¹

עקת היהודים ההיסטורית הולכת וגוברת, הולכת ומכבירה שנה שנה. פרעות, גרושי־המון, חוקי־גזרה, חרם חברתי – כל אלה נעשו חזיונות מצויים בחיי היהודים. כבוד האדם של היהודים נרמס ברגל בכל מקום ומקום.

ויש לעקת היהודים סיבה אחת כללית, ומשום כך גם סמויה מן העין, היא הסיבה לכל דיכוי בחברה האנושית: החלוקה הלא־צודקת של הכוח המדיני והכלכלי בין בני האדם, כלומר: האופי המעמדי של החברה. אך יש לעקת היהודים גם סיבות מיוחדות לה ונראות לעין, ומקורן בגזל זכויותיו של העם היהודי וברפיונו החברתי־מדיני. ואם שמר העם הזה על קיומו בהיסטוריה עד היום ולא נמחה כבר מעל פני האדמה, אין זאת אלא משום שהשכיל תמיד למלא תפקיד סוציאלי־כלכלי שהנאה ממנו לעמים אחרים.

כסוחרים, כבעלי הון, כמתַוְכים זעירים וגדולים בין מעמדות שונים, סייעו היהודים להתפתחות הכוחות הכלכלים ולהרחבת המסחר בארצות מגוריהם והיו משום כך נסבלים לשעתם, עד בוא יום.

אך כל אימת שהגיע הכוח הכלכלי של אותה מדינה לרמה מסוימת ועם הארץ הוכשר למלא בעצמו את התפקיד החברתי־הכלכלי שמילאו היהודים – מיד התחילו הרדיפות, שהיו הולכות וגוברות עם גידול הניגודים הסוציאליים בחברה ומסתיימות בדרך כלל בגירוש היהודים מאותה ארץ לחלוטין.

זוהי הסיבה הסוציאלית־כלכלית לכל האסונות שבאו על היהודים ולנדודיהם הנצחיים מארץ לארץ.

והנה כיום הזה עוברת על יהודים אחת השעות הקשות שבהיסטוריה שלהם.

במקומות ששם רוב מנין ורוב בנין של העם היהודי – ברוסיה, ברומניה ובאוסטריה – חדל הצורך בתפקיד המיוחד של היהודים בהתפתחותה הכלכלית של הארץ. ההתחרות החברתית, שהופיעה עם גידול הניגודים החברתיים, מגבירה את הנטייה להרחיק את היהודים מכל עמדות החיים. זכויותיהם האזרחיות והמדיניות בארצות אלו ניטלו מהם זה כבר; עכשיו מסתתמים והולכים גם מקורות קיומם הדלים.

מלאכות רבות נאסרו עליהם לגמרי; שערי החינוך נעולים בפניהם; העמל ברוך־היצירה, עבודת האדמה, מהם והלאה. יש ארצות, כגון רומניה, שהיהודים מגורשים משם כזרים. קולות מחרפים פראים נישאים ברמה, מתחדשות עלילות ימי־הביניים ומעונים יהודים כלואים בבתי הסוהר ועולים לגרדום.

ודאי שמצב זה, הקשה ללא־נשוא, פוגע, במדרגות שונות ובצורות שונות, בכל האומה היהודית, מחוץ למעמד העשיר ובעל הזכויות שבה. והסבל הוא חמרי ורוחני כאחד. סובל המעמד הבינוני הנלחץ על ידי ההתחרות מצד השכנים הלא־יהודים, החרם החברתי ולחץ הממשלה; סובלת גם האינטליגנציה היהודית, שניטלה ממנה כל אפשרות להשתמש בכוחותיה בחיים האזרחיים.

אבל ביתר שאת מעיק הלחץ הזה על המון העם הרב והמדולדל – והוא שמונים אחוז של העם היהודי – הממלא אותו תפקיד כלכלי יהודי מיוחד, את התיווך בין המעמדות החברתיים. המון זה, הנלחץ בצבת האנטישמיות הממשלתית והחברתית. מאבד לאט לאט את כל אמצעי החיים ואחת דתו לכליון. המעבר אל חיי עמל מלא מכשולים, ולרוב גם חסום לגמרי, כי יד האנטישמיות היתה גם בשדרות העמלים היהודים ואפשרות העבודה מצטמצמת והולכת. הוא נעשה יסוד זר ונטול זכויות ומספר היוצאים ממנו למחנה מחוסרי העבודה הולך ורב. אך מלבד הלחץ הכלכלי נושא עוד ההמון הזה על שכמו את כל בלהותיה של שנאת ישראל מצד הממשלה, המשטרה, המעמד הבינוני והאספסוף.

רעב, עוני, ריצה מטורפת ללא מטרה מארץ לארץ, התנוונות רוחנית – אלו הן תוצאותיו הטבעיות של מצב זה, ההולך ורע.

גם השכל, גם הרגש מראים לנו שתי דרכים לפתרון שאלת היהודים ההיסטורית. ראשית – התעוררות החושים המדיניים המהפכניים בקרב המוני היהודים והקמת תנועה יהודית סוציאלדימוקרטית, שבמרכזה יעמוד מעמד העובדים וסביבה – כל שאר המון בית ישראל; שנית – כיוון כל ההגירה הטרופה, כל הנדודים הנצחיים של העם היהודי אל טריטוריה אחת, על מנת לכונן בתוכה מדינה יהודית על יסודות סוציאליסטיים.

טריטוריה זו היא הארץ הנושנה של העם היהודי, ארץ־ישראל, והארצות הסמוכות לה, הנתונות לשלטונה של אנגליה, כגון קפריסין וסיני. למראה המוני היהודים, הכלים והולכים במועקה הכלכלית והמדינית, הנעים והנדים על פני כל העולם, ללא מטרה וללא מקלט, חיים על עבודה לא־פרודוקטיבית ומתנוונים ברוח – מִצְוַת השכל והרגש היא על כל אדם מישראל להכיר, כי ריכוז המוני המהגרים בטריטוריה אחת, על מנת ליצור בתוכה צורות חיים הולמות את שאיפותיהם ואת עניניהם החמריים של המונים אלה, הוא הכרח סוציאלי של המציאות היהודית.

המלחמה הפוליטית של המוני ישראל במקומות מגוריהם והשאיפה ליצירת מרכז יהודי אבטונומי – אינם תרתי דסתרי, כפי שנדמה, אולי, לכל מתבונן שטחי. כי המציאות היהודית היא בעצם מהותה מורכבת מאד.

ההגירה היהודית היא פרוצס היסטורי ולא יתכן שתהיה בזמן מן הזמנים לעובדה מוגמרת שנתגשמה תוך תקופה ארוכה. ההמונים היהודים ברובם עוד ישארו במקומות מגוריהם לאורך ימים ועל כרחם יהיו חייבים להגיב על רוע מצבם, להילחם על תיקון מצבם הכלכלי, על זכויותיהם המדיניות, על השאיפה הכללית לעשות את העבודה לקנין החברה ועל כבודם האנושי. כל המסיר את לב ההמונים מעל המלחמה במקום מושבם, בגלל האבטונומיה היהודית בא"י – מסגיר אותם ואת האומה כולה בידי האויב ומוליך את היהדות לקראת חורבן גמור, חמרי ורוחני. ומצד שני – כל המסיח את הדעת, לשם המלחמה לסוציאליזם ולתיקונים אחדים במצבם של הפועלים, מכל המוֹרָאות שבחיים היהודיים, שהפעולה הסוציאלדימוקרטית איננה יכולה, לפי עצם מהותה, להקל מעליהם – חוטא הוא כלפי הענינים החיוניים ביותר של העם היהודי. וכל הבא להמונים נרדפים, מהגרים, המבקשים להם עבודה ומחסה, ומנחם אותם בתקוה למשטר הסוציאליסטי העתיד לבוא – הריהו כמושיט אבן לאדם השואל ללחם.

הסוציאלדימוקרטיה והציונות הסוציאליסטית הן משום כך שתי התנועות שיש אתן תשובה לצרכים הממשיים של ההמונים היהודים ולשאלת היהודים בכללה. ואולם טעמים טכסיסיים רבים מחייבים, שאיחוד שתי הפעולות הללו בתכנית מעשית כוללת אחת איננו מוביל למטרה, ויש הכרח לפרד אותן לשתי הסתדרויות־אחיות בלתי תלויות זו בזו. שתי הצורות הללו של הפעולה החברתית – מטרותיהן ואמצעיהן מונחים בשטחים שונים; אף יחס המעמדות השליטים והממשלות אל כל אחת מהן שונה בהחלט; גם חוטי הקשר, היוצאים מהן אל זרמים חברתיים אחרים, נמתחים בכיוונים שונים לגמרי: הסוציאלדימוקרטיה היהודית חייבת לחפש לעצמה נקודות מגע עם הפועלים בני הארץ, ולפעמים גם עם המפלגות הליברליות. לא כן הציונות הסוציאליסטית, שהיא מצוּוה לבקש לה דרכי השפעה על הציונות הבורגנית ועל המוסדות היהודיים הפילנטרופיים בכלל. גם בתוך היהדות גופא אינו דומה היחס לסוציאלדימוקרטיה אל היחס לציונות הסוציאליסטית: יש חוגים רבים שאינם מסוגלים עדיין לקלוט את הרעיון הסוציאלדימוקרטי, אבל תופסים הם את הציונות הסוציאליסטית, שהיא מחוץ לתחומי הענינים המעמדיים. כל הטעמים הללו, ורבים אחרים, מטים את שורת ההגיון לטובת ההפרדה בין שתי הצורות של הפעולה החברתית היהודית, אף־על־פי שתשובתן לשאלת היהודים תשובה אחת היא, ולצד קיומן כשתי הסתדרויות־אחיות ועצמאיות לגמרי.

