מדרך היחיד אומרים אנו לעשות דרך־הרבים בהתישבותנו החקלאית; ומהיחיד – ששטח אדמתו מגבל ומדת־יכלתו החומרית מרובה. יחיד כזה הדואג לתקנת משקו משתמש בכל כבושי המדע והטכניקה הנשמעים לו להרבות בשכלולים ובטיובים; מרבה כלי־עבודה מתוקנים, מרבה זבול, מכניס גזעים משובחים ומצעיד את משקו בפסיעות מהירות, בכדי להוציא מדונם אחד יבול כזה שרגילים להוציא מחמשה דונם כשצורת המשק היא אקסטנסיבית. אולם צורת משק של יחיד בעל־יכלת כזה ואפילו של מאות יחידים כאלה אינה יכלה לשמש כבסיס להתישבות הנעשית לא בכספי הפרט כי אם בכספי הצבור. הכלכלה הלאומית שלנו אינה רשאית לנהוג את משק־ביתה ביד רחבה כזאת. הרחבות אינה עכשיו לפי כחה ולפי מקורות הכנסותיה. אף אינה הולמת את הגזרה הכלכלית של הארץ, שעל אדמתה אנו באים להתאחז.

דוקא משום שהכשרת הקרקע, הכשרת התנאים והכשרת החומר האנושי המתנחל הן בנין־אב בהתישבות, אין לנו אפשרות במצוקה הכספית השולטת ובתנאים הפוליטיים הנוכחים לקחת את טפוס המשק האנטנסיבי בתכלית שלמות צורתו כמופת בשטת התישבותנו. כי ברשותנו נמצא רק “מנה” אחד ולא שנים ושלשה; וכשהוא הולך לשכלול הקים אינו משאיר שריד לרכישת אותו הדבר, שבלעדיו אין מה לשכלל ואין מה להשביח; והדבר הזה הנהו – הקרקע!

אנחנו יכלים לתת עין רק בטפוסי משקים כאלה המחיים את בעליהם ואינם כרוכים בהכשרות יקרות המעכבות בעד גאולת שטחים חדשים. וזהו טפוס משק העומד על משק ביתי קטן, משוכלל ואנטנסיבי, במרכז; ועל שטת ה"פלחה החרבה", האקסטנסיבית, בהיקף; משק אשר ביסודו שולט מחזור־זרעים דו־שנתי: חצי השטח דגן וחציהו “כרב־נע”; לא כרבי קיץ הטעונים הרבה עבודות ידים שכורות והמגדילים את ההוצאות ומסבכים את הנהלת המשק; ולא כרב־נח (“כרב ברד” או כרב שמש) המשאיר את האדמה בור, פתוחה לשמש ומתבקעה לחומה; כי אם כרב מקולטר השומר ב"כסות" קרום האדמה העליון התחוח תמיד על הלחות האצורה בשכבה התחתונה, גונז בתוכה אוצרות חנקן ומשמיד את העשבים הרעים שהם אחד הגורמים הראשונים להמעטת ההוצאות, גם להחזקת שטחים רחבים ע"י מספר אנשים מצומצם וגם ל"הכשרות אורגניות" ראשונות, בלי זבול, להרמת היבולים, והוא ילך ויתפתח בכחות עצמו מדרגה לדרגה עד שילבש את הצורה האנטנסיבית הראויה ויכלכל אוכלוסים צפופים.

הישוב החקלאי שלנו אינו יכול להראות אף על דוגמא אחת הדומה לטפוס משק זה. משקים בעלי צורות מסוימות בכלל אין לנו. כלם – בבחינת “אנדרגנוסיים”; ולא לשם מליצה בעלמא ציינתים כחצאי־אנטנסיביים וכחצאי־מודרניים; אלו הם דברים כהויתם: אנטנסיביים ומודרניים לפי הוצאותיהם ולפי צפיפות אוכלוסיהם על יחידת שטח מסוימה; אקסטנסיביים ופרימיטיביים בהכנסות שיחידה זו נותנת. בכל משקי הפלחה אשר בארץ יש לציין כמשקים מתוקנים את המושבות הגרמניות ואת בן־שמן. דגניה רק מתחילה להתקרב למדרגה זו. המשק הארעי בטירה מצא יסוד גרמני, ולשבח הקבוצה אפשר לאמר כי לא התחכמה כאחרים לערער יסוד בריא זה. קבוצת באר טוביה התחילה להחליף כח, כאשר נסוגה קצת אחורנית מדרך המודרניזציה החצאית ושבה לאורח־עבודה פשוט. יתר המשקים קפאו בנקודה אחת; ממש כביום הוָלדם הם עומדים, ללא קדמה בהגברת יבולי האדמה ובהכנסות המשק וסידורו. סוסים אבירים במקום “בהמת־כלאים”, מחרשות ודסקוסים כבדים במקום “מחרשת המסמר” ובניני גזית במקום “חושות חומר” לא הועילו אלא להמיר את הקליפה של המשקים, אבל התוך נשאר צנום ודל כמימים ימימה.

צפיפות האוכלוסים היתרה שמשקינו מתברכים בה אינה פרי האדמה שהגבירה את תנובתה, אף לא תוצאות הסידור המצוין שהמעיט את ההוצאות; היא יצור אדיולוגי טהור המרחף, לפי שעה, ערטילאי בלי גוף כלכלי ממשי. הרעיון של עבודה עצמית והשואת זכויות העובדות מטפח צפיפות גדושה זאת. מחזור־הזרעים הנהוג במשקינו מחיב אותם להעסיק כחות שכורים נוספים בעונות שנה ידועות, ובכדי שלא להכשל בעבודה שכורה מעמיסים עליהם ענפים נוספים שיעסיקו בכל ימות השנה את כחות העובדים הדרושים רק בעונות ידועות. בכדי למלא את החובה שמטילה “הנורמה” הקובעת מראש את היחס בין מספר העובדים והעובדות, אחת לשנים או לשלשה, או אחת לאחד, הכל לפי חומרות המקום, נוצרים ענפי־עבודה מיוחדים המתאימים אולי לטבע העובדת ויכלתה, אבל אינם הולמים את טבע המשק ומבנהו.

רבים הם אמנם המקרים אשר צורות הכלכלה השאולות מתעות אותנו מהדרך אשר רק היא תוכל להובילנו אל המטרה הנכספה. יש אשר האדיולוגיה הלאומית והחברותית שלנו גוזרת עלינו לשנות גם את הגזרה הכלכלית המקובלה ולצור צורות משק חדשות בהתאם להלך־רוחנו ולנטיות־נפשנו. אבל אותה הסתירה הנמצאת בין משאת־נפשנו ובין כח־יכלתנו צריכה להתישב בכח מוצא טבעי. כשאני לעצמי נסיתי למעשה לשנות ממטבע המשק המקובל וליצור צורת משק ההולמת את טבענו, אבל בתנאי שיחד עם זה תבטיח חיי רוח לעובד. במשקים שנמצאו תחת הנהלתי הוצאתי ממחזור־הזרעים את כל גידולי־העדור הטעונים עבודת־ידים יתרה והחלפתים בגידולי־מספא במחזור־הזרעים הפנימי וב"כרב־נע" במחזור־הזרעים החיצוני. הכח הדוחף שהמריצני לשנוי זה היה הרעיון של העבודה העצמית; אבל כדי שלנשמה זו יהיה מדור נברא לה קודם גוף ממשי – קודם ולא אח"כ! המשק המתקיים על גידולי־מספוא ידועים ועל החזקת־מקנה שונה הוא מטפוס משק הפלח, אבל לשניהם יש רגלים, איתנות וישרות לפי דרכן. אחרים הם המשקים שלנו, “יצורי הבינים”, שיצאו מכלל הטפוס האחד ואל השני לא הגיעו. משק המברך בכל “העבוּדה” המודרנית מצד אחד ומתקיים בעיקרו על כרבי־קיץ וגידולי־עדור מצד שני כבר צולע הוא מטבעו על רגלו האחת, ושווי־המשקל שבו הפרע. מה אנו עושים להקמת שווי־המשקל? אנו מכניסים ענפים נוספים כדי להמציא עבודה בכל ימות השנה לאותם הכחות הדרושים לעונות ידועות; זאת אומרת: מקצצים גם את רגלו השניה. אבל אוי למשק הבנוי על שווי־משקל המתקיים על שתי רגלים קצוצות!..

ועל רגלים קצוצות כאלה עומדים משקינו ולא על אחרות. יתרונם הוא רק מוסרי בעבודה העצמית הנהוגה בכל חומר־הדין וגם בהרבה מקרים בהתמדה ובמסירות־הנפש; יתרונות כלכליים, אפילו על טפוס משק גלילי, אין להם לא בעודף הכנסותיהם ולא במיעוט הוצאותיהם; ואין צריך לאמר כי נמצאים הם בשפל המדרגה לעומת משק גרמני; רב המרחק ביניהם ובין הצווי המחלט הנטוע כדרבן בתורת הכלכלה החקלאית: משק מופתי הנהו רק זה המשיג בהוצאות היותר קטנות את ההכנסות היותר גדולות. האדמה מוסיפה לתת בשנות רזון ששים ק"ג חטה לדונם ובשנות ברכה שמונים או תשעים; הפרות מאלף עד אלף וחמש מאות ליטר לשנה – והפרות המשובחות! ועל אדמה כזאת ובמשק חצי מודרני כזה יוצא כח עבודה אחד על יחידת שטח של 33 דונם, במקום שהמשק הגרמני המגוון שגודל שטחו הוא למעלה ממאתים דונם ויבול אדמתו כפול ומשולש ותבואת חלב בהמתו כפולה ומשולשת מעסיק רק כשני כחות־עבודה, ובמקום שבארצות אחרות חקובעות את מחירי התבואות בשוק העולם מעבד עובד האדמה שטח פי ארבעה ויותר מאשר אצלנו ועוד מספיק לחלוב בעצמו שמונה פרות. ובמצב כזה איך יעמדו משקינו בהתחרות עם גידולי־חוץ.

לא די לקחת משק פלחה בעקרון שאין בכחו להחיות ברוח אפילו משפחה אחת ולהרכיב עליו שלש משפחות, והן תראינה דוקא חיי רוח. החשבון הפשוט סותר הנחה דמיונית זו. כחות־העבודה המקימים משק כזה הם ע"פ רוב שנים, והאחד הוא כח זול המעניק את הבעל מעודף מרצו שאינו משתלם לפי מעלה אחת. מבחינה מוסרית ולאומית יש למצא פגם בצורת משק כזאת. אבל אותנו מענין ברגע זה הצד הכלכלי, ומבחינה כלכלית מוצא משק זה סעד בעבודה השכורה העולה בזול והמגדילה את הרוח הנקי ואינה ממעטת גם את ההכנסה הכוללת. הפועל המובא בחשבון הנהו מומחה בעבודת הפלחה המקומית וממלא את תפקידו כהלכה. גם בהוצאה וגם בהכנסה לא יבאו שנויים אם במקום “השכיר” יבא ה"עובד העצמי"; בתחומי שדה־העבודה אשר לפנינו אין מרחב לגלוי כח־היצירה העצמי ולהתאמצות המרץ. בהמת־העבודה הקלה לא תאכל פחות ממה שהיא אוכלת, אחת היא מידי מי תקבל את מנת חוקה, והיבול לא יעלה על 80 הק"ג חטה בין ששכיר־יום ובין ש"העובד" יפלחה. ואם 300 דונם הנותנים 80 ק"ג חטה כ"א אינם יכלים לכלכל משפחה ברוח, איך יעשה הפלא שמאה דונם אדמה הנותנת יבולים דומים יקימוה. נכון הדבר כי הפרה הערבית המקומית אין בכחה לספק צרכי משפחה בחלב גם כשחולבים את כל פטמותיה, אבל בכ"ז במקרה שלפנינו ישאר לחולב האחד יותר חלב מאשר יהיה לכל אחד ואחד אם יחלקו את העטינים בין אחדים – פטמה לחולב, פטמה לחולב. מעטינים ריקות אין להוציא חלב אפילו בכחות־משיכה מרובעים; ואדמה מדלדלה שבעיקרה היא צריכה לחדוש־נעורים בכחות־חוץ, אינה נענית גם תחת כבד הלחץ של אוכלסים עצומים להריק את חילה ואת תנובתה.

אין גם המשק האנטנסיבי מתנה על־פי טבע מהותו את העבודה העצמית הטהורה ואינו משמש כתריס בפני עזרה שכורה, זמנית או קבועה. משק של מאה דונם הדומה במדרגת הכנסותיו למשק של שלש מאות דונם מוכרח ע"פ טבע מבנהו גם לשאת בהוצאות כמוהו ולהעסיק כחות־עבודה שוים, לכל־הפחות, ולפעמים עוד יותר. צמצום השטח אינו יכול להפחית את ימי־העבודה ביחס למשק גדול השונה מהמשק הזעיר בשטח ודומה בהכנסותיו. אם יבול הדונם במשק הזעיר דומה ליבול ולהכנסות של ארבעה דונמים במשק אקסטנסיבי מתרבים גם ימי העבודה עם הקציר, האסיף, הנכוש. פרה טובה זקוקה לטפול מיוחד השקול כנגד טפול בשתי פרות פשוטות. ואפילו בימי העבודה של החרישה אין קמוצים יתרים, אע"פ שהשטח קטן עד לשליש, מפני שמשק אנטנסיבי דורש חרישות יתרות, קלטורים ושדודים שאינם נהוגים במשק פשוט. קביעת צורת המשק העומד על עבודה עצמית אינה מותנה ממדרגת האקסטנסיביות או האנטנסיביות שבו אלא מגורמים אחרים. ואם אפשר לסדר משק כלכלי אנטנסיבי על שטח קטן בעבודה עצמית טהורה, יכלים לעשות סידור זה גם במשק אקסטנסיבי על שטח גדול. ולהיפך, אם אי־אפשר להגשים עיקר זה במשק אקסטנסיבי, אין עצה ואין תבונה לקימו גם על שטחים מגבלים בתכלית הצמצום.

המשק הגרמני אשר בארץ הגיע לפי אמצעי הטכניקה העומדים ברשותנו כמעט לקצה גבול יכלתו. והוא מעסיק גם כן ידים שכורות, ומבחינה כלכלית הוא מרויח מהן. כי אותם כחות־העבודה הזולים המסתפקים ב"מעלת־חיים" נמוכה המצטרפים אל עבודת הבעל המתמידה ותחת עינו הצופיה מנוצלים יפה, לא פחות מעבודה עצמית, ומגדילים את האקטיב חלק כחלק אתה. אולם הכחות השכירים האלה אינם זוכים שוה בשוה ברוח כי אם בחלק הרביעי או החמישי; העודף הולך לבעל־המשק. גודל יחידות המשק הנזכר הוא ממאתים ועשרים עד מאתים וארבעים דונם. כחות־העבודה במשק זה הנם הבעל ועוזרו השכיר. אם יחידת השטח הזה תתחלק לשתי יחידות התישבות יחול רק שנוי באופן חלוקת הרוח הנקי, אבל לא ברוח גופו. אותו שכיר־היום שיעלה למדרגת עובד יבא על שכרו במלואו, מבלי אשר שכר האחד יקופח והשני יזכה ב"חלק הארי", אבל את הכנסות המשק לא יגביר. גם בטפוס משק זה, במקום שהבעל ומשפחתו עסוקים בכל כחם ומרצם בעבודה עצמית ולא בהשגחה, והעבודה השכורה אינה אלא טפל, תחומי שדה היצירה העצמית וגלוי הכחות החפשיים הפועלים סוגרים את המעגל בפני גלויי יצירה חדשים, ואין מרחב־פעולה חדש לפועל העוזר שיעלה למדרגת שותף גמור ביצירה. לעומת זה אותו הרוח הנקי שנפל ברובו בחלקו של האחד ושהוא מרכב מיגיעת כחות משותפים לא נתן לאחד זה עושר, כי אם רק לחם לשובע והספקת צרכים לפי מעלת־חיים בינונית.

המסקנה היא איפוא: בחלוקת משק גרמני לשתי יחידות, שכל אחת מהן גדולה מהיחידה של מאה דונם הנקבעה מאתנו, לא תעלה ההכנסה הכוללת לרגלי מלוי כח־העבודה השכור בכח־עבודה חפשי, ורק הרוח הנקי יקטן. ושני כחות־עבודה שוים בזכויות כי יחיו על השטח הנתון הזה יצטרכו לנחות דרגה מאותה מעלת־החיים שעמד עליה האחד שהשתמש גם בעבודה נוספת שכורה וזולה. זאת אומרת: מעלת־חיים שבינה ובין ה"דלות" שלנו רק – צעדים אחדים. מסקנת המסקנות היא איפוא: אין גם להגזים ביכלת המשק האנטנסיבי, ואין להגדיל את יכלתו בחלוקה מכנית בלבד. “תמצית החיים” האצורה אפילו באדמה דשנה אינה דומה לעסיסי פירות הנענים לכובד לחץ המכבש המעיק עליהם, ורבוי־אוכלוסים בלבד אינם מכבש כזה. אין להפוך את המשק האנטנסיבי למעין “לחם הקודש” האגדי התלוי רק ברוח־הקודש של הפורס הפלאי המחלק אותו לפרוסות, פרוסות, וככל אשר ירבה מספרן כן יגדל מספר השבעים בין המוני הרעבים ההולכים ומשכימים לפתחו…

בכח “שם המפורש” של העבודה העצמית לא יעשה הפלא לשנות סדרי־בראשית בחקלאות. כיום הזה ובתנאים השולטים אין העבודה העצמית יכלה לבא לידי שלמות גלויה בתוצרת נכסים ובהגברת עושר העם אלא לאחרי הכשרות חיצוניות הכרוכות בסכומים גדולים, “סכומי מלחמה”, וגם אז רק בתחומי שטחים מגבלים; מעבר להם אינה אלא – אטריבוט לאומי ומוסרי. מאה דונם שקולים רק אז כנגד שלש מאות, אם כל דונם מיחידת המאה יכניס למצער, פי שלשה מיחידת שלש מאות; אם הפרה החיה על 15 או 20 דונם תוכל להתקיים עם העלאת תנובת האדמה על עשרה או חמשה דונם, והפרה עצמה תתן 3000 ליטר חלב לשנה במקום 700 או 1000. המטמורפוזה הזאת חלה לא בכח עבודה עצמית, כי אם בכח מניעי חוץ. צמצום השטח מחיב לתת למתנחל את “הכחות המניעים” הללו, שרק הם מגבירים את תבואות השדה ומגדילים את הכנסות המשק הממלאות את מקום מרחב השטח; בלעדיהם מציגים אנו את המתנחל לגמרי ככלי־ריק, עוד יותר ריק מאשר מוצג אכר גלילי המקבל את שמונים הק"ג חטה מכל דונם משטח של שלש מאות דונם ולא ממאה. אולם את הסכומים הנשקעים בהכשרות קיצוניות כאלה איננו יכולים להמציא למתנחל מטעמים מדיניים־חברותיים, כלכליים, טכניים וחנוכיים.

בכדי לעשות משק של מאה דונם ל"יחידת התישבות" צריך שיכניס עוד יותר מאשר יכניס חצי משק גרמני שגדלו הוא למעלה ממאתים דונם; ובכדי שיגיע להכנסות כאלה צריך להשקיע בו חצי הסכום השקוע במשק גרמני. הכשרה ראשונה היא זבל אורגני, אחריה פרות משובחות; לשם גוון המשק צריך לנטוע כ־20 דונם מטעים שונים; גידול עופות לא לשם הספקת צרכי הבית כי אם כענף מיוחד דורש סדורים מיוחדים. סך־הכל פשוט מאד. זבל אורגני בבת אחת ובכמויות גדולות אינו במציאות, ובלעדיו אין הגברת יבולים במשק זעיר. ובמקום שאפשר להשיגו בכפרים סמוכים עולה הוא על דונם בדיוק כמחיר דונם אדמה; במחיר פרה משובחה רוכשים עשרים וחמשה דונם אדמה; בדמי דונם שקדים קונים חמשה דונם אדמה; במחיר דונם פרדס – עשרים או עשרים וחמשה; במחיר זוג בהמת־עבודה מיותר – 25 דונם; תמורת “רפת־גזית” – 70 דונם. והרשימה עדיין לא הגיעה לקצה.

מהו הרכוש שממנו מרכב משק גרמני שלם? 4 סוסי־עבודה או שלשה, 9 פרות חולבות משובחות, 12 עגלות, 100 תרנגלות גזעיות, 155 דונם פלחה, 10 ירקות לבית ולמספא, 35 כרם גפנים. בכל שנה מזבלים כ־45 דונם בזבל רפת, 14 בזבל ערבי, 43 בזבל חימי. הסכומים שהיו שקועים במשק במחירים שלפני המלחמה באנבנטר חי: 8352 פר'; באנבנטר דומם: 4385 פר'. ס"ה האנבנטר עלה 12737 פר'. ובכל המשק שקוע היה 43237 פר', שהם 1729 לי"מ במחירים שלפני המלחמה. אם נחצה את המשק לשתי יחידות לא נסדר עכשו לרגלי הבדל המחירים אפילו יחידה אחת בסכום שעלו לפני המלחמה שתי היחידות יחד. די לקחת לדוגמה בהמת־עבודה שלפני המלחמה עלתה 20 לי"מ וכעת 50 לי"מ – לאמר כפלים וחצי; פרה שעלתה קודם 18–17; כעת 80 לי"מ, לאמר פי ארבעה. ובהמות־המחלבה ובהמת־העבודה הלא הן הכחות המניעים העיקריים במשק.

יחידת התישבות של מאה דונם בלי התיקונים והשכלולים הקיצוניים הנזכרים אינה אלא קריקטורה של משק אנטנסיבי, ואין בכחה לתת למתנחל, אם האדמה והמשק כלו נשארים במצבם הקיים, אלא שליש ה"תרמיל" הנמצא ברשות בעל משק מטפוס הרגיל. ועם התיקונים האלה תבא ישועה למתי־מספר, אבל ההתישבות תצא ריקם מנכסיה ולא נרחיק ללכת. ב־600 לי"מ לא יבנה משק כזה. ארבע פרות בלבד – פחות מחצי היחידה במשק גרמני ובהמת־עבודה ועגלה כבר עולות על סכום זה. בפחות מ־1500 לי"מ או, למצער, 1200 לא תברא הבריאה הזאת. מושב בן־שמן אינו יכול לשמש לדוגמא. לחוה זו היתה מטרה אחרת ביסודה: מדעית וחנוכית; בלעדי המטרה הזאת לא היתה שום הצדקה להשקיע סכומים כאלה בפלחה ובמחלבה ולצעוד בפסיעות מהירות בכדי לדלג על כמה וכמה דרגות.

השאלה העומדת איפוא לפנינו היא פשוטה וישרה: יש לנו רק “מנה” אחד, בו נוכל לבסס משק אנטנסיבי, שבכדי שיהיה אנטנסיבי באמת לא למראית־עין ולא ע"פ השם והשטח בלבד, כי אם לפי מקור הכנסותיו יעלה לנו למעלה מ־1000 לי"מ; מה לעשות ב"מנה" זה – לסדר יחידות אנטנסיביות זולות אמנם אבל קריקטוריות, לסדר יחידות אנטנסיביות אמתיות, אבל יקרות; או כהוראת שעה מפני מצוקת העתים לעזוב לפי שעה את בסוס היחידות ולהתמסר לרכישת קרקעות, ועל הקרקעות הנרכשות לקומם “יחידות מעבר” ששטחן גדול, שכחות־העבודה הדרושים להחזקתן ולהכשרתן מעטים בערך יחסי, ושההכשרות עצמן ע"פ טבען אינן כזבל אורגני, העולה בשוק ביוקר ואינו גם בנמצא, אלא מונחות בשטות־העבוד.

זוהי השאלה המוצגה מבחינה מדינית חברותית; המציאות עוררה אותה מכבר. על שטח של 3000 דונם נסו להתישב בדגניה שלש קבוצות. צפיפות אוכלסים זאת לא גדלה גם במקום הזה בדרך הטבע. גם פה היתה פרי אדיולוגיה ולא פרי האדמה שהגבירה את תנובתה. דגניה עוד רחוקה מוילהלמה. היבולים עוד לא עלו על 100 ק"ג חטה לדונם, התלתן אינו נותן עדיין ארבעה קצירים; שוק החלב אינו, לפי שעה, רב־הקיבול; האספסת לא יצאה עוד מגדר נסיון, לא נעשתה עוד גורם כלכלי במשק ואינה משמשת לפי שעה אלא כנוי ו"כקנוח סעודה". גדולי־מספא אינם תופסים עוד במחזור־הזרעים את חצי השטח, ומוכרחים עוד להחזיק בשני מחזורים: פנימי עם גדולי מספא, וחיצוני עם “כרבי־המופת” הקרובים תמיד להפסד ורחוקים משכר. גם פה, גם בכנרת שכנתה, הצפיפות אינה לפי כח האדמה. אבל נניח כי תכנית ההשקאה שרחפה על פני מימי הירדן והכנרת נהפכה מחזון למציאות; נחרש כל שטח האדמה הרחב חרישה עמוקה, אספו הרבה ידים עובדות ללקוט את היבלית שלא פגעה בה השמש ושוו את פני האדמה עם פלס המים וזרעוה אספסת; והפעם יצאו בשלום בלי אותם הפגעים הרבים שלא נתנו תקומה לגדולי־השלחין בזמנם אשר בכנרת ובמגדל; ובדגניה ובכנרת המחודשות תרעה פרה אחת על שטח של 3–2 ד' במקום אשר בשדות־בעל תוכל למצא את מחיתה רק על שטח של 10–5 דונם; וגם השוק הרחיב את כח־הקיבול וקולט הוא לתוכו את כל תבואות החלב שיזוב בכח כרי־המרעה; יחידת־ההתישבות תצטמק בתכלית הצמצום; במקום היחידה בת מאה הדונם המקובלה תבא בת העשרים או עשרים וחמשה, ובמקום שלשים המשפחות אפשר יהיה להעמיד על הקרקע 150–120. מה היא הישועה שתצמח, כאשר החזון הזה כבר יקום ויהיה, לא בימים הבאים, כי אם בזמן הזה?

בפחות מאלף ומאתים לי"מ לא יעמידו משפחה אפילו על קרקע אספסת. במשק שמקור ההכנסה העיקרי שבו הן הפרות אין להסתפק בפרות אחדות, אלא הן צריכות להופיע במספרן המלא. עשר פרות בלבד מחירן כיום 800 לי"מ, והן דורשות רפת; והבית והחצר עולים על יחידה בת עשרים דונם ממש כמו על יחידה בת מאה. בכלל, הבדל גודל היחידות הנהו רק הבדל בסכומים על רכישת השטח ולא ביתר מכשירי המשק, ולעומת זה הכשרת יחידה קטנה עולה יותר מאשר רכישת שטח של יחידה גדולה. השאלה תשוב איפוא תמיד למקורה: אותו “המנה”, השריד היחיד, על מה נוציאו קודם – על סדור שלש קבוצות על אדמת דגניה דוקא, המוחזקה כבר ברשותנו, או לרכוש ב"מנה" זה את האדמה הגובלת ליד דגניה? על האדמה הנרכשת נעמיד את אחת הקבוצות הנוספות או את שתיהן, והן תעבודנה לפי שעה בלי מים וע"פ שטה אקסטנסיבית, לא גלילית ולא עקרונית, כי אם המתוקנה והמקובלה בחקלאות המודרנית; דגניה א' תעזב לנפשה ולשטת העבודה שהיתה נהוגה בה לפני 10 שנים שהצליחה מאד והתפתחה לאט לאט בכחות עצמה מהנקודה המרכזית האנטנסיבית עד הגיעה בשכלולי הדרגה במשך השנים לקצה גבולות ההיקף. ואם צר המקום בסביבות דגניה רב הוא המרחק בעמק; וקבוצה ג' תעקור את מקומה מדגניה ותתקע את אהלה שם, כאשר קרה באמת למעשה ע"פ אתערותה של “ועדת־המומחים” שקבלה על עצמה, ובתוכה גם כותב הטורים האלה, את האחריות הגדולה למחות מספרנו שם “נקודה ישובית”; ועל צד האמת לא בטלה אותה אלא במקום שלא יכלה למצא בו את חיותה ונטעה אותה במקום יותר מתאים המחכה ג"כ ל"מחרשה הגואלת"¹.

זוהי השאלה שעמדה למעשה ולא להלכה בפני דגניה והעומדת עכשיו בעין־חרוד, עכ"פ אם לא בפני המתישבים – בפני עיני. אזל הכסף גם מקופת קרן־הקימת. ואין אפשרות להענות להצעות הבאות להרחיב את גבולות המושבות הקטנות כמו חולדה, בן־שמן, קלנדיה, באר־טוביה: כלן נידונות להתנונות מחמת קטן שטחן – ההוצאות הגדולות העמוסות עליהן תאכלנה את ההכנסות עד כמה שתגדלנה. בהרחבת־הגבולין בלבד, בלי עזרה ותמיכה אחרת, או בסכום מצער מאד, אפשר לחזק את הנקודות האלה. ואין לנו כח, ואין לנו אפשרות. והעמדות החדשות האלה, אם לא נזכה בהן עכשיו – מי יודע אימתי. ואכן ידועה גם לי הכתבת של “היהודי הטוב” החונה בפריז, אשר הראה עליה אחד ממשיגי; אבל “בעל הכתבת” הוגה עכשיו בתכניות אחרות וחדל להענות לדורשיו בנוגע ל"גאולת הקרקע". וגם הוא אדם הוא ולא הכל־יכול. כשאני לעצמי נוהג להפוך את סדר הכתבת: ביחס לבתי־חולים, לדברים־שבצדקה ואפילו לזכיונות על מים אפנה לסתם יהודים טובים, בין שחונים הם בפריז ובין ביתר בירות עולם, אבל הפוליטיקה הקרקעית יודעת כתבת אחת: עם ישראל! אשר כל זמן שלא נכחדה האמונה מאתנו בציוניות בטוחים אנו שלא ישקר. כי גם בחליפות מצוקת הזמנים ותמורותיהם לא נוכל לשנות את השקפתנו כי האדמה צריכה להיות קנין האומה ולא קנין הפרט.

ולעת כזאת מה אנו עושים? משקיעים סכומים גדולים – אנו מקופתנו הדלה ולא היחיד מאמצעיו הפרטיים – במטעים, בפרות, דוקא מהולנדיה, בבניני גזית, ברפתות ובאורוות – שאפילו פרמר אמריקני אינו מרשה לעצמו לבנותן; שוגים בתכניות נטיעת פרדסים ודוקא במדות נשגבות – 500 דונם שבסכום שנטיעה כזאת תעלה אפשר לרכוש עשרת אלפים דונם אדמה; דוגרים תכניות השקאה, שמלבד שעדיין איננו מוצאים עוד את ידינו ואת רגלינו בשדה לא נחקר זה, אפשר לרכוש ארבעה או שלשה דונם אדמה חדשה בסכומים שישקיעו באחד. רודפים אחרי יצירות “גזרות כלכליות” חדשות שאין להן לא יופי הדמיון ולא ממשות המציאות (איני מתכוון להאדיולוגיה שמקורה בהלך־נפש ובאמונה, כי אם לצדדים הטכניים הצריכים להגשים את האדיולוגיה הזאת). ובמקום לפזר את האוכלסים הצפופים האלה על פני השטח הרחב המחכה לגואלו, להכשיר את האדמה החדשה הנרכשת הכשרות ראשונות באמצעים קטנים ובמספר כחות־עבודה מעטים, אנחנו מגדילים צפיפות זו, בלי דעת ובלי להביא בחשבון, מהי יכלת האדמה ומהי יכלת עובדיה המתאחזים בה. הלא נבל יבלו בלי עתם ה"אוכלוסים הצפופים" האלה, והאדמה לא תוכל שאתם, אם אפילו ישלחו עליה כל פלגי המים; בכחם בלבד, בלי סכומים עצומים מהחוץ, לא יתאחזו האוכלוסים האלה ולא יכו שורש; בצפרניו בלבד לא יצוה העובד את ברכתו על האדמה שתענה לו. ומה פלא אם חקלאי אמתי, לא חקלאי מתמול, שהטבע בראו ישר וחנן אותו בחושים פשוטים ובריאים יחלה ב"מחלת־הים", כאשר רק יעלה על יבשת הטיריטוריה שלנו; ראשו ילך סחרחר למראה מרירות המציאות מצד אחד ומתיקות החלום הלוהט מצד שני ויתחיל לפקפק אם דעתו היא צלולה עליו או דעתנו אנו צלולה עלינו…

מבחינת המדיניות הלאומית אנו דשים בחטאים שאין להם כפרה; אין שטה בבחירת הטכסיסים למלחמת־קיומנו. אנחנו אוזרים את שארית כחותינו ורודפים אחרי עמדות מבטחות לנו ומזניחים את “עמדת העמדות”, אשר אם לא נכבשה היום, ספק אם נשיגה מחר. מבחינת הכלכלה הלאומית אנו נוהגים את משק ביתנו בשגעון. כי לא היום עת לטעת ועת לבנות בניני גזית; כי אם – עת לכבוש ועת לתקוע אוהל! והיום הזה יוכל להיות יום קצר וגם – יום ארוך! הוא צריך להמשך מבחינה לאומית, עד אשר השטח הבא בחשבון ימצא כלו ברשותנו. אולם לכל הפחות הוא צריך להמשך מבחינה כלכלית, עד אשר יקבע היחס הנורמלי בין הכנסות המשק החקלאי ובין ההוצאות.

שנות המלחמה והשנים הראשונות לכבוש האנגלי היו שנות ברכה לאכר בענפי משק ידועים, ביחוד לזה שרכושו לא נפגע. ביתו, מקנהו, מטעיו, מכשירי־עבודתו נרכשו במחירים זולים, במחירים שלפני המלחמה, ומחירי תבואות שדותיו ובהמתו עלו למעלה ראש. לעליה זו בא עכשיו הקץ. מחירי התבואות הולכים ויורדים, מתקרבים או כבר התקרבו למחירים שלפני המלחמה, וההוצאות או שנמצאות הן במצב עמידה או אפילו יש בהן מגמה ידועה לירידה עדיין גדולות הן פי כמה מאשר לפני המלחמה. זהו מקור המשבר הנוכחי בחקלאות. נפגם היחס הנורמלי בין ההוצאה, העומדת במקומה ובמעלה ראשונה בסולם־המחירים שאחרי המלחמה, ובין ההכנסה ששבה אחורנית למחירים שלפני המלחמה.

הסגת היחס הזאת פוגעת במשק אחד פגיעה קשה ובשני פגיעה קלה. מי שיש לו, לדוגמא, שדות מזובלות מלפני המלחמה, כרם נטוע מקודם, פרדס מוכן חפשי מחובות, פרות שנרכשו במחירי הימים הטובים עוד יוכל לעמוד בפני “הגל” העובר בדמות ירידת המחירים. במשק כזה הפרע רק שווּי־המשקל במאזן אשר בקרן־החוזרת העמוסה בהוצאות יתרות, אבל קים הוא, למצער, בקרן־ההשקעה שהוצאה במחירים שלפני המלחמה, ומדת הרבית ומנת ההפחתות של הקרן הזאת הן נורמליות. מי שיש לו “מזומנים” ואינו חיב לשלם למלוים רבית עוד יכל להרשות לעצמו להשקיע ב"שנות־התנודה" האלה סכומים בהכשרות יקרות ובמטעים, אשר יעלו היום פי שנים או שלשה מאשר יעלו בעוד שנים אחדות ואת פירותיהם יאכל – כאשר יפדו במחירים נמוכים. בעל יכלת כזה מפסיד אמנם, אבל מפסיד הוא את אשר היה יכל להרויח, ואין הוא מכניס את עצמו בעול זר שיכריעהו ללא קום, מפני שאין לו בעל־חוב עומד על גבו ונוגש אותו שישלם לו רבית ודמי־הפחתה בעד קרן־ההשקעה, שהוצאה לא לפי המדות הקטנות שלפני המלחמה, אלא לפי המדות הגדולות שאחרי המלחמה.

המתנחל החדש חסר־האמצעים, המזבל עכשיו את שדותיו, הרוכש עכשיו פרות משובחות, הנוטע כרמים והחוצב בארות איננו במצב האכר שרכושו מוכן לו מהימים הטובים ולא במצב “בעל המזומנים”. ועליו לעשות חשבון, האם יהיה בכחו ובכח אדמתו לשלם במחירי תבואות שדותיו ההולכים ויורדים לא רק את דמי הזבל שישקיע כי אם אפילו הרבית והפחתת ההון; האם הפרה הנרכשת עכשיו תוכל להפדות בתבואת חלבה, כאשר מחר או מחרתים ירדו המחירים לרגלי ההתחרות ממצרים או מסוריה עוד למטה מהמחירים שלפני המלחמה; האם הכרם שלא העשיר את בעלו כשהוא עלה השליש מכפי שיעלה עכשיו ישתלם בזמן מן הזמנים בפירותיו, שכבר עכשיו ירד השער עליהם, הנלחמים על קיומם מלחמה קשה בשוקי העולם באין דורש להם.

