המשק עולה ופורח. בנינים וערוגות, כרמים ושדות, בתי מלאכה מכל המקצועות. יד המומחים ניכרת בכל. ורק שדה־בוּר אחד שׂרד בגבת, והוא דוקא אינו בור, צומח ומצמיח בלוריות ופאות לתפארת. בכל בעלי המקצועות נתברכה גבת ואך לסַפּר אין לה מזל. ומהלכים חבריה וילדיה, הוריה וחברותיה – מגוּדלי בלוריות כפראים ואין בכוח המסרק להשתלט על שפעת השער השחור והזהוב, הכהה והבהיר והאדמדם.

יש ראשים והם נתברכו בשפעת תלתלים, ואלה מסתלסלים בגדלם פרע ומוסיפים לוית חן ולעתים גם חשיבות של משורר או צייר־אמן וכיוצא בזה. אך יש גם שערות שלא נתברכו בתכונות שמימיות כאלה והן זקופות כשל הקיפוד. והילדים מתרוצצים כסייחים צעירים ורעמותיהם הפרועות מכסות על זיו עיניהם, ואך בכוח הדמיון בלבד תנחש כי שם, מעבר למסך, שמוּר המצח הזך, הצעיר.

אך ישנם ימי חסד. בבוא הסַפּר השׂכיר מן החוץ – ויגוז בסיטונות עשרות עשרות ראשים. ואז, יש אשר תכנס לחדר האוכל ביום חול רגיל ותראה בו לפתע אור יתר, איזה אור נוסף, חדש. וכי תתמה רגע, הרי מיד תרגיש: ידי הספר חוללו נס זה. נגלו ערפים שזופים וזקופים, נגלו מצחים בהירים ואזנים ורודות. נעשו הראשים מחוטבים, נעשו המבטים צעירים יותר, הפנים בהירים יותר – הוּאר חדר האוכל. ובחוץ הילדים – כאילו נקיים יותר, רעננים וקלים יותר וראשיהם הקטנים והגזוזים מלאים חן ותנועה שבעתים.

מי כמוכם עוד עושה נפלאות, המספרים!

הדשא גזוּז בקפדנות רבה. שורות השיחים נגזזות לפי חוט משיחה המתוח בקו ישר־ישר – עד שלעתים רחמים יתקפוך על יצורי ירק אלה שנגזר עליהם להגזז בקו ישר וחדגוני אחד, על זו קומתם החפשית, המיוּשרת באונס משעמם, חלק ומטשטש. גורל הוא. על הכל להיות ישר, גזוּז ברוח ההקפדה החמורה. קווים ישרים, ברורים, נקיים – צו הזמן הוא.

ורק הדקלים, הדקלים האלה, ראשוני המטעים בחצר, שניטעו פעם בהתלהבות עצומה, זה סמל המזרח הקדום והדרום הלוהט – רק הדקלים האלה, הם בלבד תקועים בחצר כרוחות שעבר זמנם. אי־פה אי־שם תעקרם היד המטפּלת ותחליפם בעץ אחר. אנחה חרישית של “בעלי רחמים” תלָום לעולמם, והיתר – שכוּחים ומיוּתרים ניצבים בשדרות ארוכות, מתפּתחים כחפצם, גדלים פרע, מאיימים בענפיהם הדוקרים, חוסמים באפלת ערבים ולילות את הדרך, עוצרים את הרוח מלהגיע אל פתחי החלונות – נוהגים בחירות גמורה. כזקני שיבה מצהיבים־אפרפרים נתלים הענפים שיבשו ודללו ומכסים על פסיפס הגזע הנאה.

והנה בא המַשׂוֹר ויחולל פלא בשׂדרות הדקלים. גוזמו הענפים – ויגבהו פתע הדקלים ויתמרו זקופים ודקים, צעירים ונאים. כראשים שסוֹרקוּ, כבלוריות שסוּלקוּ מעל המצח – הנם עומדים כמחודשים ומבין ירקותם הזקופה והרעננה באים לקראתך מראות בתים ומדשאות מקצה החצר השניה. פתע נגלה והבהיר וקרב הכל. פתע גבהו צמרות, נגלו מרחקים, הבהיקו בתים – אור חדש ושקוף בשׂדרות.

מי עוד כמוך עושה נפלאות, המשׂור!

(1941)

כשהרכבת עוברת־מתפתלת בעמק בית־שאן ושממת הורים קרחה נשקפת מצד אחד וקו הרי הגלעד מן הצד השני – נישׂא ונשגב, קרוב ורחוק כאחד – כה עלוב הוא קומץ הבתים הקטנים, הבתים הלבנים, הבהירים, של בית־יוסף, הנשקפים מנוף שממה כקוביות בודדות וקטנות שנשארו פזורות עם ערב, לאחר משחק הילד, על פני החול ואין יד מאספת. תוגה, תוגת בדידות ושממה נושבת. אתה נשקף מן החלון אל הבתים האלה התקועים למטה, בעמק, ועם צפצוף הרכבת ודהרת גלגליה הנך הולך ונישא הלאה, הלאה, אל מרחקים פתוחים, אל שדרות ירוקות וצל חורשות. הפינה הנדחת נשארת אי שם מאחריך, וצל התוגה שנפרש על לבך נמחה והולך.

מן הכביש החלק, המשחיר, שבילים מובילים אל עיגול הבתים. מכאן, מן הכביש, קרוב יותר הכל, לא נמוך כל כך, לא מבודד כל כך, הבתים – בעיגול נאה, בהיר. חלקות ירק רעננות, קטנות, משני צדי הדרך. בנין בית־העם אפור וגבוה, המית ילדים משחקים – ישוב. ועל הכל – שקט כפר. שקט רב, עמוק, זך.

בתים, בתים. לרגליהם – עצים־שתילים, שיחים ננסים – בראשית. הבנינים בנויים בסגנון האחד החוזר ונשנה. העיגול סגור וצר. טבעת הרים מסביבו סוגרת אף היא כחומה. מה מעבר להרים האלה?

כצירים ממרחק אל מרחק שלוּחים – מכוניות עוברות ביעף. הרכבת כמחרוזת חיה נשחלת שם, ממרומי ההרים, ועוברת בצפצוף קורא־למרחקים. כאורות של ספינות רחוקות אל האי הבודד ירמזו, אל סגוֹרוֹ המסוגר, המתוחם, המנותק מעולם ומלואו.

שקט ודממה גדולה. וזרם חיים דק וצר מפכה בערוצו.

צר וקטן העולם מסביביך. דומה – אין להתמודד כהוגן.

הבית קטן ובהיר. החצר תחומה, לא גדולה. רפת ולול וגינה. מאחורי החצר – השדה, ושם, הלאה, הירדן, המרחק, העֵבר.

והיה כי מלאו הידים עבודה, כי יצאו הרגלים בפסיעות דאגה וטרדה על פני הקרקע המאובקת – ולפתע התארכו השבילים וגדל המרחק מן החצר לשדה ומן הבית אל מרכז העיגול.

ארוך יום העמל, ארוכה דרך השמש מקו הרים אחד אל משנהו, וארכו הדרכים ורחב העיגול וגדל, גדל. ההרים – רחקו, קירות הבית – גבהו איתנים, מוצקים.

דומה – יש בכוחם לעמוד, להגן, להדוף את חומת ההרים הקרחה, השוממת. ואף שתילי הננס, וצעירי העצים הקטנים – חריף ומודגש ירקם המעט כמכריז, כמודיע: אנחנו כבר כאן, וצומחים, ועולים, ופרינו נביא. מקרוב כאילו גדול יגדלו בעיניך, ובשכבך בצלם המעט – הריהם כמכסים את כל נוף השממה מסביב ותכלת נשקפת מבעד לבדים.

הבית. סוד ביתו של אנוֹש פרשׂ כנפים עלי נשמתך. בנפשו, בנפשו ישא האדם את ביתו שלו, ובכל אשר יתקע אהלו, ובכל אשר ינעץ מחרשתו – שלות הבית, בטחון הבית, נושם אליו מני כל. מכל אבן קטנה, מן השיח, מגעית הפרה ומפטפוט התינוק, מציוץ צפרים אשר באו לבנות את קינן אף הן עם ביתו של אדם.

לא עוד קוביות־בתים בודדות עלובות בנוף השממה. זרם חיים מפכה כפלג צח, רענן וצעיר. בסגוֹר ההרים, בעיגול הבתים הקטנים – עולם ומלואו. חיים מפכים ונבנים. חיים מכים שרשים ויונקים ממעמקים.

ביתו של אנוש על אדמת המולדת.

(1941)

שאננים ובטוחים יצאנו לדרכנו. שאננים ובטוחים, עליזים וצוהלים עלינו על המכונית, חסרי סבלנות לאחר הצפּיה הארוכה ישבנו לאורך החלונות המוצפים אורה.

לפנינו שדות הסתיו הזרועים וצמאי המטר. לפנינו מרחב העמק הפתוח, שקוּי זוהר ושלו, ורצועת כביש בהירה ושקטה ונכנעת.

חולפות החורשות הירוקות. בצלן ממלא את חלל המכונית אור ירקרק. ושוב שוטפת השמש את החלונות, משחקת על צרור הפרחים שבידי, על בלורית בני הסתוּרה ברוח, על תלתלי אורה הזהבהבים וגומות החן בלחיה של אסתר’קה.

שמי סתיו שקופים ועמוקי תכלת נשקפים מצד שמאל, מעל להרי נצרת, מעל לתלתלי חורשות יער באלפור העבותות. כל הנוף מסביב כה איתן, כה קרוב וידוע. כה פשוט ומחויב המציאות, ש…בהתכופף פתע כיפת השמים ובחוגה עיגולים משונים ובעלות פתע צמרות העצים למעלה, למעלה – לא אבתה העין להאמין ולא רצה הלב לאַשר.

האומנם בבואה היא בראי הנתון בידי ילד שובב אשר הטהו ביד קלה והכל חג פתאום ונשמט אל אֵי־אן? כי לפתע כהה האור, נגוזו אורות וצבעים. תכלת מרום וזוהר חמה, לובן פרחים ובלורית ילדי הסמוכה לכתפי – הכל צלל באפרורית משונה וכהה ורק ראשי, ראשי בלבד, הוא אשר התחבט אל דפנות המכונית החגה כסחרחרת, ומחשבת התמהון הגדולה: “מה זה? מה זה?!” עולה ושוקעת בו חליפות באור מסנור.

הגוף שוחרר מכל הרגשה, לא כאב, לא צער, לא פחד. ורק תמהון, תמהון אין גבול: “האומנם תאונה? תאונה? אכן, תאונה.”

והמלה הזאת “תאונה” נצטרפה למשהו שלם עם האפרורית הכהה שפשטה, עם הראש המיטלטל מדפנות המכונית אל תקרתה, עם נפץ השמשות ועם הרעם המחריש של גלגול ונפילה והרס, אשר עוד מעט, עוד מעט, יפסקו ויתמו.

