א    🔗

לפני כשנתיים הגיעה אלי פנייה מיוזמי ההתארגנות של סטודנטים, שעלו בימי המנדט לארץ על סמך רשיון־עלייה שניתן להם עם התקבלותם ללימודים באוניברסיטה העברית. התעלמתי מן ההצעה להצטרף להתארגנות זו, וטעמי ונימוקי עמי: קצה נפשי בהתכנסויות נוסטלגיות, ביובלות ובחגיגות ציון למיניהן, החל במחזורי־סיום של בית־ספר עממי באחת מערי הגולה וכלה בלוחמי פלוגת־פלמ"ח מסוימת. זאת ועוד: לא ראיתי כל הצדקה להתארגנות בני אדם יוצאי מדינות שונות, שרקעם החברתי מגוון, השקפות עולמם רחוקות זו מזו והשתייכותם המפלגתית משתרעת על פני קשת אידאולוגית רחבה, שבקצותיה תנועות שנלחמו זו בזו בשצף קצף – אך ורק משום שהגיעו ארצה בשל היותם תלמידים באותה אוניברסיטה. גם לאחר שהוסבר לי שהגורם המאחד אינו נוסטלגי גרדא אלא קיומי־מהותי, שכן אלמלא אותם סרטיפיקטים, היו רוב רובם של אלה שזכו לקבלם נִספּים בשואה, לא נחה דעתי. סבור הייתי שאיני זכאי להסתפח אל קהלם, כי לא מארצות השואה עליתי אלא מסין, שקהילותיה הקטנות והמעטות, אפילו תחת שלטון הכיבוש של יפן, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, לא נפגעו אף כהוא־זה במלחמת העולם השנייה. רוב יהודי סין הגיעו עם קום מדינת ישראל אל חופי הארץ והשתקעו בה. מתוך גישה זו נמנעתי מלהשתתף בכינוס בעלי הסרטיפיקטים שהתקיים בירושלים. אולם, לאחר שצפיתי בסרט שהוסרט באותו כינוס הקדשתי מחשבה נוספת לעניין ועמדתי השתנתה. על כן נעניתי לבקשתו של סיני לייכטר לקחת חלק בקובץ מיוחד שהוא עורך המוקדש לנושא זה.

מדוע?

משום שהמקרה שלי, דווקא בשל היותו חריג מבחינה גאוגרפית וביוגרפית, יש בו כדי להדגים עד כמה היה בכוחם של סרטיפיקטים אלה לקבוע את גורלו של נער יהודי, את פרצופו הרוחני, את מעמדו ואת תרומתו לחברה מעבר למכנה המשותף של הישרדות.

אבי מורה עברי היה. לאחר נסיון המהפכה הראשון ברוסיה הצארית בשנת 1905 גלה לסיביר, ובעיר קטנה ממזרח לאגם בייקאל הקרויה ברוסית וֶורכנֶאוּדינסק (היום אוּלָן־אוּדֶה, עיר הבירה של הרפובליקה האוטונומית הבוּריָט־מונגולית בברית־המועצות) לימד עברית את ילדי היהודים המעטים שנקלעו לשם, אף בתוך כותלי בית־ספר ממשלתי סובייטי, עד אמצע שנות העשרים, כשהעברית כבר היתה אסורה באיסור חמור בכל רחבי ברית המועצות. כל עוד היה ראש הקומיסריון לתרבות וחינוך בן העם הבוריטי – אחד העממים המונגוליים הנוודים בצפון סיביר – היה הכול הולך למישרין. אבל יום אחד הופיע מבקר מעיר המחוז אירקוטסק, והוא יהודי, קומוניסט, חבר מפלגה מסור ונאמן, יליד גליציה וחניך החדר באחת מעיירותיה. לא היה לו שום קושי לגלות, כי הלשון שאותה לימד אבי את ילדי היהודים בבית־הספר, שהוא היה מנהלו, אינה הלשון היהודית המדוברת שבפי “המוני העמלים”, כי אם לשון הקלריקליזם הריאקציוני והציונות, לשון הבורגנות, הביבליה והאוֹפּיוּם לעם. כעבור ימים מספר ישבנו ברכבת – אמי, אבי, אחותי ואני – ועזבנו את העיר לבלי שוב אליה. כבן שש הייתי אז, ועד היום זכור לי היטב כי באחד המקומות בדרך נאלצנו משום מה לרדת מן הרכבת ולהמשיך את דרכנו ברגל. טיפסנו בשביל יערות המוליך להר, מתחתנו נתכַּחל נהר מנהרי ‘ארץ שופעת’ נהרות, ובתי העץ שעל חופו נראו כפרחי נוי סדורים וערוכים בערוגותיהם המטופחות. מעלינו הבהבו בקמצנות נצנוצי תכלת בהירה שהסתננו במִפלָשׁים הזעירים אשר בצמרות עצים עבותים. הלכתי בסמוך לאבי. הוא היה שקוע במחשבות. פתאום נעצר, השקיף סביבו ואמר, ספק לי ספק לעצמו: ‘עוד ישמע בברית־המועצות קול הלשון העברית!’

בפרק הסיום של הרומאן ‘חמישתם’ מביא זאב ז’בוטינסקי שיר על ‘מחוז מראות אין יש ומוסיקה אילמת, אשר את פָּרוֹכְתּוֹ יְגל לרגע חמד, לפני היקיצה חלום אחרית הליל’ ( בתרגומו של חנניה רייכמן). מי כתב את החרוזים הללו?' – שואל ז’בוטינסקי את עצמו, ומיד משיב: "חוששני כי אני בעצמי כתבתי אותם; ככל שאזקין כן ארבה לצטט מדברי עצמי'. דומני שחששו של ז’בוטינסקי חשש מבוסס לגבי כל מי שעשרות בשנים מושך בעט סופר.

לאחר הערה אפולוגטית זו רשאי אני לגלות שהקטע שהובא לעיל אינו אלא מובאה מספרי ‘מסע מסביב לציר’, ובקשר ישיר עם קריאתו הנרגשת של אבי אף מתיר אני לעצמי לצטט מתוך דברים שאמרתי בטקס שבו הוענק לי פרס לספרות על שם ישראל וברתה ניומן:

‘שלא כמשוררנו הלאומי הגדול אני זכיתי באור מן ההפקר, והוא בא לי בירושה מאבי: בר־אוריין, מחנך ומורה עברי, מחזאי, במאי, שחקן ואפילו מלחין לעת מצוא. הוא שנטע בי אהבת נפש ללשון העברית, שעד היום הזה אני נאמן לה יותר מלכל שאר אהבותי בחיים. הוא שדאג שירווני משחר ילדותי משפעת תרבותו של עם ישראל, ממקורות היהדות לדורותיה עד לאותה ספרות שהוא עצמו קראָה בנעוריו בהיחבא בתוך הגמרא – מאפו, סמולנסקין, יל"ג. אשר לביאליק וטשרניחובסקי, מנדלי וברדיצ’בסקי, הרי אלה היו לחם חוקי בד בבד עם פושקין ולרמונטוב, טולסטוי ודוסטויבסקי, כי הקהילה היהודית בעיר חרבין היתה חלק מן האמיגראציה הרוסית שם’.