והחשבון הוא פשוט ומספריו די מחכימים. לפני המלחמה השקיעו, לדוגמא, באדמת בן־שמן כהשבחה ראשונה (שהיא היתה בדרך אגב רק אחת הדרגות הראשונות בהעלאת המשק ולא הכל) כעשרה מתר מרובעים זבל עתיק לדונם שעלו כ־30 פר'. ההוצאה נחלקה לשנים אחדות: 10 אחוזים לטיוב־קבע, 50 לשנה ראשונה, 30 לשניה, 10 לשלישית. ההוצאות על הזבול חולקו איפוא ביחס ידוע על שלשה יבולים, ובמחיר שעלה היה חשבון בדבר. אולם לפי מחירי היום עולה זבול דונם לשלש לי"מ, כמעט פי שלש מאשר לפני המלחמה, בשעה שמחירי התבואות כמעט משתוים למחירים שלפני המלחמה. ואפילו בזבל חימי, שבלעדיו לא היתה אפשרות להעלות את המשק הנזכר, לא היה חשבון כלכלי להשתמש בו בשנה שעברה, באשר עלה יותר מכפלים מאשר לפני המלחמה, היה כדאי להתחיל בהכנסת גזעי פרות משובחים, כשפרה נקנתה ב־20 לי"מ; אבל כיום הזה היא עולה 80 לי"מ! בכח העלאת היבולים בעקבות שטת עבוד מתוקנה אפשר היה להפחית במשך 8 שנים את הסכום ששלמו בעד בהמת־עבודה טובה כשעלתה 20 לי"מ ולא 50; יבולי השקדים יכלו, וג"כ לא בקלות יתרה, לשאת ע"ע משא של 6 או 8 לי"מ קרן־השקעה על דונם ולא 15 או 20. וככה הם כל ענפי המשק; אותה התמונה – קרן־ההשקעה עולה כבימי המלחמה, ומחירי התבואות ירודים. ודיה צרת המחירים כמו שהם, אבל המגמה שלהם נטויה לרגלי התחרות גידולי־חוץ לירידות ולירידות חדשות.

משקי־שלחין הם הדורשים ביחוד הכשרות הכרוכות בסכומים גדולים. חרישה עמוקה, השמדת היבלית, אזון פני האדמה; והמים רק משברים את צמאון הצמחים ואין משקיטים את רעבונם; שדה־שלחין זקוקה עוד ליותר זבל מאשר שדה־בעל, באשר הזבלים קלי־התמיסה, השוקעים בשכבות התחתונות, הולכים ונפסדים לשרשי הצמח עם כל השקאה עודפת ודורשים מלואים תמידיים. אלו הם רק “הפרפראות”, מלבד התעלות, והצנורות והמכונות, והבנינים המיוחדים. קרן־ההשקעה גדולה, והפירות – חתולים בערפלי העתיד. בגידולי־בעל יש לנו נסיון, ופה מגששים באפלה כ"בארץ נעלמה". שמוש בלתי־נכון במים עלול להשחית לשנים אדמה כבדה ואיננו יודעים לא רק “איך” אלא אפילו “מה” להשקות. תפוח־הזהב חבה יתרה נודעת לו לאדמה קלה ומחלחלת ונפגע מ"גומוזה" באדמה כבדה; אדמת העמק אינה איפוא האזור הטבעי בשבילו. צמר־גפן עד היום לא הצליח פה גם בעבודה זולה, וע"פ טבע מהותו מושך הוא אותה, כאשר הדבש ימשוך זבובים; עם הצלחתו יפתחו שערים רחבים לגדודים מצריים שינהרו הנה המונים, המונים. קני־סוכר עדיין בחתולי־הנסיונות ואין לבנות עליו לפי שעה שטות התישבות, מלבד אשר צריך למצא קודם את החברה שתחפץ להשקיע כמאתים אלף לי"מ בתעשיה זו – הסכום היותר קטן לסדור טחנת סוכר. השוק העולמי נשאר בשנים הקרובות סגור בפנינו, והפנימי מהו ומהי מדת קליטתו.

כל גדולי־השלחין לא רק שלא יצאו עוד מהשטדיום של נסיון, כי אם אפילו לא נכנסו עוד אליו. אפילו באספסת, שלהלכה היא מצווה ועומדת לגדל, עוד לא הצלחנו, ואיננו יודעים עוד איך לגדלה שיהיה לה ערך אקונומי ולא בוטני. אנחנו משתעשעים בדמיונות לגשת מיד למפעלים גדולים של השקאה בשעה שלא ידענו מה לעשות בקטנים שכבר הם בידינו. כנרת ומגדל היושבות ליד פלגי מים נשארו – בחרבה; ומושבות הגרמנים היושבות בחרבה הן – כשתילים ליד פלגי מים. פתח־תקוה שולטת בשטח הגון באזור ה"חמרה", שכלו יכל להיות משקה, ולא מצאו עוד מה להשקות, אחרי שרבים נכוו בצוננים – בהשקאות גידולים שונים וגם אספסת וצמר־גפן בכלל, ואחרי שהפרדסים אינם חפצים להצליח באדמה הכבדה הזאת. לעומת זה בשרונה, בוילהלמה ובבן־שמן קוצרים בלי השקאה ארבעה קצירים תלתן, אוספים שני קונטר בקיה לדונם, משיגים עד 240 ק"ג חטה לדונם ומגדלים תירס ירוק וסלק בלי מים; והקימו גזעים משובחים של פרות הנותנות למעלה מ־3000 ליטר חלב לשנה ובקביעות, ובהתמדה, לא ברביעיות ידועות, באותם גידולי־המספא השותים מים למטר־השמים! גם הטבק שמשליכים עליו הרבה תקוות, ולא בלי יסוד, צומח דוקא על אדמת בעל ואינו סובל השקאה; ואם יש משק זעיר שיוכל להעטר בהצלחה, זהו לפי שעה רק הטבק. ארץ של שש מאות מ"מ גשם בשנה, לפי דעת חכמים, אינה ארץ חרבה; ויש עוד אפשרות בעזרת שטות־עבוד מתוקנות לאצור יפה את המים ולנהל משק־ביתם בחסכון רב. בקליפורניה האדמה ברובה אדמת־שחם מחלחלת, ואין תלתן, ואין בקיה, ואין תירס ודלעת הגדלים בלי השקאה. הפרובלימה של השקאה היא שאלת המחר, המחרתים כאשר תתישב כל אדמת־הבעל ויתבררו ויתלבנו תנאי הצמיחה של גידולי השלחין ותנאי השוקים ותנאי התעשיה, ואינה שאלת היום. גם “משיח המים” אינו יכל לבא בקפיצות הדרך. ואנו מוכנים ומזומנים כבר היום, כשההוצאה אינה כבר עכשיו לפי ההכנסה, להשקיע סכומים עצומים בהכשרות, שמחירי הפירות שיעשו בעוד איזו שנים, אם גם יצליחו, יהיו עוד אולי נמוכים ממחירי היום, ועוד ההצלחה בעיקרה מוטלת בספק ספיקה!

בתקופה שמחירי “מכשירי־העבודה נמצאים במצב עמידה ועל מדרגה גבוהה “ופירות העבודה” במצב ירידה, שומר נפשו ורכושו מתרחק מהעמיס על משקו יותר מדאי “מכשירי עבודה” יקרים שיהיו תלויים כריחים על צוארו כל ימי חייו, אם בכלל ישמר לו כחו תחת כבד המשא לראות חיים עם נחלתו אשר אוה לו. אין תקנה למשק הבנוי על יסוד רעוע כזה. ואנו הלא חוזרים ומדגישים תמיד, כי שונאי מתנות אנו ובמיטב כספינו וכחותינו נפרע את החובות הנזקפים לנו במלוה; הרבית ודמי ההפחתה בלבד יאכלו את ההכנסות. היחיד יהיה קרבן הזמן, והמשק הלאומי בכללו לא ישיג דבר מ”עולות תמימות" אלה.

עוד במאמרי הקודם אמרתי: "היחיד יוכל לתת עין במשק אספסת זעיר ולהחזיק פרה על 4–2 דונם במקום על 10 דונם מספא־בעל ולעשות שטה מהצלחה מקרית זו. אבל כלכלה לאומית מחויבת לראות כל דבר לפי כל היקפו ולהיות צופה לעתיד ואינה רשאית לראות בהצלחה מקרית של היחיד את הקבע ולקחת אותה כיסוד במפעליה. נגד עיניה היא צריכה לשוות את הכלל כלו ולא את הפרט הבודד. ומה בצע בקימוץ שננהג בחלוקת השטחים לכלכל פרה על 4 דונם, אם תחומי יכלת השוק מוגבלים בתכלית הצמצום. אלפי דונמי ההשקאה ינעלו במשק החלב שהם יסדרו כל דלת בפני תבואות משקי הבעל. והנה המספרים המדברים בעדם.

נקח מספרים מוגזמים מאד ביחס להספקת צרכי משפחה בחלב – 1800 ליטר לשנה; נשוה לעינינו יחידה של מאה אלף אוכלוסין שהם עשרים אלף משפחות. עשרת אלפים פרות משובחות מספקות את צורך מספר המשפחות הזה; עשרים אלף דונם אדמת שלחין מספקים את צרכי הפרות האלה. אדמות עין־חרוד, נהלל, דגניה וכנרת יכולות לשלוט במונופוליון הספקת החלב בארץ, אפילו אם יתחילו להשתמש בחלב כאשר ישתמש הפרמר האמיד באמריקה. אבל אוכלסי הארץ לא יהנו מכמות גדולה כזאת אפילו אם ירד מחיר החלב למחצה, והשטח הנזכר יכול באמת לספק אוכלוסין של מאתים אלף נפש, נניח כי החזון הזה נתקיים, ואז כל המשקים אשר על שטחי הבעל בעמק ובשרון ובשומרון, שאינם יכולים גם הם להתכלכל בלי זבול ובלי מקנה, נדונים אז לשממת־עולם או לעוני עולם.

זוהי רק אלוסטרציה ביחס ל"משיחיות המימית" ול"בולמוס ההולנדי" וכך הוא גם המצב במשקים מיוחדים של גידול עופות, שרק אחדים מהם סוגרים את מעגל השוק, או במשקי גדול־ירקות. יאמרו: שוק העולם. אבל הוא בא בחשבון רק בשביל “פירות מונופוליון” כמו תפוח־הזהב שא"י מצטינת בו, והוא יודע חבה יתרה לאזור האדמה הקלה ואינו מצליח באדמה כבדה; העמק אינו בשבילו. על יתר הגידולים נתנה כבר קודם הערכה. השוק העולמי ישאר איפוא סגור, והשוק הפנימי דל הוא. ומה דמות לכלכלה לאומית הבאה לדשן חבל אחד מהארץ ולצפפו ולשלוח רזון בשני ולדללו.

עוד אפשר היה להתעלות על כנפי הדמיון ולאמר: אכן ההכשרות וההשבחות למיניהן עולות בימינו אלה לא לפי ההכנסות, ואעפ"כ נגביר חילים ונשוה את המאזן המתנודד; עוד אפשר היה לשגות בדמיונות כאלה, אלמלי בקביעת צורת המשק היו שולטים, למצער, חקים כלכליים וביסודו היתה נקודת־מוצא אחת כלכלית; אולם גם עם הכשרות זולות חסר לו היסוד הזה. גם בשנים כתיקונן האדמה שאנו דורכים עליה חלקלקה היא וצעדינו הקלים מוכנים להמעד, ומה יש לקוות בשנות משבר כשרגלינו כבולות עוד באזיקים כבדים.

בחקלאות שבכל ארץ וארץ בניני־הדר, גזעים משובחים וכלים משוכללים הם גידולי קרקע. באחוזות־מופת הם פרי עמל דורות שגנזו מפרי האדמה. בנינים מסיביים אינם גם גורמי התוצרת המעלים את היבולים, כי אם הסמל, הסימן של ברכת המשק – הכספית של “מד־המרץ”! הכספית אינה החום, כי אם רק מראה עליו. ואנחנו נתעים להאמין בהכרה ושלא בהכרה כי ברפתות נוי אנו מעלים את חום המשק ואורו. הבנינים הללו והכלים הכבדים הללו הלא גידולי־חוץ הם; עובד האדמה לא יצרם בכחו; האדמה שהוא עובדה עוד רבות בשנים לא תוכל להוציא גידולים כאלה, אפילו אם יגבירו את חילה ותנובתה; הם רק למעמסה עליה אפילו בשנים כתיקונן, כשהשקעות עלו בסכומים נורמליים ביחס להכנסות. בבן־שמן עומדות עוד היום במשכנות־ארעי פשוטים הפרות היותר משובחות שבארץ, ומקור חלבן עולה ואינו יורד. את הקרן־החוזרת שהיא דם המשק ועורק החיים שבו, אנו “מאבנים” ומשתקים את מרותה, הכל אחד אם באבני גזית כבמרחביה לפנים או באבני בלוק של מלט כבדגניה ב' וגן־שמואל היום; וה"אבון" הזה עוד עולה פי כמה מאשר לפני המלחמה, ומחירי התבואות הם כמחירים שלפני המלחמה.

מהו עצם הפרובלימה במשק מעורב העומד בעיקרו על הפלחה? מחזור־הזרעים דו־השנתי המרכב מדגן ומכרבי־החורף והקיץ למיניהם אינו מבסס את המשק. כרבי־הקיץ כדורה, המדלדלת עוד את האדמה, והשומשם המשביחה טעונים בעונות ידועות עבודות ידים העולות ביוקר ואינן מכסות את ההוצאות וגם פוגמות בעיקרי העבודה העצמית. לעומת זה גידולי־המספא כתלתן, כבקיה, כתירס, כדלעת אינם זקוקים לעבודת־ידים יתרה. אולם גידולי־מספא כשהם לעצמם אינם תמיד סחורה עוברת לשוק וכרוכים הם בהחזקת מקנה, וגם אינם מצליחים באדמה רגילה בלי זבול. רכישת זבל מהחוץ עולה, כאמור כבר, בהוצאות רבות, וזבל מקומי תלוי במספר גלגלות המקנה המתקיים במשק. רוב המשקים אין להם אפשרות, או מחסרון כסף או מחוסר שוק לתוצאות חלב, לרכוש מספר גלגלות לפי יכלת הקליטה של השטח, כי אם חלק מהמספר הזה. התוצאה היא שהמשקים מוכרחים להחזיק במחזור־זרעים כפול: פנימי וחיצוני; אחד מצומצם לגידולי־מספא, והשני רחב לגידולי כרבים שונים.

עכשיו נשוה נגד עינינו משק של מאה דונם אדמה בינונית היכל לקיים 5 פרות. לבעל המשק אין כסף לרכישת 5 פרות טובות שתעלינה 400 לי"מ במחירי היום; יש לו רק 100 לי"מ; הוא יכול לרכוש רק פרה אחת טובה או 3 בינוניות. שלש הפרות הבינוניות תתנה כלן יחד חלב כאשר תתן הפרה הטובה, תתנה זבל פי שלשה מאשר הפרה המיוחסת – והזבל הוא כח המניע העיקרי בהרמת היבולים; אם יקרה אסון ותמות אחת – ילכו לאבדון 30 לי"מ, ושתי פרות עוד תשארנה לפליטה. אם תמות האחת המיוחסת – ילכו למקום שמשם לא ישובו 80 או 100 לי"מ. מלבד זה “הגברת ההולנדית” דורשת ידים אמונות, שאין לנו עדיין, טפול מיוחד, ומספא מצוין, שהשדות שלא נזדבלו עדיין אינן נותנות, ובאין קמח אין גם פרה הולנדית נותנת חלב. וגם בתנאים טובים חייה תלויים לה מנגד בארץ נכריה. החוש המעשי הבריא אומר לחקלאי: למה לי להחזיק בכרבי הקיץ המרוחקים משכר ולהקצות לגידולי מספא רק כדי מחית פרה אחת מיוחסת; אחזיק במקומה שלש פרות וארחיב את מחזור־הזרעים של המספא, ובמקום 10 דונם מספא אזרע שלשים; ולאט לאט ילך המעגל הזה ויתרחב; בפר טוב אשביח את הפרות הבינוניות, וכאשר מספר הפרות יגיע לעשר עד אשר אדמת המשק המוגבלה לא תוכל שאתן, ומחזור־הזרעים יהיה כלו מספא ודגן, אוציא את הרעות ואחליפן בטובות שתים כנגד אחת. ולאט לאט ילך המשק ויתפתח בכחות עצמו עד אשר מקום 10 פרות בינוניות תתפסנה פרות משובחות.

כדברים האלה אמרו לעצמם האכרים הגרמנים, יוצרי הפלחה המודרנית אשר בארץ, האמנים במלאכתם והסדרנים המצוינים, בבואם לצור את צורת משקם; הם קנו פרות המקום והביאו פר גזעי להשבחת הגזע המקומי. להם יש שדות־מספוא מצוינות, ירק־תמיד, מסרת סלולה, משקים מסודרים, שוק בטוח, ואעפ"כ בשובם עם חתימת השלום ממקום גלותם לא הרשו לעצמם להכנס בספקות ולהביא גזעי חוץ, והסתפקו כמו מקודם בגזעי המקום. ולהם אין אדמה פנויה למחזור־זרעים חיצוני; כל השטח מקצה לגידולי־מספא; ואם את מקום הפרה המעולה תופסת בשטח המספא פרה טובה או בינונית היא גוזלת מהמשק חלק מההכנסה. בעקבות וילהלמה הלכה גם בן־שמן. קודם הבטיחו ירק־תמיד; העלו את השדות למדרגה שיתנו קצירים אחדים תלתן; הכינו לשנה חציר טוב, סלק־מספא; ורק אחרי ההכנות האלה הביאו פרות טובות, ולא מהולנדיה, כי אם מבירות. וחוה זו היתה יעודה לנסיונות, לחקירה, למטרות חנוכיות ולא למטרות כלכליות. אבל הדרך הסלולה והבטוחה הזאת לא לנו היא, אכרים מתמול. עלינו לחדש חדושי עולם ולפלס נתיבות שלא שערנום, אנו – שלא הצלחנו להראות כי יודעים אנו אפילו לחקות היטב מה שחקלאים טובים אחרים כבר גלו. ועל אבוסים ריקים, על מספא יבש באים אנו להביא גזעי חוץ. ובמצוקת העתים האלה שלוחינו יוצאים דחופים ומבוהלים בקצוי ארצות לשפר את נחלותינו בגידולי קרקע אחרים ולא בקרקע שלנו. ואכן צדקה המימרא החריפה של נורדוי על הסטודנט שאמר: מכיון שאין לי הכשרון והיכלת להיות סנדלר אהיה מיניסטר…

הפרות אינן לפי כח האדמה; הרפתות בלתי ההיגיניות הישנות־נושנות אינן לפי הפרות המיוחסות שתבאנה; “ורפתות־הגזית” הנבנות אינן לפי הפרות המקומיות הנמצאות, וכל המכונה המרכבה יחד על כל גלגליה אינה לפי כחו של מתנחל חדש, שלא הספיק עוד לנער את עפרות העיר מעל רגליו. אדמה מכשרה זקוקה לאיש מכשר עוד יותר מאשר אדמה מדולדלה; את האחרונה אין, למצער, מה לקלקל ואת הראשונה מחבלים בידים לא אמונות ובשכל לא ישר. אדמת בן־שמן, לדוגמא, כאשר נגעו בה ידים לא מנוסות שבתה ולא נענתה; ולא רק הזבל והיגיעה השקועים בה לא באו לידי פעולה, כי אם גם מנות הזבל הנוספות לא הראו סימני חיים ביבולים. בלי שטת־עבוד מתוקנה, בלי־מחזור זרעים מתאים, בלי זמני־זריעה מסודרים אין ברכה גם באדמה שכבר מכשרה היא לתת יבולים. ופרה משובחה ג"כ אינה זבת־חלב בעצמה, בלי ידים אמונות ובלי מוח הוגה נכוחות המפקד על הידים; ופרה כזאת היא אנינת דעת מיוחדה. עגלות טעונות מוריקות זבל ואבוס מלא הם גורמי תוצרת חשובים, אבל רק חלק מהגורמים ולא כולם, ובידים לא מנוסות יכלים הם לההפך לקללה ולא לברכה. במכונה מרכבה כזאת אין החדש מוצא את ידיו ואת רגליו ואין לו גם אפשרות לצאת מן המבוכה ולמצוא את דרכו¹.

וחומר אנושי מתישב כזה אין לנו כיום הזה. שני המושבים החדשים בלעו את רוב החקלאים המנוסים. באדמה החדשה מתאחזים חסרי־נסיון, שלא עברו בכור־בחינה כראשונים ושלא נוסו בעול. ולמרות המקובל והמוסכם בכל שטות ההתישבות לא להעמיד על הקרקע, עמידה מחלטת, אנשים שלא הראו את כח־יכלתם וכשרון־עבודתם במשך כמה שנים, אנו עושים את ההיפך הגמור. אנו פורצים את הגדרים שאנו בעצמנו הקימונו לפני המלחמה בפני הנחפזים לעשות את הקפיצה המשונה מהספר או מהסדן ישר אל המנוחה ואל הנחלה; בקנדה, למשל, התחילו לסדר תכנית התישבות בשביל עשרים אלף חילים משוחררים. בשטה זו בקשו לנהוג קוּלות, כפרס לגבורי המלחמה, ולהקטין את הדרישות ביחס להתקנת המתישבים; ואעפ"כ חלקו אותם לקטגוריות שונות לפי התמחותם, ומי שלא התמחה שנתים, למצער, במשק פרמר כפועל קבוע לא יכל לבא בחשבון; ונוסף על זמן עבודתו והתעודה המעידה עליו ועל עבודתו צריך היה להביא כאלף דולר חסכון שכר עבודתו, וגם אחרי הכנה כזו היה רק בקטגוריה אחרונה! ואחרי החומרות האלו היו מומחים שמצאו את “כור־הבחינה” הזה לקל ביותר ונבאו לאי־הצלחה ודרשו לנהוג חומרות יתרות. ושם אין צרת תקציבים; “פתוחים הם הברזים”! הפרלמנט צריך רק להחליט, וכל הבנקים מתחרים על מי “יניח הצדיק את ראשו”…

אין מדיניות לאומית, אין כלכלה לאומית ואין אף חנוך חקלאי במעשינו המבוהלים, בסדרנו עכשיו או באמרנו לסדר משקים חדשים, משקי־קבע ולא משקי־מעבר, נוספים על שני המושבים, ובבאנו להעניק למתנחלים, יהיו ישנים, יהיו חדשים, נטיעות ופרות מיוחסות, ובנינים מסיביים. הנטיעות המוכנות הן שמשו מאז ומקדם וישמשו תמיד כ"מוליך הברק" להנהלת המשק משגיאותיה הכלכליות ומגרעונותיה המתמידים. עליהן מעמיסים חובות מקונטות אחרות, באשר עד זמן עשית פירות הן פטורות מהכניס רוחים, ובהן מאפילים על המציאות המרה שבהליכות המשק האמתיות; וכך הוא הדבר גם ביחס להכשרות ולהשבחות הנעשות לא לפני ההתישבות המחלטה כי אם אחריה; גם הן נעשות “אבן השואבת” למשוך אליהן משאות מקונטות אחרות ולפרוק משאות מקונטה של הפלחה והמחלבה המחויבות להראות על רוח. הסגת הקונטות האלה מזיקה עוד יותר מבחינה החנוכית מאשר מבחינה הכלכלית. יהיה מצב המשק איך שיהיה, אבל התמונה צריכה להיות בהירה, מבלי תת מקום להונאה עצמית, כמים הפנים אל הפנים צריך להיות המשק. אין המתנחל צריך לראות אלא את עצמו ולא בעלי־דברים אחרים, – השותפים שלו להפסד ואף פעם לא לרוח. מוח בן־העיר אינו הוגה אף פעם כמוח האיש המחובר לקרקע; ומגמת המחשבה של בן־העיר היא כשלוננו בכלכלת המשק החקלאי. הרבה יותר קל לאמן את הידים לעבודת־האדמה שתעבדנה כחקלאי, מאשר לאמן את המוח שיהגה כחקלאי. את הקונסרבטיזם והעקשנות של אכר אמנם רכשו אחדים, אבל לא את הקביעות וההתמדה שלו. סיג על סיג עלינו לעשות שהמתנחל לא יטה עקלקלות בהליכות המשק ובחשבונותיו. ובצרוף השותפות של קרן־הקימת או של מוסד אחר בהנהלת המשק אנו מחפים על התמונה הבהירה, שהמתנחל לא יראה נכוחה, ומסלפים אורחותיו.

גם החלוצים שבחלוצים, אחרי שחצבו באבנים ויבשו בצות, אין להם עוד זכות לדרוש שיעמידום מיד עמידת־קבע על הקרקע. בני שני המושבים לא זכו לכך אלא אחרי שנות עמל רבות. אין נכנסים לטרקלין אלא לאחרי התקנה מרובה בפרוזדור. וגם לאחרי התקנות רבות אין למתנחל לקבל הכל מן המוכן. אדמה מכשרה, צריף, כלי־עבודה היותר הכרחיים ולא מכונות נהדרות; בהמת־עבודה רגילה ובהמת־חלב, רק להספקת צרכי הבית ולא מיוחסת – אלה הם כלי אומנותו; יותר אין להעמיד ברשות מתנחל, גם כשהכסף הוא בזול. מי שאינו יכל להעלות את משקו באמצעים כאלה, לא יעלהו גם כשישאהו על כפים. ואחת היא מידי מי באים כלי “המותרות”: בעזרת “משולחים” אחרים או שלנו, או שכל אחד נעשה משולח שלו לקבצם מכל כנפי הארץ; פרי אדמתנו אינם, פרי עמלנו אינם, מניעים הכרחיים, שבלעדיהם אי־אפשר לרומם את המשק, אינם. הם רק מסבכים את הידים ואת המח של המתנחל החדש כאחד. מערפלים ולא מאירים. כלפי חוץ התמונה בכללה מרהיבה עין. בכל התכונה הרבה יכלים לסמא עיני עוברי־אורח, אשר בהשיאם את עיניהם אל מרומי רפתות הנוי ולפרות המיוחסות השוכנות בתוכן יאמרו: כמה ברוכה היא אדמת הבחירה המוציאה גידולים כאלה! אבל סוללה חשמלית, שמריקים לתוכה חשמל גנוז שאול ממקורות חוץ, מפיקה מהר את אורה וחומה. וכל הגידולים שאינם גידולי קרקע שלנו והנטועים בה למעלה מדרך הטבע, הם מרץ גנוז ב"כלי־שמורים" שאולים ממקורות לא לנו, והחום והאור שלהם יפסקו מהר במרחבי הקור הטבעי המנשב מכל עברים, עד אשר יחדלו אפילו לסמא את העינים של עוברי אורח מקריים…

אדמה פוריה אין לנו, אמצעים להכשיר ולהגביר את חילה אין לנו; ואפילו אלמלי היתה לנו אין לנו כיום הזה את מי לישב ישיבת־קבע. החלוצים הרבים צריכים להתקין את עצמם במשך שנים אחדות עד אשר יהיו ראוים להתישבות קבע. הכנה זו אינם יכולים לקבל אלא במשקי־מעבר, פשוטים וחד־גוניים לפי צורתם. שעליהם ידובר באחד הפרקים הבאים. “הבהלה” של ההתישבות האנטנסיבית באה איפוא כדבר שלא בעתו, מפני שחסר המצע המתאים על “מה” להשתרע ואין גם “מי” שישתרע עליו.

המסקנות שיש להוציא מהדברים הנאמרים בפרק הקודם ובפרקים שלפניו מסתכמות בעיקרים האלה:

א. נקודת־המוצא שלנו צריכה להיות יצירת ישוב המבוסס בעיקרו על משקים אקונומיים, נושאים את עצמם, ובלעדיהם לא תצליח גם “העליה האינטנסיבית”. אבל משקים כלכליים, לפי התנאים השוררים בארץ, אינם יכולים בשום אופן להברא ע"י שנויים סוציולוגיים: לומר שנויים בצורת יוצרי המשק, כי אם ע"י שנויים בצורה הטכנית של המשק. הפרובלימה העיקרית שלנו היא לא תיקונים חברותיים, “קבוצה”, “מושב”, “גדוד”, “חברת עובדים”, כי אם – הגברת יבולי האדמה ויתר תבואות החקלאות והמעטת ההוצאות עד אותה הדיוטה, שעומדות עליה ארצות אחרות.

ב. באינטנסיביות ואקסטנסיביות שולטת ערבובית המושגים אצלנו. האינטנסיביות אינה נוצרת בכח הקטנה מכנית של השטח, אלא בכח הגדלת ההכנסות; והמשקים שלנו לפי שפל יבוליהם ודלות הכנסותיהם אין בכחם לקיים אוכלסים צפופים.

ג. האינטנסיביות עצמה, ע"פ טבע מהותה וטבע החקלאות שהיא אורגנית, דורשת התפתחות הדרגית; ורק בסכומים גדולים, סכומי מלחמה, שאין בהם חשבון של רוח והפסד, יכלים לקפוץ על דרגות אחדות; וסכומים כאלה אין ברשותנו.

ד. כי אלמלי אפילו הסכומים האלה היו מצויים לנו הם דרושים לנו מטעמים מדיניים לאומיים “להרחבת הגבולים”, ואין להשקיעם בשטחים שהם כבר בידינו.

ה. בתקופת משבר כלכלי שנפגע היחס הנורמלי בין ההוצאות, העומדות על אותו הגובה או קרוב לאותו הגובה בסולם המחירים שלאחרי המלחמה, ובין ההכנסות, ההולכות ופוחתות לרגלי שיבת מחירי התבואות למחירים שלפני המלחמה, צריך להמנע מהשקעת סכומים גדולים בהשבחות ולחכות לזמן יותר נורמלי. אחרת – יתמוטטו כל המשקים הנבנים על יסודות רעועים כאלה.

ו. שאלת גידולי־שלחין היא שאלת המחר והמחרתים, באשר הם שדה לא נחקר בשבילנו. גידולי משקים זעירים, שפתוחים להם שוקי עולם כמו טבק תלויים דוקא באדמת בעל קלה. ובצפיפות אוכלסים על אדמת שלחין, שיחיו על השוק הפנימי כמו מחלבות וירקות ועופות, אם נניח כי הנסיון יעוטר בהצלחה, נצפף חבל אחד ונריק מיושביו חבל ארץ שני, באשר מדת־הקליטה של השוק הפנימי זעומה היא.

ז. בעצם הבהלה להעמיד עמידת־קבע עולים חדשים על הקרקע מערערים את יסודות המשק החקלאי. על העולים לעבוד שנים אחדות כפועלים להתקין את עצמם. וגם בהגיע תורם להתנחל אינם יכלים לקבל משק מרכב מוכן, אלא רק מכשירי העבודה היותר הכרחיים. עליהם לבנותו אריח על גבי אריח בכחות עצמם.

ח. החכמה המדינית יכלה לצוות על התאחזות המונית בקרקע, אבל הכלכלה אינה נשמעת לה ומציבה את גבולותיה. ועד אשר תעבור שארית זעם המלחמה, ויוכשרו התנאים לכלכלה בריאה ויותקנו העולים לחקלאות אין דרך אחרת מאשר כבוש הקרקע ועבודה בשטה אקסטנסיבית; והיא אשר תהיה גם התחלת ההכשרה הנרצית.

מכל תבואות הארץ החקלאיות – החלב, העופות והירקות הן היחידות שיש להן מהלכים בשוק הפנימי בלבד, וממילא גם מחיריהן קצובים, בלי השפעת גורמי־חוץ, מהדרישה וההצעה הפנימיות. האחרות, גם אלה העולות מאדמתנו ומיועדות להספקת צרכי אוכלסי הארץ, הן אעפ"כ “תבואות־עולם”; הן נמצאות בתחומי שדה התנודות והזעזועים, החלים בשוקי־העולם עם עודף־התוצרת החקלאית וגרעונה, ונפגעות מהם; אף המחירים עליהן יושתו ב"בית־דינן" הגדול של הבורסות האדירות. במלחמת־קיומנו נמצאים אנו מול שתי מערכות, אף – מוכים בשתיהן. בתבואות המקום אין לנו יכלת לנחות לדרגת המתחרה שכחו גדול בחולשתו – במעוט צרכיו; בתבואות־העולם אין לנו כח להתעלות לדרגת המתחרה, שכחו גדול בגבורתו: בכשרון־יכלתו ובמכשירי־עבודתו המשוכללים.

מבית ומבחוץ חסרה לנו איפוא העמדה הכלכלית הבטוחה והאיתנה; ורק בכבוש הראשונה מבטחה לנו גם השניה. לפי גודל מדת־הקבול של השוק הפנימי נוכל להחזיק מעמד בתבואות שדותינו בשוק־העולם. כי התחבולה היחידה והמיוחדה, אשר בכחה לעשותנו שוים במעלה עם יתר היצָרים החקלאים, היא הגברת היבולים; וזו תלויה בזבול אורגני; והזבול כרוך בהחזקת מקנה; ותבואות־המקנה תלויות במדת בית־הקבול של השוק הפנימי, לפי המצב הקים; והשוק הפנימי – מהו ומה כחו.

דלים אנו לא רק באוכלסי־שדה כי אם גם באוכלסי־עיר. ירושלים, עיר הבירה, בשמונים אלף אוכלסיה אינה אלא עיר מחוז רגילה בהשואה לארצות אחרות ביחס ה"מנין"; ו"במשקל" – בכח הקניה של האוכלסים האלה עוד פחות מזו. יפו וחיפה הן בבחינת “אפרוחי־כרך” המתחילות רק להתבקע מקליפתן. עזה, רמלה, לוד, שכם וכיוצא אינן בכלל ערים, אלא ערי־שדה, ערים חקלאיות הנושאות את עצמן ואינן תלויות כמעט בתבואות־חוץ.

אין כרך אחד בכל הארץ, כרך הראוי לשמו. ואוכלסי העיר, המעטים בערך, צרכיהם עוד יותר מעטים מעצמם. לא רק שאין להם כח לשלם מחירים גבוהים בעד החלב, עופות וביצים, אלא חסר לרובם כח־קניה בכלל. התבואות האלה שהן הכרחיות בארצות אחרות אינן אלא מותרות לרוב הזה. ובלעדי אוכלסים עירוניים, רבים במנין ובעלי דרישות במעלת־חייהם, לא תתכן ולא תתקיים פלחה אינטנסיבית הבאה להיות לא מקור–מחיה לאכרים בודדים, אלא לשמש בסיס חדש להתישבות רחבה ומקום־קליטה לעולים חדשים.

באחד הפרקים הקודמים נסיתי לנתח את כח־הקבול של השוק הפנימי ביחס לחלב ולתבואות־חלב. כבסיס לקחתי יחידה של מאה אלף אוכלסים; כיחידת מזון היתה לעיני מתכנת החלב ה"עיונית" הקצובה בספר, שלפיה תופס החלב החלק החמישי במנת־ההזנה הכללית של העובד. הפרמר האמריקני חי אמנם במקרה שלפנינו “ככתוב”; ועוד נוהג הוא לפעמים “הדור מצוה” להגביר את המנה הכתובה; “מהדרים” כאלה רבים הם ועצומים גם בשדרות אחרות. אולם עלינו להניח הצדה את המדות המשערות ולהתקרב קצת אל המציאות. אני אומר להתקרב, כי המציאות המרה אינה מתירה לרוב אוכלסי העיר ליהנות גם מאותה מדת החלב הקצובה כאן בדרגה ירודה.²

לא כל האוכלוסים העירוניים יכלים לשמש כשוק לקנית רוב תבואות שדותינו; על כל פנים לא כלם, בלי הבדל דת ולאום, באים בחשבון בשביל תבואת בהמתנו. האוכלוסים העירוניים – קרי איפוא: שלנו! לפי ספירה הרשמית מונים הם כשמונים ושלשת אלפים נפש. נרחיב את היחידה עד מאה אלף. נקציב חצי ליטר חלב ליום ולגלגלת – מדה גדוּשה לפי היכלת הכלכלית של רוב אוכלסינו, אם גם מחיר החלב ירד עד חציהו. כח־הקניה יגיע לחמשים אלף ליטר ליום ולשמונה עשר ורבע מליון לשנה. בשבעת אלפים פרות בינוניות, שתבואת חלבן מגיעה לאלפים וחמש מאות ליטר לשנה, ובששת אלפים פרות למעלה מבינוניות, שתבואת־חלבן עולה לשלשת אלפים ליטר יש לספק איפוא בחלב את צרכי כל האוכלסים המשוערים האלה, – ובשפע רב. בחמשת אלפים פרות יכלים לספק בחלב את צרכי כל האוכלסים הקימים בעיר ובכפר, אם גם כלם יתחילו לשתות חלב כ"כתוב" וכהלכה, וגם אחרי אשר יעלה בידינו להקיף את עצמנו בחומת־הגנה בצורה בפני תבואות החלב אשר מעבר לתחום…

בכדי לספק צורך זה אין שום נחיצות לסדר משקי־חלב מיוחדים, ועל כל פנים אין להרבות את מספרם. העודף הנשאר ממשק ביתי מסודר ימלא דרישה זו. יש לנו בארץ כאלף בתי־אבות אכרים, כאלף וחמש מאות פועלים חקלאים, כאלף ושבע מאות סתם תושבים במושבות. בסידור קל באופן יחוסי ובקרדיט קטן ובטוח אפשר להכניס לכל משק, משק פלחה ואפילו מטעים, שתי פרות טובות. על כל פנים סידור זה יותר קל הנהו ויותר בטוח מאשר “לפרוש רשתות מחלבות” על פני כל הארץ, הכרוכות בהוצאות עצומות, בידים אמונות, במהפכה שלמה בכל צורת המשק. לא יקשה גם מפועל חקלאי בעל משפחה ומסתם תושב במושבה להחזיק פרה. בכל עירה ועירה אשר בתפוצות־הגולה מחזיק כמעט כל אחד פרה, ותמורת הזבל שהיא מוציאה מקבל הוא עוד מ"אכר־שכן", גוי אמנם, חלקת אדמה למזרע תפוחי אדמה וכיוצא. הדרך סלולה היא איפוא מדורות; ועובד מסוג זה טפוס רגיל הוא אצלנו, שאין צורך לבראו ולהדריכו, “יהודי מכל ימות השנה”, בלי שאר רוח ובלי “שבירת־רצון”. מדוע יבצר איפוא מידינו לעשות על אדמת הבחירה את אשר יעשה כמעט מעצמו תחת “שמי הנחושה”. אוכלסי השדה שלנו כאכר, כפועל, כתושב כלם יחד צריכים לקים איפוא, אם קימת בכלל כלכלה לאומית בריאה, את חמשת אלפים הפרות הדרושות להספקת כל צרכי האוכלסים בחלב. בלי מהפכות יתרות ובלי משברים.