והנה שקט. הראש נחבט חבטה אחרונה – והטלטול פסק.

אל האפלה הסתומה, אל הדממה המשונה שפשטה בכּל לאחר שאון הנפילה המחריש, פרץ לפתע קול מוּכר במלות חיזוק רמות, צלולות, בוטחות:

– לא נורא! לא נורא! הכל בסדר!

האפלה מתחילה להבהיר. במוח צצה פתאום המחשבה המזעקת: ילדי! ידי הימנית מתחילה לגשש על סביבה עוד בטרם סרה האפלה, ופתע אור הוצק בה. אור ראש בני הבהיר שקם על רגליו, אור ידיו ורגליו השזופות ושלמות, נוגה פניו החיורים, המבוהלים.

ידים זהירות תומכות. ידים זריזות מקימות. מבעד לפתח הדלת הפעורה עכשיו מלמעלה נשקפים השמים כחולים כשהיו. לא! כחולים משהו, כחולים שבעתיים. מסביב ניבטים פנים מוּכרים, חיורים, אפורים מאבק, עם נצנוץ חגיגי בעינים. שכורי תמהון וחוגגי אושר נתקלים מבטים בדומיה רבת הבנה ומשמעות של חֶבֶר חוזרים מן התהום, מן הגבול האחרון.

מבט חטוף על שברי הזכוכית הפזורים מסביב, על הספסלים ההפוכים, על החלונות שנמצאו פתע בגג, על זר פרחי הלבנים הרמוסים באבק – והנני כבר על אדמת הכביש, בתוך השדות השקטים, בתוך עולם הזיו והנהרה, אשר לא נופץ בתוך בבואת הראי השובבת, וחוזר לשלמותו, ליציבותו, לקיומו הנוסך את כל אושר תחושת החיים החריפה, הגדולה, המשכרת.

ובתוך המציאות הנוהרת הזאת מקפּצים הילדים שלמים ובריאים ורק אסתר’קה פורצת פתע בקול יבבה ויאוש: “אויה! שמלת השבת שלי התלכלכה, אויה!”

המכונית הקטנה שנזדמנה מובילה לעבר גניגר. כל הנוף – ביתנו. כל עובר ושב – משפּחתנו. האוטו של משמר־הים – הרי זה “שלנו”. נוסעים לגניגר – הרי זה “הביתה”! כולנו משפּחה אחת. משפּחה קטנה, מכוּווצת בתוך המכונית.

אנחות הפצועים הנשמעות חרש, בביישנות, הדם המסתנן מבעד לשערות ומדגדג את הרקה – אין בידי כל אלה להפיג את שכרון האושר למראה כולנו, למראה האוטו שנשאר הפוך ושבור רק הוא.

הננו מפליגים והולכים הלאה, הלאה, אל עבר שער גניגר והאוטו ההפוך והריק רחוק מאתנו מרחק דורות, יובלות, אלפי שנים.

ועל השדות הזרועים, על החורשות הירוקות, מהדהד ומריע קולה של אורה:

– אני ניצלתי, ניצלתי!

האוטו שלנו הגיע. פני החברים מציצים מחייכים ומרגשים בפתחי המרפּאה.

הרופא והחובשת מטפלים בזריזות ובשקט, בשלוה רועפת שלום ומרגוע. כאב הטיפול נמוג בלובן הזך של חדר־המרפּאה הקטן, בבת־צחוק החובשת, בפטפוט־הילדים מעבר לחלון.

הרגשת בטחון שלוה וטובה. מאפלת התהום הפעורה, הבלתי מוּדעת – אל אור הבית הזוהר אלינו מצריפי הקבוצה, מפני חבריה, מעיני ילדיה המלוים אותנו אל האוטו שלנו שלנו ממש.

פני חברינו מחייכים. ידים שלוחות בלחיצת ברכה. מתי ראינוכם, חברים? זה מכּבר, מכבר. זה עידן ועידנים לא ראיתיך, בית שלי. נצח־חיים שלם עבר מאז עזבתיך.

רוח קרירה נושבת. אסתר’קה ואורה נלחצות אלי כמבקשות מחסה מן הצינה. בני הגדול ניצב במלוא קומתו, נשען על מעקה האוטו ומשקיף לפניו באומץ גברי ובשקט.

הכביש מתפּתל. הבית קרב. הנה הגן. הנה מפנה הכביש, השער.

– הנה גבת! – צוהלות שתי הקטנות.

(1943)

רבה התכונה ליד מחסן־הבגדים, ליד דלת־המכבסה, ליד הכביש.

“נוסעים לטיול, נוסעים לטיול”. המגהץ מגהץ, הידים תופרות כפתורים, הגזבר מונה כרטיסים וכסף, המזוָדות נסגרות ונפתחות ושוב נסגרות.

– יהיה קר? צריך לקחת סודרים? מה דעתך? ואולי לא יהיה קר, למה סתם לסחוב? ושמא בכל זאת לקחת?

טיול. טיול רב ציפיה ותכונה, רב דאגה מצד המסדרים ורב מתיחות וצהלה מצד הנוסעים.

ומי הם המטיילים? ילדי בית־הספר? “הנוער העובד”? ואולי “חברת הנוער”?

לא ולא.

ובכן מי? שמא התעוררו, סוף סוף, וסידרו טיול של חברים? מצאו בכל זאת יום, אשר בו נתפּנו מהמלאכה ויוצאים לתור את הארץ? ומי נוסע? הותיקים שזה כבר לא יצאו ולא ראו את ההתישבות החדשה, או העולים החדשים שעוד לא הספּיקו להכיר את הארץ?

לא אלה ולא אלה.

הגזבר כבר מנה את הכרטיסים וכל הסודרים והמעילים כבר הוכנו והתיקים והמזוָדות כבר נסגרו, ויוצאים לדרך. מי, אם כן, היוצאים?

הסבתות. כן. שמונה סבתות וסבא אחד יוצאים לטיול. לירושלים עיר־הקודש. כמה שנים הם כבר בארץ? 7–8–9–10, ויש שגם למעלה מזה ועוד לא זכו לראות את ירושלים. לאלה אין שם ילדים – ואיך אפשר לנסוע?

ואולם הם נוסעים באמת. הויכוחים על מי כבר היה ומי עוד לא היה – נסתיימו. הבהלה והריצה למחסן הבגדים ולסנדלריה נסתיימו. הכל בסדר. לבושות “סרפנים” כהים וחולצות לבנות, חצאיות־צמר וחולצות בהירות, יצאו הסבתות אל עֵבר השער. פניהן צעירות בעשרים שנה, משולהבות וקורנות, צעדן מזורז ועיניהן נהרות. והידים מנפנפות לכל מרחוק: “שלום, שלום!”.

רגע מַרפּה כל איש מעבודתו, מנפנף לעומתן בידו לאות שלום ומלַוה אותן במבט רווּי־אושר. ולאחר רגע – קמט דאגה מטריד: איך תסתדרנה בדרך שמונה סבתות וסבא אחד בעיר שאין להן בה קרוב וגואל? איך יגיעו, כשבכל מקום יש לעמוד בתור, לחכות? הן עיף ייעפו עד מות ואף לא יהנוּ, לא יראו דבר.

“אל דאגה!” – מופיע מישהו לצדך ומרגיע. הכל בסדר. שולחים חבר אתם. מחליפים את החצרן והוא נוסע ללווֹתם ולהדריכם.

אם אברהם נוסע – הרי הכל בסדר גמור. היתכן טיוּל בלי מדריך? ואכן אין כל מקום לדאגה. יש מדריך, אף הומזנו מקומות ב"אגד" ומקומות לינה בירושלים.

הכל בסדר.

חזרו שזופות שמש, צוהלות וצעירות גם משנראו בצאתן. איפה השאירו משא שנים ותוגה, יגון מחשבות מטרידות ואֵבל כבד? האם על יד “הכותל המערבי” או בסמטאות העיר העתיקה? האם בבתי־הכנסת או לרגלי ההרים הנישאים אשר על מורדותיהם הובילן האוטו? אין לדעת, אך האושר שפע מפניהן. כחוזרות ממסע מופלא אל ביתן הטוב והחם פרצו בצהלה לקראת כל איש: “שלום, שלום!”.

הפעם לא רק למראה פני בניהן ונכדיהן בלבד שמחו, כי אם לפני כל חבר וחברה; למראה הבתים, השׂדרה והנוף כולו, התפּעם בהן לבן משמחה.

עמדה אחת מלכתה וסביבה עיגול חברות וחברים מקשיבים בחיוך שמחה.

– היה טוב? מענין?

– מה יש לומר, מה יש לומר? כל חיינו לא ראינו מה שראינו בטיוּל הזה…

– הכותל המערבי… ובתי־הכנסת… ו"הדסה"… והאוניברסיטה… ובית החינוך לעיורים… הכל, הכל ראינו.

– ואכלתן ושתיתן? ואיפה לנתן?

– הכל היה טוב, הכל היה יפה. בכל מקום קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והראו הכל. עולם ומלואו ראינו, עולם ומלואו.

– בבית־הספר לעיורים הם עושים עבודות, ממש כמו פיקחים…

– וב"הדסה" יש מסחטה שהלבנים יוצאים מיד יבשים. מכניסים רטובים ומוציאים יבשים – נפלא!

שפע רשמים. שמחת נעורים עוררים ממש. עמדנו מולן שטופים באור שמחתן ומאושרים שבעתים מהן. הן זהו ביתנו אשר שלחן ואשר חזרו אליו בחדוה, בחמימות גדולה בלב. ורגש גאוה על ביתנו כי כזה הוא, על חיינו כי כאלה הם, מילא פתאום את כל חדרי הלב. במבט אחד הקפת פתע את כל המראה: את הנוף, את השדות הרחבים, את פני הסבתות המאושרות – וצררת את הכל בתמונת אורה אחת. גדולה ומעודדת היתה הרגשת גאון זאת.

(1944)

על סף הבית קיבלה את פניהם חמדה. היא היתה לבושה סינר לבן, צח מאד, ופניה היו חגיגיים.

החדר היה קריר וספוג שמש גם יחד. פרחי דליות אדומים ניצבו על הארון, קופסת שוקולדה על השולחן וצלוחית מי בשמים. מן הצד, כמבוישת, חפיסת סבון ריחני בניר ורוד, מצויר פרחים.

הסדינים היו צחים אף מסדיני בית החולים. ידי חמדה העסקניות הכניסו בכל סדרים במהירות שקטה ובזריזות בוטחת. איזו דממת צהרים שלוה עמדה מסביב. האם עובדים עכשיו? ושמא מנוחת צהרים? ואם עובדים, במה עוסקים עכשיו בעצם? נחום בחר משום־מה שלא לשאול והסמיך את ראשו אל הכר בעצימת עינים.

– עיפת? רוצה לישון קצת?

– אני? – פקח עיניו – לא. עכשיו לא. מה השעה?

