ללוּטָה, רעיתי הטובה

רשימה א'

רק שנות מספר עברו מיום פטירתו, וכבר ניכר: הוא מסוג הטיפוסים, שבמידה שנרחק מהם, שיעור קומתם יגדל וישתגשג. עוד בחייו נעשה הוא לכמה לבבות לחזיון מיתי. ובהיעדרו, כשהוא הולך ונהיה לנחלת ההיסטוריה, תהא הולכת ומתחוורת לאט לאט ה“אגדה” שבחיי־אדם זה. שנגולו לעינינו, ובימינו אנו.

בן ארבעים ושמונה היה, כשעקר עצמו מסביבתו, שהיה מרופד בה באופן נוח עד למאוד. אם גרמה לו עקירה זו בשעתו כאב, זיבת־דם – סוד זה נשאר גנוז בלבו. בבואנו לארץ, לפני ט“ו שנה היתה הארץ כבר “מיוּשבת” מאת א.ד. גורדון. הוא היה אז כבר טיפוס בולט, אם כי נחבא אל כליו. עצם עברו של יהודי לא צעיר זה ברחוב, כשהמעדר נח על גבו הכפוף קצת – זה בלבד עורר תמהון בימים ההם ובאותן המושבות, שרגילים היו לראות את המעדר מחובר תמיד לכתפו האמיץ של הערבי. אז לא היתה עוד בארץ לא דגניה ולא מרחביה והוא היה נד ונע מפתח־תקוה לרחובות, מרחובות לחדרה. וכן חוזר חלילה, למקום שנתגלה שם סיכוי כל שהוא לעבודה. ואז, אך זה הונח היסוד ל”עין גנים", ששימש מעין פרולוג לנוסח של מושב־עובדים, והוא איוה לו מקום זה; בו הרגיש עצמו בטוב, בנעימים.

שם ראיתיו ראשונה, וגם הכרתיו. חל הדבר במקרה בתוך התרוממות־רוח חגיגית. ברנר היה שם באותה שעה. ליל־לבנה מלא אור כיום היה. ועל הגבעה ליד הבריכה נקהל כל בחור וטוב שבפועלים. ברנר עמד במרכז ואמר “מגידות” מתוך עצימת עינים. הקוטב שב“מגידות”, הציר שעליו חזרה וסבבה, היה: א. ד. גורדון. ועיקר התוכן היה: הבו גודל!

לאחר ה“דרשה” של ברנר, נתהוה במרכז מעין חלל עגול, גדול. קהל־השומעים נרתע איזה צעדים לאחור ובתווך נשתרבב איזה יהודי, שקומתו קצת למטה מבינונית, כשהוא מפזז ומרקד. בשעת הריקוד היה מפזז גם זקנו עמו. היה זה זקן “שליחים”, ממש כמו שיצויר בתמונות־צירים.

הוא היה פוזם גם בשעת הריקוד מתוך דביקות פזמון יהודי זה: “בין איך מיר אַ ארץ־ישראל אידעל, און זינג איך מיר אלידעל”.

זה היה א. ד. גורדון. מפי ברנר נתגלה, אמנם, זה עתה ברור בריה זו מה טיבה. אולם הופעתה היתה לי בכל זה מדרש פליאה.

מאז הייתי פוגש אותו תכופות. בביתו, ב“שיחות” פומביות, שהוא היה הפותח בהן, באספות, בספרות, בדגניה. הרושם שנתהוה נִפלה היה מהרגיל, מזה שמוכן למפרע בלב. עליו ניתן לומר: הוא עשה רושם. גם בנאומים היה “לא יצלח” כמו בכתביו (כפי המקובל), אלא שבעלטת־המלמול הבריק פתאום כך, שהואר לעינינו רגע עירום ההוויה כולה…

ועל הכל היו מלבבות העינים התכולות, התינוקיות. ולפרקים קרובים מאד, היה מתגלה גם קצת “קונדס” ביהודי מזקין זה. היה זה פלאי.

והמאמרים שלו? לא כולם נבלעו בהעלם אחד. המאמר “העבודה” הלהיב, קנה לבבות. “הדם והטבע” טעון היה פיצוח, וקורא שלא התרשל, נמצא לו בפנים גרעין חזק ודשן. ויתר המאמרים? הקטנים נקלטו בנקל והגדולים – אנשים שמצויים רק אצל ספרות, היו דולגים עליהם. היו בשבילם חומר היולי, חסרי סינטכסיס נכון, בלתי ספרותיים. ומי שידע את האישיות א. ד. גורדון, היה נתעה לתוכם כמו בתוך חורש אפל, סבוך. רגליו היו מתנגפות בגזעים גדועים שהשרף חלחל בהם, והיה מגיע כפעם בפעם לתוך קרחת רבת־אור… מי שזכה ונכנס פנימה, לא ניחם באחריתו; לא שב ריקם.

הפגישה בין א. ד. גורדון ובין י. ח. ברנר, גרמה בלי ספק להפראה הדדית ולהתעמקות מזגיהם. היו אלה אמנם שני אישים שונים איש מרעהו בתכלית: גורדון היה בעל חיוב קיצוני, וברנר היה שולל קיצוני. אך שרשי־הנשמה שלהם התחתיים, הכי עמוקים, היו ממין אחד.

ברנר תפס מיד, בטביעת־עינו החדה, שפגע בגבר רב, גבור רב־אונים, והוא גם התריע על זה מיד ברבים. בפיליטון ארוך, שנמשך בכמה המשכים ב“הד הזמן”, הרצה עליו ועל שיטתו ואורח־חייו. תכנו המפורט נתעלם ממני. אולם זכורני, שברנר המשיל את גורדון לברנד שבחזיונו של איבסן. דימוי זה גרידא דיו היה להעמידנו על טיב ערכו של בר־נש בלתי־ידוע זה.

ולא נתקררה דעתו של ברנר, עד שבחר בו גם למודל ליצירתו החשובה “מכאן ומכאן”. אריה לפידות, שמכיל בקרבו הרבה קוים אפייניים של א. ד. גורדון, הנהו הלוז של שדרת היצירה הזו.

ולא אמנע להביא לפחות מלים־מספר, שמעמידות דמות־דיוקנו לנגדנו בבליטות יתרה, בהוויתו העילאית:

“יודע אתה, עוד זאת: באמת אין הזקן מיסטי כל עיקר. הוא כולו הגיון, הגיון מסוג יותר רם, כמובן, לא הגיון המשכילים בני דורו (שגם הם, אגב, זכורים לטוב!), לא הגיון השכל כי אם הגיון האינסטינקט, הגיון החיים, עיקר החיים. גם הרליגיוזיות שלו – דע לך, גם הרליגיוזיות שלו – אינה מיסטית. הוא מתפלל, אבל לא בציבור ולא תפלת קבע”.

– – “יודע אתה, האיש השקט הזה, הוא על פי תכונתו גבור… גבור בכל שעה ושעה. כל הגדוד ברח והוא משתער יחידי על האויב – והדגל בידו. זהו גרנדיוזי! שמא חושב אתה, שבשעה כזו מצפים לאיזה גמול? לא, מי שהוא גבור בתכונתו – אי אפשר לו אחרת”.

“– – – ואת ידיו ראית, דוד? ההתבוננת לידיו הכחושות, השבורות – הדלות והפועלות? הלא אלו הן ידי מיכאל אנג’ילו, דיאספורין, בחייך, ידי אנג’ילו!”

אפיינית ביותר היא הפיסקה הבאה, שבה נמסר למלוא ניד העויותיו, אופן־המלמול המיוחד, זה ה“דיאלקט” המשונה של אריה לפידות:

“אי?… רוצה ברמברנדט?… אם כן, הסתכל בפאת שמים זו… רואה אתה אותה טלית שכולה תכלת?… משל למה הדבר דומה?… רואה אתה עבים אלה? רואה אתה צבעים בקרן זו?… הרי לך רמברנדט…”

כן. מצד ברנר השולל היה לגורדון יחס חיובי מוחלט. רק יחס חיובי. שהרי בא. ד. גורדון לבד, בהופעתו כשלעצמה, יש כבר “אקטיב” הגון בחשבון חיינו. אין שום היסוס בדבר זה.

אך יחסו של גורדון דווקא לברנר, לא היה נקי לגמרי משלילה, ויחס זה לא היה משולל שמץ טרגיות. כי ניתן לומר בוודאות: האישיות ברנר היתה לגורדון חזיון נערץ ויקר בעולם. אובד עצות קורא ללפידות: האח הגדול. גורדון לא יכול היה ולא רצה להתנכר לאחוותו עם ברנר. ואם בברנר דווקא מפותחת מידת־ההרס ומידת־הביטול באפן כה נפרז, הרי רע הדבר לאין שיעור, הרי זה פוגע יותר מרבבות חיצי־האויב.

שלא מדעת נבעה האימה האיומה שלו מפני ה“ביטול”. בעצם ממקור האימון הגדול שלו בברנר ובחושו האינטואיטיבי. מתוך כך נערך הקרב בהערכתו של ברנר בתוקפנות כזאת, בכל כוחות־הנפש התוססים בו. לא ייבצר מהעין, שיש כאן מקצת יאוש שלא מדעת. כמעט כל מאמריו האחרונים של גורדון, אם כי משמשים הם בעיקר ל“רעיון העבודה” האחד, יכילו קצת “אבק שריפה” לפוצץ את “הערכת עצמנו” המשובשת של ברנר. מבלי לדבר כלל על מאמרו “הערכת עצמנו” של גורדון, שכולו מוקדש לנושא זה, ושבשל מותו עוד לא ראה אור.

עתה, שניהם אינם כבר עמנו בחיים, לא גורדון הזקן־רענן ולא ברנר עוּל־הימים מלא לשד החיים. גורדון נשאר עד נשימתו האחרונה מתנגד מוחלט לברנר. אולם קהל־העובדים, שאותו שרתו שניהם באמונה תמיד, מזכיר אותם עתה לאחר פטירתם בנשימה אחת. בהכרתו התאחדו שניהם לעצם אחד: גורדון וברנר – –

---

לרגל רשימתי זו, שבתי לקרוא שנית בימים האחרונים את מאמריו של א. ד. גורדון הפזורים. נפתעתי לגלות אוצרות מחשבה למכביר, שלפניו לא שערום. הקוטב של יצירתו כולה הוא אמנם “רעיון העבודה”. אך ממנו מסתעפים ויוצאים קוים להגיה את כבשונה של ההוויה כולה.

רשימה זו לא תטפל בבקורת יצירתו הספרותית של גורדון ובהערכתה למלוא כל צדדיה. זה ייעשה יותר על נקלה, כשספריו העומדים לצאת בקרוב, יעמדו בעין לנגד עינינו. אולם היא לא תמנע עצמה מן ההערה הבאה:

שבח זה מוסכם בפי כל: א. ד. גורדון קיים בעצמו, בגופו, את תורתו שהטיף לה כל ימיו. זהו אמנם עצם גדלותו של גברא רבא זה, וזהו גם סוד השפעתו.

וכאן נשאלת השאלה: אילו לא היה הוא גופו משמש סמוכה לתורתו, האם לא היתה היא מתקיימת לעצמה? באשר חמשת ספריו יורונו לראות, שהוא היה סופר מובהק, בעל ביטוי ברור ולפרקים קרובים מבריק, ומלא תוכן כרימון. ובאשר נווכח לדעת, שיצירתו הספרותית היתה חשובה לעצמה, איתנה, מטרדת אותו תמיד, עד כדי תת לו שטר־שחרור מקיום תורתו בפועל, בידיו עמו, כמו לכל סופרי העבודה שמלפניו ושבשעתו. לכן נשאלת השאלה: אילו לא שיקע את עצמו כולו, את הבשר ודם שלו, לשמש רעיונו זה, האם היתה תורתו נפחתת מזה?

בוודאי ובוודאי ניתן לענות בהחלט. לא בלבד שהיה גורם בזה פחת לתורתו, אלא שהיא לא היתה נבראת כלל. כי כל יצירתו הספרותית אינה בעצם אלא פירוש להאדם א. ד. גורדון. “ספרות” סמי מכאן, הוא לא היה “סופר”, שלקח לו תוכן העבודה לנושא יצירתו, אלא תוכן זה שמילא את כל הוויתו, כל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, ברא לו ניב שפתים, זיכה אותו בחרט־סופרים עז. הוא לא היה אלא שליחה של “דת העבודה”, שלא היתה נקלטת לעולם בתור “דת” בקרקע־חיינו, אילו לא היה א. ד. גורדון משמש אותה בידיו הגרומות. “ידי מיכאל אנג’ילו” שלו, ומפני כך, מפני שאיננו “סופר”, שסייגי הספרות גודרים בעדו, לא היה חושש לחזור מאה מונים, בהסברים מפורטים, על מהותו של הרעיון האחד, למען ייחרת כבצפורן שמיר בלב. ויצירתו הספרותית טבועה כולה חותם הדר השליחות.

והוא זכה לכך, מפני שהוא עשה את הנסיון עם ה“עצם” שלו גופא, מפני שהוא עשה את המהפכה ב“עולם הקטן” שלו עצמו. זוהי הגדולה.

ואובד־עצות גבור “מכאן ומכאן” כותב לאריה לפידות:

“עיקר זה – שלא הוטעם כהוגן. מפני מה? מפני… אגיד ישר: מפני שהרגשתי איזו חולשת הלב לזכרו. כל זמן שאני עומד בתחומים אחרים, בספרות, למשל, – שפתי אתי. אבל את העיקר הזה – מי יודע, אם לי יש הרשות להטעים את העיקר הזה. זה רשאי אתה, אריה לפידות!”

בבחינה זו לא דמה לו אפילו ברנר. במובן זה אחד הוא בעולמנו מסוג שלו, ואין שני לו.

בפעם האחרונה ראיתי אותו בוינה, שבועות מספר לפני פטירתו. אמנם גם בארץ כבר היה ידוע, שאין תקנה למחלתו: סרטן. אך לא ראו עצמם חבריו פטורים מלהביאו לוינה. אולי כאן תעלה לו ארוכה.

אמרתי “להביאו”, ובזה לא דקתי פורתא בלשוני. באמת הוא הלך ובא בכוחו כאז. עד הרגעים האחרונים לא סבל שיהא אדם משמש אותו. התקומם נגד כל שרות.

“נו, פריץ, עדיין אתה פה” – קדמני במאור־עיניו העליז – “כבר “השתלמת”… אימתי תשוב כבר הביתה?… נו”…

עצמות־לסתותיו בלטו עכשו קצת יותר. שיעור־הקומה הושח עוד כחצי טפח. אולם החיוניות בפנים, חלחלה כמאז, כתמיד. ולפרקים ביתר שאת. כנר בטרם הידעכו.

נפגשתי עמו תכופות. בחדר ה“ההתאחדות” גלוקנגסה 30; בקלוב העברי; בסנטוריום שבו התאכסן, רק התאכסן, באשר רוב הימים התרוצץ מחוצה לו. ובלכתי עמו ברחובות ההומים, ובשוותי לנגדי את הבכחנליות שתקפה עתה את העולם כולו אחרי המלחמה, נראה הוא לי כ“מזכיר עוון” בודד באמצע התבל; סמל המצפון.

ביקש שתסודר שיחה בנוכחותו ב“קלוב העברי”. הדבר יצא לפועל. שוחח; מלמל; פלט לבות־אש. פתוס… התוכן הישן: עבודה, טיפוח־עצמותנו, הקוסמוס, דגניה. הכל כדאשתקד. כלפני עשר שנים. כאלו לא היה הסרטן מחטט כמסוס בקרבו. כאלו היה בריא, שלם בכל גופו.

רבש"ע! האם יש באמת אדם שכולו “רוחניות”? האין לאדם זה. הקרוץ מחמר כמונו, ככולנו – בשר חי? איככה לא שמעתי כל אותם הימים הקשים שלו, האחרונים, שום אנקה, שום אנחה? שום פליטת מלה על מחלתו?

מה“שיחה” שבנו שנינו בלילה ברגל. לא הועילו שום הפצרות לנסוע. “הוא הולך כה בחשק רגלי” (לעתים רחוקות מאד השתמש ב“חשמלית”). ובהגיענו לסנטוריום שלו, ובראותי אותו, מערפו, מטפס במרץ במדרגות העליה שבה נמצא חדרו, מאוּשש, שקוע כולו במחשבותיו – הואר לי ששום כלי יוצר לא יצלח על רוח זה. גם המות לא.

ולאחר ימים מועטים שב לדגניה, להאסף אל אחיו, אל מולדתו.

רשימה ב'

א. ד. גורדון לא ייחס לכתביו חשיבות ספרותית, וגם מיאן שיתיחסו אליהם כאל דברי ספרות. הוא ציווה לפני מותו, שיפרסמו את מאמריו, לאו דווקא בנוסחתם המסויימת (בשעת הווצרם חס על כל תג ותג, והיה מדקדק עמם כחוט־השערה), יכולים לחול בהם גם שינויים ככל שימצאו המסדרים לנכון, ובלבד שלא יבולע לתוכן (חס להם למסדרים לקשטם בניבים נאווים), כי הקליפה לא נחשבה ביותר בעיניו.

לשבחם של מו“ל הכתבים ייאמר, שנהגו כהוגן, והשאירו את מאמריו של אד”ג בעינם, כבמהדורתם המקורית, הגרעין בקליפתו, כנתינתו משמים. כי אם אמנם לא נתכוון אד"ג מימיו לצורה מסויימת מלכתחילה, הרי מכל־מקום התוכן והצורה יצאו כרוכים ואין להפריד בין הדבקים.

אישיותו של אחד־העם כבשה את לבו של אד“ג לדבקה בספרות העברית (ספרות־ההשכלה על כל קלישות אידיאליה הרחיקתהו ממנה). כאחד־העם לא ראה אד”ג מעודו בספרות תכלית לעצמה, אלא אמצעי לגישום רעיונות או משאות־נפש. כך התיחס גם ל“סופר” שבו, וזוהי משאלתו ממעמקי נפשו, בכתב ובע"פ, מהסופרים מכל הסוגים, מהמדע, מהשירה וכל האמנויות היפות: היותם כלי־שרת למשאות־הנפש הנעלות של האדם.

עד שנת הארבעים ושמונה לחייו, עד עלותו לארץ, היה א. ד. גורדון עוסק בצרכי ציבור שונים בחשאי בעיירתו ולא נִפלה בזה מאחרים. עסק ב“חיבת ציון”, בהפצת הדיבור העברי, בייסוד בתי־ספר ובהשוואת חינוך הבנות כמתכונת הבנים. הוא גם טיפל בתנועת־ההגירה לארגנטינה בתור אמצעי־הצלה ארעי. צורך־ההענקה היה בולט בו מבעודו באבּו. שכבות עממיות רחשו לו אמון והנוער דבק בו, והוא היה דורש ברבים בבית־הכנסת בפני המוני־עם ובני־הנעורים. השפעתו היתה ניכרת כבר בגולה על כל יודעיו. ליוסף אהרונוביץ היה הוא אחד מכוחות־המשיכה לארץ.

אולם עם עליתו של אד“ג לארץ, עם נשימת־אפּו הראשונה בה, באתהו אתערותא דלעילא. נתחוור לו, באר־היטב, יעודו המיוחד. רבים, אמנם, היו עובדים גם לפניו וטעמו טעם זיעת־אפים ואת חנה וחסדה, ברם עמו נולדה הכרת ערך העבודה בתור קנין ונכס, בחינת “בהלה נר אלוה” עליה. בארץ קִיֵם אד”ג מיד הפיכה עם עצמו, שינוי אישיותו מן הקצה אל הקצה. אם בחו“ל היה בעל משרה הגונה, ההולמת את חשיבות אישיותו, הרי עם הגיעו לארץ, פשט מיד את לבוש־השרד של המשרדיות והפך להיות פועל בין הפועלים. חישל את רוחו גם עלבון מעמד־הפועלים בא”י באותה שעה. החרם בפ“ת באותה תקופה הביאהו להתלכדות גמורה עמם, ויתערב בהם ונעשה לעצם מעצמיהם. בגפו בא (אשתו ושני ילדיו נשארו בגולה), ויכול להתמכר כולו למשאת־נפשו באין מפריע. בסקרו ובעקבו אחרי מציאות־חיינו בארץ, נשגב הדבר מבינתו מבלי שיוכל הבן: דואגים אנו למלא בחיינו חסרונות מכל המינים, אך בהיעדר מעמנו נשמת־אפנו: העבודה, אין אנו מיצרים ודואבים. בכל המבוכים המפולשים והסמויים שהיה מתגלגל ובולש, מוצא היה את עצמו תמיד חוזר על עקבו ועומד כמקודם על אם־הדרכים, בפני שאלת־השאלות: העבודה. פותח הוא בדיון על ה”קונגרס" או בנושא ה“אוניברסיטה”, מטפל בפרובלימות המיוחדות שלהן, בבקיאות ובהבנת הענין על בוריו, ולפתע־פתאום, כמעט בלי רעיון־מבריח שהשתלשל מהכרח, ראה הוא את עצמו לבסוף עומד שוב במסכת העבודה.

בעצם רצה אד“ג את זה שאיוה אחד העם אלא בשינוי צורה. אחה”ע נשא את נפשו לטיפוח טופס אידיאלי בארץ שישמש סמל לתפוצות הגולה, אלא שטיבו של טופס זה לא היה מחוּור לו ביותר. גם אד“ג היה רוצה כמוהו בטופס אידיאלי, אלא שטיבו היה מחוּור לו כל צרכו: איש העבודה. העובד, במשמעותו המקובלה והפשוטה, שאבק־קדושה מחפה עליו שלא מדעתו, זהו הטופס האידיאלי. “והיה מחנך קדוש”. נקי מכל פגימה קלה. הולם במהותו המוסרית את מחנה העובדים. והעבודה מוטלת על כל בני־עמנו כולם, עבודת־כפים, ובעיקר: עבודה בתוך הטבע, היא לאד”ג נר לרגליו, שלאורו ילך תמיד, ומולהב הוא הימנו כאליעזר בן־יהודה משלהבת־יה של תחיית הלשון.

הוא היה רק אידיאליסטן, עם כל שפעת החומרות באידיאל ברור שגם העובד שואף לנוחיות, לחיי־רווחה, כדרך־הטבע של כל יצורי עולם. העובד אינו מעורה דווקא עם הכפר. אפילו החקלאים נוטים בחלקם לבכר את העיר. כיצד התיחס גורדון לנידוננו? “אנחנו שואפים מן העיר אל הכפר ועוד להלאה מזה. רצוני לומר, גם הכפר של היום אינו די בשבילנו. הכפר של היום עשוי להיות נמשך אחרי העיר, ואנחנו שואפים לברוא חיים כאלה, שיהיו לא רק די איתנים לעמוד בפני חיי העיר, אלא שיהיה בהם די כוח למשוך את העיר אחריהם”.

