מילים ולחן: פיט סיגר (בעקבות ספר קהלת)

שרו: “הדודאים” וסוזן פרן בתכניתם “קשת בענן” (1973)

לַכֹּל יֵשׁ זְמַן, זְמַן, זְמַן, זְמַן.

לַכֹּל יֵשׁ עֵת, עֵת, עֵת, עֵת.

זְמַן וָעֵת לַכֹּל מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם.

עֵת לַלֶדֶת – וְעֵת לָמוּת.

עֵת לָטַעַת – וְעֵת לַעֲקֹר.

עֵת לַהֲרוֹת – וְעֵת לִרְפֹּא.

עֵת לִבְכּוֹת – וְעֵת לִשְׂחֹק.

לַכֹּל יֵשׁ זְמַן, זְמַן, זְמַן, זְמַן.

לַכֹּל יֵשׁ עֵת, עֵת, עֵת, עֵת.

זְמַן וָעֵת לַכֹּל מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם:

עֵת לִסְפֹּד – וְעֵת לִרְקֹד.

עֵת לִקְרֹעַ – וְעֵת לִתְּפֹּר.

עֵת לֶאֱהֹב – וְעֵת לִשְׂנֹא.

עֵת מִלְחָמָה – וְעֵת שָׁלוֹם.

לַכֹּל יֵשׁ זְמַן, זְמַן, זְמַן, זְמַן.

לַכֹּל יֵשׁ עֵת, עֵת, עֵת, עֵת.

זְמַן וָעֵת לַכֹּל מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם.

דוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא.

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וְלַיְלָה בָּא.

וּמָה שֶׁהָיָה – הוּא שֶׁיִּהְיֶה.

וּמָה שֶׁנַּעֲשָׂה – הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה.

לַכֹּל יֵשׁ זְמַן, זְמַן, זְמַן, זְמַן.

לַכֹּל יֵשׁ עֵת, עֵת, עֵת, עֵת.

וְאֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשָּמַיִם.

לחן: בני ברמן

שרו: בני ברמן ו"העופרים" (1959)

כְּשֶׁבָּרָא אֱלֹהִים יְצוּרִים בָּעוֹלָם,

עֶשְׂרִים שְׁנוֹת חַיִּים הוּא חִלֵּק לְכֻלָּם:

עֶשְׂרִים שְׁנוֹת-חַיִּים לַיּוֹנֵק וְלָעוֹף,

לַּדָּג, לַבַּרְוָז, לָאָדָם וְלַקּוֹף.

אָמַר הָאָדָם: "אֱלֹהִים אַדִּירִים,

אֵינֶנִּי רוֹצֶה כְּבָר לָמוּת בֶּן עֶשְׂרִים.

הוֹסֵף לִי שָׁנִים קְצָת יוֹתֵר מִלְּכֻלָּם.

הוֹסֵף, בְּחַיֶּיךָ, תִּהְיֶה בֶּן אָדָם!"

אָמַר הַחֲמוֹר: "בְּחַיַּי, אֱלֹהִים!

הַבֵּט עַל חַיַּי וְאֱמֹר: זֶה חַיִּים?

אִם לֹא דַּי לָאָדָם בְּעֶשְׂרִים הַשָּׁנָה –

אֶתֵּן לוֹ שְׁמוֹנֶה מִשֶּׁלִּי מַתָּנָה."

אָמַר גַּם הַסּוּס: "אֱלֹהִים כָֹּל-יָכוֹל,

מָהֵם חַיַּי? רַק לִסְחֹב וְלִסְבֹּל.

יַסְפִּיקוּ לִי עֶשֶׂר שָׁנִים בָּעוֹלָם,

הַשְּׁאָר – אֲנַדֵּב לְטוֹבַת הָאָדָם."

כָּךְ זוֹ אַחַר זוֹ הַחַיּוֹת אָז נִגְּשׁוּ,

לִגְרֹעַ שָׁנִים מֵחֶלְקָן הֵן בִּקְּשׁוּ:

הַכֶּלֶב, הַקּוֹף, הַחֲזִיר, הַשְּׁפַנִּים –

תָּרְמוּ מֵרָצוֹן לְ"מַגְבִּית הַשָּׁנִים".

יָשַׁב אֱלֹהִים עֵרָנִי וְקָשּׁוּב,

רָשַׁם כָּל תְּרוּמָה בִּמְכוֹנַת הַחִשּׁוּב.

לְבַסּוֹף הוּא לָחַץ עַל כַּפְתּוֹר הַמְּכוֹנָה:

“טוֹב, קַח עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה”.

מאָז הָאָדָם חַי חַיִּים מְשֻׁנִּים:

הוּא חַי כְּאָדָם אֶת עֶשְׂרִים הַשָּׁנִים,

וְאָז אֶת חוֹבוֹ הוּא מַחְזִיר בְּלִי הִסּוּס:

עובֵד כְּמוֹ חֲמוֹר וּמַזִּיעַ כְּמוֹ סוּס,

כְּמוֹ פֶּרֶד עַקְשָׁן – וְרוֹעֵד כְּחָתוּל,

אוֹהֵב כְּשָׁפָן – וְזוֹחֵל כְּשַׁבְּלוּל,

רָעֵב הוּא כְּמוֹ כֶּלֶב, זוֹלֵל כַּחֲזִיר;

לְבַסּוֹף – כְּמוֹ הַקּוֹף, נִשְׁמָתוֹ הוּא מַחְזִיר.

עֶשְׂרִים שְׁנוֹת חַיִּים כָּל יְצוּר אָז קִבֵּל.

רָצָה הָאָדָם עוֹד – לָכֵן הוּא סוֹבֵל.

מוּסַר הַהַשְׂכֵּל הוּא פָּשׁוּט עַד מְאוֹד:

לֹא תָּמִיד מִשְׁתַּלֵּם לְקַבֵּל מַתָּנוֹת!

הלחין ושר: שמעון ישראלי

בתכניתו “סתם יום של חול” (1960)

הָאֱלֹהִים הִרְגִּישׁ לְפֶתַע מִין חֻלְשָׁה קַלָּה.

אָז הָרוֹפֵא אָמַר לוֹ: “שְׁמַע, זֶה בָּא מִבַּטָּלָה”.

כִּי אֱלֹהִים פָּשׁוּט הָיָה נוֹרָא מְשֻׁעֲמָם.

אָז הוּא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם –

וּבִגְלַל זֶה סוֹבְלִים כֻּלָּם.

בְּגַן הָעֵדֶן חַי אָדָם לְבַד לְלֹא שֵׁנָה,

וּכְשֶׁזָּכָה, סוֹף-סוֹף, לִישֹׁן בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה,

הוּא לֹא יָדַע כִּי זוֹ הִיא מְנוּחָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה.

כִּי כַּאֲשֶׁר בַּבֹּקֶר קָם –

רָאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּם… “מָדָאם”!

אָדָם נָשׂוּי כָּל עֶרֶב בְּבֵיתוֹ אִשָּׁה יִפְגּשׁ,

וּפְרַט לָזֶה – בַּחוּץ עוֹד יֵשׁ לוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ;

וְהָרַוָּק? – חַדְרוֹ מָלֵא אָבָק, כִּי אֵין “מָדָאם”.

כִּי כָּךְ בָּרְאוּ אֶת הָעוֹלָם,

וְזֶה הַצֶּדֶק, מִן הַסְּתָּם!

אָדָם שָׁמֵן – דַּוְקָא עָלָיו הָאֹכֶל נֶאֱסַר:

אוֹכֵל פֵּרוּר – מַשְׁמִין, כְּאִלּוּ שֶׁבּוֹלֵעַ הַר.

וְהָרָזֶה? – זוֹלֵל, זוֹלֵל, וְלֹא מַשְׁמִין בִּגְרָם.

כִּי כָּךְ בָּרְאוּ אֶת הָעוֹלָם,

וְזֶה הַצֶּדֶק מִן הַסְּתָּם!

אָדָם לָבָן – שׁוֹכֵב שָׁעוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ וְנִשְׂרָף.

חוֹלֵם לִהְיוֹת שָׁחֹר, שָׁזוּף מִבֶּטֶן וּמִגַּב.

אֲבָל אִם הוּא שָׁחֹר – קוֹרְאִים לוֹ “כּוּשִׁי מְזֹהָם”.

כִּי כָּךְ בָּרְאוּ אֶת הָעוֹלָם:

הָאֵל הָיָה מְשֻׁעַמָם!

אָדָם עָשִׁיר קוֹנֶה כַּרְטִיס שֶׁל פַּיִס וְגוֹרָל,

זוֹכֶה בְּאֶלֶף לִירוֹת וְרוֹטֵן: “אֵין לִי מַזָּל.”

וְהֶעָנִי? – הוּא לִירָה אַחֲרוֹנָה בַּפַּיִס שָׂם.

אָז מָה עוֹשֶׂה רִבּוֹן עוֹלָם?

לָקַח לוֹ אֶת הַלִּירָה גַּם.

הָאֱלֹהִים פָּשׁוּט הָיָה נוֹרָא מְשֻׁעֲמָם.

עַל כֵּן הֶחְלִיט: אוּלַי כְּדַאי לִבְרֹא אֵיזֶה עוֹלָם?

אָח, כַּמָּה טוֹב הָיָה לְכָל אָדָם, חַיָּה וָעֵץ,

לוּ אֱלֹהִים הָיָה חָפֵץ

בִּמְקוֹם כָּל זֶה

לְפְתֹּר תַּשְׁבֵּץ.

את הסיפור על חלוקת השנים בין יצורי העולם שמעתי לראשונה מיצחק קדישזון, מנהל “מועדון התיאטרון” (ואבא של רפי), ופיזמנתי אותו למען “העופרים”, ששרו ב"מועדון". לימים גיליתי אותו גם בספרו של סולז’ניצין, “חוג הסרטן” ובספרי מוטיבים של משלי עם. השיר “כך בראו את העולם” נולד בעקבות שיר של צייר ישראלי צעיר, “ביטניק”, שאותו הראה לי שמעון ישראלי.

נכתב לנכדותַי אביגיל ורוני (2006). לא הולחן.

אֱלֹהִים בָּרָא אֶת הָעוֹלָם

מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ וָבֹהוּ

נִגּוּדִים-נִגּוּדִים, הֲפָכִים-הֲפָכִים:

חשֶׁךְ וְאוֹר, יָרֵחַ וְשֶׁמֶשׁ,

יַבָּשָׁה וְיָם, חֹרֶף וְאָבִיב,

קַיִץ וּסְתָו, בְּרָקִים וּרְעָמִים,

וְקֶשֶׁת סַסְגּוֹנִית – קֶשֶׁת

הַמְּבַשֶׂרֶת הַבְטָחָה וְתִקְוָה.

וְהָאָדָם לָמַד לְאַט-לְאַט מִנִּסְיוֹנוֹ

שֶׁבְּסוֹף כָּל חשֶׁךְ, גַּם אִם אָרֹךְ הוּא –

יַעַלֶה הָאוֹר.

שֶׁבְּסוֹף כָּל יָם, גַּם אִם רָחָב הוּא –

מַמְתִּינָה לוֹ יַבָּשָׁה.