– שתים. ואם אינך רוצה לישון, הרי טוב… עוד מעט תצטרך לאכול, חביבי…

– שוב לאכול?

– וכי מה חשבת, בבית יניחו לך ממלאכה זו? צריך לעבוד, אדוני… זהו… – חייכה בגיל והחלה בעריכת השולחן הקטן.

– לעבוד. כן. מלה יפה היא, לעזאזל… יפה עד מאד… אפילו בלי לקבל שבת.¹ ובחמסין, ובגשם ובבּוֹץ. ואפילו כשאין מגפים ולא מעיל גשם. מלה יפה היא… כיצד אומרים הם, המשוררים? כמו מוסיקה. ואחר כך חשבון בערב, על יד שולחן הסדרן: 3/8 חצר, 2/8 לול, 1/8 הובלת חלב, 1/8 הובלת הילדים… רגע, כמה שמיניות יש לי כבר?

חייך.

– מה אתה צוחק, נחום? אולי המטפּחת שלי זזה?

– השמיניות זזו. לא, סליחה… סתם. הגידי, חמדה, מה זה שם על השולחן?… מיני בּוֹנבּוֹנים, קשקושים… מי זה הביא הכל?

– מי? שאלה שאלת. מי לא? דבורה ואורה ויעקב ונעמי והילדים, ואת הסבון אפילו סבתא רוזנברג שלחה לך.

– ממש כמו ליולדת! מה דעתך, חמדה, חבל שאינני יולדת, נכון?

– מה איכפת לך? תהיה אשתך יולדת!

– אשתי? איזו?

– כמה יש לך, חכם מחוכם? האשה שתהיה לך.

– אהה! זאת שתהיה לי. ודאי. והיה באחרית הימים והיו לאבות הרוָקים ולאמהות הבתולות.

חמדה הגישה לו בתנועת חן את קופסת השוקולדה.

– הניחי, עד שהרופא יבוא.

– כרצונך.

– חמדה?

– כן?

– בת כמה היית כשנישאת?

– בחיי, שכחתי כבר. לפני המון זמן. תיכף אגיד לך… ארבע־עשרה… לא, חמש־עשרה שנים. וכי מה?

– סתם… סתם ככה… איפה עבד אז אוריאל?

– ברפת, כמובן.

– נכון, ברפת.

– בום, בום, בום. בום, בום – באזני נחום צלצל זמזום משונה. נדמה, נפל דבר, משהו לא רגיל קרה.

– מה זה, חמדה?

חמדה פקחה זוג עינים תמהות.

– מה זה, מה זה מצלצל? לא שומעת?

– מצלצלים לעבודה, נחום. נגמרה הפסקת הצהרים. ואנחנו גם רוצים לשתות טה. אולי קפה? או קקאו? מה אתה מזמין, נחום?

– לא חשוב – עצם נחום את עיניו והסמיך את ראשו אל הכר.

הרופא מצץ את הסוכריה בבת צחוק רחבה ושאל ברוב ענין:

– מה הספר הזה, מותר לראות?

– בבקשה – הושיט נחום יד צנומה.

– “ארבעים יום של מוסה דאג”, גם אני קראתי. טוב, נכון?

– טוב מאד – ענה נחום.

– באמת יפה? גם אני אקח. עוד לא קראתי – ניגשה חמדה.

– נו, ואיך זה בבית? – שאל הרופא והורה בידו על חלל החדר בתנועה רחבה.

נחום השקיף על החדר הבהיר, הצונן, על פני חמדה הגלויות, על חפיסת הסבון שעוד הִוְרידה על השולחן, על שפעת הירק מעבר לחלון וחייך:

– יפה.

– אני שמח מאד! – טפח הרופא בידו החמה על כף ידו – מצוין. אני שמח מאד.

– דוקטור, ומתי אוכל לקום?

– נו, – נשען הרופא על הכסא לאחוריו – זה נראה; בעוד זמן מה; לאט־לאט, לא למהר; יש לנו סבלנות, לא כן?

נחום החריש. בחוץ עשתה השמש דרכה אט־אט מאחורי הוילון המופשל. העצים הוריקו בשלוה גדולה של קיץ ארוך, סבלני, שעוד רב רב הזמן לפניו. והיה שקט.

חמדה קיפלה באיטיות את המגבות והמטפחות הצחות.

– הלא יש לנו הרבה סבלנות ועוד הזמן לפנינו, לא? – הצית לו הרופא סיגריה ברב עסק.

– ודאי – לחש נחום ונשא עיניו אל פני הרופא. דומה היה, כי זגוגיות משקפיו של הרופא חוצצות בין מבטו ובינו ואינן נותנות לו להציץ אל תוכן ממש. היה לו רצון לשאלוֹ שאלות רבות־רבות, אך הוא בחר לשתוק, וענה ספק לרופא ספק לעצמו:

– כן, יש לנו סבלנות.

כוכבי הכימה שינו את מהלכם והרי הם עתה מעבר לגג הפעוטון. שומרת הלילה כבר עברה שוב את בתי הילדים. מה יכולה להיות השעה? לא כדאי לשאול. מן הרפת מגיעה נהימת געיה ארוכה, ממושכת. המלטה?

מן החלון מתנשבת רוח קרירה. וקול זמזום מתחדש והולך, מחריק והולך. מה זה? הה! כן, הממטרה. יעקב פתח הלילה את הממטרה על הדשא. טוב.

נחום מפנה את פניו אל עבר החלון ורגע נדמה לו כי הטיפות הצוננות נושרות על עיניו, על פניו, על פיו.

– אבא! א–בא! – פורץ פתע בכי רם וצלול בפעוטון. הקול קורא ותובע, הקול שואל ומזעזע את כתלי הבתים, את גזעי האילנות, את מעמקי הלילה.

– אבא’לה, בוא! – מתיפּח קול עֵר וצלוּל. נחום חש כיצד הקול דופק על דלתו, על חלונו, על רקותיו, על לבו. אותם זאטוטים קטנים, רועדים במיטותיהם הקטנות ובבגדי הלילה הארוכים, הלבנים.

בלילות השמירה הארוכים, בגשם הדולף הטורד היה אץ אל הקולות הדקים המיבבים, הקורעים כל שערי הלילה, היה בוסס במגפיו הגדולים, בבגדיו הכבדים, משעין בפרוזדור את רובהו, מצניח את מעילו הנוטף, חש אל הגופים הקטנים, הרועדים והמתוחים במיטותיהם הקטנות: “אבא! אמא!”

כאן, בחושך, בבגדיו הכבדים, הוא מאמץ בידיו הקרות את הגופיף החם, הפעוט. ואיש אינו רואה כיצד הלחי הקטנה המשולהבת נשענת על בטנו, על חגורת כדוריו, באמון אין קצה, והוא מסדר ומשכיב את הפעוט בידים לא למודות ושוקד לעטפו, רוגע ומחייך, בשמיכתו החמה, ועוד עומד רגע גחוּן על נשימת החום התמה, השלוה, עד שמפתיעתו שומרת הלילה בשביסה הלבן וטורדתו משם בלחישה רמה ומקובלת:

– איזה בוץ הכנסת! וכי כך עוטפים ילד, מין רוָק שכמותך!

ואז היה נחום מתעלם בשחור הדלף ומחייך בחביון צוארונו הזקוף, ספוג הטחב, את בת־צחוקו החוגגת:

– עשי שטוב בעיניך עכשיו. אני הוא אשר הרגעתיו!…

ואילו עם אור היום, כשהיה עובר על יד הלולים והחצרות והיה רואה אותם את כולם מצטופפים סביב דלי מקומט או בובה מרוטה, לא ידע מעולם להכיר מי הוא שבכה בלילה. אף את מקום המיטה לא היה מוצא עתה, באור. ואף הזאטוטים הקטנים לא הכירו בדמותו של נחום את ידיו הגדולות והרחומות של שומר־הלילה.

חמדה הציגה את הצנצנת הריקה על השולחן ונאנחה בתנועת יאוש:

– שוב אין פרחים.

נחום נאנח עמוקות אף הוא והסיט את העתון הצדה.

– אני משתתף בצערך, חמדה.

– יפה מאד מצדך. אולם תנוח דעתך. אין אתה מכיר עדיין את חמדה, כנראה. הנה אני הולכת ומביאה פרחים. אתה יודע, אפשר גם ככה, לגנוב קצת, לסחוב.

– לפלח, אַת מתכוונת.

– בדיוק, ופרחים הלא מותר. ביחוד בשביל חולה.

בחלון הציצה בלורית צחרחרה, פרצוף עגוֹל, זוג עינים חייכניות.

– למה אתה גר פה?

– ככה. למה לא?

– אתה לא יודע, איך קוראים לי!

– באמת לא יודע. תגיד לי ואדע.

– אני לא יגיד.

– אַל תגיד. גם אני לא אגיד לך את שמי.

– כן, אני כבר יודע. זה אתה נחום שחולה נורא־נורא וצריך תמיד לשכב.

דממה. המלים ממלאות את כל חלל החדר. הראש הבהיר מתעלם משועמם מאחורי החלון. רק גירוד שתי ידים עסקניות בקיר מעידות שעדיין לא הלך.

– הי, חברה־מַן, בוא הנה! הכנס!

– לא רוצה!

– בוא! יש לי סוכריות.

– לא רוצה!

– ולשחק בכדור אתה יודע?

דממה.

– אני זורק לך כדור קטן, תתפוס?

– כן! זרוק מהר!

– אבל הוא משוקולד.

דממה.

הראש מופיע בחלון.

– יש לך כדור משוקולד? הראה!

– הכנס, אראה לך.

זוג רגלים יחפות מרפרף על פני הרצפה.

– שלום!

– שלום! אתה מנומס נורא.

– אני רמי.

– רמי?

– כן. אמא שלי – דוֹרקה.

– ככה! עכשיו אני יודע. בוא, רמי, נאכל כדורים.

– ולזרוק לא צריכים? ישר לאכול?

– בהחלט.

רמי לועס בשפתים תפוחות ומלוכלכות ומתלקלק בהנאה.

– כשתרתום את העגלה, תתן לי להחזיק את המושכות?

– בודאי.

– ותרכיב אותי על הסוס הכי־הכי גדול, על השחור, על “נץ”?

– אותך הראשון, רמי, אותך הראשון, כי אתה ילד טוב. נכון?

– הה! שלום עליכם! את מי אני רואה כאן? כבר הגעת הנה? – חמדה ניצבת על הסף ובידיה צרור כריזנתימות צהובות כחלודה – רוץ מכאן מהר, ברח! מחפשים אותך בכל החצר!

– לא! – מודיע רמי בחשיבות ומתקרב למיטת נחום – אני לא ילך; אחר כך.

– מיד, מיד לצאת מכאן! אתה מפריע. די, מספּיק. אמור שלום ולך! מחר תבוא, מחר!

וביד רכה ובוטחת היא מוליכה אותו אל הדלת. לאחר רגעים אחדים נראה ראשו העגלגל בחלון.