ענף־החלב תופס מקום בראש במשק מחמת ערך עצמו, בהיותו מקור הכנסה עיקרי, וגם מפני שהנהו אב לתולדות רבות; בעקבותיו משתנה צורת המשק מיסודו: מחזור־זרעים, שטת־העבוד וכל הגזרה הכלכלית שלו. גדול־עופות וגדול־ירקות אינם באים בחשבון כ"שאור שבעיסה", אלא כענפי הכנסה צדדים בלבד. אין הרחבת כח הקבול של השוק הפנימי לתבואות האלה יכלה להיות גורם, כגדול־מקנה, להרחבת כח הקבול של השוק החצוני בשביל החטה שלנו, שאינה יכלה לעמוד בהתחרות עם חטת־חוץ: הענפים האלה אינם מגבירים בעקבותם את תנובת האדמה, ואין להם השפעה על מחזור־הזרעים ושטח־העבוד, וממילא גם לא על הורדת מחירי החטה והשעורה. אעפ"כ נבחון בדרך־אגב את תנאי השוק גם בשביל ענפי־המשק הצדדיים האלה.

נקציב במנת־ההזנה הכללית, בין יתר אמצעי־המזון, ביצה ליום ולגלגלת. בכדי לספק צרכי אוכלסים של מאה אלף בביצים דרושות שלש מאות ששים וחמשה אלף תרנגולות, אם ההכנסה השנתית הממוצעת על כל תרנגלת תגיע למאה ביצים. קל מאד לכל אכר להחזיק מאה תרנגולות, לפועל חקלאי עשרים וחמש, לתושב סתם במושבה עשרים. אוכלסי־השדה שלנו הקימים יכלים לכלכל את חצי האוכלסים “ה”משוערים" בביצים ובעופות. ולפי האוכלוסים העירוניים שלנו, הקימים ולא המשוערים, ולפי כח התצרכת האמתית ולא ה"עיונית" הכתובה בספרים, יכלים אוכלסי השדה לספק את כל הצורך הזה, באשר אין כל אדם בישראל ובארץ־ישראל יכל להרשות לעצמו, לפי מצבו הכלכלי ולפי המחירים הקימים על צרכי אוכל כיום הזה, לקצוב לו במנת מזונותיו ביצה אחת ליום לכל נפש במשפחתו.

שטח הירקות הדרוש לכלכלת משפחה אמידה נחשב דונם אדמת־בעל, ואדמה בינונית. באמצעי־המזון, שמשתמשים בארץ רוב אוכלסינו, תופסים מקום בראש: לחם, דיסות וזיתים; שטח של חצי דונם על כל משפחה לירקות מספיק איפוא. לכל אכר קל מאד לעבד כמעט כלאחר־יד כשני דונם ירקות; לכל פועל חקלאי ולכל תושב במושבה דונם אחד. אוכלסי השדה הקימים יכלים לעבד למעלה מחמשת אלפים דונם ירקות – חצי השטח הדרוש למספר האוכלסים המשוערים וכמעט כל השטח לאוכלסים הקימים, שלרובם אין גם אפשרות, לפי מצבם הכלכלי ולפי מחירי צרכי אוכל הקימים, ליהנות גם בירקות– אפילו מהמנה הקצובה כאן.

זהו “האזור האנטנסיבי” שצינתי אותו באחד הפרקים הקודמים. אזור המשתרע לא על פני שטח רחב־ידים מאוחד, אלא מרכב מנקודות אנטנסיביות בודדות ומפוזרות, הנכללות כלן בשם “משק־הבית”. המשק הזה נעשה, לפי התנאים השוררים, “תא יסודי”, שממנו יתרקם לאט לאט המשק האנטנסיבי השלם והמשוכלל, שהצלחתו תלויה כלה בשוק הפנימי רב־הקבול. ובאחרית הימים, עם רבוי האוכלסים העירוניים, עם ההשבחות האטיות בשטת־העבודה, עם הגברת כח־הקניה, כאשר המעגל ילך ויתרחב מסביב למשק־הבית שהנהו הנקודה התיכונה, ומשק משוכלל יגיע למשק משכלל, תהיה כל הארץ אזור אנטנסיבי אחד המשתרע על פני שטח רחב־ידים מאוחד.

מהו היתרון לכלכלה לאומית כזאת על שטת־ההתישבות המרחפת נגד עינינו? אפשרות הוזלת צרכי אוכל הכרחיים המוצאים מהלכים רק בשוק הפנימי; וכתוצאה ישרה הרחבת מדת־הקבול של השוק הפנימי והגדלת כח־הקניה של האוכלסים דלי־היכלת; וכתוצאה שניה עמידה בפני התחרות עם יַצָרים חקלאים מסתפקים במועט, הממציאים לשוק את תבואותיהם במחירים נמוכים.

בכל ארץ שהאכר הזעיר בעל הצרכים המועטים הנהו היסוד המכריע באוכלוסיה אין תקומה לטפוסי משקי־מקצוע מיוחדים. באמצעים דלים מוציא הוא מאדמתו את תבואותיה; ובעודף תוצרת ביתו בלבד יכל הוא למלא אחרי דרישתם של הצרכנים הרגילים, המקפידים הקפדה יתרה על כמות המזונות העולים על שלחנם וזלוּתם, ואינם מדקדקים באיכתם היתרה ובשפורם, באשר אין להם היכלת לשלם בעד סגולות כאלה. התרנגלות המתהלכות בחצר אכר זעיר, החיות על שירי “ברכת־הבית” ופסלתה ו"המחבקות אשפתות", אינן מטילות אמנם ביצים רבות כרעותיהן החיות בדירות מרווחות ועל מנת־מזון קצובה ונהנות מטפול מיוחד, אבל גם אינן עולות לבעליהן מאומה. הפרה הפשוטה ממעיטה לתת חלב, אבל החזקתה עולה בפרוטות, והכסף שבו נפדה החלב בשוק הוא כלו רוח. שירי ירקות בגן־בית כמעט שאין להם מחיר במשק. ההכנסה הכוללת של תבואות משק־הבית, שלא הוא נושא על שכמו את כל המשק כלו ושלא הוא הנהו מקור־ההכנסה העיקרי, היא איפוא ההכנסה הנקיה. אחרת היא צורת המשק המקצועי המיוחד, כל אחת מתבואות שדותיו ובהמתו, בלי יוצאת מן הכלל, עולה “בטבין ותקלין”; ובעל משק כזה אינו יכל לעמוד בהתחרות בפני האכר הזעיר, כשכח־הקבול של השוק הפנימי מגבל הוא.

משקים חקלאיים מיוחדי־ענפים נוצרים רק בתנאים כאלה, כשדרישת אוכלסי העיר עולה על יכלת־ההצעה של אוכלסי השדה הרגילים; כשהאדמה חדלה להענות לעובדה, המשתמש במכשירי עבודה פשוטים ואינו מלומד טכסיסי הטכניקה החדשים, עד כדי לספק בתבואותיה את כל צרכי אוכלסי העיר. חזיון כזה יקום, כשאוכלסי העיר גדלים במנין עם גלוי מקורות־כלכלה חדשים כמסחר ותעשיה; או עולים הם ב"משקל" לרגלי פריחה כלכלית; או כשגדלים הם בשני הדברים כאחד. האוכלסים הרגילים גדלים, ומקימים לאט לאט מקרבם את ה"מאה העליונה", אח"כ את ה"אלף העליון", אח"כ את ה"רבבה העליונה". יחידי־הסגולה האלה הם כבר דקי־טעם ורבי־יכלת כלכלית המשלמים במיטב כספם לא רק בעד “תוך” ערב כי אם גם בעד “קליפה” יפה ודקה, בעד הצורה, המראה, “זוהר” הביצה ולבנה, בעד הסימטריה של בקבוק החלב החתום ובעד החותמת, בעד צבע הניר שבו עטופה החמאה וארוזים “פירות־הגרוי”. במכשירי עבודה פשוטים ובאמנות־יד רגילה אין מוציאים מהאדמה גידולי־הוד גידולי־מותרות, פירות־בכורים דקים. זוהי שדה־העבודה היחידה של האמן החקלאי רב־היכלת ובעל האמצעים. בכדי להכניס, צריך קודם להשקיע הרבה בשדה זו. הפלח הפשוט חדל להיות “בעל־דבר” של בעל המקצוע; הזלות המתקימת על כמות פשוטה אינה יכלה להתחרות עם האיכות המשופרה המוצאה עוד הודות לאמצעים החדשים בכמויות גדולות. “הרבבה העליונה” משלמת בעד הטורח הרב של עובד־האדמה, ויש איפוא גמול רב לפעלו.

בארצות אחרות, שעליהן הננו רגילים להשקיף בעד אשנבי הרכבת המהירה אגב־נסיעות שונות או קראנו עליהן בחוברות שונות, קם החזיון הזה מכבר, ולכן החקלאות האנטנסיבית באה כפירות בכורים; ובארצנו עדיין לא נתגלה, ולכן אנטנסיביות מבוהלה היא בוסר. אוכלסי השדה שלנו מוקפים אוכלסי־שדה אחרים המדירים הנאה, ע"פ צווי מחלט פנימי, מחלק גדול של תבואות ביתם ושדותיהם ומוציאים את החלק הזה לשוק במחירים נמוכים, באשר להם אין התבואות האלה עולות מאומה. ונוסף עליהם באים אוכלסי־השדה במצרים, רבים ועצומים, השוכנים ליד פלגי מים ועל אדמת דילתה; והם יכלים להספיק, מטעמים המפורטים, תבואות חלב בחצי המחיר מהקצוב עליהן פה; החמאה המצרית הנכנסת הנה במשקל של אלף ק"ג לשבוע בערך כמעט שסגרה את השוק הפנימי בפני תבואת־בית; ירקות שלוחים משם בזול וברוב ימות השנה; אפילו דגים באים אלינו מנמל סעיד. בבית אבותינו הקדומים, דור המדבר, שהיתה בכיה לדורות בשעתה, בזכרם את הדגה, השומים והבצלים אשר אכלו במצרים, תהיה עוד מעט גם בכיה לנו, המעפילים והעולים; זכר נזכרם שנים ושנים, אם נוסיף לשגות בהזיות־שוא, אנטיסיביות ומימיות, ולשלוח את ידינו לקטוף פירות בטרם התבכרו…

* * * * *

בכדי שנוכל למצא קונים למעט התבואות שאנו מוציאים צריך להרחיב את כח־הקבול של השוק הפנימי; זהו הקיים, עוד מעט וסגר את חוגו בפני תוצרת החלב; בכדי להרחיבו צריך להוזיל את תבואות שדותינו ובהמתנו לתת את היכלת לבל בית ישראל להכניס בין אמצעי מזונותיו טפת חלב, מעט ביצים וירקות. מזון־חקוֹ הממשי של רוב אוכלסינו רחוק הנהו מרחק רב מהמנה הקצובה כאן, הקרובה להלכה ולא להמציאות. אולם אי־אפשר להוזיל את החלב כשתופס הנהו ענף עיקרי במשק – אם השדות המיועדות לכלכלת הפרות תופסות כחצי השטח במחזור־הזרעים.

לפי מדת היבולים הקימים, אפילו במשקי־המופת שלנו, דרוש להחזקת פרה שטח לא פחות מעשרה דונם, ועל הזבל הטבעי צריך עוד להוסיף מנה ידועה של זבל חימי, כדי שהיבולים ימצאו על הגובה הרצוי. שטת־העבוד המיוחדה הכרוכה במחזור־זרעים של מספא, מכשירי־העבודה היקרים, הזבל־הנוסף משקיעים טפוס משק כזה בהוצאות יתרות, והוא יכל להחזיק מעמד רק במחירי החלב הקימים. שנויים במחירים יהיו אפשריים עם השנויים לטובה שיחולו בתבואות השדה, לכשיוכפלו יבולי האדמה על כל דונם ותוצרת החלב על כל פרה. לכשיחידת־ההתישבות של מאה דונם תתן אפשרות למתישב להחזיק על חמשים הדונם מספא עשר פרות במקום חמש, ושהעשר תהיינה משובחות; ומחמשים הדונם חטה המוצאה לשוק העולם יתן כל דונם מאתים וחמשים ק"ג, במקום מאה.

היבולים הגדושים האלה אינם אמנם בשמים ולא מעבר לים; נצניהם מתחילים להראות על אדמתנו, במדות קטנות, לפי שעה, בגדר נסיון; ויש לאמר בבטחה כי היום ההוא בא יבא; אבל עדיין לא הופיע, וכל זמן שאין היבולים האלה נמצאים בעין ועל כל שדותינו, אין אפשרות למשקי החלב שלנו, אפילו לטובים ולמעולים שבהם, להוזיל את מחירי תבואותיהם, וביחוד אם משאירים ליחידת־התישבות את השטח הקלסי של מאה דונם. אם בית־הקבול של השוק הפנימי ישאר בתחומיו הקיימים, אין בכלל תקוה להתפתחות משקי־חלב; מחלבות חדשות אחדות נוספות המיועדות ל"מאה העליונה" שלנו סוגרות את החוג, הסגור כמעט גם בלעדיהן; אם תתחיל ההתחרות בין המחלבות בהוזלת תבואותיהן תפלנה כלן במלחמה זו, באשר יציפו את השוק בעודף תוצרתן, וקהל הקונים דלי־היכלת הכלכלית לא יוכלו לשלם גם את המחירים הירודים. אין עצה אחרת ואין תחבולה אלא לברא את המשק הביתי המוכלל, שבתוך רשותו אין הפרה, העופות והירקות באים כענפי־הכנסה מיוחדים אלא כענפי־טפל, ואין חקי החשבון המקובלים במאזן רוח והפסד חלים עליהם. תבואות הענפים האלה מצטרפות מעודף “ברכת־הבית”, ממש כאשר מצטרפות הן מברכת־הבית במשק הפלח, זהו הקוצב את מחירי התבואות האלה בשוק הפנימי; זהו אשר לרגלי מעוט הוצאות משקו ומעוט צרכיו ההכנסה הכוללת שלו היא גם ההכנסה הנקיה; שוה במעלת־התחרות אתו יכלה להיות איפוא רק תבואת המשק הביתי בלבד ולא המשק בכללו, העמוס הוצאות מרובות והמצוה לשמור על שווי־המשקל במאזן ההוצאות הודאיות וההכנסות המסופקות…

השוק הפנימי הקים הוא איפוא כאין וכאפס, אם נביאהו בחשבון כבסיס להתישבות חקלאית שתשען עליו; לכל היותר יוכל להיות משענת לאיזו “מנינים” משקים שיהיו די חזקים להעטר בנצחון במלחמת־ההתחרות. השוק הזה יוכל להרחיב את בית־קבולו רק בעזרת תבואות זולות, אשר רק המשק הביתי יוכל להוציאן; וגם בהגיעו למדות הכי רחבות עדיין אינו הבסיס הנרצה ליצירת הטפוס של המשק האנטסיבי, לא כיוצא מן הכלל, אלא כטפוס קבוע ועל מצע רחב. כי באין מקנה אין זבול, ובאין זבול אין יבולים גדולים משטחים קטנים, ובאין היבולים המברכים מופיעה החטה האוסטרלית כצר וכאויב גם בשוקי־הבית, ולא רק בשוקי־העולם. כי משקנו החקלאי, העומד על יחידת־התישבות של מאה דונם, הנהו בן־התחרות עם משקי־בית פרימיטיביים ועם משקי־חוץ מודרניים רק כשדונם אחד יוציא יבול כפול מאשר הוא מוציא עכשיו, ופרה אחת תתן מדת חלב כפולה; והגורם האחד כרוך בשני “כשלהבת בפתילה”, ושני הגורמים חסרים, באין שוק פנימי רב־הקבול לחלב, ושוק כזה אינו מתגלה בלי כרכים. ובאין השוק הפנימי הרחב, אשר רק בגללו מתברכת החטה או השעורה ביבוליהן ואשר רק בכח ברכת היבולים תוכלנה להמכר במחירים נמוכים ולעמוד בהתחרות גידולי־חוץ, – באין שוק פנימי זה לתבואת בהמתנו יסגר גם השוק החיצוני בפני תבואות שדותינו.

אלה הם “פירות הבוסר” אשר יקהו את שנינו בבאנו לקחת כיום הזה, טרם הגיעה תקופת הבכורים, כשטת־התישבות קבועה ולא כהוראת־שעה מקרית שטח של מאה דונם כיחידת־משק שוה לכל נפש ולכל מקום. יחידה כזאת יכלה היתה לפי מושכל עיוני לפרנס את העובד רק כשנפלג אותה: חציה למספא לשם החזקת מקנה וחציה לתבואות אחרות. אולם באין שוק פנימי ל"תבואות־בית" וכתוצאה אין שוק חיצוני גם ל"תבואות־עולם" הלא אין ברירה אחרת למתנחל אלא להחזיק במחזור־הזרעים המקובל: דורה ושומשם מצד אחד וחטה מצד שני. באיזה אורח־פלא יפרנס שטח מוגבל זה ברוח משפחת עובד עברי, בשעה שאינו מפרנס אלא בדוחק רב ובצמצום משפחת פלח.

השומשם ככרב כבודו במקומו מונח. לפני המלחמה היה מכניס לאכר עקרוני היודע לעשות כרב טוב, בעצם ידיו או בעזרת ידי “החרת”, כ־10 פר' לדונם. במרחביה, לפי החשבונות על סמך המאזנים שפרסמתי במקום אחר, היה מכה את המשק שנה, שנה מכה נצחת; לפי היבולים ולפי ההוצאות על עבוד הקטר, בלי להביא בחשבון את הוצאות המשק הכלליות וההפחתות, יצא תשעים ואחד פרנק הפסד על כל הקטר. דגניה שהטבע מנע אותה מברכת השומשם יצאה גם בשלום מההפסדים הכרוכים בעקבותיו. בוילהלמה היו מקבלים באופן יוצא מן הכלל אכרים אחדים משדות מזובלות ומשטחים קטנים 20 פר' הדונם, בזמן שדונם בקיה נותן שני קונטר שמחיר של כל קונטר לפני המלחמה היה 30–25 פר'. ס"ה איפוא 60–50 פר'. ואפילו במחיר תבן טוב שויו של היבול היה 30 פר' בלי עובדים יתרים. בלי ידים שכורות נוספות בזמן התלישה וכל “המנפולציות” המרובות בזמן הגורן. הדורה מדלדלת את האדמה והשמירה קשה. ושני הכרבים האלה כרוכים בעבודת־ידים שכורה בעונות שונות – גורמים הנמצאים בנגוד גמור לטפוס משק–עובד העומד כלו על עבודה עצמית.

בלי כרבי שומשם ודורה אין למשק זעיר שום צורה; ואתם –נמצאים אנו עשרים מעלות אחורנית לגבי הפלח הפשוט, המיטיב מאתנו להכין את הכרב המצוין בבהמת־הכלאים ובמחרשת־המסמר בלי מחרשות כבדות, ומזרעות, וקולטיבטורים (בכל מקום שאנו פוגעים בכלים הללו איננו אלא מחבלים את האדמה ולפעמים לשנים); שעבודות העדור, הנכוש, העשוב, התלישה נעשות כהלכה בדיוק ובזמנן, בסבלנות המיוחדה לבעלי תכונות פרימיטיביות בעשית “עבודות זחלניות” ועל כלן – בידים זולות. תבואות שדותינו אינן עולות לרגלי שטח־העבודה “האירופית”. לא בכמות לפי שטח יחידה אחת ולא באיכות, על תבואות שדות הפלח, אבל עולות הרבה הרבה בהוצאות המוצאות עליהן. כל “השטה האירופית” מקומה לא יכירנה בצורת משק העומד על דגן וכרבי שומשם דורה, אלא רק בצורת משקי־מקנה. התוצאה היא איפוא: יש לנו יבולים “יקרים”, אבל לא גדושים. אולם לתבואות כאלה אין מהלכים בשוקי־העולם, באשר בהם נקבעים המחירים מהפלח החי מתוך צמצום או מהפרמר החי מתוך שפעת ברכת האדמה ומתוך שפע כחות עוזרים.

באין שוק פנימי לתבואות־מקנה הפותח גם את השוק החיצוני לתבואות־השדה אין איפוא גם הכח המיוחד שיוכל להעלות לאותה מעלת החיים, שאליה אנו שואפים, אוכלסים רבים על שטחים מצומצמים. ויש שתי דרכים שכל אחת מהן היא שלמה, ישרה וסלולה: להצטמצם כפלח ולקבל כהוראת־שעה וכתקופת מעבר את כל אורחות־חייו על בהמת עבודתו הדלה ומסמר־מחרשתו, על חושת־החומר ולוח־הדישה, על כסותו לעורו ופת־חקו ובצלו. או אם איננו יכלים לרדת ולחיות על הצמצום ושואפים להשתוות במעלה עם הפרמר, כדי שנוכל למכור את תבואות שדותינו במחירים הקצובים ממנו, אין דרך אחרת מאשר מרחב השטח. מחזור־זרעים של כרבי שומשם ודגן גוזר על־פי טבע מהותו לחיות כפלח, אם המשק בנוי על עבודה עצמית ולא על נצול כחות־עבודה שכורים. מחזור־זרעים של מספא ודגן תלוי בשוק פנימי. נשאר איפוא טפוס המשק היחיד העומד על “כרב־נע”. לפי שטת ה"פלחה החרבה" המודרנית והמקובלה. שטת־עבוד זו זקוקה לכלים מודרניים, לזריזות, לערות־מחשבה, נוחה לחדשים להסתגל אליה ולמשול בה; בעזרתה יכלים גם כן, כאשר יכלים בעזרת זבול, להכפיל את היבולים, מבלי להרבות בערך יחוסי בהוצאות; את מקומה לא יוכל למלא הזבל החימי, שאינו בא בחשבון אלא כאמצעי סיוע לזבל אורגני במשק־המקנה, או כאמצעי־מעבר להשבחת השדות העוברות מכרבים הנהוגים לכרבי־מספוא ידועים כמו בקיה או כיוצא. אולם השטה הזאת, הנהוגה מעבר לאוקינוס במדינות שלמות על שטחים עצומים, אשר לעומתן כל ארץ־ישראל, אפילו בגבולותיה ההסטוריים מימי כבוש דוד, אינה אלא “כמר מדלי”, אינה יכולה לקיים משפחה עובדת על יחידה של מאה דונם ודורשת “מצע רחב להשתרע”…

זוהי השטה האקסטנסיבית אשר בה רואה אני, כהוראת־שעה וכשטת־מעבר, את המוצא הטבעי מהמבוכה הכללית³. משקינו החקלאיים צריכים להעשות בני־התחרות, כדי שיוכלו להחזיק מעמד, וכאלה יהיו אם יגבירו את יבולי אדמתם ויוציאו מכחות־העבודה כל ידים שכורות. ועד אשר יבנו הכרכים ויתרבו אוכלסיהם ויגדל כח־התצרכת ויתגבר כח־הקניה לא יתקיים באזור־הפלחה הרחב ולא יחזיק מעמד משק אחר, מלבד הטפוס הנזכר הדורש מרחב. המשקים הבודדים המעטים הקרובים לערים המעטות, גם לכשיגדל מספרם אינם משמשים כבסיס התישבות. באזור הנטעים, כפי שיבואר בפרק הבא, יש תקוה למשק האנטנסיבי, אחרי אשר יוקבע סדר בשער־הכספים ואירופה תשוב למנוחתה כבימי השלום; אזור־הנטעים, שתבואותיו חפשיות מהשפעת השוק הפנימי ותלויות כלן בשוק בהעולם רב־הקבול, נותן איפוא תקוות יותר מהירות להתישבות צפופה מאשר אזור הפלחה. כך הוא המצב, עגום וגם נורא, אבל אין אנו אדונים לו לשנותו במטה־קסם. אנו יכלים ברוב דעות ובפולמוס סופרים להכריע את הדעה הזו ולקבל מסקנות הפוכות. אולם זכות ה"וֶטו" האחרון נשארת לאדמת הארץ ולחוקי־הברזל הכלכליים השולטים בשוקי־תבל; והיא – יבוליה זעומים, והם – לא ישלמו מחירי מונופולין גבוהים בעדם מפני “מקור קדושתם”; והיא תפתח את טובה, אשר עתה היא עוצרת בעדו, רק בגזרת כחות הטבע, שלא ישנו את מהלכם ושלא יקצרו למעננו את “תקופת־הבכורים” הקבועה ועומדת לכל צמח וצמח מימי בראשית.

ציונים טובים העולים לחונן את עפרות הארץ רואים חובה לעצמם להאציל מחן המקום של מולדתם החורגת על “מולדת־האם” ולהעביר לאדמתה מכל פירות הארץ שאותה עזבו, או שלחיקה הם שבים, אחרי אשר גמרו את תיורם הארוך או הקצר. עולי רוסיה, לדוגמא, רוצים לראות פה את כל תותי־היער ותות־הגן, את השפון דוקא, את תפוח־האדמה ותעשיית יין־השרף, את האפרים והאחו. בגנים בוטניים אפשר לסדר הכל. בגן פרטי משמש לנוי יכל כל אחד לטעת את “נוף־ילדותו” בהתקף עליו געגועי זכרונות העבר. כלכלה לאומית אינה יכלה להביא בחשבון רגשות דקים ועדינים כאלה. יש חשבון־נפש אחד: איזה מקצוע קרוב יותר לשכר ורחוק יותר מהפסד.

נשוה לעינינו משק חקלאי פרטי המכיל סוגי קרקעות שונים. בעל המשק ישתמש בכל סוג וסוג לצמח היותר מתאים. לא יזרע באדמה מתאימה לנטעים, ולא יטע באדמה מתאימה לזרעים; יחזיק את המקנה במקום המתאים; לא יעשה חמאה וגבינה במקום שאפשר למכור חלב; לא יסדר מחלבה במקום רחוק מן השוק, מפני שלא יוכל לעמוד בהתחרות עם מחלבות סמוכות לעיר, ויתן עין במקנה־מריא במקרים כאלה; בהתאם למטרה האחת או השניה יבחור בגזעי־חלב או בגזעי־בשר הנרצים. אף את כחות־העבודה יכון לתפקידם המתאים לפי כשרון יכלתם.

במקום אחר השתמשתי במשל זה בבואי להשוות את כלכלתנו הלאומית בארץ למשק לאומי מעורב המתנהג לפי חקי משק פרטי. לפי טבע ארצנו ולפי טבענו אנו איננו יכלים לסדר בכל אזור ובכל מקום משקים מעורבים רבי־הענפים; באזור החול ובאזור ההרים אין פלחה טבעית, ובאזור האדמה הכבדה אין מטעים טבעיים. אף המתנחלים נפרדים לסוגים, ויש כאלה המחוננים בכשרונות לטפל במטעים ואינם שולטים במכונה מורכבה כמשק מעורב אפילו אם קטן הוא בהיקפו. הכלל הוא: “הגדל” והמגדל כל אחד בסביבתו הטבעית, ואין אונס. המשק הפרטי יכול איפוא להיות חד־מקצועי, אבל המשק הלאומי הכולל את המשקים היחידיים הנהו רב־מקצועי.

האילוסטרציה הזאת היא נכונה גם בשביל ארץ שלמה, שלא תמיד יכלה להיות לפי טבעה ולפי תנאיה המיוחדים “משק לאומי מעורב”, אלא משולבת כענף בודד וכמקצוע יחידי בתוך המשק המעורב “בין־הלאומי”. רק בשנות המלחמה, אחרי אשר פסקו חבורי־הדרכים, חזר גלגל ההיסטוריה אחורנית, ומדינות שלמות וארצות שבו להיות כבשנים קדמוניות יחידות כלכליות מסוגרות ומבודדות. בשנים כתיקונן הכלכלה המדינית היא גם לאומית רק בערכין השבים לאוצרות המדינה תמורת הכנסות תוצרתה ולא בעיקרים המסחריים המונחים ביסוד התוצרת עצמה ואורחות־כוונה. אין המדינה מתכנסת בימי שלום בתוך תחומיה להתבדל מהעולם הגדול ולספק בתוצרתה את כל צרכי אוכלסיה לשם מטרה לאומית בלבד. היסוד הכלכלי הוא היסוד המכריע גם בכלכלה הלאומית, והוא גם הקובע את צורת התוצרת. מצרים תגדל צמר־גפן, אם גם תצטרך להשתמש בחטת־חוץ לצרכי אוכלסיה, באשר כל דונם צמר־גפן מכניס בכסף יותר מדונם חטה, ובאשר ארצות אחרות יכלות להמציא לה חטה יותר זולה מאשר תוציא אדמתה. מצרים, אנגליה ואוסטרליה, לדוגמא, מתחברות איפוא בכוון תכנית תוצרתן למשק מעורב “בין לאומי” בחלוף תבואותיהן השונות, כאשר אזור־הפלחה הטבעי ואזור־הנטעים המיוחד בארצנו מתחברים יחדיו למשק מעורב לאומי; וכל אחת מהן נפרדת כמשק לאומי עם הכלכלה הלאומית שלו בערכין שהיא מקבלת, הבאים לידי בטוי בצורת כסף, תמורת תבואותיה הנפדות, כאשר בגבולות המשק הלאומי הפנימי, כל יחיד וכל פרט יש לו הכלכלה שלו, ולפעמים יוצא הפלח בשלום והנוטע נפגע, או להיפך, או ששניהם מצליחים. כל הארצות וכל המדינות, אשר עיני מנהיגיהן לשלום ואינם מצווים ועומדים למפרע להביא בחשבון נמוקים מדיניים־לאומיים המכוונים לשנות־חרום, אינן אלא משק מעורב בין־לאומי; וכל ארץ אינה בתוכו אלא ענף ידוע המכוּון בהצעת תוצרתו לדרישת המשק הזה, ונכנעת בתוקף החקים הכלכליים לפרינציפים של חלוקת־עבודה. כי תבואות שאינן בנות־תחרות בשוקי־תבל אינן גם בנות־התחרות בשוקי־המולדת שלהן, גם אם נהנות הן מחסות מכסי־הגנה.

הגזרה הכלכלית של כל ארץ נחתכת מטבע הארץ ומטבע אנשיה, הן בתעשיה ובמסחר והן בחקלאות. טבע הארץ כולל גם הרבה גורמים וגם מדבר בעדו הרבה; טבע האנשים כלל אמנם מעט, אבל אומר הרבה. מכרות הפחמים, לדוגמא, קובעים את מרכזי התעשיה, באשר יותר קל להביא צמר־גפן כחומר ראשון לתעשיה ארג ממצרים לאנגליה מאשר להביא פחמים מאנגליה למצרים. אחרת היא תעשית סוכר הקובעת את המרכז במקום גידולו של החומר החי, באשר הוא כבד במשקלו. אולם יש גם אשר האנשים בסגולותיהם המיוחדות, בכשרון־עבודתם, בתפיסתם קובעים מרכזי תעשיות ידועות, באשר אנשים אחרים אינם מחוננים מהטבע בסגולות המיוחדות הדרושות להתמחות במקצוע תעשיה זה או אחר. ככה לדוגמא מכשירי־מעבדות ידועים, “מאזני־צדק” מדויקים, זכוכית מגדלות, נעשו תעשיות גרמניות, שבימי שלום אין ארצות אחרות יכלות להתחרות אתן לא בטיבן ולא במחירן; ובימי מלחמה כאשר בטלו זכויות הממציאים בין המדינות הלוחמות, לא יכלו לעשות כמתכנתן. גם בתעשית הצבעים הלכה והולכת גרמניה בראש. לא אוצרות הארץ הטבעיים יצרו את התעשיות האלה, אלא האנשים בכשרונותיהם המיוחדים: באורך־אפם ובדיקנותם שאין דומה לה. המכונה אינה יכלה למלא את אומנות־היד; מהירות־התנועה והשאיפה למרחב – המדות האלה הן חסרון בתעשיות הנזכרות. ככה, לדוגמא, מוציאה צרפת ניר דק משובח, אשר בארצות הברית נסו לעשות ניר דומה לו, ולא חסו על הוצאות, הביאו גם מומחים מצרפת שגלו את “הסוד”, והתעשיה לא עלתה רק בגלל סבה אחת: אי־אפשר היה להעביר את פועלי התעשיה הזאת, המומחים בעבודתם, ולטעת אותם בארצות הברית; ומומחיות זו היא טבועה בסגולה טבעית מיוחדת הפוכה מקצה אל הקצה לסגולה הטבעית של הפועל האמריקאי; הסגולה המיוחדה היא – אטיות מיוחדה במינה, שאליה אין האמריקאי האוהב את המעוף, המרחב והמהירות יכל להסתגל. דוגמאות ידועות כאלה רבות הן בתעשיה: תעשית השעונים בשויץ – אמנות דקה העוברת בירושה מאבות לבנים; לטוש אבנים יקרות בהולנדיה. התחרים בבלגיה, מעשה מלאכת־מחשבת דקה, המעסיקים כארבעים אלף עובדות, היו לתעשיות־מונופוליון, שרכשה את שוקי העולם. אלו הן תעשיות “אל־ארציות”, אבל לא “בין־לאומיות”, ונקבעות מטבע האנשים ולא מטבע המקום.

טבע האדמה וטבע עובדיה, האקלים, המצב הגאוגרפי והטופוגרפי הם גורמי התוצרת הראשיים בחקלאות, והגורמים הללו הם המוסרים לארץ זו או אחרת את זכות המונופוליון, התקיף בכחות הטבע ולא בכח מחוקק, על פירות אלה או אחרים. הרי־האלפים במרעה המיוחד להם יצרו בשויץ, והשפלה המיוחדה יצרה בהולנדיה את תעשית־החלב ומקומות הגידול של גזעי פרות החלב, ואין ארצות אחרות יכלות להתחרות אתן בתבואות חלב. הענף הזה המפותח שם מדורי־דורות פתח גם את סגולות האנשים המטפלים בו. ערבות רוסיה, קנדה ומישורי ארגנטינה נתנו לארצות האלה את המנופולין על החטה, ובהתאם לטבע האנשים נוצרו גם תעשיות־לואי חקלאיות. ברוסיה נוצרה התעשיה הביתית הכפרית, המתאימה לטבע האיש הפרימיטיבי; ובארצות־הברית נוצרו בגלל השטחים הגדולים המכונות החקלאיות הענקיות. סלק־הסוכר לא צץ במקרה בחבל זה או אחר ולא בארץ זו או אחרת; האדמה והאקלים שהעניקו ביתרונות ידועים סביבה ידועה פתחו שם תעשית הסוכר, והיא בזכות המונופוליון הטבעית דוחקת מהשוק את הסוכר הבא ממקומות אחרים. לא בכל גרמניה ובכל רוסיה התפתחה תעשית הסוכר, כי אם באזורים ידועים. “קרית־הכנף” הידועה פטולומה (“עיר־התלים”), אשר בקליפורניה עם ארבעת מליון תרנגולותיה אינה מקרית בארצות־הברית, ולכן אינה נתנת להשתל סתם בכל מקום; האקלים המיוחד, טיב־האדמה, חבור־דרכים מיוחד עם מרכזי תבואות־הדגן המגיעות בשפע ובמחירים נמוכים למקום הזה כוננו את הקריה המהוללה ופתחו את ה"תעשיה" של העופות והביצים, כפי שרגילים לאמר באמריקה; “משנה” לקרית רב זו עוד לא קמה בארצות־הברית; הדרישה עוד לא גדלה במדה זו עד אשר יפתחו שוקים חדשים לתעשיות נוספות, ובשוק הקיים מושלת בכפה הקריה הבנויה על “תלה” שזכתה במונופולין כפול על תבואותיה: מטבע המקום ומטבע אנשים שהתמחו התמחות מיוחדה מיוחדה ב"תעשית־העופות". תאנת סמירנה או כפי הכנוי החדש שקבלה שם “קלמירנה” לא נטעה במקרה בחבל פרזנו בקליפורניה, כי אם בגזרת טבע המקום, והוא הדין “תעשית הצמוקים” נקלטה שם ולא במקום אחר; חבל אחד, יחיד ומיוחד, רכש לו מהטבע את המנופולין המחלט על מיני פולים ידועים, באשר הערפל היורד על פני הבקעה הפתוחה לאוקינוס השקט מצוה את ברכתו על הפולים האלה, והתנובה גדולה שם וגם לאיכות המין יש מחן ערפלי המקום. אותם הפולים הנזרעים במקומות אחרים לוקים גם בכמות וגם באיכות ואינם בני־התחרות בשוק. וגם בארצות הסמוכות לנו, מהלבנון עד ארץ היאור ועד בכלל רואים אנו את הגבולות המסוימים שהציב הטבע למיני הפירות השונים: תפוחי דמשק ושזיפיה ואפרסקיה המובחרים, תפוחי הזהב והגפנים שלנו וצמר־הגפן ותירס מצרים. ועובדי האדמה מחזיקים במה שנתן להם מהטבע ואינם מחפשים להסיג את הגבולות הטבעיים של אדמת מולדתם.