ואכן, הקהילה היהודית בעיר חרבין, שבה ביליתי את אחרית ילדותי וראשית נעורי, נבנתה לפי הדגם של קהילות יהודיות ברוסיה שמלפני המהפכה. חבריה היו רובם ככולם יוצאי רוסיה, וחלק ניכר מהם מתבוללים ששפתם היחידה היתה רוסית, אלא שגם אלה היו פעילים בקהילה ונמנו עם מנהיגיה. היא החזיקה מוסדות צדקה ותרבות, הקימה בנק ובית־חולים, ספרייה יהודית עשירה, שני בתי־כנסת מפוארים, בית־ספר יהודי עממי בן שש שנות לימוד. כחמש שנים היה קיים בעיר גם בית־ספר תיכון יהודי. בראשית שנות השלושים מנתה האוכלוסיה היהודית כ־15,000 נפש, אבל עם הכיבוש היפני היגרו רבים מהם לדרומה של סין, וכרבע ממספרם חזרו לברית המועצות. הקהילה הצטמצמה כמותית, אך לא איכותית. כל המוסדות הוסיפו להתקיים, והתנועה הציונית אף זכתה לשגשוג. עד סוף ימיה של הקהילה יצא לאור בעיר שבועון ציוני בלשון הרוסית, נוסדה תנועת הנוער בית“ר. שלא כבמזרח אירופה קרבתה של רוסיה מנעה מן הנוער הציוני לנהות אחרי הסוציאליזם בכל צורה שהיא. תנועת בית”ר בהנהגתו של ז’בוטינסקי, שכתביו הרוסיים מראשית המאה ועד שנות השלושים הסעירו את רוחנו, היתה לנו מוקד־משיכה אחד ויחיד, שהיה יכול לעמוד בהצלחה בהתחרות באידאולוגיה הקומוניסטית. בית“ר הוציאה לאור דו־שבועון בשם ‘הדגל’, שלאחר סגירת ה’ראסווייט' בפריס היה כתב העת הרוויזיוניסטי היחיד בלשון הרוסית. בשנת 1931 עלו ארצה חמישה בית”רים – עלייה חלוצית ראשונה של קבוצת נוער מאורגנת מסין. עשרות בית“רים נרשמו לקבלת רשיונות עלייה מן הסוכנות היהודית, אבל רק סרטיפיקטים יחידים הגיעו לפינה כה נידחת של עולם התפוצה היהודית; מצוקתה של יהדות מזרח אירופה וגרמניה לא הרשתה גילויי נדיבות לב לגולה כה שבעה. לאחר שהתנועה הרוויזיוניסטית פרשה מן ההסתדרות הציונית, הטפטוף הדליל נסגר כליל בהיעדר תנועת נוער ציונית מלבד בית”ר. המושג סרטיפיקט הפך למשאת נפש. עד היכן הגיעה עוצמתה של משאת נפש זו – אולי בכל תנועות הנוער הציוניות בגולה בשנות השלושים – מעיד מעשה שאירע בי.

בין שאר הפעולות לזקיפת הקומה היהודית עסקה בית“ר בהגנה עצמית. חרבין שרצה תנועות לאומניות קיצוניות מקרב האמיגרציה הרוסית, שהאנטישמיות היתה מרכיב חשוב באידאולוגיה שלהן; הבולטת ביותר ביניהן היתה ‘ברית הפשיסטים הרוסים’. חברי הברית היו מתקיפים באורח ספונטני, או במאורגן, עוברי אורח יהודים. בית”ר הגיבה בתקיפות. כל חבריה חויבו להתאמן באִגרוּף. עד־מהרה הפכו התקפות הפורעים להתנגשויות חמורות, והמתקיפים ספגו מהלומות מנה אחת אפיים. יש שהבריונים ארבו ליהודי בודד או לזוג, וכילו בהם את חמתם. במקרים אלה היו מתארגנים מיד קבוצות בית"רים לפעולות תגמול, שציננו את הלהיטות לקרב של הצד שכנגד, ציננו אבל לא כיבו. כיומיים לפני שעליתי לרכבת שהוליכתני לשנגהאי, כדי להפליג במסע של ארבעים יום לחיפה, יצאתי יחד עם אחד מחברי מאולם קולנוע. ליד היציאה ארבו לנו שני בחורים רוסים; אחד מהם הלם באגרופן ברזל בפני. מעוצמת המכה איבדתי את ההכרה וצנחתי על המדרכה. תוך כדי נפילה נפלטה זעקה מפי: חבל על סרטיפיקט שהולך לאיבוד. כך, על כל פנים, העיד עלי ידידי. ואכן, זכורה לי ההרגשה שאני הולך למות, וסרטיפיקט – שאין ערוך לו, שיא מאווייו של נער עברי החולם להיות חלוץ לוחם – ייהפך לפיסת נייר שאין בה ממש, שכן מדובר בסרטיפיקט של סטודנט, כלומר רשיון־עלייה אישי, שלא ניתן להעבירו לזולת!

כשהתעוררתי למחרת בבוקר במיטתי, שמחתי בכל לבי על שלא פג תוקפו ולא נס לחו של הסרטיפיקט – על כך העידה עצם היקיצה. כשעה לאחר מכן בא אלי ידידי מאמש ובישרני, שעוד הלילה יצאה קבוצת בית"רים לפעולת תגמול, וכמה חוליגנים רוסים טעמו מנחת זרועם.

מכל המסופר לעיל עולה שהיה משום צדק פיוטי בעלייתי ארצה כסטודנט האוניברסיטה העברית בירושלים. ש"י עגנון, בקבלו את פרס נובל, אמר שכתוצאה משואה היסטורית – חורבן בית שני – הוא נולד באחת מערי הגולה, אך כל ימיו ראה את עצמו כיליד ירושלים. בשל ריחוק מקום הולדתי, לא רק מארץ־ישראל כי אם גם ממרכזי הגולה, נבצר ממני לראות את עצמי כיליד ירושלים. אבל מיום שעמדתי על דעתי שמתי לי למטרה לתקן את העיוות שחל בנקודת התבקעותי בחללו של עולם בשל אותה שואה היסטורית. מימי לא היו לי שום שורשים בשום ארץ בעולם מלבד ארץ ישראל. בבירת בורייט־מונגוליה לא ראיתי את עצמי מונגולי. בסין לא הייתי סיני. בתרבות הרוסית שעליה חונכתי חשתי כגר ותושב, תודות למאמציו של אבי להציב כנגדה את התרבות העברית בכל יופיה והדרה, ככל שהיה ניתן הדבר בגולה מרוחקת זו. עד כמה שידוע לי, רק משפחה יהודית אחת היתה בחרבין, שבה לשון הדיבור היתה עברית – משפחת דוקטור שלמה רביקוביץ, שעלתה ארצה לפני. ראש המשפחה היה יושב ראש קהילת חרבין בשנים 1931–1933, והמשוררת דליה רביקוביץ היא נכדתו. בן שש באתי לסין, ובן שמונה־עשרה יצאתי ממנה. כיהודי בגלות אירופה עד לזמן החדש, שהמציאות הסובבת אותו היתה פטה מורגנה בעיניו, מעין חזיון תעתועים, ואילו השקלא וטריא בעניין הלכות פסחים בבית המקדש – ממשות רֵאָלית, כך גם אני התהלכתי באותה ארץ בעיניים עצומות ולא ידעתי בין ימיני לשמאלי, נובר בכל פיסת נייר נושאת אותיות מרובעות, וכל כולי שקוע בארץ־ישראל ההולכת ונבנית וחולם על היום שבו אגיע לפרקי כדי לקבל דרכון ורשיון־עלייה. בבחינות הבגרות בחרתי בחיבור על נושא נדוש: "מי הייתי רוצה להיות'. העליתי בו הצגה נלהבת של תכנית חיי: לעלות ארצה, לעבוד במחצבה, ללמוד באוניברסיטה העברית, ובסופו של דבר להיות לסופר עברי. אינני זוכר מדוע בחרתי דווקא במחצבה לפרנסתי, אולי משום שידעתי שירושלים הרים סביב לה ובתיה בנויים מסלעיה. במסיבת הסיום, לאחר טקס חלוקת תעודות הבגרות פנה אלי המורה לספרות ואמר: ‘אם בהגשמת תכניותיך תשרה עליך המוזה כפי שהיא שרתה בחיבורך, מובטחת לך הצלחה בחיים’. ואני כבר אז תמהתי על המורה, שהתעלם מן העובדה שהמוזה שורה על בן־אדם כשהוא מתווה את תכניותיו וחומקת ממנו כשהוא מנסה להגשימן.

אחד המכשולים הראשונים בדרך להפיכת החזון למציאות היתה תעודת־הלידה שלי. מסיבות שאינן ידועות לי הוצאה תעודה זו למפרע (כלומר באורח רטרוספקטיבי) על־ידי ועד הקהילה בחרבין, על סמך עדותם של שני עדים. נולדתי ב־1918, אך משום מה בתעודה נרשמה שנת 1919. כך העידו העדים, וכך דרש במפגיע לרשום פקיד הקהילה. לא הועילו כל טעמיו ונימוקיו של אבי. העדים לא שוכנעו. מן המפורסמות היא – טענו – מאז ומעולם מוטב לו לאדם להמעיט משנותיו. באין בררה נכנע אבי, אך שַבשתא כֵּיוון דעָל עָל ועבֵרה גוררת עבֵרה: בתעודת הבגרות שלי נאמר, שגמרתי את בית־הספר התיכון בגיל חמש־עשרה.

