לחן: פול מזרחי

שר: צמד “העופרים” בתוכניתו הראשונה, “מוסר עדין” (1960)

• הָלוֹ! הָלוֹ! זַ’קְלִין הַחֲמוּדֹנֶת?

כָּאן אֲדוֹנֵךְ, מַרְקִיז דֶה-פַּנְטָלוֹן.

כְּמוֹ בְּכָל יוֹם, עֲנִי לִי טֵלֵפוֹנִית:

נוּ, מָה חָדָשׁ שָׁם, בָּאַרְמוֹן?

• אֵין שׁוּם חָדָשׁ, מַרְקִיז. הַכֹּל בְּסֵדֶר!

כֵּן, בֶּאֱמֶת, אֵין שׁוּם חָדָשׁ.

חוּץ מִדְּבַר-מָה קָטָן, חֲסַר כָּל עֵרֶך.

כֵּן, מַשֶּׁהוּ פָּעוּט מַמָּשׁ:

סוּסְךָ הַטּוֹב וְהַיָּקָר

פָּשַׁט רַגְלַיִם וְנִפְטַר…

אַךְ חוּץ מִזֶּה, מַרְקִיז. הַכֹּל בְּסֵדֶר!

כֵּן, חוּץ מִזֶּה, אֵין כָּל חָדָשׁ!

• הָלוֹ! הָלוֹ! זַ’קְלִין הַחֲמוּדֹנֶת,

אֲנִי נִדְהָם מִצַּעַר, בֶּאֱמֶת;

אוּלָם הַסְבִּירִי לִי בַּטֵּלֵפוֹן: אֵיךְ

גָּוַע סוּסִי הַטּוֹב וּמֵת?

• אַל תִּתְרַגֵּשׁ, מַרְקִיז. הַכֹּל בְּסֵדֶר!

כִּי, בֶּאֱמֶת, אֵין שׁוּם חָדָשׁ.

חוּץ מִדְּבַר-מָה קָטָן, חֲסַר כָּל עֵרֶךְ.

כֵּן, מַשֶּׁהוּ פָּעוּט מַמָּשׁ:

סוּסְךָ הַטּוֹב הַיּוֹם גָּוַע

כְּשֶׁנֶּחְרְבָה כָּל הָאֻרְוָה.

אַךְ חוּץ מִזֶּה, מַרְקִיז. הַכֹּל בְּסֵדֶר!

כֵּן, חוּץ מִזֶּה, אֵין כָּל חָדָשׁ!

• הָלוֹ! הָלוֹ! זַ’קְלִין הַחֲמוּדֹנֶת,

אֲנִי עוֹדִי הָמוּם כָּל כָּךְ.

אֻרְוָה יָפָה כְּמוֹ זוֹ שֶׁבָּאַרְמוֹן אֵיךְ

הָפְכָה לִהְיוֹת “עוֹרְבָא פָּרַח?”

• אַל תִּתְרַגֵּשׁ, מַרְקִיז. הַכֹּל בְּסֵדֶר!

כִּי, בֶּאֱמֶת, אֵין שׁוּם חָדָשׁ.

חוּץ מִדְּבַר-מָה קָטָן, חֲסַר כָּל עֵרֶךְ.

כֵּן, מַשֶּׁהוּ פָּעוּט מַמָּשׁ:

כִּי הָאֻרְוָה פָּרְחָה בִּיעָף

כְּשֶׁהָאַרְמוֹן כֻּלּוֹ נִשְׂרַף…

אַךְ חוּץ מִזֶּה, מַרְקִיז. הַכֹּל בְּסֵדֶר!

כֵּן, חוּץ מִזֶּה, אֵין כָּל חָדָשׁ!

• הָלוֹ! הָלוֹ! זַ’קְלִין הַחֲמוּדֹנֶת,

בְּשֵׁם הָאֵל, עֲנִי לִי חִישׁ, עֲנִי:

מָה? הַאֻמְנָם נִשְׂרַף כָּל הָאַרְמוֹן? אֵיךְ

נִשְׂרַף פִּתְאוֹם כָּל אַרְמוֹנִי?

• כְּשֶׁאִשְׁתְּךָ שָׁמְעָה הַיּוֹם

שֶׁהִתְרוֹשַׁשְׁתָּ כָּךְ, פִּתְאוֹם,

וְשֶׁבִּתְּךָ, זוֹ הַיָּפָה,

אֶתְמוֹל עִם עֶרֶב נֶחְטְפָה –

הִיא הִתְאַבְּדָה לְלֹא מִלָּה,

וְגַם הִפִּילָה בְּנָפְלָהּ

אֶת הַנֵּרוֹת עַל הַמַּרְבָד…

כָּל הָאַרְמוֹן נִשְׂרַף מִיָּד.

קִיר הָאֻרְוָה אָז הִתְמוֹטֵט,

וְכָךְ סוּסְךָ נָפַל וָמֵת…

אַךְ חוּץ מִזֶּה, מַרְקִיז. הַכֹּל בְּסֵדֶר!

כֵּן, חוּץ מִזֶּה, אֵין כָּל חָדָשׁ!

ברית צרפת – ישראל: מבחר שאנסונים מתורגמים

מתוך 12 מופעי שאנסונים בעברית:

1969 “אין אהבות שמחות”

1972 “עולמו של ז’אק ברל”

1974 “ערב שירי איב מונטאן”

1977 “לה בוהֶם”

1985 “אם נדע לאהוב”

1991 “הו, מון אמוּר”

2010 “מר ז’אק”

2010 “יין, יין ושאנסון”

שיר עם צרפתי: הושר במופע “החייט ואשת הסנדלר” (1973)

אֶל מַסְּעֵי-הַצְּלָב

יָצָא אַבִּיר נוֹדָע.

כֵּיצַד יַשְׁגִּיחַ עָל

אִשְׁתּוֹ הַחֲמוּדָה?

• הֵידָד, יֵשׁ לִי פִּתְרוֹן

צָנוּעַ וּפָשׁוּט –

אֶנְעַל אוֹתָהֹ הֵיטֵב

בַּחֲגוֹרַת-צְנִיעוּת!

וְכָךְ בְּנִצָּחוֹן

עָזַב אֶת הַמִּבְצָר.

מִתַּחַת לַשִּׁרְיוֹן –

מַפְתֵּחַ הָאוֹצָר.

וְהָאִשָּׁה נוֹתְרָה

בְּעֶצֶב עַד בְּלִי גְבוּל:

הַפְּרִי בָּשֵׁל מִזְּמַן,

אֲבָל הַגַּן נָעוּל!

אַךְ פַּעַם לַחֻרְשָׁה

יָצְאָה לְהִתְבּוֹדֵד.

לְפֶתַע שָׁם פָּגְשָׁה

בִּמְשׁוֹרֵר נוֹדֵד.

• שִׁירֶיךָ מַקְסִימִים,

אָמְרָה הִיא בִּצְנִיעוּת.

• אַךְ בּוֹא נִרְאֶה מָה כּוֹחֲךָ

• בְּ… מַסְגֵּרוּת!

יָפָה הָיְתָה כָּל כָּךְ,

וְהוּא בֶּן-חַיִל – קְלִיק!

כֵּן, סוֹף-כָּל-סוֹף נִפְתַּח

הַשַּׁעַר לַצַּדִּיק!

שָׁלוֹשׁ שָׁנִים עָבְרוּ

בְּגִיל וְתַפְנוּקִים…

לְפֶתַע – קוֹל תֻּפִּים

נִשְׁמַע מִמֶּרְחַקִּים.

• עֲזֹר נָא לִי, יַקִּיר!

קָרְאָה הִיא בִּמְבוּכָה,

• כֵּיצַד עַכְשָׁו אַסְתִּיר

בִּטְנִי הַנְּפוּחָה?

• הַדְּקִי אֶת הַמָּחוֹךְ,

וְהֶחָזֶה – אֶל-עָל!

וּבְעֶזְרַת הָאֵל

הוּא לֹא יַבְחִין בִּכְלָל!

אַךְ הָאַבִּיר הִבְחִין,

וַחֲמָתוֹ רָתְחָה.

• הוֹ, יַקִּירִי, הָבֵן,

הַיֶּלֶד הוּא שֶׁלְּךָ!

לִפְנֵי צֵאתְךָ לַקְּרָב…

• אָז לָמָּה רַק כָּעֵת?

• שָׁלוֹשׁ שָׁנִים חִכָּה

כִּי לֹא יָכוֹל לָצֵאת!