והנה גם הופעות כאלה. באזורים ידועים, המכשרים ע"פ טבע אקלימם וטבע אדמתם לענפי חקלאות רבים, אינם עולים יפה אלא ענפים בודדים. טבע המקום הנהו אמנם רב־היכולת, אבל יושביו ע"פ טבעם מגבלים הם בכשרון־יכלתם, ואינם יכלים להסתגל לכל ענפי החקלאות, ועושים חיל רק במקצועות בודדים. הסתגלות זו אינה אומרת, שהכורם אין לו שום כשרון ללמוד את מקצוע גידול־הירקות, אלא: בגידול־עצים כשרון־יכלתו וסגולותיו המיוחדות עושים אותו לבן־התחרות בשוק; ובגידול־ירקות, במקצוע שבני־אומנותו עולים עליו ביתרון־הכשר וביתרון־חריצות, איננו בן־תחרות בשוק, באשר אין לאל ידו להוציא את תבואותיו במחירים הנמוכים הקצובים ממתחריו.

כבכל תוצרת כן גם בתוצרת החקלאות פועלים שני גורמים: המוח הממציא והיד העובדת; בענפים ידועים היסוד האחד הוא המכריע, ובאחרים – היסוד השני. טכסיסי החקלאות השמושית כטכסיסי מלחמה הממודנים שונים הם כיום הזה ביסודם מאשר היו רק לפני איזה דורות. לפנים הצטיר המצביא בדמות פרש אביר רב־חיל, מזוין מכף רגלו עד קדקדו, הדוהר על סוסו לפני המחנה ומכריע את אויבו בהתאבקות חרבות. מצביא הדור הנהו טפוס “חוקר מדעי עם משקפים” המסיע את צבאותיו מ"מעמקי האדמה" ע"פ פקודות הנתנות ממנו ב"חדרי־המעבדה" השקטים הנמצאים אפילו מחוץ לתחומי המות והרחק ממטחוי תותחים. גם חקלאי הדור איננו ה"פרש" הקודם, שכל כשרונו לא התגלה אלא בהוצאת פקודות לעובדים הנשמעים למרותו; גם הוא מתקרב לטפוס החוקר עם סגולותיו המיוחדות. כל פלאי החקלאות אינם מתגלים בראשיתם על פני רחבי השדות, כי אם בחדרי המעבדות ובשדות-החקירה המגבלות. הכובש, המהפך את המשטר הקבוע, המשנה סדרי־בראשית הוא כיום הזה החוקר ולא איש־המעשה.

אין הברכה שורה, אמנם, בשדה ובגן, במקנה ובחצר המשק, בלי חריצות־ידים, אולם מקורה הוא ביתרון־דעת. אין החרישות המרובות כשהן לעצמן, אף לא אומנות היד המהירה היודעת לשלוט במחרשה מגבירה את התנובה, אלא שטת־העבוד, אופן החרישה; ושטה זו מקורה בחקירת הקרקע הנעשית במעבדה ובשדות־נסיון מגבלות; אין הזבל הגדוש מספיק, אלא אופן השמוש בו ו"דעת הצרוף" שהנם תוצאות חקירת חיי הצמח; אין הזורע אומן־היד מצליח בלי מיני זרעים משובחים, וההשבחות הן פרי חקירה עמוקה שיסודה בחקי הירושה; אין היד האמונה בחליבה מוציאה חלב מהפרה, אם אין סדר וקצב במנת־ההזנה, ואם הגזע עצמו אינו משובח. עם כל שנוי קל בשטת־הגיזום של העץ עולה ויורד היבול. החקלאות החדשה מרכבה עכשיו מכל מקצועות המדע: ממדעי הטבע עד מדעי החברה, ואין אף אחד מהם שלא היה שותף ביצירתה. החקלאי המעשי מחדש משלו ביחס להנחת יסודות מעט מזעיר, וכל תפקידו אינו אלא להעביר בשדות רחבות את חידושי־החקירות. המעבדה היא בבחינת המשתלה, הממציאה לאנשי־המעשה את השתילים הרכים, ועליהם לגדלם ולהאדירם. במוסדי־המדע החקלאיים מתרכזת ה"מפקדה העליונה" החקלאית של כל ארץ וארץ, ובאי־כחה מעבירים את ההוראות הדרושות לכל איש־שדה. אבל בכדי שאיש־השדה יוכל להנות מתוצאות החקירה ולהשתמש בהן צריך הוא לדעת את שפתה ולהיות מחונן בערות המחשבה ובסגולת הקליטה, בחוש הסתכלות ובכשרון־התפיסה; בכדי להיות שותף לחוקרים בשדה־יצירתם, עליו להיות מחדש ויוצר וממציא בשדה־עבודתו הוא לפי דרכו.

בעבודת־ידים מכונית, פשוטה וגסה, אין בן־הדור, ביחוד אם אינו עובד־האדמה מלידה, מוצא כח־מושך; על כרחו הוא אוחז בה ועל־כרחו הוא חי עליה, ומוכן הוא בכל עת ובכל שעה להחליפה באחרת, קלה ונוחה הימנה; ורק אז יוכל להחליף בה כח ולמצא בה ספוק, אם נזונית היא מהמוח. החקלאות היא אמנם ע"פ טבע מהותה חכמה ואמנות כאחת, אבל יש אשר תהפך למלאכה מפרכת פשוטה, לפעמים בענפים ידועים בכל היקפה, או על כל פנים באומניות־יד בודדות, הנעשות כאברים מדולדלים בגוף האורגני הכללי. השקאת צמר־גפן, לדוגמא, או השקאת אורז, ואפילו עדורים אין סופיים עלולים לטמטם את המוח של העובד ער־המחשבה ולהבריחו מעבודות כאלה, או גם להרחיקו מענפי חקלאות שלמים, הכרוכים ביסודם ובעיקרם בעבודת־ידים מכוניות ומטמטמות כאלה.

במשק חקלאי מעורב, ואפילו אם קטן הוא בהיקפו, אין לראות ברכה בחריצות־ידים משוכללה בלי עבודת־מוח מתמידה, בלי צרופי־רעיונות בלתי פוסקים, בלי כשרון ההנהלה, כח־הסדור וסגולת־השמוש בחידושי החקירה. והחידושים עצמם אינם נתנים ברובם להקלט בקרקע בלי כלי־עבודה מרכבים, מכשירים ומכונות רב־גוניים הדורשים תבונה רבה מהמנצח עליהם. אין השמוש במכונות חקלאיות דומה לשמוש במכונה בחרושת. אין יד עובדת אחת מחוברה למכונה אחת כמו בחרושת במשך כל ימות השנה; אלא המכונה היא בת-חלוף בהיותה בת־עונה קבועה; ומבחירת מכשיר־העבודה זה או אחר לתכלית אחת תלויה ברכת היבול. העובד אינו איפוא עבד למכונה, אלא המנצח עליה; ולא רק בידו כי אם גם בשכלו ובאופן כוונו. אותו מכשיר־העבודה טעון כוונים שונים למטרה זו או אחרת, ואין מטרה עצמה נתנת להקבע מראשית השנה עד סופה ואפילו לא לשבוע, כי אם לפעמים, בכל יום היא צריכה להקבע מחדש. שנוי באויר משנה את עומק החרישה ואת עומק הזריעה, ואופן הזבול, ואת סוג המחרשה אשר בה צריך להשתמש. במסרת־אבות בלבד ובמצוות אנשים מלומדה אי־אפשר לשלוט כיום הזה במקצוע החקלאות. ועבודת־המוח המתמידה המלוה את כל עבודת הידים הקשות היא גם המנעימה אותן על עובד־האדמה.

גידולי־העדור נבדלים ברובם ממקצעות חקלאות אחרים בעבודת־הידים הרבה שהם זקוקים לה. בגידולי־העדור האלה יש אשר עבודת־היד היא היסוד המכריע, ואת חסרונה לא תוכל למלא אפילו המכונה. גם ברכת היבול תלויה בעיקרה במדת השמוש בעבודת־הידים. בענף חקלאי זה גורמי התוצרת הראשיים הם: המסרת, מצוות אנשים מלומדה ומספר כחות הידים במשפחה העובדת. הכלל הוא: מרבה עדורים – מגביר את התנובה; מרבה שעות־עבודה – מרבה עדורים; מרבה ידים עובדות וזולות – מרבה שעות־עבודה.

בגידול־ירקות תופסת עבודת־הידים מקום בראש. הפרובלימות פשוטות הן ביותר, באשר יחידת השטח של משק ירקות קטנה היא. בלי אדמה מזובלה יפה זבל אורגני אין ירקות; והזבול האורגני הנעשה ע"פ נוסחה קבועה ומסרת־קדומים הוא מלאכה יותר מחכמה. השבחת המינים נעשית במוסדות מיוחדים, ומיני הזרעים המשובחים מגיעים מוכנים ישר למגדל־הירקות. אפילו בגידולי בכורים ואפילים אין חליפות ותמורות רבות; המלאכה מתנהגת במסלול קבוע מדורות, בלי קפיצות יתרות ובלי חידושים גדולים. חריצות־הידים הולכת איפוא בראש. העשובים, הנכושים, העדורים הם הכח הדוחף האומרים לצמח: גדל! וככל אשר יתמידו, כן תגדל הצלחת המשק. כל צמח וצמח טעון טפול עצמי ומיוחד – וטפול בידים!

כשם שטבע כל מקום ואדמתו מציב בקליפורניה את גבולותיו לצמחי התרבות השונים ואין עובד־האדמה מנסה להסיג על לא סבה מיוחדה את הגבולים האלה ולערבבם, כן גם טבע עובדי־האדמה הציב גבולים לצמחי־התרבות. וככה גידול־הירקות קנה לו שם שביתה בחבלים שנפלו בידי היפנים או הסינים. הם אדוני המקצוע הזה, ואין “הקהל הלבן” יכל לעמד בהתחרות על “הקהל הצבוע” הזה. אין “הקהל הלבן” מסוגל לעבודה זחלנית, מכונית, שאין בה לא מרחב ולא חדושים לבקרים; אף אינו יכול להעביד את אשתו ואת ילדיו ארבע עשרה שעות ביום. במשקים מעורבים, בגידול־עצים – יד “הלבן” על העליונה; ואף במטעים הכל נטוע במרחקים כאלה, שהקולטיבטור ממלא את מקום העדור, ואין עדורי־יד בכלל. בירקות – יד “הצבועים” על העליונה; הכח הכלכלי תומך בהם ונותן להם להם תוקף מיוחד בשוק על אפם ועל חמתם של הקנאים החפצים לעקרם מן השורש מטעמים מדיניים פן ירבו ופן יפרצו בארץ. המוח והיד, כל אחד מהם, לפי המקום שהוא תופס בענף חקלאי זה או אחר תחם תחומים לבני גזע זה או אחר, ויחד לכל אחד מהם את שדה־עבודתו. אפילו חוות האוניברסיטה, ערישת החידושים והתגליות, המוציאות את הפרות היותר משובחות, המטעים היותר יפים, והיבולים היותר גדולים, ומתבדלות מיתר המשקים, ספק אם יכלות הן לראות איזה יתרון בגידולי הירקות על היפנים. כי במקום אשר חריצות־הידים היא כמעט ראשית הכל ותכלית הכל המושל בכפה הוא היסוד אשר נתנה לו מהטבע ההתמדה בחריצות זו ולא זה המחונן בחריפות השכל ובכח ההמצאה.

ואשר על כן בבאנו לברא כלכלה לאומית שלנו, עלינו לבחון את ענפי החקלאות ההולמים את טבע הארץ ואזוריה השונים ואת טבע עצמנו. כל משגה שיעשה בהבחנה זה יחליד כחנו הכלכלי. אין לנו להרבות בגוון לשם גוון. משקנו הלאומי יכול להיות חד־גוני ואיתן, אם נאחוז במקצועות שבהם יכלים לבא כחותינו ליד גלוי; ויוכל להיות רב־גוני וחסר־אונים, אם נקפוץ על מפעלים שאחרים חזקים בהם מאתנו. וכחנו גדול ויגדל תמיד ברוח במחדשת ובמוח הממציא; התוצאה איפוא היא: רק בענפי חקלאות, אשר בהם עבודת־המוח היא בת־לואי תמידית לעבודת־הידים, ועבודת הידים עצמה אינה זחלנית ומטמטמת, נוכל להיות בעלי המונופוליון על הפירות שהם מוציאים לשוקי־בית או לשוקי־תבל. באין חופש הבחירה אין החלוצים מניחים אמנם את ידיהם מכל עבודה. אולם שבירת־רצון מתמידה, נגד טבענו, אינה יכלה להיות יסוד קבוע למפעלינו הכלכליים.

זוהי ההנחה, המערערת את יסודות ההתישבות החקלאית הצפופה והמהירה מצד אחד, והמובילה למסקנות מחיבות אחרות מצד שני. באין לפנינו מרחב מן המוכן לגלוי עצמיותנו בחקלאות הקימת בארץ עלינו לחפשו, להמציאו ולבראו. ובריאה זו אינה נעשית ע"פ הדיבור ובין־השמשות. הנצחון יכל לבא רק דרך כשלונות רבים, ואין מוליכים המונים הלוך וגשש מסביב לכשלונות. מעטים יסלו את הדרך, הרבים יבאו אחריהם. ותקופת־המעבר יכלה להיות קצרה, אם כל כחנו יהיה מרוכז בהכשרת התנאים למרחב זה; יכלה להיות ארוכה, אם ננתק מקרקע המציאות ונשלח את מאווינו למרומי מרומים ולמרחקי־מרחקים. בין כך ובין כך השנים הקרובות, שנות ההכנה או שנות מעוף הדמיון וחלומות השוא, יורטות את הדרך בפני העברת המונים לחקלאות. נעשה, למצער, מעשה רב אחד: עם הכשרת התנאים לא להחמיץ את השעה ולרכש את ה"מצע" שאותו צריך להכשיר. כי בלי קרקע מוכשרה אין מי שיוציא גם פירות למונופוליון.

לא כל שבעת המינים, שנשתבחה בהם הארץ בימי־קדם, עומדים במעלה הראשונה “כפירות מונופולין” בשוקי תבל כיום הזה; עליהם יש להוסיף הרבה ומהם יש גם לגרוע אחדים. ואף אלה, המוסיפים לשמור את חסדם לארץ ולפולחי אדמתה על־פי מנהגי־אבות ומסרת־קדומים, חדלו מהטות חסד אמונים זה אלינו, השבים ל"חיק אם" אחרי אלפים שנות־נדודים בכל קצוי תבל. לא בגפנו שבים אנו אל האדמה, ולא בעד נפשותינו בלבד באים אנו לבקש לחם ממנה; עלינו לפרנס קודם־כל מכונת־עבודה מרכבה הבולעת את “חלק הארי” מההכנסות. עמוסים מני לידה במדות בל־ידעון פה, בהלך־רוח חדש ובדרישת־חיים מרובות, כפופים אנו למכשירי־עבודה רבים במקום אשר לעם־הארץ תושיע לו ידו הערומה. כל שעור־קומתנו הוא לפי רום תכלת־שמינו, ולא לפי יבולי אדמתנו; בה אין המכונה המרכבה שלנו יכלה למצא איפוא נקודת־אחיזה, כי אם בנו בלבד; ואם גם תשגא באחריתה, ותיצור בריאה חדשה, ותצוה סוף סוף אחרי עמל רב את הברכה על תבואות שדותינו ובהמתנו, הנה בראשיתה היא כריחים על צוארנו. כי האדמה, במצבה כמו שהיא, בכחה לתת לחם לעובד הנשען על ידו ולא לכלכל מכונה מרכבה ו"כבודה" רבה.

בין גידולי הפלחה, המתאימים לטבע הארץ והמחוננים בסגולות מיוחדות לגבי בני־מינם מבחוץ יש לציין כנוספים על החטה ועל השעורה הרבה גידולי־מספוא ואת הדורה, השומשם ומיני קטניות שונים. בגלל הסגולות המיוחדות הנתנות להם מטבע הארץ מבצרים הם לעצמם זכות־מונופולין ידועה בשוק¹, וזכות זו עומדת להם בפני התחרות. אולם את טבענו אנו הולמים רק גידולי הדגן וגידולי־המספא, המקבלים את מרותה של המכונה, ולא אחרים. דורה ושומשם גידולי־הכרב העיקריים במחזור־הזרעים המתנים גם את גידולי־הדגן, בכחם להחיות בצמצום את הפלח ולא אותנו. אלה הם גידולי־עדור – היד העובדת, פשוטה כמשמעה, כאן העיקר; הנכושים, העשובים הם אבות־המלאכה; התלישה היא איטית, זחלנית, לסירוגין, ואינה דומה להעברת מגל אחת, ואין צריך לאמר להפלת עמרים אחרי המאלמת. בחכמתנו ובמכשירי־עבודתנו הרבים איננו מוסיפים אף כל ־שהוא על היבולים הנתנים מהאדמה בכח “מחרשת המסמר” ו"בהמת־הכלאים". והוא הדין בכל מיני הקטניות הטעונים תלישה. זוהי שדה־העבודה של הפלח המסתפק במועט, והמברך בהרבה ידים עובדות ואשר המושגים “מצב־רוח” ושעמום אינם במציאות במלונו.

גידולי־דגן הכרוכים בכרבים הנזכרים האלה אינם הולמים את טבענו הן מצד הכרבים והן מצד עצמם; כי אחרי הכרבים האלה, בלי זבול ובלי השבחות, אין ההכנסות המצומצמות לפי ההוצאות הגדולות; ובהרבה אין תבואת־השדה הנמוכה נענה אפילו למאלמת או למקצרה, אלא רק למגל ולחרמש; ואוי לנו אם נאמר – לא אחת ולא שתים היתה טעונה החטה תלישה, תלישה בידים, ממש כדרך הפלחים, אחרי כל החרישות העמוקות והשמוש בכלי־העבודה הממודנים שבממודנים.

החטה והשעורה הן גידולים שלנו רק במחזור־זרעים של “כרב־נע”, במקום שחצי השטח בלתי־הנזרע נעבד במשך כל ימות־הקיץ בקולטיבטור או במשדדת הדיסקוס או בשניהם יחדיו. בשני טפוסי המשק האלה שולטת המכונה, ובלעדיה אין האדמה נענה. ועל המכונה מנצח השכל, ועובד בלי הרף המוח הממציא צרופים חדשים לבקרים. כמעט אין עבודת־ידים אשר לא תלוינה עבודת־המוח. גם בגידול־מקנה אין עבודות מכוניות. בכל ומכל יש חדות־היצירה המעוררת והמעודדת גם בעבודות קשות ומיגעות. זוהי שדה־עבודתנו; בתבואות שאנו נוציא משדותינו נהיה אנו ולא אחרים השולטים בשוק.

הירקות באים בחשבון רק כענף טפל במשק־הביתי ולא כמקור־מחיה. במקצוע זה שולטות, כמבאר בפרק הקודם, בעיקר הידים. לעם־הארץ יש גם “אדמות־החורבה” המצוינות הנותנות מטבען יבולים גדולים וגם הידיעה המבוססת על מסרת עתיקת־ימים ועל מצות אנשים מלומדה; ולו יש המשפחה העובדת על זקניה ונעריה וטפיה; אנחנו – טפינו בגני-ילדים, נערינו בבתי־הספר וזקנינו לא עבדו גם בנעוריהם; לא נוכל איפוא לעמוד בפני ההתחרות; גדולות ונצורות לא נגלה במקצוע זה. העודף הנשאר מהתוצרת המיוחדה לצרכי המשפחה, העודף הזה שאין לו חשבון של הוצאה, באשר כל הענף הזה ניזון “מברכת־הבית”, יוכל להפדות בשוק באיזה מחיר שהוא.

מגדולי־העידור יש להוציא את הטבק ההולם את טבע הארץ וטבענו אנו. הרבה מיני טבק מוצאים בארץ תנאים רצויים ויתרונות ידועים על ארצות אחרות; הם ירכשו להם הרבה מסגולות המקום ויופיעו בשוקי העולם ב"חותמת" מיוחדת. גידול טבק הוא חכמה ואמנות כאחת, ואין עבודת־יד אחת שלא תהיה כפופה למוח ולשקול הדעת. אפילו בגולה יחדו להם הרבה מאחינו את המקצוע הזה, עשו חיל וראו בו ברכה. הטבק שנוציא יהיה איפוא במשך הזמן וכפי שיש לקוות, בן־התחרות בשוק!

כל החלומות על צמר־גפן, סלק סוכר, תעשית גבינה וכיוצא שוא ידברון. לעולם לא נוכל להתחרות בצמר־גפן המצרי, בסלק־הרוסי או הגרמני ובגבינה ההולנדית או השויצית. אפילו בשוק הפנימי יכו אותנו התבואות האלה, מפני שהן תגענה הנה אחרי כל הוצאות המשלוח יותר בזול מאשר אם ניצור אותו בשדותינו. לארצות הנזכרות יש המונופוליון הטבעי על התבואות האלה, כשם שיש לנו מונופוליון כזה על תבואות ידועות. שומר נפשו וממונו ירחק מהזיות כאלה, וביחוד עלינו להשמר מכל משמר להחזיק בענפי־חקלאות הכרוכים בעיקרם בעבודות־ידים מטמטמות.

אזור־הנטעים מעניק אותנו בשדה־עבודה רחבת־ידים, שדה־עבודה מיוחדה לנו, לפי נטיות־רוחנו ועצם טבענו, ומיוחדה לארץ. הזית, התאנה, הגפן ועל כולם תפוח־הזהב והשקד הם פירות־מונופוליון התופסים את מקומם המיוחד בשוק בין יתר בני־מינם. הזית כמאז ומקדם נשאר נאמן “לארץ מחצבתו”. אבל אנו לרגלי התמורות והחליפות שחלו בנו לא נשארנו די נאמנים לו. הכל עולה יפה – עד האסיף. וברכת היבול היא מארה לנו, באשר מסיקת הפירות היא עבודת ידים טרחנית. כענף טפל במשק בא הוא בחשבון כמו ירקות, אבל לא כמקור הכנסה ראשי. לשוא נרדוף אחרי התפוח והאגס והאפרסק – פירות הלבנון ודמשק בצפון ארצנו, והפירות הטבעיים של ארצות צפוניות בכלל. תפוח־הזהב היפואי שמר לפי שעה את טעמו וריחו כאשר נשאר מחובר לאדמת מולדתו, והוא משנם וממירם בארצות אחרות. לסגולה זו כמו לאחרות יש ערך בשוק. אין הכפור שולט לא בו ולא בשקדים. בקליפורניה מסודרים ליד שורות העצים תנורים מיוחדים המוסקים יומם ולילה בעונת הקור, וההסקה כרוכה בהוצאות מרובות. גם באיטליה הקור והברד הם שלוחי־טבע תדיריים ומחבלים מעשי ידי העובד.

אין מקצוע בחקלאות, אשר יקיל על בן־העיר להסתגל אליו כמקצוע המטעים; וביחוד אם המטעים נמצאים באזור־החול הטבעי להם ובמרחקים כאלה בין השורות, המבטלים את העדורים וקובעים במקומם את הקלטורים. האדמה ע"פ טיבה נוחה וקלה לעבוד. עונת־העבודה אינה דחוקה, באשר האדמה מחלחלת, ויום אחרי הגשם אפשר כבר לעלות עליה בכלי־עבודה. העבודה עצמה נקיה וקלה, ביחוד אם נפטרים מהעדורים. הריוח בין השורות כדי מרחב טרקטור וקולטיבטור משחרר מ"זחילה על ארבע" בין העצים, כמקובל מתוך הכרח בפרדסי המקום. עבודת־הידים הקשה בכלל מצטמצמת עד מינימום. הגזום, הזמירה, שטח־העבוד, המלחמה במחלות, ההסתכלות התמידית – כל המלאכות האלה הן חכמות המזינות את המחשבה והמעבידות את המוח לצרף צרופים ולחדש חדושים. במקצוע זה ידנו על העליונה, מפני שמצווה ועומדת היא מהמוח, ובעבודת־המוח לא היינו מעולם מהמפגרים והנחשלים.

במטעים הראנו גם יתרון־דעת וגם יתרון־חריצות. מנהגי־המקום החסים על ד' אמות שלא תשארנה ריקות, חלילה וחס, פגעו פגיעה קשה במשקנו מבחינה לאומית ומבחינה כלכלית. אלמלי היו מקובלים בפרדסינו ובכרמינו המרחקים הנהוגים במטעי קליפורניה ובחבלים ידועים אפילו באטליה הייינו נפטרים בבת־אחת משאלת העבודה השכורה המטרידה אותנו. המכונה הקלה היתה ממלאה חלק גדול מעבודת־הידים השכורה. העבודה העצמית היתה צועדת בתוקף חק אורגני צעד קדימה, על כל פנים העבודה העצמית הלאומית. היבולים לא היו קטנים בגלל “הפזרנות” במרחקי השטח, כאשר לא קטנו באיטליה ובקליפורניה אבל ההוצאות היו מתמעטות; מהלך־המשק היה נורמלי, באשר אינו תלוי בכחות־חוץ ולפיכך אינו עלול להסתבך בסכסוכים. אולם משקי־המטעים שלנו גם בצורתם כמו שהם אין להם לעמוד כנכלמים בפני משקי־חוץ מתוקנים. בתקונים קלים ידועים הם יכלים להיות תפארת לבעליהם. ואין לראות מקריות בהתפתחות השונה של שתי המושבות הסמוכות וילהלמה הגרמנית ופתח־תקוה היהודית. באזור טבעי אחד נטעו: באזור החמרה והחול. הראשונה קטנה במנין, אבל איתנה בבנין היתה הולכת פ"ת שכנתה לקחת תורה מפי אכריה. השניה גדולה במנין ובבנין היתה ראשונה במעלה בין מושבות המטעים, ובמקצוע המטעים הולכת וילהלמה לקחת תורה מפי פ"ת. המשק המעורב המתוקן דורש מבעליו התאמצות מרובה, הכשרה יתרה, בבחינה ידועה גם שבירת־רצון; לטפוס משק זה צריך המתנחל להתקין את עצמו בהיותו צעיר וגם בגיל זה עליו לתהות על קנקנו אם מחונן הוא בכשרונות העבודה והסדור. משק המטעים שוה הוא לכל נפש וכמעט לכל גיל עד ימי העמידה. בשכל ישר, בהבנה רגילה ובאומנות־יד שגירה יכל כל אדם מישראל להכנס “לפרדס”, וחזקה שלא יפגע בעצמו ושלא יפגע בנטיעות, והכל ילך למישרים…

אין לחשוש, לפי שעה, לעודף־תוצרת אם נוסיף לטעת, ואין פחד מפני שוק רווי שיסגר קודם־כל בפנינו. אטליה לא חדלה לטעת זיתים אחרי השטח הגדול של שני מיליון וחצי הקטר הנטועים. טוניס ואלג’יר מרחיבות שנה שנה את שטח הזיתים התופס מאתים אלף הקטר. קליפורניה נוטעת פרדסים נוספים על מאתים אלף האקר הקימים, ואטליה ואספמיה נוטעות; וארצות הברית תופסות שלשים אחוזים, וככה גם אספמיה, ואטליה עשרים וחמשה אחוזים בשטח הפרדסים הנטועים בעולם, ופרדסנו תופסים רק חמשה אחוזים מכל השטח הזה. גם באפריקה ובאוסטרליה יש תנועה חזקה בנטיעת פרדסים, ולא בשביל השוק הפנימי, כי אם בשביל השוק החיצוני. הפרובלימה העיקרית היא – הרמת היבולים, כדי להיות בני־התחרות.

הגברת היבולים במטעים אינה מלאכה פשוטה כמו בגידולי־עדור אלא חכמה רבה; ורק עם הגברת היבולים יפתח השוק החיצוני בפני תבואותינו. אם נכניס אותו מספר התיבות של תפוח־הזהב מהדונם כאשר יכניסו בקליפורניה אין לנו להיות שרויים בפחד ובדאגה תמידית מפני תנודת המחירים השכיחה. בשטת השקאה מסודרה, בצרופי זבלים מתאימים, בעבוד נכון, בטפול מיוחד אפשר להכפיל את היבולים. בקליפורניה, לדוגמא, הגדילו את יבולי האפרסקים רק ע"י שנוי שטת הגזום המקובלה במאה פפונד על כל עץ, ובעודף הכנסה על מחוז קטן אחד חמשים אלף דולר. בשבעה מליון דולר יהיה עודף ההכנסה לרגלי שטת הגזום החדשה על כל המטעים המשירים את עליהם, שהכנסתם השנתית היא למעלה מארבעים ושבעה מליון וחצי דולר. בכל ומכל רואה איפוא העובד את חזון רוחו ומעשיו ומעשי־ידיו “פורחים בציץ ונרקמים בעץ”…

* * * * *

עוד אינן רחוקים הימים אשר עקירת מטעים היתה במפעלי ישובנו “מעשה רב”, כאחת המצוות התלויות בארץ; מצוה עם כל “בני־הלויה” הצרופים תמיד אליה – מתן־שכר לדבקים ועונש לעברינים. כיום הזה אין מזדרזים לשלוח יד בגידולים שהכזיבו את התקוות, אבל מהרהרים בכונה עמוקה הרהורי “מצוה” זו. באין “ההשגחה העליונה” לא על השכר ולא על העונש אין גם המחשבה מצטרפת למעשה, אבל את המוחות היא מעסיקה, ואת הרצון היא שוברת. בתקופת שנים קצרה יצא גזר־דינם של תפוחי־הזהב והשקד לחיים ולמות חליפות. בימי המלחמה, כשהעולם הגדול סגר בפנינו את מוצאיו ומבאיו, והשקדים היו מונחים זמן ידוע באסמים ותפוחי־הזהב היו תלויים על העצים, ובאזור הפלחה היה מצוי הפת בסל ועוד במחירים גבוהים, ומושבות הפלחה היו “המשביר” למושבות המטעים, נגזרה גזרה על מטעים בכלל. עכשיו כשיד הזמן היתה בפלחה ובמטעיו יחדיו, ו"שבט עברתו" אינו דולג אף על אחד מענפי החקלאות, התחילו לשאול חכמינו: מה העבודה הזאת לכם; והאם לא היינו מטיבים לעשות בהניחנו את כל עבודת־האדמה לאחרים ולעבור לסדר־היום הישן־נושן המקובל מדורי־דורות…

השתוּק העובר עכשיו במשקינו החקלאיים בכלל ובמשקי מטעים בפרט אנו אלא תוצאות גל עובר. המלחמה עברה, לכאורה, אבל השלום עוד לא הוקם, והנחשולים שהטילה בסערותיה עוד לא שקטו. עניים “בתוך” – בחיל אדמתנו, במכשירי־עבודתנו ובבחינות רבות אף בכשרון־יכלת; עמוסים משאות כבדים מנשוא, שרידי ירושת המשטר הקודם, נהיינו לפתע פתאום עשירים ב"קליפה" חצונית – בשער־כספים גבוה! והעושר הזה שמור לרעתנו. כל ארצות ים־התיכון מוציאות תבואות דומות לשלנו; ובגבולותיהן שער־הכספים נמוך, ומכשירי־העבודה והעבודה עצמה בזול, ולכן יש להן אפשרות למכור את תבואותיהן במחירים נמוכים הנקבעים מהן לא בכח כמות מבוטלת שלנו. אירופה ברוב מנינה ובנינה הרוסה, וכח־קניתה ירד עד הדיוטה התחתונה. רוסיה הרחבה והאדירה, השוק הטבעי רב־הקבול לתבואות כרמינו ופרדסינו, מרוסקת אברים, אברים; ואפילו כמו שהיא סגורה היא ומסוגרה בפנינו. פירות־הכרח לפני המלחמה נעשו במצוקת־העתים הללו פירות־מותרות לרוב האוכלסים. אין אפשרות לרבים לשלם בעדם אפילו מחירים נמוכים, כפי שהם קצובים בארצות בעלות שער־כספים נמוך, בכדי ליהנות מהכמות. מי הוא איפוא אשר ידו משיגה כיום לשלם בעד איכות פירותינו המיוחדה, בעד סגולות נוספות, בין שיסודן בחול ובין שיסודן בקודש, סכומים כאלה המצטרפים במקום הקניה, לפי שער־הכספים השולט בו, למליונים וגם למליארדים….

לא רק בנו היתה יד הזמן, כי אם אפילו בחקלאות אשר בארצות־הברית פגעה. אפילו מעבר לאוקינוס מתפרצות תבואות ארצות ים־התיכון ודוחקות בזולתן מהשוק את פירות קליפורניה המהוללים. ומצד שני תבואות אמריקה, שמצאו בימי המלחמה מהלכים רבים באירופה והעשירו רבים מהפרמרים, חדלו להיות שם סחורה עוברת בשל הבדלי הוואליוטה. המשבר הכללי לא פסח גם על ארצות־הברית בכלל. ירד מגדולתו הפרמר ואחריו נגרר בעל־התעשיה. קטן כח־הקניה של הראשון, המסתפק מתוך הכרח במכונות משומשות וכלים ישנים ותיקוני רהיטים ובגדים, ותשש כח־המכירה של החרשת. האוכלסים החקלאים התופסים כארבעים אחוזים באוכלוסי הארץ אינם יכלים לראות חיים מרווחים רק בכח השוק הפנימי בלבד, ובאשר השוק החיצוני הצטמק ביכלתו ופגע בפרמר, נפגעו גם אחרים הקשורים בקשרי מסחר אתו ונפגמה כל המכונה הכלכלית, ואמריקה הלא איננה מדינה רגילה, כי אם עולם מלא נושא את עצמו, ואעפ"כ זעזועי העולם החיצוניים לא עברו בלי רושם נכר על החקלאות שלה, וכל העינים צופיות לימים של שלום אמת וקים שיחזיר את כל העולם כלו למסלולו הכלכלי הטבעי.

אין פלא אם הפרט הכורע תחת כבד משאו יום יום ושעה שעה אומר לנער את חצנו מ"עסק ביש" ואינו צופה למרחקים. אין הפרט יכל למצא תנחומים בהמצאו תחת גל סוער, כי גל אינו עובר; באשר עובר הוא בשביל אחרים, ואותו מפיל הוא, לפעמים, ללא קום. אולם כלכלה לאומית צריכה להבחין בין משברי גלים עוברים ובין משברי־עד; ולפי תקפם ועוזם לחסן את הבנין הכלכלי הלאומי בכחות שכנגד שיעמוד אתם בפניהם; והכלכלה הלאומית מלמדת אותנו: בלי חקלאות אין תקומה לעם הרוצה לחיות חיים עצמיים. והחקלאות עצמה בארץ מועטת אוכלוסי עיר לפי שעה, והאוכלוסים המעטים הקימים הם דלי־יכלת כלכלית, אינה יכלה להבנות ולהיות כח־קליטה לעולים חדשים בעזרת השוק הפנימי המצומצם; אלא: עליה, על החקלאות הנבנית, למצא בסיס בטוח בשוקי־העולם רבי־הקבול ולהיות בתוך תחומיהם בתבואותיה בת־בית ובת־התחרות שכם אחד עם בנות־מינה. ועל יוצרי המשק החקלאי הלאומי – משק במדותיו הרחבות באלפי יחידותיו ולא ב"מניניהן" הקימים, המשק הלאומי הנבנה כבסיס לגזרה כלכלית ולהתישבות רחבה – לברר היטב באיזו גידולים לתת עין, וממילא להגביר חילים לעמוד בפני כחות האיתנים הבאים אתנו בהתנגשות בשוקי־העולם.

גידולי מטעים הם פירות מונופוליון כאלה. בכחות כפולים הם מזוינים בשנים כתיקונן במלחמת־ההתחרות בשוקי העולם: בטבע הארץ ובטבע עצמנו. אין המצב הקיים יכל להיות בעינינו כמזכיר עוונות העבר וכאזהרה על העתיד; הוא בעצמו אינו אלא בן־חלוף. סביבות קטניה אשר בסיציליה מצטינות בצפיפות אוכלוסיהן, ביופי כרמיהן, גניהן ופרדסיהן, אע"פ שמתקופה לתקופה מקיא האטנה את לבתו הנוראה, השוטפת כנהר־פרצים ובולעת חי וצומח בדרכה. גם לרגלי הווזוב משתטחים כפרים צפופי־אוכלוסים, ואין לועו הזועף מבריחם. אדרבה. עוד חבה יתרה נודעת לעובדי־האדמה לשדות הדשנות האלה האוזרות משנה־חיל מ"זעזועי המקום". אין המקריות צרה צורה לקבע. והקבע הוא השלום ולא שנות־חרום.