האוניברסיטה העברית התקשתה לעכל את הגאון עול־הימים, וסירבה לראות בתעודת־הגמר תעודת־בגרות. השלב הראשון של מימוש החלום היה כישלון. לשווא שיגרתי מכתבי תחנונים, לשווא ערכתי רשימה מפורטת של המקצועות שנלמדו באותו בית ספר והדגשתי את עובדת היותי תלמיד מצטיין. האוניברסיטה לא הגיבה. בבת־אחת נכזבה תוחלתי ועולמי חשך בעדי. הסרטיפיקט היה ממני והלאה.

פתאום נדלק שביב של תקווה. אבי, שהיה מלקט כל ספר עברי שהסתנן דרך ימים ויבשות עד הגיעוֹ למקום שבימים ההם נחשב לקצווי ארץ, חזר מהעבודה הביתה ובידו ספר בכריכת תכלת: ‘היסטוריה ישראלית’ מאת יוסף קלוזנר. שמו של קלוזנר היה מוכר לי. באנציקלופדיה היהודית הראשונה בלשון הרוסית, שיצאה לאור ברוסיה לפני המהפכה, מצאתי ערך עליו וכמה ערכים חשובים מפרי־עטו. בספרייה היהודית מצאתי כמה מספריו: ‘שפת עבר שפה חיה’, ‘יוצרים ובונים’, ‘האדם הקדמון’, ואפילו ‘ישו הנוצרי’. ידעתי שהוא מכהן כפרופסור לספרות עברית חדשה באוניברסיטת העברית, והחלטתי לפנות אליו אישית. התאזרתי עוז וכתבתי לו מכתב. אני מצטער מאוד על שלא השארתי בידי העתק מאותו מכתב; לא היתה לי שום מודעות לתיעוד ביוגרפי אישי, וספק אם יכולה להיות מודעות כזאת אצל נער בן שמונה־עשרה. קודם שישבתי לכתוב מסה זו נברתי בארכיונו של קלוזנר בספרייה הלאומית מתוך תקווה למצוא את המכתב, והעליתי חרס בידי. אין לי בררה אלא לשחזר אותו לפי הזיכרון. לדאבוני, אינני זוכר את הפרטים, אך זכור לי היטב המתח הנפשי והתרוממות הרוח בעת כתיבתו, וכן הפתוס שגאה בכל שורה. דומני שהיה זה המכתב האישי הראשון שכתבתי בעברית בימי חיי. פתחתי בבקשת סליחה על שאני מרהיב עוז בנפשי להטריד אישיות כה חשובה, אך לא מצאתי אדם אחר שאליו יכול אני לפנות ולפניו מוכן אני לשפוך את מרי שיחי על קיפוח עלם עברי, המשתוקק בכל לבו ונפשו ללמוד תורה ודעת בבית אולפנא גבוה, אחד ויחיד בעולם, השוכן בבירת הנצח של מלכות ישראל העתידה לקום במהרה בימינו במולדתי ההיסטורית. פורמליסטיקה מרושעת מונעת מאותו נער המתגורר בירכתי עולם להיספח לנחלת התרבות העברית הקמה לתחייה, ומי יושיעני אם לא המורה הדגול, מגדולי מאַשריו של העם, ואחד מעמודי התווך של בניין תקומתו. ככל שאני נזכר בסגנון המכתב עולה בזכרוני העובדה, שאני הוא שהאדרתי אותו בתפארת המליצה הזאת, ודווקא אבי, שהביטויים הללו היו שגורים בפיו, ניסה לרסן את התפעמותי, תוך שהוא מסייע לי בניסוחו.

דרכו של מכתב מסין לארץ־ישראל ארכה חמישה שבועות. הייתי בטוח שאיחרתי כבר לשנת־הלימודים תרצ"ז, וגם אם יניב פֵרות פרי־עטי הנמלץ, לא תהיה לי בררה אלא לשהות בסין עוד שנה אחת. חמשת השבועות תמו. ספרתי את הימים כמעין ספירת העומר. המכתב נשלח רשום וודאי הגיע. נותרה לי ספירה שנייה עד לתאריך הגעתו של מכתב התשובה. האמנתי שבוא יבוא אף־על־פי שיתמהמה, אך פקפקתי מאוד אם יהיה בו משום ביטול הסירוב.

עברו שישה ימים לספירה השנייה. כדרכי יצאתי בבוקר לטייל בסביבת ביתי, לאחר לילה של נדודי שינה, והנה הדוור הסיני רץ לקראתי מַלחית ומתנשם. יחסי ידידות כנה נרקמו בין שנינו מיום שסיימתי את הגימנסיה והייתי שוהה בבית בבקרים. על־פי־רוב הייתי מזמין אותו למטבח ומכבדו ברבע כיכר לחם חם, שהוצא זה עתה מתנור המאפייה שממול לביתי, בתוספת כמה קוביות סוכר, וחולט בשבילו תה ומוזגוֹ בספל ענק. כשלושת רבעי שעה היה הדוור משתהה במטבח – הזמן שנדרש לו למיצוי מלא של ההנאה מכיבודי. והאירוח עצמו – תוצאה מאמונה מיסטית, שקיננה בי מימי ילדותי, כי הדוור הוא שיהיה שליח המצווה שיביא לי את בשורת הגאולה – תהיה אשר תהיה משמעותו של מושג זה בתקופות שונות של חיי. פיסת הנייר שמסר לי ידידי הסיני לא היה מכתב אלא מברק קצר וקולע: שלח מיד ערבויות לתשלום שכר לימוד. פרטים יבואו".

הפרטים באו כעבור חודש ימים. בקשתי נדונה מחדש והוחלט לקבלני כתלמיד שלא מן המניין, שיורשה לגשת לבחינות גמר רק לאחר שיעמוד בבחינות הכניסה לאוניברסיטה, ומשיעמוד בהן יהיו זכויותיו כזכויות תלמיד מן המניין לכל דבר. הנה כי כן, אפילו תעודת הלידה האומללה יצא הפסדה בשכרה, הואיל ובחינות־הכניסה שעמדתי בהן היו זהות לבחינות הבגרות בארץ, הריני למעשה בוגר בית־ספר תיכון עברי־ארץ־ישראלי לכל דבר. במיוחד נשכרתי ממדעי היהדות, שעד אז למדתי אותם באורח ספורדי ובלא שיטה.

 

ב    🔗

לימודי באוניברסיטה היו עבורי סדרה של גילוי עולמות, שעל קיומם ידעתי רק במעורפל. זכור לי ההלם שקיבלתי בשיעור הראשון של גדליה אלון במכינה לתלמוד. היה זה ניתוח מבריק ומעמיק של ברייתא מסוימת בבבא בתרא מזוויות שונות – הלכה, סגנון, סוציולוגיה – שמתוכן הצטיירה תמונה בהירה של משק חקלאי בימי בית שני, של אורח חייו של איכר בארץ־ישראל, שהחמור מילא בו תפקיד של מכונית בימינו. ראיתי לנגד עיני את בקתת המגורים הרעועה, שכותלה עלול היה להתמוטט משום שפרה נתחככה בה להנאתה. מעולם לא בחרתי לי את התלמוד כמקצוע, אך מאז המכינה לא פסקתי מלימודו ביחידות ובקבוצות, תחילה לעתים מזומנות, ובעשרים וחמש השנים האחרונות בקביעות, לפחות פעם אחת בשבוע.

סדרת הרצאותיו של גרשם שלום על שבתאי צבי פתחה לפני צוהר אל עולם הקבלה, והפרופסורים רות וברגמן פרסו את מערכות הפילוסופיה היוונית העתיקה, והאירופית במאות י“ז וי”ח, שהיה להן חלק רב בעיצוב עולמי הרוחני.