• הוּרְרָא, הוּרְרָא, אִשְׁתִּי!

הִנֵּה מִיָּד אֶפְתַּח,

וְאֶת יַלְדִּי אוֹצִיא

מִכֶּלֶא מְמֻשָּׁךְ!

מוּסַר הַשְׂכֵּל בָּהִיר

לְכָל הָאוֹהֲבִים:

לְכָל מְשׁוֹרֵר צָעִיר

מַפְתֵּחַ גַּנָּבִים!

שיר עם צרפתי: הושר בתכנית “רגל אחת באויר: ב” מועדון התיאטרון" בחיפה (1964)

שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת

יָצְאוּ לַחְלֹב בָּאָחוּ.

שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת

עִם שְׁנֵי דְּלָיִים הָלָכוּ.

נָשְׁבָה הָרוּחַ מוּל שְׁתֵּיהֶן,

הִפְשִׁילָה אֶת שִׂמְלוֹתֵיהֶן.

שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת

יָצְאוּ לַחְלֹב בָּאָחוּ.

רָאָה אוֹתָן רוֹעֶה צָעִיר

וּמָה מְאוֹד שָׂמַח הוּא!

הִבִּיט בָּהֶן, אָמַר: תּוֹדָה,

תּוֹדָה לָךְ, רוּחַ נֶחְמָדָה!

שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת

אֶל הָרוֹעֶה חִיְּכוּ אָז.

שְׁתֵּיהֶן קָרְבוּ יָשָׁר אֵלָיו.

הוּא לֹא הֵבִין מַדּוּעַ.

• הַאִם תֵּדַע, הַאִם תּוּכַל

לָצוּד צִפּוֹר, בָּחוּר שְׁחַרְחַר?

• אֵדַע לָצוּד, וְגַם אוּכַל,

עָנָה לָהֶן הַנַּעַר.

• יֵשׁ צִפּוֹרִים יְפֵהפִיּוֹת

שָׁם, בֵּין שִׂיחֵי הַיַּעַר.

נִגַּשׁ יַחְדָּו אֶל הַשִּׂיחִים,

וְשָׁם אַרְאֶה לָכֶן כּוֹחִי!

שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת

הָלְכוּ לַסְּבַךְ עִם נַעַר.

אָכֵן, הָיוּ שְׁתֵּי צִפּוֹרִים

בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

תָּפַס אַחַת בְּלִי בְּעָיָה;

וְהוֹפּ! – תָּפַס גַּם תַּ’שְׁנִיָּה.

שְׁתֵּי נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת

אָז מָחֲאוּ כַּפַּיִם:

אֵיךְ הַבָּחוּר מֵיטִיב לָצוּד

צִפּוֹר, אֲפִלּוּ שְׁתַּיִם!

אַךְ גַּם לָהֶן הִתְחִיל לִבְעֹר

לִתְפֹּס בַּיָּד אֵיזוֹ צִפּוֹר!

נִבְהַל הַנַּעַר וְנִפְחַד,

אַךְ תְּשׁוּקָתָן בּוֹעֶרֶת:

טוֹבָה צִפּוֹר אַחַת בַּיָּד

מִשְּׁתַּיִם בַּצַּמֶּרֶת.

• רַק אַל תַּחְשׁשׁ וְאַל תִּפְחַד,

כִּי נְשַׁחְרֵר אוֹתָהּ מִיָּד!

וְכָךְ הֵם צָדוּ צִפּוֹרִים

עַד שֶׁיָּרַד הַחשֶׁךְ.

הֵן שָׁבוּ עִם דְּלָיִים רֵיקִים,

אַךְ לֵב גָּדוּשׁ מֵאשֶׁר.

רַק הַבָּחוּר חֻלְשָׁה הִרְגִּישׁ,

כִּי צַיִד זֶה דָּבָר מַתִּישׁ.

הַקְשִׁיבוּ נָא, בָּנוֹת יָפוֹת!

הַקְשֵׁב אֵלַי, כָּל נַעַר!

כִּי אֵין דָּבָר נָעִים יוֹתֵר

מִצֵּיד צִפּוֹר בַּיַּעַר.

לָצוּד צִפּוֹר אַחַת – מַזָּל!

אַךְ שְׁתַּיִם? זֶה מִבְצָע לֹא קַל!

מלים ולחן: ז’ורז' בראסנס

שרו: אלברט כהן (1958), רחל אטאס (1964)

זְמַן רַב עָבַר מֵאָז נִפְטַר סַבָּא לֵיאוֹן

וּבְמוֹתוֹ מֵת אִתּוֹ גַּם הָאָקוֹרְדְּיוֹן.

אוֹתוֹ סָחַב הוּא עַל הַגַּב כְּמוֹ בְּכָל יוֹם

כְּדֵי לְנַגֵּן וּלְרַנֵּן לִבְנֵי מָרוֹם.

שׁוּב בָּרְחוֹבוֹת לֹא נִפְגּשׁ אֶת סַבָּא לֵיאוֹן.

שׁוּב לֹא נִשְׁמַע אֶת נְעִימַת הָאָקוֹרְדְּיוֹן.

כִּי הוּא יָצָא אֶל הַמַּסָּע שָׁם, בַּגְּבָהִים,

כְּדֵי לְלַוּוֹת בִּנְגִינוֹת אֶת אֱלֹהִים.

כֵּן, עוֹד נִזְכֹּר לַיְלָה שֶׁל קֹר… אֵין שׁוּם אָדָם;

רַק הַזָּקֵן הַמְּנַגֵּן שִׁיר מְיֻתָּם.

חֶרֶשׁ עוֹלִים אָז הַצְּלִילִים הָעֲצוּבִים,

וּמְחַיְּכִים כָּל הַכְּלָבִים הָעֲזוּבִים.

הוּא לֹא הֵבִין כְּלוּם בְּתָוִים, סַבָּא לֵיאוֹן;

אַךְ אִישׁ עוֹד לֹא נִגֵּן כְּמוֹתוֹ בָּאָקוֹרְדְּיוֹן.

וְאִם “זִיֵּף” – חֶרֶשׁ לִטֵּף אָז אֶת הַכְּלִי

וּמְבֻיָּשׁ אֵלָיו לָחַשׁ:" נוּ, טוֹב. מִזְדַּקְּנִים."

מָה שָׁם חָדָשׁ? אֵיךְ הַמַּרְגָּשׁ, סַבָּא לֵיאוֹן?

הַאִם נִתַּן יַיִן יָשָׁן גַּם לָאָקוֹרְדְּיוֹן?

הַאִם טָעִים יֵין הַפְּלָאִים שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים?

הַאִם יֶשְׁנָן שָׁמָּה, בַּגַּן, גַּם כַּמָּה נָשִׁים?

אִם הִיא עוֹד שָׁם, מְסֹר לָהּ דַּ"שׁ-חַם – לִגְבֶרֶת לוֹט.

רַק בִּזְכוּתָהּ טוֹב וּכְדַאי לְשָׁם לַעֲלוֹת.

וְאִם הָאֵל עוֹד מִתְפָּעֵל מֵאָקוֹרְדְּיוֹן –

אָז, מִן הַסְּתָם, טוֹב לְךָ שָׁם,

טוֹב, סַבָּא לֵיאוֹן!

במחצית השנייה של שנות החמישים לא היססנו, חברי הפזמונאים ואנוכי, “לשאול” ללא רשות מלחניו היפים של בראסנס ולכתוב להם מילים משלנו( ראו “ויוֹיוֹ גם”, “יוסי, יונה”, “האזרח הקטן” ועוד). אבל נדמה לי שהייתי הראשון שתירגם לעברית גם את מילותיו של בראסנס: זה היה השיר הפרוע, העוקצני, “זהירות הגורילה!”, ששר אריק לביא מדי ערב ב"מועדון התיאטרון" בתל-אביב. וכשיוסי בנאי העלה את המופע הראשון שכולו שירי בראסנס, תירגמתי כמחצית מהשירים, ביניהם את השיר “מי מפחד ממלים גסות”, שכמו נכתב עבור עידן ה"רייטינג" של היום.

מילים ולחן: ז’ורז' בראסנס

שר: יוסי בנאי בתכניתו “אין אהבות שמחות” (1969)

כָּךְ, בְּרוּחַ הַפְּרָצִים,

הַזְּקֵנָה תִּגְרֹר רַגְלַיִם

לְלַקֵּט מְעַט עֵצִים

לַזָּקֵן בַּבַּיִת –

הַזָּקֵן אֲשֶׁר יָמוּת,

עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר.