תנועה סוציאלדימוקרטית יהודית עם יחס חם לציונות הסוציאליסטית ולרעיון התחיה היהודית ותנועה ציונית סוציאליסטית המכירה להלכה בנחיצותה של תנועה סוציאליסטית מהפכנית בקרב היהודים בכל מקומות מושבותיהם – אלו הן שתי הצורות ההסתדרותיות שיש בהן משום מתן תשובה מקיפה לשאלת היהודים ולצרכי ההמונים היהודים.

אך הציונות הסוציאליסטית נובעת לא מן הגורם הסוציאלי־הכלכלי בלבד, הכופה אותנו להכיר בהכרחיותה, אלא גם ממקור תרבותי־פסיכולוגי עמוק. האומה היהודית היא אחת האומות המחוננות ביותר, אחת האומות הגאוניות ביותר שבחברה האנושית. הלכה פסוקה היא בהיסטוריה, שתרומת היהדות לאוצר התרבות העולמי גדולה משל כל האומות. מצבו החיצוני של העם היהודי, הגלות והשיעבוד, עשו את העם המצויין הזה לקריקטורה, שמו אותו ללעג בגויים ולמעמסה על עצמו, סילפוּ ועיווּ את תכונות נפשו. רוח הנבואה הישראלית התנוונה והיתה להגשמה תלמודית הרחוקה ממוסר², המוסר היהודי האוניברסלי היה לבורסה ולפַּנַּמה יהודית אוניברסלית, כוח היצירה הלאומי – לחיקוי אוילי, הלשון – לז’רגון עלוב, ההכרה העצמית – להתרפסות בפני אחרים, עבודת המחשבה – להתחכמות חולנית, החיים החברתיים – למנוסה ולנדודים, וההיסטוריה – לאנקת עולם.

ואף־על־פי־כן, למרות כל הטרגדיות של אומה זו, על אף הסילוף האיום של חייה ולמרות היותה חסרה צורות לאומיות מוחשיות, – כוח חיוניותה וסגולותיה המיוחדות גדולים כל כך,שעדיין חבויים בה כוחות יצירה אדירים, ומן הספירה המוסרית והסוציאליסטית בעיקר, העתידים, בתנאי התפתחות היסטורית בריאה, להשתגשג ולהיות לתרבות לאומית גדולה. אש היצירה של היהדות לא כבתה; אמנם הועמה וקדרה בתוך אוירת העבדות הרקבה והחנוקה, אבל במסיבות טובות מאלה היא עלולה עוד להתלקח ולהזהיר כזוהר החמה בגבורתה.

יצירת תנאים לשיגשוגה של הלאומיות היהודית, מתן מרחב לכוחות היצירה של העם היהודי, שדברי ימיו מצויינים במינם – זוהי התעודה הלאומית של הציונות הסוציאליסטית.

וגם מבחינה זו רואה הציונות הסוציאליסטית את עצמה מאוחדת עם הסוציאליזם הבינלאומי המשחרר, שעל דגלו האדום רשום: חירות לאומית לכל העמים המדוכאים וכר נרחב לתרבותם הלאומית!

הציונות הסוציאליסטית מטילה על עצמה גם תעודה תרבותית־רוחנית גדולה. המוני העם שקועים בבערות, בהבלי הדת, בהגשמה תלמודית. רבני העדה, הרבנים־מטעם המכורים, הבורגנות היהודית והממשלה – הם הם המחזיקים את המון העם היהודי בבערותו זו ובהבלים אלה. הציונות הסוציאליסטית קוראת בשם האור, בשם האמת, בשם רעיון התחיה הלאומית למלחמה בכל כוחות השחור והזדון הללו.

בדת היהודית המעשית, שהיא לפי אימרתו הגאונית של היינה, לא דת אלא אסון, רואה הציונות הסוציאליסטית את המעצור העיקרי החוסם בפני העם היהודי את הדרך לתרבות, למדע, לחירות. הדת המעשית משחיתה את השכל היהודי ואת הנפש היהודית, חוצה בפני כל פעולה עצמאית, כובלת את העם בכבלי עבדים.

הציונות הסוציאליסטית רוצה לפזר את האפלה הזאת, להכניס לתוך העם את אור הרעיון הסוציאליסטי־לאומי.

הנוער הסוציאליסטי היהודי מתיחס אל רעיון המדינה היהודית והתחיה הלאומית היהודית יחס של אדישות, אם לא של איבה גמורה. יחס זה אינו בעצם אלא שריד הבורגנות היהודית. כשגדלה הבורגנות היהודית, בהשפעת האמנסיפציה המלאה של היהודים במערב והאמנסיפציה החלקית של יהודים בעלי זכויות ברוסיה, ופתחה במסע השוד שלה נגד העולם, היה זה מענינה הפוליטי של בורגנות זו לשלול את הלאומיות היהודית ולהקים במקומה תורה חדשה בדבר התעודה הדתית, כביכול, של עם ישראל. ומכיון שהיהדות חסרה כל צורה לאומית ממשית, נקלטה אנטי־לאומיות בורגנית זו גם בנפש האינטליגנציה היהודית, שאת כל השכלתה והתפתחותה שאבה מתרבויות זרות. האנטי־לאומיות של האינטליגנציה היהודית הסוציאליסטית, שעברה אח"כ ממנה, אמנם במידה קטנה יותר, גם להמוני העם המאורגנים, מקורה בזה שכל אלה לא נשתחררו עדיין שיחרור גמור מן הפסיכולוגיה האנטי־יהודית שהילכה עליהם הבורגנות היהודית.

רעיון התחיה היהודית פסול הוא בעיני הסוציאליסטים היהודים, אמנם רק בצורתו הבורגנית־הריאקציונית שניתנה לו בציונות של זמננו. אבל סוף־סוף הגיעה השעה להבין את מהות התנועה הזאת ואת הסיבות, שעל פיהן מוכרחת היתה לקבל אופי ריאקציוני עלוב זה.

לא מתוך שאיפת הבורגנות היהודית למצוא מקום להשקעת כספיה העודפים, אף לא משאיפתה של בורגנות זו לשלטון מדיני, קמה הציונות, כפי שמשמיעים לנו כמה סוציאליסטים. הֶסבר כזה לתנועה זו, המצוינה במהותה – כרוב תמימותו כן רוב גסותו. הציונות קמה מתוך הכרת ההמונים היהודים, שכל אָשיותיהם הכלכליות נתערערו, ומתוך השאיפה למציאות אחרת, טובה יותר. אל הגורם הסוציאלי־כלכלי הזה נצטרפו גם היצר הלאומי וההכרה העצמית הלאומית של היהדות, שנעשו מקור יצירה רוחנית לתנועה זו. אך שני הגורמים, גם הכלכלי־חברתי וגם התרבותי־הלאומי, עדיין לא הגיעו לידי התבדלות לפי הבחינה מהעמדית. ומכאן כל האופי הבורגני־הריאקציוני של הציונות. הבסיס הכלכלי של המוני היהודים, שנתערער על ידי האנטישמיות, הוא מגוון ורב־חזיונות: הוא מורכב מעמל עובדים, ממסחר זעיר, מתיווך, מסרסרות ועוד ועוד, שההתעסקות הלא־פרודוקטיבית היא הצורה המשקית המכרעת שבהם. ואמנם רוב־צורות כלכלי זה נתמזג לטעם סוציאלי־כלכלי אחד כללי בשביל השאיפה למציאות חדשה, אלא שהיסודות הבקרתיים יותר שבהמונים אלה עדיין לא נתנו לטעם הכללי הזה את פירושו המעמדי.

בקרב ההמונים הכושלים, החלשים ברוח, האומללים והמשועבדים של העם היהודי, אשר יד ההתבדלות המעמדית לא ניערה אותם עדיין, מתקשרת שאיפה זו למציאות חדשה אל כל התְּכָנים הריאקציוניים והעלובים של חייהם. דמות הסבל החמרי־הכלכלי של העם נראית לעיני המונים אלה מנקודת ראות של חיי הבורגנות הזעירה; חלום העתיד היהודי מתחבר בדמיונם עם המאוויים הריאקציוניים של מציאותם; והאמצעים להגשמת החלום הזה נשאבים מאותה פסיכולוגיה עבדותית חולנית, שנתפתחה בקרבם במשך הדורות.