ואולם בסך־הכול לימודי האוניברסיטאים לא עלו יפה, ועד מהרה הבנתי שקריירה אקדמית ממני והלאה. לא נוצרתי לשקידה על משנה סדורה וערוכה. אבל כבר בימים ההם יכולתי להצביע על נסיונות בסיפורת וברשימות עיתונאיות שזיכוני בתואר "כישרון מבטיח' (יש סבורים שעוד היום הולם אותי תואר זה). לא שאפתי לכתר תורה של מלומד. חלמתי להיות סופר, אך לא סופר סתם; בשגיונות נעורי ראיתי את עצמי בעיני רוחי הגועשת כאיש חזון חובק זרועות עולם, שבאמצעות סיפור מעשה – שבו ורק בו תוקפי וגבורתי – מביא לעם ישראל בפרט ולמין האנושי בכלל בשורת גאולה חדשה. אין תימה שבמסלולי לימוד אקדמי הרגשתי כבמיטת סדום.

כמי שצפה את עתידו כסופר בחרתי בספרות עברית כמקצוע ראשי. היום כותב משורר צעיר שיר, ומחר הוא נלמד באוניברסיטה. קלוזנר מיטיבי היה חניך אוניברסיטת היידלברג של המאה שעברה. הוא עצמו היה מגיב על כל ספר עברי שיצא לאור בימיו, אך בתכנית האקדמית שלו הקפיד על ריחוק, על פרספקטיבה מדעית, על רווח זמן, היוצר משקעים ופרופורציות. ביאליק ומנדלי היו בני דורו. על כן חומר הלימוד שנדרש לבחינות־גמר לספרות השתרע מן המאסף של תלמידי מנדלסון ועד ליליינבלום וסמולנסקין. עד כאן ולא יותר. ככל ששקעתי בחומר זה, כן גברה בי החרדה שאם אתגבר עליו לא אהיה סופר לעולם.

שרוי הייתי במצוקה הדומה לזו של כלב צעיר מלא און עלומים, שפיזרו לפניו עשרה כדורים עתירי ניחוחות בצבעים שונים הנעים במהירויות שונות; מכל אלה מצוּוה הכלב לרדוף אחרי כדור אחד שצבעו דהה, ריחו נמר ותנועתו אין בה אתגר לרדיפה אחריו. מיום שעמדתי על דעתי ניצב דוסטויבסקי בראש הפנתאון של אלילי הסיפורת שלי. לפני שניגשתי להכנות לבחינת־הגמר לספרות התוודעתי ל’יוליסס" של ג’יימס ג’ויס, ובידיעותי המוגבלות באנגלית הבקעתי לי במאמץ רב את הדרך בסבך הג’ונגל השופע בעלי־חיים שנולדו בז’אנר ספרותי שלא היה לי שום מושג עליו לפני כן. בעת ובעונה אחת – כך התגלגלו הדברים – נזדמנו לידי שלושת הכרכים של הטטרלוגיה “יוסף ואחיו” מאת תומאס מאן (הרביעי עדיין לא הופיע) ונטלתי על עצמי את המשימה הבלתי־אפשרית לבצע קידוח עמוק בסלע הלשון הגרמנית כדי לצלול בנבכי מהותו של עם ישראל כפי שהיא נשקפת באפּוֹפיאה האדירה, פרי רוחו של הגאון הגרמני, וכדי לספות חטאת על פשע, כל אימת שהייתי שוהה בהר הצופים הייתי קופץ לספרייה הלאומית ומתייחד באולם הקריאה עם שלושה כרכים אחרים: ‘תולדות האמונה הישראלית’ של יחזקאל קויפמן, ותוך כדי קריאה מתפעם מפעלו האדיר של גדול המהפכנים בעולם, משה רבנו.

בשולי אחד העמודים של הספר כתבתי בעיפרון: חוקת משה בהיסטוריה שוות ערך לחוק הכבידה ביקום. ניסיתי למצוא כתובת זו, אך הכרכים שבאולם הקריאה של שנת 1990 הן מהוצאה יותר מאוחרת מזו שעיינתי בה בתרצ“ט. באותו יום הצלחתי לשאול הביתה את הכרך השלישי כדי לסיים את קריאתו. ולמחרת היום, דהיינו ב־1 בספטמבר 1939, יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכנס לחדרי ידידי משה לוין ונתן לי במתנה ספר, שלדעתו כל אדם המתעניין בספרות יפה חייב לעיין בו, על אחת כמה וכמה מי שהחליט לגשת לבחינת גמר בספרות: ‘תורת הספרות ותולדותיה מימי קדם עד ימינו’. אני זוכר את צורתו: ספר לימוד סובייטי משנות השלושים – כריכת קרטון חומה, אותיות קיריל מגושמות ונייר צהבהב. אכן, הדרך לגיהינום זרועה כוונות טובות” – אמרתי בלבי. ואנוכי לא ידעתי ולא עלתה על לבי כי ביום ההוא נפתח שער הגיהנום ליהודי אירופה. אף־על־פי־כן נדמה לי, שבזכרוני שמור כל רגע ורגע של היום ההיסטורי הגדול כפי שהשתקף בזוטות חייו של אחד מהולכי על שתיים שעל הפלנטה הזאת. אנסה לשחזרו.

התעוררתי בשש וחצי בבוקר. מן המטבח הגיע לאוזנַי קול התכונה הרגילה של משפחת בעלי הדירה, בטרם צאת האב לעבודתו והילדים לבית הספר. לא הייתי אמור לצאת מחדרי לפני שיסתלקו הכול, חוץ מבעלת הדירה. ליד מיטתי היה מונח ‘יוליסס’; אמש סיימתי את קריאת הפרק הראשון של החלק השני של הספר. נטלתי את הספר והתחלתי לקרוא בפרק השני:

מר ליאופולד בלום אכל בעונג אברים פנימיים של חיות ועופות. הוא אהב מרק קרבי אווז סמיך; מוּראות באגוזים, לב צלוי ממולא. פרוסות כבד מטוגנות עם פירורי לחם יבש, ביצי דגים מטוגנות, יותר מכול אהב כליות כבש בגריל שהעניקו לחכוֹ טעם עז וערב של שתן ריחני קמעה'.¹

תפריט שכזה על קיבה ריקה בעוד קורי שינה עוטפים מוח רופס גרם לי תחושת קבס. הרעשים מאחורי הקיר נדמו. יצאתי לשירותים ומשם למטבח. בעלת הבית נעדרה ממנו. בהתאם להסכם השכירות מזגתי ספל תה מהקומקום שעמד על הפתילייה והבאתיו לחדרי. מן הארון היחיד שעמד בו הוצאתי צנצנת ריבה וחצי כיכר לחם. אכלתי לשובע. כל יושבי תבל ידעו שפרצה מלחמת־עולם. אני לא ידעתי. מקלט רדיו לא היה בכל הדירה. את העיתון הייתי קונה בעת שיצאתי מן הבית לסעוד, מעין ארוחת צהריים: מנת פיתה־פלאפל ושתי כוסות מיץ חי. בתקופת הבחינות לא יצאתי לעבודה והייתי ניזון במשורה בתקציב של שלושה גרושים ליום. על המלחמה שמעתי רק מפיו של משה לוין, שבא להעשירני בספר על תורת הספרות, ואני, הייתי אטום למשמעותה של השעה הגורלית; אולי משום שמשפחתי שהתה בסין, הרחק מזירת ההתרחשות ההיסטורית. משה לוין עלה מליטא, וכל משפחתו עדיין ישבה בקוֹבנוֹ. הוא היה בוגר גימנסיה עברית, אבל אופן דיבורו, תנועות ידיו, שכלו החריף ולמדנותו שיוו לו דמות של תלמיד חכם. לימים נעשה עורך־דין וכיהן כיועץ משפטי למוסד ממלכתי. הוא היה מודאג, והשמיע באוזני דרשה מעמיקה על מצבו של העולם, מעין חזון אחרית הימים לאו דווקא משיחי. לשונו לא היתה נבואית, אך תמונת העולם שצייר כללה את כל סממני קץ הימין האפוקליפטי. הואיל ועדיין הייתי מסוגל לקרוא ולהקשיב בעת ובעונה אחת, דפדפתי בספר הלימוד תוך כדי האזנה ללִקחו ואמרתו. הספר היה מבוסס על אסכולת הפורמליזם הרוסי, שהיתה מן הראשונות והחשובות ביותר במדע הספרות. משה הזכיר בדרשתו את שמו של סטלין לא אחת ולא שתיים. הוא לא נפגע אף כהוא זה מעצם העובדה, שאני מעיין בספר בעת שהוא נושא את דברו. כדרכו פיתח את הנושא עד שהגיע למסקנה הגיונית, נפרד ממני לשלום והסתלק. דרך אגב, חזותו הקשה התגשמה לא רק בקווים כלליים אלא גם בפרטיה.

