א    🔗

רק לפני ימים ספורים הודיע לי המו"ל שלי כי בשל תקלה בסדרי האחסון אכל העש את העותקים שלא נמכרו משל ספרי ‘מסות בנימין החמישי’. כשלעצמי קיבלתי את הידיעה ברוח סטואית – ואפילו מתוך הערכה לעקביות מסוימת, הייתי אומר אפילו לחוקיות, שנתבטאה בעובדה זו לגבי פרי רוחו של אנוש, מעין איזון ביחסי גומלין שבין יצורי טבע לבין יצירת רוח, בחינת מה שלא יעשה האדם יעשה העש, כל אחד לפי דרכו, ואשר שייר זה כילה זה. גדולה מזו: תמה הייתי על העש שהתמהמה תקופה כה ארוכה, שהרי מה שהיה טרף לשיניו (אם אמנם שיניים לו לעש) במחסן שלקו סדריו, היה חלק הארי מאותו פרי רוח בצורתו החומרית, ורק מיעוט מבוטל ממנו זכה לצאת מכותלי המחסן ולפוץ על פני האדמה.

מכל מקום, אלמלא הודעתו של המו"ל על פועלו של העש, לא הייתי ודאי שם לב לכך, שעל שולחנה של אותה מזכירה, אשר עמה שוחחוני במשרד פלוני שמנהלו יצא לישיבה במוסד אלמוני, נמצא ספר פתוח, ועל כל פנים לא הייתי כה רגיש לעובדה, שדפיו של הספר הצהיבו, כריכתו נתרפטה וכל חזותו הזמינה אליו את העש לאוכלו. כיוון שידעתי מה עלה בגורלו של ספרי שלי, חשתי צביטה בלב. נתקרבתי אל המזכירה ואמרתי לה, כי אתקשר עמה עוד היום, כדי שתקבע לי פגישה עם המנהל. לאחר מכן נרכנתי מעל לשולחנה ובעיני קצרות הרואי קלטתי בבירור את המודפס בראש שני העמודים שנצטהבו מתוך הספר הפתוח: על גבי האחד התנוסס שמי, ביתר דיוק כינויי הספרותי, ועל גבי זה שכנגדו שם הספר, שאת יתרתו הנכבדה של מלאי עותקיו עיכל העש בקיבתו: ‘מסות בנימין החמישי’.

באותה שעה הייתי זה מכבר מודע לעובדה, שלפני שנים מספר התחולל בחיי שינוי מהותי מופלא: עד אז היו עלילות סיפורי והלכי הנפש של גיבוריהם שאובים ממאורעות חיי, מהגיגֵי רוחי ומפרפורי לבי, והנה יום אחד – את התאריך אין אני יכול לקבוע בוודאות – נתחלפו היוצרות, נתהפכו התפקידים, ומהלך חיי שלי – על התרחשויותיהם החיצוניות וחוויותיהם הפנימיות – התחיל מחקה את הכתוב בספרי ומכוון זרימתו במסלול, שהללו התוו לו. לפרקים תוהה הייתי על תופעה משונה זו של השפעה הדדית מסוג זה של הרוח על החומר ושל הדמיון על המציאות, אבל רק עתה, למראה ספרי, שנכתב לפני עשרים שנה ונתפרסם חמש שנים לאחר מכן, המונח פתוח על שולחנה של נערה זו, חוויתי במלוא עוצמתו את התהליך המתואר; הרגשתיו עד כדי רתיעה ממנו, עד כדי חשש, פחד, מורא מכוחות שמעבר לשליטת אנוש, הפורצים אל חייו ומכריעים את גורלו.

אינני נמנה עם סופרים, שהקהל מפַנקָם בתשומת לבו, ולא זכור לי שאֵי פעם נתקלתי באקראי בקורא המעיין בספרי. משום כך עלה כפי הנראה הסומק בלחיי, שכן המזכירה הטילה בי מבט תמיהה, לפני שהגיבה על הודעתי בברכת פרידה שגרתית ונתנה את עיניה בספר.