ראינו שהגורם הסוציאלי־כלכלי של הציונות שרוי בתוהו ובוהו, איננו מואר באור הכרה המעמדית, אלא מחובר אל הפסיכולוגיה העבדותית העלובה של ההמונים היהודים. והנה בא הגורם הלאומי, שהוא ממלא בתנועה זו תפקיד של מקור ליצירה, והטה את התנועה עוד יותר לדרך המדרון של הריאקציוניוּת. היסודות הלאומיים המתקדמים שבפסיכיקה היהודית הועמו על ידי מסורת דתית ועל ידי רְבָדִים ריאקציוניים שעלו מתוך חיי השיעבוד של העם היהודי. הציונות הזאת, שלא נתבדלה עדיין לפי המעמדות שבה, חישלה לעצמה אידיאולוגיה לאומית מן היסודות הריאקציוניים בעיקר שבלאומיות היהודית: הדת, המסורת וצורות החיים הלאומיות.

לא מאינטרסים מעמדיים של הבורגנות היהודית ולא מרדיפתה אחר הבצע או אחר השלטון המדיני נובע האופי הבורגני־הריאקציוני של הציונות, אלא מן הבערות ומן החשכה שבהן שרויים המוני העם, שההכרה המעמדית והרעיון הסוציאליסטי המהפכני לא נגעו בהם במידה מספקת. לא האינטרסים שבהכרתה הברורה של הבורגנות הם סיבת האופי הבורגני־הריאקציוני של הציונות, כדבריהם של הסוציאליסטים, אלא ההיפך הגמור מזה – האינטרסים המעמדיים, החמריים והרוחניים של המוני העם היהודי, שעדיין לא בשלו כליל בהכרתם של ההמונים האלה.

השיעבוד, אזלת־היד והאדישות המעמדית של ההמונים היהודים הם ששימשו קרקע לגידולה של הציונות בצורתה הבורגנית־הריאקציונית, העשויה לעורר רגש תועבה בלב כל אדם ובלב כל יהודי אמתי. הפסיכולוגיה של הבורגנות היהודית הגדולה והקטנה של האינטליגנציה הרקבה ונטולת־הרעיון, של ה"סופרים" היהודים הבורים והמכוּרים – היא שהיתה לפסיכולוגיה של הציונות. את שורש האנטישמיות רואה הציונות באיזה מין שנאת־גזעים תורשתית מצד ה"גויים" ליהודים, באיזה מין מחלת־נפש היסטורית – דרך מחשבה ריאקציונית ועם־הארצית ביסודה.

באידיאל הלאומי שלה לא יכלה ציונות זו להתרומם למעלה ממדינה עם ניצול יהודי ועם דיכוי יהודי. ומכיון שלא זכתה התנועה הציונית לשום האצלה מצד היסודות הסוציאליסטיים, הלכה הלוך והתנוון בדרך לריאקציה: נתנה יד לרבנים חשוכים, יצרה פלחן צבוע של הדת היהודית, עוסקת בעצמה, ע"י באי־כוחה, במלאכה הבזויה של הרבנות־מטעם ומטיפה לעם היהודי לנתק את כל קשריו עם כל הרעיונות הנעלים המתקדמים של האנושות, שרִמוּ, כביכול, את העם היהודי. נושאי הרוח בתנועה הציונית הם כל אותם האינטליגנטים הרקבים, הנבערים והריקים משאיפה, שאין בהם די כוח מוסרי ושכלי למען היות להם רעיון הסוציאליזם לחוויה.

אולם, גם אחרי כל אלה, אין לסוציאליסטים היהודים רשות ליַּדוֹת אבן בציונות של זמננו, כי הם התיחסו באיבה גם אל עצם מהותה של התנועה, ולא בלבד שלא טרחו להחדיר אליה את הרעיון הסוציאליסטי, אלא גם סילפו בשקר את מקור מחצבתה ואת כל הוויתה הפנימית, והעמידו את כולה על שאיפת הבורגנות היהודית לבצע ולשלטון. הצורה הבורגנית־הריאקציונית של הציונות בימינו איננה פוטרת בשום פנים את הסוציאליסטים היהודים מחובותיהם לגבי שאלת היהודים וכלפי רעיון התחיה היהודית. אדרבה, היא היא המטילה עליהם חובה קדושה להכניס אור אל החזיון הלאומי העמוק הזה, ליצור מתוכו תנועה סוציאליסטית.

אוטופיה! – יקראו לנו מתנגדינו, באין אִתם שום תשובה הגיונית אחרת.

קריאה זו מפי סוציאליסטים נקבל ברוח שקטה עד מאוד.

ייסוּד קבוצות פועלים שיתופיות, בשטחים כלכליים שונים, נחשבת בימינו לאחת הפעולות העיקריות של הסוציאליזם, ויש מקוים כי מכאן תתגשם החברה הסוציאליסטית בכללה. והנה, ההתישבות השיתופית היא היא גם הדרך שבה צריכה להיבנות החברה הסוציאליסטית היהודית, לנצחונם של החירות, האחווה והשיויון.

ואם יש פריחה וברכה לקבוצות שיתופיות בחברות קפיטליסטיות נושנות, על־אחת־כמה־וכמה שיש להן תקוה ואחרית בחברה חדשה. אכן, לדעתנו זהו התנאי היחיד להצלחתה של כל התישבות בכלל.

והגינוי באוטופיה, מצד הציונים, איננו עשוי אלא לעורר בנו חיוך של רחמים.

אם יש מישהו ראוי לגנאי על עוון אוטופיזם רע ושפל קומה, הרי אלה הציונים הריאקציוניים. אי־היכולת לחרוג מתחום הפסיכולוגיה הצרה והאמונה המטומטמת, שהארץ בכל זאת לא תנוע והחיים אינם מסוגלים להעמיד מקרבם צורות נעלות יותר ונבונות יותר – הוא אוטופיזם ריאקציוני עלוב של אנשים שבעים ושל מעמדות שליטים. אוטופיסטים הם אותם הציונים הבונים את כל עולמם על קפריסה של השולטַן ועל הדיפלומטיה, כביכול. הציונים הסוציאליסטים משוחררים גם מאותו שכרון פסיבדו־רומנטי, המצַוֶה להתחיל את ההתישבות דוקא ב"ארץ הקדושה" ובשום אופן לא באחת מארצות הסמוכות לא"י והשייכות לאנגליה. לא אלה אוטופיסטים המבקשים למַזג את חלום התחיה היהודית עם מיטב חלומותיה הקדושים של האנושות בכללה; נדונים לכליון מעשיהם של אותם האנשים החושבים בשכלם הצר, כי אפשר לעורר בני אדם לעבדות ולאבסורדים מוסריים.

אין הציונות אפשרית בלי הציונות הסוציאליסטית. היא היא המרחיבה את המושג א"י ומאפשרת להתחיל מיד בהגשמת המדינה היהודית. היא מביאה לידי הסכמה את הציונות ואת הענינים החמריים והרוחניים של המוני העם והופכת את הציונות למשאת נפש גדולה שעליה יילחם העם ועליה יחיה. היא מעוררת את היסודות הבריאים, הנאורים ובעלי השאיפה שביהדות ומעמידה אותם כחלוץ בראש המחנה. לא כן הציונות הבורגנית, שהיא מלקטת את החוחים ורומסת ברגל את השושנים. הציונות הסוציאליסטית נלחמת בכל גידולי הפרא החולניים שעלו בחיים היהודיים בדת ובמסורת, ואת בני בריתה היא רואה במדע ובאור, ואילו הציונות הריאקציונית בונה את ביתה על היסוד הרקֵב של היהדות החולנית. לא, רבותי הציונים בני המחנה הבורגני־הריאקציוני, אתם נטלתם את הנשמה מן הציונות, הפכתם אותה לאוטופיה של עבדות, ל"מה־יפית" לאומי, הרחקתם ממנה את הנאורים שבהמונים היהודים ושבאינטליגנציה הסוציאליסטית, זִוַגְתֶּם אותה עם כוחות השחור והצביעות והוצאתם ממנה, לצערנו הגדול, את לשד חייה. אנחנו, הציונים הסוציאליסטים, מרימים עתה את דגל החירות האמתי של העם היהודי; אנחנו מְחַיים את היהדות בזה שאנחנו מביאים לכל תא ותא שלה מן הרעיון הגדול של הסוציאליזם. אנו – הציונים!

וכל כמה שהציונות הולכת וקרובה להגשמתה, כל כמה שהמוסדות העשויים לפתוח בהתישבות הולכים ומתבגרים, מתברר אילך ואילך מה נחוצה הציונות הסוציאליסטית ועד כמה היא צורך השעה.

