לזכרו של סאניה קרול ז"ל

 

א    🔗

כולם… כולם הגיעו להלוויה. כל אלה שנשארו עוד בחיים. לא מעטים הלכו כבר לעולמם. אך רבים מהם חיים עדיין.

אי שם בירכתי עולם, באחת מעריה של סין הצפונית היתה קיימת מראשית המאה ועד לאמצעה קהילת יהודים יוצאי רוסיה, שבימי גאותה מנתה כחמישה עשר אלף נפש. פעלה בה הסתדרות ציונית ותנועת נוער ציונית – בית"ר – שכמה מחבריה עלו ארצה כחלוצים בשנות השלושים, ביניהם כותב השורות האלה. רבים מחברי התנועה נתקעו בסין במלחמת העולם ולא הגיעו ארצה אלא לאחר קום המדינה.

כיום נפגשים כמעט כולנו לעתים רחוקות בשמחות משפחתיות (בר־מצווה של נכד) ובמסיבות נוסטאלגיה (חמישים שנה ל…) ולעתים יותר קרובות בהלוויות. דרך כל בשר…

מאז שנת חמישים מוציא איגוד יוצאי סין ביטאון אינפורמאטיבי בלשון הרוסית, שמיום היווסדו שופע מודעות אבל. בתחילה התייחסו המודעות להורינו. עתה כלה הדור ההוא, והמודעות פוגעות ללא רחם בחברים לכיתת בית ספר, בידידי נעורים. יש המתגוננים בדרך של עֲטיית שריון של הומור מקברי, לאמור: כל אימת שאני פותח את גליון הביטאון ואיני מוצא את שמי במסגרת שחורה, חודרת בי הוודאות כי אמנם עודני בין החיים, ואני מצפה בכליון עיניים לגיליון הבא.

אכן, דרך אחת מני רבות לוודא את קיומך שלך. המשורר שמעון הלקין התווה דרך אחרת. הוא כתב:

רק הזוכרים חיים: צומחים כמעט לעד.

מצוי בידי תיאור מדעי של התהווּת הזיכרון הביוֹלוֹגי: ‘התוצאות של פעולות גורמי חוץ על האורגניזם נעשות תכונות על ידי כך שהן מטביעות את חותמן על מכניזמים עצביים שלו, או אף על המבנה והפונקציות של בני הדורות המשתלשלים ממנו. היו ביולוגים שהרחיבו את מושג הזיכרון הביולוגי ועשו אותו יסוד ועיקר של תפיסת מהותו הסגולית של החומר החי מזה לעומת הדומם מזה ושל תופעות החיים לעומת המציאות המכנית גרידא’.

מכאן שצודק המשורר באומרו:

על כן רק הזוכרים אולי צומחים לעד…

גם חייהם נָסים תמיד…

וזכרונם פורח…

כיצד פורח הזיכרון, כשהחיים נסים? כיצד צומחים הזוכרים, והרי הצמיחה היא פריצה מתמדת אל העתיד, ואילו הזיכרון כולו נבירה בתוך העבר? שמא ניתן לכנותו בשם צמיחה הפוכה, לא מנבכי הקרקע אל מרומי השמים, כי אם נביטה, פריחה, האדרת גזעים ופרישת אמירים אל תוך האדמה, לפני ולפנים, מעין צמיחת קבורה?

כותב שורות אלה התנסה אי־פעם בחוויית הצמיחה פנימה. ביתר דיוק, לא אני התנסיתי, כי אם גיבורו של אחד מסיפורי: סיפור הקרוי בשם ‘אנדרטת התחייה’.

אותו ‘גיבור’ נקרא יום אחד להתייצב לפני הנהלת המפעל שבו הועסק. שם קידמה את פניו שלישייה: אחד חייכן, ששערו מתולתל ועיניו עצובות; אחד צנום, סמוק פרצוף, שכולו פקעת עצבים ואחד קירח, קפוא כנציב מלח מאובן. זה האחרון מסר לגיבור סיפורי במשפט קצר וחד־משמעי הודעה בזו הלשון:

– מחר בשעה ארבע־אפס־אפס יבוא המשיח.