– שלום, נחום! מחר אני יבוא לך. ושלא תרכיב אותי על “חביב”, למה שהוא קטן ואני לא אוהב. טוב?

– טוב, טוב – צוחק נחום ומנפנף בידו השקופה לעומתו.

(מתוך העזבון, 1947–1948)

א

אחי, הלא חייכת בחיוך: שוב מכתבים? הכל כותבים עתה מכתבים, לחבר, לידיד… אך האמינה, יש אשר מכל צורות הניב – המכתב הוא ההולם ביותר.

יש אשר אדם זקוק לכתובת כדי לומר את דבריו. ובאמרו אותם לאחד, הרי יש לפעמים שאמרם גם לרבים. כי תמיד יכוון את לבו המספר לשומע האחד, למקשיב האחד. השמת לבך לפעמים למַרצה? הוא בוחר לו נקודה אחת, זוג עינים אחד, פני איש אחד ואליו ישלח את דבריו. ותמוֹה תתמה: מה לו למַרצה ולזה שבחר בו? לכאורה, אין קשר מיוחד בין דמותו של זה ובין המספר והמסופר – ובכל זאת בו בחר ואליו שוטפים אמריו. והלה – ראה, אזנו קשבת, לבו פתוח, עיניו שופעות הבנה. כן. כל הנאמר – למענו נאמר. ולוּ אך אותו יחיד בלבד שומע לוֹ – די לו בכך, למסַפר.

יש ואדם זקוק לכתובת אשר תדובבנו. מחביון הלב יֵעָקרו דברים, מתחתיות הנשמה יֵחָצבו. האם לנכר יִשָלחוּ, לעולם רחוק וזר? והאם יגיעו? והנה בא מכתב, בכסוּתוֹ החמה להגן על פעימת לב אנוש. בחביון דפיו יאמר הכל, ואף החבוי ביותר.

אכן יש מכתבים וכתובתם בטוחה, בלתי מפוקפקת, אשר רטט התשובה מפרפר כבר בשמה, בשילוב אותיותיה ובצירופן. ויש מכתבים שכתובתם נמחקה זה מזמן, והם נודדים ועוברים ממקום למקום ואין יד אשר תאספם, ואף על פי כן תמצית שליחוּתו של מכתב כזה אף היא נעשתה: הוא נשלח. ואם גם ישוב ויחזור ברבות הימים אל ידי השולח – והיה לו כדבר האדם אל עצמו, אשר ברוב ימים ושנים עטוּהוּ ברק־אתמול וסגולת־מרחקים.

יש מכתבים אשר לפני זמן נשלחו, ורבות־רבות יצפּו עד אשר למחוז תעודתם יגיעו. ויש שאיחרו את המועד. ויש הנשלחים כבעינים עצומות, אל מרחבי חלל, ואך זכרו של שֵׁם, הזכר בלבד – הוא הכתובת.

בשבילי דרך נרתעים ובודדים מהלך מכתב בודד, יחיד. גרגר קטן הוא מעולם חיים עלי אדמות. טיפה אחת מים החלד. יש וישתקפו בה מראות עולם. יש ואך דמעה היא.

אחי,

מה מוזר וזר לשוב עתה ולקשור חוטים שניתקו. היה היו עבותות אהבה. ונתמשכו והלכו, ונתרופפו והלכו. האומנם רופפו? או אך לבשו צורה אחרת של רצועות אותיות על פני לובן הניר? היו מחרוזות האותיות והמילים נחרזות על פני לובן הדף ואצות ורצות מעל למרחקים אל תעודתן. באה סערת האימים ותקרע את הניר. התפּזרו האותיות בחלל וצנחו. יד מי תאספן בתהום לשוב ולצרף מהן את מלות החיבה הטובות? האם לא טאטאן הרוח וצירפן לזעקת “הצילו!” האם לא הדביקו השלג לשֵׁם ולציוּן על פני מצבה אילמת? האם…

ובכל זאת… התזכור כיצד ידענו לקשור חוטים לאחר שעות של פרידה בבתי הספר השונים שלנו, הרחוקים, ולהמשיך בשיחנו הטוב?

לאולפנות חיים שונות שלחנו הימים. לבתי ספר רחוקים… והבחינות בהם – יום־יום ושעה־שעה. והפסקות – אין. צפוּנה אי בערפלי העתיד אך שעת הסיום האחרונה. ואין יודע, אם רחוקה היא או קרובה.

באולפנות חיים שונות למדנו תלמודנו. הבה ונגנוב הרף־עין קטן ונשובה אלינו. צרורות ספרינו – תורות חיינו ונסיונם – על גבינו, וידינו מושטות זו לזו.

הבה לי ידך, אחי, ונשוחח.

הפעם על גינה קטנה חפצתי לספּר לך, אחי. על ערוגת פרחים קטנה מעבר לחלון חדרי. חרוּשה ומטופּחת, תחוּחה ומוּשקית, ושתילים ירוקים נושאים בה אל על את עליהם הרעננים.

ממרחקים תשא אלי זוג עינים תמהות ושואל תשאל: "על ערוגה קטנה? והלא שבתך בלבב שדות רחבים ופתוחים, עליהם גאותך ועל תפארתם כה הרבית לספּר לי. והן נופך ברוך בגנים שופעי פרי ובעתרת כרמים במדרוני הגבעות, בעגלות עמוסות ירק נוטף טל ובערמות־קש זהובות וגבוהות. מה לך ערוגת גינה קטנה מאחורי חלון חדרך, כי עליה תספרי?

ממרחקיך תשאלני בזוג עינים תמוהות, ואני… אני שוב אשקיף על נוף עמקי המודע וקרוב, הרחב ושלו; על השדות השטוחים על סביבי רחבים וגוליים ופשוטים. על צל השׂדרה הנח במורד ותלתלי הכרמים הסבוכים לצדו. הנה סקרתים כך במבטי, את מראות השלוה, ליטפתים בעיני וקראתי להם חרש: שדותי שלי. הירוקים, הרחבים. שלי לעולמי עד, לנצחי נצחים.

התזכור? מאז ומתמיד נמשך הלב אל ערוגות הקרקע, אל פלא העלה הענוג הבוקע מן השחוֹר התחוח ועולה, וגדל, וצומח. עוד אזכור את הערוגות הקטנות, הדלות, לצדי משכנותינו שפוזרו על כל דרכי נדודינו בימי המלחמה ההיא¹ ולאחריה. כאור שחרית זוהר ממרחקים יתלווּ, כשולי אורה בהירים יתמשכו לאורך ימי הילדות. מאז ימי הגן עתיר האילנות והשיחים בעיירת פולין הקטנה ועד לתלמי גן הירקות מחוץ לעיר אשר עיבדנו, כל המשפּחה, בשדות אוקראינה בימי החופש. התזכור הבקרים, עת הפלגנו כולנו, כלי עבודתנו על שכמנו וסל הצידה בידנו, ואתנו הקנקן הקטן בו שאבנו מכל הבארות שבדרך? את רצועות התלמים הזרועים תפוחי אדמה, אשר לארכם פסענו שטופי זיעה וצרובי חמה, וגיל עמל ומשובת התחרות מתנגנת בכל אברינו?… את שיחי הלילך הקטנים מעבר לחלונות דירתנו האחרונה על אדמת פולין, השיחים הדלים, הרכים, אשר היו מתכסים שפעה כזאת של עלים ירוקים ואשכלות־פריחה ענוגים, רוטטים?

דרך כל נדודי ערוגות הנכר הלה נישא הלב אל שדותי שלי שרדמו בערפלי החוף המכחיל, שנשמו במרחקי המחר המצוֹעף נגוהות.

התדע, יש חלומות, אשר בהם אתה מדמה לרדוף אחר חזון נהרה, אחר דיוקן אורה ושלום. אתה רץ ורוֹדף – והמראה מתרחק והולך, מתנדף והולך ונמוג לעיניך. כצליל רחוק ונשכח אשר לא תוכל לזכרו על בוריו והוא מתנגן בקרבך והומה, והוא מתחמק מזכרונך ובורח, שב מתלַוה אל צעדך ונעלם וחוזר.

כך נשאר אף חלום השדות שלי מני אז ותמיד – מזהיר ונוהר מרחוק. מנגד. וככל שאבוא לשלוח זרועות לחבוק לשדותי, לגעת בהם, וככל שאצעד צעדי לקרב אליהם בקרבה השלמה, הגדולה – הנם נסוגים והולכים, נסוגים ואינם נמוגים. פשוטים וגלוּיים ינוחו מנגד. אז חזרות וצונחות הזרועות הפּשוּטות ושואלות באִלמן: שדוֹתי שלי? האומנם שלי?

שׂרד החלום קצוּץ כנפים, מבוּיש ונזוּף יפרפּר בפינת הלב. אבל וכבוּל נח חלום בן ימים רחוקים והחריש. עד… עד באו ידי ילדוּת נמרצות וקלות, עליזות־עמל ושובבות־תחרוּת, אחזו בכנפי החלום הקצוּצות ויניפוהו – והריהו שב לעופף ולדאות.

גינה קטנה מאחורי חלון חדרי התקין בני בידיו השזוּפות, הרכות. ערוגה קטנה גדר וזבל נשא בפחים במסירוּת־ילדים גדולה.

בבת־צחוק מבטלת השקפתי בראשונה ממרומי החלון על ראשו הבהיר הכפוף על גבי הערוגה. בבת־צחוק מבטלת, ממאנת להכיר, ראיתי עמלו.

אך הנה גוּדרה החלקה. הוּשקתה. ושתיליי פרחים ירוקים וקטנים ננעצו בגומות הקטנות. בלא משים נמשכה אף ידי וגחן אף ראשי אל העלים הרכים – עשב שוטה לעקור, או גבעול רופף לשחרר. ופתע חזרו נקשרו שולי משעול הרחוק, המבוּיש. שבוּ צפוּ שולי ילדוּתי ועלו מבאר השכחה ערוּגות קטנות בשדות רחוקים, בערים נכריות.

שוּב אראה ראש בהיר ואהוּב כפוּף מעל לשתיל הקטן. שוב צהל זוּג עינים צלוּלות מעל לגביע פּרח ראשון שנפתח. שוב כאן מוּבאים בקנקן הקטן מים חיים להשקות את הגינה.

שב להזהיר שביל ילדוּת רחוק וחביב. ובאו קרבו השדות הגדולים מסביבי והרכינו עצמם על ערוגתי הקטנה, לראות לשתיליה.

ערוגה אחת לי, אחי. עליה אגחן יחד עם בני לעבדה, להשקותה, לטפחה. ודרכה לי ישיחו שדותי הגלוּיים ורחבים באלפי נימי שרשים, רגבים וציצים: שדותיך שלך הננו. לעדי עד. לנצחי נצחים.

