¹

על תנועת השחרור הציונית עוברת עכשיו אחת השעות הקשות ביותר בדברי ימיה. והשעה הקשה הזאת שונה בקויה העיקריים מאותה שעת מעבר מחיבת־ציון הישנה אל הציונות המדינית, במחצית הראשונה של שנות ה־90. כשנתערערה חיבת־ציון הישנה ונתגלתה בכל קוצר ידה, היו חובבי ציון הותיקים יכולים להתנחם בתקוה, שהתנועה עוד תשוב לתחיה ותתעורר, אם אך תצא מן התוהו־ובוהו של חוסר צורה ותזכה לפתרון ארגוני. ואמנם כן, אך התחיל רעיון השיחרור, בכוח ההתפתחות הבלתי־נמנעת והבלתי־נעצרת של האנטישמיות, להנץ גם באירופה המערבית במסיבות תרבותיות אחרות, מיד החלה חיבת־ציון, הפילנטרופית למחצה, לעבור לציונות המדינית, שהעמידה לעצמה שאלות חדשות ולבשה צורות ארגוניות חדשות. אולם ציונות מדינית זו, שראשיתה חיבת־ציון, אף־על־פי שנתפרסמה ביהדות, רכשה את אהדתם של אנשים מתקדמים בעולם הלא־יהודי והניחה יסוד לנציגות יהודית פוליטית ולכמה מוסדות התישבותיים, הריהי עדיין רחוקה מאוד מהגשמתה, אף נתונה עכשיו במשבר פנימי. למרות התנאים המסייעים, מבחינה פורמלית, להתפתחותה, התנועה לא בלבד שאיננה צועדת צעדים ניכרים בדרך להגשמת חלומה, אלא שאין גם סימנים תיאוריטיים לכך, שהתנועה, בצורתה של עכשיו, תצא בכלל ממצבה, מצב של קפאון וחוסר חיוניות. התרומות הנאספות לקרן הקיימת – כקליפת השום הן. אוצר ההתישבות איננו מגלה כל נטיה להתפתחות נוספת. הרעננות של שנות ההתעוררות הראשונות אבדה, ואדישות ואכזבה מתחילות להשתרר בלב רבים. ובינתיים מוסיפה האנטישמיות למרר את חיי היהודים בארצות אירופה המזרחית עוד יותר מאשר לפנים ומכריחה מאות אלפי יהודים לעזוב את מקומות מושבותיהם. וארצות החופש, כגון אנגליה, למשל, שהיהודים מצאו בהן עד היום מקלט, מכינות חוקים מגבילים המכוונים נגד השתקעות המוני היהודים בתוכן.