הציונים הבורגנים־הריאקציוניים רוצים בהתיישבות על יסודות קפיטליסטיים ובזה הם גוזרים כליה על כל הציונות. הם מכניסים את התנועה, מראשית ימיה, את האינטרסים המעמדיים־הבורגניים ומקִימים מחִיצות חברתיות איתנות, שבהן תִשָבר הציונות. עכשיו – התנועה הציונית, על אף כל ליקוייה, היא תנועה שאין עיניה לבצע כמטרה סופית, אבל ברגע שתתחיל הפעולה המעשית, מיד ישמיעו קולם האינטרסים של הקפיטליסטים, הבורגנות, הטכניקאים, האגרונומים, הפקידים וכל שאר המעמדות השליטים. ובהתישבות תתלקח מלחמת מעמדות אשר תהרוס את המדינה היהודית בראשית התהוותה. ניגודי האינטרסים הנוצרים בידי הציונות עצמה, הם יהיו הסלע שאליו תתנפץ ספינתה. ואם תחת חירות ותחיה תקומנה לנו שנאת מעמדות ופשיטת רגל, הרי הציונים הריאקציוניים הם שיהיו חייבים לתת על כך את הדין לפני כס ההיסטוריה היהודית.

אבל לא פחות מהם יאשמו הסוציאליסטים היהודים, אם יוסיפו לעמוד מנגד לתנועה. יש בידם אפשרות להעמיד מול הציונות הבורגנית־הריאקציונית את כל כוחם הסוציאליסטי לכוון את התנועה באפיק סוציאליסטי.

ואשמתם בפני היהדות תהיה כפולה, שכן סוציאליסטים הם, בני המעמד המתקדם, הנאור ובעל הנפש שבעם היהודי.

בהביאנו כיום אל הנוער היהודי את הציונות הסוציאליסטית אנו מקוים שמיטב בניו יבין אותנו. אנו מקוים, שבחירי שליחיו של הנוער היהודי יתיחסו אל קול הקריאה שלנו יחס טוב וישר. אבל קודם כל אנו פונים אל אותם האנשים שבתוך המחנה הציוני, שעמדו מאליהם על אי־ציוניותה של הציונות בימינו ועל כל דלותה המוסרית והשכלית והם מבקשים לה צורות חדשות, מתאימות יותר להשקפת עולמם הסוציאליסטית. את האנשים האלה, המפוזרים עכשיו, אנו קוראים לארגון ושולחים להם את הבשורה המשמחת, שקבוצות ציוניות־סוציאליסטיות הולכות ונוצרות בכל מקום ומקום.

פתרונה של שאלת היהודים ניתן, איפוא, לסיכום בשלוש הנחות־יסוד אלה:

1. הנחיצות בארגון סוציאלדימוקרטי של ההמונים היהודים במקומות מושבותיהם;

2. הנחיצות בהקמת מדינה יהודית סוציאליסטית בא"י ובארצות הסמוכות לה;

3. הנחיצות במלחמה בדת המעשית והחלפתה ברעיון לאומי־סוציאליסטי.

ומכיוון שהמלחמה הסוציאלדימוקרטית של היהודים איננה קשורה קשר פנימי עם בנין המדינה הציונית־הסוציאליסטית, נחוץ לתת לשתי הצורות הללו של פתרון השאלה היהודית ביטוי ממשי בקיום שתי הסתדרויות עצמאיות.

לעבודה, חברים!

יחי הסוציאליזם הבינלאומי!

תחי הציונות הסוציאליסטית!

קבוצת ציונים־סוציאליסטים.

לונדון, מאי 1901

¹

תנועת השחרור הציונית נמצאת עתה במצב חמור המחייב את כל הציונים המתקדמים, שהציונות אינה להם ענין של בילוי־זמן, אלא ענין שבכובד־ראש של קדושה, להעמיק עיון בתכנה של התנועה. עינינו רואות, כי רעיון החירות היהודית יצא טיבו כמעט בכל העם היהודי, כי נוצרו הכלים, כדי להתחיל בהגשמת הרעיון: נציגות־עם, קרן לאומית וכיו"ב. ועוד רואים אנו, כי הכוחות החיצוניים, ממשלות אירופה והשלטון התורכי, אינם נותנים לפנינו אותם המכשולים, שמפניהם יראו כל כך לכתחילה; כי דעת־הצבור המתקדמת הוגה חיבה לתנועה זו, באופן שהציונות תוכל להישען עליה בהמשך הזמן. ואולם מצד שני אנו רואים, כי העם היהודי שקוע בשינה ואין מתעוררים בו הכוחות שיוכלו להגשים את הציונות; כי כל אותם הכלים שנוצרו אין להם ערך כלל, מכיוון שאין בהם כוחות חמריים ומדיניים במידה המספיקה להגשמת הציונות; כי כל החיבה הנודעת לציונות מן העולם שאינו יהודי אין תועלת בה, שהרי בקרב העם היהודי אין קמים הכוחות הדרושים כדי להשתמש במצב זה ובגילויי חיבה אלה. עוד לא היתה שעה יפה ורבת־תוחלת לציונות כשעה זו, ובכל זאת לא קם כל העם כאיש אחד, ברצון מדיני וברוב כוח, כדי להשיג את חירותו.

סיבת הדבר נתונה בכל התפתחותה של הציונות, בצורת התפיסה שתפסו את רעיון החירות היהודית, במהות הכוחות שביקשו לעורר ובדרך שאמרו להגשים בה את הרעיון. במשך עשרים השנה, שעברו מאז קמה חיבת ציון ואחריה הציונות המדינית, לא עלה בעצם הדבר לעורר את המוני ישראל, שמוכרחים, ע"פ כל מצבם החמרי והתרבותי, לבקש בציונות את הצלתם ושיחרורם ושצריכים להרגיש חירות זו כענין הגדול ביותר שבחייהם. הציונים המסורים המעטים, שציוניותם נובעת מרגשותיהם הלאומיים החזקים, נקלעו לטעותם של כל בעלי האוטופיה. לכן סבורים היו, כי האמת הפנימית של הציונות דיה כשהיא לעצמה, כדי שכל שדרות היהודים יצטרפו לה ויגשימוה. ומכיוון שהיו מדמים בנפשם, כי כל הציונות אינה אלא שאלת ממון, ממילא ביקשו למשוך אל הציונות רק את מעמד העשירים, החל בגבירי העיר וכלה בבעלי המיליונים והמיליארדים שבין היהודים. אל הגבירים והמיליונאים ניסו הציונים דבר בכל האפנים: ביקשו להעיר את רגשותיהם הלאומיים; דיברו באזניהם על כבוד וחירות לאומיים; ביקשו להוכיח להם, כי מהציונות תצמח להם רק טובה, שהרי היא מעתיקה את הפרוליטריון היהודי לארצות אחרות ומניחה להם, לגבירים, לישב בשלווה; זחלו לפניהם על ארבע, העתירו עליהם כבוד, העניקו להם גבאות ועליות “שלישי”, בשעה שהגבירים הללו לעגו לציונות בלבם; בשל דבר של מה בכך הרימו הציונים כל בעל־צרורות למדרגת שר ונדיב ליהודים, – ואחרי כל אלה רואים אנו, כי מעמד העשירים רחוק מן הציונות כשהיה; כי הבורגנות היהודית באירופה המערבית לא רק שאין היא רוצה להגשים את הציונות, אלא שאין היא מניחה להוציא לצרכי הציונות את ממון ישראל, – אלה קרנות יק"א, חברת כי"ח וכו', שנועדו לכתחילה להתישבות; כי הגבירים ואילי־הממון היהודים, ביחוד באירופה המערבית, נוח להם לשים כל מיני מכשולים אפשריים על דרך הציונות מלהגשימה. לא מעטות השגיאות ששגתה הציונות בארגון ובתעמולה שלה, שכן ביקשה להתאים את הארגון לדעותיה והרגשותיה הריאקציוניות של הבורגנות, כדי שתדבק זו בציונות ביתר קלות. ואולם רק השגיאות לבדן נשארו לה. מעמד עשירי ישראל לא דבק בציונות.

אבל בשעה שרדפו אחרי הבורגנות העשירה, שאינה יכולה להצטרף לציונות מרצונה, משום שכל עניניה החמריים והרוחניים מתנגדים לציונות, – באותה שעה לא ביקשו לקנות לציונות את לב ההמון, המון בית ישראל, שבו, להיפך, מצויות כל התכונות הדרושות כדי להצטרף לציונות, שכל תנאי חייו, נוּעוֹ ונוּדוֹ, אי האפשרות למצוא לו לחם ועבודה בעולם, דיכויו המדיני, ויתר מזה החברתי, בכל הארצות, ואף בחפשיות שבהן, – שכל התנאים החמריים והרוחניים של חייו מכריחים אותו להיספח על התנועה הציונית ולראות בה את הדרך לחירות ולצורות חיים מתוקנות. אכן, משגה גדול זה שגתה הציונות עד כה, מה שלא החייתה את ההמון היהודי, שיוכל להילחם לציונות ויטרח בהגשמתה, שעניני חייו יהיו דבוקים בחירות הציונית, – הוא סיבת הדבר, שאין עתה כוחות להגשמת הציונות, בשעה שישנה בפועל האפשרות ליסד את חירות ישראל. בעלי המיליונים והמיליארדים היהודים שבאירופה המערבית, גבירי רוסיה, הקהילות העשירות, חברות ההתישבות של היהודים, כגון יק"א חברת “כל ישראל חברים”, חברת “בני ברית” באמריקה, שכולם היו יכולים להגשים את הציונות ולהביא אושר וחירות לעם היהודי, להמוני ישראל, הם כולם מתנגדים הם לתנועה, שכן היא היפוכם של עסקיהם ונכליהם האסימילטוריים; ואילו ההמון היהודי, הוא העם היהודי, אין בו הרצון להגשים את הציונות ואינו יודע את הדרך בה ילך, לכשירצה להגשים את הציונות.