וכך מתאר הגיבור עצמו את תגובתו על ההודעה ואת אשר אירע לו לאחר מכן:

'נתגלגלה אפוא לידי הזכות להיות אחד מאותם מתי מספר, שגדולי הדור ראו צורך לגלות את אוזנם בדבר המאורע החשוב ביותר שעמד להתארע בדברי ימיה של האנושות, ואולי אף בתולדותיו של הקוסמוס. ואולם לאחר שהקפוא פסק את פסוקו, לא נתעורר בי אפילו קורטוב של פליאה. לוּא היה אומר לי שמחר בשעה ארבע־אפס־אפס יצלצל השעון המעורר שליד מיטתי, הייתי משתאה הרבה יותר, לפי ששעוני זה מצלצל בדרך כלל בשעה חמש־אפס־אפס ולא בשעה ארבע־אפס־אפס.

– דבר זה הוא סוד כמוס, סוד כמוס, סוד כמוס, אתה שומע? – רָגַש העצבני עם שעינו השמאלית קורצת ומכווצת את כל שטח הפנים שמסביבה ברדיוס של כמה סנטימטרים.

החייכן המסולסל השפיל את ראשו וציפה עד שהעצבני יסיים את ריחושו. אז האיר פניו ואמר בנחת:

– אני מניח, מר קרני, ששמעת כי ביאת המשיח מלוּוָה בתחיית המתים. מובן מאליו כי תוספת כה גדולה של תושבים על פני כדור הארץ (אנו אומדים את מספר המועמדים לתחיית המתים בכמה קוֹוָדריליונים, וזאת על סמך הדיווח של שירות המודיעין שלנו, הסבור כי צו התחייה יחול על כל בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום והשקפת עולם – כל מי שנולד אי־פעם, יקום לתחייה, כצדיק כרשע), תוספת אוכלוסים כה גדולה עלולה לעורר בעיות אין ספור, בייחוד בשטח התזונה והדיור. לפיכך נעשו כל הסידורים הנאותים להטיס את הקמים לתחייה – מיד לאחר שיקומו מקברותיהם – אל הירח, אל כוכבי הלכת, ואולי גם אל גרמי שמים אחרים. המתקנים הדרושים על צוותותיהם עומדים במצב הכן. אשר לסודיות, הרי זו חיונית, כדי למנוע בהלה בקרב תושבי כדור הארץ. אנו עושים כל אשר לאל ידינו לערוך את המבצע על פי תכנון מדויק, בלי זעזועים לתושבי כדור הארץ ובמידת האפשר אפילו בלי ידיעתם. עם זאת נמנינו וגמרנו להנציח את המאורע בדרך של הקמת אנדרטה, אנדרטת התחייה. משימת הקמתה – או ביתר דיוק, הצבתה – הוטלה עליך.

המסולסל שאף רוח. העצבני הגביה כף ידו והתקין אצבעותיו, כדי לתופף בהן על השולחן, אך ידו נשארה תלויה באוויר. הקפוא שרבב זרועו והורה עלי באצבעו כמי שקולע למטרה באקדח.

שפתי יבשו. רציתי ללקקן בלשוני, אך לא הרהבתי עוז. בלעתי את הרוק שנצטבר בפי וחשתי כאב חד בגרוני.

– המשימה היא פשוטה בתכלית הפשטות – המשיך המסולסל החייכן – מחר, בשעה שתיים וחמישים לפנות בוקר, אתה מתעורר, יוצא מביתך והולך לכביש הפונה לרמאללה. יש סבורים כי היא בית־אל, אשר בה היה מוצב בשעתו סולם יעקב וראשו הגיע השמימה. דוק! אתה הולך ברגל. בהגיעך אל המחסום שעל הגבול, פנה שמאלה והוסף ללכת עד שתראה קצה חבל המבצבץ מן האדמה. השתפל על האדמה סמוך לאותו מקום והמתן עד שעה ארבע־אפס־אפס. בשעה ארבע־אפס־אפס תשמע קול – ספק תקיעה, ספק צפירה. דע לך כי אין זו צפירת אזעקה אלא קול תקיעת שופרו של המשיח. מיד עם הישמע התקיעה, משוך בחבל. דוק! אל תחכה עד תום התקיעה, משוך תמשוך בהישמע צליליה הראשונים. זה הכול… זכור: אף הגה אחד לשום אדם…

…בשעה שתיים וחמישים יצאתי מן הגן שבו ביליתי את מחצית הלילה והלכתי בכביש הפונה לרמאללה. ברגל הלכתי. בהגיעי אל המחסום שעל הגבול, פניתי שמאלה והוספתי ללכת עד שראיתי קצה חבל מבצבץ מן האדמה.