תמה אני אם אד“ג עלול כיום להיות נגרס ומקובל אצל הנוער הסוציאליסטי שלנו, הואיל והוא ההיפך הגמור של סוציאַליסטן מרכסיסטי, הואיל והוא מתנגד קיצוני של חמרנות, גשמיות ומכונתיות; באשר אד”ג הנהו אידיאליסטן קיצוני, המעמיד את כל עצמו ותורתו על אידיאליות, ועם זה הנהו לאומי ותיק, שכל השקפת־עולמו מבוססת על לאומיות; והסוציאליות, לדעתו, הנה סתירה גמורה ללאומיות: “בין הלאומיות ובין הסוציאליות יש ניגוד יסודי, סתירה, שאין ליישבה. עקביים הם בוודאי אותם הסוציאליסטים, המתנגדים בכל תוקף ללאומיות. ולא לחינם היו מייסדיה הראשונים של הסוציאליות, שעלו בלי ספק ברוחב דעתם ובעומק מחשבתם על כל תלמידיהם וחסידיהם הבאים אחריהם, מתנגדים קיצונים ללאומיות, שראו בה סתירה מוחלטת לסוציאליות. אלא שהחיים דורשים אחרת אבל צריך להבין את דרישתם. הם דורשים, יותר נכון, הם בוראים שלא מדעת בעליהם, ואולי גם בניגוד גמור לשאיפתם, מעבר איטי, לא־מורגש מסוציאליות ללאומיות בצורה חדשה, מתאימה לרוח החדשה ולמחשבתה החדשה של זמננו. ואולי מותר לומר, כי זו חולשתה של התנועה הסוציאלית, שהיא אינה הולכת בהכרה ברורה בדרך זו, כי אם שואפת דווקא ללכת בדרכה המפלגתית, המיכנית”. ומהי צורת הלאומיות של אד“ג? “בלאומיות יש מומנט קוסמי, כאילו תאמר: רוח הטבע של ארץ מולדת האומה, שנתמזג ברוחה של האומה. וזה עיקר. זהו מקור החיים והיצירה, מקור השפע העליון של האומה, ובזה ההבדל בין אומה, גוף קיבוצי חי ויוצר, ובין חברה, גוף מיכני מתנועע ועושה”. ואד”ג מאמין שסופה של הסוציאליות להשתלשל בצורת לאומיות חדשה. “היא תהיה יותר קרובה אל הטבע, יותר נפעלת, יותר מחוּייה במומנט הקוסמי”. שהרי הוא משוּרש בההכרה המוחלטת, שהאדם והטבע הנם זיווג מן השמים, הנם סמל ההרמוניה, חלק מן הקוסמוס, והעבודה הנה בעצם טבעו של האדם. האינדיבידואליות של היחיד היא העיקר שבהוויה, ועצמאותה של אומה היא שיא־השיאים שלה. העצמאות של הפרט שואפת להתבטא ולהתגלם, והעצמיות של האומה שהיא חלק מהטבע, מהקוסמוס, היא בלבד חלק אלוה ממעל, אמיתית ויציבה, ומוטל עלינו להישאר נאמנה לה לעד.

הוא הופיע בתקופה שלפני היעשותנו לפלגות, עם שחר העליה השניה, עם פריחת משאות־הנפש הנעלות בלב. הפועל נמצא כבר אותה שעה בארץ והאיכרים יצרו את המעמד הזה¹. אולם מפלגות ממפלגות שונות, בציבור־הפועלים גופא, טרם נראו. בועידת “האיחוד” הידועה, היה אד“ג מיצר מאד ומאד על הבקיעים שנראו בשדרות הפועלים. שהרי בלבו התנוסס בעצם רק אידיאל יחיד ומיוחד: להעביר את אוכלוסי עמנו, ואף בני־האמידים במשמע, אל העבודה; להסיעם מחיי־הבטלה, מחיי הפרזיטיות אל חיי העמל והאושר. אף מינה לי גורלי הטוב לעבוד עמו בימי עלומי בצותא חדא, מולהב כולו משלהבתו, בכיבוש הנוער הפתח־תקותי ובהכשרתו לרעיון העבודה. זכיתי לשבת עמו ערבים מרובים באספות ובשיחות ולחבר עמו תקנות אגודתנו לפרטי־פרטיהן (נתפרסמו אחר פטירתו בעתון “הפועל הצעיר”). בשם “התחיה” נקראה האגודה שקלטה את רוב הנוער המקומי, ושמגמתה היתה להכניס עבודה עברית ועצמית במשקי ההורים. לא אמר אד”ג לנשלם מזרועות הוריהם האיכרים, אלא, אדרבא, שהם ימשיכו את שלשלת אבותיהם בתוספת עבודה עצמית והעסקת פועלים עברים. באשר הוא לא יכול היה להשלים עם הרעיון ששדותינו ומשקינו ירוּוו בזעת־אפים של זרים.

בטבעו היה אד“ג אופטימיסטן. כל כמה שלא “הורבצו” בו צרות ופורעניות, לא הועמו נגוהות הטוב שהאירו בנפשו תמיד. מתו עליו חמשה ילדים, מתה עליו אשתו ולבסוף נקטף באבּו בנו יחידו (נשארה לו לפליטה רק בתו יחידתו יעל), וכל אלה היסורים לא הספיקו להחשיך עליו את עולמו. הוא גם טעם “התנפלות” של ערבים, בלכתו מרחובות ליפו, שירו בו ודקרוהו בסכינים וחייו היו נתונים בסכנה (אהרונוביץ מספר על זה: שיותר מהכאב הגופני, הציק לו הכאב המוסרי על חילול כבוד האדם). הוא דאב וכאב על הצרות הצרורות של העם: הפרעות באוקריינה; פרעות־הארץ במאי 1921 עם רצח ברנר. ברם מעל לכל אלה ההרפתקאות האירה לו כעמוד־אש: דת־העבודה שמילאה את כל ישותו ללא שייר חלל בלבו. הוא ראה כברנר את נגע אומתו, נגע הפרזיטיות, נגע הבטלה המנוולת־מנוונת ללא דוגמה ומשל, בשום אומה ולשון. וגם זה לא הקדיר בעיניו את מאורה של אומתו במאפלית המרטירולוגיה שלה. הוא נכנס בפולמוס חריף עם רעו י. ח. ברנר, שראה קלקלת אומתו בצורה שהקדירה עליו את שמיו והתהלך רוב ימיו קדורנית, מורעל עם מחץ בלב לבלי הרפא. לעומת פיסימיותו של ברנר, גברה באד”ג שבעתים רוח־האופטימיות. אדרבא ואדרבא, היא הנותנת והיא המחייבת לפעילות, למרץ וליתר גבורה, כדי לשקוד על תקנתה של האומה. האם לא היסורים הממרקים, המה שעידנו והעלו את רוחה לשיא הנעלה ביותר במוסר, במידות טובות ובסגולות אנושיות?

במאמרו “לחשבוננו עם עצמנו”, בתגובתו הנלהבה על הערכת ברנר, הנהו חושף: כמה הדור־נאה זיו אומתו לעומת הפיטום המגושם של יתר העמים. ועם כל ראייתו החודרת לליקויי־עמו יותר מאחרים, לא יכול שאת את ההתעללות וגינוי תכונותיהם של בני־עמו. אמנם גם בלב ברנר חלחלו סיפוקים סמויים מהדרתם של ערכי־האומה, ומתחת לסף־הכרתו ליהטה ההרגשה הלאומית בכיסופים לקניני־הנצחים של עמו. אלא הרעל שנמסך בקרבו המר לו מאד. ואצל אד"ג היה “הרוחני המוחלט” של אומתו בסיס הוויתה, למרות שנראתה דת־העבודה, בסקירה שטחית, בקצהו השני של “הרוחני”.

בפולמוסו עם ברנר במאמרו “הערכת עצמנו” – הגם שנאכל גם הוא בו כברנר וסבל על הפגם הלאומי שלנו: הבטלה, עם זה אין בבקורתו החריפה מרירות, באשר נפשו מתחממת תמיד מנגוהות־החסד, של הערכים הלאומיים, וניזונית מן הוויטמינים שלהם, ממקורות החיות הנצחית לאומתנו.

הוא קובל מרה על השפעת התרבות האירופית עלינו ועל התבטלותנו בפניה, על טשטוש עצמותנו ועל שלילתנו את כל ערכינו וקנינינו. “הולדה בקרבנו השלילה המבטלת הכל, השלילה העקרה, שאין לה לא שרשים ולא פרי )השלילה הגדולה התהומית, המחריבה ויוצרת יכולה להיות רק בת עצמות כבירה, חיה, טבעית). בשום אומה ולשון לא תמצא כל כך הרבה בעלי־שלילה כמו בקרבנו בזמן הזה. מחשבה חפשית, הכרה עליונה – הן בקרבנו כמעט שם נרדף לשלילת הכל, אבל בייחוד לשלילת הכל משלנו. קלים אנחנו מאחרים ומאבותינו בדורות הקודמים לשלול, לא מפני שאנחנו באמת מבינים יותר לעומקו של דבר, כי אם מפני שאנחנו מרגישים פחות, מפני שעצמותנו לקויה והרגשת עצמנו לקויה. – – – התבטלות בפני אחרים – זהו בעיקר הכוח הפועל בקרבנו היום. התבטלותו נפשית, תהומית, התבטלות שלפני־ההכרה ובלתי מוכרה, הקשה מכל התבטלות־מדעת שבעולם. – – – משתמשים בשם “היפנוז” ביחס להשפעת היהדות עלינו, אולם באמת נאה השם היפנוז להשפעת התרבות הזרה עלינו. זהו באמת היפנוז, היפנוז עריץ, משעבד את המוח ואת הלב ואת הרצון – את כל היש של היהודי, מבלי להשאיר כל אפשרות, והעיקר כל רצון להשתחרר ממנו”.

אד“ג מיצר שהנוער שלנו, בן־תקופתנו, אינו שוב המשך של הדורות הקודמים ושכמעט נפסקה השלשלת. “מובן, כי במידה שהדורות הולכים ומתחדשים בקרב חיינו, ההולכים ומתקרבים יותר ויותר אל זרם החיים הכללי, בעוד אשר הזרם הלאומי, העצמי לנו, שנבע כולו ממקור הדת, הולך הלוך וחסור, הלוך והתרחק מן הלבבות, – בה במידה נעשית השפעת התרבות הזרה עלינו יותר תקיפה, ופעולת ההיפנוז יותר נמרצה. עולמה של הנפש הצעירה בדור החדש נבנה על פי דפתראות ופנקסאות לגמרי אחרים, ו”השכבות הגיאולוגיות” מסודרות בו בסדר אחר לגמרי מאשר בעולמם של בני הדורות הקודמים".

הוא רואה בהשפעת התרבות האירופית עלינו, תרכובת נטע זר בגזענו וסירוס עצמותנו. ובהערכה עצמית לשם ביטול עצמי רואה הוא “מפעולותיו של גוף מתפורר לאטומיו ולא פעולה אורגנית חיה של גוף חי ושואף לחיים”. הוא דואב על אבדן ההרגשה העצמית, הלאומית, ההרגשה הבלתי־אמצעית, ששום הכרה עליונה אינה עלולה למלא את מקומה. “כי העיקר שבכל אומה היא הנקודה היסודית שבתכונותיה השונות על צירופיהן וצירופי צירופיהן; העיקר הוא הצביון המיוחד, הפנימי, הנעלם שבערכין הגדולים, – העיקר הוא, אם נכון לאמור כן, הטמבּר של רוח ישראל. חי בעולם, למשל, מזמר גאון, שהיה מפליא את שומעיו בקולו הערב והעמוק, והניח אחריו תווי־נגינה, שכתב בהם מה ששר בימי חייו, – מה נוכל לדעת על דבר הטמבר שלו על פי התווים האלה? ובנידון דידן ובשבילנו הלא העיקר הוא הטמבר. את הטמבר שלנו נוכל לדעת רק מתוכנו ומתוך שירה, כלומר במידה שנהיה יוצרים יצירה לאומית, אמיתית, עצמית, מקורית; במידה שנהיה בוראים לנו חיים חדשים לפי רוחנו, בה במידה יבוא לידי גלוי כשרון היצירה שלנו בצביוננו העצמי, בה במידה תבוא לידי גלוי עצמותנו הלאומית.” שמירת צביון הישות המקורית הנה לאד“ג מושכל ראשון ותכלית הוויתה של האומה; ובהכירו על בוריו את מצב־עמנו הטראגי, בתור אומה קרועה ושסועה, נמנעת חטיבתיות, – אינו מהסס להניח שגאולת האומה יכולה גם להתגלם ע”י גילוי העצמיות של כל פרט ופרט שבה. “אין לעצמאותנו הלאומית גואל אחר מלבד עצמותו של כל אחד מאתנו, של כל “אני” חי שבקרבנו”.

וכך נתגלגל אד“ג, מתוך מניעים נפשיים, כמעט כביאליק להשקפת־עולם כינוסית. כביאליק חדור גם הוא הכרת הערך של שלשלת התרבות שלנו, מאז ועד היום. אלא שביאליק הגיע ל”כינוס" מצד ערכו לעצמו, מתוך הרגשתו בחיובם הגדול של הערכין שלנו ואד“ג נשא נפשו לתרבותנו המלאה מתוך התבוננותו בפרזיטיות של בני־עמנו, שכל שנעשה בידי אחרים, מסגלים המה לעצמם לקנינם, לא בזעת־אפם ובעבודה עצמית. ואם הגענו לביטול עצמנו ולהערצת הזולת, מדוע לא נצעד פסיעה קדימה: טמיעה. אם ההיפנוז של ה”עבר" בטל, “בשם מה אנחנו נלחמים בהתבוללות, הבאה מאליה מתוך החיים? אדרבה, איזה חיוב יש להם לבעלי ההכרה העליונה שלנו, אשר בשמו אנחנו צריכים להתנגד לאותו הצעד אשר יקרב אותנו קירבה בלתי־אמצעית לאותם המבועים, אשר רק עליהם נשבור את צמאוננו, אשר יקרב אותנו קירבה משפחתית ל”חוזינו" המתהלכים אתנו – – – עם שאופיו, עצם עצמותו, עצם ה“אני” שלו פסול מימות עולם ועד עתה ואין לנו תקנה אלא בשינוי מוחלט, בשינוי האופי אַלאַ אירופה, – מה נשאר לו לעם כזה משלו, שבכוחו להמשיך את קיומו בתור עם, שבשבילו יסבול כל כך הרבה? למה לו לעם כזה להתנגד להתבוללות, הבאה מאליה. מתוך החיים? בשם מה להתנגד לאפשרות להיות אנשים אירופיים גמורים?"

אד“ג הנהו לנו ביטוי תקופתנו האחרונה, סיפוק הצורך הוודאיי, מחוייב־המציאות המחיש לנו ריפוי רדיקאלי מהגלות, ז. א. מהפרזיטיות שלנו בכל התחומים (הדבר שהוצע בעצם עוד ע“י אבות־ההשכלה: ריב”ל, רמא“ג ואד”ם הכהן ושבוצע ע"י תנועת־התחיה בטיפוח הישוב והחקלאות). אלא שהחידוש הגדול והמקורי אצל אד”ג הוא ההגשמה העצמית, העיצוב העצמי (שלא ע"י שליח), כמתכונת אליעזר בן־יהודה. ועם היות אד"ג רובד־חיים אחרון, אין הוא חדל מהיות עם זה ישות מגובשת ומצורפת מיהדות שמדורי־דורות, שנשתמרה בה הוויתה המקורית ולא נגמר ליחה.

מלחמתו של אד“ג בביטול הישות שלנו בכל התחומים, היא נמרצה, הואיל והוא איש־אמת קיצוני, שחייו מועדים אל קו־הפשטות שבטבע. הוא נלחם בהתבוללותם של ציונינו, סופרינו, ואצ”ל של הסוציאליסטים שלנו. מראה את הסוציאליסטן בכל אומה ולשון בתור טיפוס טבעי, בלתי מפולפל. כשנוגע דבר־מה בנפש האומה, הרי הנהו קודם־כל בן־עמו, שהסוציאליות טפלה לגבו. לעומתו שלנו – חסר־הקרקע והשרשים, זורק בהזדמנות הראשונה את צרות יהדותו כדבר שאין בו חפץ, הואיל והוא מין בריה דאזלת ערטילאית, שאינו חולה ואינו מרגיש, כי את החיים –– את כל החיים, ובכלל גם החיים העליונים, אלה שקוראים להם חיים בשביל האנושות, אם לא יותר מאלה, אם לא למעלה מאלה – הוא יכול לבקש רק מתוך עצמו, כי אין בשבילו חיים מחוץ לעצמותו, ואין בשבילו חיים עליונים מחוץ לעצמותו העליונה. – – – וכן הרגשת ליקויינו לכל עומקם לא תוכל לבוא אלא מתוך הרגשת־עצמנו עמוקה, מתוך אמונה חזקה בעצמנו, מתוך הכרת ערכנו. אין אדם רואה את נגעי עצמו אלא לאור נשמתו, לאורם של אחרים לא יראה כלום, או יראה רק חושך כללי, שאין להבחין בו כלום. ויותר שאור נשמתו גדול יותר הוא רואה את נגעי עצמו. ואני מאמין באור נשמתו הלאומית, ואני מאמין, כי גדול האור, – כי רואה אני את הנגעים לכל מראה עיני".

הרגשת העצמות של אומתו ואהבתו היתרה אליה היו מקננות עמוק בנפשו; לכן עם כל נעימת־הבקורת שפעמתהו ועם דברי־הטחתו כלפי אומתו, היתה זאת התמרמרות פנימית, תרעומת אדם שיקרו לו תכונותיה, מזגה וטבעה המיוחדים, שלא היה ממיר ומחליף אותם בסגולותיהם של עמים אחרים, באשר הערכין והקנינים שלה יקרו לו שבעתים. ועיקר העיקרים: הוא הוא שקבע את מוניטין־ הדור, המועיל והרצוי ביותר בתקופת־תחיתנו, לנוער ולעם כולו, ועם עצמו, דמו ובשרו, הציבוֹ: עבוד! הוא הנכס היקר ביותר ששום ויתור אינו חל עליו. כל אדם ואדם בתוכנו חייב להצטרף “למנין”, לאו דווקא יחידי־סגולה, אלא העם כולו, בנעריו ובזקניו. וזו גם התרופה הבדוקה ביותר להחלמתנו. כי אם העבודה הרצופה אתנו, שוב אין סכנת חדלון. הוא המשען האחד ללא אכזבה. במקום שמצוי כשרון־עבודה נמנעת תבוסה לחלוטין.

ימים מועטים לפני מותו לא פסק מדבר על הגשר שנגמר בנינו על הירדן על ידי המשרד לעבודות צבוריות: “הלא מאחרי החורבן זהו הגשר הראשון שנבנה בידי יהודים בארץ־ישראל ועל הירדן”. מנגינת העבודה המתה באזניו תמיד ומגילת־חייו הנאדרה נארגה על פי צליליה. “אילו יכולתי לעבוד עד יומי האחרון, – אמר לרעו, – הייתי הולך לקראת המות בשמחה”. משאת־נפשו זו לא נתגשמה. הסרטן הממאיר סיכל את זממו זה. המוות מצאו על ערש דויו. –

(ליום הולדתו השישים)

הנוער שלנו שרעה בשדות־נכר – הָקנתה להם בקיאות בתורת הלאומית על ידי בובר (ולאומיותו של בובר אינה אלא אנושיות צרופה). נוער אקדמי זה בעל רמה תרבותית וטעם מעודן, שנדחף על ידי גורמים חיצוניים ופנימיים לרעיון הלאומי, – נזקק היה להכרת הערכין הלאומיים. ותעודה זו, של הקניית הערכין ההן, מילא בובר במידה מפליאה מאין כמוהו. הוא לא היה תעמולתן ללאומיות או לציונות, אלא שרותו הבלתי־אמצעי לתנועת התחיה, הודות להשפעת אישיותו הרוחנית, נעלה מעל כל דרכי תעמולה שבכוונה. הוא הבין שראשית לכל מעשה נחוץ לבער אחרי הבורות ועם־הארצות ביחס לידיעת היהדות. הסתירה המגוחכת, להיות ציוני, כביכול, ללא מושג כלל בתרבות ישראל־סבא, שהיתה שכיחה בתקופת הרצל – הוטל על בובר לבטל. ותפקידו זה מילא בכשרון ובדעת. האמונים עלי ספרי בובר, ישכילו להבין דעת היהדות על בוריה, שהרי כל שכבות תרבותנו מרובדות ביצירתו וכל תורת היהדות, ליריעותיה המגוונות, כלולה בחיבוריו כחטיבה מסוימת. גם האידיאל לטופס יהדותי מעולה, כמתכונתו אצל אחד־העם, אם כי בשינוי גוון, הנהו גם משאת־נפשו של בובר (אם גם לא נאמר בפירוש, אלא מכללא איתמר). לכל הטפול ביצירתו בבעיות החנוך הלאומי־אנושי, מרובה. לא היה לנו, עד היום כמרטין בובר, סופר והוגה־דעות בלשונות לועז, שהפריית רוחו תהא כה חיובית וכה מכרעת בחיתוך־הצורה ובקביעת־הדמות של הנוער־הלועז שלנו.

ואף לנו, אנשי הקריה מבפנים – העיון בספרי בובר לברכה, ודווקא בלועזית. דוק ותמצא: אם נזדמן לך כתוב מן התנ“ך או מהמדרש בתרגומו של בובר, – יואר לנו הכתוב לפתע פתאום בזיוו הראשון. לנו ה”עברים" אין ערכי־תרבותנו נראים בעינם תמיד, מפני קירבתנו היתירה אליהם. ביצירת בובר הם בולטים לנגדנו תמיד, דווקא מחמת המרחק שמהוה הקליפה הלועזית. שבח זה לא ישמש בשום פנים הצדקה לכתיבה לועזית בתוכנו, – אכן למרטין בובר, לרגל שליחותו המיוחדת, תיחשב גם הברקה זו שעולה לנו מיצירתו – לצדקה.

עד כאן בנוגע לפנים, למהות השפעתו בתוכנו אנו, מכל הצדדים. וכלפי חוץ? אכן, עד בואו לא היה לנו כבובר ציר בגויים שלוח, ציר נאמן לשולחיו.

הוא היה האמבסדור שלנו, השגריר הראשון בעולם־הספרות הכללי, שתקע בו לנו יתד, והניף לנו את דגלנו הכחול־לבן, המתנוסס לתפארה בתוך דגלי יתר הלאומים.

אמנם קדמו לו בתוכנו יוצרים גדולי־הערך בלועזית, אך מה שעשה מרטין בובר בספרות הגרמנית הנאדרה, העולמית, – הרי עשה מתוך הכרת ערך־עצמו של קונסול הלאומיות העברית; בתור ש"ץ של הטריטוריה התרבותית־ישראלית…

בתקופת הכיבושים המדיניים של הרצל בתנועת התחיה, באו באופן מקביל גם הכיבושים הרוחניים של מקום מתאים בעולם־הרוח הכללי. אחד מאדירי הכובשים היה בובר, שנעץ את דגלנו הכחול־לבן בקרקע־העמים.

