¹

עקת היהודים ההיסטורית הולכת וגוברת, הולכת ומכבירה שנה שנה. פרעות, גרושי־המון, חוקי־גזרה, חרם חברתי – כל אלה נעשו חזיונות מצויים בחיי היהודים. כבוד האדם של היהודים נרמס ברגל בכל מקום ומקום.

ויש לעקת היהודים סיבה אחת כללית, ומשום כך גם סמויה מן העין, היא הסיבה לכל דיכוי בחברה האנושית: החלוקה הלא־צודקת של הכוח המדיני והכלכלי בין בני האדם, כלומר: האופי המעמדי של החברה. אך יש לעקת היהודים גם סיבות מיוחדות לה ונראות לעין, ומקורן בגזל זכויותיו של העם היהודי וברפיונו החברתי־מדיני. ואם שמר העם הזה על קיומו בהיסטוריה עד היום ולא נמחה כבר מעל פני האדמה, אין זאת אלא משום שהשכיל תמיד למלא תפקיד סוציאלי־כלכלי שהנאה ממנו לעמים אחרים.

כסוחרים, כבעלי הון, כמתַוְכים זעירים וגדולים בין מעמדות שונים, סייעו היהודים להתפתחות הכוחות הכלכלים ולהרחבת המסחר בארצות מגוריהם והיו משום כך נסבלים לשעתם, עד בוא יום.

אך כל אימת שהגיע הכוח הכלכלי של אותה מדינה לרמה מסוימת ועם הארץ הוכשר למלא בעצמו את התפקיד החברתי־הכלכלי שמילאו היהודים – מיד התחילו הרדיפות, שהיו הולכות וגוברות עם גידול הניגודים הסוציאליים בחברה ומסתיימות בדרך כלל בגירוש היהודים מאותה ארץ לחלוטין.

זוהי הסיבה הסוציאלית־כלכלית לכל האסונות שבאו על היהודים ולנדודיהם הנצחיים מארץ לארץ.

והנה כיום הזה עוברת על יהודים אחת השעות הקשות שבהיסטוריה שלהם.

במקומות ששם רוב מנין ורוב בנין של העם היהודי – ברוסיה, ברומניה ובאוסטריה – חדל הצורך בתפקיד המיוחד של היהודים בהתפתחותה הכלכלית של הארץ. ההתחרות החברתית, שהופיעה עם גידול הניגודים החברתיים, מגבירה את הנטייה להרחיק את היהודים מכל עמדות החיים. זכויותיהם האזרחיות והמדיניות בארצות אלו ניטלו מהם זה כבר; עכשיו מסתתמים והולכים גם מקורות קיומם הדלים.

מלאכות רבות נאסרו עליהם לגמרי; שערי החינוך נעולים בפניהם; העמל ברוך־היצירה, עבודת האדמה, מהם והלאה. יש ארצות, כגון רומניה, שהיהודים מגורשים משם כזרים. קולות מחרפים פראים נישאים ברמה, מתחדשות עלילות ימי־הביניים ומעונים יהודים כלואים בבתי הסוהר ועולים לגרדום.

ודאי שמצב זה, הקשה ללא־נשוא, פוגע, במדרגות שונות ובצורות שונות, בכל האומה היהודית, מחוץ למעמד העשיר ובעל הזכויות שבה. והסבל הוא חמרי ורוחני כאחד. סובל המעמד הבינוני הנלחץ על ידי ההתחרות מצד השכנים הלא־יהודים, החרם החברתי ולחץ הממשלה; סובלת גם האינטליגנציה היהודית, שניטלה ממנה כל אפשרות להשתמש בכוחותיה בחיים האזרחיים.

אבל ביתר שאת מעיק הלחץ הזה על המון העם הרב והמדולדל – והוא שמונים אחוז של העם היהודי – הממלא אותו תפקיד כלכלי יהודי מיוחד, את התיווך בין המעמדות החברתיים. המון זה, הנלחץ בצבת האנטישמיות הממשלתית והחברתית. מאבד לאט לאט את כל אמצעי החיים ואחת דתו לכליון. המעבר אל חיי עמל מלא מכשולים, ולרוב גם חסום לגמרי, כי יד האנטישמיות היתה גם בשדרות העמלים היהודים ואפשרות העבודה מצטמצמת והולכת. הוא נעשה יסוד זר ונטול זכויות ומספר היוצאים ממנו למחנה מחוסרי העבודה הולך ורב. אך מלבד הלחץ הכלכלי נושא עוד ההמון הזה על שכמו את כל בלהותיה של שנאת ישראל מצד הממשלה, המשטרה, המעמד הבינוני והאספסוף.

רעב, עוני, ריצה מטורפת ללא מטרה מארץ לארץ, התנוונות רוחנית – אלו הן תוצאותיו הטבעיות של מצב זה, ההולך ורע.

גם השכל, גם הרגש מראים לנו שתי דרכים לפתרון שאלת היהודים ההיסטורית. ראשית – התעוררות החושים המדיניים המהפכניים בקרב המוני היהודים והקמת תנועה יהודית סוציאלדימוקרטית, שבמרכזה יעמוד מעמד העובדים וסביבה – כל שאר המון בית ישראל; שנית – כיוון כל ההגירה הטרופה, כל הנדודים הנצחיים של העם היהודי אל טריטוריה אחת, על מנת לכונן בתוכה מדינה יהודית על יסודות סוציאליסטיים.

טריטוריה זו היא הארץ הנושנה של העם היהודי, ארץ־ישראל, והארצות הסמוכות לה, הנתונות לשלטונה של אנגליה, כגון קפריסין וסיני. למראה המוני היהודים, הכלים והולכים במועקה הכלכלית והמדינית, הנעים והנדים על פני כל העולם, ללא מטרה וללא מקלט, חיים על עבודה לא־פרודוקטיבית ומתנוונים ברוח – מִצְוַת השכל והרגש היא על כל אדם מישראל להכיר, כי ריכוז המוני המהגרים בטריטוריה אחת, על מנת ליצור בתוכה צורות חיים הולמות את שאיפותיהם ואת עניניהם החמריים של המונים אלה, הוא הכרח סוציאלי של המציאות היהודית.

המלחמה הפוליטית של המוני ישראל במקומות מגוריהם והשאיפה ליצירת מרכז יהודי אבטונומי – אינם תרתי דסתרי, כפי שנדמה, אולי, לכל מתבונן שטחי. כי המציאות היהודית היא בעצם מהותה מורכבת מאד.

ההגירה היהודית היא פרוצס היסטורי ולא יתכן שתהיה בזמן מן הזמנים לעובדה מוגמרת שנתגשמה תוך תקופה ארוכה. ההמונים היהודים ברובם עוד ישארו במקומות מגוריהם לאורך ימים ועל כרחם יהיו חייבים להגיב על רוע מצבם, להילחם על תיקון מצבם הכלכלי, על זכויותיהם המדיניות, על השאיפה הכללית לעשות את העבודה לקנין החברה ועל כבודם האנושי. כל המסיר את לב ההמונים מעל המלחמה במקום מושבם, בגלל האבטונומיה היהודית בא"י – מסגיר אותם ואת האומה כולה בידי האויב ומוליך את היהדות לקראת חורבן גמור, חמרי ורוחני. ומצד שני – כל המסיח את הדעת, לשם המלחמה לסוציאליזם ולתיקונים אחדים במצבם של הפועלים, מכל המוֹרָאות שבחיים היהודיים, שהפעולה הסוציאלדימוקרטית איננה יכולה, לפי עצם מהותה, להקל מעליהם – חוטא הוא כלפי הענינים החיוניים ביותר של העם היהודי. וכל הבא להמונים נרדפים, מהגרים, המבקשים להם עבודה ומחסה, ומנחם אותם בתקוה למשטר הסוציאליסטי העתיד לבוא – הריהו כמושיט אבן לאדם השואל ללחם.

הסוציאלדימוקרטיה והציונות הסוציאליסטית הן משום כך שתי התנועות שיש אתן תשובה לצרכים הממשיים של ההמונים היהודים ולשאלת היהודים בכללה. ואולם טעמים טכסיסיים רבים מחייבים, שאיחוד שתי הפעולות הללו בתכנית מעשית כוללת אחת איננו מוביל למטרה, ויש הכרח לפרד אותן לשתי הסתדרויות־אחיות בלתי תלויות זו בזו. שתי הצורות הללו של הפעולה החברתית – מטרותיהן ואמצעיהן מונחים בשטחים שונים; אף יחס המעמדות השליטים והממשלות אל כל אחת מהן שונה בהחלט; גם חוטי הקשר, היוצאים מהן אל זרמים חברתיים אחרים, נמתחים בכיוונים שונים לגמרי: הסוציאלדימוקרטיה היהודית חייבת לחפש לעצמה נקודות מגע עם הפועלים בני הארץ, ולפעמים גם עם המפלגות הליברליות. לא כן הציונות הסוציאליסטית, שהיא מצוּוה לבקש לה דרכי השפעה על הציונות הבורגנית ועל המוסדות היהודיים הפילנטרופיים בכלל. גם בתוך היהדות גופא אינו דומה היחס לסוציאלדימוקרטיה אל היחס לציונות הסוציאליסטית: יש חוגים רבים שאינם מסוגלים עדיין לקלוט את הרעיון הסוציאלדימוקרטי, אבל תופסים הם את הציונות הסוציאליסטית, שהיא מחוץ לתחומי הענינים המעמדיים. כל הטעמים הללו, ורבים אחרים, מטים את שורת ההגיון לטובת ההפרדה בין שתי הצורות של הפעולה החברתית היהודית, אף־על־פי שתשובתן לשאלת היהודים תשובה אחת היא, ולצד קיומן כשתי הסתדרויות־אחיות ועצמאיות לגמרי.

תנועה סוציאלדימוקרטית יהודית עם יחס חם לציונות הסוציאליסטית ולרעיון התחיה היהודית ותנועה ציונית סוציאליסטית המכירה להלכה בנחיצותה של תנועה סוציאליסטית מהפכנית בקרב היהודים בכל מקומות מושבותיהם – אלו הן שתי הצורות ההסתדרותיות שיש בהן משום מתן תשובה מקיפה לשאלת היהודים ולצרכי ההמונים היהודים.

אך הציונות הסוציאליסטית נובעת לא מן הגורם הסוציאלי־הכלכלי בלבד, הכופה אותנו להכיר בהכרחיותה, אלא גם ממקור תרבותי־פסיכולוגי עמוק. האומה היהודית היא אחת האומות המחוננות ביותר, אחת האומות הגאוניות ביותר שבחברה האנושית. הלכה פסוקה היא בהיסטוריה, שתרומת היהדות לאוצר התרבות העולמי גדולה משל כל האומות. מצבו החיצוני של העם היהודי, הגלות והשיעבוד, עשו את העם המצויין הזה לקריקטורה, שמו אותו ללעג בגויים ולמעמסה על עצמו, סילפוּ ועיווּ את תכונות נפשו. רוח הנבואה הישראלית התנוונה והיתה להגשמה תלמודית הרחוקה ממוסר², המוסר היהודי האוניברסלי היה לבורסה ולפַּנַּמה יהודית אוניברסלית, כוח היצירה הלאומי – לחיקוי אוילי, הלשון – לז’רגון עלוב, ההכרה העצמית – להתרפסות בפני אחרים, עבודת המחשבה – להתחכמות חולנית, החיים החברתיים – למנוסה ולנדודים, וההיסטוריה – לאנקת עולם.

ואף־על־פי־כן, למרות כל הטרגדיות של אומה זו, על אף הסילוף האיום של חייה ולמרות היותה חסרה צורות לאומיות מוחשיות, – כוח חיוניותה וסגולותיה המיוחדות גדולים כל כך,שעדיין חבויים בה כוחות יצירה אדירים, ומן הספירה המוסרית והסוציאליסטית בעיקר, העתידים, בתנאי התפתחות היסטורית בריאה, להשתגשג ולהיות לתרבות לאומית גדולה. אש היצירה של היהדות לא כבתה; אמנם הועמה וקדרה בתוך אוירת העבדות הרקבה והחנוקה, אבל במסיבות טובות מאלה היא עלולה עוד להתלקח ולהזהיר כזוהר החמה בגבורתה.

יצירת תנאים לשיגשוגה של הלאומיות היהודית, מתן מרחב לכוחות היצירה של העם היהודי, שדברי ימיו מצויינים במינם – זוהי התעודה הלאומית של הציונות הסוציאליסטית.

וגם מבחינה זו רואה הציונות הסוציאליסטית את עצמה מאוחדת עם הסוציאליזם הבינלאומי המשחרר, שעל דגלו האדום רשום: חירות לאומית לכל העמים המדוכאים וכר נרחב לתרבותם הלאומית!

הציונות הסוציאליסטית מטילה על עצמה גם תעודה תרבותית־רוחנית גדולה. המוני העם שקועים בבערות, בהבלי הדת, בהגשמה תלמודית. רבני העדה, הרבנים־מטעם המכורים, הבורגנות היהודית והממשלה – הם הם המחזיקים את המון העם היהודי בבערותו זו ובהבלים אלה. הציונות הסוציאליסטית קוראת בשם האור, בשם האמת, בשם רעיון התחיה הלאומית למלחמה בכל כוחות השחור והזדון הללו.

בדת היהודית המעשית, שהיא לפי אימרתו הגאונית של היינה, לא דת אלא אסון, רואה הציונות הסוציאליסטית את המעצור העיקרי החוסם בפני העם היהודי את הדרך לתרבות, למדע, לחירות. הדת המעשית משחיתה את השכל היהודי ואת הנפש היהודית, חוצה בפני כל פעולה עצמאית, כובלת את העם בכבלי עבדים.

הציונות הסוציאליסטית רוצה לפזר את האפלה הזאת, להכניס לתוך העם את אור הרעיון הסוציאליסטי־לאומי.

הנוער הסוציאליסטי היהודי מתיחס אל רעיון המדינה היהודית והתחיה הלאומית היהודית יחס של אדישות, אם לא של איבה גמורה. יחס זה אינו בעצם אלא שריד הבורגנות היהודית. כשגדלה הבורגנות היהודית, בהשפעת האמנסיפציה המלאה של היהודים במערב והאמנסיפציה החלקית של יהודים בעלי זכויות ברוסיה, ופתחה במסע השוד שלה נגד העולם, היה זה מענינה הפוליטי של בורגנות זו לשלול את הלאומיות היהודית ולהקים במקומה תורה חדשה בדבר התעודה הדתית, כביכול, של עם ישראל. ומכיון שהיהדות חסרה כל צורה לאומית ממשית, נקלטה אנטי־לאומיות בורגנית זו גם בנפש האינטליגנציה היהודית, שאת כל השכלתה והתפתחותה שאבה מתרבויות זרות. האנטי־לאומיות של האינטליגנציה היהודית הסוציאליסטית, שעברה אח"כ ממנה, אמנם במידה קטנה יותר, גם להמוני העם המאורגנים, מקורה בזה שכל אלה לא נשתחררו עדיין שיחרור גמור מן הפסיכולוגיה האנטי־יהודית שהילכה עליהם הבורגנות היהודית.

רעיון התחיה היהודית פסול הוא בעיני הסוציאליסטים היהודים, אמנם רק בצורתו הבורגנית־הריאקציונית שניתנה לו בציונות של זמננו. אבל סוף־סוף הגיעה השעה להבין את מהות התנועה הזאת ואת הסיבות, שעל פיהן מוכרחת היתה לקבל אופי ריאקציוני עלוב זה.

לא מתוך שאיפת הבורגנות היהודית למצוא מקום להשקעת כספיה העודפים, אף לא משאיפתה של בורגנות זו לשלטון מדיני, קמה הציונות, כפי שמשמיעים לנו כמה סוציאליסטים. הֶסבר כזה לתנועה זו, המצוינה במהותה – כרוב תמימותו כן רוב גסותו. הציונות קמה מתוך הכרת ההמונים היהודים, שכל אָשיותיהם הכלכליות נתערערו, ומתוך השאיפה למציאות אחרת, טובה יותר. אל הגורם הסוציאלי־כלכלי הזה נצטרפו גם היצר הלאומי וההכרה העצמית הלאומית של היהדות, שנעשו מקור יצירה רוחנית לתנועה זו. אך שני הגורמים, גם הכלכלי־חברתי וגם התרבותי־הלאומי, עדיין לא הגיעו לידי התבדלות לפי הבחינה מהעמדית. ומכאן כל האופי הבורגני־הריאקציוני של הציונות. הבסיס הכלכלי של המוני היהודים, שנתערער על ידי האנטישמיות, הוא מגוון ורב־חזיונות: הוא מורכב מעמל עובדים, ממסחר זעיר, מתיווך, מסרסרות ועוד ועוד, שההתעסקות הלא־פרודוקטיבית היא הצורה המשקית המכרעת שבהם. ואמנם רוב־צורות כלכלי זה נתמזג לטעם סוציאלי־כלכלי אחד כללי בשביל השאיפה למציאות חדשה, אלא שהיסודות הבקרתיים יותר שבהמונים אלה עדיין לא נתנו לטעם הכללי הזה את פירושו המעמדי.

בקרב ההמונים הכושלים, החלשים ברוח, האומללים והמשועבדים של העם היהודי, אשר יד ההתבדלות המעמדית לא ניערה אותם עדיין, מתקשרת שאיפה זו למציאות חדשה אל כל התְּכָנים הריאקציוניים והעלובים של חייהם. דמות הסבל החמרי־הכלכלי של העם נראית לעיני המונים אלה מנקודת ראות של חיי הבורגנות הזעירה; חלום העתיד היהודי מתחבר בדמיונם עם המאוויים הריאקציוניים של מציאותם; והאמצעים להגשמת החלום הזה נשאבים מאותה פסיכולוגיה עבדותית חולנית, שנתפתחה בקרבם במשך הדורות.

ראינו שהגורם הסוציאלי־כלכלי של הציונות שרוי בתוהו ובוהו, איננו מואר באור הכרה המעמדית, אלא מחובר אל הפסיכולוגיה העבדותית העלובה של ההמונים היהודים. והנה בא הגורם הלאומי, שהוא ממלא בתנועה זו תפקיד של מקור ליצירה, והטה את התנועה עוד יותר לדרך המדרון של הריאקציוניוּת. היסודות הלאומיים המתקדמים שבפסיכיקה היהודית הועמו על ידי מסורת דתית ועל ידי רְבָדִים ריאקציוניים שעלו מתוך חיי השיעבוד של העם היהודי. הציונות הזאת, שלא נתבדלה עדיין לפי המעמדות שבה, חישלה לעצמה אידיאולוגיה לאומית מן היסודות הריאקציוניים בעיקר שבלאומיות היהודית: הדת, המסורת וצורות החיים הלאומיות.

לא מאינטרסים מעמדיים של הבורגנות היהודית ולא מרדיפתה אחר הבצע או אחר השלטון המדיני נובע האופי הבורגני־הריאקציוני של הציונות, אלא מן הבערות ומן החשכה שבהן שרויים המוני העם, שההכרה המעמדית והרעיון הסוציאליסטי המהפכני לא נגעו בהם במידה מספקת. לא האינטרסים שבהכרתה הברורה של הבורגנות הם סיבת האופי הבורגני־הריאקציוני של הציונות, כדבריהם של הסוציאליסטים, אלא ההיפך הגמור מזה – האינטרסים המעמדיים, החמריים והרוחניים של המוני העם היהודי, שעדיין לא בשלו כליל בהכרתם של ההמונים האלה.

השיעבוד, אזלת־היד והאדישות המעמדית של ההמונים היהודים הם ששימשו קרקע לגידולה של הציונות בצורתה הבורגנית־הריאקציונית, העשויה לעורר רגש תועבה בלב כל אדם ובלב כל יהודי אמתי. הפסיכולוגיה של הבורגנות היהודית הגדולה והקטנה של האינטליגנציה הרקבה ונטולת־הרעיון, של ה"סופרים" היהודים הבורים והמכוּרים – היא שהיתה לפסיכולוגיה של הציונות. את שורש האנטישמיות רואה הציונות באיזה מין שנאת־גזעים תורשתית מצד ה"גויים" ליהודים, באיזה מין מחלת־נפש היסטורית – דרך מחשבה ריאקציונית ועם־הארצית ביסודה.

באידיאל הלאומי שלה לא יכלה ציונות זו להתרומם למעלה ממדינה עם ניצול יהודי ועם דיכוי יהודי. ומכיון שלא זכתה התנועה הציונית לשום האצלה מצד היסודות הסוציאליסטיים, הלכה הלוך והתנוון בדרך לריאקציה: נתנה יד לרבנים חשוכים, יצרה פלחן צבוע של הדת היהודית, עוסקת בעצמה, ע"י באי־כוחה, במלאכה הבזויה של הרבנות־מטעם ומטיפה לעם היהודי לנתק את כל קשריו עם כל הרעיונות הנעלים המתקדמים של האנושות, שרִמוּ, כביכול, את העם היהודי. נושאי הרוח בתנועה הציונית הם כל אותם האינטליגנטים הרקבים, הנבערים והריקים משאיפה, שאין בהם די כוח מוסרי ושכלי למען היות להם רעיון הסוציאליזם לחוויה.

אולם, גם אחרי כל אלה, אין לסוציאליסטים היהודים רשות ליַּדוֹת אבן בציונות של זמננו, כי הם התיחסו באיבה גם אל עצם מהותה של התנועה, ולא בלבד שלא טרחו להחדיר אליה את הרעיון הסוציאליסטי, אלא גם סילפו בשקר את מקור מחצבתה ואת כל הוויתה הפנימית, והעמידו את כולה על שאיפת הבורגנות היהודית לבצע ולשלטון. הצורה הבורגנית־הריאקציונית של הציונות בימינו איננה פוטרת בשום פנים את הסוציאליסטים היהודים מחובותיהם לגבי שאלת היהודים וכלפי רעיון התחיה היהודית. אדרבה, היא היא המטילה עליהם חובה קדושה להכניס אור אל החזיון הלאומי העמוק הזה, ליצור מתוכו תנועה סוציאליסטית.

אוטופיה! – יקראו לנו מתנגדינו, באין אִתם שום תשובה הגיונית אחרת.

קריאה זו מפי סוציאליסטים נקבל ברוח שקטה עד מאוד.

ייסוּד קבוצות פועלים שיתופיות, בשטחים כלכליים שונים, נחשבת בימינו לאחת הפעולות העיקריות של הסוציאליזם, ויש מקוים כי מכאן תתגשם החברה הסוציאליסטית בכללה. והנה, ההתישבות השיתופית היא היא גם הדרך שבה צריכה להיבנות החברה הסוציאליסטית היהודית, לנצחונם של החירות, האחווה והשיויון.

ואם יש פריחה וברכה לקבוצות שיתופיות בחברות קפיטליסטיות נושנות, על־אחת־כמה־וכמה שיש להן תקוה ואחרית בחברה חדשה. אכן, לדעתנו זהו התנאי היחיד להצלחתה של כל התישבות בכלל.

והגינוי באוטופיה, מצד הציונים, איננו עשוי אלא לעורר בנו חיוך של רחמים.

אם יש מישהו ראוי לגנאי על עוון אוטופיזם רע ושפל קומה, הרי אלה הציונים הריאקציוניים. אי־היכולת לחרוג מתחום הפסיכולוגיה הצרה והאמונה המטומטמת, שהארץ בכל זאת לא תנוע והחיים אינם מסוגלים להעמיד מקרבם צורות נעלות יותר ונבונות יותר – הוא אוטופיזם ריאקציוני עלוב של אנשים שבעים ושל מעמדות שליטים. אוטופיסטים הם אותם הציונים הבונים את כל עולמם על קפריסה של השולטַן ועל הדיפלומטיה, כביכול. הציונים הסוציאליסטים משוחררים גם מאותו שכרון פסיבדו־רומנטי, המצַוֶה להתחיל את ההתישבות דוקא ב"ארץ הקדושה" ובשום אופן לא באחת מארצות הסמוכות לא"י והשייכות לאנגליה. לא אלה אוטופיסטים המבקשים למַזג את חלום התחיה היהודית עם מיטב חלומותיה הקדושים של האנושות בכללה; נדונים לכליון מעשיהם של אותם האנשים החושבים בשכלם הצר, כי אפשר לעורר בני אדם לעבדות ולאבסורדים מוסריים.

אין הציונות אפשרית בלי הציונות הסוציאליסטית. היא היא המרחיבה את המושג א"י ומאפשרת להתחיל מיד בהגשמת המדינה היהודית. היא מביאה לידי הסכמה את הציונות ואת הענינים החמריים והרוחניים של המוני העם והופכת את הציונות למשאת נפש גדולה שעליה יילחם העם ועליה יחיה. היא מעוררת את היסודות הבריאים, הנאורים ובעלי השאיפה שביהדות ומעמידה אותם כחלוץ בראש המחנה. לא כן הציונות הבורגנית, שהיא מלקטת את החוחים ורומסת ברגל את השושנים. הציונות הסוציאליסטית נלחמת בכל גידולי הפרא החולניים שעלו בחיים היהודיים בדת ובמסורת, ואת בני בריתה היא רואה במדע ובאור, ואילו הציונות הריאקציונית בונה את ביתה על היסוד הרקֵב של היהדות החולנית. לא, רבותי הציונים בני המחנה הבורגני־הריאקציוני, אתם נטלתם את הנשמה מן הציונות, הפכתם אותה לאוטופיה של עבדות, ל"מה־יפית" לאומי, הרחקתם ממנה את הנאורים שבהמונים היהודים ושבאינטליגנציה הסוציאליסטית, זִוַגְתֶּם אותה עם כוחות השחור והצביעות והוצאתם ממנה, לצערנו הגדול, את לשד חייה. אנחנו, הציונים הסוציאליסטים, מרימים עתה את דגל החירות האמתי של העם היהודי; אנחנו מְחַיים את היהדות בזה שאנחנו מביאים לכל תא ותא שלה מן הרעיון הגדול של הסוציאליזם. אנו – הציונים!

וכל כמה שהציונות הולכת וקרובה להגשמתה, כל כמה שהמוסדות העשויים לפתוח בהתישבות הולכים ומתבגרים, מתברר אילך ואילך מה נחוצה הציונות הסוציאליסטית ועד כמה היא צורך השעה.

הציונים הבורגנים־הריאקציוניים רוצים בהתיישבות על יסודות קפיטליסטיים ובזה הם גוזרים כליה על כל הציונות. הם מכניסים את התנועה, מראשית ימיה, את האינטרסים המעמדיים־הבורגניים ומקִימים מחִיצות חברתיות איתנות, שבהן תִשָבר הציונות. עכשיו – התנועה הציונית, על אף כל ליקוייה, היא תנועה שאין עיניה לבצע כמטרה סופית, אבל ברגע שתתחיל הפעולה המעשית, מיד ישמיעו קולם האינטרסים של הקפיטליסטים, הבורגנות, הטכניקאים, האגרונומים, הפקידים וכל שאר המעמדות השליטים. ובהתישבות תתלקח מלחמת מעמדות אשר תהרוס את המדינה היהודית בראשית התהוותה. ניגודי האינטרסים הנוצרים בידי הציונות עצמה, הם יהיו הסלע שאליו תתנפץ ספינתה. ואם תחת חירות ותחיה תקומנה לנו שנאת מעמדות ופשיטת רגל, הרי הציונים הריאקציוניים הם שיהיו חייבים לתת על כך את הדין לפני כס ההיסטוריה היהודית.

אבל לא פחות מהם יאשמו הסוציאליסטים היהודים, אם יוסיפו לעמוד מנגד לתנועה. יש בידם אפשרות להעמיד מול הציונות הבורגנית־הריאקציונית את כל כוחם הסוציאליסטי לכוון את התנועה באפיק סוציאליסטי.

ואשמתם בפני היהדות תהיה כפולה, שכן סוציאליסטים הם, בני המעמד המתקדם, הנאור ובעל הנפש שבעם היהודי.

בהביאנו כיום אל הנוער היהודי את הציונות הסוציאליסטית אנו מקוים שמיטב בניו יבין אותנו. אנו מקוים, שבחירי שליחיו של הנוער היהודי יתיחסו אל קול הקריאה שלנו יחס טוב וישר. אבל קודם כל אנו פונים אל אותם האנשים שבתוך המחנה הציוני, שעמדו מאליהם על אי־ציוניותה של הציונות בימינו ועל כל דלותה המוסרית והשכלית והם מבקשים לה צורות חדשות, מתאימות יותר להשקפת עולמם הסוציאליסטית. את האנשים האלה, המפוזרים עכשיו, אנו קוראים לארגון ושולחים להם את הבשורה המשמחת, שקבוצות ציוניות־סוציאליסטיות הולכות ונוצרות בכל מקום ומקום.

פתרונה של שאלת היהודים ניתן, איפוא, לסיכום בשלוש הנחות־יסוד אלה:

1. הנחיצות בארגון סוציאלדימוקרטי של ההמונים היהודים במקומות מושבותיהם;

2. הנחיצות בהקמת מדינה יהודית סוציאליסטית בא"י ובארצות הסמוכות לה;

3. הנחיצות במלחמה בדת המעשית והחלפתה ברעיון לאומי־סוציאליסטי.

ומכיוון שהמלחמה הסוציאלדימוקרטית של היהודים איננה קשורה קשר פנימי עם בנין המדינה הציונית־הסוציאליסטית, נחוץ לתת לשתי הצורות הללו של פתרון השאלה היהודית ביטוי ממשי בקיום שתי הסתדרויות עצמאיות.

לעבודה, חברים!

יחי הסוציאליזם הבינלאומי!

תחי הציונות הסוציאליסטית!

קבוצת ציונים־סוציאליסטים.

לונדון, מאי 1901

¹

תנועת השחרור הציונית נמצאת עתה במצב חמור המחייב את כל הציונים המתקדמים, שהציונות אינה להם ענין של בילוי־זמן, אלא ענין שבכובד־ראש של קדושה, להעמיק עיון בתכנה של התנועה. עינינו רואות, כי רעיון החירות היהודית יצא טיבו כמעט בכל העם היהודי, כי נוצרו הכלים, כדי להתחיל בהגשמת הרעיון: נציגות־עם, קרן לאומית וכיו"ב. ועוד רואים אנו, כי הכוחות החיצוניים, ממשלות אירופה והשלטון התורכי, אינם נותנים לפנינו אותם המכשולים, שמפניהם יראו כל כך לכתחילה; כי דעת־הצבור המתקדמת הוגה חיבה לתנועה זו, באופן שהציונות תוכל להישען עליה בהמשך הזמן. ואולם מצד שני אנו רואים, כי העם היהודי שקוע בשינה ואין מתעוררים בו הכוחות שיוכלו להגשים את הציונות; כי כל אותם הכלים שנוצרו אין להם ערך כלל, מכיוון שאין בהם כוחות חמריים ומדיניים במידה המספיקה להגשמת הציונות; כי כל החיבה הנודעת לציונות מן העולם שאינו יהודי אין תועלת בה, שהרי בקרב העם היהודי אין קמים הכוחות הדרושים כדי להשתמש במצב זה ובגילויי חיבה אלה. עוד לא היתה שעה יפה ורבת־תוחלת לציונות כשעה זו, ובכל זאת לא קם כל העם כאיש אחד, ברצון מדיני וברוב כוח, כדי להשיג את חירותו.

סיבת הדבר נתונה בכל התפתחותה של הציונות, בצורת התפיסה שתפסו את רעיון החירות היהודית, במהות הכוחות שביקשו לעורר ובדרך שאמרו להגשים בה את הרעיון. במשך עשרים השנה, שעברו מאז קמה חיבת ציון ואחריה הציונות המדינית, לא עלה בעצם הדבר לעורר את המוני ישראל, שמוכרחים, ע"פ כל מצבם החמרי והתרבותי, לבקש בציונות את הצלתם ושיחרורם ושצריכים להרגיש חירות זו כענין הגדול ביותר שבחייהם. הציונים המסורים המעטים, שציוניותם נובעת מרגשותיהם הלאומיים החזקים, נקלעו לטעותם של כל בעלי האוטופיה. לכן סבורים היו, כי האמת הפנימית של הציונות דיה כשהיא לעצמה, כדי שכל שדרות היהודים יצטרפו לה ויגשימוה. ומכיוון שהיו מדמים בנפשם, כי כל הציונות אינה אלא שאלת ממון, ממילא ביקשו למשוך אל הציונות רק את מעמד העשירים, החל בגבירי העיר וכלה בבעלי המיליונים והמיליארדים שבין היהודים. אל הגבירים והמיליונאים ניסו הציונים דבר בכל האפנים: ביקשו להעיר את רגשותיהם הלאומיים; דיברו באזניהם על כבוד וחירות לאומיים; ביקשו להוכיח להם, כי מהציונות תצמח להם רק טובה, שהרי היא מעתיקה את הפרוליטריון היהודי לארצות אחרות ומניחה להם, לגבירים, לישב בשלווה; זחלו לפניהם על ארבע, העתירו עליהם כבוד, העניקו להם גבאות ועליות “שלישי”, בשעה שהגבירים הללו לעגו לציונות בלבם; בשל דבר של מה בכך הרימו הציונים כל בעל־צרורות למדרגת שר ונדיב ליהודים, – ואחרי כל אלה רואים אנו, כי מעמד העשירים רחוק מן הציונות כשהיה; כי הבורגנות היהודית באירופה המערבית לא רק שאין היא רוצה להגשים את הציונות, אלא שאין היא מניחה להוציא לצרכי הציונות את ממון ישראל, – אלה קרנות יק"א, חברת כי"ח וכו', שנועדו לכתחילה להתישבות; כי הגבירים ואילי־הממון היהודים, ביחוד באירופה המערבית, נוח להם לשים כל מיני מכשולים אפשריים על דרך הציונות מלהגשימה. לא מעטות השגיאות ששגתה הציונות בארגון ובתעמולה שלה, שכן ביקשה להתאים את הארגון לדעותיה והרגשותיה הריאקציוניות של הבורגנות, כדי שתדבק זו בציונות ביתר קלות. ואולם רק השגיאות לבדן נשארו לה. מעמד עשירי ישראל לא דבק בציונות.

אבל בשעה שרדפו אחרי הבורגנות העשירה, שאינה יכולה להצטרף לציונות מרצונה, משום שכל עניניה החמריים והרוחניים מתנגדים לציונות, – באותה שעה לא ביקשו לקנות לציונות את לב ההמון, המון בית ישראל, שבו, להיפך, מצויות כל התכונות הדרושות כדי להצטרף לציונות, שכל תנאי חייו, נוּעוֹ ונוּדוֹ, אי האפשרות למצוא לו לחם ועבודה בעולם, דיכויו המדיני, ויתר מזה החברתי, בכל הארצות, ואף בחפשיות שבהן, – שכל התנאים החמריים והרוחניים של חייו מכריחים אותו להיספח על התנועה הציונית ולראות בה את הדרך לחירות ולצורות חיים מתוקנות. אכן, משגה גדול זה שגתה הציונות עד כה, מה שלא החייתה את ההמון היהודי, שיוכל להילחם לציונות ויטרח בהגשמתה, שעניני חייו יהיו דבוקים בחירות הציונית, – הוא סיבת הדבר, שאין עתה כוחות להגשמת הציונות, בשעה שישנה בפועל האפשרות ליסד את חירות ישראל. בעלי המיליונים והמיליארדים היהודים שבאירופה המערבית, גבירי רוסיה, הקהילות העשירות, חברות ההתישבות של היהודים, כגון יק"א חברת “כל ישראל חברים”, חברת “בני ברית” באמריקה, שכולם היו יכולים להגשים את הציונות ולהביא אושר וחירות לעם היהודי, להמוני ישראל, הם כולם מתנגדים הם לתנועה, שכן היא היפוכם של עסקיהם ונכליהם האסימילטוריים; ואילו ההמון היהודי, הוא העם היהודי, אין בו הרצון להגשים את הציונות ואינו יודע את הדרך בה ילך, לכשירצה להגשים את הציונות.

על כן זאת התעודה, שמצווים עליה עתה כל הציונים הרציניים והמתקדמים: לחזק את רצון החירות הציוני בעם היהודי ולהנחות את העם אל הדרך, שבה יגשים את הציונות בכוחותיו הוא. והא בהא תליא: בחזקנו את תשוקת העם לחירות, הרי אנו דוחפים אותו לחפש דרכים ואמצעים להגשים את החירות, ובהורותנו לפניו את הדרך, כיצד להגשים את הציונות, הרי אנו מחזקים את תשוקת החירות בקרבו ומעוררים את כוחותיו הפנימיים. על העם להבין – ועל האינטליגנציה לסייע לו בכך, – כי הציונות אינה רק גאולה להמון ישראל מצרות הגלות, אלא גם מכל צרותיו בחברה הקיימת. בשעה שעומדת להיוסד חברה חדשה בעזרת ההמון וכוחותיו, הרי אין זו יכולה להיות אלא חברה חפשית, בלא הניגוד האנוש שבין עשיר לרש, שבין אדון לעבד, – חברה חפשית, שכל בני אדם בה יהיו אחים, ויחיו יחד למען העבודה הקדושה לשם האמת, הצדק והיושר.

על אחת־כמה־וכמה חובה שיתקיימו אלה האידיאלים הנעלים ביותר שבדברי ימי אדם בחברה היהודית, בעם היהודי בציון. שכן העם הזה הוא שאמר עוד לפני אלפי שנים: “אפס כי לא יהיה בך אביון”, ותיקן חוקים חברתיים כיובל, שמיטה, לקט, פאה, כדי שישלוט צדק בעולם. העם היהודי נושא בנפשו כל ימי גלותו את האידיאל הקדוש של עולם אמת שכולו חירות ואהבה ומקוה להתגשמותו בימות המשיח. בציונות יכול להתגשם, אף יתגשם עולם אמת חדש זה. הקרקע בארץ־ישראל, שתיקָנה ע"י הקרן הלאומית, חובה שתהיה שייכת לכלל האומה. כל העושר והאוצרות יהיו רכוש האומה, העבודה תהיה בשיתוף, ואיש את איש לא ידכא, אך תמוך יתמוך בו. כבר עתה מתחילים כל הציונים המסורים ובני־הדעת להבין, כי החברה היהודית החדשה על יסודות חדשים תיבנה, על בנין לאומי ועבודה שיתופית, ורעיונות אלה נידונים בעתונות הציונית ורווחים בקהל המתוקנים שבציונים. ואולם רעיונות אלה יצאו אל הפועל ואידיאל זה יתגשם בשעה שההמון היהודי יתיצב במרכז התנועה הציונית. ככל אשר ירבה העם היהודי להרגיש בצרתו ההיסטורית, במצבו הכלכלי והמדיני חסר־התקוה, בהיותו עם ללא ארץ, ללא עבודה, ללא לשון, ללא תרבות וללא כבוד, ככל שירבה להרגיש, מה גדול האידיאל הצפון לו בציונות, שבכוחה לעשות את עם ישראל ל"נס עמים", לעליון ולחפשי שבעמי תבל, לעם שחייו מלאים אושר ויופי, – ככל אשר ירבה להרגיש בכל אלה, כן יעצם וכן ישגה בו הרצון להגשים את הציונות, להילחם לציונות, לחיות ולמות למענה.

אם רק יחזק הרצון בהמון היהודי, בעם היהודי, להגשים את הציונות, מצוא ימצא גם את האמצעים להוציא את הדבר אל הפועל. בידי עשירי ישראל שבאירופה המערבית מצויות קרנות גדולות השייכות לכלל ישראל והמיועדות לצרכים יהודיים כלליים; קרן היק"א לבדה יש ברשותה 260 מיליון פרנק, ואם נצרף לחשבון את המיליונים של חברת כי"ח, של אגודות ה"אליאנס" השונות ושל “בני ברית” באמריקה, הרי ישנם בעין סכומים העולים למאות מיליונים. שאינם שייכים לפרטים, אלא לכלל, ומיועדים להתישבות ולתמיכה ביהודים. לוּ אבה מעמד העשירים בישראל, שהוא, להַוָתנו, השורר בקרנות אלו, – לוּ אבה למסור את הכספים הללו לציונות כרצון העם היהודי, כי עתה אפשר היה לכונן את חירות ישראל בא"י. ואולם המיליונאים היהודים ועשירי ישראל כולם חרדים מפני הציונות, שממנה תצמח חלילה סכנה לעמדתם עתירת הזכויות בעולם. ההתבוללות מועילה למעמד העשירים, היא נותנת לו אחיזה, פותחת לפניו שער אל העולם הנוצרי, לעושר ולשלטון מדיני; מעמד העשירים מוכרח לקרוא בגרון, כי הארצות, שבהן הוא יושב, מולדת הן ליהודים, כי היהודים אין לפניהם עתידות אחרים, אינם תרים אחר ארץ אחרת והם דבקים, לבלי היפרד, בעם שבתוכו הם יושבים. וכל כך למה? כדי להפיק תועלת מרובה יותר מכוח שלטונו המדיני, מעשרו ומזכויותיו בארצות מושבו. על כן אין עשירי ישראל חפצים לתמוך בציונות, אפילו במקום שאין זו דורשת מהם כל קרבן, והם מוכנים להפריע לציונות בכל מה שידם משגת, כמקרה שראינו ביק"א, שהעניקה למתישבים יהודים בא"י כספים על מנת שיעזבו את הארץ, יותר משהיתה צריכה לתת להם כדי שיאחזו בארץ ויתפרנסו בה. על כל צעד מדיני או דיפלומטי לשם פתיחתה של א"י עומדים עשירי ישראל ומוסיפים מכשול על מכשול.

העם היהודי, שמבלעדי הציונות סופו ללכת לאבדון, חייב על כן לאסור מלחמה על מעמד עשירי ישראל, על הגבירים ובעלי המיליונים, למען הציונות. המוני ישראל הרשות בידם לכפות על אלה את הגשמת הציונות. הם, העשירים, מעוררים בעשרם, התבוללותם ונכליהם, שנאה ורדיפות על ישראל, החלות רק על ראש העם; כי רק ההמון סובל מן האנטישמיות שמקורה במצבם של עשירי ישראל. ההמון רשאי, איפוא, לדרוש מהם, כי יתנו לו את האמצעים לשיחרורו הציוני, וחובה עליו לאסור מלחמה שיטתית עליהם. אך אין ספק בדבר, כי ההון היהודי, קרנות יק"א, חכי"ח וכו', השייכים לעם ישראל, הכרח להשתמש בהם לטובת הציונות, כרצון העם. ההון הרב הזה שייך באמת לעם היהודי, ועל העם היהודי להיות אדון לכסף הזה. מלחמת העם היהודי לציונות צריכה להתחיל, איפוא, במלחמה על יק"א, והיא צריכה ללכת הלוך וגדול עד היותה למלחמה כללית.

כיצד תהיה המלחמה הכללית של העם היהודי למען הציונות, מה צורה ודמות תלבש, – זה אי אפשר לומר עדיין. אך כיצד צריכה להתנהל המלחמה ביק"א, – זה נוכל להתוות גם כיום. יק"א לשכתה הראשית היא בלונדון; חברה אנגלית היא, הנתונה לחסות החוק האנגלי, ועיקר ההשפעה בה ליהודי אנגליה, כלומר: יהודי לונדון, והיא כפופה לדעת־הקהל של העולם האנגלי. והנה, בלונדון נמצא המון יהודי רב־מספר, שבניָנוֹ פועלים, חנונים זעירים, תגרים ורוכלים ואלפי אומללים, שהם תמונתו החיה של היהודי הנצחי הנע ונד בעולם. ההמון היהודי בלונדון הוא ציוני מאוד ואפשר לו להיות לבעל הרגשה ורצון ציוניים חזקים עוד יותר, לכשתקום שם תנועה חזקה ולכשיבארו להמון, מה רב האושר, החמרי והרוחני, הצפון להמון בציונות. על ההמון היהודי בלונדון להכריז מלחמה על יק"א, למען הציונות, ולחולל תנועה שלא תשקוט עד שתשיג את המטרה, והיא: שיק"א תמסור את כספיה לקרן הלאומית היהודית. על ההמון היהודי בלונדון לקרוא אסיפות רבות, להפגין הפגנות, עליו להתאחד עם כל היסודות הדימוקרטיים וההוגים חיבה לציון שבעולם הנוצרי, ולתבוע יחד מהמיליונאים היהודים את זכותו ואת הונו לטובת הציונות. התנועה צריכה להימשך בלא הפסק ומתוך שיטה, לגדול ולהתחזק מיום ליום, עד שתכריח את אדוני השוא של יק"א לקיים את רצון העם היהודי. ההמון היהודי ישָען במלחמה זו על חיבה ורגשות עמוקים וחזקים בעולם האנגלי. מטעמים רבים, שלא כאן המקום לעמוד עליהם, יש לו לעולם האנגלי חיבה לציונות; הוא רואה תנועה זו בעם היהודי כתנועה שאמת בה ותועלת בצדה. ככל שירבו להאיר לפני העולם את אופיה האמתי של הציונות, את שורש הקידמה אשר לה, את הכרחיותה ליהודים, כן תגדל החיבה של כל השדרות המתקדמות שבעולם והן תעזורנה להמון היהודי במלחמה לחירותו.

דוקא בזמן האחרון נעשתה תנועה כזו בקרב יהודי לונדון לדבר שבגדר האפשרות הקרובה, גם תמיכת דעת־הקהל באנגליה והתקוה שיק"א תוכרח להיכנע, מובטחות עתה יותר מבכל שעה קודמת. כבכל מקום בעולם, שמתכנס שמה המון יהודי גדול, התחוללה גם בלונדון בזמן האחרון תנועה אנטישמית, והעם האנגלי קם נגד היהודים המהגרים. בכל מקום באנגליה, וביחוד בלונדון, מדברים ביהודים, – באסיפות־עם, בפרלמנט, בעתונות, בחוצות. רוצים לחוק חוק באנגליה שיאסור על יהודים חדשים את הכניסה לארץ. ודאי יתקבל החוק במשך הזמן. בינתיים הולך מצב ההמון היהודי בלונדון הלוך ורע בעטיה של האנטישמיות: אין עבודה, אין מקבלים פועלים יהודים לבתי־המלאכה, אין משכירים דירות ליהודי, ומביטים עליו ברוב שנאה ובוז. כל הדברים האלה מכשירים את ההמון היהודי לחולל תנועה למען הציונות ולדרוש מאת יק"א את מאות המיליונים, כדי להושיע את העם היהודי, ודעת־הקהל בלונדון תתמוך בתנועה זו ותראה בה את הדרך הנכונה לפתרון שאלות יהודיות.

האינטליגנציה הציונית, הן של הנוער האקדמי והן של הפועלים, החפצה לעשות את הציונות לאידיאל הגדול שבדברי ימי ישראל והכורכת באידיאל זה את חמדת התקוות הנעלות של האנושות, שאינה רוצה לדבר ולבלות זמנה בציונות, שאינה מסתפקת ברעיון שהציונות תתגשם בעוד אלפי שנים, – כל הכוחות האמיצים והנבונים בציונות חובה עליהם להתארגן עכשיו ולהשתמש בשעת הכושר כדי להוליך את המון בית ישראל בדרך הנאה של מלחמה לאידיאל הלאומי, המדיני, הכלכלי והתרבותי, הנעלה ביותר. כל הכוחות הללו חייבים להתארגן ולשקוד על הקמת תנועה של מלחמת ההמון היהודי לחירות ציונית נגד הכוחות החשוכים והמתבוללים, שיש בידם האמצעים והאפשרות, אך אין להם הרצון להגשים את הציונות. ינָשא הרעיון הזה של ציונות חדשה, של ציונות המלחמה והחירות, אל כל פינה בישראל ויובלע נא במוחו ודמו של ההמון היהודי. למעשה תוכל תנועה זו להתחיל, כפי שביארנו בדברינו, בלונדון. על כל הציונים המבינים לשאיפותינו ומטרותינו יהיה להתכנס שמה כדי להקים שם את תנועת ההמון היהודי ולאסור את מלחמת העם היהודי במיליונאים היהודים למען חירותו! משם תלך התנועה הלוך והתפשט עד שתקיף את כל הארצות, שבהן יש כספי־ציבור יהודיים, אילי־הון יהודים והמון יהודי הסובל ונמק ברעב ובחושך. מעולם לא הושגה החירות בהיסטוריה בלא מלחמה. גם חירות ישראל לא תִכּוֹן בלא מלחמה. מלחמה לחירות ישראל, מלחמה ביק"א למען הציונות, – כזו תהיה קריאתם הראשונה של כל הציונים המתקדמים, ולקול קריאה זו צריך לבוא ולהתכנס ההמון היהודי ליסד את אשרו ואת חירותו.

¹

על תנועת השחרור הציונית עוברת עכשיו אחת השעות הקשות ביותר בדברי ימיה. והשעה הקשה הזאת שונה בקויה העיקריים מאותה שעת מעבר מחיבת־ציון הישנה אל הציונות המדינית, במחצית הראשונה של שנות ה־90. כשנתערערה חיבת־ציון הישנה ונתגלתה בכל קוצר ידה, היו חובבי ציון הותיקים יכולים להתנחם בתקוה, שהתנועה עוד תשוב לתחיה ותתעורר, אם אך תצא מן התוהו־ובוהו של חוסר צורה ותזכה לפתרון ארגוני. ואמנם כן, אך התחיל רעיון השיחרור, בכוח ההתפתחות הבלתי־נמנעת והבלתי־נעצרת של האנטישמיות, להנץ גם באירופה המערבית במסיבות תרבותיות אחרות, מיד החלה חיבת־ציון, הפילנטרופית למחצה, לעבור לציונות המדינית, שהעמידה לעצמה שאלות חדשות ולבשה צורות ארגוניות חדשות. אולם ציונות מדינית זו, שראשיתה חיבת־ציון, אף־על־פי שנתפרסמה ביהדות, רכשה את אהדתם של אנשים מתקדמים בעולם הלא־יהודי והניחה יסוד לנציגות יהודית פוליטית ולכמה מוסדות התישבותיים, הריהי עדיין רחוקה מאוד מהגשמתה, אף נתונה עכשיו במשבר פנימי. למרות התנאים המסייעים, מבחינה פורמלית, להתפתחותה, התנועה לא בלבד שאיננה צועדת צעדים ניכרים בדרך להגשמת חלומה, אלא שאין גם סימנים תיאוריטיים לכך, שהתנועה, בצורתה של עכשיו, תצא בכלל ממצבה, מצב של קפאון וחוסר חיוניות. התרומות הנאספות לקרן הקיימת – כקליפת השום הן. אוצר ההתישבות איננו מגלה כל נטיה להתפתחות נוספת. הרעננות של שנות ההתעוררות הראשונות אבדה, ואדישות ואכזבה מתחילות להשתרר בלב רבים. ובינתיים מוסיפה האנטישמיות למרר את חיי היהודים בארצות אירופה המזרחית עוד יותר מאשר לפנים ומכריחה מאות אלפי יהודים לעזוב את מקומות מושבותיהם. וארצות החופש, כגון אנגליה, למשל, שהיהודים מצאו בהן עד היום מקלט, מכינות חוקים מגבילים המכוונים נגד השתקעות המוני היהודים בתוכן.

סיבת החזיון המדאיב הזה, שהציונות כה רחוקה מהגשמה, על אף כל הגורמים הפנימיים והחיצוניים המסייעים להתפתחותה של תנועת שיחרור זו, טמונה בזה, שאותו חלק חברתי ביהדות, שהיה צריך, לפי כל מסיבות חייו, להיות הנושא ההיסטורי של הציונות ולבקש בה תשובה לתביעותיו החמריות והרוחניות – לא נעור לפעולה ציונית עד היום הזה. חלק זה הוא ההמון היהודי, רובו המכריע של העם היהודי באירופה ובאמריקה, שאף־על־פי שאינו מהווה חטיבה כלכלית מעור אחד, נושא הוא על שכמו, בצורה אחת ובמידה אחת, את כל נטל המועקה ההיסטורית של היהדות ומחפש אינסטינקטיבית מוצא ממנה. המון רב־מיליונים זה, שהוא אומלל, עשוק בזכויותיו, נודד ממקום למקום, שאין לו, ברובו המכריע, אפילו נכס העמל, אלא כורע הוא תחת עול גורלו הטרגי של טפיל חברתי; המון זה הנתון, במידה שהוא נמנה על שדרת העמֵלים, בתנאי העבודה הגרועים ביותר ונופל על כרחו אל שורות מחנה המובטלים או אל מחנה הפועלים הירודים באיכות ובהכשרה – יש לו, יותר מלכולם, ענין נפשי בארץ חפשית, שבה יוכל לחיות חיים עצמאיים ולהתפתח דרך חירות, בהתאם לצרכיו החמריים ולמאוייו הרוחניים. אולם משום גילה הרך, ביחס, של הציונות ומפני ריבוי הטעמים, הנטיות והלכי־הרוח הפועלים בקרבה, לא טרחו הציונים, עד היום, למשוך אל הציונות, בהכרה ברורה, את המון העם ואת החלקים המתקדמים שבו ולהכניס אגב כך אל התנועה אותם הרעיונות היוצרים, שיש בכוחם לעשותה לחזון היסטורי נעלה לכל העם היהודי. האידיאולוגים של הציונות, ואחריהם כל החלקים המסורתיים של התנועה, שאפו לרכוש לציונות אך את הבורגנות הגדולה והזעירה, מתוך השקפה מוטעית, שמעמדות אלה, שהם עשירים ובעלי יכולת, ערכם בשביל הציונות גדול ביותר. ביחוד עמלו בכל הדרכים לרכוש את לב הבורגנות הגדולה; ניסו לעורר את המיתרים הלאומיים שבנפשה, ודיברו באזניה על ערך העם ועל הכבוד הלאומי; הציגו לפניה את הציונות כמפלט מן הפרוליטריון המטריד, אף ניסו לשלהב את דמיונה הקפיטליסטי וציירו לפניה את א"י כארץ שיש בה אוצרות טבעיים, שלא נגעה בהם עדיין יד אדם, והיא בשביל בעלי הון ארץ זבת חלב ודבש. אבל הבורגנות היהודית הגדולה הכבידה את אזניה משמוע את טענותיהם של הציונים, ועל על השידולים ודברי היְקָר ענתה בחיוך של לעג. אצל הבורגנות הזעירה היה מזלה של הציונות טוב יותר, אבל גם המעמד הזה איננו מוכשר להיות הנושא ההיסטורי של רעיון השיחרור היהודי. אפשר שהבורגנות הזעירה והאינטליגנציה הנלוית עליה תהיינה נענות במידת־מה להטפה ציונית, אפשר שתושיטנה לתנועה עזרה כספית כלשהי ולא תמנַענה רגשי השתתפות, אך אין ביכלתן לפתח את הכוחות המדיניים הנחוצים למפעל השיחרור היהודי.

ואין דבר זה מקרה, אלא נובע הוא בהכרח מן היחס שבין הציונות, כשאיפה למוצא ולעתיד חדש, ובין העמדה היציבה של המעמדות האמידים שביהדות. הבורגנות היהודית הגדולה איננה מרגישה למעשה את נטל האנטישמיות, לא בחומר ולא ברוח; כל צרכי חייה, עָצמתה הכלכלית והמדינית, מצב הבכורה שלה בחיי החברה –– דוחפים אותה לדרך הטמיעה. בהתבוללות, בפטריוטיזם, בהתמזגות עִם עַם הארץ רואה מעמד העשירים היהודי כעין אישור לאמנסיפציה הרשמית ולזכות הבכורה המעשית שעלו בחלקו. לפיכך הוא מתיחס אל הציונות באיבה רבה, רואה בה תנועה שעומדת בסתירה גמורה לכל מאויי הטמיעה שלו, שדורשת ממנו למַזג את צרכיו ואת חיי רוחו לא עִם העם והארץ שבתוכם הוא רואה אושר חברתי, אלא עם אחיו המדוכאים ונטולי־הבית, האנוסים לעזוב את מקומות מגוריהם ולחפש להם ארץ מולדת. הבורגנות היהודית, וביחוד זו שבאירופה המערבית שכוחה עצום ביותר, נכונה להניח כל מיני מכשולים על דרך הציונות ולהתיצב כצר לכל מפעל שלה. משום כך יש לכל מוסדות החסד, ההתישבות וההגירה שיסדה בורגנות זו, אופי אנטי־ציוני מובהק והם עשויים לשתֵּק את הפעולה הציונית.

והשכבה הזעירה ביהדות חוזה, אמנם, מבשרה את כל המועקה האנטישמית, אבל לא במידה כזו שתהא אנוסה בגללה לעקור מארץ מושבה. אמנם שכבה זו איננה שואפת להתבוללות; אדרבא, מפאת פרצופה הלאומי הרוחני היא עשויה יותר להתיחס לזו בשנאה. היא לאומית במהותה ועלולה להיענות לתנועה הציונית, אבל אין בידה להיות, בשום פנים, כוח מדיני אקטיבי מבחינה ציונית. כי מצד אחד אין המעמד הזה מחפש בציונות מוצא מן העקה ההיסטורית, ומצד שני חלש הוא ברוחו ושמרני מכדי שיתעורר בקרבו מרץ מדיני חזק כלשהו. השכבה הזעירה הזאת, שהיא לאומית יותר משהיא ציונית, יוצרת לה חיש ועל נקלה מעין במקום־ציונות ע"י צורות שונות של החיים הלאומיים והמסורתיים והיא מתיחסת אל הציונות למטרתה הסופית באדישות ובאי־אמון.

והציונים, מרוב רדיפתם אחרי החוגים החברתיים האנטי־ציוניים והלא־ציוניים, טעו טעויות עקרוניות וטכסיסיות רבות, שהשפיעו על התפתחות הציונות השפעה הרסנית. הציונים עמלו להתאים את האידיאולוגיה שלהם, את המוסדות הציוניים ואת התעמולה הציונית, לפסיכולוגיה הריאקציונית של המעמדות הללו והכניסו לציונות יסודות רעיוניים וארגוניים שהם בניגוד גמור למהות הציונית. תולדתן של השגיאות הללו הוא המשבר העובר עכשיו על הציונות. הציונות לא מצאה במעמדות האלה את הנושא ההיסטורי לרעיון השיחרור היהודי, אלא שמתוך רדיפה אחריהם זלזלה בינתיים ברכישת לב ההמונים היהודים הרחבים – לב העם, במלוא המשמעות האמתית של מלה זו, שהוא הוא, בכוח, הנושא היחידי של תנועת השחרור.

ובכדי שהציונות תצא מנקודת הקפאון שהגיעה אליה עכשיו ותהיה להלך־הרוח היסודי ביהדות, נחוץ לעורר בהמון היהודי את הרצון הציוני־המדיני ולהעשיר ולהעמיק את הרעיון הציוני באידיאלים החיוניים של ההמון. נקודת הכובד של תנועת השיחרור היהודית צריכה לעבור אל ההמון, ובו בלבד יש לראות אותו החוג החברתי שביהדות המוכשר להגשים את הציונות. וציונות, שהיא משאת־נפש של המון, צריך שתהא מותאמת לעניניו החמריים והרוחניים; צריך שתהא בה תשובה לא רק לצרה היהודית המיוחדת להמון זה, אלא גם לכל קשי גורלו בחברה הקיימת. החברה היהודית החדשה חייבת לפי שאיפתה, להיות חברה של חירות ושויון, בלי ניגודי אדונים ועבדים, מדכאים ומדוכאים. המדינה היהודית צריכה להיות מובנת להמונים וחיה בהכרתם כשאיפה קדושה, משיחית, לצורות חיים מעולות ולנצחון האמת עלי אדמות. דרכי ההתישבות וצורותיה צריך שתהיינה כפופות לרעיון ההתחדשות ועילוי החיים. הקרקע והרכוש שנרכשו באמצעי הקרן הקיימת צריך שיעמדו לקנין מוחלט של הלאום, והחרושת והחליפין צריך שיתגמשו על יסודות לאומיים ושיתופיים. רעיונות אלה בדבר צורות התישבות חדשות ונעלות חדרו כבר בזמן האחרון לחוגים ציוניים רחבים, ולפיכך חובה היא עוד יותר לעשותם ליסוד מוֹסד של הציונות, אם רוצים לראותה כשאיפה הולמת את עניני ההמון ואת מאוייו הרוחניים. ככל שתרוּם ותֶעֱשַׁר ותִרחַב משאת־הנפש הציונית בעיני העם, כן ייטיב העם לראות מה עמוקה תהום זו המפרידה בין מציאות חייו העגומה ובין משאת־הנפש, וכן יתעמק ויתעצם בחווייתו הציונית ובשאיפתו אל הציונות.

ברגע שהמון העם ייספח אל שורות הציונות ויאציל עליה משאיפותיו, יתגלה בתוכו אותו כוח יחיד, שבו תלך הציונות ותתגשם. האמצעים והדרכים להגשמתה שונים מן האמצעים של כל תנועת שיחרור אחרת. כל תנועת שיחרור לאומית נשענת על הכוח המדיני של השכבות המדוכאות, לא כן התנועה הציונית, שהיא צריכה תחילה ליצור לעצמה את הכוח הכלכלי, אשר יֵהָפך אחר כך בידיה לכוח מדיני. אבל הכוח הכלכלי נמצא בידי המעמד שהוא, כמו שראינו, אנטי־ציוני לפי מצבו. ואילו החלקים החברתיים שנלוים על הציונות, איש איש לפי מידת רצינותו ומסירותו, אין בידם לתת לציונות, בכוח עצמם, אפילו מעט מן המעט מאותם האמצעים הנחוצים לה להגשמתה. נמצא שהציונות, לפי עצם אופיה, אינה נתונה להגשמה, אם לא יקום כוח חדש, שלא נטל עד היום חלק במעשה השיחרור. וכוח זה גלום באותו מרץ מדיני ולאומי שיש בידי ההמון היהודי לגַלותו, לאחר שתשרה עליו הרוח הציונית. ההמון הציוני יכול גם ליצור לחץ על הבורגנות היהודית ולהכריח אותה שתסַפק את האמצעים הנחוצים לציונות. העם היהודי, הנושא על גבו את כל נטל המועקה של האנטישמיות, שהיא במידה לא קטנה תוצאה ממצב הבכורה של השכבות האמידות שביהדות, יש לו גם הרשות לדרוש מן הבורגנות היהודית עזרה והשתתפות בתנועת השיחרור שלו. בין העם ובין הבורגנות יש ניגוד לאומי עמוק, שסופו לקבל צורה של מלחמה היסטורית מתוך הכרה. הטמעת העם היהודי ופיזורו בין הגויים – זוהי הסיסמה השפלה והמשחיתה שנוצרה ע"י הבורגנות היהודית. ונגד שחיתות התבוללות זאת חייב ההמון היהודי, הזקוק לאבטונומיה מדינית ולריכוז לאומי, לצאת למלחמה ולהעמיד כנגדה את רצונו המדיני ואת משאת־נפשו הציונית.

קשה להגיד מראש איזו צורה צריכה לקבל מלחמת ההמון היהודי בבורגנות המתבוללת ואיזו תקבל למעשה, כי הניגוד הזה הוא חזיון מיוחד במינו שאין לו חבר בהיסטוריה. אבל גורם אחד אפשר לציין כבר עכשיו, ואפשר גם להתחיל בחיסולו הארגוני. בעשרות השנים האחרונות הקימה הבורגנות היהודית הגדולה הרבה מוסדות התישבותיים, הגירתיים ופילנטרופיים כלל־ישראליים, שהונם עולה למאות מיליונים. חברת ההתישבות יק"א יש לה הון של 260 מיליון פרנק, חברת “כל ישראל חברים” (“אליאנס”) יש לה הון של עשרות מיליונים. מלבדן יש עוד במדינות אירופה המערבית מוסדות יהודיים מיוחדים שנועדו למטרות יהודיות כלליות. מוסדות אלה יכלו, בהונם ובהשפעתם, לשמש חומה לתנועה הציונית ולקדם אותה חיש בדרך להגשמתה. אלא שבכל המוסדות הללו משתקפת פסיכולוגיית ההתבוללות המושחתת של הבורגנות. מוסדות אלה מסייעים להרחבת הפיזור של ההמונים היהודים, להשחתת הפרוליטריון והפיכתו לבורגנות יהודית זעירה ספיציפית; הם מפיצים בעם היהודי פטריוטיזם שַׁרלַטַנִי ומתבולל ביחס לארצות פזוריו. מלחמת ההמון היהודי בבורגנות המתבוללת צריכה להתחיל ממלחמה במוסדות האלה, וקודם־כל במוסד המשמש להם ביטוי מובהק – ביק"א.

והתנאים החיצוניים להתחיל במלחמה זו נוחים עד מאוד. הבורגנות היהודית העשירה ביותר והאדירה ביותר יושבת בעיר לונדון; לה יש משקל מכריע בחברת יק"א והשפעה עצומה על כל הבורגנות היהודית באירופה המערבית. לצדה של בורגנות זו יושב בלונדון גם המון יהודי רב, שנתנסה כבר, ועדיין הוא מתנסה יום יום, בכל מרי השיעבוד והנדודים של עם ישראל. המון זה תפוס להלך־רוח ציוני ורגיל בחיים פוליטיים. את ההמון הזה צריך לגייס בשם הציונות למלחמה ביק"א ובמיליונאים היהודים. ע"י אספות פומביות, הפגנות רחוב, תעמולה רחבה ומתמדת ופנִיָה אל דעת־הקהל ואל הציבור האנגלי יכול המון היהודים בלונדון להכריח את יק"א להשתמש בכספיה לטובת הציונות, תחת פיקוחה הכללי של ההסתדרות הציונית.

המאורעות האחרונים במציאות היהודית והציונית מוכיחים עוד יותר את הצורך ואת האפשרות להקים תנועה כזאת. באנגליה התלקחה תנועה אנטי־יהודית, שהיא מכוונת נגד הפרוליטריון היהודי, ומטרתה – נעילת שערי הארץ בפני ההגירה היהודית. רצינותה של תנועה זו ברורה לעין כבר מתוך כך, שהממשלה ראתה צורך למַנות ועדה פרלמנטרית לחקור את שאלת המהגרים היהודים בלונדון. כתב אשמה שלם חוּבַּר נגד המהגרים האלה, כאילו היו פושעים, ועיקרי נימוקיו הם, שהיהודים עניים, חלשים וחפצים בחיים. ואף־על־פי שהועדה עדיין לא החליטה להגביל את כניסת המהגרים היהודים לאנגליה, ברי שהוצאת חוק מגביל כזה איננה אלא שאלה של זמן.

אך לא באנגליה בלבד, ששימשה עד היום מקלט ליהודים מאירופה המזרחית, קמה תנועה נגד היהודים; חזיון זה מצוי עכשיו גם בארצות הברית של אמריקה, שהמתבוללים היו מציגים אותה כ"ארץ הזהב" היהודית. הנה בימים אלה, בשעת לויתו של רב ניו־יורקי פרעו פועלי בית־החרושת, פרעות ממש, בתהלוכת הלויה השקטה. וכשהתחילו היהודים לעמוד על נפשם, באה המשטרה והכתה ביהודים ורוצצה אותם, אף אסרה מהם והטילה עליהם קנסות. מאורע זה איננו אלא ביטוי חיצוני לניגודים העמוקים שקמים בכל מקום בעולם, בין הישוב היהודי ובין הסביבה המקיפה אותו, בו ברגע שהישוב היהודי נעשה קיבוץ ניכר ומתחרה בעם הארץ.

הבורגנות המתבוללת, שכל המאורעות הללו אינם נוגעים עָדֶיהָ, מחַפה על אופיָם האמתי ועוברת על פניהם באדישות. אולם על הכרת ההמון יש להם, למאורעות אלה, השפעה מיוחדת והם מעוררים בו חושים חדשים והלך־רוח חדש, המכשירים אותו למלחמה פעילה ומכוונת לעתיד טוב יותר ולחירות ציונית.