לאחר שעתיים צלצלתי לה. קולה היה כשל אדם שננער משינה עמוקה או נשלָה ממצולות עולם אחר, שהיה שקוע בו כולו, ועתה זועף הוא ומתמרמר על שמטרידים אותו.

– האלו?

– מדבר דניאלי.

– כן…

– האם המנהל חזר?

– כן.

– קבעת לו פגישה עמי?

– לא. אדוני, אני מצטערת הוא לא יוכל להתפנות השבוע, אבל ידוע לו מה מבוקשך ומשום כך הורה לי לשלוח לך את החומר עוד היום.

– העברית שבפיך נאה.

– חן חן.

– אני מניח משום שאת מרבה לקרוא בספרים.

– לאו דווקא.

– דרך אגב… המ… האם יודעת את של מי הספר המונח היום על שולחנך?

– של מי הספר? אינני מבינה את השאלה… הספר… של אמי הוא.

– אני מתכוון: האם את יודעת מי מחברו?

– ודאי שאני יודעת: יצחק אורן.

– אני הוא.

במשך שניות אחדות הודמם הטלפון.

– שמך דניאלי, אדוני, לא כן?

– אורן הוא הכינוי הספרותי שלי.

שוב הודמם הטלפון ומשחזרו ובקעו ממנו הצלילים היה נדמה לי, כי מיתרי הקול של הנערה נפגעו: קולה רטט והמלים שנפלטו מפיה קטועות היו ונרגשות.

– אתה… ברצינות… אומר… את האמת?…

– אני מוכן לבוא אלייך בזה הרגע, ליטול את החומר המיועד לי, ובהזדמנות זו להעיד בשבועה על אמיתות דברי. ויש עוד דרך: אם תביאי את החומר אלי הביתה במו ידך, אראה לך את כתב היד.

– אני אביא.

– מתי?

– בעוד כשעה.

– הואילי נא לומר לי מה שמך, כדי שאדע ממי אזכה לקבל בעוד כשעה את החומר הדרוש לי?

– שמי אביבה.

 

ב    🔗

אביבה לא הביאה לי את החומר, ואני לא הראיתי לה את כתב היד. היא התנצלה באומרה שהחומר אינו מוכן ואני נוכחתי לדעת בנקל, שאין לה כל עניין בכתב־היד דווקא. כשביקרתי במשרדה היתה דעתי מוסחת ממנה ולא הסתכלתי בה. עכשיו כשהסתכלתי נתחוור לי כי יש להעמיק חקר כדי להבחין בינה לבין אלפי נערות מסוגה, שהארץ – ארצנו שלנו וכדור הארץ כולו – מלאות בהן, עם שכולן דומות זו לזו במבט ראשון כשתי טיפות מים. כבת עשרים היתה. מכנסי ג’ינס כחולים ואפודה צהובה הידקו הדֶק היטב את שוקיה ואת ירכיה, את עגבותיה ואת מותניה, את בטנה ואת שדיה, את חזה ואת צווארה, עד כי נדמה היה לי, שכל גופה – על שריריותו וגמישותו, על תמירותו ודקותו, על ליטושו וחיותו – ניצב עלי ללא בגדים משוח בשני צבעים – כחול וצהוב.

שערה שחור היה, נחצה בפסוקת ישרה וקווצותיו – תוך כדי גלישה אל הכתפיים בשתי ציצות עבותות – הסתירו את מרבית מצחה משני הצדדים, כיסו את רקותיה ואת לחייה ולא הותירו אלא פה כְּווּץ שפתיים, שהעליונה שבהן פלשה לתחומה של התחתונה בשיעור העולה על המותר לפי חוקי האסתטיקה; היה לה אף סולד, לסתות בולטות ועיניים־שקדים, כמעט מונגוליות, שהפתיעו בתכלתן. מבטן של עיניים אלו ננעץ בי.

