית שמאי.

הלכתי למטבח למזוג לי תה של ערבית. כדי להתחמק משאלות ודיונים בענייני דיומא, מסרתי לבעל הדירה את העיתון שקניתי. כל המשפחה היתה ישובה ליד השולחן. אחד הבנים התעניין לדעת אם שמעתי רדיו. אמרתי לו שלא האזנתי. ביצעתי את רבע הכיכר האחרון שהיה בארוני, ושיקעתי חתיכת לקרדָה הראויה להתכבד. שעה ארוכה לעסתי את פתי, מתענג על כל נגיסה ובליעה. בבת־אחת נזכרתי בדוור הסיני ובלאופולד בלום, שאכלו בעונג. שני אלה נהנו מארוחת־בוקר, ואילו אצלי היתה זאת ארוחת־ערב. השעה היתה מוקדמת למדי, אבל אני התקנתי את מיטתי לשנת לילה ופתחתי בחומר הקריאה לבחינה, כמתוכנן. בידי היה ספר הזכרונות של משה לייב ליליינבלום ‘חטאות נעורים’.

אחת ההגדרות של סופר היא: אדם המדיר שינה מעיניו כדי להרדים אחרים. משום מה הייתי בטוח שהגדרה זו הולמת את ליליינבלום. למן העמוד הראשון התאכזבתי לטובה: הכתיבה רהוטה והסיפור קולח. קראתי בו בעניין עד לשעות הקטנות של הלילה. כפי הנראה התרשמתי במיוחד מנישואיו האומללים של המחבר בגיל חמש־עשרה, בשל חותנת מכשפה שמיררה את חייו. התרשמות זו היא שלפי כל הסימנים הולידה את חלומי הראשון באותו לילה.

בבית הכנסת המפואר בעיר חרבין נערך טקס נישואים. הכלה היא החותנת של משה לייב ליליינבלום – זקנה צמוקה, שהרשע נשקף מפניה חרושות הקמטים. כשה לטבח מובל החתן לחופה. אני מתבונן בו בתשומת־לב ומזהה את עצמי. בית־הכנסת מלא מפה לפה, אך בין הקהל הרב אין אף גבר אחד. כל כולו נשים צעירות יפהפיות, חטובות גזרה. רובן חשופות באותה מידה זעומה של ערטול, שהיתה מוּתרת במועדוני הלילה של העיר. אני עומד מתחת החופה ליד הכלה ומשווע לעזרה. פתאום מבקיע לו דרך בין הקהל זקן בעל הדרת פנים. בתחילה סבור אני שזה הרב המסדר את הקידושין, אך ככל שהוא מתקרב אל הבימה אני נוכח לדעת שאין זה אלא פרופסור קלוזנר. הוא מתקרב אלי ומושיט לי סרטיפיקט של סטודנט. אני נוטל מידו את הנייר ומתחיל לברוח. כלת האימים רודפת אחרי, ובידה כוס שהיתה מונחת לרגלי על הבימה. היא חובטת בכוס בפני; אני מתגונן בסרטיפיקט. המסמך סופג את כל רסיסי הכוס המנופצת, ואני מתעורר, ממשש את פני וסוקר את כפות ידי ואת אצבעותי. לאור מנורת המיטה שלא הספקתי לכבות לפני שנרדמתי ראיתי שאין סימני דם על־ידי. לא נחה דעתי עד שיצאתי לחדר האמבטיה והסתכלתי בראי. חזרתי רגוע. סגרתי את הספר שנשמט כנראה מידי כשנרדמתי, כיביתי את המנורה ומיד שקעתי שוב בשינה.