כלכלה לאומית בריאה חיבת אמנם להיות צופה למרחקים, ולהיות מוכנה גם ליום רע, ולראות במשק המערב את אשיות המדינה; לפתח איפוא את אזור הפלחה ולבלי להיות צפויה לחסדי חוץ “ביום־דין”, אף לא להיות תלויה יותר מדאי בעליות וירידות השערים בשוקי חוץ בימי שלום. אולם כנקודת־המוצא להתישבות צפופה המבוססה על חקלאות אנטנסיבית יכלים להיות בעתיד הקרוב רק פירות־מונופוליון כאלה המוצאים שוק רב־הקבול, וזהו רק השוק החיצוני ולא הפנימי. והשוק החיצוני עלול להיות בית־קבול רק לתבואות בנות־התחרות; לעם־הארץ הודות לצרכיו המעטים כמעט כל תבואות שדותיו תהיינה תמיד בנות־התחרות, אבל בחקלאות שלנו תהיינה לכאלה רק על תנאי: עם הגברת היבולים! באזור־הפלחה הגברת־היבולים היא אפשרית רק במשקי־מקנה אנטנסיביים או במשקי “פלחה חרבה” אקסטנסיביים. הטפוס הראשון תלוי, כמבאר בפרק “כח השוק הפנימי”, בשוק הפנימי המצומצם בתכלית הצמצום, ולכן איננו בא בחשבון כבסיס להתישבות בשנים הקרובות; הטפוס השני תלוי בשוקי־חוץ, אבל הוא נשען בעיקר על שטח כפול ומשולש – על השטח האקסטנסיבית. באזור־הפלחה יבראו איפוא בתוקף חקים כלכליים “משקי־מעבר” אקסטנסיביים; ובאזור־הנטעים, המוציא את מרבית “פירות־המונופוליון”, ואשר בתחומיו הגברת האינטנסיביות אינה מותנה כבפלחה מהחזקת־מקנה בלבד, וממילא לא מגורמי השוק הפנימי, יבנו משקי־הקבע האנטנסיביים אשר יקיימו אוכלוסים צפופים.

*

היוצא מכל הדברים האמורים: החקלאות האנטנסיבית היכלה לקיים אוכלוסים צפופים לא תתכן בלי שוק בטוח רב־הקבול לתבואותיה; וזהו, לפי התנאים השוררים כיום בארץ, – השוק החיצוני! אזור־הפלחה, אם יבנה ממשקים אנטנסיביים, ימצא שוק זה אולי “מחרתים”, באשר העורק החי שבהם היא המחלבה התלויה כלה בשוק הפנימי. ה"מחר", ולא־היום"! יש בעין אבני־הבנין, לא קשה ביותר להתקין למלאכתם את הבונים; אבל הבנין עצמו עדיין לא הוקם, והמלאכה מרובה ודורשת ארכה ידועה; על כל פנים אינה יכלה להעשות כהרף־עין.

בבית, בשוק הפנימי, יכלים פירותינו להופיע כמו שהם, לפי מנהגי המקום. אולם בחוץ, על שלחנות ה"רבבה העליונה", לא יפלסו להם נתיבות אם לא יופיעו באותה הצורה הנאה, אשר בה יופיעו פירות אמריקה המבהיקים בזוהר עצמי ועטופים “עדי־עדיים” נוספים. לא רק שאין לנו אפילו התחלה של המכונה המסודרה לגלוי שוקים וליצירת שוקים, כי אם חסרה עדיין לנו ההכרה בנחיצות מכונה כזו. לא עשית פירות בלבד היא חכמה, כי אם גם מכירתם. כחצי מליון דולר לשנה מוציאה חבורת הפרדסנים בקליפורניה על מודעות, והעלו עבודה זו למדע ואמנות כאחד. מכחול־האמן וחרוזי־המשורר משמשים כקטור וכחשמל להסיע פירות לארצות רחוקות. מחלקת המודעות – ממלכה שלמה! צבע הניר שבו עטופים הפירות ו"דרגת שיקופו" – הם סוגיה חמורה המעוררת שקלה וטריה ארוכה. כותב הטורים האלה היה נוכח באספת באי־כח הפרדסים האזין להרצאת המומחה שהעמיד את השומעים על כח־המושך שבניר זה או אחר, אחרי אשר העביר את כלם “כבני מרון” לעין המסובים. בכבד־ראש מיוחד בררו שאלה זו. האמריקנים אולי הם חובבי “בלוף”, אולי לקויים גם במוסר־עליון, אבל מבלי־עולם אינם, ויודעים יפה “ביזנס”, ואין ממדותיהם להוציא לבטלה את זמנם וליצור פרובלימות, שאין מתן־שכר בצדן. ועלינו להפגש אתם בשוקי־העולם, להדבק איפוא גם קצת במדותיהם המסחריות. בלי צידה לדרך, בלי נשק מוכן, בלי למודי טכסיסי מלחמה אין מסיעים מחנות למלחמה. ומלחמת ההתחרות היא ג"כ מלחמה לכל פרטיה ודקדוקיה, ועלינו איפוא ללמוד ולהתכונן.

אנחנו יכלים להיות מוכנים, אבל איננו שמים לב עדיין לדרכי ההתקנה. הדין־וחשבון האחרון של הוזרה לחקלאות הארצות־הברית מציין את הסבות שגרמו שם למשבר בחקלאות בשנים האחרונות. ההתחרות של ארצות בעלות שער־הכספים הנמוך היא הראשונה. השניה לה היא הפרעת שווי־המשקל בין הסכומים הגדולים שהשקעו באחוזות ובמכשירי־עבודה במשך שנות־המלחמה, כשמחירי התבואות עלו למעלה ראש, ובין ירידת המחירים עכשיו. הפרמרים ששלמו, לפי גובה מחירי התבואות ששלטו בימי הפקעת שערים, מחירים גבוהים בעד אחוזות יורדים עכשיו מנכסיהם. ובשלשה אמצעים נגשים להעלות ארוכה לחקלאות: בהגדלת התקציבים על מוסדי החקירה ומוסדי־ההדרכה – המנוף העיקרי בהגברת היבולים ובבריאת שוקים ליבולים המורמים. ביצירת מוסדות אשראי נוספים ובהוזלת התעריף למשלוח תבואות חקלאיות בעזרת תקונים יסודיים במסלות־הברזל ובקריעת נתיבות חדשות במים. לפי המצב הקיים מגיעות למטרופולין הגדולים בארצות־הברית תבואות חקלאיות מארצות ים־התיכון דרך מסלות־המים ביתר זול מאשר תבואות קליפורניה דרך מסילות־הברזל המשוכללות. מוסדי החקירה, קרדיט זול וחבור־דרכים טוב – בלי המכשירים המשוכללים האלה אין יוצאים כיום היה במלחמת־התחרות לדרך רחוקה.

אנחנו לא יצרנו את המנוף המתאים, לא להגברת היבולים הקימים ולא למכירתם. ואומרים אנו להסיע המונים ולהרים משאות כבדים. אפילו נקודת־האחיזה למנוף זה עדיין לא נמצאה לנו. השטחים הקטנים עם האדמה המדוללה הנמצאים ברשותנו אינם יכלים לשמש כנקודת־אחיזה ממשית ובטוחה. אף אין עוד נטועה במוחנו ההכרח הברורה איך יוצרים חקלאות נושאת את עצמה ואיך פולסים נתיבות לכלכלה לאומית בריאה. אשר תקלוט בדרך הטבע מתנחלים חדשים, מבלי אשר העינים תהיינה נמקות וכלות ל"קפת הצדקה" ההולכת ומתוקנת מיום ליום. עמידתנו דלה וריקה איפוא כלפי בני־אומנותנו המתראים אתנו בשוקי העולם אפילו בשנים כתיקונן. והמלחמה עדין לא באה לקצה. עוד רבות התנודות בשער־הכספים. רק מחירי תבואות השדה ירדו, אבל מכשירי־עבודה, חמרי־בנין עולים עוד כפלים ויותר מאשר לפני המלחמה. ונטיעת כרם ופרדס עולה הרבה יותר מאשר בשנים כתיקונן. ה"מחר" יכל להיות בהיר כחמה, אבל ה"היום" לוטה עוד בערפל, ולא ישביע רעבים. בטפחנו אנטנסיבית את הדיבור על האנטנסיביות עשה עוד לא נעשה למענה דבר. באש־הקדומים ובאש־העתידות יכלים אנו להלהיט את עוז דמיוננו כהנה וכהנה. אבל את ההוה לא נזיז בהן אף צעד; לו יש חקי־ברזל כלכליים שלו הסוגרים שערים ואין פותח, ואף –פותחים, ואין סוגר… וברדפנו אחרי דברים למעלה מן הטבע אנו רק מחבלים בידים עמדות טבעיות, והעמדות טבעיות הן – הכנת תנאים להתישבות צפופה ולא ההתישבות הצפופה גופה. ובהרקיענו מרומים, שוכחים אנו את האדמה; והאדמה פירושה, פשוטה כמשמעה – אדמה, אדמה!

באין מוצא טבעי מהמבוכה הכללית אשר כלנו נמצאים בה תולים אנו את עינינו במוצאי־הבאי ומפלסים לנו למרחב הנכסף נתיבות־הזיה. דללו מקורות ההכנסה של משקינו החקלאיים, ונסגר המעגל בפני השואפים לעמוד על הקרקע; הבה איפוא נצמצם את ההוצאות עד קצה גבול האפשרות, ועוד למטה הימנו, – והדלת הנעולה תפתח מעצמה; יתכוץ האחד – ירוח לשני; ומהמשק המכלכל אחד בצמצום הן לא יפלא להחיות שנים בדוחק רב. כך הוא דרכה של עליה בשנות־חרום, ככתוב: פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן. אחרת אין לקיים את החקלאות במצור ובמצוק, וככה גם יבנו האוכלוסים הצפופים!

בפסוקים ובמימרות לא ידענו מחסור מעולם; ואלמלי רק אפשר היה להשביע בהם רעבים לא היינו יודעים מחסור בכלל. הצורך בקימוצים אינו זקוק גם לראיות. הקימוץ הנהו בנין־אב בכלכלת כל משק לא בשנות־רזון בלבד, כי א גם בשנות־ברכה. אולם אותם הקימוצים העלולים להביא באמת שנויים לטובה בכלכלת משקינו אינם רצויים לנו; והללו הרצויים לנו לא יביאו הצלה למשק. כי רק בתיקונים כאלה אשר ישליטו את עצמם על כלכלת המשק וגזרתו תבא הרוחה. ולא בשנויים בכלכלת העובד. הם רק ימוטטו את הקיים, ואף נפש עולה חדש לא יקיימו.

אנחנו איננו נלאים לחפש ולגלות מקורות־מחיה חדשים אשר בכחם להגביר את קליטת הארץ. בתוצרת־הארץ רואים אנו את המקלט הבטוח האחרון, ועליה חדלנו כמעט לדבר, כי אם החילונו לשיר בחרוזים ובמליצות, ואף מ"גמטריאות" איננו מסלקים את ידנו. “קתא” היא “תוצרת־הבית” החדשה! אבל החקלאות הממודנת שלנו ע"פ כל טבע מהותה מצווה ועומדת מתחילה בריתה להיות בנויה מאבני תוצרת־חוץ, ובנויה – ממסד עד הטפחות! אותה איננו אומרים להמיר באחרת; על טרקטורים לא נוַתר; במכונה המרכבה לא ננהג קימוצים. מאין תבא איפוא העזרה? מלחם־חקו של עובד־האדמה; פלגינן – נגזור. וכלכלת העובד היא כאין וכאפס לעומת המכונה הגדולה שבה שבוי כל המשק; וכלה היא עוד תוצרת־חוץ, ובהעלם גלגל אחד ממנה תשבות כלה, ואף גלגל זה תבואת־חוץ הנהו!

מה הן אבני־הבנין של יחידת־התישבות חדשה, זולה ואנטנסיבית? משש מאות הלי"מ! באחוזים למאה: 3.63 מכל הסכום השקוע בסידור משק מתחיל, שאינו מצויד בכל כלי העבודה ההכרחיים, בכל בהמת העבודה ובהמת־החלב. המשק המערב מסוג זה הבנוי על יחידת־התישבות בת מאה דונם, עוד דרכו ארוכה לפניו למלא את החסר בתקציב ולהשלים ענפים עקריים. בהמת־החלב המובאה בחשבון לא רק שאינה מספיקה כדי להיות מקור־הכנסה, אלא אפילו כדי לספק את צרכי המשפחה העובדת בחלב. אולם גם הסכום ה"לקוי" הזה מעמידנו על שני דברים: על היחס אשר בין ההוצאות החלות על כלכלת העובד ועל כלכלת בהמת־העבודה והחזקת המכונות; ועל היחס אשר בין הסכומים השקועים במשק פלח ובין הסכומים השקועים במשק חצי־ממודן, זול ובלתי משוכלל, כמו המשקים החדשים שלנו בתחילת התהוותם¹.

בזוג שורים או בזוג חמורים ובמחרשת־מסמר, שכל שוים מגיע ל־ 40–30 לי"מ, נגש הפלח לסידור משקו. מורג, מזרה, כברות אחדות ומגוב, שכל שוים כעשר לי"מ, משלימים את כל התמונה. בית־חומר הבנוי מתעשית־בית הוא שוה כסף, אבל כמעט אינו עולה דבר; חמרים ראשונים – חומר ותבן, אינם מובאים ממדינת־הים ואף לא ממרחקים בארץ; הבנין כאילו צץ מהאדמה שעליה הוא מתנוסס, כי ממנה הוא נוצר – “עצם מעצמה ובשר מבשרה”. אנשי הבית יודעים בעצמם לקושש קש, לעשות תבן וללבון לבנים, לפי המתכנת הדרושה להקמת משק. במכשירי־העבודה, מלבד אֵת המחרשה העשויה ברזל, אין שמץ מתערובת חמרי־חוץ. במאה לי"מ לכל היותר אפשר להעמיד מתנחל על הקרקע, בלי להביא בחשבון, כמובן, את הסכום המוצא על רכישת הקרקע. הרבה הוצאות על הכשרת הקרקע שהן הכרחיות לצורת משק ממודן, הן בגדר מותרות בשביל המשק הפשוט. בסכום שמוציאים על יחידת־התישבות שלנו, זולה בתכלית הזלות לפי מושגינו, אפשר לקיים חמש או שש יחידות בלי התאמצות יתרה.

מלמד־הבקר יכל היה איפוא לההפך בידנו למטה־קסם לשחררנו בבת אחת מכל מרעין־בישין הצוררים אותנו, ממשלחת מלאכים למדינות הים, מסבל התקציבים הכבדים, מ"קמפיין געצייגים" עם כל הסערות הצרורות בכנפיהם, מתעשית מוסדים כספיים הכוללים הכל, מלבד – כסף. לא היה לנו צורך ב"משביר" וכיוצא במוסדות כאלה, שעליהם לכרוע תחת כבד מכונה שלמה, בכדי לציד אותנו במכונות. לפלח אין צורך בכל “השפע” הזה, בכדי שיוכל להוציא השוקה עודף הדגן והירקות הנשאר לו אחרי ספוק משפחתו. הנה איפוא חלום עליה מהירה ואנטנסיבית, והנה גם פתרונו בדמות הקימוצים האלה!

המתנחל החדש בונה את ביתו על קימוץ עתיק־ימים והולך לו בדרך סלולה מאלפי דורות – בדרך אבות אבותינו הקדומים! הצרופים הכספיים החדשים וכל היגיעה הרבה המיגעת את מוחות חכמי הכלכלה שלנו הם מיותרים לגמרי. אין המתנחל מכניס את עצמו בעול קשה מנשא בשעת סידור המשק ואינו מוסיף למשוך בו עד זקנה ושיבה, עד כלות הכחות. כשהמשק כבר בנוי, בהמת־עבודתו זוכה מן ההפקר, ואין היא דורשת לכלכלתה כאשר תדרוש במשק ממודן חלק רביעי משטח הפלחה. לפי היבולים הקיימים, והיבולים הטובים, דרוש להקצות שטח של 20 דונם רק לכלכלת סוס אחד – החלק החמישי איפוא מיחידת־התישבות בת מאה דונם. ומההוצאה השנתית של משק כזה שהיתה מגיעה לפני המלחמה לסכום של 750 פר', יצא על חלקים של תיקונים והפחתות בלבד סכום של 200 פר' – החלק החמישי מכל ההוצאות על הספקת הצרכים. וההפחתות גופן! אין המשק בצורתו כהויתו נותן הכנסות כדי רכישת אנבנטר חדש ההולך ונפחת במשך שמונה שנים. אחרי שנות עמל כאלה יעמוד המתנחל ריקם כלעומת שבא. סובב חוזר הגלגל: חובות חדשים, תקציבים חדשים, והארץ על יבוליה הזעומים לעולם עומדת…

כשאני לעצמי אראה בעובד־האדמה שנקים מקרבנו אחד מפלאי־בראשית, ואפילו אם החקלאות תתן את האפשרות לראות אתה חיי ריוח, לפי מעלת־חיים של פרמר אמריקני. מימי לא האמנתי ואיני מאמין, כי נהיה מסוגלים בכל שבירת־הרצון לנחות למדרגת הפלח במעלת־חיינו. אני לא אבא איפוא בהצעות של “קימוצים” מסוג זה; ואין על־כל־פנים רשות להציע לאחרים אורח־חיים ירוד, אם המציע אינו מטיל על עצמו חומרות כאלה ואינו מופיע כמופת חי. אבל אלמלי היה קם קנאי כזה מקרבנו, שהיה מקיים בגופו את התורה שהוא בא להרביץ ברבים, והיה דורש “למען תחית העם והארץ” שבירת־רצון ארוכה, הייתי אומר לעצמי כדברים האלה: אני יודע כי חלוצינו מסוגלים למעשה גבורה; להשליך את נפשם מנגד בשדה־מלחמה תחת כדורי אויב או למות מות גבורים בשדה־העבודה מיתושי קדחת; אבל “למות אך פעם, לדעוך פתע, ולא למות לרגעים אלף מיתות ביום”; רבים רצו לעמוד בנסיון קשה כזה, ולא עמדו בו אפילו יחידי־סגולה. אולם לכל עת וזמן – גם לחזיונות למעלה מן הטבע. אנחנו הגענו לקיר ברזל, ובאין מוצא מתעוררת גם גבורה עילאית הדוחפת אנשים למעללים כבירים, כבירים במקרה שלפנינו לא לפי הפירות שהם עושים, כי אם לפי ההתאמצות שהם דורשים; גם החלש ילבוש איפוא עוז. בשגם אורח־החיים הפשוט טבעי הוא בתכלית הטבעיות כשהוא לעצמו, ורק בשבילנו, העמוסים מני לידה בהרגלי עיר, נראה הוא כיוצא מגדר הטבע. אי־טבעית תהיה איפוא רק הקפיצה הראשונה, ואחריה הכל ילך למישרים במסלול קבוע מאלפי דורות. אם החזון הזה יהיה למציאות, עד עבור זעם כמובן, תהיה נאמנה המציאות קודם כל לעצמה ונאמנה למצב הקשה שבו אנו נתונים; אין עלינו להמציא גזרות כלכליות מן המוכן, בטוחה ואיתנה לפי דרכה. השוקים נפתחים, ואחריהם גם שערים נעולים לחפצים לעמוד על הקרקע.

על קימוצים מסוג זה אין אנו מדברים; “מחשבת־פגול” כזאת לא תעלה גם על הדעת. קנאי הקימוץ וקנאי תוצרת־הבית הנם עוד קנאים יותר גדולים לטרקטורים גדולים, למכונות כבדות ולבהמות־עבודה אדירות ולפרות־חלב, שהן דוקא ילידות־חוץ ולא ילידות־בית, והרבה הרבה שנים תעבורנה עד אשר תהיינה ילידות־בית בדורות שהן תקמנה. בכל הכבודה הזאת באים להכביד עול על עול ומשא על משא. כל הבנין מרכב מאבני־חוץ, כבדות ויקרות, שהארץ לא תוציאן לעולם, בלתי אם יתגלו במעבה אדמתה אוצרות אשר לא שערום. המכונות החקלאיות המשוכללות ברובן הן תבואות־מונופוליון של ארצות־הברית, שאפילו גרמניה רבתי בתעשיה משתמשת בהן לצרכיה ואינה יכלה להוציאן לא כטיבן, כמתכנתן וכמחירן. מתפארת בנין המשק לא יגרע איפוא דבר, ורק מחלק בונהו יחסירו, בהורידנו אותו בצרכי חייו למדרגת פלח. מהי איפוא העבודה הזאת לנו?

גם הפלח נלחם מלחמת־קיום קשה ב"מים הזדונים", אבל קל הוא בכתנתו לעורו ובידו יביא את לחמו; ואנו עמוסים ברזל ועופרת המושכים אותנו תהומות, וקיטור וחשמל אין לנו שיחזיקונו בכחם. כחות חיצוניים הם הקוצבים את חיינו הכלכליים, ולא אנו בעצמנו; עלינו לעמוד איפוא על טיבם; או להדמות להם כליל, או לעלות עליהם לאין־ערך. במלחמת האנגלים והתורכים היו צריכים הראשונים להחזיק צבא פי כמה, בכדי לצאת בעטרת־הנצחון. על כל חיל אנגלי לוחם – היו מתלוצצים שנוני־הלשון – דרושים שנים שיאכילו אותו לשובע. כל מסלות־הברזל, הרכבות, האוטומובילים, הקטרפילרים, “הגמלת” רכבת־הראש שמשו להעברת צידה לא פחות מאשר להעברת כדורי־מות. וביום שהצידה לא באה בזמנה, פסק עורק החיים. לעומת זה יכל היה להלחם החיל התורכי חצי־רעב. חולשה זו – היא גבורה; והגבורה היא לפעמים – חולשה. כאשר כל העולם הממודן עיף במלחמה, היה מלא כח החיל הפרימיטיבי, והאחרונים במנצחים היו התורכים המוכים מתמול. גם במלחמת־ההתחרות מוקפים אנו כוחות כאלה, שחולשתם המדומה היא גבורה יתרה. בכדי להחזיק מעמד כמוהם עלינו להיות שלמים ועקביים עד הקצה האחרון: או להיות פשוטים בכל, גם באכילה וגם באמצעי־העבודה. או אם דבקנו במדות ממודנות ומחוברים למכונות האלה.

במדת החצאיות שלנו מונחת הסתירה הפנימית, שבה טמון ההרס למוטט את כל הבנין שאנו עמלים עליו. מתנוססים לתפארת בניני־הדר, מזהירות המכונות, עומדות על אבוס מלא ונאמן בהמות מיוחסות, ופרי כל העמל הזה אוכלים אחרים. מעין קללת התוכחה פסוק אחרי פסוק: זרע רב תוציא, ומעט תאסף, כי תאכלנו המכונה; כרמים תטע ועבדת, ויין לא תשתה; זיתים יהיו לך, ושמן לא תסוך; מקנה יהיה לך, וחלב לא תשתה. ועבדת את המכונה אשר תתן עול ברזל על צוארך ותאכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד האבידה אותך. לחם ועדשים, מנת־יומו של העמל ואוהל נטוי לו, הלא אותם משיג הפלח בידים ריקות כמעט, ובגללם אין צורך להסיע משאות כבדים. יש טעם לשמש זמן־מה את המכונה, בכדי להיות בכחה אדון לעצמו ולצאת למרחב החיים, גבוה, גבוה מעל פני חיי פלח, כאשר יעשה האכר הגרמני. אולם הלא אין לעשות מ"תפארת המשק" תכלית בפני עצמה, מעין פולחן דתי, לחיות בדמיון ולא במעשה בתפארת זו ולהמית את עצמו עליה.

אנחנו איננו יכלים איפוא להחזיק בחצאיות. באבנים שלמות עלינו לבנות: או קדומות או חדשות שבחדשות. ואם משק ממודן הוא צורך נפשי לנו, עלינו גם להיות עקביים במסקנותינו.

אותו המשק המרכב על רבוי ענפיו, ומכונותיו, ומכשיריו אינו יכל להיות פרוזדור פתוח לעובר־ושב, לא מקום־קליטה לעולים בלתי־מנוסים בעבודה ולא אוהל־תורה לחדשים. משק כלכלי, שתעודתו לתת ריוח ובא להיות בית־ספר יוצא מגדר האחד ואינו נכנס לשני – אינו מכניס ואינו מדריך. אלפי מוחות רגילים אינם יכלים למלא אף מוח אחד של מרקוני ואדיסון. מאה כשלי־ברך אינם יכלים למלא מקום אחד של רב־פעלים. עשרה רעבים אינם יכלים להוציא לפועל עבודת שבע אחד. עקבות פועל חדש אפשר להכיר כמה שנים אחרי אשר עבד, אם נעזב הוא לנפשו; והדרכה דורשת סידור מיוחד. מכונה מרכבה דורשת מכונן רב־תבונה ומלומד־נסיונות. קבוע ומחובר לה ולא בן־חלוף. כמוה דורש הוא את לחם־חקו לשובע; ה"הכרה העליונה" אינה ממלאה לזמן רב את חמרי־ההזנה ואת יתר הצרכים ההכרחיים. אי־אפשר לפרנס את המכונה ביד נדיבה ורחבה, ואת מכוננה “ככלב וכעורב”. מנת־הזנה שוה, למצער, לשניהם ושווי זכויות בטפול. מתי יגיע העובד למדרגת אנבנטר לאומי, שיחוסו על הפחתתו ועל אבוד כחותיו, כאשר יחוסו על אנבנטר המשק; לא מחמת טעמים הומניים עילאים כי אם מטעמים משקיים פשוטים. כי לא רק פרד או מכונה ההולכים וכלים בלי עתם הם אבדה כלכלית שאינה חוזרת אלא גם החלוץ־העובד; ה"מין" הזה הוא בִיקָר כמכשיר־עבודה חלוני! כי בנפל העוזר מ"ארוכת־הרעב" שמעניקים לו יפל גם –עזור…

* * * * *

בחוגי אנשי שלומנו מתהלכות עכשיו תורות כלכליות חדשות, העלולות לחולל מהפכה בתורות המקובלות ולערער את כל יסודותיהן; “איינשטייניזם כלכלי” הייתי מכנה אותן. כתורת היחסות מורות הן כי הקו העקום הוא היותר קצר, ועוד עולות הן עליה, באשר תורת היחסות מובנה רק ליחידי־סגולה, והן אינן מובנות אף לאחד. השרידים היחידים מקרבנו המשועבדים לחוקים קבועים עומדים תמהים ושואלים: איככה יעשה הפלא הגדול לפרנס המונים ב"כבשת הרש"? איך יחלקו ארבעים הלירות העולות בחלקו של מתנחל חדש והתוספות שלשה אחוזים למאה מהסכום של אלף או אלף ומאתים לי"מ? באיזה אורח יעשו הקימוצים בכלכלה, אם המשק שומר את צורתו חצי הממודנה. אין זאת כי אגדת־הקדומים קמה והיתה למציאות. על גשרי־ניר יעברו נדחי־הגולה ויגיעו בשלום לארץ־הבחירה. על גשרי־ברזל יעברו צרינו ומנדינו, ויצללו תהומות. מעשה נסים ונפלאות. דרך־הטבע היא אחרת. מעטים בונים גשרים, ורבבות הם העוברים אחרי־כך עליהם; אם הרבבות מתחילות להדחף בקוצר־רוח, נופלים גם המעטים. ואם איננו מסוגלים לקרוע את “הים הסוער” במקלנו בלבד, כאשר יעשה הפלח, ומשועבדים אנו לברזל, צריך שהברזל יהיה ברזל: חסון ומוצק! ככה עלינו לכונן את משקינו: חסונים ומוצקים ובידים ספרות, אבל בטוחות ואמונות. אם המעבר יהיה איתן, יעברו האלפים, גם הרבבות…

בחוץ אורב כצר עָנינו בעצם ממשותו; בבית שמור לרעתנו עשרנו המדומה. בין כה ובין כה בשני השוקים האלה זרים מושלים, ועלינו רק להרכין את ראשנו. ברוך איפוא המקום, שעוד הותיר לנו לפליטה רשות־היחיד שלנו, שבה יש לנו שליטה על עצמנו; רשות זו – ה"בית־שבבית"! אנו יכלים להתבצר במשק פנימי, סגור ומסוגר בפני השפעות־חוץ ובלתי־תלוי בתנודות מחירים. מי־מנוחות לפי דרכם בחוף בטוח לפי דרכו, בלי שפל ובלי גאות; אליו נחתור ואליו נסיע המונים לקראת האדמה הנכספה. את משק־הממון נבטל כליל, ונשוב למשק הטבעני – לחלופי־נכסים! הסנדלר, החיט, הרצען, הנגר, הרופא, המורה יעניקו לעובד האדמה בעין: נעלים, בגדים, כלי־רתמה, כלי־בית, מזור לגוף ורפוי לנפש תמורת חטה, חלב, בשר וביצים. צמר־גפן נגדל בעצמנו ומחמרים ראשונים אחרים לא נניח גם כן את ידינו. מים יש די בירדן, וחשמל יהיה! מה מעכב איפוא. ברבות הימים נחרש גם בברזל ונחושת – ומכונות תהיינה לנו מתוצרת־בית. הרמת־יבולים? מי בער ולא יבין כי מאתים הן יותר ממנה. אולם מי בער ויחכה למוצא־טבעי, שנפתח הוא תמיד “בשובה ונחת”. בתוקף אמנה חברותית, המשנה את הגזרה הכלכלית שלנו מיסודה ופותחת עוד דלת נעולה בפני רעבים לקרקע, יכלים אנו להיות אדוני המצב עוד היום; מי יהיה איפוא רך־הלב ורפה־הידים שיצפה למחר?…

מדינה איפוא בתוך מדינה שבמדינה. “כלל־ישראל” הנהו בארץ משק כלכלי בפני עצמו, לפי גזרה מיוחדת, ובמשק זה נהיה, אנחנו חברי הסתדרות הפועלים, משק סגור בפני עצמו. בתוך תחומי העבודה לא נוַתר אף על תג מחידושי הטכניקה; בשארית כחותינו ובמיטב כספנו נשלם בעד האחרונה שבמכונות הממודנות; ובתחומי כלכלת משקנו הצבורי נחזיק בנושנות ונחזיר את הגלגל לכמה וכמה דורות אחורנית – ממשק ממון למשק טבעני. סתירה פנימית? – ומה בכך. תחת שמש מזרח צומחים “גדולי־כלאים” כאלה. חדש־שבחדש וישן־שבישן משמשים בערבוביה – חזיון רגיל. בתוך ענני אבק ותמרות עשן משרכת את דרכה אורחת גמלים ויורטת את הדרך בפני אוטומובילים דוהרים למטה, ואוירונים צחורים מנסרים ברום התכלת למעלה; צלילי מחרוזת זוגים נוגים וצפירות קיטור עזות מתלכדים לסמפוניה אחת. נוף־המזרח!

נגד עינינו מרחפת עוד תמונת־המלחמה. מדינה מבודדה היתה הארץ. פסקו חבורי־דרכים עם העולם הגדול ונסגרו הגבולים. אין יוצא ואין בא. אפסו מהשוק הרבה תבואות־הכרח, ואף בכסף מלא אי־אפשר היה להשיגן. ירד מערכו המלא הזהב והתיקרו צרכי־אכל. כבו המאורות לכלם וישבו בלילות לאור הירח או לאור פתילת שמן מפוחמה, ולא נהדרו גם פני עשירים. בכח־איתנים חיצוני שוו עד מעלה ידועה פני החברה, למעמדותיה ולשכבותיה השונים, וירדו הצרכים. לא היתה במציאות שכבה גדולה המחזיקה את מעלת־הצרכים עד גובה הגון והמגרה תמיד את היצר הכללי ללכת בעקבותיה. ה"כלים המשולבים" החיצוניים המשוים את המחירים בכחות שוקי־חוץ בטלו; השוק הפנימי בלבד היה החותך והקוצב. ובבית גם רבו בשנות־המלחמה אוכלסי הנהנים וגדל לאין ערך כח־הקניה מכפי שהיה בימי־שלום; הצבא לקח הרבה, אבל גם נתן הרבה. האכר קבע את המחירים על תבואות שדותיו ותבואות בהמתו, והעירוני לא היתה לו ברירה אחרת, אלא לשלם. אבל בעד מה הרבה לשלם? העיקר בעד לחם־חקו. והאכר הכניס אמנם במזומן ועשה־חיל, אבל לא לאורך־ימים. הוא הכניס, מבלי להוציא הרבה כל זמן שעמדו לו המכונות וכלי־העבודה הישנים, שנרכשו במחירים נמוכים; כשהמכשרים הישנים תמו, ובעד חדשים היה הכרח לשלם מחירי־מלחמה, גדלו גם ההוצאות; והכוכב החדש שדרך בשמי החקלאות התחיל דועך.

בימי שלום אין משקים המסוגרים בהחלט בפני העולם החיצוני. גם המשק הלאומי הוא רק חוליה בכלכלה בין־הלאומית. וכל הארצות והמדינות יחדיו אינן אלא משק בין־לאומי מערב, וכל אחת מהן תקיפה בפירות־המונופוליון שלה, שהיא מוציאה בכחותיה הטבעיים או בכח טבע אנשיה. כל הגדרים המלאכותיות נפרצות. יש אמנם מדינות הקובעות מכסי־הגנה על תבואות־חוץ ידועות, בכדי לעשות את תבואות־הארץ לסחורה עוברת בשוק הפנימי; אבל אין מתקנים תקנות כאלה “בסיטונות” ובקבלנות על כל הצרכים.

בשני מקרים יש טעם למכסי־הגנה. כשהשוק רווי תבואות ידועות מחמת עודף-התוצרת. ארצות רחבות־ידים, לדוגמא, נתברכו ביבוליהן, וההצעה עלתה על הדרישה. או בתי־חרושת הוציאו הרבה תבואות למעלה מהדרישה וימלאו בהן את השוק. המחסנים והאסמים מלאים, ואין דורש להם. במקרים כאלה יכלה המדינה הבודדה להתבדל לגמרי מהעולם החיצוני, לעשות הסגר על תבואות־חוץ, בכדי שלא תדחקנה את שלה. אין במקרה זה כונה להחזיק באופן מלאכותי את המחירים על גובה ידוע, אלא להגן על משפט־הבכורה של תבואות־בית, שתמכרנה אמנם במחירים ירודים כתבואות־חוץ, אבל שהן תמכרנה ולא אחרות.

יכלים להטיל מכס על תבואות־חוץ לשם הגנה על תבואות־בית, בכדי להחזיק את המחיר על גובה ידוע למעלה מהמחיר הקצוב עליהן בשוקי־העולם. יש חשבון למדינה לפתח את החקלאות מנמוקים מדיניים־צבוריים או לפתח תעשיות ידועות, שאינן יכלות בתחילת התהוותן לעמוד בהתחרות עם תעשיות מפתחות. הקונה יכל להשיג במחירים נמוכים סחורות־חוץ, ובתוקף חקי מוכרח הוא לשלם עודף ידוע בעד סחורות־בית. תקנה כזאת היא בת־קים ובת־ערך, אם אוכלוסי הארץ יכלים ע"פ מצבם החומרי לשלם את העודף הזה; אם יש בכלל במציאות מספר הגון של אוכלוסים בעלי כח־קניה, שהיו חושכים את העודף הזה והיו מניחים אותו בבנק או במסחר, ועכשיו מוטל עליהם להוציאו לטובת האכר או לטובת תעשיה ידועה. גזרה זו לא תביא איפוא את המסחר לידי קפאון, באשר יש מי שלא ידיר הנאה מצרכיו ההכרחיים גם בשלמו מחירים גבוהים בערך. גרמניה החזיקה בשטת מכסי־הגנה על תבואות־חוץ, כדי לפתח את החקלאות. כששים אחוזים מהאוכלוסים חיים על תעשיה, מסחר ואומניות אחרות. החיים על התעשיה ומסחר־העולם מושכים את כל הכנסותיהם מצנורות חוץ. והאוכלוסים האלה בכחם לשלם לאכר מחירים יותר גבוהים בעד פרי שדותיו מאשר בעד פירות־חוץ, בהיותם משלמים עודף זה מ"מנת־החסכון" שלהם ולא מלחם־חקם הקלוקל. וככה גם האוכלוסים החקלאים האמידים יכלים לשאת במסים ידועים להגנת תעשיות ידועות, מפני שגם הם משלמים אותם מ"מנת־החסכון" ולא מלחם־חקם.

לנו יש עסק עם אוכלוסים שאינם חושכים כסף, אלה עם אלה החיים למטה ממנת־הקיום ההכרחית להחזקת הגוף; אי־אפשר איפוא להטיל עליהם מסים, באשר אם יבואו בתקנות כאלה יגזרו עליהם גזרת רעב. כח־הקניה ירד לאפס, והמטרה הנרצית לא תושג, והאוכלוסים יתנונו. אין להוציא חלב מפרה יבשה בכל התרופות שבעולם. משפחה הקונה ליטר חלב ליום במחיר שלשה גרוש, תקנה חצי ליטר אם המחיר יוכפל ותקטין את מנת־ההזנה שלה. אולם משפחה שאין בכחה להוציא ליום אלא גרש ליום אין לה ממה להפחית, באשר לא תוכל להשתמש בכלל בחלב. “הקופסאות האוסטרליות” המופתיות הן למעטים אולי קנוח־סעודה, לחלק ידוע מעט יותר מזה, אולם לרוב – הסעודה עצמה! בלעדיהן עליו לחיות על פת חרבה בלבד. אם יגזרו על קופסאות אלה לא יקנו את הקופסאות היקרות שלנו, מפני שכח־הקניה של רוב אוכלוסינו מגיע בקושי רב עד כדי קנית קופסאות זולות. לא לחנם היו מתנגדים הסוציאל־דמוקרטים בגרמניה למכסי־הגנה על צרכי אוכל, באשר הם קובעים את נפש הפועל. מכס אפשר להטיל על צרכי מותרות כמו טבק, יין וכיוצא, אבל לא על צרכי־האוכל ההכרחיים; ורק אלה באים, לפי שעה, בחשבון אצלנו בשוק הפנימי.