כָּךְ פּוֹסַעַת הִיא נוּגוֹת,

וְחִוֵּר, דּוֹמֵם הַיַּעַר.

כָּאן אֵי-פַּעַם בַּלֵּילוֹת

הִיא נָשְׁקָה בְּסַעַר

לַזָּקֵן אֲשֶׁר יָמוּת,

עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר.

מִי יִמְנַע אוֹתָהּ מִכְּרֹת

עֵץ שֶׁמֵּת לְצַד הַדֶּרֶךְ

בְּיָדֶיהָ הַקְּפוּאוֹת

מִזִּקְנָה וָקֶרַח?

הַזָּקֵן עוֹמֵד לָמוּת

עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר.

לֹא יִמְנַע לֶכְתָּה הַקֹּר,

אוֹ הַלַּחַשׁ בָּאָזְנַיִם,

הָרוֹמֵז: כִּכְלוֹת הַכֹּל,

בְּשׁוּבֵךְ לַבַּיִת

הַזָּקֵן יִהְיֶה כְּבָר מֵת

עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר.

לֹא יִמְנַע לֶכְתָּה גַּם כֵּן

זִכָּרוֹן יָשָׁן שֶׁל צַעַר,

הַלּוֹחֵשׁ לָהּ:" הַזָּקֵן

בָּךְ בָּגַד לֹא פַּעַם."

הִיא זוֹכֶרֶת, אַךְ הִנֵּה…

כְּבָר עוֹלֶה הַשַּׁחַר.

מילים ולחן: ז’ורז' בראסנס

שרה: יעל שרז במועדון “השעות הקטנות” בצפת (1961)

יֵשׁ כָּאֵלֶּה הָאוֹמְרִים כִּי כָּל הַסַּפְסָלִים שֶׁעַל הַמִּדְרָכוֹת

נוֹעֲדוּ לְבַטְלָנִים וּלְנָשִׁים זְקֵנוֹת;

אַךְ תַּכְלִית הַסַּפְסָלִים הַיְּרֻקִּים, לְדַעְתֵּנוּ לְפָחוֹת,

הִיא לְעוֹדֵד אֶת כָּל הָאֲהָבוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת.

הָאוֹהֲבִים הַמִּתְנַשְּׁקִים בְּשֶׁקֶט עַל הַסַּפְסָל, הַסַּפְסָל,

וּמְצַפְצְפִים עַל מַבְּטֵי הָעוֹבְרִים בַּדֶּרֶךְ.

הָאוֹהֲבִים הַמִּתְנַשְּׁקִים בְּשֶׁקֶט עַל הַסַּפְסָל, הַסַּפְסָל,

וּמְצַיְצִים בְּקוֹל חָמוּד כָּל כָּךְ

“אֲנִי אוֹהֵב, אוֹהֵב אוֹתָךּ.”

מַחְזִיקִים הֵם בִּידֵיהֶם אֶת הַמָּחָר, וְהוּא תָּכֹל כְּמוֹ הַנְּיָר,

עַל קִירוֹת הַחֶדֶר בּוֹ יֵלְכוּ תָּמִיד לִישֹׁן.

הֵם רוֹאִים כְּבָר אֶת עַצְמָם,

אֵיךְ הִיא עִם הַסְּרִיגָה וְהוּא עִם הַסִּיגָר

מִתְוַכְּחִים אֵיךְ יִקְרְאוּ לַיֶּלֶד הָרִאשׁוֹן.

הָאוֹהֲבִים הַמִּתְנַשְּׁקִים בְּשֶׁקֶט עַל הַסַּפְסָל…

בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה – הָאָב, הָאֵם, הַבֵּן, הַבַּת, הָרוּחַ הַקְּדוֹשָׁה –

מְשַׁלְּחִים בָּרְחוֹב חִצִּים שֶׁל רַעַל לְעֶבְרָם;

אַךְ בְּסֵתֶר לְבָבָם הָיוּ גַּם הֵם רוֹצִים לָשֶׁבֶת בְּלִי בּוּשָׁה

וּלְדַמּוֹת שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא עָשָׂה אֶת זֶה כְּמוֹתָם.

חֳדָשִׁים עוֹד יַחְלְפוּ, וַחֲלוֹמוֹת הָאֵשׁ יִהְיוּ לְרֶמֶץ קַל.

עַל שְׁמֵיהֶם יָעִיב עָנָן כָּבֵד וּמְגֻשָּׁם.

אָז יֵדְעוּ הֵיטֵב, יֵדְעוּ בְּלֵב עָצֵב, כִּי כָּאן, עַל הַסַּפְסָל,

“סִפְסְלוּ” בְּצַוְתָּא אֶת מֵיטַב אַהֲבָתָם.

הָאוֹהֲבִים הַמִּתְנַשְּׁקִים בְּשֶׁקֶט עַל הַסַּפְסָל…

מילים ולחן: ז’ורז' בראסנס

שר: יוסי בנאי בתכניתו “אין אהבות שמחות” (1969)

עוֹד מִיְּמֵי הָעֲרִיסָה

שָׂנֵאתִי כָּל מִלָּה גַּסָּה,

וְלֹא הוֹצֵאתִי כְּלָל מִפִּי

גַּם מִלָּה כְּמוֹ “פִּיפִּי”.

אַךְ הַיּוֹם, כְּדֵי לְהִתְבַּסֵּס,

אֲנִי מֻכְרָח לְהִתְגַּסֵּס.

כִּי בְּלִי לִכְלוּךְ וּבְלִי חֻצְפָּה

אֵין שׁוּם קֻפָּה.

בְּלִי גַּסּוּיוֹתֶ’ה

קָשֶׁה לִחְיוֹתֶ’ה.

מִלָּה גַּסָּה

זוֹ פַּרְנָסָה.

בְּכָל יוֹם א' בַּוִּדּוּי

אֲנִי נִשְׁבָּע בְּלֵב גָּלוּי

שֶׁלֹּא אֹמַר עוֹד עַל בָּמָה

מִלָּה גַּסָּה כְּמוֹ"תַּחַת".

אַךְ כְּשֶׁאֲנִי פִּתְאוֹם חוֹשֵׁב

עַל כָּל זַמָּר שֶׁמֵּת רָעֵב –

תֶּכֶף אוֹסִיף לַחֲרוּזִים

קְצָת עַכּוּזִים.

בְּלִי גַּסּוּיוֹת…

אִם פִּתְאוֹם אַתְחִיל לָשִׁיר

סְתָם, עַל פְּרָחִים, שָׂדֶה וָנִיר –

מִיָּד אָדֹם וּמְעֻצְבָּן

קוֹפֵץ הָאֲמַרְגָּן.

“דַּי!” הוּא אוֹמֵר, "אִם מֻכְרָחִים

שׁוּב לְזַמֵּר פֹּה עַל פְּרָחִים –

שִׁיר עַל פִּרְחֵי רְחוֹב בְּלוֹנְדֶל

מוּל הַ"בּוֹרְדֶּל"!".

בְּלִי גַּסּוּיוֹת…

כֵּן, לוּ הִשְׁמַעְתִּי רַק שִׁירָה

עַל אַהֲבָה זַכָּה, טְהוֹרָה –

מִזְּמַן יָכֹלְתִּי לַעֲנֹד

“אוֹת לִגְיוֹן הַכָּבוֹד”.

אַךְ אַהֲבָה, כַּמָּה חֲבָל,

זֶה לֹא מוֹשֵׁךְ הַיּוֹם קָהָל.

אִם אַהֲבָה – אָז רַק כָּזֹאת

בֵּין שְׁתֵּי זוֹנוֹת.

בְּלִי גַּסּוּיוֹת…

הָאֲנָשִׁים הַמְּהֻגָּנִים

בְּכָל לִבָּם מַאֲמִינִים

כִּי אֶשַּׁלַּח בְּבוֹא הַיּוֹם

יָשָׁר לַגֵּיהִנּוֹם.

אַךְ הוּא, שֶׁבָּרָא אֶת הַבְּרִיּוֹת,

הוּא לֹא נִבְהַל מִגַּסּוּיוֹת.

הוּא כָּךְ יֹאמַר לִי:"יְדִידִי,

שֵׁב עַל יָדִי".