אומות־העולם נשתרשה בקרבן ההכרה המוחלטת, שההוויה של האומה הישראלית מורדת היא, קרועה וגזורה, גזרים גזרים. כאותו נחש שראשו נערף וגופו שסוע וחתוך, מפרכסות תקופות־חייה הבודדות, השונות, של האומה הישראלית, כנתחי־הנחש השסועים, המפרפרים ומקרטעים כל אחד לעצמו, בלי משהו של אחדות ביניהם. והנה בא בובר ומראה באותות ובמופתים, שהאומה הישראלית היא חטיבה אחת ושלמה… ההוויה שלה אינה קרועה ושסועה, ותקופות־חייה הבודדות אינן אלא שלבים בסולמו של יעקב, הסולם – הסמל המוצג ארצה וראשו מגיע השמימה. החל בובר ביצירתו, בתקופת־התחיה הנוכחית על אחד־העם ואחר עבר לחסידות, הקבלה והלאה. אח“כ טיפל בהרקת התנ”ך כולו לגרמנית, והלאום הישראלי נעשה בולט עם שלל ניגודיו שבו, כחטיבה אחדותית ממוזגת.

הכרת זכותו של הלאום הישראלי בממלכת־הרוח הכללית, בתור לאום מיוחד על כל סגולותיו וזכויותיו גם כיום (בהקבלה מתאמת עם מולדתו הממשית המתחדשת), – זוהי זכותו הוודאית של מרטין בובר. ולא לחנם הוסבה בגויים תשומת־לב יתירה ליצירתו, כי בעצם היתה זו מעין “מהפכה” בתוכם, באשר גרמה להם לשינוי־יחס פסיכולוגי בהערכתם את ישראל־סבא.

אמנם, יתכן, שעם כל הכבוד הרב שבובר נחל בתור קונסול ישראלי בספרות הגרמנית, – עצוב היה מאד בובר נכדו של ר' שלמה באָבער (הישיש, שהיה עודר בשקדנות במעניות־תרבותנו בלי הרף), על שהיה גולה ממולדתו הרוחנית, ונמצא תדיר מחוץ למחנה. וודאי שטראגי הדבר, שכוחות־הפראה נמרצים כאלה אינם מושקעים במשק־התרבות המקורי שלנו, בגנזי ספרותנו, – אך רוח הוא באנוש, וגורל־אדם הוא ינחנו.

בהזדמני עם בובר, בברלין, בשנת 1921 בערך, רטטה בשיחתו מלאת־הרוח גם נעימה נוגה: בגרמנית שאני, בה הוא מעורה ומשורש, ומן הנמנע יהא לדלוג בתרבות הגרמנית על הגוון הבוברי. לא כן בתרבות העברית, עם כל היותו מטפל בה אינו עוד בן־משק ביתה. ביחוד רחוק הנהו, לצערו, מקליטת הדבור העברי.

מאז עברו שבע־עשרה שנה. בינתים שקע בובר יותר ויותר לנבכי תרבותנו העתיקה. בינתים הספיק להריק את התנ"ך לגרמנית בנוסחא אחרינא שלו ובוודאי דבק בו משהו ממנו. גם ספריו שתורגמו לעברית על ידי סגל חבורת סופרים, שמסיבות־מה נדחתה עד כה הדפסתם, יסייעו בהתפרסמם גם הם במידה מרובה לקליטתו. בינתים נתחולל גם שינוי־מה בתרבות הגרמנית ובתפיסת־ערכיה במחשבת העם הגרמני. והנה בתמורת־העתים והרוחות ומטבע השתלשלות הענינים, עמד עתה בובר לשוב למחצבתו ולעלות ירושלימה, – ומעל הר־הצופים במכללה העברית, שהיתה חלום־חייו מנעוריו, יינשאו מעתה מדברותיו. מעתה יהא בובר שַמש, במושגו של הרצל, לעמו הוא – הזכות העילאית ביותר בהרגשת דַבּר־לאומי ומתוך התערותו בכל הוויתו באַדמת־המולדת יחוור לו, שעם כל הכוונות המועילות והרצויות שביצירתו הממושכת בנכר, פעמה בו בלי־הרף הרגשת התלישות. וזהו רז־היגונים הנסוך בפרצוף אישיותו תמיד, למרות הגיעו לשיא־ההישגים, מבחינת יכולת יצירתית רבתי.

ואנו תקוה, בשנת השישים שלו, יום־חגו – חגנו, שדברו מציון יינשא ויגבה מעל לספירות־הגבולין, החוצצים בין אדם לאדם, ויגיע ללב כל עמי־התרבות, יקובל וייקלט ברצון יותר מאשר עד כה, באשר לא יהא מעתה מופשט וקל, אלא רווי רוח־מולדת וספוג טעם רגבי־אדמה. ומעתה ישוקע בובר, לא בלבד בתרבות־העבר, אלא ישתבץ כנדבך איתן גם בחיי־התרבות המתחדשים והמתהווים, – כי עתה יכבד ערכם בזכות כובד משקלו הרב, והרווח יהיה עצום.

א. בגליציה

הדרך לשלמות, לתיקון הנפש, שאליהם שאף מעצם ימי עלומיו, היתה ארוכה ארוכה –כימי חיי אנוש. היא התחילה בגליציה לפני ימים רבים, ונסתיימה כאן – לעינינו.

כשהגיע שלמה שילר מרוסיה לגליציה כמעט לפני יובל שנים, בעודו נער, מצא עוד את גליציה בקלונה, בתקופת ההתנוונות שלה. היה זה הדור הירוד שלאחר הרנ“ק, שעשה רושם שלשד היצירה שלו נסחט כולו, עד היסוד בו. הריהי התקופה המפורסמת ש”בטלנות" ו“גליציה” נעשו בה לשמות נרדפים. מצד אחד שררה בה החסידות הקנאית שהחניקה כל ניצן של חרות, ומאידך היה אז סוג של מתבוללים בין הפרנסים, מין מיוחד של “משוקים”, שהיה גובל עם מלשינות לרָשות, ויתר מרעין בישין.

ברם, היתה זאת פסגת ההתנוונות ביחד עם התחלת הסיום שלה. החלו כבר להיראות גם הניצנים הראשונים של התקופה החדשה. הד חיבת־ציון מרוסיה גונב לאוזן גליציה. נוער־הסטודנטים, שפתאום הוארה לו הלאומיות הודות למגע עם הנוער הפולני, נזדעזע. אותה שעה החל מנצנץ עמוד־השחר גם לגליציה…

ד"ר שמעון ברנפלד, שזינק לספרות העברית, במין בולמוס־יצירה אשר לא ידע שבעה, היה האות הראשון של התנערות גליציה מקפאונה…

אחריו החרה־החזיק נוער־הסטודנטים. שדה־היצירה בגליציה נתכסה כולו דמומיות. בצבצו ועלו שמות, שנעשו מפורסמים בתנועת־התחיה שלנו, לכל מקצועותיה. חבר ה“צעירים” בספרותנו שקורצה הימנו האסכולה של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, גם הוא היה פרי האביב הגליצאי הזה: ד“ר דוד נימרק, ד”ר מרדכי אָהרנפריז, ד"ר יהושע טהון. –

אולם יותר אפיינית להתחדשות גליציה היתה החבורה של עסקנים וסופרים שהתרכזה מסביב לעתון הפולני “פּשישלושץ” (עתיד). בו ניתכה אש־התלהבות, שאחזה בכל קצות גליציה. היתה זאת חבורה ערה, חיה, שגרפה בשטף זרמתה את הנוער האקדמי הגליצאי ברובו. הופיע גם מחנה של מתנבאים: אברהם קורקס, דוד מלץ, גרשון ציפר, אדולף שטאנד ושלמה שילר. הם היו עסקנים, נואמים, סופרים וחוזים – ובכולם היה פירכוס ורטט. מלבד הרוסי שבהם, שלמה שילר, שכבר אז כבש את עצמו בגבורה, למרות שנפשו גחלים ליהטה. אם אדולף שטאנד היה הנואם־האמן, המצית לבבות בעזוז־רגשו; אם גרשון ציפר, זה רב־המעש, היה קולע למטרה, לעצם הפעולה – הרי היה שלמה שילר הלב של החבורה. עמו יחד, עם הצטרפות אוֹפיו אל החבורה, נתגבש כל הרופס, הרותת והקל שהיו נוחים להתנדף. כי מלבד שהיה שילר בטבע פילוסוף, שהיה רגיל להשליך את עוגן־מחשבתו למעמקים, היה הוא בעיקר נפש כשרה, שהיתה סולדת מפני סלף ועוות. ויותר משהיה שילר בעל־שכל, מוח חושב, היה הוא בעל הגיון, לבב הוגה, שרק למראית עין היה מרגיז את יצר השכל על יצר הלב, מחמת איסטניסות…

לבה של החבורה – כזה היה שלמה שילר. כי זמן קצר לאחר הופעתו, הוברר, שלא אלו הם חנא־וחסדא של אדם יקר זה, שיהא שופע יצירה למכביר, אלא שיהא הוא גופו, בעצם אישיותו הפרטית, אות בולט לכולנו, לטוהר־נשמה וליופי־המידות. זה היה ערכו המיוחד.

שלמה שילר נקלט כולו בקרקע גליציה, אם כי בשרשיו דבוקים היו פתותי־רגבים מהאדמה שהימנה נעקר. הוא ינק לתוכו תרבות אשכנז ששרדה בגליציה, מתקופת הרנ“ק ושי”ר, ובעצמו הזכיר במהותו שריד של אותה השיירה. הוא גם הוכתר בתואר הכבוד “אחד־העם הגליצאי”. אם לא היה צד־שוה בולט בתוכן יצירתם ובתכונת רוחם, נדמה שילר בכ“ז לאחד־העם בזה, שמחשבתו כזו של אחה”ע לא היתה מופשטה, בלי קשר חיוני עם חזיונות ממשיים, שהאומה מתחבטת בהם…

שלמה שילר הלך בחבורה, כל עוד שהציוניות לא הוצאה מידי פשוטה. אולם משעה שהתחילה החבורה לעסוק בפוליטיקה־של־הווה, הוקיר שילר אמנם את התמכרותם, אך ללכת עמם לא יכול יותר. ברם בדידותו לא מנעתהו להפיץ אורו מסביבו, אור שהקר בעצם מגוו, מאישיותו. באותו זמן התרכז והתעמק יותר בתוכו, ואז פרסם מאמרו הראשון בעברית ב“רביבים” א' של ברנר “על שרשי המסתורין”. משנעשה שילר לעברי, שוכללה דמותו הרוחנית עד גמירא…

רק לערכין המוחלטים (ארץ־ישראל, תרבות עברית, רעיון העבודה), התיחס שילר כלפולחן אלוהות. טבעי היה איפוא שיהיה מן הזריזים לארץ־ישראל, כדי להיעשות לבנה בבניין המולדת…

ב. בארץ־ישראל

יש סוג אנשים, והם המעט, אשר בחייהם אינם מורגשים כל כך, אך בבוא מותם, מתגלה פתאום שנתהוה חלל שאינו מתמלא…

האנשים האלה לא כבשו את מקומם בארבות־ידיהם, בכוחם כי עז, ובחריצות כשרון. לא זכו בו מפני עלילות ומעשים. אלא כזה היה המקום, מפני שהם עמדו עליו בלי תכנית אדריכל ובלי כוונת־מכוון.

בחייהם לא הורגשו כמעט, מפני חוסר־העלילה שבחזיונות האלה, אולם בהיכּחדם, כשהמקום נתפנה מהם, מאישיותם – נחשף לעינים פתאום בור שאינו מתמלא מחוליתו…

כששלמה שילר התהלך בתוך חומות ירושלים, לא הוסבה תשומת־לב יתירה אליו, מפני עניו ממעש, וברגע שנסתלק, פרצה פתאום זעקת־חרדה במחנה כאלו נתיתמו…

נתחוור פתאום, שדוקא הוא, שילר דל־העלילה, החלוש, היה סוכך על המחנה. ומשנעשה המקום ריק, כאלו נפרצה החזית…

הוא, בהוויתו כולה, בעדנת נפשו היקרה, היה סוכך ככרוב. מסביבו היה חופפת איזו טהרה. עמו יחד היתה הערובה שצלם־אלוהים באדם לא יחולל… אולם כשצדיק יוצא את העיר, מה גורלה?

הנה, מדומני, שהמלה הנכונה הופלטה: צדיק. כזה היה שלמה שילר. גם כשייסד שילר את הגימנסיה הירושלמית וניהלה, ושיקע בה כוחות־רוח למכביר, היה לבו מהסס: שמא? שמא אינו ראוי לאותה איצטלא. והוא לא פסק בחדרי חדרים להכשיר את עצמו ולפשפש בעצמו. כה רבה היתה האחריות כלפי התפקיד של מחנך. זה היה שוב: תיקון־הנפש. בכל דבר היתה התכלית: שלימות! לטפס ולעלות עוד שלב למעלה. דרגה עילאית היה גם מאמרו על היהדות ב“העתיד” ספר ד', שנכתב בירושלים זמן קצר אחר השתקעותו בה. מאמר זה היה היפותיאוזה על היהדות, שיר מזמור על השמינית! היהדות היתה לו תורה לשם עבודה: “אין האדם רשאי לפרוש מן הצבור ולחיות חיים בודדים, אלא עליו להתגלות במעשיו ולגשם את ישותו בפעולתו וביחוסיו אל בני אדם שכמותו”.

שילר, שלפי טבעו ותכונת מזגו היה אחד הבודדים האמולים, ידע להגביר את הרגש החברותי על רגש־הבדידות שלו. הפרובלימה החברותית אינה בארץ־ישראל בשבילנו הלכתא למשיחא, אלא שאלת הטביעה של צורת־חיינו הממשית. וכולנו נתבעים להשתזר בתוך מסכת־החיים המתרקמת הלזו, וגם מעונינים אנו לטבוע בה מבע־רוחנו אנו…

ושילר נענה. נענה לכל תביעה ציבורית שברום עולמנו; בכל מקום שנתגלה רצון לבנין ממש, ליצירה ממש: “קרן־הקימת לישראל” הארגון בארץ, החנוך, ועל הכל: רעיון העבודה שאליו נספח בכל תום־הפתוס העצור שבו וכובד־היחס ההוגן לו. ומה שהעניק שלמה שילר במקצוע זה בין בהטפה ובין בכתב, הוא מהמעולה שבו…

כך “גישם שילר את ישותו”. אמנם ההתגשמות בחייו לא התבלטה, אך עם מותו הורגשה ישותו של אישיותו שהיתה הולכת ומוסיפה שלימות עד דופק־נשימתו האחרון. נעשה פתאום ריק, חלל. בצבץ לפתע היסוס כוסס: עמו ודכוותיה אשר נער יספרם, יש ערובה לטוהר האויר מסביב. ובהיעדרו?…

ג. הסופר

עם כל מה שעבודתו הספרותית של שילר היתה טפלה לגבי אישיותו המוסרית הגדולה, היא חשובה לנו מאוד, משום שבה נתגלו רשומי רוחו היותר בולטים. במאמריו המעטים, שאינם ארעיים אצלו לעולם, מסומנים מסלולי נפשו ושאיפותיה – בהם ניכר הרצון להיקף, לתורת־חיים. אין זו ספרות, אלא נביטת הרוח.

גם לפי סקירה כללית גובלת פעולתו הספרותית של שלמה שילר, בתחום היצירה של נביאי־התחיה. ואם כי היה מטבעו איש־הגיון, קדם אצלו הגיג־הלבב על מערומי השכל. ולכשכונסו מאמריו בקובץ אחד, לא יוכל לעבור עליהם איש בשויון־נפש.

ממאמריו נשקפת לנו אישיות ברה וטהורה, נזיר־החיים, כולו קודש לאומתנו. כאמור, הלָמו בבחינה ידועה שם־הלואי “אחד העם הגליצאי”. אמנם הוא היה קולט לתוכו את גילויי־התחיה השונים, ברם עיקר הוויתו היה השימוש התמידי שלו בהיכל־התרבות. פילוסוף־אידיאַליסטן היה: בנימוסו ובאורחות־חייו נדמה בהרבה לפילוסופי־יון, שניחנו בקור־רוח ובהבלגת־יצריהם, ובחביון נפשו יקדו האידיאַלים. הפילוסופיה העתיקה ושל ימי־הבינים הובלעה בדמו, ודמות־דיוקנו הרוחנית והגופנית קורצה מספירתה. ובזה גם שונה שילר מאחה"ע, שהאחרון העציץ את בעל “שלטון השכל”, והוא ביכר על פניו את ר' יהודה הלוי; ולמרות אוביקטיביותו הפילוסופית של שילר בטיפוליו בנושאים השונים, לא היה עלול לייבש את לחלוחיותה של נפשו. הוא אמנם כולו הגיון, אולם לא נעלמו הימנו גם “שרשי המסתורין” (מדומני, זהו מאמרו היחיד, שהנהו פילוסופי־מדעי גרידא, ללא זיקה ישרה בנושא היהדות). ואם כי שלמה שילר הקפיד על חירות אישיותו, והוא לא נמנה בטבעו לשום מפלגה, וגם הדגיש מפקידה לפקידה את השלילה שבמפלגתיות, – בכל זה תרם את חלקו ביד רחבה לביסוס השקפת־עולמו של “הפועל הצעיר” וצדקת מצעו (“הפועל הצעיר”, מחוללה של דת־העבודה, שאני).

הוא היה מעשרות הראשונות, שהשתתפו עוד בקונגרס הציוני הראשון; ספג לקרבו את זרמי־הציונות המפכים מעברים השונים: שרשיותה של אחד־העמיות; חזיונות־ההיקף העולמיים של הרצל; הפתּוס הנבואי של מכס נורדוי (עליו חיבר את מאמרו המקיף ביותר, המגיע בכמותו כמעט לכדי ספר: נורדוי הציוני ונורדוי הסופר) ובסוף ימיו דבק בתורתו של א. ד. גורדון. כל המהוּיות ההן נתלכדו בנפשו לחטיבה מזיגתית. השקפת־עולמו רבודה היתה משכבות התחייתיות השונות. ולמרות היותו טיפוס של פילוסוף במלוא משמעותו של המושג הזה, נכונו עם זה כל מצעדיו על רקע הלאומיות. כל פעולותיו הספרותיות בעברית ובלועזית, בכל תקופות חייו, אינן טבועות גוון כללי־אנושי, אלא יהדותי־לאומי.

הוא לא היה חאוטי כא. ד. גורדון הנערץ בעיניו. לא היה משולל כמוהו ביטוי־ספרותי מלוטש. אדרבה. הוא חוּנן באמצעי־הבעה מובהקים, כסופר בעל־טעם ובעל חוש־אמנותי. איש־התמצית היה, שכל מלה שלו גרעינית ומרובת תוכן. אחד־העמי היה והבין אותו לכל מעמקיו, חש והרגיש אותו בכל רמ“ח אבריו, ששום אחד לא ידע למצות אותו כמוהו (מאמרו הגדול של אחה"ע נכתב כגוש אחד, ללא חלוקת־פרקים, כמו בהעלם אחד, ונראה שהנושא היה מובלע בו לגמרי). מלבד יראת־הכבוד ורגש־האהבה שלו לנידון, הנהו מזדהה בו כולו ומשווהו לנגד עיניו תמיד למופת. בעומק ובמשקל מסתמן איזה צד־שוה – אולם בהירות־המחשבה וכוח־ההבעה ללא מעצור של אחה”ע, הוא התחום ללא מעבר שנתקלו בו גם יתר חבריו.

משאותיו של שילר, שיחידי־סגולה ננהו אחריהם, יחדו לעצמם מקום עצמאי. הוא לא היה נואם סתם, אלא נשא דברו, ועם קצב המשא היתה ניסכת עליו ועל קהל־השומעים רוח־השראה עילאית, שהיתה מעלה אותו ואת שומעי דברו לספירות העליונות.

ד. הסיום

הוא לא היה מן הפעילים ביותר, מן הבולטים ביותר. במפולש כמעט שלא היה רושמו ניכר. ממחתרת שפעה ההשפעה שלו…

על כל המשמרות שעמד, לא ניתן לו תואר “מצביא”. בכל זה הוא היה אחד המניעים הכי־אמיצים בהחבא, דרך צינורות סמויים מן העין.

במידה שימיו ניגרו, ושארו נפסד וכלה – בה במדה נחסנה נשמתו בו. ורוחו עשתה כעץ יונקות חדשים…

היתה לו הזכיה, שיהא נופח את נשמתו בקשר עם שריד־הנצח שלנו: “הכותל המערבי”. באותו זמן מונתה ועדת הכותל מטעם השלטון, והיא המעיטה זכות עמנו עליו. גורל אנוש, – הפילוסוף שלמה שילר נפגע מפגיעת הקדושה שב“כותל”. מותו של אדם מסמל כמעט תמיד את מהות חייו. נפשו נרטשה מכאב האומה, מעלבון המולדת.

מאמר ראשון

קשה לעמוד על טיבו, הגם שכל מה שפלט עטו הנהו שקוף ופשוט. קשה, מפני שהנהו מתרוצץ ומקרטע בספרות אילך ואילך, ממקצוע למקצוע, ככסף חי שלא ניתן להיתפס בעין. “בּידואי” – קרא לו ר' בנימין. ואמנם אם כינוי זה אינו הולם את אפיו המערבי, הריהו מציין יפה את אופי־הנדודים שלו. כי יעקב רבינוביץ הנהו פיטן ממשפחת הנודדים. ומשפחה זו מצודדת את לבבנו תמיד במפלאות רשמיהם, שהם מביאים עמם מארצות נודם. אולם יותר מכול מושך את לבבנו זה חוט העצבות, המתוח בקלסתר פניהם. אנשים עצובים מאין כמוהם הם האמנים האלה. וחזות־פניהם עונה בהם, שלא לשם תענוגות־הבל ותפנוקי־בשרים הם מתרוצצים בעולם בלי־הפוגות. תהיה ונהיה בלתי־פוסקות הן הן שהודפות ודוחפות אותם להיות נעים ונדים בלי־הרף, להיות “עורכי־גלות” כל ימיהם.

יעקב רבינוביץ נכנס לספרות בתור מספּר. בספוריו הראשונים הזכיר הסגנון התנ“כי שלו במקצת את פרישמן, ואופן־הכתיבה את פרץ. אולם מזיגה זו היתה ביטוי של עצמיות מיוחדת: עין חדה של פסיכולוג ומשורר. איזה דוק של פיוט היה עוטה תמיד את המציאות שלו. כל ספור עשה רושם. ובשעת פולמוס והתפארות של ה”אידישיסטים", שמשומרים להם בבית־גנזיהם שלום אש ואברהם רייזן, היה ראובן בריינין מתיימר לעומתם ביהודה שטינברג וביעקב רבינוביץ, יבּדל לחיים. זו היתה ההתחלה שלו.

אולם נתגלה במשך ימים מועטים, שלא מספּר בלבד הנהו יעקב רבינוביץ. קולמוסו התחיל פולט פיליטונים דקים וענוגים, פובליציסטיקה מלאה חיות תוססת, רשימות ספרותיות, שהתגלה בהן יחס חדש, מקורי. והכל היה לוטה באיזה הבל־נשימה של לב חי, מפרכס ורענן. ואז נתגלה, שגם ספוריו היפים והמלוטשים ב“הדור” וב“השלוח” לא לוטשו כל־עיקר, אלא הופלטו כמו מתוך לבּה אלמנטרית, ככל דבריו בכל יתר המקצועות. ואז נתברר – או לפחות היה צריך כבר להיות ברור, – שאדם זה איננו האמן בה' הידיעה, אולם גם אינו סופר, אלא משורר, – משורר בלי חרוזים.