עם צאתו של משה פתחתי את ‘החטא ועונשו’ של דוסטויבסקי – ספר שתמיד נמצא אצלי בהישג יד, אפילו היום – ובפעם… מי יודע איזה – קראתי את תמצית המאמר של רסקולניקוב, שפורסם לפני שמחברו רצח את המַלוָוה בריבית. התמצית נמסרה על־ידי רסקולניקוב עצמו בשיחתו עם החוקר.

עיינתי בפסקה זו ועדיין לא נחה דעתי, חזרתי ודפדפתי בספר עד שהגעתי אל חלומו של רסקולניקוב; צמרמורת חולפת בגופי כל אימת שאני קורא את תיאור החלום, המשתרע על פני חמישה עמודים. לא אצטט כאן מתוך הספר. אשתדל לספר על החלום בקיצור.

ילד הולך ברחוב ומתעלל בסוסה דלה ועלובה. הוא מושיב בעגלה חבורת פרחחים שיכורים ומנסה בהצלפות שוט תכופות ואכזריות לאלץ את הסוסה שתזיז ממקומה את העגלה על מטענה הכבד. הקהל שמסביב נהנה הנאה סדיסטית מן המחזה, בצווחות אהדה הוא מעודד את העגלון ומתלהב עד כדי שכרון חושים. מכל צד נוהרים בחורים האוחזים בשוטים. הם תורמים את חלקם לאורגייה של העינויים, הצליפות שורקות באוויר. הסוסה הסכופה אוזרת את שארית כוחותיה לעשות ולו רק צעד אחד – לשווא. השוטים נוחתים עליה כממטרים של גשמי זעף, אך היא עדיין מפרפרת בשרידי רוח החיים שבקרבה ומצליחה לעמוד על רגליה. כוח עמידה זה מוציא את העגלון מכליו. הוא קופץ ממושבו, עוקר אחד מיְצוּלי העגלה ובתנופה חובט בו בסוסה ללא רחם. סוף־סוף היא צונחת אין אונים. חלום בלהות. רסקולניקוב מתעורר שטוף זעה.

בספרות הביקורת הסובייטית היה מקובל לפרש את חלום האימים כמטפורה על מצבו של העם הרוסי המעונה בימי שלטון הצאר. אבל ביום פרוץ המלחמה בגרמניה הנאצית עורר בי החלום אסוציאציה על עַם אחר, ואז נתברר לי מדוע נתקפתי פתאום בחשק עז לקרוא את תיאור הזוועה. יום לפני כן סיימתי את קריאתם של שלושת כָּרְכֵי הרומאן ‘יוסף ואחיו’ של תומאס מאן. האומנם מקרה הוא שמצאתי (ערב פרוץ מלחמת־העולם השנייה) בעמודיו האחרונים ביטוי גרוטסקי רב־עוצמה לדם תמציתה של האנטישמיות מימי קדם ועד ימינו בדבריה של מות־אם־אנת אשת פוטיפר, אשר לאחר כשלון מאמצי הפיתוי שלה פונה אל קהל משרתיה בני עמה בזו הלשון בהצביעה על יוסף:

‘מצרים, אחים – פתאום היו לה כל אלה לאחים. הכרזה זו חדרה אל תוך נימי נפשם וריגשה אותם עד מאוד – הביטו בי, גבירתכם ואמכם, אשתו הראשית של פוטיפר, אשת אמת לו. ראוני יושבת על מפתן הבית הזה – הלא מיטיבים אנחנו להכיר איש את רעהו, אתם ואני – “אנחנו” “ואיש את רעהו” הם בלעו דברים אלה עד תום; היה זה יום טוב למעמדות הנמוכים – אך הכר הכַּרתם גם את הנער העברי הזה המעומד פה ערום למחצה… בגדו העליון אין עמו כי בידי הוא. התכירוהו? הלא הוא הוא שהופקד על כל אשר בבית אחד הגדולים שבשתי הארצות להיות לראש לבני הארץ הזאת. מארץ תלאובות בא לארץ מצרים, הגן של אוסיר יפה המראה, כס אמון־רע, אופ הרוח הטובה. הם הביאו את הזר הזה אלינו, אל הבית הזה – עוד הפעם “אלינו” – להתל בנו ולהמיט קלון עלינו… והנה זה אשר הופקד עליכם ועל כל הבית, עומד לפניכם בכלימתו. אכן, נתון יתן האיש את הדין על מעשהו; משפט צדק ייעשה בו אך ישוב אדוננו אל ביתו. אסרוהו באזיקים!’.

הגיעה שעת הצהריים. יצאתי החוצה ובביתן שבו סעדתי את לבי במנת פיתה־פלאפל ושתי כוסות מיץ קניתי עיתון ערב. הכותרות הענקיות (בימינו אלה היו ודאי כחגבים בעינינו) היו מרעישות, אך כמעט כל מה שמתחת להן השיח לי בבוקר משה לוין.

עם שובי לחדרי ערכתי תכנית: (א) את המשך הקריאה ב’יוליסס" אדחה עד לאחר הבחינה; (ב) את קריאת ‘יוסף ואחיו’ כבר סיימתי; (ג) אשר לסיום ‘תולדות האמונה הישראלית’ הרי לא נותר לי אלא כעשרים עמודים. אעשה מאמץ ואגמור לקרוא בו היום; עוד הלילה אתחיל לעיין בחומר לקראת בחינת הגמר. ביצעתי את התכנית בדייקנות שאינה אופיינית לי. את משפט הסיום של הכרך השלישי של ‘האמונה’ קראתי שלוש פעמים: ‘הופעת הנביא השליח הראשון – בישראל ובעולם – היא ראשית תולדות האמונה הישראלית’. הכוונה היא, כמובן, למשה רבנו, אבל אני נזכרתי בנבואותיו של משה לוין, אף שלא נראה כנביא שליח כל עיקר; בעיני דמה לאחד התנאים מבית שמאי.

הלכתי למטבח למזוג לי תה של ערבית. כדי להתחמק משאלות ודיונים בענייני דיומא, מסרתי לבעל הדירה את העיתון שקניתי. כל המשפחה היתה ישובה ליד השולחן. אחד הבנים התעניין לדעת אם שמעתי רדיו. אמרתי לו שלא האזנתי. ביצעתי את רבע הכיכר האחרון שהיה בארוני, ושיקעתי חתיכת לקרדָה הראויה להתכבד. שעה ארוכה לעסתי את פתי, מתענג על כל נגיסה ובליעה. בבת־אחת נזכרתי בדוור הסיני ובלאופולד בלום, שאכלו בעונג. שני אלה נהנו מארוחת־בוקר, ואילו אצלי היתה זאת ארוחת־ערב. השעה היתה מוקדמת למדי, אבל אני התקנתי את מיטתי לשנת לילה ופתחתי בחומר הקריאה לבחינה, כמתוכנן. בידי היה ספר הזכרונות של משה לייב ליליינבלום ‘חטאות נעורים’.

אחת ההגדרות של סופר היא: אדם המדיר שינה מעיניו כדי להרדים אחרים. משום מה הייתי בטוח שהגדרה זו הולמת את ליליינבלום. למן העמוד הראשון התאכזבתי לטובה: הכתיבה רהוטה והסיפור קולח. קראתי בו בעניין עד לשעות הקטנות של הלילה. כפי הנראה התרשמתי במיוחד מנישואיו האומללים של המחבר בגיל חמש־עשרה, בשל חותנת מכשפה שמיררה את חייו. התרשמות זו היא שלפי כל הסימנים הולידה את חלומי הראשון באותו לילה.