אל אלוהים! עד מה מוכר לי מבט זה? מנעורי למדתיו וחקרתיו לפני ולפנים. פעמים אין ספור ננעץ בי מעיניהן של רבות, שמתוך מגע של שמע עם הבל פי ומגע של הצצה אל עולמי הרוחני דימו בלבן כי מצאו את מקור האור הגנוז ובחופזן אמרו, כי את האוצר הטוב דלו ממעמקי תהום רבה, אוצר זוהר, שזיוו חודר אל קרבן כקרני רנטגן, ממלא את ישותן אושר העובר על גדותיו והוא חוזר ומוקרן מעיניהן עלי, עלי ועל צווארי… אכן, באותן העיניים עצמן לא אחת נתחלפו נצנוצי האושר בזיקי משטמה, ברק הערגה בכהיון האדישות, הערצה פורצת גדרות באכזבה גובלת עם בוז, ופתיחות צלולה שבהזדהות עד אובדן אישיות, באטימות דלוחה־עכורה הניצבת כשער סגור על מסגר ובריח.

היא ישבה בכורסה וכל עוד הקרינה התכלת אושר וערגה, הערצה ופתיחות נרכנתי מעליה כפי שנרכנתי לפני שעות מספר מעל לספר, שהיה מונח על שולחנה במשרד, ונישקתיה. בתחילה נישקתי את עיניה – עין אחר עין – ולאחר מכן את פיה. שפתה העליונה שוב לא פלשה לתחומה של התחתונה, אבל שיניה המושחזות נכנסו לתחום לא להן והרגשתין עד כאב. הזדקפנו יחדיו; היא כרכה זרועה סביב צווארי והצמידה עצמה אלי עד תומה. גופה השיר את שני הצבעים – הכחול והצהוב – שהיה משוח בהם ונתעוות ברעד ורתת ממש כפי שרטט קולה בטלפון לפני שעה קלה.

 

ג    🔗

כשבוע ימים אחר הדברים האלה הופרעה מנוחתי – זו המנוחה שלאחר הצהריים, שכה חשובה היא לבריאותי – בצלצול ממושך ותוקפני. קמתי לפתוח את הדלת. בפתח עמדה אישה בגיל העמידה, נמוכת קומה, אך זקופה מאוד, לבושה אלגנטית, ומכל אחד מן הקמטים המעטים, שהותירו בפניה העיסויים במכוני היופי, ניכר היה שכל כולה מטופחת היא למשעי ומטופלת במיטב האמצעים הקוסמטיים של ימינו. מכף רגל ועד ראש מדדה אותי במבט קר ועוין והכריזה בנעימה, שהיה בה לא מעט מן החגיגיות:

– שמי פנינה כהן.

לאחר מכן החרישה שניות מספר ולפני שחזרה על הודעתה בשנייה ניטלה הקרירות העוינת ממבטה ופינתה את מקומה להבעה של ניצחון, משל זה עתה התגוששנו שנינו בזירת קרקס או התווכחנו זה עם זו בפרהסיה, ואישה הדורה זו הביסתני תבוסה מוחצת.

– שמי פנינה כהן; האם שם זה אינו אומר לך דבר?

– שם זה אינו אומר לי דבר, גברתי, אבל אין כל סיבה שבשל כך תעמדי כעני בפתח ולא תיכנסי פנימה. אם אמנם לא טעות הביאתך לכאן ודבר לך אלי, תוכלי למסור לי אותו בתנוחה הרבה יותר נוחה לשנינו. אני מוכן לשמוע ולכבדך בכוס משקה.

