¹

עקת היהודים ההיסטורית הולכת וגוברת, הולכת ומכבירה שנה שנה. פרעות, גרושי־המון, חוקי־גזרה, חרם חברתי – כל אלה נעשו חזיונות מצויים בחיי היהודים. כבוד האדם של היהודים נרמס ברגל בכל מקום ומקום.

ויש לעקת היהודים סיבה אחת כללית, ומשום כך גם סמויה מן העין, היא הסיבה לכל דיכוי בחברה האנושית: החלוקה הלא־צודקת של הכוח המדיני והכלכלי בין בני האדם, כלומר: האופי המעמדי של החברה. אך יש לעקת היהודים גם סיבות מיוחדות לה ונראות לעין, ומקורן בגזל זכויותיו של העם היהודי וברפיונו החברתי־מדיני. ואם שמר העם הזה על קיומו בהיסטוריה עד היום ולא נמחה כבר מעל פני האדמה, אין זאת אלא משום שהשכיל תמיד למלא תפקיד סוציאלי־כלכלי שהנאה ממנו לעמים אחרים.

כסוחרים, כבעלי הון, כמתַוְכים זעירים וגדולים בין מעמדות שונים, סייעו היהודים להתפתחות הכוחות הכלכלים ולהרחבת המסחר בארצות מגוריהם והיו משום כך נסבלים לשעתם, עד בוא יום.

אך כל אימת שהגיע הכוח הכלכלי של אותה מדינה לרמה מסוימת ועם הארץ הוכשר למלא בעצמו את התפקיד החברתי־הכלכלי שמילאו היהודים – מיד התחילו הרדיפות, שהיו הולכות וגוברות עם גידול הניגודים הסוציאליים בחברה ומסתיימות בדרך כלל בגירוש היהודים מאותה ארץ לחלוטין.

זוהי הסיבה הסוציאלית־כלכלית לכל האסונות שבאו על היהודים ולנדודיהם הנצחיים מארץ לארץ.

והנה כיום הזה עוברת על יהודים אחת השעות הקשות שבהיסטוריה שלהם.

במקומות ששם רוב מנין ורוב בנין של העם היהודי – ברוסיה, ברומניה ובאוסטריה – חדל הצורך בתפקיד המיוחד של היהודים בהתפתחותה הכלכלית של הארץ. ההתחרות החברתית, שהופיעה עם גידול הניגודים החברתיים, מגבירה את הנטייה להרחיק את היהודים מכל עמדות החיים. זכויותיהם האזרחיות והמדיניות בארצות אלו ניטלו מהם זה כבר; עכשיו מסתתמים והולכים גם מקורות קיומם הדלים.

מלאכות רבות נאסרו עליהם לגמרי; שערי החינוך נעולים בפניהם; העמל ברוך־היצירה, עבודת האדמה, מהם והלאה. יש ארצות, כגון רומניה, שהיהודים מגורשים משם כזרים. קולות מחרפים פראים נישאים ברמה, מתחדשות עלילות ימי־הביניים ומעונים יהודים כלואים בבתי הסוהר ועולים לגרדום.

ודאי שמצב זה, הקשה ללא־נשוא, פוגע, במדרגות שונות ובצורות שונות, בכל האומה היהודית, מחוץ למעמד העשיר ובעל הזכויות שבה. והסבל הוא חמרי ורוחני כאחד. סובל המעמד הבינוני הנלחץ על ידי ההתחרות מצד השכנים הלא־יהודים, החרם החברתי ולחץ הממשלה; סובלת גם האינטליגנציה היהודית, שניטלה ממנה כל אפשרות להשתמש בכוחותיה בחיים האזרחיים.

אבל ביתר שאת מעיק הלחץ הזה על המון העם הרב והמדולדל – והוא שמונים אחוז של העם היהודי – הממלא אותו תפקיד כלכלי יהודי מיוחד, את התיווך בין המעמדות החברתיים. המון זה, הנלחץ בצבת האנטישמיות הממשלתית והחברתית. מאבד לאט לאט את כל אמצעי החיים ואחת דתו לכליון. המעבר אל חיי עמל מלא מכשולים, ולרוב גם חסום לגמרי, כי יד האנטישמיות היתה גם בשדרות העמלים היהודים ואפשרות העבודה מצטמצמת והולכת. הוא נעשה יסוד זר ונטול זכויות ומספר היוצאים ממנו למחנה מחוסרי העבודה הולך ורב. אך מלבד הלחץ הכלכלי נושא עוד ההמון הזה על שכמו את כל בלהותיה של שנאת ישראל מצד הממשלה, המשטרה, המעמד הבינוני והאספסוף.