לא “סופר”, כפי שיש סוברים, שחונן בסגולת הכתיבה המכשרת אותו להיות שותף לכל המקצועות הספרותיים, אלא משורר, שכל המקצועות הספרותיים הנם לו – לו לעצמו – כלי שימוש, כלי שימוש בשביל ביטוי עצמיותו. סוג פייטנים זה שכיח בכל הספרויות וגם בספרותנו אנו. הם מחליפים לבקרים צורות הביטוי, אולם מבעד כולן מדברת העצמיות האחת והמיוחדת. אלה הם המשוררים שהליריות מפעמת בהם יותר מכל יתר יסודות שירתם. בספרותנו נמנים על הסוג הזה: פרישמן, ברדיצ’בסקי וברנר. וכשם ששונים שלושת אלה תכלית שינוי איש מחברו, כך, כמובן, שונה תכלית שינוי יעקב רבינוביץ משלשתם ביחד. לו יש גושפנקה שלו, המיוחדה, גם בסיפור, גם בפיליטון, גם במאמר וגם בבקורת. נימה אחת רוטטת, נימה שלו, שאין לשום אחר זולתו. אפני הבטוי השונים והמרובים ביצירתו אינם אלא נקודות מרובות ושונות של היקפו הרחב. אולם שפה אחת יש לכולם.

שפה אחת – שפתו של רבינוביץ. אותה יהיה הקורא הותיק מכיר, אם גם לא יראה את שמו מתנוסס עליה. לא מפני ששפה זו מצוינת באיזה סמנים של מניֶרה, אלא, להיפך, מפני שנעדרת היא כל סימני־העוויה מיוחדים. פשוטה, חוורה, מעוטת צבעים. אלמלי לא נתמלאה שפה זו תוכן, לא היתה מתקיימת. באשר היא כשלעצמה אינה מקסימה ואינה עלולה לאחוז את העינים.

לא ניתן לאמור, ששפה זו נולדה כך חוורה, מעוטת־דמים. אדרבה, בהתחלה הצטיינה גם היא בגנדרנות וביתר כווני־חן, שכל פרחי־הסופרים אינם חפשים מהם. אולם ברבות הימים כאלו “לוחכה” על־ידי להט אישיות אימפּולסיבית זו. טואטא כל מין סרח של מליצה. והשפה נעשתה חלקה וגלויה, שתהי קולטת רק את תוכן נפשו.

תוכן! צווי מוסרי זה הנהו ליעקב רבינוביץ קודם לכל הציוויים הספרותיים. ה“מה” קודם ל“איך”. הצורה טפל והתוכן עיקר (מכאן נובעת עצם התקוממותו נגד שעבוד ה“נוסח”). ואם ריתמוס שפתו מצטיין – למרות פשטותו – במעלות ומורדות, הרי הן באמת רק עצם הרכסים והעמקים של אופיו. כי “לשון” לשמה, זו שעושה בלהטים, מדומני, שום סופר בספרותנו לא יוכל להתפאר שנקי הנהו מסגולה זו לחלוטין, כמו יעקב רבינוביץ.

כיום, אחרי עשרים שנות עבודה פוריה, מאחר שנוכחנו למדי, שלפנינו מעין מפכה ומתעצם מתוכו, הוברר גם למדי, שזו הקלסיפיקציה, כלומר, הערכה־לשיעורין זו של יצירתו לפי המקצועות השונים לחוד ולפי חלק השתתפותו בכל אחד ואחד מהם, אינה עלולה להעמיד אותנו כהוגן על טיב אופיו. יש בזה מפּריטת הדינר. את העפאים והעלים הם – המעריכים – רואים, וגזע האילן נחבא מעיניהם.

אף אנו, לוּ אמרנו ללכת בעקבותיהם, יכולנו לכלול את פעולתו של יעקב רבינוביץ במלים מועטות אלה: הוא הצעיד את הפיליטון שלנו כמה וכמה פסיעות קדימה; הוא הכניס לסיפור שלנו ניואנס כה דק, שמראהו ענוג כמו ריח; הוא הדגיש ומתח בבקורת קו בולט מתחת לטעם ידוע, רצוי, מחלים; הוא הנהיג ז’ורנליסטיקה בלי שפעת קלגסין וכו' וכו'.

יכולנו וגם היינו צודקים במשפטנו. אולם בעצם חשוב ומענין אותנו יותר מכול פעולתו הספרותית זה הדיוקן האחד הטבוע על אישיותו. זו ה“תוספת האישית” שנתברכו בה כתביו מכל המינים. צליל־קול אחד וניד־העוויה מיוחד מציינים את כולם כאחד, למקצעותיהם השונים, בתור חטיבה. חטיבה בעלת גושפנקה אחת של אישיות, שמבקשת התגלמות בכל הצורות שהן. אישיות תוססת, חיה, מין סמבטיון, שפולט מעצמו ומתוכו גם בליסטראות וגם אבני־חן ומרגליות: חתיכת טבע.

ראשית מעשהו היה, כאמור, הסיפור. ואם אמנם היה סיפורו בהתחלתו רוגש, תוסס – הערים הוא את הסוד, שהמחבר אינו אמן בלבד. הערים סיפורו סוד זה מאז עד היום. ובעצם אפשר לסיפוריו להיות נדונים בתור חטיבה לעצמה. מבלי השען על “היחוס” של כל המקצועות שלו ביחד (אף כי הבקורת ביכּרה את הפיליטון שלו על־פני הכל).

ואין זו סתירה לדברי, שכלולה אישיותו של יעקב רבינוביץ בכל מה שהוא כותב. כי אם הבלטריסטיקה שלו הנה נקיה לחלוטין מכל שמץ של טנדנציה אישית, יחסים אישיים, נטלה בכל־זה את החלק הרב ביותר של אישיותו: יסוד התפארת. והוא ודאי היסוד התקיף והחזק בכל יתר יסודות אישיותו.

כאן שונה רבינוביץ לחלוטין מברנר, שבכמה בחינות דומים הם זה לזה. אמנם גם הבלטריסטיקה של ברנר אינה טנדנציוזית, זאת אומרת: אינה מתכוונת לתת לנו בעקיפין את נטיותיו ויחסיו של המספר, אלא שנובעים הם בה מאליהם, מבעד חושי־תפיסתו האישיים, מבעד הפיזיונומיה שלו כולה. לא כך היא זו של יעקב רבינוביץ. היא עשויה להעניק לנו רק את חלק הנוי של אישיותו, מבלי ערבוב משהו של יסודותיה.

במידה שהנהו פקח, ריאלי במאמריו ורשימותיו, בה במידה הוא הוזה בסיפוריו. הדברים אינם נראים מבעד חושי החול, אלא מבעד דוק של פיוט, של עונג־שבת. אינם כמו שהנם בעין, במציאות, אלא כפי שמשתקפים מבעד אספקלריה של פייטן, כמאמר פּטר אלטנברג: Wie ich es sehe“”.

והוא רואה את הדברים נוּגים וענוגים, דקים ויפים, מבלי היותם מהולים כלל בטפה של הסרקזם שלו. רומנטיקן הוא. רואה תמיד בנגלה את הנסתר שבו, כמו שכתב עליו פעם ברנר. חודר למחבואי מסתורין, שרק מיתר דק ועצוב ביותר עלול להגיע אליו.

ודרגות התפתחות סיפורו הולכות בקו פרללי עם אלה של יתר מקצועותיו, בשגם הנן מדרגות התפּתחות של אישיותו בכלל. הוא עובר מן הפתוס, דרך הציור, אל הסיפור. אל השקט האפּי. קודם “לב אשה” ו“מכתב אשר לא שלח לה”; אחרי־כן: “ביום אביב”, “באין שורש”, ולבסוף “הברכה” ו“הגידם”(בזה ציינתי רק שלש מתחנות־ההתקדמות הראשיות).

וצריכים הדברים הבאים להיות מוטעמים היטב, מפני שמבקרינו העלימו עיניהם מזה: אלמלי לא עשה יעקב רבינוביץ לספרותנו דבר, אלא היה מזכה אותה ב“יציע הקטן”, ב“בין החרבות”, ב“ברכה”, ב“לאור המות” וב“הגידם” בלבד – אף אז ראוי היה, שייקבע לו מקום מכובד בספרותנו.

מצאָהו ליעקב רבינוביץ גורלו של פרישמן, שהוכתר גם הוא בתואר “פיליטוניסטן” עד לבלי הירפא. ביחד עם הפיליטון, בעונה אחת, כתב גם את יתר דבריו, אלא שהפיליטון היה מאפיל עליהם – “רק פיליטוניסטן”. אף הדרמה המצויה “בין החרבות” בלתי־מסוגלת היתה לקעקע בשעתה דעה מוסכמת זו.

ואין תימה בדבר. צורת־ביטוי לא מסוייגת זו עלולה היתה יותר מכול להכיל עושר אישיותו ורבגוניותה.

הפיליטון שלו עבר אותם שלבי ההתפתחות שעבר בהם ספורו. בתחלתו היה גנדרני במקצת, מתולתּל, דקדנטי, פֶּרֶצי – שיר של פרוזה. אחרי זה כאילו, “גדלו שערותיו פּרע”, התוכן נעשה לו חזות הכל והיה בועט בכל הידור חיצוני. ובאחרונה, גם כשנעשה מרוכז, כבוש, גרעיני, לא חסר פשטותו – זו סגולתו היקרה ביותר של רבינוביץ – כמלוא נימה.

עיקר ערכו של הפיליטון שלו הוא, שאינו נכתב על־מנת למלא איזה “חסרון” שהוא בספרות. יל“ג, הנ”ץ, לוינסקי וטביוב, הם הוזמנו ליצור את הפיליטון, שהיה “חסר” בספרותנו עד בואם. פרישמן וסוקולוב, ביחד עם העצם המקורי והחזק שלהם, הכניסו מבעדו את ה“אירופיות” לספרותנו. פרץ היה פיליטוניסטן “מודרני”. כל אלה נענו למשאלותיה של הספרות. ולרבינוביץ’ לא ניתנה שום “תעודה” למלא פה, זולת זאת – להביע ישר את אשר עם לבו. ורק זה הוא עושה בפיליטוניו.

והרבה יש עם לבו להביע. כי היקף הענינים שיש לו יחס אליהם הוא רחב ביותר. מרובים הם החזיונות מכל המינים, שמעוררים את שימת לבו, אם לחיוב או לשלילה. וניתן לו להביע דברים לא־קלים ועמוקים באיזה קלות גרציוזית. והוא יודע גם את הסוד, כיצד לתפוס המשא הכבד, שיהי מונף על־נקלה, בלי שום יגיעה.

אמנם הוא פיליטוניסטן למופת.

אולם חוסר־הסייג, שהנהו מעלתו העיקרית של הפיליטון, הוא גופו הנהו גם לרועץ לו, וליצירתו של הפיליטוניסטן כולה, בכל יתר מקצועותיו. ביחד עם שפע־החיים העיקרי, משתרבב ביצירה, מפני העדר המחסום הפנימי, גם טפל. כי טבע ההפקרות הפיליטונית – אם הורשה לאמר כך – גורם, שכוח ההבחן בין העיקר לטפל נעשה לפרקים קהה במקצת. ויצירתו של יעקב רבינוביץ לא תוכל להתפאר גם היא תמיד, שנקיה הנה לחלוטין מפגם זה.

מבלי משים מתיצבת גם פה לעינינו השוואה עם יצירתו של ברנר. ברנר האיתן חונן להיות בורר בשביל יצירתו גרגרים מוצקים שלא ישתּחקו, או שהיה יוצק לתוכם – אם היו רכיכים ופשוטים ביותר – מאופיו המוצק, שהיה מחשל אותם להישאר בעינם תמיד, עולמית. לעומתו רבינוביץ – יצירתו כוללת פה ושם מן החומר המתמסמס. לפיכך: יצירתו של ברנר – לא תהיה הספרות מוַתרת בה אף על כקוצה של רצנזיה. וזו של יעקב רבינוביץ תהיה טעונה ברירה.

אולם מעין חדה, הסוקרת את יצירתו הענפה מכל עבריה, לא ייבצר למצוא דוקא בחאוטיות טבעית זו, בערבוביה זו של גודל ופעיטות, של הבלתי־מצוי והמצוי ביחד – איזו הפקרת עצמו, או איזו מידה יתרה של ותור. שהרי כמה וכמה יצירות משוכללות ואמנותיות שלו מוכיחות בפירוש, שיכול היה להכחיד לחלוטין את הפיליטוניסטן שבו.

אמנות לשם אמנות, אף כי רחשי הערצתו של רבינוביץ הובעו לה בדרכים שונים, אין היא האידיאל שלו. אמנם הנוי שבאדם הוא גולת־הכותרת שלו, אלא חשוב ממנו לאין־ערוך ה“אנושי” שבו. ובזה ניכר רבינוביץ, שהנהו חוטר מגזעם של בעלי־מוסר. שהרי הוא עצמו חונן במנה יפה של “אנושיות” (אגב, המלה החביבה עליו ביותר), זו שלפנים היו קוראים לה: מוסר.

אדם זריז־תנועה זה, שמתרוצץ אילך ואילך כאילו היה תלוש, – מחובר הנהו בעצם אל בסיס מוסרי מוצק מבלי התערער. הוא אין לו סיפוק בתעודתו הספרותית גרידא, אלא מלפפת אותו גם תמיד אחריות אנושית אלמנטרית ביחס ללאום ולחברה. יעקב רבינוביץ אינו יכול לעמוד כאחרים מלבר, להיות סוקר המעשים מבחוץ ולדונם לשבט או לחסד. לו החובה להיות בעצמו גם העושה. ארץ־ישראל אינה יכולה להיות לו נושא ספרותי בלבד, אלא מוכרח הוא בעצמו לעבור לשם, לחיות בה, להיעשות אריח בתוך הבנין. ובבואו לשם, מיד יסחפנו, כמובן, יגרפהו בכוח הרעיון היותר פּורה, היותר גרעיני שבתנועת התחיה. ביחד עם א. ד. גורדון וי. ח. ברנר ור' בנימין הנהו מעניק מיטב חלבו ודם תמציתו לפיתּוחה, שכלולה והתרחבותה של “דת־העבודה”. ועליו הוטלה החובה הפחות־נעימה, לא בלבד להינבא לה כחבריו, אלא להיות המוכיח הזועם. הוא נאלץ להיעשות איש ריב ומדון לכל מיני אוכלוסין. ולפרקים קרובות לא נוקתה גם מחנהו עצמה בעיניו – וזוהי רעה חולה! – אם נפגמה האמת.

ואז יש שהנהו גם פורש לצד מעצמת מכאוביו, או מפני שמצא מסביב אזנים אטומות משמוע. ואולם גם אז אינו נידון לשתיקה, לא סוּכּר שטף הגיגיו ורגשותיו. אל הסיפור ימצא מנוס כאל עיר־מקלט. ונפשו העצובה נעשית באותה שעה בבואת־בדולח של רוך אנושי בלתי־משוער.

היה מי שאמר, כי יעקב רבינוביץ הנהו בעיקרו מין מוכיח וצמא־צדק. מפעמת ביצירתו תמיד הנעימה הלירית, זו הנעימה הנוּגה, הגלומה בכל מה שפולט קולמוסו.

הערכה זו קולעת בלי־ספק לקוטב אופיו, אם גם לא לאופיו כולו מוכיח־משורר! אמת. שהרי במשך עשרים שנה היה רבינוביץ מכהן בספרותנו, גם למועיל וגם ליפה כאחד, לשניהם ביחד במדה שוה, מבלי תת היתרון לאחד על־פני השני.

אמרתי: היה מכהן, ובאָמנה צריך לאמר: יכהן, בעתיד. באשר לפי שטף־יצירתו ניתן לשער, שמעינו יעצום ויגבר עוד ויהיה מבקיע לו עוד נתיבות חדשים, נעלמים־רחוקים.

ווינה, תרפ"א

מאמר שני

(לחג השישים)

בהזדמנויות שונות הזכרתיו. לאו דוקא בשעת־יובל, כי אם בימות־החול כתבתי עליו מסה ב“התקופה”, שאולי הקניטה במקצת חלק מאנשינו שסבורים היו משום־מה, שלא הוא הנהו נושא מתאים למסה. ואני הייתי בדעה אחרת לגמרי בנידוננו. אדרבא, היא הנותנת: דוקא משום שהוא אינו נושא כל כך חלק, נושא קצת מחוספס, – משום זה יש גרוי־מה לחקרו, לתהות על קנקנו. דוקא הואיל והנהו “טשוּדק” –כבטויו השגור והחביב – לא בוהֶמי מלאכותי, אלא מופלא ומוזר מפאת עצמיותו, הנהו ענין לענות בו. מדומני, שמלבד רצנזיות עליו, וביניהן חשובות וגרעיניות (כגון של הלקין ואחרים), נשאר מאמרי הדל עליו, היחידי. וזהו לגמרי לא בצדק, בהתאם לחשיבות החזיון הספרותי העשיר הזה. והסיבות הן שתים. האחת: משום שבלתי־נוח הנהו לעיצוב דמות; והשניה: משום שמימיו לא לקח לו קרנים לנגח. כי הוא מעניין אותנו דוקא בסרח העודף שבו, בהעדר ההרמוניה, בטבעיותו. ויש בו כמו בטבע גילויים ותופעות ללא זוהר וללא ברק. ברם, כמו שהטבע נוהה בחשאי להרמוניה, אף בתופעותיו החורות, כך גם הוא שואף לדברים מחוטבים, אפילו לקלאסיים. והמטרה אינה לרוב ממנו והלאה.

כאן, ברשימתנו זו, נטַפּל בעיקר בצד האישי, מצד היקף יצירתו כולה. קודם־כל הריהו מסוג הפעילים. הוא בכלל אינו אמן שוה־נפש: הסעת עצמו לארץ־ישראל ופעילותו בה, חלה בתקופה שהציונות היתה עדיין לקברניטיה אידיאל־שעשועים. ראשונה תר את הארץ, לפני שלשים שנה ויותר, פעמיים. אחר זה השתקע בה ונעשה לגורם משפיע. לא לעסקן נעשה אלא לנדבך ולא לבנה סתם, אלא לאבן־פנה. הוא נעשה לראש־המדברים בשבועון “הפועל הצעיר”. אחרים אמנם היו לאבות תנועת־העבודה, שִכללו את השיטה, ברם הוא נעשה לכוח המושך שבאורגן זה. מפני שהוא שיקע בו את כל הטמפרמנט שלו, את הנפש. הוא היה המעיז הגדול שלא נשא פני איש ודיבר בגלוי על הכל בלא פחד ובלי־מורך־לב. לא נרתע לאחור. הוא נעשה איש־מדון לישוב כולו. בכל זאת ייחלו אל דבריו כאל מלקוש. היה להם קסם וברק האמת החדה והערומה. הוא נעשה למטה־זעם לישוב ולא נתן לראש וללענה ולהשתרש. בעיקר ניסרה אז מכל לכל הפרקים בחלל אוירנו פרובלימת העבודה העברית. זו היתה בראשית תקופת החישול של דת־העבודה. והוא נעשה ללוחם ותיק לאידיאל זה ולאויב־בנפש למתנכרים לו. כעין סמבטיון היה באתה התקופה. אך בשבתות ובמועדים, כשהונח לו מזעף אבני־הברד שבכל ששת ימי המעשה, נסתננה כעין סימפוניה של צלילים חנוקים, חשאיים, שהתנדפו כאד ואור מתוך לבבו הפצוע, צמא האמונה והתוחלת.

באותה שעה הפרה הוא את חיינו ומחשבתנו על ידי מאמריו והרצאותיו (הרצאותיו בעל־פה היו בנושאים שונים: צבוריים־ישוביים וספרותיים. החשובה שבכולן היתה על פיארברג, שהדה היה הומה בלבב השומעים כמנגינה נעימה). בלעדיו היה הישוב חסר באותה תקופה פרק מכריע. ומפני תגובתו הבלתי־פוסקת לעניני היום והזמן, ומפני העשותו לראש המדברים בשאלות הישוב ומחמת היותו הפובליציסטן החריף והחי ביותר, – הוּעבו יתר פינות יצירתו. והן הן שהיו לו בעצם חזות הכל. בהן, בעיקר, שח לנפשו בחשאי־חשאין. כל עצמו, רוחו, מהותו ואידיאליו האישיים נתגלמו בעצם אך בהן. ברם, הפובליציסטיקה שלו באותו זמן היתה כה נמרצה וכובשת לבבות, שהקורא היה מבקש עקבותיה גם בבלטריסטיקה שלו. והוא הרי היה כבר אז בעל החזיון “בין החרבות”, זו הדרמה המלאה המית־נפש עמוקה וראית הנולד, הקבורה מאז באחד מכרכי “העומר” ומחכה עד היום שיפקחו מעליה את הגל.

בעצם ראוי ומענין לעמוד על טיבו באריכות, מפאת הענין הרב שבאישיותו ובהתאם לרבּוי דברי יצירתו. רשימה קצרה לא תכיל אפילו את שמות יצירותיו ומאמריו החשובים. שהרי סופר רב־האנפין ורב־הגונים לפנינו: מספר ומשורר, הוגה־דעות ופובליציסטן, מבקר ואסיאיסטן. ספריו אשר ראו אור הם אוצרות מלאי רוח ומחשבה, דמויות ושפע רגשות; ומאלה אשר בכתובים (אין מגלין אלא בשעת־יובל), מתנוסס רומן היסטורי שהוא פסגת יצירתו (הרומן, בתור אמצעי אמנותי, הנהו לו בזמן האחרון כלי־הבטוי המוצלח ביותר לשפעיותו שהיא ראש סגולותיו). יש בזה מקום למבקר, לתהייה על קנקן מלא, בחיבור רב־הכמות שיעשה, בהכרח ההשפעה, ברבות הימים. נראה, שמסכת־חיים זו לא ניתנה פרשיות פרשיות ולא נחלקה כלל, כרגיל, לתקופות תקופות. סדר היצירה בחזיון ספרותי זה אינו בהדרגה מקובלת, צפויה מראש. פתח בסיפור, המשיך במאמר וברשימה, הגיע לדרמה ושירה ולבסוף איוה לו צורת הרומן, וחוזר שוב חלילה. אין אצלו התפתחות, כי בגרות היתה ראשית־מצעדיו. יש אצלו רק שכבות שונות שנערמו זו על גבי זו. יש שבינת־זקנים היתה בולטת בו באביב־חייו, ויש שמזנק עכשיו פתאום הטמפרמנט שלו כבגיל־הנעורים.