ובחיים הציוניים מתהווים דברים המעידים, יותר ממאה נימוקים, על ההכרח ליצור תנועה המונית לוחמת למען הציונות. בין הממשלה התורכית ובין שליחי הציונות מתנהל משא־ומתן בדבר הגשמת הציונות. ואולם משא־ומתן זה לא יביא כל פרי כל זמן שלא יהיו בידי ההסתדרות הציונית אותם האמצעים שהם הכרחיים להגשמת הציונות, כל זמן שדעת־הקהל האירופית לא תרים את קולה בעד הציונות, כל זמן שהמון העם היהודי לא יְפַתח בקרבו רצון מדיני אמיץ ולא יצא למלחמה נגד המוסדות ואילי־הכסף היהודים ולמען הציונות.

נמצא, שהמאורעות האחרונים בחיים היהודיים והציוניים דוחפים את הציונות לדרך המלחמה. כל חלוצי הציונות מתוך האינטליגנציה ומתוך הפועלים, שאינם מתנחמים ברעיון של ציונות לאחר מאות בשנים, כל אמיץ וכל פעיל במחנה הציוני, מצווים עכשיו להתארגן ולהוביל את ההמון היהודי למלחמה על חזונו התרבותי, המדיני והכלכלי הנעלה. המלחמה צריכה להתחיל בלונדון ובשליחה הבולט ביותר של הבורגנות היהודית, ביק"א, ומשם תתפשט לכל המדינות, שיש בהן ניגודים בין ההמון היהודי, הסובל והמחפש לו מוצא בארץ חדשה ובחיים חדשים, ובין הבורגנות הפטריוטית והמתבוללת, שדעתה נוחה מן המצב הקיים והיא מסייעת לפיזור המון העם ולהשחתתו.

התנערות ההמונים לחיים ציוניים, העשרת התוכן הציוני ברעיונות הסוציאליים הגדולים של ההמון וברעיון המשיחי, מלחמת ההמון הזה בבורגנות המתבוללת ובמוסדותיה על שיחרורו הלאומי – זוהי האפשרות היחידה להתקדמות הציונות בדרך לנצחונה ההיסטורי. וסלילת הדרך לתנועה המונית מלחמתית – זו היא תעודתה של ההסתדרות “חירות”.

השחר! כמה זכרונות וחלומות נעימים קשורים עם השם הזה, כמה תקוות נעלות ונשגבות מעורר השם הזה. קול תרועה מצלצל ממנו, תרועת מלחמה בעד החיים, בעד האמת, בעד החירות, בעד העתיד. קול של התעוררות לאידיאלים חדשים, לתכנים אחרים של המחשבה וההרגשה, לשינוי הערכים, לסתירה ולבנין. קול של דור חדש, המשבר עבותות העבר המעיקות עליו ומשחרר מן עבדותו ההיסטורית, קול של עם השואף לתחיה לאומית, ליציאה ולכניסה, ליצירה, להתחדשות, לימי־נעורים. ויחד עם השם הזה מתרוממת תמונת הפובליציסט־המשורר, הסופר הלוחם והבורא, שהקדיש מלחמה על מגרעות ההווה, על שפלות החיים, על קטנות המוחות, מפני שהאמין בעתיד, מפני שהרגיש את הבא ההולך קוממיות, מפני שראה וחזה, – תמונת פרץ סמולנסקין.

אבל בבחרנו בשם הזה בעד הז’ורנל שלנו, “השחר”, רק שם יקר לנו, סמל נחמד לפנינו, ולא מושג, תוכן, פרוגרַם של מעשינו. מחזות החיים של ימינו עתה נשתנו מן הקצה אל הקצה מן העת, אשר בה לחם וכתב בעל “השחר”. ההיסטוריה העברית מתפתחת, מפני שינוי הכוחות החיצוניים והפנימיים, בדרך אחרת מאשר בשנות השבעים, מחזות אחרים עלו על פני החיים, דעות חדשות, שאיפות ומגמות אחרות נולדו, שאלות חדשות דורשות את פתרונן. כאשר יצא בעל “השחר” לפני שלושים שנה לפני הקהל העברי, ראה לפניו שני מחזות: במזרח אירופה מלחמת ההשכלה ובמערב אירופה נצחון ההתבוללות. במזרח אירופה היתה מלחמה בין ההשכלה והאורתודוכסיה, מלחמה נגד הבערות והסכלות של ימי הביניים, נגד חשכת הרבנים, הצדיקים והאדוקים; הדור החדש שאף לחיים חפשיים, לקולטורה אירופית, ליכולת להתרומם ולעלות עָל בסביבה הקולטורית. במערב אירופה נגמר הפרוצס ההיסטורי של ההשכלה בעזרת האמנסיפציה המדינית, והיהודים היו על דרך ההתבוללות והטמיעה בין העמים.

תשוקת ההשתחררות הזו מן כבלי העבר והצמאון להשכלה היו תוצאות מעבר החיים החברתיים של עם ישראל במזרח אירופה מן צורת ימי־הביניים לצורה הנוכחית ופירוד המפלגות¹ שהלך בעקבות השינוי הזה. כאשר החלו להשתנות אפני החיים של עם ישראל במזרח אירופה באמצע המאה העברה כאשר החלה להתפתח מפלגה חדשה של סוחרים ואינדוסטריאלים, כאשר גבר ה"מגע־ומשא" בין היהודים ועם הארץ בענפי החיים, נולד הצורך בהשכלה, בקולטורה אירופית, שהיא היתה אחד מן האמצעים הראשיים להתגברות וההתפתחות החברתית של המפלגה החדשה. הקולטורה האירופית פתחה בעד היהודים את שערי הארץ, שערי המפלגות העליונות, שערי הפרנסות הגבוהות. הקולטורה היתה הפרוזדור בעד הטרקלין של הכלכלה. והנה מפני שהמפלגה הזאת לא ידעה שום לשון בלתי עברית, והיהדות היתה הרוחניות היחידה שחיתה בקרבה, לכן השתמשה בשפת עבר כדי לרכוש לה קולטורה אירופית. הספרות העברית, שנבראה מתוך זה, היתה בתחילה אמצעי בעד המפלגה הזאת בשבִיל קולטורה, בשביל השכלה, בשביל התרוממות לשפה אחרת, לשפת הארץ והתבוללות קולטורית עמה. אבל במהלך התפתחותה חדלה הספרות להיות רק אמצעי של התבוללות והתחילה להיות גם כן באיזה מובן מטרה לאומית; היא החלה למלאות גם כן את הצרכים הנפשיים הלאומיים העבריים, שחיו אצל מחזיקיה וקוראיה מפני מסורת העבר של היהדות. הספרות העברית לא היתה עוד רק צעקה:

קומי, בת עמי, מתרדמתך העירי,

ביון הסכלות אל תהיי צלולה!

כי אם גם היצירה הלאומית התחילה להתעורר בה לחיים ולפעולה. השירה, הרומן, הפובליציסטיקה נולדו בשפה המתה הזאת ויתנו באיזו מידה מזון לדמיון ולהכרה הלאומית, כמו שמן הצד השני פעלו פעולתם על החיים מפני התקשרותם הפנימית בעת ההיא עם מחזות² החיים ושאיפותיהם. לפי שעה התרוממה ספרות ההשכלה במידה ידועה למעלת ספרות לאומית, לספרות ההשכלה בשפת עבר. בספרות העברית נולד הגשר הרוחני מן היהדות המסורתית לקולטורה האירופית, להתבוללות, ולהיפך – מן הקולטורה וההתבוללות ליצירה הלאומית. אבל מפני שחסרו מחזות החיים החברתיים בישראל, כיסוד אשר עליו תתפתח ספרות לאומית בשפת עבר, היתה הספרות הלאומית המתנערת מרחפת באויר, באויר של הרוח מתקופה קודמת, היתה תלויה על בלימה, וסופה היה להיבטל.

“השחר” של סמולנסקין היה הביטוי הפובליציסטי של החזיון הזה. מצד אחד הרים את ההשכלה על נס, את הקולטורה האירופית, וילחם נגד היהדות המסורתית, האדוקית, נגד הרבנים והצדיקים, מורדי האור ומלאכי החושך, הכוחות הרעים והחטאים מימי־הבינים. ומהצד השני ראה את מהלך ההשכלה, את סופה ההיסטורי בהתבוללות, את ריח הפחד והעבדות הנודף ממנה, את נפילת הרוח ואפיסת העצמיות הכרוכות בעקבותיה. מפני כך לחם בעד שפת עבר, בעד הספרות הלאומית, בעד ההתפתחות המקורית של העם. את התכלית ההיסטורית של ההתבוללות ראה ביותר במערב־אירופה, אשר שם הבורז’ואזיה היהודית חגגה את נצחונה החברתי, וההתבוללות הגלויה והערומה היתה תרועתה זמרתה. ונגד ההתבוללות המערבית יצא בכל כוחו ההמוני הפנימי, בכל עוז שפתו וגבורת רוחו. אבל מפני שלא היה לו על מה להיווסד בחיים, מפני שחסרו התנאים הריאליים אצל ישראל, שיכלו להוליד תנועה לאומית וספרות לאומית והתנגדות ממשית נגד ההתבוללות, לכן היתה מלחמתו של בעל “השחר” רק מלחמה ספרותית, מחקר חדש על אודות מהות היהדות ועתידותיה, ומפני שפעולתו היתה על שדה הספרות ולא על שדה החיים, לא יכול הפובליציסט הגדול הזה להתרומם להַכָּרוֹת מדעיות על אודות המחזות אשר ראה ויפול לפעמים ברשת של שגיאות ומגרעות. התנועה הציונית, שנולדה באחרית ימי פעולת סמולנסקין, אף כי מצאה בו את נביאה הספרותי, הנה טרם שהתפתחו כוחותיה וגליה השקו את ארחות החיים, ירדה כבר שמשו של בעל “השחר”…

בעשרים השנים, שעברו אחרי “השחר” של סמולנסקין, נולדו מחזות של חיים חדשים ולעומתם נשתנו הזרמים והצרכים. השאיפה של המפלגה הבינונית, – אותו הקהל העברי, שהוא הנושא ההיסטורי של מסורות היהדות, של העממיות³ העברית, – להתרומם עָל על הסולם החברתי, מצאה גדר במחזות החיים הכלליים החדשים. האנטישמיות נולדה ותברא מחיצה בין החיים הכלכליים של עם היהודים ושל עם הארץ. היסודות האיקונומיים־המדיניים של האומה הישראלית התמוטטו, ולעומת זה נולדה התנועה הציונית, שהיא התנועה המקפת עתה את כל אפני החיים של העם, ושהד קולה ישמע מן כל מחזות מציאותו. ואם כי רפת־כוח היא במעמדה עתה, הנה תיווסד על אינסטינקט בריא של ההמון, שנובע מתנאי וצרכי חייו החמריים והרוחניים, עד כי התנועה הזאת היא כעת, ביחס לערכה הפנימי, התנועה המרכזית היחידה של האומה הישראלית.

אבל הכלליות החברתית של הציונות ואי־התפרדותה לפי הפסיכולוגיה השונה של חלקי העם גורמות לא רק בלבול המושגים והדעות, כי אם גם רפיון כוחה בדעה ובמעשה וצורתה הריאקציונית. בציונות עוד לא התעורר נושא קולטורי ופרוגרסיבי, שמפני תנאי חייו היה קשור עם השאיפה לשנות את אפני הוויתו ושיכניע את הציוניות לפסיכולוגיה שלו. במזרח אירופה, אשר שם יושב רוב מנין ורוב בנין של המון ישראל ושם מרכז הציונות, הבעלי־בתים והמשכילים הכשרים, הלאומיים, אָצלוּ מרוחם על הבנת הציוניות, על התפתחותה בתיאוריה והתגשמותה בחיים. בעת האחרונה כיסו גם הרבנים את ערוותם בטלית של ציוניות, טלית שכולה שחרת, ומשפיעים על הציוניות. אחרי שהכוחות האלה מתקבצים ומתארגנים תחת דגל הציוניות, הם מתגלגלים גם כן לאורגניזציה אורתודוכסית, שמחזקת את האמונה בקרב ההמון, מיסדת חדרים, ישיבות, חברות של ש"ס ותהלים, ומרבצת תורת החושך והבערות בישראל. הציוניות היתה אצל הצללים האלה מן הדור העבר למקור מים חיים, שירפא את פצעיהם… ובמערב אירופה, בסביבה הקולטורית, החפשיה ממסורות בית־המדרש, קבלה הציוניות אמנם צורה יותר מודרנית ומדינית, אבל השפעת הבורז’ואזיה הליברלית העברית, הכורעת ברך, הנפחדת לפני גדולים, וגסת הרוח לפני ההמון העברי, השבעה, המוגבלת בדעותיה וברגשותיה, השפעת הבורז’ואזיה הזאת מזקת לתנועה ומרחקת אותה מתנועה פרוגרסיבית, תנועה של חירות.

והספרות העברית, ולא רק העברית, כי אם היהודית בכלל, שעומדת כעת באות הציוניות, היא איננה מראה דרך חדשה להתפתחות הציוניות, כי אם היא הביטוי של מחזות החיים השפלים, ועל פי רוב היא גם חורגת אחרי החיים, שמתקדמים במהירות יותר גדולה. כמו שבציוניות שוררים הבעלי־בתים והמשכילים, כן שורר בספרות הפילוסוף של הבעלי־בתים, אחד־העם. לבעלי הבתים אין באמת צורך בשינוי החיים, כי אם בהספקת הצרכים העבריים הרוחניים שלהם בחיי מסורות היהדות, ומפני כך “המרכז הרוחני”, “היהדות”, “הקולטורה העברית” היא האידיאולוגיה של המפלגה הזאת בימי הציוניות. אחרי שבעלי־הבתים חדלו לראות בהתבוללות את האידיאל החברתי שלהם מפני תקפה של האנטישמיות, תם אצלם גם כן הצורך בהשכלה, כלומר, בהתבוללות קולטורית עם הקולטורה של עם הארץ. בתקופת הציונות חדלה אצלם השאיפה להשכלה ובמקומה נולד הצורך להכיר את העצמיות הלאומית, לחבב את העבר ולקוות לעתיד. אבל המפלגה הבינונית, אחרי אשר התיאשה מן ההשכלה ונתכווצה בד' אמות של עבדותה הרוחנית, איננה יכולה להתרומם להכרות מדעיות, לתכנים בוראים, שירוממוה ממעל למסורה של העבר, לעתיד חפשי חדש, ליהדות חדשה, לשלילת העבר מפני חיוב העתיד, כי אם בוראת “שיטה בינונית” שיש בכוחה להביא “שיווי ערך בין החדש והישן” (“על פרשת דרכים” דף 150). “עצמותו של העם, – כלומר, של המפלגה הבינונית – יסודה מעבר וסופה לעתיד” (עפ"ד 161). למפלגה הבינונית אין צורך בערכים חדשים, מפני שלפי תנאי כלכתה היא קונסרבטיבית, היא איננה מתקנת את הדת או שוללת אותה, בפרט כי “הסבלנות” איננה דורשת ממנה: “נעשה ונשמע”, אבל מפני שקצצה כבר בגפנים ובנטיעות “בתורה שבלב” היא דורשת פרק בהתפתחות הדת, התפתחות “הנעשה באופן בלתי מורגש, לאט, לאט, על ידי מהלך החיים הכלליים בלי כוונת מכוון”. המפלגה הבינונית, כמפלגה שאיננה מתקדמת, אינה מסוגלת להבין גם כן את מעמד היהודים בגלות, כלומר את סיבת האנטישמיות, ולכן מפרשת היא את האנטישמיות בדרך פסיכולוגית, בתמימות שמסתפקת במלה במקום שיחסר המושג. מפני מה שנואים הם היהודים? מפני ששונאים אותם מקדמת דנא. השנאה לישראל היא באמת “כעין מחלת־הנפש העוברת בירושה מאבות לבנים” (עפ"ד 167). האנטישמיות, לפי מושג המפלגה הבינונית, עולמית היא, מפני שהבנתה אינה יורדת לעמקו של החזיון, “ואם כן אין הדבר מן הנמנעות, שבמשך הזמן תתחזק ותתפשט “ההומניות”… והעולם ימלא צדק ויושר, חמלה וחנינה ביחס לכל הבריות, וגם על קן צפור יגיעו רחמיו – חוץ מן היהודים…” (עפ"ד 169). והיתכן הדבר? אחד העם מביא ראיה מהחכם “של אוה”ע" סֶקי… (שם).

אבל אחד העם הוא “הפילוסוף” של הבעלי־בתים. חוץ מן אחד העם “מושכים בשבט סופרים” גם המשכילים הכשרים, האפיקורסים שחזרו למוטב, הרבנים־מטעם והמזַמנים עצמם לאצטלא זו, הבחורים “בישיבות של מעלה”, ויתר חכמיא וספריא, הבנים הנאמנים בגשם וברוח של בעלי־הבתים העברים. והספרות המלאה עניות דעת, שטוּתים, ריאקציונריות, צביעות וחנפות, כדרך כל ספרות של מפלגה יורדת, שהרקבון החברתי והרוחני אוכל אותה מלב ועד נפש.

והספרות היהודית הלועזית, גם הציונית שבקרבה, היא אמנם בחיצוניותה לפעמים יותר מודרנית מאשר הספרות העברית, אבל תוכה עוד יותר ריק מן כל רעיון מקורי, מן כל הרגשה אמתית ותמימה. לעומת זה הפסיכולוגיה של הבורז’ואזיה העברית עם כל קטנותה, שפלותה, עבדותה ושביעתה, בולטת מן הספרות הזו.

“השחר” ישתדל להניע את מרכז הכובד של הציוניות, של שאיפת התחיה וההתנערות בישראל, מן המפלגות הבינוניות אל ההמון. ההמון הוא היסוד האמתי והטבעי, אשר עליו תוכל להישען הציוניות ואשר בו תמצא את גואלה ההיסטורי. הוא ורק הוא יוכל להביא את הציוניות אל נצחונה בחיים ובעתיד. “השחר” ישתדל להראות להמון העברי, עד כמה כל תנאי כלכלתו, כל צרכיו האיקונומיים, כל אידיאליו הקולטוריים, כל עתידיותו⁴) קשורים עם התיסדות מדינה יהודית על אשיות חברתיות.

כאשר יברא נושא חברתי חדש של הציוניות, תשתנה ממילא כל “הרוחניות” של התנועה, יקבלו התכנים של הציוניות צורה אחרת. רק מעבר הציוניות מן המפלגות הריאקציוניות להמון, למפלגה הפרוגרסיבית, הוא התנאי הראשי לתיאוריה ציונית מדעית, יען כי רק המפלגות הקדימיות מסוגלות לקבל בחייהן החברתיים השפעת תיאוריות מדעיות, שתהיינה לכוח מניע בהתקדמותן בחיים. הציוניות של ההמון תהיה חפשית מן כל הסמרטוטים הריאקציוניים, שהמפלגה הבינונית והבורז’ואזיה מכסות בהם את ציוניותם השפלה והדלה. להיפך, ההמון יכנס בציוניות את הפסיכולוגיה שלו, את שאיפותיו המיוחדות, את מגמותיו החפשיות, את אידיאליו הגדולים. הציוניות של ההמון תלך שלובת זרוע עם הדת הקדושה, ועטרת מסורות העבר, של “יקהת אם” ו"נחלת קדומים", לא תעטרנה. להיפך, מן הציוניות ישאב ההמון את הכוח כדי להשתחרר מן עבותות הגלות הרוחנית, כדי להסיר ממנו את חבלי השוא של היהדות הדתית, אשר “כעבות העגלה חטאה”, ולהתרומם לערכים חדשים במה שנוגע להווה, לעבר ולעתיד. הציוניות, בתור מושג, היא שיבה לעבר העברי כמו יצירה של עתיד חדש בעד ישראל. המפלגות הריאקציוניות מכניעות את העתיד לעבר, המפלגות הפרוגרסיביות משתחררות מן העבר בשם העתיד.

“השחר” יצרף וילבן את הציוניות מחטאת והבערות הבינונים הכשרים, וכמו שישתדל לברוא שיטה מדעית של הציוניות, כן תהיה גם כן מטרתו להכניס בקרבה מושגים אחרים על אודות העצמיות הלאומית, העבר העברי, היהדות והעתיד הציוני. גם התיחסות הציוניות אל כל מחזות החיים הסביביים, שמצד הבינונים היא מעוררת גועל ושאט נפש והיא רק אות העבדות והשפלות והאי־ציוניות הפנימית של המפלגה הזאת, תהיה ב"שחר" אחרת לגמרי. “השחר” יפיץ אור חפשי על ההיסטוריה העברית, על הביבליה, על התפתחות האמונה, “ויחלל את קדשי ישראל” בהכרות אמתיות מדעיות. מטרת “השחר” תהיה, במלה אחת, לברוא קהל פרוגרסיבי חדש בין ההמון בעד הספרות העברית, להרים את הספרות העברית, מתוך מסורה ריאקציונית של המפלגה היורדת, לכוח מניע רוחני בעד המפלגה העולה ומשתחררת.

וכאשר יתרומם ההמון מתרדמתו ויכיר את מעמדו ואת עתידיותו, כן יברא מקרבו את כל הכוחות, כדי להוציא את הציוניות אל הפֹּעל, כדי להשתחרר במובן ההיסטורי. לא רק שהוא יכניס בתנועה תכנים רוחניים חדשים, אידיאלים חברתיים אחרים, הנה הוא יאציל מכוחו עליה ויוליכנה קוממיות לנצחונה. הוא יכיר את הפירוד בינו ובין המפלגות העליונות, הנושאים של ההתבוללות, ויתחיל לעשות עמן מלחמה בעד הציוניות, בעד השתחררותו, בעד עתידיותו. אלה המפלגות העליונות אשמות בצרתו ועניו של העם, וההמון יש בכוחו להראות להן את תקפו וזרועו, בשעה אשר יפריד את החבילה בינו ובינן, אשר יסיר מהן את אברתו המוסרית בסביבה האנטישמית ויכניע אותן לרצונו הציוני. “השחר” יראה להמון את הפירוד הלאומי, יעיר את כוחותיו וילטוש לו את כלי נשקו.

אבל היתכן, כי ההמון יתעורר לחיים ציוניים, למלחמת החירות, – ההמון, אשר חלקיו היותר קדימיים מתנגדים בכל כוחותיהם לציוניות, אשר האידיאולוגים שלו שונאים אותה שנאה עצומה? היתכן כי בשפת עבר יוכל להתעורר ההמון, בשפה אשר בעיני ההמון המתעורר ואינטליגנטיו איבדה את ערכה ועומדת בבחינת “נחלת קדומים”? מחזות החיים הם הם שישַׁנו ושמשַׁנים גם כעת את התיחסות ההמון לציוניות, שדוחפים אותו על דרך השתחררותו ההיסטורית במובן הציוני. מחזות החיים האלה ישנם, אלא שאינם ניכרים כל צרכם, ושמחזות אחרים, שנוגעים לא פחות בחיי ההמון, דוחפים אותם ממרכז ההכרה של ההמון. “השחר” יראה על המחזות האלה ויציג אותם לפני ההמון בכל תקפם, מבלי אשר יתנכר למחזות האחרים, שדורשים מן ההמון את תשובתו בכל מלואה וגדולתה ההיסטורית. האינטליגנטים האמתיים, אוהבי העם והתקדמותו, בורחים מן הציוניות של המפלגה הבינונית, אבל אינם מוצאים מנוחה אצל האנטי־ציוניות של ההמון המתקדם. הללו בורחים מן הציוניות ומחזותיה, יען כי לא יוכלו שאתה מפני תארה ומפני שלא תמלא את כל צרכיהם, ונופלים ברשת ההתבוללות; והללו בורחים ממערכת ההמון הקדימי מפני ששאלת היהודים ההיסטורית, שאלת התפתחות ההמון העברי בעתידיותו, שאלת הלאומיות העברית דורשת מהם את פתרונה, ונופלים ברשת הציוניות הריאקצינרית. ובקרב אלה ואלה כאב לב, נפילה רוחנית, קרע פנימי, פלצות היסטורית. “השחר” יראה את הדרך, איך להתאים את שאלת ההווה של ההמון עם עתידו ההיסטורי, שגנוז בציוניות, מבלי אשר ההמון המתקדם יאבד את קניניו, את גדולתו, את רכושו ההיסטורי. וכאשר תיברא ספרות עברית במובן הזה, ספרות קדימית, תתחבב הספרות על פני ההמון ואינטליגנטיו ועל פני כל העם, ותחת אשר היא עתה מדרס לכף רגל של הרבנים, הבינונים המשכילים, היסודות הריאקציוניים בישראל, תחת אשר עתה איבדה כל קשר עם החיים ולאט לאט הולכת היא מזרחה, מזרחה, תהיה תרועת החיים של המון העם, כל צרכיו, תקוותיו ואידיאליו, תהיה בעתיד ההר שהכל פונים אליו, לבו של העם.

מה שלא עשה “השחר” של סמולנסקין, מפני שחסרו מחזות החיים, אשר עליהם יכלה להתיסד פעולתו, יעשה “השחר” של ההווה, “השחר” של המון העם בימי חירותו.

כעלות השחר!

I. חיבת ציון.

תנועת החירות של עם ישראל, שהתגשמה בימינו בתנועה הציונית, עומדת כעת על המעברה בין תקופה היסטורית אחת לתקופה חדשה. כמו בשנים לפני לידת הציונות הפוליטית, הגיע גם עתה לתנועה מצב של קריזיס, כלומר, מצב אשר תחת התקוה של שנות הנוער מתגברים היאוש והשעמום, אשר הרעיון המרכזי נותן מקום לבלבול המושגים והדעות, ואשר הרצון רפה־כוח הוא לחיים ולמעשה. מצד אחד הננו רואים, כי הרעיון הציוני נודע כמעט בכל תפוצות ישראל, בין כל מפלגות העם, הננו רואים כי נבראו המוסדות הפורמליים להוציא את הרעיון לפעולה, ומן הצד השני הננו רואים, כי העם בעצמו מתיחס, על פי רוב, בהתרשלות וספקות אל התנועה, ולא רק שלא יעמוד כאיש אחד ברצון ובכוח להשיג את חירותו, כאשר קרה כזאת בתנועות החופש אצל עמים אחרים, כי אם לא ינדב לישועתו הלאומית גם שמינית שבשמינית של האנרגיה, שהוא מפזר ימינה ושמאלה בעד מפעלים רבים, שיוכלו להיות רק עזרה ארעית ועזרה לשעתה מול הגאולה הלאומית המוחלטת הגנוזה בציוניות. ומצב הקריזיס הזה איננו מקרי וזמני, כי אם נובע מטבעה של התנועה עצמה במעמדה ומצבה עתה.

הקריזיס בציוניות דורש מאת כל אלה, שציוניותם אינה נובעת מתוך מסורות העבר, “גירסא דינקותא” ואהבה ל"יקהת אם" של בעלי הבתים, מתוך האבלות על גלות השכינה של היראים, ההתעוררות הלאומית של המשכילים שחזרו למוטב, או הצער של בני הבורז’ואזיה שגלו מעל שולחן האי־יהודים, כי אם מתוך הכרת השאיפות האיקונומיות והחברתיות של המון העם ורגש החירות והרצון המדיני־הלאומי לשנות את פני החיים של האומה כולה, – הקריזיס הזה הדורש התעמקות עיונית בתכנים ובקנינים של התנועה הציונית. כל תנועה חברתית מקורית ויוצרת בהיסטוריה מורכבת היא משלושה פרטים, – הנושא החברתי של התנועה, מטרת התנועה או האידיאל אשר אותו מבקשת התנועה להגשים בחיים, והאמצעים אשר בעזרתם התנועה משגת את מטרתה. אם בתנועה הציונית אין כעת לא חיים ולא התעוררות ולא רצון מדיני חזק, אות הוא כי אלה היסודות, אשר מהם מורכבת התנועה הזאת, השיגו רק כדי להביא את התנועה אל הנקודה הנוכחית שלה, אבל אין לאל ידם להוביל את התנועה הלאה קוממיות בדרך התפתחותה, וצריכים הם בדיקה והתחדשות. רק ההתבוננות אל הנושא החברתי, המטרה והאמצעים של התנועה, ביקורת היסודות והכנסת מושגים בוראים בקרבה תוכלנה להעיר את הציוניות לתחיה ולהתעוררות, אם בכלל התנועה הזאת עומדת בהסכם אורגני עם מחזות החיים של המון העם ושאיפותיו ההיסטוריות.

בתנועה הלאומית כבר היתה תקופה, אשר בה נשתנו המושגים של הציונות ונבראו אמצעים חדשים והתעוררו לפעולה כוחות חדשים, הלא היא תקופת המעבר מחיבת־ציון הישנה לציוניות המדינית, – השתנות המושגים אז וביקורת האמצעים והכוחות הובילו אחריהן תנועה חדשה בת תוצאות רבות למפעל החירות של עם ישראל. נעבור בעין ביקורת על התכנים של “חיבת־ציון” הישנה. מחזות החיים קודמים תמיד להבנת החיים, והתורה כרוכה בעקבות המעשה – זהו כלל גדול של הסוציולוגיה. כאשר פרצה התנועה האנטישמית באירופה והשתנו תנאי החיים של רוב עם ישראל בארצות המזרח לרעה, נולדה התנועה הפלשתינית בארצות המזרח בתור שאיפה איקונומית־חברתית למצוא מקלט ויכולת לעבודה מועילה בעד ההמון הרב, שתנאי החיים אילצו אותו לעזוב את הארץ ולשנות את תנאי כלכלתו. בראשית הִוָּלדה היתה התנועה בריחה מפני עקת אויב, תנועה אינסטינקטיבית כדי לשנות את אפני החיים, עם השאיפה הלאומית במרכזה, לברוא מתוך התישבות היהודים בפלשתינה עזרה היסטורית לכל העם. הנסיון הרס אמנם בקרוב את החלום, כי פלשתינה תוכל להיות על נקלה מקום מקלט ועבודה ליוצאים, והתנועה הפלשתינית איבדה את צורתה ההמונית והאינסטינקטיבית וערכה במחזה החיים. אבל מן התנועה הפלשתינית נולדה תורה של חיבת־ציון בתור השקפה על שאלת היהודים ושאיפה לשנות את אפני החיים של העם.

התכנים והקנינים של חיבת־ציון עמדו ביחס אורגני לנושא החברתי של התנועה ההיא. היסודות אשר התעוררו לחיים לאומיים בימי חיבת־ציון, הנושאים של התנועה הפלשתינית אחרי ימי היציאה ההמונית היו אלה האנשים מן המפלגה הבינונית בישראל בארצות המזרח, אשר בקרבם חיו מסורות מהעבר של עם ישראל והתעוררו אותות הקולטורה העברית בתואר הספרות העברית החדשה. ליהדות של האנשים האלה לא היה עוד כוח דתי חזק, כמו ליתר מחזיקי היהדות, כי אם ערך היסטורי־לאומי חלש ורפה־כוח. כל אלה מבני המפלגה הבינונית, אשר האמונה נתרופפה אצלם, אבל נשארו בקרבם מסורות עבריות מאת העבר שלהם, ואשר יהדותם קבלה צורה של השכלה חצי־אירופית וחצי־תלמודית, כמו שמצאה את ביטויה הקוֹנקריטי בספרות העברית החדשה, כל אלה היסודות, אשר על פי תנאי חייהם בכלל אינם מסוגלים לשאיפות ומגמות חזקות לשינוי החיים, כל אלה היסודות הריאקציוניים נספחו אל התנועה הפלשתינית ויהיו הנושאים החברתיים של חיבת־ציון. רפיון כוחה של המפלגה הזאת בכלל ו"רוחניותה" מצאו הד קולם בתנועה של חיבת־ציון, ויטביעו את חותמם על כל קניניה, מושגיה, דעותיה ומגמותיה.

סיבת הדבר, שרק אלה היסודות התעוררו לחיבת־ציון, מונחת בסכום כל תנאי החיים של עם ישראל בארצות המזרח בימי הרדיפות בראשית שנות השמונים של המאה העברה. ההמון העברי לא יכול להתעורר לתנועה הזאת, מפני שלא היה עוד קולטורי בימים האלה ורצון מדיני לא חיה עוד בקרבו. היסודות הנאורים והפרוגרסיביים של האינטליגנציה, אשר אצל כל העמים הם הנושאים הראשונים של תנועת החירות, עזבו את עמם בשטף האסימילציה, בשאיפתם לקולטורה וחיים עשירים מחוץ לתחום העניות המטיריאלית והקולטורית של המבואות המטונפים אשר בקרב עמם וסביבתם המקורית. הנושא החברתי של חיבת־ציון היה היסוד החברתי, אשר לפי מצב מפלגתו, לפי הפסיכולוגיה והקולטורה שלו, היה היותר גרוע ורפה־כוח בין כל יתר המפלגות בישראל.

התיאוריה של חיבת־ציון על אודות שאלת היהודים היא, מפני כך, שטחית וכללית, מבלי אשר תכיל בקרבה מושגים מדעיים, אשר ירדו לעמקם של המחזות והשתלשלותם בבראם את הצורך החברתי לתנועה הפלשתינית. ההשקפה של חיבת־ציון על מקור שאלת היהודים היא ההשקפה של בעל ה"אוטואמנציפציון". לעם ישראל אין שום עתידיות בין העמים מפני האנטישמיות, שהיא מחלה היסטורית של העמים, תכונה גזעית, הנטועה עמוק עמוק בלבב העמים, יחד עם תכונות, הרגשות ודעות רבות, שאף כי הן מתנגדות לשכל ולרגש הבריא, הנן עובדות השוררות בחיים ופועלות פעולתן עליהם. מפני כך לא תחדל האנטישמיות, כל זמן אשר היהודים יהיו מיעוט חברתי בין העמים וכל זמן שלא יחדלו להיות עם בלי התכונות הקונקריטיות של עם – ארץ וממלכה. האנטישמיות, שהיא תכונה גזעית של העמים, מאלצת את היהודים לבקש מקלט בארץ ישראל, ארץ שלהם תהיה. והנה אף כי ההבנה הזאת על האנטישמיות והאי־נורמליות של ישראל משובשת ושטחית היא ואין לה ערך מדעי, הנה יכלה גם ההכרה הזאת להוליד שאיפה ציונית עמוקה למטרה גדולה מדינית, לולא נולד הרעיון בסביבה אי־קולטורית או חצי־קולטורית ובקרב מפלגה שפלה ורפת־כוח.

דלותו ושפלותו של נושא התנועה מתאימות אל המטרה והאמצעים אשר העמידה לה. המטרה של חיבת־ציון היתה ישוב ארץ־ישראל, עבודת יהודים בארץ היהודים, התישבות ארעית ולאטית¹ בלי השקפות רחבות ומגמות כלליות בעד העתיד. החובבים הראשונים לא הרגישו, כי בונים הם את מגדלם באויר, אשר טרם שנולד עוד, יהרס מפני דעת אחרים ורצון אחרים. עד כמה היו החובבים הראשונים רחוקים בכל השקפותיהם, דעותיהם, מגמותיהם ושאיפותיהם מהכרה רמה של רעיון החירות של עם ישראל, נראה עוד מן העובדה המוזרה, כי לא עלתה גם פעם אחת על רעיון החובבים הדעה לחפש אחרי מסילות של קולוניזציה חדשה, מיוסדת על אשיות חברתיות קדימיות, אף כי במעשי הישוב שלהם לא ראו סימן ברכה. הבילו"יים הראשונים, שבאו לארץ ישראל עם תקוות נעלות אנושיות ועם השאיפה להגשים בארץ החדשה של ישראל גם חיים חדשים על יסודות חדשים, רובם נפזרו לכל עבר ביאושם והמיעוט בטל בתהום הבינוניות, עד כי לא ניכרה עוד ראשיתו הנעלה. האמצעים אשר בחרה לה חיבת־ציון הסכימו כליל אל קטנות המטרה אשר העמידה לה התנועה, את הישוב חשבו חובבי־ציון לברוא על ידי צדקת נדיבים וכניסה לארץ בדרך גנבה בלי רעש ושאון, מעל למושג של “תמיכה” לא יכלו להתרומם חובבי־ציון הישנים. תמיכה לעובדים בקולוניות במקום החלוקה לעובדי ה' בירושלים, זו היתה התקדמות של רוב חובבי־ציון בהשגתם את הרעיון של ישוב ארץ־ישראל. ואחת היא אם גם היו בין חובבי־ציון אנשים אחדים, שהבינו את רעיון ישוב ארץ ישראל כרעיון מדיני ושאיפה רחבה חברתית, כמו פינסקר, שמחברתו “אוטואמנציפציון” מכילה כבר כל אוצר המושגים של הציוניות המדינית הנוכחית, – הדבר הזה איננו משנה את תארה של חיבת־ציון. מפני שהמושגים המדיניים האלה של היחידים לא נכנסו בהכרת התנועה בהתגשמותה בחיים ולא היו לקנין הציבור.

במידה אשר חסרו לחיבת־ציון כל מטרות ושאיפות גדולות והכרות מדיניות קדימיות ע"ד המטרה והאמצעים, והתנועה בהתפשטה מצרכי החיים התכווצה בד' אמות של ה"יהדות" וההשכלה הלאומית של המפלגה הבינונית, כן התחברה עם שאיפות ריאקציוניות ותכנים אי־נאורים, שבימי ההשכלה כבר נדחפו כמעט מחוץ לתחום של היהדות המתעוררת, אבל בימי חיבת־ציון התחילו לכסות במשאון את שמי ישראל, בערפלי חושך הבאים מפאת קדים ביום בהיר… שלובת זרוע עם הלאומיות החדשה יצאה הדת הקדושה ותתרפקנה באהבים זו עם זו, לכתחילה מפני כי “בנעורינו ובזקנינו נלך”, ובאחרונה בתור פילוסופיה של בעלי תשובה, בתור “על חטא” של האפיקורסים שחזרו למוטב. מה הלאומיות דורשת? על השאלה הזאת עונה אפיקורוס מדור ההשכלה, שאפיקורסותו לא נתבשלה כל צרכה, פּיסָריב העברי, בהתוַדותו על חטאות נעוריו, כי הלאומיות דורשת קיום כל המצוות, המנהגים, החוקים והדינים שבכתב ושבעל פה.

הקולטורה של העם היא סמל חייו החמרים והחברתיים, והיצירה הקולטורית עומדת ביחס אורגני למחזות החיים, יען כי כדרכי החיים כן משפטיהם. הרעיונות על אודות מהותה של היהדות, על אודות תכנה של הלאומיות העברית, שנולדה בימי חיבת־ציון, התאימו כליל אל התואר החברתי של התנועה הפלשתינית. בעת אשר בעלי הבתים, “שברך ד' אותם באיזה אלפים רובל מזומנים”, ביקשו להתיישב בדרך גנבה בארץ אבותיהם ולהקים ע"י נדבות את סוכת דוד הנופלת, התחילו המשכילים של בעלי הבתים להכניס תחת כנפי הקדושה הלאומית את הקנינים ההיסטוריים של העם, בלי הבדל אם שליליים הם או חיוביים מצד התקדמותו של העם, בלי שום פירוד, אם נתגלו בקנינים האלה גדלותו ותפארתו של העם, או להיפך, הם תוצאות ירידתו ונפילתו הלאומית והרוחנית. השביב הקטן שהתחיל להאיר מתוך הכרת האני הלאומי נתכסה על ידי הצללים של חשכת העבר וערפלי ההיסטוריה של העם. ערבוב המושגים, בלבול הדעות והפסד של קו־המשקל הקדימי והבריא להכרת הערכים של החיים הלכו בעקבות תנועת חיבת־ציון וכמעט הביאו לידי איבוד כל הקנינים הקדימיים שנרכשו בימי ההשכלה, לולא התפתחות החיים הכלליים ויתר הזרמים בחיי ישראל, אשר דחפו מחוץ את העם בדרך התקדמותו. הצעקה של ימי חיבת ציון: השיבנו אחורנית! מצאה הד קולה בספרות העברית בפטפוטי מלים, בשטוּתים ריאקציוניים, וב"אשמנו" של בעלי תשובה; ובחורי הישיבות והבטלנים, הפרשנדתאים והויזתאים, יצאו מן החורין ומן הסדקין ויתפלספו בניגון הלאומיות כנוח עליהם רוח הקודש: צאן קדשים! אוריתא, ישראל וקודשא ברוך הוא חד הוא, אין כמוך ישראל, אחד אלהינו שבשמים ובארץ וכו'.

הריקנות והאפסות של חיבת־ציון, בעיון כמו במעשה, הביאו במהרה לריאקציה גמורה. כאשר נצטמצם ונתדלדל הרעיון של ישוב ארץ־ישראל בכור עוני של ההווה, אבד לו לאט לאט כל הכוח של אידיאל גדול; האמצעים התחילו במהלך החיים לבלוט כדלים וקטנים, ובשדה העיון והמחשבה חסר אף רעיון אחד גדול ונעלה, אשר ירומם את הלבבות ויתן מזון לדמיון. היאוש והשעמום אחזו ברוב הפלשתינאים, אשר עוד גדלו יותר ואכלו אותם עד הנפש, במידה אשר מצאה לה דרך ההכרה, כי לישוב בארץ ישראל, למרות היד הרחבה של “הנדיב הידוע”, אין בסיס חזק וכי אין דרך ואין תבונה להסיר את המכשולים של הממשלה הטורקית מעל דרך הישוב. בשנות התשעים כבר איבדה התנועה הפלשתינית כל ערך ממשי בחיים, החברות נתדלדלו ונתמעטו, הצעירים עזבו את התנועה, והרעיון בעצמו נבקע לרסיסים, יען כי טבעו של רעיון דל ושפל הוא כטבעם של בעלי החיים השפלים, המיקרוֹבים, שפרים ורבים על ידי פירוד ובקיעה. השאיפה הלאומית הציונית שהיתה בחיבת־ציון, נבקעה ונתפרדה למגמות שונות קטנות, רוחניות וריאקציונריות. האידיאל הלאומי של חיבת־ציון נסוג כמעט אחור מפני השאיפות השונות של השעה, שהצד השוה היה בכולן, שהתאימו עם הפסיכולוגיה הריאקציונרית של המפלגה הבינונית והמשכילים שבקרבה, שחזרו למוטב או שנתחנכו על גפ"ת וחיבת־ציון.

מאת ירידתה של התנועה של חיבת־ציון היו תוצאות לשני מחזות. מן הצד האחד עזבו כל אלה הצעירים החובבים, אשר היו להם אינסטינקטים בריאים ואשר היו מטבעם מסוגלים לקבל השפעות קדימיות מבחוץ ומבפנים, את מחנה הפלשתינאים וילכו אחרי הזרמים החדשים שנולדו בחיים לרגל התעוררות ההמון העברי; ומן הצד השני נולדה מאת הירידה בעצמה כעין תורה חדשה של הציוניות, שהתאימה כליל אל הריקניות והאפסות של התנועה בהווה. על ברכי הירידה של חיבת־ציון נבראה שיטתו של ה' אחד־העם, שהיא הביטוי העיוני של היאוש מציון בקרב המפלגה הבינונית של היהודים בארצות המזרח ושל אי־צרכה הכלכלי והחברתי בישוב העברי. הנקודה המרכזית, אשר ממנה נובעות כל השקפותיו של אחד־העם בתורת חיבת־ציון, היא הכרת היאוש מישוב ארץ־ישראל, – הכרה שמצאה לה ביטויה במאמריו “אמת מארץ ישראל”. עיניו של אחד־העם נפקחו לראות על פי הנסיון הראשון ותוצאותיו, כי הדבר הגדול הזה (כלומר ישוב ארץ ישראל), אינו פשוט כל כך, כי מכשולים רבים וגדולים מונחים על הדרך; אבל מפני שהנושא החברתי של חיבת־ציון לא הרגיש בפלשתיניות צורך של חייו ומפני שלא היה בכלל מסוגל לשאיפות היסטוריות ומדיניות, לכן התחיל לברוא לו בשיטתו של אחד־העם את החלום של הציוניות הרוחנית שהתאימה אל הפסיכולוגיה שלו,

מפני שהציוניות המדינית לא תוכל לצאת לפֹעל, ולו גם תיווסד מדינה יהודית כפי רצון הציוניות המדינית, גם אז לא תוכל להכניס בקרבה את כל היהודים ולהיות לפתרון של שאלת היהודים, לכן – זו היא שיטתו של אחד־העם – נחדל מלעסוק בפתרון שאלת היהודים, ונעסוק בשאלת היהדות. לא ייסוד מדינה יהודית נחוץ לנו, שהדבר הזה לא בידנו הוא ואיננו מענה מספיק על צרכינו, כי אם אידיאל לאומי בגולה, רעיון גדול שיחבב עלינו את הצרות והחיים המרים, יהדות שתחיה ותתפתח בלבב האומה, כמו שהדת חדרה בחיי אבותינו ותתן להם כוח מוסרי לסבול את עול הגלות ולהרגיש את עצמם כנבחרים וצדיקים למרות שיעבודם ובזיונם. אבל אידיאל לאומי גדול לא יוכל להיברא בגולה, כשכוחות העם, שנעקרו ממקום גידולם הטבעי, צרורים ומונחים במסתרים, ואין להם יכולת לצאת למרחב להפתח בדרך ישרה. מפני כך צריך לישראל מרכז רוחני בארץ ישראל, אשר שם יברא האידיאל הלאומי על ידי “נבחרי” העם, ומשם יפיץ את קרניו על כל בני הגולה ויהיה למגן לעם המפוזר וישמרהו מן הירידה המוסרית בחייו האי־נורמליים. מה זאת האידיאל הלאומי? מה מהותה של היהדות? איזה קנינים יכיל בקרבו ויפתח המרכז הרוחני? – זאת אין אחד־העם מפרש ברור, ורק אגב אורחא הנהו אומר, כי הם הכרת כל התכנים והערכים שנבראו ביהדות ממשה רבנו עד “חיי אדם”. והמרכז הרוחני בארץ ישראל יברא יותר על נקלה, כאשר תתפרד שאלת היהדות מן שאלת היהודים. לו חיו היהודים בסביבה הוּמַנית ויהנו מכל זכויות האזרחים האנטישמיות לא היתה בארץ – חולם אחד־העם חלום נעים – עד כי לא היה מקום לשאלת היהודים, כי אז התעוררה, למרות ההתבוללות של היהודים בחייהם ובשפתם ובשאיפותיהם האזרחיות עם יתר העם, בתקופת הגסיסה הלאומית, התשוקה הרומנטית בלבות אנשים מצוינים בישראל לפחת רוח חיים חדשים בקרב עמם ולהציל אותו ממיתתו. ואחר שאנשי לב אלה נוכחו לדעת, זה הוא המשך האוטופיה של אחד־העם, כי אי אפשר לברוא “פלשתינה צעירה” בטבור אירופה על ידי חקירות בתולדות ישראל, כאשר ניסו זאת היינה, צוּנץ ומוֹזיר בתחילת ימי ההתבוללות באשכנז, בא בלבם הרעיון לנסות דבר אל פלשתינה הזקנה. לתכלית זו היו מיסדים אגודה של מחבבי ציון כדי להרים את המצב החמרי והמוסרי של היהודים האי־קולטוריים, היושבים כבר בארץ ישראל, על ידי ייסוד קולוניות ובתי־ספר עבריים והפצת הדעת והשפה העברית. היהודים המזרחים בארצות מושבותיהם משתוממים, למרות האֶמנציפציה השלמה שלהם, למראה הנפלא של אכרים יהודים בארץ ישראל, וגדולי ישראל נותנים את ידם לאגודה ורבים הולכים בימי הקיץ לא"י להינפש מעבודתם. הצעירים מארץ ישראל נוסעים לחו"ל ומדברים בשפת עבר, המנחלת כבוד על ידי כך ורוכשת את הלבבות. בין כה וכה נוצר מ"ע עברי נכון בא"י, הקונה לו שם טוב בישראל, ומתוך שרבים קוראיו, רבים סופריו, והספרות העברית מתפתחת ורוכשת את הלבבות של ישראל… לפי דעתו של אחד־העם, צריכים אנו להפריד את שאלת היהדות מן שאלת היהודים, אשר השאלה הזאת אין לאל ידינו לפתור במובן הלאומי. את שאלת החיים יפתרו היהודים מן הצד האיקונומי, ושאלת היהדות רק היא ענין הלאומים. לחם ומקלט יבקשו להם היהודים, ההמון העברי, באמריקה ואפריקה או גם בארצות מושבותיהם עתה, ורוח ישראל יתפתח לאט לאט בארץ ישראל, על ידי נבחרי העם בלי השתתפות ההמון, השקוע בחמריות החיים, והצעירים הנלהבים ובעלי ההזיות, במתינות בהשכל ובבינה…

כותב ההיסטוריה העברית, שיבקש לעשות לו ציור מהפסיכולוגיה של המפלגה הבינונית בארצות המזרח, של בעלי־הבתים והמשכילים העברים, שהציצו ונפגעו, ילמוד זאת על נקלה מתוך התיאוריה של הציוניות הרוחנית של אחד־העם. אף כי המפלגה הזאת תסבול את עול הגלות, אין לה בכל זאת צורך בשינוי חיים רדיקלי; עול הגלות מעיק עליה בזו המידה, אשר ישים מכשולים לה להתחרות עִם עַם הארץ לעלות עָל ולקחת חלק בקולטורה של הסביבה החברתית. לעומת זאת התואר הרוחני של המפלגה הזאת חצי־דתי וחצי־לאומי. מסורות הדת והשפה מקשרות אותה אל היהדות והברית ההיסטורית עם העבר של העם לא הופרה אצלה בחיים. המפלגה הזאת לא התבוללה ברוחניותה, ואם אין אצלה קולטורה לאומית, הנה ישנם אצלה חיים עממיים מיוחדים, אטמוספירה היסטורית של מנהגים, מסורות, חוקים דתיים והשכלה עברית, הכל על השטח הכללי של שפה אי־קולטורית ואי־לאומית, אבל עממית־היסטורית. במובן המדיני והקולטורי, המפלגה הזאת ריאקציונרית ואיננה מסוגלת לשאיפות קדימיות חזקות, בשביל מצבה החברתי הכללי וצורתה הרוחנית. בקרב מפלגת הבינונים ובעלי הבתים, המתפרנסים מן הגוי, המתחרים זה עם זה בעד ה“ערל”, אשר כל מגמותיהם הן להרחיב את חוג זכויותיהם על הפרנסה מן הערל, ולא במלחמה, כי אם במזימות ותחבולות, בקרב המפלגה הזאת, עם הפסיכולוגיה המקח־וממכרית־תלמודית־השכלית שלה, לא יכלה להתעורר שאיפה מדינית חזקה לשנות את אפני החיים. והנה כאשר גוועה התנועה הפלשתינית למות ואותותיה לא ניכרו עוד בחיים, התעוררה תחת חיבת־ציון התשוקה אצל המפלגה הבינונית להציל את רוחניותה העממית ולברוא לה דרך של התפתחות. בזה היה צורך אצל המפלגה הזאת, צורך רוחני שהתאים אל כל הקבוץ של מחזות חייה. אחד־העם הוא הביטוי הספרותי של ההתעוררות הרוחנית של המפלגה הזאת, ומפני כך הוא מעורר רק שחוק בכל מהלך הגיונו אצל היסודות הקדימיים בישראל, בעת אשר אצל בעלי הבתים ומשכיליהם הוא הפילוסוף המצוין של הדור.

מפני שאין ביכלתנו לפתור את שאלת היהודים במובן המדיני הציוני, לכן נפתור את שאלת היהדות, – זו היא ההנחה הראשונה של אחד־העם בדרך הגיונו. מפני שראובן בן יעקב לא יוכל לנסוע על אנית הקיטור ירושלימה, יסע אקאקיי אקאקיטש רוכב על חמור לסמבטיון, – זה הוא ההגיון של אחד־העם. שאלת היהודים נובעת ממחזות החיים של העם ודורשת פתרונה; שאלת היהדות (אם היא בכלל שאלה שיש לה יסוד בחיים – זה הוא דבר שמוטל על כל פחות בספק) – היא שאלה ממקצוע אחר לגמרי. אבל מפני שאין אנו יכולים לפתור את השאלה הראשונה, נפתור את השאלה השניה. שיבוש הגיוני! יקרא הקורא התם. לשוא! לפי המבט השטחי הפורמלי תראה זאת כשיבוש הגיוני, אבל בעצם הדבר האמת האמיתית של החיים מונחת בהנחה הזאת, אלא שמפני הביטוי הפורמלי בולטת ממנה סתירה. מפני שאין ביכלתנו לפתור את שאלת היהודים, ­– רצה לאמר, מפני שאין צורך ואין שאיפה אצל המפלגה הבינונית לפתור שאלת היהודים ומפני כך אין גם יכולת אצלה לזה, לכן נפתור את שאלת היהדות, – רצה לאמר, אצל המפלגה הבינונית יש צורך רוחני להתפתח בדרך יהדותה הבעל־בתית. זה הוא הפירוש החי של הסתירה הפורמלית בהנחה היסודית אצל אחד־העם.

את שאלת היהדות נוכל לפתור, כאשר נברא אידיאל לאומי בגולה, יהדות שתחיה ותתפתח בלבב האומה, כאשר נפדה את הנפש העברית. אבל יען כי סביבת הגלות אינה מוכשרת ליצירת האידיאל הלאומי, לכן נברא ישוב קטן בארץ ישראל על ידי “נבחרי העם”, ובסביבה המסוגלת הזאת יתפתח רוח העם ויוולד האידיאל הלאומי במרכז הרוחני. אבל יהדות, אידיאל לאומי, הרוח העברי, הלא הם ביטויים פורמליים, מפני שתכנם אינו מונח בקרבן, וצריכים הם ביאור ופירוש, כדי שיהיו מושגים במקום דברים. רק אגב אורחא, בעקבות הפולֶמיקה מבחוץ, מברר אחד־העם את המושג יהדות, כי הוא סכום כל הקנינים והערכים ממשה רבנו עד “חיי אדם”. אבל הביאור הזה, לא רק שאיננו מברר את המושג, כי אם עוד מבלבל אותו על כל פנים. הקנינים והערכים של היהדות ממשה רבנו עד “חיי אדם” אינם בעלי תוכן אחד שוה, כי אם מלאים היפוכים מוחלטים וערכים סותרים זה את זה, בהסכם אל התקדמות החיים ואל פירוד המפלגות, שהיו הבוראים של הקנינים והערכים. אבל אין גם צורך לנתח את פרטי המושג כדי לראות את ריקניותו ואפסותו, אי־לוגיותו ובעל־בתיותו. “היהדות” של אחד־העם איננה מושג בכלל, כי אם הפסיכולוגיה העברית המבולבלת של המפלגה הבינונית.

המפלגה הבינונית של בעלי הבתים היא בעלת צורה רוחנית מיוחדת: היא הנושא ההיסטורי של היהדות מן ימי הגלות בעת הנוכחית. היהדות בגלות היתה מורכבת מהתיחסות מדינית־חברתית של היהודים לעמים, מקולטורה דתית, תכונות פסיכיות־לאומיות, שפה עממית וקבוץ של אפני ומנהגי החיים המיוחדים. במרכז של היהדות הזאת היתה המשיחיות, – פדות הנפש מן הסבל החיצוני של הגלות, – אשר בקדושתה הדתית חדרה אל כל אפני ותארי החיים. כל היהדות הזאת היתה חיה וקיימת במעשה, ההתיחסות לסביבה היתה מלאה תוצאות ותולדות בחיים, הקולטורה הדתית חיתה במצוותיה, גזרותיה, סייגיה, דיניה, מנהגיה, התכונות הפסיכיות התפעלו בחיים, אפני החיים נשאו אותותיהם המיוחדים, והשפה העממית לא נתרופפה בחייה לא מבחוץ ולא מבפנים, ועל כל היהדות הזו רחפה קדושה דתית של כל הנחלה והמחלה ההיסטורית “ממשה רבנו עד חיי אדם”.

בעת החדשה, בתחילת ימי פירוד המפלגות בין היהודים בארצות המזרח, כאשר נולדה, לרגל שינוי אפני החיים, ההשכלה, נעשתה היהדות של המפלגה הבינונית חולין, ותאבד את ערכה הדתי. קניני היהדות בתור קבוץ של הכרות ומסורות, בתור “נחלת קדומים”, לא אבדו מן המפלגה הזאת, ואולי גם התעשרו לרגל ההשכלה, אלא שאבד להם תכנם החיובי. “נשמע ונעשה” היתה התיחסות היהודים אל היהדות בגלות; “נשמע, אבל לא נעשה”, היתה ההתיחסות לקניני היהדות בדור ההשכלה.

אבל אחרי אשר הורע מצב כל העם ומצב המפלגה הבינונית לרגל האנטישמיות והאויר ניטהר מן האסימילציה בימי חיבת־ציון, התחילו בעלי המפלגה הבינונית, בעלי הבתים והמשכילים לחבב את היהדות במידה יותר גדושה מאשר בדור ההשכלה. תנאי החיים גרמו, כי המפלגה הבינונית תישאר בכלל על כנה החברתי ונקודות המגע שלה עם הסביבה הקולטורית עוד תתמעטנה. בעת אשר בימי השתנות מצב היהודים בארצות המזרח אינסו מחזות החיים את ההמון העברי לשנות את אפני חייו, אינסו אלה המחזות בהתיחסותם למפלגה הבינונית להוקיר את קניני היהדות ולבקש בה מילוי הצרכים הרוחניים שלה. היהדות שהיתה בימי דור ההשכלה חולין, “היסטוריה”, מסורת העבר, ובהתחברותה עם ההשכלה – פרוזדור לטרקלין של האסימילציה, נהייתה היהדות הזאת בימי חיבת־ציון לאידיאל לאומי, לקנין הרוחני שיפדה את הנפש. השפה העברית, הספרות העברית, המסורת של העבר, כל הקנינים של היהדות “ממשה רבנו עד חיי אדם” התרוממו למעלת ערך לאומי.

מפני שנתחבבה היהדות, היתה לאידיאל לאומי, אבל מפני שנתחבבה אצל המפלגה הבינונית, אצל בעלי הבתים והמשכילים, בימי חיבת־ציון, בימי האנטישמיות והריאקציה נגד ההתבוללות וההשכלה, נכנסו במושגה כל הקנינים של העבר “ממשה רבנו עד חיי אדם”, ומפני שנכנסו לא בתור ערכים חיוביים ובלי קדושה דתית ומפני שהקנינים האלה הנם בעלי הפכים מוחלטים, לכן אין טעם ואין שחר למושג של יהדות בתור קבוץ הקנינים “ממשה רבנו עד חיי אדם” בבחינת אידיאל לאומי, וכרבות ביאורו ופירושו כן בולטות יותר סתירותיו הפנימיות.

לאידיאל רם, שיניע את החיים בדרך התקדמותם, לדעה נשגבה שתפיץ אור על העבר של העם ותראה לו את הדרך בעתיד, תוכל להתרומם רק זו המפלגה של החברה, שיש לה שאיפה אבירה לשנות את אפני החיים. אצל המפלגה הבינונית תחסר שאיפה כזאת, אין לה צורך בשינוי החיים: היא קונסרבטיבית. ומתוך שקונסרבטיבית היא בחייה, ריאקציונרית היא ברוחניותה. היהדות, הקולטורה, האידיאל הלאומי של המפלגה הבינונית, הם העממיות שבמציאות, השפה, מסורת העבר, צללי הגלות, וקבוץ כל הקנינים והערכים “ממשה רבנו עד חיי אדם”. הפילוסוף של המפלגה הבינונית מרגיש את הריח הריאקציונרי הנודף מאת האידיאל הלאומי, מאת יהדותו, כאשר יבוארו מושגיה ותכניה, ומפני כך מבכר הוא את המלים השטחיות הכלליות על פני המושגים המבוארים, מפני כך מפרש הוא רק בעל כרחו את ה"יהדות" כקבוץ של הקנינים “ממשה רבנו עד חיי אדם”. ואם הפילוסוף מעניד למושגו עטרות של חכמה וחקירה עמוקה, בסביבה החברתית אשר ממנה המושג בא ואליה הוא הולך, הוא חי בהתגשמותו הריאקציונרית וגסותו המכוערת.

זוהי מידתם של הריאקציונרים: הם רומנטיקנים במה שנוגע לעבר, כלומר מעריצים ומגדילים את ערכו, נלכדים ברשת המציאות השפלה בהווה, ובעלי הזיה במה שנוגע לעתיד. אחד־העם הוא בעל הזיה ביחס לעתיד. בשביל שהאידיאל הלאומי בעד הגולה יוכל להיברא, נחוץ מרכז רוחני בארץ ישראל, ישוב קטן על ידי נבחרי העם, אשר שם יוכלו להתפתח הכוחות של העם, מפני שהחיים יהיו נורמליים. והמרכז הרוחני הזה יברא על ידי טובי העם, על ידי האריסטוקרטים של הרוח, כאשר תתפשט שאלת היהדות מן שאלת היהודים. לוּ מצאה שאלת היהודים את פתרונה במובן ההוּמַני או לולא התעוררה בכלל שאלת היהודים והאנטישמיות טרם היתה בארץ, כי אז היו בישראל התנאים היותר מסוגלים לפתרון שאלת היהדות. זה הוא החלום של אחד־העם בעד העתיד.

והנה אם יש אצל המפלגה הבינונית שאלת היהדות במובן ידוע, היא רק שאלת הספקת הצרכים הרוחניים על אָשיות היהדות של המציאות. ביהדות, שתתפתח בתנאים חדשים ותברא קנינים חדשים, אין צורך אצל המפלגה הבינונית, ששאיפות של חיים חדשים אינן חיות בקרבה. אבל נניח ש"נבחרי העם" התרוממו מעל המציאות השפלה של היהדות הבעל־בתית ויבראו ישוב קטן בארץ ישראל, כדי שתברא היהדות קנינים חדשים ותתפתח הלאה, – באמת אידיאל ההתפתחות איננו חי גם אצל ה"נבחרים" לא בהכרה, לא ברצון, – נניח כי נוצר ה"מרכז הרוחני", האם באמת תתפתח אז היהדות באופן בריא ויברא האידיאל הלאומי? בשביל שיתפתחו קנינים חדשים רוחניים, נחוץ שינוי של אפני החיים; רק על מחזות של חיים חדשים נולדים קנינים רוחניים קדימיים ואמתיות חדשות. מרכז רוחני להתפתחות היהדות יוכל להיברא רק במרכז חמרי על יסוד מחזות חדשים של החיים, בלשון אחר: שאלת היהדות תוכל למצוא פתרונה במובן הקדימי רק בקשורה עם שאלת היהודים, – ההיפך המוחלט של חלום אחד־העם. לעומת זה יהיה מרכז רוחני בארץ ישראל בלי מדינה יהודית, בלי אידיאלים חברתיים חדשים של הישוב, מרכז של העניות והשפלות החברתית, של התמיכה והחלוקה, של הולכי בטל ומשתגעים, התלויים בדעת אחרים, בדעת של הסביבה המדינית ודעת “כלל ישראל” בגולה. במרכז הרוחני בארץ טורקיה ובסביבה הירושלמית, בלי היסוד של חיים איקונומיים ומדיניים חדשים, תתפתח היהדות של “משה רבנו עד חיי אדם” לאזהרה חיה לכל בני הגולה, בני הקולטורה העולמית. – בעלי הזיות הם הריאקציונרים!

אנשי הלב הנבחרים שבעם, המביטים בעצב ואנחה על גסיסת עמם, יאצלו מרוחם על המרכז ויהיו לכוח הבורא של היהדות, של האידיאל הלאומי, ובראותם כי אין יסוד לפלשתינה הצעירה וחדשו את פלשתינה הזקנה. מן האהבה הרומנטית לעבר של ישראל יבנה המרכז הרוחני ויברא האידיאל הלאומי – כה היא דעתו של אחד־העם. אבל בזאת הוא בונה מגדלו באויר. ההרגשה הרומנטית במקום שהיא טהורה ותמימה איננה קשת עורף ונדבקת בתכנים אחרים, הנובעים מן החיים וצרכיהם. היינה, צונץ, מוֹזיר וגַנז בראו את “פלשטינה הצעירה” מן ההרגשה הרומנטית, אבל פלשתינה הצעירה לא עמדה בהסכם אל מחזות החיים של ישראל אז וצרכיו, ומפני כך לא פנו אנשי ההרגשה הרומנטית אל “פלשתינה הזקנה”, כלומר אל דבר עוד יותר זר לצרכי החיים אז, כי אם אל הקולטורה והחיים של הסביבה. ההרגשה הרומנטית לעבר של היינה, מוֹזיר וגַנז עברה כחלום יעוף, ורגשותיהם ונטיותיהם הלכו אחרי החיים והקולטורה של עם אשכנז, ולבסוף אבדה כליל ההרגשה הרומנטית כל כך, עד שקבלו את הדת הנוצרית מפני צרכים רוחניים אחרים ויאושם מן היהדות, אשר היתה התולדה הטבעית של חסרון הקשר בין החיים והיהדות. צונץ אמנם עשה מן ההרגשה הרומנטית העברית את אומנותו בחיים וישאר נאמן לעבר העברי לפי רוח ההתבוללות. אבל עוד הדבר מוטל הוא בספק, האם אלה בעלי הרומנטיקה, שהרגשתם איננה משתנה ואינה מתדבקת עם החיים, – האם נבחרי העם ואנשי הלב הם?…

התורה של אחד־העם היא כמו כן פרי היאוש של המפלגה הבינונית מאת התנועה הפלשתינית ותוצאות ההתעוררות של יהדותה העממית. כה נתדלדלה התנועה הפלשתינית, שהתעוררה לרגל השתנות המצב של ההמון העברי, לציונות הרוחנית של בעלי הבתים והמשכילים, מפני הסביבה האי־קולטורית של התנועה ומפני החסרון של כוחות קולטוריים אצל ההמון בעצמו להיות הנושא־שביודעים של התנועה.

II. הציוניות המדינית

אחרי כל האפסות והריקניות של תנועת חיבת־ציון הנה היה לה בכל זאת ערך של יצירה היסטורית, מפני שהיתה הצעד הראשון על דרך שינוי הערכים של העם ותסול מסילה חדשה להתפתחותו. האטמוספירה הרוחנית של היהודים שינתה את פניה, וההתבוללות החלה לאבד את ערכה, בתור אידיאל היסטורי של העם. עמודי הבנין הישן של ההשכלה החלו להתמוטט, והכרות, דעות ושאיפות חדשות, נולדו באויר של ישראל ותעשינה אותו מסוגל להשפעות מחוץ ומבפנים. הרגש הלאומי החל לחיות, המחשבה הכללית השתנתה והרצון ההיסטורי החל להתדבק בתכנים אחרים.

בין כה וכה גדלו וירבו בתנועה האנטישמית הגורמים האובייקטיביים לשאיפת תחית האומה, והתנועה הלאומית התעוררה בסביבה קולטורית אחרת. התנועה האנטישמית פרצה ותעשה חייל גם באשכנז, אוסטריה וצרפת, ובשבילה החלו להשתנות ההכרות והשאיפות של היהודים. באשכנז התארגנה מפלגה אנטישמית, אשר החלה להיות למניע מדיני בעם ולקנות את לבות המפלגות העליונות והבינוניות. באוסטריה פרצה תנועה אנטישמית רחבה ובעיר הבירה ווין היו האנטישמים למפלגה המושלת והמנהגת. בצרפת התעוררה גם תנועה אנטישמית אשר הראתה ליהודים בעליל, עד כמה אי־בטוח מצבם בין העמים. לרגל התנועה האנטישמית באירופה התעוררה התנועה הלאומית העברית גם במערב אירופה, בסביבה קולטורית אחרת מאשר במזרח אירופה, ובתנאים אחרים להתקדמות התנועה.