– לא טעות הביאתני לכאן, והדבר אשר לי אליך אוכל למסרו לידך בזה הרגע בעודי עומדת כעני בפתח – היא פתחה את ארנקה העשוי עור תנין ותחבה אל כף ידי גליון נייר מקופל – וגם את שיש לי להשמיע לך אוכל לומר על רגל אחת. הקשב, אפוא: אני אמה של אביבה. ומה שהתרחש לפני שבוע ימים כאן, במקום הזה, בדירתך לא היה אלא אקט של גילוי עריות (היה מוזר לשמוע את המלה הלועזית "אקט' במצורף למונח מקראי הלכתי כה מובהק כגילוי עריות). כן, אקט של גילוי עריות, ושום מכתבי התחמקות, כגון זה שבפיסת הנייר אשר בכף ידך כרגע, אין בהם כדי להלבין כשלג חטא נתעב זה. אין לי שמץ של ספק, כי אתה, אתה ולא אחר, הוא שחדר אל צריפי באותו לילה ובאותו מקום, שניסית להסוותו – ללא הצלחה יתרה – על ידי השם המפוקפק ‘רמת שמשון’.

היא סבבה על עקבה משל קיבלה פקודת ‘אחורה פנה’ קולנית מרס"ר משופם, בפסיעות קצובות וקצרצרות צעדה הלוך וטפוף מן הגרם אל מדרגות הבית והתחילה יורדת בהן במהירות, בלי שנפרדה ממני אפילו בניד ראש. עם התפנית הצבאית ותוך כדי ריצה אל המדרגות ועל פניהן נדרכו שרירי קיבורותיה המוצקים, נתעגלו כמעין קשתות, וקומתה נכפפה, אך משום מה דווקא במותניה; צווארה נשאר מורם, כתפיה זקופות, ואילו גופה, דומה, נתקפל לשניים ומתוך כך נתרחבו ירכיה, עכוזה הובלט יתר על המידה, וכל אותה רוח ההוד וההדר, שהפיצה אישה זו על סביבותיה יחד עם ניחוחות הבושם המובחר, היתה כלא היתה. רק ארנק עור התנין שנשתלשל מזרועה, נראה כשריד אחרון להופעתה האלגנטית בפתח דירתי.

סגרתי את הדלת. מילא – אמרתי בלבי – החברה המודרנית על מתחיה המרובים מייצרת בסיטונות נשים היסטריות, בעיקר במעמדות האמידים ובגיל העמידה שעל סף הקמֵלוּת, ובמיוחד על רקע הסיבוכים השכיחים שביחסיה של אם עם בתה המבוגרת. לנוכח ריבוי צורותיהן של הפסיכוזות והנירוזות טוב אעשה אם אברך את ברכת הגומל, על שנפטרתי בשלום יחסי, אם אמנם התפרצותה התוקפנית של הגברת פנינה כהן סוף פסוק היא לכל הפרשה.

תוך כדי הרהורים אלה יישרתי את גליון הנייר, שנתקמט בכף ידי, וקראתי בו.

היה זה מכתב כתוב בכתב ידי וחתום בחתימת ידי.

ירושלים, 1.2.1956

גב' כהן הנכבדה

נעם לי מאוד לקרוא את מכתבך, והריני מזדרז להשיב לך תשובה ברורה על שאלתך: בן שלושים ושמונה אנוכי כיום, וכשכתבתי את ‘לידה שנייה’ הייתי בן שלושים וארבע. מכאן שכל המתואר בסיפורי זה אינו אלא פרי דמיון. אשר לי אישית, הרי בעיני חשובה אך ורק משמעותן הסימבולית של ההתרחשויות שמסופר עליהן: מתוך פגישה מקרית של מדען גאון, זקן ושבע ימים, שתגליותיו הנועזות מעידות על ווירטואוזיות בשדה הרוח, עם לוליינית אקרובטית צעירה, השולטת בגופה שליטה ללא מצרים, ולמראה תעלוליה בזירת הקרקס נעצרת נשימתו של קהל הצופים, נולד דבר־מה חדש, שעתידו לוט בערפל.

האין קיומנו אנו חלק ממפגש חדש בין רוח עמנו וגוף ארצנו?