את מקומו של ‘חטאות נעורים’ תפס ‘החטא ועונשו’, ואת מקומו של החתן בבית כנסת תפס הילד בחלומו של רסקולניקוב. אני הייתי הילד. אחוז אימה, הבטתי בעיניים בוהות על השתוללות הפרחחים וההמון המכלה את חמתו בסוסה המעונה. משה לוין עמד על רגליו ליד הדוכן והצליף בבהמה האומללה בתנופת רשע בלא הפוגה. שני גברים החרו החזיקו אחריו, שניהם לא נראו ממוצא סלבי, ואין בכך כל פלא, שכן אחד מהם היה ג’יימס ג’ויס ואחד תומאס מאן – אנגלי וגרמני. כל צליפה הטביעה שורה של אותיות על גופה של הסוסה עד שעורה נראה כעור הזברה. הפסים על צבעיהם דמו לכתובות פרסומת. הצבע השולט היה ארגמן, ונושאי הפרסומת שאובים ממתנתו של משה לוין: פסיכופואטיקה, פואטיקה טיפולוגית, ז’אנרים, סמנטיקה – מונחי דם ואש באותיות קידוש לבנה.

משה לוין ירד מן הדוכן; ממש כאותו עגלון בחלומו של רסקולניקוב, הוא עקר יצול מן העגלה. בחיל ורעדה ציפיתי שינחית מכה ניצחת על הסוסה. נשימתי נעצרה. אבל משה לוין נהג אחרת. הוא הצמיד שלט אל היצול ותלאו על רסן הסוסה. על השלט התנוססה כתובת: ‘סוסתי’ מאת משה לייב ליליינבלום.

– טעות! – זעקתי בַּעְיָם רוחי – טעות מרה! ‘סוסתי’ היא של מנדלי ולא של ליליינבלום: תומאס מאן וג’ויס הניפו עלי את שוטיהם.

הקיצותי שטוף זעה כרסקולניקוב ובלבי החלטה נחושה: לא אגש לבחינת גמר לספרות – יעבור עלי מה! לא בשל הפרספקטיבה המדעית החלטתי מה שהחלטתי, כי אם בשל תורת הספרות. דין קל־וחומר משונה למדתי לעצמי באותה שעה: אני שיהודי אני בכל רמ"ח אברי איני מקיים את מצוות תורת משה, היאך אוכל כסופר לקיים את מצוות תורת הספרות? מוטב אפוא שלא אכירן לעולם. הרגשתי כמי שעקרו לו שן כאובה ונשמתי לרווחה. רק עגן אחד העיב על רווחתי: איך אגלה לקלוזנר את החלטתי בלא שאגרום לו עוגמת נפש.

באותה תקופה היחסים בינו וביני לא חרגו ממגע שגרתי בין פרופסור לבין אחד מעשרות רבות של תלמידיו. אבל ברקע עדיין חלחלה הלחלוחית של המכתב הפתטי מחוץ־לארץ ולא נמחק כליל רישומה של הפגישה הדרמטית הראשונה בינינו.

הפרופסור הישיש (לפי מושגי הימים ההם, שהרי היה אז בעשר שנים צעיר ממני היום) חיבקני בהתרגשות והציגני בפני אשתו. שניהם הזמינו אותי במפגיע לבקר בביתם לעתים מזומנות. לימים אף מילא את בקשתי ומסר לי מאמר, כתוב במקורו רוסית, לדו־שבועון ‘הדגל’, שכבר הוזכר לעיל. כמה וכמה סיבות, ביניהן סתם ביישנות, מנעוני מלקבל את ההזמנה לביקורים, והמגע בינינו נתקיים רק בענייני הלימודים. עם זאת היה פעם בפעם ניגש אלי אחרי ההרצאות ושואל לשלומי. העבודה הסמינריונית שלי על השפעת המבקר הרוסי בלינסקי על הביקורת העברית (פאפירנה, סמולנסקין וקובנר) זכתה לציון גבוה. בהחלטתי לנטוש את לימוד הספרות העברית החדשה ראיתי אקט של כפיות טובה. את חלומותי והזיותי לא יכולתי לפרוס לפניו. כתבתי לו מכתב קצר:

פרופסור קלוזנר הנכבד –

אני רואה חובה לעצמי להודיעך כי מסיבות שאינן תלויות בי אני נאלץ להפסיק את לימודי באוניברסיטה ולא אוכל לגשת לבחינות־גמר בספרות.