שֶׁבְּסוֹף כָּל קַיִץ, גַּם אִם לוֹהֵט הוּא –

מַמְתִּין לוֹ הַסְּתָּו.

שֶׁבְּסוֹף כָּל חֹרֶף יְלַבְלֵב הָאָבִיב.

וְהָאָדָם לָמַד שֶׁגַּם בָּרְגָעִים הַמָּרִים,

הַנִּרְאִים כְּחַסְרֵי כָּל תִּקְוָה,

יֵשׁ בְּכָל זֹאת תִּקְוָה שֶׁיַּעֲלֶה הַשַּׁחַר,

שֶׁתַּעֲלֶה הַקֶּשֶׁת.

כִּי כָּךְ בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם.

יוֹם אֶחָד בָּא הָאָדָם לִפְנֵי הָאֵל

וְאָמַר לוֹ: "אֵלִי הַטּוֹב,

בְּחָכְמָה בָּרָאתָ אֶת הָעוֹלָם

נִגּוּדִים-נִגּוּדִים.

כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁעֳמֵם.

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְמָה לְחַכּוֹת.

כְּדֵי שֶׁתָּמִיד תְּפַעֵם עָמֹק בַּלֵּב תִּקְוָה.

כְּדֵי שֶׁנְּחַכֶּה לַקֶּשֶׁת – שֶׁתָּבוֹא.

הַכֹּל עָשִׂיתָ אַתָּה לְבַד בְּחָכְמָתְּךָ.

אֲבָל מָה אִתִּי?

אַתָּה הַכֹּל-יָכוֹל, קוֹבֵעַ הַכֹּל –

וְעָלַי לְקַבֵּל אֶת דִּינְךָ

וּלְחַכּוֹת כָּל פָּעַם

שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה הַחשֶׁךְ לָאוֹר,

הַקַּיִץ לַסְּתָו?

הַכֹּל תָּלוּי בְּךָ, בְּהַחְלָטוֹתֶיךָ.

נָכוֹן, פֹּה וְשָׁם

אֲנִי מְנַסֶּה לְהוֹרִיד קְצָת גֶּשֶׁם,

לְהָאִיר אֶת הַחשֶׁךְ, לְחַמֵּם אֶת הַחֹרֶף,

לְחַבֵּר יַבָּשָׁה לְיַבָּשָׁה;

אֲבָל מַבּוּל קָטָן אֶחָד,

יָם הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו,

טוֹרְנָדוֹ, צוּנָמִי, הַר גַּעַשׁ מִתְפָּרֵץ,

בֲּצֹּרֶת מְמֻשֶּׁכֶת, שָׁרָב –

וַאֲנִי מוֹצֵא שׁוּב אֶת עַצְמִי

חֲסַר אוֹנִים מוּלְךָ, מוּל הַטֶּבַע –

מִבְּלִי יְכֹלֶת לְשַׁנּוֹת דָּבָר.

הֲרֵי בֵּין אִם אֶשְׁתַּדֵּל

וּבֵין אִם לֹא אֶנְקֹף אֶצְבַּע –

הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח וְתִּשְׁקַע גַם בִּלְעָדָי,

וְהַקֶּשֶׁת תַּעֲלֶה אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם.

זֶה קְצָת מַעֲלִיב –

שֶׁאֲנִי, הָאָדָם, הַמְּכֻנֶּה “נֵזֶר הַבְּרִיאָה”,

נֶאֱלָץ לְבַלּוֹת אֶת כָּל חַיַּי

מִבְּלִי שֶׁהִפְקַדְתָּ בְּיָדַי אַחְרָיוּת כָּלְשֶׁהִי,

יְכֹלֶת לְשַׁנּוֹת מַשֶּׁהוּ.

וְעָלַי רַק לְחַכּוֹת וּלְקַוּוֹת לַקֶּשֶׁת

שֶׁאַתָּה מֵבִיא מִמֵּילָא.

תֵּן גִּם לִי תַּפְקִיד כָּלְשֶׁהוּ,

וְלוּ גַּם קָטָן,

כְּדֵי שֶׁאַרְגִּישׁ שֶׁגַּם בְּיָדַי

מֻפְקֶדֶת אַחְרָיוּת, אֲפִלוּ קְטַנָּה

לְמָה שֶׁקּוֹרֶה

בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי."

“בְּסֵדֶר,” אָמַר אֱלֹהִים לָאָדָם.

"כָּל הַשִּׁנּוּיִים שֶׁמָּנִיתָ מִתְנַהֲלִים בֶּאֱמֶתּ

בְּלִי הִתְעָרְבוּתְךָ.

אַפְקִיד בְּיָדְךָ תַּפְקִיד אֶחָד,

כְּדֵי שֶׁתַּרְגִּישׁ שֶׁגַּם אַתָּה יָכוֹל

לִשַׁנּוֹת מַשֶּׁהוּ בְּסִדְרֵי עוֹלָם.

אַפְקִיד בְּיָדֶיךָ צֶמֶד הֲפָכִים אֶחָד

שֶׁכֻּלּוֹ תָּלוּי רַק בְּךָ

וְאַתָּה תָּלוּי בּוֹ:

מִלְחָמָה – וְשָׁלוֹם.

לֹא אֶתְעָרֵב. רַק אַתָּה, הָאָדָם,

תּוּכַל לְהַחְלִיט, לִבְחֹר, לֵבְרֹא

מָה יִהְיֶה בָּעוֹלָם שֶׁבּוֹ אַתָּה חַי:

שָׁלוֹם –אוֹ מִלְחָמָה?

קֶטֶל, רֶשַׁע, סֵבֶל, עֹנִי,

אַפְלָיָה בֵּין אָדָם לְאָדָם,

בֵּין דָּם לְדָם –

אוֹ שָׁלוֹם וְחֶמְלָה וְחֶסֶד

וַהֲבָנָה וּרְגִישׁוּת וְאַהֲבָה לָאַחֵר,

לְכָל אַחֵר,

שֶׁהוּא אָדָם בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ.

אֶת זֶה אַשְׁאִיר בְּיָדֶיךָ,

לֹא אֶתְעָרֵב. לֹא אֶכְפֶּה עָלֶיךָ דָּבָר;

רַק אַשְׁקִיף מִלְּמַעְלָה בְּשֶׁקֶט

לִרְאוֹת אֵיך תִּנְהַג,

וְאַמְתִּין לַקֶּשֶׁת שֶׁלְּךָ –

קֶשֶׁת שֶׁכֻּלָּהּ הֲבָנָה וְסַבְלָנוּת

וְסוֹבְלָנוּת וְשָׁלוֹם.

קֶּשֶׁת יְפֵהְפִיָּה, שֶׁאוֹתָהּ אוּכַל אֲנִי

לִרְאוֹת

שָׁם, מִלְּמַעְלָה.

בִּקַּשְׁתָּ אַחְרָיוּת, אָדָם,

יְכֹלֶת לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם? –

הֲרֵי הִיא נְתוּנָה לְךָ.

וַאֲנִי, הָאֵל, מְקַוֶּה וּמִתְפַּלֵּל וּמַאֲמִין

שֶׁאִם בֶּאֱמֶת תִּרְצֶה,

אִם בֶּאֱמֶת תִּרְצֶה –

אוּכַל לִרְאוֹת אֶת הַקֶּשֶׁת שֶׁלְךָ

זוֹרַחַת

בִּמְלוֹא צְבָעֶיהָ

בִּמְהֵרָה בְּקָרוֹב.

וְרַק אָז יִרְאֶה הָאָדָם

וְיַרְא גַם אֱלֹהִים

כִּי טוֹב.

מ"שירי החומש" של איציק מנגער

לחן: פרנק פלג

שרה: רבעיית “מועדון התיאטרון” בתכניתה “סיפורי המקרא” (1960)

שׁוֹכֵב עַל הַדֶּשֶׁא אָדָם הָרִאשׁוֹן,

שׁוֹכֵב עַל גַּבּוֹ וְיוֹרֵק.

עָנָן בַּשָּׁמַיִם מַרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ:

“דַחִילַק, אָדָמְצִ’יק, הַפְסֵק!”

מוֹצִיא לוֹ לָשׁוֹן הָאָדָם הָרִאשׁוֹן:

“עָנָנְצִ’יק-קָטַנְצִ’יק, נַשֵּׁק!”

בָּרָק מִתְעוֹפֵף, יְרִיקָה חֲדָשָׁה:

“הֲרֵי לְךָ, קַח, תֵּחָנֵק!”

מוֹחֶה הֶעָנָן אֶת הָרֹק בְּכַפּוֹ,

לוֹחֵשׁ לְכָל עֵבֶר סָבִיב:

"זֶה מָה שֶׁקּוֹרֶה כְּשֶׁשּׁוֹכְבִים כָּל הַיּוֹם

לְלֹא עֲבוֹדָה אוֹ תַּחְבִּיב!"

אָדָם הָרִאשׁוֹן מְכַחְכֵּחַ בְּקוֹל,

שׁוֹלֵחַ קְרִיצָה שׁוֹבֵבָה –

מִגַּן-הַתַּפּוּחַ פּוֹסַעַת בַּלָּאט

אִמֵּנוּ, אִמֵּנוּ חַוָּה.

“אֵיפֹה זֶה הָיִית, חַוָּה’לֶה יַקִּירָה”

מֵאַיִן, יַלְדֹּנֶת, בָּאת?"

– "טִיַּלְתִּי לִי סְתָם בֵּין עֲצֵי הַשְּׁזִיף.

פִּטְפַּטְתִּי לָרוּחַ מְעַט."

– "שְׁטוּיוֹת! לֹא הָיִית בֵּין עֲצֵי הַשְּׁזִיף,

כִּי רֵיחַ אַחֵר לְגוּפֵךְ.

נִיחוֹחַ תַּפּוּחַ מַדִּיף שְׂעָרֵךְ.

שִׁקַּרְתְּ לִי שׁוּב, חַוָּה’לֶה. פֶה?!"

– "נָכוֹן, בֶּאֱמֶת שָׁם הָיוּ תַּפּוּחִים.

נֶחְלַשׁ זִכְרוֹנִי, יַקִּירִי.

נִחַשְׁתָּ כַּהֹגֶן, אָדָמְצִ’יק שֶׁלִּי,

שֶׁכָּכָה תִּהְיֶה לִי בָּרִיא.

וּמָה שָׁם עָשִׂית, בֵּין עֲצֵי תַּפּוּחִים?

סַפְּרִי-נָא אֶת כָּל הָאֱמֶת."

– “פִּטְפַּטְתִּי עִם זֶה, הַנָּחָשׁ…” –

“וְעַל מָה?”

– “עַל אֵיזוֹ מִצְוָה, שֶׁשְּׁמָהּ חֵטְא.”

מַרְעִיד הַתַּפּוּחַ, רוֹטֵט וְסָמוּק.

סְמוּקָה גַּם אִמֵּנוּ חַוָּה.

שְׁקִיעָה אַדְמוּמִית מְטִילָה אֶת צִלָּהּ

עַל מָוֶת וְעַל תַּאֲוָה.

קוֹדֵחַ מֵרֶטֶט אָדָם הָרִאשׁוֹן.