על כן זאת התעודה, שמצווים עליה עתה כל הציונים הרציניים והמתקדמים: לחזק את רצון החירות הציוני בעם היהודי ולהנחות את העם אל הדרך, שבה יגשים את הציונות בכוחותיו הוא. והא בהא תליא: בחזקנו את תשוקת העם לחירות, הרי אנו דוחפים אותו לחפש דרכים ואמצעים להגשים את החירות, ובהורותנו לפניו את הדרך, כיצד להגשים את הציונות, הרי אנו מחזקים את תשוקת החירות בקרבו ומעוררים את כוחותיו הפנימיים. על העם להבין – ועל האינטליגנציה לסייע לו בכך, – כי הציונות אינה רק גאולה להמון ישראל מצרות הגלות, אלא גם מכל צרותיו בחברה הקיימת. בשעה שעומדת להיוסד חברה חדשה בעזרת ההמון וכוחותיו, הרי אין זו יכולה להיות אלא חברה חפשית, בלא הניגוד האנוש שבין עשיר לרש, שבין אדון לעבד, – חברה חפשית, שכל בני אדם בה יהיו אחים, ויחיו יחד למען העבודה הקדושה לשם האמת, הצדק והיושר.

על אחת־כמה־וכמה חובה שיתקיימו אלה האידיאלים הנעלים ביותר שבדברי ימי אדם בחברה היהודית, בעם היהודי בציון. שכן העם הזה הוא שאמר עוד לפני אלפי שנים: “אפס כי לא יהיה בך אביון”, ותיקן חוקים חברתיים כיובל, שמיטה, לקט, פאה, כדי שישלוט צדק בעולם. העם היהודי נושא בנפשו כל ימי גלותו את האידיאל הקדוש של עולם אמת שכולו חירות ואהבה ומקוה להתגשמותו בימות המשיח. בציונות יכול להתגשם, אף יתגשם עולם אמת חדש זה. הקרקע בארץ־ישראל, שתיקָנה ע"י הקרן הלאומית, חובה שתהיה שייכת לכלל האומה. כל העושר והאוצרות יהיו רכוש האומה, העבודה תהיה בשיתוף, ואיש את איש לא ידכא, אך תמוך יתמוך בו. כבר עתה מתחילים כל הציונים המסורים ובני־הדעת להבין, כי החברה היהודית החדשה על יסודות חדשים תיבנה, על בנין לאומי ועבודה שיתופית, ורעיונות אלה נידונים בעתונות הציונית ורווחים בקהל המתוקנים שבציונים. ואולם רעיונות אלה יצאו אל הפועל ואידיאל זה יתגשם בשעה שההמון היהודי יתיצב במרכז התנועה הציונית. ככל אשר ירבה העם היהודי להרגיש בצרתו ההיסטורית, במצבו הכלכלי והמדיני חסר־התקוה, בהיותו עם ללא ארץ, ללא עבודה, ללא לשון, ללא תרבות וללא כבוד, ככל שירבה להרגיש, מה גדול האידיאל הצפון לו בציונות, שבכוחה לעשות את עם ישראל ל"נס עמים", לעליון ולחפשי שבעמי תבל, לעם שחייו מלאים אושר ויופי, – ככל אשר ירבה להרגיש בכל אלה, כן יעצם וכן ישגה בו הרצון להגשים את הציונות, להילחם לציונות, לחיות ולמות למענה.

אם רק יחזק הרצון בהמון היהודי, בעם היהודי, להגשים את הציונות, מצוא ימצא גם את האמצעים להוציא את הדבר אל הפועל. בידי עשירי ישראל שבאירופה המערבית מצויות קרנות גדולות השייכות לכלל ישראל והמיועדות לצרכים יהודיים כלליים; קרן היק"א לבדה יש ברשותה 260 מיליון פרנק, ואם נצרף לחשבון את המיליונים של חברת כי"ח, של אגודות ה"אליאנס" השונות ושל “בני ברית” באמריקה, הרי ישנם בעין סכומים העולים למאות מיליונים. שאינם שייכים לפרטים, אלא לכלל, ומיועדים להתישבות ולתמיכה ביהודים. לוּ אבה מעמד העשירים בישראל, שהוא, להַוָתנו, השורר בקרנות אלו, – לוּ אבה למסור את הכספים הללו לציונות כרצון העם היהודי, כי עתה אפשר היה לכונן את חירות ישראל בא"י. ואולם המיליונאים היהודים ועשירי ישראל כולם חרדים מפני הציונות, שממנה תצמח חלילה סכנה לעמדתם עתירת הזכויות בעולם. ההתבוללות מועילה למעמד העשירים, היא נותנת לו אחיזה, פותחת לפניו שער אל העולם הנוצרי, לעושר ולשלטון מדיני; מעמד העשירים מוכרח לקרוא בגרון, כי הארצות, שבהן הוא יושב, מולדת הן ליהודים, כי היהודים אין לפניהם עתידות אחרים, אינם תרים אחר ארץ אחרת והם דבקים, לבלי היפרד, בעם שבתוכו הם יושבים. וכל כך למה? כדי להפיק תועלת מרובה יותר מכוח שלטונו המדיני, מעשרו ומזכויותיו בארצות מושבו. על כן אין עשירי ישראל חפצים לתמוך בציונות, אפילו במקום שאין זו דורשת מהם כל קרבן, והם מוכנים להפריע לציונות בכל מה שידם משגת, כמקרה שראינו ביק"א, שהעניקה למתישבים יהודים בא"י כספים על מנת שיעזבו את הארץ, יותר משהיתה צריכה לתת להם כדי שיאחזו בארץ ויתפרנסו בה. על כל צעד מדיני או דיפלומטי לשם פתיחתה של א"י עומדים עשירי ישראל ומוסיפים מכשול על מכשול.

העם היהודי, שמבלעדי הציונות סופו ללכת לאבדון, חייב על כן לאסור מלחמה על מעמד עשירי ישראל, על הגבירים ובעלי המיליונים, למען הציונות. המוני ישראל הרשות בידם לכפות על אלה את הגשמת הציונות. הם, העשירים, מעוררים בעשרם, התבוללותם ונכליהם, שנאה ורדיפות על ישראל, החלות רק על ראש העם; כי רק ההמון סובל מן האנטישמיות שמקורה במצבם של עשירי ישראל. ההמון רשאי, איפוא, לדרוש מהם, כי יתנו לו את האמצעים לשיחרורו הציוני, וחובה עליו לאסור מלחמה שיטתית עליהם. אך אין ספק בדבר, כי ההון היהודי, קרנות יק"א, חכי"ח וכו', השייכים לעם ישראל, הכרח להשתמש בהם לטובת הציונות, כרצון העם. ההון הרב הזה שייך באמת לעם היהודי, ועל העם היהודי להיות אדון לכסף הזה. מלחמת העם היהודי לציונות צריכה להתחיל, איפוא, במלחמה על יק"א, והיא צריכה ללכת הלוך וגדול עד היותה למלחמה כללית.