שלך

בכבוד רב

י' אורן

פנינה כהן… האם השם אינו אומר לך דבר? אכן פנינה כהן… אותו מכתב מלפני שבע עשרה שנה, שהמען של שוֹלַחתו היה אחת השגרירויות של ישראל באירופה הצפונית, היה חתום בשם פנינה כהן. מה פלא הוא כי שכחתיו? כל אחד ואחד יודה שאין בשם זה משום כוח הבחנה מיוחד. ובכן, כך היא נראית, פנינה כהן זו! במשך כל השנים הללו לא נתתי את דעתי על מראיה החיצוני, שהרי באמת ובתמים היה כל הסיפור כולו בדוי מתחילתו ועד סופו ולא נכתב אלא כדי לגלם את הרעיון שניסחתי בסיום תשובתי אל פנינה כהן.

לא איש מכתבים אני; קשה עלי כתיבת מכתב כקריעת ים סוף. אף אין אני מרבה לקבל מכתבים. אף על פי כן בחמישים וחמש שנות חיי נצטברו גם אצלי מכתבים וגלויות כדי מגירה מלאה והם מונחים בה חומרים חומרים בערבוביה ללא משטר וסדר. שעה ארוכה פשפשתי באותה מגירה עד שמצאתי גליון נייר דק מאוד, אבל ממין משובח, שיד הזמן לא פגעה בו אף כהוא זה. רגע סבור הייתי אפילו שלא נייר הוא זה אלא קלף. המכתב נשא תאריך – 28.1.56 – (מעניין לדעת כיצד נראתה פנינה כהן בעשרים ושמונה בינואר אלף תשע מאות חמישים ושש) מודפס היה במכונת כתיבה, וזו לשונו:

לי' אורן כותב הסיפור ‘לידה שנייה’ שלום רב.

כתובתך אינה ידועה לי, ויותר מזה, אף אותך איני מכירה וגם לא אדע מה הוא השם המשלים את היוד לפני שם משפחתך. אך כל אלה אינם חשובים בעיני לפי שעה. את אשר באתי לשאול אותך הוא… גילך. רצוני לדעת האם כותב הסיפור (כאן בא שמו של ירחון בארץ לספרות, אמנות, חברה, עיון, ביקורת, מחקר ומספר הגיליון, שבו נדפס הסיפור) הוא עצמו סבא, או אם האיש המתואר על ידו בסיפור הנ"ל, הוא אך ורק פרי דמיונו. משום מה הייתי משוכנעת במשך כל זמן קריאתי, שהכותב עצמו הוא אותו בנימין החמישי, עד שהגעתי לסיום הסיפור, והסיום שוב לא הלם את דמות האיש אשר פגשתיו על הר הכרמל בפגישה הלילית, ולא את הסב המטייל עם נכדתו, ולא את הנוסע במכונית. לא שהדברים מפתיעים מדי או בלתי מובנים לי. ושמא תחשוב שמטילה אני ספק בהתרחשות הדברים באותו לילה חשוך ברמת שמשון? לא ולא. אלא שנדמה לי כי הצורה בה הודגשו בסוף הסיפור שוב אינה הולמת את האיש המתואר לפנינו על ידך. על כן איני בטוחה בגילך כלל וכלל. ועוד שאלה תרשה לי להוסיף לשאול: אם באמת צעיר אתה, ואותה דמות היא פרי דמיונך, כיצד ידעת להפגיש את בנימין זה עם אותה בחורה צעירה דווקא בשעות הערב, כאשר החשכה יורדת על הכול, והיא, הבחורה, שוב אינה יכולה לראות בזקנתו של האיש? ובחדר בקיבוץ אפילו אור לא נתת והמצאת תירוצים שונים, כגון העדרה של תאורה חשמלית, וריח נפט שלא נסבל, כדי לא לבייש את הסב בשעת פגישתו את נעוריו. ובכן, צעיר או סב? מאוד רוצה אני שיתברר כי סב אתה, שכן אם צעיר לימים הנך שוב לא תמצא לנחוץ לענות לי. ואם תשאלני, חלילה, מדוע בכלל כותבת אני לך, הרי את התשובה לשאלה זו אוכל לתת לך רק לאחר קבלת מכתבך.