אֵינֶנּוּ מֵבִין, הַמִּסְכֵּן,

מַדּוּעַ קוֹלָהּ כֹּה מָתוֹק, כְּסֻכָּר,

וְלָמָּה שׁוֹפַעַת הִיא חֵן.

כֻלּוֹ מְהַסֵּס הוּא מוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ.

– “אָדָם, מָה קָרָה לְךָ, הָא?”

הַלַּיְלָה אוֹסֵף שְׁתֵּי דְּמוּיוֹת מַרְעִידוֹת

וְשִׁין בְּפַתָּח מַשְׁמָע: שַׁ…

את הבלדה המקראית הארוטית של מאנגער תירגמתי, בעזרתו של חברי שרגא פרידמן, לתכנית “סיפורי המקרא” שהכנו בתחילת שנות השישים לרביעיית המועדון. את “בציפייה לקשת” כתבתי כיובל שנים אחר כך בעקבות שיחה “תיאולוגית” עם אחת מנכדותי, אביגיל (הכותבת כיום שירים טובים פי כמה מאלה שכתבתי אני כשהייתי בגילה).

שיר אמריקני, משירי טנסי ארני-פורד

שרה: רבקה מיכאלי (1958), ואחריה – “להקת הגדנ”ע"

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים.

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים.

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים –

וְלָכֵן נִשְׁאַר יָבֵשׁ.

הֵצִיץ הָאֵל פַּעַם מֵחַלּוֹן הַמִּשְׂרָד,

רָאָה אֶת הָעוֹלָם וְהֵגִיב מִיָּד:

"בָּרָאתִי בְּנֵי אָדָם, רַק שָׁכַחְתִּי בִּשְׁבִיל מָה.

אֶמְחֶה אוֹתָם בְּמַיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."

יָרַד הָאֵל לְמַטָּה וְהֵעִיף מַבָּט רָגוּז.

פִּתְאוֹם רָאָה אֶת נֹחַ – בָּחוּר מֵאָה אָחוּז.

וְזֶה, בַּסִּגְנוֹן שֶׁל אוֹתָם הַיָּמִים:

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים."

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים…

אָמַר הָאֵל: "נֹחַ, תָּ’עוֹלָם צָרִיך לִרְחֹץ!

תִּרְאֶה אֵיזֶה טִנֹפֶת! תִּרְאֶה גַּם כַּמָּה בֹּץ!

אָז קַח עֵצִים, נֹחַ, אַלְפַּיִם קוּב,

וּבְנֵה תֵּבָה מִגֹּפֶר מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב."

אָמַר נֹחַ: “בּוֹס, זֶה ג’וֹבּ נוֹרָא קָשֶׁה.”

עָנָה הָאֵל: “נֹחַ, קַח אֶת יֶפֶת, חַם וְשֵׁם.”

–"בּוֹס, קִבַּלְתִּי כָּאן בַּגַּב ‘הֶקְסֶנְשוּז’!"

– בְּלִי פוֹיְלֶשְׁטִיקִים, נֹחַ! אַפּ-שְׁתַּיִם זוּז!"

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים…

נֹחַ הוֹדִיעַ": הַתֵּבָה, הִנֵּה הִיא, בּוֹס!"

– "אוֹ-קֵי, נֹחַ. וְעַכְשָׁו תּוּכַל לִדְחֹס

שְׁנַיִם-שְׁנַיִם, עִם רַב לְהַשְׁגָּחָה.

וְכֵן אֶת גְּבֶרֶת נֹחַ – וְאֶת כָּל הַמִּשְׁפָּחָה!"

נֹחַ שָׂח: "בּוֹס! מְעֻנָּן כְּבָר חֶלְקִית!

עָנָה הָאֵל: “נֹחַ, אַל תִּזְחַל כְּמוֹ תָּמִיד!”

– “בּוֹס, תִּרְאֶה, מַרְגִּישִׁים כְּבָר טִפּוֹת!”

עָנָה הָאֵל: “נֹחַ, סְגֹר תַּ’פֶּה – וְתַ’דְלָתוֹת!”

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים…

הֵם שָׁטוּ כָּךְ… לְפֶתַע – זְבֶּנְג אָיֹם!

"קִבַּלְתִּי פַּנְצֶ’ר, בּוֹס! נִתְקַעְתִּי בַּמָּקוֹם!

נִתְּפַּס לָנוּ הַ’בֶּק-אַקְס'. גַּם הַקְּלָאצ' נִשְׂרַט."

הָאֵל שָׂח: “נִתְקַעְתָּ, נֹחַ, עַל הָאֲרָרָט!”

נֹחַ שָׂח: “בּוֹס, לָרֶדֶת מֻתָּר?”

הָאֵל שָׂח: "נֹחַ, הַמַּבּוּל מִזְּמַן עָבַר!

דַּי! זֶה נִמְאַס לִי. אֶחְזֹר לַמִּשְׂרָד.

אֶת הַמַּבּוּל הַבָּא כְּבָר תַּעֲשׂוּ לְבַד!.

לחן: משה וילנסקי

שרה: שושנה דמארי, במופע העשור הראשון למדינה, בנמל הקישון (1958)

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים

הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו;

אוּלָם אוֹמְרִים שֶׁלִּפְעָמִים

לְהִשְׁתַּכֵּר אָהַב.

וּפַעַם, כְּשֶׁלָגַם כּוֹסִית

וּכְבָר עָמַד לָשִׁיר,

שָׁמַע בָּרַדְיוֹ תַּחֲזִית

שֶׁל מֶזֶג הָאֲוִיר.

וְכָךְ, בְּאֵלּוּ הַמִּלִים,

בִּשְׂרָה הַקַּרְיָנִית:

"מַבּוּל גַּלִּי עַד גְבַה-גַּלִּים

וּמְעֻנָּן חֶלְקִית."

אָז הַפָּרוֹת מִיָּד המו:

“מוּ – מוּ – מוּ.”

הַבַּרְוָז חִישׁ גִּעְגַּע:

“גַּע – גַּע – גַּע.”

תַּרְנְגוֹלוֹת בִּצְעָקוֹת:

“קוֹת - קוֹת – קוֹת.”

הַצְּפַרְדֵּעַ בְּתִּקְוָה:

“קְוָּה – קְוָּה – קְוָּה”.

גַּם הַתַּיִשׁ כָּךְ הוֹמֶה:

“מֶה – מֶה – מֶה.”

הֵי, כָּל זָכָר וּנְקֵבָה,

נָרוּץ כֻּלָּנוּ יַחַד לַתֵּבָה.

לְתֵּבָתוֹ שֶׁל…

לְתֵּבָתוֹ שֶׁל…

לְתֵּבָתוֹ שֶׁל נֹחַ.

הִפְלִיאוּ יֶפֶת, שֵׁם וְחַם

אֶת הַתֵּבָה לִבְנוֹת.

וְנֹחַ רַק אֶת שְׁמוֹ חָתַם

בְּשֶׁבַע הַשְּׁגִיאוֹת.

וְיֶפֶת אָז תָּלָה פְּלָקָט:

"טִיּוּל תַּעֲנוּגוֹת.

סַע בַּחֻפְשָׁה לַאֲרָרָט.

כַּרְטִיס – רַק לְזוּגוֹת."

בַּקְבּוּק שַׁמְפַּנְיָה חִישׁ הוּבָא,

אַךְ נֹחַ לֹא פִּקְפֵּק –

וְהוּא הִשִּׁיק אֶת הַתֵּבָה

עִם הַבַּקְבּוּק הָרֵיק.

אָז הַפָּרוֹת…

אָז הַחַיּוֹת – כַּמָּה מוּזָר! –

הוֹפִיעוּ בֶּהָמוֹן,

וְשֵׁם בָּדַק מַטְבֵּעַ זָר,

וְחַם – אֶת הַדַּרְכּוֹן.

אֵצֶל הַקֶּנְגּוּרִית גִלָּה

גּוּרוֹן מֻבְרָח בַּכִיס;

הַקֶּנְגּוּרִית לְלֹא מִלָּה

שִׁלְמָה חֲצִי כַּרְטִיס.

מֶבּוּל נוֹרָא יָרַד בַּחוּץ,

אַךְ בַּתֵּבָה בִּפְנִים

הֵכִין שָׁפָן אֶחָד חָרוּץ

מַבּוּל שֶׁל שְׁפַנְפַּנִים.

אָז הַפָּרוֹת…

יָרְדוּ הַמַּיִם כָּל הַזְּמַן,

אַךְ נֹחַ לֹא נִרְגַּשׁ

כָּל עוֹד הָיָה לוֹ בַּקַּנְקַן

לֹא מַיִם, אֶלָּא יַי"ש.

לְבַסוֹף הוֹדִיעָה הַיּוֹנָה:

הַכֹּל יָבֵשׁ הַיּוֹם.

אֲנִי עוֹבֶרֶת לַתְּמוּנָה

שֶׁל וַעַד הַשָּׁלוֹם."

מִן הַתֵּבָה שֶׁהִתְרוֹקְנָה

יָרַד כָּל הַקָּהָל,

וְהִיא נִתְּנָה בְּמַתָּנָה

לַ’וַעַד לַחַיָּל'.*

אָז הַפָּרוֹת…

דמותו של נח המקראי היתה חביבה עלי תמיד; אולי בגלל אהבתנו המשותפת לבעלי חיים. עד כה כתבתי עליו לפחות תריסר פזמונים ומחזה אחד. וכשהקמנו, חברַי ואני, את עמותת הגג הארצית של כל הארגונים למען בעלי החיים בארץ, קראנו לה “נח” – לא רק בזכות ראשי התיבות “נציל חיות” ו"נאהב חיות" (את סמל העמותה – נח הצדיק עומד בחרטום תיבתו – צייר לנו בהתנדבות הצייר זאב). אחד הפזמונים הראשונים שכתבתי עם המלחין מאיר נוי ללהקת חיל הים הראשונה היה “נח נח, תן מנוח!”, שעבר גלגול טקסטואלי ומוזיקלי נוסף לקראת חגיגת העשור למדינה, כשנתבקשנו – משה וילנסקי ואני –לחבר שני שירי-ים לשושנה דמארי כדי שתשיר אותם בטקס הממלכתי בנמל הקישון (השיר השני היה “מגדלור”) ואילו “נח היה איש צדיק ותמים”, מימין, הוא תרגום חפשי מאוד של השיר הקצבי של טנסי ארני-פורד האמריקני, שאותו שרה לראשונה רבקה מיכאלי, ולימים, גם “להקת הגדנ”ע".

משל ערבי, בעקבות משה סתווי. הוצג בתכנית “השטן ואשת הסנדלר” (1971)

שְׁלוֹשָׁה בָּנִים הָיוּ לְנֹחַ הַצַּדִיק,

וּבַת? –

אַחַת.

צְנוּעָה, כְּנוּעָה,

יָפָה מֵאֵין כָּמוֹהָ.

וְיוֹם אֶחָד קָרַב בָּחוּר גָּבוֹהַּ,

חָסֹן כַּבְּרוֹשׁ,

וּבָא אֶל נֹחַ

אֶת יַד בִּתּוֹ לִדְרשׁ.

אָמַר לוֹ נֹחַ:

“וּבַיִת, כְּבָר בָּנִיתָ?”