אני מקווה שבעתיד הקרוב תהיה לי הזדמנות לפרט לך – בפגישה אישית – את הסיבות שהניעוני לעשות הפסקה זו, או להעלות אותן על הכתב.

הרשני להודות לך על כל אשר עשית לי בחיי המעשה שלי ואשר תרמת לחיי הרוח שלי.

שלך בהוקרה רבה

על פועלו של קלוזנר בחיי המעשה שלי סיפרתי לעיל. תרומתו לחיי הרוח של בני דורי כאחד ממעצבי התרבות העברית החדשה אינה זקוקה לעדותי. חסידיו ומתנגדיו, מעריציו ומשמיציו יודו בפה מלא, כי מי שהתחיל את דרכו כמחבר "שפת עבר שפה חיה' וסיימה כעורך ראשי של האנציקלופדיה הכללית הגדולה היחידה בלשון העברית עד היום הזה, מי שחידש את המלים חולצה ועיפרון וזכה למאמר־לעג בשם ‘עפרון החתי’ מאת משכיל בן־דורו, מי שהחזיר את ישו לסביבתו היהודית ההיסטורית, שמור לו מקומו בפנתֵאון הציוויליזציה היהודית. אשר לי, הרי רישומו של קלוזנר על תפיסת עולמי בא בעיקר מתוך עצם ההיסטוריציזם שלו. בהקדמה לאחד מספריו (לא עלה בידי לאתר אותה עכשיו) טען קלוזנר, שכל הכותב את תולדות העבר כותב תוך כדי כך גם את דברי הימים של זמנו הוא, וכל המתאר את תקופתו שלו בלא הרקע של העבר מעלה רק את צלליה של המציאות, כבמערתו של אפלטון, ולא את הראליה על שלושת, ואולי ארבעת, ממדיה. ואני מעיד עלי שמים וארץ שכל אימת שנפרס לפני אותו גיליון חלק, שעליו אני עומד להעלות את פרי רוחי, למן הסיפור הראשון שכתבתי בעברית, ולשרטט קטע מחיי עמי וארצי, נראה לי גיליון זה כמרקע בן ארבעת אלפים שנה, ועקבות קולמוסי כגרגירי אבק שמעלה חוויית ההוויה הקוסמית ההיסטורית של עם ישראל.

המכתב אל קלוזנר לא נשלח מעולם, ומיום כתיבתו לא ראיתי את קלוזנר פנים אל פנים.