גינה קטנה לי, אחי. כימי הילדוּת. ועליה אמרתי לספּר לך, הרחוק, על גינה קטנה מאחורי חלוני, תחוּחה ומטופחת, עדורה ומוּשקית, ושתילים ירוקים מחייכים בה עליזים וזקוּפים.

גבת, סיון תש"ד.

ב

היום מלאו חמש עשרה שנה מיום עלותי ארצה. הזוכר אתה את שעת פּרידתנו האחרונה לפני חמש עשרה שנים? לילה היה ואופל. בין גבול לגבול ארחת אתנו ברכבת הלילית. רק מגבול עד גבול נלוית אלינו. משם יצאת ולחוף לא הגעת. איזו גבולות עברת מאז? אל בין איזו גבולות נקלעת? ומאין יבקע אלי, סוף־סוף, קול קרוב, מבשר? אפלה ודמומה היתה הרכבת. וכה הרבה היה לנו לומר זה לזו. הרכבת אצה, ואִתה אף הליל. והבהיר השחר. וקו גבולות זר גזר ופקד: עד כאן. ואתה נשארת ואנו רחקנו. האומנם לעולמים נשארת?

הזוכר אתה את ימי ההוּלדת שלנו בימי הילדוּת? את המתנות המוּצנעות במעמקי מעמקים ועין בל תשורן עד בוא מועד. את גלוּיות הצבעונין המבריקות עתירות הפרחים והציצים שהענקנו זה לזו. את העוּגה מעשה ידי אמא ז"ל, והשם כתוּב על גבה באותיות בצק מסוּלסלות?

ואפילו כאן, ברחקנו מן הבית, לא איחר מעולם לבוא מכתב אבא עם הברכה המסורתית, עם תצלוּם גלוּיה ועם ההודעה העולזת, שאכן שתו יין לכבודנו ביום הזה.

עתה – לא מתנות נסתרות במעמקי מעמקים, לא עוגה מעשה ידי אמא, לא מכתבים וגלויה, לא כוס מורמת מעבר לים לחיינו.

תמו ימי ההוּלדת שלנו. קיימים אך ימי ההוּלדת של בנינו. להם – הכל שלם ינתן. יהי עולמם שלם, חלף כל היגון וכל העלבון שידענו אנו, שידעת אתה וידעה ילדתך.

אך יש עוד יום הוּלדת לנו כאן. אנו, אנשי הארץ, רגילים בהיתוּל למנות את ימי ההוּלדת שלנו מיום העליה לארץ.

וכבכל בדיחה הרי יש גם כאן שמץ אמת.

יום הוּלדת הוא לכל איש מאתנו יום מולדת.

התדע? הרי בכל ימי חלדי לא שהיתי במקום אחד כמספר שנותי כאן, בכפר קיבוּצי זה בעמק זה.

ועל כן – יום הוּלדת הוא יום מולדת. ועתה מלאו לי חמש עשרה שנים. ואם תשאל, מה מתנה קיבלתי ביום זה? אכן, קבל קיבלתי. היום, יום חמש עשרה השנים לבואי ארצה, נשלח בני יחידי לראשונה לעבודה ברפת.

ידיו הרכות למדו לראשונה לחלוב את החלב הלבן, החם, אל הדלי.

בעדי חלבו ידיו. בעד ימי געגועי למרחב ולשדה. בעד סבו שנר חייו כוּבה ביד אכזרית. ויראתי לומר: שמא גם בעדך, אחי הרחוק?

למתנה גדולה זכיתי. יום גדול היה לכתו לגן־הילדים. יום חג ומועד היה לי יום כניסתו אל בית־הספר. אך היום הזה, בו סוּדר לעבודה ברפת, וחבר ותיק הנמצא זה עשרים וחמש שנים בארץ גחן אתו על הדלי וידיו האמיצות אילפו ידי בני את מלאכת החליבה – היום הזה יום גדול הוא לי.

ברית האיכר עם אדמתו, ברית האיכר עם בהמתו, בא בני.

(מתוך העזבון, 1945)

האספה דממה. ידי החברות עסקו בזריזוּת יתר בסריגתן. המסרגות נקשו והתנוצצו בהבהוּבים מהירים, מלאי רוגז. הבחורים הוסיפו להצית סיגריה אחר סיגריה. הבלתי מעשנים – העלו מכיסיהם פּתקים מקוּפלים, ישנים־נושנים, או בדקו בתשומת לב בלתי רגילה את המוֹזאיקה של לוחות השולחן, שכבר נתקלפה זעיר פה וזעיר שם. עכשיו ננעצו אצבעות עקשניות שקדניות לקלף עוד רסיס שחום או שחרחר מתוך הזווית שנזוקה, כאילו היה כל עתידו של עולם תלוי בכך.

היושב ראש ישב תחתיו. רשימת העוזבים היתה לפניו. מישהו נענה מן הפינה בקול צרוד, חסר בטחון:

– קרא שנית!

היושב ראש קם שוב, ושוב נדרדרה מפּיו בדרדור איטי רשימת שמות בלתי ידועים, חדשים. אחרי כל שם שבו ושקעו הראשים כלאחר מכה.

היושב ראש כילה לקרוא ושוב קמה אותה שתיקה כבדה, מעיקה. מישהו מן הצד העיר:

– תשעה־עשר איש.

– כולם? – שאל קול לחש בסמוך.

– עד אחד – לאטה התשובה.

היושב ראש שׂשׂ אל הלחש המטריד:

– שקט! לא להתלחש. כל הרוצה להביע דעתו מתבקש לעשות זאת בפני האספה כוּלה.

מאחת הפּינות נשמעו שיעול קל, תזוזת כיסא, וקול ברור וחד שקל בשלווה תמה:

– יש הצעה לעבור לסדר היום.

– מי המציע? אַת, חַוה?

– כן, אני מציעה לעבור לסעיף הבא.

קול מלמול לא־ברור ותזוּזת כיסאות נשמעו מפּינת האולם.

– אני מבקש שקט. מי שחושב שיש צורך בדיון יוכל להביע את דעתו. חוה, ובכן?

– אני חושבת שאין עלינו להתרשם כל כך ולקבל מצב־רוח כזה בגלל עזיבה זאת. אינני יודעת מה הקדרוּת שירדה פּתאום על כל האספה. מה קרה כאן בעצם? באה קבוצת עולים, לא הספּיקה אפילו להתחמם וכבר מודיעה על עזיבתה. ילכו להם באשר ילכו. אם אין כל הענין הזה של קיבוץ אלא איזו תחנת מעבר ארעית להם, הרי עלינו לראות זאת גם לנו כאפּיזודה חולפת בלבד. ילכו להם בשלום. יש לנו מספּיק דאגות בלי זאת. מי שאיננו רוצה ואיננו מוכן לחיות חיי קיבוץ – יחפּש לו דרכו. ואין צורך לשבת כאן כאילו התחולל איזה אסון כבד. אני מציעה לעבור לסדר היום, וגמרנו בזה.

הקצב המהיר של המסרגות הוּאט. קול מלמוּל אהדה עם קריאת “סתם דיבור!” עמומה, ופליטת “מה זאת אומרת?” חנוקה, עד שעלה קולו הרחב והחדש של מוּלי וכיסה על הרחש:

– לא, לא גמרנו. האם כל כך מהר היית גומרת, חוה, לוּ דנו על עזיבת חבר שבילה שנים אחדות בקרבנו וגילה יכולת ונתן חלקו בבנין המקום הזה?

– מה ההשואה?

– ומנין לך – המשיך קולו הרחב והבוטח של מולי – שאין בין התשעה־עשר כאלה שהיו יכולים לתת לנו הרבה ולחיות עמנו כמו כל חבר אחר?

– והא ראיה! – הטיחה כנגדו חוה.

– מולי וחוה! – טפחה ידו של ישראל על השולחן – אני מבקש להפסיק את הדו־שיח הזה. גמרת, מולי?

– מה זה? כלום גומרים פה כל כך מהר? – התרתח פּתע הקול השלו, ובלוריתו של מוּלי הזדקרה על רקע הקיר בבהירוּת יתרה – אני לא אתן לכם לגמור אפילו עד הבוקר, עד שלא יֵאמרו הדברים עד תוּמם. מה כל השתיקה הזאת מסביב? מי הם האנשים האלה שבאו אלינו והודיעו היום על עזיבתם? “יהודי מחנות” תגידו, עצורים, פליטים מרודים, או אולי תבואו להגדירם כפי שהגדירוּם כוֹלאיהם? אני יודע, הם לא עזבו בתים טובים כדי ללכת להפריח מדבר. הם לא עזבו סאמוֹבארים רותחים וספסלי אוּניברסיטה על מנת להיות חלוּצים עובדים. הם פשוט נשארו לחיות. ורוצים לחיות.

– ולחיות טוב! – הפסיק מישהו מן הצד ונדם במבוּכה.

– אני משאיר הערה זו ללא תגוּבה. אני בטוח, כי המעיר עצמו ניחם על דבריו. טועה?

– ובכן, הם פשוט נשארו לחיות. פּצוּעים. דווּיים. ואני גם חושב, כי בעצם זה נכון ומגיע להם לחיות טוב. מה זאת אומרת “טוב”? לדעתי – חיים של כבוד. כי לחם ובגד ובית אשר נתַנוּ להם – אין בזה עדיין די. החיים צריכים להיות של כבוד, של טעם. חברים, נחשוב יפה־יפה, כולנו, וגם אַת, חַוה; כן, גם אַת, חַוה. האם דאגנו לכל זה מספיק, בחברוּת, בהבנה?

– יעקב, אני מבקשת את רשות הדיבור. אני מוחה בכל תוקף. אני רוצה שמוּלי ידע איך קלטנו את האנשים במחסן, שלא יחשוב לוֹ…

– דרוֹרה, שקט! עכשיו מדבר מוּלי. הוא עוד לא גמר.

– אבל יעקב, אתה מוּכרח. אינני מוּכנה לשמוע כאן דברים כאלה. מי שאיננו יודע…

– דרוֹרה, אַת אינך מדברת; אני אומר לך, עכשיו מדבר מוּלי.

– לא, אני לא אתן להגיד סתם דברים, כשאנחנו במחסן הבגדים עשינו מאמצים כאלה, אין לו רשות לבוא ול…

– דרוֹרה! – הרעים יעקב – אמרתי לך שעכשיו מוּלי מדבר. מה הדבר הזה?

– ואני אמרתי לך…

– יעקב! – נשמע שוב קולו של מוּלי – בכל זאת היא מדברת ולא אני.

– טוב, טוב! – אחזה שוּב דרורה במסרגותיה – נשמע. בבקשה! אבל תשקול יפה ותדע שעוד לא הכל ידוּע לך כל כך.

יעקב הקיש על השולחן:

– די! מוּלי – המשך!

– רגע אחד, – הכריז פּתע קול קפּדן – יש לי שאלה לסדר. היתה הצעה לעבור לסדר היום. מה דעת האספה על כך?

– הרי לך! – פּרץ מלמול ער וקול צחוק חנוּק – שאילתא!