סיבת החזיון המדאיב הזה, שהציונות כה רחוקה מהגשמה, על אף כל הגורמים הפנימיים והחיצוניים המסייעים להתפתחותה של תנועת שיחרור זו, טמונה בזה, שאותו חלק חברתי ביהדות, שהיה צריך, לפי כל מסיבות חייו, להיות הנושא ההיסטורי של הציונות ולבקש בה תשובה לתביעותיו החמריות והרוחניות – לא נעור לפעולה ציונית עד היום הזה. חלק זה הוא ההמון היהודי, רובו המכריע של העם היהודי באירופה ובאמריקה, שאף־על־פי שאינו מהווה חטיבה כלכלית מעור אחד, נושא הוא על שכמו, בצורה אחת ובמידה אחת, את כל נטל המועקה ההיסטורית של היהדות ומחפש אינסטינקטיבית מוצא ממנה. המון רב־מיליונים זה, שהוא אומלל, עשוק בזכויותיו, נודד ממקום למקום, שאין לו, ברובו המכריע, אפילו נכס העמל, אלא כורע הוא תחת עול גורלו הטרגי של טפיל חברתי; המון זה הנתון, במידה שהוא נמנה על שדרת העמֵלים, בתנאי העבודה הגרועים ביותר ונופל על כרחו אל שורות מחנה המובטלים או אל מחנה הפועלים הירודים באיכות ובהכשרה – יש לו, יותר מלכולם, ענין נפשי בארץ חפשית, שבה יוכל לחיות חיים עצמאיים ולהתפתח דרך חירות, בהתאם לצרכיו החמריים ולמאוייו הרוחניים. אולם משום גילה הרך, ביחס, של הציונות ומפני ריבוי הטעמים, הנטיות והלכי־הרוח הפועלים בקרבה, לא טרחו הציונים, עד היום, למשוך אל הציונות, בהכרה ברורה, את המון העם ואת החלקים המתקדמים שבו ולהכניס אגב כך אל התנועה אותם הרעיונות היוצרים, שיש בכוחם לעשותה לחזון היסטורי נעלה לכל העם היהודי. האידיאולוגים של הציונות, ואחריהם כל החלקים המסורתיים של התנועה, שאפו לרכוש לציונות אך את הבורגנות הגדולה והזעירה, מתוך השקפה מוטעית, שמעמדות אלה, שהם עשירים ובעלי יכולת, ערכם בשביל הציונות גדול ביותר. ביחוד עמלו בכל הדרכים לרכוש את לב הבורגנות הגדולה; ניסו לעורר את המיתרים הלאומיים שבנפשה, ודיברו באזניה על ערך העם ועל הכבוד הלאומי; הציגו לפניה את הציונות כמפלט מן הפרוליטריון המטריד, אף ניסו לשלהב את דמיונה הקפיטליסטי וציירו לפניה את א"י כארץ שיש בה אוצרות טבעיים, שלא נגעה בהם עדיין יד אדם, והיא בשביל בעלי הון ארץ זבת חלב ודבש. אבל הבורגנות היהודית הגדולה הכבידה את אזניה משמוע את טענותיהם של הציונים, ועל על השידולים ודברי היְקָר ענתה בחיוך של לעג. אצל הבורגנות הזעירה היה מזלה של הציונות טוב יותר, אבל גם המעמד הזה איננו מוכשר להיות הנושא ההיסטורי של רעיון השיחרור היהודי. אפשר שהבורגנות הזעירה והאינטליגנציה הנלוית עליה תהיינה נענות במידת־מה להטפה ציונית, אפשר שתושיטנה לתנועה עזרה כספית כלשהי ולא תמנַענה רגשי השתתפות, אך אין ביכלתן לפתח את הכוחות המדיניים הנחוצים למפעל השיחרור היהודי.

ואין דבר זה מקרה, אלא נובע הוא בהכרח מן היחס שבין הציונות, כשאיפה למוצא ולעתיד חדש, ובין העמדה היציבה של המעמדות האמידים שביהדות. הבורגנות היהודית הגדולה איננה מרגישה למעשה את נטל האנטישמיות, לא בחומר ולא ברוח; כל צרכי חייה, עָצמתה הכלכלית והמדינית, מצב הבכורה שלה בחיי החברה –– דוחפים אותה לדרך הטמיעה. בהתבוללות, בפטריוטיזם, בהתמזגות עִם עַם הארץ רואה מעמד העשירים היהודי כעין אישור לאמנסיפציה הרשמית ולזכות הבכורה המעשית שעלו בחלקו. לפיכך הוא מתיחס אל הציונות באיבה רבה, רואה בה תנועה שעומדת בסתירה גמורה לכל מאויי הטמיעה שלו, שדורשת ממנו למַזג את צרכיו ואת חיי רוחו לא עִם העם והארץ שבתוכם הוא רואה אושר חברתי, אלא עם אחיו המדוכאים ונטולי־הבית, האנוסים לעזוב את מקומות מגוריהם ולחפש להם ארץ מולדת. הבורגנות היהודית, וביחוד זו שבאירופה המערבית שכוחה עצום ביותר, נכונה להניח כל מיני מכשולים על דרך הציונות ולהתיצב כצר לכל מפעל שלה. משום כך יש לכל מוסדות החסד, ההתישבות וההגירה שיסדה בורגנות זו, אופי אנטי־ציוני מובהק והם עשויים לשתֵּק את הפעולה הציונית.

והשכבה הזעירה ביהדות חוזה, אמנם, מבשרה את כל המועקה האנטישמית, אבל לא במידה כזו שתהא אנוסה בגללה לעקור מארץ מושבה. אמנם שכבה זו איננה שואפת להתבוללות; אדרבא, מפאת פרצופה הלאומי הרוחני היא עשויה יותר להתיחס לזו בשנאה. היא לאומית במהותה ועלולה להיענות לתנועה הציונית, אבל אין בידה להיות, בשום פנים, כוח מדיני אקטיבי מבחינה ציונית. כי מצד אחד אין המעמד הזה מחפש בציונות מוצא מן העקה ההיסטורית, ומצד שני חלש הוא ברוחו ושמרני מכדי שיתעורר בקרבו מרץ מדיני חזק כלשהו. השכבה הזעירה הזאת, שהיא לאומית יותר משהיא ציונית, יוצרת לה חיש ועל נקלה מעין במקום־ציונות ע"י צורות שונות של החיים הלאומיים והמסורתיים והיא מתיחסת אל הציונות למטרתה הסופית באדישות ובאי־אמון.