בְּלִי גַּסּוּיוֹת…

מילים ולחן: ז’ורז' בראסנס

שר: אריק לביא ב"מועדון התיאטרון" בתל-אביב (1958). אחריו שרו את השיר יוסי בנאי, משה בקר, ישראל גוריון

עָמַד הַגּוֹרִילָה בַּכֶּלֶא,

גּוֹרִילָה צָעִיר וְחָזָק,

וְכָל הַנָּשִׁים שֶׁבַּפֶּלֶךְ

חָמְדוּ אֶת גּוּפוֹ הַמּוּצָק.

בְּרֶטֶט הִבִּיטוּ הֵן פְּנִימָה

יָשָׁר בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר

שֶׁלְּפִי מִצְווֹתֶיהָ שֶׁל אִמָּא

אֶת שְׁמוֹ לֹא אוּכַל כָּאן לוֹמַר.

זְהִירוּת הַגּוֹרִילָה!

וּפַעַם בְּדֶרֶךְ שֶׁל פֶּלֶא,

מָצְאוּ אֶת הַסּוֹרָג מָחוּץ.

וְכָכָה, מֵאֹפֶל הַכֶּלֶא,

עָמַד הַגּוֹרִילָה בַּחוּץ.

אוּלַי בְּעַצְמוֹ הוּא הִבְקִיעַ?

אוּלַי גַּם עָזְרוּ לוֹ? אוּלַי?

אַךְ כָּכָה לְפֶתַע הוֹדִיעַ:

“עָלַי לְאַבֵּד אֶת בְּתוּלַי!”

זְהִירוּת הַגּוֹרִילָה!

שָׁמַע מְאַמֵּן הַגּוֹרִילָה,

מִיָּד בִּמְקוֹמוֹ הוּא קָפָא:

"אָסוֹן עוֹד יִקְרֶה פֹּה, חָלִילָה!

הַקּוֹף לֹא יָדַע עוֹד קוֹפָה."

וְכָל הַנָּשִׁים שֶׁבַּגֶּבֶר

הֵצִיצוּ אֶתְמוֹל בְּלִי בּוּשָׁה

עַתָּה נִמְלְטוּ לְכָל עֵבֶר.

כֵּן, אֵין עִקְבִיּוּת בָּאִשָּׁה!

זְהִירוּת הַגּוֹרִילָה!

כֻּלָּם נִמְלְטוּ אָז בְּצַוְתָּא

הַרְחֵק מֵהַקּוֹף הַמְּיֻחָם.

נוֹתְרוּ מֵאָחוֹר רַק סָבְתָא –

וְשׁוֹפֵט, בִּגְלִימָה כְּפֶחָם.

הַסָּבְתָא נָפְלָה מִתְמוֹטֶטֶת,

שָׁכְבָה מְבֹהֶלֶת, קוֹפֵאת.

קָרַב הַגּוֹרִילָה בְּרֶטֶט

אֵלֶיהָ – וְאֶל הַשּׁוֹפֵט…

זְהִירוּת הַגּוֹרִילָה!

שָׁכְבָה הַזְּקֵנָה לְלֹא נוֹעַ,

חָשְׁבָה: לְפַחֵד? אֵין מִמָּה!

כִּי אִם כְּבָר יָעֵז בִּי לִנְגֹּעַ –

זוֹ סְתָם הַפְתָּעָה נְעִימָה!

הִרְהֵר הַשּׁוֹפֵט: זֶה אִידְיוֹטִי!

לֹא, אֵין כָּל מָקוֹם לִדְאָגָה.

אֲנִי כְּקוֹפָה?! – שְׁטוּת כָּזֹאת הִיא.

מִיַּד יִוָּכַח שֶׁשָּׁגָה…

זְהִירוּת הַגּוֹרִילָה!

חֲשֹׁב: מָה קָרָה לוּ הָיִיתָ

בִּמְקוֹם הַגּוֹרִילָה כָּעֵת:

בְּמִי מִן הַשְּׁנַיִם בָּחַרְתָּ –

זְקֵנָה בַּת מֵאָה אוֹ שׁוֹפֵט?

אֲנִי אֶת עַצְמִי הֵן יוֹדֵעַ:

הָיִיתִי בּוֹחֵר בַּיְּשִׁישָׁה.

הַגִּיל, רַבּוֹתַי, לֹא קוֹבֵעַ.

אִשָּׁה הֵן תָּמִיד הִיא אִשָּׁה!

זְהִירוּת הַגּוֹרִילָה!

אוּלָם הַגּוֹרִילָה בְּזַעַם

הוֹכִיחַ לַכֹּל בְּבֵרוּר

שֶׁלֹּא בְּכָל פַּעַם טוּב טַעַם

בְּכוֹחַ הַגַּבְרָא קָשׁוּר.

וְכָךְ, לְמַרְבֵּה כָּל הַצַּעַר,

דַּוְקָא בַּשּׁוֹפֵט הוּא בָּחַר,

וּבְכוֹחַ לַעֳבִי הַיַּעַר

בָּאֹזֶן אוֹתוֹ הוּא גָּרַר.

זְהִירוּת הַגּוֹרִילָה!

הַסּוֹף דֵּי עַלִּיז בֶּאֱמֶת; אַךְ

פִּתְאוֹם קֻלְקְלָה הַבְּדִיחָה

כִּי דַּוְקָא בְּרֶגַע הַמֶּתַח

פָּרַץ הַשּׁוֹפֵט בִּצְוָחָה.

“הוֹי, אִמָּא!” לְפֶתַע צָרַח הוּא

בְּקוֹל מְפֻחָד וְאָיֹם.

מַמָּשׁ כְּמוֹ הָאִישׁ שֶׁבַּבֹּקֶר

שָׁלַח הוּא יָשָׁר לַגַּרְדּוֹם.

זְהִירוּת הַגּוֹרִילָה!

על פי שרל אזנבור

שר: גדי יגיל בתכנית הרדיו “שלכם לשעה קלה” (1972)

אֲנִי עוֹמֵד מוּכָן

בַּחֲלִיפָה כֵּהָה,

וְנַעֲלֵי הַלַּכָּה

לוֹחֲצוֹת, אוּה-אָה!

הַיּוֹם יוֹם הֻלַּדְתָּהּ –

לָכֵן נֵצֵא לַחְגֹּג.

הִיא עוֹד לֹא מוּכָנָה;

אֲבָל מוּטָב לִשְׁתֹּק.

אֲנִי עוֹמֵד מוּכָן.

צִפּרֶן כָּאן, בַּדַּשׁ.

וְהִיא? עוֹד לֹא הֶחְלִיטָה

אֵיזוֹ שִׂמְלָה תִּלְבַּשׁ.

שְׁמוֹנֶה וַחֲמִשָּׁה…

טוֹב, רַק בְּלִי עַצְבָּנוּת.

כִּי אִם אוֹצִיא רַק הֶגֶה,

הָעֶרֶב כְּבָר אָבוּד!

כְּבָר שְׁמוֹנֶה וְעֶשְׂרִים…

סוֹף סוֹף… הָאֲדֻמָּה…

נֶחְמָד. רַק הַמַּכְפֶּלֶת

לְפֶתַע נִפְרְמָה.

לֹא, לֹא. יֵשׁ לָנוּ זְמַן.

תַּקְּנִי לְאַט-לְאַט.

תַּקְּנִי. (עַד שֶׁהִשַּׂגְתִּי

שְׁנֵי מְקוֹמוֹת. בַּצַּד!)

כְּבָר שְׁמוֹנֶה וּשְׁלוֹשִׁים…

לָבְשָׁה אֶת הַשִּׂמְלָה.

הַהַצָּגָה הִתְחִילָה.

נַפְסִיד תַּ’הַתְחָלָה.

אֲנִי כּוֹעֵס? אֵי-פֹה?

וְלָמָּה שֶׁאֶכְעַס?

זָזִים… אוֹ, מָה עַכְשָׁו?

הָרִיצְ’רָץ' שׁוּב נִתְפַּס!

שְׁנֵינוּ מוֹשְׁכִים חָזָק.

כְּבָר תֵּשַׁע עֲשָׂרָה.

הָרִיצְ’רָץ' כְּבָר בְּסֵדֶר,

אֲבָל הַבַּד נִקְרַע.

הַהַצָּגָה? נוּ, מֵילָא.

דַּקָּה וְעוֹד דַּקָּה…

אָז מָה יֵשׁ אִם נַגִּיעַ

יָשָׁר לַהַפְסָקָה?

אֵיזֶה יוֹם הֻלֶּדֶת?