ובאם לא תכתוב, אודה לך עכשיו עבור שעה של נחת, שהעניק לי סיפורך בתודה ובשלום ובתקווה שמכתב זה יגיע לידיך.

פנינה כהן (בת 32)

בשולי המכתב ניתוסף בכתב יד:

בסוף חודש מאי אנו מסיימים את שליחותנו כאן ושבים ארצה.

עניתי לפנינה כהן מה שעניתי ותשובה ממנה לא קיבלתי. המענה שלי הוחזר לי היום, ואילו הסיפור ‘לידה שנייה’, אשר נדפס באותו ירחון שהגיע לידה של פנינה כהן באחת מארצות אירופה הצפונית, נכלל ב’מסות בנימין החמישי'.

אחד העותקים המעטים של ספר זה, מאלה שלא היו למאכולת עש, היה מונח על מדף הכוננית שלי. נטלתי אותו לידי ודפדפתי בו עד שהגעתי לפרק הסיום של הסיפור לידה שנייה'.

 

ד    🔗

תלון כאן, סבא, בחדרי. יש לי ספה מיותרת על כל צרה שלא תבוא.

– צרה?

– אתה נכנס לתוך דברי, סבא. אין לך סבלנות. אינך מניח אפילו לסיים משפט. ובכן, יש לי ספה מיותרת על כל צרה שלא תבוא ובשביל כל מלאך אלוהים שיבוא. עכשיו מרוצה אתה? רוצה אתה עוד מחמאות או שאתה מסתפק במלאך אלוהים? זה דווקא לא כדאי. לא סבא, אינך מבין. מלאך אלוהים אולי כדאי להיות, אך לעשות מה שאתה עושה כרגע, זה מיותר בהחלט. לשווא מסובב אתה את הכפתור. חבל על מאמציך. לפי שעה הכפתור הוא רק לנוי, קישוט גרידא. מרמז על מה שעתיד להיות. חשמל אין לי עדיין בצריף. עוד לא סידרו. תצטרך להסתפק באור ירח ועוד לברך עליו. לוא היה לילה חשוך, היית מסכן, מגשש כאן באפלה שחורה. אני שונאת מנורת נפט. אינני סובלת את הריח. רגישות. איך אומרים הרופאים? אלרגיה.

ח–ח–ח! לא, לא, סבא, אל תפחד. לא הייתי מניחה לך לגשש באפלה. הייתי תומכת בך. בשבילי אור וחושך היינו הך הם. המקצוע שלי פיתח בי חוש שישי, ואני מוצאת את דרכי בלי נטילת רשות משאר חמשת החושים. וכי למה לך אור? הספה מסודרת, מוצעת, שכב עליה וישן. עייף אתה. טיולים מסוג זה מייגעים אדם בגילך. אף על פי כן יפה עשית שבאת. מה דעתך על רמת שמשון?

– על מה?

– אינך מקשיב, סבא. חבל. עייף. או סתם מפוזר. פרופסור. שאלתי מה דעתך על קיבוץ רמת שמשון?

– קיבוץ ככל קיבוץ. חדר אוכל, מקלחת, דשא, בית ספר, רפת, קומביינים.

– די! די! די סבא. אני יודעת. אני בעצמי יודעת מה שיש. יש לי עיניים ואני רואה בהן. אינך צריך לפרט. שוב אינני נמצאת באוויר. אני מהלכת על פני האדמה. רואה הכול ושומעת הכול. אני כבר לא אקרובטית מקצועית. עזבתי את האוויר. לנצח.

– מדוע עזבת, פולה?