והציונים, מרוב רדיפתם אחרי החוגים החברתיים האנטי־ציוניים והלא־ציוניים, טעו טעויות עקרוניות וטכסיסיות רבות, שהשפיעו על התפתחות הציונות השפעה הרסנית. הציונים עמלו להתאים את האידיאולוגיה שלהם, את המוסדות הציוניים ואת התעמולה הציונית, לפסיכולוגיה הריאקציונית של המעמדות הללו והכניסו לציונות יסודות רעיוניים וארגוניים שהם בניגוד גמור למהות הציונית. תולדתן של השגיאות הללו הוא המשבר העובר עכשיו על הציונות. הציונות לא מצאה במעמדות האלה את הנושא ההיסטורי לרעיון השיחרור היהודי, אלא שמתוך רדיפה אחריהם זלזלה בינתיים ברכישת לב ההמונים היהודים הרחבים – לב העם, במלוא המשמעות האמתית של מלה זו, שהוא הוא, בכוח, הנושא היחידי של תנועת השחרור.

ובכדי שהציונות תצא מנקודת הקפאון שהגיעה אליה עכשיו ותהיה להלך־הרוח היסודי ביהדות, נחוץ לעורר בהמון היהודי את הרצון הציוני־המדיני ולהעשיר ולהעמיק את הרעיון הציוני באידיאלים החיוניים של ההמון. נקודת הכובד של תנועת השיחרור היהודית צריכה לעבור אל ההמון, ובו בלבד יש לראות אותו החוג החברתי שביהדות המוכשר להגשים את הציונות. וציונות, שהיא משאת־נפש של המון, צריך שתהא מותאמת לעניניו החמריים והרוחניים; צריך שתהא בה תשובה לא רק לצרה היהודית המיוחדת להמון זה, אלא גם לכל קשי גורלו בחברה הקיימת. החברה היהודית החדשה חייבת לפי שאיפתה, להיות חברה של חירות ושויון, בלי ניגודי אדונים ועבדים, מדכאים ומדוכאים. המדינה היהודית צריכה להיות מובנת להמונים וחיה בהכרתם כשאיפה קדושה, משיחית, לצורות חיים מעולות ולנצחון האמת עלי אדמות. דרכי ההתישבות וצורותיה צריך שתהיינה כפופות לרעיון ההתחדשות ועילוי החיים. הקרקע והרכוש שנרכשו באמצעי הקרן הקיימת צריך שיעמדו לקנין מוחלט של הלאום, והחרושת והחליפין צריך שיתגמשו על יסודות לאומיים ושיתופיים. רעיונות אלה בדבר צורות התישבות חדשות ונעלות חדרו כבר בזמן האחרון לחוגים ציוניים רחבים, ולפיכך חובה היא עוד יותר לעשותם ליסוד מוֹסד של הציונות, אם רוצים לראותה כשאיפה הולמת את עניני ההמון ואת מאוייו הרוחניים. ככל שתרוּם ותֶעֱשַׁר ותִרחַב משאת־הנפש הציונית בעיני העם, כן ייטיב העם לראות מה עמוקה תהום זו המפרידה בין מציאות חייו העגומה ובין משאת־הנפש, וכן יתעמק ויתעצם בחווייתו הציונית ובשאיפתו אל הציונות.