יהודי ליטאי, “מתנגד” פקח ופכּח, קר־המזג לכאורה, אולם מבעד לקליפת־שריונו מהבהב תמיד ניצוץ־יה. לכל שאלות־החיים יש התחשבות עם המציאות, לבלי צל דמיון, ריאלי מוחלט. לחלומותיו של הרצל התיחס בזהירות יתרה, אפילו במקצת חשד. היה נושא כליו של אוסישקין בשאלות הישוב, בתקופת העמידה שלו. הוא איוה לו ציונות ריאלית מעשית. לעומת זה ניתן להפליג בחלום ובדמיונות בדברי־שירה. שם ההזיה יפה ומפרה. הוא תר וחיפש בסיפוריו של ביאליק את הזָיַת המשורר. לכן אוהב הוא את “החצוצרה נתביישה” ולא גרס את הריאליות היבשה של “אריה בעל גוף”. בכלל נלחם עם האסכולה של מנדלי כל ימיו, ביחוד היה ה“נוסח” בעיניו לצנינים, מפני שלא היה יכול להשלים בשירה עם שום שבלונה וסייג, כי החרות היא סגולתה היקרה ביותר ונשמת־אפה. במציאות, בחיי־ההווה הקרובים לנו, אין לנו אלא מה שעינינו רואות. לעומת זה ב“מרחבית השירה” יש “תעלומת חכמה”, “כפלים לתושיה”. לכך אינו יכול לסבול את השיטוח והפירוט של הריאליזם לפרוטות. הסמל, הוא קרן־האורה המגיהה מחשכי המסתרים.

כשם שיעקב רבינוביץ הנהו ריאלי בחיי־המציאות, הריהו אוהב בבלטריסטיקה בעיקר את הפנים, את המהותי, את תעלומות ההוויה. בפובליציסטיקה הוא חומד את הגוף, את העובדה, ובפיוט הוא מבכר את האידיאה, הסמל. כבר בסיפוריו הראשונים היתה הנימה הלירית מרטטת בכולם, והיא שרווחת בעיקר גם באחרונים, אף בחלקים האפּיים. יעקב רבינוביץ מבקש את הנסתר – נאמר עליו. “היציע הקטן” היה האות הבולט הראשון, אחר כך חיטט “בין החרבות” )הדרמה הנזכרת לעיל, שנעשתה, עם חורבן יהדות גרמניה, אקטואלית) ו“באין שורש” – אנו מרגישים שכבה דקה של קרקע על רקע של תהום. והאם ב“נדודיו של עמשי השומר” המדבריות ובחיפושיו אחרי יהודי חבור אין “קיצור מסעות” מודרני? החלום הנהו חלק־חיים במציאותנו והוא מצוי לרוב בסיפורי רבינוביץ. שונה הנהו מאשר אצל ברנר ב“מסביב לנקודה” ו“מעבר לגבולין”. אצל ברנר הוא תוחם בספירות העילאיות ואצל רבינוביץ הוא משוזר במטוה המציאות. רטט־הנפש הוא נחלת רוב גבוריו ב“אור ואד” וכמעט אין מורגש מעבר בין הפרוזה הסיפורית של רבינוביץ לבין “סתיו” שלו (קובץ השירים). מעין המשך אחד מזה לזה, כי הכל שוקק מאזור הפיוט.

עיקר היניקה שלו מתרבות אשכנז, בהיפוך לבני גילו וחבריו שהתיחשו להשפעת רוסיה, ובמקצת של צרפת. גיטה – אם כי לא זה מקור מחצבתו – הנהו לו חזיון־ההערצה הנצחי. נובאליס והלדרלין משכו את לבו תמיד, איכנדורף ומשוררים מאחרים הפרו את בת־שירתו החרוזית. לסקנדינביים היתה לו זיקה משפחתית: באנג ויעקובּסן. ובקריתנו היו מוריו מבחינה ספרותית־פיוטית: פרישמן וברדיצ’בסקי. נטה אחרי בית מדרשו של מאפו, בניגוד לאסכולה הריאליסטית של מנדלי.

כשקוראים אנו את סיפוריו, שיריו, חזיונותיו, מאמריו, רשימותיו ו“השגותיו”, מתיצב לפנינו אדם פקח, חכם שראה הרבה, למד הרבה, שבע־נסיונות ומעורב עם הבריות; ועם זה אדם אציל, אח ורע לבודדים וגלמודים שנושאים בחובם סודות, בהצנע לכת, מכת ל"ו הצדיקים.

התוכן הוא כל עיקרו של יעקב רבינוביץ: יבוטא רק הוא ולא יגררו אחריו כל מיני בני־לויה. לכן הוא מוַתּר אפילו על סגנון־התאמה שיהא הולם את העלילה. גם בשעה שהוא עוסק בתקופה היסטורית, שסגנון נמלץ נאה לה, כעין תבלין לחפצו, – גם בסיפור כזה הוא משתמש בסגנון רגיל, פשוט. אינו רוצה להסתייע בשום אמצעים, כי אם ישר באמצעות סגנונו ישיג את מחוז חפצו. ראה “בהר”, סיפור ענוג ב“הדים”; ראה פרקים מסיפורו ההיסטורי הנזכר לעיל, ב“גליונות”. תוכן קדום מתובל רק אי־שם באיזו מליצה רגילה, קלה, שאיננה תכלית לעצמה אלא אמצעי־בטוי סתם כיתר המלים השכיחות.

הודות לתכונתו לפשטות ולצניעות, ולרגל שאיפתו התמידית לסגנון קל, גם בשעת דלוֹתוֹ מעומק השכבות, – נראה לעתים בשגגה לקורא, שגם תפיסת־חייו היא קלה. והדבר הזה אינו כן. כי יש דפים מרובים בספריו שקלוּת סגנונם אינה עלולה להכחיד תחת לשונה את עומקם וכובד משקלם, למרות שַטחו בכוונה את הסגנון; וקטעים שלמים ופתגמים רבים יכבדו כעגלה המלאה לה עמיר. מתוך זה מתברר לנו שמבטו של יעקב רבינוביץ נתון תמיד רק לחשוּב ולאיכותי, אלא שאין לו מגמה יותר נעלה ביצירתו מאשר לקרב את הענין להשגת קהל הקוראים. עינו תמיד לחווּר ולבהירות.

ומכאן גם הערה קלה למשיגים עליו ועל “חולשותיו”: “יש והנהו מוּרד פתאום מרמתו כמו מאיגרא רמה לבירא. הנהו קל יותר מדי. לרוב, ההתחלה מצוינה או העליה באה רק עם הסיום. כאן שטחיות יתרה. בכלל חסרה חטיבתיות”. אלה וכאלה טענות מבקרים. וכיצד הגילויים או המחזות בטבע? הכל מקשה אחת? באמנה, יעקב רבינוביץ הוא טבעי ביותר, אינו אמן העושה בכוונה, אינו מלאכותי. כי חותמו: בקשת האמת.

הוא משקיף על עולמנו ופילוסופית־חייו היא כך: המציאות אל תזוח מעינינו אף לשעה קלה. ראשית חכמה – לא לבוז לקטנות. בלי התנפחות! ללכת בגדולות – מהיכא תיתי, אך לא לדבר גבוהה גבוהה. האדם מישראל, יצוֹר ודום! תמיד אך עבוד, כי פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון, בעולמות עליונים ותחתונים.

בדרך כלל ניתן להגדירו שהנהו בטבע אופטימיסטון. אין הוא יכול שאת, בשעת “פרוספריטי”, כביכול, את הלסתות המפוטמות מרוב שובע. אז נוהג הוא דוקא להטיל טיפה מרה לכוס השׂשׂונים. אולם בשנים כתיקונן, שהן בדרך כלל שנות־רזון, הוא מעודד בטון אבהי רך ומציע תיקונים נחוצים, סידורים מועילים. ובשעת פורענות, חזיון בלתי נדיר, הטון שלו נעשה כולו לירי, מלא יחס, ודוקא בשעה זו נראה הוא בכל חוסנו. איתן ומחשל נראה הוא אז כעוגן, כנקודת־משען חשובה.

בעקשנות הולך הוא לתומו בדרכו המיוחדת ללא עוות. אילו היה מכוון בכוונה את חייו, בנתיב שהלך בו באביבו, יתכן מאד שהיה נעטר עתה כבוד ותהילה לאין ערוך. ברם, חייו נתפתלו בזיגזגים ולא בכביש סלול. מפני שאמתות־הויתו יקרה לו מכל ומפני שווֹתו לנגדו תמיד תכלית עמו הנעלה על כל ההישגים, – לא שפר עליו, במובן המקובל, גורל־חייו. מצב העם השסוע והדווי בתפוצות הגולה, ללא מוצא כמעט, מדריך את מנוחתו לבלי הרף. לאומיותו עמקה ורחבה בתקופת־חייו זו. האידיאלים החברותיים שפעמו בנפשו אז, חורו לעומת אימת הסכנה המרחפת מעל לראש האומה. אכן, האידיאות הנעלות וכן דרכי הגשמתן של דגניה ונהלל לא נפסלו בעיניו אף במשהו. הן גם עכשיו פתּוס־נשמתו ומשאת־נפשו, מפני שאידיאל הציונות הצרופה מתגלם בהן. ברם, הוא אינו נרתע מ“להגיד לעמו פשעו ולישראל חטאתו” בשעה שנגעיהם נראו לעין. כי הוא אינו משועבד לשיטת־חיים קבועה, שאם גם נשתבשה או נשתרבבו בה שגיאות, יהא כפות לה, שלא מדעת, לצמיתות, – אלא נאמן הוא לעצמיותו ולרוחו המפלסות לעצמן נתיבות שלא שוערו מראש, המבריקות כהפתעות פתאום.

נתגלה לנו עכשיו, לאחר חמש־עשרה שנה מזמן היכתב מאמרי עליו ב“התקופה”, שאז רק שלד אישיותו הראה לנו והמילאת שלה נתגלמה בעצם רק אחר כך בעושר מופרז כזה: קובץ־הסיפורים הגדל והמאושש “אור ואד”, שבו גלריה של טיפוסים רכים וענוגים; קובץ השירים הלירי “סתיו”, שקולוריט־המולדת נשקף בו; הרומנים “חיה’לי”, “נדודי עמשי השומר”, “נוה קיץ” והסקיצות העסיסיות לעשרות המפוזרות במאספים ובעתונים, והספר “השגות” והמאמרים והרשימות למאות, ועוד ועוד שעדיין בכתובים ולא ראו אור.

בהימצאנו בחברת יעקב רבינוביץ, בהתיחדנו עם ספריו המגוונים, נראה הוא לנו בתרי־אנפין: בודד וגם חברותי. בעצם, לפי מהותו ומזגו הריהו נוטה לרשות־היחיד, מתבודד עם נפשו באהלו. שיריו, סיפוריו הנוגים, בעלי הנושאים המוזרים והרחוקים, מעידים שהוא אינדיבידואלי ביותר. ברם, תגובותיו הלוהטות מפרק לפרק בשאלות־חיינו, כשהוא מזנק מתוך בדידות מאורתו לרשות־הרבים, לתוך הציבור, כשדברו הבוער כטרף בפיו, – מוכיחות שהוא קשור בעיקר למשאת־נפש עצומה הממלאה את כל לבו מתוך אהבת־ישראל רבה עד כדי הפקרת עמו בכל המובנים.

פעם באחד מבוקרי־הסתיו הביע ברנר את משאלתו (הוא התארח באותה שעה בביתנו) שנלך לבקר את יעקב רבינוביץ שישב שנים רצופות במושבתנו פתח־תקוה. בהגיענו לחדרו מצאנוהו שקוע עדיין בשינה; מכווץ ומקופל כתינוק, פרוק משקפיו, – נראה לנו רבינוביץ בכל עצבו העצום ותוגת־אור נסוכה היתה בשתי זויות־מצחו המקומרות. ברנר טבע בו את עינו למשך כמה דקות, ואחר הפליט פתאום ביראת־קודש ובהעוית־יד, כדרכו: צדיק.

יודע אני שיעקב רבינוביץ אינו אוהב בכלל ביטוי זה, ביחוד כשהוא מיוחס אליו. אולם אחטא לאמת אם לא אגדור בזה נכוחה את מהותו: הוא מצדיקי הדור. נצר מגזע רבנים מדורי־דורות, ספוג רוחניות ואצילות, קרוץ מחומר עדין (סבא שלו היה בעל־ביטוי בפירושיו לגדולי־ראשונים), מיחידי הסגולה. לא אמן שסיגל לעצמו כלים ומכשירים, אלא הכל קניני נפשו הם שניתנו לו למנה. גם זויות־המצח שלו המקומרות הן תוצאה של מחשבה מתמידה והגות־רוח בלתי פוסקת. וגם ביטוי פרוצס־הקליטה שלו, בלוית המית־נפש חשאית ונהימת החוטם, – הכל מנוסח העצמאי והמיוחד שלו. וכשם שבספרות הנהו פשוט, ללא שום מחלצות־פאר (הוא אולי היחיד ששואף לפשטות עד זיבולא בתריתא. יודע הוא אמנם גם להלביש “מחלצות” את הגיגיו וחזיונותיו, אולם לאחר צעד ראשון כאילו נמלט הוא אל נפשו), כך גם בחייו הממשיים: בלא כחל ופרכוס. לובש פשוטות בהחלט, בוחל בקישוט, מתעב התהדרות. ועל הכל שונא בצע, בצורה קיצונית כזו, שבזה כמעט “אין לו אח” בסגנון המפרשים.

יפה נעשה אם נסיים בשיר שלו שחזה בו לפני שנים את גורלו וזכה שיתקיים בו כבר לשיעוריו –

כִּי יָבֹא הַיּוֹם וְיָרְדָה עָלַיִךְ הַשַּׁלְוָה –

אֶת נַפְשֵׁךְ תִּשְׁאָלִי: אָן הָלְכָה, אָן אָבְדָה הַסְּעָרָה?

יְהִי אָז הָעוֹלָם לִמְקוֹר חַיֵּי־נֶפֶשׁ בִּשְׁבִילֵךְ,

תִּתְרָאִי לְעַצְמֵךְ רְחוֹקָה וּפֶלְאִית וְזָרָה.

עַל אֶבֶן לָךְ תֵּשְׁבִי בֵּין דְּשָׁאִים, לְרַגְלֵי אִילָנוֹת עַתִּיקִים –

בְּצִלָּם מְנוּחָה תִּמְצָאִי: רֵיחוֹת וּבְשָׂמִים תִּשְׁאָפִי;

וְרִנַּת צִפֳּרִים עַל רֹאשֵׁךְ תְּרַחֵף בְּהֶמְיָה שׁוֹקֵטָה,

וְאֶל בֹּהַר־הַמַּיִם בְּעַיִן שֶׁל נַחַת תִּשְׁקָפִי.

וּבָהַר הָעוֹלָם, וְצָלַל וְהָיָה כִּזְגוּגִית־חַלוֹנֵךְ, –

יְעָרוֹת וְכָרִים וְיוּבַל וְנַחַל וְהָרִים וּסְלָעִים

יֵרָאוּ בַּעֲדוֹ; וְרָעַף הָעוֹלָם אֶת טִפּוֹת טְלָלָיו

עַל נַפְשֵׁךְ, וְזָלְפוּ שָׁמַיִם עָלַיִךְ אוֹרוֹת וּפְלָאִים.

וְהַכֹּל יִהְיֶה לָךְ אָז מוּבָן וְנַפְשֵׁךְ לְאַט תִּפָּקַח,

וְנִשְׁקַפְתְּ אֶל אֶשְׁנַבֵּי־נִשְׁמָתֵךְ, וְרָאִית אֶת קְטַנֵּי קְמָטֶיהָ;

וְצָחַקְתְּ וְאָמַרְתְּ: הֵן רִמַּתְנִי נַפְשִֹי הַגֵּאָה זֶה שָׁנִים,

הִטִּילָה עָלַי פְּחָדֶיהָ, הֵעִיבָה עָלַי בִּצְלָלֶיהָ.

וְעַל יַד הַיּוּבַל תְּטַיְּלִי, תַּעַמְדִי עַל בִּרְכֵּךְ, תִּצְחָקִי,

וְשַׂמְתְּ אָז אֶת כַּפֵּךְ בְּתוֹכוֹ, וְשָׁאַבְתְּ בָּהּ מַיִם לִרְוָיָה;

יִזְּלוּ הַמַּיִם מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַיִךְ, תִּשְׁאָבִים, תִּשְׁתָּיִים,

וְיָרַד הַנֹּפֶשׁ עַל לִבֵּךְ וְשָׁב אָז וְחָיָה.

לחג הששים ניתן לומר: באיקונין יצירתו עתה התחילו מסתמנים שרטוטים לפי תוי־הנגינה של השיר הנ"ל. סערת־הנפש אמנם עוד לא אבדה, אך הדי־הסימפוניה של השירה הענוגה הלזו כבר מרתתים פה ושם, במלוא שטחי־היצירה שלו, וריחות־בושׂמה נפוצו ונפזרו כבר בכל שדות־פעולתו הנרחבים. אנו מיחלים ומצפים להמשך המחונן, המבורך של יצירתו. אמן!

מבוא

יוסף חיים ברנר, בן המלמד החלכה, בא לעולם־הספרות בשעה שקרני אור הגיהו כבר את חשכת חיינו, אבל הוא ספג לתוכו בילדותו עוני וצער בביתו, והם נתנו אותותיהם בכל הויתו, ובכל אשר ביטא כבר בציוריו הראשונים הובלט למדי, שהוא איננו מספר סתם, אלא מתַנה.

אכן, עולמנו, כאמור, היה באותה שעה מוצף נגוהות. היו: ציונות, אחד־העמיות, חברתיות בצורה של ה“בונד” במהדורתו הראשונה, ביאליק, מנדלי. והיה חמים לברנר בתוך אוירתם של אלה, למרות היאוש ללא מוצא…

הציורים הראשונים הקטנים של ברנר (במתכונתם של ציורי א. רייזין, ועמוקים הרבה יותר מהם), העידו אמנם בחוורון הביטוי, שהוא לא יספח לאסכולה הקלסית, שהחלה מתנוססת לתפארה בספרותנו. לא, הוא לא היה קלסיקן. הוא לא נועד לצקת מכמנים של דורות לנכסי צאן ברזל. “בחורף” ו“מסביב לנקודה” הבליטו מפורש את הוזוב שבלבו, מעין זה פיארברג – אך בלי כפיפות לשום הגמוניה. ברומנים אלה חתך ברור, בהשמעת אושה, את הנתיבה שלו, שרגל אחר לא דרכה בה. שינוי ראיה, שינוי מסקנה. האם זוהי מהפכה? בקרית הספר שלנו היה בולט באותה שעה אחד יוצר־דופן: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. הוא לקח לב ברנר שבי במרדו, בתסיסתו, בגירוייו, באי־קלסיות. ואכן, ברנר נִפלה ממנו בזה, שהוא גופו היה אקטיבי באישיותו במרידה זו. ברנר לא קרא לשינוי־ערכין ולמהפכה – כי אם הוא גופו היה בטבעו מָהפָּך. הוא התרועע עם הבחור הקצב, הנפח וכל מיני השוליות ונעשה לעצם מעצמיהם, מפני שהיסוד השרירי, הגשמי שבהם, היה יותר טבעי ומחלים בעיניו מן היסוד הבטלני, המופשט שבכותל המזרחי. באופן פיסי נעמה לו חברתם.

כי ברנר שטם את האוריריות, שחלליה עצומים מספור אצלנו. כמפלצת היה ניצב תמיד לנגד עיניו הציור המחריד של יל"ג, “חלל גדול, ענק שוכב למעצבה”. והוא אהב תמיד וערג בכל נימי־נפשו אל המציאות, הממש המוחש. ומפני הגורל שביצירתו ובחייו, שהמציאות בעצם בטלה בפניו, היה מתעלם בהכרה מפני חשש צל של אויריריות.

האקטיביות של ברנר, היא צריכה להיות מורמה על נס, והיא שהפנתה את המעבר של הנוער מאחד־העם לברנר בשעתו. זהו המעבר מהעיון אל הפעולה, מההלכה אל המעשה. ההמשך, הצעד־קדימה. כי דורו של ברנר היה דור־ההגשמה, וזקוק היה לסמל מגשים, וברנר הנהו, כידוע, בעצמו, בדמו ובבשרו, הגבור החי העיקרי של כל ספוריו. ברנר בעצמו, בתור סופר, הנהו הנושא הממשי של אידיאת־הספרות. זכורה תהא שנת 1905, שעת התמוטטות הבימות הספרותיות והעתונות עד אחת, בשעה שנאלמה לחלוטין המלה העברית. באו המים עד נפש. מה לעשות? פשוט! צריך ללמוד סדור־אותיות, כדי שאפשר יהיה להדפיס ולפרסם, מבלי להיות תלוי בשום אדם. וצריך לכתוב ולכתוב. בשעת־הצורך יציל זה הגוף הנמוך, אולם המאושש ובעל הכתפים, את הכל, ולא יאבד ניר למלה העברית. וההיפנוזה של הפעולה הזו, כינסה את המעולים שבסופרים, ונברא “המעורר” בבצורת הספרותית שבאותה שעה.

האקטיביות ומסירות־הנפש בכל מעשה עד טיפת־הדם האחרונה, שהן מצות דור החלוצים וחובת־התקופה – אישיותו של ברנר שימשה סמל להן. הוא היה הדוגמה החיה. לכן פעם לב הנוער לקראתו מכל תפוצות הגולה. ולכן סרה נפש הנוער באותה שעה מעם תורת אחד־העם, או נכון מזה, הוסעה הימנה צעד אחד לפנים: לברנר, כי מרוץ־הדמים הנע והשוטף בגוף־האומה, הביא בדרך־הטבע בעונתו את הנחשול הזה להחזקתו ולתכלית קיומו. כי במזל ברנר וגורדון עמדנו, ועדיין אנו עומדים בה, בתקופה זו.

וכיצד נעשה ברנר לחזיון מופלא כזה? מתוך איזו תרכובת של תכונות הוכשרה נפשו לתפקיד זה?

הנגוהות של שחר־התחיה נחתו עמוק ללב ברנר. מתחת לשכבות הצער והיסורים, שנתגבבו בלבבו, הציצו הנגוהות הללו לא אחת מבפנים ב“עיני־גנבה”. ומהם היסוד המחייב התמידי שבברנר, גם בעתות־היאוש הכי מחרידות. אולם גם היאוש שלו אינו בעצם אלא פרי החיוב המוחלט שבו. כי דוקא בתקופת־תחיה בשעת־סנורים נחוצה הפכחות האכזרית נגד שכרון־החושים המדהים של האוכלוסין, וקדרות־נפשו המחוננת של ברנר לא היתה אלא סם־שכנגד כלפי האופטימיות הנבובה, המרדימה והממיתה.

לאחר שאנו פוסעים ועוברים על תשעת הכרכים הגדולים שלו מתחוור לנו, שלפנינו איוב־הדור. מעונה ומתפלש באפר יסוריו ומכאוביו, אנוש לבלי הירפא.

לבבו הֲרֵה פירכות וקושיות בלי סוף. מין סמבטיון הפולט אבני־געש בלי הרף. אבל גם איי־שבתון מנצנצים בירקותם המרעננת פה ושם, להשיב את הרוח הנהלאה.

יודע איוב יותר מחבריו החכמים את טבעו האיתן של הטבע ואי־ההגיון שבמרידה כנגדו, בכל זאת: המרד האנושי, המחויב, המוחלט – הוא לבדו הנהו פרי עצמיותו של האדם; הוא הביטוי האמיתי היחיד שלו.