רעב, עוני, ריצה מטורפת ללא מטרה מארץ לארץ, התנוונות רוחנית – אלו הן תוצאותיו הטבעיות של מצב זה, ההולך ורע.

גם השכל, גם הרגש מראים לנו שתי דרכים לפתרון שאלת היהודים ההיסטורית. ראשית – התעוררות החושים המדיניים המהפכניים בקרב המוני היהודים והקמת תנועה יהודית סוציאלדימוקרטית, שבמרכזה יעמוד מעמד העובדים וסביבה – כל שאר המון בית ישראל; שנית – כיוון כל ההגירה הטרופה, כל הנדודים הנצחיים של העם היהודי אל טריטוריה אחת, על מנת לכונן בתוכה מדינה יהודית על יסודות סוציאליסטיים.

טריטוריה זו היא הארץ הנושנה של העם היהודי, ארץ־ישראל, והארצות הסמוכות לה, הנתונות לשלטונה של אנגליה, כגון קפריסין וסיני. למראה המוני היהודים, הכלים והולכים במועקה הכלכלית והמדינית, הנעים והנדים על פני כל העולם, ללא מטרה וללא מקלט, חיים על עבודה לא־פרודוקטיבית ומתנוונים ברוח – מִצְוַת השכל והרגש היא על כל אדם מישראל להכיר, כי ריכוז המוני המהגרים בטריטוריה אחת, על מנת ליצור בתוכה צורות חיים הולמות את שאיפותיהם ואת עניניהם החמריים של המונים אלה, הוא הכרח סוציאלי של המציאות היהודית.

המלחמה הפוליטית של המוני ישראל במקומות מגוריהם והשאיפה ליצירת מרכז יהודי אבטונומי – אינם תרתי דסתרי, כפי שנדמה, אולי, לכל מתבונן שטחי. כי המציאות היהודית היא בעצם מהותה מורכבת מאד.

ההגירה היהודית היא פרוצס היסטורי ולא יתכן שתהיה בזמן מן הזמנים לעובדה מוגמרת שנתגשמה תוך תקופה ארוכה. ההמונים היהודים ברובם עוד ישארו במקומות מגוריהם לאורך ימים ועל כרחם יהיו חייבים להגיב על רוע מצבם, להילחם על תיקון מצבם הכלכלי, על זכויותיהם המדיניות, על השאיפה הכללית לעשות את העבודה לקנין החברה ועל כבודם האנושי. כל המסיר את לב ההמונים מעל המלחמה במקום מושבם, בגלל האבטונומיה היהודית בא"י – מסגיר אותם ואת האומה כולה בידי האויב ומוליך את היהדות לקראת חורבן גמור, חמרי ורוחני. ומצד שני – כל המסיח את הדעת, לשם המלחמה לסוציאליזם ולתיקונים אחדים במצבם של הפועלים, מכל המוֹרָאות שבחיים היהודיים, שהפעולה הסוציאלדימוקרטית איננה יכולה, לפי עצם מהותה, להקל מעליהם – חוטא הוא כלפי הענינים החיוניים ביותר של העם היהודי. וכל הבא להמונים נרדפים, מהגרים, המבקשים להם עבודה ומחסה, ומנחם אותם בתקוה למשטר הסוציאליסטי העתיד לבוא – הריהו כמושיט אבן לאדם השואל ללחם.