כיצד תהיה המלחמה הכללית של העם היהודי למען הציונות, מה צורה ודמות תלבש, – זה אי אפשר לומר עדיין. אך כיצד צריכה להתנהל המלחמה ביק"א, – זה נוכל להתוות גם כיום. יק"א לשכתה הראשית היא בלונדון; חברה אנגלית היא, הנתונה לחסות החוק האנגלי, ועיקר ההשפעה בה ליהודי אנגליה, כלומר: יהודי לונדון, והיא כפופה לדעת־הקהל של העולם האנגלי. והנה, בלונדון נמצא המון יהודי רב־מספר, שבניָנוֹ פועלים, חנונים זעירים, תגרים ורוכלים ואלפי אומללים, שהם תמונתו החיה של היהודי הנצחי הנע ונד בעולם. ההמון היהודי בלונדון הוא ציוני מאוד ואפשר לו להיות לבעל הרגשה ורצון ציוניים חזקים עוד יותר, לכשתקום שם תנועה חזקה ולכשיבארו להמון, מה רב האושר, החמרי והרוחני, הצפון להמון בציונות. על ההמון היהודי בלונדון להכריז מלחמה על יק"א, למען הציונות, ולחולל תנועה שלא תשקוט עד שתשיג את המטרה, והיא: שיק"א תמסור את כספיה לקרן הלאומית היהודית. על ההמון היהודי בלונדון לקרוא אסיפות רבות, להפגין הפגנות, עליו להתאחד עם כל היסודות הדימוקרטיים וההוגים חיבה לציון שבעולם הנוצרי, ולתבוע יחד מהמיליונאים היהודים את זכותו ואת הונו לטובת הציונות. התנועה צריכה להימשך בלא הפסק ומתוך שיטה, לגדול ולהתחזק מיום ליום, עד שתכריח את אדוני השוא של יק"א לקיים את רצון העם היהודי. ההמון היהודי ישָען במלחמה זו על חיבה ורגשות עמוקים וחזקים בעולם האנגלי. מטעמים רבים, שלא כאן המקום לעמוד עליהם, יש לו לעולם האנגלי חיבה לציונות; הוא רואה תנועה זו בעם היהודי כתנועה שאמת בה ותועלת בצדה. ככל שירבו להאיר לפני העולם את אופיה האמתי של הציונות, את שורש הקידמה אשר לה, את הכרחיותה ליהודים, כן תגדל החיבה של כל השדרות המתקדמות שבעולם והן תעזורנה להמון היהודי במלחמה לחירותו.

דוקא בזמן האחרון נעשתה תנועה כזו בקרב יהודי לונדון לדבר שבגדר האפשרות הקרובה, גם תמיכת דעת־הקהל באנגליה והתקוה שיק"א תוכרח להיכנע, מובטחות עתה יותר מבכל שעה קודמת. כבכל מקום בעולם, שמתכנס שמה המון יהודי גדול, התחוללה גם בלונדון בזמן האחרון תנועה אנטישמית, והעם האנגלי קם נגד היהודים המהגרים. בכל מקום באנגליה, וביחוד בלונדון, מדברים ביהודים, – באסיפות־עם, בפרלמנט, בעתונות, בחוצות. רוצים לחוק חוק באנגליה שיאסור על יהודים חדשים את הכניסה לארץ. ודאי יתקבל החוק במשך הזמן. בינתיים הולך מצב ההמון היהודי בלונדון הלוך ורע בעטיה של האנטישמיות: אין עבודה, אין מקבלים פועלים יהודים לבתי־המלאכה, אין משכירים דירות ליהודי, ומביטים עליו ברוב שנאה ובוז. כל הדברים האלה מכשירים את ההמון היהודי לחולל תנועה למען הציונות ולדרוש מאת יק"א את מאות המיליונים, כדי להושיע את העם היהודי, ודעת־הקהל בלונדון תתמוך בתנועה זו ותראה בה את הדרך הנכונה לפתרון שאלות יהודיות.

האינטליגנציה הציונית, הן של הנוער האקדמי והן של הפועלים, החפצה לעשות את הציונות לאידיאל הגדול שבדברי ימי ישראל והכורכת באידיאל זה את חמדת התקוות הנעלות של האנושות, שאינה רוצה לדבר ולבלות זמנה בציונות, שאינה מסתפקת ברעיון שהציונות תתגשם בעוד אלפי שנים, – כל הכוחות האמיצים והנבונים בציונות חובה עליהם להתארגן עכשיו ולהשתמש בשעת הכושר כדי להוליך את המון בית ישראל בדרך הנאה של מלחמה לאידיאל הלאומי, המדיני, הכלכלי והתרבותי, הנעלה ביותר. כל הכוחות הללו חייבים להתארגן ולשקוד על הקמת תנועה של מלחמת ההמון היהודי לחירות ציונית נגד הכוחות החשוכים והמתבוללים, שיש בידם האמצעים והאפשרות, אך אין להם הרצון להגשים את הציונות. ינָשא הרעיון הזה של ציונות חדשה, של ציונות המלחמה והחירות, אל כל פינה בישראל ויובלע נא במוחו ודמו של ההמון היהודי. למעשה תוכל תנועה זו להתחיל, כפי שביארנו בדברינו, בלונדון. על כל הציונים המבינים לשאיפותינו ומטרותינו יהיה להתכנס שמה כדי להקים שם את תנועת ההמון היהודי ולאסור את מלחמת העם היהודי במיליונאים היהודים למען חירותו! משם תלך התנועה הלוך והתפשט עד שתקיף את כל הארצות, שבהן יש כספי־ציבור יהודיים, אילי־הון יהודים והמון יהודי הסובל ונמק ברעב ובחושך. מעולם לא הושגה החירות בהיסטוריה בלא מלחמה. גם חירות ישראל לא תִכּוֹן בלא מלחמה. מלחמה לחירות ישראל, מלחמה ביק"א למען הציונות, – כזו תהיה קריאתם הראשונה של כל הציונים המתקדמים, ולקול קריאה זו צריך לבוא ולהתכנס ההמון היהודי ליסד את אשרו ואת חירותו.

¹

על תנועת השחרור הציונית עוברת עכשיו אחת השעות הקשות ביותר בדברי ימיה. והשעה הקשה הזאת שונה בקויה העיקריים מאותה שעת מעבר מחיבת־ציון הישנה אל הציונות המדינית, במחצית הראשונה של שנות ה־90. כשנתערערה חיבת־ציון הישנה ונתגלתה בכל קוצר ידה, היו חובבי ציון הותיקים יכולים להתנחם בתקוה, שהתנועה עוד תשוב לתחיה ותתעורר, אם אך תצא מן התוהו־ובוהו של חוסר צורה ותזכה לפתרון ארגוני. ואמנם כן, אך התחיל רעיון השיחרור, בכוח ההתפתחות הבלתי־נמנעת והבלתי־נעצרת של האנטישמיות, להנץ גם באירופה המערבית במסיבות תרבותיות אחרות, מיד החלה חיבת־ציון, הפילנטרופית למחצה, לעבור לציונות המדינית, שהעמידה לעצמה שאלות חדשות ולבשה צורות ארגוניות חדשות. אולם ציונות מדינית זו, שראשיתה חיבת־ציון, אף־על־פי שנתפרסמה ביהדות, רכשה את אהדתם של אנשים מתקדמים בעולם הלא־יהודי והניחה יסוד לנציגות יהודית פוליטית ולכמה מוסדות התישבותיים, הריהי עדיין רחוקה מאוד מהגשמתה, אף נתונה עכשיו במשבר פנימי. למרות התנאים המסייעים, מבחינה פורמלית, להתפתחותה, התנועה לא בלבד שאיננה צועדת צעדים ניכרים בדרך להגשמת חלומה, אלא שאין גם סימנים תיאוריטיים לכך, שהתנועה, בצורתה של עכשיו, תצא בכלל ממצבה, מצב של קפאון וחוסר חיוניות. התרומות הנאספות לקרן הקיימת – כקליפת השום הן. אוצר ההתישבות איננו מגלה כל נטיה להתפתחות נוספת. הרעננות של שנות ההתעוררות הראשונות אבדה, ואדישות ואכזבה מתחילות להשתרר בלב רבים. ובינתיים מוסיפה האנטישמיות למרר את חיי היהודים בארצות אירופה המזרחית עוד יותר מאשר לפנים ומכריחה מאות אלפי יהודים לעזוב את מקומות מושבותיהם. וארצות החופש, כגון אנגליה, למשל, שהיהודים מצאו בהן עד היום מקלט, מכינות חוקים מגבילים המכוונים נגד השתקעות המוני היהודים בתוכן.