לאור הכוכבים ראיתיו בשחור הליל, כי הירח שקע ועמוד השחר עדיין לא עלה.

השתפלתי על הקרקע סמוך לאותו מקום והמתנתי עד לשעה ארבע־אפס־אפס.

הכוכבים דהו והיקום הכחיל. צלליות כהות ריצדו בקו האופק על פסגות הרי יהודה. יש שנראו כצמרות עצים המונעים ברוח, ויש שדמו לכיתת חיילים העומדים על המשמר ומרטטים מצינת הטל שלפנות בוקר.

בשעה ארבע־אפס־אפס שמעתי קול – ספק תקיעה ספק צפירה. ידעתי שאין זו צפירת אזעקה, כי אם קול שופרו של המשיח. מיד עם הישמע התקיעה, משכתי בחבל. לא חיכיתי עד תום התקיעה. משוך משכתי בהישמע צליליה הראשונים.

וכשמשכתי, חשתי כי שוקע אני באדמה. אני שוקע ונכחי מזדקף פסל. ככל שהוספתי למשוך כן העמקתי לשקוע וכן הלך הפסל והזדקף לנגד עיני.

דומה כי משכתי שעה ארוכה למדי, על כל פנים עד לשעה שיצאה השמש והאירה על הארץ. הואיל והייתי שקוע בעבודתי, עבודת הקודש, לא ראיתי את איילת השחר ואת ארגמן הזריחה. ראיתי את השמש במלוא עוז יקודה.

וכשהאירה השמש במלוא עוז יקודה, כבר הייתי שקוע באדמה עד לצווארי ורק ימיני, זו שכף ידה החזיקה בחבל, הזדקרה מן העפר.

הפסל היה כבר זקוף כמעט לגמרי; ואם נטה עוד במקצת אחורה, לא היתה זו אלא נטייה בזווית של 6–5 מעלות בלבד. עוד דקות ספורות, ואנדרטת התחייה תהיה ניצבת לנגד עיניי בזווית ישרה כלפי הקרקע.

כאשר גילה אלוהי ההודים לארג’ונה הנסיך את צורתו האלוהית, דומה היה לאלף שמשות שזרחו בשמים בבת אחת. היה מדבר מתוך פיות אין ספור, מביט ברבבות עיניים, עוטה מחלצות גן־עדן ומשוח בשמן המור, שניחוחו ניחוח שמים. זכה בנו של פאנדו וראה את כל הבריאה כולה, על שלל אורותיה וגוניה, מקופלת בגופו של אל האלים.

אני לא ראיתי דבר וחצי דבר מכל אלה.

אנדרטת התחייה שהלכה והזדקפה לנגד עיני, לא היתה אלא דמות של נערה ששערה החום גזוז כשל נער, חיתוך עיני התכלת שלה מונגולי כלשהו, שיניה בולטות קמעה, חוטמה עדין וצר ופניה קורנות בבת־צחוק שתום, ותבונה, אהבה וביטחון ממוזגים בה כדי שלמות עילאית; צווארה נטוי לפנים נטייה קלה שבקלות, כתפיה…

לא. לא היה סיפק בידי לראות את כתפיה, לפי שברגע שהזדקפה נכחי במאונך, הישר ואיתן, כיסה העפר את שמורותי ושוב לא ראיתי מאומה.

איליה מוּרוֹמֶץ, ואולי גיבור אחר מגיבורי האֶפוֹס הרוסי העתיק, באחד ממסעותיו נזדמן לו ארנק בדרך. ירד איליה מורומץ מסוסו וניסה להרים את הארנק. הארנק לא מש ממקומו, אך איליה מורומץ שקע באדמה.

שהדי במרומים! לא בשל ארנק שקעתי אני באדמה, בשל אנדרטת התחייה כוסיתי עפר. ואף כי העפר כיסה את שמורותי, לא נאטמו אוזני משמוע, וקול שופרו של המשיח הגיע אליהן.

עדיין נזדקרה זרועי מן האדמה, אלא שכף ידי שותקה ואצבעותי התאבנו. חדלתי למשוך בחבל.

ומשחדלתי למשוך בחבל, נדם קול שופרו של המשיח ואת מקומו ירש טרטור. ידעתי כי הקמים לתחייה מוטסים אל גרמי השמים.