– “בַּיִת, לֹא!”

"לֹא אֶתֵּן אֶת בִּתִּי הַיְּחִידָה

לְאִישׁ, שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת מִשֶּׁלוֹ,

קוּם, צֵא וּבְנֵה בֵּיתְךָ, וְאָז תַּחְזֹר."

יָצָא אוֹתוֹ בָּחוּר, וּכְבָר בַּתּוֹר

צָעִיר שֵׁנִי, גָּבוֹהַּ כַּתָּמָר.

הִבִּיט בּוֹ נֹחַ וְאָמַר:

“וּבַיִת יֵשׁ?”

– “אוֹ, כֵּן, בְּרֹאשׁ הָהָר. הֲלֹא יָדַעְתָּ!”

– “וְהַשָּׂדֶה? חָרַשְׁתָּ וְזָרַעְתָּ?”

– “זֶה לֹא.”

"אָז צֵא, אֶת הַשָּׂדֶה חֲרשׁ.

וְטַע בּוֹ כֶּרֶם הַמְּשַׂמֵּחַ לֵב אֱנוֹשׁ.

וְאָז – חֲזֹר!"

יָצָא גַּם הַשֵּׁנִי, וּכְבָר בַּתּוֹר

צָעִיר שְׁלִישִׁי, חָסוֹן כַּאֲרָזִים.

"בָּנִיתִי אֶת בֵּיתִי

וְאֶת שָׂדִי חָרַשְׁתִּי.

וְאֶת הַכֶּרֶם

בְּמוֹ רַגְלַי כָּבַשְׁתִּי.

הִנֵּה הַחֵמֶת, טְעַם-נָא מִיֵּינִי!"

וַיֹּאמֶר נֹחַ: “זֶהוּ חֲתָנִי!”

וַיַּעַשׂוּ מִשְׁתֵּה כְּלוּלוֹת

שִׁבְעָה יָמִים, שִׁבְעָה לֵילוֹת.

וּבַשְׁמִינִי קָם הַצָּעִיר הַטּוֹב,

עַל הַגָּמָל הִרְכִּיב אֶת כַּלָּתוֹ

וְיִקָּחֶנָּה לְבֵיתוֹ.

עוֹד נֹחַ מִתְנַדְנֵד מִן הַתִּירוֹשׁ

חָזַר שׁוּב הָרִאשׁוֹן,

זֶה הֶחָסוֹן כַּבְּרוֹשׁ:

"בָּנִיתִי בַּיִת, מְצוּדָה!

הַב לִי בִּתְּךָ הַיְּחִידָה!"

הִבִּיט נֹחַ סְבִיבוֹ – אֵיךְ יְסַפֵּר

שֶׁאֶת בִּתּוֹ מָסַר כְּבָר לְאַחֵר?

רָאָה פִּרְדָה עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר.

הֵרִים לְאַלְלָה אֶת עֵינָיו

וְהוּא, בַּחֲסָדָיו,

הָפַךְ אֶת הַפִּרְדָּה

לְבַת נָאָה וַחֲמוּדָה.

וְשׁוּב מִשְׁתֵּה כְּלוּלוֹת

שִׁבְעָה יָמִים, שִׁבְעָה לֵילוֹת.

רַק הִרְחִיק הַזּוּג לִפְאַת הַכְּפָר,

חָזַר גַּם הַשֵּׁנִי, זֶה הַגָּבוֹהַּ כַּתָּמָר:

“בֵּיתִי בָּנוּי, זָרוּעַ הַשָּׂדֶה”.

הִבִּיט בּוֹ נֹחַ: אֵיךְ יוֹדֶה

שֶׁאֶת בִּתּוֹ מָסַר כְּבָר לְאַחֵר?

רָאָה כַּלְבָּה נִרְגֶּזֶת בֶּחָצֵר.

וְאַלְלָה שׁוּב רִחֵם, וּבִמְהֵרָה

גַּם הַכַּלְבָּה הָפְכָה לְנַעֲרָה.

וְשׁוּב מִשְׁתֵּה כְּלוּלוֹת, וּבְסִיּוּמוֹ

נָטַל גַּם הַשְּׁלִישִׁי אֶת כַּלָּתוֹ עִמּוֹ.

“מֵאָז,” אוֹמְרִים הַבֶּדוּאִים הַיְּשִׁישִׁים,

"שְׁלוֹשָׁה סוּגִים תִּמְצָא בֵּין הַנָּשִׁים:

אֶחָד – נָשִׁים יָפוֹת, נָאוֹת,

בֵּיתָן נָקִי, רַכּוֹת הֵן וּכְנוּעוֹת.

וּכְבִתּוֹ שֶׁל נֹחַ הֵן צְנוּעוֹת.

וְהַשֵּׁנִי – נָשִׁים עַצְלָנִיּוֹת,

כְּמוֹ הַפִּרְדָה הַהִיא עַקְשָׁנִיּוֹת.

וּבְנוֹת הַכַּלְבָּה, הֵן הַסּוּג הַשְּׁלִישִׁי,

מֻכָּרוֹת לְכָל גֶּבֶר בְּאֹפֶן אִישִׁי.

* * *

פַּעַם הָיָה זֶה סִפּוּר פוֹלְקְלוֹרִיסְטִי.

אַךְ הַיּוֹם, בְּעִדָּן קְצָת יוֹתֵר פֶמִינִיסְטִי,

נִשְׁמַע הַסִּיּוּם כָּכָה, קְצָת “חֲזִירִיסְטִי”.

וְלָכֵן נְמַהֵר לְהַזְכִּיר וּלְהַדְגִּישׁ:

מִבֵּין כָּל הַנָּשִׁים מְדֻבָּר רַק בִּשְׁלִישׁ;

אֲבָל בֵּין הַגְּבָרִים – כָּךְ נִדְמֶה מִשּׁוּם מָה

לֹא תִּמְצְאוּ פְּרוֹפּוֹרְצְיָה דּוֹמָה.

מִסְפָּר בְּנֵי-הַכַּלְבָּה

רַב פִּי כַּמָּה!

הסיפור העממי על בתו של נח הצדיק, שאותו קראתי באנתולוגיה “בדרך לארץ האושר” של “אבו נעמן”, נשמע כיום די מקומם, ולכן הוספתי לו בית אחרון משלי.

“וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ. וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים” (בְּרֵאשִׁית כב ג)

הוקרא בכנס על “נשים במקרא” שנערך בכפר בלום (1990). לא הולחן.

הַפַּרְשָׁנִים מִתְלַבְּטִים:

קָרְבָּנוֹ שֶׁל מִי הָיָה גָּדוֹל יוֹתֵר:

שֶׁל אַבְרָהָם – אוֹ שֶׁל יִצְחָק?

מִי מִן הַשְּׁנַיִם הָיָה גִּבּוֹר יוֹתֵר?

מִי הִקְרִיב יוֹתֵר – הָאָב אוֹ הַבֵּן?

וְשָׂרָה, הָאֵם?

אֵיפֹה הָיְתָה שָׂרָה בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר

שֶׁבּוֹ חָבַשׁ אַבְרָהָם אֶת חֲמוֹרוֹ?

מַדּוּעַ זֶה לֹא מְסַפֵּר לָנוּ פֶּרֶק הַמִּקְרָא

דָּבָר עַל שָׂרָה –

אִמֵּנוּ, הָרִאשׁוֹנָה לְאַרְבַּע הָאִמָּהוֹת?

מָה עָשְׂתָה שָׂרָה בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר?

מָה חָשְׁבָה שָׂרָה

בִּרְאוֹתָהּ אֶת אַבְרָהָם בַּעֲלָהּ חוֹבֵשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ

וּבוֹחֵר חֶבֶל, חֶבֶל לַעֲקֵדָה,

וְעֵצִים לְעוֹלָה,

וְלוֹקֵחַ אֶת יִצְחָק – בְּנָם,

בְּנָהּ יְחִידָהּ אֶׁשר אָהֲבָה?

הַאִם יָדְעָה? הַאִם יָדְעָה שָׂרָה

שֶׁהוּא, בַּעֲלָהּ, “אָב-הֲמוֹן-גּוֹיִים”,

עוֹמֵד לַעֲקֹד אֶת הַבֵּן הַיָּחִיד

אֲשֶׁר נוֹלַד לָהּ אַחֲרֵי בְּלוֹתָהּ,

לָשִׂים אוֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים,

לָקַחַת אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט אוֹתוֹ –

אֶת בְּנָהּ, אֶת בְּנָם,

אֶת בְּנָם יְחִידָם אֲשֶׂר אָהֲבָה?

וּמָה סִפֵּר לָהּ אַבְרָהָם?

מָה סִפֵּר לָהּ, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה

– כְּכָל בַּעַל יְהוּדִי –

לְהָכִין לָהֶם בְּגָדִים נְקִיִּים לַדֶּרֶךְ,

וְאֹכֶל לִשְׁלוֹשָׁה יָמִים?

וַהֲרֵי שָׂרָה לֹא הָיְתָה מִן הַבַּיְשָׁנִיּוֹת.

שָׂרָה, שֶׁיָּדְעָה לוֹמַר לְבַעֲלָהּ: “גָּרֵשׁ הָאַמָּה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ”;

שָׂרָה, שֶׁלֹּא הִתְבַּיְּשָׁה לִצְחֹק לְשֵׁמַע דִּבְרֵי הַמַּלְאָכִים;

שָׂרָה זוֹ לֹא שָׁאֲלָה: "קָרְבָן? אֵשׁ? עֵצִים?

וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה?"

אִלּוּ יָדְעָה שָׂרָה, אִלּוּ נִחֲשָׁה שָׂרָה –

הַאִם לֹא הָיְתָה לוֹחֶשֶׁת לוֹ, לְבַעֲלָהּ,

כְּכָל אִמָּא יְהוּדִיָּה:

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר

וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה?"

זֶה לֹא מַדְהִים?!

עַם שָׁלֵם שָׁר בְּכָל לֵיל סֵדֶר עַל אַרְבַּע אִמָּהוֹת

וְלֹא שׁוֹאֵל: "מָה הִרְגִּישָׁה שָׂרָה,

כְּשְׁשְּנֵי הַגְּבָרִים, כְּשֶׁאַרְבַּעַת הַגְּבָרִים,

יָצְאוּ אֶת הַבַּיִת הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר

עִם חֲמוֹר, חֶבֶל, וְעֵצִים לְעוֹלָה?"

“וַתִּצְחַק שָׂרָה,” כָּתוּב בְּסִפּוּר שְׁלשֶׁת הַמַּלְאָכִים.

“לָמָּה זֶה צָחֲקָה שָׂרָה?” שָׁאַל הָאֵל אֶת אַבְרָהָם,

אַרְבָּעָה גְּבָרִים עוֹזְבִים אֶת הַבַּיִת

וְאִישׁ – גַּם לֹא הָאֵל שָׁם, מִמַּעַל –

אֵינוֹ שׁוֹאֵל: "הַאִם שׁוּב צָחֲקָה שָׂרָה?

וְאוּלַי בָּכְתָה?

וְאִם בָּכְתָה –

לָמָּה? לָמָּה זֶה בָּכְתָה שָׂרה?"