ושוּב הרעים קולו של יעקב והפּעם חלחל בו רוגז עצור:

– החברים נכנסו לדיוּן, הרי ממילא יורדת הצעת חוה.

דויד לא הרפה:

– רגע אחד, חוה הציעה הצעה מפורשת…

– אני חוזרת בי מהצעתי – הכריז קולה השלו של חוה.

– חברים, אנא אַל תבזבזו את זמננו לריק; מולי – המשך!

– כן, ובכן אמרנו, אמרתי, זאת אומרת, היתה עלינו חובה לנהוג בהבנה, באהבה, באורך רוח וברוחב לב. ויתרתי לה לדרורה, איני יכול ואף איני בא להטיח כל דבר נגד המחסן. במידה שידוע לי ובמקרה, דרורה, ידוע לי יותר משאַת חושבת, הרי מחסן הבגדים היה בסדר גמור במקרה זה ולא כאן טמוּן הקושי. אני גם יודע שועדת העליה מילאה את תפקידה באמונה. אך לא זו השאלה. עלינו לשוב ולחיות תקוּפות מתוך מתח נפשי חברתי משוּתף, כמו שהיה פּעם בעת הדיש, למשל. זוכרים אתם את ימי הדיש? או ימי מתיחוּת בשטח הבטחון? אם זכינו לעבור שנות מלחמה איומות אלה ולקלוט קבוצת פּליטי חרב, נחשוב רגע, כי אלה הם אחינו ואחיותינו ממש, אשר לא זכו להנצל, ועלינו לאמץ לנו במקומם את אלה. אילו חיינוּ תקופת מה במתח רוחני זה היינו רוכשים לנו את הקבוצה הזאת, למשל, ולחיים שלמים בקרבנו. אני יודע, חברים, שזה לא פשוט, שאנחנו עיפים, ואי־אפשר לחיות תמיד בעונת־דיש בלתי פוסקת, או של מתיחות־בטחון גדולה. אבל אנחנו זקוּקים לחברים האלה, אנחנו זקוּקים ליהודים הצעירים האלה, למעננו ולמענם. ועכשיו תארו לכם, לו¹ בכל קבוצת עולים היינו צריכים לעשות אותו מתח מחדש. יתכן, כי לא היינו עומדים בו. אך על ידי קליטת אמת של קבוצה, שתים, כאלה בקרבנו – היינו בונים את ביתנו, את דרכנו ואת עצמנו כאחד. היינו נותנים להם משהו שלא היה להם במחנות – דרך, אידיאה, חיים של זקיפוּת קומה, של גאון יהודי ואנושי. והם היו מהוים את הגשר והקשר אל עוד ועוד קבוּצות עולים. הם היו קושרים את כל הבאים אל הכפר, אל השיתוף, החקלאות והמולדת. אנחנו זקוּקים לכוחות נוספים. מדוע כל כך ידענו להשקיע זיעה וכוחות ועמל בכל שתיל ועץ וירק והגענו למה שהגענו? אילו רצינו בכל לבנו, אילו ראינו את עצמנו באמת מצוּוים, איש איש בפינתו, מתוך אחריות, אהדה ודוגמא – היינו קולטים אותם ואת האחרים. וכך הננו עתידים רק לפלוט וגם לחתור תחת אמוננו באנשים ובאמונם הם בנו. עלינו לחשוב את דרכנו, חברים, לחשוב ברצינוּת, באחריוּת. אני גמרתי, יעקב!

– כן, חברים. יהודית? שקט, חברים! אנו ממשיכים בבירור. יהודית!

– בעצם, אין לי מה להגיד. אני רק רוצה לשאול, מדוע אין החברים העוזבים נמצאים כאן אתנו באספה.

ושוב קמה דממה ואחר כך רעש והמיה:

– נכון מאד.

– צודקת בהחלט!

– מה טעם לבירור בלעדיהם?

– אבל הם לא מבינים עברית!

– שנים כן מבינים.

– אז איזה ערך יש לזה?

– הם יכולים לתרגם אחר כך זה לזה.

– מדוע הם לא כאן?

– לא הזמינו אותם, כנראה.

– ממתי זה מזמינים אנשים לאספות?

– אַל תדבר שטויות! בעצמך תבין, הלא…

– אפשר לשלוח לקרוא להם. פּשוט.

– דיבורים! מה פּתאום?

– לא יהיה לזה כל ערך ממילא, אני אומר לכם!

– חברים, זה לא יתכן. או שאנו מתפּזרים ואיש איש ידבר כלבבו, או שאנו ממשיכים באספה. יהודית שאלה שאלה. עלי להודות שהיה זה משגה שלא חשבנו על כך קודם. עכשיו אני מבקש את החברים להרגע ואני שואל את האספה, כיצד עלינו להמשיך בדיון. אריה!

– גם אני חושב שהיה זה משגה שלא דאגנו לכך שכל קבוצת העוזבים תימצא עמנו כאן, הערב. אבל בשלב זה של הדיון, אשר פתחנו בו, הייתי מציע לא להכניס הפסקות. אני רואה נכוֹנוּת בקרב החברים לשוחח על ענין זה. אינני יודע באיזו מידה אנו נשנה מן העובדה של העזיבה הזאת, אך איך שלא יהיה נדמה לי, כי אנחנו זקוּקים לשיחה זאת בשבילנו כגוּף, כחברה, כציבור. אינני מוַתר על פּגישת האספה עם העוזבים. זו תוכל להתקיים גם מחר, אך מדיוּן זה לא הייתי נוטה לפרוש. אם כבר התחלנו בו, הרי עלינו להמשיך וּלברר את השאלות ליסודן.

– אם אין התנגדות – הרינו ממשיכים.

(מתוך העזבון)

רחובות העיירה עוטים שלג, אך יש היום בערפל העוטף את הנוף איזו רכות מיוחדת. וטוב להפסיע בתוך השלג הרך מבית אל בית ל"הרקה" המסורתית של קופסאות הקרן הקיימת, כשבידך לא רק פנקסי השוברות הרגילים, אלא אף אותם שקיקי נייר שקופים כחלחלים, המכילים את פּירות ט"ו בשבט. ואם בבתי האמידים, בידי בעלות בית מטופחות, הנוטלות את שקיק הפּירות בזלזול ובביטול, תתנדף תחושת החג ותגוז – הלא יחם ללב ברחובות העוני, בין בתי העץ הקטנים הנמוכים, בחדרים הצרים האטומים.

הנה פתחת את הדלת – והבל פה אנושי וחמימוּת נלבבת אפפוך. חבורת ילדים פוקחת לקראתך עיני שמחה פּתאומית, וידים רוטטות אוחזות כבחרדת קודש בשקיק הקטן.

במאור־פּנים תוריד האם המרודה את קופסת התכלת ממרום שבתה המכובד ותצפה בחרדת תפילה לתוצאות מנין הפּרוטות, וידה הגרומה תפשפש בכיס הסינר להוסיף עוד אגורות אחדות.

לאורם העומם של חלונות זעירים, באפרורית החורף הקודרת תשתלהב פּתע שמחת ילדוּת רוננת, ובבואת אורה של אביב אילנות אגדי תתלבלב בעינים.

הדיוּן היבש, המעשי, הויכוח היגע בערבי אספות ארוכים על נטיעת עוד כרם – נשאר טמוּן בדפּי ספרי הפּרוטוקולים משחירי העטיפה, עבי הכרס. ובבקוֹע יום האביב הזך את מסך הגשמים הכבד ובהתחייך שמש נהרה ברום, היה אותו ויכוח, אותן אותיות קטנות על גבי דפּים משעממים – למשחק שלל גוָנים ואורים, חמדת עינים מרנינה וחוגגת.

ככלניות צוהלות פּשטו הכיפות הזעירות שעל ראשי הפּעוטות ואפודותיהם הצבעוניות על פּני שחוֹר השטח החרוּש. אצבעות זעירות חיטטו להנאתן ברגבים הלחים וידים מנוּסות הדריכון בבטחת אהבה.

בכתב הירקוּת הרכה, העליזה, בשורות ישרות וקצובות, רשמו ידים שותלות את הוּלדתו של כרם חדש על אדמת המדרון.

קשה להשקיף מעל לכתפי “הנוער העולה” על קטני בית־הספר הערוכים טורים טורים, שורות שורות ביום החג.

אביב חדש הצית צבעיו מסביב, בלחיי הפּעוטות, בעיני הנערים, בקמטי הותיקים. אביב חדש גהר על גומות פתוחות. וילדה קטנה, שאך תמול, דומה, הושיטה ידיה מן הלול בחצר הפּעוטון – נשאה עתה קולה הצלול:

אם לא אני, יאכלנו בני,

ויהי לנכד שי,

ואם גם יִשָׁכֵחַ שמי –

הן עמלי עוד חי![⁴]

ועיני הנערים והנערות העולים ששקדו על שורות השיר מסביב לשולחן הלימודים ושיננו על פּה את המלים החדשות ועמלו על צירופן וחתרו להשיג ניגונן ורמזן, התחייכו בברק הבנה גדולה ומנצחת.

כאל מודע ויקר שהסתיר פּנים עד עתה כרו אזנם ופתחו לבם לצלילים הרוננים והידים שאחזו בשתילים נעוצים באדמה, החדשה ומוּדעת כאחת, בכוָנה עמוקה, עתירת משמעוּת.

ט"ו בשבט תש"ט. כל הסמלים נפגשו. כל השבילים שהוליכו – זה בזה נגעו. שעת השעות.

על גלי האתר נישא הקול. הוטו אזנים קשובות, לבבות חרדים פעמו. המחוז הנעלם סב ועבר לתחוּם של ספירה חדשה.

ובפצוח קולות רוטטים בשירת “התקוה” פּעמו בהברתה הנשכחות, הדהדו בנגינתה המאושכנזת קמעא, דורות רבים ושיתופו בה קולם.

“כּל עוֹד בּלבב…”

(1949)

הם מתהלכים עתה תמיד יחד. היא והוא. הוא והיא. ימים שלמים יתהלכו על פני החצר ולכל פּינות המשק יציצו. וכי מה יש להם לעשות, כשרגליהם צעירות וקלות וידיהם הפּצועות חבוּשות?

מבהיקות תחבושותיהם מול השמש, בקרני אור היום, ובלילה תבהרנה ככתמים חיוורים למרחוק. חבושות ידיהם והדוּקות ללא תנועה בחיבוק לוּחות העץ והגבס. וזוֹך התחבושת כאילו כפּר יכפּר ברוֹך קישוּריו על קשי הצבת הלופתת, הגוף הזר, המשנה את מקום הכאב.

בליל קיץ צונן הורמה ידו מול שמים כהים משוּבצי כוכבים, מול מות, הקרוב עד כדי תחוּשת הנשימה – לסוֹכך על חבריו שרבצו פּזוּרים בשרשרת לארכו של התלם הצר, לגוֹנן על מרחב השדות הפרושׂים מאחורי גביהם¹.