היסודות החברתיים, אשר התעוררו לרגל האנטישמיות במערב אירופה, היו הבורז’ואים הבינונים והאינטליגנטים, אשר חיצי השונא היו ערוכים נגדם. אבל אלה הבורז’ואים הבינונים והאינטליגנטים היו בעלי צורה אחרת מאשר בעלי הבתים והמשכילים העברים במזרח אירופה. הם היו ילדי המהפכה והאמנציפציה ובני קולטורה אירופית, מורגלים ומוכשרים לשאיפות מדיניות ולתנועות חברתיות. בסביבה שלהם חסרו גם כן המסורות ההיסטוריות והיהדות הרוחנית של העבר, ומקומם מילאו מסורות הליברַליזם האירופי והתקוות ההמוניות והחופש של ימי ההתבוללות. והנה כאשר התעוררו היסודות האלה מתרדמתם, נולדה בקרבם, תחת התנועה הפלשתינית, הציוניות המדינית, שנשתנתה מן תנועת חיבת־ציון גם בהכרת מטרותיה ואמצעיה. הנושא החדש של התנועה והסביבה הקולטורית האחרת הולידו גם תנועה אחרת במה שנוגע לשאיפותיה ודרכיה. הטיפוס החברתי של הנושא החדש לא נשתנה אמנם בתנועת הציוניות המדינית, יען כי לא לבינונים במזרח אירופה ולא לבינונים במערב אירופה היה צורך איקונומי בשינוי החיים, אבל מפני שינוי הסביבה הקולטורית נכנסו בציוניות המדינית תכנים, אשר התנועה הפלשתינית לא יכלה להתרומם אליהם.

הציוניות המדינית יוצאת מן ההכרה של צרת ישראל, של הצרה החמרית והרוחנית מפני האנטישמיות. הכרת העצם של האנטישמיות, ההתיחסות האי־נורמלית של היהודים אל העמים, אשר בקרבם הם יושבים, אמנם שטחית וכללית היא אצל הציוניות המדינית כמו אצל תנועת חיבת־ציון, ואיננה יורדת לעמקם של המחזות, אבל ההכרה המרכזית של האנטישמיות יותר מדעית היא אצל הציוניות המדינית, מאשר אצל חיבת־ציון. לא השנאה הגזעית הטבעית של העמים אל היהודים היא סיבת האנטישמיות אצל הציוניות המדינית, כי אם ההתחרות החברתית בין היהודים והעמים, התנגשות הענינים ומלחמת המפלגות על מקצוע לאומי. בדעה האי־מבוררת הזאת רואים אנחנו אמנם התקדמות ההכרה, אבל אצל הציוניות המדינית, עוד יותר מאשר אצל תנועת חיבת־ציון, צרת ישראל היא בכלל צרת המפלגה הבינונית, מפני שהמפלגה הזאת היא הבוראת והנושאת של התנועה. צרת היהודים החמרית, במחשבת המפלגה הבינונית, היא התגברות ההתחרות של מפלגות עם הארץ במסחר ובחרושת המעשה, הגבלת הזכויות של היהודים בענפי הפעולה, אי־יכולת היהודים לכהן כהונות ומשרות במלוכה, להיכנס באוניברסיטטים ובגימנסיות, להיות פרופיסורים וגדולים, להתרומם ולעלות עָל על הסולם החברתי. הצרה הרוחנית של היהודים היא הבוז והשאט־נפש של החברה הנוצרית למפלגת הבינונים בישראל, היותם מוכרחים להתרחק מן החיים החברתיים של הבורז’ואזיה, מן אגודותיה וחברותיה, אי־יכלתם לקחת חלק בשולחן מעדני החיים של מפלגות עם הארץ. רק בצורה כללית ואי־מפורטת מדברת הציוניות המדינית בתיאוריה שלה על צרת המון היהודים, על צרת המפלגות התחתונות בישראל.

הסביבה הקולטורית והמצב המדיני של נושאי התנועה גרמו, כי הציוניות המדינית התרוממה לנקודת מבט יותר גבוהה ולשאיפות בנות תכנים יותר נשגבים מאשר התנועה הפלשתינית. לא ישוב ארץ ישראל, כי אם מדינת היהודים בארץ ישראל, לא קולוניזציה ארעית ובגנבה, כי אם התיסדות גלויה וחפשית בהסכם הממשלה הטורקית, – היא המטרה של הציוניות. והאמצעים לא נדבות ותמיכה, כי אם מיליונים גנוזים בבנקים של מניות ובחברות קפיטליסטיות; לא פילנטרופיה כי אם תנועה יהודית לאומית, זה הוא האמצעי של הציוניות הנוכחית בדרך התקדמותה אל מטרתה, ולא רק בעיון, כי אם במעשה מתנהגת הציוניות המדינית ע"י שאיפות ונקודות מבט יותר מודרניות.

אבל מפני שהנושא החברתי של התנועה הציונית הם הבורז’ואזיה הבינונית והאינטליגנטים באירופה, יחד עם הבינונים וחובבי־ציון הישנים בארצות המזרח והמון העם אשר לא התרומם עוד להכרת מפלגתו, לכן הננו רואים בציוניות המדינית כבראי מלוטש את הפסיכולוגיה הבורז’ואזית. מדינה יהודית זה הוא האידיאל של הציוניות הנוכחית. והנה יען כי הציוניות איננה מבררת לה וגם איננה חוקרת אחר השאלה, איזו מפלגה בישראל מרגשת את צרת היהודים במידה כזו, אשר יהיה לה צורך בשינוי החיים וביסוד מדינה בפני עצמה, ובכלל היא מכרת את צרת היהודים רק מתוך חוג המבט של ההגבלות החברתיות והמדיניות של המפלגה הבינונית, מתארת היא את מדינת היהודים בהסכם עם הפסיכולוגיה של המפלגה הבינונית. מדינת היהודים היא מדינה על האָשיות האיקונומיות, אשר כל החברות הנוכחות מיוסדות עליהן, מדינה על היסוד של פירוד המפלגות. הציוניות איננה חוקרת, עד כמה תוכלנה להתעורר שאיפות חיות ואבירות אצל אלה המפלגות של העם, אשר צרת היהודים נוגעת עד חייהן ואשר יש להן צורך היסטורי לשינוי חייהן ולמדינה עברית, לברוא מדינה חדשה על הבסיס של פירוד המפלגות. המושג החברתי של המפלגה הבינונית בולט מתוך הציוניות המדינית, מבלי אשר שאלה את עצמה, האם באמת הפסיכולוגיה של המפלגה הבינונית היא הפסיכולוגיה של כלל ישראל.

יותר מאשר מתוך המטרה של הציוניות בולטת הפסיכולוגיה של מפלגת הבינונים מתוך האמצעים של הציוניות. הציוניות קיוותה בראשית ימי היווסדה לצאת מן הכוח אל המציאות על פי דרכים דיפלומטיים מבחוץ וצבירת הון רב מבפנים. בזה נשתנתה התנועה הציונית מכל תנועות החירות אצל העמים האחרים. כל עם ועם שעומד על נפשו בעת מצוקיו ומבקש לפדות את עצמו מעבדותו, עושה זאת על ידי קבוץ כוחותיו החברתיים והלאומיים ועל ידי מלחמה היסטורית נגד שונאיו ומנדיו. בדרך המלחמה ההיסטורית יצאו כמעט כל העמים הנדכאים מעבדות לחירות, כאשר התעוררה בהם התשוקה העזה לחירות לאומית והשאיפה לשנות את אפני חייהם. האמצעי הישר הזה מן הנמנע הוא אצל הציוניות במצבה עתה, מפני שארץ פיזורם של היהודים איננה ארץ שאיפתם. מפני כך יוכלו להיות האמצעים של הציוניות בראשונה איקונומיים ואחר כך פוליטיים, יען כי כל כוח איקונומי יוכל להיות לכוח פוליטי. בראשונה יאספו מוסדות קפיטליסטיים מיליארדים כסף ובכוח האיקונומי ישיגו את הרשיון מאת הממשלה הטורקית, כלומר יפעלו פעולה פוליטית, וייסדו את המדינה היהודית. מַעבר הכוח האיקונומי לכוח פוליטי יהיה על דרך הדיפלומטיה. את ההון הרב קיוותה הציוניות לקבל מאת העשירים הגדולים שבישראל, המיליונרים והמיליארדרים, אשר בהבינם את הרעיון הציוני יתנו ידם לו, בפרט כי גם תקוה טובה נשקפת להם מן הציוניות בכמה פרטים. יציאת המון היהודים מאירופה ואמריקה לפלשתינה תרפה את האנטישמיות, עד כי למפלגות העשירות, הנשארות בגולה, תצמח ברכה מן היציאה, – כזאת חוזרים ודוברים הציונים באזני העשירים המתבוללים. מן הצד האחר ביקשו הציונים להראות לבעלי ההון, כי מאת השתתפותם בקולוניזציה יצמח להם ריווח כספי, עד כי יעשו עוד עסק מן המדינה העברית. הרצל ב"מדינת היהודים" נותן עיניו ביהודי אנגליה, אשר יתאחדו יחד והיו ל"חברת יהודים" אשר תיטב הצעת הציוניות בעיניהם. “חברת היהודים” תייסד “אגודה יהודית” קפיטליסטית, בנק מבעלי הון, אשר תשיג את הרשיון ותנהיג את כל עסקי הישוב ותוציא את הציוניות לפֹעַל. בעזרת בעלי ההון תיווסד המדינה היהודית “במהירות ובכל זאת בלי מהפכה”, והם יעשו עסק טוב ויקבלו ריווח מהונם. גם במעשה השתדלו הציונים לקנות את לבות העשירים הגדולים ועליהם שמו את תקוותם בחברם את הרעיון הציוני עם עסק מסחרי.

מן התכנים של הציוניות המדינית בולטת כמו כן הפסיכולוגיה של הבורז’ואזיה במערב אירופה, כמו שבלטה מן התכנים של חיבת־ציון הפסיכולוגיה של בעלי הבתים בארצות המזרח. האנטישמיות, שבשבילה מתגברת צרת היהודים החמרית והרוחנית, היא המניע החמרי של ייסוד מדינה יהודית, – זו היא ההנחה הראשית של הציוניות המדינית. וההנחה הזאת משובשת היא בעיקרה. לא כל אנטישמיות יש בכוחה להיות מניע של הציוניות, כי אם האנטישמיות בהתיחסותה אל ההמון העברי. הצרה החמרית והרוחנית של הבורז’ואזיה הבינונית במערב אירופה עוד פחות תוכל לעורר אצלה שאיפות לשינוי החיים מאשר אצל בעלי הבתים בארצות המזרח. הגבלת היכולת של הבורז’ואזיה הבינונית להתרומם עָל על הסולם החברתי בחברה לא תניע אותה לברוא מדינה יהודית, כי אם תאלץ אותה לחפש אחרי תחבולות ומזימות, איך להתקיים על שדה ההתחרות בחברה. לצרה הרוחנית של המפלגה הזאת יש ערך מוסרי רק במידה מוגבלת מאוד, ומפני כך לא תוכל להיות כוח מניע ובורא במובן הציוני. אם מפני האנטישמיות נתפרדה בין הבורז’ואזיה הבינונית והאינטליגנטים חבילת ההתרועעות וההתחברות עם יתר בני הבורז’ואזיה, אם דלתות בתיהם סגורות לפניהם, אם אנוסים הם לעזוב את חברותיהם, אגודותיהם, מקומות אסיפותיהם, ולהתבודד בחייהם, אם גם שבֵעים הם בוז וחרפות מאת בני מפלגתם בקרב עם הארץ,– לא יוכל לצמוח אצלם מן הצרה הרוחנית הזאת מניע כביר לשַנות את אפני חייהם, כל זמן שמצבם החברתי לא הורע מפני האנטישמיות במידה מרובה. התיאוריה של הציוניות שמבטת על צרת ישראל מתוך חוג המבט של הבורז’ואזיה הבינונית, איננה מתרוממת מפני כך להכרת המניעים האמתיים של תנועת החירות של ההמון העברי ואיננה מעוררת את הכוחות היוצרים של העתיד החדש.

ההכרות התיאוריטיות של הציוניות המדינית עומדות בהסכם עם הפסיכולוגיה של הבורז’ואזיה הבינונית, אבל הפסיכולוגיה הריאקציונית של המפלגה הזאת בולטת עוד יותר מתוך המטרה והאמצעים של הציוניות המדינית. יצירת מדינה יהודית על האָשיות האיקונומיות של הממלכות הנוכחות, כלומר: על פירוד המפלגות, זה הוא האידיאל של הציוניות המדינית. יש להשתומם ולהתפלא, עד כמה טחו עיני בני המפלגות הריאקציונריות מראות ולבותיהם שמנו מהבין, עד כי כל דבר שהם נוגעים בו הם מטמאים ופוסלים בנגיעתם. באיזו מפלגה של העם תוכל להתעורר שאיפה למדינה חדשה ולהתחדשות החיים על יסוד של פירוד המפלגות? למפלגה הבינונית אין בכלל צורך לשינוי החיים ולמדינה חדשה; והפסיכולוגיה של המון העם מתפתחת בדרך כזו, אשר למדינה חדשה על האָשיות הנוכחות לא רק שלא יוכל להתעורר, כי אם רק יוכל להרגיש איבה ומשטמה, ועמו הצדק. באידיאל של מדינה עברית על אָשיות של פירוד המפלגות אין כל תוכן מוסרי וחברתי־קדימי, אשר יוכל להוליד איזו שאיפה כבירה וחיה בעדה. היסוד הקדימי של המון העם עומד מפני כך מרחוק מן הציוניות, ואם משתתפות בה במידה ידועה גם המפלגות התחתונות, הנן עושות זאת רק בזו המידה אשר לא התרוממו עוד להכרת רגש המפלגה שלהן. היסוד החברתי הזה דל ורפה כוח הוא במובן הקולטורי, עד כי לא יוכל להכניס מאומה משלו בתנועה הציונית. בימים האחרונים הננו רואים אמנם, כי המפלגות הקדימיות התחתונות מתחילות ללכת במכוון אחרי התנועה הציונית, אבל לא הציוניות כמו שהיא עתה מושכת אותן אחריה, כי אם הגורמים האובייקטיביים של החיים דוחפים אותן על דרך הציוניות, ואת הציוניות כמו שהיא במציאות מקוות הן להכניע לקנינים הרוחניים לפסיכולוגיה שלהן.

הפסיכולוגיה הריאקציונרית של המפלגה הבינונית בולטת עוד יותר מן הדרכים והאמצעים של הציוניות. הציונים המדינים, כמו חובבי ציון הישנים, ראו בעשירים הגדולים שבישראל את אלה אנשי הלב, אשר יבראו את האמצעים הנחוצים וייסדו את המדינה העברית. האידיאולוגים היחידים של התנועה עשו בזה את המשגה הידוע, שחוזר אצל כל התנועות החברתיות בראשית היווסדן, שחושבות כי האמתיוּת הפנימית של הרעיון דיה לקנות את לבות כל המפלגות, ומקוות כי מן המפלגות העליונות יוכלו להברא קנינים חדשים בהיסטוריה. זו היתה התקוה האוטופיסטית של אוֹאוּאין, סן־סימוֹן ופוּרייה, הנביאים הראשונים של התחדשות החברה, בחשבם, כי מן המפלגות העליונות בעצמן תבוא הגאולה למין האנושי מפאת הכוח הפנימי המוחלט שהיה עצור בנבואתם. זו היתה גם כן התקוה האוטופיסטית של המטיפים לתחיית עם ישראל, של צבי הירש קאלישר, מוֹזס הֶס, פינסקר והרצל, שקיוו כי היהודים העשירים הגדולים, בפרט המיליונרים באנגליה, יבראו את האמצעים בעד המדינה העברית ויהיו מייסדי חירות העם. התקוה האוטופיסטית הזאת, בהתלכדה עם הפסיכולוגיה של המפלגה הבינונית, אשר מפני טבעה לא תוכל לעשות דבר מה, בלתי להביט למעלה ולייחל לעזרת נדיבים לאידיאל החברתי והמוסרי שלה, – התקוה הזאת לא רק שבדויה וכוזבת היא בעיקרה, כי אם גרמה רעה למהלך הציוניות ותטביע חותם נמאס על כל תכני התנועה. מלבד שבשביל התקוה הזאת נולדו בציוניות הכרות של הבל ורעות רוח, אשר תוכלנה לעורר רק שחוק ושאט נפש אצל היסודות הקדימיים.

כל שאיפות החיים והאינטרסים של המציאות אצל המפלגות העליונות, אצל המיליונרים היהודים, בפרט במערב אירופה, מונחים בדרך הפכי לציוניות, בדרך ההתבוללות. שיווי הזכויות האזרחי היא הדרך, אשר בה התרוממו היהודים במערב אירופה על הסולם החברתי למעלת בורז’ואזיה תקיפה, וההתבוללות היתה אחד מן התנאים המוסריים של שיווי הזכויות. האסימילציה היא האידיאולוגיה של האמנציפציה; והאמנציפציה היא סם החיים של הבורז’ואזיה העברית במערב אירופה. הציוניות, שהיא ההיפך המוחלט של האסימילציה, עומדת כמו כן בניגוד גם לכל השאיפות ומגמות החיים של הבורז’ואזיה העברית, עד כי לא רק שלא תוכל להיות לעזר לתנועה הזאת, כי אם תשים בתור מפלגה מכשולים על דרכה ותהיה לה לאבן נגף בכל מהלך התפתחותה. האמתיוּת שבציוניות תוכל להיות לכוח מניע רק אצל יחידי סגולה, והציבור הולך אחר שאיפותיו ומגמותיו, שמסכימות לתנאי התפתחותו בחיים. הבורז’ואזיה העברית בתור מפלגה ציבורית היא המתנגדת הטבעית של הציוניות, ורק אצל אידיאולוגים יחידים יוכלו להתעורר, כפרט שיוצא מן הכלל, הרגשות ציוניות. לשוא הטיפו הציונים אצל המפלגות העליונות לכבוד הלאומי, לרגש העברי, לאידיאליזם הציוני. העשירים היהודים במזרח אירופה, וכל שכן במערב אירופה, אטמו אזניהם משמוע, וגם המעטים היחידים אשר הלכו אחרי התנועה הזאת לא באינסטינקטים חזקים ורגשות עזים נדבקו אחריה, כי אם ברוב המקרים אגב אורחא, כמו שמטפלים בדבר “שתפארת הוא לבעליו”.

ויען כי חסרו אצל המפלגות העשירות המניעים הטבעיים, אשר על פיהם תספחנה אל הציוניות, לכן ניסו הציונים לקנות את לבות העשירים באמצעים אחרים, – אמצעים אשר בכל אופן אינם “תפארת לבעליהם”. לכל עשיר שהודה בנענועי ראש פיזרו מלוא חפניים כבוד, נתנו לו “שלישי” וגבאות, בעת אשר הדבר עשה לו רק צחוק. את כל שק של נחושת הרימו למדרגה של שר ונגיד בישראל, אם היו לו רק געגועים על ה"רעיון". גם תיאוריות של הבל ורעות רוח בראו הציונים, כדי להסביר את אוזן המפלגות העליונות לציוניות. כן דיברו וחזרו ודיברו על לבות העשירים והנדיבים, כי בפלשתינה יש היכולת להצליח במסחר וחרושת המעשה ולקבוץ הון רב, מפני כי ארץ הקדם מתעוררת מתרדמתה ההיסטורית, כאילו אילי הכסף ופרות הבשן מרגישים צורך בעצות הציונים, איה איפוא הם יכולים לעשות עסק. ובאמת, הפסיכולוגיה האסימילטורית של העשירים כמו כן היא, אשר לוּ גם יכלו להשתכר כסף בפלשתינה על ידי מסחר וחרושת מעשה, כי אז בחרו ארץ אחרת, בפחדם פן תצמח מאת מעשיהם תועלת לציוניות. והנה כמה משפלות הרוח ועניות הדעת גנוזות ברעיון הזה! ציונות לשם מסחר והנאה פרטית של בעלי הון, לא רק שלא תביא שום תועלת להמון היהודים ולחירות העם, כי אם עוד תרע את מצבו החמרי והרוחני. ציוניות כזו מוטב לעם ישראל שלא תיוולד לכתחילה, ולוּ נבראה, כי אז מוטב שתמות במיתה חטופה, טרם שתתפתח. אם הקולוניזציה על ידי הנהגת הברון רוטשילד, שמגמותיו היו ישרות ופילנטרופיות, ושפיזר על הקולוניזציה ארבעים מיליונים פרנק, הביאה לקריזיס שלם מפני האפיטרופסות הפילנטרופית, הנה נקל להבין מה יהיה תואר הקולוניזציה, אשר תיווסד לכתחילה על תועלת פרטית של בעלי הון ואשר בטבעה תוליד הפכים ותנאים אי־נורמליים בכל הפרטים, אשר יובילו את הקולוניזציה לאבדון, עוד בטרם תוכל להכות שרשה בארץ.

יחד עם זה התקוה הטובה, הנשקפת לעשירים בישראל מאת יישובם בפלשתינה, ניסו הציונים להראות למפלגות העליונות, כי מאת יציאת היהודים העניים במספר גדול מאירופה לפלשתינה נשקפת לעשירים תקוה טובה לשבת בשלווה ובלי פחד מפני האנטישמיות בארצות הגלות. והנה מלבד כי שתי ה"הסברות" האלה, בתור מניעים, הן “תרתי דסתרי” ומכילות בקרבן היפך פנימי, הנה מעוררות הן שחוק מצד טעמן האובייקטיבי ובוז וגועל נפש מצד ערכן הציוני והמוסרי־החברתי.

אבל לא רק דעות של שטות ורעות רוח נולדו בעקבות התקוה הכוזבת כי המפלגות העליונות תסחפנה אל הציוניות, כי אם התקוה והדעה הזאת פעלו פעולה רעה גם על המעשים ותהיינה לאבן נגף בדרך ההתפתחות הקדימית של התנועה. את המוסדות הציוניים השתדלו להתאים לפסיכולוגיה הריאקציונרית של הבורז’ואזיה העברית, כדי לשים קטורת באפה. גם האגיטציה קבלה בכמה פרטים צורה נמאסת מפני השאיפה הזו לפעול על לבות הגבירים. אבל הרעה היותר גדולה, אשר יצאה בפֹעל מאת השאיפה הזאת היא, כי בשבילה נבראו מכשולים פנימיים, אשר עצרו בעד הרחבת התנועה בקרב זה היסוד החברתי, אשר מפני כל תנאי חייו מסוגל הוא בדרך טבעי לקבל את השפעת האידיאל הציוני בהסכם לפסיכולוגיה שלו ולדעותיו ושאיפותיו החמריות והרוחניות, בקרב ההמון העברי.

חסרון של הכרות מדעיות על אודות שאלת היהודים, הבנת צרת ישראל מתוך חוג המבט של הבינונים, התעוררות המפלגה הבינונית לחיים לאומיים־ציוניים, אשר מפני כל תנאי חייה לא תוכל להיות הנושא החברתי של התנועה, אי־הסכמת מטרתה של הציוניות אל האידיאלים החברתיים של ההמון, אי־הבנת האמצעים האמתיים, אשר יוכלו להוביל את התנועה לנצחונה בחיים, ואי־ההתעוררות של ההמון העברי, זה הנושא הטבעי של התנועה – אלה הם העמים אשר בשבילם באה התנועה עתה למצב של עמידה וירידה פנימית, למרות התרחבותה השטחית ושעת הכושר של התנאים החיצוניים.

¹

(פְרַגְמֶנְטִים)

הקולטורה הלאומית של כל עם ועם, כלומר השקפתו על החיים ועל העולם, אף כי היא היצירה היותר מקורית ואוריגינלית של העם והד המית חייו היותר עמוקים ומסובכים שביודעים ושלא־ביודעים, הנה מקבלת היא גם כן השפעה והפראה מן הקולטורה השכנה ומשפעת מצדה עליה, בהסכם עם המגע־ומשא הפנימי שיוולד בין העמים השונים בחייהם ההיסטוריים. כן קבלו היוונים בראשית תקופת צמיחתם השפעה קולטורית עמוקה מן המצרים והפיניקים, הרומאים עמדו בכל ההיסטוריה שלהם תחת השפעת הקולטורה היוונית, ובימי הקיסרים ניצחה כמעט כליל הקולטורה היוונית ברומא, עד כי דיברו שם יוונית ולטינית בבת אחת. בימי־הבינים האירה אור הקולטורה האיטלקית על כל אירופה המערבית, ובמאה השמונה־עשרה יצאו מצרפת אורות קולטוריים וישפיעו על כל העולם כולו. בעת הנוכחית משפיעים הקנינים הקולטוריים של הארצות הנאורות אלה על אלה ומקבלים הפראתם זה מזה. מידת ההשפעה של קולטורה אחת על חברתה תלויה מן יחס החיים בין העם המשפיע והעם המקבל ומן הכוח המקורי של שתי הקולטורות, המתייחסות זו לזו, בעצמן.

אם כך הוא אצל העמים החיים על אדמתם, שההיסטוריה שלהם נובעת מחייהם בעצמם והקולטורה שלהם קולטורה שמתפתחת מעצמה, הנה על־אחת־כמה־וכמה גדולה היתה השפעת הקולטורה של הסביבה על עם ישראל, שעמד תמיד בנגיעה עם העמים האחרים ואשר בימי גלותו, בעת אשר חייו לא היו חפשיים ומקוריים, חסרה לו גם כן ההרחבה האידיאולוגית של החיים, יצירה קולטורית אוריגינלית. החוקרים החדשים הראו לדעת, עד כמה היתה גדולה בתקופה שלפני־ההיסטוריה ההשפעה של הבבלים על עם ישראל ועד כמה היהדות של אברהם קבלה את הפראתה מן הקולטורה העתיקה של אור־כשדים. אבל ההתנגשות העמוקה של היהדות עם הקולטורות הנכריות, התנגשות שעומדת כבר בחוג הכרתנו ההיסטורית, מתחלת מסוף ימי בית שני, כאשר באה היהדות במגע־ומשא קולטורי עם היווניות. מן העת ההיא עד העת הנוכחית עומד עם ישראל בקשר פנימי עם הקולטורות של הסביבה ומקבל מהן את השפעתו הרוחנית. אבל תואר² ההשפעה הזאת ותוצאותיה שונים היו בתקופות שונות של ההיסטוריה העברית. פעם נכנס זרם של קולטורה נכרית בישראל וכמצאו לפניו שדה מבורך באפני החיים שינה את הפיזיונומיה הרוחנית של העם, העשיר והפריא את הקולטורה שלו והועיל להתפתחותו והתקדמותו ההיסטורית; ולפעמים קרה, כי לרגל מחזות החיים שנשתנו בקרב היהודים נולדו הצורך והשאיפה לקולטורה של הסביבה וההתחקות עליה והתבוללות עמה. היו תקופות אשר כוחות רוחניים חדשים נכנסו בקרב היהודים מן הסביבה הקולטורית ויפריאו את היהדות בתכנים וקנינים אחרים, וההשפעה היתה מן החוצה האוהלה, והיהדות התעוררה אז לתחייה וליצירה מקורית. היו תקופות אשר היהודים נמשכו מן חוג חייהם הצר אל הסביבה הקולטורית וזרם חייהם הוביל אותם מן האוהלה החוצה, מן היהדות אל ההתבוללות: היהדות התבטלה; והיו תקופות אשר היהדות נתכווצה בד' אמות של הגיטו והתאבנה תחת סבל המסורה ותינק את השפעתה מן העבר, – זרם החיים דחף את היהדות מן האוהלה האוהלה, היצירה המקורית חדלה, ההשפעה מן החוץ בטלה: והיהדות היתה במעמד של ירידה ונפילה רוחנית גמורה.

ההשפעה הראשונה מן החוצה על היהדות היתה השפעת היווניות על הקולטורה העברית בסוף ימי בית שני. ההשפעה הזאת היתה בת תוצאות עמוקות היסטוריות לא רק לעם ישראל, כי אם להתפתחות המין האנושי כולו. תוצאות ההתאבקות וההתנגשות הזאת של היהדות עם היווניות היו שונות בהסכם עם התנאי המקום והחיים אשר בהם נפגשו אז שתי הקולטורות המתנגדות האלה. במידה שנשתנו תנאי החיים החיצוניים והבסיס החברתי של ההתאבקות הזו, כן השתנו הערכים והקנינים שנולדו בעקבותיה.

כאשר יסד אלכסנדר מוקדון את ארצות הקדם, והיוונים התחילו לייסד ערים ומושבות באלה הארצות, אשר הכניע אותן לפני ממשלתו, התחילו היהודים להתרחב ולהתיישב מחוץ לגבולות פלשתינה באלה הערים החדשות, שנוסדו על ידי היוונים. באלכסנדריה, שהיתה במהרה מרכז המסחר והקולטורה של כל הארץ, מצאו היהודים תנאים מסוגלים להתיישבותם ולהתרוממותם על סולם החיים, והמושלים היוונים קבלו אותם מצדם בזרועות פתוחות ויתנו להם זכויות ופריבילגיות רבות, מפני שהיהודים היו יסוד מועיל ונחוץ להתפתחות הכוחות האיקונומיים של הערים, להרמת הקולטורה ולהכנעה הרוחנית של בני עם הארץ הפראים. היהודים האלה, בהשתתפותם בכל מחזות החיים של הסביבה היוונית, התחילו ג"כ להתבולל עם הקולטורה של הסביבה, והחבילה הלאומית בין היהודים בארצות החדשות האלה והיהודים בירושלים נתפרדה. כמו שהתפרנסו מן הסביבה וידברו בשפה של הסביבה, כן היתה במהרה הקולטורה של הסביבה, הקולטורה היוונית, הקנין הרוחני שלהם. ובמידה זו התנכרו ליהדות הלאומית, עד כי הוכרחו להעתיק גם את התורה לשפת יוון, ויתחילו לפרש את הדת העברית הלאומית בהסכם אל הפילוסופיה היוונית והדעות החיצוניות ששררו בעת ההיא. ההיפך, שנולד אז בין היהדות המתיוונת באלכסנדריה והיהדות ההיסטורית בפלשתינה, נראה מתוך אזהרת אבטליון: “חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל” (פרקי אבות, א' י"א). בזה מזהיר אבטליון מפני הזרמים היווניים, שבאו מאלכסנדריה ושלרגלם התמוטטו עמודי היהדות הלאומית ההיסטורית. עד כמה היתה העתקת השבעים פרי ההתבוללות וההתיוונות של היהודים יֵראה מרגש ההתנגדות שנולד בעקבה בא"י, שמצא את ביטויו במאמר של החכמים הפלשתינים, כי העולם נזעזע בשעה זו של העתקת השבעים ארבע מאות פרסאות על ארבע מאות פרסאות.

את תשוקת בני הדור הזה להתיוון ולהתבולל עם הקולטורה היוונית הננו רואים מתוך שאיפתם המרכזית להתאים בדרך מלאכותית את הקנינים ההיסטוריים שלהם עם הדעות הפילוסופיות של היווניות. בתרגום השבעים יחסר כבר כליל הכינוי יהוה, מפני שהוא כינוי לאומי ומושג אנתרופומורפי, כמו כמוש של מואב וציאוס של היוונים, ועומד בסתירה לתכנים הפילוסופיים, שהיו בעת ההיא כבר קנין היוונים והיהודים הנאורים,–ותחת “יהוה” תרגום השבעים משתמש בכינויים XXX, כלומר: האדון, הקדוש, – מושג שיש בקרבו גם תוכן אוניברסלי נצחי, בלתי־תכליתי. העתקת השבעים משתדלת בכלל להביא את התורה בהסכם אל הפילוסופיה היוונית ולהפשיט ממנה את ההגשמה הפשוטה, השמית־הלאומית; מפני כך היא מתרגמת בכמה מקומות את התורה לפי רוח הפילוסופיה היוונית. כן מתרגמים השבעים: אדוני צבאות, XXX, כלומר: אלוהי הכוחות, בלשון אבסטרקטית־פילוסופית.

הנושא של שאיפת ההתבוללות הקולטורית עם היווניות בסוף ימי בית שני הוא פילון האלכסנדרוני, הסופר הכותב יוונית על היהדות. פילון האלכסנדרוני, שהיה אחד מהגדולים באלכסנדריה וקרוב למלכות, משתדל להראות, כי תורת משה מתאמת אל הפילוסופיה היוונית, בהכניסו בדרך מלאכותית בתורה מושגים פילוסופיים יווניים ובפרשו את מקומות התורה האנתרופומורפיים והלאומיים בדרך משל. התורה מספרת: “ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן”, – פילון מסביר את הפסוק הזה בדרך משל, כי הטוב הכללי, הנהר שמשקה הכל, זה הוא ה"דבר", האידיאל, הלוֹגוֹס, שנובע מתוך החכמה האלוהית שבעדן. הדעת המרכזית האֶתית אצל היוונים היא, כי הפילוסופיה היא מטרת האדם, ופילון רואה גם כן בפילוסופיה את תכליתו של האדם בחיים ומוצא את הרעיון היווני הזה בתורת משה. “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, אומר ד' לאברהם, כלומר: יעזוב האדם את חשקיו, הרגשותיו, שאיפותיו ויחיה בדעותיו הפילוסופיות, שעל ידי כך יתרומם לאלוהות. הדרך להכרת האלוהות בעד רוב האנשים היא האמונה, שהיא מלכת המידות הטובות XXX, אבל האמונה נחוצה רק להמון העם, הפילוסוף יוכל בהכרתו ודעתו להשתחרר ממנה.

אצל היהודים במצרים בסוף ימי בית שני, שהתיוונו והתבוללו בחייהם ובקולטורה שלהם, היתה תנועה מן האוהלה החוצה, כלומר מן עם ישראל הנרדף והמעונה והקולטורה הדלה והצרה שלו, המיוסדת רק על ההרגשה והאמונה, לחיים הרחבים והיפים של היוונים, לקולטורה השכלית, הפילוסופית והמדעית של הסביבה, שיכלה למלאות את צרכי האדם השלם, האדם השכלי, והאסתיטי, הטבעי. פילון הוא הביטוי היותר ניכר של תנועת המעבר מן הקולטורה העברית לקולטורה היוונית, הוא הביטוי הפילוסופי של זרם בני מקומו ובני דורו מן האוהלה החוצה, מן היהדות לקולטורה היוונית של הסביבה. פילון לא ביקש לברוא יהדות חדשה או לתקן את היהדות על פי דרך הפילוסופיה היוונית, כי אם ביקש להראות לעולם היווני את האוצר הפילוסופי הגנוז בתורה הזרה. הוא לא היה מחדש אצל היהודים, כי אם כתב ספר התנצלות על תורת משה לפני הפילוסופיה היוונית. דעותיו אינן חדשות, רעיונותיו אינם מקוריים, הרגשת החיים שלו אינה שוללת ומהפכת, הוא רק מתווך, מתאים, מתנצל, מפרש, מקשר את הישן עם החדש בדרך מלאכותית. פילון לא עשה משום כך שום רושם על היהדות וההיסטוריה, וכמעט נשכח כליל במהרה בשטף תנועת ההתיוונות. חכמי התלמוד אינם מזכירים את שמו, ועל מהלך החיים לא פעל שום פעולה: הוא היה תוצאת התנועה של בני דורו מן האוהלה החוצה. ועד כמה התבוללו באחרונה היהודים במצרים וברומא, ששם דיברו גם כן היהודים יוונית והיו בני הקולטורה היוונית, בחייהם ובמחשבותיהם עם היווניות, אנו רואים מזה שבימי חורבן הבית לא הרגישו היהודים האלה את הצרה הלאומית הכללית, לא השתתפו במלחמה של אחיהם בא"י נגד טיטוס ונגד אדריינוס ויתענגו רק על זכויותיהם האזרחיות והקולטורה היוונית שלהם.

והנה בעת אשר מחוץ לגבולות של ארץ ישראל נולדה אצל היהודים תנועה של התבוללות ושל התיוונות לרגל צרכי החיים והקולטורה של הסביבה, נולדה בארץ ישראל תנועה אחרת לגמרי, תנועה רוחנית־אֶתית של התנערות והתעשרות הרוח וההרגשה. התנועה הנשגבה הזאת היתה גם בארץ ישראל פרי ההתאבקות של היהדות עם היווניות, אבל מפני שההתאבקות הזאת מצאה מקום בתנאים של חיים אחרים ובסביבה חברתית מיוחדת, לכן היו לה תוצאות שונות ואחרות מאשר אצל היהודים במצרים. בניגוד לתנאי היהודים יושבי אלכסנדריה, חדרה הקולטורה היוונית לארץ ישראל בעת אשר הסבל המדיני והחברתי של הצר העיק מאוד על עם היהודים, זרעי הקולטורה היוונית נפלו על תלמי לבבות נשברים ונדבכים, מסוגלים ליצירות חדשות. אחרי החשמונאים והמלחמה הארוכה נגד הצר נולדו בישראל השקפות, הרגשות ושאיפות חדשות של חיים, אשר בתקופה הבאה, שהיתה תקופה של תסיסה תמידית, עוד התרחבו והתעמקו. התקוה המשיחית, שנולדה כבר בימי הנביאים אצל עם הארץ, התעוררה בימים ההם בכל תקפה ועוזה ותמלא את לבה של האומה, והתקוה האי־מבוררת בעתיד חדש ובעולם הבא, במלכות שמים עלי אדמות, בגאולה על ידי המשיח, וחילוף העבר והמציאות³, היתה ההרגשה המרכזית של העת ההיא, בראשונה בקרב עם הארץ, בקרב “הענוים והאביונים”, ובאחרונה גם בקרב רובה של האומה. כאשר נתדבקה עם ההרגשה האֶתית־הרוחנית הזאת הקולטורה היוונית, נולדה על ידי זאת יצירה קולטורית מקורית, שהיתה בת תוצאות רבות לכל המין האנושי.

ההתעוררות האֶתית־הרוחנית הזאת בתקופה ההיא הולידה גם כן יצירה רליגיוזית עמוקה, כטבעו של עם היהודים, שכל תסיסה חברתית־מדינית מתרוממת בקרבו למעלת יצירה דתית, לפי שעצם חייו עומד בבחינה של רוחניות ונצחיות, כפי משל התורה: “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”, אשר התלמודיים והפילוסופים הרגישו את עמקו הלאומי־הפסיכולוגי. אותות היצירה הרליגיוזית הזאת הננו מוצאים בשינוי הכינוי של ד' ובתכנים המיטפיזיים, שנכנסו בתקופה ההיא במושג ד' לרגל הפילוסופיה היוונית. בימי הבית הראשון היה יהוה אלוה ישראל, כמו כמוש אצל מואב ובעל אצל כנען. הוא היה האלוה הלאומי שהוביל את עם ישראל בהסטוריה ויגין עליו בכל עת ועת. אבל כאשר עלו גולי בבל ירושלימה, “כי נִחם ד' עמו וענייו ירחם”, כאשר “הפדויים שבו לציון ברנה”, “וישירו לד' שיר חדש”, התרומם היהוה הלאומי לאל האוניברסלי־האֶתי של כל העולם וכל המין האנושי, שהוא “מקבץ נדחי ישראל–עוד אקבץ עליו לנקבציו”, אשר גם “לבני הנכר הנלוים אל ד' יד ושם בחומותיו”, אשר הוא “רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו”, שבא “להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”. תחת השפעת הקולטורה היוונית הולכת התרוממות היהוה הלאומי לאלוה האוניברסאלי עוד הלאה. המושגים הפילוסופיים של היוונים, הדעות וההכרות הכלליות הרימו עוד את יהוה מעל גבולותיו הלאומיים למעלת אל עליון אוניברסאלי־מיטפיזי. XXX, “אל עליון”, הוא אחד מן הכינויים היוונים של ד' בימים האלה שמצא לו מהלכים בין היוונים. גם הכוהן הצדוקי, בעל המחבר של הפסוקים על אודות פגישת אברם ומלכי־צדק בספר־בראשית, בהשתדלו בעת ההיא להראות, כי מימים מקדם היו הכוהנים הצדוקים המנהיגים והכוהנים הגדולים בישראל, כי מימים מקדם היה ה"מלכי־צדק" “מלך שלם”, אשר אברם נתן לו “מעשר מכל”, מכנה את יהוה “אל עליון”: “ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ”. בספר דניאל הננו מרגישים את היצירה הרליגיוזית תחת השפעת הקולטורה היוונית עוד במידה יותר מרובה. תחת השם יהוה נמצאים בספר דניאל כינויים יותר אוניברסליים פילוסופיים, מופשטים מההתגלות הלאומית העברית, שדבוקה בכינוי יהוה. בדניאל נמצאים הכינויים: קדישי עליונין, אלהין קדישין, אלהא עליא, שליט עליא במלכות שמיא, מלך שמיא די כל מעבדוהי קשוט ואורחתה דין, עתיק ימין, כמו הכינויים בר־אלהין, בר־אנש, אשר במהלך היצירה הרליגיוזית קבלו תכנים נשגבים ורמים בעד הביטוי התיחסות האדם אל העולם והאדם אל החיים. ובתרגום השבעים יחסר כליל הכינוי יהוה, כאשר ראינו לעיל, כמו שיחסר הכינוי גם כן כליל בספרי אסתר וקהלת שנכתבו בתקופה הזאת. בתקופה ההיא נתחלל כל כך השם הלאומי יהוה, עד שאסרו כבר להוציא אותו מפה מפורש, מפני שאיבד את קדושתו, ותחת השם הפסול הזה התחילו להשתמש בכינויים: אדוני, הקדוש ברוך הוא, עליון, המקום⁴.

בעקבות התנגשות היהדות עם הקולטורה היוונית נולדה כמו כן תסיסה רוחנית עמוקה, שהובילה באחרונה לתנועה המשיחית, כאשר גבר עוד יותר הסבל החיצוני. אותות התסיסה הרוחנית הזאת: היצירה הרליגיוזית, השאיפה לקנינים חדשים וההתאבקות עם היהדות של העבר והמציאות, הננו רואים גם כן בספר של הצדוקי ההיליני קהלת, של העניו איוב, שקרוב הוא מאוד בדעותיו והרגשותיו למחבר של מזמורי תהלים, של המיסטי דניאל, אשר אמונתו במשיח והגואל של העולם כולו כבר מצאה ביטוי ברור. אבל כאשר גדל בתקופה הבאה הסבל החיצוני של הרומאים, כאשר התחיל עם הארץ להתעורר מפני לחץ ועקת אויב, כאשר חדלה היהדות המוסרית לסַפֵּק את הצרכים הרוחניים והמוסריים של העם, ומן החוצה נכנסו דעות והרגשות חדשות, התחילה התסיסה הזאת לעבור לתנועה שביודעים בין המון העם, התעוררה השאיפה לתארי החיים, לתכנים מוסריים ורליגיוזיים חדשים, לאמונה אחרת, לחיים יותר נעלים, ויחד עם זאת יצאה התקוה המשיחית, התקוה כי עוד מעט ויבוא המשיח ויגאל את כל העולם כולו גאולת צדק, ממחבואה המיסטי. בקרב עם הארץ נולדה בימים ההם כת האיסיים, שחיו בטהרה ופרישות גשמית ורוחנית ויעבדו את האלוה החדש אשר בראו להם. הם האמינו באל־מות של הרוח, והגשם היה בעיניהם רק הכלא של הרוח, ובזה התאימו אל בעל המחבר של ספר איוב, באמרו: “אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם” (ל"ב ח'), “רוח אל עשתני ונשמת שדי תחיני” (ל"ג ד'). האיסיים חיו בינם לבין עצמם על יסודות ציבוריים, רכושם היה שותפי, עבודתם היתה חברתית, והאהבה והאחווה פרשו כנפיהם על כל מעשיהם ומהלכי חייהם. מקרב הכת הזאת יצאה באחרונה המשיחיות, התורה החדשה, שהיתה תוצאת היצירה הרליגיוזית של הרוח העברית בתנאים חברתיים־מדיניים מיוחדים ותחת השפעת הקולטורה היוונית במשך תקופה מלאה, – הפראה עמוקה של היהדות בעקבות הזרם הקולטורי מן החוצה האוהלה.

בימי התסיסה החברתית־הרוחנית הזאת נחרב הבית, והיהודים איבדו את חופשם המדיני כליל. מן המחזה הראשון הזה היו תוצאות להתפתחות החיים והדעות בישראל בדרכים שונות. היהודים העשירים שחיו מחוץ לארץ ישראל ושהתיוונו כבר בראשונה, התחילו להתבולל עוד יותר עם החיים והקולטורה של הסביבה, עד אשר נבראו שם על יסוד מחזות החיים מניעים חדשים להתבודדותם ולחיזוקם הלאומי של הגולים. לעומת זה נולדו בקרב המון העם בפלשתינה, ובאחרונה גם בחוץ לארץ ישראל, שתי תנועות אחרות, שהתנגדו זו לזו מן הקצה אל הקצה: המשיחיות והתלמודיות. פילון, כּריסטוס ורבי יוחנן בן זכאי היו בני תקופה אחת, ושלשה אלה היו הביטוי של שלוש תנועות חברתיות־רוחניות של עם ישראל, כאשר אבדה לעם חירותו המדינית. בעת אשר היהודים של המפלגות העליונות התיוונו והתבוללו, נולדו בקרב המון העם מצד אחד התנועה המשיחית, שביקשה להרים את היהדות למעלה אוניברסאלית מופשטת מהקנינים הלאומיים ההיסטוריים שלה, ומן הצד השני התנועה התלמודית, שביקשה לחזר ולקיים את היהדות בהתבודדותה הקולטורית ובחוג עממיותה הצרה.

מִכת האיסיים יצאה בימי היאוש מן החיים הלאומיים, תחת השפעת הדעות היווניות, התנועה המשיחית, ששללה כבר בראשית ימי היוולדה את היהדות המעשית ואת התורה שבכתב ושבעל פה. מטרת החיים היא לא מלכות הארץ, כי אם מלכות השמים, תיקון עולם במלכות שדי, השלמת האדם והתדבקותו בחיי עולם, בטוב, בבלתי־מוגבל, באלהים שבשמים. על האדם להכיר את מקור מחצבתו באלהים, והאלהים מתגשם בחיים, בבן־האלהים. גדולתו של כריסטוס בחייו ובמיתתו היא סמל החיים, האידיאל של כל בר־אנש. בתנועה המשיחית התרוממה היהדות לקנינים מיטפיזיים־רליגיוזיים־אֶתיים חדשים ומקוריים בעקבות ההפראה של הדעות היווניות.

אבל במהלך ההתפתחות יצאה התנועה המשיחית מחוץ לגבול החיים היהודיים ותתפשט בכל העולם כולו, ובמידה זו איבדה כליל את צורתה היהודית המקורית ותתחבר עם כל אפני החיים והמחשבה של היוונים והרומאים. בעת אשר ראשונה היתה כוח מניע ומתקן בקרב היהודים בעצמם ופסגת ההתפתחות המיטפיזית וההשתלמות המוסרית של היהדות תחת השפעת הקולטורה היוונית, היתה אחר כך לזרם דתי אצל העמים האחרים, שאף כי פעלה פעולה עזה ועמוקה על החיים הברבריים, הנה כרתה במהרה ברית שלום עם החיים. מפני שהיהודים איבדו את חירותם המדינית והמשיחיות שורשה מסביבתה החברתית הטבעית, שינתה מן הצד האחד את צורתה ולא התקדמה יותר בהתפתחותה הקוֹנקריטית ומן הצד השני איבדה את כל קישורה עם החיים העבריים, יען כי השאיפות הלאומיות וההכרח הטבעי של החיים של עם ישראל באו בסתירה עם התוכן האוניברסאלי והדתי בלבד של המשיחיות. החבילה הפנימית בין היהדות והמשיחיות נתפרדה במהרה מפני הירידה המדינית והלאומית של עם היהודים.

והנה כאשר איבדה המשיחיות את חיבורה עם החיים העבריים ותנאי החיים בכלל גרמו, כי ההתבודדות הלאומית של עם ישראל לא תופר והעם יתקיים בחייו, התחילה להתפתח אצל היהודים התנועה התלמודית, האידיאולוגיה של הגלות, של הנפילה והירידה המדינית. כאשר איבדו החיים המדיניים והחברתיים של העם כל תוכן מקורי קדימי, כאשר היו חייהם תלויים בחסד לאומים וחסר להם כל יסוד חזק ממשי ומקורי, נתדלדלה היצירה הרוחנית של העם, וכל מגמתה היתה רק להגן על העם, לבל יאבד בשטף ההיסטוריה. התורה המעשית, ה"עבודה זרה" על ידי הגשמת האמונה במצוות, עברות, סייגים, גדרים, גזרות, מנהגים, היתה מן העת ההיא היצירה הרוחנית היחידה של העם⁵. על חרבות ירושלים נבנתה יבנה,– זה ההיפך היותר גדול של החירות המדינית של העם; מן ר' יוחנן בן זכאי מתחלת תקופת הירידה הרוחנית, תקופת התלמוד אצל עם ישראל. כן מתאר לנו התלמוד את ר' יוחנן בן זכאי כאדם אשר ראה ב"רוחניות" העברית, ולא במדיניות, את תוכן החיים של היהודים. ר' יוחנן בן זכאי היה אחד מיועצי השלום עם הרומאים (גיטין נ"ו), ודורש בשבח השלום בין אדם לחברו ובין אומה לאומה ובין ממשלה לממשלה ובין משפחה למשפחה (מכילתא יתרו פי"א); הוא היה מתלמידי בית הלל, שלא חיזקו את ידי הקנאים נגד הרומאים, וכאשר חנה אספסיינוס על ירושלים, נמלט משער העיר החוצה ויבקש מאת הקיסר לקבוץ תלמידיו ליבנה, ולהעמיד שם בית מדרש (גיטין נ"ו), ולקבוע מקום תפילה, ושלא יופרעו מלכת בדרכי התורה ומצוותיה (אדר"נ פ"ד).

בתקופה שאחרי החורבן, כאשר התרחבה והתפשטה עוד הגלות של עם ישראל, והסבל החיצוני בארץ ישראל התחיל עוד יותר להעיק על המון העם, קבלו המשיחיות והתלמודיות תמונה עוד יותר בולטת, וההיפך בין שתי אלה התנועות היה להיפך מוחלט. המשיחיות היתה לשלילה גלויה של יהדות ותאריה הלאומיים ותתחיל להטיף דת חדשה ליהודים המתיוונים ולעמים, עד כי איבדה כל קישור עם היהדות ההיסטורית. האבנגליסט פאולוס שלל מן המשיחיות את יהדותה כליל ויעשה אותה לתנועה דתית, שהתאימה אל צרכי החיים של העמים בימים ההם. לעומת זאת התחזקה התלמודיות, התורה שבעל פה, תורת הפרושים, אשר נכנסו בקרבה קנינים ותכנים אי־נאורים ושפלים. התלמודיים גזרו, מתוך ניגוד למשיחיות, שלא לישא וליתן עם המינים, ושלא להתרפא מהם אפילו לחיי שעה (ע"ז כ"ז), יען שמינות מושכת את הלב (ספרי, שלח קט"ו; ע"ז כ"ז); גזרו על שחיטתם ועל פיתם ועל יינם, והחזיקו ספריהם כספרי קוסמין ופירותיהם טבלים (חולין י"ג). פאולוס למד, כי אין הזכות באה על ידי המעשה, כי אם ע"י האמונה; התלמודיים ענו על זאת, כי לא המדרש עיקר כי אם המעשה (אבות פ"א). האבנגליסט מתתיהו מלמד, כפי דעת האסיים, שאסור להישבע, “אלא יהיו דבריכם: הן הן ולא לאו” (ה' ל"ד־ל"ז), אצל התלמוד הטהרה הדתית והמוסרית של השבועה, הנדר והנדבה איננה מוטלת בספק. האבנגליסט מלמד, כי לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר (מתתיהו ה' ל"ב), יען כי מה שחיבר אלהים, לא יפריד האדם (י"ט ו'), וזו היתה גם כן הדעה הקודמת בסוף ימי בית שני, כאשר רואים אנו מדברי המשנה בגיטין פרק ט', י': בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר; ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר; לעומת זאת דעתו של ר' עקיבא, של ראש התלמודיים אחר החורבן בתקופת התפתחות המשיחיות: אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר: והיה אם לא תמצא חן בעיניו (גיטין ט' י'). כמו שנתדלדלו ונצטמצמו חיי היהודים החמריים ואיבדו כל תוכן מקורי, כן נתרוששה היצירה הרוחנית של העם בתקופה התלמודית ונתכווצה בדת המעשית והתורה שבעל פה. התנועה התלמודית היתה מן האוהלה האוהלה.

באלף הראשון אחרי החורבן היו היהודים פזורים בבבל, פרס, סוריה, מצרים, רומא, צרפת, אשכנז ושפניה. גורל היהודים באסיה היה שונה מגורלם באירופה. בעת אשר באסיה, בפרט בבבל ובפרס, היה מושבם פחות או יותר בטוח ובסביבה השקטה יכלו לחיות בשלווה, היה מצבם באירופה רעוע ומעמדם המדיני נשתנה תמיד לרגל מלחמות הברברים נגד רומא. אבל מפני שחסרו לעם חיים מדיניים מקוריים, והעם העמד בסביבה אסיתית אי־קולטורית, ירד בחייו הרוחניים עד הדיוטא התחתונה ויקבל עליו את ההשפעה הפראית של הסביבה. שני התלמודים, פרי רוח ישראל עת ההיא, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, הם ביטוי של הנפילה עמוקה של עם ישראל אחר החורבן. בסביבה האסיתית הלך הרוח של העם בדרך עקלתון, מפני שלא קבל שום הפראה, לא מן החיים הפנימיים ולא מן הסביבה החיצונית, והיצירה הרוחנית היתה רק התאמת ההבלים ודרכי השוא של הפרסים לתורה ולמסורה העברית. הדעת והחקירה, המוסר והעבודה הנפשית הפנימית, המחשבה על אודות ערכי החיים והתייחסות האדם לאלהים, ההתרוממות ממעל למציאות והחקירה של הרוח למעלה למעלה, כאשר הננו רואים זאת אצל ישעיהו, מיכה, הושע, ספר דברים בבית הראשון, וספר איוב, קהלת, דניאל, חיי האיסיים, הספרים הגנוזים, והאבנגליום בבית השני, יחסרו כליל בתלמוד. הגשמת האלהים, עבודה חיצונית וחוקיות, התפתחות פוֹרמלית ואי־לוֹגית של המסורה, בהסכם עם השאיפה לחיזוק החוקיות והדת המעשית, זה היה פרי יצירת הרוח העברי מבפנים, בעת אשר מבחוץ השפיעה דעות הפרסים על היהדות ותכנסנה בקרבה את האמונות הטפלות בשדים, רוחות ומזיקים, במלאכים ובמשרתים של האלהים, את הדינים והמנהגים להתפלל, לטבול במים, לברך ולקרוא תמיד בשם ד', לעשות את האמונה חולין ולעבוד לגשם ולבשר.

אבל כאשר הורע מצב היהודים במאה החמישית בבבל ופרס, חדלה גם היצירה תלמודית, הישיבות בפומבדיתא וסורא נסגרו, והתלמוד נחתם מאין תנאים חמריים להתפתחות של צללים אפילו של חיים רוחניים. במשך של שתי מאות שנים אין אנו רואים שום חיים רוחניים בני איזה ערך ושום הפראה מבחוץ או מבפנים. וכדרך כל תקופה, שנסתמו כל ארובות מקוריותה, התחילה גם זו להתעסק בדקדוקי העבר, בתכנים ההיסטוריים, שמוצָאָם היה בתקופה אחרת. הרבנים הסבוראים ובעלי המסורה, שכל מעשיהם היו ספירת האותיות, מניית המלים ושמירת הקנינים ההיסטוריים, היו השרידים באחרונים בקרב בעלי עבודת הרוח אחרי חתימת התלמוד. התלמוד נחתם מפני שבאה תקופה בחיי העם עוד יותר שפלה ומכוערת מן הצד המדיני, מאשר תקופת התלמוד. מפני חסרון של השפעה מבחוץ, של הפראה קולטורית מקרב הסביבה, ירד רוח העם אחרונית ויצלול בנבכי תהום המסורה והחוקיות. רוח העם היה סמל של חייו, הרֶפלכסיה העניה של מציאותו והווייתו.

אבל לרגל ההשתנות של הסביבה המדינית והקולטורית של היהודים קבלה היהדות בתקופה הבאה השפעה פוריה מבחוץ, ותחדש כנשר נעוריה, בהתרוממה לערכים חדשים על אודות עצמיותה, על אודות ערך נושאיה והתייחסותה להיסטוריה ולעולם שבחוץ. חיים וזרמים חדשים נכנסו מן החוצה האוהלה ויעשירו עוד הפעם את היהדות כבשעת נגיעתה בקולטורה היוונית בסוף ימי בית שני. לידת הדת של מוחמד ועליית הערבים למדרגה מדינית וקולטורית רמה, דחפו גם את הרוח העברי בדרך התפתחותו הלאה והשתחררותו מן כבלי המסורה ומן ההתאבנות החוקית. במאה השמינית, והתשיעית, בימי ממשלת הערבים באסיה ומלכות כליפים, כאשר התערורה קולטורה חדשה באסיה ויתר הארצות מול הים התיכוני, התרוממו היהודים במצבם המדיני־החברתי ויבואו במגע־ומשא עם הקולטורה של הערבים. אצל הערבים התעורר בעת ההיא רוח החקירה והדעת, רוח הדרישה והביקורת של ערך העולם והחיים. אבל רוח החקירה והדעת פגש בראשית ימי התעוררותו על דרכו את הקוראן, את המסורה הדתית, שעמדה כסלע איתן בחיים יחד עם ערכיה המוחלטים. אצל החוקרים הערבים נולד מתוך כך ההכרח להתאים את החקירה החפשית, את המדע, את ההגיון, אל הדת, לחבר את הפילוסופיה עם האמונה, כאשר ניסה זאת בשעתו פילון האלכסנדרוני. במאה השמינית כבר נולדו אצל הערבים כיתות רבות, כת המעתזילה, ששללו מאת ד' את האַטריבוטים ויניחו את הבחירה החפשית אצל האדם, וכת המותכלימון או המדברים, כאשר מכנה אותם הרמב"ם ב"מורה נבוכים"⁶, יען כי דבר הקוראן היה נקודת־המוצא של חקירתם. ההנחה היסודית של המדברים היתה, כי לחומר אין שום כוח ושום תכונה לפעולה ומתוך כך גם כן שום תואר; סיבת התנועה של החומר הוא האלוה, שהוא מפני כך היוצר התמידי של העולם, מלבד שהוא הבורא של היש, של המציאות מאין. במאה העשירית והאחת עשרה פרחה בערב גם הפילוסופיה האריסטוטלית, הפילוסופיה הפריפטטית, שהיתה יותר קרובה בהנחותיה היסודיות להשקפה ריאלית על הטבע ועל ההגיון, מאשר הפילוסופיה של המותכלימון.

תחת השפעתה החקירה הערבית והקולטורה החדשה התעוררה גם היהדות ליצירה חדשה ותתחיל להשתחרר מן כבלי עבדותה הרוחנית ההיסטורית. התלמוד נחתם כליל, אבל לא מפני שנסתמו ארובות היצירה השלילית הזאת כבימי רבנן סבוראי, כי אם מפני התחילה ריאקציה נגד התלמוד: אחר תקופת הנפילה וההתאבנות החלה תקופה של עליה ושל התעוררות. כת הקראים היתה האות הראשון של השאיפה להשתחרר מן המסורה וכבלי התלמוד תחת השפעת מלחמת האמונה והדעות אצל הערבים. הקראים שבו מן התלמוד אל התורה: “חיפשו באוריתא שפיר”, זוהי ההנחה היסודית של תיקונם ושאיפתם המקורית; מפני כך קבלו את השם בעלי חיפוש, או כת בני מקרא.

אבל התנועה הרוחנית של הקראים היתה בתכנה הפנימי תנועה של התבוללות עם הערבים והקולטורה שלהם. באסיה ובאפריקה פעלה הקולטורה הערבית, טרם אשר קבלה הפראתה מן הפילוסופיה היוונית, בכלל פעולה אסימילטורית על היהודים, עדי כי תמורת הדת העברית בדת המושלמית היתה חזיון תמידי אז. כל הפילוסופיה של הקראים לקוחה מאת הכת של המותכלימון (המדברים), כאשר העיר על זה הרמב"ם (עיין “מורה נבוכים” א' ע"א). הקראים הביטו במתינות ובוותרנות על הנוצריות ועל המושלמיות ויודו בערכן ההיסטורי, אף כי לדת משה היה לפי דעתם ערך מוחלט ממעל לזמן ומקום. התולדה הטבעית של התפתחות הקראים היתה ההתבוללות הגמורה בין הערבים, והשרידים היחידים, שנשארו נאמנים עם המקרא של משה, היו רק אלה שהוצגו בתנאים מיוחדים ובקולטורה שפלה, שלא היתה לאל ידה להכניע אותם לה. תנועת הקראים לא היתה הפראה של היהדות מן הקולטורה של הסביבה, כי אם תנועה מן האוהלה החוצה, מן היהדות להתבוללות, לרגל שינוי אפני החיים של היהודים ושינוי הסביבה הקולטורית בתקופה מיוחדת.

והנה בעת אשר חלק קטן של היהודים נמשך בדרך חקותו את הערבים הלאה מן האוהלה החוצה, השפיעה הקולטורה הערבית על הקהל היהודי באופן אחר, במידה שנשתנו תנאי הסביבה הקולטורית ותנאי החיים המדיניים של עם ישראל. הטבת המצב המדיני של היהדות בגלות, זה היסוד של ההתבוללות, הוא חזיון היוצא מן הכלל בחיי ישראל. במאה העשירית נשתנה כבר מצב היהודים והדחיפה החמרית להתבוללות מצאה כבר את גבולה באפני החיים. גם הקולטורה הערבית, לפני הפראתה ע"י הקולטורה היוונית, ע"י הפילוסופיה של אריסטוטלס, היתה בערכה הפנימי כוח רוחני חלש, שלא יכל למשוך אחריו את היהודים במידה כזו, שהיהדות לא תוכל לעמוד נגדו. הריאקציה נגד כת הקראים והנסיון הראשון בתקופת הערבים להציל את העצמיות העברית מתוך ההשפעה המוחלטת של הרוח הנכרי ולשמור את העם המחקה מן ההתבוללות הגמורה, יצאו מאת סעדיה גאון. סעדיה גאון התחיל להשתמש בפילוסופיה הערבית, בפילוסופיה של המדברים, כדי להתאים את היהדות המסורית עם הפילוסופיה, את ה"אמונה והדעת". בניגוד לקראים, אשר עזבו את היהדות לרגל פגישתם עם הפילוסופיה הערבית ואשר “חפישתם באוריתא שפיר” היתה השביב האחרון של אש יהדותם, מבקש סעדיה גאון להסביר את החוקיות העברית ע"י הפילוסופיה של המדברים. את האמונה הוא מעמיד על יסוד הדעת והחקירה ומסביר את החוקיות העברית בדרך ההגיון, בעת אשר הוא משליך הלאה מן היהדות כל מה שמתנגד לדעת. גם הוא העתיק את ספרי הקודש לשפת ערב, כזקנים בתקופת היוונים. אבל הכוח הרוחני של המושלמיות והפילוסופיה הערבית לא היה חזק כל כך, עד שיכניע לו את היהדות כליל.

והנה אם אצל סעדיה גאון הננו רואים רק את הנסיון הראשון של היהדות להתנגד לרוח הערבי הנכרי באמצעות הפילוסופיה הערבית, הנה כאשר עברה נקודת־הכובד של עם ישראל מן אסיה לשפניה הערבית והסביבה הקולטורית שינתה את פניה, התאבקה היהדות עם הערביות ותוכל לה. במאה התשיעית והעשירית ניצחו הערבים את חצי שפניה וייסדו שם ממלכות בקורדובה, גרנדה, אשביליה, טולידה. כדרך כל עם ועם שמתחיל להתפתח, שמנצח ממלכות חדשות ועומד בראשית ימי התייסדותו והתרוממותו המדינית־החברתית, קבלו הערבים בזרועות פתוחות גם את היהודים מאירופה הנוצרית וארצות אסיה, אשר שם היה מצבם רע וגרוע. במהרה היתה שפניה הערבית מרכז היהודים בעת ההיא, אשר עלו והתרוממו שם במצבם האיקונומי והרוחני, והחיים הרוחניים של עם ישראל נתרכזו באירופה הערבית. בשפניה המושלמית התעוררה הציביליזציה של הערבים, שהפרתה באחרונה את כל החיים הרוחניים באירופה ותציל את הקולטורה ואת הפילוסופיה מכליונן ההיסטורי. הסיבות אשר מפניהן נהיו הערבים לנושאים והמצילים של הקולטורה באירופה עוד לא נצטרפו⁷ כליל, אבל מובן מעצמו, כי מקור הסיבה היה מונח בסכום התנאים החברתיים־המדיניים של העם הזה והדחיפות, שקבלו חייו מחוץ במהלך התרוממותו של העם הזה למדרגה פוליטית רמה.

הפילוסופיה מצאה לה משכבר מקום בארצות אסיה, שלא עמדו תחת השפעת הקיסרים הרומאים. כאשר ניצחה הנוצריות ותהי לקנין הרוחני והמוסרי של העולם הקולטורי, התחיל הניגוד בין הפילוסופיה היוונית והנוצריות, ויוסטיניאן מלך רומא סגר בשנת 529 את בתי המדרש של הפילוסופיה, בראותו בפילוסופיה סכנה לנוצריות. הפילוסופים ואנשי המדע שמו את פעמיהם אז לארצות הקדם, למדינת פרס ובאחרונה לסוריה. במאה הששית התחיל כבר להעתיק בסוריה ספרי אריסטו, וכאשר התרומם הכליפַט בבגדד, היתה המדינה ההיא מרכז של הפילוסופיה והחקירה המדעית. במאה התשיעית כבר מצאה הפילוסופיה את דורשיה במזרח הערבי, ושם נולדה כבר פילוסופיה מקורית ערבית מן החפץ להתאים את המחקר עם האמונה, ויחד עם זה התעוררה מתרדמתה הפילוסופיה היוונית של אריסטו. החוקרים האריסטוטליים כונו בשם הכללי “הפילוסופים”. הערבים נטעו את הפילוסופיה גם על אדמת שפניה, אשר היתה במאה העשירית ובאמות הבאות ארץ ממשלת הפילוסופיה והחכמה. מטרת הפילוסופיה של הערבים בשפניה היתה להסביר בדרך ההגיון, כי הפילוסופיה של אריסטו אינה מתנגדת לאמונה, וכי השכל הטבעי משיג מעצמו את כל ההכרות והקנינים, אשר נתגלו מאת האלהים למחוקק, ואם יש סתירות בין האמונה והחקירה אות הוא, כי המקומות האי־שכליים האלה באמונה לא נתפרשו כל צרכם וצריכים פירוש והבנה אחרת בדרך המשל.

היהודים בשפניה הערבית התערבו אמנם במשפחותיהם עִם עַם הארץ ויתקרבו במידה מרובה אל הערבים בשפתם, מנהגיהם וכל אפני חייהם. אבל הפילוסופיה והקולטורה הערבית השפיעו באופן אחר על ההתפתחות הרוחנית העברית, מאשר הפילוסופיה היוונית בראשית ימי הנוצריות. התנאים להתבוללות גמורה עִם עַם הארץ חסרו, מפני שגם תחת הכליפים לא חיו היהודים כל ימיהם בבטחה, כמו שבכלל לא היו בימי הבינים תנאים מסוגלים להתבוללות היהודים. אבל כמו שהערבים חקרו אחרי הפילוסופיה היוונית ואחרי אריסטו, ויבקשו להתאים אותה עם האמונה המושלמית, כן התחילו גם כן היהודים לחקות את הערבים ולעשות כמעשיהם. מה שעשו הפילוסופים הערבים ואביצינא⁸

בראשם במה שנוגע למושלמיות, עשו הפילוסופים העברים והרמב"ם בראשם ביחס ליהדות: הם הכניסו את הדעות הפילוסופיות מן החוץ ויַפרו בהן את היהדות התלמודית. בפילוסופיה היוונית מצאו היהודים הנאורים של העת ההיא את הכוח להשתחרר מן המשולמיות והפילוסופים המושלמים, בניגוד לקראים שבחקותם את הפילוסופיה המושלמית המקורית התבוללו במהרה עם המושלמים ויפלו כליל תחת השפעתם הרוחנית.