רוב אוכלוסי הארץ הוא חקלאי. בעלי־תעשיה כמעט אין במציאות, אם לא להביא בחשבון את ההתחלות “הקיקיוניות” המעטות. אוכלוסי העיר מעטים במנין ודלי־יכלת; הם אינם יכלים איפוא להרחיב את השוק הפנימי. האוכלוסים החקלאים הם איפוא אשר יעבירו על כתפיהם את התעשיה, תוצרת־הארץ, – הם אשר אין להם כח לשאת את עצמם! אבל גם כח־קניתם מהו ומה ערכו; חלקו מתקרב לאפס, וחלקו עוד למטה הימנו. הפלח או האכר אין בכחו, למשל, להוציא עשר לירות בעד כלי־בית, ובמקום לקנות שלחן יפה וכסאות נאים מבחוץ, יקנה פשוטים מתוצרת־הארץ לחיזוקה ולבסוסה; אלא יש בסך־הכל ביכלתו להוציא שתי לירות, ואף פרוטה יתירה אין לו; ובשתי לירות יכול הוא עוד לקנות איזו כלי־בית מבחוץ, ומתוצרת־בית אינו משיג דבר. מכס־הגנה, זאת אומרת: ליטול את האפשרות מרבים בכלל להשתמש במטה וכסא. כי התוצרת המקומית אינה יכלה להמציא את הכלים האלה, אפילו בצורה היותר פשוטה, בהתאם ליכלת הקונה הדל. גזרת המכס היא איפוא לרעת הצרכנים הדלים ולא לטובת היצר המקומי, כי לסחורתו בין כה ובין כה לא יהיו קופצים. התוצאה תהיה: בית הפלח ישאר ריק בלי שלחן, ומחסן היַצָר יהיה מלא וגדוש בהם. האחד יהי חסר, והשני לא יהנה.

אין תבואות שדה מונחות עכשיו באוסם מפני שבכלל אין קונים להן, אלא אין קונים לשלם אותו המחיר אשר האכר המקומי ישית עליהן ומוכרח לדרשו. אין איפוא פרובלמה של עודף־תוצרת, אלא שאלה של התחרות. הפרמר האוסטרלי יכל למכר את החטה שלו במחיר יותר נמוך מאשר אנו יכולים למכרה. הפתרון הוא איפוא גם כן פשוט. אם נוכל להוריד את המחירים נכה אנו את חטת אוסטרליה ולא להיפך. אלמלי היו אוכלסי עיר רבים במנין וחזקים ביכלתם היינו אומרים: שלמו את העודף להגנת החקלאות! אבל מי ישלם? הקומץ העירוני הזה לא ישביע, והחקלאי הלא אין טעם שיוציא מכיס האחד ויכניס לשני. אין תבואות התעשיה מונחות במחסן באין דורש להן בכלל, כי אם באין קונה בעל־יכלת לשלם בעדו מחירים יוצאים מגדר הרגיל. וגם במקרה זה ההגנה היחידה והמיוחדה היא – הסגולה הטבעית לעמוד בפני התחרות.

מהי איפוא התקנה שאנו מתקנים, מבחינה כלכלית טהורה ולא מבחינה חברותית, בבואנו לאגד לאגודה אחת את כל משקינו החקלאיים מצד אחד ולאגודה שניה את כל בעלי האומניות השונים מצד שני ולהעמידן זו לעומת זו? משותפות של רוטשילד ורוקפלר יעלו כבר גידולים עושי פירות. אולם למי ירוַח משותפות של שני קבצנים ומה הנם הפירות אשר תעשה השפעת־גומלין זו. אם דגניה ועין־חרוד תמכרנה את תבואות שדותיהן ובהמתן במחירים גבוהים לפועלי הכביש, תצאנה הן בריוח, והגרעון ירשם בפנקסי פועלי־הכביש. אם תהיינה מוכרחות למכור במחירים נמוכים, לא לפי יכלתו הטבעית ושפל הכנסתו של המשק אלא לפי מדרגת כח־הקניה של הצרכן, תצאנה הן בהפסד ופועלי הכביש ירויחו. אם הנפח והרצען והנגר יעשו את מלאכתם בזול לפי יכלת החקלאות הירודה יצאו הם וידיהם על ראשם; אם יקחו מחירים לפי ההכרח הטבוע בגזרה הכלכלית של הארץ תצעד החקלאות בתלמה המקובל. 0+0+0=0 היא נוסחא אלמנטרית מאד, אבל נכונה. כי גם לתעשיה, וגם לחקלאות חסר העיקר: הגברת הפרודוקציה! וכאשר היא אינה, חי וקים הגרעון המתמיד! ואם הפנקסים יתנהלו לפי שטה זו או אחרת, אם החשבונות יוסגו מקונטה לקונטה, הקופה תשאר ריקה כמו שהיא, והפירמידה של הדיפיציטים תלך ותגדל מעלה, מעלה.

משקינו החקלאים אינם יכולים, כאמור, להתקיים לא מחמת שוק סגור בהחלט, אלא מחמת חוסר יכלת לעמוד בהתחרות. הם מוכרחים לשית מחיר גבוה על חלב בהשואה לארצות אחרות, יען כי יבול האדמה הוא זעום, יען כי יכלת־הפרה היא מעטה, יען בכשרון־העבודה, ובעיקר ביכלת־הסידור, החקלאי שלנו נופל מהחקלאי בחוץ. אם נכפיל את יבול האדמה ונכפיל את תבואת החלב, והשטח המפרנס פרה אחת יפרנס שתים, והפרה עצמה תתן הכנסה כפולה, יוכל חקלאי זה למכור את תבואות בהמתו בחצי המחיר השורר כיום, ואז יתרחב חוג הקונים; אז כל הארץ פתוחה לפניו בשביל פירות בלתי־משומרים, וכל העולם בשביל פירות משומרים, אם רק לא יעלים עין מחקי הכלכלה השוררים ויביא בחשבון את טבע הארץ וטבעו הוא – להוציא השוקה פירות־מונופוליון. בעלי האומניות השונים שבארץ יבטיחו גם הם את השוק למעשי־ידיהם, אם ימצאו את הדרך להסתגל לפי היכלת הטבעית של האוכלסים הקיימים. בכל רחבי־הארץ והעולם יש איפוא אפשרות להשתרע, למה איפוא להתכנס בעוגה מלאכותית צרה. והאפשרות הזאת היא נתנת לנו בלכתנו בדרכי־הטבע; בלעדיהן תשאר עמידתו ריקה כמו שהיתה, אחרי כל הסיגים והתקנות, גם בתוך העוגה המתוחמת.

* * * * *

מכסי־הגנה כשטה מדינית וכלכלית יש לה הצדדים החיובים והשליליים, ורבים הם המחזקים בה, ורבים הם מתנגדיה. על כל פנים אין הנידון דומה לראיה. המדינה המעמיסה על יושביה מכסי־הגנה לוקחת, אבל גם נותנת. כל תושב נהנה, אם לא ביחס צודק ובמדה שוה, ממוסדי המדינה וסדריה שהם לא יתכנו בלי מסים. מכסי־הגנה פנימיים, שהם נוספים על מסי המדינה, ומתקיימים בתוקף אמנת־הסכם בחוג ידוע, רק יעמיסו עול על עול ונתן לא יתנו דבר. ואין על מי להעמיס, ואין ממי לקחת. יכלים להיות חלוקי־דעות אם כדאי להעמיס משא על מכונה יותר מכפי עומסה ולהפחיתה מהר לשם ריוח־שעה או להביא בחשבון ריוח קבע ולהעבידה לאט לאט. אבל אם קיטור אין – למה כל הוכוחים. יכלים להכניס בעול־ברזל בהמת־עבודה אבירה מבלי להביא בחשבון צער־בעלי־חיים. אבל נגד “סוסת מנדלי” אין עצה ואין תבונה; היא הפוסקת האחרונה במקרים כאלה: היא אינה זזה ממקומה תחת כל שבטי־עברה שבעולם!

קודש וחול שניהם הם כחות גדולים. אבל טוב שלא ישמשו בערבוביה, וכל אחד ישאר בתחומו המגבל. ואין להפוך את החול לקודש. חלופי־נכסים – זוהי אופרציה פשוטה של בני בשר־ודם פשוטים. אין לעשות מתוצרת־בית “לחם־הפנים” ומתוצרת־זרים “יין־נסך”. אין זו זכות יתרה לאכר האוכל את לחמו ביוקר, אם הוא יכל לגדל תפוחי זהב לפדותם בשוק במחירים גבוהים ולקנות לחם מאחר בזול. זהו בזבוז בכלכלה הלאומית להשתמש באדמה, המתאימה לתפוחי זהב או לפרחים, לזריעת חטה, שאין בכחה להכניס אלא מעט מזעיר מהמינים הנזכרים, רק לשם אידיאולוגיה לאכל “לחם עצמי”. אין אסון אם דגניה תמכור את תבואותיה לסוחר ולא תעבירן צפונה לקבוצה, שגם היא יכלה להשיגן שם מסוחר. ריכוז המכירה וריכוז הקניה אינם אומרים להדיר הנאה מ"תבואה זרה", כי אם בכח ריכוז זה להשיג מחירים טובים. יש פלס אחד לערך כל פרי – הכסף! בפלס זה הם משתוים. אם יש עלית מחירים כללית על תבואות שדה – הפקעת שערים – אין להכריח את חקלאינו לטובת הכלל להיות נדבנים. אין לפחד מפני “האקומלציה” של הרכוש במשק זעיר או בקבוצה שאינה אלא קבוץ משקים זעירים; הטבע כבר דאג לכך, שהאכר הזעיר לא ישמן ולא יבעט; נגד “ארס־העושר” יש “ארס שכנגד” – ממש כמו בביולוגיה. עם עלית־המחירים על תבואות חקלאיות עולים גם המחירים על מכונות חקלאיות; בעל־התעשיה בקי גם־כן בחזון־הרוחות, וידוע להשתמש בהן להנאתו. מי ימלא אז את חסרון החקלאות, שכלה מכורה היא, כמבאר בפרק הקודם, לתוצרת־חוץ.

החול יהיה תמיד גם הקוצב את חיי החול. אם “המשביר”, למשל, ידרוש תמורת סחורותיו מחירים גבוהים מאלה הקצובים בשוק, אם בנק הפועלים ישנה ממטבע הטבוע בבנקים, ואם המשרד יבנה ביוקר ויהיה זקוק למכסי־הגנה – כלם יהיו בנופלים. מה טעם איפוא בחלופי־תוצרת? האם נסינו להביא תבואות אל השוק במחירים הקצובים ומצאנו אותו פתוח לאחרים וסגור בפנינו? האם הראינו את כחנו בגידולי־ירקות להמציא לא רק יפי־תואר ויפי־מראה, כי אם גם בזול. יש איפוא שוק, ויש מחיר לכל דבר, ומשעבוד זה איננו יכלים להשתחרר. כל הנחלים הולכים לים זה. אם יש מוצא טבעי אליו – אין צורך בחידושי־פלא. אם סגורים המוצאים מה יועילו כל החילופים האלה, ומה דמות למטבע החדשה שנתיך אנו – “שקל קודש” שלא יהיה לו שום ערך מעבר לתחומינו הצרים. באיי רובינסון כלכליים לא נשנה את המשטר הכלכלי הקיים, אף האיים האלה יגָרפו בלי רחמים בזרמי חוץ האדירים, ולא ישאר זכר להם.

לא מתמול מחפשים אנו דרכים להגברת כח־הקליטה של הארץ. יוצרי הרעיון של “כבוש העבודה והתבצרותה בכל הענפים” רדפו ג"כ אחרי מטרה זו. הצדק המחלט הצפון ברעיון זה במקומו עומד; וחיי החול ג"כ מתנהגים במסלולם ולא התקרבו אליו. תמיד הקול – קול יעקב! אנחנו במוסר־עליון שלנו, והם ב"יעלה" המופתי שלהם. בתקופה קצרה זו למדנו לנסיון איזו דברים. אין להטות את זרם החיים הכלכליים ואין לשנות את טיבם בתוקף אמנת־ניר. על כל פנים על גשרי־ניר כאלה לא יעבירו עולים. במקום הפועל שכיר־היום שנינו: העובד החפשי! אנו אמרנו: אין אנו נלחמים באנשים המוכרחים בתוקף חקי הכלכלה להשתמש בעבודה זולה, אלא בשטח שצריך להחליפה באחרת, בהתישבות העומדת על עבודה עצמית, שאין לפניה לא עבודה זולה ולא יקרה והמוציאה בכלל מתחומיה כל עבודה שכורה. הגבלת השטח אומרת, אין לעובד יותר אדמה מכפי שיוכל הוא ומשפחתו לעבדה; זהו חק אורגני המונח בטבע המשק ואנו נותן להשנות, באשר משק כזה ע"פ טבעו אינו יכל אלא לפרנס את העובד כדי מחיתו ולא להעניק לו עוד עודף לתשלום בעד עבודה שכורה. וככה נוכל לקוות להצלחה בשאלת השוק. לא “גשרי־ניר” לעולים, כי אם גשרי־ברזל הנשענים על חקי־הברזל של הכלכלה. והחקים האלה הם: השואת הכחות במלחמת־ההתחרות בשוקי־בית ובשוקי־חוץ, ולא “בתחומי-מושב” שניצור לעצמנו; והשואת הכחות יסודה בהגברת תנובת־האדמה. רק בכחה תעלמנה ה"קופסאות", הקופסאות האוסטרליות וה"קופסאות התקציביות", ולא בכח דרשות והחרמות, לא ב"שם המפרש": קנו תוצרת הארץ, ולא בקמיעות וגימטרייאות “קתא”. ותנובת האדמה, ראשית הכל ותכלית הכל, דורשת ארכה ידועה, ואין דרכה בקפיצות.

הבריחה מחומות הכרך האטומות ומשאון המון רב והשאיפה למרחב-השדה ולשלות-הכפר יצרו את ערי-הגנים הממשיות בעולם הגדול. ענוי-הבדידות במשכנות-שדה מפוזרים והעריגה למעט מצפיפות העיר ושאונה הולידו את ערי-הגנים הדמיוניות בעולמנו אנו. נקודות-מוצא שונות ביסודן ונקודות-שאיפה מבדלות במקורן יכלות לשאת עליהן שם אחד, אבל בריאה אחת לא תברא מהן. “הם ואנחנו” – כל אחד ילך לו איפוא במסלולו הקבוע. הם ילכו ממרחב למרחב, הלך ודלל את השורות הדלילות עד הגיעם למרחב שבכפר. ואנחנו נזרע “גידולי-בינים” בתוך השורות המרווחות, נעלה קומה על קומה ונוסיף חדר על חדר ואגף על אגף עד אשר בית יגיע בבית, חנות בחנות וחלון בחלון; והכל הטמיר פנימה יהיה שקוף לעין כל – “תיבת זכוכית” עם קנים תחתיים, שניים ושלישיים; דוגמת תל-אביב המעטירה…

אחרת אין לראות את אורח הצמיחה של “משכנות-השדה” שלנו. גידולי-קרקע הן ערי-הגנים האחרות; החיים הכלכליים הממשיים הביאו אותן לעולם, ובממשיות תקועים עמוק שרשיהן. גידולי השלחן-הירוק הן ערי- הירק שלנו; מוחות חריפים דגרו תכניות והמליטו אותן בצורות ביצים או חזו באותות השמים והורידום בדמות דסקוסי שמשות, חרמשי ירח וקצוות ככבים. סימטריה נפלאה על גבי הניר, ו"יציאת דופן" איומה בחיים…

מסביב למרכזי-תעשיה גדולים הולכים ונטעים בימינו אלה משכנות-שדה לפועלים, על החרושת פרנסתם ועל השדה מנוחתם. גורמי-התוצרת הם הקובעים איפוא את מקום המשכנות האלה ולא מרחב-השדה סתם. הגורמים האלה קבועים ברובם מהטבע: אוצרות הקרקע, נהרות, אגמים חבור-דרכים טבעי. התפתחות התעשיה המעסיקה, לפעמים, רבבות אנשים מולידה גם את הכרך בעקבותיה ואת האוכלוסים הצפופים. האדמה עולה במחירה עד גובה לא ישוער, הדירות הולכות ומתיקרות. באין יד הפועל משגת לשכור דירה מרווחה יורד הוא למרתפים אפלים ונדחק לסמטאות צרות ללא אויר, ללא קרן-שמש וללא אמת-ירק. כשרון-העבודה של הפועל המושך בעול קשה הולך ויורד מטה מטה ורגזו הולך וגדל מעלה מעלה. שדה-החכוכים בין הקפיטל והעבודה הולכת ומרחיבה את גבולותיה וההתמרמרות העצורה מתפרצת כלבת-אש שוממה. לקפיטל אין חשבון להקשיח את לבו מ"מכשירי עבודתו" הנפחתים בלי עתם להפסדו; ל"מכשיר" עצמו אין טעם להאבד בעניו בצפיה וביחול ל"יום הדין" למעניו וליום הגדול לו שיביא לו פדות בעתיד רב-המרחק. והנה פתרון-ארעי רצוי לשני הכחות המתנגשים למצא מרגעה ידועה; ובשורה ראשונה בא שפור תנאי הדירות.

בכרכים מגרש לא יסולה בפז. בתי החרושת רוכשים להם איפוא בסכומים קטנים בערך שטחים רחבים במרחבי-השדה. חמרי-בנין ג"כ אינם עולים כמו בכרך; שכר-העבודה הוא בזול. יש אפשרות לבנות שכונות-שדה שלמות במרחק לא גדול ממרכז-התעשיה עצמו, שאליו קשורים יושבי השכונות האלה. לכל אחד יש נוה-שאנן עם מגרש קטן למעט ירק, לעצי-פרי ולעצי-נוי. בשבתות ובמועדים, בין-השמשות בימי-חול יוכל אבי-המשפחה להתעסק ב"עבודת-האדמה"; אחרי עבדו יום שלם בין כתלי בית-החרושת הסגורים מחליף הוא כח באויר מרחב-השדה. בימות-החול מטפלים בגן בני-המשפחה. אין מגרש זה משמש כמקור-הכנסה עיקרי; הירק משמש כמחיה נוספת. ובעיקר: להרחבת-דעת ידועה, להרגשה מעט מזעיר מטעם “בעלות”. מרחק המקום אינו פוגם. הקיטור והחשמל מקרבים את המרחקים ומעבירים ב"קפיצות-הדרך". לבית חרושת גדול יש לו די משלו מכחות אלה, בכדי להשתמש בהם להסיע רכבות-מסע המובילות בבקר ובערב את פועליו למחוז-חפצם; הממשלה השוקדת לתקנת-המדינה ודואגת לשלום-ביתה מוסיפה משלה. חבור-דרכים מתוקן הוא בכלל תנאי-ראשון להצלחת כל תעשיה; ומפעלי-תעשיה אינם מתחברים לנקודות ידועות בלי רשת-דרכים מתוקנה ומבטחה מראש, לא בשל הסעת הפועלים, כי אם בשל העברת תבואות התעשיה לתעודתן, אמצעי-ההובלה המיועדים לפועלים אינם יכלים איפוא להחשב כהוצאה יתרה המכבידה במשאה על המשק.

משכנות-שדה כאלה יכלים להתפתח גם מסביב למטרופולין אחרים: מטרופולין של מסחר או מרכזים מדיניים. המסחר הולך וגדל והוא כובש את הכל בכרך. הבנינים דרושים לחנויות, מחסנים, בנקים, משרדים, בתי-פקידות. בתי-הממשלה הרבים תופסים את שלהם (בארצות-הברית הממשלה יוצרת לה מרכזים מיוחדים ומתרחקת ממרכזי התעשיה והמסחר). עשירים יכלים עוד למצא להם דירה מרווחה; אבל אנשים בעלי אמצעים מצומצמים באין לאל ידם לשלם מחירים גבוהים בעד שכר-דירה, כאשר ישלמו בתי-מסחר, עוזבים הם את מרכז הכרך וקובעים להם את משכנותיהם בהיקף. כל הערים הממודנות יש להן מושב מסחרי צפוף-האוכלסים במרכזן ומשכנות-שאננים מפוזרים בהיקפן. חברות פרטיות או הממשלה דואגות לסדור חבור-דרכים טוב בין המרכז והיקפו לקרב את המרחקים. לכל המשכנות מסוג זה יש ערך היגיני, חברותי, אבל לא ערך כלכלי כשהם לעצמם; מקורות-המחיה הם במרכז ולא בהיקף. על כל פנים אין להם שום שיכות ושום נגיעה לחקלאות או לאחד מענפיה בשל מעט הירק הסוכך עליהם.

בסביבות מרכזי-תעשיה או כרכים אחרים יכלות להוָצר ערי-גנים שעל פרי השדה פרנסת תושביהן. בכרכים מתרכזת תמיד “הרבבה העליונה” שיש לה צרכי-מותרות מיוחדים בכל אורחות-חייה; ובעדם משלמת היא גם מחירים מיוחדים יוצאים מגדר הרגיל. המשקים החקלאיים הנמצאים בהיקף ובמרחק רב מהכרך אינם יכלים להמציא לא חלב טרי, לא תבואות-חלב טריות, לא פירות-בכורים מיוחדים הגדלים מתוך כפיה בחממות, תחת זכוכית, ועולים על השלחן לפני העונה הקבועה מהטבע. קרוב למרכז הנהנים רבי-היכולת ומרובי-הצרכים נוצרים איפוא משקים זעירים המתמחים בעשית “גידולי-כפיה”: גידולי נוי כמו פרחים משופרים או גידולי-מאכל ענוגים. המשקים האלה עומדים ביחוד על עבודת ידים אנטנסיבית, ולכן שטח אדמתם מגבל מאד. בהיותם סמוכים לעיר, עולה השטח במחיר גבוה, ואין חשבון לנצלו לחקלאות רחבה. בהיות השטח זעיר לובשת החקלאות בסביבות כאלה צורת גנים, וכל המושב אינו יכל לקבל צורת כפר, באשר אחוזה נוגעת באחוזה, אלא צורת עיר-גנים.

הכרך הוא בית-הקבול הטבעי לפירות הגנים הנמצאים בקרבתו, והנהו גם הכח המפרה בבחינה ידועה והמגביר את תנובת האדמה להוציא פירות אלה. הגברת תנובת האדמה פירושה – זבול. והזבול כרוך בהחזקת מקנה. לא כל משק יכל להחזיק מקנה רב, לפי תנאיו הטבעיים או הכלכליים. ואף המקנה אינו יכל תמיד להשביע את האדמה. המשק העומד על דגן, סלק סוכר ותפוחי-אדמה מוציא החוצה הרבה מחיל האדמה הגנוז בפירות הנמכרים מבלי להשיב גזלה זו, באותה מתכנת, בדמות חמרי-ההזנה המושטים למקנה והמתגלגלים לאדמה בצורת זבל. במאזן ההוצאה מהאדמה וההכנסה יש תמיד גרעון, בקחתנו ממנו יותר מאשר נשיב לה, ושווי-המשקל הנרצה פגוע. לא כן המשקים הזעירים הסמוכים לכרכים. יש אשפה, פסלת, זבל לרוב. הזבלים האלה בהיותם כבדים במשקל יכלים להנות רק משקים הנמצאים במרחק קל ממקום-הטעינה. מעבר למרחק זה אין חשבון להעבירם. כרכים מתוקנים בשטות הביוּב שלהם שולחים על פני השדות הקרובים את כל מי-השופכים על אשפתם ודמנם. “שדות-הזלוף” בסביבות ברלין מצטינות בתנובתן המיוחדה היונקת מצנורות-השפע של הכרך; שטחים עצומים מזדבלים מצנורות אלה. משקים אחרים אינם יכלים ליהנות משפע זבל כזה, ולכן אינם יכלים להתחרות עם משקי-הגנים האלה; וככה זכו מהטבע במונופוליון כפול: בקרבת השוק למכירת הפירות ובעצמת-תנובה מיוחדה לעשיתם.

יש איפוא תנאים קודמים לעשית ערי-גנים, תנאים קבועים מהטבע מימי-בראשית או נבראים ממפעלי בני-אדם, אבל מפעלים קיימים ועומדים. מרכזי-תעשיה דורשים גורמי-טבע מיוחדים להתפתחותם, הכרך דורש קרקע פורה לצמיחתו לפי דרכו. לנו אין לא כרכים בעין ולא מרכזי-תעשיה בעין; לפי שעה אינם אפילו בהשערה; אין איש יכול לאמר איפה ינטה הקו למבנה התעשיה. מה טעם איפוא לכל תנועת ערי-הגנים ונוות-השאננים שלנו על גבי הניר, ואיזו דמות תהיה להם כשיתגשמו בחיים, לא דמות-נוי כי אם דמות כלכלית. מה בצע בהיקף, אם המרכז חסר?..

ירושלים, בירת קדשנו, היא עיר הצרכנים בלי כח תצרכת ואין לה תקוה להיות מרכז-תוצרת, אם לא יתגלו במעבה אדמתה אוצרות שלא שערום; בתעשית תשמישי קדושה לא נרחיק לכת ולא נרבה בה את האוכלוסין. הטבע חנן אותה בסגולות מיוחדות: יושבת היא על הרים, והרים מסביב לה. סגולה משלשת בימי-קדם: מבצר בפני אויב, מעוז בפני מחלות ומשגב בחקלאות הקדומה שלא ידעה את המכונה ואת מהירותה לא הכירה ותהי דבקה באת ובמעדר. הסגולות הראשונות ירדו מערכן הראשון: יש תריסים אחרים בפני אויבים ומחלות; והאחרונה במקום יתרון נעשתה למכשול-קבע. החקלאות הממודנה כרוכה במכשירי-עבודה כבדים ומהירי-תנועה כאחד, ואין כחם אלא על פני המישור רחב הידים, ואין להם שליטה בהרים; ועובד-האדמה בן-הדור כרוך אחרי המכשירים האלה ואין לו נטיה להמירם באת ובמעדר, אף נשא הוא בכנפי הזמן ואין לו נטיה להדבק בעבודות זחלניות. אדמת ההרים אינה עמוקה, וחילה אינו רב כאדמת המישור, המתחילה להשתרע מעבר ל"שער העמק", מהלך שעה באוטו מירושלים. וככל אשר תוסיף להתקרב אל החוף, כן יגדל פריונה. מערכת ביוב אין עוד בירושלים, וכאשר תהיה אין מישור להפכו ל"שדות-זלוף"; בעמק הצר שישנו שם כבר זכה כפר השלוח המגדל ירקות-בכורים – “שדות-זלוף” לפי דרכן, אשר הטבע הציב להן את גבולותיו ואין להסיגם.

אין אדמת-מספא בכל סביבת ירושלים. אין תלתן, אין בקיה, תירס, סלק ודלעת. המינים האלה מצליחים שם כ"באי-כח" בגן-בוטני אבל לא במשק כלכלי. אפילו הדגן אינו בא בחשבון, שגם הוא נחוץ להחזקת מקנה בקש המשמש לרפוד ובתבן למאכל. מחלבות ירושלים אינן מתקימות על תוצרת המשק, כי אם קונות את כל המספא ממשקי-חוץ – המספא מובא מהשפלה! הפרות המתהלכות לרוח היום בין סלעי העיר, ליד חורבות ר' שמעון הצדיק או בשכונת הבוכרים, הן “עירוניות”; ואלה הרועות בשדות מוצא או דילב הן בבחינת “קיטניות”; זהו כל ההבדל; הצד השוה שביניהן שכלן מזונותיהן באים ממרחקים ידועים. ל"עירוניות" יש עוד יתרון כלכלי ידוע, באשר מקמצים בהוצאות על הובלת החלב. אולם הובלת תבן, חציר, סלק וכיוצא עולה בהוצאות גדולות לאין ערך מאשר הובלת החלב; הובלת המזונות האלה מהשפלה אל המחלבות העירוניות מגדילה איפוא את ההוצאות. מלבד זה תנובת הפרה ה"כפרית" החיה בשדה ממש גדולה היא מתנובת הפרה העירונית או ה"גננית", מפני שהירק הנתן לפרה ביד רחבה והגדל בשפע הוא המגביר את כמות החלב, ולא זה הנתן כקנוח-סעודה וכ"אפיקומן". בסביבות ירושלים לוחכת הפרה רק דשא הסלעים הזעום. ביום שההצעה של משקי-החלב תעלה על הדרושה יוכלו עוד להחזיק מעמד משקי השלחין ומשקי השפלה, באשר להם תהיה האפשרות להוריד את מחיר החלב והראשונים בנופלים יהיו משקי ערי -גנים אשר מסביב לירושלים.

גם ביתר תבואות הגן ופרי העץ נבדלת סביבת ירושלים לרעה ולא לטובה. הכפרים בשפלה יכלים להמציא ירקות ופירות במחירים יותר נמוכים מאשר הכפרים מסביב ירושלים; אדמת השפלה והשרון יבוליה גדולים בכל מאשר אדמת ההרים, והוצאות העבוד הן יותר קטנות במישור. כרמי ראשון ורחובות מכניסים יותר ענבים לדונם מאשר כרמי מוצא, והעבוד הוא פשוט: הישר מחליקה המחרשה והולך הקולטיבטור, בלי קפיצות ודילוגים הכרוכים במעלות ובמורדות של דרגות ההרים. כי רק חברון היושבת על הר גבוה יש לה מהטבע המונופוליון על ענפים אפילים, ולא הכפרים היושבים במורד הרי יהודה לצד השפלה. והענבים הם הפירות היחידים בין יתר פרי-העץ שיש להם עוד ערך מיוחד בשוק אם אפילים הם או בכירים.

ירושלים הרים סביב לה; ויפו, הכרך השני, חולות-הים. האדמות המיועדות לערי-הגנים הן לקויות מהטבע בתנובתן. ההשבחות וההכשרות הרבות תעלינה בסכומים גדולים, אבל את חיל האדמה לא יגבירו הרבה. ואדמת חול-החומר, או אדמת החומר, או אדמת החומר ואדמת השפלה הנמצאות מיפו מהלך שעה ברגל או מהלך שעה בעגלה או באוטו עולות בטיבן לאין ערך על האדמה המחוברה ליפו מרוחות שונות – האדמה הבאה בעיקר בחשבון בשבילנו.

האדמה “הרחוקה” מהכרכים שלנו עולה פי כמה בכח תנובתה על זו “הקרובה” להם. אולם המושגים קרוב ורחוק אינם קבועים ועומדים, אלא משתנים עם רוחות-הזמן. החשמל והקיטור מקרבים את המרחקים. בסביבת לונדון, פריז, ברלין וניו-יורק נכנסים כל שטחי-האדמה הנמצאים ברדיוס של מאה וחמשים או מאתים קילומטר. בשעתים מגיעה רכבת רגילה מערי- השדה ומהכפרים למטרופולין – מרכז הקניה. ובשתי שעות אין החלב הנשלח ממרכז-התוצרת מחמיץ, אין הירקות נכמשים, אין הפרחים נובלים ואין העלים נושרים. הפרש הוצאות ההובלה על תבואות השדה, הנשלחות מכפרים הנמצאים מהלך חצי-שעה ממקום הקניה או שעתים, אינו גדול ואינו מכריע בקביעת המחירים ובמלחמת ההתחרות. במרחקים קלים כאלה הכח המכריע היחידי היא תנובת האדמה וחיל עובדיה.

כל זמן שאמצעי-החבור בארץ היו החמור והגמל או אפילו העגלה היה יתרון ידוע לכפרים סמוכים לירושלים. ממוצא הגיעו ירושלימה בשעה, והירקות והחלב ויתר פירות בלתי-שמורים הגיעו לשוק בבקר השכם. כפרי השפלה יכלו להמציא את תבואותיהם רק בשעה מאוחרה, כי מהלך 8 שעות הפסיק ביניהם. גם הרכבת לא קצרה בהחלט את המרחק, בהיותה יוצאת ובאה בשעות קבועות, שלא תמיד מתאימות הן לצרכי המשקים החקלאיים הנמצאים ליד תחנות מסלות-הברזל. עם התפתחות האוטומובילים נמוגו בכלל כל המרחקים בארץ הקטנה הלזו. מקרית-ענבים ומוצא מהלך חצי- שעה לירושלים, מבן-שמן וראשון שעה וחצי. עם הנץ-החמה יכלים גם המשקים האחרונים להמציא את תבואות אדמתם ובהמתם לשוקי הבירה; ועודף ההוצאה על הובלתן במה נחשב הוא לעומת יתרונות התוצרת הכרוכים באדמות הרחוקות העולות בתנובתן פי כמה על האדמות הסמוכות לכרכים שלנו. והוא הדין סביבות יפו. למקוה-ישראל ולשרונה אין יתרון רב בקרבתן ליפו על בן-שמן הנמצאת מהלך-שעה באוטו. הכח-המכריע יהיה תמיד לא לקירוב-המקום כי אם לאדמה אשר תתן יבולים גדולים ולפרה אשר תתן חלב הרבה; לשטות-העבוד והזבול, למחזור-הזרעים המתוקן, לזמני-הזריעה המתאימים; לשטת ההזנה הנהוגה ברפת, לטפול בפרות, להשבחת-הגזע. “שדות זלוף” אינן עוד בסביבות יפו. האשפה המובאה מהעיר יש לה ערך ידוע, אבל לא גדול כל-כך. כל משק הסמוך לכפר משיג זבל עתיק יותר טוב ויותר נקי מאשר הזבל המובא מהעיר המכיל שברי כלים ופחים ופסלת המלכלכים את השדות. גורל היבולים נחתך איפוא מזבל הנוצר בתחומי המשק, לאמר ממספר גלגלות המקנה שהמשק מחזיק, ולא מדומן חוצות העיר.

אין לראות איפוא את מוצא ואת קרית-ענבים היושבות על הרים כזוכות מן הטבע בקרבתן לירושלים ואת מושבות-יהודה כרחוקות. הן, הן הנמצאות בקצהו הראשון של הרדיוס הנמשך מהכרך, ואפילו לא באמצעו; קצה הרדיוס הזה, אם נקח את ירושלים כמרכז הקניה, תהיה מטולה צפונה ורפיח דרומה – גבולות הארץ! עם תיקון הדרכים ימצאו איפוא כל גבולותינו ברדיוס הכרכים שלנו; וההיקף הרחב יתחיל מעבר לגבולות.

המרחק אינו מרחק והקרבה אינה קרבה. ואף גודל השטח הקצוב למשק-גן רב הוא ל"קיטני" וזעום הוא למקור-פרנסה. האיש העסוק כל היום במלאכה, באומנות חפשית אינו יכל לעבד כלאחר יד בין-השמשות דונמים אחדים אדמה, ולטפל עוד בפרה; בני איש כזה עסוקים כל היום בלימוד בבית-הספר, בהכנת שעורים ובשעות החופש בכדור-רגל ובסוגי ספורט אחרים. כמקור-מחיה אין שטחי-זרת מספיקים, פרה בלבד דורשת עשרה דונם למחיתה; כדי שהחלב יהיה מצוי בכל ימות השנה דרושות שתי פרות או שטח של עשרים דונם אדמה.