בבית הכנסת המפואר בעיר חרבין נערך טקס נישואים. הכלה היא החותנת של משה לייב ליליינבלום – זקנה צמוקה, שהרשע נשקף מפניה חרושות הקמטים. כשה לטבח מובל החתן לחופה. אני מתבונן בו בתשומת־לב ומזהה את עצמי. בית־הכנסת מלא מפה לפה, אך בין הקהל הרב אין אף גבר אחד. כל כולו נשים צעירות יפהפיות, חטובות גזרה. רובן חשופות באותה מידה זעומה של ערטול, שהיתה מוּתרת במועדוני הלילה של העיר. אני עומד מתחת החופה ליד הכלה ומשווע לעזרה. פתאום מבקיע לו דרך בין הקהל זקן בעל הדרת פנים. בתחילה סבור אני שזה הרב המסדר את הקידושין, אך ככל שהוא מתקרב אל הבימה אני נוכח לדעת שאין זה אלא פרופסור קלוזנר. הוא מתקרב אלי ומושיט לי סרטיפיקט של סטודנט. אני נוטל מידו את הנייר ומתחיל לברוח. כלת האימים רודפת אחרי, ובידה כוס שהיתה מונחת לרגלי על הבימה. היא חובטת בכוס בפני; אני מתגונן בסרטיפיקט. המסמך סופג את כל רסיסי הכוס המנופצת, ואני מתעורר, ממשש את פני וסוקר את כפות ידי ואת אצבעותי. לאור מנורת המיטה שלא הספקתי לכבות לפני שנרדמתי ראיתי שאין סימני דם על־ידי. לא נחה דעתי עד שיצאתי לחדר האמבטיה והסתכלתי בראי. חזרתי רגוע. סגרתי את הספר שנשמט כנראה מידי כשנרדמתי, כיביתי את המנורה ומיד שקעתי שוב בשינה.

את מקומו של ‘חטאות נעורים’ תפס ‘החטא ועונשו’, ואת מקומו של החתן בבית כנסת תפס הילד בחלומו של רסקולניקוב. אני הייתי הילד. אחוז אימה, הבטתי בעיניים בוהות על השתוללות הפרחחים וההמון המכלה את חמתו בסוסה המעונה. משה לוין עמד על רגליו ליד הדוכן והצליף בבהמה האומללה בתנופת רשע בלא הפוגה. שני גברים החרו החזיקו אחריו, שניהם לא נראו ממוצא סלבי, ואין בכך כל פלא, שכן אחד מהם היה ג’יימס ג’ויס ואחד תומאס מאן – אנגלי וגרמני. כל צליפה הטביעה שורה של אותיות על גופה של הסוסה עד שעורה נראה כעור הזברה. הפסים על צבעיהם דמו לכתובות פרסומת. הצבע השולט היה ארגמן, ונושאי הפרסומת שאובים ממתנתו של משה לוין: פסיכופואטיקה, פואטיקה טיפולוגית, ז’אנרים, סמנטיקה – מונחי דם ואש באותיות קידוש לבנה.

משה לוין ירד מן הדוכן; ממש כאותו עגלון בחלומו של רסקולניקוב, הוא עקר יצול מן העגלה. בחיל ורעדה ציפיתי שינחית מכה ניצחת על הסוסה. נשימתי נעצרה. אבל משה לוין נהג אחרת. הוא הצמיד שלט אל היצול ותלאו על רסן הסוסה. על השלט התנוססה כתובת: ‘סוסתי’ מאת משה לייב ליליינבלום.

– טעות! – זעקתי בַּעְיָם רוחי – טעות מרה! ‘סוסתי’ היא של מנדלי ולא של ליליינבלום: תומאס מאן וג’ויס הניפו עלי את שוטיהם.

הקיצותי שטוף זעה כרסקולניקוב ובלבי החלטה נחושה: לא אגש לבחינת גמר לספרות – יעבור עלי מה! לא בשל הפרספקטיבה המדעית החלטתי מה שהחלטתי, כי אם בשל תורת הספרות. דין קל־וחומר משונה למדתי לעצמי באותה שעה: אני שיהודי אני בכל רמ"ח אברי איני מקיים את מצוות תורת משה, היאך אוכל כסופר לקיים את מצוות תורת הספרות? מוטב אפוא שלא אכירן לעולם. הרגשתי כמי שעקרו לו שן כאובה ונשמתי לרווחה. רק עגן אחד העיב על רווחתי: איך אגלה לקלוזנר את החלטתי בלא שאגרום לו עוגמת נפש.

באותה תקופה היחסים בינו וביני לא חרגו ממגע שגרתי בין פרופסור לבין אחד מעשרות רבות של תלמידיו. אבל ברקע עדיין חלחלה הלחלוחית של המכתב הפתטי מחוץ־לארץ ולא נמחק כליל רישומה של הפגישה הדרמטית הראשונה בינינו.

הפרופסור הישיש (לפי מושגי הימים ההם, שהרי היה אז בעשר שנים צעיר ממני היום) חיבקני בהתרגשות והציגני בפני אשתו. שניהם הזמינו אותי במפגיע לבקר בביתם לעתים מזומנות. לימים אף מילא את בקשתי ומסר לי מאמר, כתוב במקורו רוסית, לדו־שבועון ‘הדגל’, שכבר הוזכר לעיל. כמה וכמה סיבות, ביניהן סתם ביישנות, מנעוני מלקבל את ההזמנה לביקורים, והמגע בינינו נתקיים רק בענייני הלימודים. עם זאת היה פעם בפעם ניגש אלי אחרי ההרצאות ושואל לשלומי. העבודה הסמינריונית שלי על השפעת המבקר הרוסי בלינסקי על הביקורת העברית (פאפירנה, סמולנסקין וקובנר) זכתה לציון גבוה. בהחלטתי לנטוש את לימוד הספרות העברית החדשה ראיתי אקט של כפיות טובה. את חלומותי והזיותי לא יכולתי לפרוס לפניו. כתבתי לו מכתב קצר:

פרופסור קלוזנר הנכבד –

אני רואה חובה לעצמי להודיעך כי מסיבות שאינן תלויות בי אני נאלץ להפסיק את לימודי באוניברסיטה ולא אוכל לגשת לבחינות־גמר בספרות.

אני מקווה שבעתיד הקרוב תהיה לי הזדמנות לפרט לך – בפגישה אישית – את הסיבות שהניעוני לעשות הפסקה זו, או להעלות אותן על הכתב.

הרשני להודות לך על כל אשר עשית לי בחיי המעשה שלי ואשר תרמת לחיי הרוח שלי.

שלך בהוקרה רבה

על פועלו של קלוזנר בחיי המעשה שלי סיפרתי לעיל. תרומתו לחיי הרוח של בני דורי כאחד ממעצבי התרבות העברית החדשה אינה זקוקה לעדותי. חסידיו ומתנגדיו, מעריציו ומשמיציו יודו בפה מלא, כי מי שהתחיל את דרכו כמחבר "שפת עבר שפה חיה' וסיימה כעורך ראשי של האנציקלופדיה הכללית הגדולה היחידה בלשון העברית עד היום הזה, מי שחידש את המלים חולצה ועיפרון וזכה למאמר־לעג בשם ‘עפרון החתי’ מאת משכיל בן־דורו, מי שהחזיר את ישו לסביבתו היהודית ההיסטורית, שמור לו מקומו בפנתֵאון הציוויליזציה היהודית. אשר לי, הרי רישומו של קלוזנר על תפיסת עולמי בא בעיקר מתוך עצם ההיסטוריציזם שלו. בהקדמה לאחד מספריו (לא עלה בידי לאתר אותה עכשיו) טען קלוזנר, שכל הכותב את תולדות העבר כותב תוך כדי כך גם את דברי הימים של זמנו הוא, וכל המתאר את תקופתו שלו בלא הרקע של העבר מעלה רק את צלליה של המציאות, כבמערתו של אפלטון, ולא את הראליה על שלושת, ואולי ארבעת, ממדיה. ואני מעיד עלי שמים וארץ שכל אימת שנפרס לפני אותו גיליון חלק, שעליו אני עומד להעלות את פרי רוחי, למן הסיפור הראשון שכתבתי בעברית, ולשרטט קטע מחיי עמי וארצי, נראה לי גיליון זה כמרקע בן ארבעת אלפים שנה, ועקבות קולמוסי כגרגירי אבק שמעלה חוויית ההוויה הקוסמית ההיסטורית של עם ישראל.

המכתב אל קלוזנר לא נשלח מעולם, ומיום כתיבתו לא ראיתי את קלוזנר פנים אל פנים.