שלמה אבן־גבירול במאה האחת עשרה הוא הפילוסוף היותר מקורי אצל היהודים. בספרו “מקור חיים” הוא משתחרר כליל מן התיאולוגיה של התורה כמו מן הפילוסופיה של המותכלימון, שדעתם היתה כי רק הכלאם, כלומר דבר ד' שנגלה בקוראן, הוא המקור היחיד של האמת. ב"מקור חיים" הוא מייסד את כל המציאות על שלשה פרינציפים: א) העצם המוחלט הבלתי משתנה, הרוח המוחלט, שהוא למעלה מן השכל, ב) העולם שמורכב מן החומר והתואר⁹, ג) המתַווך בין האלהים והעולם, הרצון שמתגלה בשכל המוחלט. אבן־גבירול מתנגד לדעה התיאולוגית של בריאת יש מאין, כפי מחשבת הרבנים והמותכלימון. האטוֹמים של החומר הם קדמונים; מהתלכדותם האין־סופית מורכב העולם; את התנועה הראשית קבלו יסודות העולם לא מן האלהים, יען כי אלהים איננו משתנה והאין־סוף לא יוכל לבוא במגע עם המוגבל והתכליתי, כי אם מן הרצון, שהוא המתַווך בין האלהים והעולם. הרצון הזה של אבן־גבירול קרוב הוא ל"דבר" של פילון, ל"חכמה" של המקובלים. הפילוסופים הנוצרים התאימו את הרצון של אבן־גבירול אל בן־האלהים, שהוא רצון האלהים, המוציא לפעולה את הכוח האלוהי הכללי.

אבל בעת אשר אבן־גבירול הנהו פילוסוף בלבד ומשתחרר כליל מן התיאולוגיה, הנה הרמב"ם הוא פילוסוף עברי ומכניע את היהדות לפילוסופיה האריסטוטלית. שלשה עשר העיקרים של הרמב"ם הם כבר הבנה רציונלית של היהדות בניגוד ליהדות התלמודית, שהיא מיוסדת לא על הרציונליות כי אם על המסורה. גם האמונה בהתגלות ד' ובחיוב המוחלט של התורה מוצאת אצל הרמב"ם יסוד רציונלי. העיקר התלמודי על תחיית המתים והשארת הנפש, שהכניס הרמב"ם בעיקריו (עיקר י"ג), מקבל אצלו ביאור רציונלי רוחני, מופשט מן כל האנתרופומורפיזם של התלמוד והמסורה; כן מפרש הרמב"ם את המאמר התלמודי “צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה”, כי האושר הנצחי של בעל הנפש המתרוממת מונח בעטרת הראש, כלומר בפעולת השכל והתפתחותו בחיים.

מפני התנגדותו לתלמוד חבר הרמב"ם את ה"המשנה תורה" או “היד החזקה”, אשר שם השליך את כל האגדות, המליצות וההגשמות שמתנגדות לשכל. בספר המדע, הספר הראשון של “משנה תורה”, הוא מבאר את מושג האלהים בדרך אחרת לגמרי, מאשר בתורה ובתלמוד. האלוה של התורה, שהוא אלוה טבעי או לאומי או אוניברסלי־מוסרי, האלוה של התלמוד, שהוא אלוה לאומי או מוגשם, אצל הרמב"ם הוא כבר אלוה מיטפיזי־אוניברסלי: “יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו”, “הוא היודע, והוא הידוע והוא הדעה עצמה – הכל אחד”, “מפני שהוא יודע עצמו – יודע הכל, שהכל נסמך לו בהויתו”. האלוה של התורה, שעומד מחוץ לעולם, האלוה של התלמוד, שעומד ממעל לעולם ומושל עליו, מקבל אצל הרמב"ם מושג אחר, פילוסופי: – האלוה והטבע אחד הם. בספרו המקורי “מורה נבוכים” עומד הרמב"ם על הבסיס של הפילוסופיה האריסטוטלית, והיהדות נכנעת לפילוסופיה; כל המקומות בספרי הקודש והתלמוד שמתנגדים לפילוסופיה צריכים ביאור אחר והבנה שיוצאת חוץ לפשוטו של המקרא. בניגוד למסורה והתורה, דעת הרמב"ם היא, כי התארים של ד' הנמצאים בתורה, אינם באמת תארי אלהים, יען כי התארים מקטינים ושוללים את ערכו ומגשימים את האלהים. ביחוד הוא מתנגד לפיוטים שנותנים תארים שונים לאלהים, ומפני כך הם ההגשמה היותר מכוערת. בפרקים א’־מ"ח של החלק הראשון של “מורה נבוכים” מבאר הרמב"ם את המקומות האנתרופומורפיים של התורה בהסכם עם המיטפיזיקה; בפרק מ"ט הוא מפרש את עצם המלאכים, שהם אינם בעלי־גשם כי אם כוחות האלוהות. האלוה הוא הפועל, “הוא צורת עולם והוא תכליתו, שהוא חיי עולם” (ס"ט). בחלק השני (י"ג־כ"ה) מתנגד הרמב"ם לדעה הפילוסופית של אי־אפשרות בריאת יש מאין, יען כי חוקי הטבע ששוררים בהווה ובמתהווה אינם מונחים על ההווייה הראשית ועל הולדת המציאות, על המציאות המקורית. בפרקים כ"ג־ל"ב מודה הרמב"ם באפשרות הנסים והמופתים למעלה מן הטבע, יען כי אלהים יוכל לעשות את מעשיו נגד הטבע, כאשר היתה זאת לפי סיפורי התורה. התגלות האלהים מתאמת לפילוסופיה (ל"ג־מ"ח). בחלק השלישי מבאר הרמב"ם את תכלית העולם כי הוא הטוב, וכי “אין דבר רע יוצא מלמעלה”; המצוות, הדינים והחוקים שלה תורה מתאימים לרציונליזם; תכלית האדם והחיים היא דעת האלוהים והטבע, כלומר הפילוסופיה, שהיא מותר האדם מן הבהמה, ופותחת לו שערי שמים, כלומר האושר הנצחי.

עוד לפני הרמב"ם היתה אמנם אצל חכמי היהודים בשפניה התנגדות לפילוסופיה ושאיפה להעמיד את היהדות על יסוד ההתגלות והמסורה הלאומית. ביהודה הלוי הננו רואים את החוקר הלאומי, שמגמתו היתה לתת ליהדות ערך נצחי מוחלט מבלי איזו התיחסות לקניני הפילוסופיה. ה"כוזרי" הוא הספר היחידי של העת ההיא, שהטנדנציה שלו היא להיות איגרת התנצלות היהדות נגד ספקות העם ונגד האמונות האחרות, מבלי להיסמך על הפילוסופיה החיצונית ומבלי ללכת בדרך המלאכותית של התאמת הפילוסופיה עם היהדות. אבל היהדות המסורית־הלאומית של יהודה הלוי היתה אז נגד רוח העת, ולא יהודה הלוי כי אם הרמב"ם היה מפני כך המנהיג הרוחני, מורה הנבוכים של הדור.

הרמב"ם ברא כמו כן יהדות חדשה, יהדות פילוסופית רציונלית, בניגוד ליהדות התלמודית והמסורית. הרמב"ם הוא הריפורמטור העברי היותר גדול בימי הבינים, הוא הכניס את הקולטורה הערבית והפילוסופיה היוונית באהלי ישראל ויפרה את היהדות בדעות חדשות פוריות של העת. רוח ישראל התרומם מעפר שפלותו, מן התוהו ובוהו השכלי והמוסרי של התלמוד, מן ההתאבנות של המסורה, מן כבלי הגלות הרוחנית, ליהדות חדשה, פילוסופית, רציונלית, שעיקריה היו היסודות השכליים־המיטפיזיים המוסריים, בעת אשר המסורות ההיסטוריות, החלק המעשי והחוקי, היו טפלים ומשועבדים לעיקרים, עד כי צריכים היו לאבד את חיובם המוחלט במהלך ההתפתחות. השפעת הרמב"ם, שספריו נעתקו לשפת עבר, היתה הפראה של היהדות בתכנים אחרים מן הסביבה הקולטורית ולא בריחה מן מיהדות הצרה והמוגבלת לסביבה, כאשר קרה זאת לחכמי הזקנים ופילון האלכסנדרוני, ששאיפתם היתה להסביר את היהדות בשפת יוון לעולם החיצוני ולקולטורה היוונית, ולהתאימה עם הפילוסופיה היוונית. השפעת הרמב"ם היתה השפעה פוריה מן החוצה האוהלה.

אבל אף כי הרמב"ם הכניס את הפילוסופיה ביהדות וספריו נעתקו ללשון היהודית והיהודים, הנה נעשתה באמת היהדות על ידיו חולין ותאבד את ערכה המוחלט, ולו היתה הסביבה להתפתחות היהדות של הרמב"ם מסוגלה, כי אז הובילה לידי טמיעה והתבוללות, יען כי ברגע אשר היהדות מאבדת את כוחה המוחלט סופה להיבטל, מפני שכל קיומה של היהדות, המופשטת מקולטורה עולמית וחיים מדיניים של נושאיה, מונח רק בערכה הדתי. אבל הסביבה המושלמית, שריקה היא מן כל כוח להכניע אליה קולטורות אחרות, לא יכלה להיות הכוח המושך בעד היהדות שנתרופפה, בפרט שההפראה מבחוץ באה לא מן המותכלימון, כי אם מן הפילוסופיה של אריסטוטלס.

לא לחינם התעוררה מפני כך במאה הי"ג תנועה נגד הרמב"ם ושיטתו הפילוסופית, ביחוד בין היהודים בארצות הנוכריות, אשר שם הסכנה היתה גדולה, כי היהדות תיבטל בהתלכדה עם הפילוסופיה, יען כי לנוצריות של הסביבה היה כוח אסימילטורי יותר גדול. בצרפת ובאשכנז קמו הרבנים ובראשם ר' שלמה בן אדרת ויחרימו את הרמב"ם וספריו, שהובילו באחרונה במהלך התפתחותם ההגיונית לכפירה גמורה ביהדות הדתית. כן היה במאה הי"ג הרלב"ג התלמיד הקונסקבנטי של הרמב"ם; בספרו "מלחמות ה' " הוא כופר בבריאת יש מאין ויוצא מההשקפה האריסטוטלית שהעולם קדמון הוא, ובפירושו על התורה הוא בוחר את הדרך הרציונאלית־המוסרית, ואחר כל פרשה ופרשה הוא מראה על “התועליות” של הנאמר. ספרו "מלחמות ה' " עד כה מתנגד לתורה ולתלמוד, עד שבני דורו כינו אותו: מלחמות עם ה'.

והנה בעת אשר התעוררה הפילוסופיה היוונית אצל היהודים בשפניה הערבית, התחילו מסעי הצלב באירופה הנוצרית, אשר שינו את כל אפני החיים המדיניים והחברתיים של היהודים בתקופה ההיא. כל עמודי החיים של היהודים באירופה נתמוטטו: גזירות, גירושים ורדיפות היו מנת חלקם בכל הארצות. המגע־ומשא עם הסביבה האי־יהודית חדל, התנאים בשביל החקירה והדרישה העיונית חסרו כליל, והאומה התכווצה בגיטו, בהתבודדות חברתית וקולטורית. השפעת הפילוסופיה היוונית על היהדות, שהתחילה בשפניה, לא מצאה באירופה הנוצרית שדה מבורך, ותנאי החים הובילו יותר לחיזוק התלמוד והרבניות, להתפתחות הקבלה והמסורה. במאה הי"ד והט"ו אפסה הפילוסופיה כליל בין היהודים, והניגוד בין תלמידי הרמב"ם והרבנים חדל בישראל. הרמב"ם נספח אל להקת התלמודיים, אבל לא הרמב"ם הפילוסוף, הרמב"ם של ה"מורה נבוכים", כי אם הרמב"ם התלמודי, הרמב"ם של “היד החזקה”, הפוסק והלומד דין התלמוד. כמו במאות הראשונות באסיה, בימי יצירת התלמוד, נתדלדלה היהדות, איבדה את ערכה המקורי הנבואי ותתפתח בדרך התלמוד והדין, בדרך המצוות המעשיות, הסייגים והגזירות והמצוות; היהדות חדלה להיות נבואה, השקפה על העולם במלואו והחיים, ותהי לחוקיות, לבריחה מן העולם והגבלת החיים. הקבלה היתה בימים האלה ההשקפה וההרגשה היחידה, ששאפה לתכנים אחרים, לאמתיות מוחלטת ממעל לחוקיות התלמודית, אבל מפני שההרגשה הזאת היתה מיסטית ובלתי־קשורה עם המציאות, לא שללה את החוקיות התלמודית, כי אם הכניסה בה ערכים מוחלטים נצחיים, והתחילה לפרש ולהרגיש את התלמודיות והחוקיות בבחינת תארים מיטפיזיים ומושגים מיסטיים.

אבל גם במהלך ימי הבינים, כאשר חדלה הפילוסופיה בישראל והתלמודיות היתה הקנין הרוחני היחיד של העם, הנה לא אפסו כליל היצירה והביקורת הרוחנית אצל העם. רוח האדם, שעולה למעלה, התעורר בכל דור ודור בעם ישראל, אף כי התלמודיות עמדה עליו לכלותו, ובכל פעם ופעם כאשר שב הרוח לתחייה, שאב ממעיני הרמב"ם הפילוסוף, הרמב"ם האריסטוטלי. ה"מורה נבוכים" היה מורה בעד נבוכי המסורה ונבוכי החיים בכל דור ודור. המפרשים והמבארים של המורה לא חדלו עד העת האחרונה, וקוראיו ומעייניו במסתרים לא ספו ולא תמו גם בעתים היותר חשכות ובדורות של הנפילה הרוחנית והירידה השלמה. מן הפילוסופיה של הרמב"ם שאבו ה"חקרנים" של כל דור ודור את הדעות והקנינים שמחוץ לישראל, ואף כי “הסבירו” את המצוות השמעיות בדרך הפילוסופיה והמוסר, לפי רוח התועליות המוסריות והסימבול המיטפיזי־המורלי, הנה הציצו ונפגעו, והערכים של היהדות התלמודית נעשו להם בבחינה של ספקות. ובזה מונח הערך ההיסטורי של הרמב"ם לא רק בעד בני דורו, כי אם בעד כל ימי הבינים. למרות הדבר כי הרבנים סיפחו אותו אל להקתם, כנפול הפילוסופיה בישראל, הנה לא יכלו הרבנים להסיר את הסתירה הפנימית שבקרב הרמב"ם, הסתירה בין התלמודי והאריסטוטלי, והסתירה הזאת, שהיא גם כן הסתירה הפנימית של כל הקולטורה העברית בגולה, הסתירה בין המסורה שבאוהל והיצירה שבחוץ, היתה למקור של ביקורת תמידית בישראל והתעוררות רוחנית של כל דור ודור.

* * * * * *

לרגל השתנות ההתייחסות החברתית־המדינית של עם ישראל לסביבה בעת החדשה ושינוי הקולטורה בכלל, ובפרט השתחררות הדעה האנושית מכבלי התיאולוגיה, קבלה גם היצירה הקולטורית של עם ישראל והתאבקותה של היהדות עם הקנינים הרוחניים של הסביבה צורה אחרת. הנסיון ההיסטורי, שהתחיל מימי שבעים הזקנים באלכסנדריה ושנמשך עד המפרשים האחרונים של ה"מורה נבוכים" במאה הט"ו, להסכים את היהדות עם קניני הקולטורה של הסביבה האי־יהודית, חדל מן העת אשר רוח האדם התחיל להסיר מעליו את עבותות המסורה הדתית והתייחסות האדם אל המציאות לא היתה עוד מוגבלת מאת האמונה והעבר, כי אם מאת חוקי ההגיון והטבע. הפילוסופיה הדתית של ימי הבינים והתיאולוגיה פינו בעת החדשה מקום לפילוסופיה של העולם והחיים וחכמת הטבע, וכמו שהשתחרר הרוח הכללי מן האמונה, כן יצא גם הרוח העברי לחירות מהשתעבדותו ליהדות הדתית. התנועה הרוחנית הזאת, תנועת ההשתחררות של היהודים מן היהדות והתדבקותם בקנינים הרוחניים העולמיים והקולטורה של הסביבה, התחילה בארץ היותר קדימית וחפשית בעת החדשה, אשר שם מצאו היהודים מקום מקלט בטוח, בהולנד. אחרי גירוש היהודים משפניה ופורטוגליה שמו היהודים את פניהם אל הולנד, אל הארץ אשר כוחותיה האיקונומיים התחילו להתפתח אז במידה גדושה ואשר בעד היהודים השתרע שם אז כר נרחב למסחר ולפעולה. בארץ הזאת, המתעוררת והמתפתחת בכוח עלומים, קבלו היהודים את זכויות האזרחים ויבואו במגע־ומשא קרוב עִם עַם הארץ. בהולנד הפרוטסטנטית היה בעת ההיא מרכז של החיים הרוחניים והקולטורה החדשה של אירופה. שם חי דיקַרט ויטיף את הפילוסופיה החדשה, שם מצאו החפשים של הארצות הקתוליות מקום מקלט ויכלו לחשוב ולחיות לפי דעותיהם והרגשותיהם, שם התרכזו כוחות קולטוריים מחודשים ומתנערים מסבל ימי הבינים. היהודים בהולנד, שנשתוו בזכויותיהם האזרחיות בחיים ובמעשה לעם הארץ ושעמדו על מדרגה חברתית גבוהה, התחילו להשתתף בקולטורה ובחיים הרוחניים של הסביבה ויקבלו השפעה עמוקה מההתעוררות הרוחנית של בני האזרחים.

את הדחיפה הראשונה להתעוררות ולהשתחררותם הרוחנית של היהודים בהולנד נתן גם הפעם ה"מורה נבוכים" של הרמב"ם, זה הספר שבכל ימי הבינים ובעת החדשה היה חומר־התסיסה של היהדות המסורית. בני דורו של שפינוזה קראו כבר ועיינו ב"מורה נבוכים", והספקות בנוגע לערכה של היהדות אחזו אז בלבות רבים. ה"מורה נבוכים" היה גם כן המזון הפילוסופי הראשון של שפינוזה בעצמו, והצעד הראשון על דרך התרוממותו עָל מן האמונה לפילוסופיה, מן הדת לדעת. אבל עוד בימי עלומיו עזב שפינוזה את הדת העברית ואת ה"מורה נבוכים" ויסתפח אל הקנינים הרוחניים של בני ארצו ודורו. ההנחה המקורית הכופרת שלו היא, כי רק לכל מה שיוכל להימצא מופת הגיוני בדרך המתמטיקה more geometrico)) יש ערך של אמתיות, בניגוד לדת, שעל פיה רק לכל מה שמתאים עם המסורה והקבלה יש ערך של אמתיות. ההנחיה המקורית הזאת של הפילוסופיה היא השלילה היסודית המיתודולוגית של היהדות. הפילוסופיה של שפינוזה עומדת מפני כן בניגוד גמור ליהדות, לתורה, לתלמוד ולפילוסופיה הדתית של ימי הבינים. בעת אשר היהדות מיוסדת על התנגדות האלהים לעולם והתפרדות של שני אלה הפרינציפים בהווייה: על התאיזם וביטויו היותר נקי, המונותיאיזם, הפילוסופיה של שפינוזה היא התלכדות תבל ואלהים, אחדות הטבע והאלהים; האלהים או הטבע, האלהים והטבע אחד הם. ובזה מונח ההפרד המוחלט בין שיטת שפינוזה והאמונות התאיסטיות, אחת היא אם נכַנה את שיטתו של שפינוזה שיטה אי־תאיסטית, כלומר: פנקוסמית, או שיטה אי־קוסמית, כלומר: פנתאיסטית. בפילוסופיה הכללית שלו חתר שפינוזה חתירה עמוקה תחת היהדות, כמו שבכלל הוא היהודי הראשון בעת החדשה שהתחיל להשתתף ביצירה הקולטורית לא בתור יהודי כי אם בתור חוקר עולמי. אמנם יש איזו קרבה בין הפילוסופיה של שפינוזה והקבלה וה"זוהר", ששם נמצאים מושגים מיטפיזיים כמו “כללא דכלא”, “עלא דעלין”, “כלא חד” וכו', אבל גם הקבלה איננה יצירה עברית מקורית, קשורה ומלוכדת עם היהדות הדתית, כי אם תוצאת ההרגשה המיסטית, שהיא חלק הנפש הכללית של האדם, המופשטת מן העת והמקום, ותוצאת ההשפעות הרבות מחוץ על המחשבה והיצירה העברית, תוצאת השפעת הניאואפלטוניים, הפרסיים, הנוצריות, המיסטיים של ימי הבינים.

אבל שפינוזה לא רק שהיה היהודי הראשון, שברא פילוסופיה חדש המתנגדת כליל ליהדות הדתית, כי אם היה גם כן המבקר הראשון של היהדות והמסורה העברית. ספרו “הטרַקטט התיאולוגי הפוליטי” הוא הספר הראשון בספרות הכללית, ובפרט של מחבר יהודי, המכוּוון¹⁰ נגד היהדות המסורית. ביסוד העיקרי של היהדות, כי עם ישראל נבחר מכל העמים, יען כי לנביאי ישראל נתגלה אלהים, בזה היסוד העיקרי שמונח בנביאים, בתלמוד ובמדרשים, ב"כוזרי" ובספרות הרבנית, כופר שפינוזה כליל, ולפי השקפתו, כל עם ועם ביחס לתכונות שכלו ומידותיו הוא במידה שוה בחיר אלוה. המצוות השמעיות, המצוות המעשיות, התלמוד עם דיניו, מנהגיו וגזירותיו הם סימן הירידה של העם העברי, ואין להם שום ערך מוסרי או שכלי. מחוקק הנוצריות הוא הנביא היותר גדול בישראל, שעולה על כל הנביאים בתואר נביאותו ובאופן התגלותו של אלוה אליו, והאֶתיות של האבנגליום עולה שבעתים על המוסר של התלמוד, ומפני כך ניצח האבנגליום את העולם, בעת אשר לרגל התלמוד התבודד עם ישראל מאת יתר העמים ויהי עם בזוי ונמאס בעיני העולם. לתורת הנביא משה אין ערך מוחלט בעד כל הדורות, כי אם בעד ממלכת ישראל בלבד ואפני הסתדרותה, עד כי התורה איבדה את חיובה, כאשר נהרסה ממלכת ישראל. האידיאל של שפינוזה הוא המונותיאיזם של משה יחד עם ה"משיחיות", ומפני כך הוא מעריץ את האבנגליום מבלי אשר עזב את תורת משה. בזה הוא עומד על ההשקפה של המשיחיים הראשונים, של הנוצריות הקדומה, שהיא היתה גם כן תיקון של תורת משה והתרוממותה בדרך היצירה הנבואית העברית וההפראה הפילוסופית היוונית. את ההשקפה הזאת על היהדות והתייחסותה לנוצריות הננו מוצאים אצל פילוסוף עברי בפעם הראשונה אצל שפינוזה. המחוקק של הנוצריות ביטל את המצוות השמעיות, את התורה, אחרי אשר נהרסה הממלכה העברית וייסד את היהדות על החוק הטבעי של המוסר והנימוס. שפינוזה חוזר על דברי האבנגליסט פאולוס במכתב אל הגלתיים (ה' כ"ב, כ"ג):“ופרי הרוח הוא אהבה, שמחה, ושלום, ארך אפים, נדיבות, חסד ואמונה, ענוה והצנע לכת – ולמידות כאלה אין תורה”.

שפינוזה היה הראשון שהתחיל להבין את ספרי הקודש מחוג המבט של הביקורת ההיסטורית. באבן עזרא גילה שפינוזה את המבקר הכופר הראשון אצל ישראל. הוא מפרש את הרמזים של אבן עזרא: “בעבר הירדן וגו' (דברים א' א'), – ואם תבין סוד השנים עשר, גם ויכתב משה, והכנעני אז בארץ, בהר ד' יראה, גם הנה ערשו ערש ברזל, תכיר האמת”. סוד השנים עשר אצל אבן עזרא מתייחס אל הפסוקים בדברים כ"ז ח': וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, וביהושע ח' ל"ב: ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל; התלמוד דורש, כי היום שם שתים עשרה אבנים, ומזה נראה כי ספר משה היה קטן הכמות מאוד, לא בערך לתורה שלפנינו. שפינוזה בעצמו מביא עוד ראיות רבות, כי ספר דברים לא נכתב ע"י משה, כי אם על ידי נביא מאוחר שחיה אחריו אחרי מאות רבות (לפי דעת רֶנן כתב ירמיהו את ספר דברים). ביהושע כ"ד כ"ו נאמר: ויכתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים; אבל המתרגם יונתן בן עוזיאל כבר הרגיש פה את העדות הגליה, כי לא משה כתב את ספר התורה, ומתרגם: “וכתב יהושע ית פתגמיא אילן ואצנעינון בספר אוריתא דיהוה”. כן הרס שפינוזה את עמודי היהדות הדתית והמוסרית, מבלי לעזוב את היהדות ומבלי אשר יצירתו הפילוסופית והרליגיוזית התדבקה בתכני היהדות. היהדות בטלה אצלו, אבל הוא לא עזב אותה ולא תיקן אותה, כי אם הלך אחרי הקולטורה העולמית, ששוללת את היהדות, אבל אינה מחייבת את ניגודה, שפינוזה כמו כן הוא הטיפוס החדש של היהודי בעת החדשה, היהודי העולמי הראשון, היהודי בלי יהדות, היהודי שאף כי בטלה יהדותו לא חדל בכל זאת להיות יהודי לפי שעה. אבל משפינוזה מתחלת גם כן ההתבוללות הרוחנית של היהודים העולמיים עם הקולטורה העולמית, וטמיעת היהודים והיהדות בסביבה הקולטורית, פרוצס שבשעה שמצא תנאים חברתיים מסוגלים וצרכים של חיים, שהתאימו לו ושדרשו אותו, קבל צורה של תנועה חברתית־מדינית שביודעים, שהכניעה לה את כל הקנינים ההיסטוריים והרוחניים של העם. משפינוזה מתחיל הזרם החדש בישראל מן האוהלה החוצה.

במידה אשר השתנו לטובה תנאי החיים של היהודים שהתרוממו למפלגה הבורז’ואזית, והשנאה של העמים נגדם הלכה הלוך וחסור, לרגל ההתעוררות החברתית וההתפתחות הקפיטליסטית וצרכה הפנימי בהשתחררות כל כוחות החברה, ולרגל התנועה הרוחנית שנולדה בעקבות השתנות אפני החיים; במידה אשר הקולטורה של הסביבה חדרה אל הגיטו של היהודים, ובמידה אשר נפלו עמודי היהדות המסורית, התחילו היהודים במערב אירופה להתדבק בעם הארץ ולהתבולל עמו. התנועה מן האוהלה החוצה היתה ביסודה תנועה מדינית־חברתית של היהודים, שבראה לה את האידיאולוגיה הנחוצה ותשַׁנה את כל הערכים הדתיים וההיסטוריים של היהדות. במאה הי"ח התחילה אצל ישראל התנועה הזאת, באשכנז – בתואר תנועה רוחנית פילוסופית־קולטורית, ובצרפת – בתואר תנועה מדינית־חברתית, בהסכם עם החזיון ההיסטורי־הכללי, שכל השינויים והמחזות החדשים, שהיתה להם בצרפת עם הקולטורה הפרוגרסיבית שלה בחינה מדינית, מצאו את הד קולם באשכנז בתור זרמים רוחניים, פילוסופיים.

משה מנדלסון היה ראש התנועה הרוחנית הזאת בישראל באשכנז. אבל בין הפילוסוף הגיניאַלי שפינוזה, בן היהודים הפורטוגליים בהולנד החפשית, ובין האקלקטיקן משה מנדלסון, בן הגיטו באשכנז המשועבדת, היה הבדל גדול בתואר התדבקותו בסביבה הקולטורית. שפינוזה הגיניאלי גילה את האמת והוציא את האור מתעלומיו לא לבני דורו בלבד, שלא היו עוד מסוגלים כל כך, כי אם לכל הדורות. מגמתו לא היתה להשפיע על החיים ולתקן את בני דורו ובני עמו, כי אם להשפיע על העולם כולו באספקלריה המאירה של האמת המוחלטת. הוא שלל את היהדות המסורית, אבל לא עזב אותה, מפני התייחסותו לתורת משה; הוא הודה בגדולתו המוסרית של האבנגליום ונבואתו של המשיחי, אבל לא דבק בה, מפני שהגניוס שלו היה מקורי ויברא תכנים פילוסופיים ודתיים מקוריים חדשים, שלעומתם ירדו כל התכנים החיוביים של העבר למדרגה של ערך היסטורי. האקלקטיקן מנדלסון שאב את הפילוסופיה שלו מבארות נכריות, מאת לייבניץ וּווֹלף, וכדרך הפילוסופים של בני דורו לא הבדיל עוד בין הפילוסופיה והתיאולוגיה. בספרו “פֵידון” הוא מביא את שלש הראיות על השארת הנפש, את הראיה הפיזית־הפסיכולוגית, הראיה המיטפיזית, והראיה האונטולוגית. את הראיה האונטולוגית הוא מביא גם כן על מציאות ד', כדרך הפילוסופיה של בני דורו. בספרו “ירושלים” הוא מלמד סנגוריה על היהדות ומצבה בממלכה; בחוג פעולת הממלכה על אישיה נופלים רק המעשים, אבל לא האמונות והדעות, שיש להן זכות על סבלנות גמורה. היהדות היא רק תורה של מצוות, של מעשים מיוחדים לבני יעקב, אבל לא של אמונות ודעות; הממלכה מחוייבת לתת ליהודים את כל זכויות האזרחים וסבלנות גמורה למעשיהם הדתיים. את המצוות המעשיות מילא מנדלסון כיהודי אורתודוכסי וילך בעקבות הרמב"ם, שבחר בו כמנהיג הרוחני שלו. הוא היה ההיפך היותר קיצוני של שפינוזה ויצא נגדו בפומבי אחרי מות לססינג, כאשר כתב יעקֹבי, כי רֵעו של מנדלסון היה שפינוזיסט ובכן אתיאיסט. כדרכו החביבה עליו תמיד למנוע כל דעה בולטת ורעיון קיצוני יצא נגד השפינוזיזם האתיאיסטי, אבל הודה באמתיות של שפינוזיזם מצורף ומזוקק, שיוכל להיות בהסכם עם היהדות המעשית, כלומר: בשפינוזיזם מזוייף. מפני שלא יכול להתרומם לאמתיות מוחלטות, כי אם לאמתיות רלטיביות היסטוריות שיש להן ערך פרקטי בעד בני הדור והתעוררותם להכרות חדשות. לכן פעל פעולה עצומה על בני דורו בישראל, לא רק במדינת אשכנז, כי אם בכל אירופה, ויתן דחיפה גדולה ורבה להתעוררות הרוח בישראל בעת החדשה, הוא עמד בדבוק צר עם בני עמו ולא יצא מחוג חייו וצרכיו, הוא חי כיהודי בכל הפרטים, ובעד בני דורו העתיק את התורה לשפת אשכנז, כדי ללמדם את שפת הארץ והבנת התורה כפשוטה, כמו שמבחוץ לחם בעד זכויותיהם האזרחיות ובעד התרוממותם בעיני הגויים. בחוץ היה נתן החכם ובאוהל – יהודי אורתודוכסי, וכרמב"ם בשעתו חשב, כי יש יכולת להתאים את הדעת והפילוסופיה, את הקולטורה של הסביבה עם היהדות המסורית, את שאיפת החיים, שיוצאת מן ההתעוררות הרוחנית והחברתית שבחוץ, עם הרוחניות שבגיטו, שתוצאתה היא הבריחה מן החיים של הסביבה בעקבות הרדיפות והגבלת החיים של היהודים.

אבל בעת אשר הנסיון המלאכותי של הרמב"ם לא הביא לידי שלילת היהדות והתבוללות היהודים עם הקולטורה של הסביבה, מפני שתנאי החיים בימי הבינים גרמו, להיפך, להתחזקות היהדות והתבודדות היהודים, וה"מורה נבוכים", זה הילד של תקופה קולטורית מיוחדת, היה רק חומר־התסיסה בעד הדורות הבאים, הנה הוביל הנסיון של מנדלסון לידי התרוקנות היהדות ותנועת התבוללות גמורה. היהדות המסורית והדת לא תוכלנה עמוד נגד הפילוסופיה והקולטורה העולמית, וליהודים, המשתווים בזכויותיהם האזרחיות והעולים עָל בחברה, אין מקום ואין טעם בחברה בתור קבוץ מיוחד לאומי. תנועה ההתבוללות מתחלת בהתחקות לקולטורה של הסביבה, אבל סופה צריך להיות טמיעה גמורה וכליון לאומי. והנה כל זמן שההתבוללות היתה עוד פרוצס היסטורי, תקופת המעבר מן ההתחקות לטמיעה, נבראה אידיאולוגיה מיוחדת של התקופה הזאת, פילוסופיה של היהדות, שהתאימה לצורך בהתבוללות, אבל מצד ערכה הפנימי היתה היותר משובש ופחוּת שבכל הנסיונות להתאים את היהדות עם הקולטורה. היהדות, לפי תורת ההתבוללות, היא מונותיאיזם צרוף ומזוקק, חפשי מכל הפסולת של האמונות המונותיאיסטיות האחרות, היא הרליגיה היותר נעלה ונשגבה בהיסטוריה ועולה על אחיותיה, ומפני כך היהודים, שאינם יותר לאום עִם שאיפות ותקוות לאומיות, מקיימים את שליחותם ההיסטורית להיות הנושאים היחידים של המונותיאיזם הטהור ולהאיר באור היהדות על כל העולם כולו. מחוץ ליהדות המונותיאיסטית, היהודים הם בני העם אשר בקרבו הם יושבים, וצריכים להתבולל בקרבו כליל בדם וברוח. למסקנה זו על התאמת היהדות עם הקולטורה של הסביבה באו היהודים המשתחררים ומתרוממים עָל כמפלגה בורז’ואזית במערב אירופה, כאשר באו במגע ומשא עם הקולטורה של הסביבה. אבל כל זמן שהעבר עוד חי בלבבות, כל זמן שההתבוללות היתה עוד פרוצס היסטורי, שהרוחות והנפשות עוד התאבקו עמו, חיתה עוד הפילוסופיה של היהדות הזאת; אבל כהתגבר ההתבוללות ירד ערכה הפנימי של היהדות הרציונלית הזאת גם אצל מחזיקיה, ותהי לזיוף גלוי ולהלצה נמאסת של עם יורד ונופל. האידיאולוגיה של ההתבוללות, היהדות הרציונלית־התיאיסטית הטהורה, כל כך מלאכותית היא ושלולה כל תוכן אובייקטיבי מוסרי, שלא שלחה מעולם את שרשיה בחיי העם. התפתחות הקולטורה העולמית באירופה, הבנת ההתייחסות ההיסטורית בין היהדות והנוצריות, ביקורת המקרא, שמו סוף לזיוף הרבני־הבורז’ואזי, שהיהדות של תורת משה והמוסרה התלמודית הן התיאיזם היותר טהור ומצורף שמתאים לאמת המוחלטת. האידיאולוגיה של ההתבוללות התכווצה בד' אמות של ההיכל המתוקן, בדרשות המטיפים ובנאומי הרבנים הנאורים, כדי לשבר את אוזן הבורסה העברית, מבלי לרומם את הלבבות ולתת מזון רוחני לעם.

כאשר נפגשה בעת החדשה היהדות של הגלות עם הקולטורה של הסביבה תחת תנאי האמנציפציה המדינית, התחילו כמו כך עמודי היהדות להתמוטט, מפני שליהדות בתור דת ומסורה אין שום תוכן אמיתי וקדימי. תורת השליחות של היהדות וגדלותה המונותיאיסטית היתה באמת רק גסיסתה ההיסטורית בתור דת ובתור עם החפץ במיתתו הלאומית. השפעת הקולטורה החדשה על עם ישראל בימי האמנציפציה היתה השפעה של כליון, והזרם אשר נולד בעקבות ההשפעה הזאת היה מן האוהלה החוצה, מן הלאומיות ההיסטורית להתבוללות ולטמיעה גמורה בין העמים.

מן הסקירה ההיסטורית הזאת על התפתחותה של היהדות והתאבקותה עם הקולטורה של הסביבה הננו רואים, כי ליהדות חסר בגלות כל כוח של יצירה מקורית, כל כוח של התפתחות והתקדמות. היהדות היתה האידיאולוגיה של הגלות, של הרדיפות והגירושים והבזיון הלאומי של העם. היהדות של ימי הבית, התורה של הנביאים, כלי הנשק של מלחמת הענוים והאביונים נגד הנגידים והעריצים, ההשקפה וההרגשה של אחדות העולם ואחדות ההיסטוריה, של הבחירה הלאומית וגדולתו של ישראל, אשר ד' שוכן בקרבו ומוביל אותו לגאולתו ופדות נפשו הנצחית, היהדות של הנביאים, שיהוה הוא אל אמונה ואין עול וצדיק וישר, רחום וחנון על כל מעשיו, היהדות של ישעיהו השני, של דניאל איש חמודות, של אֵל אוניברסלי ועליון על כל מעשיו, היהדות של האיסיים והמשיחיות הראשונה, שהתרוממה בהבנתה את העולם והחיים לאלוה אוהב את בניו, שנבראו ממנו בצלמו ובדמותו, – היהדות הזאת נפלה בגלות ליהדות תלמודית, ליהדות של מצוות שמעיות ומעשיות, לקבוץ של אמונות טפלת וזרות של הפרסים והסביבה החשכה, ליהדות של מנהגים, דינים, גזירות, סייגים, דרושים, פלפולים, סברות, ליהדות של הפרושים, האמוראים, הגאונים, הרבנים, הפוסקים, המפרשים. היהדות היתה סמל הגלות, עבדות רוחנית, אפסות וריקניות שכלית, כמו החיים החברתיים והמדיניים בעצמם.

ובכל פעם ופעם כאשר נפגשה היהדות עם הסביבה הנאורה, כאשר חדרו קוי האור והדעת בגלות, לא יכלה היהדות עמוד ותתחיל להיבטל אחרי התאבקות קצרה, ורק כאשר הורע מצב החיים של העם והיהודים נגרשו עוד הפעם למבואות המטונפים של הגיטו, שבה אמנם היהדות לחיים, אבל ירדה עוד עשר מעלות אחורנית ביון התלמודיות והמסורה, בתהום המצוות המעשיות. כאשר נפגשה היהדות של הפרושים עם הפילוסופיה היוונית, התמוטטו עמודיה לנפול, והפילוסופיה של פילון והמשיחיות התרוממו על חרבות היהדות המעשית של הפרושים. רק אחרי חורבן הבית, כאשר נתדלדלה האומה ונתרוששה בחייה המדיניים, גירושים ורדיפות היו מנת חלקה והמגע־ומשא החברתי והמדיני עם הסביבה חדלו, נולד האידיאולוגיה התלמודית של החיים המרים, והיהדות של ר' יוחנן בן זכאי מצאה לה את דרכיה בלבבות. בימי הבינים גרמה התאבקות היהדות עם הפילוסופיה של אריסטו ל"מורה הנבוכים", שכפר כבר בעיקרי המסורה, ושהיה מביא באחרונה לכפירה עוד יותר עמוקה ולביטול היהדות, לולא מסעי הצלב והרעת מצב היהודים, שבראו את התנאים החיצוניים לקיום האומה הישראלית. וכאשר ניצחה היהדות של הרשב"א ירדה בערכה הרציונלי והמוסרי עוד יותר עמוק ותפול בתהום חשכת הרבניות והגיטו. בעת החדשה, כאשר באו היהודים במגע ומשא עם הקולטורה העולמית, ביטל שפינוזה את היהדות ביטול גמור ועמודיה התמוטטו. ואף כי מנדלסון עשה את הנסיון להציל את היהדות מביקרתו של שפינוזה ומנגיעתה עם הסביבה, הנה לא יכל להשיב את ההיסטוריה אחורנית: היהדות נפלה לבלי קום עוד בעת החדשה תחת תנאי החיים החדשים של עם ישראל ובימי נצחון הקולטורה עולמית. גם האידיאולוגיה של ההתבוללות, היהדות המונותיאיסטית הטהורה, נשכחה במהרה מן הלבבות, וההתבוללות עברה לטמיעה כלילה שביודעים.

היהדות בגולה איבדה כל תוכן וכל כוח יצירה, מפני שנושאיה, היהודים, איבדו כל כוח מדיני וכל חיים לאומיים מקוריים. בימי הרדיפות היתה היהדות סבל של כבלים רוחניים, עבדות שכלית ומוסרית פנימית, ובימי ההשתחררות וההתרוממות של היהודים בגלות היתה תוכן מלאכותי, נסיון להתאים את היסודות המתנגדים בדרך רציונלי, בלי חיים פנימיים, ומפני כך בלי מקוריות ובלי עתידיות היסטורית. רק בעת החדשה שבה היהדות לתחייה, מפני שנושאיה מתרוממים מעפר שפלותם, מאשפת הגלות וההתבוללות בבת אחת. התנאים החיצוניים, אפני החיים של המון העם, המצב האיקונומי־חברתי שלו, אי־צרכם של היהודים בחיים של הסביבה, אונסים את העם, או, יותר נכון, את המון העם, לתחייה מדינית, לשינוי שביודעים של חייו האיקונומיים והחברתיים. ומפני שהעם מתעורר לתחייה ולחיים לאומיים, מתעוררת גם היהדות מעפר שפלותה התלמודית ומתרוממת בתור כוח רוחני ומוסרי בורא של תנועת התחייה המדינית. אבל היהדות הזאת עומד בניגוד מלא ליהדות של ימי הביניים, ליהדות הדתית, ליהדות של הגלות. הציוניות באמת עוקרת את היהדות הדתית משרשה באופן יותר חזק ועמוק מאשר הריפורמה וההתבוללות, יען כי בעת אשר הריפורמה וההתבוללות עקרו את היהדות מבחוץ בדרך מלאכותית ותוצאתן היתה הטמיעה או התעוררותה של התלמודיות, של היהדות המסורית, בתקופה הבאה, הנה הציוניות מעקרת את היהדות המסורית מבפנים, בבראה תכנים חדשים של היהדות, בשנותה את ערכי החיים הרוחניים של העם, – מעקרת ומשרשת אותה לבלי להוסיף עוד קום.

היהדות שמתעוררת לרגל הציוניות, בעת אשר הדת העברית, התלמוד, הרבנות, איבדו את ערכם בישראל מפני הזרמים הקולטוריים החיצוניים והפנימיים, היא אידיאולוגיה חדשה בישראל, שבמהלך התפתחותה ובמהלך התגשמות הציוניות תוכל להתרומם להשקפת־עולם והשקפת־חיים חדשה, לרליגיה שתדאה על כל מחזות החיים ותעלה אותה עָל. היהדות של הגלות היא בקניניה השליליים סמל של החיים המרים המשועבדים והבזויים של העם, וברוב תכניה היא הפסולת הרוחנית והמוסרית שלו. אבל כעם נרדף ונענה, שלא על חרבו חיה, כי אם ברוחו, ושכוחו הויה מונח תמיד בלבבו ובנפשו, התעוררו בעם הזה בעקבות הגלות תכונות רוחניות ומוסריות מיוחדות, ששמו את חותמן על כל חיי העם ונתנו לו פיזיונומיה מיוחדת. התייחסות האדם אל האדם, הכרת הטוב והצדק, האמונה באדם, החנינה והחמלה, אלה הן התכונות הנעלות, שבהן מצטיין עם ישראל, מן הצד הפסיכי־הלאומי, מכל העמים. רגש החירות והשיווי בקרב בני העם בעצמם, עבודת הרוח, בריחה מפשטות החיים, השאיפה והתשוקה לגדולות, כוח התקוה, ביזוי הקטנות והגסות, אלה הם הקנינים הלאומיים, שקנה לו עם ישראל בהיסטוריה לו, ושהם סגולתו הרוחנית והמוסרית. התכונות הפסיכיות הלאומיות שפעולתן אנו רואים בכל מחזות ההיסטוריה של העם הנפלא הזה, יחד עם הרגש המיטפיזי והרליגיוזי שלו לגלות את חידת העולם ולהתקשר ולהתדבק בעולם ומלואו בקישור של אהבת ד' בכל לב ונפש ומאוד, זו היא היהדות שעומדת בבחינת לאומיות, בניגוד ליהדות התלמודית, המעשית, שעומדת בבחינת עממיות. היהדות הזאת היא הסגולה של העם, קבוץ הכוחות הבוראים והתכונות הרמות והנעלות, שרכש לו בהיסטוריה, יצירתו הקולטורית שראשיתה בעבר וסופה בעתיד, עצמו הלאומי הטהור והקדוש והנקי מן כל הנחלה ההיסטורית ושיש לו ערך קדימי ונצחי.

הקריטריום של היהדות שיש לה ערך של קנין מוחלט ושל תוכן בורא בהיסטוריה העברית, בניגוד ליהדות שיהא רק פסולת ההיסטוריה, חבלי העבר ואבן נגף של החיים, הוא הקריטריום, אשר בו יבחנו כל הערכים ההיסטוריים והתכונות שברא ושרכש לו כל עם ועם בדרך ההיסטוריה שלו. לאותם הקנינים ההיסטוריים והתכונות הפסיכיות של עם יש ערך מוחלט קדימי, אשר עברו דרך כור עוני של ההיסטוריה ויקבלו תוכן אוניברסלי־אנושי, שבאמתיותו מודים כל בני האדם, כל העולם כולו. הקנינים האוניברסליים והתכונות הקדימיות והנצחיות הם בראשונה רכוש של עם מיוחד, סגולתו המיוחדת, משפט הבכורה שלו בהיסטוריה, שבמהלך התפתחותו הם נהיים לתכנים הקולטוריים של כל העולם. האי־לאומיות, האוניברסליות ההיסטורית, היא הקריטריום של הלאומיות, בניגוד לעממיות, שהיא סכום אותם הקנינים, שהם רק נחלת העם המיוחד, המוגבלים בזמן ובמקום. כאשר ביקש הנכרי את הלל הזקן, שילמד אותו את כל התורה כולה על רגל אחת,–כלומר: את תמצית היהדות, את הקנין המרכזי של הלאומיות העברית, ענה לו: ואהבת לרעך כמוך, – הראה לו על הקנין היותר אוניברסלי ואנושי־כללי, שכל בני אדם יוכלו להודות בו. וגם נשמתו של ר' עקיבא, שאף שהיה לרגל התנאים ההיסטוריים ראש התלמודיים והמתנגדים לאוניברסליות של היהדות, יצאה ב"אחד", כפי שמספרת האגדה, כלומר: תמציתה של היהדות היתה גם כן אצלו קנין אוניברסלי, אחדות הבורא בעולם.

התעוררות היהודים לתחייה מדינית גוררת אחריה התעוררות היהדות, כלומר: שאיפת התכונות הלאומיות, שיש להן ערך אוניברסלי, להתקיים ולקבל התגשמות חיה על דרך היצירה הקולטורית, ושאיפה, כי קניני היהדות הנצחיים, המוסריים והמיטפיזיים, יתפתחו בחיים ויהיו למקור חי של התרוממות והתנשאות בעד הכלל ובעד הפרט. והנה יען כי החוט ההיסטורי של עם ישראל נקרע ותכנים לאומיים קונקריטיים אינם חיים בקרבו, בלתי היהדות המסורית הדתית, וגם לקנינים הלאומיים שלו תחסר הגשמה חיה, לכן היהדות היא כעת תואר אשר את תכנו יקבל מן הקולטורה של הסביבה. גם הציוניות דורשת מפני כך התבוללות, אבל לא התבוללות היהודים עם הקולטורה של הסביבה, כי אם התבוללות הקולטורה של הסביבה עם היהודים. הזרם לא יהיה מן מחנה ישראל החוצה, כי אם מן החוצה האוהלה. בלשון אחרת: הקולטורה העולמית תוכנס לרגל התנועה הציונית במחנה ישראל, ובהרכבתה עם התכונות הלאומיות העבריות וקניני ישראל הלאומיים תתרומם למעלת קולטורה עברית לאומית. היהדות תשנה בעקבת התפתחות הציוניות את צורתה שינוי כליל. לרגל הציוניות, שהיא שאיפת המון העם לחיים חמריים אחרים וצמאון הנפש העברית לתכנים של חיים אחרים וערכים חדשים על יסוד השאיפה החברתית־המדינית הזו, לרגל הציוניות, תיכנס הקולטורה העולמית בישראל ותברא יהדות חדשה, שתהיה ההרכבה ההיסטורית של הקנינים היותר רמים של העולם, של החוצה, עם התכונות הלאומית והקנינים הקדימיים של עם ישראל שבאוהל. התאבקות היהדות עם הקולטורה העולמית הובילה בגלות לתנועה של התבוללות מן האוהלה החוצה או לירידה רוחנית ולהתכווצותה של היהדות מן האוהלה האוהלה; התאבקות היהדות עם הקולטורה של הסביבה בתנועת החירות המדינית תפרה את היהדות ותשנה את תארה ההיסטורי בכוח ההשפעה מן החוצה האוהלה.

תמונה החבורה הברלינית

עומדים: נחמן סירקין, יוסף לוריא, שמריהו לוין, אביגדור יעקבסון, מיכאל רוזנשטיין, הויך, שמחה רוזנבלום.

יושבים: אריה ליב מוצקין, היינריך לוה, ישראל מוצקין.

על פי החלטת הועידה הראשונה של הסתדרות “חירות” אנו נגשים היום להוציא לאור את עתון “ההמון”. “ההמון” הוא כלי־המבטא של ההסתדרות, שידון על השאלות העיוניות של “חירות” וישפוך אור על כל השאלות בחיי היהודים ובתנועה הציונית. ההסתדרות שמה לה למטרה ליצור כתב־עת תמידי, שישמש כלי־מלחמה לציונות, עתון־עם שיעמיק את הרעיונות של הציונות ואת תכניה, אוֹרגַן ביקרתי שיאיר את כל שאלות הציונות מנקודת ראות חירותית מתקדמת ולטובת עניני ההמון. אנו מקווים שיעלה בידינו לכונן מיד כתב־עת תמידי זה ושהסתדרותנו תיעשה מיד למרכז כל הכוחות המעולים והרעננים ביותר שבציונות ולכוח המניע של הציונות. רק לאחר שתתחזק ההסתדרות די חיזוק מבפנים, תוכל לצאת גם למלחמתה לציונות ולצעוד את הצעדים הראשונים שציינה לפניה. על “ההמון” לפתוח את הדרך לפני הסתדרותנו אל עם ישראל.

הסתדרות “חירות”

התנועה הציונית באה עד מצב של משבר, מצב שבו אין כוחות התנועה עולים עוד בד בבד עם מטרת התנועה. אמנם הרעיון הציוני יצאו לו מוניטין בעולם, גם נוצרו צורות הארגון הראשונות, ואף־על־פי־כן לא נתעוררו הכוחות אשר יוכלו להוביל את הציונות לתכליתה. התנועה – לֵאָה וּרפויה, האמצעים –כמוהם כאין לעומת המטרה, ההתלהבות נעדרת, היסודות שעליהם התנועה נשענת – רופפים, ולעתים תכופות יש שגם הדרך, גם המטרה, נעלמים מן העין ונשכחים. לא נתעוררו בעם אותם הכוחות האדירים הנחוצים לשיחרור עם ולהתנערותו לחיים חדשים, נעלים יותר ויפים יותר. לא מכשולי חוץ מעכבים את גאולתם של היהודים, מבחינה ציונית, אלא מכשולי פנים, שמקורם בתוך העם היהודי גופו.

הסיבה לכך, שהציונות כה חלשה ואינה ניתנת להגשמה, תוסבר לנו רק לאחר שנבין מה הם בכלל התנאים שבהם יכולה תנועה היסטורית להיות חזקה ולהגיע למטרתה. וזה הכלל: רק תנועה שהיא נובעת מתוך תביעות החיים, שהיא נשענת על אותו המעמד בעם, שהוא אנוס על פי תנאי חייו לחפש בה מרפא ליסוריו ולסבלותיו, תנועה שיש עמה תשובה לסתירות הפנימיות של קיומו – רק היא חזקה, בת קיימא ומשיגה את מטרתה בהיסטוריה. מעמד שנמצא אנוס על פי כל תנאי חייו להרים את דגלה של תנועה מדינית או סוציאלית, מאציל עליה את כל כוחותיו הפנימיים, את התלהבותו ואת משאת נפשו, את סגולתו להילחם לה ולסבול למענה, עד שהיא זוכה לנצחון בהיסטוריה, משנה את החיים ומעלה אותם לדרגה גבוהה יותר. וכל עוד לא מצאה התנועה את המעמד הנכון בעם, זה הקשור בה לפי טבע ברייתו, אלא נשענת על יסודות אחרים – כדרך שמצינו תכופות אצל תנועות לאומיות בראשיתן – הריהי נטולה אותם הכוחות החזקים, שיש בידם להוליכה לקראת נצחון ולהפיח בה אותם התכנים הנעלים, שבכוחם היא נעשית לתכלית היסטורית רמה ונשגבה.

הבה נראה, מהו המעמד בעם היהודי שהציונות עשוייה להיות לו באמת משאת נפש נעלה ועמוקה וליישב את הסתירות שבחייו, ומאידך גיסא – מה הם היסודות בעם היהודי שבהם חיה עכשיו הציונות.

כעם זר, שונה בדתו, במידותיו, ברעיונותיו ובהרגשותיו מכל אומות העולם, באו היהודים בגלות לשבת בין הגויים. כדי שיוכלו לחיות ולהחזיק מעמד בתוכם, היו היהודים אנוסים תמיד להיאחז בעסקים שהחברה היתה זקוקה להם אותה שעה ושהגשמתם היתה טובה וקלה בידיהם יותר מאשר בידי אחרים. בדרך זו הפכו היהודים לעם של סוחרים, מלווים, מתווכים, סרסורים, סַפָּקים, רודפי ריווח, שכל פרנסתם היתה על קשירת קשרי מסחר בין מעמד למעמד, בין עם לעם. משלוח ידם היה מותאם תמיד לצרכים הכלכליים של הזמן ושל העם שבהם חיו. במאות הראשונות היו היהודים אוחזים בידם את כל מרכולת העולם, סחרוּ בין אירופה לאסיה והיו עשירים מאוד. בידם היה גם כל סחר העבדים, שהיה באותם הימים, ימי המלחמות וההריגות, המסחר הנחוץ ביותר, שלא יחסרו בימי שלום אנשים לעבודת האדמה ולמלאכה. הם גם שהכניסו לארצות שונות מלאכות וסחורות יפות ובלתי מצויות, כגון האריגה, הצביעה, ממכר המשי, ששימשו ליהודים במאות הראשונות של מי הבינים מקור פרנסה ועושר. אבל מכיון שבחיי העמים היה תמיד בא היום, שבו למדו העמים לאחוז בעצמם בסחר הזה ובמלאכות הללו, ששימשו תחילה עסק בידי יהודים, היו מיד מתחילות הרדיפות והגזירות על היהודים, וסופם שהיו מגורשים מן הארץ ואנוסים לחפש אחרי מקלט בארץ אחרת, שבה נמצאו עוד מקום ודרישה לפעילותם הכלכלית. זהו מקור רדיפות היהודים והגלות היהודית מארץ לארץ.

מן המאה הי"ב והי"ג ואילך, כשנתרבו הרבה תחומי המסחר באירופה ונוסדו ערים מרובות אוכלוסין, נמצא המסחר היהודי מיותר במערב אירופה, ולאחר הרדיפות והגזירות האיומות נטלו מהם כמעט את כל זכויותיהם ואת כל אפשרויות קיומם מחוץ לנשך ותרבית ועסקי ממון. יושבי הערים היו זקוקים להון בשביל מסחר וחרושת, האכר היה נאלץ בימים קשים ללוות כסף למחיתו, וזו היתה מלאכתם של היהודים. המלכים, הגרַפים ושלטונות הערים, הרשו ליהודים לעסוק במלאכה זו, משום שהיו שבים ונוטלים מן היהודים, ע"י מסים כבדים, את כל אשר גזלו מן העם. היהודי שימש למעמדות העליונים מכשיר למצוץ בו את לשד העם ולנצלו להנאתו. היהודים היו אמצעי לזולתם, אך לא מטרה לעצמם, סחורה שמשתמשים בה כל זמן שנצרכים לה, וזורקים אותה לאחר שנמצאה מיותרת.

ובמידה שהתרבות והכוחות הכלכליים במערב אירופה הלכו ונתפתחו, בה במידה הוכרחו היהודים לנדוד משם לארצות אחרות, שמלכותן קמה זה עכשיו וערים חדשות נוסדו בהן. כאלה היו פולין, ליטה ורוסיה שהיהודים התחילו להגר אליהן מגרמניה מהמאה הי"ד ואילך ושהעניקו בתחילה ליהודים זכויות ובכורה כדי למשוך את לבם. וכך התיישבו היהודים בפולין ובליטה במספר רב. בגלל הונם ומסחרם היו נחוצים לערים החדשות; הם שניהלו את המסחר בתוך הארץ ושרתו בהלוואותיהם את בעלי האחוזה הגדולים ואת האצילים. היהודים היו לחוכרים, למוזגים, לרוכלים, וניצלו את האכרים למען האצילים ולמען הממשלה, שהיו שבים ומוציאים מן היהודים את כספם לכשנתעשרו. הם שניהלו את מסחרם של ה"פריצים" בתבואה ובתוצרת אחרת, ול"פריצים", מכיון שהיו מבזבזים את כספם בהוללות ולא היו מוכשרים לשום מעשה, היה צורך גדול ביהודים. אבל גם בפולין לא מעטו הרדיפות והגזירות על היהודים כל אימת שגדלה העיר והמסחר פרץ, או עם כל מרד של אכרים נגד ה"פריצים" והאצילים, כדרך שאירע בגזירת ת"ח, כשקם בוגדאן חמילניצקי והרג ביהודים כמה מאות אלפים. בפולין וברוסיה היו היהודים כעין סחורה חיה בידי שליטי הארץ, ואף סחורה בזויה, עַם חסר כבוד וחסר כוח, שהיה נרמס ברגלים ברגע שפג הצורך בו.

כל תכנה של ההיסטוריה הישראלית עד המאה הי"ט לא היה אלא פרשת נדודים מארץ אל ארץ, רדיפות וגזירות, שהיו דוחות את היהודים מארצות התרבות של מערב אירופה אל הארצות פחותות התרבות שבמזרח אירופה. במאה הי"ט היה רוב ישראל מרוכז במזרח אירופה ויושב בפולין, בליטה וברוסיה, וחי בדחקות ובעוני, משום שהיה מספרו רב מכדי שיוכל להתפרנס ברווחה מֵעֲסקיו ומֵעֲסַקְסַקיו ומשום שהיו אותן ארצות דלות ובלתי מפותחות בכלל. היהודים השתקעו בערים ואחזו בידם את כל המסחר. רבים פנו גם למלאכה, בעל כרחם, אף שבחיי העם היה הדבר נחשב לחרפה גדולה; ובעיקר פנו למלאכות שהיו צורך החיים היהודיים גופם. זכות אזרח לא ניתנה להם שם, וכך היו חיים תחת עקת הדלות, הרדיפות וגזירות הרָשות.

אולם בה בשעה שבמזרח אירופה התחיל גדל ועולה המון יהודי, פָּרשה ההיסטוריה היהודית במערב אירופה לשביל אחר. שם היו היהודים מעטים, אבל עשירים יותר וחזקים יותר בכלכלה ובתרבות, אף־על־פי שגם הם לא נהנו מזכויות פוליטיות ואזרחיות. כשמרדה הבורגנות הנוצרית שבמערב אירופה במשטר המלוכה הישן, והקפיטליזם הצעיר ניצח את שרידי צורות החיים של ימי הבינים, העניקה זכויות אזרח גם ליהודים. התחרות חפשית, פיתוח כל כוחות הארץ, תעשיה, גידול קפיטליסטי – אלו הדברים שלהם נלחמה אז הבורגנות, וזכויות אזרחי לעשירי היהודים היו דוקא אחד הגורמים המסייעים להתפתחות זו. אמנם גם בין היהודים במערב אירופה שלפני תקופת האמנציפציה היו הרבה סרסורים, רוכלים, חנוונים זעירים, אנשי־אויר, פרוליטרים חסרי עבודה, אנשים שההתפתחות הכלכלית החדשה לא היתה זקוקה להם עוד, אבל גם להם ניתנו זכויות אזרח בימים ההם. אכן, רבו הדעות בקרב היהודים והנוצרים כאחד, שאין לתת למעמד הזה זכויות אזרח, שרק היהודים העשירים ובעלי ההשכלה יושוו בזכויותיהם, אך אי אפשר היה להגשים שיטה זו, וכך קבלו כל יהודי מערב אירופה זכויות אזרח. סברו, שמעכשיו יתחילו היהודים לחיות חיים תַּקינים ותהא אפשרות בידם לשוב לעבודה פרודוקטיבית מועילה, לחקלאות ולמלאכה. תקוה זו היתה אחד הטעמים החשובים ביותר למתן זכות אזרח לכל העם היהודי כולו.

אך תקוות הימים ההם נכזבו. יהודי מערב אירופה לא עברו לעבודה פרודוקטיבית גם לאחר שויון הזכויות ולא נשתוו בחיי הכלכלה לשאר האוכלוסין, אלא אדרבה, בכוח ההתחרות החפשית התחילו עולים ומשגשגים מבחינה כלכלית ועברו כמעט כּולם אל הבורגנות. ואפילו אותה שכבה בעם היהודי, שהיתה עוסקת לפני שויון הזכויות בעבודה ובמלאכה או ברוכלות, נפלה במשך עשרות־שנים אחדות, בגרמניה למשל, אל המעמד הבורגני העשיר או אל המעמד הבינוני של הסוחרים. וכל כמה שהיו יהודי מערב אירופה עשירים יותר ותקיפים יותר, ביקשו יותר להיטמע בשאר העמים ולהתכחש לעמם הם. בבית מדרשה של הבורגנות היהודית נתחדשה תורת הטמיעה האומרת, שהיהודים אינם עם לבדד ישכון, אלא חלק מן העם שבתוכו הם יושבים, ואין להם שום ענין אחר ומשאת נפש אחרת, אלא עניניהם הבורגניים והריאקציוניים של המעמדות העליונים בארץ זו שהעניקה להם עושר וגדולה. ההתבוללות היא אחיזת העינים הריאקציונית של הבורגנות היהודית לאחר האמנציפציה. כדי שהעם הנוצרי לא יתקומם נגד הבורגנות הזרה, שנתעשרה, ולא תעורר שאלה יהודית, המציאה הבורגנות היהודית ונושאי כליה, הרבנים, הסופרים, המלומדים והפרופיסורים – את ההתבוללות. אבל לא היה בכוח ההתבוללות לשמור שלא תקום בכל זאת במערב אירופה שאלה יהודית, אמנם שאלה יהודית שאין פגיעתה בחיי־החומר היהודיים קשה ביותר. הבורגנות, הזעיר־בורגנות, האכרים ובעלי האחוזות נלחמים ביהודים מתוך טעמים פוליטיים וכלכליים, אבל מכיון שהיהודים חזקים מבחינה כלכלית ושוֵי־זכויות מבחינה פוליטית, והם מראשי המדברים במדינה בגלל תבונתם ורוב עשרם, אין השנאה אליהם עשוייה להתגבש כדי כוח מניע שיכפה אותם לשַׁנות את אורח חייהם.

אחרת לגמרי דמות מצבו של ההמון היהודי הרב שבמזרח אירופה, ברוסיה, באוסטריה, ברומניה. שם נשתקע רוב מנינם של בני ישראל, ואף הוא, כאחיו במערב אירופה, חי על המסחר על התיווך, על עסקי כסף, אלא שקנה המידה לכל אלה היה קטן ודל. כאן רבו אלה שהיו אנוסים לאחוז במלאכה מחמת דחקות. אבל כל זמן שארצות אלו היו במצב כלכלי שהצריך אותן לידי יהודים, סבלו אותם ולא נתעוררו לרדוף אותם. אף ב30 – 40 השנים האחרונות התחילו פני הכלכלה בארצות אלה, וברוסיה ביחוד, משתנים והולכים. התעשיה התחילה מתרחבת בקרב עם הארץ גופו, נבנו מסילות ברזל ואמצעי תחבורה אחרים, עבודת האדמה קבלה אופי תרבותי יותר, הממשלה והחברה הקימו מוסדות שונים להגברת האשראי; בין האכרים ובקרב המעמדות העליונים נוצרו חברות שיתופיות לשם עזרת גומלין בחיי הכלכלה. גם הממשלה החלה לגלות יתר זריזות בדרכים שונות. אבל המידה שהתעשיה, המסחר, מסילות הברזל, העזרה העצמית, התרבות והרוח הדמוקרטית התחילו מתרחבים והולכים, בה במידה נעשו כל הפעילות הכלכלית של היהודים, כל ההתעסקות היהודית, כל אותה “יד ישראל באמצע” – מיותרות לגמרי ומצבם הפוליטי והסוציאלי התחיל הולך ורע. עמי אירופה המזרחית, וביחוד עמי רוסיה, החלו להרגיש את היהודי כעם מיותר, אשר בשעה שאין צורך בו, כל משאו ומתנו וכל אורח חייו בתוכם אינם מועילים עוד אלא מיותרים לגמרי ומזיקים. פרצה האנטישמיות בארצות האלה: העם על מעמדותיו, כעליונים כנמוכים, קם נגד היהודים, הממשלות הוציאו חוקים וגזרו גזירות לרעתם, זכויותיהם צומצמו, אפשרויות קיומם ומקום פרנסתם הוצרו, שאיפתם להתרומם ולעלות למדרגה גבוהה יותר נבלמה, רק גבולות הארץ נפתחו לפניהם, דרך פנויה לצאת. כך גדלה האנטישמיות לרגל התמורות במצבה הכלכלי של אירופה המזרחית ועם התפשטות התרבות בקרבה, ולצד האנטישמיות עלתה בקרב היהודים שאלת היהודים, כלומר: השאלה, איך יקום ההמון היהודי הזה, שהיסוד הכלכלי לחייו נשמט מתחת רגליו, ויִנָּשֵׂא מגלותו המדינית והכלכלית, ואיך יעלה לחיים נעלים יותר וחפשיים יותר.

ובמידה שהחיים מוסיפים להתפתח, בה במידה נעשית שאלת היהודים של ההמון היהודי דוחקת יותר, בוערת יותר. המועקה הכלכלית גוברת והולכת. ארצות החופש המעטות, שהיהודים יכלו עוד לנוס אליהן, חוקקות חוקי גזירה למנוע את כניסת היהודים ולחסום בפניהם את הגבולות. רדיפות היהודים מתרבות ומצבו של המון העם קשה והולך. מפקידה לפקידה מתלקחת האנטישמיות כאש להבה והיא אדומה מדם. שאלת היהודים תובעת פתרון.