ואני? עכשיו, כשאני קבור באדמה, כלום איני כאחד מהם? כלום אין דיני כדינם?…

לולא שִׁכבת העפר שסתמה את פי והכבידה על נשימתי, הייתי פורץ בצחוק.'

 

ב    🔗

כך צמח גבורי אל תוך האדמה, וככל שצמח כן נזדקפה, גבהה והתנשאה אנדרטת התחייה בזכות צמיחתו זו אחורה, אל השורשים, בזכות אותו תהליך במרחב, שבזמן מקביל לו הזיכרון.

וכשהוטל ידידי אל בור קבר, הסתכלתי בסובבים אותי וראיתי קלסתרי נעורים גועשים שהוקרנו פתאום מתוך פניהם המקומטות ועיניהם הדהויות, חשתי כיצד מתחולל בקרבי תהליך מקביל לאמור זה עתה, ומיד נזכרתי ב’אנדרטת התחייה' שפורסמה לראשונה לפני עשרים ואחת שנה. ומשנזכרתי באנדרטת התחייה, הואץ התפקוד של מנגנון הכימיה האסוציאטיבית והתחיל מפעיל ביתר עוז את דימויו ודמויותיו באמצעות צירופים וצירופיי צירופים שונים ומשונים, עד אשר צפה לנגד עיניי תמונתו המפורסמת של דוֹמֶניקוֹ די־מיקלינו אשר בכנסיית פירנצי: דנטה מסביר את הקומדיה האלוהית.

שמאלו של דנטה, העטור זרי דפנה ועוטה גלימה אדומה, מחזיקה בפאר השירה האיטלקית – הספר פתוח ודפיו מופנים כלפי הצופה – וימינו של המשורר מורה על פירמידת מדרגות העשויה שבעה מעגלות מדורגים, שדפנותיהם שחומים ורצפתם לבנה. המה שבעת מדורי הגהינום שדרי מטה מתחבטים בהם בדרכם אל הפסגה, שכולה סבך ירוק, דהיינו גן העדן, שאדם וחוה עומדיו בשעריו, אם משום שאך זה עתה גורשו ממנו ואם משום שהוטל עליהם לקבל את פניהם של אלה שזכו להגיע אליהם. מול הפירמידה מוצבת אותה כנסיית פירנצי שעל אחד מקירותיה תלויה התמונה. ואף שגובהה של הכנסייה בתמונה אינו עולה על קומתו של דנטה אין הדבר גורע אף כהוא זה מוורידותה, ממונומנטליותה, מעוצמתה המשומרת במציאות עד היום הזה. אכן, דנטה הוא שהתעלה עד לשיעור קומתה, ולא הכנסייה התגמדה כדי גודלו של הולך על שתיים. לעומת זאת, הפירמידה הצבעונית על לובנן וקינמוניותן של מדרגותיה ועל סומקה וירקותה של פסגתה נצטיירה לפתע בעיני כעוגת קצפת.

האומנם גם אז, כשסיירתי כאיש נדהם בפירנצה ראו עיני את הקומדיה האלוהית כעוגת קצפת? וכיצד זה בכלל מרהיב בשר ודם עוז להשוות לעוגת קצפת, ולוא רק בדמיונו, את שבעת הרקיעים, על שגָבם וסבלם, המתוארים בטרצינות אלוהיות, שקנו את עולמן לנצח נצחים?

כנראה, יש דברים בגו. מנגנון הזיכרון, חוקים לו משלו. לא בכדי ממשיך המשורר הישיש (לא דנטה, הלקין) ללחוש באוזני פסוקים משירו על הזוכרים:

בסובך הדליקות, בשמי נהר זרומים צימחת

הוויה נצחית, האהבה…

מי ימנה את אופני האהבה לגוניה, צורותיה וריבוי גילוייה? הרבה פנים לנושאיה, ועוד יותר למושאיה. ההקשר מחייב אותי ברגע זה לבחור מבין ריבואות המושאים של אהבתי בימי חלדי אחד ויחיד: הקצפת. משחר ילדותי יצאה נפשי אל קצפת. אלא שמעדן זה נמנע ממני, תינוק זולל וסובא הייתי, לוקה בעודף שומן, ולא רק קצפת הוסתרה ממני, כי אם גם לחם, פשוטו כמשמעו, הועלם מעיני, וזאת בארץ סין, שרוב רובה של אוכלוסייתה רָעבה ושיוועה ללחם.