את המונולוג העוסק בשאלה “איפה היתה שרה אמנו כשבעלה נטל את בנם לעקדה?” כתבתי עוד לפני שהתוודעתי אל המדרשים על מותה של שרה ברגע ששמעה את תיאורו של השטן על מה שהתרחש בהר המוריה ולפני שקראתי את שירו היפה של יהודה עמיחי, “ותבכה שרה”.

לחן: בני נגרי

משירי ההצגה “אל תקרא לי שחור” (1972)

וְהָאִישׁ משֶׁה זָכוּר לַטּוֹב

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח,

וְלֹא קָם נָבִיא גָּדוֹל כְּמוֹתוֹ,

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

הוּא זָכָה לְכָל אוֹתָם פְּלָאִים

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וַיֹּאהַב אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וּמשֶׁה גָּבַר עַל כָּל אוֹיְבָיו

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וְהוֹרִיד לָאָרֶץ מָן וּשְׂלָו

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

הוּא הִבְקִיעַ דֶּרֶךְ בַּמִּדְבָּר

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וְהִמְתִּיק מֵימָיו שֶׁל נַחַל מַר

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

הוּא זָכָה לִגְבֹּר עַל עֲמָּלֵק

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

אֶת סִיחוֹן מֵעַל דַּרְכּוֹ סִלֵּק

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

הוּא הֶחְרִיד עַמִּים וּמַמְּלָכוֹת

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וְנִבְחַר לָתֵת אֶת הַלּוּחוֹת

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וַיִּקְצֹף הָעָם, כֻּלּוֹ חָרוֹן,

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

זָעַמוּ מִרְיָם וְאַהֲרֹן

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

לֹא סָלְחוּ לוֹ עַד אַחֲרוֹן יָמָיו

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

אַךְ משֶׁה

הָיָה גֵּאֶה עַל שֶׁ-

אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וְהָאִישׁ משֶׁה כֻּלּוֹ קוֹרֵן

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

הוּא זָכָה לִרְאוֹת אֶת הַיַּרְדֵּן

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

אֶל הָאָרֶץ לֹא הֻרְשָׁה לָבוֹא

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וְהוּא מֵת בּוֹדֵד עַל הַר נְבוֹ

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

לחן: רפי בן-משה

שרה: להקת הנח"ל (1962)

פַּרְעֹה, הַמֶּלֶךְ הַמִּצְרִי,

דָגַל תָּמִיד בְּ"גוּף בַּרִיא":

“הַסְּפּוֹרְט מֵבִיא רַק אשֶׁר!”

לָכֵן אֶת יִשְׂרָאֵל כִּנֵּס

לִבְנוֹת פִּתֹּם וְרַעַמְסֵס.

לִשְׁמֹר קְצָת עַל הַכּשֶׁר.

אַךְ גַּם משֶׁה עָסַק בִּסְפּוֹרְט.

עַל אַף גִּילוֹ, עַל שְׂפַת הַיְּאוֹר

אָהַב לִצְעֹד בָּרֶגֶל.

כָּל בֹּקֶר בִּצְעִידָה נִרְאָה

וְאַחֲרָיו, שְׁטוּפֵי זֵעָה,

רָצִים רָאשֵׁי הַסֶּגֶל.

כְּבַד-פֶּה הָיָה וּכְבַד-לָשׁוֹן,

אַךְ בִּצְעִידָה תָּמִיד רִאשׁוֹן.

אָז בָּא משֶׁה אֶל הָאַרְמוֹן:

"פַּרְעֹה, שְׁמַע, יֵשׁ לִי רַעְיוֹן

שָׁקוּף וְצַח כִּבְדֹלַח.

נַכְרִיז מָחָר עַל צְעָדָה

מִכָּאן לַיְּאוֹר וַחֲזָרָה,

מַמָּשׁ כְּמוֹ בְּהוֹלַנְד."

פַּרְעֹה הִסְכִּים. וְחִישׁ נוֹדַע

עַל “הַרְשָׁמָה לִצְעָדָה”

(מָה זֶה? אִיש לֹא הִכִּיר עוֹד).

יוַּכל לִצְעֹד כָּל הָרוֹצֶה.

דְרוּשָׁה רַק תְּעוּדַת רוֹפֵא

וְכֵן כְּאַרְבַּע לִירוֹת.

וּמִי נִרְשַׁם בַּצּוֹעֲדִים?

מוּבָן שֶׁכָּל הַיְהוּדִים.

חִישׁ-קַל בְּעֶרֶב הַמִּצְעָד

אָרַזְּ בְּגשֶׁן כָּל אֶחָד

תַּרְמִיל, קִיט-בֶּג אוֹ פַּיְלָה;

קוּפְסוֹת סַרְדִּינִים, תֶּרֶד, כְּרוּב.

(לָכֵן בַּהַגָּדָה כָּתוּב

“לֵיל שִׁמּוּרִים הַלַּיְלָה”).

וּבְמַטֵּה בְּנֹא-אָמוֹן,

זֶה הַמַּטֶּה שֶׁל אַהֲרֹן,

כֻּנְּסוּ הוֹלְכֵי הָרֶגֶל:

שֻשִיִּׁם רִבּוֹא יָצְאוּ לִצְעֹד

(בִּי-גִ’י טוֹעֵן: אַרְבַּע מֵאוֹת)

קָשִׁישׁ, צָעִיר וָעֵגֶל.

עִם בֹּקֶר בָּא פַּרְעֹה. “אוֹ קֵי?”

נָתַן שְׁרִיקָה וְ… “הוֹפָּה הֵי!”

בָּרֹאשׁ – בְּנוֹת “לַהֲקַת מִרְיָם”

בְּצַעֲדֵי רִקּוּד הָעָם

וּבְשִׁירַת הַהוֹרָה.

וְאַחֲרֵיהֶן, קְצָת מַסְמִיקָה,

הַנְּצִיגָה מֵאַפְרִיקָה –

אֵשֶׁת משֶׁה, צִפּוֹרָה.

הַצֶּמֶד אֲבִירָם-דָּתָן

צָלַע “בִּגְלַל מַסְמֵר קָטָן”.

כֶּלֶב צָעַד בְּלִי טֹרַח.

"מָחָר נוּכַל כְּבָרָ בְּוַדַּאי

לָשִׁיר יַחִדָּיו ‘מוּל הַר סִינַי’,"

לָחַשׁ יִתְרוֹ לְקֹרַח.

וְחִישׁ צָמחוּ שָׁם בַּחוֹלוֹת,

שִׁשִּׁים רִבֹּוא שֶׁל יַבָּלוֹת.

אַךְ כְּשֶׁהִגִּיעוּ אֶל הַיְּאוֹר

וּכְבָר עָמְדוּ לִפְנוֹת אָחוֹר

צָעַק משֶׁה: "קָדִימָה!

לְכוּ אִתִּי! אֲנִי זוֹכֵר

דֶּרֶךְ קְצָרָה הַרְבֵּה יוֹתֵר.

נַמְשִׁיךְ לִצְעֹד, וִיהִי מָה!"

וְהֵם הִמְשִׁיכוּ (עַם תָּמִים)…

בִּמְקוֹם אַרְבַּעַת הַיָּמִים

(בַּמּוֹדָעוֹת רְאֵה-נָא)

הֵם צָעַדוּ בְּלִי תַּחַנָה

בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה,

עַד שֶׁהִגִּיעוּ הֵנָּה.

“משֶׁה, משֶׁה”, קָרְאוּ כֻּלָּם,

“לְאָן הִגַּעְנוּ? מַה זֶה פֹּה?”

"כְּבֶר תִּסְתַּדְּרוּ פֹּה אֵיכְשֶׁהוּ.

אֲנִי הוֹלֵךְ לְהַר נְבוֹ."

שני שירים על משה רבנו: האחד, על הצעדה הראשונה, נכתב ללהקת הנח"ל עם השתתפותה של המשלחת הראשונה של חיילי צה"ל בצעדה בהולנד. השיר מרמז גם על צעדות הבוקר המהירות של דוד בן-גוריון בשדה בוקר ועל קביעתו שמספר יוצאי מצרים היה קטן מהמשוער. השיר על האשה הכושית נכתב למחזמר “אל תקרא לי שחור” ושולב בחלק השני של ההצגה, שכולו סיפר את סיפורי בראשית כדרשה של כומר שחור בכנסייה באחת ממדינות הדרום בארצות הברית.

לחן: אמיתי נאמן

שרה: להקת פיקוד צפון בתכניתה “הנשק הסודי” (1960)

כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים

בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאֵל

הִכִּירוּ אֶת הָאֹהֶל שֶׁל הַשֶּׁקֶ"ם,

וְאֶת הַמַּגִּישָׁה –

סַמֶלֶת, שְׁמָהּ יָעֵל –

חַיֶּלֶת חֲמוּדוֹנֶת וְצוֹחֶקֶת.

כְּשֶׁעָבְרוּ בַּכְּבִישׁ

הֵם שָׁרְקוּ לָהּ חִישׁ,

כְּמוֹ לְלִילִי מִסִיבוּב כְּפַר בִּיל"וּ,

וְעָצְרו פִּתְאוֹם

כּוֹס “תָּסַס” לִלְגֹּם;

אוֹ בַּקְבּוּק שֶׁל “קוֹלָה” אֲפִלּוּ…

“יָעֵל, יָעֵל!”,

כָּל הַחַיָּלִים קָרְאוּ לָהּ.

“יָעֵל, יָעֵל!”

מִן הַשֶּׁקֶ"ם בְּסִיבוּב עַפוּלָה.

“יָעֵל, יָעֵל!”

רַק לְקָצִין אֶחָד –

הַגֵּנֵרָל סִיסְרָא –

יָעֵל הָיְתָה חוֹרֶקֶת בַּשִּנַּיִם.

כִּי גֵּנֵרָל סִיְסָרא

הָיָה קַמְצָן נוֹרָא,

וְהוּא תָּמִיד בִּקֵּשׁ לִשְׁתּוֹת

“כּוֹס מַיִם!”

וְיָעֵל אָמְרָה:

זֶה מַרְגִיז נוֹרָא,

כָּךְ לְהַגִּישׁ חִנָּם לְלֹא פְּרוּטָה לוֹ.

אִם הוּא יִתְעַקֵּשׁ

מַיִם לְבַקֵּשׁ –

אָז בְּחַיַּי, יָתֵד בָּרֹאשׁ אֶתְקַע לוֹ!"

“יעל, יעל!”…

וְיוֹם אֶחָד סִיסְרָא

עָצַר שָׁם, בַּסִּיבוּב,

נִכְנַס לַשֶּׁקֶ"ם וְכֻוּלֹו מַזִּיעַ,

וּמִיָעֵל בִּקֵּשׁ

כּוֹס מַיִם, כְּמוֹ תָּמִיד.

מַיִם בִּקֵּשׁ – אַךְ הִיא חָלָב הֵבִיאָה.

הוּא הֵחֵל לִלְגם

וְיָרַק פִּתְאוֹם:

“חָלָב! וְעוֹד עִם קְרוּם! שִׁפְכוּ לַזֶבֶל!”

אָז יָעֵל רָתְחָה.

תַ’יָּתֵד לָקְחָה,

וּבְרֹאשׁוֹ תָּקְעָה לוֹ בַּמַּקֶבֶת…

“יָעֵל, יָעֵל!”