ושאלת היהודים לא תיפתר אלא אם תסולק העִילה הראשונה ששימשה לה מקור, הגלות, ע"י חירות ועצמאות מדינית, ע"י הציונות. כל פתרון אחר הוא ההיפך מעניניו ההיסטוריים של ההמון. ההמון היהודי מורכב ברובו המכריע מפרוליטרים שלא על העבודה פרנסתם; רק חלק קטן ממנו שייך לפרוליטריון העבודה. ומכיון שפעולתו של הפרולטריון שאינו־עובד איננה נחוצה עוד בחברה של זמננו, נמצא מוטל על שכמו כל העול הכבד של עבד עבדים, של “פרוליטר פרוליטרים”. הוא נרדף, נלחץ, מגורש מארץ אל ארץ, ואחת דתו – כליה גופנית ומוסרית. הוא נאחז בבזויים שבמלאכות ושבעסקים, והוא טפיל שאין לו קיום אלא בממשלת התרבות הרעה, החֲשֵׁכָה והפשע. הוא נופל למעמסה על עצמו ועל העולם, הוא יהודי־הגלות הנצחי שקללת ההיסטוריה תלויה על ראשו. גם לאחוז בעבודה אין הוא יכול בגולה, כי אף הפרוליטריון העובד היהודי חש יום יום על גבו את כל מרירות הגלות. הפרולטריון היהודי, שמשלוח ידו מצומצם בתחום של מלאכות מעטות מאוד, בעיקר חייטות וסנדלרות, מלאכות השייכות לסוג עבודת־הבית ולא לעבודות בית החרושת, מדוכדך יותר מכל פרולטריון אחר, שכרו פחות משל אחר והוא עסוק במלאכות העניות ביותר ועדיין הוא לוקה גם בבטלה. חזיון זה מצוי ברוסיה ובמזרח אירופה, גם באנגליה ובאמריקה, ארצות ההגירה של ההמון היהודי. כל הפורעניות הבאות על מעמד העובדים: המשבר, חיל העבודה המובטל, ההתחרות בין הפועלים לבין עצמם – כל זה עולה קודם כל בחלקו של מעמד העובדים היהודי. במזרח אירופה, ממש כבאמריקה ובאנגליה, הפרוליטריון היהודי הוא פרוליטריון־הרעב ומצבו גרוע הרבה ממצב הפרוליטריון הלא־יהודי. מכאן אתה למד, שכל שאר המון בית ישראל אין לו שום אפשרות לעבור לעבודה בגולה. הציונות, החירות והעצמאות המדינית, היא התשובה ההיסטורית לגלותו המדינית והכלכלית.

אמנם יכול ההמון להסתייע בהגירה לארצות החופש ובשויון הזכויות ברוסיה, אבל אך סיוע לשעה ולא לדורות. ההמון מהגר זה עשרות בשנים אל ארצות החופש ואין לך כמעט ארץ שאין היהודים מפוזרים ומפורדים שם, אם אך ניתנת להם רשות כניסה. אילו ניתנה ליהודים הזכות להתגורר בכל רחבי הארץ, היו ודאי מתפזרים ומתפרדים על פני הערים והכפרים של המדינה הרוסית רחבת הידים. אבל אין ההמון יכול למצוא בזה אלא עזרה לשעת הדחק, לא תשועה היסטורית, לא תשובה על יסורי הגלות. ואפילו אם נניח שיקרה נס כזה, ומצד הגויים לא תהא שום מניעה להתפזרותו ולהצפתו של ההמון היהודי, שאין לעם צורך בו (עינינו הרואות, שאפילו מדינות דימוקרטיות כאנגליה וכאמריקה עומדות לחוקק חוקים נגד כניסתם של היהודים), הרי גלות מורחבת זו לא תרים את ההמון היהודי מבחינה פרוליטרית ולא תתן לו אפשרות להתפתח כמעמד פועלים, אלא אדרבה – תדחף אותו לדרך המעבר אל הבורגנות ותעשהו ליסוד אנטי־סוציאלי בעולם. זה היה גורלם של היהודים במערב אירופה, שהפכו מיד לאחר האמנסיפציה למעמד הבורגני, ובדומה לזה אנו מוצאים עכשיו באנגליה ובאמריקה, במקום שחלקים גדולים מן ההמון נמלטו כבר אל גן העדן של הבורגנות הזעירה. ברוסיה יהיה מעבר זה של ההמון אל הבורגנות גם מהיר יותר משהוא בארצות החופש, אם רק תינתן ליהודים הזכות לגור בכל מקום שירצו.

חופש התנועה ושויון הזכויות האזרחיות של ההמון היהודי נחוצים אך לצרכי הרגע של החיים היהודיים, וכל הרואה בזה את משאת הנפש המדינית של ההמון, את התשובה ההיסטורית על הגלות, נתפס לאחיזת עינים בורגנית וריאקציונית המוליכה את ההמון היהודי להתנוונות ולכליון.

התשובה ההיסטורית על שאלת היהודים, על שאלת התפתחותו של ההמון היהודי והיותו למעמד פרודוקטיבי, היא – בציונות, בעצמאות המדינית, בחברה היהודית שתיבנה לפי צרכיו החמריים והרוחניים של ההמון. ואכן, החיים הצמיחו תנועה כזאת, וכל כמה שההמון נָאוֹר והולך, כל כמה שהוא מתנער מבחינה פוליטית ונעשה אדון למחשבתו ולרגשותיו, הריהו נספח לתנועה זו בכל הרגשתו המעמדית ובכל הכרתו המעמדית.

בשנות השמונים הנצה התנועה הציונית בצורה של ישוב ארץ ישראל, שהפכה אחר כך ל"חיבת ציון". בקרב ההמון היהודי נתעורר היצר לנסוע לארץ ישראל ולהתיישב בה כעובדי אדמה ולהניח בדרך זו את היסוד לחיים חדשים של האומה היהודית. אלא שההמון היה אז עדיין לא מפותח כל עיקר ובוּר מבחינה פוליטית ולא היו בו הכוחות להיעשות למרכז החי, למנהיג ההיסטורי של התנועה. מלבד ההמון נטפלו אל התנועה גם הבעלי־בתים והמשכילים, אך לא מתוך תביעות חייהם, אלא בעיקר מתוך הרגשותיהם הלאומיות, מתוך “יהדות” שבהם. ומכיון שאותו חלק בהגירה היהודית שיש לו בה ענין אמת, ההמון, לא מצא בתוכו את הכוח ליצור תנועה פוליטית בת הכרה והגירתו לארץ־ישראל לא היתה אלא פרי האינסטינקט, סר מיד מעליה, ברגע שנתגלה לו, שמכשולי ההתיישבות בארץ ישראל גדולים מאוד ושהיא זקוקה בכלל לסידור רב ולעבודה קשה וממושכת. גם הבעלי־בתים והמשכילים לא מצאו בעצמם די כוח וכשרון לעשות את ישוב ארץ ישראל לתנועה מדינית ולהובילה למטרתה. לפיכך ניטל מתנועת ישוב א"י במשך שנים אחדות אפיה כתנועת ציבור, כתנועת ההמון, והיא הפכה לתנועת ה"לאומיות", לתנועה הלאומנית של הבעלי־בתים והמשכילים.

תנועת חיבת־ציון שלקחה את מקומה של ההגירה לארץ ישראל, שקדמה לה, חדלה מהיות תנועה כלכלית וחברתית, ניתקה מעל ההמון ומצרכיו החיוניים והיתה ליסוד חדש של “יהדות” בשביל הבעלי־בתים והמשכילים, שהתחילו חוזרים בתשובה לאחר הפוגרומים. משנסתלקה התנועה מן החיים, מן הרחוב, פרשה לקרן זוית של “חדר שני” בבית המדרש, במקום שמשכילים בעלי תשובה ובעלי־בתים שהציצו ונפגעו פארוּה וקשטוּה בנוסח הלך הרוח המיוחד להם, רוח מקח־וממכר והשכלת בית המדרש. משום כך לבשה חיבת־ציון מיד דמות ילדותית לא־פוליטית וספגה אל תוכה את כל התכנים הריאקציוניים שחיו בקרב המעמד היהודי ההוא. כל עיקרה של פוליטיקה זו היה באוסף כסף ובתמיכה בבעלי בתים שברך אותם אלהים בכמה אלפים רובלים, שיוכלו לנסוע בגנבה לארץ ישראל ולשבת שם, שלא מדעת השולטן ירום הודו, “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. חיבת־ציון יצאה לאסוף הסכמות מבעלי־שטריימל והביאה ראיות מתוך “שאלות ותשובות” שישוב ארץ ישראל מצוה היא, ומצוה גדולה, מלבד שהיא סגולה לשמור על הדור הצעיר שלא יתעה חלילה לשבילים בלתי מהוגנים. בפני “גדולי ישראל”, בפני נגידים, בפני גבירים, היו כורעים ומשתחווים ומשימים אותם לגואלי צדק. למעלה מפוליטיקה זו לא יכלה חיבת־ציון של הבעלי־בתים ושל המשכילים להגביה עוף.

בדרך זו אי אפשר היה לה לחיבת־ציון שתחיה ותתפתח. עד מהרה נתגלה שההתיישבות על יסודות של חיבת־ציון אין לה עתיד ושהעם פורש מעל התנועה והולך ופורש. כבר בשנות התשעים היתה חיבת־ציון לזרם שאינו ניכר, בלי כוחות צעירים חיים, מלאה יסודות ריאקציוניים נושנים, שטויות והבלים.

אבל תנאי החיים היהודיים, הרעת המצב היהודי גם במערב אירופה, התגברות האנטישמיות, עשויים היו, בְּעַל־כֹּרַח, לשוב ולעורר תנועה ציונית חדשה. אלא שתנועה זו כבר קמה ונתעוררה במערב אירופה, בקרב יהודים בני תרבות אחרת והשכלה אחרת ובעלי כוחות רוחניים אחרים, שלא כבעלי־הבתים וכַמשכילים של רוסיה. ההיסטוריה של חיבת־ציון הוכיחה גם זאת, שיַשבָנות קטנה בלי רעיון מדיני ובלי כוח מדיני איננה חזון לעם ולא פתרון לשאלת היהודים. לפיכך יצאה התנועה החדשה מלכתחילה כתנועה מדינית, במטרה לייסד מדינה יהודית ולשחרר את העם היהודי מן הגלות. וזה הטעם שהציונות המדינית מצאה בקרב היהודים הד חזק, וקנתה את לב הציבור יותר מחיבת־ציון הישנה אף פעלה למעשה הרבה יותר, לאין ערוך, מאשר התנועה שקדמה לה.

אבל אף־על־פי שהציונות המדינית יצאה לעולם ברעיון נשגב יותר ובכוחות פנימיים עמוקים יותר משל חיבת־ציון והיתה בה משום התקדמות גדולה לעומת התנועה הקודמת, אין אף היא, בכוחותיה עכשיו, מוכשרה להשיג את מטרתה, אף הגיעה לידי מדרגה, שאין בידה להתפתח עוד. וסיבת הדבר טעונה הסבר, כדי להבין, איזו כוחות חדשים יש לעורר ומה דמות ישווה להם, כדי שהציונות תגיע לנצחונה ההיסטורי.

הציונות המדינית, כתנועת ישוב א"י שקדמה לה, יונקת מהאינסטינקט של ההמון, שהוא היסוד ההיסטורי של התנועה. אלא שאינסטינקט זה לא נתגלה עדיין בבהירות ולא לבש כוח מדיני שבהכרה. על כן אין ההמון ממלא עדיין שום תפקיד בציונות. והציונות אף היא לא התאימה את עצמה לפסיכולוגיה של ההמון. אך בשנים האחרונות התחיל ההמון מתעורר, ואף התעוררות זו כבר השפיעה על הציונות השפעה רבה מכל הבחינות. אבל בכלל עומדים עתה בראש הציונות רק חלק מן המעמד הבינוני והמשכילים ומקצת מן הבורגנות. ההבדל שבין חיבת־ציון לבין הציונות המדינית איננו בזה שהאינסטינקט של ההמון הגיע כאן לביטוי בהיר יותר וחזק יותר, אלא בזה שהתנועה עברה מרוסיה למערב אירופה, כלומר: מיסודות לא־אירופיים נושנים – לכוחות אירופיים תרבותיים. המעמד החברתי הנושא על גבו בהכרה את התנועה – אחד הוא בשתיהן. אלא שאין המעמד הזה קשור עם הציונות המדינית קשר אורגני, אין הציונות משמשת לו תשובה לשאלות חייו. הוא ציוני מתוך הרגשתו הלאומית ובגלל מסורתו, אך לא בתוקף כל תנאי חייו, בכוח העוני והאסון, מחמת הגלות המדינית והכלכלית. משום כך אין הציונות, אף במצבה עכשיו, יכולה לפתח בקרבה את הכוחות הדרושים לשיחרור העם.

כל המסתכל במטרה ובאמצעים שיצרה הציונות המדינית יראה כמה השפיעה הפסיכולוגיה של המעמד הבינוני היהודי במערב אירופה על הציונות ואיך גרמה לחולשתה. הציונות המדינית לא תלתה בציונות את הרעיון של חברה חדשה, חברה של שויון ודרור. זו היתה גם אחת הסיבות שגרמו לכך, שההמון הרחב לא קם ולא עמד תחת הדגל הציוני ולא נתעוררו בו הכוחות והרגשות הנחוצים לשיחרור לאומי. הציונות המדינית לא הפכה בידי הבורגנות והמעמד הבינוני למשאת נפש היסטורית גדולה ולא היתה לכוח מניע את ההמון.

וכשם שהפסיכולוגיה של הבורגנות ושל המעמד הבינוני משתקפת במטרת הציונות, כן הטביעה חותמה גם על האמצעים שבהם חשבה להגיע למטרה. תחנונים ודברי שידול באזני המיליונרים והגבירים היהודים, שיתנו את האמצעים הנחוצים לציונות – זוהי הדרך שנקטו בה הציונים הבורגנים להגשמת הרעיון הציוני.

אבל להטי־הדרש שבהם ניסו לפלס דרך אל לבו של המעמד העשיר נמצאו חלשים מן הענינים הפוליטיים של מעמד זה, המדריכים אותו אל ההתבוללות, כלומר: להיפוכה של הציונות. כל התחבולות וכל הטורח הילדותי של הציונים היה עמל שוא. הבורגנות היהודית לא בלבד שלא נספחה לציונות, אלא שמה על דרכה כל מיני מכשולים ואינה מניחה אפילו שהקרנות היהודיות שנועדו לצרכי הכלל היהודי, כגון הקרנות של יק"א, חברת “כל ישראל חברים” וכו', תשמשנה לטובת הציונות. מצד שני לא נרכשה לתנועה נפש ההמון והוא לא הביא לה את כוחותיו העממיים. כל זה גרם, שהציונות הגיעה למצב של משבר ואין ביכלתה להתפתח.

אין הציונות יכולה לצאת מן המשבר ולהיות באמת תנועת שיחרור עממית, אלא אם כן תישען על אותו היסוד שבעם היהודי, שהוא קשור בציונות בגזירת צרכי חייו והוא מסוגל להילחם לשאיפתו ולחיות למענה. הציונות צריכה להיות לתנועה של המון, של מיליונים יהודים שאין להם לא ארץ, לא מנוחה, לא עבודה, לא שפה, לא תרבות; שאם הם אנשי עבודה – הרי הם מדוכאים מכל העובדים שבעולם, ואם הם חנוונים, מתווכים, אנשי־אויר – הרי הם מיותרים בעולם, נודדים מארץ לארץ, מעסק לעסק, ממעמד למעמד, מתרבות אל תרבות, מלשון אל לשון ואינם מוצאים בשום מקום מקלט ודרור. ההמון היהודי הרב הזה קשור בציונות קשרי חיים, והוא עלול להתנער ולעמוד במרכז התנועה, לתת לה מכוחותיו ולהנחותה אל נצחונה ההיסטורי.

כדי שההמון יעמוד תחת דגל תנועת השיחרור הציונית, צריך שהרעיון הציוני יהא נתפס לא רק כגאולה מן הגלות הלאומית, אלא אף כגאולה מכל הצרות והיסורים של ההמון בחברה הקיימת. חברה חדשה בארץ החדשה, חברה של חופש ושויון, חברה שאין בה ניגודי אדון ועבד, עני ועשיר, הון ועבודה, אלא חברה קולקטיבית על יסודות כלכליים חדשים, על יסוד עבודה שיתופית וקנין שיתופי בקרקע, בנויה בידי ההמון למען ההמון – זו מוכרחה להיות משאת נפשה של הציונות החדשה, של אותה ציונות שעתידה להיות למשאת נפשו של העם היהודי, של ההמון היהודי.

משיהיה ההמון ליסוד החברתי של התנועה הציונית, משיראה בה את שיא חזונו המדיני, הכלכלי והתרבותי, יצמיח מקרבו את הכוחות להגשמת הציונות. רק ההמון יכול לעשות את הציונות לתנועה מדינית. אך בעזרתו תוכל הציונות להשיג, הן בחיי היהודים גופם והן בתוך עמי אירופה, אותה חשיבות ואותו כוח, שהיא מוכרחת להשיגם בכדי שתתגשם.

אין הציונות ניתנת להתגשם, אלא על ידי ארגון־עם היודע את מטרתו, וע"י מלחמה ואמצעים חמריים ותמיכתה של דעת־הקהל האירופית. את כל הכוחות הללו יכול לתת לה רק ההמון היהודי. ארגון־עם מדיני היודע את מטרתו, המשוחרר מכל ההבלים והשטויות של בית המדרש הבעל־בתי ומכל הלהטים ומעשי־הצחוק האירופיים־הבורגניים והריאקציוניים, יוכל ליצור רק ההמון היהודי שלבו פתוח בכלל להשכלה, לקידמה היסטורית ולחירות. ההמון המאורגן יש בכוחו גם להמציא את האמצעים החמריים הנחוצים לציונות. וכשאנו אומרים “אמצעים חמריים” אין כוונתנו לסכומים שנאספו בידי הציונים ושאין להם כל ערך כמעט, אלא לאותם מאות ואלפי מיליונים, שבלעדיהם אי אפשר לדבר ברצינות על ארץ יהודית ועל חירות יהודית. לציונות אין כלום, משום שהבורגנות היהודית, זו שבכוחה ליצור את ההון הנחוץ לציונות ושבידה גם הבעלות על מאות מיליונים של ממון ציבורי יהודי, היא נגד הרעיון הציוני, בכלל עניניה מתבוללים והפטריוטיים הריאקציוניים בארצות הגלות. הבורגנות היהודית אשמה לא מעט בצרות ישראל וברדיפותיו, אבל היא האויב הגדול ביותר של הציונות, משום שהיא חֲרֵדה, שמא תחלש ע"י כך חשיבותה הפוליטית ועמדת־בכורתה בקרב הגויים, והציונות, באמצעיה כיום הזה, לא תוכל לה. לא כן ההמון שהוא יכול לבוא אל הבורגנות בתביעות, שתתן לו את האמצעים החמריים להגשמת הציונות. הוא יכול לקשור עליה מלחמה, לרכוש את לב כל העולם הדימוקרטי למען שיחרורו הלאומי ולכפות את הבורגנות, בכוח דעת הקהל, עד שתסייע להמון בשטח הציוני. אך בקרב ההמון בלבד יכול להיווצר הכוח שיגשים את הציונות ויגאל את עם ישראל.

אך לא על הבורגנות היהודית בלבד יפים כוחו והשפעתו של ההמון, יש בידו לעורר רגשי חיבה לציונות גם בקרב גויי אירופה, רגשי חיבה שיש בהם להביא לו תועלת ממשית. כי רק תנועות הנשענות על המוני העם והנובעות מצרכי חייהם, תנועות שההמונים נלחמים להן – יש בכוחן לעורר רגשי חיבה בקרב העמים ודעת הקהל בעולם, שנחיצותם לציונות רבה והולכת במידה שהיא מתקרבת ובאה אל מטרתה. עד עכשיו לא יכלה הציונות לעורר חיבה אליה באירופה, על כן גם איננה עדיין כוח פוליטי בעולם, כי חסרה היא עם מאורן, המון יהודי, שהוא לה יסוד היסטורי אמתי ויציב.

יעבוד ההמון את הציונות והציונות תעבוד את ההמון – זוהי הסיסמה שיש לחרות על דגל הציונות. אך הציונות תוכל רק אז לעבוד באמת את המון ישראל ולהגשים את שאיפותיו, אם יעמוד ההמון בתוך התנועה הציונית ובתבונתו ובכוחו הפנימי יאיר את דרכה. כי רק אז תוכל הציונות להתגשם ולהוציא את האומה היהודית מגלות לחירות. הציונות היא התשובה הקִדמית היחידה על שאלת היהודים, כלומר: על ניגודי החיים של ההמון, וההמון הוא יסוד־אמת יחיד שעליו תישען הציונות בהיסטוריה היהודית.

מראשית ימי הציונות המדינית היו ציונים ששאפו ליצור הסתדרות מיוחדת בתוך התנועה הציונית, הסתדרות שתהא קודם כל חפשית מכל הסחבות הריאקציוניות והבורגניות, שמעמדות אחרים מלבישים בהן את הציונות, ושנית – עשויה לחזק את תכנה הפנימי של הציונות ע"י השאיפות ההיסטוריות של ההמון, וליצור בדרך זו את הכוח אשר יגשים את הציונות. שנים עברו ולא נמצאה יכולת לייסד הסתדרות כזו, משום שהציונות גופה לא התפתחה עד כדי כך, והרעיונות שעליהם תיווסד הסתדרות חדשה כעין זו – לא היו ברורים לכל ציוני מתקדם.

אולם בשנים האחרונות נתגברה התביעה להסתדרות חדשה, אף הופיעו גורמים חדשים, שנתנו לתביעה זו צורה חדשה. צפה השאלה בדבר יק"א ויתר החברות יהודיות, שאגרו מאות מיליונים ויש ביכלתן לתת לציונות את האמצעים הדרושים להתגשמותה. מצד שני נוצרה הקרן הקיימת, מוסד דימוקרטי באמת, שבכוחו לעשות את הציונות לקנינו של כל המון בית ישראל. שני גורמים חדשים אלה נתנו בידי האישים, שחלמו זה מזמן על ייסוד הסתדרות חדשה, את האפשרות להגשים את משאלתם. נתגלה כורַח לאסור מלחמה על יק"א ועל הבורגנות האנטיציונית, וזה מחייב לאגד את ההמון על יסודות אחרים. ולהיפך – רעיון המלחמה יכול הוא גופו לשמש מכשיר לארגון ההמון. ייסוד הקרן הקיימת בא ללמדנו גם זאת, שהציונות עשויה להתפתח בדרך הקידמה, שכל אשר יווסד בידי הציונות בארץ החדשה הָיֹה יהיה רכוש העם כולו, קנינו הלאומי. וכך ניתנה אפשרות למשוך את ההמון אל הציונות ולעורר את כוחותיו לרעיון זה בדרכים שונות מאלה שקדמו.

בימי הקונגרס הציוני החמישי בבאזל קמו ציונים אחדים, שהיו גם קודם לכן תמימי דעה בעניני הציונות, וכינסו קבוצת ציונים וייסדו אגודה, שמטרתה לארגן את ההמון היהודי בלונדון למלחמה ביק"א. מעשה זה היה צריך לשמש יסוד ליצירת הסתדרות של ההמון היהודי ולמלחמה מתמדת, מטעם הציונות, במוסדות ההתישבות היהודיים ובבורגנות המתבוללת. האגודה החליטה להשיג מיד את האמצעים הדרושים לשליחת משלחת ללונדון שתכין שם את המלחמה. ואולם האגודה לא עיבדה שום פרוגרמה, איך תפרש את הציונות בעבודת התעמולה והארגון שלה, אלא הניחה את ענין הפרוגרמה להתפתחות בימים הבאים. לא היה פנאי לכך, אף קיוו להתחיל מיד בעבודה מעשית.

אבל משפתחה האגודה בעבודתה, מיד צצו על דרכה כמה מכשולים ומעצורים, שלא היו צפויים מראש. קהל אנשי לונדון, והציונים בכלל, לא הורגלו עדיין לרעיון המלחמה לציונות, ועדיין הם זקוקים להסברה בדרך זו. אבל עבודת התעמולה תובעת כבר עיקרי הלכה מנוסחים ופרוגרמה שכל החברים מסכימים לה. שני העלונים המעופפים (בז’רגון וברוסית) שהוציאה האגודה, הקוראת לעצמה לפי שעה בשם “חירות”, כבר הכילו, בעל כרחה, עיקרים כלליים בתורת הציונות והסברה של מהות התנועה מנקודת השקפתה המיוחדת של האגודה. והנה נתגלה מיד, שלא כל חברי “חירות” תמימי דעה בענין הציונות בכלל, ולא כולם רואים את “חירות” ראייה אחת. היה הכרח לפתוח בבירור דברים ולעבד פרוגרמה משותפת לפני שיתחילו בעבודה מעשית, אף ליצור הסתדרות כהלכה, שתוכל לפעול בלי מכשולים מבפנים. לשם כך קראו אותם חברי “חירות”, שבידם הופקד גורל הארגון, לועידה בצוריך בסוף דצמבר 1902. הוזמנו אליה לא רק אלה שהיתה להם שייכות קרובה לעניני “חירות”, אלא אף כל מי שגילה ענין כלשהו במטרותיה של ההסתדרות. עיקר הוויכוח בועידה היה, אם זקוקה “חירות” לפרוגרמה מיוחדת או לא. אחדים מהמשתתפים סברו, שאין צורך בפרוגרמה מיוחדת בשביל “חירות”, שכן עליה לעסוק בעבודה מעשית ובמלחמה ביק"א. אבל גם את ענין המלחמה ביק"א לא הבינו חברים אלה כדרך שהבינו אותה חברי “חירות” כלומר – מלחמה ע"י תעמולה, עתון, הפגנות, אספות־עם ועֵירור דעת הקהל באנגליה. הרוב בועידה לא ראה, איפוא, כל אפשרות להתאחד אתם אפילו בשדה המעשה. לאחר וויכוח של שני ימים קבל הרוב את התכנית הבאה:

א. הסתדרות “חירות” עומדת על בסיס הציונות המדינית ומשתייכת להסתדרות הציונית הכללית;

ב. הואיל והציונות היא קודם כל תשובה לצרכיו החמריים והרוחניים של ההמון, והואיל ואך ההמון בלבד יכול לשמש יסוד היסטורי לציונות, רוצה “חירות” לארגן את ההמון לעבודה אקטיבית למען הציונות;

ג. “חירות” רואה, איפוא, את הציונות כשאיפה מדינית ולאומית של ההמון, והיא רוצה להגביר את הציונות ע"י התביעה להלאמת הקרקע ולקואופרציה (שותפות) של העבודה בהתישבות;

ד. היות שההתבוללות היא ניגוד לכל עניני ההמון היהודי ואין כוחה יפה אלא לדצנטרליזציה (פיזור) ולדימורליזציה (השחתה) של העם, והיות שהבורגנות היהודית היא היסוד החברתי שעליו נשענת ההתבוללות, מאַגדת “חירות” את ההמון למלחמה בנטיות ההתבוללות של הבורגנות ורוצה לכפות את הבורגנות היהודית ואת מוסדותיה היהודיים, שיתנו את האמצעים הדרושים להגשמת הציונות;

ה. פעולתה הקרובה של “חירות” צריכה להיות ארגון המלחמה במוסדות הבורגנות, שמשמשים ביטוי למגמות ההתבוללות שלה ושיש בידם להגשים את הציונות, כגון יק"א, חברת “כל ישראל חברים” ועוד.

החלטות בשאלות אחדות של המציאות הציונית

א. לענין תכנית השעה. דעת “חירות” היא, שתכנית השעה, כלומר: העבודה להטבת מצבם של היהודים בארצות מושבם, איננה קשורה בציונות, ואין “חירות” כהסתדרות, מטפלת בה;

ב. לענין העבודה התרבותית. הציונות כתנועת שיחרור משיבה לתחייה גם את יצירת התרבות של העם היהודי ומפתחת את יחידותו התרבותית. אבל מכיון ששאלת היסודות ליצירת־התרבות הזאת ושאלת התוכן של התרבות היהודית בכלל לא הובררו עדיין די צרכן, פותחת ההסתדרות בעתונה “ההמון” וויכוח חפשי בענין זה. שאלת היחס למוסדות התרבות של הציונות קשורה בשאלת התרבות בכלל, על כן פותחת ההסתדרות וויכוח גם בשאלה זו עד הועידה הבאה;

ג. לענין הארצות הסמוכות לא"י. מכיון ששאלת הארצות הסמוכות לא"י היא שאלה נכבדה לציונות המדינית, פותחת הסתדרות “חירות” וויכוח על נושא זה.

החלטות בדבר העבודה התכופה של “חירות”

א. לשם ארגון ההמון לעבודה ציונית אקטיבית מחליטה “חירות” להוציא בלונדון עתון בז’רגון, שישמש גם כלי מבטא של ההסתדרות. אבל כל זמן שלא נוצרה הקרן הנחוצה לכך, תוציא ההסתדרות הוצאה פריודית בשם “דער המון”;

ב. ההסתדרות תייסד בכל מקום סניפים של “חירות” וביחוד בלונדון ובשאר ערי אנגליה;

ג. חובה על “חירות”, ברגע שתהיה בידה אפשרות ראשונה, לעבור מיד לפעולה ארגונת ולאגד את ההמון בלונדון למלחמה ביק"א.

ההסתדרות

א. ההסתדרות מורכבת מן הועד המרכזי, מסניפים ומאישים בודדים המסכימים לפרוגרמה של “חירות”;

ב. הכוח המחוקק של ההסתדרות היא הועידה השנתית;

ג. הזכות להשתתף בועידה הבאה נתונה לכל הסניפים ולכל החברים הבודדים של “חירות”. סניפים שיש בהם חברים רבים – שולחים ציר אחד לכל חמשה חברים;

ד. כל חבר של “חירות” משלם פרַנק אחד לחודש מס־המרכז;

ה. פעולת ההסתדרות מסורה לידי ועד מרכזי של חמשה אנשים, הנבחרים בועידה.

מן הראוי להוסיף כמה הערות להחלטה בדבר תכנית־השעה.

ההסתדרות “חירות” החליטה, שתכנית־השעה איננה ענין לה בתורת הסתדרות, משום שעבודת הציונות ועבודת השעה להרמת מצבו של ההמון היהודי בארצות מושבו יוצאות בשני קוים נבדלים ואין זה מן הדין לכלול שתי עבודות שונות בהסתדרות אחת. מאז הקונגרס הרביעי, שבו הכריזו בנשימה אחת על תכנית השעה ועל תכנית הציונות גם יחד, נפלה מבוכה בציונות בשטח זה, ושגיאה רבתי זו לא הנחילה כבוד לא לפוליטיקה החברתית הציונית ולא לציונות. אילו באו להגשים על ידי ההסתדרות הציונית הכללית פוליטיקה סוציאלית הלכה למעשה, ולא להסתפק בהחלטה על גבי הנייר גרידא, היתה פוליטיקה זו, קודם כל, ריאקציונית. כי בשטח הציונות אפשר שמעמדות שונים והשקפות־עולם שונות ידורו בכפיפה אחת; ואולם בפוליטיקה החברתית הציונית אי אפשר להם לניגודי המעמדות וסתירותיהם שלא יתגלו, וזה יוביל בהכרח לפוליטיקה ריאקציונית. ואפילו אם יארגנו את ההמון בהסתדרות ציונית מיוחדת לו, כגון “חירות”, גם אז אי אפשר לקבל למעשה שום פוליטיקה חברתית מתקדמת להסתדרות זו. אין החושים הפוליטיים מפותחים בקרב ההמון במידה אחת ואין הוא חי כולו בצורות חיים כלכליות דומות. היתה זאת איוולת, אילו באה הסתדרות ציונית, שאינה כוללת בתוכה אנשי מקצוע מסויים אחד, אלא את כל ההמון כולו, והכריזה על פוליטיקה חברתית. הרי דוגמא פשוטה: הפועלים העובדים אצל בעלי מלאכה גדולים וזעירים מנהלים מלחמה כלכלית להגדלת שכרם. הסתדרות ציונית, שתרצה להגשים פוליטיקה חברתית כלשהי, תהא חייבת, בעל כרחה, לנהל מלחמה כלכלית זו. ממילא אין בה מקום לבעלי מלאכה זעירים. לפיכך נזהרת מאד הציונות מפני דיבורים כעין “מלחמה כלכלית”, ואם היא קובעת לה בכל זאת תכנית של פוליטיקה חברתית, הרי זו ריאקציונית אפילו לגבי שאלה פשוטה שבפשוטות. צרכניות שיתופיות – דבר מועיל הוא לפועלים ולבעלי מלאכה כאחד, אבל אילו באה הסתדרות ציונית לייסד חנויות כאלה, היתה מיד מוציאה מתוכה את כל החנוונים הזעירים, כי צרכניות כאלה עשויות להרוס את החנוונים הזעירים. פוליטיקה חברתית ציונית מלבד שהיא ריאקציונית בכלל מבחינה פוליטית וכלכלית, הריהי גם מחוייבת לקפל את כל הציונות בד' אמותיו של משלוח יד מסויים, בתחומי חלק אחד של ההמון. מכאן, שכל הכריכה הזאת של תכנית־השעה עם ציונות איננה אלא שגיאה פוליטית וארגונית.

אין לנו אלא לשוב אל החלטת הקונגרס הבאזלי הראשון, שהבדיל את הציונות מכל מפלגה פוליטית ולא קשר אותה בשום פוליטיקה חברתית. רק עכשיו נתבהרו כל הפרטים והטעמים שחייבו הבדלה זו בין פוליטיקה וכלכלה מזה לבין הציונות מזה. לא בלבד שאין קשר פנימי בין שתי הפעולות השונות הללו, אלא שהבדלה זו היא היא הנותנת לשתיהן אפשרות של התפתחות מתמדת. מעכשיו יכול ההמון כולו להתאגד לשם ציונות בתוך הסתדרות מעין “חירות”, לאחר שבשטח הציוני אפשר שיהיו צרכים משותפים לכולו, ואין שום סכנה צפויה לו, שהציונות תסטה לדרך הריאקציה ע"י התקשרות בתכנית־שעה מסויימת. יש הבדל בין הציוני ובין ההסתדרות הציונית. ההסתדרות הציונית שמה לה למטרה את הגשמת הציונות, ואילו על הציוני מוטל להשיב תשובה לכל שאלות החיים היהודיים בכללם. ויש הבדל בין המון מבחינה ציונית ובין המון מבחינה פוליטית וכלכלית. מבחינה ציונית ההמון הוא חטיבה אחת, ואפשר שתהיה לו שאיפה אחת, ושיהא שייך להסתדרות אחת, והוא מוכשר לקלוט בשטח זה את הרעיונות המתקדמים ביותר. מבחינה כלכלית ופוליטית – מחולק ההמון לפי צרכיו, חושיו והשכלתו. ומשום כך אי אפשר שתהיה לו תכנית־שעה אחת והוא מצוּוה להתאגד לשם כך בהסתדרויות מיוחדות, הכל לפי חושיו הפוליטיים ולפי צרכיו הכלכליים.

ההסתדרות

א.

שאלת הלאומיות, מהותה וחשיבותה, ודאי שהיא אחת הקשות שבשאלות הפוליטיקה והמדע. מעטות המלים בלשון בני האדם שיהיו היפוכים רבים כל כך ויסודות שונים כל כך גלומים בהן כמו במלה לאומיות, ומעטות המלים שתהיינה נשמעות לכמה טעמים ומתפרשות לכמה צדדים כמלה זו. אפשר בנקל לעמוד על כך כשמסתכלים ורואים, איך חוגים שונים של החברה, מפלגות ואישים, שהם דבר והיפוכו הגמור, עומדים יחד תחת דגל אחד של לאומיות. בשם הלאומיות התנערו מאז מעולם עמים מדוכאים ופרקו מעל צוארם עול גויים זרים, ומאידך גיסא: בשמה של אותה לאומיות עשו עמים חזקים מלחמה בחלשים מהם ושמו קץ לחירותם של אלו ולעצמאותם המדינית. איטליה, סרביה, בולגריה, רומניה, השתחררו בתקופת המאה החולפת בשם הלאומיות משיעבוד של מלכויות, שדיכאו אותן; אבל בשמה של לאומיות זו משעבדים האנגלים עמים אחרים וזה מקרוב השמידו באפריקה עם בן חורין. וגם העמים המשעבדים וגם העמים המבקשים לפרוק עול שיעבוד, טוענים לכבוד לאומי, לכוח לאומי, ללאומיות בכלל.

תחת דגל הלאומיות עומדים יחד אישים שונים, מעמדות ומפלגות שונים של עם אחד. השמרנים בצרפת ובגרמניה, כאנטישמים שבהם, לאומיים כולם, ופיהם אינו פוסק מלדבר על עָצמה וגדוּלה לאומית ועל כבוד הלאום. אבל תחת אותו דגל עומדות גם המפלגות המתקדמות, ואף הן מחרפות את נפשן על כבוד הלאום וחירותו. גם האישים שנודעו בדברי ימי העולם כלוחמים ללאומיות היו שונים זה מזה בכל תכונותיהם, דעותיהם ומחשבותיהם, והיו בהם מנוגדים זה לזה בתכלית הניגוד, כמו, למשל, גַריבַּלדי, פוֹרנל, מַדציני – מעבר מזה, וביסמַרק, בוּלַנז’ה וצ’מברליין – מעבר מזה. ובספרות היו בין נציגי הלאומיות אישים כביירון ופרייליגרַט, ולעומתם ההיסטוריונים והפובליציסטים השמרנים שבמערב אירופה.

ענין שכל כך הרבה יסודות, שונים והפוכים זה מזה בעומק הנפש, מקנאים לו ודְבֵקים בו – ודאי שהוא ענין קשה ומסובך הרבה. ודאי שהלאומיות של כל היסודות הללו איננה היינו־הך. מאליו מסתבר, שתוכן מרבה שינויים גנוז בה, שהיא מפולגה בתוכה כפילוג אשר בין העמים, בין המעמדות ובין האישים בפוליטיקה, במדע ובספרות. מאידך גיסא – אי אפשר שתהא הלשון מְכַנה במלה אחת ויחידה תכָנים רחוקים זה מזה. ואפילו יש בה בלאומיות תכנים שונים לגמרי, מן ההכרח הוא שיהא בַמלה לאומיות יסוד שווה אחד, שהוא מצוי בכל תכניו. והנה, כשנפרש בפרטות מהי לאומיות, יתברר לנו גם הצד השונה שבתכני הלאומיותו הצד השווה שבהם, ועל שום מה הכתירה הלשון את כולם באותו השם.

מתוך הדוגמאות למינים השונים של חסידי הלאומיות, שמנינו לעיל, יש לראות שהלאומיות שונה לא בתכנה בלבד, אלא אף בכל מהותה. ובשינוי זה שבמהות נתחיל את גוף העיון שלנו בדבר הלאומיות.

שני מינים בלאומיות – לאומיות מדינית ולאומיות תרבותית. לאומיות מדינית פירושה מלחמת עם בעם, אם לשם שיחרור מעול שיעבודו של העם החזק ואם לשם דיכוי עם אחר כדי להיבנות מחורבנו. בשני המקרים – הלאומיות היא מדינית, אלא שתכנה שונה בשניהם מן הקצה אל הקצה. על סוג הלאומיות המדינית נמנות המלחמות שנלחמו העמים המשועבדים הקטנים במשעבדיהם, חזון נפרץ בתולדות האנושות, עליו נחשבים גם כל הדיכויים והשעבודים שדיכאו ושיעבדו עמים חזקים את החלשים מהם, אף הם חזיונות הממלאים את ההיסטוריה האנושית.

הלאומיות המדינית מכונה על פי רוב בלשון העם בשם פטריוטיות, אלא שלתכלית העיון שלנו נראה לנו השם לאומיות מדינית נכון יותר. הלאומיות המדינית יש לה ענין בעצם בבחינה החמרית של העם; מבקשת היא לחזק את עמה או לנצח עם אחר, לשחרר את ארצה או להרחיב את גבולותיה, להעמיד את עמה ברשות עצמו או להדביר עם אחר: היא עוסקת בעניני החומר של העם.

הלאומיות התרבותית מבקשת לפתח את רוח העם, לשכלל את תכונותיו, להאדיר את כל הקנינים שרכש העם במשך חייו ההיסטוריים ולהגן עליהם – קנינים מעין השפה, המסורת, המידות, האמונה וצורות החיים. ראינו אצל הלאומיות המדינית, שהיא כוללת בתוכה שני תכנים שונים, הפוכים זה מזה; אף הלאומיות התרבותית כך. רוח העם, היינו סכום כל כוחותיו, סגולותיו ותכניו, וכן המידות, המסורת, האמונה, הרגשות, הדעות, המוסר, המושג על הטוב, היפה והאמתי – שהם התרבות, אף אלו אינם מעור אחד בתוכו של עם אחד. אין אלה יסודות שווים לכל העם, אלא יש בהם ניגודים, כשם שהעם עצמו הוא כולו ניגודים, כולו מעמדות שונים. וכשאתה שומע מדברים בשם הלאומיות התרבותית, בשם הפיתוח, השכלול, החינוך והביצור של תרבות העם, תדע שלא כולם לדבר אחד מתכוונים, אלא על הרוב לדברים סותרים זה את זה בתכלית הסתירה, כשם שמצינו אצל המדברים בשם הלאומיות המדינית, בשם החיזוק והשיחרור של העם, שהדברים הפוכים זה מזה בטעמם, הכל לפי מצבו של העם. ולפיכך אנו רואים, כיצד נלחמים ללאומיות התרבותית וטורחים למענה מעמדות שונים ואנשים שונים בעם, כשמרנים כמתקדמים, כעשירים כעניים, כמשכילים כחשוכים, כבורגנים כסוציאליסטים. ואף־על־פי שאלה ואלה מלה אחת ממללים, כל אחד מהם מתכוון לענין אחר.

הבדלנו בין הלאומיות המדינית לבין התרבותית, אבל מאליו מסתבר, שבחיים שתיהן משפיעות זו על זו. הלאומיות המדינית אוצלת על התרבותית, והתרבותית גומלת למדינית יש קשר אמיץ בין שתיהן ושבילים נמתחים על הרוב בין האחת לחברתה. איזוהי הלאומיות המשמשת סיבה, ואיזוהי המסוֹבָב – שאלה זו איננה ענין לדיון שלנו, על כל פנים משולבות הן זו בזו שילוב חזק והקשר שביניהן שונה בכל תקופה היסטורית ולכל עם ועם.

ב.

הגורם המשמש אב לכל התכנים השונים הללו שבלאומיות המדינית לא קשה להבינו. מקורו בהבדל שבין העם המשעבד לבין העם המשועבד. ואולם אף־על־פי שהניגודים בלאומיות המדינית נובעים מן הניגוד שבמצבם המדיני של העמים, אין מצבו המדיני של עם מחייב שכל העם כולו ירצה בצורה מסויימת אחת של הלאומיות המדינית. לעולם אין עם יחידה שכל חלקיה תאוּמים זה לזה, אלא מחולק הוא למעמדות, שחיים במצבים כלכליים שונים, ממלאים תפקיד שונה בחיים הכלכליים של העם, ולפיכך יש להם גם תביעות שונות הסותרות זו את זו, ומכאן גם שִׁנְיוֹן רב בהשקפות, בדעות, ברגשות, במנהגי חיים ובמידות. משום כך אין כל המעמדות שואפים במידה שווה, שהעם יתעשר ויתעצם בכוח המלחמה והדיכוי על חשבונו של עם אחר. לעתים יקרה אפילו שלא כל המעמדות של עם משועבד אחד מעונינים במידה שווה בלאומיות המדינית, בשיחרורו ובעצמאותו של עמם הנדכא. ולא ההיסטוריה האנושית בלבד מלמדת אותנו זאת, אלא אף חזיונות ימינו. כשעשו האנגלים מלחמה בטרַנסבל, ודאי שלא כל המעמדות בעם האנגלי רצו במלחמה זו, אלא אילי הכסף בלבד, כי רק הם שנהנו מכל המלחמה הזאת, מכל הלאומיות המדינית הזאת. הפועלים הסוציאליסטים ואתם כמה אישים יחידם ישרי־לב מבין העשירים הרימו קול מחאה נגד המלחמה בשם האנושות ובשם הכבוד הלאומי של העם, הלאומי – לפי טעמם, כמובן. אמנם בקרב המעמדות של העמים המדוכאים אין אנו מוצאים סתירות בלאומיותם המדינית כסתירות שמצינו אצל העמים המדכאים, אבל גם כאן יש מדרגות של תשוקה ושל רגש בלאומיות המדינית ולפעמים גם סתירות גלויות וניגודים. יש שהעשירים משתוקקים לחירות לאומית, כשהעם החזק, למשל, גורם להתחרות קשה במסחר ובתעשיה, או חוסם בפניו את הדרך אל המשרות הגבוהות במדינה. בארצו המשוחררת, מקַווה המעמד העשיר, תהיה הבכורה אך לו בלבד. ולעתים נראה ההיפך, שיש להם לעשירים טובת הנאה מיוחדת דוקא מזה שעמם משועבד לעם אחר. זה יקרה בדרך כלל בשעה שהעם המשועבד הוא בעל תרבות גבוהה יותר משל המשעבד והשיעבוד הוא שנותן לו את היכולת ליַצֵּר סחורה לעם המשעבד ולעשות אתו מקח וממכר.

קשה לקבוע הלכה ברורה, מה הם היסודות בעם שיש להם ענין בלאומיות המדינית לשתי צורותיה והם נלחמים לה. הדבר תלוי בשעה ההיסטורית ובתנאֵי חייו של אותו עם. אבל אפשר למנות כללים אחדים המגדירים את יחסו של כל מעמד ללאומיות המדינית. אם נחלק כל עם לשלשה מעמדות: מעמד גבוה, מעמד בינוני ומעמד נמוך, יתכן לומר כך: בתוך העמים המשעבדים מעוניינים בלאומיות מדינית קודם כל המעמד הגבוה ואנשי הממשלה, – הם הנהנים ממנה, הם הם שהמלחמות והדיכויים מגבירים את כוחם. ולהיפך, המעמד העני, אם אך נאור הוא ומפותח כדי להבין את מצבו, מתנגד ללאומיות זו; אין לו הנאה ממנה, ואין מידותיה – מידותיו, ואיך ירצה בה? להיפך, הוא תמיד השעיר לעזאזל של לאומיות זו, הוא נושא ביסורי התוצאות של לאומיות זו. המעמד הבינוני הוא, על הרוב, יד אחת עם המעמד הגבוה, – ראשית, משום שכמה וכמה פירורי גזילה משולחן גבוה זה נופלים גם לתוך פיו, ושנית, הוא תמיד אדוק מאד בלאומיות, ובקטנות המוחין שלו נראה לו שהלאומיות המדינית, המבקשת לשעבד עמים אחרים, עשויה להנחיל לעמו רוב גדולה וכבוד. מובן מאליו, שהמעמדות העשירים מתאמצים לפתות את ההמון להאמין, שכל עצמה של הלאומיות המדינית איננה אלא לטובתו, ומשתדלים לעורר בו את רגשות הפטריוטיות והלאומיות.

בעמים הנדכאים – המעמדות הגבוהים הם, כרגיל, מתנגדי הלאומיות המדינית. על הרוב אין שום נזק מגיע להם משיעבודו של עמם, לעתים יש מזה אפילו טובת הנאה, ושנית – זה דרכם להתבולל על נקלה בעם החזק. בלב המעמד הבינוני חי, אמנם, הרגש הלאומי: השפה, המסורת, המנהגים אמונים אצלו ואינם נפגעים מתנאֵי החיים כדרך שנהוג בקרב המעמד הגבוה. אך מכיון שלאומיותו של המעמד הבינוני מקורה במסורת בעיקר והוא שמרני מטבעו בכלל, אין לאומיותו עשויה להיות כוח מניע, שיהא בידה לשנות את חיי העם.

יחס ההמון אל הלאומיות – שונה לפי תקופות התפתחותו השונות. בשחר ההתנערות המעמדית הוא מתחיל מתקומם נגד הלאומיות, שכן הוא מתחיל אז לחוש בהבדלי־מעמד, בהבדל שבינו לבין שאר המעמדות בעם. הוא מתחיל להרגיש, שהניגודים שבתוך העם גדולים יותר מן האחדות ומן השלמות שבו, אבל בהמשך התפתחותו והתפקחותו מתחיל ההמון משנה את יחסו ללאומיות המדינית. הוא מתחיל להרגיש שהוא העם כולו, שהוא היסוד האמתי שבו נשמרות השאיפות הנעלות ביותר של העם. את יצרי החירות והצדק המתעוררים בקרבו הוא אוצל על מפעל שיחרורו של העם כולו, ביחוד בשעה שתנאי החיים דוחפים אותו לכך. מובן, שההמון משווה ללאומיות דמות מיוחדת, בהתאם לצרכים, לרגשות, להשקפות ולתקוות המפעמים בו כבמעמד מיוחד בעם.

ג.

ללאומיות המדינית מתייחסים המעמדות השונים בעם יחס שונה, הכל לפי מצבם, לפי צרכיהם, דעותיהם ורגשותיהם. אף הלאומיות התרבותית תוכן שונה לה החלקים השונים של העם, הכל לפי מצבם בתוך העם. כשם שבטבע יש מלחמה על הקיום, בין בריות חזקות לבין חלשות מהן, ותמיד החזק מנצח, כן יש מלחמה גם בחיי האדם, בחברת האדם, אך לא מלחמה בין יחידים לבין עצמם בלבד, אלא מלחמה בין חלקים שלמים של העם, – מלחמת מעמדות. והמעמד הקטן שבעם מגיע ע"י ארגונו למדרגת הכוח הגדול שבעם והוא בו ראש המדברים. בידו השלטון על ההמון, כל זמן שההמון חלש ואיננו מהַווה מעמד מלוכד ומפותח. ואף־על־פי שהעם אחד, רבים הסתירות והניגודים בין חלקיו השונים. וניגודי החיים אלה בעצמם הם הגורמים לכך, שבתוך המעמדות השונים נוצרים והולכים מסורות, זכרונות, רגשות, השקפות חיים ועולם שונים זה מזה, בקצרה: התרבות הלאומית מתפלגת לחלקים, הכל לפי פיצולי המעמדות בפנים. המסורת והזכרונות של המעמד האחד שונים משל חברו. בשירי העם ובספורי העם, שהמעמד העליון איננו יודע על מציאותם, שר העם ומספר את יגונו ואת ששונו לפנים והיום, מה קרה אותו בשכבר הימים ומה עובר עליו עכשיו. המעמדות העליונים אין להם שום ידיעה על כל החיים הרוחניים הללו של העם ואינם משתתפים בהם כלל ועיקר. השקפות ההמון על העולם ועל החיים שונות לגמרי מהשקפותיהם של המעמדות העליונים. זאת ילַמדונו הפתגמים, החידודים, האימרות, הבדיחות והדעות שמתהלכים בעם ומשמשים ראי למצבו המעמדי. די להתבונן אל החיים, כדי לראות מה שונים רגשות ההמון מרגשותיו של המעמד העליון. בשאלה מה יפה ומה מכוער, מה טוב ומה רע, אמת ושקר, שוררים בין המעמדות הניגודים הגדולים ביותר. העבודה, למשל, היא מידה טובה בעיני ההמון, וחרפה בעיני המעמד העליון. גילוי הלב הוא אצל ההמון דבר המובן מאליו; איש ההמון מסיח מיד את כל אשר בלבו, מספר לכל אדם את מצבו. במעמדות העליונים נחשבת תכונה כזאת לחסרון, סימן לטיפשות או לחינוך לקוי. להיפך, כל שהאדם מסוגר יותר, אדיש יותר לחברו ומשנה את טעמו בפניו, סימן שהוא אריסטוקרַט גמור. תקוותיו ושאיפותיו של ההמון שונות לגמרי משל המעמד העליון, על כן גם מסוגל ההמון תמיד לקבל דעות אחרות וכל רצונו שונה לגמרי משל המעמד העליון.

הנה כי כן, שונים יסודות התרבות הלאומית אצל המעמדות השונים ומלאים סתירות והיפוכים. ובני האדם המדברים בלאומיות תרבותית מתכוונים כל אחד לענין אחר. ואם תשאלו, למשל, אנשים ממפלגות שונות, מהי הלאומיות התרבותית הרוסית, והיו התשובות שונות ומשונות והפוכות זו מזו. הפַנסלַבים הרוסים הסבירו את הלאומיות התרבותית הרוסית אחרת משפירשוה הסופרים הרוסים משנות הששים, כצ’ירנישֶׁבסקי, הֶרצֶן, לַברוב. אנשים ממפלגות גרמניות שונות יקראו, למשל, בשמות שונים, אם תשאלו אותם, מי הם הגבורים הראשיים בהסטוריה הגרמנית ובתרבות הגרמנית, – אלה יגידו: ביסמַרק ומוֹלטקה, ואלה יקראו בשם קַנט ולֶסינג.

תרבותו של עם מלאה סתירות והיפוכים, כמעמדות שבעם, והלאומיות התרבותית יש לה בכל מעמד ומעמד תוכן אחר וצורה אחרת.

ד.

הלאומיות המדינית כלאומיות התרבותית תוכן שונה וחשיבות שונה נודעים להן בקרב המעמדות השונים של העם. אבל העובדה שהלשון מציינת את התכנים השונים הללו בשם אחד מלמדת אותנו, שעל אף כל הסתירות וההיפוכים שבלאומיות יש בכל תכניה יסוד שווה. הסתירות וההיפוכים מתיישבים בחיי העם, לטובה או לרעה, וגורמים לתוצאות שאינן נוגעות עוד למעמדות מסויימים בלבד, אלא לכל העם כולו.

בלאומיות המדינית הדברים מובנים על נקלה. אף־על־פי שאצל העמים המשעבדים יש ענין בלאומיות מדינית רק למעמדות העליונים, הרי השפעתה מתפשטת על כל העם כולו וחשיבות לה בכל דרך התפתחותו בעתיד. עם ששיעבד את משנהו, ניצח אותו במלחמה, מצבו ועתידו משתנים ע"י כך, ואת השינויים הללו מרגישים בהכרח כל חלקי העם. בעם המנצח והמשעבד קמות צורות חדשות של חיים מדיניים וכלכליים; אפשר שהממשלה תשתנה, שיתחילו שידודי־מעמדות, וע"י כך תחול תמורה בתכונות אפיו של העם כולו. אצל העמים המשועבדים גורפת הלאומיות המדינית במשך הזמן, כפי שראינו לעיל, גם את המון העם, והיא מקבלת אצלו דמות אחרת, בהתאם לדעותיו ולרגשותיו. על יד חליפות־התוכן המעמדיות יש בלאומיות המדינית של העמים המשועבדים יסוד שווה: חירותו ועצמאותו של העם. בפרטים מסויימים נוגעת הלאומיות המדינית לכל האומה – בפרטים שהם חותכים לעתים את גורל כל ההיסטוריה העתידה של העם.

בלאומיות התרבותית קשה יותר לגלות היכן היסוד השווה לכל תכניה ולכל סתירותיה וניגודיה. כדי להשיב לשאלה זו יש להבין לדרכי ההיסטוריה. במלחמת הקיום הנטושה בטבע מנצחים תמיד החזקים, המושלמים, ונצחונם מוליד בטבע מינים משובחים יותר, חזקים, יפים ומושלמים יותר. במלחמת המעמדות הנטושה בחברה האנושית מנצחים המעמדות הדוגלים בעיקרי־חיים נעלים יותר, בצורות נעלות יותר של חיים חמריים ורוחניים, הנלחמים לאמת ולצדק – היסודות שעליהם תוקם צורת החיים המעולה ביותר. מעמדות אלה נראים לכאורה חלשים יותר, אבל ביסודו של דבר הם החזקים, כשם שבטבע נופלים במלחמת הקיום מאות אלפים ומיליונים יחידים מן הטיפוס הגבוה יותר, עד שהמין המעולה כולו מבקיע לו דרך ומנצח את המינים הגרועים. צורות החיים, השאיפות, ההשקפות והרגשות של המעמד הנמוך, או, בקצרה: תרבות ההמון, גוברת על צורת התרבות האחרת, הקיימת אצל המעמדות העליונים, ונעשית לתרבות הלאומית של העם, לתרבות הכלל. ומלחמת המעמדות מוסיפה בינתיים ללכת בדרכה, סתירות חדשות וניגודים חדשים צומחים ועולים, ואתם דעות, רגשות ושאיפות מוסריות חדשות בחלקים השונים של העם. שוב עומדות שתי תרבויות זו מול זו, והנעלה מנצחת את הפחותה, עד שהיא נעשית קנינו של כל העם ונכנסת לתוך אוצר התרבות הלאומית שאין לו סוף. הניגודים והסתירות של התרבות הלאומית מתיישבים בכמה וכמה פרטים ע"י עצם הנצחון של היסודות הנעלים על הגרועים, ותמיד נוצרים מחדש יסודות מוצקים ושווים לתרבות הלאומית הכללית. התרבות הלאומית נוצרת ע"י מלחמה, אבל מלחמה המלוּוה תמיד בנצחון – נצחון היסוד אמתי, הצודק, היפה, העדין והמושלם.

וכך מצינו, שאף־על־פי שהלאומיות המדינית והלאומיות התרבותית מלאות סתירות וניגודים בפנים, וצורתן שונה בכל מעמד – יש להן גם יסוד משותף, צד שווה, הנוגע לכל העם ונעשה קנינו של הכלל כולו. לפיכך נתנה הלשון שם אחד לכל הסתירות וההיפוכים הללו, לכל התכנים השונים הללו. אי אפשר לכפור במציאותה של הלאומיות אך משום שיש ניגודים בחיים המדיניים והתרבותיים של עם, ואין לכפור בקיום הניגודים והסתירות אך משום שהלשון נתנה להם שם אחד, המטעה לחשוב כאילו טושטשו הסתירות והניגודים ואינם.

לא מעט הרעיונות שאפשר להביע בדבר הלאומיות בכללה. מהי הלאומיות היהודית, מה אפיה ומה תוכן ניגודיה וסתירותיה, ומהו הצד השווה שבה – זאת נפרש בפעם אחרת.¹

אך פירסמה הסתדרות “חירות” ברבים את עלונה הראשון, מיד קפץ עליה ה"בונד" ב"יידישער ארבייטער" מספר 14 ועלילת דברים בפיו עליה. במאמר ששמו “הפרקציה הציונית הדימוקרטית”, המטפל בועידתה הראשונה של אותה “פרקציה” בבאזל, מתארים כותבי המאמר, אגב אורחא, גם את פרצופם של הציונים מן הדור הישן ושל הסתדרות “חירות”, שהם היינו הך, לפי דעת הכותבים. הציונים בני הדור הישן – זה דרכם לחלק כבוד וגבאות לכל גביר, להחניף, ללחך פנכה; “חירות” אף היא כורעת ברך לפני “עגל הזהב”, שהוא משאת נפשה. את קוי־האופי של הציונים הישנים העתיקו בעלי־המאמר מן העלון הראשון “חירות”, אחותה בת אמה של “חיבת ציון”, אלא שלא הזכירו את המקור ממנו לוקחו הדברים. לעומת זאת נְגַלה אנחנו מיד באזני הכותבים את המקור ממנו שאבו את הידיעה ש"חירות" משתחווה לעגל הזהב – הלא הוא: איוולתם וכזבם של הכותבים עצמם. יודעים הם הכותבים, גם יודעים היטב, שכל דבריהם שקר וכזב, ואף צחקו בקרבם בשעה שכתבו את השקר הזה במזיד, ספסרו בתמימותם של קוראיהם, אלא שעשו את מלאכת התרמית הזאת מעשה ילדים ואווילים. בחריפות מוחין לא נתברכו עילוּיֵי ה"בונד".

המאמר מכוון לִגנוּת הפרקציה הדימוקרטית הציונית וּוַדאי שאין זה מעניננו להיכנס בוויכוח עם ה"בונד" על עסקי הפרקציה. אין ל"חירות" עם “הפרקציה הדמוקרטית” ולא כלום. אבל רוצים אנו לעמוד על “דעות” אחדות, שהביעו כותבי המאמר על הציונות בכלל.

מְשוּלוֹת מחשבותיהם של הבונדיסטים על הציונות לנשמותיהם של רשעים – כאלה כן אלה מתגלגלות תמיד מדמוּת אל דמוּת. אין אנו יודעים באיזה גילגול שרויות עכשיו מחשבותיהם של כתבנינו אלה; על כל פנים, עולה מהן צליל שונה לגמרי מכל מה שנאמר על הציונות בספרות הבונדיסטית עד עכשיו. מפלגה שאין לה בביקרתה כלפי תנועה אחרת שום עמדה יציבה, שום הלכה מחוּורֶת, מפלגה שקופצת כל שלשה ירחים ב"הצהרה" חדשה, ב"ביקורת" חדשה, ב"כלי זיין" חדשים, משמע, שהענין רופף בידה, שהיא עצמה מגששת באפלה, ומה כוחה הפנימי שתבוא לבקר את התנועה האחרת? ביקורת הסוציאליזם על החברה האזרחית קבועה ועומדת, כל זמן שלא ישַׁנה הסוציאליזם גופו את אפיו המהפכני המסוים. מדוע ריאקציונית החברה האזרחית, מדוע היא חסרת תרבות ונדונה לכלייה מבחינה היסטורית – כל זה מבאר לנו הסוציאליזם על פי הלכות מדעיות בתורת החברה וההיסטוריה. את תקיפותו בביקורת החברה האזרחית שואב הסוציאליזם מכוחו הפנימי ומֵאֲמִתו הפנימית. אבל ה"בונד" מעורר רחמים, כל אימת שאתה רואהו מפרפר בביקרתו על הציונות כדג בשלולית, ממציא כל רגע “תורות” חדשות, משליך אחרי גוו את כלי הזיין הקודמים, שנפסלו, ומנסה את כוחו בכלים חדשים, בני יומם…

ה"ביקורת" הראשונה שבה יצא ה"בונד" נגד הציונות נדפסה בגליונות הראשונים של “וועקער”. שם משמיע לנו ה"בונד" סברה הדיוטית על מהות הציונות בזה הנוסח: העם היהודי מחולק לבעלי חרושת ולפועלים העומדים זה מול זה במלחמת מעמדות. משגברה מלחמתם המעמדית של הפועלים ונפל פחדם על בעלי החרושת, מיד קמו אלה והמציאו את הציונות, כדי להטות את לב הפועלים מעל מלחמת המעמדות. אילו היה ה"בונד" גופו מאמין באמת ובתמים בביקורת זו, ודאי שהיה אדוק בה כָּ"רַבִּי" בַּ"פדיון" ולא היה עושה בה דבר אלא מפרסמה והולך ברבים. הן זה יכול היה להיות מיטב נשקו נגד הציונות והיה מרחיק ממנה כל כוח חיוני. אלא שהגיחוך והשטות שב"רעיון ביקרתי" זה גדולים כל כך, עד שלא נמצא ראוי ל"שימוש" כלל, ומיד הורכבה על רגל אחת “ביקורת” חדשה. ובחוברת “ציונות או סוציאליזם?” כתובה ע"י בן־אהוד¹ בהוצאת ה"בונד" ניתן שוב “הסבר” אחר של הציונות: האנטישמיות לוחצת את הבורגנות היהודית לחץ כלכלי: ההון הבטל שמונח בידי הבורגנות אין לו שימוש בארצות מגוריה כיום, לפיכך זממה את הציונות, כדי ליצור לעצמה ארץ משלה, שבה תוכל לנצל את הונה הבטל בריווח הגון. לכאורה, הרי זו “ביקורת” שיש בה חריפות־מוח הרבה. והואיל וכל “ביקורת” בונדיסטית על הציונות – פזמון־לוואי כרוך לה: ז’נדַרמים יהודים, איספרַבניקים יהודים. גוברנַטורים יהודים, פַבריקַנטים יהודים, היה מקום לשער שה"בונד" ינצל ודאי “ביקורת” זו במלאכת תעמולתו. אבל חיש מהר נטשו גם את ה"רעיון" הזה, משום שתנועת המונים יש לה מלבד הגיון פנימי, גם אמת פנימית, ואין היא סובלת שקר פרוע. הנסיון להרוג את הציונות ע"י הסבר, שמקור הציונות הוא בצרכיה הגסים והגשמיים של הבורגנות, באנקתו ובאנחתו של ההון היהודי – הוא ביסודו נסיון אוילי ביותר, והבריות עומדים מיד על כזבו.

משום כך נתגלגלה מיד “ביקורת” זו לאחרת, אדיבה ממנה, כביכול. מקור הציונות הוא בזה, שהבורגנות מדוכאה דיכוי מדיני, על כן היא רוצה להקים “מלוכה” משלה, שיהיה לה בה שלטון מדיני. כך מסביר את הציונות צֶטֶרבוים ב"יידישער ארבייטער" גליון 12 (מתורגם מתוך “נייע צייט”). ובכן, בתחילה היה לנו בציונות ענין עם מעמד קפיטליסטי, שקיפל את מאות מיליוניו והלך לבקש רווחים בדרך הפוליטיקה הקולוניאלית; עכשיו יש לנו ענין עם בורגנות שנתברכה בחוש אזרחי מעודן עד מאוד ואין היא יכולה לשאת את חולשתה המדינית, על כן נכנסה בה רוח לייסד מדינה לעצמה; משל לאותו רב, ששום עיר לא רצתה לתת לו את כסא הרבנות, קם והתחיל בונה לו עיר לעצמו.

אך גם ב"ביקורת" זו אי אפשר היה להחזיק מעמד, בֵּרכו עליה וזרקוהָ כהושענא פסולה. ובאמת, תיאור כזה של הציונות איולתו גדולה משֶׁל אותו הסבר, שעל פיו סיבת הציונות היא רדיפת הבצע של הבורגנות היהודית. אף אין דעה זו מקורית כלל וכלל; מוצאה מן הריאקציונרים האירופיים בביקרתם על הסוציאליזם. מנין בא הסוציאליזם? – פשוט בתכלית הפשטות – היו משיבים על כך ימים רבים הריאקציונרים הבורים והרמאים ועדיין הם דשים בזה בעתונותם עד היום – מקורו בזה שפּליכַנוב, בֶּבֶּל וז’וֹרֶס מבקשים להם שלטון, רוצים להיות מלכים, נשיאים, משַׁעבדים. ביקורת מעין זו מעוררת, בפַראוּתָה ובמרמה הגלויה שבה, אך צחוק ואין לה, כמובן, יכולת עמידה לאורך ימים. גם הביקורת האומרת על הציונות, שהיא יונקת משאיפתה של הבורגנות לשלטון מדיני, לא היה לה קיום, ואף־על־פי שהיתה עשויה ל"שמש" יפה יפה בעבודת התעמולה, לא יכול ה"בונד", כמפלגה, לקבל אותה.

ויגיעתו של ה"בונד" להסביר את הציונות כתנועה מעמדית בורגנית – מובנת על נקלה. אם הציונות נובעת מצרכיה המעמדיים של הבורגנות, הרי שלַפרולטריון, לכל ההמון יהודי, אין באמת כל עסק בה; הוא מצוּוה להיות הגדול שבאויביה, חובתו להילחם בה כבתנועה הריאקציונית המסוכנת ביותר. אבל ה"בונד", כמפלגה, היה אנוס על כרחו להסתלק מ"הסבר" זה, כי האופי היהודי ההמוני של ה"בונד" לא יכול היה לסבול פראות כזאת, שגעון הגיוני ושקר היסטורי כזה. לפיכך נתיאשה המפלגה ממלחמה בציונות מבחינה סוציאליסטית ופנתה אל הסבָרות הבעלי־ביתיות־הבורגניות נגד הציונות. ומאליו מסתבר, שבענין זה שמה את עצמה לצחוק עוד יותר מאשר בביקורת הסוציאליסטית. הועידה הרביעית של ה"בונד" יצאה לקראת הציונות בסברה בעלי־ביתית וקבלה החלטה זו:

“הועידה רואה את הציונות כתגובה של המעמדות הבורגניים על האנטישמיות ועל מצבו המשפטי הבלתי נורמלי של העם היהודי. את המטרה הסופית של הציונות המדינית, השגת ארץ לעם היהודי, רואה הועידה – כל כמה שאין ליישב באותה ארץ אלא חלק קטן של העם היהודי – כדבר שאין לו חשיבות מרובה ושאיננו שם קץ ל”שאלת היהודים". ובמידה שהציונות חושבת ליישב באותה ארץ את כל העם היהודי, או חלק גדול ממנו – רואה אותה הועידה כחלום שוא, כאוטופיה. הועידה סוברת שתעמולת הציונים מלַבָּה בעם את הרגש הלאומי והיא עשויה להפריע את התפתחות ההכרה המעמדית. – אל הפעולה התרבותית של כמה קבוצים ציוניים מתייחסת הועידה כמו לכל פעולה ליגאלית אחרת. – בדיון על הציונות החליטה הועידה, שאין לתת לציונים בשום אופן דריסת רגל בהסתדרויות הכלכליות והפוליטיות".