והנה כך התגלגלו הדברים, שבאחד הימים הזדמנתי לביתו של סאניה – אם אינני טועה, ביום הולדתו – ומילאתי את כרסי בעוגת קצפת. גדול היה העונג ורבה ההנאה, ולא רק בשל הנועם שבלחם סתרים. זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בביתו. דירתו נראתה לי כארמון מלכים, חדר האוכל כאולם נשפים על רהיטיו, כליו ומשרתיו. בן של מורה ידוע־חולי הייתי, מורה החי בדוחק על משכורתו ומוציא חלק ניכר ממנה על רופאים ותרופות. אביו של סאניה היה מיליונר עתיר נכסים ולימים שלח את בניו לרכוש השכלה אקדמית באיטליה. מי מקרב חבורתנו שבסוף מזרח יכול היה בימים ההם לחלום על איטליה שבמערב?

כעבור זמן־מה ירד אביו של סאניה מנכסיו ומת מיתה חטופה. סאניה הובהל לשוב.

אף שלא שהה באיטליה אלא כשנתיים ימים, נתבשם מניחוחותיה של אותה ארץ על תרבותה, אמנותה ושכיות החמדה שבה. בשיחותיו, ובמקצת אף בהתנהגותו, הִשִׁיב עלינו מקצת מרוח קסמה, שרק לאחר כימי שני דורות זכיתי לעמוד עליו מקרוב ולהתאהב בו.

הרי שמבחינת הכימיה של הזיכרון אפשר למצוא צידוק חוקי לא רק לקצפת, כי אם גם לדנטה.

 

ג    🔗

כבאותו סיפור ילדים מפורסם של מארק טוויין, התחלפו בן המלך והעני בתפקידיהם.

באחד מימות האביב של שנת 1939 הייתי אני בן המלך וסאניה היה העני. מדוע? משום שבכיסי היה חצי גרוש ובכיסו לא היה אפילו מיל אחד.

שוטטנו בתל־אביב הקטנה, ברחוב בן־יהודה. המטבע של חצי גרוש היה ההון המשותף היחיד שעמד לרשותנו. אין פלא כל מעיינינו היו נתונים לפתרון בעיה אחת ויחידה: מה נקנה בו? לאחר דיונים מקיפים וּויכוחים סוערים הוחלט לקנות גביע אחד של גלידה. משליקקנו את תכולת הגביע לפי התור, נותרנו נקיים מנכסינו. פרצנו בצחוק אדיר.

ותיק הייתי לעומת סאניה – כמעט שלוש שנים בארץ – ומורגל במצבים כגון אלה. תגובת הצחוק שלי היתה מובנת מאליה. סאניה הגיע רק לפני כמה חודשים, ואף שמשפחתו התרוששה, מצב זה של העדר אסימון שחוק לא היה שכיח לגביו. זאת ועוד, אני בגפי הייתי אז: כל משפחתי עוד שהתה בחוץ לארץ. ואילו סאניה מצוּוה היה לקיים אם שנתאלמנה, ואחיו הבכור עדיין לא מצא עבודה בארץ בימים ההם. איך הרשה לעצמו לפרוץ יחד עמי בצחוק גדול?

הוא הרשה לעצמו לפרוץ בצחוק גדול, משום שאהב את החיים והאמין בהם. עיניו הסופגניות, שעד יום מותו דמו לעיני ילד אינטלקטואלי סקרן המוכן לספוג אל קרבו עולם ומלואו, לא כלו מייחל לעושר – את טעמו של זה טעם מילדותו עד להתבגרותו. הן ניסו לספוג את היופי, האמנות, הנופים, התיאטרון, יצירות ספרות, קסמה של אשה, נוי של חיים באשר הם חיים. לא שוויתר על מאמצים להגיע לרווחה, אלא שעשאם טפל לעומת העיקרים שמניתי כאן. עד סוף ימיו לא זכה לאמידות של ממש, אך מובטחני שאילו נזדמן לידו אוצר בלום, לא היה הופכו להון מצמיח פירות כי אם מבזבזו על מנעמי החיים. הן גם בהכנסתו הצנועה השכיל לתור עם רעייתו את כדור הארץ מן האוקיינוס השקט ועד לאוקיינוס ההודי ולספוג, לספוג, לספוג…

וכבר אז, ביום השוטטות ברחוב בן־יהודה, באה האופטימיות של סאניה על שכרה. כרבע שעה לאחר שליקקנו את הגלידה, מִקנַת הגרוש האחרון, הבחנו בין יושבי הקרנות שליד השולחנות הפזורים על מדרכות תל־אביב, בדמות מוּכּרת: טייס סובייטי שגנב את הגבול, שהה תקופה מסוימת בעיר מוצאנו ומשם המשיך לכיווּן בלתי־ידוע.