נמשך ניד עפעף כשנה, כמו נצח. אל מול אש זונקת שלחו את אִשם העֵרה ללא הרף, ורק תלם לא־עמוק וצנוע מסתור לראשם. והיד שהורמה והטילה את נפץ השלהבת אל מול התוֹקף בתנופה רבה – נוּקבה כבחוד של ברק בכדור שורק וצנחה אל שחוֹר תלם, מַזלת דמה האדום.

מול שמי ליל משוּבצי כוכבים נשלחה יד דקה צעירה לחסוֹם דרך לנשימת אבדוֹן, ותשא אתה את פּצעה המאדים אל מול בקרים ארוּכים ורבים מוּארי קרני שמש, לובן ענן וצחר תחבושת.

וידה היא הורמה בתנופה חפשית ורחבה, בתנופת צהלה מתרוננת אל מול שמי תכלת רועפת שלום, שקוּית שמש, לקלוט את מעופו המהיר של כדור־עוֹר גדול ומלא. מתוך חבורה של ראשים פורחי לחָיים וצוהלי מבטים הוּשטה זרוע שזוּפה אמיצה לתפוס את הכדור הנושר מן התכוֹל – וחובלה. ותבוא לבנת התחבושת לחפּות על עלבון הסטירה שסטר זה שובב, כרסתן ועגוֹל, על פני יד נשלחה לקראתו.

והנה שניהם מתהלכים לארכה של החצר ולבנת תחבשתם מרחוק מכריזה על בואם. ועליה כאילו כתובה פּרשת כל כדורי העולם אשר הועפו ועודם מועפים: אלה שמן השחור האורב נשלחים בזמזוּם, ואלה שאל רוּם האור והתכול נזרקים בצהלה.

(1938)

א. גולים

המפה הקטנה עוברת מיד אל יד. העין מגששת בין קוי מסילות ועיגולי ערים ומנחשת: הנמלטו? ולאן, לאן? לאן, לאיזה עבר, לאיזה גבול, הסגור בשבעה מנעולים?

פעם, בימי ילדוּת רחוקה, ברעמי מלחמה, יצאו כבר גולים לדרכי נכר רחוקות. “בֶּזֶ’נְצִי”¹. אולם אז היתה הילדוּת התמה מאירה בפטפוטה את קדרוּת דרכם. היתה תקות מה למקלט במשטר־חיים שיוּנהג, וירוַח בו קצת. הילדים – אלה השיבוּ מרוּחם הטובה על אימת הימים.

עתה הנכם יוצאים שנית, אבות אבלים, בדרכי גולה חדשים־ישנים. למרחקים נדדו הבנים. עתה אתכם בדרך אך שׂיבתכם ועולמכם שחרב. אין פּטפּוּט ילדים מגיה עוד חשכת הדרך. וכי לוּ גם היו אתכם אלה – האם היה לב מישהו זע ונע לקראתכם? ההיה זע מנעול, נרפה חוט־תיל, מושטת יד?

גולים מגלוּת, פּליטי־לא־מפלט, בין קוי מסילות ועיגולי ערים – לאן, לאן תימלטו?

ב. המכתב

הנה היא – האגרת הנושאת, ודאי, את ברכת השלום מאימת מרחקים, מחורבן אחים ובנים, אמהות ואבות. אחת היא האגרת, לאחד נשלחה – ורבות רבות העינים הננעצות בה. לא עוד נחלת יחיד היא. רבים רבים יצפּו בנשימה עצורה לרגע היפתח המעטפה. עיני רבים־רבים יִתּלוּ על שפתי הקורא לשמוע את הכתוּב בה בתקוה עוממת, שמא, אולי יבוא הד־מה מגורל רבבות שהוּטלוּ לכבשן האש. שמא, אולי…

המעטפה הוּסרה. היד האוחזת במכתב נתלית ברפיון. חפוּיי־ראש מתפּזרים לעברים כל אשר ציפו לבשורת מה. ולא משום בשורה איומה, חלילה. עוד זו לא באה, עוד לא הגיעה. כבה זיק הצפיה בעינים. המכתב – אהה! – מה למכתב זה ולענוּת הלבב? הן הוא לפני האחד בספּטמבר² נכתב.

אין קול מעבר לגבול. אין רחש ממרחקים. נדמו הקולות. אך שעטת גייסות על פּני דרכים עשנות, ותו לא.

ג. ילדים

עיני ילדים זכּות תוהות בין שורות העתון. אזני ילדים רכּות סופגות את בשורות האימים. הנפש הרכה מתכווצת, מתפּלצת, מתקוממת.

האמונה התמה, הטבעית; האמונה התמימה בנצחון הטוב, באור יקרות, ניבטת מעיניהם, ומזוֹהר קרניה יחם ללבב.

האם ננוד ברחמינו הרבים לאמונה זו? בתבונת גדולים שזקנו אף חָכָמוּ. ואולי יש לנצוֹר מעט אור למען ימים שעוד יבואו? אולי נגנוֹז מעט מאמונה זו למען הלילות שכבר באו עלינו?

כן: לילות. כאמור בשורות הקצרות של טבנקין:

“אנו חיים כעת בלילה. נחוצות לנו הרגלים של שומר בלילה. כי לא הכל חושך. צריך לראות לאור הכוכבים ולהרגיש בצל. להיות ערים ולהרגיש בצל. להיות ערים ולהרגיש בלילה את התקרבותו המתמדת של סופו – של השחר”.

(1939)

הטלפון הזה תמיד הוא עֵד לצפיות אימה. שפופרת זו לא פעם רטטה על יד שפתים חרוּכות ועוצרות נשימה. פּעמון זה לא פעם הרעיד לבבות במה שבעוד רגע יבוּשר אחריו.

היו לילות שרפה ומצור ויד אוחזת בשפופרת ללא רעד, והאוזן דרוכה, והעינים מישירות להביט נכחן ללא מצמץ והכל מוכן לקראת בשורת איוב מתוך החלטיוּת עיקשת פּשוטה וברורה: זהו. ובזה יש לעמוד.

והיו שעות של צלצולים רבים־רבים ושיחות אין ספוֹר, כשהיאוש הלך וגבר ועטף את הקולות הרחוקים במעטה שחור של אסון מתרחש.

הטלפון הזה תמיד היה עֵד לצפיות מכלות.

ועתה – ערב־ערב, ויש גם שבוקר־בוקר מזדעזע חלל האויר בחדר להד הצלצול. היד מוּשטת ברעדה אל השפופרת. פּתיל חייו של אחד יקר וקרוב המוּטל על ערש חליו מרטט בתוך חלל השפופרת. ורגע הדממה שלפני הימסר הדברים – הולך ונעשה נצח גדוּש ניחושי אסון ותקוות הזיה נועזות. אך הנה הפטיר הקול את אשר הפטיר. זיק התקוה הוּצת בלב. בזהירוּת מניחה היד את השפופרת על כנה, כאילו יש בכוח תנוּעה מהירה, בלתי זהירה, לכבות את הזיק הזה.

והוא חי, זיק התקוה, בלב. עומם ומפרפר, מלהט ומאיר בדרכו אל שעת הצלצול השני, אל הצלצול שיבוא שוב לאחר צפיה מכלה ומתשת כוחות.

הטלפון הזה תמיד הוא עֵד לצפיות שבין תקוה לבין יאוש. הטלפון הזה.

(1939)

אדמה, אם־אדמה מאצלת טובה לכל. נושמת חיים וצמיחה. שופעת כתם דגן ואזמרגדי דשאים. חיק האם הרחום הפּתוח ליד הזורעת חיים.

ובקו אחד עם אודם פּרחים, לרגלי ברושים נישאים ושיטים כבודות־צל – פּערה אדמה עורקים ארוכים ועמוקים לקלוט בניה.

מקלטים. מקלט בעבי השחור האחרון. הטוב במקלטים, הנצחי במקלטים. משהו מצל קברות מרחף מעליהם. אך לצדם, בקו אחד אתם – אודם פרחים ורוֹך צללים, זקיפוּת גזעים נצחיים וירק ציצים מצַוי החיים.

אדמה, חיק־אדמה פתוח, נדיב ורחום, נוכח תכלתם הזכּה, הצלולה, של השמים. נוכח תכלתם השאננה עדיין של הרקיעים.

חופרים. חופרים.

(1940)

המחוֹג מתקרב למקומו הקבוע, המעגל מסביב לרדיו מצטופף, העינים נטויות אל פי התיבה. הנשימה נעצרת: הנה הנה תחל פּרשת האימה והביעוּתים, הנה הנה…

אך מה זה? – מתעווים הפּנים בחוסר סבלנות… במקום הידיעות המדהימות, במקום הבשורות האפלות – קול שקט ונמוך, קול מלטף וחינני:

“ויהי בימי שפוט השופטים…”

תנועת אי סבלנות ותרעומת בפני הכל: על מה הייתה המתיחוּת הגדולה הזאת?

“ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך…”

מלבב הקול השקט, הערב. משהו רחוק מאד וגדול מאד, משהו יקר מאד צונף וחובק את מעגל האנשים כולם עם צפיתם המתוחה, עם דמיונם הנטרף. משהו, שריח ילדוּת רחוקה בו, ושלות עולם, וחשבון עולם.

“והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים”

נפסק הניגון שדחה את החוֹל. תם הניגון, נרתע הלוֹט האגדי מפני הסכין החותכת:

“והרי לפניכם החדשות…”

(1940)

והרי אפלה ואורות כחולים. אהבנו את הצבע הכחול. תכלת שמים וים ועינים, כחוֹל חולצות על גווים צעירים – אהבנו את הצבע הכחול, והרי ניתן לנו בשפע. הוא מציץ מחלון, מפתח של דלת. את חדר האוכל ימלא על גדותיו. שופך אורו הקופא על פּנים ובגדים. הלבן – מכחיל קמעא, התכול – מאפיר, והכל חותם תעלומה וסוד טבוע עליו. דומה – אף הקולות הונמכו. האור הכחול החיור המסתנן ממעל לוחץ ומכביד.

שפע אוֹפל כחוֹל.

חושך בחצר. על רקע שמים כהים מוארי כוכבים – צללי צמרות. ולמטה צללי אדם. נעים ונדים. נדחקים אל צותא מחממת, מעודדת.

חושך. האור אסור. ניתן הצו: יהי אופל!

אך הכוכבים אינם נשמעים. מרצדים, מרמזים, קורצים. טוב להם. הם מעל לכל. מעל לכנפי פלדה נישאות.

אך גם למטה אור נוֹגֵהַ. גחלילית מתעופפת מפקירה כל אורה, מגרה, מתנוצצת. ואור סיגריה עמום, אדמדם, בין שׂדרות אפלות.

חושך.

וגם ביום ניטל האור. החלונות הקטנים במעלה קירות חדר האוכל, אלה שכאילו נבראו רק כדי לגרום טרחה יתירה – נסתמו, נסגרו, כלא היו כלל.