האם לא יכול היה איוב לדרוש נאה, לספר מפלאות תמים־דעים בלשון מדברת גבוהה גבוהה? יש פסוקים במענות איוב, שבהם הוא מתחרה בחבריו בתיאור גדולות הבורא ביתר שאת וביתר עצמה. אך לא זהו הצד האפייני שבאיוב, שבעבורו זך וחף הוא – דוקא הוא ולא חבריו החונפים – בעיני ה'. הצד האפייני שבאיוב הוא בזה, שתבע מהטבע את הפרינציפ המוסרי, אותו שטָבע האדם במסכת ההויה כולה, ושהוא הנהו החותם העצמי, המקורי שלו, בשגם אדם הוא.

אכן איוב־הדור הוא ברנר. ואם גם לא נוסה מימיו בעושר ממשי כאיוב, אולם לפי שנאת־הבצע האדוקה שלו, עשה תמיד רושם כאילו היה לו ענין עם עושר רב, והיה בוחל בו.

בכל יתר הענינים היה דומה בכל לאיוב. איש תם וישר וכו' – שהשטן הסית, תמיד ובלי־הרף, לבלעו חנם.

הוא “רגב האדמה”, כמבטאו של שופמן, אמר לפתור הכל בדרך־המציאות, וחשב שעומד הוא איתן על הקרקע לבלי המוט – אך הגורל העוור, שהתיז את גופו המוצק, הרס כהרף־עין את השקפת־המציאות כולה.

ההשלים ברנר לבסוף עם הבורא כאיוב בשעתו?

החיוך הטוב בפרצוף ברנר, לאחר הירצחו, מוכיח בפירוש שלא השלים. גם במותו לגלג ותבע בלי אומר ובלי דברים מהטבע את הפרינציפּ המוסרי.

יצירתו של ברנר ניתנה להחלק לשלש תקופות. א. תקופת רוסיה. ב. תקופת הגלויות (אנגליה, גליציה). ג. תקופת ארץ־ישראל. בשלשתן ביחד, היה ברנר בתור יוצר: משורר הדינמיקה, נצר העצמיות היהדותית. ובשלשתן שיקע את אישיותו האחת, עד שאפשר לכללן כולן יחד. ובכל המקצועות הספרותיים הנהו שליט: בבלטריסטיקה, בבקורת ובפובליציסטיקה; ולרוב, כל המקצועות משתפכים ומתמזגים אצלו יחד ואישיותו היא המדבקת והמאחדת את ניגודי־החיים בזרמת מרוצתם. ובכלל, הצורה של הסוג כמעט טפלה אצלו, כי העיקר הוא להשתחרר מלחץ הלב, באיזו צורה שתהא.

גוש זה של ארבעים שנות־חיים, שהחסין, שעבר כור העוני והיסורים, וחושל ונשא בכוח את אחריות אומתנו – לא התנדף ולא כלה עד גמירא, אלא נערף באמצע זרם־חיוניותו שהיה מחמר ומפעפע בו בלי הרף, בלי מרגוע…

לכל גבור שגיא־כוחות יש דבר, שבו ינופץ כוחו כאל סלע. לרוב הגבורים – האשה למכשול. שמשון ודלילה. ברנר יכול היה בנקל להפקיר את חייו, להשליך עצמו תמיד לכבשן האש – רק בן היה לו, שיקר היה לו מכל, שאליו נופצה גבורתו.

אכן ברגע האחרון לחייו, ברגע־המסה, כאשר בא האוטו להציל את חייו – אותו בלבד מתוך יתר האנשים – כשאמרו להפלותו מיתר הקדושים, הנידונים למות – כבש ברגע זה גם את אהבתו לבנו היחיד אשר אהב, הקריב את עצמו, צנתר־חיים שכזה, כובד של חיוניות, יצירה־בכוח אולי של עוד ארבעים שנה; יצירה רבתי, זו שלאחר “שכול וכשלון”, שלאחר ההזדככות – הכל הוטל לכף־המאזנים, והמה היו מהבל יחד, ברגע המסה…

רק עם הסתלקותו השתרר החיוך הטוב שלו בפרצופו (ראה תמונת ברנר לאחר הרצחו!). הנגוהות שבלב פרצו מתחת לשכבות היסורים, נצנצו ונוסכו בערוצי קלסתרו. אולם בחייו היו מגיהים ופוקדים קלסתר־פניו רק לעתים רחוקות, רחוקות. בחייו התהלך כמעט תמיד קדורנית, שחוח תחת נטל יגונו ואחריותו. וכמה טרגי הדבר: הוא הרי היה אחד היחידים שאלפי לבבות של בחורים וטובים פעמו לקראתו ברחשי־תודה ואהבה עד כדי מסירות־נפש, ואילו היה לבו מופנה לקליטת ההרגשה שרבים הגו לו, היה ניטל משהו ממרירות חייו, מעוקצם וחודם, היה רווח קצת ללב הגדול.

א. תקופת רוסיה: “בעמק עכור”

החידוש אולי הכי חשוב, שניתן לציין ב“שלישיה” ברנר־גנסין־שופמן, שנתקעה בלב־הספרות כשרטון, הנהו זה: מתן עצמם. הם בעיקר אמרו להוקיע את עצמם, בלי כל התיפּות (קדם להם בזה ברשדסקי, אך היובש היה בעוכריו). מה היה המניע הפנימי לזה? אולי בקשת האמת המוחלטה, כל אשר יעבור את כור־עצמיותם, אשר מבשרם חזו – ודאי שאמת הוא. שלשתם נתנו רק מה שהם טעמו בעצמם. מהשערה ואומדנא התרחקו עד כמה שאפשר. ברנר היה מתגנדר כמעט בממשיותו, שהרי בכל ספריו היו חוזרים ה“גלגול” שלו ואוירת־סביבתו, ורק ענין זה היה ניתן בכתביו, שהמגע האישי שלו לא נפסק עמו באמצעות חושיו או עצביו. לו לא היה סגי כלל בדמיון. גנסין, הגם ששירתו הדקה אינה טבועה בחותם זמן ונקיה היא כמעט לחלוטין מפיתוחי־חומר – גם הוא אינו בעצם אלא גוש־חיים מגובש של אישיות עסיסית. אין אף שורה ביצירתו (מלבד “צללי החיים”, שהיו לפני מתן עצמיותו), שלא יהא נודף ריח גנסין האישי הימנה. ושופמן – לו אינו נהיר כלל, כיצד ידור אדם עשרות שנים בגרמניה, למשל, ויהא רואה תמיד חלום באספמיא. רק לחץ חיי־ההווה הוא לאדם תמיד הקוטב בהוויתו. השעה, הכי אחרונה דווקא בחיי האדם וחיותה המפרכסת – היא הנושא היחידי הראוי להיקבע לדורות. בין בהינתנה בצורתה החאוטית בדפוסי ברנר, ובין בהיצרפה בכור־המצרף של שופמן. לדיסטנס – שלשתם אינם זקוקים, מבחינה זו הם ילידי התקופה או נכון מזה, ממבשרי התקופה המהפכנית אצלנו, – זו שמגששת רק אחרי האמת, ותובעת את עצמו של האדם להשגתה, לא באמצעות הזולת… במקום אחר ציינתי את האופי המשותף של שלשתם למרות הבדל־תכונותיהם: “הם נצלים שלשתם כאחד על הגחלים שלהם”…

ברנר, כאמור, נתן בכל ספריו רק את עצמו, אף בציורים הראשונים שלו, למרות שייכותם עדיין מצד צורתם לז’נר הישן, גם בהם יש לנו כבר ברנר על כל סגולותיו העצמיות, שַועה על החלכאות חסרת־המוצא. תיעוב לשובע ולבהמיות. תוכחה ורוח חנינה. אנושיות אנושה ונואשה לבלי הירפא, ואידיאליות עד כדי הפקרת עצמו. הפסגה של עונה קצרה זו, עונת־ההתחלה, הוא הציור “מן הזוית”. קיפל ברנר את חיי היהדות הרוסית מהתקופה החולפת בציור זה, ולא מן הזוית בלבד. כסימבוליקן גדול מופיע ברנר בציור זה. אולם מענין אותנו גם פה יותר מכל הוא בעצמו: הן בתפקיד הילד, המעריץ הגדול של ה“ירושלמי” (הקורא לו בינו לבינו: “רבי מרדכי”, בדחילו ורחימו), שאינו מרגיש כלל ב“שגעונו” כי אם ברוח העילאית אשר לו; ובין בתפקיד ה“ירושלמי” גופו, ביטוי הגאולה המדמדמת ובאה… השתות של חוויות סופר זה הוערו פתאום בבת־אחת בציור זה. ברור: טבורו מחובר לקרקע־העם לבלי הינתק. קוטב־חייו הנהו עמו, ותקות־הגאולה העתיקה מתנוססת כאי־ירק בתוך חיי השממון והיאוש מכל העברים… בתוך דור־הסופרים החדש, בני־גילו של ברנר, בעלי שאיפות אוניברסליות, כביכול, בלט הוא כיוצא דופן…

יש סופרים־אישים שהם מהווים את הלוז שבשדרה בתרבות האומה. ההכשר לכך אינו תלוי בעיקר בתעצומות־עוז הכשרון או שאר הרוח. חוש־העם מפלה אותם לעצמו, עפ“י ברירה טבעית. מהו סוד הברירה וסימניה אילו הם? נדמה לי, שזוכים הם לכך, מפני שגורלם העצמי, האישי, אם גם מזעזע הוא אותם עד היסוד בם (ומי כמוהם מסוגלים כך להזדעזע), בטל מפני גורל האומה; ענין האומה מכריע את הכל בחייהם, והענינים האישיים, שהם הנם בעצם עצם החיים של כל אדם חי, נדחקים לקרן־זוית. יש בזה משום הקרבת עצמו לטובת הכלל. והעם חש בדבר זה. אין צורך למנות בזה את שמות שורת־האישים מסוג זה, שהיא ארוכה למדי באומה עתיקת־יומין. אך האם האברך הלזה, בעל ה”ירושלמי" (כך היה שם הספור במהדורתו הראשונה), אינו חוליה בשלשלת־היוחסין הלזו?…

“בחורף”

רק עם הספר “בחורף” יוטבע חותמו המיוחד של ברנר. בו באו כבר לגילוי כל הסגולות העצמיות שלו, מלבד התכונות הפנימיות (אלה לא נכחדו כמוכח לעיל, גם מהציורים האובייקטיביים שלו), גם התכונות החיצוניות: ההעויה, הצורה, הריטמוס, בראש וראשונה שובה את הלב: אור עירום־ההוויה. לאחר הפליאו אותנו בקישוטים אמנותיים פה ושם בציוריו, מפתיע ברנר כאן בפשטות עד לחוורון, ולפרקים עד לזוהר אור עילאי. כי ראשית לכל אצלו: האמת לבלי רחם! מכאן זו הצורה האבטוביוגרפית, המעבירה הכל דרך כור־עצמו ומצילה מכשלון תפארת המליצה. ספר זה הנהו מסוג מיוחד. מלבד ערכו הבלטריסטי בתיאור חותך של הווי, חיים וטיפוסים, נודעת הימנו מעלה יתרה, מכריעה. ממעל לכל חופפות סגולותיו: ודיו־לב וחשבון־נפש! מבחינה זו מצטרף “בחורף” ל“חטאת נעורים” של לילינבלום ול“לאן” של פיארברג.

עיקרו של ספר זה: נקודת השרפה. הצער, הרטט והכוונה. כאן לא העיקר הסיפור האמנותי: מה ואיך היה הדבר, כי אם הכאב על מה שהיה. ועם זה פועמת אי־שם משאלת־לב סמויה ומטושטשת. מהי?… פיארמן (ברנר, איש־האש) משמש כאן סמל הנוער, נוער־דורו, על התחבטויותיו והתלבטויותיו. מחצית הספר נעוצה אמנם בקרקע ההווי הישן, אך ברובו המכריע הנהו ביטוי הנוער המפרכס – וזהו חידושו! – וההווי הישן שבו הנהו הכּן שלו בלבד. ושוב כאמור לעיל: האמת לבלי רחם! אין חציו ערוכים דווקא כלפי דור עובר. הם ערוכים תמיד נגד בטלנות, טמטום, קהות, רשע וכסל, בכל מקום הופעתם. הפעם מכוון העוקץ דווקא כלפי הסיעה, שהוא בנפשו נמנה עליה (בעצם לא היה שייך באופן רשמי לשום סיעה, מפני חוש הבקורת שבו). אין רחמים לא כלפי אבא, ואף לא כלפי אמא (למרות רגש־הרחמים העז אליה), ועל אחת כמה וכמה כלפי עצמו. את עצמו היה חובל יותר מכולם. הוא היה חותך אבר אבר מן החי בגופו ובבשרו, ובזה הורה לנוער שלנו, זה שהיה שטוף־תיאוריות, דיסקוסיות והטפות באותה שעה, לעשות את עצמו נושא האידיאל, להעמיד קודם כל את ה“בשר־ודם” שלו לשרות המפעל. כי יהודי שביהודים הנהו ברנר: קודם היה המעשה ואחריו הדיבור…

“בחורף” הנהו, כאמור לעיל, ספר אוטוביוגרפי. הכל נמסר פה בהדרגה ובדייקנות, לא בדילוגים ולא לסירוגין. בחייו הוא הרי הנהו “בן בית” גמור. פה לא תצא שגגה מלפניו. העיקר הוא לא לזוז מהמעגל שעגה המציאות אף כמלוא פסיעה אחת. דמיון – הס מלהזכיר! השתלשלות התהוותו עוברת איפוא לנגד העינים בתכלית הדיוק. מתוך רוח־אחריות מוחלטת. הקרקע שהימנו צמח והאוירה כולה שנשם במלוא ריאותיו – אותותיהם לא ינכרו, והשלד של אישיות זו ניתן לנו עם ספר זה כבר בשלמות.

בשלמותו עומד כבר ברנר כאן לפנינו, אם כי מטושטש עדיין משהו, ובהפרזת אצבע על ה“המשך יבוא”… כן, ב“חורף” כבר ברנר השלם עמנו, בעל עין־השמיר, שהדברים בכל מקום שנחתים, בוקעים למגעה. האם הנהו באמת יאשן קלסי כפי המקובל? ברגע זה לא אשיב על שאלה זו. ברם, אמת ויציב שידו נטויה כבר ב“בחורף” על הסוציאליזם הדימגוגי, על הציונות הפרובינציאלית הקטנונית, ואצ“ל על בורסוף הנבוב, נגוע־הטמיעה, המעורר בחילה. נפשו מרה עליו עד כדי יציאה מדעת ואיבוד עצמו לדעת. ולמרות הכל אין הדבר מחוור כל צרכו אם היה ברנר בעל־יאוש. הפיסקה שבה הנהו מסיים את “בחורף” שאביאה להלן, מערערת במקצת את אשיות ה”מושכל הראשון" הלזה.

“היום תזרח השמש. ולא אותה של בוקר־החורף, אשר פני אשה צעירה, רפויה וחוורת לה, אלא שמש קיץ, עזה, גדולה, נוצצת, ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה. אור וחום מסביב. ואני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים, מה אשמח על רגשותי, על נשימתי! לבי עולה על כל גדותיו… ויודע אני, שהחלק השני מחיי יהיה אחר ושונה… מה לי ולסכינים מנתחים? הכל עשיר מאד, מורכב מאד ועולה על כל נתוח… מה לי ול”חלפי שחיטה“? אני אוהב את הטוב, את היפה, את הטהור, את הנשגב, את העוז, את הצדק… אני שואל… אני חניך־הצער… אני נעלה על כל אלה ההבלים… אני חש חיים חדשים ואחרים – ובי צפון החומר להם… אני נושא את עיני… טובה ההכרה, טובה ההבנה!… אני יודע, כי רק עינויים נכונו לי בעתיד, ולא אירא, ולא אפחד… אחר הנני… אני רעב – ושבע… גדולים יסורים… גדול הבודד… גדול הנודד”…

כך כזה הוא יאושו של ברנר. האם לא יד החיוב, הכי עילאי, כאן על העליונה?

וכשם שאין הדבר ודאי, לפי הקטע שלעיל, אם הקוטב שבברנר הנהו היאוש, כך גם אין דבר מוחלט שהוא הנהו בעיקר ריאליסטן. לדעתי, לא פחות מזה הנהו סימבוליקן. ודוקא מפני הדיוק הנמרץ שבתיאוריו, דוקא מפני חרדתו הגדולה רק לאמת – דבריו לרוב סמליים, כלליים, ארשת־נפש משותפת לכל אדם. ביחוד ה“איים” הליריים שבסיפוריו (עליהם נייחד הדיבור בבא) שאם אמנם הם גם טבעיים וריאליים, מותנים מממשיותו של גבורו, – ברם, מה שמראה לנו בהם, הנהו מעבר למוחש. בשם “בחורף” גרידא יש סמל מהותי של המחבר. ניבא ברנר ולא ידע. אין המושג של שממון ויאוש הולמו. לא סתיו כאן, אלא חורף בהוראתו המשאלת של ביאליק. עז, חד, גוש איל מתאפק, בחורף – זהו אופיו הלוהט־עוקץ של ברנר…

“מסביב לנקודה”

עתה לאחר התימי לקרוא את הספור “מסביב לנקודה”, נתעוררו בי הרהורים ורשמים אלה:

יש ספרים מכל המינים בעולם, יש כאלה שהם אברים מן החי על האישיות ויש ספרים שהם מעשה־אמנות בלתי־שכיח. להטיהם של המחברים מפליאים. ומחבריהם אינם מתיחשים חלילה לנביאי־השקר, באשר בטבורם הם קשורים לקרקע־הספרות, והם מספקים לה את כל צרכי המשק שלה. הם מעצבים בחריצות כפים את הספרות, שהיא מנת גורלם. בכשרון־מעשה נעלים הם לפרקים אף על בעלי־האישיות. בכל זאת האחרונים, רק הם הנם נשמת הספרות. ההבדל ביניהם הנהו זה של המשַחק בעל הכשרון ובין עצם החיים. כל ספר של בעל־האישיות הנהו גילוי תג, צמיחת ענף ירוק של האישיות החיה והמפרכסת, ולא תיאור דבר שמלבר, לא נושא אובייקטיבי. כל ספר ממין זה הנהו חטיבת־החיים עצמה בלבלובה, ולא הסיפור המקסים על אודותיה. האישיות הולכת ונגולה לעינים פרשיות פרשיות. מסוג זה הנם ספריו של ברנר כולם.

מה לנו לקליפה (הגם שאף היא אינה טפלה כלל), אם התוכן שהוא כאן כל עצמה של היצירה, כה בולט ונראה לעין. אמנם כן. יש בספר זה בקרת חדה בתור המשך ל“בחורף”, על הציונות המתבטאת בצורה של ה“חדרים המתוקנים” ו“בתי־עקד העברים” עם אוירת־הקוטב של כנופית העסקנים המעלה באשה; יש בקורת חדה על התנועות החברותיות עם כנופית הטפילים הנטפלים להן כעלוקות בבשר הגוף הבריא. כן, מתוך קלחת־החיים הרותחת שומעים אנו בזה קול אדם מפרפר ומקרטע, כארי בסוגר. ברם, כל זה אינו אלא פרי הטמפרמנט של בונה. כי ברנר הנהו בעיקר אחד הבונים הראשיים של חיינו החדשים. האין זה פרדוכס? ומכל מקום זהו כל התוכן היחידי של מסכת “ברנר”, וזהו יעודו המיוחד בעולמנו. ולמרות שזהו כבר מן ה“מושכלות הראשונים” שספרי ברנר הם מלאי־יאוש, נסוכי־רעל, – אפשר בכל זאת לומר בבטחה, שהוא אחד מיחידי־הסגולה בעולם, שעמד על עברי פי־התהומות, והציץ לתוכן עמוק עמוק, וראשו לא נעשה עליו סחרחר. הוא לא היה מנתר ומדדה עליהן בהעויות־חן ובמשובת־משורר, ולא חפה בגשרי־נייר עליהן, אלא היה מתריע על סכנתן, ופילס לעצמו נתיבה ביניהן. ודוקא מפני שהוא היה רואה היטב את התהומות, הליכתו היתה בבטחה ובאון, והיאוש שלו? אמנם כן, הוא היה כואב ודואב למראות הפגימות בהוויה ובאדם עד ליאוש מוחלט, עד לשליחת־יד בנפש. האם פייארמן ואברמזון (גלגוליו של ברנר) לא נשאו בחובם כל ימיהם את סוד־המות, והאם לא היו נוהים אחריו כאל אי־מנוחות? הרי פייארמן ב“בחורף” קוצב כמעט בדיוק באופן מסתורי את שנת־מותו, ואברמזון כשעובר את גשר הנהר נסחב בכל כובד־גופו למצולתו כמו בכוח אבן־שואבת. אולם שליחת־יד בנפש, זוהי מנתו של אוריאל דוידובסקי האסטטיקן והפילוסוף, משולל המצע המוסרי. אולם אברמזון לא ישחת חייו סתם לבטלה, כי אם יעמידם לשרות היצירה תמיד, וביום־מסה והכרעה יבואו לאכספלוזיה של הפראה לדורי־דורות, כמו שהוא לנו מותו של ברנר…

אכן עיקרו של אדם זה – הריהו: לחרות את עקבותיו בהוויה. כי מלאך עומד ומכה בלי הרף לאישיות: גדל! וזהו צו פנימי שאליו נעגן בכל נימי שרשיו. עוד בילדותו “כבר ידע את רוח הדבר הגדול והעז, אשר החל לפעמו”. כבר אז שמע: “ה' קורא לנער” (ב“מסביב לנקודה”). אמנם ביצירתו של ברנר הורגש לכתחלה מעין סירוב להיענות לתפקידו. כי מגלת־הספר שפורשה לפניו “כתובה פנים ואחור, וכתוב עליה קינים והגה והי”. ברם, לאחר שהאכילוהו אותה “ותהי בפיו כדבש למתוק”. כי אדם רחב־גרם זה תקפו פשוט בולמוס למשא לעייפה. “והוא חש את עצמו בכל רגע ורגע כאילו הוא נושא את אלוהים”. ובדותא היא, שברנר לא ידע שמחה מימיו. חדות היצירה שבו עלתה בוודאי, ובלי שום פקפוק, על כל התענוגות של עוה"ז. כי המושג שלו על הסופר והערכתו אותם אינם לפי קנה־מדה של “בשר ודם”. “סופר עברי – היש אושר אחר בעולם? היש נעלה ונשגב מכגון זה?”