אם נאחז בשטחים מעשרים דונם ומעלה אנו מתקרבים למשקי חקלאות ממש; אנו מיסדים מושבות ולא ערי-גנים. אם נאחז בשטחים הקטנים אנו יוצרים “חנונות” חדשה; צחה, זכה מלאתי-אויר וריחות-שדה, אבל – חנונות; המוכר עורות הנהו חנוני, והמוכר נעלים חנוני הנהו. מה יתרון לנושא-ונותן בחלב קנוי על זה המחזיק בעצמו פרה, אם את כל מזונותיה צריך הוא לקנות ממקורות חוץ. מה הבדל בין קונה ירקות ומוכרם בשוק כמו שהם ובין זה השם אותם בקופסאות ומוכרם כבושים? החלב המוצא ממשקינו החקלאיים הנהו תוצרת-בית מתחילת בריתו; הנהו פרי האדמה הנעבדת בידינו ממש; המספוא הזרוע בידינו נהפך לחלב. החלב שיזוב מערי-הגנים הנהו רק מטמורפוזה – גלגול של תוצרת זרה! חלב זה הנהו פרי עבודה לא לנו. כמקור-פרנסה איננו יכלים לאסר עליו לבא בקהל; אינו ראשון ואינו אחרון לנו. כמקור-פרנסה יהיה אולי בן-התחרות עם חלב משקינו. אנו מגדלים עוד פול בהפסד, כרשינה בהפסד, גם דגן בהפסד; תבואות משקינו, וגם גידולי-מספוא בכלל, עדיין עמוסות משא לעיפה מתוך חוסר תנאים רצויים, חוסר הכשרה נכונה. והפול והכרשינה והתבן שיקנו ע"י בעלי משקי ערי-הגנים יבאו ממקורות זולים; משקינו יצאו בהפסד ידוע וערי-הגנים בשכר. אבל הריוח הזה הנהו ברובו ריוח של מתוכים, אנשי-בינים. זהו מסחר ולא חקלאות. הכסף המוצא מאתנו להספקת צרכינו אינו חוזר איפוא למקורו במרוצה קצובה; אלא הולך הוא למקורות אחרים, לא בדרך-המלך, אלא באורח עקלתון ובצורת גלגולים שונים. אל נדבר איפוא על יצירת ערכין כלכליים חדשים, נקודות-אחיזה חדשות, שחרור מלחץ-חוץ כלכלה לאומית פנימית. אל נדבר על חיזוק החקלאות במקום שאנו רק גורמים להתיש את כחה; כי המשקים הקונים מספא-חוץ במחירים זולים ומוציאים מספא זה מיד ליד בצורת חלב הם מתחרים במשקים החקלאיים שלנו הנלחמים מלחמת-קיום נוראה בהוציאם בידי בעליהם עצמם את המספא מהאדמה העומדת עוד במריה לבלי הענות לעובדה; ההתחרות הזאת אינה נבדלת מהתחרות עבודה זולה בעבודה שלנו. ישנם גם סוחרים הקונים בעונות הרביעה חלב זול המתחרה בנו ומעבדים אותו לחמאה המתחרה בשלנו, ואינם מתבישים להכריז על תוצרת-בית! תוצרת “המתכשרת” כהרף-עין אך ורק – במגע יד יהודי…

*

ערי-ירק בדמות חדשה ומחודשה, הבאות להגיה את השגיאות שנעשו בבנין תל-אביב והשמות לפניהן תעודה להכניס טוב טעם, שפור-חצוני, “מקוריות-הסגנון” בבניה, – ערים כאלה שיכות לממלכת האמנות הטהורה ולא לכלכלה הלאומית. שאיפות כאלה כשהן לעצמן הן רמות ונאות, אבל לא עליהן חולים אנו כיום הזה, ולא עליהן עלינו להוציא את פרוטותינו האחרונות. אם יש הון פרטי הנוטה חבה למפעלי-נוי אלה – הנה כל הדרכים פתוחות לפניו; בפני ההון הלאומי עומדות תעודות אחרות. רעבים אנו ללחם קלוקל כעם הנושא את נפשו לתחיה ולתקומה. בתוהו לא דרך מחפשים אנו אחרי מקורות-כלכלה בטוחים, שישמשו כבסיס להתישבות רחבה. באויר, בשמש, בתכלת, בירק אין מחסור לנו לא רק בתל-אביב הקימת כי אפילו בחוצות צפת וברחובות ירושלים. ומקורות-כלכלה לא תהיינה לערי-הגנים אשר תבנינה, בין אם ינטה הקו מחוץ לחומות ירושלים, בין אם יעבור על חולות ים יפו ובין אם יתפתל במורד צלעות הכרמל. בראשית הבריאה – המרכז הכלכלי, אחריו נמתח מעגל ההיקף הרחב המתפרנס ממרכז זה החותך חיים לכל עובד. על אויר אין לחיות אפילו אם זקוק ומזוקק הוא שבעתים, ורוח-שפיים יוכל לכל היותר לספק חומר לשירה, ולא לחם לעובד. המרכז המוציא לחם מהאדמה איננו בסביבת כרכינו. כאשר נגלה מחצבים ומכרות. לא נבנה שם כרכים צפופים, כי אם ערי-גנים ממודנות בתכלית החידוש. אבל האדמה עדיין לא פערה את פיה לגלות לנו את מצפונותיה. אי-אפשר איפוא לנעוץ סתם כמלאך גבריאל קנה בים החולות ובים הסלעים, להעלות שרטון ולבנות כרכים, ולהקיפם ערי-גנים. ואם תנטענה הלא נבל תבלנה כלעומת שפרחו. באין הגורמים הטבעיים להחזיקן ולכלכלן.

כל מושבותינו, הקימות והעתידות להבנות, הן ערי-גנינו וכפרינו כאחד. אין שאלת המרחקים כבר עכשיו בפני רבות מהן, ועם תיקון אמצעי-החיבור לא תעמוד אף בפני אחת מהן. כלן נמצאות לאורך הרדיוס של כרכינו, כביכול, אחת היא אם בראשיתו, באמצעיתו או בקצהו, תעודת הקפיטל הלאומי שלנו היא: יצירות שלמות ברוחן וביסודן, ולא בריאת “כויים” ו"אנדרוגינוסים". עיר-הגנים המתארה היא בריה חצאית: לא עיר ולא כפר. עלינו לברוא את החקלאות השלמה. למושבותינו באשר הן שם ולכלכלה הלאומית שלנו יש תקנה אחת: יצירת המשק הביתי במקום שאינו, שכלולו השלם במקום שישנו: בעודף התבוּאות של משק-הבית ובברכתו אפשר יהיה עוד במשך הרבה שנים לספק את צרכי כרכינו וערינו בכל ומכל: מפרחי-מותרות עד צרכי אוכל הכרחיים, ובמחירים נמוכים שוים לכל נפש. בתחומי המשקים החקלאיים שלנו ולא מחוצה להם עלינו לטעת גם גני-הירק" שישמשו לנוי ולמקור-מחיה כאחד; הגנים האלה גם שרשיהם, גם נופם כלם ברשותנו וניזונים ממעשי-ידינו. גני “ערי-הגנים” המשערות – שרשיהם יהיו תקועים באדמה לא לנו ובעבודה לא לנו, ורק נופם יהיה לתרמית-עיניים ולחזון-תעתועים לסוכך על “תוצרת לאומית”, שכלה זרה היא ביסודה; עטרת-תפארת לעוברי-אורח, ושברון-לב לנו ולבאים אחרינו…

הַסְכַּת וּשְׁמַע: מִמַּעֲמַקֵי הַיַּעַר הַדּוֹמֵם

כְּחָרֵד וְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטוֹ.

גַּם עֹצֶב הַיַּעַר, גַּם חֲלַל כָּל הָעוֹלָם הַשּׁוֹמֵם

יַגִּידוּ: מַה־נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְּעִתּוֹ.

עם שמש צהרים שעמדה בשמי חיינו בימי גאות התקוות ערגה נפשנו גם כלתה לאפיקי-מים ולצללי-יערות. היום הגדול פנה. השמש נטתה לערוב. רוחות-צנה מנשבות בין חורבות ארצנו ובתוך “חורבות לבותינו”. ורוחנו עוד מרחפת על פני-המים, וידנו עוד נטויה לרדף אחרי צללים…

מהתורה, מהנביאים, מהכתובים, מכותבים אחרונים שבאחרונים עד

האחרון שבספרים חצוניים, קל להוכיח כמה גדול ערך היערות ומה רב הטוב הצפון ביעור. כל הארץ מתחדשת. מזג-האויר משתנה. מזדככים הרוחות ומטהרים. נקצבת הליחות. נעצרים בשרשי העצים הנטעים מטרות-העוז, הסוחפים את קרום האדמה של צלעות ההרים, מנצלים את עדים ומציגים אותם עירומים. נחרבות הבצות, והנחלים גאים ומפכים במסלול קבוע. נצבים כנד חולות-הים ואינם זזים. נכבשת אדמה חדשה בשביל המחרשה, שלל-הים ומטר-סוחף. פאר-יערנו והדר-כרמלנו לובשים גאות-קדומים. ועוד יושתו עליהם נוספות: מקצוי ארץ רחוקים ומאיי-מים עזים יקובצו עצים בל-ידעום ראשונים. חזון-אחרית הימים ופעמי-המשיח!

דברי חכמים כדרבנות קבועים וכמסמרות נטועים, ואין להזיזם. אולם אולי נזכר מעט נשכחות ונעמוד על מקור ראשון של הדברים האלה. עוד חיים בזכרוננו ה"מונולוגים" שהיו שגורים בפי כל אחד ואחד מאתנו. הלא כתובים הם בדברי-ימינו האחרונים: היתכן לרשת שטחי-אדמה עצומים ומחרשת-הקיטור לא תפלחם; לנחול בצות, מבלי ליבשן; לכבוש נחלים ועינות ולתת למימיהם להיות נגרים הימה באין אוסף להם לשלחם על פני שדותינו; להתאחז בחולות פורחים, מבלי להציב להם גבולות; להתבצר בסלעי-הרים חשופים, מבלי לרקום עליהם קרום דשא ולעטפם יערות. עלינו רובצת החובה לתת גאולה לארץ, לפתח מחרצובותיהם את כחותיה הכלואים – וכהרף עין! בשלהבת נביאים-קדומים ובמהירות רוחות דור אחרון אנו עולים, מחדשים נעורי ארץ ומחיים את השממה. עיני כל הגויים והאומות נשאות אלינו לראות במעשי-הפלאים הנעשים בידי הבנים הנדחים השבים לחיק-אמם; ועלינו להראות לכל באי-עולם: אכן עם חכם ונבון וגוי גדול תולעת יעקב!

המבוע נעקר, ונשבר עליו הכד, – ואנו עוד שומרים את שבריו הריקים. הככר הגדול המבטח לנו מברית בין-הבתרים לא שב אלינו בכח מורשת-אבות ו"צווי-עליון". ציון לא תפדה במשפט, כי אם בכסף ובזהב, ובעמל לא-אנוש. ואנו – מקָרים במים עליותינו, ושדות אין לנו לשלחם עליהן. צללים אנו באים להשרות בעצי-יערנו, ומצע אין לנו תחת נופם על מה להשתרע. כל תכניותינו הגדולות היו “גזורות” לארץ-ישראל שלמה עם “שם מפרש”, ולא לזו המכוָצה בין שני חצאי-לבנה “בראשי תיבות” פגומה ורצוצה. נשתנו המדות, כתוצאה ישרה צריכה להשתנות גם התכנית. קודם כל עלינו למלא את הפגימות שבראשי-התיבות; אותן נמלא בחשבונות כלכליים, ולא “בלהטי פוליטיקניות”. ה"שם המפרש" ו"ראשי התיבות" אינם תמיד דבר אחד, כי אם לפעמים: דבר והפוכו; מה שמשלים את האחד פוגם בשני, מה שפוגם באחד – משלים את השני. למעננו בונים אנו את ביתנו, ועינינו לא תהיה צרה גם באחרים שיחסו בצל-קורתו. אולם האם באנו לטעת כרמי זרים, ולהיות בעצמנו אכולי-חורב, רדופי-קדים ורודפי-קדים?…

הנה כל המישור משתרע נגד עינינו המחכה למחרשה הגואלת. לו משפט-הבכורה להיות נגאל. בנקודות-הכלכליות היכלות להוָצר לארכו ולרחבו אנו כובשים עמדות חדשות, מבצרים את עמדתנו הכללית וממלאים בתג נוסף אחת הפגימות של “ראשי-התיבות”. ואנחנו מטפסים על סלעי-מגור, שאיש לא יוציאם מידינו, ושוקעים בחולות-ים לקחת ממנו את ?ללו¹, שבין כה וכה לא יברח מאתנו. יש לנו עמדות רפויות בדמות המושבות הקטנות, הכורעות תחת כבד משא הוצאותיהן. בהרחבת-גבולותיהן וברבוי אוכלוסים נוספים על הקיימים בהן היינו יכולים להביא אור למקומות האלה. גם לצל, גם לאור אין לנו אמצעים.

רעבים אנו ללחם-קלוקל וחסרי-כל הננו; וידינו שלוחות לדברי-מותרות. מנת חלקם של עמים עשירים, החוסים שאננים בגבולות ארצותיהם, ארצות “מלאות” בלי סוגרַים ובלי ראשי-תיבות. אין לנו שטחי-האדמה, הגדולים והמקווים, כבסיס להתישבות רחבה ושטתית; אף זאת האדמה הנמצאת ברשותנו חסרת-אונים היא להחיות את עובדה בכבוד, ואנו חסרי-אונים להגביר את חילה ותנובתה. כאובדי-עצות מגששים אנו למצא מוצא לשוק הפנימי, להחזיק בו מעמד במלחמת-ההתחרות; ואין לנו עדיין המוצא לספוק צרכינו העצמיים בתוך ד' אמותיו של המשק, לאכל בעצמנו לשובע מתבואות שדותינו ובהמתנו ומפרי עצינו. קצרה ידנו מחולל גדולות ונצורות, אבל גם את הקטנות הנתנות לנו לא עשינו, באין קו למעשינו והבחנה בין המקדם והמאוחר. בכחנו היה לבנות את המשק הביתי של האכר על אשיות חזקות. במאה או בחמשים לירות, הנזקפות במלוה לכל משק והיעודות רק למטרה זו ולא אחרת, ובסכום כולל של מאתים אלף לי"מ וכהתחלה טובה מאה אלף לי"מ שהיה נתן לכל משקינו החקלאיים בתשלומים לשעורים במשך חמש שנים, היינו בונים את המשק הביתי והיינו מביאים אותו לידי שכלול; היינו פותרים את שאלת ההספקה העצמית לכל אוכלסי ישובנו. זו אינה עוד הישועה. אבל זוהי התחלה לחיזוק בדקי החקלאות הרעועה; ואם יחַסנו את הקיים העומד לנפל, תהיה לנו האפשרות לבנות על יסודו בנינים כלכליים חדשים ולפתוח מבואות לעולים. השנים עוברות חיש מהר. ואם התקציבים הראשונים יוסיפו לשמש כבסיס ליעור, נבלעים מהר סכומים כמאה אלף לי"מ ב"צללים" חולפים…

אין החקלאות המתמוטטת יכלה לקום בכח יעור; אין החדשה העומדת להבנות יכלה למצא סעד ומשען בו. הסכומים המוּצאים על יעור זה יכלים להחשב אמנם כקרן-זוית מבחינה מדינית רחוקה; אולם מבחינה כלכלית יום-יומית נתונים הם על קרן-הצבי. עלינו לחרות פעם ולא יוסף בזכרוננו: איננו מדינה! במצבנו כמו שהוא איננו יכלים בכלכלת משק-ביתנו הרגיל להשתרע על מצע מדיני רחב. איננו יכלים לאַבּן את כספנו אף לא ל"עצוֹתוֹ" לדורות, כי אם לעשותו שופע וחוזר במרוצה מהירה; לראות בעינינו ובעולם-הזה את הפירות, ולא לגנוז ולגנוז לעולם-הבא ולהניחם למשמרת לדורות רחוקים.

היעור איננו מקור-מחיה כאשר מנסים להחכימנו במספרים משוערים. כגורם ראשון כלכלי לא היו מעולם עצי-יער פירות-מונופוליון של הארץ; הם השרו צל, וטהרו את האויר, ופארו את הנוף, וקצבו את הלחות, אבל כאשר היו דרושים עצים לבנין, הביאום מארצות סמוכות צפונה, עוד שלמה מלך ישראל כרת ברית-מסחר עם חירם מלך צור על חלופי-תוצרת: האחד שלח חטה ופירות למאכל, והשני עצים לבנין. אמנה מפרשת: “ויהי חירם נותן לשלמה עצי ארזים ועצי ברושים כל חפצו, ושלמה נתן לחירם עשרים אלף כור חטים מכלת לביתו ועשרים כור שמן כתית. כה יתן שלמה שנה בשנה”. וחירם מתנה:,עבדי יורידו מן הלבנון ימה ואני אשימם דוברות בים עד המקום אשר תשלח אלי ונפצתים שם". החכם מכל אדם, שדבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר, היה אפוא גם חכם כלכלה בדורו, וידע את כחות ארצו, ומקורות עשרה הטבעיים ויכלתה. בעצי-חוץ נבנה גם המקדש, והדר-הכרמל לא הספיק גם בהיותו בכל תפארתו. עוד שנים תעבורנה ועצי-בנין יבואו אלינו ממדינות-הים, מרומניה, משוידיה ומארצות אחרות; אתם לא יעמוד בהתחרות גם האקליפטוס המהיר שלנו, ומכל-שכן אורן-הסלע ואורן-ירושלים וכל האורנים למשפחותיהם ולמיניהם השונים. מכסי-הגנה לא יועילו גם כאן. אי-אפשר לשלם בעד עצים מחיר אבנים ולהעמיס את ההוצאה היתרה לטובת “תוצרת-הארץ” על הבונה דל-היכלת. אם העצים יכבידו כאבנים, הלא יש חשבון לבנות הכל אבנים ממש. וזלוּת הבנין כשהיא לעצמה, הלא ממנה פנה, ממנה יתד למבנה הכלכלה הלאומית שלנו.

מהצלת-שעה ארעית ומקרית אנו רגילים ללמוד על הקבע. יער חדרה התעה אותנו ברוב “קסמיו ותעתועיו”. ימי-המלחמה הטעונו ברוב תהפוכותיהם. בימים האלה, כשנקרענו מכל העולם כלו, ופחמים לא היו לרכבות, והדרישה על חמרי-הסקה רבה, והצבא שמח על כל עץ שהוא, עלה הכרת על כל היערות, שבשנות-שלום נתן דמי להם. הדי הלמות הגרזן התפשטו בכל כנפי הארץ ומחוצה לה, ופצחו רנה חדשה. מקורות-עושר שנשכחו מלב. החשבון הישן-נושן שלנו, הרואה חשבונות יום ואינו צופה למחר. יהודי, הרואה את רעהו פותח חנות ורואה חיים, אומר לעצמו: אם יחם לאחד מדוע לא יחם גם לשנים; אף הוא פותח חנות. בא השלישי ואומר: חנות – עסק עושה פירות, סימן ששנים מתפרנסים; ומוסיף גם הוא את חלקו. בא הרביעי ולומד קל-וחומר: ומה שלשה מצליחים, ארבעה מכל-שכן. והתוצאה: ותמלא הארץ חנויות, וקונים – אין. בכח קל-וחומר זה מלאה הארץ אוטומובילים, ואין נוסעים די לכל אחד. עם רבוי המספר, כן נעשית הראיה יותר חותכת, כי העסק הזה ברכה בו. קודם נסעו “בפורדים” זולים ופשוטים, ובהתגבר ההתחרות התחילו לרכוש אוטומובילים יקרים. הראשון, הנחשון בדורו, שהיה לו המונופולין על המכונה “ההדורה והמהירה”, רבו הקופצים עליו והצליח לרגע קט. יצאו מוניטין למכונה זו, ובעקבות ההצלחה הרגעית של האחד יצאו יתר בני אומנותו, עד שכלם היו בנופלים. כיום הזה מנצחים כל “מנהיגי הדור” על מכונות קלות-מרוץ והדורות-הפנים, ובכבודם ובעצמם מושכים הם בעול-ברזל שנושיהם נתנו על צוארם; באשר מחיר-הנסיעה הולך ויורד, ורק מחיר המכונה, המאריכה ימים בדיוק כמו הפשוטה ונפחתת בתקופת-שנים אחת כמוה, גדול פי כמה מהפשוטה. זהו סמל “המהירות” של כל חשבונותינו ומפעלינו המבהלים…

ספור-המעשה על אחד שמכר מוטות אקליפטוס ו"עשה עושר" התגלגל מפה לאוזן ועשה לו כנפים בכל הארץ. ההדים נשאים עוד היום. כל התכניות הגדולות – כל אחת בטוחה ורבת-תקוות בעתה. הללו נובלות, והללו צצות. כשעצי-פרי עמדו במעלה ראשונה ביעור הראו ה"מספרים המחכימים", כי הפירות שיעשו עצי-הזית יכלכלו את ה"מרכז-הרוחני" – מוסדות החקירה והלימוד. בא החלום ברוב-דמיון, והמציאות במעט-מעללים. חשבונות כאלה היו גם ביחס לאתרוגים; אותה התוצאה: המציאות העבירה את קולמוסה גם עליהם. יאמרו: התכניות היו מוצלחות, אבל מגשימיהן היו לא-יוצלחים. על פרטי וכוח זה לא אעמוד כאן. העובדות כהויתן הן רק: ככל אשר תגדל הענוה בכרמי הזיתים, או כפי שקראנו להם בשם משובש “יערות”, כן יגדל ההפסד בממון; המסיקה עולה יותר מכפי שוים של הפירות, אם היא נעשית בידים שכורות. שנת-רזון היא ברכה איפוא לקופה, שנת-ברכה – רזון לקופה. אין צורך להרחיק לכת לחפש ראיות חותכות. הנה כל המטעים הפרטיים לפנינו, המחיים בדוחק את בעליהם. נטיעות המתכלכלות באורח אדמיניסטרטיבי – ההפסד הוא תמיד בגדר הודאיות, והריוח – ספק ספיקה. בשנוי התכנית מעצי-פרי לעצי-סרק יש שנוי ידוע לטובה. קרן-ההשקעה תקטן, הוצאות החזקת הנטעים תקטנה גם הן. אבל אל נשגה בדמיונות על רוחים. כעץ כפירותיו; ושניהם, גם עצי-סרק, יתנו – “רווחי-סרק”. אין ללגלג על שגיאות. רק יושבי-בטל נקיים משגיאות. רבי-פעלים שוגים. אולם אם לשגות, צריך לעשות שגיאות חדשות הכרוכות במפעלים חדשים, ולא לחזור על ראשונות ונושנות.

ככל סוגי המשקים מיוחדי-מקצוע כן גם מטעי-סרק כענף מיוחד אין להם עתיד קרוב בארץ. האכר המגדל עופות לצרכי הבית, מחזיק איזו פרות לצרכי-הבית ופודה את העודף בכסף, יוכל לעמוד בהתחרות, במכרו את תבואותיו אלה במחירים נמוכים. יש תמיד חשבון פשוט – חשבון הפלח. אם התרנגלת שלו מטילה רק ארבעים ביצה במשך השנה, ואינו מוציא אף פרוטה לכלכלתה, יהיה הוא שליט השוק, ולא מגדל בן־מקצוע שיש לו תרנגלות המטילות מאה ועשרים ביצה לשנה; באשר הארבעים של הראשון הן ריוח נקי; ומאה והעשרים עולות בהוצאות מרובות ואינן משאירות ארבעים מהן כריוח נקי. שש מאות הליטר חלב של פרת הפלח הן ריוח נקי, באשר החזקת הפרה אינה עולה פרוטה; והפרה המשובחה הנותנת שלשת אלפים ליטר אינה משאירה לבעלה שש מאות ליטר כריוח נקי, באשר החזקתה במשק מיוחד-המקצוע עולה הרבה. וכך הוא החשבון בעצי-סרק. אם כל אכר נוטע לו חורשה קטנה באדמה מתאימה, לא באדמת-העדית שלו כאשר יש נוהגים לעשות, והנטיעה גופה נעשית לא בעבודה שכורה כי אם מברכת עבודת-הבית, יוכל לעשות מעט כסף מענף זה. אכר כזה יוכל למכור את עציו במחירים נמוכים, ויוכל להתחרות עם עצי-חוץ, עד כמה שיהיו שוים במעלה אתם; לו אין דונם מטעים עולה שש או עשר לי"מ; אין לו בכלל חשבונות הוצאות כאלה, באשר ענפי-המשק הצדדיים באחוזת אכר זעיר נבראים באמת בין-השמשות ובשעות-בטלה שאין להן ערך כסף, והכל נשאר בתחום ואין מוציאים כסף לעבודה שכורה מהחוץ.

בפני משקים כאלה סלולה היא הדרך. המינים הנמצאים בארץ, הבטוחים ממחלות והעומדים בפני כל פגעים, מספיקים לפי שעה. אפשר עוד לכלכל את משק ביתנו עוד שנים על שנים בלי “אדירי-עצי” קליפורניה. יש לנו די משלנו, בין אלה שהארץ היא ערש-מולדתם ובין אלה שהובאו מהחוץ והספיקו להתאזרח אחרי בירור טבעי במשך עשרות בשנים. המשק הפרטי יוכל להבנות רק על הבדוק והמנוסה ולא על המשער והנדמה. מרבה מיני-חוץ, בלי נסיונות מוקדמים, מרבה מחלות, מרבה ספיקות. חקים קשים נהוגים עכשיו בארצות-הברית ביחס להכנסת זרעים או שתילים מהחוץ; אפילו תחנות-נסיון אינן יכלות לקבל צמחי-חוץ, בלי בקרת קודמת מהמחלקה הממונה לכך בושינגטון הבירה. ואין לנו בכלל להדמות לאמריקה האדירה בגדלה ובעשרה. ואף שם ישנם רק גנים, ולא במספר גדול, המיועדים לאקלום צמחים, ואין מהפכים את כל הארץ לגן-התאקלמות אחד, ואין מזכים משקים כלכליים בצמחים שלא נתנסו קודם. התקוות הנעוצות דוקא במיני-חוץ הן גם מוגזמות. גם – נתישנו בטעמן. מיני הארץ המבררים נמצאים תמיד במעלה ראשונה. הנה זיתי הארץ וזיתי צרפת; כל העצים שהיו מרכבים מזיתי חוץ הונף הגרזן עליהם והרכיבום שוב במיני הארץ; המזיקים המחריבים את הגרים אין להם שליטה באזרחים. אנו, לדוגמא, מביאים את השעורה “מאריוט” מקליפורניה, ושם הכניסו אותה מסביבות מצרים. ענבי הצמוקים “סולטניה” אינם ילידי קליפורניה, כי אם הובאו ממקומות אחרים, ודומים הם לענבי סאלט שלנו. לכותב הטורים האלה היו מקרים שפנה לבקשת חברים למומחים בקליפורניה בדבר מיני צמחים שונים, וקבל תשובה: הלא הם קרובים לכם, באשר גם אנו הביאונום משם. הכנסת מינים ובחירת מינים הן ענין לתחנת-נסיון, העובדת על שטח מגבל ומסוגר, ושומרת שהמחלות הבאות עם המינים לא תעברנה את הגבולים המוצבים להן; וגם שם מצליח אחד מאלף. לא המינים המובאים הם בכלל הפרובלימה של החקלאות בארץ, כי אם השבחת המינים הקימים. על-כל-פנים אין מפיצים אותם “בסיטונות”, ואין על המשקים הפרטיים ליחל להם; ועבודות כאלה, היכלות להעשות במדות קטנות ובסכומים מעטים כהרבה דומות להן בתחנות-נסיון, אינן יכולות להצדיק תקציבים גדולים המוּצאים למטרות יעור, בין שהיעור עומד על גידולי-בית ובין שהוא עומד על גידולי-חוץ חדשים ובין שהוא כולל את שניהם יחדיו.

*

היעור עצמו נכנס בחוג פעולותיה של ממשלה. עליה להגן על היערות הקימים, גם לטעת חדשים; היא רשאית להשקיע סכומים במפעלים שאינם נותנים הכנסות ישרות והכנסות-שעה. גם ארץ עניה חיבת להקציב סכומים ידועים לשפורה, ואף להנאת הדורות הבאים. ממשלת הארץ ממלאה יפה חובה זו, ואין טעם לדלי-יכלת כמונו להעמיס חלק מחובה זו על שכמנו הכפוף תחת כבד משאות אחרים. במפעלי-היעור אין הממשלה מחזקת כח פרטי זה או אחר, רכוש פרטי זה או אחר, ואינה פוגעת בשווי-המשקל של היסודות השונים אשר בארץ. היערות הם נכסי הכלל, והם גדלים מעצמם לטובת אותם היסודות שיתערו כאזרחים פה. היעור הוא “עצם נייטרלי”, ואינו דומה לחנוך וליצירת מוסדי-רוח אחרים, הטבועים בעצמיות יוצרם והמחזקים גם במלחמת-הקיום הרגילה את העם היוצר אותם. מפעלי-רוח במדה ידועה הם נשמת-עם, שבלעדיה אין חיים לגוף, ועל אבני-היצירה העצמית הם צריכים להברא, ולא להיות שאובים ממקורות-חוץ. יערות אינם נשמה, ובמצב הקים אינם גם גוף. אין העצים הנטעים לפי שבלונה ידועה ו"כמצות אנשים מלומדה" מדובבים יד מי טפחה בהם, אין הרוח הלאומי בא לידי גלוי בסוד-שיחם, ואין הוא נאצר כמשמרת יקרה בהם; וגם לחם אינם נותנים לכלכל את הגוף. את כחנו הכלכלי לא יגבירו ואת זכויותינו על הארץ לא יגדילו.

צנור-השפע הנמשך מעם-ישראל לארץ-ישראל אינו כנהר-פרצים המשתפך בכל פנה ופנה. בזרם דק מקלח צנור זה; אם מטים ממנו סילון חדש ופותחים בצדו ברז חדש, מרוה את צמאונה השדה החדשה ונשארת חרבה הישנה. והמים הנעכבים למטרות צדדיות בדרכם אינם מגיעים לתעודת-תעודתם. עלינו לכונם איפוא תמיד לשדות-עבודה כאלה, שלא תגענה בהן ידים אחרות. הכלכלה הלאומית שלנו, החותכת את חיינו יום יום, לא תבנה בידי אחרים וממקורות אחרים; בה עלינו לרכז את כל מעינינו וכל כחותינו; בשגם ש"זכר ליעור" יש לנו בין כה ובין כה. יש “תרומת-עצים!” חלילה לנו לפגוע במפעלים שמסרת ידועה חופפת עליהם. אין לנו להחליש שום סטימול המכוון לאיזה בנין שהוא. גם אלה המתיחסים בשויון-נפש לדת אין עינם צרה במפעלים דתיים המשמשים כסטימול לבנין; יהיו בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, ובלבד שיתנו עבודה לידים המחפשות אותה. הדבקים במנהג היפה להעלות את ירושלים בראש שמחתם או ביגונם בנטיעת עצים יוסיפו להחזיק בו. אבל בל יבאו בחשבונות כלכליים במקום שאינם; ובל יוסיפו על התרומות האלה, תקציבי יעור מיוחדים, באשר כל מדינה נוהגת ככה. אנו איננו, לפי שעה, מדינה. אם נהיה כח כלכלי בארץ, יהיה לנו חלק ונחלה גם ביערות הנטעים מהממשלה, נטעים לא בכספנו המיוחד, אבל מהמסים שחלקנו אינו קטן בהם. אם לא נהיה כח כזה, גם היערות שאנו נטע, אחרים יהיו מושלים בהם. וברכבנו על ענני-חול ובהתבצרנו על סלעי-מגור בעצי-סרק לא נהיה כח כזה. הכח איננו ברכישת שטחים סתם, כי אם בעמדה הטכסיסית המובחרה; מי שיודע לזכות בה, אינו צריך לכלות את כחותיו על השטחים העוברים אחריה מעצמם לרשותו. מאיים בודדים בים מושלת בריטניה הגדולה על יבשת העולם. וככה גם במלחמת-מגן בחיים הרגילים של עם השואף לחיות את חייו העצמיים. ה"עמדה המובחרה" לנו להגנתנו הן האדמות, שעליהן עוברת המחרשה: הישר בלי אורחות עקלקלות וקפיצות ודילוגים; על פניהן תזרענה הנקודות הכלכליות הנושאות את עצמן ומחיות את העובד. היערות הנטעים יבאו מעצמם, כנמצאים באמצע המעגל הסובב אותם…

וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזַנֶךָ. וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ

וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ.

(שער חדש למתישבים חדשים)

אדמת-הבור המעטה הנמצאת ברשותנו ואין לנו כח לעבדה; אדמות “אחוזותינו הגדולות”, גדולות לפי מדותינו הקטנות וזעירות לפי המדות המקבלות בארצות אחרות, הנמצאות תחת המחרשה ואין להן כח להחיות ברוח את עובדיהן; “האחוזות הזעירות”, זעירות לפי המדות המקבלות בארצותיהן וגדולות לפי מדותינו אנו, המשתרעות על הדר ערוגותיהן באזורי כרכי אירופא או ברחבי השדמות של ארצות-שמש רחוקות והמחיות את בעליהן; כל המחזות החולפים והמקבילים האלה הנשקפים ל"מציצים מבין החרכים" שלנו – בעד אשנבי הרכבת המהירה במסעיהם לקונגרסים או בתיורים סתם – הלכו גם את ראשיהם סחרחר. תורות חדשות נבנו ואמתיות בל-ידעון הכרזו: שבעים אנו קרקע, ורעבים אנו ללחם. בין שתי התופעות האלה יש קשר והשפעה חוזרת. הרעב בא מתוך השובע – זוהי הדיאגנוזה. התרופה היא איפוא ג"כ פשוטה: הצטמצמו עד כדי דוחק על פני האדמה, ותבא לכם הרוחה בחיים! ככה יוכל גם רופא לקבוע דיאגנוזה כי רוב אויר מזיק לבריאות, במצאו בני-אדם החיים בדירה מרוָחה והם נגועי-חולי ויצוה עליהם להדחק קצת כדי להעלות להם ארוכה, ויעלים עין מ"גורם-לואי" לדירה המרוָחה, שאין לנגועי-החולי האלה לחם-חקם, והלחם לשובע הוא שישיבם לאיתנם. על-כל-פנים קל מאד להצר את המרחב ולפרוט לפרוטות את המטבע הגדולה; קשה לעשות את ההיפך. אולם אלהי הישוב ברוב רחמיו עשה זה לעומת זה, כדי ללמד תועים בינה ולעשות פלסתר תורות תלויות על בלי-מה.

בחבלים שונים תקעו הגרמנים יתד בארץ. ארבע מושבות יש להם: בשפלה, בשרון, בעמק, ואחת נוספת חצי-חקלאית בחיפה. ויחידת השטח די גדולה היא. מאתים ועשרים דונם אדמה. משק מעורב: פלחה, מטעים, גם מטעי-בעל וגם מטעי שלחין לרבים מהאכרים, מחלבה גדולה בערך – למעלה מעשר גלגלות פרות חולבות לכל יחידה, ופרות כמעט ממדרגה ראשונה, מלבד מקנה רך, גידול עופות וירקות. שטת-העבוד כמעט לפי המלה האחרונה של הטכניקה, עבוד אנטנסיבי בתכלית השלמות. המושבות האלה פורחות, ו"הרוָחה היתרה" אינה מצרה לבעליהן. לעומתן יש לנו שתי מושבות קטנות: נחלת-יהודה ועין-גנים; האדמה נמדדה למתנחלים בשעל, כאילו הכילה עפרות-זהב; ואין נחת בשתיהן יחדיו אחרי כל התחבולות והגלגולים השונים. המצר לא הביא איפוא את הרוָחה המקוה…

“ארוכת-הרעבון” אינה איפוא תרופה בדוקה. היודעים את מצב החקלאות בארץ כמו שהוא אינם מודים גם באותם “גורמי-השובע החדשים” שדלו אותם ממעמקים כנסתרות וכתעלומות. הנגלה סותר את הנסתר. הגזרה הכלכלית של הארץ, שעל אדמתה אנו באים להתאחז, קבועה מכחות-טבע כפולים ומכפלים: מטבע הארץ גופה ומטבע בני-עמנו. ארץ ישראל אינה מישור, כי אם קרועה היא לבקעות והרים, ומחלקה במעלות ובמורדים לאזורים חקלאיים טבעיים. גם עמנו בתכונתו אינו מישור, כי אם הרים ובקעות, מעלות ומורדים ברוחו ובהלך-נפשו. אי-אפשר להפוך את כל עמנו למגדלי ירקות ולעודרים במעדר, כשם שאי-אפשר להפוך את כל אדמת הארץ לאדמת-גן דשנה העושה “פירות אנטנסיביים”.

אדמה כבדה היא אדמת אזור-הפלחה המשתרע בשפלה, בשרון, בעמק וברחבי כל הבקעות הסגורות בין ההרים. אותה אי-אפשר להפוך לאדמת-גן עפ"י הדבור, ואפילו לא בכח חרישות עמוקות ובזבלים. ברשותנו נמצאות אדמות המזדבלות שנה בשנה במשך עשרים שנה, וירקות וגידולי-גן הן ממרות להוציא. בעונת-הגשמים אי-אפשר לעלות על אדמה כזו, וההפסקות בין עבודה לעבודה הן ארוכות; באשר כבולה היא האדמה. בינתיים עולים עשבים רעים, והמעדר אינו שולט בהם בעונת-העבודה הקצרה. שטחי האזור הזה אינם נכנסים ברובם בתחומי “גאות-הירדן”; אפילו לאחר שיעבור על גדותיו, לא יגיעו עדיהם; וגם במקומות שמימיו יגיעו, לא תמיד ימצאו אדמה. לגידולי-שלחין דרוש מישור, וכמעט עם פלס-מים והוא אינו מצוי כל-כך. לעומת האדמה הכבולה והמדלדלה הזאת יש בארץ לכל כפר וכפר “אדמת חורבה”, אדמה דשנה, קלה ונוחה לעבוד; האדמה הזאת היא אדמת-הגן הטבעית, המוציאה ירקות והמוסרת לעובדה את כח-השלטון בשוק; והיא נתונה לאחרים, ולא לנו.

אדמת כל האזור הזה היא אדמת-הפלחה הטבעית; אדמת המשק המערב הטבעי. בהלמות מעדר אי-אפשר לפלחה ולפתוח את אוצרותיה; היא פשוט אינה נענית למעדר בשדות-גריד ונענית בקושי בשדות-רביעה. בלי בהמת-עבודה ובלי מחרשה אין לכבשה. והבהמה אינה יצור עליון כמוליכה; אינה נזקקת, מתוך חולשת-דעתה רחמנא ליצלן, לפרקי-חכמה הרועפים מעל במות קונגרסים ואינה מבינה בקמוצי התישבות זולה, ודורשת עשרים דונם למחיתה בלבד; ממעטים לה את מנת-חקה למטה מ-8 ק"ג שעורה ליום, ממעטת אף היא את מנת-עבודתה; מדה כנגד מדה, – ומשלמת בעין, ואין עצה ואין תחבולה.