אֵיזֶה יוֹם הֻלֶּדֶת!

כְּבָר תֵּשַׁע וּשְׁלוֹשִׁים.

אֲנִי? אֲנִי שׁוֹתֵק.

עַכְשָׁו הִיא מְחַפֶּשֶׂת

אֵיפֹה הַמַּסְרֵק

מָצְאָה אֶת הַמַּסְרֵק.

אֵיפֹה הָרִיסִים?

נִשְׁכַּח כַּמָּה שִׁלַּמְתִי

עַל שְׁנֵי הַכַּרְטִיסִים.

אַחַת עֶשְׂרֵה וָרֶבַע.

הִנֵּה, הִגַּעְנוּ כְּבָר.

חֲבָל שֶׁיֵּשׁ פֹּה חשֶׁךְ.

הַכֹּל מִזְּמַן נִגְמַר.

רוֹצָה לְמִסְעָדָה?

נֹאכַל לְאוֹר נֵרוֹת?

טוֹב, טוֹב. נֵלֵךְ הַבַּיְתָה.

רַק חִדְלִי לִבְכּוֹת.

חֲצוֹת… בָּרְחוֹב אֵין אִישׁ.

רַק אָנוּ בְּלִי מִלָּה

וְגֶשֶׁם מְטֹרָף

הוֹרֵס לָךְ תַּ’שִׂמְלָה.

יָדִי שׁוּב עַל כְּתֵפֵךְ.

אֲנִי כֻּלִּי רָטוּב.

אָז מָה יֵשׁ? הָעִקָּר שֶׁ-

אַתְּ מְחַיֶּכֶת שׁוּב.

אֵיזֶה יוֹם הֻלֶּדֶת,

אֵיזֶה יוֹם הֻלֶּדֶת…

אהבתי, ועודני אוהב לא פחות, גם את שרל אזנבור. מלבד לחני שיריו שהלבשתי עליהם מילים משלי ( “לה מאמא”, “ההיסטוריה היתה שונה” ועוד) התרגשתי תמיד לתרגם את פזמוניו המצחיקים ומעלים דמעה גם יחד. כמה מהם (כולל “את מגזימה” ו “איזה יום הולדת”, למשל) תירגמתי עבור גדי יגיל. נפלא בעיני עוד יותר הוא השיר “כך הם קוראים לו” – על הקוקסינל (כך קראו בארץ בשנות החמישים לזמר-קברט צרפתי צעיר שהגיע לכאן ושר באחד הבארים, כשהוא לובש שמלה וחובש פאה בלונדינית גדולה. המילה “קוקסינל” בצרפתית היא פשוט “פרת משה רבנו”.זה היה הכינוי שהצעיר ההוא בחר לעצמו ומאז הפך בארץ לכינוי המלגלג על צעירים הנוהגים כמותו). את השיר תירגמתי לבקשת יוסי בנאי, ועד היום הוא אחד השירים המרגשים אותי ביותר כשמדובר ב"אחר".

מילים ולחן: שרל אזנבור

שרו: יוסי בנאי (1984), צביקי לוין (2008)

אֲנִי גָּר יַחַד עִם אִמִּי –

דִּירָה נִדַּחַת, עַגְמוּמִית,

מַמָּשׁ קְטַנְטֹנֶת.

וּבְחַדְרִי אִתִּי גָּרִים

גַּם שְׁנֵי צַבִּים, וְכַנָּרִית

וַחֲתוּלֹנֶת.

כְּשֶׁאִמָּא עֲיֵפָה מְאוֹד,

אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַקְּנִיּוֹת

וּמְבַשֵּׁל לָהּ.

סוֹרֵג, תּוֹפֵר קְצָת בַּמְּכוֹנָה,

וּמְגַהֵץ. לָאַחֲרוֹנָה

זֶה קְצָת קָשֶׁה לָהּ.

מֵעֲבוֹדָה אֵינִי פּוֹחֵד.

בְּתוֹר סַבָּל אֲנִי עוֹבֵד

מִזְּמַן לִזְמַן.

גַּם “דֶקוֹרָטוֹר” לְעִתִּים;

אַךְ מִקְצוֹעִי הָאֲמִתִּי –

אֲנִי אָמָּן.

לָבוּשׁ פֵּאָה, רִיסִים, שְׂמָלוֹת

אַצִּיג בַּ"בָּרִים" בַּלֵּילוֹת.

זֶה דֵּי נָעִים לִי.

מִין הַצָּגָה שֶׁהַגְּבָרִים

עִם פֶּה פָּתוּחַ נִשְׁאָרִים.

אֲנִי “מִתְרוֹמֵם” –

כָּך הֵם קוֹרְאִים לִי.

כָּל לַיְלָה, אַחֲרֵי חֲצוֹת,

אָז מִן הַבָּר אֵצֵא לִמְצֹא

סִכּוּי שֶׁל אשֶׁר.

הַרְחֵק מִפָּנָסֵי הָרְחוֹב,

לְיַד הַגֶּשֶׁר, עַל הַחוֹף,

אֵי-שָׁם בַּחשֶׁךְ.

אֲנִי הוֹלֵךְ שָׁם לְבַדִּי

וּמִישֶׁהוּ צָץ לְיָדִי, אִתִּי פּוֹסֵעַ.

מִנַּיִן בָּא? אֵיפֹה בֵּיתוֹ?

בֶּן כַּמָּה הוּא? מִיהוּ? מָה שְׁמוֹ?

אֵינִי יוֹדֵעַ.

זוֹרְקִים בְּדִיחָה, מְפַטְפְּטִים,

וְלִפְעָמִים מְפְלַרְטְטִים

לְלֹא מִלָּה,

עַד שֶׁפָּנָס חֲסַר מוּסָר

תּוֹפֵס אֶת שְׁנֵינוּ עַל סַפְסָל

אוֹ בַּמִּטָּה.

שׁוּב פִּרְחָחִים? אוֹ אִישׁ הַחֹק?

לֵךְ וְתַבְדִּיל: אוֹתוֹ הַצְּחוֹק

הֵם מַשְׁמִיעִים לִי.

יוֹרְקִים, מַכִּים לְלֹא רַחֵם.

לֵךְ תִּתְלוֹנֵן, לֵךְ תִּלָּחֵם.

אֲנִי “מִתְרוֹמֵם” –

כָּך הֵם קוֹרְאִים לִי.

כְּשֶׁיּוֹם חָדָשׁ עוֹלֶה, נוֹלָד,

הַבַּיְתָה אָז אֶחְזֹר לְבַד,

בּוֹדֵד כְּמוֹ קֹדֶם.

וּכְמוֹ מוּקְיוֹן עָיֵף אָסִיר

אֶת הַפֵּאָה, אֶת הָרִיסִים

וְאֶת הָאֹדֶם.

אֵינִי יָכוֹל לְהֵרָדֵם,

כִּי שׁוּב אֲנִי נִזָּכֵר בָּהֶם –

בְּיפִי הַתֹּאַר:

הַנְּעָרִים הַחֲסוֹנִים,

הַצְּעִירִים הַחַיְּכָנִים

כִּבְנֵי אֱלֹהַּ.

אַהֲבוֹתַי הָעֲצוּבוֹת,

הַמַּשְׁפִּילוֹת, הַכּוֹאֲבוֹת,

חַסְרוֹת תִּקְוָה.

כִּי עֶלֶם זֶה אֲשֶׁר אֹהַב

בּוֹגֵד בִּי וְשׁוֹכֵב עַכְשָׁו

עִם בַּת חַוָּה.

זֶה לֹא מַצְחִיק, וְאִישׁ אֵינוֹ

רַשַּׁאי לָבוּז וְגַם לִקְרֹא

בְּכִנּוּיִים לִי.

נוֹלַדְתִּי כָּךְ. אֵינִי אָשֵׁם.

בַּכֹּל אָשֵׁם הַטֶּבַע שֶׁ-

אֲנִי “מִתְרוֹמֵם”.

כָּך הֵם קוֹרְאִים לִי.

מילים ולחן: ז’אק ברל

הושר במופע “עולמו של ז’אק ברל” (1970)

שרו אחר כך גם “הדודאים”

אֵיךְ נָהַגְנוּ אָז בְּלֵב צָעִיר

כּוֹס שֶׁל בִּירָה לְהָרִים

עִם יְדִידִי ז’וֹז’וֹ וַחֲבֵרִי פְּיֶר

בְּיוֹם הֻלַּדְתֵּנוּ הָעֶשְׂרִים.