הסוציאלדימוקרטיה והציונות הסוציאליסטית הן משום כך שתי התנועות שיש אתן תשובה לצרכים הממשיים של ההמונים היהודים ולשאלת היהודים בכללה. ואולם טעמים טכסיסיים רבים מחייבים, שאיחוד שתי הפעולות הללו בתכנית מעשית כוללת אחת איננו מוביל למטרה, ויש הכרח לפרד אותן לשתי הסתדרויות־אחיות בלתי תלויות זו בזו. שתי הצורות הללו של הפעולה החברתית – מטרותיהן ואמצעיהן מונחים בשטחים שונים; אף יחס המעמדות השליטים והממשלות אל כל אחת מהן שונה בהחלט; גם חוטי הקשר, היוצאים מהן אל זרמים חברתיים אחרים, נמתחים בכיוונים שונים לגמרי: הסוציאלדימוקרטיה היהודית חייבת לחפש לעצמה נקודות מגע עם הפועלים בני הארץ, ולפעמים גם עם המפלגות הליברליות. לא כן הציונות הסוציאליסטית, שהיא מצוּוה לבקש לה דרכי השפעה על הציונות הבורגנית ועל המוסדות היהודיים הפילנטרופיים בכלל. גם בתוך היהדות גופא אינו דומה היחס לסוציאלדימוקרטיה אל היחס לציונות הסוציאליסטית: יש חוגים רבים שאינם מסוגלים עדיין לקלוט את הרעיון הסוציאלדימוקרטי, אבל תופסים הם את הציונות הסוציאליסטית, שהיא מחוץ לתחומי הענינים המעמדיים. כל הטעמים הללו, ורבים אחרים, מטים את שורת ההגיון לטובת ההפרדה בין שתי הצורות של הפעולה החברתית היהודית, אף־על־פי שתשובתן לשאלת היהודים תשובה אחת היא, ולצד קיומן כשתי הסתדרויות־אחיות ועצמאיות לגמרי.

תנועה סוציאלדימוקרטית יהודית עם יחס חם לציונות הסוציאליסטית ולרעיון התחיה היהודית ותנועה ציונית סוציאליסטית המכירה להלכה בנחיצותה של תנועה סוציאליסטית מהפכנית בקרב היהודים בכל מקומות מושבותיהם – אלו הן שתי הצורות ההסתדרותיות שיש בהן משום מתן תשובה מקיפה לשאלת היהודים ולצרכי ההמונים היהודים.

אך הציונות הסוציאליסטית נובעת לא מן הגורם הסוציאלי־הכלכלי בלבד, הכופה אותנו להכיר בהכרחיותה, אלא גם ממקור תרבותי־פסיכולוגי עמוק. האומה היהודית היא אחת האומות המחוננות ביותר, אחת האומות הגאוניות ביותר שבחברה האנושית. הלכה פסוקה היא בהיסטוריה, שתרומת היהדות לאוצר התרבות העולמי גדולה משל כל האומות. מצבו החיצוני של העם היהודי, הגלות והשיעבוד, עשו את העם המצויין הזה לקריקטורה, שמו אותו ללעג בגויים ולמעמסה על עצמו, סילפוּ ועיווּ את תכונות נפשו. רוח הנבואה הישראלית התנוונה והיתה להגשמה תלמודית הרחוקה ממוסר², המוסר היהודי האוניברסלי היה לבורסה ולפַּנַּמה יהודית אוניברסלית, כוח היצירה הלאומי – לחיקוי אוילי, הלשון – לז’רגון עלוב, ההכרה העצמית – להתרפסות בפני אחרים, עבודת המחשבה – להתחכמות חולנית, החיים החברתיים – למנוסה ולנדודים, וההיסטוריה – לאנקת עולם.

ואף־על־פי־כן, למרות כל הטרגדיות של אומה זו, על אף הסילוף האיום של חייה ולמרות היותה חסרה צורות לאומיות מוחשיות, – כוח חיוניותה וסגולותיה המיוחדות גדולים כל כך,שעדיין חבויים בה כוחות יצירה אדירים, ומן הספירה המוסרית והסוציאליסטית בעיקר, העתידים, בתנאי התפתחות היסטורית בריאה, להשתגשג ולהיות לתרבות לאומית גדולה. אש היצירה של היהדות לא כבתה; אמנם הועמה וקדרה בתוך אוירת העבדות הרקבה והחנוקה, אבל במסיבות טובות מאלה היא עלולה עוד להתלקח ולהזהיר כזוהר החמה בגבורתה.

יצירת תנאים לשיגשוגה של הלאומיות היהודית, מתן מרחב לכוחות היצירה של העם היהודי, שדברי ימיו מצויינים במינם – זוהי התעודה הלאומית של הציונות הסוציאליסטית.

וגם מבחינה זו רואה הציונות הסוציאליסטית את עצמה מאוחדת עם הסוציאליזם הבינלאומי המשחרר, שעל דגלו האדום רשום: חירות לאומית לכל העמים המדוכאים וכר נרחב לתרבותם הלאומית!