אָז הֵרִיעוּ לָהּ “הֵידָד” וְגַם “הֶאָח!”

“יָעֵל, יָעֵל!”

וְרָשְׁמוּ אוֹתָהּ בְּסֵפֶר הַתָּנָ"ךְ!

הפזמונים על יעל, שמשון ודוד לקוחים ממחרוזת של פזמונים על כלי נשק בלתי קונווציונליים של כמה מגיבורי המקרא, שהושרה בתכנית “הנשק הסודי” שהציגה להקת פיקוד הצפון בשנת 1960 (כל הלחנים: אמיתי נאמן. במאי: ארנון תמיר). אחד השירים האחרים במחרוזת הוקדש להרמת הידיים של משה רבנו (“והיה כאשר ירים משה ידיו וגבר ישראל”), והוא נקרא “ידיים למעלה!”. בגללו מיוחס לי כבר דורות בטעות שיר הילדים הישן “ידיים למעלה, על הראש”, שאותו שרתי גם אני בילדותי.

לחן: אמיתי נאמן בתכנית “הנשק הסודי” (1960)

לַמַּחְסָן הַצְּבָאִי לְחִמּוּשׁ וּמַלְקוֹחַ,

לְמַחְסַן הַתַּחְמשֶׁת בְּבֹקֶר אָפֹר

נִכְנַס הָרַבָּ"ט שִׁמְשׁוֹן בֶּן-מָנוֹחַ

שֶׁהַחֶבְרֶ’ה קָרְאוּ לוֹ “שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר”.

אַפְסְנַאי הַמַּחְסָן אָז הֶחְוִיר כְּמוֹ בָּלָטָה:

“אֵיזֶה נֶשֶׁק בָּחַרְתָּ הַפַּעַם, גִּבּוֹר?”

וְשִׁמְשׁוֹן אָז עָשָׂה “שְׁרִיר” קָטָן: "הֵן יָדַעְתָּ!

תֵּן לִי לֶחִי –

כֵּן, לֶחִי טְרִיָּה שֶׁל חֲמוֹר!"

כֵּן, לְחִי חֲמוֹר, חֲמוֹר-חֲמוֹרוֹתַיִם.

כֵּן, לְחִי חֲמוֹר – הַנֶּשֶׁק הַסּוֹדִי.

“מָה?” שָׁאַל הַמִּסְכֵּן, "מָה הַפַּעַם זָמַמְתָּ?

אֵין נִפּוּק לְחָיַיִם בִּשְׁבִיל חַיָּלִים.

וּבִכְלָל, הַמְּפַקֵּד, עַד הַיּוֹם לֹא חָתַמְתָּ

עַל אָבְדָן כְּמָאתַיִם זַנְבוֹת שׁוּעָלִים!"

אַךְ שִׁמְשׁוֹן רַק עָשָׁה לוֹ עוֹד “שְׁרִיר” וְחָתַם לוֹ:

“הַפְּרִיט – לֶחִי שׂמֹאל. מִסְפָּרָהּ – כָּךְ וְכָךְ.”

וּבִלְחִי הַחֲמוֹר מִי-יוֹדֵעַ-מָה שָׂם לוֹ

כְּשֶׁיָּצָא לַפְּלִשְׁתִּים. נָא עַיֵּן בַּתָּנָ"ךְ.

כֵּן, לְחִי חֲמוֹר…

אָז נִעֵר בְּלוֹרִיתוֹ שֶׁשָּׁנִים לֹא נָגְעוּ בַּהּ,

וּבַנַּחַל רָחַץ (אִם גַּם לֹא הִסְתָּרֵק).

שָׁם פָּגַשׁ בִּדְלִילָה וְשָׁרַק “הָלוֹ, בֻּבָּה!”,

וּמֵאָז שֵׁם הַנַּחַל הוּא “נַחַל שׁוֹרֵק”.

וּבֵין “מַר יִשְׂרָאֵל”, הוּא רַבָּ"ט בֶּן-מָנוֹחַ,

וּ"מַלְכַּת הַחוֹפִים" הָרוֹמָן שָׁם הִתְחִיל.

וּמָכוֹן לִשְׁרִירִים הֵם הֶחְלִיטוּ לִפְתֹּחַ –

אֲבָל הִיא לֹא הִשְׁאִירָה לוֹ כּוֹחַ בְּמִיל.

"כֵּן, בִּלְחִי חֲמוֹר, חֲמוֹר-חֲמוֹרוֹתַיִם,

בִּלְחִי חֲמוֹר קָצַרְתִּי תְּהִלָּתִי;

אַךְ אִשָּׁה אַחַת, אִשָּׁה יְפַת-מָתְנַיִם,

גִּלְּתָה לִי מִי הַחֲמוֹר הָאַמִתִּי!"

לחן: אמיתי נאמן בתכנית “הנשק הסודי” (1960)

בְּבֵית לֶחֶם, לֹא הַרְחֵק מִיְּרוּשָׁלַיִם,

בְּבֵית לֶחֶם הַשְּׁקֵטָה וְהַלְּבָבִית

הָיָה נַעַר אַדְמוֹנִי וִיפֵה עֵינַיִם –

הַצָּעִיר בִּבְנֵי יִשַּׁי, וּשְׁמוֹ דָּוִד.

כָּל הַיּוֹם הָיָה סוֹבֵב עִם הָ"רוּגַטְקָה"

(אָז עוֹד לֹא הָיָה נָהוּג חִנּוּךְ חוֹבָה!)

כָּל הַסּוֹחֲרִים אָמְרוּ: "מָתַי יִלְמַד כְּבָר?

הוּא שׁוֹבֵר אֶת חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה!"

וְדָּוִד יְפֵה עֵינַיִם וְצָלַף בָּאֲבָנִים.

וְדָּוִד יְפֵה עֵינַיִם אָז הוֹדִיעַ לַשְּׁכֵנִים:

"נִשְׁבְּרָה שִׁמְשָׁה אוֹ שְׁתַּיִם?

“טוֹב… תִּמְרוֹנִים זֶה תִּמְרוֹנִים.”

הוּא הָיָה שׁוֹבֵר כָּל יוֹם שִׁמְשָׁה אוֹ שְׁתַּיִם,

אַךְ טָעַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּאִמּוּנִים,

וְכֻלָּם אָמְרוּ: "כֵּן, הוּא יְפֵה עֵינַיִם;

אַךְ מָתַי יַפְסִיק לִזְרֹק פֹּה אַבָנִים?"

פָּנָסֵי הָרְחוֹב אֶת קְלִיעוֹתָיו הִכִּירוּ.

בָּ"רוּגַטְקָה" הוּא פָּגַע בְּכָל חָתוּל,

וּכְלָבִים בְּפַחַד זֶה אֶת זֶה הִזְהִירוּ

שֶׁ"הַגִּ’ינְגִ’י הוּא צַלָּף! כָּל אֶבֶן – בּוּל!"

וְדָוִד יְפֵה עֵינַיִם…

אֶת הַסּוֹף הֲרֵי כָּל יֶלֶד הֵן יַגִּיד כָּאן:

אֵיך גָּלְיַת פִּתְאוֹם הוֹפִיעַ שָׁם מִמּוּל,

וְדָוִד כִּוֵּן לְאַט אֶת הַ"דָּוִידְקָה"

וְהָאֶבֶן אָז פָּגְעָה בַּמֵּצַח – בּוּל!

וְאָמְרוּ כֻּלָּם: "אָח, אֵיזֶה יֶלֶד פֶּלֶא!

אֵיךְ בָּאֶבֶן אֶת הַזְּ’לוֹבּ הַזֶּה הִפִּיל!"

וּמֵאָז נוֹדַע בַּשֵּׁם “דָּוִד הַמֶּלֶךְ”,

הַיָּדוּעַ מִסִּרְטֵי סֶסִיל דֶה-מִיל.

זוֹ מָסֹרֶת מְמֻּשֶּׁכֶת

הַנִּמְשֶׁכֶת עַד עַכְשָׁו

עַל הַיֶּלֶד מִבֵּית לֶחֶם

שֶׁהָאֶבֶן בְּיָדָיו.

לחן: משה וילנסקי

שר: צוות הבידור של חיל האוויר (1973)

וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

עִם אֱלִישָׁע בְּדֶרֶך רְחוֹקָה.

וַיַּרְא לְפֶתַע מֶרְכָּבָה שֶׁל אֵשׁ,

וְרֶכֶב-אֵשׁ חוֹנֶה עַל הַקַּרְקַע.

וַיִּסְתַּכֵּל דּוּמָם בַּמֶּרְכָּבָה

וּמַבָּטוֹ נָבוֹךְ וּמִשְׁתּוֹמֵם.

וֶיֹּאמֶר הַנָּבִיא לֶאֱלִישָׁע:

“נִרְאֶה אִם זֶה יָכוֹל לְהִתְרוֹמֵם.”

אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא,

הַטַּיָּס הָעִבְרִי הָרִאשׁוֹן.

וַיָּסַר אֵלִיָּהוּ אַדַּרְתּוֹ

וַיְּמַהֵר אֶת הַסַּרְבָּל לִרְכֹּס,

וַיַּחְבּשׁ קַסְדָּה וְאָזְנִיּוֹת

וַיַּחְתֹּם עַל סֵפֶר הַמָּטוֹס.

וַיָּשֶׂם עַל גּוּפוֹ אֶת הַ"מֵּי וֶּסְט",

וְגַם סַכִּין קוֹמַנְדּוֹ שִׁמּוּשִׁי,

וּבְכִסָיו רְאִי-אִתּוּת חִפֵּשׂ,

וְגַם – אַבְקָה כְּנֶגֶד הַכְּרִישׁים!

וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ לַמּוֹשָׁב

וַיַּחְגֹּר עַצְמוֹ אֶל הַכִּסֵּא.

וַיּוֹרֶד עַל רֹאשׁוֹ אֶת הַחֻפָּה,

כְּכָל טַיָּס וָתִיק וּמְנֻסֶּה.

וַיִּסְתַּכֵּל אִם פָּנוּי הַ"לַּין"

וַיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּכָל שָׁעוֹן,

וַיְּאוֹתֵת בַּבֹּהֶן לַטֶכְנַאי –

וְכָךְ הֵחֵל הַ"סּוֹלוֹ" הָרִאשׁוֹן.

אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא…

וֶאֱלִישָׁע עוֹמֵד עַל הַקַּרְקַע

וְהוּא מַבִּיט בַּפֶּלֶא הַנּוֹרָא.

וְאֵלִיָּהוּ אָז מָשַׁךְ בַּ"סְּטִיק" –

וַיַּעַל הַשָּׁמַיְמָה בִּסְעָרָה.

וַיַּעַשׂ “שְׁמִינִיּוֹת” שָׁם, בָּאֲוִיר,

וּפַס לָבָן הִשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו.

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: "אָבִי, אָבִי,

רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!"

וֶאֱלִישָׁע עוֹמֵד כֻּלּוֹ הָמוּם,

צוֹפֶה אֶל הָרָקִיעַ הַכָּחֹל,

אֵיךְ הַנָּבִיא חוֹלֵף שָׁם בְּ"בּוּם"

וְטָס מֵעֵבֶר לִמְהִירוּת הַקּוֹל.