ברגע שהמון העם ייספח אל שורות הציונות ויאציל עליה משאיפותיו, יתגלה בתוכו אותו כוח יחיד, שבו תלך הציונות ותתגשם. האמצעים והדרכים להגשמתה שונים מן האמצעים של כל תנועת שיחרור אחרת. כל תנועת שיחרור לאומית נשענת על הכוח המדיני של השכבות המדוכאות, לא כן התנועה הציונית, שהיא צריכה תחילה ליצור לעצמה את הכוח הכלכלי, אשר יֵהָפך אחר כך בידיה לכוח מדיני. אבל הכוח הכלכלי נמצא בידי המעמד שהוא, כמו שראינו, אנטי־ציוני לפי מצבו. ואילו החלקים החברתיים שנלוים על הציונות, איש איש לפי מידת רצינותו ומסירותו, אין בידם לתת לציונות, בכוח עצמם, אפילו מעט מן המעט מאותם האמצעים הנחוצים לה להגשמתה. נמצא שהציונות, לפי עצם אופיה, אינה נתונה להגשמה, אם לא יקום כוח חדש, שלא נטל עד היום חלק במעשה השיחרור. וכוח זה גלום באותו מרץ מדיני ולאומי שיש בידי ההמון היהודי לגַלותו, לאחר שתשרה עליו הרוח הציונית. ההמון הציוני יכול גם ליצור לחץ על הבורגנות היהודית ולהכריח אותה שתסַפק את האמצעים הנחוצים לציונות. העם היהודי, הנושא על גבו את כל נטל המועקה של האנטישמיות, שהיא במידה לא קטנה תוצאה ממצב הבכורה של השכבות האמידות שביהדות, יש לו גם הרשות לדרוש מן הבורגנות היהודית עזרה והשתתפות בתנועת השיחרור שלו. בין העם ובין הבורגנות יש ניגוד לאומי עמוק, שסופו לקבל צורה של מלחמה היסטורית מתוך הכרה. הטמעת העם היהודי ופיזורו בין הגויים – זוהי הסיסמה השפלה והמשחיתה שנוצרה ע"י הבורגנות היהודית. ונגד שחיתות התבוללות זאת חייב ההמון היהודי, הזקוק לאבטונומיה מדינית ולריכוז לאומי, לצאת למלחמה ולהעמיד כנגדה את רצונו המדיני ואת משאת־נפשו הציונית.

קשה להגיד מראש איזו צורה צריכה לקבל מלחמת ההמון היהודי בבורגנות המתבוללת ואיזו תקבל למעשה, כי הניגוד הזה הוא חזיון מיוחד במינו שאין לו חבר בהיסטוריה. אבל גורם אחד אפשר לציין כבר עכשיו, ואפשר גם להתחיל בחיסולו הארגוני. בעשרות השנים האחרונות הקימה הבורגנות היהודית הגדולה הרבה מוסדות התישבותיים, הגירתיים ופילנטרופיים כלל־ישראליים, שהונם עולה למאות מיליונים. חברת ההתישבות יק"א יש לה הון של 260 מיליון פרנק, חברת “כל ישראל חברים” (“אליאנס”) יש לה הון של עשרות מיליונים. מלבדן יש עוד במדינות אירופה המערבית מוסדות יהודיים מיוחדים שנועדו למטרות יהודיות כלליות. מוסדות אלה יכלו, בהונם ובהשפעתם, לשמש חומה לתנועה הציונית ולקדם אותה חיש בדרך להגשמתה. אלא שבכל המוסדות הללו משתקפת פסיכולוגיית ההתבוללות המושחתת של הבורגנות. מוסדות אלה מסייעים להרחבת הפיזור של ההמונים היהודים, להשחתת הפרוליטריון והפיכתו לבורגנות יהודית זעירה ספיציפית; הם מפיצים בעם היהודי פטריוטיזם שַׁרלַטַנִי ומתבולל ביחס לארצות פזוריו. מלחמת ההמון היהודי בבורגנות המתבוללת צריכה להתחיל ממלחמה במוסדות האלה, וקודם־כל במוסד המשמש להם ביטוי מובהק – ביק"א.

והתנאים החיצוניים להתחיל במלחמה זו נוחים עד מאוד. הבורגנות היהודית העשירה ביותר והאדירה ביותר יושבת בעיר לונדון; לה יש משקל מכריע בחברת יק"א והשפעה עצומה על כל הבורגנות היהודית באירופה המערבית. לצדה של בורגנות זו יושב בלונדון גם המון יהודי רב, שנתנסה כבר, ועדיין הוא מתנסה יום יום, בכל מרי השיעבוד והנדודים של עם ישראל. המון זה תפוס להלך־רוח ציוני ורגיל בחיים פוליטיים. את ההמון הזה צריך לגייס בשם הציונות למלחמה ביק"א ובמיליונאים היהודים. ע"י אספות פומביות, הפגנות רחוב, תעמולה רחבה ומתמדת ופנִיָה אל דעת־הקהל ואל הציבור האנגלי יכול המון היהודים בלונדון להכריח את יק"א להשתמש בכספיה לטובת הציונות, תחת פיקוחה הכללי של ההסתדרות הציונית.