ז’וֹז’וֹ חָשַׁב שֶׁהוּא ווֹלְטֵיר,

וּפְּיֶר – שֶׁהוּא קָזָנוֹבָה.

אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי אָז חָשׁוּב יוֹתֵר.

• תָּמִיד הִרְגַּשְׁתָּ עַל הַגֹּבַהּ!

וְּבִשְׁעַת חֲצוֹת יָצְאוּ הַבּוּרְגָּנִים

מִן הָעִירִיָּה הַבַּיְתָה.

סוֹבַבְנוּ לְעֶבְרָם אֶת הַיַּשְׁבָנִים

וְשַׁרְנוּ כָּךְ:

"בּוּרְגָּנִים, אֵיזֶה מַמְזֵרִים!

מַבְטִיחִים הַכֹּל – וְנוֹתְנִים קַדַּחַת!

בּוּרְגָּנִים, אֵיזֶה חֲזִירִים!

כָּל הַבּוּרְגָּנִים שָׁוִים לַתַּ…

אֵיךְ חָגַגְנוּ אָז בְּלֵב צָעִיר.

הָיִינוּ יַחַד, שִׁכּוֹרִים.

עִם יְדִידִי ז’וֹז’וֹ וַחֲבֵרִי פְּיֶר

בְּיוֹם הֻלַּדְתֵּנוּ הָעֶשְׂרִים.

ז’וֹז’וֹ חָשַׁב שֶׁהוּא ווֹלְטֵיר,

וּפְּיֶר – שֶׁהוּא קָזָנוֹבָה.

אֲנִי שָׁתִיתִי אָז הַרְבֵּה יוֹתֵר,

–תָּמִיד שָׁתִיתָ עַל הַגֹּבַהּ!

וּבִשְׁעַת חֲצוֹת יָצְאוּ הַבּוּרְגָּנִים…

הַשָּׁנִים חָלְפוּ, וּשְׁלָשְׁתֵּנוּ

נִפְגָּשִׁים בָּעִירִיָּה כָּעֵת:

הַפִינַנְסְיֶר ז’וֹז’וֹ, פְּיֶר הָאִינְגִ’ינֶר

וַאֲנִי, הַשּׁוֹפֵט.

ז’וֹז’וֹ מַרְצֶה שָׁם עַל ווֹלְטֶיר,

וּפְּיֶר – עַל קָזָנוֹבָה.

אֲנִי מַרְגִּישׁ עַצְמִי חָשׁוּב יוֹתֵר.

–תָּמִיד הִרְגַּשְׁתָּ עַל הַגֹּבַהּ!

וּבִשְׁעַת חֲצוֹת, כְּשֶׁנֵּצֵא יַחְדָּו,

אֵיךְ הַנֹּעַר מִתְנַהֵג:

אֵלֵינוּ הֵם מַפְנִים

אֶת הַיַּשְׁבָנִים

וּמְזַמְּרִים:

"בּוּרְגָּנִים! אֵיזֶה מַמְזֵרִים!

מַבְטִיחִים הַכֹּל וְנוֹתְנִים קַדַּחַת!

בּוּרְגָּנִים, אֵיזֶה חֲזִירִים!

כָּל הַבּוּרְגָּנִים שָׁוִים לַתַּחַת!"

את ז’אק ברל הצעיר ראיתי לראשונה דווקא בקולנוע “אדיסון” בירושלים, כשהוזעק להחליף את איב מונטאן הגדול שחלה בשפעת (כך לפחות הודיעו אז לקהל). תחילה כעסנו כולנו על שעלינו לשמוע זמר בלתי מוכר, במקום הזמר האהוב שחיכינו לו; אבל ברגע שהצעיר גבה-הקומה פתח את פיו, נותרנו מוקסמים. כישרונו העצום כמשורר וכמלחין ועוצמתו כזמר הדהימו את כולנו. וכשבא הבמאי-הפנטומימאי הישראלי מוני יכין ארצה כדי לביים כאן את המופע במוסיקלי " עולמו של ז’אק ברל"( ארבעה משתתפים) שיצר באנגלית בניו יורק, שמחתי לתרגם כמחצית מהשירים, ובראשם כמה משירי ברל המופלאים ביותר (שרו אז דני ליטני, ריקי גל, ישראל גוריון ואביבה שוורץ).

מילים ולחן: ז’אק ברל

שר דני ליטני במופע “עולמו של ז’אק ברל”. כן שרו קורין אלאל (1979) ושרית וינו-אלעד (2008)

בַּנָּמֵל בְּאַמְסְטֶרְדָם

מַלָּחִים מְזַמְּרִים

חֲלוֹמוֹת נִחָרִים

שֶׁרֵיחָם רֵיחַ יָם.

בַּנָּמֵל בְּאַמְסְטֶרְדָם

יֵשׁ מַלָּח הַנִּרְדָּם

וּמוּלוֹ הַתְּרָנִים

מִתְיַפְּחִים בִּשְׁנָתָם.

בַּנָּמֵל בְּאַמְסְטֶרְדָם

יֵשׁ מַלָּח, הַגּוֹסֵס

בְּתוֹךְ בֹּץ שֶׁתּוֹסֵס

רֵיחַ בִּירָה וְדָם.

בַּנָּמֵל בְּאַמְסְטֶרְדָם

יֵשׁ מַלָּח הַנּוֹלָד

בֵּין אֵדָיו הַחַמִּים

שֶׁל הַשַּׁחַר הַקָּם.

בַּנָּמֵל בְּאַמְסְטֶרְדָם

יֵשׁ מַלָּח הַמְּכַרְסֵם

רָאשֵׁיהֶם שֶׁל דָּגִים

עַל שֻׁלְחָן מְזֹהָם.

הוּא חוֹשֵׂף אֶת שִנָּיו

שֶׁרָקְבוּ טֶרֶם זְמַן –

אֶת שִׁנָּיו שֶׁטָּרְפוּ

מִפְרָשִׂים וְעָנָן.

מְכַרְסֵם בַּזָּנָב

וּבָרֹאשׁ הַמְּפֻצָּח

וְקוֹרֵא לַטַּבָּח:

“הֵי, אַתָּה, עוֹד מָנָה!”

וּלְפֶתַע הוּא קָם

וְכֻלוֹ שִׁהוּקִים,

אֶת קְרָבָיו הוּא מֵקִיא

לִתְעָלוֹת אַמְסְטֶרְדָם.

בַּנָּמֵל בְּאַמְסְטֶרְדָם

שָׁם רוֹקֵד לוֹ מַלָּח

וּבְלַהַט צוֹבֵט

לְזוֹנָה, שֶׁתִּצְרַח.

הוּא רוֹקֵד בְּגָאוֹן

בְּמִכְנָס מִזְדַּקֵּר

לְקוֹלָם הַמְּנַסֵּר

שֶׁל שְׂרִידֵי אָקוֹרְדְּיוֹן.

וּלְפֶתַע, כָּךְ סְתָם,

הוּא תּוֹפְסָהּ בִּזְרוֹעָהּ

וְאִתָּהּ נֶעֱלַּם

אֶל חֶשְׁכַת אַמְסְטֶרְדָם.

וּלְמוּל הַפָּנָס

הוּא שׁוֹלֵחַ יָדוֹ,

מְרַצְ’רֵץ בַּמִּכְנָס

וְשׁוֹלֵף אֶת כְּבוֹדוֹ.

בַּנָּמֵל בְּאַמְסְטֶרְדָם

מַלָּחִים שָׁם שׁוֹתִים.

הֵם שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים,

הֵם שׁוֹתִים, שׁוּב שׁוֹתִים.

הֵם שׁוֹתִים לִכְבוֹדָן

שֶׁל זוֹנוֹת הָרְצִיפִים

שֶׁהַרְבֵּה אֲלָפִים

מָעֲכוּ אֶת גַּבָּן.

לִכְבוֹדָן שֶׁל פְּרוּצוֹת

הַנִּמְכָּר בִּפְרוּטוֹת,

וּמְקַנְּחִים בְּבִגְדָּם

אֶת חָטְמָם זַב הַדָּם.

וּכְשֶׁהֵם נִזְכָּרִים

בִּבְגִידַת נְשׁוֹתֵיהֶם,

אֶת הַמִּכְנָס הֵם פּוֹתְחִים

וּמַשְׁתִּינִים עֲלֵיהֶן.

בַּנָּמֵל בְּאַמְסְטֶרְדָם.