 

ג    🔗

לא הייתי ה’סיני' היחיד שזכה לעלות ארצה לפי סרטיפיקט של סטודנט. יחד עמי עלה לפי סרטיפיקט של תלמיד הטכניון בחיפה דוקטור שמואל רולבאנט ז“ל, סוציולוג, כלכלן ועיתונאי לעתיד לבוא, שהיה מתלמידיו של הרולד לסקי בלונדון והרצה באוניברסיטת תל־אביב; פרופסור חיים תדמור, מבחירי האשורולוגים וחוקרי המקרא בישראל, הגיע מחרבין להרצליה בגיל עשר, יחד עם אימו, והתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית כבוגר הגימנסיה העברית בירושלים; משפחת רביקוביץ, שהוזכרה לעיל, עלתה ארצה בראשית שנות השלושים, והבת הדסה, כיום, אם אינני טועה, פרופסור לאסטרופיסיקה בדימוס, שסיימה את גימנסיית בלפור בתל־אביב ולמדה מדעי הטבע באוניברסיטה העברית באותה תקופה שבה למדתי אני מדעי הרוח; הכול ראו אותה כתלמידה ארצישראלית לכל דבר; ואילו אני הגעתי להר הצופים הישר מסין. כפי הנראה, לפני שנכנסתי בפעם הראשונה לאולם ההרצאות פשטה השמועה שמגיע סטודנט סיני; לא סטודנט מסין אלא סטודנט סיני. כעשרים סקרנים חיכו בכליון עיניים להופעתו. יש להניח שציפו לראות אדם שעורו צהוב, עיניו מלוכסנות ואפו פחוס. מרה היתה אכזבתם משנוכחו לדעת, שאין כל הבדל בין סיני זה לבין בחור יהודי ממזרח אירופה. אחד מהם ניגש אלי ופסק: אתה מטרנופול! ואני בעוונותיי הרבים שמעתי בפעם הראשונה על קיומה של עיר כזאת. הוא התפלא מאוד על שאינני זוכר אותו, ולא הִרפה ממני אלא לאחר שמאמציו לפרט לפני כמה סימני־זיהוי נתקלו באטימותי המוחלטת. דו־שיח זה הבהיר לחבורת הסקרנים את השוני בין סיני לבין יהודי שבא מסין, והם עטו עלי בחקירה ודרישה על מלחמת הגנרלים בסין. בימים ההם היתה סין שסועה בין מצביאים, מהם שנתמכו על־ידי רוסיה ומהם על־ידי יפן. עם כיבושה של מנצ’וריה על־ידי היפנים השתלטה על סין מפלגת הקואומינטאנג, שהיתה המפלגה הדומיננטית מאז המהפכה שהדיחה את הקיסר. בראש המפלגה עמד הגנרל צ’אן־קיי־שק, שדיכא באכזריות את המפלגה הקומוניסטית. ידיעתי על המתרחש בסין היתה, בלשון המעטה, לקויה בחסר. דעתי היתה נתונה לחבל ארץ אחר, ליישוב היהודי שנלחם על קיומו הפיזי במאורעות תרצ”ו. משולי העיתונות הרוסית ליקטתי ידיעות על כל התקפה של הכנופיות, שלעתים דווח עליה אפילו בעיתוני המזרח הרחוק, ועל כל פצצה שהתפוצצה ברחובות ירושלים או צפת. את הכותרות הראשיות שבעמוד הראשון של העיתון לא הייתי מזכה אפילו במבט חטוף. מתוך שאלותיהם של הסטודנטים שניתכו עלי התברר לי שהם – ובמיוחד אנשי השמאל שביניהם – היו בקיאים בפוליטיקה העולמית והכירו את המצב בסין יותר טוב ממני. חושש לגלות את קלוני ברבים הנהנתי כפי שהנהנתי, ולמחרת היום קניתי את ספרו של ג’ון גונתר, עיתונאי אמריקני ידוע שחרש את כל המזרח הרחוק ופרסם סדרת ספרים על ארצות האזור. הספר נקרא בשם ‘בתוככי אסיה’ ואני בלעתי אותו בהעלם אחד. בִּן לילה נעשיתי מומחה לסין. אותם בחורים ובחורות תאבי דעת, שהתגודדו סביבי עוד כשבוע ימים, האזינו ללקחי בעניין רב, וכמה מהם הביעו אמון בי ובידיעותי משום שג’ון גונתר – כך אמרו – מאשר את נכונותם.

במשך הזמן נוכחתי לדעת, שמבחינה נפשית רוב חברי תנועות הנוער הציוניות חיו בארץ בעודם שרויים בגולה. זאת ועוד: הפגישה בארץ בין חברים באותה תנועת נוער ממקומות שונים בעולם, הרחוקים זה מזה גאוגראפית, היתה דומה לפגישה בין קרובי משפחה, אף־על־פי שלא ראו איש את רעהו מעולם. זכור לי כיצד ימים אחדים אחרי עלייתי איחרתי להרצאה. עמדתי ליד דלת אולם ההרצאות, חוכך בדעתי אם להיכנס או לא. כעבור דקות ספורות הופיע בחור שחרחר, בעל בלורית עבותה, ונעצר על־ידי בהיסוס. גם הוא היה סטודנט חדש, ולא ידע אם מותר באוניברסיטה העברית להיכנס לאולם לאחר שהוחל בהרצאה. שיחה נקשרה בינינו. כל הליכותיו היו כשל ג’נטלמן – התנהגות שבבית“ר היתה קרויה ‘הדר’. הוא הציג את עצמו בפני: אליהו ורז’בלובסקי. השם אמר לי משהו. התחלתי לחטט בזכרוני. הצליל הפולני של שמו הוליכני להשערה, שנתקלתי בשם זה בדו־שבועון של בית”ר בוורשה, ‘המדינה’, שהיה מגיע גם לחרבין. על שאלתי אם אמנם בית"רי הוא ואולי אף קשור באותו שבועון, ענה לי בפסקנות ‘ואתה יצחק נדל מחרבין’.

‘מנין לך?’ – תמהתי. ‘העברית שלך כמעט רהוטה’ – השיב. ‘והמבטא שלך כשל איכר רוסי. אפילו דוברי רוסית מלטווייה אינם מדברים כך. דרך אגב, קראתי את רשימותיך ב’המדינה’.

ואכן, פרסמתי באותו כתב־עת שתי רשימות. עם כתיבת דברים אלה חיטטתי בארכיוני הפרטי, הדומה לתוהו ובוהו מלפני בריאת העולם, ולמרבה הפלא שליתי מתוכו אחת מהן שנדפסה בגיליון מיום 30 במארס 1935.

נושאי הרשימה: (א) סירוב הספורטאים היהודים בארץ־ישראל להשתתף באולימפיאדה בברלין; (ב) תגליתו של שלייכר, שכדורי הדם של היהודים שונים תכלית שינוי מכדורי הדם האריים. היו זמנים.

ורז’בלובסקי הוא אליהו מרידור לעתיד לבוא, ממפקדי בית“ר ואצ”ל, עורך דין, חבר כנסת מטעם חירות, אביו של השר דן מרידור.

אחת החוויות המסעירות הראשונות שלי כסטודנט באוניברסיטה היתה ההשתתפות באספה כללית של הסטודנטים. על סדר היום עמדה השאלה: לחייב את הסועדים במסעדת הסטודנטים – mensa academica – בשמירת השבת. לאמתו של דבר, הצטמצם הדיון באיסור על העישון בשבת בכותלי המסעדה, ובחיוב לקנות תלושי תשלום מראש. איש לא ערער על הכשרות. לפתע זינק אל הבימה בחור גבוה וצנום, שערו פרוע וחולצתו הכחולה קשורה בשרוך אדום במקום כפתורים. הוא צעק צעקה גדולה ומרה:

– מן המנזרים ירו על הצבא הרפובליקני בספרד!

האסיפה התקיימה בירושלים, בעצם ימי מלחמת האזרחים בספרד, אני שלא הייתי מנוסה בוויכוחים מסוג זה נבצר ממני לתפוס את הקשר בין הצעקה לבין העישון בשבת במסעדת הסטודנטים. רק לאחר שסטודנט מן הימין, שעלה אחר הזועק אל הבמה, צווח אף הוא בקולי קולות שלא משנתו של מארקס המשומד תכתיב לנו את אורח חיינו, אלא תורת משה רבנו, נתחוור לי שהיורים מן המנזרים סימלו את הקלריקליזם השחור האוניברסלי, המכיל בקרבו את כל הדתות על כוכב הלכת שלנו, ואחת ממזימותיו הוא איסור התשלום במזומנים בשבת קודש.