והוא אמנם רואה את ההוויה מבעד שפופרת עילאית. אף על פי שהנהו ריאליסטן דייקן, מתוך הכרה וחושים חזקים. וסתירה סמי מכאן, כי הסמליות בברנר אינה אלא שלב־עליון בסולם־המציאות שלו – שראשו מגיע השמימה. וכאן עלינו שוב להזכיר, וברחבות, את ה“איים” הליריים המיוחדים שלו, שנזכרו לעיל. בהם טובּע הרבה מעצמת עצמיותו של ברנר. כי אין הם כבסיפורי סמולנסקין מין ספחת חיצונית מהגיונות המספר שאינה מלוכדת עם עצם התוכן. כאן הם נובעים מעצם הנושא, והם פסגה של ראיה צרופה, נקיה כמעט מחרצובות־חומר. רוח שמימי מנשב כאן. מה שהָראינו בזה הן מראות שמאחורי הפרגוד, מעבר למוחש. הטירוף הברנרי, מסוג מרדכי ה“ירושלמי”, המהתך ככור את הזהב מסיגיו, הוא נשמת ה“איים” האלה. עינים מטייפות מסוג כתיבה זה, כארשת עיניו של ברנר לפרקים בשעת “יציאתו מהכלים”, לא מעלמא הדין. כי יש “בקרבו נטית־לב למטורפים”. “הלא על פי האטוויזם של מרת חברשטין מחויבים להיות במשפחתי משוגעים, מחויבים! ואמנם ישנם! אני בעצמי, אני בעצמי חי־חי…” והחוט הזה נמשך דרך כל היצירה, החל ממרדכי הירושלמי, דרך פייארמן עד לאברמזון. והניגון האחד המחריש את יתר כל הנעימות: האומה, והדם הסמיך, המצית־העם בת אלפים בשנים, מתרונן כל־כך ברהטי־העורקים. כל משאלה מדורי דורות מתפעמת כהולם־פעם. כל תג־חיים אישי גורר אחריו שלא מדעת אושת שלשלאות היוחסין. אם אברמזון נקוב בשם יעקב, הריהו: “בחיר האבות, אצל לבן כבר היה – – – עם שרו של עשו כבר נאבק ויוכל לו. עתה יהיה מלמד־תינוקות בארעא דאדומא עד סוף האלף השישי, עד היום שכולו שבת, שכולו טוב ומנוחה…”

ב“מסביב לנקודה” שה“איים” ממין הנ"ל זרועים בו כה למכביר, נתחוור לנו שמגמת ברנר לחתור בעיקר אל הנקודה, ולעבור אותה, ולהציץ בנעשה מעבר לה. ביצירתו כולה, כל מאמצי־כחותיו מופנים רק לתכלית זו. “בלבי צפיה גדולה, גדולה, גדולה. עוד מעט ונבקעו השמים ונולד איזה דבר גדול, גדול, גדול”. ברם, הנקודה מעכבת. “הפחד תוקף אותו. הוא אוזר שארית כוחותיו לעבור מעבר לגבולה, מעבר לגבול הנקודה, אך לשוא: אין מעבר. הנקודה גוזרת את לבו. אחת היא. נקודה אחת, קטנה, שחורה, איומה… הוא אומר להקיף עליה, להקיף את הדרך, והוא מסתובב מסביב לה. מעגל קסמים. שפתיו דובבות: עוד מעט, עוד מעט… ונדמה לו כי הוא קופץ ודולג עליה – אך כרגע הוא נוכח שטעות בידו: הן הנקודה בשמים היא ולא על הארץ. ואיך יעברנה?”

תיאור ההתחבטות של כל יוצר־אמת, הובע פה מאין כמוהו. ברם, עצם ההבעה הלזו – היא גופה עומדת מעבר ל“נקודה” שלא מדעתו של ברנר. וכן מתנוססים בירקותם גם יתר ה“איים” בערבות ספריו הראשונים, אכן סוד־הכיבוש של מבצר “הנקודה” נחשף לו לבסוף ב“מסביב לנקודה”, והוא לא שב מספרו זה כלעומת שבא: –

“ויאמר אליו ה': לך וטפסת על הכותל למעלה מחוט־הסיקרא, למעלה מרום התקרה, תמצא הגאולה השלמה. זכור ואל תשכח! הנקודה מסתלקת כמי שממית עצמו עליה, ואבוא היום”…

סוד זה “מי שממית עצמו עליה”, שמר ברנר בחובו יפה יפה, כל ימיו מאז ואילך. והדרמה “מעבר לגבולין” שנוצרה אחרי מספר־שנים היתה כבר כולה אי־פלאות שלם וחטיבתי, מעור אחד. כולה פרי בשל של השגעון העילאי, במובן הנבואי… וזכה ברנר לכך, מפני שסופו העיד על תחלתו, שהמית עצמו ממש עליה באמת, פשוטו כמשמעו…

עם סיום “תקופת רוסיה”

כדי להתחקות על שרשי הוויתו של ברנר, כדי לעמוד על תולדותיו בסדר כרונולוגי – אין לך מקור יותר טוב, מאשר יצירותיו עצמן. אין אנו זקוקים כלל, שיבואו אנשים מן החוץ, שחיי ברנר נהרו לנגד עיניהם בשחרותו ובעלומיו, ויורונו ארחות התהוות אישיותו ושגשוגה. כי אין אף מאורע חשוב אחד, שהיה מעצב ומחשל את אפיו של ברנר, שיהא נכחד ומתעלם מיצירתו שבכתב. כי הוא לא גילם את המופשט בהוויתו, כמו שעשה למשל י. ל. פרץ, שהיה גורם מתוך כך גם לטשטוש ה“אני” הממשי שלו, כי־אם אגר לנאד־שירתו את חומר־חייו הבשרי, היום־יומי, שהבליט את עצמיותו האיתנה, השונה ממילא מיתר הבריות בכל, מכל ולכל…

למקרא שלושת הספרים הראשונים, שהוערכו בפרוטרוט בפרקים הקודמים, נסתמן לנגד עינינו הגזע האלים של ברנר, שנראה דק בראשיתו, ושהלך הלוך והתעבה במרוצת הימים. עם הקריאה הוברר לנו שעתיד הלה להיעשות בזמן לא רחוק לאילן רב־הפארות… בפרק־זמן זה נעשתה דמותו של ברנר כמעט מסוימת. בספריו “בעמק עכור”, “בחורף” וב“מסביב לנקודה”, שהעניק ברנר לספרות בעונה הנזכרת לעיל, המכונה בפינו: “תקופת רוסיה”, התהוותה אישיותו בשלמות, ובמשך הזמן רק התרחבה יצירתו, השתכללה והתעמקה, ועשתה פרי־הלולים בשפע. בספרים הנ"ל עובר לעינינו ברנר התינוק, הנער, העלם והגבר… כל ההרפתקאות שעדו עליו, עד עזבו את רוסיה, נאצרו בספריו אלה באופן שמסכת־חייו הולכת ונטוית שתי־וערב לפנינו עד היעשותה למעשה־משזר מסובך ומורכב. קולע מאד למהות תכונות־היוצר שבו, למזג אפיו. משפטו של רבו עליו, עוד בילדותו, משפט חותך כאיזמל, הכולל סגולות ברנר הטיפויסות¹, החתולות בהויתו עוד באבּו ועד יומו האחרון: “הבנה, העמקה, שכל ישר, ולכל לראש: אמת ותמימות”…

סך־הכל צווח ככרוכיא עולה, איפוא, מדפי יצירותיו הנ"ל של ברנר, שהנם עקובים מדם־הלב שלו: חיי־ברנר באבּו, בשחרותו ובבחרותו, אשר הנם השתות בל יהרסון שבהווית האדם, בסיס התמיד של אישיותו, שלפיהם ישתקף לכל אחד ואחד עולמו ומלואו, – החיים האלה היו לברנר אפלים ומודחים לכל תוצאותיהם ומדויהם. באדם ברנר, העני המרוד בהבלי העולם הזה, ואדיר הרוח ספוג אצילות התורה מדורי דורות, – היו מעורבות ופתוכות² זו בזו אלו התכונות השתים: התבטלות חיצונית חולנית כמעט, פרי “גלות” של אומה שלמה בצירוף דלות פרטית מורשת־בית; וגאות־רוחנית־פנימית, שלא מדעת, בצירוף חוסן הערכת־עצמה של אומה עתיקת־יומין, כבירת נכסים רוחניים, נכסי דלא ניידי… כי מצד אחד נשא ברנר בחובו עלבון “בית־אבא” עם המסכנות החומרית לכל תוצאותיה המבישות, ומאידך גיסא היה לבוש גאות של יורש אוצרות־רוח שלא יסולאו בכל הון. ומכאן שתי הנעימות במזג אישיותו, תרתי דסתרי אהדדי: הענוה עד כדי התבטלות־היש הגמורה של האני־הפרט שלו והגאון הלאומי המובלע בדמו שלא מדעתו, שנמזגו בו יחד ובאו חליפות לידי גילוי ברוחו…

ב. תקופת “הגלויות”

“המעורר”

והנה התחילה פרשת ה“גלויות” שלו. ברנר נעקר על כרחו מרוסיה מולדתו, ונעשה דזרטיר (בעצם נעקר כל ימיו תמיד, כי כל חייו הרי היו טלטלה אחת…). ורוסיה – אם כי היתה לו לאם חורגת, חוננתהו בצידה לדרך, בסגולות הטיפוסיות ליוצרים בספרות הרוסית: יושר־הסתכלות, חיתוך־ביטוי ריאליסטי ואידיאליות. אך יותר מכל בלטה ארשת־העינויים בפניו, שנטבעה בהם בתקופת ההתהוות שלו. ניכר היה שרוחו חושל ופורזל, ונעשה אמיץ מאין כמוהו. ואם כי ברנר נשא על דבּשת־רוחו את עלילות הנוער שלו כמעמסה לבלי הכיל (עוני הבית, חיי הישיבה, חיי הקסרקטין, בית־הסוהר, ועל הכל– מלחמת־הדעות שבקרבו, הקשה מכל) – בכל זה היה הוא בתקופת־חייו זו מלא מרץ ועזמה, כדוּד גדוּש אדים עד להתפקע. והוא היה זקוק יותר מכל לכר נרחב, לשדמת־בור רחבת־ידים, לאדמת־שלחין הכמהה לאשדות רוחו השוקקת ומעלה קצף… כזו היתה בחייו תקופת “המעורר” שלו. אז נגלתה רוחו ברוב עצמתה, ותכונת הפעילות שבו נחשפה בכל תקפה ויכולתה. נתחוור באותה שעה, שעיקר אפיו של ברנר הנהו: פעילות. דוקא פעילות למרות לעג־הבוז לעצמו תמיד, בכל הזדמנות שהיא, לעג עצמו, לבטלנותו, לאפס המעשה, לחוסר האיניציאטיבה שבו…

“תקופת הגלויות” שלו (“גלויות” במספרים רבים, מפני תאורו של כל גלות לחוד, באוירתה המיוחדת, וגם מחמת שפע הסבל שלו, סבל לא של גלות אחת בלבד), היתה אמנם קצרה ביותר, עונה של שלש־ארבע שנים גרידא, אך היתה זאת תקופה גרעינית מאד, רבת יצירה וכבדת־משקל. נפש ברנר היתה באותו זמן דרוכה ומתוחה, בלא שביתה והתרופפות כלשהי, זו היתה עונה של בולמוס יצירה והשראה בלתי פוסקת. גושים גושים, בצורה של רומנים וחזיונות, ספורים ומאמרים, קורצו מאישיותו כאברים מן החי… הכל פרכס ופרפר, איש־געש. בוער. ואשו לופתת מכל העברים.

בן כ“ה היה ברנר, במיטב העלומים, בבואו לגלות וויטשפל. פליט מלחמה (מלחמה ממש, ומלחמת הרוח), שותת דם וענוד־צלקות, – אך עשוי לבלי חת. מהו כח המשיכה ללונדון דווקא? לגורל פתרונים: מבעד עב הערפל העוטה תמיד מטרופולין זו, נצטללו לו יסודות הוויתו. מתוך עלטת־התמיד של אם הבירות, חשוכת־השמש, הבריקו לו פתאום אבוקות חייו, שהבהירו לו תכלית־קיומו ועצם־יעודו: עבריות וארץ־ישראליות. זה היה מומנט הכרעה באישיותו של ברנר. כי עלינו לזכור שברנר מחמת ערות מזגו, סופג היה לתוכו גרעינים פוריים מכל התנועות החיות שברחובנו עד אותה שעה: ציונות, בונדיזם, טולסטואיות וכו', – ברם, בשום מפלגה לא יכול היה ברנר להתערות, כי שום מסגרת לא היתה עלולה לצמצם אותו ולהכילו. כי עם קליטת הטוב שבכל תנועה, לא נכחדו מעיניו גם פגימותיה ודווקא לרוב בזו התנועה, שנטה במידת־מה אחריה (זכרו: יחסיו לציונות, לסוציאליות ברומניו “בחורף”, “מסביב לנקודה” ועוד). ביצירתו כולה שמלפני “תקופת הגלויות”, היה רווח גישוש זה בעבי סבך הפרובלימות, עד לאין מוצא. והנה בלונדון, באיסט 48, מייל ענד רויד, בא רגע־ההכרעה: היכן עליו להשקיע כחו ואונו. באש שחורה על גבי אש לבנה נחקקה ההחלטה: עבריות וארץ־ישראליות (שתיהן לא בנוסח הרשמי) – להן יהא נעגן, להן בלבד נעבד לצמיתות. כידוע ננהה היה ברנר בכל מקום אחרי החלש, והנה העבריות מלבד שהיתה לו חוט־השדרה של ישותנו, שזולתה חיינו הם מאפע ותהו, הרי זקוקה היתה בעיקר באותה שעה למשען. היה הדבר בשנת 1905, שנת המהפכה הרוסית. כל מבצרי רוחנו כאילו טואטאו אחד אחד, לא נשארה שום אכסניה ספרותית על תילה עומדת. העתונות העברית בטלה כולה. “השלח” – בית־מדרשם של אחד־העם וקלוזנר, ביאליק ומנדלי – חרב. ה”שמד" מכל הבחינות פער לועו אל הנוער, את “כולם נשא הרוח, כולם סחף האור”. דממת בית־הקברות. מי יפקח את הגל מעל הגוף המפרפר מתחתיו?…

יש שמבצבץ פתאום משהו בעולם, שיחרדו אליו בגיל, וייאמר עליו: הוא כיוון את השעה. טועמים בו את הסיפוק, הכרוך עם הדבר המתמהמה, שחכּו לו בכל יום, והנה הוא בא. קונטרסי “המעורר” היו חזיון מחוכה מסוג כזה. הם היו מכוונים למצב המוזר שלנו, בחיים ובספרות, באותה שעה. ביחוד היתה אישיותו של ברנר הולמת לשעה זו, והיתה משובצת על כל תגיה במסגרת מצוקותיה ופורענויותיה. השעה היתה טרופה. לא האפּיקה של אסכולת מנדלי ולא “שלטון השכל” של אחד־העם יכלו לספּק צורך השעה (ערכם המוחלט לא נפסל משום הכי אף כקוצו של יוד, אלא הם לא ביטאו את דרישת השעה). לבטיו של ברנר בלבד עלולים היו להביע את קרעי השעה האפורה. חשכת בתי־הכלאים של “מא' עד מ' “, ובבואת התהומות של “מעבר לגבולין” שלו; יליד “הפחד העתיק, הישראלי” ש”בליל תשעה באב” לשופמן; ו“במצר האדם” למיכה יוסף ברדיצבסקי – הם היו ארשת שפתיה של עונה אבלה זו. “המעורר” היה מכוון ומותאם לתקופה זו של “התפוררות האומה, התרוקנות תכנה והמות השחור האורב לה, הבא עליה, עם כל עומק היסורים של גסיסת ענק…” סגנון השעה לא היה, כאמור לעיל, קלסיות כי אם אכספרסיוניות, עוד לפני שהיתה נקובה בשם זה. בבחינת "הכה בכפך ורקע ברגלך, ואמור: “אָח”… כי לעורר ישני־מרמוטא, אנשים מתחת לעיי חרבות, אין צורך דוקא בטינור של אופירה ממלכתית, לתפקיד כזה מסוגל יותר קולו המרוסק והצרחני של המשווע לעזרה; "כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל בן־אדם, לנתיבות עולם, שאל: אי הדרך, אי? – – "

וכה נעשה ברנר פתאום, מבלי שידע טיבה של האיצטלא, לפרֶמייר של ממשלת הספרות בריתנו, הוא אז עלם בן כ"ה (חברי הקבינט שלו, רובם היו צעירים, רעננים, וכל אחד מהם בורג בעל שליחות מיוחדת). זו היתה עונה קצרה, אך מלאה חיוניות, רטט ואביב. הושג שוב המגע החי של הספרות עם הקורא. הסופר נעשה שוב לחטיבה מאוחדה עם הקורא, עשת אחת. הקורא ידע לבטח, וגם נפשו לא הושלתה בשוא, שהקונטרס, שאצבעותיו מדפדפות בו ברטט־נשמה, שוּלח אליו ישר, בידיו ממש של העורך (לא ע"י שליח), כמכתב־אהבים (ברנר כשנפגש אחרי שנים עם מנוי “המעורר”, היה קורא לו מיד בשמו הפרטי). ומאידך: לא היה זה סופר, עצם שבדיסטנס, כי אם אח בכור, מדריך. והירחון הצנום, אך המגובש עם הרבה אותיות פטיט, למרות האמנות עד לבלי גבול של שופמן שבו, היה בעצם רק מעין אות־ברית בין העברים הצעירים, מין “מסדה” (לכאורה פיקציה משל ברנר, אך למעשה דבר של ממש, ברוח), חירוף־נפש אחרון והפקרת עצמו לחלוטין, במלוא משמעותו של מושג זה, של העורך בתור סמל. בכלל ובעיקר הושב רובו של הנוער המעולה, עם הקריאה בקונטרסים, חזרה אל המחנה ממרחקים, מסורבל שפע כוחות, שאלמלא “המעורר” היו משַחתים אותם לבטלה…

הנוער שנשבּה, זה שחיינו וספרותנו נראו לו בטלניים, חנוטים וקפואים, הרגיש פתאום, במחננו אנו, ממשב רוחו של “החדש”, שהיה כה להוט אחריו מחוץ לתחומנו. באותם הימים כבר בא לעולמנו, על ידי קול־הקורא של ויתקין, רמז מהעומד להתרחש בארץ־ישראל, התחילו מבליחים ניצוצות־אורה של שכינה קרבה. כת “הפועל הצעיר” קמה. אכן, נשב כבר בעלים אלה משהו מנשימתה של “דת העבודה” המתחוללת לבוא…

“רוח תזזית” זו חשתי גם אני, הנער אז, בעלעלי בקונטרסי אחי, בשעריהם ה“משובצים”, שהיו אמנם עמומים בעבורי, אך מושכים היו בחבלי קסמים. אם התוכן הפנימי, העיקרי, היה בשבילי ספרות חתומה, הטעונה לימוד )פרישמן היה נהיר לי ואהוב יותר מכל העולם) הרי המזוזות של אכסניא זו במבוא הכניסה ובפרוזדוריה השונים בין מאמר למאמר, היו מחוורות לי כל צרכן, ומגרות השפתים לנשיקת קודש, כמו בשפתים החרדות של אבא. “עוד אלוהי ישראל חי הנהו, יצאו לאור “משירי הזעם” של ח.נ. ביאליק”. כמה היה זה מובן לי, הנער, שהרי נראה לי באותו רגע רוח־אלוקים ממש, כש“המעורר” מפריז עליו באצבע. כי לא היו כדפים אלה ביטוי תור־הנוער, הנוער עצמו במלוא תום הרגשתו וטוהר התפיסה הבלתי מועמסת.

אכן “פרמייר” צעיר זה, העלם בן עשרים וחמש, חוּנן גם בחוש־טאקט בלתי מצוי. למרות מהפכנותו והשקפת־עולמו האפיקורסית (המדומה!) בטבעו, לא הבליט את מפלגתו בשעת שררתו, ולא התיימר בדגל מחנהו, שהיה חונה תחתיו, כמו שנאה לכל אישיות רפרזנטטיבית, הקיף וכלל גם הוא כל הסוגים השונים הנעוצים בממלכת הספרות, בלי הפליה כל שהיא.

“יתכנסו למתיבתא שלי כל אלה אשר חלק ונחלה להם בחוזי יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגבורי המרד החסונים ובבעלי־המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן־גבירול ובהולכים בעקבות רבי שלמה יצחקי ורש”ל, במתכסים בטליתו של האר“י זי”ע ובנוהים אחר קברו של ר' נחמן מברצלב; יבואו הלום כל אלה, אשר דבר אלוהי ישראל ואלוהי־האדם בלבבם ובפיהם, ויעשו חטיבה אחת מפוארה, נשגבה, קדושה!" התרבות הישראלית כולה, על זרמיה ושדרותיה, על כל אפרכיותיה, מבלי ויתור על כל תג ושום קוץ, הוא שטח הטריטוריה הנאדר של מולדת־הרוח שלנו. שום כיבוש לא ישמט מתחת רגלינו. הכל נברא בדם־הנפש שלנו. האם תכונה זו הנה חוש־טאקט גרידא, או שמא היא ממידת האהבה הכלל־ישראלית, זו האהבה בלי־מצרים לכל גילוי של גניוס לאומי, באיזו דמות שהיא, היא האהבה שהיתה מאז ומעולם ועד היום הזה, נחלת כל גדולינו האמיתיים.

אמנות לשמה?

עם קריאתנו בסיפור “מא. עד מ.” רושמו עלינו בקירוב כך:

לאחר ששת ימי זריקת־האבנים של הסמבטיון, – באה שבת, באה מנוחה. ב“מא. עד מ.” ובייחוד ב“שנה אחת” נח ברנר מזעפו. אם תמצא לומר, יש בזה גם הוכחה כלפי האסכולה הקלאסית של מנדלי: אם לאמנות צרופה, הרי גם אנו איננו קטלי קני באגמא. בולט זה בייחוד, ב“שנה אחת”, הואיל וסיפור זה פועל כמעט כ“אמנות לשם אמנות”. אם יש בעולם כולו “מנין” ספרים המתארים את חיי הצבא באופן עמוק – הרי סיפור זה אחד מהמה. האם התכחש ברנר לעצמו בסיפורים הנ"ל? האין בהם משהו מסגולותיו? האין בהם מיחסו המיוחד ומעצמיותו המוסרית?

ריאליות ממדרגה משובחה, כמעט שהתעלם ברנר בספר “שנה אחת” שלא כדרך טבעו ונראה כעומד מן הצד כמעט. עוסק³ הנהו בפרובלימה של צבאיות, ומצד זה, הספר “שנה אחת” הנהו אחד הספרים המעולים־העולמיים, המוקיע את כל האימתנות והמורא שבחיים האלה, וכל חוסר־האנושיות שבליטוש־חרבות הלזה ובטיפוח יצר האדם לרע לו. נשמת הקסרקטין שבכל אומה ולשון ניתנה בזה, ובפרט הקסרקטין הרוסי, הספציפי.

ועם זה, עם כל האובייקטיביות האמנותית, הרי רווח ברנר בכל זה, בכל הספר. כי האמנות, על כל חסנה ותפארתה, אינה עלולה להיות מוצדקת וחשובה בעיני ברנר, אם תהא נעדרת הגרעין המוסרי. חנינה מינץ בתומו ובכשרותו – נראה, שהוא כל עיקרו של הספר. מינץ המתקן, הריפורמטור, האומר לזרוע את הטוב בלב האוכלוסיה הצבאית, שאינו נרתע לאחור אפילו כשמגיב החייל־הגנב על לחש־מוסרו, בסטירת־לחי צורבת ורועמת. בשם גבור־הספור חנינה גלום כבר מוסר־ההשכל שבספור.