ג

לא הייתי ה’סיני' היחיד שזכה לעלות ארצה לפי סרטיפיקט של סטודנט. יחד עמי עלה לפי סרטיפיקט של תלמיד הטכניון בחיפה דוקטור שמואל רולבאנט ז“ל, סוציולוג, כלכלן ועיתונאי לעתיד לבוא, שהיה מתלמידיו של הרולד לסקי בלונדון והרצה באוניברסיטת תל־אביב; פרופסור חיים תדמור, מבחירי האשורולוגים וחוקרי המקרא בישראל, הגיע מחרבין להרצליה בגיל עשר, יחד עם אימו, והתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית כבוגר הגימנסיה העברית בירושלים; משפחת רביקוביץ, שהוזכרה לעיל, עלתה ארצה בראשית שנות השלושים, והבת הדסה, כיום, אם אינני טועה, פרופסור לאסטרופיסיקה בדימוס, שסיימה את גימנסיית בלפור בתל־אביב ולמדה מדעי הטבע באוניברסיטה העברית באותה תקופה שבה למדתי אני מדעי הרוח; הכול ראו אותה כתלמידה ארצישראלית לכל דבר; ואילו אני הגעתי להר הצופים הישר מסין. כפי הנראה, לפני שנכנסתי בפעם הראשונה לאולם ההרצאות פשטה השמועה שמגיע סטודנט סיני; לא סטודנט מסין אלא סטודנט סיני. כעשרים סקרנים חיכו בכליון עיניים להופעתו. יש להניח שציפו לראות אדם שעורו צהוב, עיניו מלוכסנות ואפו פחוס. מרה היתה אכזבתם משנוכחו לדעת, שאין כל הבדל בין סיני זה לבין בחור יהודי ממזרח אירופה. אחד מהם ניגש אלי ופסק: אתה מטרנופול! ואני בעוונותיי הרבים שמעתי בפעם הראשונה על קיומה של עיר כזאת. הוא התפלא מאוד על שאינני זוכר אותו, ולא הִרפה ממני אלא לאחר שמאמציו לפרט לפני כמה סימני־זיהוי נתקלו באטימותי המוחלטת. דו־שיח זה הבהיר לחבורת הסקרנים את השוני בין סיני לבין יהודי שבא מסין, והם עטו עלי בחקירה ודרישה על מלחמת הגנרלים בסין. בימים ההם היתה סין שסועה בין מצביאים, מהם שנתמכו על־ידי רוסיה ומהם על־ידי יפן. עם כיבושה של מנצ’וריה על־ידי היפנים השתלטה על סין מפלגת הקואומינטאנג, שהיתה המפלגה הדומיננטית מאז המהפכה שהדיחה את הקיסר. בראש המפלגה עמד הגנרל צ’אן־קיי־שק, שדיכא באכזריות את המפלגה הקומוניסטית. ידיעתי על המתרחש בסין היתה, בלשון המעטה, לקויה בחסר. דעתי היתה נתונה לחבל ארץ אחר, ליישוב היהודי שנלחם על קיומו הפיזי במאורעות תרצ”ו. משולי העיתונות הרוסית ליקטתי ידיעות על כל התקפה של הכנופיות, שלעתים דווח עליה אפילו בעיתוני המזרח הרחוק, ועל כל פצצה שהתפוצצה ברחובות ירושלים או צפת. את הכותרות הראשיות שבעמוד הראשון של העיתון לא הייתי מזכה אפילו במבט חטוף. מתוך שאלותיהם של הסטודנטים שניתכו עלי התברר לי שהם – ובמיוחד אנשי השמאל שביניהם – היו בקיאים בפוליטיקה העולמית והכירו את המצב בסין יותר טוב ממני. חושש לגלות את קלוני ברבים הנהנתי כפי שהנהנתי, ולמחרת היום קניתי את ספרו של ג’ון גונתר, עיתונאי אמריקני ידוע שחרש את כל המזרח הרחוק ופרסם סדרת ספרים על ארצות האזור. הספר נקרא בשם ‘בתוככי אסיה’ ואני בלעתי אותו בהעלם אחד. בִּן לילה נעשיתי מומחה לסין. אותם בחורים ובחורות תאבי דעת, שהתגודדו סביבי עוד כשבוע ימים, האזינו ללקחי בעניין רב, וכמה מהם הביעו אמון בי ובידיעותי משום שג’ון גונתר – כך אמרו – מאשר את נכונותם.