הציונות הסוציאליסטית מטילה על עצמה גם תעודה תרבותית־רוחנית גדולה. המוני העם שקועים בבערות, בהבלי הדת, בהגשמה תלמודית. רבני העדה, הרבנים־מטעם המכורים, הבורגנות היהודית והממשלה – הם הם המחזיקים את המון העם היהודי בבערותו זו ובהבלים אלה. הציונות הסוציאליסטית קוראת בשם האור, בשם האמת, בשם רעיון התחיה הלאומית למלחמה בכל כוחות השחור והזדון הללו.

בדת היהודית המעשית, שהיא לפי אימרתו הגאונית של היינה, לא דת אלא אסון, רואה הציונות הסוציאליסטית את המעצור העיקרי החוסם בפני העם היהודי את הדרך לתרבות, למדע, לחירות. הדת המעשית משחיתה את השכל היהודי ואת הנפש היהודית, חוצה בפני כל פעולה עצמאית, כובלת את העם בכבלי עבדים.

הציונות הסוציאליסטית רוצה לפזר את האפלה הזאת, להכניס לתוך העם את אור הרעיון הסוציאליסטי־לאומי.

הנוער הסוציאליסטי היהודי מתיחס אל רעיון המדינה היהודית והתחיה הלאומית היהודית יחס של אדישות, אם לא של איבה גמורה. יחס זה אינו בעצם אלא שריד הבורגנות היהודית. כשגדלה הבורגנות היהודית, בהשפעת האמנסיפציה המלאה של היהודים במערב והאמנסיפציה החלקית של יהודים בעלי זכויות ברוסיה, ופתחה במסע השוד שלה נגד העולם, היה זה מענינה הפוליטי של בורגנות זו לשלול את הלאומיות היהודית ולהקים במקומה תורה חדשה בדבר התעודה הדתית, כביכול, של עם ישראל. ומכיון שהיהדות חסרה כל צורה לאומית ממשית, נקלטה אנטי־לאומיות בורגנית זו גם בנפש האינטליגנציה היהודית, שאת כל השכלתה והתפתחותה שאבה מתרבויות זרות. האנטי־לאומיות של האינטליגנציה היהודית הסוציאליסטית, שעברה אח"כ ממנה, אמנם במידה קטנה יותר, גם להמוני העם המאורגנים, מקורה בזה שכל אלה לא נשתחררו עדיין שיחרור גמור מן הפסיכולוגיה האנטי־יהודית שהילכה עליהם הבורגנות היהודית.

רעיון התחיה היהודית פסול הוא בעיני הסוציאליסטים היהודים, אמנם רק בצורתו הבורגנית־הריאקציונית שניתנה לו בציונות של זמננו. אבל סוף־סוף הגיעה השעה להבין את מהות התנועה הזאת ואת הסיבות, שעל פיהן מוכרחת היתה לקבל אופי ריאקציוני עלוב זה.

לא מתוך שאיפת הבורגנות היהודית למצוא מקום להשקעת כספיה העודפים, אף לא משאיפתה של בורגנות זו לשלטון מדיני, קמה הציונות, כפי שמשמיעים לנו כמה סוציאליסטים. הֶסבר כזה לתנועה זו, המצוינה במהותה – כרוב תמימותו כן רוב גסותו. הציונות קמה מתוך הכרת ההמונים היהודים, שכל אָשיותיהם הכלכליות נתערערו, ומתוך השאיפה למציאות אחרת, טובה יותר. אל הגורם הסוציאלי־כלכלי הזה נצטרפו גם היצר הלאומי וההכרה העצמית הלאומית של היהדות, שנעשו מקור יצירה רוחנית לתנועה זו. אך שני הגורמים, גם הכלכלי־חברתי וגם התרבותי־הלאומי, עדיין לא הגיעו לידי התבדלות לפי הבחינה מהעמדית. ומכאן כל האופי הבורגני־הריאקציוני של הציונות. הבסיס הכלכלי של המוני היהודים, שנתערער על ידי האנטישמיות, הוא מגוון ורב־חזיונות: הוא מורכב מעמל עובדים, ממסחר זעיר, מתיווך, מסרסרות ועוד ועוד, שההתעסקות הלא־פרודוקטיבית היא הצורה המשקית המכרעת שבהם. ואמנם רוב־צורות כלכלי זה נתמזג לטעם סוציאלי־כלכלי אחד כללי בשביל השאיפה למציאות חדשה, אלא שהיסודות הבקרתיים יותר שבהמונים אלה עדיין לא נתנו לטעם הכללי הזה את פירושו המעמדי.