כל המַשְׁוֶה החלטה זו אל כל אשר כתב ה"בונד" קודם לכן על הציונות ואל החלק המעשי של אותה החלטה גופה – יִתְמַהּ ולא יֵדע, האם עקבות המָשיח הם שנראו בארץ או שכותבי ההחלטה אין דעתם שפויה עליהם ואינם מסוגלים לתפוס פּשוּטֵי־דברים. הציונות היא תגובת הבורגנות על האנטישמיות ועל מצבו הבלתי נורמלי של העם היהודי. זוהי באמת הבנה טיפשית מאוד, אבל נניח שכך הוא, ובכן מהו היוצא לנו מזה? העובדה שהציונות היא סתם תשובה פוליטית של הבורגנות לאנטישמיות, אין בה עדיין פְּסול לציונות מבחינה סוציאליסטית. תגובת הבורגנות על האנטישמיות אפשר שתהיה גם על דרך פרוגרסיבית, ואפילו סוציאליסטית. וכי פסולה תנועת הבורגנות נגד שלטון האבסולוטיזם, נגד הכנסיה, נגד מס הלחם, על שום שהיא תנועה של הבורגנות? אדרבה, בשטח זה עושים הסוציאליסטים עם הבורגנים בדרך כלל יד אחת. כל עוד היתה הציונות, לפי ביקורת ה"בונד", תנועה בורגנית מטעמי בצע ושלטון פוליטי – אפשר היה להבין את שנאת הסוציאליסטים אליה; אבל כיון שאיננה אלא סתם תגובה של הבורגנות על המצב היהודי, הרי שצריך להסתלק מאותה אחיזת עינים, שהבורגנות זממה את הציונות לשם בצע, וממילא אין בהסבר כזה של הציונות משום ביקורת כלל.

מדוע, סוף סוף, מתנגד ה"בונד" לציונות? על זה משיב ה"בונד" את התשובה הבעלי־ביתי־הבורגנית, שאתה שומע לעתים קרובות על כל רעיון נעלה, – הציונות היא אוטופיה, חלום. אבל גם בסברת בית־המדרש הנושנה הזאת אנו רואים תמורה גדולה אצל ה"בונד". בתוך התרועה הריאקציונית, שהציונות היא אוטופיה, היה קולו של ה"בונד" נישא תמיד ברמה, אלא שהוא היה גם חובב להטיל דרך אגב אימה על הצבור. הנה ספינות תבואנה ממדינות אחרות ותשדודנה את הארץ היהודית, כֹּהֲני כל הארצות יתכנסו בהיווסד המדינה היהודית וישחטו את כל היהודים, שכן הרגו לו לישו הנוצרי – כהנה וכהנה “מעשיות־בבא” כתובות וחתומות בספרות הבונדיסטית, כדי להוכיח שהציונות היא נמנעת־ההתגשמות. כל שטות ריאקציונית שהפריח הבורגני על הסוציאליזם ועל כל משאת נפש אחרת העתיק ה"בונד" אל מול הציונות. אבל החלטת הועידה הרביעית מדברת גם בנקודה זו בשפה אחרת לגמרי. העברת חלק מן היהודים לארץ חדשה אין לה חשיבות מרובה (אבל חשיבות מועטה יש לה?) ואיננה עשויה לפתור את שאלת היהודים, ואִילוּ העברת כל העם היהודי אינה אלא אוטופיה – כך מסבירה לנו ההחלטה. ראשית, היה ה"בונד" חייב לדבר במקום זה באריכות, מדוע אי אפשר שיתיישב בארץ־ישראל חלק גדול מן העם היהודי, ביחוד שמספרי ההגירה מוכיחים שחלק גדול של העם היהודי נדד בשנים האחרונות לארצות חדשות; הלא אי אפשר להיפטר משאלה זו בשתי מלים. שנית, מה רואה ה"בונד" את עצמו מחוייב לדאוג לכלל ישראל? אין הציונות שואפת כלל לייסד מדינה יהודית לכל העם היהודי. הציונות מבינה היטב, שהבורגנות הגדולה והזעירה, שאין להן צורך בציונות כלל או אך מעט, לא תלכנה להתיישב בארץ החדשה, ואפילו אותם החלקים של ההמון הפורצים להם לאט לאט, עקב ההגירה, דרך אל הבורגנות הזעירה, אף הם לא ילכו אל הארץ החדשה, כי הגלות היא היא בעצם ארץ־ישראל שלהם. אבל ההמון, שנשאר בפרוֹליטַריותו, או שמוכרח להיות לפרוֹליטַרי, הוא אנוס על פי תנאי החיים לבקש לו ארץ עִם אבטונומיה מדינית; בשביל המון זה, ולא בשביל כלל ישראל, רוצה הציונות לייסד חברה חדשה. רק אותו חלק של העם היהודי, שהוא מוכרח להתפתח במשך הימים ליסוד פרוֹדוּקטיבי של החברה, הוא הוא העם היהודי, לפי התפיסה הציונית; המעמדות הלא־פרודוקטיביים מוכרחים בגזרת ההיסטוריה להיות קרבן להתבוללות ולפרוש מעל העם היהודי, על כן הציונות היא הפתרון המלא של שאלת היהודים, יהיה מה שיהיה מספר בני היהודים שירצו להתיישב בארץ משלהם, כי פתרון שאלת היהודים פירושו רק מתן צורת חיים נעלה יותר לעם היהודי, שלא יהיו בה כל הסתירות שבחייו כיום הזה. כל פתרונה של שאלה בכלל פירושו הגשמת עיקר חיים מעולה יותר בהיסטוריה; אולם ה"בונד" סובר שפירושו הֲבָאת מנחה שְׁמֵנה לאנשים רבים.

אך אל נתעה בשוא לחשוב ש"הבונד" שינה ע"י החלטתו זו את יחסו לציונות, הוא גילה בה רק את כל דלותו הרעיונית וחוסר כשרונו לגשת אל הציונות באַמת ביקורת. למעשה הוא שונא את הציונות כאז כן עתה, אלא שאין ביכלתו להסביר בדרך ההגיון את סיבת שנאתו. ואף־על־פי שהחלטת ה"בונד" בדבר הציונות היא החלטה כמעט של סימפַּטיה, הרי למעשה גמר שלא לקבל עובדים ציוניים אל ההסתדרויות הפוליטיות והכלכליות. וחידה היא. האם כל כך חטאו העובדים הציוניים בזה, שהם חושבים, שאפשר ליישב בא"י חלק גדול של העם היהודי? מדוע הוצא גזר דין איום כל כך בעד מעשה תמים כזה? מדוע יוכרז חרם על חלק של הפועלים היהודים, אם כל חילוק הדעות שבינם לבין ה"בונד" איננו אלא בהערכת המספר, כמה יהודים יכולים להַגר? התירוץ הוא: מבחינה סוציאליסטית אין ה"בונד" יכול להתגבר על הציונות, משום שהיא תנועה מתקדמת; בשקרים פרועים אין הוא יכול עוד להילחם בה, כי כבר עשה בזה את עצמו לצחוק עד בלי די, על כן מתפרצים אך היצרים ההתבוללותיים־הריאקציוניים של האינטליגנציה הבונדיסטית, שירשה אותם מן הבורגנות היהודית – יצרי הטמיעה בדמותם המעורטלת והמובהקת.

ואכן, המתבוללים היהודים הריאקציוניים הרגישו, שההחלטה היא בעצם יותר בעד הציונות מאשר נגדה, והם צועקים חמס: הטמיעה הקדושה בסכנה! היהודים הולכים בדרך לחֵירות! והם מייצרים כלי זיין אחרים נגד תנועת השחרור היהודית, בודים כל מיני חלומות רעים, העומדים כבר על גבול השגעון, צווחים ומרעישים עולמות: הציונים יביאו לידי שפיכות דמים, הקַפיטליסטים היהודים ישליטו את ה"פַּנשציינה" בא"י, הפועלים היהודים יהיו לעבדים, למשועבדים אצל הקַפיטליסטים, כשם שהיו אכרי אירופה משועבדים לבעלי האחוזות לפני מאה שנה. והמתבוללים מונים את ה"בונד" בציונות, משום שאין הוא נלחם בציונות בנשק ביקרתי זה. ואין הם מבינים, שאין ה"בונד" יכול להגיד זמן רב וברצינות פוליטית את כל העולה על רוח המתבוללים, משום שהוא תנועה יהודית המונית, שיש לה אמת פנימית משלה, וה"בונד" יכול לנהוג בכֶסֶל, בחוסר הגיון, בדיפלומטיה, אך לא בשגעון או בשפלות.

וכך נתגלגלה כל ה"ביקורת" של ה"בונד" במשך השנים האחרונות מגלגול אל גלגול עד שיצאה ממנה חידה זו של הועידה השביעית.

אולם נשוב אל ה"מבקרים" החדשים של הציונות, אל מחברי המאמר: “הפרקציה הציונית הדימוקרטית”, ונתבונן, באיזה גלגול נמצאת אצלם המלחמה בציונות. הבורגנות היהודית – אומרים הכתבנים שלנו – חזקה היא מבחינה סוציאלית, עשירה היא ואיננה נסוגה מפני כל, אבל חלשה היא מבחינה מדינית ומפחדת מפני כל מלחמה ובורחת מפניה מעבר להרי חושך. והקורא סופק יד על ראש ומשתאה למראה הפלא המשונה הזה. איזו בריה היא זו, שגם איננה נסוגה מפני כל וגם בורחת מעבר להרי חושך? ממה נפשך, אם אין היא רוצה להיסוג מפני כל, אין היא בורחת מעבר להרי חושך, ואם היא בורחת מעבר להרי חושך, מה משמע, שאין היא נסוגה מפני כל? בריה מופלאה שכזאת, שברגלה האחת היא רוצה לברוח מעבר להרי חושך וברגלה השניה אין היא רוצה להיסוג מפני כל – אין לה תקנה אלא ניתוח יסודי. ועל כן אמנם מודיעים לנו כתבנינו, שהבורגנות מפולגת לשנים. עכשיו נחה דעתו של הקורא לחלוטין, והוא מבין אל נכון את כל הסתירה שבבורגנות מעין זו. אבל כתבנינו אלה הם גזלנים יהודים: הנה זה עכשיו בתרו את הבורגנות לשנים, ומיד נכמרו רחמיהם עליה והם שבים וּמְאַחים אותה. בתורת בורגנות – מתפלספים הם – רואה הבורגנות היהודית את יסוד קיומה אך ורק בקנין הפרטי, אבל בתורת בורגנות יהודית, הרי אין לה שום קנין לאומי, שום טריטוריה, שכן היא שייכת ל"נאציאן־פראלעטאריער" (גם דברי שטות צריך לדבר בלשון “בני אדם”; רצונכם ודאי לומר “פראלעטאריער־נאציאן”, – אומה פרולטרית), על כן יש לה “פסיכולוגיה של הגיטו”, היינו: היא ציונית. אבל פסיכולוגיה זו איננה מפולגת לשנים כל עיקר; אדרבה, אחידה היא ומוצקה ועשויה להתקיים עד שיבוא המשיח. וכך הם אומרים בפירוש: “וכל זמן שלבורגנות לא יהיה קנין לאומי לא תוכל להשתחרר מן ה”פסיכולוגיה של הגיטו" המיוחדת לה".

כך מתבלט ה"בונד" בכל הדרכים להציל את אפיה הבורגני של הציונות. אלא שהבורגנות מחליפה אצלו בכל פעם את פרצופה ואת הפסיכולוגיה שלה. בתחילה הופיעה כבורגנות הנתונה במצוקה כלכלית והיא רוצה לנצל את הונה הבטל בארצה שלה, אחר כך נתגלגלה לבורגנות הרוצה בשלטון מדיני בארצה שלה. בועידה הרביעית הריהי כבר סתם־בורגנות, הגונה למדי, שנסתלקו ממנה יצריה המעמדיים, והיא מקוננת על מצבו האי־נורמלי של העם היהודי. אינם יודעים “בעלי ההלכה” שלנו, מה יעשו בבורגנות זו: היא רוצה גם להישאר כאן וגם לברוח מעבר להרי חושך; היא מפולגת לשנים, משום שאין לה קנין, על כן היא זקוקה לקנין לאומי; אין לה טריטוריה, על כן יש לה פסיכולוגיה גלותית, יש לה פסיכולוגיה של הגיטו, עד שיבוא המשיח.

אבל הקץ לפִטוּמֵי־מלים שאין אחת מהן דבקה לחברתה, הקץ לדברים בטלים, לשטויות־בעלמא ולמעשי־ילדים! כל המלים הרמות הללו שאין להן שחר, כגון שהבורגנות זקוקה לקנין לאומי, משום שכל קיומה מיוסד על הקנין בכלל, אינן אלא צעיף לחפות בו על הבוּרוּת הילדותית של הכתבנים הללו. הקץ לדברי ההבל המשעממים! התיאוריה של ה"בונד", שהציונות היא תנועה מעמדית של הבורגנות היהודית, פשטה את הרגל!

אבל הבה נראה, מהי באמת הפוליטיקה של הבורגנות היהודית. הבורגנות היהודית חזקה מבחינה סוציאלית וכלכלית. בהרבה ארצות היא חזקה מן האוכלוסין הנוצרים, ובכל מקום ומקום היא מרגישה בכוחה, יודעת שבשדה ההתחרות יש בידה לעלות בנקל על הבורגנות הנוצרית. על כן היא מוטלת כעלוקה בארצות מושבותיה כיום ומוצצת מהן את לשד העצמות. יד ביד עם עָצמתה הכלכלית עולה גם כוחה הפוליטי, אלא שכדי לְעַיין את כוחה המדיני עם כוחה החברתי, היא מתבוללת, כלומר: מבקשת יותר ויותר לפרוק מעליה את ה"אידיאולוגיה היהודית", שריד התקופה החברתית־הכלכלית הקודמת, ולהתמזג מבחינה מדינית ותרבותית עִם עַם הארץ. והארץ אשר בה טוב לה לבורגנות – היא ארץ מולדתה, היא ארץ ישראל שלה. ומשום שהיא חזקה בכלכלה, אין בדעתה לברוח גם כשהיא חלשה במדיניוּת, אלא אדרבה, מבקשת היא להתבולל כדי להתחזק מבחינה מדינית. ומשום שיש לה קנין, קנין מעמדי, אין היא זקוקה לשינוי צורת חייה, אין לה צורך בארץ משלה, אלא משתדלת היא להשתחרר אפילו מזֵכר הארץ ההיסטורית העתיקה. מָמוֹנָהּ – עַמָּהּ, ארצה, תרבותה, דתה, אלוהיה. למען שלטונה הכלכלי היא תובעת שויון זכויות מדיני, וחוזר חלילה – שויון הזכויות המדיני הוא לה גשר הברזל שעליו נשענת עָצמתה הכלכלית. כחוּליה מקשרת בין הכלכלה לפוליטיקה משמשת לבורגנות ההתבוללות. וכי באיזו דרך הפך שיילוק של ימי־הבינים למלך הבורסה כיום הזה, המלוה בריבית בן הגיטו לפנים – לבנקאי השחצן של זמננו, הרוכל – לסוחר החפשי, חובש בית המדרש לפנים – לרופא ולעורך־הדין שְׁוֵי־הזכוּיות שבימינו? – דרך ההתבוללות!

מבחינה היסטורית הופיעה ההתבוללות באירופה בשעה שהבורגנות היהודית התחילה משגשגת בכלכלה ובפוליטיקה. היהודים אינם עם, אין להם כל שייכות פנימית למכורתם ההיסטורית העתיקה, אין להם רגש לאומי יהודי, הם שייכים ללאום שבתוכו הם יושבים – זאת היתה הפרוגרמה הפוליטית של הבורגנות היהודית, אפילו את הדת היהודית. שיש בה דוקא יסודות לאומיים, תיקנה הבורגנות ברוח ההתבוללות. תולדות ישראל, שנכתבו בידי הרבנים במערב אירופה, הותאמו להתבוללות. ובימים שלא היה עדיין זֵכר לציונות, כבר נלחמה הבורגנות בעצם ההנחה שיש אומה יהודית. גלוי וברור, הבורגנות איננה מפולגת לשנים; אחידה היא, מעור אחד היא, בלי סתירות, בלי ניגודים פנימיים. יש לה אֵל אחד, והוא הממון, והיא מתפללת לו בבית מקדש אחד, והוא ההתבוללות.

השונא הגדול ביותר של הציונות היא הבורגנות. היא אויבה האמתי, הפנימי, משום שהציונות היא ההיפך של צרכיה הכלכליים והמדיניים של הבורגנות. במאות עתונים, כלליים ויהודיים, משתדלת הבורגנות לדכא את הציונות. רבניה השכירים “דורשים” נגדה בבתי הכנסיות, סוֹפרוֹנֶיהָ, “עסקניה” ו"פַעֲלָנֶיהָ" נלחמים בה בקהלות, במוסדות היהודיים, וככל אשר תתחזק ותתאמת הציונות, כן יגדל כעסה של הבורגנות וְתַעֲמִיק שנאתה הנאלחה. ושנאת־הציונות המקננת בלב הסוציאליסטים המתבוללים איננה אלא ירושה ארורה מאת הבורגנות.

ההתבוללות היא “פסיכולוגית הגלות” של הבורגנות. הִיטמע, היעלם, היחבא לבל יֵראה ולבל יִמָצא, כַּגנב באפלה, לָבוֹש דמות אחרת, עור אחר – כל אלה דרכים שהבורגנות נדחפת להן בגזירת גלותה המדינית. על כן יסוד מזיק היא לא לעמה בלבד אלא לכל העולם, מפני שאיננה קשורה מבפנים לשום תרבות, לשום עם, לשום ארץ, לשום מפלגה. בחיי הכלכלה היא כח מנצל, בחיים המדיניים – מלאו כַחַש וָפַחד. “מהפכנית” היא באהליה ושמרנית ונאמנה למלכות – בצאתה לרחוב; אדוקה באמונות הבל בבית הכנסת ונאורה – לעיני הגויים. זוהי “פסיכולוגית־הממון” של הבורגנות היהודית בגלות. בצדק אמר מרכס על היהודים, שהם יסוד אנטי־סוציאלי ואנטי־תרבותי בעולם. כי לנגד עיניו עמדה הבורגנות היהודית בימי התבוללותה. ואלמלא הציונות היתה ההתבוללות נעשית משאת נפש היסטורית לכל העם היהודי.

לא כן הדברים בפסיכולוגיה של ההמון. הוא שרוי בגלות מדינית וכלכלית, על כן הוא אנוס לשנות את אורח חייו. הוא מבקש להיחלץ מאוירה זו, שֶׁשָׂמה לו מחנק, הוא מהגר לארצות אחרות, נתפס למלחמה מהפכנית, מחפש אחרי חירות. אין הוא מתבולל, משום שאיננו נתבע לכך מכוח מצבו הכלכלי; הוא יהודי. ומשהוא מגיע לשלב גבוה יותר בהתפתחותו, הריהו בא לידי הכרה, שההגירה לארצות בלי־יהודים, ואף שיווי הזכויות האזרחי אינם עשויים להוציאם מן הגלות הכלכלית והמדינית, מחמת האופי הלאומי והמעמדי אשר לכל חברה וחברה בעולם. שאיפתו־תמיד, לעבור לשכבת הבורגנות הצעירה בהישען על החופש האזרחי, נתקלת במכשולים שאין בידו להשתלט עליהם, ואין שאיפה זו יכולה לשמש לו אידאל. הוא מתחיל לראות את שחרורו ההיסטורי לא בגלות מורחבת, אלא ביציאה מן הגלות בכלל, הוא משתחרר מ"פסיכולוגית הגלות", הוא נעשה ציוני. תחילה היה שייך ליהדות על פי תנאי חייו, מעכשיו הוא ליהדות מתוך הכרה, ברצונו החפשי, הוא רואה את משאת נפשו ההיסטורית בחברה יהודית, בנוייה לפי רוחו, לפי שאיפתו המעמדית.

היתכן? – יקראו כאן הבונדיסטים – הלא עינינו הרואות, שהבורגנות היא המדברת, ראש המדברים, בציונות? האין אנו רואים את פרצופה הנאֶה? האין אנו שומעים את פיה המפיק מרגליות? האין אנו מריחים אותה במרחק ת"ק פרסאות? האין ריח ניחוחה עולה באפנו? העובדה נכונה, ההסבר שוא. ודאי עומדת הבורגנות הציונית עתה בכותל־המזרח של הציונות, אבל היא לא באה אליה בכוח ענינים מעמדיים שלה, אלא בכוח רגש לאומי שבה וענין רוחני שלה. היא מאצילה מרוח קדשה על הציונות, משום שהיא היא העוברת לפני התיבה, לה הדעה, כי היא גם הנותנת במקצת את המטבע. אבל היא עומדת בראש משום שיש לה הכשר על כך, משום שהתנועה עדיין לא התפתחה עד כדי שהפסיכולוגיה המעמדית של נושאיה האמתיים תגיח ממחבואיה הפוליטיים. הציונות היא בורגנית לא מפני שהיא מְשַׁקפת את עניניה המעמדיים של הבורגנות, אלא מפני שעניניו המעמדיים והפסיכולוגיה המעמדית של ההמון עוד לא התחילו להשתקף בתוכה. עכשיו הבורגנות היא בציונות – הכל; ואולם מבחינה היסטורית היא אפס.

אולם נשוב נא עוד הפעם אל “בעלי ההלכה” הבונדיסטים שלנו. לאחר שהרגו לציונות בחרב ה"ביקורת" שלהם, התחיל לב יהודי שבהם נוקף, והנה הם לוחשים על השאלה היהודית לחש של “עין הרע”. הם מגישים לעם היהודי מנחה יקרה – פשט של המצאה וגזירה־שוה בענין האבטונומיה הלאומית. וכך הם אומרים: “זה הכלל של ה”בונד": כל ארץ שלאומים שונים יושבים בתוכה מעורבים זה בזה דינה שתהא – מבחינה לאומית – פידירציה של לאומים שוֵי־ערך ושוֵי־זכויות, בלי התחשב בריכוזם הטריטוריאלי; ומבחינה פוליטית – גוף ממשלתי מרוכז". כך פותר ה"בונד" את שאלת הלאומים וכמובן גם את “שאלת היהודים”. כוונתם של “בעלי ההלכה” שלנו היא לאמור: כל לאום, היושב בתוך מדינה חפשית, זכאי לזכויות לאומיות; היהודים הם לאום, לכן ובכן כוחם יפה לזכויות לאומיות, לאבטונומיה לאומית – ונמצאה השאלה היהודית פתורה. זוהי תשובתו המחוכמה של ה"בונד" לשאלה היהודית. אלא מאי? אין היהודים יודעים, מה יעשו בזכויות לאומיות, וכל האבטונומיה הלאומית ראויה להם לצור על פי צלוחית; אדרבה, הם מבקשים להיפטר מכל הרכוש הזה ש"הבונד" רוצה להקים עליו את האבטונומיה הלאומית? – אין בכל כלום, כן יקום! דינו של לאום – שתהיינה לו זכויות לאומיות, והיהודים הם לאום, הרי אחת דתכם, אחינו בני ישראל – “אבטונומיה לאומית”. נלכדתם בגזירה־שוה כעכבר במלכודת.

סופרי ה"בונד" אינם יודעים, בעצם, את פירושן של זכויות לאומיות ואבטונומיה לאומית. שָׁמעו שמועה ולא ידעו מהי. קלטה אזנם שמץ, שהנה באוסטריה מדובר על אבטונומיה לאומית, שסוציאליסטים נוקטים עמדה חיובית כלפי אבטונומיה לאומית, אבל מאומה לא הבינו מפשוטן הפוליטי והסוציאלי של המלים הללו. על אוטונומיה לאומית אפשר שיהיה מדובר אצל עם שיש לו תרבות לאומית והוא מדוכא בחייו הלאומיים ע"י עם אחר. בצורת חייו הלאומיים של העם המדוכא, בשרידים ששרדו לו מימי עצמאותו המדינית, אם מפוזר הוא בקרב עם אחר ואם מרוכז הוא על טריטוריה אחת, – באלה תלויה גם צורת האבטונומיה הלאומית שעליו לתבוע לעצמו. עמים שהם מכונסים בטריטוריה מסוגרת שלהם, יכולים לתבוע גם עצמאות מדינית, כמו פולין, למשל, וממילא גם חופש לתרבות הלאומית ולהתפתחות לאומית בכל הדרכים; אולם עמים שהם מעורבים בין גויים אחרים, אינם יכולים לתבוע לעצמם אלא אבטונומיה לאומית בחיי התרבות הלאומיים, הנהלה עצמית. אבל מאליו מסתבר שהחירות הלאומית בחיי התרבות ובהנהלה העצמית אינה ענין אלא לאותן צורות החיים הלאומיות שיש להן יסוד מדיני ואזרחי. אין עם מדוכא זקוק לתבוע חירות לאומית לאורח חייו בבית, למחשבתו הלאומית ולהרגשתו הלאומית, מכיון שאין החוק האזרחי חל עליהם. התביעה לחירות לאומית אין לה טעם, אלא במקום שמדובר על צורות תרבות לאומיות שהן תלויות בחוק האזרחי והמדיני. אבל מה הן צורות התרבות שהן תלויות בחוק? הוי אומר – הלשון, כלשון רשמית, כלשון בתי הספר, האוניברסיטאות, מוסדות ההנהלה העצמית וכו', המשפט והנהלת הארץ. ואם עַם תובע לעצמו אבטונומיה לאומית, משמע שהוא רוצה ששפתו הלאומית, שהיא קדושה ויקרה לו ושהוא קשור בה קשרי חיים מחוץ ומבית, תהיה שפת בתי הספר והאוניברסיטאות, שיהא אפשר לדבר בה באספות מדיניות, בבית המשפט ובמוסדות השלטון, ושהלאום האחר לא יכפה עליו את שפת המדינה בכוח. ועוד משמע, שגם עצם המשפט יהיה לפי החוקים הלאומיים של העם הזה התובע, שהם פרי חייו ותולדותיו המיוחדים לו, ולא לפי חוקי העם אחר. ולא עוד אלא שאף ההנהלה תהא בידי העם הזה ועל פי צורות החיים והלך הרוח שלו. רק במקום שחייו הטבעיים של העם, עניניו החמריים והרוחניים האמתיים, מחייבים את התפתחותם של יסודות החיים הלאומיים הללו, רק שם זקוק העם לאבטונומיה לאומית.

הבא לדבר באבטונומיה לאומית לעם, חייב, איפוא, לבדוק תחילה, אם יש לו לעם אותם היסודות הלאומיים, אם קשורים הם בחייו קשר טבעי, אם יש בהם כושר התפתחות ויכולת להרים את חיי העם, ואם רוצה העם בצורות תרבות לאומיות אלו, ואם הוא נכון להילחם להן. ורק לאחר שהיסודות הלאומיים הללו נמצאו בחיים, רשאית מפלגה מהפכנית לבוא בתביעה לאבטונומיה לאומית. אבל ה"בונד" אינו שואל שאלות, כאותו “שאינו יודע לשאול” אשר ב"הגדה". אין הוא שואל את פי החיים היהודיים על דבר האבטונומיה הלאומית. שמועה שמע שהסתדרויות סוציאליסטיות אחרות קבלו את הפרוגרמה של האבטונומיה הלאומית, והואיל והיהודים הם לאום, פסק והכריע לטובת אבטונומיה לאומית ליהודים, בלי יגיעת מוח מרובה.

אבל הבה נתבונן בחיים היהודיים, היש בהם אותם יסודות־אמת, שעליהם תיכון אבטונומיה לאומית? החיים משיבים לנו, שיסודות אלו אינם במציאות. מבחינה פוליטית אין היהודים כעת לאום כלל וכלל. אין להם בארצות הגולה כל צורת חיים לאומית, אשר ירצו להגן עליה הגנה פוליטית, אין להם תרבות בעלת דמות מדינית, שירצו להילחם לה. אמנם ברוסיה הם מדברים בשפה מיוחדת, בז’רגון, ויש להם בשפה זו “חדרים”, “ישיבות”, בתי תלמוד תורה, חברות משניות, חברות תהלים ומוסדות אחרים בדומה לאלו. אבל הז’רגון חי כשפה בקרב היהודים אך ורק מתוך דלות־תרבותית, לא מתוך הרגשה לאומית. ואם יש לז’רגון קדושת־מה בבית הכנסת וב"חדר", הרי זה משום שיש לו מגע עם הדת, אך לא מחמת ערכו העצמי לחיי העם. היהודים גופם נכספים עכשיו להשתחרר מן הדלות התרבותית של הז’רגון, הם נוהים אחרי השכלה, אחר תרבות, כלומר: מבקשים להיפטר מן הז’רגון. אלא שהממשלה היא הכופה אותם להיות בנקודה זו “לאומיים”, כי הדרך לגימנסיות ולבתי הספר הרוסיים חסומה בפני היהודים, אף מכבידים על תיקון ה"חדרים" ובתי תלמוד־תורה, כל זמן שלא נוסד בית הספר העממי הכללי. הז’רגון הוא פרי הגלות התרבותית והמדינית של העם היהודי.

וכי היכן, למשל, מצא ה"בונד" יהודים שישאפו לתלות שלטים ז’רגונייםשההגירה על בתי מסחר או חנויות שלהם, לקרוא שמות ז’רגוניים לרחובות מושבותיהם, לכתוב כתבות ז’רגוניות על מכתביהם? לו רצתה הממשלה לזַכּוֹת את היהודים בזכויות לאומיות כאלה, היו היהודים רואים זאת כגזירה מימי־הבינים, כשהיו כופים את היהודים לשים ציוּנים מיוחדים בבגדיהם. אדרבה, בכל הפרטים הללו שואפים היהודים להיות אנשי תרבות, כלומר: להִידמות לעם הארץ; לא כן לאומים מדוכאים שפַּכים קטנים אלה הם אצלם בחינת ערכים לאומיים קדושים, שהעם מוכן אפילו להילחם עליהם.

הספרות הז’רגונית, המתפתחת והולכת, אף היא איננה ראייה לדבר, שהז’רגון הוא הלשון היהודית הלאומית היהודית ואחד היסודות הללו שעליהם נשענת האוטונומיה הלאומית. הספרות הז’רגונית היא צנור אל התרבות האירופית, אל הגאולה מדלות־הז’רגון, אך אין היא תכלית לאומית. כשגדלה ברוסיה בורנגות יהודית שהיתה זקוקה להשכלה, לתרבות אירופית, יצרה לה את הלשון העברית ואת “ספרי ההשכלה”, כי לא היתה לה לשון אחרת, מלבד העברית, שבה תוכל לקלוט רעיונות אירופיים. הספרות העברית היתה בתחילתה אמצעי בידי הבורגנות להתחזק בתורת מעמד ולהתבולל. אבל מכיון שעל העברית חופפת קדושת הלשון, ומכיון שהלשון גופה עַזה ויפה ושלובה בכל תולדות העם, הרגשותיו ושאיפותיו, הפכה במקצת, במשך ימי התפתחותה, מאמצעי לתכלית לאומית, ונימים אחרות, מחוץ להתבוללות, החלו מנגנות מתוכה. אך לולא התנועה הציונית היתה אף היא נעלמת, כשם שנעלמה הספרות העברית בגרמניה, עם התעצמות הטמיעה. אלא לאחר שנשתנה מצב היהודים ונתעוררו בעם, בדמות הציונות, הכיסופים להיות לעם עצמאי, מבחינה כלכלית ומדינית, התחילו משתנים גם פני הספרות העברית. ממכשיר להשכלה היתה לתכלית לאומית. מגמתה עכשיו איננה עוד להביא תרבות אירופית לחיים היהודיים לשם התבוללות, אלא להבהיר את מצב היהודים, לגַלות את כוחות היצירה ואת היכולת המקורית הגנוזים בעם היהודי, לחשוף את הערכין הפנימיים של הלאום היהודי. עֲנִיה היא, כִּבְדַת תנועה, תמימה, ומכמה בחינות גם בורגנית, ריאקציונית ורבנית, כי בה משתקפים כל שלבי ההתפתחות של הציונות עצמה: חיבת ציון עם ה"קולוניות", ה"הסכמות" של הרבנים ושל ה"צדיקים", הלאומיות של בעלי־הבתים והמשכילים. אולם אחרי ככלות הכל יש לה סיכויי התפתחות, כי מגמתה לשמש לתכלית לאומית והיסטורית. והואיל והיא עכשיו סמל הציונות, הרי עִם התפתחות הציונות והתנערות ההמון למלחמת השחרור הציונית היא עשויה להתעשר ולהתקדם ולהשתלב בצרכי החיים.

שונה לגמרי מצבה של הספרות הז’רגונית. היא משמשת בידי הפרוליטריון אמצעי לתרבות, ואך אמצעי בלבד. כלשון אין בכוחה לעורר אהבה והתלהבות אל עצמה, היא שפת הגולה, לשון הגלות, מבוּזָה בעיני כל המעמדות כאחד. בתוך החיים היהודיים עצמם אין גורמים אשר יעשו את הז’רגון לספרות לאומית; אדרבה, כל כמה שהתרבות והחופש חודרים אל החיים היהודיים, ערכה של ספרות־הז’רגון מתמעט. ההמון משתמש בספרות־הז’רגון כדי להיגאל מן הז’רגון, וענין זה מתקדם והולך.

ומה גורלו של היסוד השני לצורות חיים לאומיות, שעליו מתבססת האבטונומיה הלאומית, גורל המשפט? אמנם יש ליהודים בית־דין יהודי, משפט יהודי, שמילא בשעתו תפקיד גדול בחיים, בשעה שברוסיה שרר משפט המשטרה, והיהודים, ולעתים קרובות גם הנוצרים, לא רצו להזדקק למשפט האזרחי. אם אמנם דן בית־הדין היהודי בימים ההם דין צדק יותר מן ה"סוּד" הרוסי – עדיין הדבר מוטל בספק גדול, כי היה דן לפי דיני התלמוד העתיקים עם כל התחבולות והפלפולים של הגמרא. שום קשר לא היה לו לבית־דין זה עם החיים ועם תביעותיהם. ואולם משחלו תקונים במשפט הרוסי, ירד כבודו של בית־הדין היהודי, משום שלא היה לו כל תוקף אזרחי ונמצא עומד בסתירה לכל צורות החיים הכלכליות החדשות ולסיבוּכיהן. האפשר עוד לדבר עכשיו על סידור החיים לפי דין ישראל העתיק? או שמא תֵשב סנהדרין של בונדיסטים ויכתבו לנו פירוש חדש ב"רוח הזמן" ל"חושן המשפט"? וכל זה לא משום שתנאי החיים המציאותיים מחייבים כך, אלא משום ששמע ה"בונד" שמועה, שהסתדרויות סוציאליסטיות בעולם כללו בתוך הפרוגרמה שלהן את האבטונומיה הלאומית.

היסוד השלישי של האבטונומיה הלאומית היא הנהלה עצמית לאומית. הנהלה עצמית לאומית פירושה – הנהלה לפי חוקי הלאום, כפי שהם קיימים עדיין בהווי העם, הנהלה שהיא מסוּרה בידי הלאום בעצמו. מה הם חוקי ההנהלה המיוחדים שהיהודים יכולים לתבוע לעצמם? מלבד ה"קהל" הנושן עם סדריו לא היתה ליהודים שום הנהלה עצמית, ואילו נעשה נס והיהודים היו זוכים להנהלה עצמית, לא היו יודעים במה מתחילין. שתהא ההנהלה מסורה בידי יהודים, שתהא משטרה יהודית, “אַקציזניקים” יהודים, “איספרַבניקים” יהודים, “גוברנַטורים” יהודים – זה דוקא ענין גדול, ולכלל ישראל היה זה נותן כבוד הרבה, אלא שלבְנוֹת בַּריקדות לשם כך, שמא באמת אין הדבר כדאי…

הנה כי כן, ראינו מה ילדותית ומה אוילית היא כל הדרישה הזאת של ה"בונד" בדבר האבטונומיה הלאומית, ובפרט שבה בשעה רואה עדיין ה"בונד" את פתרון שאלת היהודים בשיווי הזכויות האזרחיות, שודאי תשמיד מיד כל שריד ופליט של “לאומיות־הגלות”. ולא היה ה"בונד" מגיע לשטוּת ריאקציונית כזו, אילו היה מוכשר לשקול היטב בדעתו, מה פירושה של אבטונומיה לאומית ומה תוכן אפשר שיהיה לה בחיים היהודיים. אלא שהוא הֶעתיק בפשטות את החלטת הועידה הסוציאל־דימוקרטית האוֹסטרית בבְּרִין והעביר אותה אל החיים היהודיים, בלי הָבֵן, שהפרוגרמה האוסטרית הולמת את היהודים ממש כ"שטריימל" את ה"יוון", ובלי הָבן שאבטונומיה לאומית אפשר לדרוש רק בשעה שמציאות החיים תובעת זאת.

אבל כותבי המאמר שלפנינו, שאינם מבינים את תוכן האבטונומיה הלאומית, עדיין הם מתייצבים בחציפות ומכריזים: “כל הכופר באפשרותה של אבטונומיה לאומית כזאת ליהודים, יבוא ויוָכח שטעות היא בידו, שהרי באוסטריה, למשל, שלאומים שונים יושבים בתוכה, ובמקומות רבים גם מעורבים זה בזה, רואים בעין שאיפות פידירַליסטיות כאלה מתגלות בקרב הסוציאלדימוקרטיה האוסטרית”.

דרכו של עם הארץ, שאם הוא מביא משל לדבריו, הרי סופו של דבר שהמשל מוכיח בדיוק את ההיפך מדבריו, וְכַמעשה הזה קרה גם את סופרינו. אין לך ראיה מכרעת יותר עד כמה ילדותית־אוילית היא הפרוגרמה הלאומית של ה"בונד" מאשר המשל מאוסטריה. הרוצה להמשיל מאוסטריה על יהודי רוסיה, חייב לקחת לו לדוגמה לא את הפולנים, הצ’יכים או הרוּתֵינים שבאוסטריה, אלא את היהודים שבה, שאם לא כן – המשל אינו משל. מצבם הכלכלי והסוציאלי של יהודי גליציה דומה הרבה למצבם של יהודי רוסיה: גם הם מדברים ז’רגון ומבורכים בכל אותה לאומיות־הגלות של יהודי רוסיה. באוסטריה רוחשת בכל מקום תנועה לאומית חזקה, אוסטריה היא ארץ קונסטיטוציונית עם חוקי חופש קונסטיטוציונליים. אם האבטונומיה הלאומית ליהודים מקורה בתביעות שבחיי המציאות, מן הדין היה שתנועה לאומית כזאת תתעורר בקרב יהודי אוסטריה זה מכבר. אבל שום יהודי נאור באוסטריה איננו חולם אפילו על אבטונומיה לאומית כזאת, משום שאין יסודות מדיניים ותרבותיים שתישען עליהם. ולא אוסטריה בלבד משמשת ראיה להבל שבזכויות לאומיות ליהודים, אף כל שאר ארצות שיהודי מזרח־אירופה נְחִתִּים בהן ומדברים ז’רגון: אנגליה, אמריקה, טרַנסבַל. בכל הארצות הללו, שכל כך קל היה להציג בהן דרישות לזכויות לאומיות, מבקשים היהודים להיפטר בהקדם מלאומיות־הגלות ולקבל את תרבות עם הארץ, ואין זה אלא כבוד רב לרוח היהודית ולשאיפתו של הפרוליטריון היהודי להשכלה ולחירות רוחנית. ה"אבטונומיה הלאומית" מתחבאה שם בבתי כנסיות, ב"ישיבות", ב"חדרים", אצל “צדיקים”, רבנים, חזנים, שדכנים, “כלי קודש”.

לא כן הציונות שהיא היסוד, שעליו יכולה להיבנות תרבות לאומית יהודית. בתוך חברה יהודית עצמית, שההמון יהיה בה בן חורין ועומד על רגליו מבחינה כלכלית, תתפתח הלשון העברית, שהיא כבר כיום הזה שפת הציונות, ותהיה ללשון העם. גאון היצירה של העם יחדש את נעוריו בלשון זו. “לשון הקודש” של בית המדרש תתקדש בקדושת לשון של חיי חולין. וכשתתפתחנה צורות החיים החדשות, על קרקע לאומית, על עבודה שיתופית, על קוֹלֶקטיביות – יתפתח גם משפט חדש, חוק־עם, שבו תשתקפנה צורות החיים העצמיים. בארץ יהודית תיתכן תרבות יהודית; בתוך שויון ועצמאות כלכליים ומדיניים, בתוך חירות לאומית, תיתכן יצירה לאומית. פני התרבות – כפני החיים!

הנה ראינו, מה משמעותה של “אוטונומיה לאומית” ליהודים בגלות – הבלים, מעשי־ילדות, שטות ריאקציונית, שאין איש מאמין בה באמת, מלה שדופת רעיון, חסרת תוכן, נטולת חיים. מה, איפוא, לאמתו של דבר, תשובתו של ה"בונד" לשאלת היהודים, כלומר: לשאלת התפתחותו ההיסטורית של ההמון היהודי לקראת עבודה יוצרת, לסוציאליזם, לתרבות, לחירות, ליצירה לאומית עצמית? אין הוא מסוגל להשיב על כך, מפני שהוא מתנגד, לגאולתם ההיסטורית של היהודים, לציונות, ומכיון שהוא שונא הציונות, הריהו אנוס, מבלי דעת, להשיב על השאלה היהודית, ברבות הימים, את התשובה הנושנה של הבורגנות הריאקציונית – מעבר ההמון אל מחנה הבורגנות הגדולה והזעירה, ויצירת אידיאולוגיה למעבר הזה, היא הטמיעה. יפוזר ההמון ויפורד, לא באירופה ובאמריקה בלבד, אלא גם על פני כל רוסיה, סיביר אסיה המרכזית, מאנג’וריה וסין הרוסית. שם יהיה בכוחו להימלט ממצבו הפרוליטרי ולעבור אל גן העדן של הבורגנות, להיות רוסי־פַּטריוטי, שמרני, ליהפך ליסוד אנטי־סוציאלי ואנטי־תרבותי בעולם, כדוגמת יהודי מערב־אירופה. תחי הגלות!

“חירות”, הציונות הסוציאליסטית, רוצה להוביל את ההמון דרך המלחמה בבורגנות לשחרורו ההיסטורי, לקראת חברה חדשה מותאמת לשאיפתו המעמדית, לקראת הסוציאליזם היהודי.

ישראל הוא עם של צדקה. מעשה הצדקה היהודי, עבודת התמיכה היהודית, בעלי הטובה היהודים, ממלאים בחיים היהודיים תפקיד גדול. ישראל הוא עם של עניים, של פושטי יד, של מקבלים, החיים על בעלי הצדקה – זוהי הדעה הנפוצה בקרב הגבירים היהודים ואף בקרב עניי העם גופם. אבל מהו המקור, שממנו נובעת הצדקה היהודית, ומה אפיה הפנימי – זה לא הוסבר אלא מעט מאוד. והרי נחוץ לו, להמון הנזקק לצדקה היהודית, שיהא מתחיל להבין, הצדקה היהודית מהי, ביחוד הצדקה הגדולה של המיליונרים במערב אירופה. לאחר שיבין את מקורה הפנימי של הצדקה היהודית וסיבותיה, יתגלה לו להמון, שאפשר יש גם לו זכות דעה על הצדקה היהודית הגדולה, אפשר יש בו כוח השפעה על בעלי הצדקה ועל בעלי הטובה בכלל, אשר אילו השתמש בו, בכוח זה, היתה הצדקה היהודית הזאת של בעלי הטובות הללו הופכת לחוב יהודי, והמקבל היה חדל לגמרי מהיות מקבל ופושט יד, כסברתם של בעלי הצדקות.

שני פנים לצדקה היהודית. יש צדקה שהיא מפעמת בעמקי העם גופו, שהיא אחת התכונות היפות של היהודים בכלל. זוהי אותה צדקה שהיא נובעת מתוך הרגש החי של הצדק והרחמים, שהיא מושרשת בתוך ההמון היהודי ובתוך בעלי־הבתים היהודים. צדקה יהודית זו היא אחד היסודות שעליו נשענים כל החיים העממיים של היהודים. באלפי חוטים ארוּגה צדקה זו בכל מסכת החיים היהודיים, היא מטביעה את חותמה הקדוש על כל חיי העם, מְשַׁוָה עליהם הוד ואצילות, מסייעת ומנחמת. זוהי הצדקה בסתר, שאינה מכריזה ברבים, שאינה מעלה שאון, ואינה ניכרת אלא בהשפעתה הכללית; זוהי היפה שבתכונות עם ישראל, הגאוה והגבורה הפנימיות של חיי העם היהודיים.

אבל יש אצל היהודים עוד צדקה אחת, הצדקה של הבורגנות היהודית, של בעלי המיליונים היהודים, ולה דמות אחרת לגמרי, והיא נובעת מסיבות אחרות ויש לה מטרות אחרות, שונות משל הצדקה הצנועה שבחיי העם. צדקה זו מקומה במערב אירופה, בקרב הבורגנות היהודית המתבוללת. צדקת־מיליונים גדולה זו אינה מתבארת במידת הרחמים היהודית, ברגש היהודי, אלא בכל תנאי החיים היהודיים בכלל, של השכבות הגבוהות והנמוכות גם יחד. הפילנתרופיה, הצדקה, היא אחד היסודות של כל חברת־מעמדות, וככל שמשתנה החברה, פני הצדקה משתנים עמה. החברה הקפיטליסטית של זמננו אי אפשר לה בלי בתי חולים, בלי תמיכת עניים, בלי עזרת יתומים, בלי בתי לינה, כשם שאי אפשר לה בלי צבא, בלי ניצול, בלי תותחים ובלי מלחמות. אלמלא היתה גם צדקה אפסית זו, היה הרגש המהפכני של העם עולה ומתגבר עד כדי כך, שסכנת התמוטטות היתה צפויה לכל החברה כולה. מאידך גיסא, זקוקים המעמדות השליטים לצדקה זו כדי להרגיע את נפשם מפני עשרם הם ועניו של העם. ואולם הבורגנות היהודית אנוסה לייסד מפעלי צדקה לדלת־העם היהודית עוד יותר משאנוסה הבורגנות הנוצרית לעשות כך לטובת עניי הנוצרים. שכל זמן שהבורגנות היהודית נמנית על העם היהודי או על הדת היהודית, היא רואה את עצמה מחוייבת לעשות משהו למען ההמון היהודי, אך לא משום שאין קיום להמון בלי צדקה זו, אלא בגלל כל מצבה היא עצמה בתוך החברה.

הבורגנות היהודית במערב אירופה עשירה מאוד, עשירה לאין ערוך יותר מן האוכלוסים הנוצרים, אבל היא חיה בתוך חברה אנטישמית, המביטה עליה בעין זועמת מאוד ובקנאה; על כן היא בהולה מאוד בנפשה ומבקשת להסתתר. חלק גדול ממנה עובר לנצרות, – על זאת תעיד הסטטיסטיקה במערב אירופה. היהודים במערב אירופה אינם מתרבים, ואלמלא היו מתווספים עליהם יהודים ממזרח אירופה, העוברים אף הם לאחר שנים שלושה דורות למעמד הבורגנות, היו היהודים במערב אירופה עומדים כמעט על סף הכליון, כי היו מתבוללים לגמרי, אף בדת. אבל כל זמן שהבורגנות מחזיקה ביהדות – והאנטישמיות נועלת בפניה את שערי הכנסיה הנוצרית – דרכה ללכת בהסתר: הַס מלהזכיר, בל נֵראה ובל נמָּצא, תשתַּכֵּך השאלה היהודית, תתפזר הגולה על פני כל העולם, שלא תנַקר עינים, תתעלם האומה היהודית ולא תתנכר עוד בעולם, והאסון היהודי יתעטף ויתכסה. בטמיעה היא רואה את הדרך להתחבא מפני השונא האנטישמי וליהנות בשקט מן הבכורה שאליה הגיעה בחיים. אולם מצבו האומלל של ההמון היהודי, הגירתו ונדודיו על פני כל העולם, אפיו הלאומי, כופים אותה לעשות משהו לטובתו. יש גם שהדימוקרטיה הנוצרית נענית לפעמים למצב היהודים, והבורגנות היהודית רואה את עצמה אנוסה להיענות אף היא, שלא יטילו את האשמה קודם כל עליה. על ידי צדקה היא אנוסה להצדיק את קיומה בתוך החברה האנטישמית. ובכל שעה שסערה אנטישמית, כגון פרעות, פורצת, נופלים על הבורגנות היהודית במערב אירופה אימה ופחד, והיא מוכרחת לתת מבע לרצונה הליברַלי ולאהבת האנוש שבלבה, והיא מזילה כסף, כדי להביע בזה מחאה על האנטישמיות ולהתגונן בפניה.

ובכן מוכרחת הבורגנות היהודית לייסד חברות צדקה שונות למען ההמון היהודי, אבל כל מוסדות הצדקה שלה מטרה אחת להם, לשַׁכַּך את השאלה היהודית ואת ההמון היהודי במזרח אירופה, שהוא כקוץ בעיני העולם, לקָרבו אל ההתבוללות, כדי שיחדל מהיות עם. על כן מבקשות כל חברות הצדקה של הבורגנות קודם כל לפזר את היהודים בכל העולם, שיהיו ניכרים פחות ולא מקובצים במקום אחד. ועוד הם מבקשים – להפיץ בקרב ההמון היהודי את שפת המדינה ולבולל אותו ע"י בתי ספר והשכלה. וכשהם מקימים בתי ספר כאלה להשכלה ברוח ההתבוללות, הרי זו גם רְאָיָה בידיהם לעיני החברה הנוצרית, שהם פטריוטים טובים ומבקשים לעשות את כל היהודים אזרחים נאמנים לארצם, ולא יִשוּב יהודי מתבדל. הם גם שואפים להפיץ בקרב ההמון מלאכה ועבודת אדמה, שלא יאמרו האנטישמים, שהיהודים אינם אלא סוחרים ועשירים, – מתוך כך יהיה גם מעמדם הם עצמם בתוך החברה האנטישמית איתן יותר. פיזור ההמון וטמיעתו. חיפוי על הדלות היהודית שלא תהא מתגוללת בראש חוצות כקוץ בעינים – זוהי מטרתה של הצדקה הבורגנית היהודית במערב אירופה. ובמקום שאפשר מבקשת הבורגנות היהודית להבליט ע"י מעשה הצדקה גם את הפטריוטיות שלה. זוהי מגמתן של חברת “כל ישראל חברים” של כל ה"אליאנסים" למיניהם, של ה"הילפספאריינים" ושל כל יתר החברות והועדים במערב אירופה ובאמריקה, הרוצים “לעזור” להמון היהודי. כל אלה מקורם בפחד הבורגנות היהודית מפני יהדותה.

ואולם זה עשר שנים תופסת מקום בראש כל החברות הללו חברת יק"א, שהפכה עכשיו לשאלה בקרב התנועה הציונית. הברון הירש, שהיה חשוך בנים, ציווה תשעה מיליון פונטים אנגליים לשם יישוב יהודי מזרח אירופה בארצות אחרות. שום תכנית, כיצד יש ליישב ולאיזו מטרה – לא היתה לו; אלא יתכן מאוד, שאילו היה עכשיו בחיים, היה נענה לתנועה הציונית. לאחר מותו עברה הנהלת רכושו, לפי צוואתו, לידי חברת “כל ישראל חברים”, לידי “אנגלו־גו’איש אסוסיאיישן” (“אגודת אחים” של יהודי אנגליה) בלונדון ולידי הקהילות של ברלין, פרנקפורט־דמיין ובריסל. החברות והקהילות הללו, כלומר: דַבָּרֵי הבורגנות היהודית במערב אירופה, היו לבעלים על מאות המיליונים הללו.

משום כך אין לנו חברת צדקה בבורגנות היהודית שרפיונה ורקבונה הפנימיים של ההתבוללות יהיו כה ניכרים בה כמו בחברת יק"א. לאחר שמת הברון הירש ויק"א עברה לרשות הבורגנות היהודית, היתה כל שיטתה לפזר את היהודים בכל העולם או לחלק להם נדבות בארצות מגוריהם. הכנסתה של יק"א מגיעה, בערך, לעשרה מיליון פרנקים לשנה. היא גם פוגעת בקרן, אף על פי שזה מתנגד לחוק, ובשנת 1901 הוציאה 11¹_/2 מיליון פרנקים. ואם תסתכלו מה נעשה בכסף זה, תראו, כיצד מבקשים ה"מנהיגים" אך להיפטר מן הכסף ואך להקפיד שלא תצא ממנו עזרה אמתית, היסטורית, לעם היהודי.

אין יק"א נוהגת להדפיס דין וחשבון מעבודתה, אלא שלשנת 1902 עלה הדבר, שלא מדעת המנהיגים, לפרסם את חשבון מעשיה. לפי חשבון זה הוציאה החברה אותה שנה 60.000 פונטים להנהלה המרכזית ולהנהלת המושבות בארגנטינה; 100.000 פונטים לתרומות שנתיות ולנדבות ארעיות לכל הארצות. מזה קבלו סכומים גדולים גם ערים בארצות שיש בהן יהודים עשירים, כגון גרמניה, ארצות הברית, אוסטריה, שויץ, צרפת ואנגליה; 132.000 פונטים הוצאו למטרות שונות בארצות שונות, בהן 30.000 פונטים לבתי דירה לפועלים בוילנה, 34.000 פונטים למַטְוִיָה בדוּברוֹבנה, והיתר לארצות שונות; 18.000 פונטים הוצאו למשכורת באירופה ובא"י; 87.000 פונטים לקניית קרקע בארגנטינה ו־24.000 פונטים לקרקע בגליציה. בסך־הכל הוצאו 415.555 פונטים, ובזה היתה גם פגיעה בקרן בסך 54.488 פונטים. להתיישבות בארגנטינה הוצאו איפוא 147.000 פונטים, לעבודת אדמה בשאר הארצות הוצאו, לפי החשבון המפורט (במידה שהוא מפורט בכלל), כ־70.000 פונטים; כל יתר הכסף פוזר לנדבות שונות על פני כל העולם. מבין הנדבות יש חשיבות יתרה רק להקצבות 29.000 פונטים לרומניה, 22.000 פונטים לבתי ספר ברוסיה, 30.000 פונטים לבתי דירה לפועלים בוילנה, 34.000 – למטויה בדוברובנה.

ההתיישבות בארגנטינה היא תרמית גלויה, שדעת הציבור היהודית היתה חייבת למחות עליה זה מזמן. ההתיישבות בארגנטינה, שעלתה ליק"א עשרות מיליונים, הביאה אך נזק, ואף־על־פי־כן שבה יק"א והוציאה בשנת 1901 כמעט מחצית הכנסתה לארגנטינה. המושבות בארגנטינה אינן בשטח רצוף, כי זה היה יכול להיראות, חלילה, כתחיה לאומית, לפיכך פיזרו אותן בכוונה על פני שלושה מחוזות, בוּאֶינוֹס־אַיירֶס, סַנַטא־פֶה ואֶנטרֶה־רִיוֹס. במושבות הללו ישבו בשנת 1901 בסך הכל 7125 נפשות, מלבד 340 פועלים יהודים. אם נְחַשב את עשרות המיליונים שהוצאו על מושבות אלה, יוצא לנו שכל משפחה עלתה בכמה רבבות רובלים. מה הפסד היה צפוי לעם ישראל בתור כלל לולא היו לו מושבות אלה? ומה נזק היה מגיע למתיישבים הללו אילו היו יושבים בערים ועושים במלאכה אחרת? אין ערך להתיישבות יהודית, אלא אם כן יש בכוחה להיות לענין של הכלל, לצורה חדשה של חיים יהודיים; ולא תיתכן התיישבות אחרת, אלא זו המובילה לאבטונומיה מדינית ולאומית וליסודות חברתיים חדשים. כל התיישבות אחרת בארצות שיהודים נחיתים בהן כיום היא בלתי אפשרית ומזיקה כאחת, ואינה אלא אחיזת עינים של הבורגנות, כדי להראות לגויים, שאין היהודים אומה רעה כ"כ, כפי שהגויים סבורים. לקחת ישוב עירוני, וביחוד ישוב כיהודי, שהוא מוכשר ועֵר מבחינה תרבותית, ולהעבירו לחיי כפר נחותים – פירושו לגרום לו נזק, לעשותו אמצעי למטרה אחרת. ואמנם, כל הנסיונות שנעשו בעולם, ברוסיה, בארצות הברית, בארגנטינה. להפוך את היהודים לעובדי אדמה – לא עלו יפה, אף־על־פי שעלו ליהודים במאות מיליונים וברוב עמל וזיעה. הישוב היהודי העירוני איננו רוצה לרדת ע"י חיי הכפר לדרגת תרבות נמוכה יותר, והדין עמו. החוש העממי הוא בריא יותר ונכון יותר מן הפוליטיקה ההתבוללותית של הבורגנות ומן ה"דרשות" של האינטליגנציה הבורגנית.

ההתיישבות בארץ־ישראל המתגשמת בשם האבטונומיה היהודית והמודרכת ברצון העם, ע"י שליחיו הנבחרים ובהתאם להשקפותיו ולרגשותיו, היא היפוכם הגמור של כל מפעלי ההתיישבות הבורגניים. ודאי עלתה גם היא ברוב קרבנות ובהרבה מיליונים, אבל מגמתה טובת הכלל, טובתו של כל המון בית ישראל בכוונה להרימו לדרגת חיים נעלה יותר. התיישבות זו הולכת לקראת צורות חיים מעולות, וברגע שהחיים הוכיחו שהתיישבות פרטית איננה עשויה להצליח והתנועה הציונית התחזקה, מיד התרומם רעיון ההתיישבות לרעיון קולקטיביסטי, לרעיון הלאמת הקרקע והעבודה השיתופית. ההתיישבות הציונית המתגשמת למען העם ועל ידי העם, בשם העצמאות המדינית ולמען חברה חדשה על יסודות סוציאליים נעלים יותר, פירושה בשביל היהודים – חירות ותרבות, והיא בת הגשמה. כל התיישבות אחרת, של בעלי־טובות – עבדות היא, אי־תרבות, אמצעי בידי הבורגנות להתגונן בו בפני האנטישמיות, ובעיקרה איננה נתונה להגשמה.

מן הנדבות שחילקה יק"א בכל העולם אנו רואים, שמרביתן ניתנה לקהילות יהודיות עשירות, שמחובתן, אף ביכלתן, לספק בעצמן את צרכי הצדקה שלהן. זהו כמעט כעין סיוע ליהודים המיליונרים שבמערב אירופה, שכן נפטרו ע"י כך מחובת התרומה. הנדבות לבתי דירה לפועלים בוילנה ולמטוִיה בדוברובנה, בסך 64.000 פונטים, אינן ענין צבורי, ועדיין הדבר מוטל בספק אם אפילו קומץ אנשים יפיק מזה תועלת; שעדיין לא ידוע לנו על איזה בסיס מדיני־סוציאלי נוסד הדבר. הנדבות שפיזרה יק"א בארצות שיש בהן ישוב יהודי עני, אין להן ביסודן כל ערך בשביל היהודים הללו, ומקצתן של נדבות אלו לא הועיל אלא לִפטור את המעמד העשיר שבארצות ההן מתרומה לצרכי צבור. רק מעט מזעיר הוציאה יק"א לסיוּע שהיה נחוץ מיד, כגון העזרה ליהודי רומניה.

מכאן ברור, שחברת הצדקה הגדולה ביותר, שנועדה ביסודה לטובת הכלל היהודי, להרמת העם היהודי לחיים חפשיים ומעולים יותר, הפכה בידי בעלי המיליונים היהודים מכשיר להתבוללות או אמצעי להיפטר רגע מן הצעקה היהודית, מן הדלות היהודית. 10¹_/2 מיליון הפרנקים לשנה, הכנסת החברה הזאת, מתבזבזים להתיישבות בלתי אפשרית ומזיקה בארגנטינה, לצרכי צדקה של קהילות עשירות, לנדבות פעוטות ולנסיונות סוציאליים־מדיניים, שיש בהם כדי לעזור לכמה מאות יהודים לכל היותר. ובזבוז משחית כזה של כסף צבורי, של אוצרות יהודיים, שהוקדשו למטרה אחרת ושיש בהם כדי להניח יסוד למדינה הציונית, נעשה לעינינו, בשעה שנוצרה תנועת־עם יהודית השואפת להגשים את הדבר ההוא, אשר לשמו נועדו האוצרות הללו.

מעשה כזה, אשר קומץ בעלי מיליונים יאחז בידו אוצרות צבוריים ויבזבז אותם לריק, בשעה שעם שלם יצר תנועה, שלמענה נועד הכסף, והוא תובע את זכותו על הכסף – לא יתכן אלא אצל הבורגנות היהודית וכן אצל העם היהודי. כבר הסברנו לעיל, שהצדקה היהודית יש לה אופי התבוללותי ושיק"א היא הניב החזק ביותר להתבוללות היהודית, ורק להתבוללות בלבד היא שואפת לעבוד. מוטב לה לבזבז את הכסף, להחריב את כל הקרן (היא כבר פוגעת בהון עצמו), מאשר תתן לעזור בכסף הזה לעם היהודי בתור לאום. אך מלבד יצרי התבוללות יש בזה גם הרבה בוז לכל ההמון היהודי, לכל העם היהודי היושב במזרח אירופה ושהוא כולו, לפי דעת הבורגנות, פושטי יד, בורים, אנשים חסרי תרבות, שאין להם אלא לקבל מידי הבורגנות היהודית את תורת ההתבוללות. המיליונרים היהודים שבמערב אירופה לבם כה גס בעם ישראל, בדימוקרטיה היהודית, בדעת־הקהל היהודית, שאין הם רואים אפילו צורך להשיב דבר למחאות היהודים ולתנועה הציונית. אותה בורגנות יהודית, שהיא כ"כ יְרֵאה מפני דעת־הקהל הנוצרית, שהיא בעצם כ"כ נחותת־רוח, רועדת ומסתתרת מפני כל כלבלב, שהיא מוכנה לחפות על הכל בכסף, ובלבד שלא ידברו בה, שכל הפוליטיקה שלה אינה אלא הרצון להיות רואה ואינה נראה – בורגנות זו מלאת חוצפה ועזות בשעה שהיא עומדת בפני המון ישראל, בפני העם היהודי. כאן היא “על הסוס”, כאן היא מתמלאת רוח גבורה, כאן היא בעל הבית, כאן אין בפניה לא דעת־קהל, לא רגש חובה בפני הדימוקרטיה. לפיכך אין יק"א רואה צורך להצטדק, להגן על דרכה, לתת חשבון על מעשיה, היא שותקת, היא בָזָה לעם הקבצנים.

אבל הבורגנות היהודית הריאקציונית והנבערה – טועה בחשבון. הבוז שהיה בידה לשפוך על העם היהודי לפנים, יכול עכשיו לעלות לה ביוקר רב. ההמון היהודי נתעורר ע"י הציונות, ואתו מיטב האינטליגנציה היהודית, נוצרה דעת־קהל אצל היהודים, וזה יכול להיות מסוכן מאוד לבורגנות היהודית. כל זמן שההמון היהודי היה שפל רוח, נטול חושים פוליטיים־לאומיים וראה בבורגנות היהודית את בעלי־טובתו, היה בעיניה כפושט יד, כמקבל. אבל עכשיו, כשנפקחו עיני ההמון, כשהוא מתחיל שואף לעצמאות מדינית, ולחירות לאומית, הוא מכיר את ערכה של הבורגנות ומגלה בקרבו את הכוח שיכול לשמש לו נגדה. כל זמן שההמון היה רופף מבפנים והיה חסר את הרעיון הציוני, היתה הבורגנות בָּזָה לו ודוחפת אותו לדרכי ההתבוללות וההתנוונות, כדי להוכיח את הפטריוטיות שלה בעיני העמים ולהיפטר מן השאלה היהודית. אבל כיון שהיה ההמון לציוני והכיר את הניגוד שבינו לבין הבורגנות המתבוללת, הריהו שוב מסוגל להתייצב בפניה ולעשות אותה מכשיר לציונות. הבורגנות היהודית תלויה בהמון הרבה יותר משתלוי ההמון בצדקה שלה ובטובות שלה. הבורגנות חיה בתוך חברה של קנאה ושנאה אליה, בתוך מחנה של אויבים, וכל כוחה נשען אך ורק על דעת־הקהל האירופית, הדימוקרטית והליברַלית, המגינה עליה. אבל מה יהיה, כשירים ההמון היהודי את קולו נגד הבורגנות היהודית ויקרא את דעת־הקהל הזאת לעזרתו? מה יהיה אם הוא יוסיף לגלות את כל השחיתות של הבורגנות היהודית, את התרמית ואת הסכנה שבהתבוללות שלה, את הזיוף שבפטריוטיות שלה, והוא יבקש אצל העמים סיוע ועזרה לשחרורו הציוני? – אז יחזור הגלגל; אז יקום כוח נגד הבורגנות היהודית, אשר יכריח אותה לעבוד את העם היהודי, את ההמון היהודי, את הציונות. העמים, הסוציאליסטים, המפלגות הדימוקרטיות, עלולים להבין את הציונות ולרחוש לה חיבה, הם עשויים להיות לה ידידים, אם רק יתעורר ההמון היהודי ויכריז על רצונו הציוני. אבל אם יֵשְׂט ההמון היהודי מעל הבורגנות ויצא במלחמה עליה, מיד נשמטת מתחת רגליה כל משענתה בחברה והיא תהיה למיעוט קטן בתוך סביבה מלאה קנאה ושנאה, עטורה שונאים מבחוץ וטרופה ע"י ביקורת מבפנים, מצד ההמון היהודי גופו. ההמון היהודי שהיה עד עכשיו מקבל, פושט יד, בעיני הבורגנות, יכול להיות ליסוד היסודות של העם היהודי, להשתלט על הבורגנות ולכפות אותה שתסַפק את האמצעים הדרושים לעם היהודי בהתאם לרצונו הציוני.

אבל בענין יק"א חייב ההמון היהודי לצאת מיד למלחמה בקומץ הבַנקירים המחוצפים הללו, המגלים את יתרון גבורתם העלובה על עם ישראל בזה שהם בזים לו. הקהל הציוני בלונדון, מקום מושבת של ראשי הבעלים על יק"א, מצוּוה להתחיל במלחמה ביק"א ע"י הפגנות, אספות עם, עתון, דעת־הקהל האנגלית, לנהל את המלחמה עד אשר יכריח את יק"א להשיב לצבור היהודי את השייך לו, לפי רצונו האמתי של המנדט ולפי כל מצב הדברים בעם היהודי כיום. כל העם היהודי יתמוך במלחמה זו שבלונדון, ודעת־הקהל האנגלית תהיה ודאי עם הציונים. בידם של ציוני לונדון הוא ליצור עכשיו אפשרות לבנין הציונות על יסוד איתן, והמון ישראל שבלונדון יכול להיות עכשיו הכוח המניע של תנועת השחרור היהודית, אם רק יכיר בכוחו ויבין, מהי הבורגנות היהודית בכלל ומה הם מנהיגי יק"א בפרט. והמלחמה אשר יפתחו בה יהודי וייטצ’פל שבלונדון, עלולה להיות למלחמה כללית בכל מקום שיש בו גבירים יהודים והמון ציוני. העם היהודי מוכרח לחדול מהיות המקבל, האביון, המצפה לנדבת המיליונרים היהודים ומשמש להם אמצעי לעסקיהם ההתבוללותיים; הוא מוכרח להכיר ביתרון כוחו על הבורגנות היהודית ולהבין את חולשת עמדתה בתוך החברה ולעשותה אמצעי לשחרורו הציוני. ורק לאחר שההמון יתאגד למטרה זו ויתעורר לתנועה נגד הבורגנות היהודית בשם הציונות, יִמָּצאו האמצעים הנחוצים להגשמת הרעיון הציוני. התקפת ההמון בלונדון על יק"א היא צעד ראשון בדרך למלחמת העם היהודי לציונות.