במשך הזמן נוכחתי לדעת, שמבחינה נפשית רוב חברי תנועות הנוער הציוניות חיו בארץ בעודם שרויים בגולה. זאת ועוד: הפגישה בארץ בין חברים באותה תנועת נוער ממקומות שונים בעולם, הרחוקים זה מזה גאוגראפית, היתה דומה לפגישה בין קרובי משפחה, אף־על־פי שלא ראו איש את רעהו מעולם. זכור לי כיצד ימים אחדים אחרי עלייתי איחרתי להרצאה. עמדתי ליד דלת אולם ההרצאות, חוכך בדעתי אם להיכנס או לא. כעבור דקות ספורות הופיע בחור שחרחר, בעל בלורית עבותה, ונעצר על־ידי בהיסוס. גם הוא היה סטודנט חדש, ולא ידע אם מותר באוניברסיטה העברית להיכנס לאולם לאחר שהוחל בהרצאה. שיחה נקשרה בינינו. כל הליכותיו היו כשל ג’נטלמן – התנהגות שבבית“ר היתה קרויה ‘הדר’. הוא הציג את עצמו בפני: אליהו ורז’בלובסקי. השם אמר לי משהו. התחלתי לחטט בזכרוני. הצליל הפולני של שמו הוליכני להשערה, שנתקלתי בשם זה בדו־שבועון של בית”ר בוורשה, ‘המדינה’, שהיה מגיע גם לחרבין. על שאלתי אם אמנם בית"רי הוא ואולי אף קשור באותו שבועון, ענה לי בפסקנות ‘ואתה יצחק נדל מחרבין’.

‘מנין לך?’ – תמהתי. ‘העברית שלך כמעט רהוטה’ – השיב. ‘והמבטא שלך כשל איכר רוסי. אפילו דוברי רוסית מלטווייה אינם מדברים כך. דרך אגב, קראתי את רשימותיך ב’המדינה’.

ואכן, פרסמתי באותו כתב־עת שתי רשימות. עם כתיבת דברים אלה חיטטתי בארכיוני הפרטי, הדומה לתוהו ובוהו מלפני בריאת העולם, ולמרבה הפלא שליתי מתוכו אחת מהן שנדפסה בגיליון מיום 30 במארס 1935.

נושאי הרשימה: (א) סירוב הספורטאים היהודים בארץ־ישראל להשתתף באולימפיאדה בברלין; (ב) תגליתו של שלייכר, שכדורי הדם של היהודים שונים תכלית שינוי מכדורי הדם האריים. היו זמנים.

ורז’בלובסקי הוא אליהו מרידור לעתיד לבוא, ממפקדי בית“ר ואצ”ל, עורך דין, חבר כנסת מטעם חירות, אביו של השר דן מרידור.

אחת החוויות המסעירות הראשונות שלי כסטודנט באוניברסיטה היתה ההשתתפות באספה כללית של הסטודנטים. על סדר היום עמדה השאלה: לחייב את הסועדים במסעדת הסטודנטים – mensa academica – בשמירת השבת. לאמתו של דבר, הצטמצם הדיון באיסור על העישון בשבת בכותלי המסעדה, ובחיוב לקנות תלושי תשלום מראש. איש לא ערער על הכשרות. לפתע זינק אל הבימה בחור גבוה וצנום, שערו פרוע וחולצתו הכחולה קשורה בשרוך אדום במקום כפתורים. הוא צעק צעקה גדולה ומרה:

– מן המנזרים ירו על הצבא הרפובליקני בספרד!

האסיפה התקיימה בירושלים, בעצם ימי מלחמת האזרחים בספרד, אני שלא הייתי מנוסה בוויכוחים מסוג זה נבצר ממני לתפוס את הקשר בין הצעקה לבין העישון בשבת במסעדת הסטודנטים. רק לאחר שסטודנט מן הימין, שעלה אחר הזועק אל הבמה, צווח אף הוא בקולי קולות שלא משנתו של מארקס המשומד תכתיב לנו את אורח חיינו, אלא תורת משה רבנו, נתחוור לי שהיורים מן המנזרים סימלו את הקלריקליזם השחור האוניברסלי, המכיל בקרבו את כל הדתות על כוכב הלכת שלנו, ואחת ממזימותיו הוא איסור התשלום במזומנים בשבת קודש.