בקרב ההמונים הכושלים, החלשים ברוח, האומללים והמשועבדים של העם היהודי, אשר יד ההתבדלות המעמדית לא ניערה אותם עדיין, מתקשרת שאיפה זו למציאות חדשה אל כל התְּכָנים הריאקציוניים והעלובים של חייהם. דמות הסבל החמרי־הכלכלי של העם נראית לעיני המונים אלה מנקודת ראות של חיי הבורגנות הזעירה; חלום העתיד היהודי מתחבר בדמיונם עם המאוויים הריאקציוניים של מציאותם; והאמצעים להגשמת החלום הזה נשאבים מאותה פסיכולוגיה עבדותית חולנית, שנתפתחה בקרבם במשך הדורות.

ראינו שהגורם הסוציאלי־כלכלי של הציונות שרוי בתוהו ובוהו, איננו מואר באור הכרה המעמדית, אלא מחובר אל הפסיכולוגיה העבדותית העלובה של ההמונים היהודים. והנה בא הגורם הלאומי, שהוא ממלא בתנועה זו תפקיד של מקור ליצירה, והטה את התנועה עוד יותר לדרך המדרון של הריאקציוניוּת. היסודות הלאומיים המתקדמים שבפסיכיקה היהודית הועמו על ידי מסורת דתית ועל ידי רְבָדִים ריאקציוניים שעלו מתוך חיי השיעבוד של העם היהודי. הציונות הזאת, שלא נתבדלה עדיין לפי המעמדות שבה, חישלה לעצמה אידיאולוגיה לאומית מן היסודות הריאקציוניים בעיקר שבלאומיות היהודית: הדת, המסורת וצורות החיים הלאומיות.

לא מאינטרסים מעמדיים של הבורגנות היהודית ולא מרדיפתה אחר הבצע או אחר השלטון המדיני נובע האופי הבורגני־הריאקציוני של הציונות, אלא מן הבערות ומן החשכה שבהן שרויים המוני העם, שההכרה המעמדית והרעיון הסוציאליסטי המהפכני לא נגעו בהם במידה מספקת. לא האינטרסים שבהכרתה הברורה של הבורגנות הם סיבת האופי הבורגני־הריאקציוני של הציונות, כדבריהם של הסוציאליסטים, אלא ההיפך הגמור מזה – האינטרסים המעמדיים, החמריים והרוחניים של המוני העם היהודי, שעדיין לא בשלו כליל בהכרתם של ההמונים האלה.

השיעבוד, אזלת־היד והאדישות המעמדית של ההמונים היהודים הם ששימשו קרקע לגידולה של הציונות בצורתה הבורגנית־הריאקציונית, העשויה לעורר רגש תועבה בלב כל אדם ובלב כל יהודי אמתי. הפסיכולוגיה של הבורגנות היהודית הגדולה והקטנה של האינטליגנציה הרקבה ונטולת־הרעיון, של ה"סופרים" היהודים הבורים והמכוּרים – היא שהיתה לפסיכולוגיה של הציונות. את שורש האנטישמיות רואה הציונות באיזה מין שנאת־גזעים תורשתית מצד ה"גויים" ליהודים, באיזה מין מחלת־נפש היסטורית – דרך מחשבה ריאקציונית ועם־הארצית ביסודה.

באידיאל הלאומי שלה לא יכלה ציונות זו להתרומם למעלה ממדינה עם ניצול יהודי ועם דיכוי יהודי. ומכיון שלא זכתה התנועה הציונית לשום האצלה מצד היסודות הסוציאליסטיים, הלכה הלוך והתנוון בדרך לריאקציה: נתנה יד לרבנים חשוכים, יצרה פלחן צבוע של הדת היהודית, עוסקת בעצמה, ע"י באי־כוחה, במלאכה הבזויה של הרבנות־מטעם ומטיפה לעם היהודי לנתק את כל קשריו עם כל הרעיונות הנעלים המתקדמים של האנושות, שרִמוּ, כביכול, את העם היהודי. נושאי הרוח בתנועה הציונית הם כל אותם האינטליגנטים הרקבים, הנבערים והריקים משאיפה, שאין בהם די כוח מוסרי ושכלי למען היות להם רעיון הסוציאליזם לחוויה.