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: אֵלֵךְ לְקוּרְס.

אֶהְיֶה טַיָּס, טַיָּס שֶׁל נִסּוּיִים."

וַיִּמְצְאוּ שֶׁהוּא עִוֵּר צְבָעִים.

וְכַאֲשֶׁר אָמְרוּ לוֹ כִּי נִפְסַל,

תָּלַשׁ שַׂעֲרוֹתָיו וַיִּתְיַפֵּחַ.

“עֲלֵה, קֵרֵחַ!” אָז אָמְרוּ כֻּלָּם;

אַךְ לַעֲלוֹת אָסוּר לוֹ, כִּי הֻדַּח.

וְאֵלִיָּהוּ בְּמֶרְכֶּבֶת אֵשׁ

חוֹלֵף, וּפַס לָבָן מֵאַחֲרָיו.

וְהַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹדוֹ,

וְהָרָקִיעַ – מַעֲשֵׂה יָדָיו.

וְהוּא נוֹסֵק שָׁמַיִם וּמְרוֹמִים,

וְהוּא לַכֹּל מוֹכִיחַ, הַנָּבִיא,

שֶׁגַּם אַנְשֵׁי הָרוּחַ לִפְעָמים

דּוֹרְכִים בִּשְׁתֵּי רַגְלַיִם בָּאֲוִיר.

לחן: אלברט פיאמנטה

שר: אריק לביא בתכנית טלוויזיה של רלף ענבר (1971)

יוֹנָה בֶּן-אֲמִתַּי, הַנָּבִיא הַמְּפֻרְסָם,

בְּיוֹם אֶחָד בָּהִיר הִתְגַּיֵּס לְחֵיל הַיָם.

עָבַר קוּרְס יַמָּאִים, קִבֵּל דַּרְגַּת שָׁלִישׁ,

עָלָה עַל מַשְׁחֵתָּה: אֳנִיַּת “אָחִ”י תַּרְשִׁישׁ".

פִּתְאוֹם גַּלִּים גְּבוֹהִים וְהַיָּם הֵחֵל סוֹעֵר,

וְכָל הַמַּשְׁחֵתָה אָז חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר.

יוֹנָה בֶּן-אֲמִתַּי בַּפִּנָּה שָׁכַב נִרְדַּם.

הִגִּיעַ גַּל גָּדוֹל וְשָׁטַף אוֹתוֹ לַיָּם.

זֶה הַסִּפּוּר עַל יוֹנָה הַנָּבִיא –

יוֹנָה הַנָּבִיא

שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא.

בְּקשִׁי הוּא נִצַּל, כִּי לִשְׂחוֹת הוּא לֹא יָדַע.

בִּקֵּשׁ “הַעֲבָרָה” וְעָלָה לְטַרְפְּדָה.

רַבִּים הַטִּלְטוּלִים עַל הַמַּיִם כָּל הַזְּמַן.

הֶחְלִיט יוֹנָה: “אִם כָּךְ, אֶתְנַדֵּב כְּצוֹלְלָן.”

צוֹלֶלֶת לֹא הָיְתָה אָז, לֹא “רַהַב”, לֹא “תַּנִּין”.

לְאַנְגְלִיָה נָסְעוּ, לַעֲשׂוֹת שָׁם אִמּוּנִים.

לְאַנְגְלִיָה נָסְעוּ וְקָנוּ שָׁם דָּג עֲנָק,

וְכָךְ נִכְנַס יוֹנָה לַמֵּעַיִם שֶׁל הַדָּג.

זֶה הַסִּפּוּר עַל יוֹנָה הַנָּבִיא –

יוֹנָה הַנָּבִיא

שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא.

בִּפְנִים הָיָה צָפוּף, כְּמוֹ בְּכָל הַצּוֹלְלוֹת.

יוֹנָה מָתַח עַרְסָל בֵּין הַטְּחוֹל וְהַכְּלָיוֹת,

שִׁמֵּן אֶת הַכָּבֵד וְנִקָּה אֶת הַמָּרָה.

מָשַׁךְ בַּמְּעִי הַגַּס – וְטוֹרְפֵּדוֹ חִישׁ יָרָה.

לַדֶּרֶךְ אָז יָצְאָה הַצּוֹלֶלֶת הַחַיָּה.

הַמְּעִי הָיָה עִוֵר, וְלִרְאוֹת קָשֶׁה הָיָה.

הֵצִיץ בַּפֵּרִיסְקוֹפּ, בַּצִּנוֹר שֶׁל הַגָּרוֹן –

וְלִנְמַל נִינְוֶה הוּא נִוֵּט בְּבִטָּחוֹן.

וְכָךְ שָׁנִים רַבּוֹת בִּמְעִי הַדָּג הוּא שָׁט

וְגַם קִבֵּל צָלָ"ש: “צוֹלְלָן מִסְפָּר אַחַת.”

וּכְשֶׁהוּא הִשְׁתַּחְרֵר – הוּא עָבַר לַטֶּכְנִיּוֹן,

שָׁם הוּא עוֹשֶׂה מֶחְקָר עַל צִמְחֵי הַקִּיקָיוֹן.

לחן: רוני וייס

שרה: “רביעיית המועדון” בתכניתה “אנשים חשובים מאוד” (1976)

הָיֹה הָיָה בְּאֶרֶץ עוּץ

אָדָם יָשָׁר, אָדָם חָרוּץ.

אִיּוֹב, אִיּוֹב.

אָדָם הָגוּן, יָשָׁר וְטוֹב

שֶׁלֹּא יָדַע מָה זֶהִ לִגְנֹב.

אִיּוֹב, אִיּוֹב.

הוּא לֹא עִשֵּׁן. הוּא לֹא יָרַק.

הוּא לֹא דִּבֵּר עִם הַנֶּהָג.

הוּא לֹא דָּרַךְ עַל הַדְּשָׁאִים,

וּכְשֶׁנִּקְרָא לְ"מִלּוּאִים"

אִיּוֹב אָמַר: “בְּסֵדֶר, טוֹב.”

אֵיךְ אֱלֹהִים הָיָה גֵּאֶה.

"תִּרְאוּ אֵיזֶה צַדִּיק הוּא זֶה.

אִיּוֹב, אִיּוֹב."

אַךְ הַשָּׂטָן מִיָּד אָמַר:

"צַדִּיק? זֶה רַק לִזְמַן קָצָר.

אִיּוֹב, אִיּוֹב.

אִם רַק תִּתֵּן לִי יָד חָפְשִׁית –

אָז גַּם אוֹתוֹ אֲנִי אַשְׁחִית.

צַדִּיק גָּדוֹל… אַךְ אוֹ-טוֹ-טוֹט

עַל גּוֹרָלוֹ יַתְחִיל לִבְכּוֹת."

“אִיּוֹב? נַסֵּה. בְּסֵדֶר. טוֹב.”

אָז הַשָּׂטָן שָׁלַח טְפָסִים:

"עָלֶיךָ לְשַׁלֵּם מִסִּים.

אִיּוֹב, אִיּוֹב.

מִסֵּי עִירִיָּה וּמְדִינָה,

מַס רֶכֶשׁ, מֶכֶס, אַרְנוֹנָה.

אִיּוֹב, אִיּוֹב."

אִיּוֹב הִצְהִיר עַל כָּל פְּרוּטָה

וְלֹא אָסַף שׁוּם קַבָּלוֹת.

הוּא לֹא הוֹצִיא מִפִּיו מִלָּה.

הַמַּס עוֹמֵד שׁוּב לַעֲלוֹת?

אִיּוֹב אָמַר: “בְּסֵדֶר, טוֹב.”

אַךְ הַשָּׂטָן לֹא הִתְיָאֵשׁ

וְדֶרֶךְ חֲדָשָׁה בִּקֵּשׁ:

"אִיּוֹב, אִיּוֹב,

אַתָּה רוֹצֶה לָצֵאת לְחוּ"ל?

שַׁלֵּם לִי מַס, הֶטֵּל כָּפוּל,

אִיּוֹב, אִיּוֹב.

פְּקִידֵי סוֹכְנוּת וּמֶמְשָׁלָה

טָסִים לְכָל רַחֲבֵי תֵּבֵל;

אֲבָל אַתָּה, אֶזְרָח עָלוּב,

שַׁלֵּם מִסִּים, וְגַם הֶטֵּל."

אִיּוֹב אָמַר: “בְּסֵדֶר, טוֹב.”

הוֹסִיפוּ חֹדֶשׁ “מִלּוּאִים”!

מָה לַעֲשׂוֹת? זֶה הֶכְרֵחִי!"

אָמַר אִיּוֹב.

הוּא עוֹד הָלַךְ וְהִתְנַדֵּב

גַּם לַ"מִשְׁמָר הָאֶזְרָחִי",

אִיּוֹב, אִיּוֹב.

“עָלֶיךָ לְנַהֵל סְפָרִים!”

“טוֹב, לָמָּה לֹא? זֶה דֵּי בָּרִיא.”

"חַכֵּה, חַכֵּה, כִּי עַל הַסַּף

יֵשׁ מַס-הָעֶרֶךְ-הַמּוּסָף."

אִיּוֹב אָמַר: “בְּסֵדֶר, טוֹב.”

"מָה עוֹשִׂים?

אֵיךְ מַכְרִיחִים אוֹתוֹ לְהִתְלוֹנֵן?

יֵשׁ!"

"אֶל הָאֶזְרָח אִיּוֹב, מְכֻבָּדִי,

בְּהֶתְאֵם לְהוֹרָאוֹת שַׂר הָאוֹצָר,

נִבְחַרְתָּ לַמִּדְגָּם שֶׁלָּנוּ, וְעָלֶיךָ

לְמַלֵּא בָּזֶה אֶת כָּל הַפְּרָטִים

עַל רָמַת הַכְנָסוֹתֶיךָ: כָּל חֲתֻּנָה,

כָּל מַתָּנָה, כָּל בַּר-מִצְוָה, כָּל שַׁי.

וְיֵשׁ לְךָ, אִם הִצְלַחְנוּ לִמְנוֹת,

שִׁבְעָה בָּנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת…"

"דַּי! נִמְאַס לִי!

זֶה לֹא שֶׁאֲנִי מְפַחֵד;

אֲבָל טְפָסִים עוֹשִׂים לִי חַרָרָה.

זֶה פָּשׁוּט מְגָרֵד."

"מְגָרֵד לוֹ פֹּה, מְגָרֵד לוֹ שָׁם.

צַדִּיק וְרַע לוֹ!"

מֵאָז הֵחֵל לְהִתְבּוֹדֵד.

יוֹשֵׁב שָׁעוֹת וּמִתְגָרֵד.

אִיּוֹב, אִיּוֹב.

אָז בָּאוּ שְׁלשֶׁת הָרֵעִים,

אָמְרוּ לוֹ: "דַּי, זֶה לֹא נָעִים,

אִיּוֹב, אִיּוֹב.

מַסְפִּיק לִהְיוֹת אֶזְרָח הָגוּן.

מַסְפִּיק כָּל זֶה – מַצְפּוּן שְׁמַצְפּוּן.