בעוד השמאל המיליטנטי מסתער על האופיום לעם והימין מגן על קודשי האומה הופיע על הבימה צעיר לבוש מקטורן כהה וחבוש מגבעת – תלבושת יוצאת דופן לגבי סטודנט בכלל, על אחת כמה וכמה בימים ההם. הוא זיהה את עצמו כאיש ‘אנטיפא’ (אנטי־פאשיסטים) – שם הסוואה לסטודנטים חברי המפלגה הקומוניסטית הפלסטינאית, שהיתה בלתי־לגלית בימי המנדט – ולמרבה הפלא נשא נאום נלהב למען שמירת השבת ומצוות דת אחרות במוסדות הסתדרות הסטודנטים. לכל עם יש מסורת משלו – טען – ואורח חיים משלו. אצלנו, יותר מאשר לכל עם אחר, הם קשורים במנהגים, בחובות ובאיסורים שמקורם בדת. אם נדחה את כולם בסיטונות יישאר חלל ריק שיהפוך את העם לערב רב, חסר פרצוף לאומי משלו. כששמעתי דיבורים אלה יוצאים מפיו של קומוניסט, אמרתי בלבי, שזה הרגע להוכיח קבל עם ועדה שאין זהות בין דתיות ולאומיות. שינסתי מותני ויצאתי חוצץ נגד השקפתו של זה המטיף להמשך קיומו של אורח־החיים המסורתי. הציונות היא מהפכה! – הכרזתי – והיא באה לרשת בחיי האומה העברית את מקומה של הדת, מאחר שזו חדלה למלא את ייעודה ההיסטורי, והוא – שימורו של עם ישראל. כל מהפכה פירושה עיקור זמני של העבר, ביעור צורות הקיום של העולם הישן ותקומתן מתוך האפר כשהן מותאמות לתוכני העולם החדש. בתהליך דיאלקטי זה של ניתוץ ובניין תתחדש גם השבת במלוא תפארתה החילונית, שלא יהיה בה מקום לדקדוקי עניות פורמליסטיים מסוג של עישון ואי־שימוש בכסף. אני הנני בית“רי מסור ונאמן, ועם זאת סבור אני שדווקא בקיבוצים מתהווה אורח־חיים של עם השב ומכה שורשים באדמת מולדתו. קראתי בסין על מנהג הבאת הביכורים בקיבוצי הארץ, ואני מקווה בחג השבועות לראות בעיני טקס זה, אם אמנם אחד הקיבוצים יסכים לארח בית”רי בתחומו.

ניכר היה שהקהל משתאה לראות שני בחורים משונים ויוצאי דופן אלה, ששמאלם ימינם וימינם שמאלם. מאז נרקם חוט של קרבה סמויה בינינו, שבתחילה התבטא בברכת שלום כל אימת שנפגשנו, ולאחר מכן בשיחות קצרות של מה בכך. היה זה מן הנמנע שייווצרו יחסי ידידות של ממש בין בית“רי לקומוניסט. ואולם כעבור שלושים שנה לערך הצטלבו דרכינו בשדה הפעולה של הבאת התרבות היהודית ליהודים בברית־המועצות. ראשיתה של העבודה המשותפת שלנו בעריכת ‘פרקי ההיסטוריה של עם ישראל’ בלשון הרוסית, ופסגתה במפעל האנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית, שפרופסור אטינגר היה עד יום מותו יושב־ראש מועצת המערכת שלה ואני עורך ראשי בה. שמואל אטינגר נטש את הקומוניזם והפך לציוני בכל רמ”ח אבריו, אך עם זאת נשאר יונה קיצונית כל ימי חייו, ואילו אני, אם אדרש לבטא את השקפותי הפוליטיות במונחים של בעלי כנף ודאי אגדיר את עצמי כנץ מתון ומתלבט. והנה על אף חילוקי הדעות בינינו תמיד, עלה בידינו להגיע לניסוח ניטראלי ואובייקטיבי לא רק בנושאים היסטוריים אלא גם בבעיות הבוערות, השנויות במחלוקת חריפה במדינת ישראל. עשרים שנות פעילות אינטנסיבית – תוך ויכוחים בלתי פוסקים, צמידות מוחלטת זה לזה והערכה הדדית – הוציאו מן הכוח אל הפועל את הקִרבה הרדומה מאז התנגשותנו הראשונה והפכונו לידידי־אמת. לזכרו הקדשתי קובץ סיפורים מפרי־עטי, שיצא בתרגום רוסי סמוך לפטירתו. הקובץ קרוי ‘מחצבתי’, ושם זה מוליכני אל ידיד אחר, ידיד נפש כמעט מיום עלותי ארצה – פרופסור חיים ביינארט, שאף הוא עלה ארצה לפי סרטיפיקט של סטודנט.