אולם, גם אחרי כל אלה, אין לסוציאליסטים היהודים רשות ליַּדוֹת אבן בציונות של זמננו, כי הם התיחסו באיבה גם אל עצם מהותה של התנועה, ולא בלבד שלא טרחו להחדיר אליה את הרעיון הסוציאליסטי, אלא גם סילפו בשקר את מקור מחצבתה ואת כל הוויתה הפנימית, והעמידו את כולה על שאיפת הבורגנות היהודית לבצע ולשלטון. הצורה הבורגנית־הריאקציונית של הציונות בימינו איננה פוטרת בשום פנים את הסוציאליסטים היהודים מחובותיהם לגבי שאלת היהודים וכלפי רעיון התחיה היהודית. אדרבה, היא היא המטילה עליהם חובה קדושה להכניס אור אל החזיון הלאומי העמוק הזה, ליצור מתוכו תנועה סוציאליסטית.

אוטופיה! – יקראו לנו מתנגדינו, באין אִתם שום תשובה הגיונית אחרת.

קריאה זו מפי סוציאליסטים נקבל ברוח שקטה עד מאוד.

ייסוּד קבוצות פועלים שיתופיות, בשטחים כלכליים שונים, נחשבת בימינו לאחת הפעולות העיקריות של הסוציאליזם, ויש מקוים כי מכאן תתגשם החברה הסוציאליסטית בכללה. והנה, ההתישבות השיתופית היא היא גם הדרך שבה צריכה להיבנות החברה הסוציאליסטית היהודית, לנצחונם של החירות, האחווה והשיויון.

ואם יש פריחה וברכה לקבוצות שיתופיות בחברות קפיטליסטיות נושנות, על־אחת־כמה־וכמה שיש להן תקוה ואחרית בחברה חדשה. אכן, לדעתנו זהו התנאי היחיד להצלחתה של כל התישבות בכלל.

והגינוי באוטופיה, מצד הציונים, איננו עשוי אלא לעורר בנו חיוך של רחמים.

אם יש מישהו ראוי לגנאי על עוון אוטופיזם רע ושפל קומה, הרי אלה הציונים הריאקציוניים. אי־היכולת לחרוג מתחום הפסיכולוגיה הצרה והאמונה המטומטמת, שהארץ בכל זאת לא תנוע והחיים אינם מסוגלים להעמיד מקרבם צורות נעלות יותר ונבונות יותר – הוא אוטופיזם ריאקציוני עלוב של אנשים שבעים ושל מעמדות שליטים. אוטופיסטים הם אותם הציונים הבונים את כל עולמם על קפריסה של השולטַן ועל הדיפלומטיה, כביכול. הציונים הסוציאליסטים משוחררים גם מאותו שכרון פסיבדו־רומנטי, המצַוֶה להתחיל את ההתישבות דוקא ב"ארץ הקדושה" ובשום אופן לא באחת מארצות הסמוכות לא"י והשייכות לאנגליה. לא אלה אוטופיסטים המבקשים למַזג את חלום התחיה היהודית עם מיטב חלומותיה הקדושים של האנושות בכללה; נדונים לכליון מעשיהם של אותם האנשים החושבים בשכלם הצר, כי אפשר לעורר בני אדם לעבדות ולאבסורדים מוסריים.

אין הציונות אפשרית בלי הציונות הסוציאליסטית. היא היא המרחיבה את המושג א"י ומאפשרת להתחיל מיד בהגשמת המדינה היהודית. היא מביאה לידי הסכמה את הציונות ואת הענינים החמריים והרוחניים של המוני העם והופכת את הציונות למשאת נפש גדולה שעליה יילחם העם ועליה יחיה. היא מעוררת את היסודות הבריאים, הנאורים ובעלי השאיפה שביהדות ומעמידה אותם כחלוץ בראש המחנה. לא כן הציונות הבורגנית, שהיא מלקטת את החוחים ורומסת ברגל את השושנים. הציונות הסוציאליסטית נלחמת בכל גידולי הפרא החולניים שעלו בחיים היהודיים בדת ובמסורת, ואת בני בריתה היא רואה במדע ובאור, ואילו הציונות הריאקציונית בונה את ביתה על היסוד הרקֵב של היהדות החולנית. לא, רבותי הציונים בני המחנה הבורגני־הריאקציוני, אתם נטלתם את הנשמה מן הציונות, הפכתם אותה לאוטופיה של עבדות, ל"מה־יפית" לאומי, הרחקתם ממנה את הנאורים שבהמונים היהודים ושבאינטליגנציה הסוציאליסטית, זִוַגְתֶּם אותה עם כוחות השחור והצביעות והוצאתם ממנה, לצערנו הגדול, את לשד חייה. אנחנו, הציונים הסוציאליסטים, מרימים עתה את דגל החירות האמתי של העם היהודי; אנחנו מְחַיים את היהדות בזה שאנחנו מביאים לכל תא ותא שלה מן הרעיון הגדול של הסוציאליזם. אנו – הציונים!