והרי משונים פני חדר האוכל. מה מאד משונים. גבהו פתאום קירותיו, החשיך עולם ומלואו. ובעד החלונות הגדולים, הפתוחים, בא אור אחר, חדש. עמוּם כל כך, אפרפר, כהה. כזה השורר עת תלויים עבים אפוּרים וכבדים בשמים. כבערב סער או ליקוי חמה.

גם ביום ניטל האור. הפנים מסביב אחרים. ממעל נחתה אפלה. לא זו האפלולית הטובה, השקופה, רווּית הצל שבשרב הקיץ. אפלולית אטומה וכבדה, מדכאה ומחנקת. כזו של עננים כבדים עד מאד התלויים נמוך נמוך מעל לגגות.

חדר הקריאה הארעי, המואר אור בהיר וגדול. אור מוזר בעצמת נגהו. חלונות ודלתות מוסכּים. שורות קוראים צפופות על הרצפה, על השולחנות. העתון עובר מיד אל יד. הס. הרי כאן אור מלא.

הנה נפתחה הדלת. המסך הכהה תלוי. זוג רגלים נראה. רק רגלים. מי בא? הדלת נסגרת, המסך מועף, מופיעים הפנים, האדם. ושוב נפתחת הדלת, שוב רגלים – מי בא?

מחניק. אין אויר. אין זה דר עוד בשלום עם האור. אין עוד אור לעינים ואויר לנשימה כאחת. אין.

– בטח באור! – גזר הזרקור לילות על לילות – בטח באור! – ציוה בפלחו מעבי חשכה זוממים.

– חַפּש מסתור באופל, התכנס באופל, התכסה באופל, מצא מקלט באופל… – מצוה כחוֹל אורות מעוממים, צופרות צפירות רחוקות מגבולות גועשים.

אופל ואור: ממי לברוח ואצל מי לבקש מפלט?

אופל ואור. אור ואופל.

(1940)

לפני חדשַׁים, שלושה חדשים, עוד לפני 14–15 ביוני¹, ראיתי יומן מלחמה. ושם חילות צרפת מפגינים בכיכר פּריס.

שורות שורות צפופות, דרוכות. אז טוב היה לראותן. לא איימה כלל זועת הקרבות, לא הרטיט את הלב פּחד אבדת כל החיים הצעירים האלה. הייתה הרגשת בטחון וגאון. חומה.

ואך היה אחד, פּני חייל אחד צעיר, שלא משו מזכרוני במשך כל החדשים האלה. חרבו שלופה אל על ופניו הצעירים, הרכים, מופשלים כלפּי חרבו. כל כך צעירים, מסורים, נלהבים היו הפּנים הטהורים האלה. ותקף אותי פּחד לחייו של החייל הזה. חרדה לאמו, לאחותו. עברני רטט. צמרמורת־כפור.

הוא הוסיף לעמוד לפנַי דרוך וזקוף, כסמל, ומבטו צמוד אל קצה חרבו השלופה מתוך דבקוּת אין קץ. ואז רוַח לי. רגע ראיתי בו את נשמת צרפת מרפרפת, מהבהבת על פני קצה החרב הזאת, מעל לראשי הצבאות, מול אור השמים.

14–15 ליוני. והרי כבר סוף יולי. מה היה לך, חייל־צרפת הצעיר? ההיית בין אחרוני הלוחמים שבקו מאז’ינו? ומה היה לחרבך ולנפש מולדתך אשר הבהבה בקצֶהָ? האם נפוֹל נפלה אתך ברפש חפירות עקובת דם? האם פרחה אל מרומי רקיע, פּרצה לה שביל בין כנפי פלדה הומות? ואולי הוּשׂמה אל תוך הנדן יחד עם החרב ועוד הוּצא תוּצא, ועוד הוּנף תוּנף?

מה היה לך, לחרבך הגאה ולנשמת מולדתך – חייל־צרפת הצעיר?…

(1940)

השיעור לעזרה ראשונה, להעברת פּצועים – על הדשא הירוק, מול שמי שבת רועפי חסד, בתוך עיגול פּנים מחייכים ועליזים.

הכל מבוּים בדייקנוּת קפּדנית. הפּצוּעים מועברים, הידים מעמיסות, חובקות, תומכות. פּני המועברים מופשלים אל על, אל פּני התכוֹל והשמש, אל מול עיגול חיוּכים מתקשר מסביבם.

הנה ה"פּצועה בגב" שכוּבה על הדשא. משני צדיה כורעים על ברכם שני בחורים. המורה מקפּיד על הכריעה הנכונה. דומה: שני אבירים מתחרים בהכנעתם לפני גברתם. ו"הגב הפּצוּע" אינו אלא חולצת שבת מצחירה ושתי צמות ארוכות ושחורות. הידים מושטות בזהירוּת. קמים מכריעתם באיטיוּת חגיגית, כבאיזה טכס מוּפלא. הגוף הקל מורם ללא מאמץ, הצמות השחורות משתלשלות ותלוּיות, העינים ממצמצות מול עצמת השמש ולהטה.

והרי בחור שכוּב אפרקדן, “נפגע בחוּט שדרתו”. שלוש ארבע בחורות כורעות מסביבו. בששה, שבעה, שמונה יתרים תקשורנה אותו לכל אורך גופו. שלוש ארבע “דלילות” קושרות את “שמשון” אחד. בשקידה, בזהירוּת. והקשרים נעשים בנאמנוּת, ביסודיות – אין לנתקם, ואין מוחה בידיהן.

והנה יש להעביר פּצוע בישיבה על הידים. ארבע ידים שזוּפות מתבלבלות וטועות, נפגשות ונפרדות – אינן מצליחות להשתלב ולהסגר לכיסא קטן ובטוח. נמים בכפּות ידים אלה זכרונות רחוקים של ימי ילדוּת, עת היו נשלבות לנשיאת אחים ואחיות קטנים. נמים הזכרונות האלה, מגששות הידים בחיפוּש השילוּב הנכון…

צוחקת השמש, צוחקים השמים, צוחקים המַעבירים על כל “פּצוּעיהם”.

(1940)

שורת מספרים ישרה ומתוּחה, מסוּדרת ומכוּונת – אינה שורת אותות אילמים בלבד. רצונך – הרי זו שורת גפנים ירוקות, סדוּרות שוּרות שוּרות, בקוים מתוחים וישרים. רצונך – הרי זו שורת טנאים עמוּסי אשכולות מזהירים באפלוּלית הסוכה בירק בהיר וזך, באור עמוק ועמום. הרי זו שורת שזיפים סדורים כילדים מקשיבים וטובים בתיבות הגדולות.

שורת מספּרים צבעונית, חיה ורוטטת. שורת מספרים ריחנית, מגוּונת. דומה אני לראותן, את אלה הספרות, רשומות בשלל כל צבעי הקשת על פני שחור אדמתנו. טעם מֶתֶק להן ועסיס אשכולות, ריח תפּוח להן, חִוַרְיָן, ירקרק.

ריחות, טעמים, לעולם יעמדו, לא יפוגו.

שנה שנה הועלו פירמידות האשכולות עלי צחר שולחן חגיגי, שנה שנה פרקו הידים את כל כובד משאן בנוחן על כתף הזולת, השכיחו הרגלים במחול מתגעש ועולז את כל שארית ליאוּתן. שנה שנה הוחג החג עם גמר הבציר. והיה ריח בשורת סתיו תלוי מעל הכרמים, והיה זכרון יום הזריעה מתקרב בלבבות, וטעם מנוחת החורף, רומזה ומבטחת.

היה היה. ועוד לפני שנה היה. להדי רעמים רחוקים עמומים, תחת כיפּת שמים מתקדרים עבים, הבהיקה חצי גורן של אורות מקסימים בליל חג. צרו כתלים מהכיל. אך רחבה כיפת השמים ורכה האדמה מתחת לכפּות הרגלים. כמברכים נענעו הדקלים את ענפיהם עטורי אורות הצבעונין. הפּרי המתוק, הבשל, הכביד על לבנת השולחן. השירה התגרתה בהדי רעמים. האורות נצנצו, הבהבו, לקראת צללי אפלה זוחלים מתקרבים.

וביום סיום בציר וקטיף עשירי, עת פּרקו עצים משאם ריחני ועשירה, עת נתנו גפנים יבולן מבורך ומתוק; ביום עצרת עמל חוגג נצחונו על שממת דורות ארוכים – חתוּם נשאר החג בלבבות ללא הד, ללא צליל.

מקהלת האימים האדירה קולה והחרישה קול מַזמרה וחרמש. אך הצמח מוסיף וצומח. הפּרי מוסיף וגמל. וחלקות נוספות מצפּות, ושתילי תפּוּחים רכים נוספים יִמָתחו שורות ענוגות חדשות. וברכת יבולים רחוקים עוד טמונה בערפלי המחר. וחג האדם העמל על קרקע אדמתו עוד יזרח בשבעים אורותיו מול כוכבי השמים.

(1940)

אך לפני זמן לא רב עמדו השזיפים בלבלוּבם הלבן, הריחני. בשתי וערב ענוג הסתעפו השורות הצחורות על רקע אדמה דשנה, תחוּחה.

העינים התרפּקו על רוֹך הפּריחה עם כל הרוֹך שבזכרונות רחוקים שהזכירו גנים זרים, רחוקים, מוּקפי גדרות אטומות גבוהות.

בתוך ממשלת הצחר הזכה שהיתי בכל עצמת ההרגשה החוזרת מפּעם לפעם בכל חריפוּתה כחדשה, כמחודשת: שלי, שלי.

ירוקים העלים, כהים, מאדימים, משחירים ומכחילים השזיפים ומַשב ערפלים על לחים.

השקט רב. רק קול צפּור בחורש הסמוך. אך העין תרה אחר הפּרי הבשל. היד המוּשטת קוטפת בנחת, בחרדת חיבה. כאלמוגי ענק מופלאים הריהם צפוּפים בטנאים. והיד מוסיפה עוד ועוד עליהם.

הסולם נשען על הגזע. שם, למעלה, יש קבוצה משחירה וקוראת. יש לחוש אליה ובזהירות, בזהירות, לרדת אחר כך, ובשתי כפּות הידים כסגולת חמדה יקרה – הפּרי הבשל.

כה רב, כה רב השקט. כה עמוקה השלוה. העולם כולו, דומה, עצר את נשימתו ומרכז ההויה כולה תלוי על לחיו של השזיף המכחיל.

כי יש אי־שם געש אימים בעולם – מי האמן יאמין? דומה, אפשר לעמוד כך שעות, ימים, על יד העצים האלה ולהזין את העין ואת הנפש, למצוא מרפּא לכל יגון, לשכוח הכל.

ורק שערות השיבה שרבו, כה רבו, בבלוריות השוקדים על מלאכתם, אך הן בלבד ממאנות לשכוח…

(1940)