– משום שבנות מקצועי סופן ליפול על הקרקע ולרסק את עצמותיהן. אני עצמי סחבתי לא אחת על אלונקות גושים מרוסקים של בשר, עצמות ודם, גוש בשר, עצמות ודם, שלפני מחצית דקה היה חברה, ידידה, יריבה. איני רוצה להתרסק על האדמה, רוצה אני להלך עליה. איתן. אתה שומע, סבא? איתן.

– אני שומע.

– ובכן סיבה מספקת?

– כן.

– האומנם סבור אתה כך, סבא?

– סבור אני…

– את האמת, סבא. אמור את האמת. אל תכחד, אל תחוס עלי. אף לא על עצמך.

– סבור אני שזו הרגשה נהדרת… להיות באוויר… להשתחרר מחוק הכובד.

– אהא! תפסתיך, סבא. תפסתי. ידעתי שכך תאמר. כך ולא אחרת. צדקת, סבא. זוהי הרגשה נהדרת, הרגשה אלוהית. אך בסופו של דבר מתרסקים. מתרסקים והופכים לתערובת מבחילה של בשר, עצמות ודם. וזה כבר מעֵבר לכל הרגשה שהיא. גם מעבר להרגשה נהדרת.

– סלחי לי, פולה. סלחי לזקן שוטה, שמעולם לא הרים את כף רגלו מן האדמה… מעולם לא טעם טעמה של טיסה אישית… רק בצוותא, בהסגר, יחד עם חבורה שלמה… במטוס, באווירון.

– אל תשקר!

– פולה! מי הרשה לך לדבר עמדי כך?

– מי הרשה לי? וכי לנטילת רשות זקוקה אני? וכי איני יודעת כי אתה הוא בנימין החמישי. כי כל ימיך עברו עליך באקרובטיקה, באטרקציה רוחנית, במעשי להטים מקפיאי דם, שבוצעו בגובה של מיליוני קילומטרים מעל פני האדמה? וכי סוד הוא שבכל שעה, בכל רגע צפוי אתה לנפילה ולהתרסקות? דואה, מתפתל, מִתחַלזן. סלטוֹ־מוֹרטלֶה נצחי… ומחכה עד שימחאו לך כף. אך דא עקא, אין מוחאים לך כף. אין פורצים בתשואות סוערות. לי מוחאים כף. לי ולא לך. לאטרקציה אווירית ולא לאטרקציה רוחנית. אולם אני, אני יודעת, כי אין הבדל מהותי בינינו. שהרי רוח אינה אלא תנועת אוויר. אל תנסה להתחמק. ממבט אחד מועף באקראי הכרתיך. מספרים כי לבונים החופשיים, למָסונים יש סימני היכר מותנים ומוסכמים בכל העולם כולו: כפיפת אצבעות, קריצה, רמיזה. אנו, אנשי האטרקציה, אין אנו זקוקים לכך. אטרקציה כשמה כן היא. נמשכים אנו זה לזה. ממוגנטים אנו. קשורים, צמודים, דבוקים בחוטים סמויים מן העין. מחזיקים אנו זה את זה ומשום כך אין אנחנו נופלים עד לאותו רגע שאנו נופלים ומתרסקים. כי סופנו להתרסק. סופך להתרסק, בנימין. אני הסתלקתי, אני מהלכת על פני האדמה. את האוויר השלכתי אחרי גווי. ואילו אתה – בשבילך מאוחר מדי. אחרת… אל תנסה להיצמד, להידבק… לשווא. אל תלפתני, בנימין. אף אם תעמיק לנעוץ באדמה את קצה מקלך עד… לא תעביר את רוע הגזרה. רק תתרסק, תתרסק. תיהפך לבשר ודם, ועצמות…