המאורעות האחרונים במציאות היהודית והציונית מוכיחים עוד יותר את הצורך ואת האפשרות להקים תנועה כזאת. באנגליה התלקחה תנועה אנטי־יהודית, שהיא מכוונת נגד הפרוליטריון היהודי, ומטרתה – נעילת שערי הארץ בפני ההגירה היהודית. רצינותה של תנועה זו ברורה לעין כבר מתוך כך, שהממשלה ראתה צורך למַנות ועדה פרלמנטרית לחקור את שאלת המהגרים היהודים בלונדון. כתב אשמה שלם חוּבַּר נגד המהגרים האלה, כאילו היו פושעים, ועיקרי נימוקיו הם, שהיהודים עניים, חלשים וחפצים בחיים. ואף־על־פי שהועדה עדיין לא החליטה להגביל את כניסת המהגרים היהודים לאנגליה, ברי שהוצאת חוק מגביל כזה איננה אלא שאלה של זמן.

אך לא באנגליה בלבד, ששימשה עד היום מקלט ליהודים מאירופה המזרחית, קמה תנועה נגד היהודים; חזיון זה מצוי עכשיו גם בארצות הברית של אמריקה, שהמתבוללים היו מציגים אותה כ"ארץ הזהב" היהודית. הנה בימים אלה, בשעת לויתו של רב ניו־יורקי פרעו פועלי בית־החרושת, פרעות ממש, בתהלוכת הלויה השקטה. וכשהתחילו היהודים לעמוד על נפשם, באה המשטרה והכתה ביהודים ורוצצה אותם, אף אסרה מהם והטילה עליהם קנסות. מאורע זה איננו אלא ביטוי חיצוני לניגודים העמוקים שקמים בכל מקום בעולם, בין הישוב היהודי ובין הסביבה המקיפה אותו, בו ברגע שהישוב היהודי נעשה קיבוץ ניכר ומתחרה בעם הארץ.

הבורגנות המתבוללת, שכל המאורעות הללו אינם נוגעים עָדֶיהָ, מחַפה על אופיָם האמתי ועוברת על פניהם באדישות. אולם על הכרת ההמון יש להם, למאורעות אלה, השפעה מיוחדת והם מעוררים בו חושים חדשים והלך־רוח חדש, המכשירים אותו למלחמה פעילה ומכוונת לעתיד טוב יותר ולחירות ציונית.

ובחיים הציוניים מתהווים דברים המעידים, יותר ממאה נימוקים, על ההכרח ליצור תנועה המונית לוחמת למען הציונות. בין הממשלה התורכית ובין שליחי הציונות מתנהל משא־ומתן בדבר הגשמת הציונות. ואולם משא־ומתן זה לא יביא כל פרי כל זמן שלא יהיו בידי ההסתדרות הציונית אותם האמצעים שהם הכרחיים להגשמת הציונות, כל זמן שדעת־הקהל האירופית לא תרים את קולה בעד הציונות, כל זמן שהמון העם היהודי לא יְפַתח בקרבו רצון מדיני אמיץ ולא יצא למלחמה נגד המוסדות ואילי־הכסף היהודים ולמען הציונות.

נמצא, שהמאורעות האחרונים בחיים היהודיים והציוניים דוחפים את הציונות לדרך המלחמה. כל חלוצי הציונות מתוך האינטליגנציה ומתוך הפועלים, שאינם מתנחמים ברעיון של ציונות לאחר מאות בשנים, כל אמיץ וכל פעיל במחנה הציוני, מצווים עכשיו להתארגן ולהוביל את ההמון היהודי למלחמה על חזונו התרבותי, המדיני והכלכלי הנעלה. המלחמה צריכה להתחיל בלונדון ובשליחה הבולט ביותר של הבורגנות היהודית, ביק"א, ומשם תתפשט לכל המדינות, שיש בהן ניגודים בין ההמון היהודי, הסובל והמחפש לו מוצא בארץ חדשה ובחיים חדשים, ובין הבורגנות הפטריוטית והמתבוללת, שדעתה נוחה מן המצב הקיים והיא מסייעת לפיזור המון העם ולהשחתתו.

התנערות ההמונים לחיים ציוניים, העשרת התוכן הציוני ברעיונות הסוציאליים הגדולים של ההמון וברעיון המשיחי, מלחמת ההמון הזה בבורגנות המתבוללת ובמוסדותיה על שיחרורו הלאומי – זוהי האפשרות היחידה להתקדמות הציונות בדרך לנצחונה ההיסטורי. וסלילת הדרך לתנועה המונית מלחמתית – זו היא תעודתה של ההסתדרות “חירות”.