דּוֹפְקִים אוֹתְךָ כְּמוֹ מְטֻמְטָם –

אוּלַי תַּתְחִיל לִדְפֹּק אוֹתָם?"

אִיּוֹב אָמַר: “בְּסֵדֶר, טוֹב.”

מֵאָז הֵחֵל לְהִתְעַשֵּׁר.

אוֹמְרִים שֶׁהוּא כְּבָר מִילְיוֹנֶר.

אִיּוֹב, אִיּוֹב.

עֻבְדָּה – אֲפִלּוּ בַּתָּנָ"ךְ

כָּתְבוּ שֶׁהוּא “בַּכֹּל צָלַח”.

אִיּוֹב, אִיּוֹב.

הַהוֹן שָׁחֹר, הָרְכוּשׁ כָּפוּל.

כָּל חֹדֶשׁ הוּא קוֹפֵץ לְחוּ"ל.

עַל מָה הוּא מִּתְאוֹנֵן תָּמִיד?

עַל הַשָּׁנִים שֶׁהוּא הִפְסִיד.

אִיּוֹב

לָמַד לִחְיוֹת דֵּי טוֹב.

לחן:יוחנן זראי

שרה: ריקה זראי בתכנית הרדיו “שלשה בסירה אחת” (פורים 1958)

אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שׁוֹטֶה זָקֵן,

אֶת כָּל שָׂרָיו כִּנֵּס

וְיַיִן בִּגְבִיעִים מִשֵּׁן

שָׁתּוּ בְּאֵין אוֹנֵס.

פִּתְאוֹם הוֹדִיעַ מְהוּמָן,

הוּא סָרִיס אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,

שֶׁ… "וַשְׁתִּי לֹא תָּבוֹא לַגַּן

כִּי אֵין לָהּ מָה לִלְבּשׁ!"

וַשְׁתִּי: “אֵין לִי!”

כֻּלָּם: “יֵשׁ לָךְ!”

וַשְׁתִּי: “אֵין לִי!”

כֻּלָּם: “יֵשׁ לָךְ!”

וַשְׁתִּי: “אֵין לִי!”

כֻּלָּם: “מָה?”

וַשְׁתִּי: “מַה לִלְבּשׁ!”

אָז חַרְבּוֹנָא, סָרִיס חָרוּץ,

אֶל הַמַּלְכָּה נִכְנַס:

"הִנֵּה שִׂמְלָה מִשֵּׁשׁ וּבּוּץ

וּתְּכֵלֶת וְכַרְפַּס!"

“נִמְאַס עָלַי קוֹלְךָ הַדַּק,”

עָנְתָה הִיא לַסָּרִיס.

"אֲנִי רוֹצָה שִׂמְלָה שֶׁל שַׂק

בַּ’מּוֹדָה' שֶׁל פָּרִיז!"

וַשְׁתִּי: “אֵין לִי!”

כֻּלָּם: “יֵשׁ לָךְ!”…

לַשָּׁוְא חִפְּשׂוּ בְּכָל מָדַי

עֵצָה וּפִתְרוֹן,

פִּתְאוֹם רָאוּ אֶת מָרְדְּכַי

בְּשַׁעַר הָאַרְמוֹן.

לָבוּשׁ בְּשַׂק הָאִישׁ עָמַד

וְאֵפֶר עַל הָרֹאשׁ.

קָרְאָה אָז וַשְׁתִּי: שַׂק! הֵידָד!

כְּבָר יֵשׁ לִי מָה לִלְבּשׁ!"

וַשְׁתִּי: “יֵשׁ לִי!”

כֻּלָּם: “אֵין לָךְ!”

לָבְשָׁה אָז וַשְׁתִּי אֶת הַשַּׂק

וְרָצָה אֶל הַגַּן.

אַךְ הַקָּהָל נִדְהַם, צָעַק:

“חֲמוּדוֹתַיִךְ, הֵיכָן?”

“הֵיכָן תִּפְאֶרֶת מַלְכוּתֵךְ?”

צָחַק שָׁם כָּל וָזִיר.

כִּי שַׂק כָּזֶה הֲרֵי הוֹפֵךְ

גִּזְרָה מְלֵאָה – לִגְזִיר.

וַשְׁתִּי: “יֵשׁ לִי!”

כֻּלָּם: “אֵין לָךְ!”

הָמָן בְּצַו הַמֶּלֶךְ רָץ,

אֶת הַמָּלְכָּה קָשַׁר,

הִכְנִיס לְתוֹךְ הַשַּׂק – וּפָּץ!

זָרַק אֶל הַנָּהָר.

אָז בָּאָה בְּמַחְשׂוֹף גָּדוֹל

אֶסְתֵּר אֶל הַמִּשְׁתֶּה,

וְכָל הָעָם קָרָא בְּקוֹל:

“אָח, אֶיזֶה דַקוֹלְטֶה!”

וַשְׁתִּי: “ֵיׁש לִי!”

כֻּלָּם: “יֵשׁ לָךְ!”

וַשְׁתִּי: “יֵשׁ לִי!”

כֻּלָּם: "יֵשׁ לָךְ!

יֵשׁ לָךְ!"

וַשְׁתִּי: “מָה?”

כֻּלָּם: “לֹא חָשׁוּב!”

התכנית היחידה של תכנית הרדיו “שלושה בסירה אחת” שהוקלטה בחיפה, בטכניון, נערכה סמוך לפורים (1958). נתבקשנו – המלחין יוחנן זראי, אשתו, הזמרת ריקה זראי, ואני – לכתוב “שיר פורימי”. באופנה מָשלה אז “שמלת השק” הפריזאית, שנועדה להשטיח את החזה הנשי. ריקה שופעת האיברים נהנתה לשיר את השיר עם הקהל. את הרעיון לחבר פרודיות מחורזות על הסיפור שבשיר, שכל אחת תיכתב בסגנון של משורר עברי בולט אחר מתקופה אחרת, נטלתי בהשאלה מהסופר הירושלמי יצחק נדל (ל' דני), שפירסם ב"עיתון המגן" הירושלמי בימי המצור סדרת פרודיות כזאת על פזמונו של י' חגיז, “החייל נפתלי”.

פרודיה בסגנון שירי ח"נ ביאליק

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה –

שִׂמְלַת שַׂק וּכְתֹנֶת פַּסִּים.

עַל כֵּן וַשְׁתִּי הָעֲדִינָה

בִּקְּשָׁה עֶזְרַת הַסָּרִיסִים.

אַךְ עַם הַסָּרִיסִים יָבֵשׁ הָיָה כְּעֵץ.

הֵן לֹא לַשָּׁוְא קוֹרָא הָמָן

“קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ”.

אַל יִפֹּל רוּחַכֶם, סָרִיסִים מִתְאוֹנְנִים!

קוּמוּ שֶׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הַמַּלְכָּה!

בַּמֶּה? אַל תִּשְׁאֲלוּ! בַּאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ!

אָמְנָם בְּחַרְבוֹת לְבַבְכֶם הַמְּזוּזָה נִפְסָלָה,

אַךְ אֵין בּוֹדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה.

רַק מָרְדְּכַי מָצָא עֵצָה קוֹלַעַת:

"אִם יֵשׁ אֶת רְצוֹנֵךְ לָדַעַת

הֵיכָן לִמְצֹא לָךְ שַׂק מִן הַמּוּכָן –

לְבֵית הַמִּדְרָשׁ סוּרִי, הַיָּשָׁן נוֹשָׁן."

וַתִּלְבַּשׁ וַשְׁתִּי שַׂק.

אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ צָעַק:

“גֵּוֵךְ הָפַךְ צִיץ-מַק!”

כִּי סִיסְמַת הַשַּׂק הֲרֵיהִי כָּךְ:

חָזֶה, לֵךְ בְּרַח!"

וְגַם שְׁנֵי עֲנָקִים נֶאְדָּרֵי בַּחַיִל

נִרְאִים בְּתוֹכוֹ כְּגַמָּדֵי לַיִל.

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה, וּוַשְׁתִּי צָרְחָה:

“שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלַי!”

הָיֹה הָיְתָה וַשְׁתִּי, וּרְאוּ – הוֹפּ! –

אֵינֶנָּה עוֹד,

כִּי הֻפְּלָה לַמַּיִם.

וְהַמֶּלֶךְ אָמַר לְאֶסְתֵּר תְּכֻלַּת הָעֵינַיִם:

"הֲתֵדְעִי בְּשֶׁל מָה אָהַבְתִּי?

אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל תַּפּוּחַיִּים!"

פרודיה בסגנון שירי אברהם שלונסקי

שׁוּשַׁן אֲחַשְׁוֵרִית. הִלּוּלָא מְפֻלְגֶּשֶׁת.

יֶרַח אֲחַשְׁדַרְפָּן, כָּרוּת כַּסָּרִיסִים,

וּוַשְׁתִּי פַּרְתְמִית בְּאֵין-אוֹנִים דּוֹרֶשֶׁת:

“הוֹ! הַלְבִּישׁוּנִי כְּתֹנֶת הַפַּסִּים!”

יָרֵחַ שַׁעַשְׁגַז. פַּתְשֶׁגֶן שֶׁל אֱלֹהַּ.

וַשְׁתִּי לָבְשָׁה הַשַּׂק. הֵילִילָה, עֲזָאזֵל!

כִּי בִּלְבוּשׁ הַשַּׂק גַּם הַרְרֵי גִּלְבּוֹעַ

הוֹפְכִים שְׁטוּחִים

כְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.

וּכְמוֹ תָּבוֹר, אֵלִי,¹ לַשַּׂק הוּטְלָה הִיא פְּנִימָה,

כִּי הֶעָגֹב הָפַךְ מִישׁוֹר. הַדִּין נֶחְתַּם.

עַל כֵּן יָגוּן שִׁירִי, פַּיְטָן שֶׁל אַבָּא-אִמָּא.

וַשְׁתִּי.

אִשְׁתִּי.

אִשְׁתּוֹ.

אִישׁ טוֹב.

אִישׁ תָּם.

תָּם.

סְתָם.

פרודיה בסגנון שירי אהרן אמיר

עַל מוֹת לַבַּעַל,

עַל מוֹת,

צוֹעֶה אֶזְעַק:

אֶלּוּ לַבַּעַל,

כִּבְתוּלָה חוֹגֶרֶת שַׂק.

בְּחַרְצֻבּוֹת רֻתַּק.

בָּרַתּוּקוֹת בֻּתַּק,

בְּשַׁתּוּקוֹת נֻתַּק,

בְּנַתּוּקוֹת שֻׁתַּק.

כִּי שַׂק.

כִּי שַׂק חָבַק

חֲזֵה תְּנוּפָה.

כִּי שַׂק דָּבַק

לְנֵרְדְּ גּוּפָהּ.

כִּי שַׂק נָבַק

אֶשְׁכַּר צוּפָהּ.

כִּי שַׂק שָׁבַק

כַּעֲרוּפָה,

כַּחֲרוּפָה.

אָבָק.

הֵילִילוּ לְוַשְׁתִּי.

וַשְׁתּוֹרֶת.

אֶסְתֵּר. אַסְתּוֹרֶת.

שֵׁגַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

דּוֹדִים. קְדֵּשָׁה לַבַּעַל.

כְּמוֹשׁ.