בנהרי דם יהודי ובנחלי דמע יהודי כתב הישוב הנוצרי בבסרביה דף חדש בתולדות ישראל. והדף חדש אך משום שנכתב זה עכשיו. הימים הנוראים בקישינוב מעלים על דעתנו את גזירות ת"ח ות"ט, כשקם בוֹגדן חמילניצקי והוריד לטבח אלפים מישראל. גם עכשיו הומתו יהודים מיתה איומה, כרתו לשונות, קיטעו אזנים, תקעו מסמרים בראש, ניקרו עינים ועינו בכל מיני עינויים קשים; נשים ובתולות אוּנסו בראש חוצות והוצאו אחר כך למות איום; ילדים, יונקים, הושלכו דרך חלונות הקומה השלישית אל אבני הרחוב. כל זה קרה במאה העשרים באירופה לעיני כל העולם. לקחו חלק בפרעות לא רק המון העם, אלא גם – ובמידה גדולה מאוד – האינטליגנציה: סטודנטים, גימנזיסטים, עתונאים ואנשים מכל המקצועות האינטליגנטיים – כולם השתתפו במידה שווה בפרעות קישינוב, כולם התחרו זה בזה באכזריות. רופא אחד, שאשה יהודיה נמלטה אליו עם תינוקה להתחבא מפני הרודפים, השליך את התינוק דרך החלון אל הרחוב ואת האשה גרש. יחס הממשלה בפרעות אלה היה גרוע מיחסה בפרעות שקדמו. אילו היתה שביתה פורצת בקישינוב, לא היו חסרים לה לממשלה כוחות להחניק את השביתה והמשא־ומתן בין קישינוב לפטרבורג לא היה נמשך שני ימים. הממשלה המדכאה בנחלי דם כל “קשר” של פועלים, היתה כאן “חסרת אונים” לדכא את הפוגרום האיום. הממשלה אירגנה את פרעות קישינוב וסייעה להן במישרים. המשטרה, הפקידים, משמרות הצבא גזלו, חמסו יחד עם ההמון. בכל מקום שראו קבוצת יהודים מוכנים לעמוד על נפשם, מיד צצו שם לעשות “סדר” ולפזר את היהודים; אבל בשעה שבאו השודדים והתחילו טובחים את היהודים ושודדים את בתיהם נעלמו “עושי הסדר” או ששיתפו את עצמם למעשי השוד. הפקידות השתתפה בפרעות, הממשלה סייעה לפרעות.

אך לא רק טעות היא, אלא גם תרמית פוליטית, אם באים לבאר את סיבת הפרעות ברצון הממשלה. אי אפשר לתלוש את הפרעות מתוך כל המצב היהודי ולהסבירן ע"י סיבות מיוחדות, ארעיות. אין הפרעות אלא הרעם הנורא בתוך הסערה האנטישמית המתמדת, שבה חי העם היהודי בגולה. במאמרים הקודמים ביררנו באריכות את ענין האנטישמיות וסיבותיה; הפעם נוכיח, אגב דיון בפרעות, עד כמה משמשים היהודים לעמים הסובבים אותם, לממשלות, למפלגות ולתנועות, אך אמצעי למשהו, ואין להם אף פעם ערך לגופם. כשהחלה התפתחות הקפיטליזם ברוסיה, בשנות הששים, ובפלכי רוסיה היה הצורך בבעלי מלאכה, נתנה הממשלה ליהודים רשות לגור בכל רחבי רוסיה. אך משהוסיף הקפיטליזם להתפתח, ההתחרות גברה ונתרתחה, הקפיטליזם התקומם ביתר שאת נגד צורות הכלכלה הקודמות, מיד הופיעה האנטישמיות, וכל המעמדות, יחד עם הממשלה, התחילו רודפים את היהודים, כי כל ארחם ויגיעם לא היו עוד נחוצים לחיי הסביבה. כעבור ימים ראתה הממשלה בפרעות אמצעי להחליש את תנועת הפועלים, וזה עשרים שנה שהתחילה מארגנת אותן. היהודים היו לאמצעי למטרותיה של הממשלה, ודם יהודי ניגר כמים.

אך לא בשביל הממשלה הרוסית בלבד, גם בשביל המהפכנים הרוסים, שונאיה הגדולים ביותר של הממשלה, אין העם היהודי אלא אמצעי, אמצעי למהפכה. כשפרצו הפרעות בשנות השמונים, ראו בהן המהפכנים הרוסים אמצעי לעורר מהפכה בארץ. קבוצה אחת של ה"נארודנאיה ווֹליה" הוציאה אז כרוז־דמים נגד היהודים וקראה את העם הרוסי לפרוע ביהודים. ולהיפך, עכשיו, לאחר פרעות קישינוב, כשהממשלה השתמשה בהן נגד המהפכה, קמו בקרב המהפכנים הרוסים מהומה ושאון, רועמים הם וגועשים נגד הממשלה, שהיא רוצה להחניק את המהפכה בדם יהודי. שאלת הפרעות היא בעיני המהפכנים הרוסים שאלת רוסיה, שאלת המהפכה, ותו לא.

השאלה היהודית לא היתה עד עכשיו קיימת כלל בפני התנועה המהפכנית הרוסית. ואף־על־פי שהאנטישמיות חיה וקיימת בכל רחבי החברה הרוסית, במעמדות העליונים כבתחתונים, ואולי בתחתונים יותר מאשר בעליונים, לא מצאו עד היום שום הסתדרות רוסית מהפכנית – מחוץ לקבוצה אחת “סווֹבּוֹדה”, – ושום ועד צורך לצאת נגד האנטישמיות ולפקוח את עיני העם הרוסי בנוגע ליהודים. יהודים נחנקים, דם יהודי נשפך ברחובות רוסיה זה למעלה מעשרים שנה, והמהפכנים הרוסים לא השמיעו כמעט מלה אחת לטובת היהודים, מחוץ לאותה פרוקלמציה מפורסמת, שבה קראו הם עצמם לפרעות. אמנם, בשנים האחרונות התחילו ההסתדרויות המהפכניות הרוסיות לטפל בשאלה היהודית, אבל לא כדי להאיר את עיני העם, חלילה, נגד האנטישמיות, לא, – כדי לנהל מלחמה בציונות וב"בונד", שגם הוא בעיניהם יהודי וציוני יותר מדי. ראו שקמה בקרב היהודים תנועת שחרור משלהם, שהיהודים רוצים להיות לעם, למדינה בפני עצמם, מטרה לעצמם ולא אמצעי לאחרים, מיד קפצו כולם יחד בחוצפה אנטישמית אמתית והתחילו מטילים בתנועה זו זוהמה ריאקציונית וניוול בורגני. ואף־על־פי שאינם יודעים ואינם מבינים את התנועה כלל, אף־על־פי שאין להם כל ענין בעם היהודי ובחייו הפנימיים, הריהם, כל ההסתדרויות והועדים הללו, מוציאים מאמרים ופרוקלמציות נגד הציונות, וכולם מלאים בערות, שקר ותחבולות ערמה אנטישמיות־ריאקציוניות חשוכות. הם משקיפים על היהודים לא כסוציאליסטים, אלא כסוחרים; אין היהודים מטרה בעיניהם, אלא אמצעי למהפכה הרוסית. אם תקום בקרב היהודים תנועת שחרור משלהם, יתכן שיהא נזק מגיע מזה למהפכה, שכן ימעיטו היהודים להעמיד מקרבם צבא מהפכני, – לפיכך אסור להם, ליהודים, לצאת מעבדותם לחיים נעלים יותר.

יש להם למהפכנים הרוסים פזמון אחד נגד הציונות, היא הטלגרמה שהקונגרס הציוני השני החליט שלא לשלוח לקיסר הרוסי. על טלגרמה זו הם יוצאים רכובים כל הימים, כבלעם הרשע על אתונו. אבל מוזר הדבר, אותם המהפכנים המזהמים את שם הציונות בעד הטלגרמה שלא נשלחה, מספרים בספרותם בהתלהבות אוילית על מעשה הפינים שאספו לפני כמה שנים חתימות בכל הארץ על בקשה לקיסר הרוסי שלא ידכא את חירותה של פינלנד. בהתלהבות של שוטים מתואר בחוברת השניה של העתון הסוציאלדימוקרטי “ז’יזן” מ־1902, כיצד התרוצצו הסטודנטים הפינים על פני כפרים שוממים, רחוקים וקרים, בסופה ובגשם, בארץ דומה למדבר, איך מסרו כמעט את נפשם ובלבד שישיגו – עוד חתימה על בקשה לקיסר. העתון הסוציאלדימוקרטי מדבר על העם הפיני, על הסטודנטים ועל האינטליגנציה, שעסקו באוסף החתימות על התזכיר אל הצאר, כעל גבורים. משמע, שהטלגרמה גופה, שהקונגרס לא שלח אותה, איננה נוגעת במהפכנים אלה כמלוא נימה, הם מטילים זוהמה בציונות אך משום שעל ידיה רוצים היהודים, זו הפעם הראשונה בתולדות הגלות, להיות מטרה לעצמם. המהפכנים הרוסים עומדים על נקודת ההשקפה האנטישמית המובהקת.

השקפה זו על היהודים, כעל אמצעי, כעל סחורה, כעל יצור המשמש לאחרים, ולא כעל אנשים, לא באה להם, למהפכנים הרוסים, בעצם, אלא מידי ה"סוציאליסטים" היהודים, שהם גם חלק גדול של “ההסתדרויות הרוסיות המהפכניות”. האינטליגנציה היהודית איננה רוצה לעבוד עַם שאין לו לא כוח, לא שלטון, לא תרבות, לא כבוד אין; היא רוצה להימנות על עם פרוליטרי. אגואיסטית היא, על כן היא בורחת מעַם־הפרוליטרים שלה. על כן היא מחפשת בסוציאליזם מפלט מן העם היהודי, מסתור מ"עם־הגלות". היא סוציאליסטית משום שאיננה רוצה לעבוד עַם, שאין בכוחו להתרומם בעצמו לתנועה סוציאליסטית; היא מצרפת את עצמה לפרוליטריון הבינלאומי, משום שהיא רוצה לברוח מן הפרוליטריון שבפרוליטריון; היא מהפכנית משום שהיא בהולה על נפשה וירודה ברוח וחסרת עוז בגלל יהדותה. לפיכך אין לסוציאליזם ולמהפכניות של המתבוללים שום ערך מוסרי, שום כוח פנימי.

למתבוללים הללו אין היהודים אלא מעמסה יתרה המעיקה עליהם וממררת את חייהם. העם היהודי, האסון היהודי – אינו נוגע להם כחוט השערה; הם אינם מבקשים אלא להיפטר מעַמם, מיהדותם. וכשם שהם עצמם מבקשים להיפטר מן העם היהודי, כן הם רוצים שהעם היהודי יפָּטר מעצמו, יכלֶה, יתבולל. אבל כל זמן שהעם היהודי לא התבולל, מן ההכרח שיהא יסוד לקיומו, שתהא הצדקה לחייו, שתהא לו הסכמה מאת אחרים ליהנות מאויר ומאדמה. העם היהודי משמש, איפוא, למתבוללים אמצעי לחיי הסביבה. וכשם שהבנקיר היהודי מחפש לו הצדקה לקיום היהודים בזה שיהודי פלוני זכה לאות כבוד, שוחח עם הגוברנטור, כן מחפש הסוציאליסט־כביכול היהודי המתבולל הצדקה לקיום היהודים בזה, שהיהודים הם חומר מהפכני טוב מאוד בשביל עמים אחרים. המהפכנים הרוסים מתרעמים על ה"בונד" שהוא עושה פרסום גדול כל כך לעבודתו המהפכנית, אין הם מבינים, שבלי זה אין לו חיים, שבצעקה מתמדת זו: “ראו, אנחנו מביאים לכם תועלת!” צפון כל ה"ניצוץ היהודי" של גבור־הגלות.

ה"סוציאליסט" היהודי המתבולל, ובגללו גם הסוציאליסט הלא־יהודי, רואים את העם היהודי כאמצעי, כסחורה, שאין לה ערך לגופה, אלא לחיי הסביבה. זה נתבלט מתוך כל המהומה שקמה לאחר פרעות קישינוב. הבורגנות היהודית בגרמניה משתדלת להוכיח בעתוניה היהודיים: “אידישע פרעסע”, “אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס”, “איזראעליט” וכן בעתוניה הכלליים כמו “בערלינער טאגעבלאט”, “פראנקפורטער צייטונג”, שהאנטישמיות מזיקה לגרמניה עצמה, כי היא מובילה את העם אל הסוציאל־דימוקרטיה; האינטליגנציה היהודית ברוסיה משתדלת להוכיח בעתוניה היהודיים, בהוצאות הבונדיסטיות, ובעתוניה הכלליים, ב"איסקרא", “זאריא”, ריבולוציוניה ראסיה", שהאנטישמיות מזיקה לרוסיה גופה, כי היא מחלישה את המהפכה הרוסית. יהודי־הגלות, כִּשְוֵה הזכויות כמשולל הזכויות, אין לו העוז לומר, שהאנטישמיות מזיקה ליהודים גופם ועל כן הם מצוּוים להלחם בה כיהודים, וכך הוכיחו פרעות קישינוב הוכחה נוספת את הריאקציוניות של ההתבוללות היהודית אפילו בדמותה הסוציאליסטית.

אבל פרעות קישינוב הן בשביל עם ישראל אצבע ההיסטוריה. הן משמשות עדות נוספת, שאין פתרון לשאלת היהודים אלא בטריטוריה יהודית, בחירות ובעצמאות מדינית. פרעות קישינוב מלמדות אותנו גם זאת, שאין להם, ליהודים, על מי להישען וממי לבקש הגנה – מלבד כוח ידם הם. אלמלא היו יהודי קישינוב רצים להפיל תחינה לפני הממשלה, אלא אוחזים בנשק ויוצאים לרחוב – לא היה הדבר מגיע לידי רציחות כאלה. הממשלה לא תגן על היהודים לעולם, היא שונאם הגדול של היהודים, היא מוח כל האנטישמיות שבארץ. על כן חובה על היהודים להתאגד בכל מקום ולהזדיין ולצאת בנשק נגד הפורעים. נגד רצח אין להתגונן אלא בנשק, ואם נגזר על הדם שישָׁפך, מוטב שישפך במלחמה בראש חוצות, מאשר בפשיטת צואר לטבח בתוך מרתפים. הגבירים נותנים למפַקדי המשטרה ולקציני המחוז כמה מאות רובלים, שיגנו עליהם, והם עצמם מתחבאים בבתי המלון; ההמון ובני הנוער חייבים להתאגד לאגודות ולצאת לקראת האויב ברחוב ועם נשק ביד. די להם, ליהודים, להשתחוות בפני כל שליט ולבקש רחמים מכל פקיד, – הגיעה השעה, שהיהודים לא יוסיפו עוד לתת את גֵוָם ללוחצים, ללא כל התנגדות. הגיעה השעה שנתייצב בכוח נגד לחץ, ובנשק נגד רצח. ואף־על־פי שהיהודים שואפים לצאת מן הגלות ולייסד חברה חדשה וחירות עצמאית, הרי הם מצוּוים בגולה ללכת בקומה זקופה. כל זמן שהם בגולה כוחם יפה ככוחם של אחרים והם זכאים ליהנות מכל מנעמי החופש. ובשעה זו, כשהשונא עבר בגלוי לשפיכות דמים, עלינו לקרוא בקול: התאגדו וצאו אל הרחובות בנשק ביד, באקדוחים ובפגיונות!

צו חיינו הוא, צו כבודנו האנושי והלאומי!

¹

תוספת הביאור שבאה סמוכה לשם העתון הזה, היינו ש"יידישה פולקסשטימה" מבקש להיות בימה מרכזית לכלל הענינים של הפועלים ועוזרי המסחר היהודים, אף זו כבר מגלה לנו, כי ענין לאומי וענין מעמדי נפגשים כאן. לא רחוקים הימים שהדעה המקובלת על העולם היהודי ועל שאינו יהודי היתה, כי היהדות היא חטיבה אחת. יסוד לכל השאיפות המדיניות והרוחניות של היהדות במשך המאה הי"ט היתה ההנחה, כי העם היהודי יחידה אחת הוא. ההתבוללות של הבורגנות היהודית, שהגיעה לעָצמה מדינית וכלכלית, עמדה וטענה, כי אין היא אידיאולוגיה של מעמד עתיר־זכויות בלבד, אלא שעליה להיות לאידיאולוגיה של כלל העם. הבורגנות השמיעה את דבר ההתבוללות באזני המוני ישראל העובדים שלא היה להם ענין בביטול לאומיותם. היא הקימה גם מוסדות, כגון בתי־ספר, ארגוני צדקה, ועדי הגירה כדי לקדם את מפעל ההתבוללות, ואגב הִבריחה, באמצעות ההנחה הכוזבת על אחידות העם היהודי, את הפסיכולוגיה המעמדית שלה לתוך הפסיכולוגיה של הכלל. טעות זו עצמה טעו גם הרבנים, בתורת באי־כוחה של הבורגנות היהודית, בשעה שסיפרו בתעודתו הדתית־סינַגוגית של העם היהודי. תעודה זו לא היתה, בעיקרו של דבר, כי אם העליה הדתית על בנין הבורגנות היהודית שגדלה ועצמה ופירכה עצמה בחיפוש אידיאולוגיה לגיאות ושפל בבורסה. גם זו המתקראת חכמת ישראל, חקירת תולדות היהודים, שנוצרה בידי התיאולוגיה היהודית, הרחיבה טעות זו גם על שדה החקירה בהיסטוריה, ומשום כך לא עצרה כוח להתרומם למעלה משטחיות תיאולוגית תמימה משוחה בששר מסתורין; שכן חסרה היתה את חוט־אריאדנה אשר לכל חקירה היסטורית, היא ההבחנה בפיצול החברה למעמדותיה.

מה שהעולם שאינו יהודי רגיל מימים ימימה לראות את היהדות כאחדות אחת, דבר זה הוא מן המפורסמות. מומיו של מעמד הורחבו למומי הכלל. זכויותיה היתרות של הבורגנות תוארו כיתרון־כוח כלכלי של העם היהודי. מי משונאי ישראל נתן דעתו על העובדה, כי קיים פרוליטריון יהודי, שהוא לפחות שלושת רבעי כלל האומה, החי בתנאים כלכליים וחברתיים עלובים לאין שיעור? מילא, בשונאים לא יפלא הדבר כל כך. ואולם הלא מדהימה ממש העובדה, כי גם הסוציאליסטים היהודים בשנים עברו לא ראו בעם היהודי דבר זולת מעמד אחיד של נושכי־נשך, רכושנים, תגרים וסחרנים. קרל מרכּס בחיבורו המפורסם על שאלת היהודים משנות הארבעים לא שם פדות בין שאלת היהודים לשאלת הרכושנים, וממילא מובן, כי הנחה שבשתיקה היתה לו שבורגנות ישראל וכלל ישראל דבר אחד הם. וגם באותן הארצות, שבהן יושב הפרוליטריון היהודי ישיבת קבע, היו, וישנם עדיין, אלמנטים סוציאליסטיים הרואים יהדות וקפיטליזם כמושגים שוים במשמעותם.

אך זה לא כבר החלה תמורה מתחוללת ביהדות. בהשפעת האנטישמיות ותוצאותיה השונות לגבי היהודים התחיל מתעורר, מצד אחד, המון־העם היהודי עצמו, ומצד שני הכירו טובי האינטליגנציה היהודית בזיקתם להמון היהודי. הפרוליטריון עמד מעתה כמעמד מיוחד, שענינים כלכליים ורוחניים מיוחדים לו, המתנגדים לעניניה של הבורגנות היהודית. והתעודה שהוטלה, איפוא, על הסוציאליזם היהודי היתה: לגלגל את עניניהם החמריים והרוחניים של המוני העובדים היהודים במלחמת־מעמדות, – במלחמת־מעמדות נגד הבורגנות של עמם. במרץ שאין דוגמתו הולך ומתגשם תהליך זה בקרב היהדות. יותר ויותר חודרת בהמוני היהודים הכרת הניגוד שבין עניניהם לעניני החרשנים, הסוחרים, הקבלנים היהודיים ובאי־כוחם הדתיים, הרבנים. וגם משכילי ישראל מתחילים להתלקט סביב עמם שלהם תחת לבקש התקרבות מלאכותית להמון עם זר, כאשר עשו קודם לכך.

העם היהודי מחולק למעמדות, למעמדות שהם שונים זה מזה בעניניהם, בשאיפותיהם, במשאלותיהם ובתקוותיהם. הפרוליטריון היהודי יש לו, כמעמד בחברה, הרבה ענינים משותפים עם הפרוליטריון שאינו יהודי. ואולם נואלה ושטחית היא המסקנה המוסקת מעובדה זו, שהיא אמתית כשלעצמה, כאילו הפרוליטריון היהודי אינו יהודי עוד בכלל ואין הוא עוד בגדר קבוצה לאומית לעצמה. שלילת הלאומיות היהודית, על שום שהפרוליטריון היהודי יש לו ענינים משותפים עם הפרוליטריון הבין־לאומי, אינה אלא טשטוש־תחומים נבער בין בין־לאומיות לאי־לאומיות, החביב עדיין כל כך על רבים מהיהודים, מתוך שתעתוע ההתבוללות של הבורגנות היהודית עבר בירושה לאינטליגנציה הסוציאליסטית שיצאה מקרב הבורגנות היהודית. אכן, הפרוליטריון היהודי אין לו, חרף מלחמת המעמדות, כל ענין כלל בביטול לאומיותו; הנימוקים שהביאו את הבורגנות לידי כך אינם קיימים לגביו.

עם כל היות הפועלים היהודים מעמד חברתי, הרי הם עדיין קבוצה לאומית בעלת ענינים ושאיפות ספיציפיים, ועל התורה המעשית הסוציאליסטית להביא דבר זה בחשבון. עניני חייו של הפרוליטריון היהודי הם מכמה בחינות כל כך אי־נורמליים ומיוחדים במינם, שארגונו מחויב להרחיב את הפרוגרמה ולהוסיף עליה דרישות מיוחדות ויצירות חברתיות. במקומות שבהם חיים היהודים בתנאי חוקי הפליה, הרי, למשל, תפקידו המיוחד של הפרוליטריון היהודי הוא: לצאת בתביעת שיווי־זכויות מדיני, כמעשה ברית הפועלים היהודית הסוציאל־דימוקרטית² ברוסיה. ואולם סדרת ענינים מיוחדים עומדת בפני ציבור הפועלים היהודים אף באותן הארצות, שבהן יש אמנם ליהודים שויון־זכויות, אך בעטיה של האנטישמיות נוצר שם מצב הפליה לגבי עמלי ישראל.

אבל לגבי התורה המעשית המיוחדת לפועלים היהודים מכריעה הנסיבה, כי שומה עליהם לנקוט עמדה כלפי שני חזיונות ספציפיים לגמרי שבחיי ישראל: כלפי הפרוליטריון שאינו מוכשר לעבודה וכלפי ההגירה. הפרוליטריון היהודי נפרד לשני סוגיו: לפרוליטריון שיש לו עבודה ולפרוליטריון שאין לו עבודה. התפתחותם ההיסטורית המשונה של היהודים באירופה הולידה מעמד חברתי מיוחד במינו, ששפל־המצב החמרי משותף לו ולפרוליטריון בשעה שאי־פריונו משתפו עם מעמד־הבינים. הסרסורים, המתווכים, התגרנים והחזרנים, כל אלו הבריות שאין מלאכה בידם ואין להם התעסקות קבע, הם הם המעמד רב־המספר הזה. לחץ הנסיבות הולך וחזק על היסודות הללו והם רואים עצמם כפויים לעבור לעבודה פוריה. הפרוליטריון בעל ההכרה המעמדית הוא הנציג האמתי של עניני המעמד הזה. מאפס אפשרות עבודה במקומות מושבם של היהודים כיום אוחזים אביונים אלה במקל הנדודים והולכים לנוע מארץ לארץ, – תמונה טראגית של עֱנוּת אדם. ולא רק הפרוליטריים ממין זה, אלא גם העובדים עבודה פוריה הם נודדים ומהגרים תמידיים, במקצת מחמת המצוקה הכרונית הרובצת בעיקר על הפרוליטריון, ובמקצת בעקב הזעזועים החריפים החוזרים כפעם בפעם, כמהומות אנטי־יהודיות, גירושים, חוקי הפליה, הפוגעים בראש ובראשונה בהמונים העובדים. דיינו אם נזכיר, כי בשנים שבין 1882 ל־1897 נכנסו לארצות הברית של אמריקה הצפונית למעלה ממיליון יהודים. אם נוסיף על זה את הגירת היהודים ליתר הארצות, כאפריקה הדרומית, אמריקה הדרומית, קנדה, ארץ־ישראל, אנגליה, צרפת, וכן את תנועתם־תנודתם של היהודים בתוך מקומות מושבם הישנים והחדשים, הרי נראה ונבין, כי חלק עצום מהעם היהודי חי חיי נדודים ממש כלפני מאות שנים. אֲהַסְוֵר³ לא מצא עד היום מקום מנוחה לראשו העיף, ואהסור זה הוא הפרוליטרי היהודי.

כלפי חזיונות ספיציפיים אלו בחיי העם היהודי חייב הפרוליטריון היהודי לקבוע עמדה פעילה. התורה המעשית הסוציאליסטית שלו טעונה הרחבה מתוך התחשבות בחזיונות אלו. אכן, התשובה על תביעות חמריות אלו של החיים יכולה להיות רק תשובה ציונית. הסְדרתה המתוכנת וריכוזה של ההגירה הזאת במקום אחד. הגירה זו, העתידה לשמש יסוד ליצירתה של כנסת יהודית ולהגשמת צורות חיים חברתיות מתוקנות, היא ענין חיים לפרוליטריון. כאן נוגעים האינטרס החברתי של הפרוליטריון היהודי והאינטרס הלאומי הכללי זה בזה. כי גם שאר המעמדות ביהדות יש להם ענין בציונות, אם גם מסיבות אחרות לגמרי. היסודות המשובחים שבבורגנות, הרגשתם הציונית באה להם מתוך עלבונם. הבורגנות הזעירה שביהדות היא היסוד הפעיל בציונות, משום שנתפשטה מלבוש לאומי פחות מכל חלקי העם ומשום שהיא חשה במועקה חמרית בעטיה של האנטישמיות; ואולם הפרוליטריון היהודי עניני חייו החמריים דוחפים אותו על דרך הציונות, וביחוד שגם האידיאלים הסוציאליסטיים של הפרוליטריון יכולים למצוא כאן שדה פעולה יוצרת בהקמת חברה חדשה. אי אפשר לה לציונות להיות לקויה בחסרון פרוגרמה של מעמד פועלים יהודי בעל הכרה.

ואולם הציונות רוצה לא רק ליצור בית לעם היהודי, אלא היא רוצה גם לעורר את העם היהודי לתחיה. גם בענין זה כבר דיבר הסוציאליזם הבין־לאומי את אחרון דבָרו. בין־לאומיות אין פירושה אנטי־לאומיות או אי־לאומיות, והתפתחותה ומילוא חייה של האינדיבידואליות הלאומית אשר לכל עם היא תביעה עיונית ומעשית של הסוציאליזם המודרני. אמנם המעמדות השונים בחברה מבקשים למזג את משאלותיהם ותקוותיהם המיוחדות במושג הלאומיות, אך לאמתו של דבר רק הקוים הנעלים והנאצלים שבחיי עם כלולים הם במושג הלאומיות. אבל בענין זה יש יתרון ללאומיות היהודים על פני לאומיות אחרת. כי הלאומיות היהודית כל חפצה הוא רק לברוא חירות של התפתחות לתכונות הפנימיות של העם, והכנֶסת תהיה אחר כך ביטויה הממשי הראשון של חירות זו. והנה התכונות הפנימיות של נפש העם היהודי הם יצרים מוסריים רמים, שנוצרו ונתפתחו בתולדות השיעבוד של היהודים. כי מה הם כתבי היהודים, כתורה וכנביאים, אם לא מצבות־זכרון ספרותיות למלחמת־המעמדות בין בעלי־רכוש לנעדרי־רכוש שלא הוכרעה ביהדות הקדומה? היהדות הקדומה אינה אלא נפתולים היסטוריים של הפרוליטריון על צורות־חיים סוציאליסטיות, והנה בשעה שמבקשים לערבב במושג הלאומיות עממיות נחשלת, רומנטיקה מסתורית וטשטוש רעיוני, יבוא הפרוליטריון היהודי ויעַצב את צורת הלאומיות הסוביקטיבית ברוח הציונות לפי שאיפותיו החברתיות והאֶתִּיות.

הנה כי כן תופס הפרוליטריון היהודי את הציונות תפיסה סוציאליסטית. בהכרח עניניו החברתיים הוא שואף לאירגונו ולריכוזו של מפעל ההגירה, ואילו תקוותיו ומשאלותיו החברתיות מעמיקות את הציונות ומזקקות אותה ברוח סוציאליסטית.

הפרוליטריון היהודי כורך בציונות אורה ודעת, השתחררות ותקוה סוציאליסטית. בציונות הסוציאליסטית חוזר העם היהודי להכיר את עצמו הכרה היסטורית. הוא מכיר בתעודתו ההיסטורית הגדולה כלפי פנים וכלפי חוץ, – תעודה שנגזרה עליו מטעם מצבו ההיסטורי. הוא משבר את כבלי העבדות ההיסטורית, השיעבוד החברתי, הגיטו הדתי והוא נפתל ושואף לחירות, לעליה רוחנית, לעיצוב נעלה של החיים.

להכריז על כך – זאת תהיה תעודת “יידישה פולקסשטימה”!

¹

אם תבקש לבטא את העילה ועם זה גם את המטרה של כל מלחמה לאומית במלה אחת, הרי תהיה זו המלה חירות. החירות כמִכלוֹל של האינדיבידואליות, של הגדרת עצמו ושל הכוח היוצר בחיי התרבות. החירות, שהיא המשַׁוה ערך לחיים הפיסיים, היא ראשון לקניני החיים, אובייקט לכל התעוררות לאומית. וזו הסיבה, שהמלחמות הלאומיות, משום היותן מלחמות לחירות, לבשו בהיסטוריה צורת קנָאוֹת רבה, אף ארכו ימים רבים כל כך, כאשר לא היה במלחמות דתיות או כלכליות כמעט מעולם. כי המלחמה לחירות היא המלחמה לחיים סתם.

אבל אם מלחמה זו להתקיימות לאומית היא בכל העמים החפשים רחש־חיים יסודי, המתגלה גם בנחותים שבעממים ומקיף את כל שדרות העם, הנה באומות המדוכאות נולדות הופעות היסטוריות־חברתיות חדשות המשַׁוות למלחמת החירות הלאומית צורה אחרת. יחסי החיים והתרבות נעשים מורכבים כל כך, שהמלחמה הלאומית פעם היא באה לידי שיתוק בעטים של בגידת המעמדות, העליונים ודלדול הצורות החיצוניות של הלאומיות, הספרות והלשון, במעמדות התחתונים, ופעם היא חוזרת ומתלקחת מתוך הֲרמת תרבותם של המוני העם, פעם אחדותה מתקפחת מפני האינטרס הכלכלי המתנגד של הבורגנות ופעם ערכה המוסרי יורד בגלל זרמים אידיאולוגיים אחרים במעמדות השואפים לעלות. בכל אומה ובכל שעה היסטורית מובהקת לובשת המלחמה הלאומית צורה אינדיבידואלית מיוחדת, בהתאם לתנאים הכלכליים והתרבותיים של השעה ההיסטורית הנדונה.

אם נשַׁוה לנגדנו את המלחמה הלאומית של העמים השונים בהתפתחותה ההיסטורית, נבחין בכל אשר נביט אחד מסימני־ההיכר המתוארים למעלה. העמים הסלאביים של אוסטריה היו חשובים זמן־מה כמתים מבחינה לאומית, כי התרבות הגרמנית, שהיא חזקה יותר, דיכאה את רחשי־החיים הלאומיים החיצוניים של העמים הללו, והם קמו לתחיה במאה הי"ט הדימוקרטית, משעה שהיו הלשון והספרות הלאומית לנחלת ההמונים. האישיות הלאומית מצאה לה בלשון צורה חיצונית מוחשית, והמלחמה לחירות הלאומית, שאינה אפשרית עוד אלא ביחסים מדיניים חפשיים, ניתן לה ענין ומטרה קרובה. כל המעמדות שבעמי אוסטריה המדוכאים היו נושאי הרעיון הלאומי בזמן החדש, אם גם במדרגות שונות ובמסיבות שונות. הבורגנות ובעלי האחוזות הגדולות, שבדרך כלל הם נוטים לבגידה לאומית ונטמעים בנקל במעמדות השולטים של האומה המדַכאה, לאלו לא היו סיבות כלכליות וחברתיות, שיסייעו לטמיעה ולבגידה לאומית זו. אדרבה, האינטרסים הכלכליים של המעמד הזה, שהתחרות נִצַּחַת צמחה להם מצד הבורגנות של האומה השולטת, מכוונים כלפי השחרור הלאומי. בהיותם מעמדות שולטים, חביבה עליהם המלחמה הלאומית גם מטעם זה, שהיא, המלחמה הלאומית, מעכבת, כל אימת שלא גמלה עדיין ההכרה המעמדית הפרוליטרית, את צמיחת מלחמת המעמדות ומוליכה את יצריהם המדיניים של ההמונים בכיוון אחר. מפני אפיה זה של המלחמה הלאומית, המיוחד לדרגה מסוימת בהתפתחותה, הרי הקלריקלים גם באוסטריה הם בעלי בריתה הטבעיים של הבורגנות.

בפולין הרוסית הבורגנות היא, בהיפך, גורם מפיץ רוסיוּת ולאומיותה בטלה ומבוטלת, שהרי ארץ־העורף הרוסית משמשת שדה ממכר עצום לתעשיה הפולנית. הבורגנות הפולנית איבדה את פולין, אך תחת זאת זכתה ברוסיה, זכתה בה כשוק לתוצרת התעשיה הפולנית. אינטרס כלכלי מתנגד שיתק כאן את יצר החירות הנטוע בלב כל המעמדות שבעם. הדוגמה המובהקת ביותר להתבטלות הלאומית מפני אינטרסים כלכליים ומדיניים נתונה לפנינו בבורגנות היהודית, ועל זה עוד נרחיב את הדיבור להלן. הכנסיה, שבכל מקום היא מתמכרת כאָמָה למעמדות השולטים, עמדתה כלפי מלחמת השחרור הלאומית היא בדרך כלל רק בת־קול מסתורית ללשון הדיבידנדים הפרוזאית של הבורגנות.

והנה בעוד שיחסה של הבורגנות למלחמת האומה עלול לשינויים היסטוריים ומותנה ע"י הנסיבות, הרי יחסי החיים והתרבות של מעמד־הבינַיים הם בכל מקום כאלו, שמעמד זה נעשה תמיד נושאו הפעיל של הרעיון הלאומי. שאיפת־השחרור הלאומית, החיה תמיד במעמד הבינַיים בזכות היותו מעורה ומושרש בקניני הרוח הלאומיים ובמסורות העם, ניזונית גם מהאינטרס החברתי־הכלכלי. מעמד הביניים, שהתעסקותו הכלכלית אינדיבידואלית היא, השעבוד הלאומי מצר צעדיו מכמה וכמה צדדים. הרעת תנאי ההתחרות של מעמד הביניים בתגרת ידה העליונה של האומה המשַׁעבדת, חוסר הגנה מצד החיקוק, מאמצי עקירת הלאומיות מתוך כפייה, המתפשטים גם לצד החברתי־הכלכלי, הפלייתו לרעה וקיפוחו של מעמד הביניים, הן אותן התופעות החברתיות הצרות צורת שאיפת־מלחמה מדינית־כלכלית לכוחות הלאומיים החיים במעמד־הביניים מבלעדי זאת.

בעלת־בריתו הטבעית של מעמד הביניים היא האינטליגנציה, כמו שהכנסיה היא מסַייעתה של הבורגנות. מאחר שקורצה ממעמד הביניים ובהיותה נמנית עליו לפי מצבה הכלכלי, הרי גם האינטליגנציה מתקפחת כמה וכמה קיפוחים ע"י השיעבוד הלאומי. אך מתוך עצם היותה אינטליגנציה הרי כל הלכי־הרוח הלאומיים והרומנטיים היונקים מידיעת הלשון, הספרות ודברי־הימים שרשיהם חזקים בה מבמעמד אחר, והילכך היא נעשית היסוד הפעיל, חלוץ רכבה של כל מלחמה לאומית.

לעומת זאת יש להבחין בעמדתו של הפרוליטריון כלפי המלחמה הלאומית שלושה מומנטים מבחינה היסטורית. כל זמן שהפרוליטריון הוא בגדר המון־עם סתמי, הרי הוא עומד מתוך יצר חירות וצדק יסודי בתוך תוכה של המלחמה הלאומית; הוא הוא גם נושא מסורת העם, לשונו, אורח־חייו ושירו. הוא חי בתחום העממיות ההיסטורית, בספירת המסורת. ואולם אך הכיר הפרוליטריון במצבו המעמדי ונכנס למלחמת־מעמדות עם שאר החברה, מיד באה תמורה בעמדתו כלפי המלחמה הלאומית. רגש החירות והצדק שבלבו פונה כלפי ענינו המעמדי, ועל־אחת־כמה־וכמה, משעה שעמד על ניגוד הענינים שבינו לבין שאר מעמדות עמו. הפרוליטריון בעל ההכרה המעמדית מתחיל להבין, כי הפירוד שהניגודים הכלכליים והחברתיים מטילים באומתו שלו לכמה וכמה כיוונים גדול מן האחדות הנוצרת בכוח השויון הלאומי והחרפה המשותפת. עד מהרה מתחוורים לו לפרוליטריון בעל ההכרה גם כל טעמי הלווי במלחמתם הלאומית של המעמדות השולטים, – טעמים שמקורם בתאוות השלטון והדיכוי ומגמת פניהם לקיום האנדרלמוסיה הלאומית ואי־המנוחה הפנימית כסממנים כנגד מלחמת־המעמדות. צמיחת מלחמת־המעמדות מביאה לידי עידון נפשו של הפרוליטריון העושה אותו לפי שעה שוה־נפש לגבי המלחמה הלאומית. קסם העממיות הריאקציוני שהיה כפוי על חייו והרגשתו עד כה, נטרד ע"י ההשכלה המהפכנית; דעת ושאיפה באות לרשת מקום המסורת והטירוף הדתי. גם הדבקות הפנימית באומה מתרופפת לשעה ראשונה. בדרך כלל הרי זה פרוצס של עקירת לאומיות, שמתחזק יתר חיזוק ע"י קפיצות ההדיוט של האידיאולוגים שאינם משיגים את היחס הנכון שבין הדברים אלא לעתים רחוקות, שכן יותר משהם באים להסיט, הם נמצאים ניסוטים. רק בהמשך ההתפתחות ילמד הפרוליטריון להעמיד את התופעות על יחסיהן הנכונים. מכיוון שהתחיל הפרוליטריון רואה עצמו כנושא כל שאיפות חירות וצדק בחיים בכלל, הרי הוא חוזר ונוטל על עצמו גם את המלחמה הלאומית, אך מזוית־הראיה של עניניו המעמדיים הפרוליטריים ושל השקפת־עולמו הסוציאליסטית. מעתה הוא רואה את הנציונליזם לא רק כמלחמה מוצדקת לחירות ולעצמאות, אלא גם כתנאי מוקדם למלחמת מעמדות בתוך אומתו. ומתוך שהוא מעַצב את הנציונליזם שלו ע"פ עיקרי הצדק והשלום, הרי מתחיל הוא לראות במלחמת השחרור הלאומי חלק ממלחמתו הסוציאליסטית בכללה. הנציונליזם של הפרוליטריון נבדל איפוא מהנציונליזם של שאר המעמדות לפי סיבותיו, צורתו ותכליתו.

הרי אלו ראשי־פרקים ליחסם של המעמדות החברתיים לנציונליזם, יחס שהוא נטבע בחותם אינדיבידואלי מיוחד באומות שונות ובמומנטים היסטוריים שונים. אך זאת לזכור, כי הפרוליטריון הסוציאליסטי משהגיע למדרגה מסוימת של בגרות שוב אינו דוחה את הנציונליזם אף אינו מקבלו בצורתו הקיימת, אלא הוא כורכו בענינו המעמדי ומרים אותו למדרגת אחד מיסודות מלחמתו לעתיד חברתי חדש. בפרוליטריון לובש הנציונליזם צורה סוציאליסטית נאצלת, – פרוצס, שאפשר לראותו בכל האומות המדוכאות של אירופה בימינו.

אחרי הנחות קודמות כלליות אלו נעבור להלן לחקירה בנציונליזם היהודי מבחינת ענינו המעמדי של הפרוליטריון, ונראה היאך לפי מצבו האחד והמיוחד, ההיסטורי והחברתי, של העם היהודי הוא לובש את צורת הציונות הסוציאליסטית.

¹

השאלה על אודות הלאומיות, הקולטורה הלאומית, לא דיה שהיא לעצמה אחת מן השאלות היותר סתומות וקשות של הסוציולוגיה והפילוסופיה של ההיסטוריה, הנה עוד חותם מיוחד לה, שמעיינים בה תמיד בשביל מטרה מיוחדת, שהיא, אם כי רמה ונשגבה היא מצד עצמה, עומדת עם כל זאת מחוצה לתוכן המדעי של השאלה. בפתרון שאלת הלאומיות מבקשים למצוא גם כן את דרך התפתחותו של העם לעתיד ואת המעשים אשר עליו לעשות בהווה בשביל קיומו והתרוממותו. תערובות התוכן המדעי של השאלה הלאומית ושאלת האידיאלים הלאומיים עם שאיפות החיים של העם לעתיד, הן הן הסיבה לדבר שבשאלה הקשה הזאת תמצאנה הנטיות, הדעות וההרגשות של בני האדם מקום להתגדר בו, עד כי אין כמעט שאלה מדעית אחת, אשר דעותיהם של בני האדם תהיינה נחלקות בה כל כך כמו בשאלה הלאומית.

אבל הנטיה הסובייקטיבית המעורבת בשאלת הלאומיות, איננה הדבר הקשה האחד שאנחנו מוצאים במושג זה. הלאומיות היא אחת מן המלות הכלליות, המכילות מספר רב של חזיונות היסטוריים ויחסים של בני אדם, מעשים וערכים. והתכנים האלה, כמו שנראה על פי המשך הדברים, אינם שווים בערכם, כי אם שונים ומשונים הם לפעמים זה מזה מן הקצה אל הקצה. והנה התחברות זו של תכנים רבים וניגודים שונים הכלולים כולם בשם אחד, שנתהווה מפני אי־הצטרפותם של המושגים והתכנים, גורמת לערבוב הגדול במושג הלאומיות, ואולם הכרת כובד השאלה איננה עוד פתרונה של זו, אבל בכל אופן היא מביאה לידי השתדלות והתעמקות בבירור המושגים, – שזהו הצעד הראשון להפיץ קו של אור על השאלה.

בכדי להבין את מושג הלאומיות ולפתור את השאלה בגבולותיה הכלליים, נחוץ לנו לברר בראשונה את איכות הקבוצים של בני האדם, שהיא מתחלקת לשלוש צורות: גזע, עם ולאום. את המושגים האלה מערבבים לרוב זה בזה, מפני התערבותן והסתבכותן של שלוש צורות הקבוצים האלה במציאות, ואולם הבקורת המדעית מגלה לנו עד כמה החזיונות האלה עומדים במציאות בפני עצמם ועד כמה המושגים האלה שונים זה מזה.

עוד בתקופה שלפני ההיסטוריה, כאשר לא היו עוד חברות אנושיות, כי אם קבוצים אנושיים, ולא היו עוד דברי־ימים כי אם תולדות של עם, נולדו ונתפתחו בתוך הקבוצים השונים של בני האדם תכונות גזעיות, פיזיות ופסיכיות, אשר לפיהן נפרדו בני האדם. מידת הקירוב לבריאה הקדמוניה, התנאים הטבעיים, האקלים, השמים, הארץ, הסביבה, ביחד עם אפני החיים הקדמונים, – כל אלה הולידו את השינויים והתכונות הגזעיים של הקבוצים הקדמונים. מבנה הגוף, מבנה הראש, תואר הפה, החוטם והשפתים, צבע השער ודוגמתם, הם השינויים הגזעיים־הפיזיים שנולדו ונתפתחו במשך עשרות אלפי שנה, מן העת אשר בני האדם התרוממו ממדרגת החיה למדרגת האדם ההיסטורי. יחד עם הסימנים הפיזיים־הגזעיים האלה נולדות בתוך הקבוץ גם תכונות פסיכיות־גזעיות, הלא הן אָשיות המחשבה וההרגשה, שמתפתחות תחת מפתן ההכרה בראשית ימי חיי העמים הקדמונים. ויסודות המחשבה וההרגשה האלה, אשר גזעיים הם, נראים בכשרונות ובתכונות השונים להשיג את הטבע וחזיונותיו, להחיות אותו בצלם האדם ובדמותו, להשיג ולהרגיש את האלהים ויחוסו לחיים, ובמידה מועטת גם כן בתכונות היסודיות, החברתיות והמוסריות, שנולדות בתוך הקבוץ הקדמוני. כל התכונות הגזעיות האלה נולדות ומתפתחות במשך כמה אלפי שנה של חיי הקבוץ הקדמוני, בתור תולדה של המציאות החמרית לפי שני ראשיה: הסביבה הטבעית והקבוץ. ההתגשמות המוחשית של התכונות הגזעיות־הפסיכיות, הם עיקרי השפה, יסודי הדת והחיים, הקבוצים והמשפחות של העמים הקדמונים.

הגזע – בתור מושג כולל של התכונות הפיזיות והפסיכיות האמורות – הוא הצורה האחת הקדמונה של הקבוץ האנושי.

על ברכי השינויים והמהפכות שנעשים בתוך הקבוץ בדרך התפתחות החיים, מתפתח הקבוץ הגזעי לעם, לחברה אנושית. החיים הטבעיים מתרוממים לחיים חברתיים־היסטוריים. ההכרה השכלית והמוסרית מתחילה לחדור לכל אפני החיים, וסימני ההשתלמות, עבודת הבקורת והיצירה ההיסטורית נראים בחיים. הדורות נקשרים זה בזה על ידי המסורה שבעל פה ושבכתב, על ידי מצבות העבר. השירה והאמנות נולדות בקרב העם, ועמהן יחד נולדות דעות והשקפות דתיות ומדעיות על האלהים, על העולם וחזיונותיו, על החברה האנושית והאדם. תכנים פסיכיים מתפתחים בקרב העם, כמו השפה עם כל פארה, כוחה ועמקה, המליצה, המסורה, החכמה, הדת והיחסים האיקונומיים של בני האדם מתגשמים לממלכה ולחוקים מדיניים.

סכום כל התכנים, הדעות, הרגשות, הכשרונות והתכונות שנולדו בתוך הקבוץ, בהתפתחותו מגזע לעם נקרא בשם עממיות.

הגזע הוא יליד הסביבה הטבעית, יליד החיים הברבריים וההתערבות של הקבוץ, תחת אשר העממיות היא ילידת החיים ההיסטוריים של העם. והנה כשם שהתכונות והכשרונות הגזעיים אינם כולם ממין אחד ולא כולם מסוגלים לעזור להשתלמות הגזע, כי אם יש בהם גם כן רבים המביאים את הקבוץ לידי ירידה, אִבוּד ומיתה, מפני שנולדו ונתפתחו על פי תנאים לא טובים או על פי התערבות משפחות המביאה את הדור הבא לידי רפיון־כוח וכליון, כך גם העממיות היא בעלת יסודות שונים, פעם חיוביים ופעם שליליים, ביחסם להשתלמות העם.

בראשית ההתפתחות הרוחנית נולדות אצל העם השקפות ודעות כוזבות על אודות הטבע והחיים, הנכנסות לאוצר הרוחני של העם ונהיות לחלק עממיותו. והדעות הכוזבות האלה, שמקבלות גם כן חיזוק דתי, מתנחלות מדור לדור. והדרת הקדושה חופפת עליהן, עד כי תהיינה ליסוד אשר בו תלויים כל הקנינים הרוחניים של העם. הדת, הדעות והאמונות, בתור חלק אחד של העממיות, מכילות גם יסודות שוללים, העומדים למכשול להתפתחותו של העם או דוחפים אותו לפעמים אחורנית. רבים הם הקנינים באוצרו של העם, שמתוך שהם היסטוריים הם ריאקציוניים.

עד כמה העממיות מורכבת יסודות חיוביים ושליליים כאחד, ביחסה להתקדמות העם, אותה יראה כל איש מתוך החלק המוסרי־החברתי של העממיות. המסורות, הרגשות, הערכין של החיים והחברה, התקוות לעתיד לבוא והדעות על דבר החברה האנושית מורכבים במידה עוד יותר מרובה יסודות שונים וניגודים, המתיחסים זה לזה בתור חיובים ושלילות, יותר הרבה מן הקנינים הרוחניים של העם אשר למין הראשון.

כל חיי החברה הם תוצאות מלחמת המפלגות², המפלגות העומדות זו מול זו בהיפוך איקונומי, ומפני כך גם בהיפוך פסיכולוגי ומוסרי. ההיסטוריה הפנימית של העם היא ההיסטוריה של המפלגות בקרבו. ומפני כך אנחנו מוצאים, כי המסורות ההיסטוריות והערכין ההיסטוריים – כמו הנימוסים וההשקפות של ההווה אצל כל מפלגה ומפלגה – שונים הם לגמרי אלה מאלה. המסורות, הזכרונות ההיסטוריים והרגשת החיים החברתיים של המפלגה השולטת שונים תכלית שינוי מאלה אשר אצל המפלגה המדוכאה. המושלים, העריצים, השליטים והאדירים מעריצים ומקדשים את המסורות והזכרונות של מפלגתם במלחמתה נגד המפלגה התחתונה, תחת אשר על לוח לב המפלגה התחתונה חרותים שמות הגבורים שנלחמו בעד הצלחת העם הנכנע, וכן חָרוּת שם זכר המעשים אשר בהם נראתה גבורת העם נגד עריציו מבפנים.

המליצה והפואיזיה של העם, שהן שונות מן המליצה והפואיזיה של המפלגות העליונות, הן הן עדות נאמנה וחיה של המסורות ההיסטוריות המיוחדות של המפלגות התחתונות. ויותר משנראה את ההיפוכים האלה בתוך הקנינים ההיסטוריים, נראה אותם בתוך הקנינים ההווים של החיים. ההשקפות על חיי החברה, על התפתחותה ומטרתה, וביותר רגשות המוסר, התקוות לעתיד לבוא, הכרת הצדק, היושר והמשפט, ההשקפות על השתלמות החברה, על הטוב ועל הרע לה, מתפתחות אצל המפלגות השונות באופן הפוך זה מזה, בהסכם עם מעמדן הציבורי של המפלגות.

כמו כן אין הקנינים הרוחניים של העם קנינים כלליים של כל העם ואינם בני ערך אחד, כי אם מורכבים הם על פי תכנים שונים ועל פי ההכרות החברתיות של המפלגות השונות, העומדות זו מול זו בהיפוך וניגוד חברתי. האוצר הרוחני אשר לעם כולל כמו כן רכושים שונים, שביחסם להתקדמות העם שונה משפט האחד מן השני. ההכרות של העם עתים חיוביות ועתים שליליות, וכרבות ההתפתחות הרוחנית מקבלות הן צורה שלילית יותר ויותר. הערכין הם תוצאות ההיפוכים החברתיים ונפרדים בכל תקופה ותקופה היסטורית לכמה ראשים ביחס להיפוכים החברתיים. כמו כן מכילה גם העממיות יסודות חיוביים ושליליים, אמתיים וכוזבים, טובים וגם רעים יחדיו.

אבל ההיסטוריה היא השתלמותם, התרוממותם והתקדשותם של העמים. איך הולכים העמים לפנים בחייהם? ההתקדמות האנושית היא פרי מלחמת החיים, כמו התפתחות המינים בטבע, אף כי במידה אחרת, כמובן. במלחמת הקיום בטבע נשארים בחיים ועוזבים אחריהם דור חדש רק אלה מבני המין, אשר היו חזקים ומסוגלים לתנאי החיים יותר מאחיהם, עד כי המין משתלם בהמשך העת יותר ויותר בכוחותיו ובכשרונותיו. הכוחות והתכונות המסוגלים ביותר בממלכת החיות להתפתחות הפרט והמין הם גשמיים ואינדיבידואליים, כמו הכוח, התקיפות וכו', ובמידה מועטת מזה גם איזו תכונות רוחניות, כמו הערמומיות, המזימה וכו'. האמצעים, הצדדים והמטרה של מלחמת־הקיום בחברה האנושית שונים הם מאשר במלחמת־הקיום בטבע. האמצעים בטבע אינם התכונות והכוחות הגשמיים כי אם הרוחניים, והצדדים אינם הפרטים כי אם המפלגות. מלחמת הקיום בחברה מובילה כמו כן לידי זה, שהדעות וההכרות האמתיות ביותר והמתאימות עם המציאות עומדות על מקום הכוזבות והנפסדות, עד כי הקנינים השכליים של החברה יצטרפו ויתלבנו ויתקרבו יותר יותר אל האמתיות של המציאות. נצחון הגבוה על השפל במלחמת הקיום בחברה הוא נצחון ההכרות והדעות האמתיות על הכוזבות והמבולבלות.

מטרת מלחמת הקיום בטבע הוא קיומו והתפתחותו של הפרט. והיוצא מזה הוא קיום הכלל, כלומר המין, יען כי אין בכלל אלא מה שבפרט. מטרת מלחמת הקיום בקבוץ האנושי, שפרטיו, לפי הפתגם הישן, הם חיות חברתיות, היא קיומו והתחזקותו של האדם החברתי, כלומר של החברה בעצמה, של הכלל, שהוא התנאי הראשון לקיומו והתפתחותו של הפרט. מפני זה לא יתפתחו אצל האדם החברתי על ידי מלחמת הקיום התכונות והכוחות האינדיבידואליים, כי אם החברתיים, כמו האהבה, האחוה, החמלה, החנינה, המשפט והיושר, עד רגשות מסירת הנפש בעד הכלל. מלחמת הרגשות והערכין החברתיים נגד שאינם־חברתיים היא מלחמת המפלגות השונות בחברה, שהן הנושאים של התורות החברתיות המתנגדות זו לזו. כמו כן תלויים קיומה והתקדמותה של החברה בנצחון המפלגות המדוכאות, המבקשות להביא שלום, אחוה ואהבה בקרב כל החברה, על המפלגות הרועצות ששאיפותיהן ומגמותיהן אינן כלליות כי אם פרטיות.

מלחמת הקיום בחברה האנושית היא כמו התנגדות הדעות הרוחניות והחברתיות השונות בקרב הקבוץ, או התנגדות הקנינים העממיים זה נגד זה. והתקדמות החברה היא נצחון הקנינים העממיים זה נגד זה. והתקדמות החברה היא נצחון הקנינים החיוביים של העממיות על הקנינים השליליים. הקנינים הרוחניים והמוסריים של העם מתפתחים בהמשך ההיסטוריה לקנינים יותר מתאימים של המציאות הטבעית ועם המושג החברתי־המוסרי, והיו לקנינים מוחלטים של כל החברה העומדים ממעל למפלגות החברתיות. אל האוצר הרוחני הנצחי של האומה נכנסים כל הקנינים השכליים והמוסריים שיש להם תוכן אובייקטיבי אמתי, והקנינים האלה מקבלים ערך מוחלט בקרב האומה ולא ערך יחסי, כקנינים אשר ערכם ומעלתם תלויים בהכרת המציאות המקרית ומלחמת המפלגות. והקנינים המוחלטים האלה מולידים בהמשך ההיסטוריה בקרב העם כשרונות ותכונות מיוחדים, כוחות בוראים להכרת המציאות והרגשת החיים והחברה. והכשרונות והתכונות הרמים והנשאים האלה, שהם קנין כל העם ושהם הכוח הבורא של האומה, הנותן לה צורה אינדיבידואלית בהיסטוריה, מעלים את העם למעלה למעלה על סולם השתלמות החיים והשגת הטבע והחיים. הקנינים והכשרונות האלה הם סגולות האומה, הם האוצר המוחלט של כל העם כולו, העם בצורתו הנשגבה, בהיפך לעממיות במובננו הקודם, שהיא רק נחלת העם בהיסטוריה, ששם מעורבים החטים יחד עם הפסולת, הבר יחד עם התבן, התכנים החיוביים יחד עם השליליים, או לפעמים רק קבוץ של ערכין שליליים בלבד. את הקנינים והכשרונות הנשגבים והמוחלטים האלה אנכי קורא בשם לאומיות. יחד עם הקנינים העממיים של האומה נבראים אצלה גם קנינים לאומיים, שהם תוצאות התנגדות הקנינים בינם לבין עצמם והתגברות הנשגבים והמוחלטים על השפלים והמקריים.

בכל תקופה ותקופה בהיסטוריה של איזה עם אנחנו מוצאים כמו כן תכנים עממיים ותכנים לאומיים. העממיות היא סכום כל הקנינים הפסיכיים של העם, כמו שהם נבראים על ידי החיים החמריים הטבעיים והאיקונומיים, החיים על כל הסתבכותם, השתרגותם והתנגשותם. הבחינה השכלית־האובייקטיבית והמוסרית עוד לא נגעה בם; הם התולדה הטבעית של החיים. אבל הלאומיות היא סכום הקנינים שעברו כבר תחת שבט הביקורת וההכרה ודרך כּור־עוני של מלחמת המפלגות וכתר הנצחון על ראשם. במהלך ההתפתחות ההיסטורית נולדים תמיד קנינים עממיים חדשים ונבראים קנינים לאומיים חדשים, שיהיו מצדם לכוח בורא היסטורי של העם. וכך הדבר חוזר בכל תקופה ותקופה בהיסטוריה, עד כי אין שעה בהיסטוריה של איזה עם, שאין בה קנינים עממיים ולאומיים בבת אחת. חושך ואור משמשים בהיסטוריה בערבוביה.

כמה וכמה קנינים עממיים מתרוממים למעלת קנינים לאומיים אם הם בבחינה של האמת והטוב, ולהיפך נופלים לפעמים קנינים לאומיים משמי הלאומיות אל עמק העממיות, מבלי לרדת לעמקי תהום העממיות. יש קנינים רבים אצל העם, קנינים רמים ונשגבים, אשר טעמם השכלי והמוסרי חי בהכרה של האומה ואשר הם היו הצורה לאותו הכוח ההיסטורי הבורא של האומה, אבל בהמשך ההיסטוריה נשתנה טעמם בהכרה של העם ויקבלו ערך פחות של מנהג, דין, מצוה או תורה, עד כי קדושתם הלאומית נפסלת מפני החולין של העממיות, וירידת הלאומיות לעממיות, כמו כן השאלה אשר אנחנו עוסקים בה, נותנת בכלל מקום לעיונים דקים ועמוקים, עיונים פילוסופיים וסוציולוגיים.

על פי האמור נתבררו לנו הגבולות הכלליים של הלאומיות. הלאומיות היא סכום כל הקנינים הנעלים והנשגבים שיש להם ערך מוחלט, שכלי או מוסרי, יחד עם כל התכונות והכוחות הבוראים של האומה, אשר נתפתחו בהמשך ההיסטוריה בקרב האומה. כמו כן נמצא, כי הלאומיות היא מושג יותר רחב מן הקולטורה הלאומית, שהיא רק מלה כללית הבאה לסמן את הקנינים הלאומיים ואינה מסמנת גם כן את התכונות הפסיכיות הלאומיות. וכן יבורר לנו גם כן, מפני מה השאלה הזאת קשה ומטורפת כל כך. דעות בני האדם מחולקות בנוגע למושג הרם והנשגב, הטוב והאמת, ולכן שאלת הלאומיות, כל זמן שלא נתבררה כל צרכה, נותנת מקום לבלבול מושגים תמידי ולחלוקת דעות תמידית. ומפני שהלאומיות בצד השני שלה היא תורת התכונות והכוחות הבוראים של העם, לכן משולבת ומחוברת השאלה עם האידיאלים של בני העם על אודות ההווה והעתיד, שהדעות מחולקות על אודותיהם בהסכם עם ניגוד המפלגות. בשביל זה חילוק הדעות וערבוב הטעמים בשאלה הזאת עולים עד מרום קץ.

איזו הקנינים הם קנינים רוחניים ומוסריים של העם בעלי ערך נצחי, אשר בם תתגלה מהותה של האומה? – השאלה הזאת היא שאלה, שדעותיהם של בני האדם מחולקות על אודותיה, ואולם העיון המדעי, ההרגשה הפיוטית, נותנים לנו את קנה־המידה להכיר ולבקר אותם. אבל קנה־המידה הזה מתגלה לנו מצד אחר גם במהלך ההיסטוריה בעצמה. קנה המידה ההיסטורי הזה הוא סגולת אותם הקנינים וכשרונם לצאת מתוך גבולם בתור קנינים פרטיים־לאומיים ולהתרומם לקנינים כלליים־אנושיים. באותה מידה שהקנינים הקולטוריים אשר לאיזה עם מתרוממים למעלת קנינים קולטוריים בשביל כל העמים ונכנסים לאוצר הרוחני של המין האנושי ומתקנים את העולם באמתיותם האובייקטיבית, באותה מידה מתקרבים הקנינים האלה ללאומיות ומתרחקים מן העממיות. לאומיים הם כמו כן אלה הקנינים שמתפשטים או שעתידים להתפשט מחוץ לגבול האומה, תחת אשר הקנינים העממיים נשארים בקרב האומה ועומדים בניגוד לקנינים הקולטוריים והתכונות הנפשיות של העמים האחרים, הכלליות והאנושיות. הן כמו כן קנה המידה ההיסטורית, או הקריטריום של הקנינים הלאומיים בניגוד לקנינים העממיים. הלאומיות היא כמו כן קנין פרטי של העם המיוחד, ואולם קנין פרטי שעתיד להיות לקנין לכלל האנושיות כולה.

כמו כן יש לכל עם ועם תעודה מיוחדת בהיסטוריה, מיסיה פרטית בשביל המין האנושי, אבל לא מפני שכך נגזר עליו משמים, כאשר האמינו התיאולוגים, או מפני שזאת היא צורת ההתגלות וההתפתחות של האידיאה המופשטת בהיסטוריה, כאשר חשבו הפילוסופים המיטפיזיים, כי אם מפני שתנאי החיים של כל עם ועם שונים אלה מאלה. הטבע בחליפותיו ותמורותיו בורא יצורים היסטוריים שונים, ומלחמת המפלגות בחברה שמקבלת בכל שעה ושעה ובכל מקום ומקום בהיסטוריה, בהסכם עם כל תנאי החיים, צורה פרטית, סוללת מסלה מיוחדת לכל עם ועם.

התעודה הלאומית של כל עם ועם בהיסטוריה, שהיא תולדת סיבות טבעיות, כאמור, אינה חיה בהכרת העם בראשית התפתחותו, ורק תוצאותיה ניכרות באחריתו. ההיסטוריה של העם היא בבחינה של לידה ולא בבחינה של יצירה, אבל בהמשך ההיסטוריה מתחיל העם להכיר את עצמיותו, והתעודה המיוחדת שלו נכנסת לאוצר הכרתו. מתוך החיים הלאומיים מתפשט ה"אני" הלאומי בתור כוח בורא ויוצר. העבר של העם מתכווץ ומתגשם לכוחות פסיכיים ידועים ומראה דרך לעתיד. מתוך חושך העממיות מתחיל שביב הלאומיות להאיר. והשביב הזה הולך ומאיר בהיסטוריה והיה לאור העם, המאיר לו את דרכו בשביל העתיד, ואחרי כן יהיה לאור עולם.

¹

באספת הקונגרס החמישי יווסד אוצר לאומי. מוסד כזה לא רק שזר וחדש הוא בקרב העם שאצלו יוּלד, כי אם מוסד חדש הוא בכלל, אשר כדוגמתו לא היה עוד. ובשביל זה קשה מאוד להגיד מראש את מהלך התפתחותו. בדרך כלל נמצא, כי נחשב גם המוסד הזה בין אותם מחזות החיים, שתחילתם במעשה וסופם במחשבה. ואולם אפשר הוא וגם נחוץ לסמן את התוים הכלליים, שבגבולם יתפתח אותו המוסד, ולהביע את התקוות הקשורות בו ואת משפט הרצון אשר יהיה לו לכוח מניע.

כאשר נולדה התנועה הציונית־המדינית, ראו במוסד כמו זה את עמוד התווך, אשר עליו תוכל להישען הציוניות המעשית ואת המקור אשר ממנו תשאב את כוחותיה, עוד באספת הקונגרס הראשון בבאזיליאה נתעוררה השאלה על אודותיו. והדעה מצאה לה מחזיקים בקרב רבים. על הקולוניזציה אמרו שהיא צריכה להיות נבנית על יסוד אוצר לאומי, אשר יהיה קנינו של כל העם. הדעה לייסד בנק היתה מוזרה לנאספים.

אבל עם כל ההחלטות שנתקבלו באספת הקונגרס הראשון בדבר האוצר הלאומי, לא נעשה במקצוע זה אף צעד אחד. תחת האוצר הלאומי נתעורר הרעיון לייסד בנק, בלי פרשת התנאים והענינים שמוסד כזה מסובך בהם. התייסדות הבנק היתה לפתע פתאום, ובאספת הקונגרס השני ביקש האגף השמאלי של הכנסיה לדחות את הדבר עד השנה הבאה, בכדי שיתבררו עוד אופן המוסד ותכניתו. האופוזיציה שנתעוררה נגד התייסדות הבנק נתנה טעם ונימוק, כי הרכבת ענין הציוניות עם בנק מיוסד על אָשיות קפיטליסטיות תביא רעה מן הצד האחד לציוניות בכלל, מפני הכנסת שאיפות פרטיות של בעלי האקציות בענין לאומי וכללי, ומן הצד השני מפני שלא יוכלו לתת את ידם למוסד כזה, אשר ירים את המפלגות העשירות לשום אותן למנהיגות התנועה, עד כי לא הציוניות וטובת הכלל, כי אם המניות תסולנה מסילה לתנועה. האופוזיציה פחדה, כי במוסד מעורבב כמו זה יצמחו היפוכים וניגודים אשר מהם תצאנה שאיפות העומדות מחוץ לגבול הציוניות בכלל ומתנגדות מפאת הדעה לאידיאל הציוני מאת חוג־המבט הדימוקרטי והסוציאלי. מפני כך ביקשה האופוזיציה שהבנק יהיה בנק של משתתפים², אשר ההנהגה והדעה לא תהיינה תלויות בסכום המניות, כי אם באותה ההשתתפות כשהיא לעצמה, בלי שום יחס לסכום המניות ומשפטן ותארן. אבל רוב הנאספים חשבו, אם בכלל היתה להם איזו מחשבה, כי רק התדבקות המוסד הציוני עם התועלת העצמית של עסק תעמיד את המוסד על יסוד חזק, וכי רק ההרכבה הזאת תמשוך את לב בעלי ההון אל הבנק. ויען שהמשתתפים הם בעלי ההון, לכן נחוץ הוא לייחד את המוסד בכל פרטיו עם שאיפותיהם והשקפותיהם של בעלי ההון, – כן חשבו או הרגישו או ציירו בנפשם רוב הנאספים. התקוה, כי במידת ההתגשמות המסחרית והקפיטליסטית של הבנק יתקרבו אליו בעלי ההון, היתה בולטת מתוך כל המאמרים והדרשות האופיציאליים ושאינם אופיציאליים לשם הבנק, ומתוך כל המעשים ואי־המעשים של ההנהגה והעסקנים.