סיבת החזיון המדאיב הזה, שהציונות כה רחוקה מהגשמה, על אף כל הגורמים הפנימיים והחיצוניים המסייעים להתפתחותה של תנועת שיחרור זו, טמונה בזה, שאותו חלק חברתי ביהדות, שהיה צריך, לפי כל מסיבות חייו, להיות הנושא ההיסטורי של הציונות ולבקש בה תשובה לתביעותיו החמריות והרוחניות – לא נעור לפעולה ציונית עד היום הזה. חלק זה הוא ההמון היהודי, רובו המכריע של העם היהודי באירופה ובאמריקה, שאף־על־פי שאינו מהווה חטיבה כלכלית מעור אחד, נושא הוא על שכמו, בצורה אחת ובמידה אחת, את כל נטל המועקה ההיסטורית של היהדות ומחפש אינסטינקטיבית מוצא ממנה. המון רב־מיליונים זה, שהוא אומלל, עשוק בזכויותיו, נודד ממקום למקום, שאין לו, ברובו המכריע, אפילו נכס העמל, אלא כורע הוא תחת עול גורלו הטרגי של טפיל חברתי; המון זה הנתון, במידה שהוא נמנה על שדרת העמֵלים, בתנאי העבודה הגרועים ביותר ונופל על כרחו אל שורות מחנה המובטלים או אל מחנה הפועלים הירודים באיכות ובהכשרה – יש לו, יותר מלכולם, ענין נפשי בארץ חפשית, שבה יוכל לחיות חיים עצמאיים ולהתפתח דרך חירות, בהתאם לצרכיו החמריים ולמאוייו הרוחניים. אולם משום גילה הרך, ביחס, של הציונות ומפני ריבוי הטעמים, הנטיות והלכי־הרוח הפועלים בקרבה, לא טרחו הציונים, עד היום, למשוך אל הציונות, בהכרה ברורה, את המון העם ואת החלקים המתקדמים שבו ולהכניס אגב כך אל התנועה אותם הרעיונות היוצרים, שיש בכוחם לעשותה לחזון היסטורי נעלה לכל העם היהודי. האידיאולוגים של הציונות, ואחריהם כל החלקים המסורתיים של התנועה, שאפו לרכוש לציונות אך את הבורגנות הגדולה והזעירה, מתוך השקפה מוטעית, שמעמדות אלה, שהם עשירים ובעלי יכולת, ערכם בשביל הציונות גדול ביותר. ביחוד עמלו בכל הדרכים לרכוש את לב הבורגנות הגדולה; ניסו לעורר את המיתרים הלאומיים שבנפשה, ודיברו באזניה על ערך העם ועל הכבוד הלאומי; הציגו לפניה את הציונות כמפלט מן הפרוליטריון המטריד, אף ניסו לשלהב את דמיונה הקפיטליסטי וציירו לפניה את א"י כארץ שיש בה אוצרות טבעיים, שלא נגעה בהם עדיין יד אדם, והיא בשביל בעלי הון ארץ זבת חלב ודבש. אבל הבורגנות היהודית הגדולה הכבידה את אזניה משמוע את טענותיהם של הציונים, ועל על השידולים ודברי היְקָר ענתה בחיוך של לעג. אצל הבורגנות הזעירה היה מזלה של הציונות טוב יותר, אבל גם המעמד הזה איננו מוכשר להיות הנושא ההיסטורי של רעיון השיחרור היהודי. אפשר שהבורגנות הזעירה והאינטליגנציה הנלוית עליה תהיינה נענות במידת־מה להטפה ציונית, אפשר שתושיטנה לתנועה עזרה כספית כלשהי ולא תמנַענה רגשי השתתפות, אך אין ביכלתן לפתח את הכוחות המדיניים הנחוצים למפעל השיחרור היהודי.

ואין דבר זה מקרה, אלא נובע הוא בהכרח מן היחס שבין הציונות, כשאיפה למוצא ולעתיד חדש, ובין העמדה היציבה של המעמדות האמידים שביהדות. הבורגנות היהודית הגדולה איננה מרגישה למעשה את נטל האנטישמיות, לא בחומר ולא ברוח; כל צרכי חייה, עָצמתה הכלכלית והמדינית, מצב הבכורה שלה בחיי החברה –– דוחפים אותה לדרך הטמיעה. בהתבוללות, בפטריוטיזם, בהתמזגות עִם עַם הארץ רואה מעמד העשירים היהודי כעין אישור לאמנסיפציה הרשמית ולזכות הבכורה המעשית שעלו בחלקו. לפיכך הוא מתיחס אל הציונות באיבה רבה, רואה בה תנועה שעומדת בסתירה גמורה לכל מאויי הטמיעה שלו, שדורשת ממנו למַזג את צרכיו ואת חיי רוחו לא עִם העם והארץ שבתוכם הוא רואה אושר חברתי, אלא עם אחיו המדוכאים ונטולי־הבית, האנוסים לעזוב את מקומות מגוריהם ולחפש להם ארץ מולדת. הבורגנות היהודית, וביחוד זו שבאירופה המערבית שכוחה עצום ביותר, נכונה להניח כל מיני מכשולים על דרך הציונות ולהתיצב כצר לכל מפעל שלה. משום כך יש לכל מוסדות החסד, ההתישבות וההגירה שיסדה בורגנות זו, אופי אנטי־ציוני מובהק והם עשויים לשתֵּק את הפעולה הציונית.

והשכבה הזעירה ביהדות חוזה, אמנם, מבשרה את כל המועקה האנטישמית, אבל לא במידה כזו שתהא אנוסה בגללה לעקור מארץ מושבה. אמנם שכבה זו איננה שואפת להתבוללות; אדרבא, מפאת פרצופה הלאומי הרוחני היא עשויה יותר להתיחס לזו בשנאה. היא לאומית במהותה ועלולה להיענות לתנועה הציונית, אבל אין בידה להיות, בשום פנים, כוח מדיני אקטיבי מבחינה ציונית. כי מצד אחד אין המעמד הזה מחפש בציונות מוצא מן העקה ההיסטורית, ומצד שני חלש הוא ברוחו ושמרני מכדי שיתעורר בקרבו מרץ מדיני חזק כלשהו. השכבה הזעירה הזאת, שהיא לאומית יותר משהיא ציונית, יוצרת לה חיש ועל נקלה מעין במקום־ציונות ע"י צורות שונות של החיים הלאומיים והמסורתיים והיא מתיחסת אל הציונות למטרתה הסופית באדישות ובאי־אמון.

והציונים, מרוב רדיפתם אחרי החוגים החברתיים האנטי־ציוניים והלא־ציוניים, טעו טעויות עקרוניות וטכסיסיות רבות, שהשפיעו על התפתחות הציונות השפעה הרסנית. הציונים עמלו להתאים את האידיאולוגיה שלהם, את המוסדות הציוניים ואת התעמולה הציונית, לפסיכולוגיה הריאקציונית של המעמדות הללו והכניסו לציונות יסודות רעיוניים וארגוניים שהם בניגוד גמור למהות הציונית. תולדתן של השגיאות הללו הוא המשבר העובר עכשיו על הציונות. הציונות לא מצאה במעמדות האלה את הנושא ההיסטורי לרעיון השיחרור היהודי, אלא שמתוך רדיפה אחריהם זלזלה בינתיים ברכישת לב ההמונים היהודים הרחבים – לב העם, במלוא המשמעות האמתית של מלה זו, שהוא הוא, בכוח, הנושא היחידי של תנועת השחרור.

ובכדי שהציונות תצא מנקודת הקפאון שהגיעה אליה עכשיו ותהיה להלך־הרוח היסודי ביהדות, נחוץ לעורר בהמון היהודי את הרצון הציוני־המדיני ולהעשיר ולהעמיק את הרעיון הציוני באידיאלים החיוניים של ההמון. נקודת הכובד של תנועת השיחרור היהודית צריכה לעבור אל ההמון, ובו בלבד יש לראות אותו החוג החברתי שביהדות המוכשר להגשים את הציונות. וציונות, שהיא משאת־נפש של המון, צריך שתהא מותאמת לעניניו החמריים והרוחניים; צריך שתהא בה תשובה לא רק לצרה היהודית המיוחדת להמון זה, אלא גם לכל קשי גורלו בחברה הקיימת. החברה היהודית החדשה חייבת לפי שאיפתה, להיות חברה של חירות ושויון, בלי ניגודי אדונים ועבדים, מדכאים ומדוכאים. המדינה היהודית צריכה להיות מובנת להמונים וחיה בהכרתם כשאיפה קדושה, משיחית, לצורות חיים מעולות ולנצחון האמת עלי אדמות. דרכי ההתישבות וצורותיה צריך שתהיינה כפופות לרעיון ההתחדשות ועילוי החיים. הקרקע והרכוש שנרכשו באמצעי הקרן הקיימת צריך שיעמדו לקנין מוחלט של הלאום, והחרושת והחליפין צריך שיתגמשו על יסודות לאומיים ושיתופיים. רעיונות אלה בדבר צורות התישבות חדשות ונעלות חדרו כבר בזמן האחרון לחוגים ציוניים רחבים, ולפיכך חובה היא עוד יותר לעשותם ליסוד מוֹסד של הציונות, אם רוצים לראותה כשאיפה הולמת את עניני ההמון ואת מאוייו הרוחניים. ככל שתרוּם ותֶעֱשַׁר ותִרחַב משאת־הנפש הציונית בעיני העם, כן ייטיב העם לראות מה עמוקה תהום זו המפרידה בין מציאות חייו העגומה ובין משאת־הנפש, וכן יתעמק ויתעצם בחווייתו הציונית ובשאיפתו אל הציונות.