הוא הכיר אותנו ולמרבה הפלא כיבְּדנוּ בקפה ועוגה. משהשחנו לו עד כמה היה כיבודו דבר בעִתוֹ במצבנו, סיפר לנו שבעירנו לווה כספים מאנשים רבים, ביניהם אביו של סאניה ואבי – שאת רובם לא עלה בידו להחזיר. על כן הוא מעניק לנו לירה שלמה אחת, לירה מימי המנדט. לירה זו שינתה את מצבנו הכלכלי מן הקצה אל הקצה למשך שבועיים ימים.

 

ד    🔗

דע מאין באת.

מסוף מזרח באנו. חבורת חניכי בית“ר סין – בניהם של יוצאי רוסיה – שעלתה ארצה בשנות השלושים, מנתה כעשרים בחורים ובחורות. רובם ככולם מילאו את חובתם כבית”רים, מי בפלוגות עבודה, מי בצבא הבריטי בימי מלחמה ומי במחתרת בימי המאורעות והמאבק, ולאחר קום המדינה פנו איש לעברו.

ולאן אתה הולך?

למקום שאף על פי שמקום רימה ותולעה הוא, הריהו הופך אותך מנושא זיכרון אישי למושא של זיכרון קולקטיבי, זיכרון על־אישי, טרנספֶרסונלי, לפי הגדרתו של יונג.

ותוך שאחד מאתנו נשתל באדמה, תרתי ברוחי, כיונג בשעתו, אחרי הארכיטיפוס של זיכרון הקולקטיב הקטן הזה ומצאתיו בתוך תוכי מגולם זה מכבר באנדרטת התחייה. ועד כדי כך ריאלית היתה חוויית האנדרטה שבסיפורי הבדוי, שנשאתי את עיני בביטחון מלא כי אראנה עתה במציאות ואשוּרֶנָה קרוב אלי.

שני בניו של סאניה אמרו קדיש.

ומלאה הארץ אנדרטות תחייה כמספר הארצות אשר מהם באו האובדים במרכזי אירופה והנידחים בירכתי אסיה בהיתקע בשופר הגדול.

ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה.

 

ה    🔗

ההוויה הנצחית הצומחת אל תוך האדמה – כבר קראנו אותה בשמה: אהבה, זה השם שהלקין נתן לה בנוטעו חיי עולם בתוך הזוכרים. מה שם נקרא למלט המלכד את הגוף הטומן בחובו את הזיכרון הקולקטיבי, אשר מוליד את אנדרטות התחייה? משורר אחר, נתן אלתרמן, נתן לו את שמו: רעות. והוא שר את שיר הרעות לאמור:

נוראה אהבה אבות,

עקובה אהבת אישה,

אך ריעות איך טוותה עבות?

מה חושיה ואֵי שורשה?

הרעות זאבה, זאבה,

הַרגיעָה לא אוכל, אחי.

פה הרחיבה לאין שובעה

הצנועה בתשוקות החי.

אדמה, את מָשלֶכת הס,

את ציווית לדופקים חדול.

אך אני על פני אכָס

ורעי בי כקול גדול.

מי דובר מתוך גל כורע?

איש רעים להתרועע.

מה ענו לו רעיו, מה אמרו:

זאת ענו לו רעיו, זאת אמרו:

לא הפרידו בינינו שנים,

לא הפרידו קנאה ואיד,

לא יפרידו שלוש אבנים

שהיו לאחד גל־עד.

מי שמח תחת גל כורע?

איש רעים להתרועע.

אכן, עשויה האהבה להפוך לעוגת קצפת את כל שבעת מדורי הגהינום של דנטה, הרֵעות יש בכוחה לשמח אפילו את מי שכורע תחת גל, ותחושת ההשתייכות לדור, לקבוצה, לקולקטיב, שעל אף המתרחש סביבו לא בכדי חי את חייו, יש לאל ידה לעקור קול צחוק מגרונו של אחד שהוטל עליו להקים אנדרטת תחייה גם לאחר ששכבת עפר סתמה את פיו והכבידה על נשימתו.

1983