וכל כמה שהציונות הולכת וקרובה להגשמתה, כל כמה שהמוסדות העשויים לפתוח בהתישבות הולכים ומתבגרים, מתברר אילך ואילך מה נחוצה הציונות הסוציאליסטית ועד כמה היא צורך השעה.

הציונים הבורגנים־הריאקציוניים רוצים בהתיישבות על יסודות קפיטליסטיים ובזה הם גוזרים כליה על כל הציונות. הם מכניסים את התנועה, מראשית ימיה, את האינטרסים המעמדיים־הבורגניים ומקִימים מחִיצות חברתיות איתנות, שבהן תִשָבר הציונות. עכשיו – התנועה הציונית, על אף כל ליקוייה, היא תנועה שאין עיניה לבצע כמטרה סופית, אבל ברגע שתתחיל הפעולה המעשית, מיד ישמיעו קולם האינטרסים של הקפיטליסטים, הבורגנות, הטכניקאים, האגרונומים, הפקידים וכל שאר המעמדות השליטים. ובהתישבות תתלקח מלחמת מעמדות אשר תהרוס את המדינה היהודית בראשית התהוותה. ניגודי האינטרסים הנוצרים בידי הציונות עצמה, הם יהיו הסלע שאליו תתנפץ ספינתה. ואם תחת חירות ותחיה תקומנה לנו שנאת מעמדות ופשיטת רגל, הרי הציונים הריאקציוניים הם שיהיו חייבים לתת על כך את הדין לפני כס ההיסטוריה היהודית.

אבל לא פחות מהם יאשמו הסוציאליסטים היהודים, אם יוסיפו לעמוד מנגד לתנועה. יש בידם אפשרות להעמיד מול הציונות הבורגנית־הריאקציונית את כל כוחם הסוציאליסטי לכוון את התנועה באפיק סוציאליסטי.

ואשמתם בפני היהדות תהיה כפולה, שכן סוציאליסטים הם, בני המעמד המתקדם, הנאור ובעל הנפש שבעם היהודי.

בהביאנו כיום אל הנוער היהודי את הציונות הסוציאליסטית אנו מקוים שמיטב בניו יבין אותנו. אנו מקוים, שבחירי שליחיו של הנוער היהודי יתיחסו אל קול הקריאה שלנו יחס טוב וישר. אבל קודם כל אנו פונים אל אותם האנשים שבתוך המחנה הציוני, שעמדו מאליהם על אי־ציוניותה של הציונות בימינו ועל כל דלותה המוסרית והשכלית והם מבקשים לה צורות חדשות, מתאימות יותר להשקפת עולמם הסוציאליסטית. את האנשים האלה, המפוזרים עכשיו, אנו קוראים לארגון ושולחים להם את הבשורה המשמחת, שקבוצות ציוניות־סוציאליסטיות הולכות ונוצרות בכל מקום ומקום.

פתרונה של שאלת היהודים ניתן, איפוא, לסיכום בשלוש הנחות־יסוד אלה:

1. הנחיצות בארגון סוציאלדימוקרטי של ההמונים היהודים במקומות מושבותיהם;

2. הנחיצות בהקמת מדינה יהודית סוציאליסטית בא"י ובארצות הסמוכות לה;

3. הנחיצות במלחמה בדת המעשית והחלפתה ברעיון לאומי־סוציאליסטי.

ומכיוון שהמלחמה הסוציאלדימוקרטית של היהודים איננה קשורה קשר פנימי עם בנין המדינה הציונית־הסוציאליסטית, נחוץ לתת לשתי הצורות הללו של פתרון השאלה היהודית ביטוי ממשי בקיום שתי הסתדרויות עצמאיות.

לעבודה, חברים!

יחי הסוציאליזם הבינלאומי!

תחי הציונות הסוציאליסטית!

קבוצת ציונים־סוציאליסטים.

לונדון, מאי 1901