בַּנָּמֵל בְּאַמְסְטֶרְדָם.

מילים ולחן: ז’אק ברל

שרו: אביבה שוורץ(1970) וכן נועה גודל, נועה קשפיצקי(2010)

כֵּן, עוֹד לֹא, עוֹד לֹא שָׁכַחְנוּ

אֶת הַוַּלְס – הַוַּלְס הָרִאשׁוֹן.

עַל רַגְלַיִם אֵיךְ דָּרַכְנוּ.

רַק בְּקשִׁי הִצְלַחְנוּ לִנְשֹׁם.

כָּל הָעִיר רָקְדָה אָז בְּקֶצֶב

אֶת הַוַּלְס:

“אַחַת-שְׁתַּיִם-שָׁלוֹשׁ.”

כָּל הָעִיר רָקְדָה, וּבְעֶצֶם

סִחְרְרָה לְכֻלָּנוּ תָּ’רֹאשׁ.

הַנֶּשֶׁף הָרִאשׁוֹן…

הַנֶּשֶׁף הָרִאשׁוֹן…

הָרֶטֶט שֶׁבַּלֵּב

זָכוּר לָנוּ הֵיטֵב,

זָכוּר לָנוּ הֵיטֵב.

יָצָאנוּ בְּמָחוֹל.

הִנֵּה, סוֹבֵב הַכֹּל,

סוֹבֵב בְּמַעְגָּל.

סוֹבֵב לוֹ כְּגַלְגַּל

בַּקֶּצֶב שֶׁל הַוַּלְס –

וְזֶה בִּכְלָל לֹא קַל.

וּשְׁנֵינוּ מִתְרַגְּשִׁים.

וּשְׁנֵינוּ מִתְבַּיְּשִׁים.

כֻּלָּם הֲרֵי רוֹאִים,

כֻּלָּם הֲרֵי יוֹדְעִים

שֶׁאָנוּ שׁוּב טוֹעִים

בְּצַעַד לֹא נָכוֹן.

הַנֶּשֶׁף הָרִאשׁוֹן.

הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן.

וּמִסְתּוֹבֵב הָרֹאשׁ.

"הַמְשִׁיכִי עוֹד לִלְחשׁ:

“אַחַת-שְׁתַּיִם-שָׁלוֹשׁ'.”

הַלַּיְלָה כֹּה חָמִים.

הַלַּיְלָה כֹּה תָּמִים.

וּשְׁנֵינוּ נִפְעָמִים

טוֹעִים קְצָת, לִפְעָמִים.

הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן.

הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן.

זֶה לֵיל הָעֲלוּמִים.

זֶה לֵיל הַגִּמְגּוּמִים.

וּשְׁנֵינוּ מַסְמִיקִים.

הַסֹּמֶק הָרִאשׁוֹן.

וּמִי רוֹצֶה לִישֹׁן?

כֵּן, מִי רוֹצֶה לִישֹׁן

בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן?

כֵּן, עוֹד לֹא, עוֹד לֹא שָׁכַחְנוּ

אֶת הַוַּלְס – הַוַּלְס הַשֵּׁנִי.

כְּשֶׁלַּנֶּשֶׁף שׁוּב הָלַכְנוּ

כְּבָר חִיַּכְנוּ, אַתָּה וַאֲנִי.

וְהָעִיר הָלְמָה שׁוּב בְּקֶצֶב

אֶת הַוַּלְס:

“אַחַת-שְׁתַּיִם-שָׁלוֹשׁ.”

וְחָשַׁבְנוּ אָז שֶׁבְּעֶצֶם,

מְיֻתָּר כְּבָר לִסְפֹּר וְלִלְחשׁ.

הַנֶּשֶׁף הַשֵּׁנִי…

הַנֶּשֶׁף הַשֵּׁנִי…

הַלַּיְלָה הַשֵּׁנִי

זָכוּר לָנוּ הֵיטֵב.

הָרֶטֶט שֶׁבַּלֵּב.

וְשׁוּב סוֹבֵב הַכֹּל

בְּקֶצֶב הַמָּחוֹל,

סוֹבֵב בְּמַעְגָּל,

סוֹבֵב לוֹ כְּגַלְגַּל –

וְזֶה בִּכְלָל לֹא קַל.

עֲדַיִן מִתְרַגְּשִׁים.

עֲדַיִן מִתְבַּיְּשִׁים.

כֻּלָּם הֲרֵי רוֹאִים,

כֻּלָּם הֲרֵי יוֹדְעִים

שֶׁאָנוּ שׁוּב טוֹעִים

כֵּן, אַתְּ וְגַם אֲנִי.

הַלַּיְלָה הַשֵּׁנִי.

לָחַשְׁתָּ בְּאָזְנִי:

“עָלַי הִשָּׁעֲנִי.”

הִמְשַׁכְתָּ עוֹד לִלְחשׁ,

לִלְחשׁ לִי:

“אַחַת-שְׁתַּיִם-שָׁלוֹשׁ.”

הַלַּיְלָה הֶחָמִים

כְּבָר לֹא כָּל כָּךְ תָּמִים,

וּשְׁנֵינוּ נִפְעָמִים

לְפֶתַע מִתְאַדְּמִים.

הַלַּיְלָה הַשֵּׁנִי.

וּשְׁנֵינוּ בַּיְּשָׁנִים.

וְזֶה אֶת זוֹ נֹאהַב,

וְשׁוּב נַסְמִיק יַחְדָּו.

הַלַּיְלָה הַשֵּׁנִי.

הַלַּיְלָה הַשֵּׁנִי.

אַתָּה וְגַם אֲנִי

מְשֻׁלְהֲבֵי פָּנִים.

הַלַּיְלָה הַשֵּׁנִי

חָרוּת בְּזִכְרוֹנִי.

הַלַּיְלָה הַשֵּׁנִי…

אֵיךְ גִּמְגַּמְנוּ וְהִסַּסְנוּ –

בַּיְּשָׁנִים, שְׁקֵטִים וּתְמִימִים.

אַךְ מֵאָז כְּבָר “הִתְוַלְסַסְנוּ”

מִי זוֹכֵר כַּמָּה פְּעָמִים.

וְהָעִיר הֶחְלִיפָה כְּבָר קֶצֶב,

וְהַוַּלְס כְּבָר נִשְׁאַר מֵאָחוֹר.

גַּם אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ, בְּעֶצֶם,

כְּבָר מִזְּמַן הִפְסַקְנוּ לִסְפֹּר.

הַלַּיְלָה הַשְּׁלִישִׁי

זָכוּר לָנוּ פָּחוֹת,

הַרְבֵּה יוֹתֵר פָּשׁוּט

וּבְלִי כָּל הִתְרַגְּשׁוּת.

יָצָאנוּ בְּמָחוֹל,

וְשׁוּב סוֹבֵב הַכֹּל,

סוֹבֵב בְּמַעְגָּל,

סוֹבֵב כְּמוֹ גַּלְגַּל

בְּקֶצֶב שֶׁל הַוַּלְס.

לֹא הִתְרַגַּשְׁנוּ כְּלָל.

הַוַּלְס הָרְבִיעִי…

הַוַּלְס הַחֲמִישִׁי…

הַוַּלְס הַחֲמִישִׁי

נִרְאֶה פִּתְאוֹם טִפְּשִׁי.

הָרֶטֶט נֶעֱלַם.

רוֹקְדִים פֹּה כָּכָה, סְתָם.

הַלַּיְלָה הַשְּׁבִיעִי…

הַלַּיְלָה הַתְּשִׁיעִי…

זֶה לֹא כָּל כָּךְ נָעִים,

אַךְ שְׁנֵינוּ מַזִּיעִים,

וּשְׁנֵינוּ כְּבָר יוֹדְעִים

שֶׁכָּךְ זֶה בַּחַיִּים.

וּסְתָם מִתְנוֹעֲעִים,

כִּי כָּךְ זֶה בַּחַיִּים.

הַוַּלְס הָעֲשִׂירִי

כְּבָר לֹא אוֹמֵר לִי כְּלוּם.

וְהַמַּבָּט אָטוּם.

וְאֵיזֶה שִׁעֲמוּם

סוֹבֵב פֹּה, בֶּחָלָל.

סוֹבֵב לוֹ הַגַּלְגַּל.

וְכָךְ, בְּמַעְגָּל,

חוֹלְפִים חַיֵּי אֱנוֹשׁ.