ירושלים לחוד וארץ ישראל לחוד. לכאורה נמצאת זו בתוך זו, אולם אם יושב אתה ישיבת קבע בירושלים, והנה חזרת אליה משוט בארץ, הרי מיד עם כניסת המכונית אל שער הגיא, מתנדף כחלום רישומו של כל מה שאירע לך בשרון ובשומרון, בגליל, בנגב ובעמק. צינה הררית ירושלמית מפיגה את הלחות החמומה, מאווררת את המוח ופורסת רקיע תכלת עמוק וצלול. אדם חוזר ירושלימה, צולל בעבודתו ומהלך בטוחות בדרך החיים שבחר לו, וקיומה של תל אביב או של חיפה יש בו מן הממש פחות מקיומם של שבתאי או של צדק; וכל המוצאות אותו מחוץ לתחומיה של עיר הקודש חי בו כאותה הכרה מדמדמת, כי מוצאו מאמיבה המתפלשת בטיפה סרוחה ואין העין מסוגלת לראותה.

אם ירחים לא תצא מירושלים יימשך מצב זה ירחים ואם שנים לא תעזבנה, אפילו שנים יארך.

הפעם ארך שנים; שאלמלא כן לא הייתי יוצא בוקר אחד מפתח ביתי ופוגע בפולה נגבי, שהיתה מהלכת ברחוב ומושכת אחריה תינוקת בת שלוש או ארבע שנים. בלי שנעצרה, ממש תוך כדי הליכה הורתה עלי באצבעה ואמרה: ‘הנה זקן זה אביך הוא, אוורירה’… אות הוא כי עברו כשלוש ארבע שנים ועוד כתשעה ירחים'.

 

ה    🔗

סגרתי את הספר ושמתיו במקומו על המדף. לאחר מכן עיינתי עוד במילונו של אבן שושן ומצאתי כתוב בו, כי העש שייך לבת סדרה של פרפרים, שרובם קטנים, ליליים, מחושיהם דמויי חוטים, צבע כנפיהם, לרוב כהה – Microlepidoptera. העשים מזיקים ברובם לצמחים, לבגדים, לספרים ועוד. “כי כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סם', ישעיהו נ”א, ח.

היה בדעתי לחפש בקונקורדנציה מראי מקומות נוספים מן המקרא. שהעש מופיע בהם, אלא שלפתע נפלה עלי עייפות גדולה. שכבתי במיטתי ונרדמתי. וכשהקיצותי כבר פשטו בחדרי דמדומי טרם זריחה. ידעתי כי חלמתי חלום זה עתה, ידוע ידעתי כי חלום זה הוא שהעירני משנתי, אך את החלום עצמו לא זכרתי. אף לא שמץ מנהו. אף על פי כן חשתי מועקה בלב. אימצתי את מוחי וחיפשתי את סיבת המועקה.

לא, לא הפגישה עם פנינה כהן מכבידה על לבי, אף לא החוויה שהיתה לי, עם בתה אביבה, אשר חדרה לכדי הרף עין אל חיי כחדור כדור מקלע אל קיר של בית, ולא נשאר בו סימן של חדירה זו אלא בצורת נקב קל; אכן, רישומה של זו יחלוף עוד יותר מהר מרישומה של בתו של בנימין החמישי אוורירה, שלא היתה ולא נבראה אלא בדמיוני.

ברקאי!

נכדי הוא, נכדי הפעוט, המתארח בביתי יחד עם הוריו, ועתה לן הוא בחדר הסמוך, שכוב במיטת תינוקות, שעוד נשתיירה בבית מן התקופה שבתי – המציאותית, האמיתית, הראלית – עצם מעצמי ובשר מבשרי היתה מבלה בה את לילותיה. עכשיו ישן בה, כאמור, נכדי מכוסה בשמיכת צמר גפן בשל צינת הלילה הירושלמי, והעש מתנכל אל השמיכה לאוכלה. אסור להתעצל. שומה עלי לקום ולרסס די.די.טי. בחדר הסמוך ויהי מה, שהרי אם תיאכל השמיכה עד כלותה, עלול נכדי, הרגיש להצטננות, ללקות בשפעת.

אזרתי כוחות וניתקתי את ראשי מן הכר.

1973