ברגע שהמון העם ייספח אל שורות הציונות ויאציל עליה משאיפותיו, יתגלה בתוכו אותו כוח יחיד, שבו תלך הציונות ותתגשם. האמצעים והדרכים להגשמתה שונים מן האמצעים של כל תנועת שיחרור אחרת. כל תנועת שיחרור לאומית נשענת על הכוח המדיני של השכבות המדוכאות, לא כן התנועה הציונית, שהיא צריכה תחילה ליצור לעצמה את הכוח הכלכלי, אשר יֵהָפך אחר כך בידיה לכוח מדיני. אבל הכוח הכלכלי נמצא בידי המעמד שהוא, כמו שראינו, אנטי־ציוני לפי מצבו. ואילו החלקים החברתיים שנלוים על הציונות, איש איש לפי מידת רצינותו ומסירותו, אין בידם לתת לציונות, בכוח עצמם, אפילו מעט מן המעט מאותם האמצעים הנחוצים לה להגשמתה. נמצא שהציונות, לפי עצם אופיה, אינה נתונה להגשמה, אם לא יקום כוח חדש, שלא נטל עד היום חלק במעשה השיחרור. וכוח זה גלום באותו מרץ מדיני ולאומי שיש בידי ההמון היהודי לגַלותו, לאחר שתשרה עליו הרוח הציונית. ההמון הציוני יכול גם ליצור לחץ על הבורגנות היהודית ולהכריח אותה שתסַפק את האמצעים הנחוצים לציונות. העם היהודי, הנושא על גבו את כל נטל המועקה של האנטישמיות, שהיא במידה לא קטנה תוצאה ממצב הבכורה של השכבות האמידות שביהדות, יש לו גם הרשות לדרוש מן הבורגנות היהודית עזרה והשתתפות בתנועת השיחרור שלו. בין העם ובין הבורגנות יש ניגוד לאומי עמוק, שסופו לקבל צורה של מלחמה היסטורית מתוך הכרה. הטמעת העם היהודי ופיזורו בין הגויים – זוהי הסיסמה השפלה והמשחיתה שנוצרה ע"י הבורגנות היהודית. ונגד שחיתות התבוללות זאת חייב ההמון היהודי, הזקוק לאבטונומיה מדינית ולריכוז לאומי, לצאת למלחמה ולהעמיד כנגדה את רצונו המדיני ואת משאת־נפשו הציונית.

קשה להגיד מראש איזו צורה צריכה לקבל מלחמת ההמון היהודי בבורגנות המתבוללת ואיזו תקבל למעשה, כי הניגוד הזה הוא חזיון מיוחד במינו שאין לו חבר בהיסטוריה. אבל גורם אחד אפשר לציין כבר עכשיו, ואפשר גם להתחיל בחיסולו הארגוני. בעשרות השנים האחרונות הקימה הבורגנות היהודית הגדולה הרבה מוסדות התישבותיים, הגירתיים ופילנטרופיים כלל־ישראליים, שהונם עולה למאות מיליונים. חברת ההתישבות יק"א יש לה הון של 260 מיליון פרנק, חברת “כל ישראל חברים” (“אליאנס”) יש לה הון של עשרות מיליונים. מלבדן יש עוד במדינות אירופה המערבית מוסדות יהודיים מיוחדים שנועדו למטרות יהודיות כלליות. מוסדות אלה יכלו, בהונם ובהשפעתם, לשמש חומה לתנועה הציונית ולקדם אותה חיש בדרך להגשמתה. אלא שבכל המוסדות הללו משתקפת פסיכולוגיית ההתבוללות המושחתת של הבורגנות. מוסדות אלה מסייעים להרחבת הפיזור של ההמונים היהודים, להשחתת הפרוליטריון והפיכתו לבורגנות יהודית זעירה ספיציפית; הם מפיצים בעם היהודי פטריוטיזם שַׁרלַטַנִי ומתבולל ביחס לארצות פזוריו. מלחמת ההמון היהודי בבורגנות המתבוללת צריכה להתחיל ממלחמה במוסדות האלה, וקודם־כל במוסד המשמש להם ביטוי מובהק – ביק"א.

והתנאים החיצוניים להתחיל במלחמה זו נוחים עד מאוד. הבורגנות היהודית העשירה ביותר והאדירה ביותר יושבת בעיר לונדון; לה יש משקל מכריע בחברת יק"א והשפעה עצומה על כל הבורגנות היהודית באירופה המערבית. לצדה של בורגנות זו יושב בלונדון גם המון יהודי רב, שנתנסה כבר, ועדיין הוא מתנסה יום יום, בכל מרי השיעבוד והנדודים של עם ישראל. המון זה תפוס להלך־רוח ציוני ורגיל בחיים פוליטיים. את ההמון הזה צריך לגייס בשם הציונות למלחמה ביק"א ובמיליונאים היהודים. ע"י אספות פומביות, הפגנות רחוב, תעמולה רחבה ומתמדת ופנִיָה אל דעת־הקהל ואל הציבור האנגלי יכול המון היהודים בלונדון להכריח את יק"א להשתמש בכספיה לטובת הציונות, תחת פיקוחה הכללי של ההסתדרות הציונית.

המאורעות האחרונים במציאות היהודית והציונית מוכיחים עוד יותר את הצורך ואת האפשרות להקים תנועה כזאת. באנגליה התלקחה תנועה אנטי־יהודית, שהיא מכוונת נגד הפרוליטריון היהודי, ומטרתה – נעילת שערי הארץ בפני ההגירה היהודית. רצינותה של תנועה זו ברורה לעין כבר מתוך כך, שהממשלה ראתה צורך למַנות ועדה פרלמנטרית לחקור את שאלת המהגרים היהודים בלונדון. כתב אשמה שלם חוּבַּר נגד המהגרים האלה, כאילו היו פושעים, ועיקרי נימוקיו הם, שהיהודים עניים, חלשים וחפצים בחיים. ואף־על־פי שהועדה עדיין לא החליטה להגביל את כניסת המהגרים היהודים לאנגליה, ברי שהוצאת חוק מגביל כזה איננה אלא שאלה של זמן.

אך לא באנגליה בלבד, ששימשה עד היום מקלט ליהודים מאירופה המזרחית, קמה תנועה נגד היהודים; חזיון זה מצוי עכשיו גם בארצות הברית של אמריקה, שהמתבוללים היו מציגים אותה כ"ארץ הזהב" היהודית. הנה בימים אלה, בשעת לויתו של רב ניו־יורקי פרעו פועלי בית־החרושת, פרעות ממש, בתהלוכת הלויה השקטה. וכשהתחילו היהודים לעמוד על נפשם, באה המשטרה והכתה ביהודים ורוצצה אותם, אף אסרה מהם והטילה עליהם קנסות. מאורע זה איננו אלא ביטוי חיצוני לניגודים העמוקים שקמים בכל מקום בעולם, בין הישוב היהודי ובין הסביבה המקיפה אותו, בו ברגע שהישוב היהודי נעשה קיבוץ ניכר ומתחרה בעם הארץ.

הבורגנות המתבוללת, שכל המאורעות הללו אינם נוגעים עָדֶיהָ, מחַפה על אופיָם האמתי ועוברת על פניהם באדישות. אולם על הכרת ההמון יש להם, למאורעות אלה, השפעה מיוחדת והם מעוררים בו חושים חדשים והלך־רוח חדש, המכשירים אותו למלחמה פעילה ומכוונת לעתיד טוב יותר ולחירות ציונית.

ובחיים הציוניים מתהווים דברים המעידים, יותר ממאה נימוקים, על ההכרח ליצור תנועה המונית לוחמת למען הציונות. בין הממשלה התורכית ובין שליחי הציונות מתנהל משא־ומתן בדבר הגשמת הציונות. ואולם משא־ומתן זה לא יביא כל פרי כל זמן שלא יהיו בידי ההסתדרות הציונית אותם האמצעים שהם הכרחיים להגשמת הציונות, כל זמן שדעת־הקהל האירופית לא תרים את קולה בעד הציונות, כל זמן שהמון העם היהודי לא יְפַתח בקרבו רצון מדיני אמיץ ולא יצא למלחמה נגד המוסדות ואילי־הכסף היהודים ולמען הציונות.

נמצא, שהמאורעות האחרונים בחיים היהודיים והציוניים דוחפים את הציונות לדרך המלחמה. כל חלוצי הציונות מתוך האינטליגנציה ומתוך הפועלים, שאינם מתנחמים ברעיון של ציונות לאחר מאות בשנים, כל אמיץ וכל פעיל במחנה הציוני, מצווים עכשיו להתארגן ולהוביל את ההמון היהודי למלחמה על חזונו התרבותי, המדיני והכלכלי הנעלה. המלחמה צריכה להתחיל בלונדון ובשליחה הבולט ביותר של הבורגנות היהודית, ביק"א, ומשם תתפשט לכל המדינות, שיש בהן ניגודים בין ההמון היהודי, הסובל והמחפש לו מוצא בארץ חדשה ובחיים חדשים, ובין הבורגנות הפטריוטית והמתבוללת, שדעתה נוחה מן המצב הקיים והיא מסייעת לפיזור המון העם ולהשחתתו.

התנערות ההמונים לחיים ציוניים, העשרת התוכן הציוני ברעיונות הסוציאליים הגדולים של ההמון וברעיון המשיחי, מלחמת ההמון הזה בבורגנות המתבוללת ובמוסדותיה על שיחרורו הלאומי – זוהי האפשרות היחידה להתקדמות הציונות בדרך לנצחונה ההיסטורי. וסלילת הדרך לתנועה המונית מלחמתית – זו היא תעודתה של ההסתדרות “חירות”.