כָּל חַיֵּינוּ,

כָּל חַיֵּינוּ

כָּךְ חוֹלְפִים כָּאן –

"חַת-שְׁתַּיִם-שָׁלוֹשׁ!

כָּל כָּךְ.

מילים ולחן: ז’אק ברל

שר: ישראל גוריון במופע “עולמו של ז’אק ברל” (1970)

הֱיֵה שָׁלוֹם, יָדִיד יָקָר,

הֱיֵה שָׁלוֹם, יָדִיד יָקָר שֶׁלִּי.

לָגַמְנוּ אֶת אוֹתָם יֵינוֹת,

שָׁתִינוּ אֶת אוֹתָם שִׁירִים

וְאֶת אוֹתָן הָעֲלָמוֹת.

הֱיֵה שָׁלוֹם, מוֹתִי קָרֵב.

קָשֶׁה לָמוּת בָּאָבִיב, קָשֶׁה.

אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הַפְּרָחִים,

אַךְ מִי כָּמוֹךָ, יְדִידִי,

יַמְשִׁיךְ לִדְאֹג לָהּ, לְאִשְׁתִּי.

צַחֲקוּ וְרִקְדוּ,

הִשְׁתּוֹלְלוּ עַד בֹּקֶר אוֹר,

צַחֲקוּ וְרִקְדוּ

כְּשֶׁיּוֹרִידוּנִי אֶל הַבּוֹר.

הֱיֵה שָׁלוֹם, פְּרַקְלִיט יָקָר.

הֱיֵה שָׁלוֹם, פְּרַקְלִיט יָקָר מְאוֹד.

אַתָּה הָיִיתָ דֵּי פָּעִיל!

נִסַּחְתָּ אֶת הַצַּוָּאָה,

קִבַּלְתָּ נֵתַח, כָּרָגִיל.

הֱיֵה שָׁלוֹם, אֲנִי הוֹלֵךְ.

קָשֶׁה לָמוּת בָּאָבִיב, קָשֶׁה.

אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הַפְּרָחִים,

אַךְ אִישׁ כָּמוֹךָ, נִכְבָּדִי,

יַמְשִׁיךְ לִדְאֹג לָהּ, לְאִשְׁתִּי.

צַחֲקוּ וְרִקְדוּ…

הֱיֵה שָׁלוֹם, שָׁכֵן נִבְזֶה.

הֱיֵה שָׁלוֹם, שָׁכֵן נִבְזֶה שֶׁלִּי.

אַתָּה צָחַקְתָּ לִי, דּוֹדִי,

כְּשֶׁהִתְבַּדַּרְתָּ עִם אִשְׁתִּי,

בְּתוֹךְ בֵּיתִי, בְּמִטָּתִי.

הֱיֵה שָׁלוֹם, אֲנִי הוֹלֵךְ.

קָשֶׁה לָמוּת בָּאָבִיב, קָשֶׁה.

אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הַפְּרָחִים.

לָאֵל אַחְזִיר אֶת נִשְׁמָתִי,

וּלִשְׁנֵיכֶם – אֶת מִטָּתִי.

צַחֲקוּ וְרִקְדוּ…

הֲיִי שָׁלוֹם, אִשָּׁה יָפָה.

הֲיִי שָׁלוֹם, אִשָּׁה יָפָה שֶׁלִּי.

אֲנִי בַּדֶּרֶךְ לֶאֱלֹהִים.

אֲנִי מַמְרִיא לַגֵּיהִנֹּם

דֶּרֶך שִׁבְעַת הָרְקִיעִים.

הֲיִי שָׁלוֹם, אֲנִי הוֹלֵךְ.

קָשֶׁה לָמוּת בָּאָבִיב, קָשֶׁה.

אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הַפְּרָחִים

כְּדֵי לַעֲצֹם אֶת שְׁתֵּי עֵינַי

כְּמוֹ שֶׁעָצַמְתִּי כָּל יָמַי.

צַחֲקוּ וְרִקְדוּ…

מילים ולחן: פרנסיס למארק

שרה: להקת “זרקור” (1960)

הַתֹּף רוֹעֵם, הַתֹּף נוֹהֵם:

"הוּא בָּא!

הוּא בֶּן עֶשְׂרִים,

שׁוֹפֵעַ אַהֲבָה!"

קָצִין צָעִיר פּוֹקֵד עַל צְעָדָיו,

וְהַתַּרְמִיל חוֹבֵט בּוֹ עַל הַגַּב.

כְּשֶׁהַחַיָּל צוֹעֵד לִשְׂדֵה הַקְּרָב –

שַׁרְבִיט-מַרְשָׁל בְּתַרְמִילוֹ יִשָּׂא.

כְּשֶׁהַחַיָּל מִשְּׂדֵה הַקֶּטֶל שָׁב –

בְּתַרְמִילוֹ יֵשׁ רַק מְעַט כְּבִיסָה.

נִצְעַד כְּדֵי לָמוּת מְעַט

שָׁם בַּקֶּטֶל, שָׁם בַּקֶּטֶל.

כִּי זֶה מִין מִשְׂחָק מֻשְׁחָת

הַלּוֹעֵג לָאוֹהֲבִים.

אַךְ שׁוּב, כְּשֶׁיָּבוֹא אָבִיב,

שׁוּב הָאוֹהֲבִים

מִתְמַלְּאִים עַצְבוּת.

כִּי שׁוּב, שׁוּב הֵם נִפְרָדִים;

שׁוּב כָּאן צוֹעֲדִים

הַהוֹלְכִים לָמוּת.

תָּמִיד לַגְּבָרִים דָּרוּשׁ

שְׂדֵה הַקֶּטֶל, שְׂדֵה הַקֶּטֶל.

הוּא בָּז לַנֶּאֱהָבִים

בַּחֲצוֹצְרָה וּבְקוֹל תֻּפִּים.

כְּשֶׁהַחַיָּל יוֹצֵא לִשְׂדֵה הַקְּרָב –

רַגְלָיו דּוֹרְכוֹת עַל פֶּרַח וְעַל טַל.

כְּשֶׁהַחַיָּל מִשְּׂדֵה הַקֶּטֶל שָׁב

פָּשׁוּט מְאוֹד

הָיָה לוֹ

קְצָת

מַזָּל.

מילים ולחן: רוברט מארסי (1946)

שרה: חוה אלברשטיין וכן מרים טוקאן (2008)

בַּחַלּוֹן מוּל הַחוֹמָה הִיא יוֹשֶׁבֶת כְּבָר שָׁנִים.

אַגָּדוֹת הִלְּכוּ עָלֶיהָ עוֹד מִיְּמֵי הַיְּוָנִים.

אֶל הַיָּם הִיא מִתְבּוֹנֶנֶות וּבַפֶּלֶךְ הִיא טוֹוָה,

מַמְתִּינָה לְבוֹא הָרֶגַע בּוֹ יַגִּיעַ אֲהוּבָה.

טְוִי אֶת הַצֶּמֶר, טְוִי אֶת הַיּוֹם.

טְוִי אֶת הַסֵּבֶל וְהַחֲלוֹם.

עוֹד יוֹם עָבַר. שׁוּב גּוֹוֵעַ הָאוֹר.

טְוִי, כִּי מָחָר הוּא יַחְזֹר,

הוּא יַחְזֹר.

וְחוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים. תַּם הַזֶּמֶר בַּדְּרָכִים.

מוּל בָּתִּים עֲשֵׁנִים אֵין עוֹד זֵכֶר לַפְּרָחִים.

בַּתַּנּוּר צוֹנֵן הָאֵפֶר, אֵין עָשָׁן בָּאֲרֻבָּה.

בַּחַלּוֹן אִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וּמְבַקֶּשֶׁת אֶת לִבָּהּ.

טְוִי אֶת הַצֶּמֶר, טְוִי אֶת הַיּוֹם…

מִלְחָמוֹת שֶׁל אֵשׁ וָחֶרֶב – וְצִבְעָן שָׁחֹר-אָדֹם.

הִיא טוֹוָה בִּשְׁתִי וָעֵרֶב, מַמְתִּינָה לְבוֹא הַיּוֹם.

הִיא יוֹדַעַת: אוֹי לַמֶּלֶךְ וַאֲבוֹי לַמִּלְחָמָה –

כָּל עוֹד יֵשׁ אִשָּׁה עִם פֶּלֶךְ

הַצּוֹפָה אֶל הַחוֹמָה!

טְוִי אֶת הַצֶּמֶר, טְוִי אֶת הַיּוֹם…