לראשונה נפגשנו לא באוניברסיטה אלא בעבודה באחד מכבישי ירושלים, ומכאן האסוציאציה עם ‘מחצבתי’. הפגישה התקיימה תודות למאמציו של דניאל אוסטר, סגנו היהודי של ראש העירייה הערבי של ירושלים, להעסיק מטעם העירייה פועלים יהודים בשכונות היהודיות של העיר. חלק ממקומות העבודה שנוצרו הוקצה לסטודנטים הזקוקים לפרנסה. כך זכינו חיים ביינארט ואני לכמה עבודות ששכרן בצדן: בראשונה היינו ‘זבלים’, כלומר אוספי האשפה, לאחר מכן מתקני כבישים פנימיים, ובסופו של דבר מנקי הג’ורות – בורות לניקוז מי הגשם בצדי הכביש.

ברומן הראשון שלי ‘בעורף’ תיארתי כמה מהפרתקאותינו בעת מילוי תפקידינו שהוגדרו לעיל. חיים ביינארט שימש לי דגם לאחת הדמויות הראשיות שברומן.

לא היתה זו חלוציות בסגנון העלייה השלישית. את תרומתנו לבניין הארץ, ביתר דיוק: למאבק להקמת המדינה העברית, הרמנו בתחומים אחרים שלא כאן המקום לפרטם.

היום פרופסור ביינארט אחד מגדולי ההיסטוריונים היהודים בדורנו, מומחה לתקופת ימי־הביניים בדברי־ימי ישראל, שהגיע להישגים חשובים בחקר תולדות יהודי ספרד. הוא זכה לפרסים יוקרתיים בארץ ובחוץ־לארץ. נוסף על תפקידיו הרבים בעולם האקדמי ומחוצה לו היה בעשור האחרון היועץ המדעי לימי־הביניים באנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית, ולאחר מותו של שמואל אטינגר ניאות לכהן כיושב־ראש מועצת המערכת.

כשהתפרסמה בעיתונות הידיעה על הענקת פרס ישראל לשנת תשנ"א לפרופסור ביינארט נערכה במערכת האנציקלופדיה מסיבה צנועה לכבודו. בדברי הברכה שלי הזכרתי את האנקדוטה, שהיתה נפוצה בארץ בעת ביקורו הראשון של בן־גוריון בניו־יורק לאחר קום המדינה. באותו ביקור – סיפרו ליצני הדור – שאלה הגברת פולה בן־גוריון את בעלה: אמור נא לי, דוד, לפני כך וכך שנים, כשנישאנו בעיר הזאת, האם העלית על דעתך או תיארת בדמיונך שבאחד הלילות תישן בוולדורף אסטוריה, המלון המפואר ביותר בניו־יורק, לצד רעייתו של ראש ממשלת המדינה היהודית בארץ־ישראל? ותוך שהרהבתי עוז ללמוד גזרה שווה פניתי אל רעי לאמור: לפני כך וכך שנים, כשניקינו את ג’ורות ירושלים, האם הזית בחלומותיך הטובים ביותר, שבאחד הימים תשב כאן כיושב ראש מועצת המערכת של האנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית ליד ידיד נעוריו של חתן פרס ישראל?

הכול בגלל רשיון קטן שהיה קרוי סרטיפיקט של סטודנט.

1993