ב“שנה אחת”, אינו מפריז ברנר באצבעו, כדרכו, על העול הבוקע שחקים, – אלא היצירה כולה. בנויה אבני־גזית מוצקות, וכל אבן מקיר תזעק עד לב השמים, על העבדות, השעבוד, העלבון ודיכוי־האדם. כאן, לא היה זקוק ברנר כלל להוסיף אף מלה מדליה – המגמה בקעה ועלתה מעצם תיאור קיום המוסד הלזה, ששמו: קסרקטין. כל לבֵנה של הבנין הזה, כשלעצמה, הנה פשע שאין לו כפרה…

לדבריו האמנותיים נמנים גם “לעת עתה” (דבר ריאלי חזק בחתוך־דבור מודגש) ו“ערב ובוקר”. דרמות קטנות: הראשונה ריאליסטית והשניה בצביון סימבולי. שתיהן חטיבות אמנותיות מהוקצעות (הגם שהשניה לא נמלטה מחותם אישיותו כמעט לא “ברנריות”.

למעלה מחוט־הסיקרא

כאן עומדים אנו באמת “מעבר לגבולין”, למעלה מחוט־הסיקרא. אופן־העמידה הנהו כזה, שהדברים מָראים לנו מעבר־הפרגודים. בספר זה, לא איים בודדים שלא מעלמא הדין לפנינו, כי אם אפרכיא שלמה…

ואף חזיון־חיים זה איננו משולל מציאות. כי את “הבלתי מצוי”, ברנר אינו גורס בשום פעם. אנו עומדים משתאים גם כאן למראה הטיפוסים הריאליים לגמרי, שמגלמים גיבורי המחזה הלזה (גלריה למופת של טיפוסים חיוביים ושליליים). התיעוב לדימגוגיה שבמפלגות: נפתלי אידלש ובירפלד; הסימפטיה לתמימים ולישרים: ר' חיים יהודה ורבקה; השנאה לצביעות שבדור הישן: ר' שניאור יחיאל קפלן; מקצת אהדה לדובה: הנאמנה, הטיפוס של הבתולה הריבילוציונרית לשבח ולגנאי; השיקוץ לפַני ודז’יקוב: האנדרוגינוסים של תערובת רוסיה־לונדון.

הפסגה והקוטב שביצירה: יוחנן, חזקוני ויוספ’ל; כולם היינו הך, אדם אחד. יוחנן הסובל, הרחום, הפיטן־הפילוסוף איש־התרבות; אליהו חזקוני – אחד מל"ו הצדיקים; יוספ’ל – תור הילדות, בלתי־האמצעיות, סוד כל הפיוט והאמנות; שלשתם ביחד זהו ברנר.

נפתלי אידלש, העסקן, עוזב את אשתו רבקה לאנחות – ברם, יוחנן לא ילוה עתה לדובה, כשנשארה רבקה באין דואג. “יוחנן שלי, – צווח חזקוני בחושך – יש בעולם למי להיות לאב”. רובו של הסיפוק מונח תמיד בהענקה, בנתינה הנצחית (זכורה לי העובדה שראיתי את ברנר עומס על גבו האטלטי בפ"ת שק גדוש תפוחי־זהב וסוחבו לדיליז’נס, על מנת להביאו למשפחה נפוחת־רעב ביפו, וארשת־פנים היתה לו באותה שעה, כלחזקוני).

ובסופי־הסופות: גם מתוך אפלה מודחה זו, מגיח יוחנן כמו ממנהרה מפותלה לתוך אוירה של אורה וחיים “ובזה הרגע מתגלה לי, אשר אם מכאובי גורמים לי עליה זו – ברוכים יהיו. – – – וכי האיש היודע, לסוף הסופות, רגעים כאלה – עליון הוא למרות המות החטוף – – – הנה רגע עילאה. רקע אין סופי, אור אין סופי. הנה גמר חתימה טובה”.

ספר של עליית רוח בלתי־פוסקת הנהו “מעבר לגבולין”. הנהו נמצא בלי הרף באטמוספירת “נשמות של אומות ורוחו של אדם”. בגבורת לא־אנוש נכתב הוא בהעלם אחד, בהעדר מרגוע, במשך אחד־עשר יום. מבלי משים נזכרה לנו המימרא של גיתה לשילר ביחס ל“הרמן ודורותיאה” שלו: “כה ניצלה אדם בגחלי עצמו”…

לא לחנם דבק כה הנוער בברנר. הנוער יחוש בו יסוד בל ימוט – למרות ענותו ודכדוך נפשו. למרות לבשו תמיד רפיון־רוח – הרי ברנר איתן, ענק. משול ל“צדיק” שמבריח מעצמו כל ימיו את קהל חסידיו. כל ימיו הבליט ברנר את עליבותו ואפסותו, ודחה תמיד באמת־הבנין שבידיו. אולם הנוער הרגיש, שזה דוקא מאותו־הכוח שחוננו בו האדמורי"ם הטבעיים, “היהודים הטובים” באמת…

ב“מעבר לגבולין” מותווה גם באופן בולט אידיאל היצירה של ברנר: ריאליות וסימבוליות במזיגה נאה. ומענין: ריאליסטן זה הרשה לעצמו שיאי־תועפות כאלה, מיני המרָאות, שרומנטיקנים מושבעים, לזכרם בלבד, היה ראשם עליהם סחרחר…

ובשום פעם לא צנח ברנר לאחור, יען כי שרשי־יצירתו מעורים היו עמוק במעבה רגבי־האדמה.

אחרי “מעבר לגבולין” בא הסיפור הגדול “מן המיצר” (“מגילות חתוכות” מעין “שברי מחזות” ב“מעבר לגבולין”) עשוי מארג “מעבר לגבולין”, אלא עוד יותר פסימי, עוד יותר תהומי. תהום לונדון, אם־הבירות, פוערת כאן את לועה, – ופחדים יבואונו וחיל וחרדה יאחזונו. כאן מערבולת איומה של נחשולי־חיים שיפלטוהו לאדם לצוקי־הרים וסלעי־מגור עד שינופץ לשברי־כלי. פה כפירה ללא מוצא. וואריאציה כפולה ומכופלת של ברנר. בכל ספר מספריו הרי ברנר מחפש את עצמו, ונפש האדם משולה ל“כספית” שמשתמטת תמיד דווקא ברגע היתפשה בכף. אברהם מנוחין הנהו בעל־יאוש עד לזיבולא בתרייתא, מאפליית־עד מסביב, בבחינת “וימש חושך”:

“עוד שני חדשים” עברו, הכל כלה. הכל.

* * *

ואחרי ככלות הכל – “מיצר־עולמים, מיצר־עולמים”.

ומכל מקום חסד־אלוה לא סר לחלוטין. עוד מהבהב נוגה־אור שעתיד להתלקח. עוד כל הקיצין לא כלו –

“הילד אשר יתום יישאר אחרי, הילד אשר לא יבוא תחת השבט של מורים ומחנכים, הילד אשר אנוכי נטלתיו בזרועותי אשר אנוכי השקתיהו חלב, אשר אלי היה מודבק ברגע היותר גמור של קיומי החולף, אשר על כפי ישן שנת ילדים מתוקה – הוא יגדל – –”.

החיים עוד לא אספו חסדם מעלינו לגמרי…

ג. משהו מתקופת א"י⁴

מלאו עכשיו חמש־עשרה שנה להירצחו. השם ברנר נעשה לנוער הצומח ועולה לסמל, מופשט מעט מעט מחרצובות־החומר, ברם, לנו הוא עדיין בשר־ודם, במלוא תסס חיותו המפרכסת. עוד רואים אנו אותו בעין, בעצם עיצוב־יצירתו ובפוזות חיים שונות, וטועמים את הנאת השהייה במחיצתו. אמנם זר־הסמל היה עונד את ראשו של ברנר עוד בחייו. ועם כל חסידותו לריאליזם, – הרי נקודות־הגובה ביצירותיו היו בעצם ה“איים” הסימבוליים, שמנצנצים היו כצריחי מגדלור למרחקים (שהרי הריאליות שלו היתה תמיד בבחינת: “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”), שהרי ברנר כולו, על כל פכחותו, רציונליותו ואפיקורסותו, על קרבו וכרעיו, בחייו כבמותו, אינו אלא גילוי מיתי. ואם פורע היה אמנם כל קורי־הערפל, מכל פינות שהן, באכזריות יתרה, – ברם את מסתורין־הנפש שלו לא יכול היה לטאטא. ולכך היה במגע שלו, מקרוב ומרחוק, מרטט־קדושה. וזכורני שקונטרסי “המעורר” שלו, שאחי הבכור היה חתום עליהם, ושהיו בשעתם בפני כגן נעול, – הערו עלי אז רוח, מתוך משמוש ב“מזוזותיהם” גרידא. ריאליסטן זה, שנדמה היה שמבלע בכוונה כל קודש, היה אוצל עליך, מבלי־משים, רוח ממרום… ולעומדים בד' אמותיו, למסתופפים בצלו, מוּנוּ: ספירה נאצלה, מגע דק רוחני שברוחני…

(זכורני: אחת השבתות עם ברנר ב“גורן” הפתח־תקותית, ואח־הזקונים שלו, שרק זה הגיע מחוץ־לארץ, עמו. עם נטות־היום, העירהו ברנר לאחיו בהעוית־תום, כמתרדמה: “בנימין, שעת־מנחה. אם רוצה אתה, לא הרחק מכאן בית־הכנסת הגדול”. וזה היה ימים מועטים לאחר רשמו, בקירוב, את הרעיון: שהיה מצטער, אילו יודע היה בבטחה, שנמצאים בגדרה עוד בחורים מניחי־תפילין…).

כן, בידוע הוא: שברנר שאף לחילוניות ולריאליות, באשר גדוש ומלא היה מביתו קדושה ורוחניות. הן היו משאלות־לבו שחתר אליהן בעקביות וגם השיגן. לא מעט סיגל לו ממידות הללו בבית־מדרשם של רבותיו הרוסיים. ברם, חטוטרתו היה עומס, מבלי־משים, לבלי היפּרק. יסודות בית־אבא הם שתות לבלי יהרסון. הוא התגדר לא פעם בפריקת עול־שמים, והוא איש־האמת הגדול, השתחרר באמת מסבלות־דורות, בעקשנות וצו פנימי, לא פחות תקיף מתוקף החוקים והמצוות הדתיים. הייתי אומר, שגם שלילה זו, לא היתה לו אלא חוק רליגיוזי; גם סירוב זה היה צו דתי עליון. מיום עמדו על דעתו, נאבק ונלחם עם גוש־המסורת, שהיה, לפיו, לרועץ לנו מכל הבחינות. המשיך בעצם את הקו של אד“ם הכהן, יל”ג ולילינבלום. הגם שאקטואליותו נתרופפה בימיו. ברם מבחינה אנושית, חופש־דעות מוחלט הנהו נושא, שהזמן גרמו תמיד. ואם אפיקורסות היא עסק לתקופת־ההשכלה, הרי חופש הרוח הנהו ענין שתמיד ראוי לתת את הנפש עליו. ונמצאה גם הזדמנות להריק כל חצי אשפּתו (מליצה שלא בכוונת אירוניה) במלחמת חובבי־ציון עם “הפועל הצעיר”, לרגלי מאורע־מאמרו על הנצרות. נתחוור: גישתו היסודית של ברנר לערכי־האומה היתה מהקצה ההפוך לגמרי משל ביאליק. ביאליק הומרץ עם צלצול שעת־התחיה לשיטת “הכינוס” של קניני היהדות כולה, וברנר הגיע באותה שעה להצעת רביזיה שרשית של אותם הקנינים, אם בכלל מסוגלים עדיין לשאת את בנין־האומה בימינו ונסתבב מתוך כך לקעקוע ולהריסת כמה יסודות ואבני־שתיה. אנו לא ניכּנס בפולמוס, אם בקורת־היהדות של ברנר מוצדקת או לאו, – ברם, להט־הנפש שלו ולבבו השותת דם, החולה ומרגיש בגורל־האימים של האומה, הנם בודאי מגילויי דת־אש. על כל פנים נתחוור מאופן־הטיפול של ברנר בשאלת הווית־האומה, שגם הוא כביאליק, אין סיפק לו מעצמו בשדה־הפיוט בלבד, ולא ימצא לו בתפקידו האמנותי האיתן, בהצבת יד ושם גרידא לחטיבות־חיים הראויות להתכבד, אלא עושה הוא ברצונו הטוב ובכוונה מלכתחילה את הפיטן שבו כלי־שרת ליעוד שמעבר לפרגודי־המציאות.

אכן מחוור וידוע לכל בר־בי־רב שי. ח. ברנר היה בעיקר חילוני־ריאלי. אולם, האם גם מעשה זה ממידת־הריאליזם הוא, ליטול צרור־חיים גדוש ומגובב, מפרכס ומקרטע, ולזרוק אותו בתנופת־יד אחת השמימה, כחופן־חציר?

לא על השלילה לבד יחיה האדם היוצר. ירידה צורך־עליה היא, סתירה מתוך משמעות בנין. חיוב־החיים הוא התורה כולה של כל אישים־יוצרים. היאוש הנהו רק מניע וגורם ליתר יצירה, יתר בניה. ריאליותו של ברנר היתה אמנם בעיניו תריס בפני ארחות־הפּלפּול, אולם לא עלולה היתה לסתום בפניו בארות האומה, שכרו אותן דורי־דורות, ושהיו מפכים בהן מעינות־הנצח, מהשתין העמוקים ביותר, של שכבות הויתנו. הוא, הריאליסטן, לא נשבה לא לבונדיזם, לא לאבטונומיזם ולא לאידישיזם ולא לשום יתר להטי־הגלות וקסמיה. עבריות וארץ־ישראליות, שחותם הרומנטיקה היה טבוע עליהן, האידיאות המיסטיות הללו, – אחריהן הלך לבו שבי. חלוץ היה ברנר בעליה השניה. וכשהורם הנס (נס – תרתי משמע) של דת־העבודה, נמנה הוא מיד בין עובדיה, בדוגלים בשמה. כי נוססה בו רוח־דת מבעודו באבו עד נשימת־אפּו האחרונה. ונשמתו יצאה ב“אחד” של יהודי מאמין אדוק, על־פי רוחו העצמית ובנוסח דורו…

בני “העליה השניה” ציפו וחיכו בלב פועם לגילוי ברנר בארץ, להופעתו הפתאומית בתוכם. רווחו שמועות שעומד ברנר לבוא לארץ. מנחם גנסין קבל מכתב מידיו, שעוד מעט ויגיע. והנה באחת השבתות, ביום חורף בהיר, נפלה בשורה כפתק מרקיע בחוג־מרעינו במושבה פתח־תקוה: ברנר בעין־גנים. נזדרזנו לשם להקביל את פני ה“רבי”. הלב רעד בגיל. אז היה בכלל יחס־קדושה למלה הנדפסת, ועל־אחת־כמה־וכמה לגבור “מסדה”. בדרך עין־גנים נתגלה מרחוק איש פוסע מתונות, בחברת פועלים אחדים. אודה על האמת: לב־העלם שבי הלם והתפלל: הלואי ולא זה יהא ברנר. הלב סרב בהחלט לאשר את דמות־הגוף הזו בתור מגלמת נפש ברנר. הוא נצטייר בדמיון: בחור גבה־קומה, דק־הגו, כולו מחמדים ומשי… והנה לעינים: גוף נמוך מסורבל משהו, והלסתות בחלקן העליון כאילו מנופחות קצת. לא היתה זו בבואת חנינא מינץ ש“בשנה אחת” (פרצוף אוטוביוגרפי מכוער), אולם צורת־פניו, גם כמות שהיא, לא היתה מלבבת ביותר בסקירה ראשונה. בניגוד לגשמיות היתרה כבשו מיד את הלב היד העדינה של צורבא־דרבנן והעינים הקודרות בהאירן… נושא היה באותה שעה את אדרתו על שכמו, ונשאר הרושם הראשון לתמיד שהנהו עומס… בשעת ההתיצבות לפניו סיים הוא את הכתובת המלאה של כל אחד ואחד ממקבלי־פניו, מפני שהסיעה כולה היתה ממנויי “המעורר”, שמחמת מיעוטם זכר ברנר את אדריסותיהם בעל־פה.

דיוקן־מראהו קנה שביתה איטית בלב רואהו, אולם משנשתקע בו לא היה שוב עלול להצטייר בשינוי־גוון כל שהוא. רק זאת היא הדמות שנערוך לו. רשמי־פניו לא היו בנליים במאומה, אלא ביטוי אֶמוציות יסודיות. לטעמי, היה זה אחד הפרצופים המקוריים ביותר, היה בו משום גילום תכונות־אנוש: סבל, אחריות, בקשת־אמת, נדיבות, רחמים ומסירות־נפש. כל התכונות הנ"ל נתגשמו בו, בגופו וברוחו, כביצירתו כבחייו הממשיים.

חייו הממשיים, – בהשתקעו בארץ, הגם שלא רוּפדו חייו גם כאן בשושנים (מהות־חייו הרי היתה בעצם תמיד: חרדה ודאגה), – מכל מקום נעשה אזרח מעורה בשרשים בחבל־אדמה הלזה, עם כל החובות הכרוכות במושג זה, ורוח־הנדודים נעקרה לחלוטין מלבו. סערת הנפש כאילו שככה קצת, עם הטיפול בשאלות־הציבור ובעניני־השעה, המוּתנים מטבע ברייתו של משטר־חיים נורמלי. אם כי המשיך גם כאן את הריאליזם שלו (ב“אגב אורחא”, “עצבים”, “בין מים למים” ו“מכאן ומכאן” וכו'), הרי פעלו עליו גם בזה כוחות־חיים גנוזים ואלמנטים סמויים. כאן, על אחת כמה וכמה שלא החיים המפולשים, המציאות האפורה, הנם עיקר ההויה (אם כי לכאורה, ייחס ברנר תמיד חשיבות יתרה לקליפה), אלא גרעינם השפון בהם (ראה היצירה הנאדרה: “שכול וכשלון”), לכאורה נאחז ברנר כדרכו, גם פה, בעירום־המציאות, אולם לעומק ולמעשה, נשבה הוא בכל מאודו להרואיות שבמציאות. למאורע תל־חי שר ברנר את ההימנון הנשגב ביותר. הוא סמל למסירות־נפש, קינא במות־הגבורים של יוסף טרומפלדור (שלמעשה היה זה, לכאורה, צעד נמהר), והדבר לא נתן דמי לו, עד שזכה שמצוה זו, הנעלה במצוות, באה לידו ולא החמיצנה. העילאיות, ולא הריאליות, שבאידיאל־התחיה, קסמה לרוחו, ועקד עצמו לעולה על מזבחו. כי עוד בימי תל־חי, עם אָבדן טרומפלדור “סמל הגבורה הטהורה” שיווע: “היעמוד כל אחד ואחד מאתנו, – ושם יוסף טרומפלדור וחבריו על שפתיו – במקום אשר יעד לו גורלו?” – – "תל־חי. לב ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו בחדרי לבנו בימי הזעם האלה, אשר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית – הרוממה של הגבור כּרוּת־הזרוע: “טוב למות בעד ארצנו”?

“טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל־חי למראשותיו”.

זהו צד אחד שבמטבע ברנר: “קול הדמים” – בנוסח שופמן. אולם ה“מאידך גיסא”, זו אחריות־האדם, בשגם אדם הוא, היתה גם כן משוקעת עמוק בדמו: קול־האנוש האָנוש. בעצם פרק ברנר רבדים רבדים, המשוכבים בשכבות־חיים שונות, משקעים משקעים, – ועשה את זה בתאוה, במתכוון ובהכרה (הוא נראה בעיני בעלי הכינוס כתינוק ההורס חפצים על מנת למשש את השפון בהם). סתר ערמות דורות, מסורות מקובלות, פרקי־הווי מגובשים, – ואמר לצעוד בנתיבו, במסלול לא כבוש, כמתכונת צירוף־כתב חדש. כריים של טעויות זרה כמו דוה. החדש קסם לו, האמת־הצרופה הנצחית צדתהו, זו שאנשינו ראוה בחזון יותר מכל בני־חלד אחרים, ושערגו לה, שבצבצה ועלתה מפעם לפעם, והיתה צפה כגלגולת חיה מעל לנחשולים הזידונים ונתכסתה שוב במשאון ביתר שאת. החזון־לעתיד של “באחרית הימים”, קינן עמוק בנפשו והיה פנסו המאיר בעבי חשרת־חשכתו. אמת זו הוארה לנו לעתים, לפתע, גם מתוך קדרות־נשמתו, מתוך עיניו הברות. כמה תעוז גם כאן יד האוטופּיסטן על הריאליסטן שבו. שירת־הברבור שלו, המזעזעת את הנפש באהבת־האדם ובחוסן־האחריות שבה, הרי היתה שיחתו עם הנער־הפועל הערבי (שבוע ימים לפני הירצחו בידי ערבי), שנפגש עמו באחד הערבים, עם חשכה, ונפתחו לבבות־האנוש, איש לפני אחיו:

“אותה שעה למדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא למדתי לשוני לדבר ערבית. אילו ניתן פה… יתום אובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי־אנוש!… לא, לא עשיית רבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה – לא, לא פוליטיקה!… זה, אולי דווקא לא תפקידנו, ובזה אולי דווקא נעסוק בעל־כרחנו, מתוך יאוש, בדלית ברירה! – לא, לא זה!… כי אם מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… וללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורע…” – –

“שלומי לך, חביבי”, לחשו שפתי ברנר, כשהנער־הפועל נפרד הימנו, ולבו המה לו, לנער, ולעצמו.

“המשכתי את תעייתי בחשכת־ערב”. – אלה היו דברי־היצירה האחרונים של ברנר.

לא נשתנה מאומה, כמעט אף כמלוא נימא, מאז ועד היום. גם אנו, הנשארים, עדיין ממשיכים את חיינו, כמו אז, בימים ההם בחשכת־הערב. פרשת חיינו לא הוסעה הרחק מהנקודה שעזָבָנו שם ברנר לאנחות. עצמנו במקצת, נחסנו משהו. ברם אוירת־חיינו, שאותה אנו נושמים, ושהימנה מותנה כוח־גידולנו, נשארה זו שהיתה בשעתו ממש. לא חל כל שינוי בבלהות נפשנו, מיום שנעקר הוא, המעולה, ממיטב בנינו, משורותינו. אקטואליותו של חזיון־ברנר, ביטוי מסירות־הנפש שבנו, לא נפחתה במאומה בהווי־חיינו במולדתנו, סמל־אישיותו מתנוסס, בחברת יתר חללי־המולדת, בימינו העגומים האלה, בזוהר־גיבורים בתור צו־דורות: צו־החיים, חיי־כבוד ויצירה, חיי־גבורה וטהרה, לנצח־נצחים, ולמופת טוב לכל העמים.