והנה המעשים ילמדו אותנו, עד כמה היתה התקוה הזאת כוזבת בעיקרה. בעלי ההון בישראל לא נתנו את ידם למפעל, מפני חסרון הבנה לתנועה הציונית בכלל או מפני התנגדות פרינציפיאלית, יען כי התנועה הציונית היא תנועה של מפלגות מיוחדות, ולא תנועת כל העם כולו, כפי שצועקת הפרַזה. ובנוגע להבטחות לשֵם עסק, קרוב הדבר יותר שהעירו אלה שחוק בין בעלי ההון משהעירו תאווה לאותו העסק. רוב מנין ורוב בנין של הבנק הם אנשי ההמון, שהשתתפו במספר קטן של מניות, – על פי רוב במניה אחת בלבד. בעלי ההון, במידה שהשתתפו בבנק, הם פרטים היוצאים מן הכלל. השתתפות המפלגות השונות בבנק האירה גם כן אור על ההרכבה החברתית של התנועה הציונית. ממנה אנו לומדים באיזו מפלגות מונח היסוד המרכזי של התנועה וממנה אנו לומדים גם כן, מה הם המניעים הרוחניים של התנועה. רוב המשתתפים נתנו את כספם יותר לשם הרעיון משנתנו לשֵם עסק. והתקוה, שברבות הימים יספחו אל הבנק אנשי הכסף לשֵם עסק, תלויה על בלימה. לא נפריז על המידה אם נאמר, כי רוב אוצרו של הבנק ניתן על בסיס של צדקה, אשר בעליו כמעט שנתיאשו ממנו.

אבל אם כי הבנק מצד תכנו קרוב יותר לצדקה מסודרת משהוא קרוב לעסק, הנה מצד תארו הוא עסק. דבר זה הוא שממנו תוצאות להיפוכים וניגודים בעתיד, ומפני זה לא יוכל הבנק לרכז את אלה הכוחות המוסריים, אשר מוסד לאומי מוחלט יכול היה לקבץ. המוסד החדש של האוצר הלאומי אשר יווסד באספת הקונגרס הבא, חפשי הוא מן ההיפוך הזה. הוא יהיה לקנין גדול ומסודר של כל האומה ויוכל למלא בלי כבדות פנימית את התעודות של הציוניות המעשית. האוצר הלאומי לא ימצא לו שום התנגדות בין הציונים; אדרבה, כל אלה שבראשית התייסדותו של הבנק דרשו בשבילו יסודות אחרים, כל אלה מביטים עתה על המוסד כעל דבר שכבר נעשה ומקשרים עם המוסד החדש של האוצר הלאומי תקוות רבות ונישאות.

הבנק ילמדנו כי האוצר הלאומי הוא דבר שעל נקלה יוכל להיברא, והחשבון יוכיח עד כמה יכול המוסד הזה להתפתח. לוּ יסדו את המפעל הזה בראשית ימי התנועה הלאומית, כלומר לפני עשרים שנה, ולוּ קבצו בכל שנה ושנה מאת אלף רובל, כי אז היה עתה, אחרי עשרים שנה, בהוספת הרבית והרבית דרבית, סכום של ששה מליונים רובל ובשנת 1898 לסכום של חמשה מיליונים רובל. בשנים הבאות היה הסכום עולה הלוך ועלה במידה מרובה, ובימינו אלה, ימי התעוררותה של התנועה, יכול היה הסכום להגיע עד למדרגה גבוהה מאד בערך. עד כמה יש מן היכולת לעשות דבר של קיימא על פי סכום גדול – תחת אשר המעשה על פי סכומים בלתי מסוגלים לגודל הענין מביא רק לידי איבוד, רפיון כוח ויאוש, – על הדבר הזה אין כמעט צורך כלל להעיר ביחוד.

האוצר הלאומי יכול להיות לעזר מעשי לכל אותם הזרמים החדשים, שמתחילים לבעבע מעט מעט בתוך התנועה הציונית. החברות השונות לישוב ארץ־ישראל חפצו לייסד את הישוב על יסודות של איקונומיה פרטית, בנתנן תמיכה למתיישבים בתור בעלים פרטיים. אנשי החברות השונות לישוב, ארץ־ישראל תומכים יתדותיהם בשאיפה כללית, בצדקה לאומית, שאין בה מקום למגמות פרטיות. אבל מפני חסרון דעות איקונומיות חדשות ובריאות בין בני החברות ובקרב המפלגה החברתית, אשר עליה החברות נוסדות, לא נולד בקרבן הרעיון לעשות את התמיכה למקור של חיים חדשים. ואולם לא כן הבנק. לפי תארו החיצוני הוא עסק, שבכל מפעליו עליו להשתדל להתאים לשאיפות של בעלי המניות, אבל לפי תכנו הפנימי הוא צדקה גדולה לאומית. התוכן הפנימי המחיה את המוסד הזה, השאיפה המדינית הלאומית, יכול להשפיע עליו, באופן שיהיה מסוגל לרעיונות חדשים ויתרומם לאידיאלים ממעל למציאות. הרעיונות החדשים האיקונומיים והסוציאליים הממלאים כעת את לב רבים ממפלגות שונות של עם ישראל, יוכלו להתגשם במוסד זה ולהשפיע על כל מפעליו, עד כי יהא למקור של הרמה ותמורה של החיים כולם, לא בשביל יחידים ולא בשביל רבים, כי אם בשביל כל העם כולו, בשביל כל החברה בכלל.

המטרות אשר האוצר הלאומי יכול להעמיד לו, בעיקרן הן הן אותן המטרות שהתנועה הציונית מעמידה לה: פתיחת הארץ וישוב הארץ; ואולם עוד מטרה מיוחדת יש לה לאותה הציוניות המעשית, שהרי היא יכולה להשפיע על הבנק בעצמו ולהסיר, על ידי התנגשותם והתפתחותם של הענינים, את כל ההיפוכים והמכשולים שעתידים לצמוח, מפני הפנים הכפולים שיש לו לבנק. האוצר הלאומי יוכל להוציא את הבנק מרשות הרבים לרשות הכלל ולהביא את האחדות הנחוצה בכל המעשים והמפעלים של הציוניות ולייסד אותם על אָשיוֹת השאיפות והמגמות של האומה בכללה כשהיא לעצמה, בלי מקום להתקשרותן עם איזו שאיפות פרטיות.

ומפני שהאוצר הלאומי, הן מצד תכנו והן מצד תארו, הוא קנין האומה, המסוגל להתפתח באופן שיהיה למקור יצירה של חיים חדשים ושל הרמת הכלל ולא רק של יחידים ושל רבים, לכן אצור בו היסוד המוסרי, אשר יחבב אותו על כל הלבבות בישראל. במפעל הזה גנוז אותו הכוח, אשר יחסר ביתר המפעלים, אין בו לא מן הקטנות והריקניות שבחברות הצדקה ולא מן התגרָנוּת והעסקנות והשאיפות הפרטיות שבבנק, אבל יש בו היכולת לדבר בשם האומה בכללה, בשם השאיפות ההיסטוריות והסוציאליות שלה. על נקלה יוכל להתדבק במוסד כזה אותו הקבוץ של רגשות מוחלטים, שהם רוח־הקודש המרחף על כל דבר אשר מקורו בהרמת אפני החיים, ומטרתו זכה ותמימה, יען כי היא כללית וציבורית.

האם יכירו בקרב המחנה את שיאו ואת גדלו של העץ, אשר את זרעו הם נושאים עתה? עד היום נתקבלה הידיעה בהשקט ובדממה, – אות הוא לחסרון הבנה עמוקה בקרב הקהל להבין את דבר המוסד, ואם לא יתעוררו הלבבות, מי יודע כמה רגשות, דעות ושאיפות, שמקורן בהעדר הביקורת הרוחנית והרגל־החיים, יתדבקו במוסד החדש בצאתו לפֹעַל? מי יודע אם לא תהיה צלתו של העץ החדש הזה, אשר זורעים על תלמי ההיסטוריה העברית, מרובה מחמתו?…

כל שכותב או משרטט בלבד תולדות תנועה, חייב, בעצם, לפתוח בתולדותיה המוקדמות, כי עשרות שנים קודם להתהוותה של תנועה חולמים יחידי־סגולה חלומותיהם הבדוּדים ובחלל האויר משוטטים רעיונות בודדים, שהם השאור שמתוכו עולה ותופחת התנועה. גם תולדות הציונות הסוציאליסטית יש להן פרק טרוּם־היסטורי משלהן וענין מרובה בו לתולדות ישראל בזמן החדיש. המהפכן והסוציאליסט הגרמני הגדול משה הס היה, בעצם, עוד בשנת 1862 המבשר לא של הציונות, אלא של הציונות הסוציאליסטית, שההבדל שבינה לבין הציונות הבורגנית הוא ממש כהבדל שבין האידיאולוגיה של הפרוליטריאט לבין האידיאולוגיה של הבורגנות. בזכרונות לַסַל אתה מוצא הערות ציוניות־סוציאליסטיות, המוכיחות, כי בנפשו של המהפכן הגדול הזה עלולים היו להתעורר אינסטינקטים יהודיים חזקים. הביקורת הגאונית של מרכס על הבורגנות היהודית האנטי־סוציאלית, שהוא קורא לה בשם יהדות בכלל, זוכה מצד המחשבה היהודית המודרנית עתה להבנה והערכה למלוא פוריותה הסוציולוגית והפילוסופית־ההיסטורית. מכאן שאין משום פַּרַדוֹכּס באמירה, שהאבות היהודיים של הסוציאליזם הגרמני ראו ראשונה באור חדש את היהדות ואת הבעייה היהודית.

בקצה שאיפות של הפלשתינאים הראשונים, של הביל"ויים, שרבים מהם היו סוציאליסטים רוסיים, אפשר לראות מגמות ציוניות־סוציאליסטיות לא מוּדעות. רבים מבין הביל"ויים, עמודי חיבת־ציון, כליליינבלום, יהל"ל, ואחריהם חובבי ציון רבים בלונדון, עמדו קודם במחיצת עולם־הרעיונות הסוציאליסטי. אך סוציאליסטים אלה, הסוציאליזם הטרוף־פסול שלהם התנדף עד מהרה מפני הארצי־ישראליות, ורובם חזר והפך פניו כלפי היהדות הכשרה. ויש ענין להעיר, שראשון המתארים של הסוציאליזם היהודי, ביתר דיוק של הסוציאליזם העברי, בכתב־העת הגרמני “ריכטֶר’ס סוֹציאלִיסטִישֶה יַהרְבִּיכֶר” בשנות השבעים, הסוציאליסט היהודי א. וו. רבינוביץ בלונדון, נעשה אחר כך חובב ציון כשר־חסוּד.

לא האנשים ולא זמנם היו מסוגלים אז למזיגה של סוציאליזם וציונות. משנתעורר הסוציאליסט היהודי, המרחף באויר, האינסטינקט הלאומי־היהודי, כבש פניו מעל אלוהיו הסוציאליסטיים ובדה לעצמו תיאוריה פרועה – שהסוציאליזם וההתקדמות בכלל דרכם להזיק ליהדות. וכן אירע לפרקים לא מועטים היפוכו של דבר, כלומר שפלשתינאי וחובבי־ציון מִשֶתקע עצמו לתחום המוני פועלים יהודים קלט את הסוציאליזם, וממילא נתגלגל הסוציאליסט הנלהב לקוסמופוליט משולהב. כדוגמה לגלגול הזה ישמש פיליפ קרַנץ, אחד הראשונים, אם לא הראשון, בעושי־התעמולה והסופרים הסוציאליסטיים בין המוני היהודים… פיליפ קרנץ הוא הוא אותו רוֹמְבְּרוֹ, שכתב בפריס מאמרים לאומניים־פלשתינאיים נלהבים ברוסית, ואחר כך התחיל בלונדון כותב מאמרים, שהיו במידה לא פחות נלהבים, קוסמופוליטיים־התבוללותיים באידיש. כאמור, המזיגה שבין ארצי־ישראליות וסוציאליזם לא שיחקה לה עדיין השעה, – או שהסוציאליסט היה דוהר ברכבו הארצי־ישראלי עד לבית־הכנסת, או שהפלשתינאי היה מתוך חירופי כלל ישראל מתעלה לעולמות הקוסמופוליטיים.

סימני התקרבות שבין הארץ־ישראליות והסוציאליזם התחילו מתגלים בתנועת הפועלים היהודית הראשונה, שמתוכה צמח אחר כך ה"בונד". חלק גדול של היוצרים הרוחניים אשר לתנועת הפועלים היהודית ברוסיה היו פלשתינאים וחובבי־ציון לשעבר, ומהם ראוי להזכרה הלוחם הבונדאי אמששטרדם ממוהילוב. הפלשתינאים שהיו בעלי נפש והשכלה, ודאי שהיתה מצרה אותם האוירה המחניקה של חובבי־ציון שחזרו והתחמקו לתוך בית־הכנסת הישן והבעל־ביתי, ונתגברה המשיכה להמוני עם, לפרוליטריאט, לקרב, לרעיונות מודרניים. וניכר שהיו בעלי אופי מעמיק יותר מן הגלגולים הקוסמופוליטיים הז’רגוניים בלונדון ובאמריקה. אף האוירה הרוסית היתה מסוגלת יותר ליצירות סוציאליות פוריות. הם שהכניסו לתנועת הפועלים היהודית הראשונה, במעט או בהרבה, מרוּח יהודי מוּדע, שנתגבר ב"בונד" רק במאוחר כדי רעיון לאומי ותכנית לאומית. תנועת הפועלים היהודית ברוסיה בתקופה שקדמה ל"בונד" היתה הנסיון הראשון, חיור ותלוי ברפיון של מזיגה בין הסוציאליזם והארץ־ישראליות, שבו נתגלגלה הארץ־ישראליות לקצת עממיות יהודית, לפעולה סוציאליסטית ביחוד בין הפועלים היהודים ובעזרת אידיש.

בשעה שהתחילה מתרקמת בין ההמונים תנועה סוציאליסטית, המצויינה בקוים לאומיים, התחיל גם בקרב האינטליגנציה להתגבש במטושטש הלך־רוח של לאומיות־סוציאליזם. הדבר היה בשנות התשעים כשהארץ־ישראליות הגיעה עד משבר ודומה היה שחלום ההתישבות היהודית עם מגמות לאומיות לא היה אלא ענין של טעות היסטורית. לפי הכלל, שנתאמת אחר כך ועד היום ההז¹ והאומר, שכל אימת שהתקוה הטריטוריאליסטית מתעלמת מישראל, באה ה"לאומיות" וממלאה את הריקנות היהודית, עלתה בשנות התשעים האלה מערכת חיפושים לאומניים־סוציאליסטיים שמצאה תוך כדי דיבור באיגודו של הפרוליטריאט היהודי ובפופולריזציה באידיש את כל התשובות לכל החיפושים. בין הסטודנטים היהודים ברוסיה ובחוצה לארץ היו מתגלעים אז ויכוחים בענין בעיית הלאומיות היהודית, אך מנגני הוויכוחים האלה התחילו לכוון כנורם ובחנו מיתריו לשם סימפונית הוויכוח הגדולה, שנתנגנה לאחר עשר שנים בכל הכלים בכל תפוצות ישראל. וכשם שכל וויכוח דרכו להבשיל משהו מענין מעשי, נצמחו גם מאותם הוויכוחים קצת חברות להפצת ספרים פופולַריים באידיש. עד כמה שידוע לי, הוציאו החברות האלו בסיכומו של דבר ספר אחד בלבד, שנכתב אמנם להפליא, הוא ספרו של א. דוידסון על דַרויניזם. זה היה האפרוח האחד שהאינטליגנציה הסוציאליסטית הלאומית דגרה מביצי־וויכוחיה.

כל אותם הסוציאליסטים־הלאומיים היו קודם פלשתינאים משולהבים במעט או בהרבה. הארץ־ישראליות שפגה נדפו הימנה הריחות הלאומיים שבצרור־הפרחים הסוציאליסטי. יהדות לאומית בשומה זו לא ידעה, בעצם ובעיקר, את שהיא מבקשת ואת שהיא רוצה, כשם שאינה יודעת, רחמנא ליצלן, בימינו. ההבדל אינו אלא בזה, שכיום מלעיגים ידידים טובים על היהדות, ואילו בימים ההם היו השונאים מתיראים קצת מפניה. מי יודע שמא ניתן אז לשונאים מקום להלעיג מלהתיירא, שהרי בסופו של דבר אותה יהדות מלעיגה ובוכה לעצמה. הלך־הרוח הסוציאליסטי־הלאומי אז יכול היה לפוג ולהתנדף עד מהרה ולהתגלגל בכאב־לב בסוציאליזם קוסמופוליטי בתוספת יהדות על פי אונס. אך מבחינה היסטורית נתגלגל אותו הלך־רוח במשהו אחר ונעשה נקודת־מוצא לפילוגים ולמלחמות אידיאולוגיים ומפלגתיים חדשים. על שום מאורעות היסטוריים גדולים בעם ישראל, הופעת הציונות הפוליטית וייסוד ה"בונד", ששניהם אירעו בשעה אחת, בספטמבר 1897.

אולם הציונות, שנתנה את הביטוי המעולה ללאומיות היהודית ולרעיון המדינה, נשארה מבחינה פוליטית ותרבותית בבֵּינַיִמִיוּת היהודית. ה"בונד", על ידי שייסד מפלגה סוציאליסטית יהודית, נתן למהפכה את דמותה הנאה ביותר, אך לא היה בו העוז לפרוק מעליו את בלואי־הסחבות של הבורגנות היהודית. הציוני, שבפרזיאולוגיה שלו “יצא מגלות הגויים” עם כל ישראל שיחיו בארץ־ישראל, הנה במציאות כרע אפים מבחינה פוליטית בפני שרי־הגלות, ומבחינה סוציאלית היה אטום לכל ישראל אחיו, היה ברייה משונה ומשופע בסתירות. הבונדאי, שדיבר על המהפכה היהודית ומטרת־הגמר שלה – חופש המסחר לכלל־ישראל בבִצת־הגולה, היה יותר מברייה משונה. מהפכת ה"בונד" וארץ הציונות, כשני רעיונות שכוח יצירה להם, מוכרחים היו להביא לידי יצירה אידיאולוגית וחברתית חדשה, למזיגה מעולה יותר. הרעיון הסוציאליסטי־הלאומי האורירי, המִּסכֵּן, ראה עצמו נתבע לבעיות גדולות יותר ולפרספקטיבות גדולות יותר. הוא נתעלם בהגבלו ומקומו כבשו החיפושים החדשים, הרציניים והעמוקים יותר, חיפושי־מזיגה בין סוציאליזם וציונות, המלחמות האידיאולוגיות לציונות הסוציאליסטית. התחילה אותה תקופה סוערת של האינטליגנציה היהודית, שבה נתכנו תכניות, תיאוריות, קבוצות, מפלגות, פילוגים, התאחדויות, המבקשים עד היום את גמר־בישולם המפלגתי והתכניתי, אך אפשר להם שיהיו נכללים במונח משותף אחד: ציונות סוציאליסטית.

¹

(1891־1901)

א.

הציונות וה"בונד" מצאו לפניהם סוציאליסטים־לאומיים בודדים ומשהו מרגש סוציאליסטי־לאומי בקרב האינטליגנציה היהודית, אלא שאותו רגש היה עדיין עמום ומפוקפק. הלך הרוח הזה צריך היה להתחיל בהתגלמותו, להמשיך דרך־התפתחותו, להחזיר לעצמו את יחסו אל התופעות החדשות, וכמובן שהוטל לתוך שקערורית־הקלחת של מלחמות דעות, חיבוטים, הפלגות לצד אחד, היסוסים, תקוות, ספקות והתיאשות. התחילו מתוך זה חבלי־לידה של הציונות הסוציאליסטית.

בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 בבאזל נתכנס מנין הגון של סוציאליסטים־לאומיים מערי־מכללה שונות, ומן הרגיל הוא שגוניהם שונים היו. בעצם עומדים היו אותם הרדיקלים להקדים ולהתכנס לועידה או לקונגרס, שהרי עוד לפני הרצל דיברו והתווכחו על קונגרס.

אילו הייתי רושם בפנקסאות את המנין המופלג של נשפים שטרחתי בהם לקרב את הגאולה, וודאי שנשפי־הויכוח בענין קונגרס לשם ארגונה של היהדות הפלשתינית־הלאומית היו קובעים פרק מיוחד לעצמם. בשיחה על הענין הזה בחדר־הסטודנטים הקטן שלי לפני חמש עשרה שנה השתתפו שמנו וסלתו של חוג הסטודנטים והאקדימאים שלנו בימים ההם. סופה של אספה זו היה דומה לשלל אספות רבות אחרות שהשתתפתי בהן בחיי, כלומר, מזגו על הפסימיזם הסוציאלי מנה הגונה של כוסות טה. הקהל היה חמימא וקרירא, כנהוג אצל אינטליגנטים יהודים, עד שעמד ד"ר נתן בירנבוים והקשה את הקושיה הכלכלית־הלאומית החשובה מאוד: חבריא, מהיכן נקח דמי־בולים? – כאן נפחה תכנית־הקונגרס את נפשה במחי אחד.

הרצל הצליח במעשה־הקונגרס, קודם כל, מפני שהיו בידו דמי־בולים, ולמעלה מדמי־בולים. אילו היה הרצל זקוק לטובת עם ישראל שיסייעו לו בממונם, היה נושך שפתיו מעגמת נפש, והקונגרס היה לכל המוטב מתנדף במאמרים אחדים על עמודי הפובליציסטיקה היהודית היוצרת. אך הרצל היו לו שלש מעלות טובות: מיליון פרנק בכיסו, נשמה בלבו וכבוד מועט לחכמי “ליז’נקה” לכל מיניהם, שהתחילו מיידים צרורות־נייר באדם המעולה.

בהרגשה קדושה של התפלאות היסטורית נתכנסו לקונגרס כמאתים בני־אדם, שלא שלחם איש, שהרי אז לא היו עוד כל הסתדרויות ציוניות.

מאתים ה"שלוחים" האלה, שמחציתם היו סטודנטים, כינסו באולם הקטן של הקַסינו הבאזילאי את הקונגרס הראשון ויסדו את ההסתדרות הציונית.

בקונגרס הראשון נתכנס חוג של סוציאליסטים לאומיים ממינים שונים. ד"ר פרבשטין וד"ר בירנבוים, שהראשון הוא דַבּר הסוציאל־דימוקרטיה בשויץ והשני הוא לאומי רַדיקלי, נשאו הרצאות בקונגרס. ד"ר לנדוי, שהיה אז לפחות סוציאליסט, היה יד ימינו של הרצל ועורך ה"וועלט". באו רַדיקלים מברלין, מונפלייר, ציריך, ברן, והגַלריה הקטנה היתה כמעט כולה מחברים אנשי שלומנו שב"קולוניות"², ולא היה לפניך אלא לעמוד ולהכריז מיד על המהפכה הסוציאלית בציונות.

אך כל אותם הרַדיקלים לא השתתפו בקונגרס בפומבי בסוציאליזם שלהם, – זה היה קונגרס לייסוד הציונות, שתחילתו וסופו היא הציונות, “המקלט המובטח במשפט העולמי בפלשתינא”. לעומת זה, עלו והתגברו מחוץ לקונגרס גלי הויכוח על ציונות־סוציאליזם, והגלים האלה נתפשטו אחר כך בכל תפוצות ישראל בכל מקום שאינטליגנציה יהודית קוראת בספרים ומבקשת את האמת. ואולם החידוש היה במה שהויכוח הועלה מיד לא בשם לאומיות־סוציאליזם, אלא ביתר בירור וביתר מסקניות: ציוניות־סוציאליזם.

להיכן ילכו כעת הסוציאליסטים־הלאומיים, כשהלאומיות היהודית מצאה את ביטויה וארגונה בציונות הבורגנית, והסוציאליזם היהודי עלה כפורחת בתנועת הפועלים היהודית? מה סמיכות פרשיות בין סוציאליסט לתנועה ולהסתדרות הציונית ומה יוכל זה לעשות שם בעשר אצבעות מלחמת־המעמדות שלו, כשהציונות נתונה סוף סוף בידי קיסרים, גויים ומיליונרים יהודים? ולו גם התגבר הסוציאליסט על יצרו הרע והתגייס לדגל תכלת־לבן של ציון, מה יאמר לפרוליטַריאט היהודי? הקושיה החמורה ביותר היתה: כיצד אפשר להטיף באזני הפועל למלחמת־מעמדות כנגד הבורגנות היהודית מכאן, ולציונות בשותפות עם הבורגנות היהודית מכאן? אלו היו השאלות, שהסעירו אז את חוגי הלאומיים והרַדיקליים והסוציאליסטים היהודים, שנמניתי עליהם. כמובן, שאיש לא חלם אז, כשהציונות וה"בונד" היו עדיין בחיתוליהם, על ייסוד מפלגה חדשה עם תוכן פרוגרמטי חדש.

ההשתייכות הפוליטית של האינטליגנט נקבעת לא בלבד מהשכלתו ומזגו, ממוחו ולבו, אלא גם ממידת הסיפוק הניתן על ידי מפלגה אחת או אחרת לעניניו הרוחניים והמוסריים.

הציונות, על קטנות־המוחין הבורגנית־הבעל־ביתית שלה ותשעה קבין של ריאקציוניות שבה, שגררה מכל העברים, לא ישרה ביותר בעיני הסוציאליסטים שנתפשו להלך־רוח ציוני. לא יצאו ימים מרובים ונגרפו עם זרם התנועה הסוציאליסטית, שהתחילה סוערת ברוסיה, והתחילו מבזבזים את האינסטינקט הלאומי הבריא שלהם לביקורת־הבאי של הציונות והיהדות הבונדאית. ציונותם של הסוציאליסטים האלה היתה תלויה בשערה. יתר על כן היה תלוי בשערה הסוציאליזם של לאומיים רַדיקליים רבים. הציונות כאילו צררה אותם בכנפיה, ובטוסה עמהם מעל לכל ה"רוחות" של דיפלומטיה, יהדות, מיני מעשים מהפכניים־יהודיים, עקרה מתוכם את השארית האחרונה של הסוציאליזם או האנרכיזם שנשתמר בהם בצנעה. הציונות והסוציאליזם נפרדו זו מזה יותר ויותר וכיוונו זו כנגד זה את לועי־תותחיהם יורי־האש.

אינסטינקט פנימי וּוודאות עמוקה של אמת עילאית עשו לי אז לב להתחיל להטיף לציונות הסוציאליסטית ולהעמיד את עצמי כנגד כל האינטליגנציה היהודית.

אם מוחו של אדם אחד אפשר שיתמזג בו הרעיון של ארץ יהודית ושל מהפכה יהודית להרמוניה היפה ביותר, על שום מה לא תוכל אותה מזיגה ליעשות מחשבתה החיה והיוצרת של כל האינטליגנציה היהודית, של כל ההמון היהודי? הלעג והאירוניה, אלה כלי־הזין של כל אנשי העדר קטני־המוח והריקים, צריך שייזקפו שלא על חשבון הזמן. אז השלכתי על עצמי את המשא כפוי הטובה להיות סוציאליסט בין ציונים וציוני בין סוציאליסטים, וכמובן, כל צד דחה אותי בשתי ידים ושלחני אל הצד שכנגד.

כנוהג בעולם השפל הזה, אין רעיון חדש מתחיל אלא בהרצאה. ראשית נסיוני של יצירת סינתיזה בין ציונות וסוציאליזם, בציוניות סוציאליסטית, נצמחה לי בהרצאה שהרציתי בציריך ב־1898, באגודה הציונית “הֶסיאנה”.

בציריך יצאה הרצאה זו בשלום. היא היתה כתובה בשפה הגרמנית וכינסה חוג שלם של אנרכיסטים גרמנים, שכידוע כל רעיון של ילוד אשה אינו פסול להם; באופן ש"הקולוניה" הרוסית היתה אז מצוינת בשני יתרונות: היא לא הבינה את ההרצאה ונתביישה להתווכח בפני גויים. אך אותה הרצאה עצמה נסתיימה בברן בפורענות. חלק הקהל, שלא הבין את ההרצאה, וכנראה היה שם חלק הגון ממין זה, התחיל, בסיום־הקריאה, לא למחוא כף, אלא לצעוק בקול גדול: בורז’וא! “בורז’וא” – פירושו נפלג אז לשתי פנים: אם שהיתה הוראתו: מוכה־שחין אתה, או שהיתה כוונתו לומר: איני יודע מה אתה סח.

כשהשיבותי על תרעומת מתנגדי “במלה האחרונה” שלי, טרחתי לפרש את הקריאה “בורז’וא” לפי ההוראה השניה, ואולם עד היום עודני מסופק אם הדבר עלה בידי.

את ההרצאה שהרציתי בציריך ובברן, בחילופי מזל, הדפסתי עד מהרה בשם “שאלת היהודים” בגדול־הירחונים הסוציאליסטיים בזמן ההוא ב"דויטשע ווארטע" שהיה יוצא לאור בוינא. עורך ה"דויטשע ווארטע" היה פֶּרְנרסטוֹרפר (כעת³ סגן הנשיא של הפרלמנט האוסטרי) שהייתי קשור בו במשך שנים כעוזר “דויטשע ווארטע”. אחר כך עיבדתי את המאמר בקונטרס מיוחד בשם: “שאלת היהודים ומדינת־היהודים הסוציאליסטית”.

כך העליתי לראשונה את בעית הציונות הסוציאליסטית בספרות הסוציאליסטית באירופה – ועתידים אנו לראות מה מידה של הצלחה נמתחה עלי.

ב.

מאמרי ב"דויטשע ווארטע" וכן קונטרסי “שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית”, נקודת־מוצאו היה עם־ישראל בכללותו, והוא דן בבעיה היהודית מנקודת־הסתכלות פילוסופית־היסטורית ופוליטית. התחיה הטריטוריאלית של העם היהודי והצטרפותו למהפכה ולסוציאליזם היו צליל הסיום של התבוננויות ברעיון היהודי ובמצב היהודי. אך מתוך שלא היתה קיימת מגמה ליצור מפלגה ציונית־סוציאליסטית, חסרה באותו מאמר נקודת־המוצא המפורשת של הענינים החמריים והרוחניים של הפרוליטריאט היהודי.

אותו נסיון ספרותי ראשון לבסס את הציונות הסוציאליסטית בשנת 1898 לא נענה לו כל הד ניכר. ציונים סוציאליסטים לא היו אז בנמצא, וההתענינות בקומבינציות כאלו באה לכל היותר משום המוזרות הקוריוזית של מין המצאה כזו. יתר על כן, המאמר נכתב גרמנית והיה מכוון לקהל הציוני אז, שהסוציאליזם נחשב להם כברייה פרועה ורבת־זוועה, הסוציאליסטים היהודים בגרמניה ואוסטריה לא היו, כמובן, מסוגלים אלא במעט לקלוט רעיונות ציוניים ולתקן מתוך זה את הסוציאליזם שלהם. הם היו, ועל הרוב הם גם עתה, מתבוללים כפולים ומכופלים, הן מהיותם שייכים לבורגנות היהודית והן כסוציאליסטים בין־לאומיים.

אך הנסיון הזה לא עבר גם כולו בלא סערה, ובקצת חוגים נטע התענינות והעלה פולמוס. עוד בשנת 1898, בשנה הראשונה לציונות הפוליטית, צצו בעיר וינא פועלים ציונים, או ביתר בירור, עוזרי מסחר ציונים, בהנהלת ד"ר לנדוי. אז היה לנדוי ציוני וחשב את עצמו לרַדיקל; עתה אינו לא דא ולא הא. לאחר שנתגלע סכסוך־מה בינו לבין הרצל, הפליג לצד שמאל והעמיד עצמו בראש התאחדות פועלים ציונית וברא, כביכול, תנועת פועלים ציונית, עם ירחון פעוט בגרמנית, בן 16 עמודים קטנים: “דער יידישע ארבייטער”. ב"תנועה" זו ובכלי מבטאה אי אפשר היה למצוא אפילו אבק סוציאליזם. אדרבה, היתה כאן כבכל התאחדויות פועלים ציוניות בראשיתן, מידה גדושה של ביקורת על הסוציאליזם ועל המהפכה היהודית בכלל. אותה “תנועה” נתלקטה מקצת עוזרי־מסחר מסורתיים, מקצת אינטליגנטים מרי־נפש, שיצאו מלפני התנועה הסוציאליסטית בפחי־נפש. החוגים האלה אפשר שהיה מתגבש בהם גרעין של אלמנטים, שהכרתם מעולה יותר, בשביל ליכוד המפלגה העתידה לבא, אלא שכל אותה הסערה בצלוחית של מים נתגעשה עד תומה במשך חדשים מעטים, לאחר שד"ר לנדוי נרתע אחורנית מכל התנועות בכלל. ה"אידישער ארבייטער" הגרמני הוציא, עד כמה שזכרוני אינו מטעני, כחמשה גליונות, ומאמרי וקונטרסי זכו שם לרצנזיה נרחבת.

כמעט קט היה קונטרסי מעלה פולמוס באמריקה, מעל עמודי “נייע צייט” הסוציאליסטית אז, שנערכה בידי פיליפ קראנץ. הצד המענין ביותר הוא כאן, שהאפיקורסות הציונית הסוציאליסטית שלי מצאה לה פרקליט בדמותו של באראנוב. באראנוב פתח ב"נייע צייט" בשל הקונטרס שלי סדרת מאמרים על הציונות־הסוציאליזם, והמאמר הראשון היה באמת נכבד ומזהיר. בנעימה כֵּנה וישרה חשף את פצע הסוציאליזם המתבולל ופלט צרור גדול של אפיקורסות לאומית שהיתה עושה רושם גם כיום, כשהיהדות ידה עד העליונה והיא קוראה מכל קרן זוית. אך הפולמוס לא נמשך. העורך המתבולל, פיליפ קראנץ, קיצץ, לאחר מאמרו הראשון של באראנוב, את הסדרה, ואף לא פירסם את התשובה שהבטיח לפרסם, הויכוח נסתיים בסיום המתבולל־היהודי הנושן: הסו, הסו, יהודים… אך באראנוב זכה לאֶפּוֹלֵיטים של זהב, שהרי רשאי הוא לומר בגאוה, כי בקריירה הז’רגונית המתבוללת שלו נטועה גם נקודה של תפארת, אם בכלל נהג פעם קורטוב של חשבון נפש בכתיבתו…

זו היתה בת־קול רסוקה, שנענתה לקריאה הסוציאליסטית הציונית הראשונה שלי בספרות היהודית. אך לא יצאו ימים מרובים ונתגעש ממש ים של ביקורת סוציאליסטית שנשתפך על הציונות, וכמובן גם על הבת החורגת הסוציאליסטית שלה. הסוציאליזם היהודי לכל גוניו אסר עד מהרה מלחמה על הציונות והתחיל מטיל בו חצי־רעל, שהיו נזקרים מעל העור החלקלק של הציונות, אך פגעו בלבם של הציונים־הסוציאליסטים.

כשנאגדה הציונות כתנועה התחילה “עושה”, ועשייה פירושה בפי הבורגנות היהודית – להיות נתין נאמן. כי מהי הפוליטיקה היהודית, הציונות הפוליטית, אם לא נאמנות הנתינות והליכה אל “שרי” העולם בנוסח היהודי של “אדוני מלך”. הציונות הפוליטית חדלת־האונים נאחזה בדיפלומטיה, כדרך שהיהודים הפוליטיים חדלי־האונים נאחזו תמיד בשתדלנות, והתחיל מתבלט הצד הקומי הכעור של הציונות. מה שהרצל עשה ויצר ביד אחת כעסקן פוליטי וצופה עתידות, נעשה בידו האחרת, כשתדלן דיפלומטי, כמין קריקטורה. נפתחה פרשת־הדיפלומטיה היהודית, שדחפה את הציונות יותר ויותר לימי הבינים היהודיים ולמיאוס הבורגני־היהודי. הציונות שהטיפה לשחרור האומה היהודית לעתיד לבוא, נעשתה תנועה לשם ההשתטות והחשכות הפוליטית של האומה היהודית בהווה.

הרצל שהיה, לפי מעמדו, עתונאי מחונן ורב כשרונות, היו לו קשרים שלא הרחיקו מעבר לעולם הספרותי ולחוגים מסויימים של הבורגנות. ומכיון שהיה למנהיג של תנועה יהודית נשתזרו והלכו ממילא חוטי קשריו; אישיותו ורעיונו נעטרו באיזה קסם, מה שיצר לו קשרים חדשים בעולם. הרצל לא היתה לו כל תכנית לדיפלומטיה שלו, הוא התדפק על דלת, שנפתחה לפניו במקרה, אך היתה בו ההרגשה הנכונה, כי קהל היהודים תהא לו נחת רוח מרובה לכל חתיכה של “לפני מלכים יתיצב”. את הקלף הראשון הוציא ה"אוהב ישראל", וילהלם השני. מעשה שהיה כך היה: בצירות האנגלית בוינא נמצא כומר, ציוני, ומובן, שהיתה לו משהו מפנייה נוצרית. אותו כומר היה מחנך בחצר־ההרצוג הגדול מבאדן, שהיה גם הוא פרוטסטנט אדוק, וכמובן ציוני ביבלי. אותו הרצוג קרוב ומחותן היה למלך גרמניה, שיש לו אולי כל המעלות הטובות, אלא שאינו ציוני ביבלי. והרי לפניכם הקשרים שבין גאולת ישראל ובין וילהלם השני. פסיעה קלה מהרצל לכומר בוינא, ובזכות ההרצוג הגדול מבאדן נפתחות דלתות הקיסר בפני כנסת ישראל.

שמא מן הראוי לבזבז קצת דיבורים על אותו כומר, כי הענין מקורב משהו לפרק הדיפלומטיה הציונית. דרכו שהיה נוסע לכל הקונגרסים הציוניים, ובבאזל, שהיא מרכז המיסיון הפרוטסטנטי, היה הוא מליץ יושר של ישראל. בין אם ישראל טובים הם ובין אם רעים הם, הרי הכתוב המפורש מגלגל בזכותם – זה היה עיקר־הנעימה שבמעשה התעמולה הציונית שלו.

אומנות מיוחדת היתה בידו שהיה מחשב את הקץ, וכמובן שהמועד חל דוקא באותה שעה, כשהיה מדבר עמך. כשהועלתה תכנית אוגנדה שאלתי לדעתו. כאזרח אנגלי וכידידו ומעריצו של הרצל נטה, כמובן, לטובת אוגנדה, ותוך כדי דיבור העלה כתוב בצפניה, שמתוכו נדרש בפירוש מפורש מקלט־הלילה באוגנדה. אותו כומר היה ודאי במפלגה יהודית נמנה על המשוגעים שיצאו להם מוניטין, אך בחצרות־נסיכים היה חכם מחוכם, והוא שזיווג את הרצל עם ההרצוג הגדול מבאדן ועם קיסר גרמניה.

משפתח הרצל בהכנת פגישתו עם הקיסר הגרמני בירושלים, על ידי הקשרים הללו, נתקשקשו בעתונות הציונית, ביחוד ב"וועלט", התופים לכבודו של וילהלם. כמובן שהעולם היהודי לא ידע כלום על המאורע המכוון, אך ה"עולם" של הרצל התחיל ב"למנצח מזמור שיר" לוילהלם, כאילו עמד זה להתגייר. היו מדַמים אותו לאלכסנדר מוקדון, שעלה על נשר ובידו כידון וחתיכת־בשר וטס במרומי־שחקים, כשם שדימו אותו לשאר גדולי תולדות עולם, כמובן הכל מתוך כוונה להוציא מידו חתיכה של גאולה. לבי לך, קיסר מסכן, הדיפלומטיה הציונית בקשה להערים עליך בערמתה, אשריך שעמדה לך זכות אבותיך ההוהנצולרנים!

וילהלם השני לא בנה מדינת־יהודים על תלה, אף לא לאחר שהרצל וכל הועד הפועל התייצבו לפניו בירושלים ותלמידי מקוה ישראל שרו את ההמנון הגרמני החמירה בהרבה את החוק האוסר את כניסת היהודים לפלשתינה. אך היהודים זכו לתוצאות גדולות מאותה חתיכה של דיפלומטיה. האבטוריטה של הרצל עלתה בעיני הבורגנות היהודית, ביחוד במערבה של אירופה, והיהודים הגרמנים התחילו נוהגים מעט כבוד בציונות, כדרך שראוי לנהוג בענין ששיכות־מה לו להוד מלכותו. ואילו הנוער היהודי, האינטליגנציה, מעמד הפועלים, נתקבצה בהם, כמובן, מידה גוברת ומוסיפה של שנאה ומיאוס בציונות, והם שעיכבו והחמירו לשנים רבות את חדירת הרעיון הציוני לפרוליטריאט ולהמוני־העם היהודים. מהלך הציונות גופה יצר כאילו במכוון לציונות הסוציאליסטית אטמוספירה בלתי אפשרית, ובה נתבעה זו למלחמה קשה, מרה, על מעט קיומה.

ג.

בשנה הראשונה לציונות, בין הקונגרס הראשון לקונגרס השני, ניתנו כבר דמות וצורה לתנועה הציונית. במערבה של אירופה התחילו מצטרפות לציונות האינטליגנציה והבורגנות, שההתבוללות לא כיבתה בהן את כל שביבי־היהדות המסורתית. הנוער הלומד היתה לו הציונות הצורה היחידה בכלל לצורך האיגוד שלו. במזרחה של אירופה, במרכזם של המוני עם היהודים, נזדעזעה נשמת העם היהודית משמחה וצפיה לבשורה הציונית. בכל אשר חי ורקם הרוח היהודי, עוררה הציונות את מעינות־המרץ הלאומי. אך לאלמנט המאַגד נעשה המשכיל הבעל־ביתי, האינטליגנט הבורגני, הסטודנט המסורתי־למחצה, שהיו עוד שקועים ראשם ורובם ביהדות. אינטליגנציה זו היתה לה הציונות כמין עיר־מקלט מפני כל התנועות הפוליטיות המסוכנות, שנתרתחו אז ברוסיה. פרחי אינטליגנטים למחצה, סטודנטים בעלי נפש יהודית והסתכלות מעשית בהוויות־העולם, עסקנים לעתיד לבוא, רבנים־מטעם וכדומה להם, השתערו בקולות וברקים על ציון ובינתיים נתמלטו מזעף־הנחשולים של המהפכה הרוסית. התנועה הציונית המאוגדת התחיל עד מהרה נודף הימנה ריח משכילי־בעל־ביתי־בורגני בכל עדנת־בשמיו. בכורי הציונות הסוציאליסטית היו שרויים באוירה של חנק.

בקונגרס השני נתבלט כבר בבירור פרצופה של התנועה הציונית. בבאזל נזדמנו לפונדק אחד נגידים יפים שירדו לכאן ממעינות־הרפואה על מנת להציץ מתוך תיאבון לחדשות. רבנים, אברכי משי, מחברים בלשון־קודש, דוקטורים ופרקליטים, שלא נתפסו חלילה לסוציאליזם. קיצורו של דבר: כל עשרת בני המן, לרבות הפרשנדתא’ים והויזתא’ים. בראש המסובים ישבו בעלי גילדה ראשונה, מלוים ברבית לתפארת; על הבימה היתה כמין מסיבה לרבנים ארוכי ז’ופיצות, חזנים, מגידים, כי הרצל האירופי נתאווה שהקונגרס יהא לו משהו ממראה מזרחי. ובכל זאת ריחפו בקונגרס הזה גם רוחות סוציאליסטיים. בין הצירים היו קצת סוציאליסטים עוד מן הקונגרס הקודם; בכללם נמצא הפעם עוד בֶּרנַרד לַזַר, האנרכיסט והסופר הצרפתי המפורסם. הגזוזטראות היו גדושות סטודנטים וסטודנטיות, שעמדו במחנה הקוסמופוליטי הסוציאליסטי ושפעפעה בהם עדיין הרגשה כֵּנה לעם היהודי. לא מעטים הציונים הסוציאליסטים שיצאו בשנים הבאות מקרב הנוער הזה.

לפי חשבונו של הרצל צריך היה הקונגרס השני להיות כמין פתיחתא לדיפלומטיה שלו עם קיסרה של גרמניה. הקונגרס צריך היה להראות לעולם את תקפה של הציונות וצריך היה, כביכול, להפקיד בידי הרצל את המַנדַט של עם ישראל, ששערי ארמון וילהלם קיסר ייפתחו לפניו לרווחה. ואולם פתאום מתהפך הגלגל הסומא של תולדות העולם: באותה שעה שבעלי הגילדה הראשונה מתקנגרסים מתפרסמת בעתונים ידיעה, שניקולאי השני משתוקק לגאול את האנושות האומללה ממלחמות ולהביא לה את שלום־הנצח. צאר־הדמים פקד על כינוס ועידת שלום בין־לאומית. באותה שעה עלתה תחבולה במוחותיהם הפיקחים של דיפלומטי־הקונגרס: אתה, ניקולאיקה, אם באמת אדם הגון ומהוגן אתה ואתה פוקד על שלום הנצח, לא מן הדין הוא שתהא תובע את עלבונו של ישראליק ולא תתרשל, אלא תעשה מדינת יהודים? הרי איזה דיגיטה, חתיכת כַּתָּב פַּרִיסִי של עתונים רוסיים, מפטם עם הרצל מלים על אותה התכנית הגאונית והרצל נאחז בה כבאבן לוהטת, ומיד מציעים לו לקונגרס הציוני, לקונגרס האומה המדוכאה, המבקשת להשתחרר מעולו של הצאר, שהקונגרס ישלח טלגרמה של הכנעה לצאר ניקולאי, כמובן, כדי שתהא בו מידת־אצילות ויגמול במשלוח מנות נאה. כמובן, אותה הצעה עוררה רעש ושערוריה אצל סוציאליסטים אחדים, שהיו בקונגרס. הנוער היהודי על הגזוזטראות נזדעזע לחרפה הלאומית. ומכיון שלא היתה תקוה להחלטת פה אחד על טלגרמה והיה זה חלילה “חילול השם”, דחו דיפלומטי הקונגרס את כל הענין בהחלטת תודה נכנעת, שנתקבלה ונבלעה בחפזון.

ואם דרכה של הציונות הסוציאליסטית לא היתה, ממילא, סוגה בשושנים, עמדה הציונות הרשמית וכבמכוון ובלא טובת הנאה לעצמה גדרה את הדרך בקוץ ודרדר. ניקולאי השני לא גמל במשלוח מנות ולא העמיד את מדינת היהודים על תלה, אך כל הנוער הרַדיקלי היהודי, האינטליגנציה, הפועלים, אסרו על הציונות מלחמה לחיים ולמות. היהדות הנאורה והמהפכנית ראתה בציונות את מפלגת הבורגנות והריאקציה היהודית, ההולכת שלובת זרוע עם ממשלות דמים. “בעד החירות והמהפכה היהודית ונגד הציונות!” – נשמעה עד מהרה קריאת־המלחמה ברחוב היהודי. בתרועת המלחמה הזו נאלמה גם האמת על הציונות שיצאה מסואבת ומלגלגת כל כך מהשפתים הטמאות של הבורגנות היהודית.

לשיא־המלחמה בציונות ובציונות הסוציאליסטית העפיל ועלה ד"ר ח. ז’יטלובסקי. ד"ר ז’יטלובסקי עמד כבר אז מעבר לספה של הציונות. אם זכרוני מיטיב עמי, שקל שקל והשתתף בבחירות לקונגרס השני. לאחר הקונגרס השני, כשכל הרוחות התחילו מהלכות כנגד הציונות, הוציא ז’יטלובסקי בעילום־שמו ע"י “הבונד” קונטרס: “ציונות או סוציאליזם?”, שצריך היה להכות את הציונות ואת הציונות הסוציאליסטית מכת־מות. נעימת־הקונטרס היתה ביאור מרכסיסטי־קַריקַטורלי פשוט של הציונות. מכיוון שהבורגנות היהודית מתענה תחת ידי האנטישמיות ואינה יכולה למצוא שוק לפרגמטיה שלה ולמסחר שלה, הריהי מבקשת לעשות מדינת יהודים משלה, כדי שתוכל לעשות בה במסחר באין מפריע. אין אני יודע, אם מישהו האמין באמת בביאור הזה של הציונות, אך המרכסיזם אז ברחוב היהודי היה לו אותו ביאור כבית גנזים ממש. ובאמת, כיצד יש לבאר את כל הסערה והסועה שנתרגשה עם הציונות? על שום מה הבורגנות נתרתחה כל כך? מה משעשעים כאן ברעיונות? מהו היסוד הנסתר והאמתי לכל אותו הרעש? כל אותו המעשה מתבאר בפשטות כענין בצע של הבורגנות; מאחורי כל האידיאלים הציוניים עומד באמת הרובל בלבד, שאנשי הגילדה הראשונה משַׂברים לו במדינה היהודית. אותו הפולמוס עם אותה תורת־הכלכלה⁴ היה שעה קלה אמצעי בר פעולה בידי ה"בונד" במלחמתו בציונות, עד שעמד על רגליו תיאוריטיקן אחר והעלה חידוש אחר.

עגומים היו סיכויי הציונות הסוציאליסטית. קצת מהציונים הסוציאליסטים מן הקונגרס הראשון ברחו אז אל ה"בונד" או למפלגות אחרות. בֶּרְנַרד לַזַר עזב את ההסתדרות הציונית, מתוך שהאמין, שצריך לבקש את קרבת התורכים הצעירים המהפכנים ולא לרוץ אל הקיסרים. הציונות נעשתה סמל הריאקציה, ומי שהיה ציוני כאילו היה אויב לכל הרעיונות המעולים והיפים של הזמן.

מעשה תעמולה לציונות סוציאליסטית בימים ההם בקרב הקולוניות של הסטודנטים לא היה דבר ששכרו מרובה. יותר משהסוציאליסטים שנאו את הציונות, שנאו הציונים את הסוציאליזם. יתר על כן, נצטרפה ההופעה המעציבה, שאם האמת הציונית ניצחה איזה נצחון בשורות הסוציאליזם, היה הפרי נושר לא לחיק הציונות הסוציאליסטית שבדמיון, אלא לחיק הציונות הבורגנית שבמציאות. אלה שברחו מן הסוציאליזם לציונות נעשו משענות לציונות וכלי משחית לסוציאליזם. תפקיד כזה הוטל על אחד אַבֶּרסון בג’ניבה שכבש אחר כך מקום־כבוד בקרב הנוער הציוני ובסיעה הדימוקרטית. אברסון נמנה על אותם האלמנטים שתיארתים קודם, של פלשתינאים שנעשו בונדאים. הוא היה מחוגו של אמסטרדאם. על כתפיו מוטלת היתה גולגולת שלא ידעה שלוה, והציונות עוררה את כל ההרגשה היהודית החבויה בו. בכוח דיבור לא־מצוי ובדיאלקטיקה מתמיהה היה עושה את מעשה־הלהטים והיה מביא ראיה מן הסוציאליזם גופו, שהיהודים אינם צריכים לסוציאליזם. “זה ינחמנו”, הוא יהיה בעזרנו! – נאחזו בו הציונים, שהיו בכל מקום צפויים ליריות־התותחים של הביקורת הסוציאליסטית. למלחמה בציונות הסוציאליסטית נזדווג עוד מעשה־הלהטים של הבורחים מ"הבונד".

ד.

ואף על פי שגדולים היו המעצורים שנערמו בפני הציונות הסוציאליסטית הן בידי הציונות והן בידי הסוציאליזם המתבולל, היה בו ברעיון הציוני־הסוציאליסטי כוח קסמים והסב לעצמו את תשומת הלבבות. תשומת לבבות זו נראתה בבליטות עוד בקונגרס הציוני השלישי. הקונגרסים בבאזל נעשו המקום, שנתכנסו בו לא בלבד הציונים, אלא גם הנוער המפלגתי היהודי, בפרט אלה שהיתה להם זיקת־מה ללאומיות יהודית. היו מתכנסים בונדאים, לאומיים־למחצה או לרביע, ציונים מתרעמים, והמון רב של סטודנטים וסטודנטיות. הם באו לשָם לשמוע משהו על הגאולה היהודית והיו נוסעים משם בהרגשה, שלעג, ביזוי ומעט הערצה היו משמשים בה בערבוב.

אולם בקונגרס הציוני השלישי בשנת 1899 נגלו כבר ראשוני הסימנים של ההסתדרויות הסוציאליסטיות־הציוניות לעתיד לבוא. שאלת היחס של הציוניות והסוציאליזם עוררה ענין עמוק בציונים הראדיקליים הצעירים, וכן בבונדאים ובמתבוללים רבים. מצדדים הרבה נשמעה המשאלה, שאַרצה הרצאה בשאלה זו, ואני הודעתי על הרצאה בגרמנית: “הציונות הסוציאליסטית”, באולם קטן בבאזל. אז השתמשתי לראשונה בבטוי “ציונות סוציאליסטית” כרעיון ותנועה חדשים. הויכוח היה סוער. נתגלתה העובדה המפליאה, שקצת בונדאים קיבלו את הציונות וניערו מעל עצמם את הסוציאליזם, ואילו הציונים הראדיקליים הבליטו מגמה לילך יותר יותר ויותר בדרך־המזיגה של ציונות וסוציאליזם.

כאחד מראשוני הציונים הראדיקלים, שניסו עוד בימים ההם לאגד ברוסיה קבוצות פועלים סוציאליסטיות ציוניות, ראוי להיזכר ק. טֶפֶּר מאודיסה, שמצאתיו כציר בקונגרס הציוני השלישי. טפר הוא האינטליגנט היהודי המופלא, שחי את כל התנועות היהודיות והלא־יהודיות ברוסיה בסערת־נפש. אז היה בדרגת ההתפתחות הסוציאליסטית־הציונית שלו. אך היא לא נתקיימה הרבה: לאחר שנתיים חזר בו מן הציונות ועשה לו כאומנות מיוחדת את המלחמה בציונות. טעמו של דבר, מפני שהסתדרות ציונית סוציאליסטית לא הצליחה לאחר כל הנסיונות בימים ההם, בשעה שהנוער הציוני נתאגד במה שנקרא סיעה דימוקרטית למלחמה בתנועה היהודית המהפכנית ובסוציאליזם ברחוב היהודי, הכל בשם ציון הקדושה. אותה עובדה ממשית גרמה לו לטפר שנתיאש מכל אפשרות של תנועת פועלים עם רעיון טריטוריאליסטי. בהמשך התעמולה שלי מצאתי בלונדון פועלים רבים, שהיו נתונים להשפעתו של טפר. הם היו תחילה ציונים, אך משנעשו בהשפעת טפר סוציאליסטים הסתלקו מניה וביה מן הציונות. בדרך כך עשה טפר את הנסיון הראשון לאגד את הקבוצות הציוניות־הסוציאליסטיות ברוסיה, אך נסיונו לא הצליח.

בקשר עם הרצאתי על הציונות הסוציאליסטית ראויה להיזכר אפיזודה, שהיא אופיינית לציונות בימים ההם. לשם פרסום ההרצאה נפוצה באולם הקונגרס מודעה קטנה פשוטה, שנמסר בה נושא ההרצאה: “ציונות סוציאליסטית”, ומקום־האולם. הציונים ה"ווערנאפאדאנע"⁵ נתרעשו משהו: היתכן? מה יאמרו, מה יגידו חלילה הקיסרים? מסרו מיד טופס מודעה זו להרצל, והרצל הפסיק לרגע קטן את מהלך הבירורים וקידש את השם, ובמתן הודעה הסיר את כתם הסוציאליזם מעל הציונות הכשרה. ומהיום ולהבא, הודיע הרצל לקול מחיאת הכפים של הקונגרס, צריכות מודעות כאלו לעבור תחת יד הצנזורה של הנשיאות. למחרת היום, לאחר ההרצאה, אמר לי הרצל בחביבותו וחידודו הידועים: “תבואו אתם, הסוציאליסטים, לקונגרס שביעי ותגרשו אותי”. הרצל לא זכה להיות בקונגרס שביעי, אך דוקא בקונגרס השביעי היתה סיעה סוציאליסטית גדולה ובאולם הקונגרס תלויות היו מודעות אדומות גדולות כעוג מלך הבשן וניתן פרסום למיטינגים ולאסיפות ציוניים־סוציאליסטיים. היתה זו שעת המהפכה הרוסית והציונים המסכנים אנוסים היו להחריש ולראות במו עיניהם את “חילול השם”…

התענינותו של הנוער היהודי בציונות הסוציאליסטית גדלה והוסיפה. קמעה קמעה נגלו חסידים של הרעיון החדש, שהבליטו גם מגמת ליכוד. אך הכל היה עדיין לא ברור, מעורפל ומפוקפק, ומיטב־הדיבורים והסיכויים סופם היה לא אחת הבל הבלים. כן, למשל, נתקשר עמי איזה אדון היקל מברין באוסטריה, שנטל את התביעה לעצמו להיות מנהיגם של עוזרי המסחר והפועלים היהודים, שביקשו את הדרך למפלגת פועלים סוציאליסטית־ציונית. אותו אדון היקל התחיל גם מוציא בברין דו־שבועון בלשון הגרמנית: “די יידישה פולקסשטימה” (“קול־העם היהודי”) שהכריז, איני יודע מה זכות היתה לו לכך, על עצמו כעל “כלי מבטא מרכזי של הפועלים ועוזרי המסחר היהודיים”. אני כתבתי את המאמר הראשי לגליון הראשון, שצריך היה להיות מאמר פרוגרמה לעתון ולמפלגה העתידה לבוא. אך עד מהרה נתחוור, כי מאמרי דיבר אל העצים ואל האבנים. עורך ה"פולקסשטימה" התחיל מדפיס בעתונו מכל הבא ביד, וקודם כל התחיל מלקט חותמים בין היהודים. העתון נעשה עד מהרה כאותה בקעה שבה קמים לתחיה כל המאמרים, שהעתונים הציונים הטובים היו מטילים אותם לסל־הניירות. לא יצאו ימים מרובים והעתון שמט את כותרת־המשנה שלו: “כלי־מבטא מרכזי של עוזרי מסחר ופועלים יהודים” והעורך הסוציאליסטי־הציוני שלנו נעשה יהודי בעל “ביזנס” של עתונים.

כל מה שנתרבו בשנים ההן המגמות הסוציאליסטיות בין הציונים הצעירים, שביקשו לחבר את רעיון התחיה הפוליטית היהודית בתנועת פועלים יהודית סוציאליסטית, כן נתרבה חילופו של דבר, שסוציאליסטים היו בורחים לחיק הציונות ונעשים לבעלי בתים כשרים. חברה כזו נזדמנה לי בלונדון בקונגרס־הציונים הרביעי, כשקצת מנהיגי הסוציאליסטים עברו בקפיצה לציונות והתחילו מגדפים את הסוציאליזם באותה קלות שבה גידפו קודם את הציונות. הבורחים הסוציאליסטיים הללו לא הוסיפו כוח, כמובן, לציונות הסוציאליסטית, אלא, להיפך, יותר מרבים אחרים שמו מעצורים בדרכו. אך בלבבות נתרגשה סערת־מה וגלי הויכוח עלו בכל מקום מעלה־מעלה.

קצת סערת־רוח הקימה בחוגי האינטליגנציה המפלגתית היהודית המחאה, שפירסמה קבוצה בג’ניבה, שבאה על החתום בשם “סוציאליסטים־ציונים”, בדבר עמדת ה"בונד" בקונגרס הסוציאליסטים הבין־לאומי בפאריס בשנת 1900. הקונגרס הבין־לאומי החליט החלטה, שבה הובעו אהדת הסוציאליזם לעמים הנדכאים וגינוי למדכאים, כמובן, “קראמיע יעוורעיעוו” (חוץ ליהודים). ה"בונד" שאז כבר היה בא־כוח יחידי של הפרולטריאט היהודי, החריש בקונגרס ולא הכניס חלילה דיסוננס בהרמוניה השקטה של חברי הקונגרס היהודים המרובים. אך חוגי האינטליגנציה היהודית התרעמו על אותו מעשה, והציונים באו בטענותיהם. ציונים היו טוענים: אם אתם הבונדאים בגדתם בעם היהודי בקונגרס הבין־לאומי, הרי אנו הציונים בגדנו בעם היהודי בטלגרמות ההכנעה לכל צוררי ישראל בקונגרס הציוני; אם אתם דוקרים בעם היהודי מכאן, הרי אנו דוקרים בו מכאן, ושנינו אחים גבורים אנו. כנגד עמדה זו של ה"בונד" השמיעה מחאתה בעתונות קבוצה ג’ניבאית של “ציונים סוציאליסטים” שבאמת לא היו אלא בונדיסטים שברחו ממחנם ושקעו אחר כך, כשונאים ריאקציוניים של הסוציאליזם, במים העכורים של הסיעה הדימוקראטית.

בהמשך תעמולתי רבת־השנים לציונות הסוציאליסטית בקרב הנוער הלומד והאינטליגנציה בערי אירופה המערבית עלתה ונתגברה קמעה קמעה מידת ההתענינות ברעיון החדש הזה. ומעברים שונים “הציעו” לפני לייסד הסתדרות ציונית־סוציאליסטית, ברגיל לא היתה לי נחת רוח יתירה מ"הצעות" אלו. המשא ומתן היה מתפקע באמצע, כי כל צד היה מסרב תמיד לקבל משהו מתנָאַי. פלוני לא רצה בהתישבות קואופרטיבית, כי שמע אומרים, שזוהי “אוטופיה”, ופלוני לא נח לו השם “סוציאליסטי” כי הוא נוהג לומר, שציונים די להם בשם “סוציאלי”, והצד השוה כמעט שבכולם – שהיו נגד המלחמה המהפכנית ברוסיה. עיקר הטענה היה, כי אם אנו עומדים לעלות לא"י, מה הבדל לנו, מה היא צורת־השלטון ברוסיה.

בשנת 1901 הכרתי בברלין קצת ציונים סוציאליסטים למחצה ואולי גם בשלימות, כדרך שצצו בימים ההם אחד־אחד בקרב הנוער הלומד. על ידם נקשרתי קשר סמוך יותר לאגודת הסטודנטים הציונות “קדימה” בקיוב, ששמעתי עליה, שכולה אדומה. ובאמת, מקרב הקהל הקיובי הזה עלה אחר כך מנין ראוי של אנשי מפלגה שונים, אך ביחוד סיימיסטים, כנראה משום שקיוב היתה עיר של ס. ר.. דומה היה, שהגיעה השעה לנסות ולעורר תנועה ציונית־סוציאליסטית.

התחלתי מאגד את התנועה הזו לפי הכללים הנהוגים כרגיל ביצירת תנועות כאלו. תחילה נתאגדו ארבעה אנשים באגודה “הֶסיאנה” על שם ראשון הציונים הסוציאליסטים משה הס. אחר כך הודענו שאנו קיימים ועומדים, על ידי שסידרנו הרצאה – “הציונות הסוציאליסטית” – שהרציתי בפני ה"קולוניה" הרוסית, כמובן בלשון הרוסית. מובן שההרצאה עוררה ויכוח, וכל שהיתה לו יד או רגל הראה מה מעולה הקוסמופוליטיזם מן היהדות. אחר כך היו מצביעים ב"קולוניה" על המפלגה החדשה, שמנין חבריה היה כדי צירוף לזימון בלבד, ומתוך החיוב, השלילה והמלחמה של הרוחות התחילה התנועה מתנועעת.

קצורה של ההרצאה ההיא כתבתי בצורת קונטרס קטן והכינותי את החיבור הסוציאליסטי־הציוני הראשון בלשון הרוסית: “וואזוואניע ק’יעוורעיסקאי מאלאדיאזשי, איזדאניע סיאניסטאוו־סאציאליסטאוו” (“קול קורא אל הנוער היהודי, הוצאת הציונים הסוציאליסטים”⁶). החיבור הזה הראה את הערך של ארץ יהודית לעם היהודי ולפרוליטאריאט היהודי, מתח בקורת חמורה על הציונות והפוליטיקה היהודית וקבע לפועל ולאינטליגנציה היהודית את הסיסמאות של ארץ יהודית, מלחמה מהפכנית וסוציאליסטית וביקורת הדת היהודית המסורתית. הריווח של ההרצאה, כ־70 מרק, נמסר כדמי קדימה להדפסת הקונטרס והוכן מאמר־התעמולה הציוני־הסוציאליסטי הראשון. כמקום־דפוס של הספר צוינה לונדון, אך באמת נדפס בברלין, אך מכיון שמשטרת־ברלין הציונות היתה מקובלת עליה יותר מציונות סוציאליסטית ויכולה היתה לחקור ולדרוש, מי היא הקבוצה הזו ואיזו היא, שינו את המקום.

ה"וואזוואניע" נקראה הרבה במערבה של אירופה כברוסיה, ששמה הוברחו הרבה טפסים. היא נקראה בערבוב־רגשות: ציונים נתכעסו הרבה על חילול שם כזה, וסוציאליסטים ראו את כל הענין כמין קוריוז, כמין בריה שהיא למעלה מתולדות־הטבע המרכסיסטיות. אך מכיון שהמפלגה לא היו בה חברים אלא כדי צירוּף לזימוּן, הרי לא היה אז מקום להביאה במנין כלל. הראיה־לסתור הטובה ביותר לציונוּת הסוציאליסטית היה אז מספר חברי “המפלגה”. בראיה המעשית הזאת עשה מלחמתו צביון, שהיה אז אחד המנהיגים הרוּחניים של “הבּוּנד”. צביון היה תחילה ציוני נלהב, ולאחר שטעם מעץ־הדעת של הסוציאליזם ברח מכל ישראל אחיו אל ה"בּוּנד" ושם נעשה המוּמחה לציונוּת. ב"אידישער ארבּעטער" מ־1900, כלי המבטא המדעי של ה"בּוּנד", נדפס מאמר של צביון על השאלה הלאוּמית, וּבו מודיע המחבּר לעולם וּמלואו, כי איש לא שמע כלוּם על ציונים סוציאליסטים, ומכאן ראיה שמזיגה כזוֹ אינה הגיונית מכּף רגל ועד קדקד.

אך במחנה הציוני הצעיר הגדיל החיבּוּר הזה את אי־המנוּחה ואת החיפּוּשׂים שהנוער נתפּס להם, אך כפי שעה לא במוּבן הציונוּת הסוציאליסטית. הופעת הזרם הסוציאליסטי נתנה דחיפה להתהוות הסיעה המכונה סיעה דימוקרטית. אותה סיעה דימוקרטית ביקשה לצוד שתי ארנבות במחי יד אחד: ראשית ביקשה לצור צוּרה מתקדמת יותר של הציונוּת, ושנית ביקשה לשמש כמחלקה כנגד הסכנה הסוציאליסטית. בחורף 1902, בשעת הקונגרס הציוני החמישי, נתכּנסה בבזל ועידה של ציונים צעירים יותר וצעירים, שמתוכה נצמחה הסיעה הדימוקרטית. עיקר־רעיונה היה בשמירת הנוער הציוני מפּני סוציאליזם ובפרישה מן הציונות הבעלי־בתית. לא קוֹנסטיטוּציה ברוסיה, אלא קוֹנסטיטוּציה דימוקרטית בסדר־היום של הקונגרס הציוני – זה היה מפעלה הדימוקרטי של הסיעה. וכשאחד ממנהיגי הסיעה העלה דרך פּלפּוּל – “המן מן התורה מנַין?”, שלפי הסוציאליזם גוּפו חייבים היהודים שלא להיות מהפּכנים סוציאליסטים ושהסוציאליסטים האמתיים הם הציונים בלבד, נענה לו הנוער בתשוּאות־חדוַה. הסיעה הדימוקרטית לא חיתה, אך היא הביעה את הלך־הרוּח הריאַקציוני של רוב מנינוֹ ורוב בנינוֹ של הנוער הציוני אז, ולשעה קלה יצרה באמת מעצור להמשך ההתפּתחות של הציונות הסוציאליסטית.