בעוד השמאל המיליטנטי מסתער על האופיום לעם והימין מגן על קודשי האומה הופיע על הבימה צעיר לבוש מקטורן כהה וחבוש מגבעת – תלבושת יוצאת דופן לגבי סטודנט בכלל, על אחת כמה וכמה בימים ההם. הוא זיהה את עצמו כאיש ‘אנטיפא’ (אנטי־פאשיסטים) – שם הסוואה לסטודנטים חברי המפלגה הקומוניסטית הפלסטינאית, שהיתה בלתי־לגלית בימי המנדט – ולמרבה הפלא נשא נאום נלהב למען שמירת השבת ומצוות דת אחרות במוסדות הסתדרות הסטודנטים. לכל עם יש מסורת משלו – טען – ואורח חיים משלו. אצלנו, יותר מאשר לכל עם אחר, הם קשורים במנהגים, בחובות ובאיסורים שמקורם בדת. אם נדחה את כולם בסיטונות יישאר חלל ריק שיהפוך את העם לערב רב, חסר פרצוף לאומי משלו. כששמעתי דיבורים אלה יוצאים מפיו של קומוניסט, אמרתי בלבי, שזה הרגע להוכיח קבל עם ועדה שאין זהות בין דתיות ולאומיות. שינסתי מותני ויצאתי חוצץ נגד השקפתו של זה המטיף להמשך קיומו של אורח־החיים המסורתי. הציונות היא מהפכה! – הכרזתי – והיא באה לרשת בחיי האומה העברית את מקומה של הדת, מאחר שזו חדלה למלא את ייעודה ההיסטורי, והוא – שימורו של עם ישראל. כל מהפכה פירושה עיקור זמני של העבר, ביעור צורות הקיום של העולם הישן ותקומתן מתוך האפר כשהן מותאמות לתוכני העולם החדש. בתהליך דיאלקטי זה של ניתוץ ובניין תתחדש גם השבת במלוא תפארתה החילונית, שלא יהיה בה מקום לדקדוקי עניות פורמליסטיים מסוג של עישון ואי־שימוש בכסף. אני הנני בית“רי מסור ונאמן, ועם זאת סבור אני שדווקא בקיבוצים מתהווה אורח־חיים של עם השב ומכה שורשים באדמת מולדתו. קראתי בסין על מנהג הבאת הביכורים בקיבוצי הארץ, ואני מקווה בחג השבועות לראות בעיני טקס זה, אם אמנם אחד הקיבוצים יסכים לארח בית”רי בתחומו.

ניכר היה שהקהל משתאה לראות שני בחורים משונים ויוצאי דופן אלה, ששמאלם ימינם וימינם שמאלם. מאז נרקם חוט של קרבה סמויה בינינו, שבתחילה התבטא בברכת שלום כל אימת שנפגשנו, ולאחר מכן בשיחות קצרות של מה בכך. היה זה מן הנמנע שייווצרו יחסי ידידות של ממש בין בית“רי לקומוניסט. ואולם כעבור שלושים שנה לערך הצטלבו דרכינו בשדה הפעולה של הבאת התרבות היהודית ליהודים בברית־המועצות. ראשיתה של העבודה המשותפת שלנו בעריכת ‘פרקי ההיסטוריה של עם ישראל’ בלשון הרוסית, ופסגתה במפעל האנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית, שפרופסור אטינגר היה עד יום מותו יושב־ראש מועצת המערכת שלה ואני עורך ראשי בה. שמואל אטינגר נטש את הקומוניזם והפך לציוני בכל רמ”ח אבריו, אך עם זאת נשאר יונה קיצונית כל ימי חייו, ואילו אני, אם אדרש לבטא את השקפותי הפוליטיות במונחים של בעלי כנף ודאי אגדיר את עצמי כנץ מתון ומתלבט. והנה על אף חילוקי הדעות בינינו תמיד, עלה בידינו להגיע לניסוח ניטראלי ואובייקטיבי לא רק בנושאים היסטוריים אלא גם בבעיות הבוערות, השנויות במחלוקת חריפה במדינת ישראל. עשרים שנות פעילות אינטנסיבית – תוך ויכוחים בלתי פוסקים, צמידות מוחלטת זה לזה והערכה הדדית – הוציאו מן הכוח אל הפועל את הקִרבה הרדומה מאז התנגשותנו הראשונה והפכונו לידידי־אמת. לזכרו הקדשתי קובץ סיפורים מפרי־עטי, שיצא בתרגום רוסי סמוך לפטירתו. הקובץ קרוי ‘מחצבתי’, ושם זה מוליכני אל ידיד אחר, ידיד נפש כמעט מיום עלותי ארצה – פרופסור חיים ביינארט, שאף הוא עלה ארצה לפי סרטיפיקט של סטודנט.

לראשונה נפגשנו לא באוניברסיטה אלא בעבודה באחד מכבישי ירושלים, ומכאן האסוציאציה עם ‘מחצבתי’. הפגישה התקיימה תודות למאמציו של דניאל אוסטר, סגנו היהודי של ראש העירייה הערבי של ירושלים, להעסיק מטעם העירייה פועלים יהודים בשכונות היהודיות של העיר. חלק ממקומות העבודה שנוצרו הוקצה לסטודנטים הזקוקים לפרנסה. כך זכינו חיים ביינארט ואני לכמה עבודות ששכרן בצדן: בראשונה היינו ‘זבלים’, כלומר אוספי האשפה, לאחר מכן מתקני כבישים פנימיים, ובסופו של דבר מנקי הג’ורות – בורות לניקוז מי הגשם בצדי הכביש.

ברומן הראשון שלי ‘בעורף’ תיארתי כמה מהפרתקאותינו בעת מילוי תפקידינו שהוגדרו לעיל. חיים ביינארט שימש לי דגם לאחת הדמויות הראשיות שברומן.

לא היתה זו חלוציות בסגנון העלייה השלישית. את תרומתנו לבניין הארץ, ביתר דיוק: למאבק להקמת המדינה העברית, הרמנו בתחומים אחרים שלא כאן המקום לפרטם.

היום פרופסור ביינארט אחד מגדולי ההיסטוריונים היהודים בדורנו, מומחה לתקופת ימי־הביניים בדברי־ימי ישראל, שהגיע להישגים חשובים בחקר תולדות יהודי ספרד. הוא זכה לפרסים יוקרתיים בארץ ובחוץ־לארץ. נוסף על תפקידיו הרבים בעולם האקדמי ומחוצה לו היה בעשור האחרון היועץ המדעי לימי־הביניים באנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית, ולאחר מותו של שמואל אטינגר ניאות לכהן כיושב־ראש מועצת המערכת.

כשהתפרסמה בעיתונות הידיעה על הענקת פרס ישראל לשנת תשנ"א לפרופסור ביינארט נערכה במערכת האנציקלופדיה מסיבה צנועה לכבודו. בדברי הברכה שלי הזכרתי את האנקדוטה, שהיתה נפוצה בארץ בעת ביקורו הראשון של בן־גוריון בניו־יורק לאחר קום המדינה. באותו ביקור – סיפרו ליצני הדור – שאלה הגברת פולה בן־גוריון את בעלה: אמור נא לי, דוד, לפני כך וכך שנים, כשנישאנו בעיר הזאת, האם העלית על דעתך או תיארת בדמיונך שבאחד הלילות תישן בוולדורף אסטוריה, המלון המפואר ביותר בניו־יורק, לצד רעייתו של ראש ממשלת המדינה היהודית בארץ־ישראל? ותוך שהרהבתי עוז ללמוד גזרה שווה פניתי אל רעי לאמור: לפני כך וכך שנים, כשניקינו את ג’ורות ירושלים, האם הזית בחלומותיך הטובים ביותר, שבאחד הימים תשב כאן כיושב ראש מועצת המערכת של האנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית ליד ידיד נעוריו של חתן פרס ישראל?

הכול בגלל רשיון קטן שהיה קרוי סרטיפיקט של סטודנט.

1993