לפי המצב הקיים אין משק כזה יכל להחיות את העובד, כל זמן שהאדמה עומדת במריה ומוציאה יבולים זעומים. ואין להגביר את תנובת-האדמה באחוזות-פלחה בגללי צאת עובדיה בלבד. דרוש זבל בשפע, ולא “בקצה הקלשון”. משק כזה עומד על החזקת-מקנה ועל מחלבות, ולא על “עביט-הלילה”. ובהמת-חלב גם-כן בהמה היא ולא יצור-עליון, אינה נשמעת לאמרות חכמי-כלכלה הנוזלות כטל ודורשת היא עשרה דונם למחיתה. באין קמח באבוס, אין חלב בדלי, ג"כ מדה כנגד מדה – מה בעלה עוצר בעד טובו, אף היא עוצרת את טובה בעטיניה. מדת-נקם מגונה; אבל מה לעשות, והיא לא למדה לא את ספר-הברית החדש ולא את הישן. ונוסף על המדה הרעה הזאת יש לה עוד סגולה מיוחדה: יש לה תקופת-חליבה מסוימה ואינה מעניקה חלב בכל ימות-השנה. כדי שהאכר יוכל להמציא חלב בכל ימות-השנה דרושות לו איפוא שתי פרות, והן דורשות עשרים דונם. הבהמות בלבד דורשות איפוא למחיתן ארבעים דונם מיחידת-ההתישבות. בפחות משטח של מאה דונם אין אפשרות איפוא לסדר משק שיחיה את בעלו, ובפחות מסכום של חמש מאות לי"מ, מלבד האדמה, אין לבנותו. החשבונות הם די ברורים וגלויים – מהפרקים הקודמים – ואין לשנותם. מאה דונם פלחה העומדים, כמובן, על עבודה עצמית יכלים היו להכניס לשנה לפני המלחמה 1750 פר'. אחרי נכוי הוצאות 750 פר' נשאר ריוח נקי 1000 פר'. בתקופות עליות המשק יכלות להגיע ההכנסות ל-2838–3750. אחרי נכוי ההוצאות 1350–1050 ישאר רוח נקי 2400–1788 פר'².

אזור-החול אינו נכנס גם-כן בתחומי-הירדן. הצמח, כאמור, אינו דג החי על המים בלבד, ואין באדמת חול די חמרי-הזנה המוכשרים לעבור ממוצקים לתמיסות כאשר יאהב הצמח. אף תלולה היא האדמה בהרבה מקומות ואינה מוכשרה להשקאה אפילו כשיש מים. החול נענה למעדר, אבל אינו נענה לכל מיני פירות. יש המסוגל להוציא רק תורמוס בלבד או אקליפטוס ואפילו שקדים אינו מוציא; ככה גדולה מדת רזונו. ואדמת-החול המוציאה שקדים וגפנים מדת יבוליה די ידועה. דונם שקדים מכניס ארבעים עד חמשים ק"ג. רק יחידי-סגולה קבלו יבולים יותר גדולים. כשהמחירים היו טובים הכניס דונם לפני המלחמה משלשים עד חמשים פרנק, ומשק שגדל שטחו חמשים דונם, אם לוקחים כיבול 50 ק"ג לדונם ו-50 פר' בעד ק"ג שקדים, – 2500 פר'; נוסף מהכנסת חלב וירקות 250, בס"ה 2750 פר'. ההוצאות עולות 980; נשאר רוח נקי 1770 פר'. הסכום הזה היה דרוש לפני המלחמה למשפחה שתוכל לחיות לא בדוחק; וההכנסה הזאת אינה יכלה להיות קצובה שנה, שנה; כי זוהי ההכנסה של “שבע השנים הטובות”, וצריך להביא בחשבון גם את הרעות. באיזה אורח פלא אפשר להקטין את השטח ולהחיות את העובד? אדמת תורמוס אינה מוציאה שקדים, ואין צריך לאמר גדולי-גן אנטנסיביים; ואדמת שקדים לא תוצלח לגידולי-גן אפילו אם ירבו עליה עדורים על גבי עדורים, ואפילו אם מחנות חילות שלמות יזלפו את השדות ב"יתדותיהם על אזניהם" כמצוה בתורה… האדמה אינה אפילו בהמה, והיא בודאי אינה נשמעת להחלטות כנסיות.

אזור-השלחין הוא קטן. יש אולי די מים בירדן להשקות את כל הארץ, אבל אדמת-שלחין אין לנו במדה מרובה. וגם הוא אינו עושה פלאים ואינו מזין במימיו בלבד. הכנסות דונם משקה ידועות גם לנו. בקחתנו לפני המלחמה שטח של 15 דונם אדמת-שלחין ועשרה אדמת-בעל הגענו להכנסה בפר', בהביאנו ליד בטוי בכסף גם את כל הספקת הבית, ל-3100, וההוצאה ל־1070, ולרוח נקי של 2030. וגם החשבונות האלה כקודמים אינם הממוצעים של השנים הטובות והרעות, כי אם של הטובות בלבד. לפני המלחמה היה צריך לקחת כבסיס למחית משפחה חקלאית, שתראה חיים מרוָחים קצת ולא תהיה נדונה לקבצנות עולם, מאתים פר' לחודש. אם נקח יבולים של מאה תיבות תפוחי זהב לדונם – יבול הגון מאד – ושלשה דונם אספסת על פרה, ג"כ יבול הגון מאד, ופרות משבחות, לא נגיע להכנסה נקיה כזאת.

אזור-ההרים מכיל אדמת-סלעים שקרום-עפר דק מחפה אותם; אליה בודאי לא יתרומם הירדן בכל גאותו למרות שבעתוני אמריקה נעשה גם הפלא הזה: זורם בגאונו הירדן בין ערוגות הרי-ירושלים! אדמה זו מכשרה למטעים ידועים: לזית, לתאנה ולגפן, והכנסותיהם בפירות ובכסף די ידועות לנו. אותם החשבונות. בפחות מששים דונם אין לראות חיים, ועל תנאי – כשהיבולים יהיו טובים ובטוחים, והמחירים רצויים. העצים בוקעים במיצי שרשיהם את הסלעים, ירקות – לא! אין השכבה די עמוקה בשביל “ירקות-הלולים” ולא בשביל ירקות רגילים. בכל גללים שבעולם לא יעמיקו את השכבה, לא יחוררו את הסלע ולא ישנו את טיבו, ולא יוציאו ממנו בכל גבורת המעדר פירות אחרים, מלבד אלה שהוא נותן ברצונו הטוב. ואגב: בהרים שולט המעדר בין כה ובין כה, ובטוח הוא שלטונו לנצח-נצחים; אף־על־פי־כן כרמי-ראשון הנעבדים במחרשות נותנים יבולים יותר גבוהים. צא וחשוב לפי המחירים הקימים ולפי היבולים הקימים: משנים עד שלשה קנטר ענבים לדונם (ארבעה זהו יבול יוצא מגדר הרגיל) ובמחיר 1.20–1 לי"מ לקנטר מהו שטח-האדמה הדרוש לעובד למחיתו. ובעבוד הכרמים הגיעו באמת כורמינו למדרגה גבוהה, ואין להם להתביש בפני הכרמים היותר יפים בקליפורניה ובצרפת.

פרושה לפנינו כיריעה כל אדמת ארצנו, וברורה לנו יכלתה בהוה וכחה בעתיד. ביבוליה הקימים איננו יכלים להתקיים באשר איננו בני-התחרות בשוק; ורק על העתיד אנו משליכים את יהבנו. אם האדמה תכפיל ותשלש את יבוליה, והפרה תתן חלב במדה כפולה ומשלשה, והתרנגלות ירבו לתת ביצים נוכל לראות חיים בחקלאות, לא חיי עושר, חלילה וחס, כי אם חיים פשוטים לחם לאכל לשובע ובגד ללבוש. כל החשבונות הנזכרים בנויים בעיקרם לא על היבולים הקימים, כי אם על המקווים המתבססים על הכנסות המשקים היותר טובים. אין לאמר איפוא אם מאה דונם המחיים משפחה אחת כיום הזה, יחיו שתים כאשר היבולים יגדלו. כיום הזה אינם מחיים; אין אפילו דוגמא אחת כזאת בכל הארץ. המושבים החדשים העומדים על יחידת-שטח של מאה דונם חיים לא על המציאות כי אם על התקוה ליבולים אחרים. ואם אפילו יגיעו לגובה הכי גדול, ל־300 ק"ג חטה לדונם, תוכל משפחה עובדת רק לצאת מדלות מנוולת, ולא לחשוך ליום רע ולחיות ברוחה רבה. ובפחות מחמשים דונם שקדים א"א להתפרנס אפילו אם הדונם יכניס למעלה ממאה ק"ג כאשר מכניס בקליפורניה. ואדמת תורמוס אפילו אם תכתש אותה במכתשת לא תסור אִוַלתה ממנה שתוציא פירות הלולים המשמחים אלהים ואנשים במקום המר, המר שהיא מוציאה שאינו ראוי אפילו למאכל בהמה…

* * * * *

אזורי הארץ הטבעיים מחייבים על-פי עצם מהותם את משק-היחיד חד הגוני – בחבלים מסוימים ובמקרים ידועים – ואת המשק הלאומי המערב ורב-הגוני בדרך כלל. כחות הטבע, טבע הארץ וטבע עצמנו, צרים את הצורה ההולמת את הכלכלה הלאומית שלנו. מרוב התחכמות נסינו להגות את עצמנו מהמסלה: נטענו באדמת-זריעה, זרענו באדמת-נטיעה ונשרפנו בשלהבת התלהבותנו הרגעית. למה נוסיף להתחכם ולחזור על שגיאות נושנות. האדמה מתקוממת נגד המהתלות אשר אנו מהתלים בה; ואחרת אין לציין את “התכנית הגדולה” הבאה להפוך את כל הארץ על סלעיה, חולותיה, אדמותיה הכבולות והכבדות לארץ-גנים, כלה שלחין וכלה עושה “פירות-הלולים” המכלכלים את העובד ב"שעור פאה ובעוללות". להלכה אין אמנם, ככתוב בספרי-הלמוד, אדמה רעה. יכלים להעביר קרונות, קרונות אדמת חומר מאזור-הפלחה לאזור-החול ולהיפך בכדי להגיע ל"בנות-תערובת", לשנוי טיב-האדמה מיסודה ולבריאת “אדמת-גן”, כאשר יעשו בערוגות חממות. יכלים גם להעלות אדמה דשנה על גנות שטוחים ולזרוע ירקות. ליצן אחד אמר ביחס למושבות הנדיב הידוע, כי הברון יכל גם לטעת תמרים על הציר הצפוני. הכל נתן להעשות בכסף. אולם “הטרנספורמציה הגיאולוגית” והחקלאית הזאת, הדומה ברחבי-מדותיה “למהפכת-געש”, לא תוכל להוביל להתישבות זולה המעמידה משפחה על הקרקע במאתים לירות.

שלש הן נקודות-המוצא כשבאים לקבוע את גודל השטח הדרוש ליחידת-התישבות: הראשונה – מהו הסכום הדרוש למחית משפחה עובדת, החיה על עבודתה ולא על עבודה שכורה; השניה מהו המקצוע החקלאי המתאים למתנחל זה או אחר; השלישית – מהי יכלת האדמה באזור הארץ האחד ומשנהו ולאיזה ענף חקלאי מתאימה היא ביחוד. משלשת הגורמים הגלויים והנתונים האלה מסיקים את הגודל הנעלם – מהו השטח הדרוש? שאלה זו אנו רגילים להתיר בשטה הנהוגה בהתרת שאלות הנדסיות, אנו משוים נגד עינינו את הנגלה: פוריות אדמתנו הנתונה ולא ה"משערה", יכלת אנשינו ומעלת-חיים קבועה, שלמטה הימנה לא ירדו בכל התאמצויות שבעולם. מגלה שמש-א"י, מעתיק שטת דמצינסקי וקורא את שמו עליה ו"חוזה-סין", נוהג להתיר שאלות בגורמים שכלם נעלמים, וש"הגודל" הנגלה היחידי בכלם הנהו – הוא בכבודו ובעצמו בלבד!…

כבסיס למחית משפחה-עובדת-מתחילה צריך היה לקחת לפני המלחמה מאה פר' לחדש ולהשאיר למשפחה זו פרספקטיבה לעלות דרגות ידועות במעלת-חייה עם התפתחות המשק והתרבות צרכיה עד מאתים פר' לחדש. לפי התנאים השוררים בארץ, ולא לפי העיוניים הרצויים, היה עובד-האדמה חי כל ימי חייו בפרספקטיבה של “המאתים” ולמטה מהמציאות של “המאה”. בהתאם לנקודת-מוצא זו, המוציאה מכללה טפוסי משקים הנשענים על עבודה שכורה, נקבעו היחידות האלה: מאה דונם באזור-הפלחה, שלא יוצלח לגידולים אחרים מלבד דגן, מספא וקטניות, ושאפילו האכרים המופתיים הגרמנים לא ידעו להשליט מרות אחרת על אדמה זו; חמשים דונם באזור מטעי הבעל, שלא יוצלח אחרי נסיונות רבים שנעשו, מלבד לשקדים, זיתים וגפנים; מעשרים עד עשרים וחמשה באזור-השלחין, למטעי תפוחי-זהב או אספסת. בכל טפוסי המשקים האלה הובא תמיד בחשבון בסוס המשק הביתי בתכלית השלמות, שעליו לספק את צרכי-הבית בחלב, בביצים ובירקות. באיזה אורח-קסם אפשר לקצץ כאן בשטח יחידת-ההתישבות הנתונה?

אי-אפשר להוריד את צרכי העובד למעלת-חיים יותר נמוכה, באשר במקרה זה יש דרך יותר קצרה ויותר סלולה – לקבל צורת החיים של הפלח בלי שנויים; אי-אפשר גם לשאב מהאדמה “הכנסות משערות” יותר גדולות מאלה המונחות כבסיס בקביעת גודל השטח ליחידת-התישבות; הטעם והנימוק כבר נאמרו במקום אחר: מעטינים ריקות אין להוציא חלב אפילו בכחות-משיכה מרובעים בחלקנו פטמה לאיש, פטמה לאיש; ואדמה מדולדלה שבעיקרה צריכה היא לחדוש-נעורים בכחות-חוץ אינה נענית גם תחת כובד הלחץ של אוכלסים עצומים להריק את חילה ואת תנובתה.

עלינו לשוות איפוא נגד עינינו רק את ה"יש" ורק את ה"אפשרי"; ושניהם מדברים בשפה ברורה: ה"יש" – נותן לחם צר; והאפשרי – נותן תקוה על לחם לשובע ובגד ללבוש, ולא יותר. אין להביא בחשבון רק “אדמת עילאית” (איבערבאָדען) ובני-אדם עילאים (איבערמענשען). כי אם אדמה נורמלית ועובדים נורמלים; כיום הזה עוד שניהם למטה מהנורמה. נסים ונפלאות בל יעשו בחקלאות. קפיצות מאקסטנסיביות לאנטנסיביות הן נגד טבע החקלאות, שאטיים הם צעדיה, נגד דרכי התפתחותה בכל הארצות ובכל הזמנים. סוסקין בנאומו בקונגרס הביא אמנם ראיה חותכת הפוכה: הראיה היא מעשית סנדלים חדישים וישנים, שאין כל צורך לסנדלר החדיש לעבור את כל דרגות ההתפתחות של תעשית הסנדלים, אלא מתחיל ישר מהחדש. משל נפלא! בנוהג שבעולם כל אחד לוקח אלוסטרציות מהרשות הקרובה לו ביותר. ואגרונום החי באומנותו והוגה בה נאה לו ביותר, לכאורה, לראות כדוגמא לפניו את חיי הצמחים ולא את הסנדלרות. האדמה אינה סנדל אף לא גוף דומם, כי אם גוף אורגני, ויש לה תקופת-גידול מסוימה, ממש כמו לצומח ולחי. ישנם אמנם שטחים ידועים בארץ המכשרים ברבות הימים ללבוש צורת אדמת-גן. כל שתיל נעשה ברבות הימים עץ וכל עגלה נעשית לאט לאט בדרך-הטבע פרה חולבת. אויל הוא רק זה החושב כי שנוי זה יכל לבא ממש כעשית סנדל ע"פ הדיבור בלבד, בלי תקופת-מעבר טבעית. ואויל שבעתים הוא הגוזר לעשות מכל אדמת ארץ-ישראל על חולותיה וסלעיה אדמת-גן סינית, באשר הוא אומר לעשות פרה לא מעגלה, כי אם – מעז…

הוֹ, גְמוּלִי מֵחֹשֶׁךְ, עַתִּיקֵי מֵאֶמֶשׁ

תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שָׁמֶשׁ!

קול קורא במדבר: פנו דרך ד' ישרו בערבה! כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו. והיה העקב למישור, והרכסים לבקעה. הנה שמתיך למורג-חרוץ חדש בעל פיפיות: תדוש הרים ותדק, וגבעות כמץ תשים. העניים והאביונים מבקשים מים ואין? לשונם בצמא נשתה? – אני ד' אענם, אלהי ישראל לא אעזבם! אפתח על שפיים נהרות, ובתוך בקעות – מעינות. אשים מדבר לאגם מים, וארץ-ציה למוצאי-מים. אתן במדבר ארז, שטה והדס; ועץ-שמן אשים בערבה, ברוש, תדהר ותאשור יחדו…

הנה קם החזון הגדול ויהי. הנה נתקו כפות-רגלינו משממת-ההוה אל “אחרית-הימים”. הנה עלה בשר על גרמי הסלעים החשופים, ונקרם עליהם עור, ורוח בא בהם וחיו: כל הארץ מישור, כגן אלהים כארץ מצרים, אשר לא תשתה מים למטר השמים, והשקית אותה ברגלך כגן-הירק. הנה נשתנו פני-האדמה למטה, וגבהו שמי-השמים למעלה: עמקה תכלתם, והחמה המוצאה מנרתיקה יפה וברה שבעתיים. רק פני-יושביה לא נשתנו: בני עם-דל חלכה כמו שהיו, מעטים במנין, ודלים בבנין, ונמצאים בסתר-המדרגה באורחות-חייהם. איכה ירעו, איכה ירבצו צאן-קדשים גם אז על מצע “מרעה-השעל” המשתרע לפניהן?…

הן נפלו לנו חבלים בנעימים גם מ"אדמת-אחרית-הימים": דשנות, ופוריות, ותחת מים; והן יש לנו מתי-מספר המושלים באדמה זו ויודעים יפה את אומנותם – ממש כאלו היו בהולנדיה. ויש יד באדמות כאלה גם לאכרים הגרמנים, האמנים במלאכתם והעומדים למעלה מכל ספק ולמעלה מכל בקרת. ולא ראינו ולא שמענו כי אדמה כזאת הנעבדת בידים אמונות כאלה תוכל להחיות את עובדה בשטח של דונמים אחדים וכי בגידולי-ערוגות “שואבים” יבולים כמו במשאבות; ושיחידת-התישבות הבנויה על גידולי-ערוגות נקנית במאה לירות.

אדרבה. כל הנסיון הרב שלנו עושה ללעג ולקלס “מושכלים-ראשונים” כאלה. אנחנו יודעים מהו חיל האדמה הזרועה ירקות ומה הם יבוליה והכנסותיה. כל גליך ומשבריך כבר עברו עלינו, אדון-הארץ, – וגם “גל-הירק”! בימות-המלחמה היו ברשות קבוצותינו כשש מאות דונם ירקות. יחידים זרעו ירקות; מגדלי-ירקות מיוחדי-מקצוע נסו לעשות מענף זה מטה-לחמם. השוק הפנימי היה במדה יחסית רב-הקבול. מצרים לא היתה כמתחרה; קופסאות-שמורים לא היו; דמשק היתה פתוחה; צבא גרמני חנה בארץ. המחירים היו מחירים גבוהים. דונם אדמת-שלחין הכניס בפרנקים לפי העונה ולפי המין מ-60 עד 150, וגידולי-בכורים עד 270. ההכנסה הממוצעת היתה ב"תקופת-זהב" זו כמאה פר' לדונם. הזבול בלבד, במקום שאפשר להשיגו בזול, עלה 30 פר' וע"פ רוב עוד יותר. היפנים והסינים, – האבות מדורות על דורות גנזו, ובניהם אוכלים את הפירות. אבותינו לא הורישו לנו את אוצרות גלליהם, ועלינו לקנותם בכסף מלא. אם נשתמש בדרגה הנמוכה מאה פר' לחודש, יצא כי למחית משפחה המתנחלת על ירקות דרוש שטח של חמשה-עשר דונם לכל הפחות, בלי ה"פרספקטיבה" אפילו לעתיד לעלות איזו דרגות ולהגיע עד שנות-העמידה למאתים פר' לחודש.

זוהי התשובה הברורה על שאלת השטח. אבל באליה זו יש עוד קוץ. לא בודדים היו המקרים גם בזמנים הטובים, שהיבולים הטובים היו רק להוָתם של בעליהם. מה לעשות כשהשוק נסגר; והוא נסגר על נקלה. בית-קבולו דל. בעודף-תוצרת המשק הביתי אפשר להרוותו עד אפס מקום כאשר ראינו בפרק הקודם “כח השוק הפנימי”; ועודף זה ממציא הפלח שיש לו כל היתרונות עלינו, באשר יודע הוא יפה את אומנותו, בקי בצרכי האוכלסים ויודע להסתגל אל טעמם. למינים משובחים, ל"פירות-הלולים" אין קונים בארץ עניה זו. חכמת-הגנן היתרה לא תפדה איפוא בזהב. בשוק-הפנימי יש מעין קצב קבוע: מעין “גאות ושפל” הבאים חליפות אחת בשנתים. אחרי “שנת-הגאות” מסלקים הרבה מהחקלאים את ידיהם מעסק ביש של גידול-ירקות, באשר תבואותיהם מצאו שוק רווי: אלה שהוסיפו לגדל ירקות באין ברירה, הצליחו בסחורתם שהיתה עוברת לסוחר. הצלחה עוברת זו עוררה שוב את “הנרדמים” – אחרי שנכוו מלפני שנה – לקפוץ על ירקות, והשוק מתמלא שוב ונסגר: וכך חוזר חלילה. מלומדי-הנסיון בארץ יודעים לציין כי “גאות ושפל” אלו חוזרים בדיוק זה רבות-בשנים, כאשר שנת-הברכה ושנת-הרזון תבאנה חליפות אחת בשנתים בפירות הזית.

על השוק הפנימי אין איפוא להשליך את יהבנו, בלתי אם כל אחד יאכל את עצמו כאשר על כ"א לחיות על גלליו. נשאר איפוא שוק-העולם. ואז מתיצבת השאלה: “שמש-הבחירה” מה תהיה עליה, ובאיזה אורח תפדה במזומנים? לשמש יש רק אז יתרון וטעם, כאשר מוכרים את פירותיה חיים כמו שהם; בעד טעמם וריחם המיוחד הספוגים מהשמש המיוחדה משלמים בשוק “מחירי-בכורה”. אולם אם הפירות כבושים בקופסאות מפולפלים, ממולחים, משומנים, הלא טעמם יפוג וריחם ימר; והחומצות החריפות ימרקו את שרידי אחרוני קרני-השמש ששקעו לפליטה ב"פירות-ההלולים" המוצאים למכירה…

גם כשהפירות נמכרים חיים איננו יכולים להתקיים על שטחים קטנים, ואפילו כשמחירי הפירות האלה גבוהים הם; ודונם פירות-משומרים לא יכניס לעולם בכסף כדונם פירות-חיים, באשר שוים יותר מפירות-שמורים כשם שליטר חלב שוה יותר בשוק מהחמאה או מהגבינה שתעשינה ממנו. ועל הפחתת הערך יש להוסיף הוצאות השמור; אם נחזיק במחירים שלפני המלחמה – לשם הקביעות – ובמטבע שהתהלכה בארץ אז, יצא כי הדונם יכניס עוד הרבה פחות ממאה פר'. השטח של יחידת-ההתישבות יגדל איפוא ויעלה בתקף המציאות עם ירידת הערך של תבואות-גנינו בהתחרות עם בנות-מינן בשוקי-העולם. היעמוד להן כחן? במה יזכו את אורחן בפני “ארצות-השמש” רחבות-הידים, אשר דרכי שוק-העולם סלולות מאז לפניהן, אשר ההשקאה היא בזול, אשר יש להן מגדלים אמנים, אשר יש להן עדף גדול מתבואות הנכנסות כענף טפל במשק מערב ולא ממשקים מיוחדי-מקצע בלבד. מה חדוש יש בתכניות כאלה. זוהי “מסכת-יקב” חדשה! והתוצאות תהיינה מרות שבעתים. ביין-הארץ נשמר באמת מעט מחריפות השמש וכבדה. יש מוצאים טעם לפגם בסגולות האלה, אבל יש גם כאלה המוצאים בהן טעם לשבח. יש לו גם מונופוליון של קדושה: קדוש והבדלה; בכחה פרץ לו את הגדרים אפילו לשוקי אמריקה במקום שהחק גוזר על משקאות חריפים. ואעפ"כ קשה ליין שלנו לעמוד במלחמת-ההתחרות. מה טעם איפוא בחלופים שאנו אומרים לעשות, ומה הבטחון שאנו בוטחים ב"גידולי-ערוגות". אפילו אם נוכח “ירוק על גבי שחור” בגנים ובשדות, ולא שחור על גבי לבן ממאמרים, כי אדמתנו יכלה להוציא, בכח גללי-אדם כמנהג יפן, “פירות-הלולים” עדיין לא נושענו. מושבות-המטעים הראו מזמן בפועל כי יודעות הן לעשות פירות לתפארת ולהוציא יין משמח לבב אלהים ואנשים. ואולם כאשר השטח הגיע לאלפי דונם אחדים, הונף הגרזן על הנטיעים הרכים, והתחילה “העקירה” הגדולה. “ש”ס" שלם מוצג לראוה בלשכת היקב, והש"ס הזה מלמדנו מהעבר איזו דברים על העתיד. הגפן – הארץ וכל אדמותיה הן ערש-מולדתה, וכורמים יש לנו ממדרגה ראשונה מן המוכן. לעומת זה מגדלי-הירקות עוד בחתוליהם ועלינו עוד לשלחם להולנדיה ולהרביץ בהם תורה. לקדוש ולהבדלה אין משתמשים בקופסאות-שמורים, במקום לולב ואתרוג אין גם יוצאים בהן ידי-חובה, על טלית-קטן אי-אפשר לתלותן ועל משקוף-הבית במקום מזוזה אין לקבען. נניח כי עלה הנסיון, שיוצרו דרש להגשמתו לא פחות ממאה אלף לירות, להחיות מושבה או שתיים של ירקות, מה היה מלמדנו? כי ירקות גדלים בארץ, כאשר תשגשג הגפן, ינץ השקד ויפרח תפוח-הזהב. יש לנו מושבות-יין אחדות שאינן יכלות להתפשט, יהיו לנו מושבות-ירק שתים. השוק החצוני היה סוגר את בריחיו הכבדים. הבסיס להתישבות רחבה, זולה ומהירה ישאר תלוי באויר כמקודם. בעקבות פריחות מהירות כאלה באה גם שלכת מהירה – גידולי חממות…

אין אנו יכולים לכונן לנו משק לאומי חד-גוני הבנוי כלו על “פירות-כבושים” מיוחדים לא רק מפני שאדמות הארץ שונות הן ע"פ טבע-בריתן, וכל אחת מהן מתאימה דוקא לאחד הצמחים הגדלים כאן ולא ל"גידולים האנטנסיביים"; לא היה טעם והגיון לכונן משק כזה גם אלמלי כחות הארץ היו מסיעים לנו לכך. המשברים העוברים מזמן לזמן באזורי-היין אשר בצרפת; המשברים העוברים עלינו בתבואות אדמתנו התלויות בשוקי-חוץ בלבד הם לקח לנו לעבר ואזהרה לעתיד. אם חבל אחד מישובנו מזדעזע, יש לנו עוד משען בשני. אבל כשבאים לברא חקלאות הנשענת כלה על מין אחד, ומין זה עוד תלוי כלו בשוקי-חוץ הלא כל יסודות ישובנו עלולים להתמוטט בשעת משבר וזעזועים כלכליים עוברים.

המשק הלאומי המערב הנשען על כל ענפי החקלאות, המספק את צרכי מזונותיו של הישוב בכל ומכל והמוציא “פירות-מונופוליון” לשוקי-התבל לא רק שהוא מותנה מתנאי-הארץ הטבעיים כי אם גם הכרחי הוא לנו לבצור כלכלה לאומית בריאה ואיתנה. אין הכלכלה הלאומית שלנו יכלה להיות כלה “יינית”, אף לא – כלה “מימית”. כח השוק הפנימי מגבל הוא, כמבאר בפרקים הקודמים, לפי-שעה. אבל דל-הקבול כמו שהוא יכל הוא עדיין לקלוט את עודף-התוצרת של המשק הביתי ההולך ונבנה, ובית-קבולו ילך ויגדל שנה שנה עם רבוי-האוכלסים, הגדל עם העליה, ועם ירידת-המחירים על תבואות האדמה שתבא עם הגברת-היבולים. ובשוקי-העולם נוכל להחזיק מעמד אם נמציא להם פירות-מונופולין הנותנים לנו יתרון במקום סתם פירות הנותנים משפט-הבכורה לאחרים. בבחירת פירות-מונופולין עלינו להיות נאמנים לטבע הארץ ואדמתה ולטבע עצמנו. לפי שכבותיהם הטבעיות מתאחזים העומדים על הקרקע בהתאמה גמורה לאזורי-הארץ הטבעיים – טבע האנשים לפי טבע האזורים. המוכשרים לפי נטית-רוחם לפלחה אוחזים בפלחה; המכשרים למטעים ולעבודות-גן אוחזים במקצעות האלה. אי-אפשר לעשות את כל העם למגדלי-ירקות ולאכרי-סין, כשם שאי-אפשר להפוך את אדמת הארץ לאדמת-סין הדשנה.

פולחן המעדר שמקורו בכלכלה-לאומית – זמנו עבר. בכל הספרות המקצועית שוררת אמנם הדעה כי ההתפתחות החקלאית בנגוד לחרושת-המעשה הולכת מהמכונה אל המעדר. מגמה זו אולי נכונה היא באירופה; בארצות-הברית הפוכה היא. היתרונות של האכרות הזעירה על האחוזה הגדולה אינם טבועים בהליכה אל המעדר. נכונה היא ביסודה ההשקפה כי אין למכונה בחקלאות אותו הערך אשר יש לה בחרושת, וכי המכונה גופה יכלה להיות נחלת האכר הזעיר ממש כמו של בעל האחוזה הגדולה. אבל במקום מעדר קרי: המכונה הקטנה או המכונה הקואופרטיבית המצידה את האכר בכל. הפילוסופיה החקלאית בעולם הישן נשענת בהשקפותיה על מדותיו של מעמד האכרים, החי במסרת דורות קדומים, רתוק למקומו ולמנהגי-אבות, כבד-התנועה בהליכותיו ובאורח- מחשבתו. הוא מרגיש הרחבת-הדעת בצמצום השטח ותענוג בתנופת-המעדר. אחר הוא מעמד החקלאי בעולם החדש. ער-המחשבה, זריז-התנועה ואוהב את המרחב לא יאסר את עצמו בשום עבודה היכולה להעשות במכונה לעשותה ביד. נשיא חברת הדילתה בקליפורניה השולטת על שטח של מאתים וחמשים אלף אדמת-שלחין אומר כדברים האלה: “חברתנו התחילה בתוצרת סלק-סוכר. מדינת קליפורניה יכלה להיות המשביר לכל ארצות-הברית בסוכר שלה. ומה מעכב? האדם הלבן ארוך-הרגלים וארוך-הגב אינו רוצה ללכת למלא את העבודות בשדות הסלק בעד כל שכר שבעולם. זוהי הסבה. נניח כי יש לנו יכלת-תוצרת בקליפורניה שהיתה יכלה להעסיק בחקלאות מאות אלפים לבנים, אבל האיש הלבן אינו רוצה למלא הרבה עקרים בעבודה החקלאית”. עבודות אלה הן מונופוליון של “הצבעוניים”. ואף הם מזניחים מנהגי אבות, ועד כמה שאפשר בועטים הם במעדר במקום שהמכונה רק מסיעת, עוזבים את גני-הזרת ושואפים להשתטח על מצע רחב. גם היפנים בעזבם את ערש-ילדותם ובצאתם למרחב בארצות הברית אינם מביאים אתם את מדותיהם הקדומות ומשתרעים גם על מצע רחב, גם אוחזים עד כמה שאפשר במכונה. כך היא דרך ההתפתחות של חקלאים מלידה. ואנו הלא נס גדול יהיה אף אם נדבק במדותיו של הפרמר. במדותיו של אכר אירופי להתדבק – זהו כבר נס בתוך נס; ודי לנו בנסים.

על גידולי-עדור ונכוש אין לנו איפוא המונופוליון הטבעי לא מצד טבע אדמתנו ולא מצד מתנחלינו ברוב מנינם, הנכספים למרחב, והנוהים אחרי המכונה, והמואסים בעבודת-ידים זחלנית. במקצוע זה אין אנו בני-התחרות עם עם-הארץ במליוני אוכלסיו החקלאיים האמן מאין כמוהו ב"אמנות המעדר" ומושל בכפה בממשלה זו; וגם הוא – בדרך אגב – אינו רואה אתו אלא חיי לחץ. דוקא “השמש המהללה” אינה נותנת יתרון-הכשר לבעלי שאר-רוח. כש"קונים" שמש – פודים אותה בכסף מלא; כשהיא נתנת בחנם – גם פירותיה בחנם. בכדי לגנוז שמש בהולנדיה תחת פעמוני זכוכית יש צורך בעבודת-מוח יתרה, ובעלי-המוחות הערים הם מושלי השוק. אולם כשזוכים בשמש מן ההפקר, היתרון ליד היודעת יפה את תנופת-המעדר ולא למוח ההוגה. לנו יש שמש, ולהם יש גם השמש, וגם – הנילוס. אנו צריכים להכשיר אדמה, והם משתרעים על שטחים עצומים של אדמות-גן, החל מהרי הטוירוס עד מעבר לארץ-היאור. אנו צריכים עוד לנסוע להשתלם להולנדיה ולקליפורניה, והם “מושלמים” ועומדים מלידה. לנו דרוש לחם לאכול אף בגד ללבוש; להם די בפת חרבה ובצל, ובכסות לכסות מערומיהם; וגם על חלק מהצרכים האלה מוַתרים הם בשעת-הדחק. לנו דרושים אוטומובילים להובלת תבואות גנינו, ולהם יש “מניע-משא” דו-רגלים בדמות האשה המביאה בסלה על ראשה, בלי מתוכים ובלי הוצאות, את תבואות הגן ישר לבית הצרכן. יאמרו: גם אנו הכל-יכלים. אנו חוצבים סלעים, מסיעים משאות וחוצים בבצות. על שבירת-רצון תמידה אין לבסס כלכלה לאומית. אין זריחות תמידיות ואין זוהר צפוני בלתי-פוסק. אלה הם מחזות חולפים. מתחת הפטיש והסדן של הזמן המיוחד נתזים הנצוצות האלה. הם הולכים וכבים. זעזועים חברותיים כמו זעזועים גיאולוגיים בוראים שכבות מיוחדות. אבל לא לעולם ועד. בני-תמותה רגילים יבאו אחרי ה"מעפילים" שילכו בדרך כל הארץ ויחפצו להנעים את חייהם.

מתנחלינו לא יתמחו איפוא “בגידולי-ערוגות” יוותר מאשר פלחי-הארץ ופלחי-מצרים, המוציאים את הפירות האלה ברובם לא ממשקים מיוחדי-מקצוע העמוסים הוצאות כבדות מנשוא, כי אם מברכת עודף תוצרת-הבית, או מענף צדדי התופס רק חלק ידוע במשק המעורב והעולה בהוצאות מעטות. גם האכרים הגרמנים, אכרי-מופת בכל דרכיהם ובכל מעשיהם, אינם “שואבים” יבולים, ו"מעינות ישועה" עוד לא התפרצו תחת הלמות מעדריהם. אדמת שרונה הגרמנית, שהיא כמעט פרבר יפו ונהנית בכל מקרבת-העיר, אינה מחיה את בעליה בשטחי-זרת; ועד היום אין האכרים האלה מוציאים מאדמת גנותיהם המצוינת תפוחי-אדמה במדה כזו שרגילים בני-אומתם להוציא ב"מולדת-האם" שלהם אפילו מגידולי-שדות, ולא מגנים הנהנים מטפול מיוחד. ואדמה זו קלה ונוחה ע"פ טבע מבנה, מזדבלת במשך חצי-יובל שנה ויותר בזבל-רפת ובדומן חוצות יפו ואשפתן, ואעפ"כ אינה יכולה להשתוות ביבולה ל"אדמת החכורה" או “אדמת-החורבה” אשר ליד הכפרים; ואף האחרונות אינן נותנות יבולים גבוהים כאלה היכלים לקיים משפחה עובדת בדונמים אחדים. למרות שעובדיהן אמנים הם במלאכתם ושולטים בשוק הפנימי. גדולים בחכמה וביכלת מהם לא יהיו גם אנשי-שלומנו אפילו לאחרי שיבלו שנתים בהולנדיה לצקת מים על ידי גדולי-המומחים; טפוס “חקלאי עליון” לא יקימו ובמעללים שלא עשו הגרמנים בארץ לא יפליאונו גם הם. כי גם בארץ-השפלה אין שואבים חכמה במשאבות-קיטור ובמשאבות-חשמל, כשם שאין מטאטאים ב"מטאטי ברכה" עפרות-זהב בחוצות קריות בארץ האפשרות הבלתי מוגבלת, וכשם שאין שואבים יבולים מאדמת הארץ של אי-האפשריות הבלתי-מגבלות…